מורשת יהדות מרוקו

 

          "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ…

ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור.

            וירא אלהים את האור כי טוב" (בר' א, א – ד).

 

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון,

אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול…

עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

 

סוד הגאולה –  ע"י לימוד תורה.

"ורוח אלוהים" –  אמרו במדרש, זה רוחו של משיח.

"מרחפת על פני המים" – אין מים אלא תורה, על דרך אומרם בזוהר,

שלא יגאלו ישראל – אלא בזכות התורה שנמשלה למים"

 

"וחושך על פני תהום – ירמוז על גלות המר, אשר בו אנו שקועים… והיצר הרע…

"ויאמר אלהים יהי אור – הוא אור הגאולה העתידה המופלא.

'ויהי אור' – על דרך אומרם… 'ויהי רז', ש'אור' בגימ' 'רז' – 207.

הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו, שאור זה של מלך המשיח,

לא יתגלה בעולם, ויהיה סוד טמון אצלו" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' א, ב. פירוש כ"ב).

 

 

"ב – ר – א – ש – י – ת".

"שבת בראשית" – להתחיל מבראשית.

לב – התורה מסתיימת באות ל {ישראל},

ומתחילה באות ב' {בראשית} – ל

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הקשר בין פרשת "וזאת הברכה" בה חתמנו את התורה ב"שמחת תורה", לבין "שבת בראשית" בה פותחים אנו את התורה. ועוד, למה כלה אחת שהיא התורה, צריכה שני חתנים: חתן תורה וחתן בראשית?

הקב"ה מברך כל אחד ואחד מאתנו שיהיה בבחינת "חתן בראשית" היכול ללמוד תורה מתוך שמחה, כמו "חתן תורה" שזכה ללמוד תורה במשך השנה מתוך שמחה, ואף זכה להיות "חתן תורה" בסופה ב"שמחת תורה". כלומר, כל אחד אחד מאתנו יכול לחדש ולהתחדש בתורה – ולהתחיל מבראשית.

 

 

האדמו"ר הזקן אומר על שבת בראשית:

כמו בכל חג ומועד – חג מעלינו היעד והיעוד של אותו מועד, ומאיר לנו מאורותיו וסגולותיו, בבחינת דברי רבנו האריז"ל לכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח) – שלתקופת השנה, מתחדשים כל עניני הקדושה וסגולה של אותם ימים, אם רק נזכרים ונעשים כדבעי". 

כך ב'שבת בראשית' שהיא ראשית הבריאה. יכולים אנו לנצל את אותה הארה של בריאת העולם, ולנסות לשוב אל הבריאה הראשונה והמושלמת, בדמותם של "ויהי אור" – אור התורה, ואל השיבה ל"גן עדן" שלפני החטא.

אם אדם וחוה היו מתאפקים במשך שעתיים עד כניסת השבת, העולם היה נראה כיום – 'גן עדן מקדם'.

בעצם, זהו תפקידנו עלי אדמות בעבודת ה', להתאפק ולא להיכנע ליצר הרע, בדמותו של הנחש הקדמוני, כפי שהשתלט על ליבה ושכלה של חוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את דרכו הנחשית והערמומית של היצר הרע, כפי שהם באים לידי ביטוי בדברי הפיתוי של הנחש: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים. ויאמר אל האישה, אף כי אמר אלוקים לא תכלו מכל עץ הגן… {תוצאת הפיתוי היתה}: ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עמה ויאכל".

הקב"ה התיר להם לאכול "מכל עץ הגן" פרט ל"עץ הדעת", והנה הנחש הערום המסמל את היצר הרע, הופך את היוצרות וטוען: "אף כי אמר אלהים, לא תאכלו מכל עץ הגן". ההיפך הגמור מדבר ה'.

רק לפני כשעה אלוקים אוסר לאכול מעץ הדעת, והנה האישה רואה בעץ האסור את כל היופי שבעולם: "תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל".

 

רבנו מתאר את דרכו של היצר הרע כך: "וזו מידתו לשקר, והוליד בלבב אנוש אמונות ודעות כוזבות רחמנא ליצלן. ולפעמים להפליג ולהגדיל עבירות בלב אדם, וישוב ויאמר לו כי הוא מהנמנע במושג – ואין לך ערום בעולם כזה" (בר' ג, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר למה הקב"ה שם לנו את היצר הרע במינון כזה היכול "לסמא" את עיני האדם: "וטעם שעשה ה' ככה, להיות שכל מחשבת ה' היא לצד השגת טוב המופלא, והוא תלוי בבחינת עבודה זו. לזה הגדיל בחינת עורמתו ויכלתו – ולפי הצער שיסבול אדם ויתחכם להינצל ממנו, יעלה במעלות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר'  ג א). כלומר, הקב"ה רוצה שנתגבר יותר על היצר הרע, כך שהשכר שלנו בעולם הבא, יהיה טוב יותר.

 

איך ניתן לנסות להתמודד עם היצר הרע?

בימינו, רבות הן התופעות הנלוזות המקבלות "היתר" בניגוד לתורה, כתוצאה מחוקי יסוד שונים המנוצלים לרעה, ע"י קבוצות שוליים סהרוריות, המתהדרות בתהלוכות ססגוניות בשם "כבוד האדם וחירותו".

דוגמא אחרת הנוגעת לכל אחד מאתנו, לשון הרע המתנהל בראש חוצות, "בזכות" התקשורת הסלולרית הזמינה והזולה, וגם "הכשרה" לשיחות בלבד.

כאשר התורה או חכמים קובעים שהדבר אסור, אז זה אסור, ואסור להתחיל להתגלגל במדרון הפתלתל של היצר.

בכל בעיה הניצבת לפתחנו, נבדוק תחילה מה אומרת התורה על כך. ברגע שזה אסור, יש להתנתק ומיד, מכל דיון ומחשבה בנושא, ובו יש לראות תמרור אדום, אותו אין לעבור.

 

"כלי יקר" אומר על הפס' המתאר את חטאי דור המבול: "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בר' ו ה): ברגע שהאדם מתחיל לחטוא – החטא ירדוף אותו וימשיך לחטוא באותו חטא.

 הוא מביא כדוגמא את חטאי הזנות והגזל בו חטא דור המבול: "לפי שחטאו בזנות, ואותה תאוה רבה והולכת תמיד – ולא ישבע לעולם כאומרו ז"ל (סוכה נב ע"ב): "אבר קטן באדם – משביעו רעב, מרעיבו שבע. וכן, חטאו בגזל – ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף". אלא תאוותו רבה והולכת תמיד, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רוצה לומר: כל היום לא ישבע מתאוותו. אין שעה ביום שיהיה שבע בה – אלא כל שעה מוסיף על תאוותו" (בר' ו, ה).  

הפתרון הנ"ל יכול להצליח, רק ע"י לימוד תורה מתוך שמחה, דרכה נוכל לדעת מה אסור ומה מותר.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם ללמוד תורה מתוך שמחה: "והיה עקב תשמעון – אין והיה אלא שמחה, דהנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח – אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות – אז ישמח ליבו ויגל כבודו" (דב' ז, יב).

כשהאדם שמח בעבודת ה' –  ליצר הרע יהיה קשה להטותו מדרך המלך.

 

"שבת בראשית" פותחת תקופת 'זמן חורף' בישיבות – זמן ללא 'חופשת בין הזמנים', כך שניתן ללמוד את 'תורת יהוה תמימה – משיבת נפש' ברצף, דבר המשפיע על טיב לימוד 'תורת אלוקים חיים אמת'.

דוגמאות לחשיבות הלימוד ברצף:

רבי עקיבא שלמד תורה ברצף במשך כ"ד שנים, הפך להיות אבי התושב"ע.

רשב"י שלמד תורה עם בנו רבי אלעזר במשך י"ג שנים, הפך להיות שר בית הזוהר.

 

זוכר אני כד הוינא טליא בישיבת 'נווה שלום' בקזבלנקה שבמרוקו, אחי חכם אברהם שליט"א ואני, למדנו ברצף במשך שישה חודשים, מפסח לסוכות, היות והמרחק בין הבית לישיבה, התפרס על פני יום וחצי נסיעה באוטובוסים. כל התקופה הנ"ל, היינו מנותקים מהעולם החיצון, והיינו שקועים רק בלימוד תורה.

 

הראשל"צ והרב הראשי לירושלים מרן הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א

 שגם למד בצעירותו בישיבת 'נווה שלום' בה למדנו, נהג לצטט את הרה"ג חיים שמואלביץ ע"ה, שהיה מדמה את לימוד התורה ברצף, לאדם המרתיח מים. המים ירתחו רק אם יהיו על האש ברצף. לעומת זאת, אם המים יחוממו לסירוגין – לעולם לא ירתחו.

