קהילת צפרו-דוד עבדיה כרך א'-תעודות ותקנות-תעודה מספר 52

בע׳׳ה התקנ״א-1791

בא לפנינו אח״מ הנגיד הר׳ יוסף בן מכלוף הן׳ חמו ואמר לנא מהודעני לכון שהר׳ מרדכי הן אלבאז ובניו הלא המה הר׳ משה והר׳ אהרן והר׳ אברהם ושמעון אחיהם הכרת פניהם ענתה בם שלא רצו ליתן במושלם מה שמוטל וקצוב עליהם «הממון שהטיל המלך יר״ה על קהל צפרו י״א, ומה גם שמרבים תקרובות ומנחות לשר העיר בתוספת מרובה פיוסין בתחנות ובקשות לתשר הנז׳ אולי יפותה ויוותר להם מקצת מהקצבה שמוטלת עליהם וחששתי פן יכריחני השר הנז׳ לוותר ולהתפשר עמהם במקצת ממה שמוטל עליהם או יפצירו בי גם אני להתפשר עמהם ולנכות להם ממה שמוטל עליהם ומה גם מפני המחלוקת לכן אני מגלה דעתי בפניכם שכל וויתור ופשרה ומחילה שאעשה עמהם ואף אם תהיה הפשרה והמחילה בקוש״ח[בקנין שלם ושבועה חמורה] בביטול מו׳ דמו׳ ופיסול עדיהן וכו׳ אין פי ולבי שוים והכל כמאן דליתנהו דמי ולא ידון הדין עליהם כלל וכלל כי על מודעה זו אני סומך ועליה תמכו אשורי ואחר שאגבה מהם היום מה שאגבה עוד ידי נטויה עליהם ואגבה מהם הנשאר ואף שאודה להם בש״ח שלא מסרתי שום מודעה נגדם ושדברי האחרונים פוסלים את הראשונים אדרבא ונהפוך הוא שהראשונים עיקר ותפו׳ץ לשון אחרון ונשח״ך הנגיד הנז׳ שלא יבטל מודעה זו לעולם וידענו אח״מ ידיעה נאמנה שזה היה קודם שיתפשר עמהם הנגיד הנז׳ והיה זה במאמר בדי״א[אם ראית את הביטוי "בקוש״ח" (בקנין שלם ושבועה חמורה) בתוך מאמר בפסק דין של בית דין אזורי (בדי״א) – אז הכוונה היא בדיוק אותו דבר, אבל בשפה המתאימה למסמכים משפטיים תורניים:] בארבעה ימים לתשרי שנת ה׳ אלפים והי מאות וחמשים ואחת ליצירה והכל שריר ובריר ואמת ונכון וקיים.

מסעוד א״א עטור ן׳ יתאח סי׳׳ט אכרהם אדהאן סלט״א

הביטוי "בקוש״ח" הוא ראשי תיבות של "בקנין שלם ושבועה חמורה".

הסבר:

מדובר בלשון הנהוגה בשטרות, מסמכים משפטיים או פסקי דין מסורתיים, בעיקר בדיני ממונות ובהתחייבויות, שמטרתה להדגיש את חוזק ההתחייבות של האדם.
הנה משמעות כל רכיב:

• בקניין שלם – נעשה קניין באופן תקף ומלא לפי ההלכה (למשל, קניין סודר: העברת חפץ סמלית כמו מטפחת). זה מעיד שהצדדים הסכימו באופן פורמלי ותקף להתחייבות.
• ושבועה חמורה – תוספת של שבועה מחייבת וחמורה, כדי להבטיח שאדם לא יחזור בו, תוך הטלת יראת שמיים ואחריות מוסרית גדולה יותר על המתחייב.

מטרת הביטוי:

לבטא שההתחייבות נעשתה בצורה הכי מחייבת והכי רצינית – הן מצד הדין (קניין) והן מצד המוסר והדת (שבועה חמורה).

סיכום ופירוש התקנה הזו:

מדובר כאן במסמך הלכתי-משפטי קלאסי מתקופת הגלות, שבו אדם חשוב (נגיד הקהל) בשם ר׳ יוסף בן מכלוף חמו, מבקש להודיע מראש ולהצהיר ברורות על כך שכל פשרה עתידית שיעשה עם משפחת אלבאז, תהיה לא תקפה, גם אם תיעשה ב"קניין שלם ושבועה חמורה" (בקוש״ח), כלומר – גם אם היא תיראה מחייבת מכל הבחינות ההלכתיות והמשפטיות.

עיקר הדברים:

הנגיד בא לבית הדין (כנראה בדי״א = בית דין אזורי / בית דין עירוני), ואומר:

1. הרקע:

• המלך (יר״ה = יאריך ימים המלך) הטיל מס (״הממון שהטיל המלך״) על קהל צפרו.
• משפחת אלבאז (מרדכי ובניו) לא משלמים את חלקם כפי שמוטל עליהם.
• לא זו בלבד, אלא שהם מנסים לפייס את השר המקומי ע״י תקרובות, מנחות ותחנונים, כדי שיוותר להם על חלק מהמס.

2. חשש הנגיד:

• הנגיד חושש שמא השר ילחץ עליו לוותר להם.
• או שהם עצמם יפצירו בו לוותר להם – בשם השלום או בשל מחלוקות שעלולות להחריף.

3. ההצהרה (המודעה):

• הנגיד בא ומודיע בבית הדין:
  • שכל ויתור, פשרה או מחילה שיעשה להם – גם אם ייעשו בלשון הכי מחייבת, כולל בקוש״ח – הם בטלים ומבוטלים.
  • אין פה "פי ולבי שווין" – כלומר, גם אם אומר משהו בפה, לא התכוונתי בלב (כוונה מפורשת לפסול את ההתחייבות).
  • הוא מצהיר: "הכל כמאן דליתנהו דמי" – כאילו לא נעשה דבר.
  • ומבהיר – אפילו אם אודה בפניהם שלא הייתה לי שום מודעה – דבריי הקודמים (המודעה הזו) הם העיקר, והדברים המאוחרים יותר (שייתכן שייאמרו תחת לחץ) הם בטלים.

4. המשמעות ההלכתית:

• זו "מודעה" הלכתית – הצהרה מראש בבית דין, שבאה לפסול כל התחייבות עתידית שייעשה מרצון או מאונס, אפילו אם נראית תקפה מבחוץ.
• הוא אף מבקש שהמודעה לא תבוטל לעולם.

סיכום הכוונה של הביטוי "ואף אם תהיה הפשרה והמחילה בקוש״ח…":

גם אם אעשה בעתיד פשרה איתם בכל התוקף ההלכתי המחייב ביותר – בקנין שלם ושבועה חמורה – הרי שהכוונה שלי הפוכה, ואין ההתחייבות ההיא תופסת כלל.

זה כלי הלכתי מקובל כדי למנוע שמי שייחלץ ללחץ ייאלץ אחר כך לעמוד בדברים שנעשו שלא בלב שלם. הנגיד כאן נוקט בזה בצורה נחרצת כדי לשמור את האפשרות לדרוש מהם את כל הכסף עד תום – ולא לתת להם כל פתח להתחמקות.

תעודה מספר 52

קהילת צפרו-דוד עבדיה כרך א'-תעודות ותקנות

עמוד 63