מורשת יהדות מרוקו

עבודת הייחוד היא הערך המרכזי במשנתו הקבלית-מוסרית של רי"א. היא נעשית בכל פעולה של האדם בעולם, בעמידתו של האדם מול האל ומול האחר, בקיום מצוות ובעשיית חסד, במחשבה, בדיבור ובשתיקה.

תכליתו של האדם בעולם היא לתקן את עצמו ואת העולמות העליונים על ידי עבודת הייחוד בין הספירות . על פי תפיסתו, עבודת הייחוד היא תמידית. היא מתקיימת מרגע שהאדם מתעורר, בקיום מצוות, בתפילה ובעבודת המידות. העבודה היא הוליסטית המקיפה את הגוף והנפש, את קיום המצוות באיבריו הפיזיים של האדם, ואת התיקון בשורש הרוחני של תרי"ג איברים רוחניים –וזאת כדי להיות מרכבה לשכינה .

אני דן בדברי רי"א לגבי התנאים המאפשרים את עבודת המידות. רי"א רואה בעבודת המידות כלי הנתון בידי האדם לתיקון עצמו ותיקון העולמות העליונים. עבודת המידות הכרחית גם למי שרוצה ללמוד את תורת הסוד, כי לימוד הסוד מחייב שלמות מוסרית ויכולת שכלית . בהקשר לכך אני דן בשאלה מהי שלמות המידות?

מהו מקומם של מידות כמו ענווה, גאווה וכעס? מהו מקומו של "האחר", שתופס מקום חשוב בהגותו המוסרית של רי"א, והוא המפתח לתיקון האדם את עצמו, את הסביבה והעולם העליון באשר לקשר בין לימוד התורה ועבודת המידות, רי"א רואה את לימוד התורה כאמצעי להגיע לסוד, לרובד הנסתר של ההוויה, יחד עם שלמות המידות. בתפיסתו של רי"א, בכל דבר בעולם יש גוף ונשמה, וגם בתורה עצמה יש חלוקה לגוף ונשמה. בלימוד התורה יש חלק מעשי שהוא הגוף ולימוד בכוונה שהוא הנשמה. את התורה על האדם ליישם בחייו ביום יום וכחלק מתיקון עצמו. לימוד התורה הוא הכלי לחיבור עם האל, וכל שימוש אחר בתורה פוגם ביכולת הזו. על האדם ללמוד תורה לשמה ולא להתפרנס מהקהל. קיצוץ בנטיעות נעשה כאשר הלימוד הוא לא לעבודת הייחוד אלא למען האגו והאינטרס האישי, ואזי יש פירוד בספירות.

לחלק הכולל את עבודת המחשבה, הדמיון, ההתבוננות, השתיקה והדיבור קראתי "עבודה רוחנית". העבודה הרוחנית משיקה, נוגעת וקשורה לעבודת המידות ולעבודת הייחוד . בתפיסתו של רי"א, העבודה הרוחנית נעשית בשני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע. עבודה רוחנית רק עם היצר הטוב היא קיצוץ בנטיעות. זהו המסר של רי"א על מקומו של הרע בעולם ועל תפקידו של האדם להתמיר את הרוח לעבודה רוחנית ואת האנרגיות של התאוות והיצרים לכיוון הטוב. בתפיסתו של רי"א העבודה הרוחנית היא טוטאלית, הוליסטית, תמידית, רציפה, בכל רגע ובכל מקום, וכל פעולה של האדם משפיעה על העולמות העליונים.

העבודה הרוחנית נעשית במחשבה, במעשה, בהתבוננות ובדמיון והיא שתוביל את האדם לשלמות המוסרית, לתיקון עצמו והשכינה ולעבודת הייחוד . התנאי הבסיסי לעבודה הרוחנית הוא ביטול עצמי. על האדם להצטנע ולדעת כי הוא חלק מקולקטיב, הוא יחידה אחת בעם ישראל, ויש סולידריות בין בני ישראל . המחשבה מסמלת בתפיסתו של רי"א את ספירת חוכמה. תיקון המחשבה הוא קריטי בעבודת האדם כי הכול מתחיל מהמחשבה. התפיסה ששמה דגש ראשוני על המחשבה בעבודה הרוחנית מזכירה את הרעיון הבודהיסטי של הקארמה, שהוא חוק הסיבה והתוצאה; מה שנזרע במחשבה שממנה הכול מתחיל, יביא לבסוף גם לפעולה.