כנ"ל בלימוד תורה, בכדי שנוכל לספוג את חום ואמיתות התרה – עלינו ללמוד ברצף.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כתב כב' פירושים לפסוק הראשון,

כנגד כב' אותיות בהן נכתבה התורה.

נביא את חמשת הפירושים הראשונים.

 

פירוש א': השמים והארץ וכל צבאם,

 נבראו בבת אחת ובמילה אחת – 'בראשית'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות אותיות התורה:

"אותיות התורה ספורות, וכל אות מגדת הלכות נפלאות… כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ולב נתיבות" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות לא, ג.).

רבנו פותח את פירושו לפס' הראשון במראות אלוקיים אותה זכה לראות, כדברי הנביא יחזקאל: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" (א, א), וכדברי הנביא ישעיהו: "בורא קצות הארץ, לא יעף ולא יגע – אין חקר לתבונתו" (מ, כח). וכלשון קדשו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשתי להתבונן בפתח דברי קודש"

 

למילה 'בראשית' הפותחת את התורה, חסרה התיבה האמורה להיות סמוכה אליה, בבחינת סומך ונסמך, כמו 'ראשית דבר', 'ראשית חכמה' וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה החסירה את הנסמך למילה 'בראשית'?

הסמיכות מהווה צירוף של שני שמות עצם, שיש ביניהם קשר הדוק.

מבחינה תחבירית, הראשון מתפקד כ"גרעין", והשני כלוואי. דוגמא: "בית הרב", פירות ט"ו בשבט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח את תשובתו בביטוי: "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר".

כלומר, רק אלוקים יודע את המילה החסרה. מניין אנחנו נוכל לדעת, בראשית של איזה דבר, נבראו שמים וארץ, דבר שיכול חלילה, לגרום לנו לטעות בנושא בריאת העולם (ע"פ 'אור הגנוז').

 

בביטוי הנ"ל, "ומי כאלוהינו יודע דבר, הלא ממנו מוצא דבר",  רומז רבנו כבר בראשית פירושו, שרק הקב"ה יודע תעלומות, יודע מדוע כל דבר נכתב במקומו, ועלינו להיזהר כאשר אנחנו מבארים את התורה, היות ולא כל רז ורז גלוי לפנינו, כמו במקרה של מה קדם לבריאת העולם.

 

רבנו מביא את דברי רש"י ע"פ חז"ל המסביר את הפס' הראשון 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' כך: "ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך וכו'".

כל זאת, כדי שלא לתת פתחון פה לכופרים לטעון: אם השמים מורכבים מאש ומים כדברי הגמרא (חגיגה יב ע"א): "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: אש ומים. מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה, ועשה מהם רקיע".

 

אם ככה, מדוע התורה לא מציינת את בריאת אש ומים? וכדברי קודשו: "אומרו בתחילת סדר הבריאה 'השמים'. ורבותינו ז"ל פירשו התיבה 'שמים' שהיא מורכבת מב' דברים אש ומים. ומעתה הרי ח"ו נותן יד לפושעים לומר כי זו היא התחלת הבריאה, אבל המים והאש לא בראם ח"ו הבורא. אחר שהשמיענו הכתוב עצמו שתחילת הבריאה היא 'שמים', ואם המים נבראו, היה לו להקדים בריאתם. וחז"ל נשמרו מב' הערות, ופירשו ששיעור הכתוב הוא על זה הדרך: בראשית בריאת  שמים וארץ – היתה הארץ תוהו וכו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיר על התשובה הנ"ל:

"דבריהם ז"ל לא הספיקו להסיר הטעות. כי לדבריהם, למה לא הודיע הכתוב אח"כ בריאת מים ואש ועפר ורוח…". כלומר, אם התורה רצתה לשלול עניין הטעות אודות בריאת השמים והארץ, הייתה צריכה לציין את ד' היסודות: אש, רוח, מים ואש, שקדמו לבריאת שמים וארץ.

 

לאור השאלה הנ"ל, רבנו מפרש את הפס' כך.

הקב"ה ברא את עולמו בדיבור אחד ביום הראשון, ובכל יום מששת הימים, רק העמיד במקומה את הבריאה המתאימה לאותו יום, כפי שמפורט בכל יום ויום בהמשך.

את זאת לומד רבנו דרך הריבוי משתי ה-אתין בפסוק. "את השמים – וכל מה שיש בשמים. "ואת הארץ – וכל מה שיש בארץ. וכדברי קדשו: "ובזה נבוא אל הביאור: והוא כי האדון יתעלה שמו – כל מה שברא בעולם שהם המקורות, וכל אשר ישנו במציאות… בראו ה' ביום אחד. וזה הוא אומרו 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. דקדק לומר שני אתין, לרבות כל הנמצא בעולם שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות… דקדק לומר שני אתין… אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הב' ריבויים שריבה באומרו 'את השמים ואת הארץ. ובמאמר אחד ברא יתעלה שמו".

 

כדוגמא, מציין רבנו את האש אותה הקב"ה לא הזכיר בבריאה, למרות כוחה הרב, והניחה "הקב"ה במקומו שנברא במאמר ראשון מובלע ברעפים, והוציא מהם {אדם הראשון} אש, שיעור המספיק לו כאומרם ז"ל (פסחים נד ע"א): שעל כן אנו מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש", כדברי קדשו.

רבנו מסכם את פירושו הראשון כך: "ודקדק לומר 'בראשית' ולא אמר בראשונה, [כדי לקיים את המאמר בתהלים] (קיא ו), 'כח מעשיו הגיד לעמו', [דרך מעשה הבריאה, יכיר עמ"י את מציאות ה' בעולם], והוא לפי מה שהקדמנו כי הכל ברא בדיבור אחד, דרך שם נשכיל כי מי שידבר כמה דברים בדיבור אחד, גם בדיבור לא יצטרך להקדים אות לחברתה. ומעתה כשאמר ה' תיבת 'שמים' – לא קדמו שי"ן למ"ם, ולא מ"ם ראשונה למ"ם אחרונה וכו'".

 

לכן, אין צורך בתיבה סמוכה למילה 'בראשית'. כלומר, אין פה ענין של סומך ונסמך, אלא המילה 'בראשית' מהווה יחידה עצמאית בפני עצמה. וכך ניתן להסביר את הפס':

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ": השמים והארץ וכל צבאם – נבראו בבת אחת ובמילה אחת – בראשית'. וכדברי קודשו: "ואחרי הודיע אלוהים אותנו את כל זאת, אלה הם הדברים אשר הודיענו ה' בתיבת 'בראשית'. פירוש – הכל הוא ראשית, כי לא הייתה בבריאה חלק מאוחר, אלא הכל הוא ראשית, והבן".

 

בנושא האש ניתן להוסיף: ידוע שהאור שנברא ביום הראשון, האיר ל"ו שעות עד מוצ"ש, וזהו האור אותו גנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, וכן האור הגנוז בתורה (ע"פ ספר הבהיר).

במוצ"ש כאשר החל להחשיך, אדם הראשון החל לפחד, שמא בשל חטאו בא אליו החושך, והקב"ה זימן לו רעפים, מהם יצר את האש שהייתה קיימת בפוטנציאל כבר בבריאה של היום הראשון, כדברי קדשו.

 

בעצם, האש היא ההמצאה הראשונה בהיסטוריה, בבחינת הכתוב "אשר ברא אלוהים – לעשות" (בר' ב ג). האלוקים נטע באדם את החכמה לעשות ולתקן את החסר כדברי רש"י למדרש:

"אשר ברא אלוהים ועשה" אין כתיב, אלא "לעשות". לומר לך: שהכל צריך תיקון (בר' רבה פי"א).

 בעקבות אותה אש שהמציא אדם הראשון, האדם מחדש חידושים מדהימים, ובפרט בדורות האחרונים.

כדוגמא, ניתן לציין את התפתחות התעשיה המודרנית שהחלה עם המצאת מנוע הקיטור ע"י ג'יימס ואט הסקוטי לפני 150 שנה, את החשמל על כל פיתוחיו, האלקטרוניקה על חידושיה וכו'. כל זאת, בעקבות אותם שני רעפים מהם הדליק אדם הראשון את האש הראשונה מלפני תשע"ח שנים. והכל, בהכוונה אלוקית ממעל, שנתן באדם חכמה ותבונה, בבחינת "אשר ברא אלוהים – לעשות = "לעשות ולתקן את החסר" כדברי רש"י שהוזכרו לעיל.

 

בידי האדם קיימת יכולת הבחירה במה לחדש לטובת האנושות, דוגמת המצאת הקיטור והחשמל, או לרעתה, דוגמת הנשק המתוחכם והמשחית.

