מורשת יהדות מרוקו

וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם.  כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד

יחזקאל – כא-כג

 הִנֵּה-אֵלֶּה, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה-אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים

ישעיה מט, יב.

במאות השנים הראשונות לספירת־הנוצרים, כשהיהדות היתה הדת המונותיאיסטית היחידה בחמיאר שלחמה בעבודת האלילים, הצליחה להפיץ תורתה ולהשפיע גם על בתי־המלכות וסביביהם. התקופה הנדונה, המסתיימת באמצע המאה הרביעית, לערך, היתה כעין תור הזהב בתהליך ההתייהדות. רק לאחר מכן פרץ המאבק הקשה בין היהדות לנצרות, שפילסה לה נתיב לדרום־ערב וכאן נתקלה במונותיאיזם היהודי.

התייחדותם של כמה ממלכי חמיאר ומושליה חלה, כנראה, במאה השניה למנין הנוצרים. יש בידינו תעודות יותר ברורות בענין זה מהמאות השלישית, הרביעית והחמישית. ידוע לנו, שחרית׳ בן עמר התייהד, בתיווכו של האזא האצפהאני. חרית׳ חי, כנראה, באמצע המאה החמישית. מסתבר שבאטיו נמצאו אז יהודים, שהתפרנסו מעבודת האדמה , ייצור יין

על הקשרים האמיצים של הישוב היהודי בדרום־ערב אל ארץ־ישראל לאחר חתימת התלמוד וביטול הנשיאות בטבריה מעיד גם מחברו של ״כתבא דחמיאר״. הוא מספר על ״מסרוק״, שהזמין ״כוהנים״ יהודים מטבריה לארצו, כדי להשפיע על אנשי חמיאר ברוח היהדות. כן מספר הוא על דרישתם של הכמרים הנוצרים שבחבש מממשלת ביזאנטיה לאיים על יהודי טבריה בנקמה אם יירדפו הנוצרים בנג׳ראן על־ידי היהודים והמתייהדים.

כן יש לציין, ששמה של ט׳פאר, בירת חמיאר, מובא במדרש מאותה תקופה בצורת ספרא — ט׳פרי רס» (עי׳ בראשית רבה לז, יב: ״בואכה ספרה הר הקדם״. מקום מושבם של בני יקטן שבספר בראשית י, ל). ברור אפוא, שבאותה תקופה היו קיימים קשרים אמיצים בין ארץ־ישראל לחמיאר.

2. 2. ההבדל בין תושבי הצפון לתושבי הדרום

כבר ראינו בפרק הקודם, כי הישוב היהודי בצפונה של חג׳אז קדם בהרבה לזה שבדרומה, שהרי על הישוב בצפון יש לנו ידיעות מפורשות הן בכתבי־הקודש והן באסטילות של נבונאיד! מה שאין כן לגבי ישובי הדרום, שעליהם אין עדויות ברורות כאלו. אכן טבעי הדבר, שמהגרים מישראל הלכו מישובי הצפון דרומה עד יתרב ומכה, ומשם הגיעו לטאיף והמיאר ושכנותיה.

יש הבדלים ניכרים בין אופיים וצביונם של ישובי הערבים בצפון לבין אלה שבדרום, ומכאן גם הבדל בין ישובי היהודים שבערב. ההבדל הראשון בין הישוב הערבי בצפונה של ערב לבין זה שבדרומה הוא בכך, שבדרום נוסדו ממלכות ושלטון מרכזי כבר בסוף האלף השני או בראשית האלף הראשון לפמנה״ג, בעוד שבצפונה של ערב היה ישוב של בדווים, נוודים ונוודים־למחצה, שעסקו במרעה, בחקלאות, במסחר ובפשיטות על שכניהם ועל השיירות העוברות בארצם. השבטים הערביים הללו, שהיו מפולגים למשפחות ולבתי־אב, חיו במדבר ערב מדורי דורות. לעתים פרצו מלחמות ביניהם, שנסתיימו בבריתת־שלום, אך מעולם לא הגיעו לדרגת ממלכה מלוכדת ויציבה, בדומה ליושבי דרום־ערב.

יצחק בן צבי- נדחי ישראל- שבטים יהודיים ומדינות יהודיות בערב

עמוד 63