צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.הרמ"א מצפרו-נסים אמנון אלקבץ.ברית 41 בעריכתו של מר אשר כנפו.
"זמנים טובים" אלה בהם הייתה עדנה לקהילה היהודית, נמשכו לעתים שנים מספר, בהם הייתה הגירת רבנים מפאס לצפרו.
צרה אחרת שנחתה על קהילת יהודי צפרו, הייתה עם בוא הצרפתים למרוקו. ביום 30.3.1912, עם חתימת "חוזה פאס", בו קיבל עליו השולטן המרוקני עבד אל-חאפיד' את החסות הצרפתית (הפרוטקטורט) על חלקה הגדול של מרוקו, היהודים, כמו המוסלמים, עברו למעמד של "ילידים" (סוג של נתינים בעלי מעמד נמוך במשטר הקולוניאלי). ביום 22.6.1940, לאחר כניעת הצרפתים לגרמניה הנאצית ותבוסתו של מרשאל פטאן(Maréchal Philippe Henri Pétain) , "ממשלת וישי" הצרפתית שירשה את השלטון, והיתה בעלת אוריינטציה פאשיסטית, ניצלה מעמד זה, אימצה את חוקי הגזע הנאציים ונקטה במדיניות אנטישמית שלא פסחה על הקהילה היהודית בצפרו. יהודים נושלו או סולקו מהמשרות המועטות ומהפקידות הבכירה, בהם החזיקו, באקדמיה ובמוסדות הממשלתיים. אחרים הושפלו, הוכו והושלכו לכלא (להלן נעמוד על אופי הענישה אצל היהודים, לשבט או לחסד). השלטון הצרפתי שהיה אמור להגן על המיעוט היהודי במדינה, מיהר להרשיע לפני חקירה או דיון, ונקט בפעולות שהסיתו נגד היהודים, בהציגו אותם כאויבי המוסלמים. המוסלמים מצידם, ראו ביהודים משתפי פעולה עם הצרפתים. מקרים אלה דלדלו והחלישו פיסית את כל השכבות החברתיות של הקהילה. האירועים לא נתקבלו בשתיקה בחצר המלוכה, אלמלא עמידתו האיתנה של המלך מוחמד החמישי, מול המוסלמים והצרפתים, הקהילה היהודית בצפרו ובכלל מרוקו, הייתה נקלעת למשבר זהות עמוק (ראה דיווח כי״ח ממרוקו ב-4/1/MA משנת 1940).
שאלת הישרדותה האתנית של הקהילה, חרף כל התלאות שהיו מנת הלקה, הייתה בכוחם ויציבותם של מספר שושלות החכמים שהנהיגו את הקהילה, כמו משפחות אביטבול, אלבאז, עובדיה ודומיהן. אלה הנהיגו בחוכמה ובשום שכל את בית הדין שזכה לאוטונומיה דתית-משפטית, כמעט מוחלטת, כברוב שאר הקהילות במרוקו. אמנם לעתים היו מתגלעות מחלוקות ועימותים בתוך הקהילה, בין הרבנים וועד הקהילה, לבין סרבני מיסים או מתנגדים לתקנות השעה שתוקנו בעתות משבר, אולם לאלה שסרחו, נמנעו מהם שירותי דת, בוזו והוטלו עליהם קנסות, ואף נידויים וחרמות. קרה שמי מהמנודים האלה פנו לאסלאם כדי לחמוק מהחובות לקהילה או מתשלומי מיסים לשלטונות, או אף בגלל סכסוכים משפחתיים.
עד סוף מלחמת העולם השנייה, לא הורגשה כל פעילות ציונית בצפרו, לפי שראשי ההסתדרות הציונית לא נתנו דעתם אל יהודי מרוקו. כאשר זו התחילה, המוסלמים והצרפתים התנגדו לה נמרצות. הסתייגותם נבעה ממניעים אידאולוגיים־תרבותיים. הם לא מצאו סיבה לתמוך בלאומיות מתחרה, על כן נאסרה הפעילות כבר בראשית דרכה. רק בשנת 1949, עם מינויו של הגנראל הצרפתי, אלפונס זיואן (General Alphonse Juin) לנציב העליון במרוקו, הותרה הפעילות הציונית בצמצום ובחשאי, על מנת להפיס במעט את דעת הקהל היהודית העולמית.
התוודעותה של מנהיגות קהילת יהודי צפרו לציונות, גרמה בקרבה להתעוררות הלאומיות, מבלי לשאוף למדינה יהודית פוליטית. התעוררות הציונות העמידה את הקהילה במצב אמביוולנטי, מחד, חששה מפני ריסוק המסגרת הגלותית שהייתה בבחינת חממה להעברת המורשת התורנית לדור הבא, ומאידך, סיפור העקירה מציון וזיקתם לארץ האבות, יהיו הכוח המניע בצורך לעלות לארץ ישראל. הערך הטמון בעליה לרגל, ירתום את כל הקהילה לקיים את מצוות יישוב הארץ, גם ללא הצורך בציונות. הרבנות האורתודוקסית של הקהילה, ראתה בציונות באסטרטגיית זהות חילונית־קולקטיבית, שהיא בעצם כפירה בעיקר, וזו יוצרת זהות חדשה של אומה יהודית-ישראלית החותרת לגאולה דתית-לאומית בארץ ישראל, ולא רק לאומה יהודית בלבד. עם זאת, בבוא הבשורה של הקמת מדינת ישראל, תכריז כי הנה המשיח בשער, ויש לזרז את קץ הגלות ע״י העלייה לארץ ישראל ויישובה. על זה אמר נחום סוקולוב: "אתם יהודי צפון אפריקה נולדתם ציונים, אנחנו נעשינו ציונים" (כתבים נבחרים). ומוסיף עליו אלון גל: "הציונות האמיתית היא זו של ארצות המזרח" (הציונות לאזוריה).
צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.הרמ"א מצפרו-נסים אמנון אלקבץ.ברית 41 בעריכתו של מר אשר כנפו.
כתיבת תגובה