הרה"ג יוסף דב הלוי סולוביצ'יק (חמש דרשות עמ' 39) אומר על הפסוק : "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בר' ג, כד).

הכרובים מסמלים את התורה, ואילו להט החרב המתהפכת, מסמלת כוחניות ומלחמות.  כל זאת, בבחינת דברי חכמים: "הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים" (ספרי, עקב).

 

לאדם יש בחירה בין שניהם. ע"י הליכה בדרך התורה המסומלת ע"י הכרובים, האדם יכול לשוב לגן עדן ממנו גורש.

לצערנו, האדם בחר ובוחר בדרך של 'להט החרב המתהפכת' – הנשק המשחית הגורר מלחמות עקובות מדם, לכן ההשקעה בפיתוח נשק מתוחכם, היא הגדולה ביותר במדינות רבות בעולם כולל ישראל, ופתרון של שלום – אין, בבחינת "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

 

הרב סולובייצ'יק לומד זאת מהכתוב:

"כי יודע ה' כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בר' ג, ה).

תרגום אונקלוס: "ותהון כרברבין" – תהיו אנשים חזקים, מושלים, כובשי עולמות. סמל ל"להט החרב המתהפכת".

רש"י: "יוצרי עולמות" = יצירת עולמות רוחניים ע"פ התורה. סמל לכרובים. [בכרובים, רש"י מפרש מלאכי חבלה!].

"וישלחהו יהוה אלהים מגן עדן (בר' ג כג). ה"שפת אמת": "וישלחהו" – מלשון שליחות לו ולדורות הבאים לתקן את החטא.

השאלה העולה בכל דור: במה בוחרים – באש התותחים, או באש התורה?

 על תקופת המשיח לה אנו מצפים נאמר: "לא ישא גוי אל גוי חרב – ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד).

 

 

 

פירוש ב': מתי נבראו המלאכים.

לפני, או אחרי השמים והארץ?

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המילה 'בראשית' ע"פ הדרש. בתחילת דבריו, רבנו מביא את הפס': "בדבר יהוה שמים נעשו – וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). מהפס' משתמע שהשמים נבראו תחילה – 'בדבר ה' שמים נעשו', ורק אח"כ נבראו המלאכים – 'ברוח פיו כל צבאם'.

רבנו מביא את הסיבה לכך ע"פ המדרש (בר' רבה א, ג): "אימתי נבראו המלאכים? רבי יוחנן אמר בב' {יום שני} נבראו המלאכים… רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק, בין על דעתיה דרבי חנינא, ובין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעו…".  כלומר, לא לתת פתחון פה לכך שהמלאכים היו שותפים בבריאה.

 

רבנו שואל: "איך יתכן לומר שהמלאכים נבראו מאוחרים, הלא לפי מה שאמר הכתוב 'וברוח פיו כל צבאם', כי צבא השמים נבראו מרוח שיצא מפי עליון כביכול. אם כן, בהכרח לפי המורגש, המלאכים יבראו  קודם שמים וארץ. כי הרוח יקדים לצאת קודם שיבוא הדיבור, וכיון שהשמים והארץ נבראו מהדיבור, הרי כבר קדם הרוח שממנו יצאו המלאכים". על פי הטבע, הרוח היוצאת מהפה, היא זו המניעה את מיתרי הקול, ולכן יש להבין שהמלאכים נבראו לפני שמים וארץ, וזה בניגוד לדעת רבי חנינא ורבי יוחנן שהוזכרו לעיל.

לאור הנאמר לעיל, רבנו  מסביר שהקב"ה שינה את הטבע, והקדים את הדיבור לרוח. וכדברי קודשו: "לזה אמר הכתוב: 'בראשית ברא וכו'. פירוש, כי ה' הקדים המאוחר שהוו הדיבור לרוח – הפך הידוע אצלנו בטבע הדיבור, וברא שמים תחילה. והפך הסדר, עשה ראשית דיבור לרוח", כדי  שלא יאמרו שהמלאכים עזרו לו בבריאה.

לכן, רבנו מסביר את הפס' הנ"ל כך: "ולזה תמצא שדייק הכתוב באומרו 'בדבר ה' שמים נעשו' – שהקדים בריאת שמים שנבראו מהדיבור, ואחר כך אמר 'וברוח פיו כל צבאם".

 

לאור האמור לעיל, רבנו מסביר את המילה 'בראשית' כך:

בכל דיבור קיימים ב' דברים: הרוח המניעה את מיתרי הקול היוצאת מהפה, והדיבור היוצא בעקבותיה. "לזה אמר כי ראשית היה מעשה שמים וארץ, וממוצא דבר {מסקנת הדברים} – היה שמים וארץ…".

כלומר, 'בראשית' – הקב"ה שינה את הטבע, וברא תחילה את השמים ואת הארץ.

פירוש ג': מדוע בפס' הראשון מופיע השם "אלוהים",

ואילו בהמשך, "יהוה אלוהים"?

 

 

רבנו שואל: מדוע בפס' הראשון מוזכר השם אלהים בלבד – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' אחר בהמשך, נאמרו שני שמותיו של הקב"ה:  יהוה, וכן אלהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד).

שאלה שניה: מדוע בפסוק הראשון, מקדימה התורה את השמים לארץ – "בראשית ברא… את השמים ואת הארץ", ואילו בפס' השני, התורה מקדימה את הארץ לשמים –  "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים".

רבנו אומר בתשובתו: "ונראה כי ב' קושיות אלו, כל אחת מתרצת חברתה, והוא על דרך מה שפירשו ז"ל  (סוטה לא, ע"א), בב' מקראות הכתובים [דנים] בתשלום שכר הצדיקים. כתוב אחד אומר: 'ועושה חסד לאלפים – לאוהבי ולשומרי מצוותי' (שמות כ ה), וכתוב אחד אומר: 'וידעת כי יהוה אלוהיך הוא האלוהים האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור' (דב' ז, ט).

יוצא שבפס' הראשון מדובר באלפי דורות – "לאלפים", ואילו בפסוק השני מדובר ב"אלף דור" בלבד.

 

ההסבר לכך בדברי הגמרא: מה שכתוב "ועושה חסד לאלפים" חוזר על השכר לעובדי ה' מתוך אהבה – "ועושה חסד לאלפים לאוהבי…", ואילו לעובדי ה' מתוך יראה, השכר יהיה מוגבל יותר, רק ל"אלף דור – לשומרי מצותיו".

 

לאור פירוש הגמרא, רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את שתי הקושיות: פעם אחת נאמר השם אלוהים בלבד – "בראשית ברא אלוהים…", ובפעם השניה נאמרו שני שמות ה': יהוה אלוהים – "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים" (בר' ב, ד). וכן את השאלה השניה: פעם אחת התורה מקדימה את השמים לארץ, ובפעם השניה – הארץ לשמים.

רבנו מיישב כך: "גם אנחנו נפרש ב' מקראות הללו עז"ה [על זה הדרך]:

 

'בראשית ברא אלוהים את השמים' – שם זה של אלוהים, פירוש – מידה של הדין בלא שיתוף שם הרחמים. זה הוא דווקא למה שנוגע ל'השמים' {השמים = מלאכים, כדברי רבי יצחק אברבנאל}, ואינו חוזר לאומרו 'ואת הארץ', כי הארץ בראה בשיתוף שם הרחמים, ועל כתוב אחר סומך, והוא אומרו: 'ביום עשות יהוה אלוהים ארץ', כי אין עולם בני אדם יכול להתקיים בדין גמור בלא שיתוף רחמים, לצד שהם מחומר כידוע. {חומר = עפר – 'וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה}. (בר' ב, ז).

 

אומרו 'ושמים', אינה נמשכת עם 'הארץ' בבחינה זו של השיתוף, ואופן מעשיה הלא הם כתובים בפ' בראשית, ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים כמין חומר. וענין ידיעת מי קדם, הנה כתבנו למעלה, שכל הבריאה יחד נבראת בגבורתו יתברך" .

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחלק בתשובתו, בין בריאת השמים לארץ.

השמים נבראו במידת הדין, ואילו הארץ נבראה בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים, היות והעולם לא יוכל להתקיים במידת הדין, לא כן המלאכים בשמים.

לגבי השאלה, הרי למלאכים אין יצר הרע, אם כך מה שייך אצלם מידת הדין? רבנו מביא דוגמאות בהן רואים, שגם מלאכים יכולים לטעות בשוגג, כמו הסיפור של אליהו הנביא שגילה לרבנו הקדוש את גדולת תפילת רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה, היכולים להביא יחד את הגאולה ע"י תפילה. והוא נענש בששים פולסי דנורא (בבא מציעא פה ע"ב).