על פי תפיסתו של רי"א, חטא שנעשה במחשבה מחייב תיקון במחשבה. המחשבה הרעה מגיעה לאדם בלילה, כי אלה השעות שבהן היצרים מתעוררים. לכן קורבן עולה שבא לכפר על החטא שבמחשבה הרעה ולתקנה נשרף כל הלילה . פעולת התיקון הנעשית על ידי שימוש בכל חושיו של האדם כדי להביאו למחשבות טובות באמצעות הדמיון, תביא לשריפת המחשבה הרעה בתודעתו וכניסה של מחשבה טובה במקומה.

הדיבור והשתיקה הם ביטויים של המחשבה – הדיבור מסמל את ספירת המלכות והשתיקה את ספירת החוכמה. כאשר השתיקה מבטאת חיבור רוחני גבוה ומגיעה מתוך בחירה ולא כאילמות או השתקה, היא גבוהה מהדיבור במעלתה הרוחנית. בהשפעת הזוהר, רי"א מרבה להדגיש כי לאדם אחריות גדולה למילים שיוצאות מפיו המחייבת אותו לדיבור טוב, להתבוננות ולתשומת לב למילותיו. לכן עליו להיות מודע לעצמו ולהתבונן בעצמו ובמה שקורה סביבו . השתיקה, על פי רי"א, היא הדרך להגיע לסוד, אולם רק כאשר היא באה מתוך התכוונות.

במופעה הנמוך השתיקה מבטאת אילמות וחוסר יכולת לדבר. זו שתיקה כפויה ואלימה של האדם כלפי עצמו ולא שתיקה מתוך בחירה והתכוונות שנמצאת בספירה חוכמה .

בהגותו של רי"א, הכוונה מרכזית בכל פעולה של האדם; ללא כוונה אין טעם בקיום תפילה ומצוות; הם חסרי ערך במובן האמיתי של התיקון בעולם הרוחני העליון .

האהבה והיראה נמצאים במקום גבוה במדרג העבודה הרוחנית של רי"א. הוא רואה בשילוב יראה ואהבה בעבודת ה' דרך להגיע להשגות בתורת הסוד, וידיעת הסוד תוביל את האדם לתכליתו, שהיא עבודת הייחוד והתיקון בעולמות העליונים . היראה והאהבה שמקבלים ביטוי בספירות העליונות, דבר שמצביע על חשיבותן בעבודת האדם.

משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי

עמוד ז

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.קורות ימי יוסף.

בשנת הת״ש (1940), עם פטירתו של הדיין הרב משה טולידאנו זצ^׳ ל, נקרא רבי יוסף בחזרה לעירו מקנס לשמש כדיין יחד עם הרבנים הגאונים הרב יהושע בירדוגו זלה״ה והרב רפאל ברוך טולידאנו זלה״ה (לאחר עזיבת הרב בירדוגו זצ״ל הצטרף הרב ברוך אברהם טולידאנו זלה״ה לבית הדין כדיין שלישי). וכך בגיל 48 חזר הרב משליחותו באלג׳יריה למרוקו, אל עיר הולדתו, ושימש בה בתפקידים רבניים במשך עשרים וארבע שנים (-1964 1940).

בתשכ״ז(1967) עלה לארץ ישראל. התמנה לחבר מועצת הרבנות הראשית. ורבה של פתח תקווה עד פטירתו בתאריך י״ג באדר התשנ״ז. מספריו: שו״ת ״מקוה המים״ ו' חלקים, שו״ת ״והשיב משה״, ״נטפי המים״ – דרשות ונאומים, ״באר משה״ ו״דרש משה״ עה״ת׳ ו״פני משה״.

הרב יהושע בירדוגו זצ״ל (1878 – 1953), נצר למשפחת רבנים מפוארת ונכדו של הרב רפאל בירדוגו זצ״ל. רבה של מקנס וראב״ד. בשנת התש״א התמנה לרבה הראשי של מרוקו. תיקן תקנות חשובות המצויות בקונטרס ״מועצת רבני מרוקו״. נפטר בכ״ד בתמוז התשי״ג. ספריו: ״בית דינו של יהושע״, ועוד בכת״י.

רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל (1890 – 1970). רבה של מקנס וראב״ד. מייסד רשת תלמודי תורה וישיבות בערי מרוקו ובכפריה. בתשכ״ג(1963) עלה לישראל והתיישב בבני ברק. נפטר בי״ח בחשוון תשל״א. מספריו: ״קיצור שלחן ערוך השלם״, ופיוטו המפורסם ״אשורר שירה לכבוד התורה״.

הרב ברוך אברהם טולידאנו זצ״ל (1890 – 1982) דיין בביה״ד מקנס. התמסר לטיפול בעוני וזכה לכינוי ״רבי ברוך של העניים״. עלה לארץ והתיישב בחיפה עד פטירתו בד^, בכסלו התשמ״ב. מספריו: שו״ת ״שאלו לברוך״, ״ברוך טעם״ עה״ת, ״ויקרא ברוך׳ על הנ״ך, ״ויעש ברוך״ דרושים, ״הלכה ברינה״ קיצוש״ע, ״אלה המצות״ על תרי״ג מצות לרמב ם, ״גילו ברעדה״ קיצוש״ע אה״ע, ״ויקרא ברוך״ על הש״ס, ״ויאמר ברוך״ לימים הנוראים.

בנוסף למינויו כדיין בבית הדין של העיר מקנס, התמנה רבי יוסף לנשיא בית הדין לענייני השררה לכל ערי מרוקו -בית דין שעסק בסכסוכים מורכבים ובבעיות מרכזיות בחיי הקהילה היהודית.

בעקבות המינויים הללו היה רבי יוסף מן המהלכים במסדרונות השלטון, תוך שהוא זוכה לכבוד רב ממלך מרוקו. בתוך כך, זכה רבנו גם לאות כבוד מן המלך ומשר החינוך. קשרים אלה הועילו לפעילותו לטובת היהודים.

בד בבד, רקם רבנו בתקופה זו מערכת יחסים חיובית מאוד עם הערבים והצרפתים, זאת על מנת לאפשר לקהילה לנהל חיים שלווים ובטוחים.

באותן שנים סרב רבי יוסף להצעת ממשלת מרוקו לכהן כראב״ד בקזבלנקה וכן להצעת ממשלת צרפת לכהן כראב״ד מצרים.

היו״ם היה איש היודע להוכיח ולאהוב כאחד. במתיקות לשונו שכנע איש ואישה, נער וזקן, לקיים את מצוות ה׳, להתקרב אל המסורת, הדת והלאומיות. נפשות רבות עשה הרב, והיה אציל רוח, בעל שיעור קומה מוסרית, אהבת אדם ורדיפת חסד.

רבים נהרו לשמוע דרשותיו, והיו״ם ידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בכתיבה, במשלים, באגדות ובדברי חז״ל, שהצליחו לרגש, לגעת ולעורר גם אנשים בעלי גוונים שונים.

הרב הצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות.

פעם אחת התבטא ואמר: ״כי זאת היא כוונתינו, בכל דרושינו, בכל עת ובכל זמן, לעורר לבנו, ולב זולתנו, לעבודת האלוהים״(נחלת אבות ד, עמ^׳ 219).

הופעתו האצילה של הרב, מראהו ההדור, וכמובן אישיותו הגדולה יצרו תחושת הערכה, הערצה ויראת כבוד בלב כל מי שבא עמו במגע. נתקיים בו הפסוק ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״, אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות ־ תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו מפיהו.

ביום ט׳ ניסן התשכ״ד (1964), לאחר שנים של תפילות לעלייה לארץ, הוכשרה השעה, ורבי יוסף עזב בשמחה רבה את עיר הולדתו ועלה לארץ ישראל. הרב התיישב בשכונת קריית שמואל בחיפה, ולא רצה ליטול לעצמו שום שררה עם עלייתו לארץ. חפצו היה רק בתלמודו ובפרנסת משפחתו.

הרב נפגש עם הרב יצחק ניסים והרב איסר יהודה אונטרמן זצ״ל וקיים איתם שיח קרוב מאוד בו הם דנו גם על הספרות ההלכתית שהרב כתב. רק בשנת תשכ״ח (1967), שלוש שנים לאחר עלייתו ארצה בהיותו בן 71, הסכים לאחר הפצרות רבות להתמנות לרבה הראשי של חיפה, במקומו של קודמו בתפקיד המנוח הרב נסים אוחנה זצ״ל.

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל.קורות ימי יוסף.

עמוד 21