 

הסבר הפס' מבחינה תחבירית, לאור ההסבר הנ"ל:

בפס' 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', המילה 'אלוהים' מתייחסת רק ל'השמים' – מידת הדין למלאכים בשמים. בפס' השני, "ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". ה' אלוהים' מתייחס לארץ – לבני אדם בארץ, הנידונים ע"פ שילוב מידת הדין עם מידת הרחמים, המילה 'ושמים', אינה נמשכת עם החלק הקודם.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך, שניתנה רשות לחכמים להסביר את הכתובים בהתאם להבנתם, למרות פירושי הראשונים. כל זאת, בתנאי שלא תשתנה ההלכה. וכדברי קודשו:  "עוד יש לנו להבין… דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים, ויישבו באופן אחר, כי ע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים, אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות, מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

 

דברים דומים מביא רבנו בהקדמה לפירושו לתורה: "וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק חס וחלילה על הראשונים, אפילו כמלוא נימא, אלא שהרשות נתונה לדורשי התורה לעובדה ולזרעה אור זרוע לצדיק. וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע, אשר יזרע בה בעלה בן תורה. רק לדבר הלכה… לא ישנו".

 

בהמשך רבנו מסביר: לעולם הכל מתנהל לפי הדין, אלא שלגבי בני אדם, "יהי הפירעון בדרך רחמנות", לא כן המלאכים הנידונים רק לפי מידת הדין, כמו הסיפור על המלאך מיטטרון ששגג, בכך שישב ליד קודשא בריך הוא וכתב זכויות עם ישראל, ולא עמד בפני אלישע בן אבויה, דבר שגרם לאלישע לחשוב שישנן חלילא שתי רשויות, ועל כך נענש, למרות שהיה שוגג, ולא התכוון להחטיאו (חגיגה טו ע"א).

 

 

 

פירוש ד': "השמים תלויים ועומדים – במאמרו יתברך".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע המילה 'שמים' מופיעה בפס' הראשון, לפני המילה 'הארץ'.

וכלשון קודשו: "עוד רמז בהקדמת 'שמים' ל'ארץ' [בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'], להראות כי לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, בונה הבית ואח"כ העליה על גביה. אבל הקב"ה הקדים העליה {השמים}, ואח"כ הבית {הארץ} – להראות כי השמים תלויים ועומדים הם, במאמרו יתב

פירוש ה': 'ב – ראשית' – העולם נברא בשביל עם ישראל שנקרו 'ראשית',

ובזכות אברהם אבינו, ויעקב אבינו.

 

 

רבנו מסביר את המילה 'בראשית' = ב-ראשית. בשביל התורה שנקראת ראשית.  

ובלשון קודשו: שיכוון ברוך הוא לומר, בשביל תורה שנקרת ראשית. ופירוש בי"ת של ב-ראשית, היא בי"ת הסיבה. ומעתה מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה.

וגם אמרו: בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', דכתיב: 'ראשית תבואתה' (ירמיה ב, ג). ואין מאמרם זה מכחיש הראשון, כי טעם עצמו שנקראו ישראל 'ראשית', הוא לצד קבלתם התורה, ובזה נבדלו לשם ולתהילה מהעמים".

בהמשך, אומר רבנו: "וגם אמרו בשביל אברהם, ובשביל יעקב, והכל הולך לטעם הראשון – עקב אשר שמע אברהם וכו". ע"פ (בר' רבה פרק יב), שם נאמר: "בהבראם" = ב-אברהם. בזכות אברהם.

כנ"ל לגבי יעקב אבינו, כדברי רבי יהושע:

'שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב, דכתיב: 'ויקם עדות ביעקב' (תהלים עח, ה), ואין עדות האמור כאן, אלא שמים וארץ".

 

 

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

כתיב 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו' (דניאל יב, ג),

 אלו הם – רבי שמעון בר יוחאי וחבריו…

 שזוהרים למעלה כזהר הרקיע" (הקדמה אחרת לתיקוני הזהר).

 

שבעים תיקוני הזהר.

מאת רבי שמעון בר יוחאי

ג' דוגמאות ב'קציר האומר' (ע"פ 'מתוק מדבש').

 

 

 

המילה "בראשית" פותחת באות ב', בבחינת ב-ראשית, כדי להראות שלכל מילה בתורה יש:

ב' ראשית = ב' התחלות, ב' פירושים ויותר, כאשר הדרך הראשונה היא הפשט עם כל ההסתעפויות ממנה להלכה וכו', והדרכים האחרות הן: הרמז, הדרש והסוד, והמשמעויות הרבות להלכה.

 

המילה "בראשית" מהווה בעצם דוגמית לכל מילה בתורה, אותה ניתן לפרש בשני מיליון וארבע מאות אלף פירושים,

 לפי החלוקה הבאה: שש מאות אלף כנגד הפשט. שש… כנגד הרמז. שש… כנגד הדרש, ושש… כנגד הפרדס.

לאור זאת, חובה נעימה לנו להגות בתורתנו מתוך קדושה וטהרה, תוך פתיחת צהר לכל תיבה – לפתוח כל תיבה ולהאיר אותה כצהרים, וכך נוכל לזכות בדברי דוד מלכנו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח).

 

בוצינא קדישא – רבי שמעון בר יוחאי, כתב 70 תיקונים [פירושים] למילה "בראשית". וכדברי קודשו:

"פתח רבי שמעון ואמר: 'בראשית ברא אלוהים', 'סוד יהוה ליראיו, ובריתו להודיעם (תהלים כה, יד). סו"ד {70} אלין אינון שבעין זמנין, דאתפרש מילת 'בראשית' בהאי פרשתא" (הפתיחה ל- 70 תיקוני הזהר).

 בפירושים השתתפו: רעיא מהימנא [נשמת משה רבנו], אליהו הנביא שהופיע פעמים ביום, ונשמות מעולם האמת, ככתוב בהקדמה לתיקוני הזוהר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". והמשכילים – איליין רבי שמעון וחברייא. יזהירו – כד אתכנסו [התאספו]… אליהו הנביא, וכל נשמתין דמתיבתאן ולכל מלאכיא".

{נשמות מישיבה של מעלה של הקב"ה, וכן נשמות מישיבה של מטה של המלאך מט"ט}.

 

תיקון א': בראשית = ב' ראשית. הקשר בין השכינה הקדושה לעם ישראל.

 

לשון התיקון: 'בראשית' – "זה השער ליהוה, צדיקים יבואו בו' (תהלים קיח כ). דא איהו תרעא דצדיקייא, דאית לון רשו לאעלא תמן, ודלאו אינון צדיקיא, אתדחיין מתמן…".

התיקון מבאר את האופנים השונים דרכם מקבלת המלכות את חיותה והארתה מז"א בעלה.

כל זאת, ע"י ריבוי כיסופיה לבורא, ע"י קיום מצוות מתוך מסירות נפש, ואפילו בגלות. בזכות זאת, עתיד הקב"ה לנקום מאויבי עמ"י בזמן הגאולה.

 

המילה 'בראשית' מורכבת מהאותיות ב' ראשית'. האות ב' פתוחה מצד אחד המשמש כשער כניסה לצדיקים, בבחינת "זה השער ליהוה – צדיקים יבואו בו". השער מורה על יסוד המלכות, המהווה ראשית הכניסה לנשמות הצדיקים העולות מעולם הבריאה לעולם האצילות.

 

 האות ב' סתומה משלושת צדדיה, דבר המסמל שיש אנשים הנדחים מלהיכנס דרך אותו שער, בגלל רוע מעלליהם, לכן שומרי החומות של יסוד המלכות, דוחים אותם משם, ואינם מניחים אותם להיכנס.

דיוקני נשמות העליונים והתחתונים – מלאכים עליונים, ושל בנ"י תחתונים, מצוירים וחקוקים שם.

 

לשון התיקון: "ואיהו דמות אדם, רשימא דאריה תמן לימינא, ורשימא דשור לשמאלא, ורשימא דנשרא באמצעיתא. ורזא דמילה: 'ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם וכו'" (יחזקאל א, י).

הזהר מזכיר את חזון המרכבה של הנביא יחזקאל:

ציור של אדם שהוא השם מ"ה דזעיר אנפין, רשום שם ביסוד המלכות. {אדם בגימטריה מ"ה = 45}. הנשמות הבאות מזעיר אנפין למלכות בסוד היחוד, משאירות שם רושם.

 

בנוסף לדמות אדם, קיימות גם דמויות האריה הפונה לימין, השור לשמאל, והנשר באמצע.

סוד הדבר – ודמות פניהם פני אדם. לכל חיה ארבע פנים – אלו הן ארבע אותיות השם הקדוש של יקו"ק, שמאיר בהם מלך כל החיות שזה אדם, שהוא י.ה.ו.ה שעולה בחשבון אחד. דמות אדם, זו השכינה הקדושה שהיא דיוקנו.

וזה מה שכתוב: 'שימני כחותם על לבך' (שיר השירים ח, ח) – שכך אומרת כנסת ישראל, {ישראל בגלות}: אף על פי שאתה תסתלק למעלה מהעולם, דיוקנך לא מוסר ממני לעולם, כאותו חותם שדבק בו רושם של בעל החותם.

"שימני כחותם" – כחותם ורושם של תפילין, כחותם של אות ברית קודש – ברי"ת א"ש {תיקון כג}, וכן של שבת – ירא שבת {תיקון כד}, וימים טובים.

 

לשון התיקון: "כי עזה כמוות אהבה (שיר השירים). תקיפא איהי אפרשותא דקב"ה ושכינתא מישראל, כפרישו דנשמתא ורוחא ונפשא מגופא…".

כנסת ישראל אומרת לקב"ה, שקשה לה הפרידה ממנו, כפרישת נשמה ורוח ונפש מהגוף, כאשר עמ"י מייחד את הקב"ה מידי יום בתפילה ואומר "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

הקב"ה מקנא לישראל, בבחינת "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו). והוא יקנא וינקום בעמלק בזמן הגאולה, ע"י שתי האותיות י-ה, בבחינת הפס': 'כי יד על כס י-ה , מלחמה לה' בעמלק'.

 

התיקון חותם בדברי בני ישראל המתחננים בפני בורא עולם: 'שימני כחותם על לבך', גם כשאני בגלות, ולא יסור ממני דיוקנך, שהוא חותמך, השכינה שלך, שבגללה אתה זוכר אותנו בגלות, "וחותמא דקב"ה איהי שכינתא".

"ב-ראשית ברא: חוזר לראש התיקון. ב-ראשית – ב' בה נפתחה התורה. ב' היא השכינה. היא אוצר כל ההשפעות העליונות, עליה נאמר "יראת יהוה היא אוצרו" (ישעיה לג, ו).

 

תיקון ג': 'בראשית' = רא"ש בי"ת.  מיהו הנקרא: אדם, איש צדיק ותמים.

 

לשון התיקון: "בראשית, רא"ש בי"ת. ורזא דמילה (משלי כד, ג) 'בחכמה יבנה בית', ומאן דבעי למחזי למלכא, לית ליה רשו למחזייה אלא בביתיה, ורזא דמילה חכמה, לא אשתמודעא אלא בביתיה…"

בחתימת התיקון נאמר: "ומאן דנטיר ברית, אתקרי איש תמים, ותמן בראשית – ברי"ת א"ש דנטיר ליה מאשא דגיהנם, אבל מאן דאתעסק באורייתא ונטיר לה, אתקרי אדם, בדיוקנא דההוא דלעילא. הדא הוא דכתיב (ישעיהו מד יג) "כתפארת אדם לשבת בית". תא חזי: כל מאן דנטיר אות ברית – דיוקנה רשים בשכינתא וצדיק. ומאן דאשתדל באורייתא – דיוקניה רשים בעמודא דאמצעיתא".

 

פירוש: וסוד הדבר, 'בחכמה יבנה בית' (משלי כד, ג). מי שרוצה לראות את המלך, אין לו רשות לראותו אלא בביתו והיכלו, עליו נאמר: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. תפילתו של אדם אינה נשמעת אלא בבית הכנסת. הוא גורם בתפילתו שז"א מתייחד במלכות הנקראת בית כנסת.

השומר ברית מלפוגמו בהוצאת זרע לבטלה – נקרא "אדם". הוא גם נקרא איש תמים וצדיק, לכן המילה "בראשית" = ברי"ת א"ש, ששומר אותו ומציל אותו מאש הגהינם. הוא נקרא אדם השלם בדיוקן של אדם שלמעלה שהוא ז"א.

הדרגה היותר גבוהה, זה שעוסק בתורה ומקיים מצוותיה ושומר הברית, "דיוקנו רשום ומושרש בעמוד האמצעי שהוא ז"א, והיינו שעולה אליו לקבל ממנו שפע" , כדברי ה"מתוק מדבש".

 

תיקון כ"ג: 'בראשית' = ברי"ת א"ש. שמירת הברית השקולה לשמירת השבת.

 

ברית, זה היסוד הנקרא צדיק. היסוד הוא הקשר המקשר את כל איברי הגוף בשעת הייחוד. אות ח' שביסוד, היא סוד שמונת ימי מילה, והיסוד נקרא ח', לפי שהוא הספירה השמינית. אות ברית מילה… לשמור את אות הברית שלא יעשה בהם חילול ופגם ע"י איסורי עריות.

כמו כן, לשמור את השבת הנקראת ברית, שלא לצאת מעבר לתחום שבת אלפיים אמה לכל אחד מארבע רוחות השמים. ביחד, זה שווה שמונה {2*4=8}  המסמל את הברית, כדברי רבי שמעון לבנו רבי אלעזר: "בוודאי, ברית איהו שקיל לשבת, ובגין דא {בראשית = ירא שבת}. התיקון הבא כ"ד, עוסק בכך. "בראשית = ירא שבת".

 

הגאון מוילנא כתב בפירושו לתיקוני הזוהר (ריש תיקון ל"ב) "ובכל התורה נכלל כל מה דהוי ויהוי = מה שהיה ומה שיהיה, והכל נכלל בז' ימים הראשונים. וכולו נכלל בפס' הראשון בז' תיבות. ונכלל גם כן בתיבה ראשונה בראשית.

את הדברים הוא אמר בסעודת פדיון הבן.

שאלו אותו: איך מצוות פדיון רמוזה במילה בראשית? תשובתו: בראשית: ב = בן. ר = ראשון. א = אחר. ש = שלושים. י = יום. ת = תפדה

 

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה"אביר יעקב", כתב פירוש ב"רז {207} פנים {פירושים} למילה בראשית, כנגד המילה "אור" שבפסוק "ויהי אור" = רז.

 ה"אביר יעקב", הנחשב לגדול רבני משפחת אביחצירא, ע"ה הוא הסבא קדישא של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה. הרב פרסם שנים עשר ספרים: "דורש טוב", "פיתוחי חותם" על התורה. שותי"ם: "יורו משפטיך ליעקב", "גנזי המלך", "מחשוף הלבן" על התורה לאור הקבלה, "אלף בינה" על מזמור קי"ט בתהלים. "מעגלי צדק" על תהלים, "לבונה זכה" על התלמוד, ועוד.

 

סבא דמשפטים רבי מכלוף אביחצירא ע"ה – יום ההילולה שלו ח' שבט.

כתב בספרו "מאין יבוא" על תרי"ג מצוות הרמוזות במילה 'בראשית'.

הרב שימש כאב בית דין מקודש במרקש שבמרוקו, ופרסם ספרים רבים: "יפה שעה" שזכה להסכמות גדולי הרבנים בדור הקודם. "קהלת יעקב" על התנ"ך. "מכלל יופי" על מאמרי חז"ל, ועוד.

 

את הרב זכיתי להכיר במרקש שמרוקו וגם בארץ, ואף זכיתי לשמוע מעט מתורתו.

סיפור קצר המבטא את קדושתו: באחת השבתות החורפיות בטבריה, הוא התארח אצל תלמידו ששימש כרב ביכנ"ס חמ"ד, הרב דוד בן מוחא ע"ה. הרב כדרכו, ביקש ממארחו שכלי המיטה יהיו מכובסים, ושאישה לא שכבה עליהם. לקראת הביקור, הרב בן מוחא ע"ה, קנה מיטה וכלי מיטה חדשים.

כשהרב פנה לחדר השינה, הוא לא הסכים לישון על המיטה. המארח הרב דוד הסביר לו שהכל חדש, הרב מכלוף בקדושתו כי רבה, ענה לו: על המיטה שכבה אישה, ולכן יעדיף לישון על המחצלת, למרות החורף הקר.

המארח בירר עם בני הבית, ואכן התברר לו שביתו בת ה-17 שכבה על המיטה לדקות ספורות.

 

בנוסף לבעיית המיטה, שכחו לכבות את האור בחדר השינה.

המארח הרב דוד הצטער, ועמד בפרוזדור ליד דלת חדר הרב, כך שיהיה זמין אם הרב יצטרך דבר מה.

הוא שמע איך שהרב אביחצירא מדבר אל עצמו נגד היצר הרע שמנסה לשכנעו לישון בכל זאת על המיטה, בגלל השבת. הרב גם הזכיר בדבריו, לא מספיק שהוא שוכב על מחצלת בחורף, אלא גם להירדם לא יכול, בגלל האור. הרב "ביקש" מהאור לא להפריע לו לישון, ואכן נשמע קול פיצוץ של המנורה, כך שהרב "זכה" להירדם מעט, עד שהוא קם בעוד לילה כדרכו לעסוק בתורה, בבחינת: "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מב ט). ריש לקיש אומר: "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (עבודה זרה ג ע"ב).

 

באותה השבת, גם אני הייתי בבית הכנסת, ושמעתי את הסיפור מהרב דוד ע"ה, שהיה תלמיד חכם גדול, ומצד שני ענוותן כהלל. התורה הייתה מונחת בכף ידו. הוא גם שימש כשוחט, מוהל, קורא בתורה, שידע את קריאתה ע"פ. נהגתי לשבת לידו כשהתבגר ולא קרא בתורה. הוא הקשיב לקריאה בע"פ, אבל "ידע" לתקן את הקורא על כל טעות קטנה כגדולה, דבר שאילץ את הקורא להתכונן רבות. אצל יהודי מרוקו של פעם, לא שייך לטעות בקריאה, וגם לא היה הנוהג שסומך יעמוד ליד הקורא ויסמן טעמים.

 זוכר אני שכאשר עליתי לקרוא בתורה בהיותי נער, בטעות הראשונה, "הורדנו" מהתיבה, דבר שגרם לנו להתכונן.

אני מספר על הרב דוד ע"ה, כדי להכיר לו טובה, על כך שבכל שבת בה ביקרתי אצל הורי בטבריה, הוא תמיד הזמין אותי לשאת דרשה בבית הכנסת, דבר שנמשך רבות בשנים, וגם אחרי שנשמתו עלתה לגנזי מרומים.  

 

 

ימי השבוע מתברכים – בזכות ברכת השבת.

 

 

"ויברך אלוקים את יום השביעי –

 ויקדש אותו" (בר' ב, ג)

 

 

התורה לא מספרת לנו במה בירך הקב"ה את יום השביעי, ובמה קידש אותו.

השאלה אכן מסקרנת, היות ואת קדושת השבת, אנו חווים וחשים מידי שבוע מחדש.

 

רש"י מפרש: בירכו במן שירד לישראל במשך ששת ימי השבוע,  וקידשו בכך שהמן לא ירד בשבת.

הוא מסתמך על המדרש (בר' רבה יא ב): "רבי ישמעאל אומר: "בירכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת שני עומרים. וקידשו במן, שלא היה יורד בשבת…".

רב סעדיה גאון: הברכה והקידוש לשומרי השבת – שיהיו מבורכים ומקודשים.

רבי אברהם אבן עזרא:  הברכה – "תוספת טובה. ביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות. ובנשמות {יורגשו} כוח ההיכר והשכל. "ויקדש" – "שלא נעשתה בו עבודה כמו חבריו".

הרמב"ן: "כי הברכה בשבת היא מעין הברכות, והוא יסוד העולם. ויקדש – כי ימשוך מן הקודש".

הספורנו: "בירכו בנפש יתירה – לאור באור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': השבת הוא היום המקיים את העולם, וממנו משתלשל השפע לששת ימי השבוע. לכן, "בירכו שלא יחסר טוב. ועוד שהוא יתר על שאר הימים ע"י… ג' סעודות" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' ב, ג).

רבנו טוען שעצם קיומו של העולם, תלוי בעבודה שאדם עושה, ולכן ברך וקידש את השבת, בכך שיהיה שונה משאר הימים, ותשרה בו ברכה למרות שאין עושים בו מלאכה.

 

בפירושו, הוא מסתמך על (הזוהר הק', יתרו פ"ח ע"א) לכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו". רבי יצחק אמר : "ויברך אלוהים את יום השביעי…- כל הברכות של מעלה וכל הברכות של מטה, תלויות ביום השביעי… משום שמאותו יום השביעי, מתברכים ממנו כל שישה ימים עליונים. וכל אחד ואחד מאלו השישה ימים, נותן מזונו למטה בעולם הזה.

כלומר, כל אחד ביומו מקבל ברכה מאותה ברכה שהתברכנו בה ביום השביעי. ולכן, כל מי שהוא בדרגה של אמונה בקב"ה ומאמין בהשפעת השבת על כל ימי החול, צריך לסדר את סעודות השבת, שבזכותן יתברך הלחם כל שישה ימים" (תרגום לדברי הזוהר).

 

 

חשיבות קיום שלש סעודות בשבת:

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "כל המענג שבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח יד): "והאכלתיך נחלת יעקב" (שבת קיז ע"ב). "נראה שיכוון על דרך מה דאיתא בזהר (ח"ב פח ע"ב) כי שלש הסעודות הם רמזים כנגד שלושת אבות העולם, והשלישית כנגד יעקב, והעונג הוא שיקיים שלש סעודות. לזה לא יוכל לזכות, עד שיקיימם בשלושתם. ולזה נרמז דבר זה דנחלה בלי מצרים ביעקב, כי קודם ליעקב לא הוו כי אם שתי סעודות. וק"ל" (רבנו-אוה"ח-הק'. "חפץ ה" עמ' תשיז. שבת קיז ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם טוען שהקב"ה ברא את העולם וייעד אותו לעמוד רק שישה ימים, ויוכל להמשיך לעמוד רק במידה ותשמר השבת. כלומר, בזכות השבת העולם מתקיים.

 

רבנו מסתמך על דברי הגמרא במסכת (שבת קי"ט ע"ב): "אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו…", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכלו". אל תיקרא ויכלו בקובוץ, אלא "ויכלו" בפתח מתחת לכ'. כלומר "ויכלו" – הקב"ה וגם שומרי השבת המקדשים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל איך אני יכול להיות שותף במעשה בראשית בעשיה שנעשתה לפני אלפי שנים? מכך הוא לומד שבעצם, בכל שבוע אנו זוכים להעמיד את העולם מחדש עם הקב"ה, וע"י כך אנחנו נהיים שותפים עם הקב"ה בכך שאנו שומרים את השבת ומקדשים ואומרים: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאורך הדורות שמרו את השבת החל מאדם הראשון, בנו שת, מתושלח , נח, שם, אברהם יצחק ויעקב וכו'. ברגע שהשבת לא תישמר חלילא, העולם לא יוכל להתקיים.

ישועות – בזכות התפילה.

 

"ויברך אותם אלהים לאמר:

           פרו ורבו ומילאו את המים בימים" (בר' א, כ"ב).

 

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהקב"ה מברך את שרץ המים כמו הדגים. רבנו שואל: מדוע דווקא את שרץ המים הוא מברך, ואילו את הבהמות, הקב"ה אינו מברך.

תשובת רבנו: הפריון במים הוא מנוגד לחוקי הטבע, היות והמים קרים. ואילו בשביל לרבות, צריך את חום הגוף.  וכדברי קודשו: "וכפי זה הדגים אין להם מציאות כפי טבע הקבוע בנבראים להוליד, אשר על כן חזר ה' במאמרו הנכבד ובירכם… שיוכלו להוליד, ולא תמנעם קרירות המים … אלא בתוך המים יעשו פרי".

 

המסר האמוני הוא:

כמו שהדגים מתרבים שלא על פי הטבע, אלא על פי צו אלוקי, כך גם העקר יכול להוליד בכוח התפילה.

דוגמא לכך, חנה אמו של שמואל הנביא, שאמרה לקב"ה: אתה בראת נשים שיוכלו ללדת, אם כך גם אני רוצה ללדת.

כנ"ל אצל האימהות הקדושות שהיו עקרות, וילדו בכוח התפילה.

פועל יוצא מכך. בכל מצב, יש לפנות רק לקב"ה – אין ייאוש בעולם כלל (רבי נחמן מברסלב).

 

"משיב הרוח – ומוריד הגשם"

השבת הרוחניות – ע"י הורדת הגשמיות

 (מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא).

 

 

שבת בראשית מהווה תחנת מעבר מחגי תשרי.

חגים של התרוממות רוח שבשיאם, שמחת בית השואבה ושמחת תורה בה גילינו את דעתנו קבל עם ועדה בשירה ובריקודים, שאין שמחה כשמחת התורה.

איך יכולים אנו לשמר את אותה שמחה אמתית – שמחה של מצוה, גם במשך ימות השנה.

 

"משיב הרוח ומוריד הגשם" אותה מתחילים לומר בשמחת תורה הצמודה לפרשת "בראשית", והמלווה אותנו לאורך גשמי החורף שיבואו עלינו לטובה ולברכה, מסביר רבנו אברהם אבן עזרא כך:

כדי להשיב לעצמנו את הרוח = הרוחניות, יש להוריד מעצמנו את הגשמיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך בהקדמה לפירושו לתורה 'אור החיים': "רוח נכון לכוון דעתי – להרחיק דברי חול ותענוגי עולם הזה, כי הם הדברים הפוגמים מעיקרם, ופוגמים פגימת בשר את המתוק, ולא יאירו שבילי פירושי התורה ממקור האמת – ואם יאירו, יהיו כסף סיגים".

גם בספרו 'חפץ ה' (שבת פח ע"ב ד"ה למימונים) הוא כותב: "תוכחת מוסר לכת של תלמידי חכמים אשר לומדים מתענוג, וכאשר תרצה להתבונן עמו בעומק הש"ס מלאה לאה {יתייגע} ויתעצל ויתרשל…".

 

בפירושו לתורה, הוא מדגיש שכל אדם יוכל לעלות ולהתעלות בתורה, וכל זאת בתנאי "קטן" והוא, השקעה בלימוד, בבחינת "לפום צערא – אגרא". וכדברי קודשו: "כי האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה… אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטרח – ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה" (רבנו-אוה"ח-הק' ויקרא כב, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר לתומכים בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובראשם "כמה"ר משה ברוך קראוואליו, על הרוחניות לה זכה בשמחת תורה בישיבה: "ויום שמחת תורה הייתי אני חתן תורה מסיים… וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות – והייתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהייתה".

באותה איגרת, הוא גם תיאר את חווייתו הרוחנית לה זכה בתפילת יום הכיפורים, וכך הוא כתב: "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי…. ובשעה שפתחתי את ההיכל – ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת".

 

זהו בעצם המסר המרכזי של נ"ב = 52 ימים מראש חודש אלול ועד שמחת תורה בהם ניסינו לעבוד את ה' מתוך יראה – בחודש אלול, ראש השנה וכיפור, ומתוך שמחה בסוכות, כאשר הבסיס המרכזי הוא יציאה מדירת קבע לסוכת עראי תוך הסתפקות במועט, ורק כך זוכים לשמוח בחג שמחת תורה המהווה שיא החגים, החותם את המועדים.

השמח בשמחת תורה, זוכה לשמוח בימות השנה.

52 ימים * 7 = 364 ימים בשנה = השטן = 364. בימים הנ"ל שולט השטן = היצר הרע, פרט לכיפור שהוא היום ה- 365, בו אין שליטה לשטן.

 

לימוד תורה מתוך שמחה, ממיס את היצר הרע בבחינת:

 "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

 

"והארץ היית תהו ובהו – וחושך על פני תהום, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בר' א, ב). כך נאמר בתחילת הבריאה:  בהמשך נאמר: "ויהי אור", שזו הבריאה הראשונה.

היעד של האדם בעולם הוא: להאיר את החושך בתוך עולם התוהו.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל, כדי לעלות ולהתעלות ברוחניות, יש למעט בגשמיות, וזה הבסיס בעבודת ה'. זה גם בריא לגוף, היות ורוב המותרות בעולמנו התעשייתי כמו ממתקים, עוגות, גלידות, שתיה חריפה, שתיה מוגזת וממותקת – יודע כל בר בי רב לאילו נזקים גופניים הם גורמים.

כנ"ל לגבי ההתעסקות היתירה בתקשורת, דבר הגורם לנזקים רוחניים רבים כמו לשון הרע.

 הרי קדשנו את הערבה בארבעת המינים המסמלת את השפתיים. ואיפה השארנו את הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" – הלב החומד אותו מסמל ידידנו האתרוג.

 

מה עם המשך הפסוק "ואחרי עיניכם" – העיניים אותן מסמלים ההדסים.

כמו כן לגבי הלולב המסמל את עמוד השדרה ואת הצורך של כל אחד מאתנו לשמור על עצמאותו וזקיפת קומתו בעבודת ה'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבנו חיים בן עטר – מחבר הפירוש "אור החיים" לתורה.

"ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן".

 

 נס המעיין –  בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ורוח אלוהים מרחפת על פני – המים".

בסאלי עיר הולדתו של רבנו-אור-החיים-הק', התגורר יהודי עשיר בשם ישועה ששפורטס. היהודי שלנו החליט להתעשר עוד יותר, וקנה פרדס גדול מאחד הישמעאלים. הפרדס היה מפורסם בטיב פירותיו כגן רווה אשר בירך ה', היות ושני מעיינות מים זכים היו צמודים אליו. לאחר כחודשיים, המעיינות התייבשו וכל השקעתו הכלכלית עמדה לרדת לטמיון.

כדרכם של יהודי מרוקו הפונים לחכם בעת צרה, גם ישועה בעל הפרדס החליט לפנות לצדיק שיעתיר עליו לפני בעל הרחמים. הוא ניגש בדחילו ורחימו לרבנו חיים בן עטר שהיה מפורסם בקדושתו וכפועל ישועות, שיוציא אותו מהמצר.

רבנו, כדרכו בקודש מזג לאורח מים מהכד שהיה על השולחן. בלגימה אחת, האורח ישועה, גמע את מלוא המים, כשאת הברכה הוא רק מלמל.

רבנו שם לב שהאורח, לא בירך כדבעי על המים "שהכל", וגם לא "בורא נפשות".

 

נענה הרב ואמר: כעת מבין אני מדוע המעיינות התייבשו. כל זמן שהמעיינות היו ברשות הישמעאלי, המים לא תבעו את עלבונם. כעת שעברו לרשות יהודי, המים חשקה נפשם שתזכה אותם בברכה לקב"ה, בבחינת "אנן בעינן למהווי קריבא למלכא". {תרגום: אני מבקש להתקרב למלך העולם}.

רבנו ברוח קודשו,  הביא לו מקרא מפורש מהנביא ישעיה: "ושאבתם מים ב-ש-ש-ו-ן ממעייני הי-ש-ו-ע-ה" (ישעיה יב, ג). ראשי התיבות של המילה ב-ש-ש-ו-ן = ב'רכות ש'תים: ש'הכל ו'בורא נ'פשות, ואז יקוים בך המשך הפסוק: "ממעייני ה-ישועה", כשמך.

 

ישועה אכן קיבל על עצמו להקפיד לברך, וגם להעמיד שומר ליד המעיין שיורה לאנשים לברך בכוונה ,לפני ואחרי ששותים מהמעיין. רואים אנו שבזכות רבנו, ובזכות הקבלות שקיבל על עצמו, המעיינות חזרו לנבוע.

 

המקור לסיפור: (אוצר המכתבים לגאון הרב יוסף משאש זצ"ל) – רב ראשי לתלמסן באלג'יר, אב בית הדין במקנס שבמרוקו. עם עלייתו ארצה, התמנה לרב ראשי לחיפה.

הרב פרסם 48 ספרים. את הסיפור הוא שמע מהגה"ק רבי רפאל אנקווא זצ"ל המלומד בנסים.

הסיפור הנ"ל מופיע  גם בשו"ת "עמק יהושע" מאת חבר בית הדין הגדול בירושלים, ולפנים ראב"ד מרקש במרוקו, הגאון הגדול הרב יהושע ממן ע"ה, מחברם של ספרים רבים וחשובים.

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

 

 

רפואה שלמהו לכל משפחת אסולין. וברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל מה שנכתב בו יהיה לכבודו וכרצונו יתברך, מטור בהסכמת טובות ומעוצב כדבעי, כמו בספרי הקודם "להתהלך באור בחיים"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה. אלתר חצק בן מיכל ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב: למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין

 

"ותשחת הארץ – לפני האלוהים,

               ותמלא הארץ  –  ח-מ-ס" (פ' השבוע נח ו, יא).

 

ח-מ-ס = ס"מ {ס"מ-אל} + ח

ח = ח-מ-ס, ח-יזבאללה, ח-מינאי,

 ח-סן נסראללה, ח-ותים, ח-ללים.

 

עונש החמס בגהינם: ח-מ-ס = 108 = גהינם = 108

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי

 כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ – חָ-מָ-ס מִפְּנֵיהֶם

            וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם – אֶת {מן} הָאָרֶץ" (בר' ו, יג)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מסביר את הביטוי "לפני", בפס': "ותישחת הארץ – לפני האלוקים":

בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוהים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'. רבנו מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

 

"ותשחת הארץ לפני האלוהים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל.

בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם".

 

דרך דרוש: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.

 

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים",  בכך שעוברים עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך", בכך ששונאים יהודים אחרים, היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, ח"י).

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.  

 

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

"סאה מלאה עוונות.

מי מקטרג בראש כולם? גזל! (קהלת רבה א', ל"ד).

 

"ותמלא הארץ חמס".

על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).

 גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.

 

סוגי הגזל רבים הם, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לשכניהם. התקנת מזגן המרעיש באוזני השכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

 

א. "נח – הניח את העולם מזעפו. ב. איש – לשון חשיבות.

 ג. צדיק – יסוד עולם. ד. תמים בדורותיו – בדור אביו, ודור בניו.

 ה. את האלוהים התהלך נח – נח למקום" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

תיבת נח מסמלת בית, משפחתיות, מסגרת, הצבת גבולות –

בניגוד לדורו של נח שהיה פרוץ במידות רעות, כמו גזל ועריות.

סיפור תיבת נח – סיפור של כל אחד ואחד מאתנו (בעל "הסולם" על הזהר).

 

"אלה תולדות נח,

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,

את האלוקים התהלך נח" (בר' ו, ט').

 

 

התורה משבחת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו: "נח", "איש", "צדיק", תמים", "את האלוהים התהלך נח", מקבץ תארים בו איש לא זכה בעולם התנ"ך.

נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, עשרה דורות אחריו. למעשה, ניתן לומר שנח מהווה תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש על ידו, לאחר המבול.

כלומר, בנשמתו היסודית של נח, התגלתה כל הבריאה.

 

גם אברהם אבינו הכיר את נח (הכוזרי א צה), והיה בן נ"ח {58} במיתת נח (ראב"ע ו, ט). הוא היה דור עשירי לנח.

השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני יהוה" (בר'  ו, ח).

בהקשר לכך, הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה לומר בעת צרה:

"ונח מצא חן בעיני יהוה (בר' ו' ח') – כן נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".  

 

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך יהוה …".

אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך, מדובר במידת הרחמים, בזכות נח.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שנח, הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קדשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך".

 

כלומר, בני ביתו ניצלו בזכותו, היות והיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק: "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים את העולם. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה הוא חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון.

                                                                                                               

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:

1."נח. 2. איש. 3. צדיק  4. תמים 5. את האלוהים התהלך נח".

 

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו מזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

 

ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בר' ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו, ע"י נח איש האדמה.

כמו כן, נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית כדברי רש"י: "זה ינחמנו – עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בר' ו כט).

 

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

 

ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".

 

ה. "את האלוהים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.

 

רבנו יצחק אברבנאל: צדיק – מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.

ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים  בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.

 

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שיום ההילולה שלו יהיה ביום ג' מרחשוון, שואל:

 

מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה?

על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות מעשיו של נח – הקב"ה אמר צדיק תמים".

בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.

 

 נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה אותו בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" {"והיה מדי שבת בשבתו"}.

 

נח – עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה.

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

ה"הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המילה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה.

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק…". נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלהים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה', להליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני יהוה אלוהיכם" (ויקרא יט' ג').

מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני יהוה אלוהיכם". כנ"ל אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלהים התהלך נח".

רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

להלן משל בנידון.

 

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.

 המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזווה שלו הפקיד בידי סבל שיוליך אותה למלון בו התאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן  שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.

בדיקה מהירה של תכולת המזוודה העלתה, שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה זהה עם אבנים.

 

הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.

כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.

 

על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק': כל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך שמחה וטוב לבב, בבחינת: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דב' כח מז).

 

הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני ה' להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו, שהם השלימות האמתי, היקר והנצחי.

ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב…".

 

 

"נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו".

"עין טובה"- לראות את הדברים הטובים בזולת.

 

המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.

 רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב:

לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלהים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המילה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה אותם בתואר רבותינו.

 

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.

 

רבי מאיר בעל הנס", זכה להיות "הבעלים" של הנס, ורבים מעם ישראל פוקדים את ציונו. רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה אליבא דרבי מאיר רבו, "כל משנה סתומה – היא רבי מאיר" כדברי השיר. רבי מאיר מוזכר ראשון מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא. כמו כן, על ציונו פועלת ישיבת "מאיר בת עין", בה זכיתי ללמד.

כל זאת, בגלל שידע לפרגן לעם ישראל, כדברי הרב יעקב שאלתיאל ניניו בספרו "זרע מיעקב". דוגמא לכך: רבי מאיר קבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה, ולא עבדים, גם כשהם לא הולכים בדרך ה', ע"פ הפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם", בניגוד לרבי יהודה שחילק בין כשאנחנו טובים – בנים, לבין כשאנחנו לא טובים – עבדים, בבחינת "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (קידושיו לא ע"ב). הרשב"א פסק להלכה כדברי רבי מאיר.

הדוגמאות בנידון, הן רבות.

 

"צהר תעשה לתיבה" (בר' ו, טו).

מדוע תיבת נח נקראת תיבה, ולא ספינה?

אמר רבי ישמעאל: "לעולם, יספר אדם בלשון נקיה".

 

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').

יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המילה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למילה "צהר", שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

 

גם מידות התיבה 300 אמה אורך * 50 אמה רוחב * 30 אמה גובה, רומזות למילה ל.ש.ו.ן

ל = 30 אמה. ש = 300 אמה. ן = 50 אמה. כל זה בא לרמוז על שמירת הלשון. כדוגמא, בפרשה נאמר: "והבהמה אשר איננה טהורה", במקום לכתו הבהמה הטמאה, חיסכון של 8 אותיות. מכאן עלינו ללמוד, שיש לדבר בלשון נקיה כדברי הגמרא: "תניא דבי דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה." (פסחים ג ע"א).

 

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוהים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבה – בצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה}, תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה" (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

 

השל"ה הק' אמר על הפס': "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו'. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש לכל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברי"ת – א"ש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}, או "ראש – בית".

 

כנ"ל לצורת האותיות בכתב סת"ם כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות".

דוגמא: האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו' – גימטרית שם ה-ו-י-ה.

 

 

"ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בר' ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בר' יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.

 

מבול = {אותיות} בולם = בלום.

כשיורד עליך מבול של מניעות, תוכל לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית

 עד שתתחזק, ואז תוכל לצאת מחדש אל המרחב, כשאתה חזק מבחינה רוחנית,

 ובכך תוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.

אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך ("נתיבות שלום").

 

פרשת "נח" מתארת שני דורות של חוטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בעבודת אלילים ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלהים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל.

 

"בעל הטורים" מוסיף: המילה "חמס" בגימטריא, שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווים גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.

 

ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת צריחי המסגדים הגבוהים}.

 

רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר" {ושליש ים}. בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ…  ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .

 

 עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו-אור-החיים-הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

 

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם, כמו תופעת פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

 

רלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.

יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".

 

עם הקמת המדינה, הוחל בפיזור האוכלוסין, בכך שהעולים החדשים הרבים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, הופנו לצפון הארץ ודרומה, כל זאת, למרות קשיי הקליטה הרבים.

השבח לבורא עולם – עקב היוזמה הברוכה הנ"ל,  יש לנו כיום ישובים מפותחים מבחינה כלכלית וחברתית, ועוד יותר מבחינה ביטחונית, היות והם מהווים "חומת אש" בפני התפשטות הערבית.

כמו כן, אנחנו מקיימים את מצות ישוב ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.

 

עבדתי בבין הזמנים בקק"ל באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.

 

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה בקק"ל, לא הפסיק ממלאכתו, גם כשרוב הפועלים ישבו להם לנוח, היות ואלה היו בעיקר עבודות יזומות לעולים חדשים. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!

 

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.

 

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו).

ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספרי הלימוד, התנהלו על טהרה מגזל.

 

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

 

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה,

ולא היתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה.

הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז), שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח).

 מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אברהם בן חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

  

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. אוריה ורוני בנות קרן וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 

השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה

תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.

כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.  יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.

יום חמישי – י"א מרחשון – ההילולא של רחל אמנו.  

היא זכתה שרבבות מעם ישראל פוקד את ציונה במשך כל השנה, וכל שכן ביום ההילולה. זכותה תעמוד לכם ולעמ"י.

 

"כֹּה אָמַר יְהֹוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים,

 רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם, עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.

 

 כֹּה אָמַר יְהֹוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה,

 כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה,

 וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב,

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה,

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"

(ירמיה לא, יד –טז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה – היא בית לחם" (בר' לה, יח).

יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שבניו עתידים לצאת לגלות אחרי החורבן, ובדרכם עתידים לעבור דרך בית לחם. לכן, הוא החליט ע"פ הדיבור, לקבור את רחל אמנו על אם הדרך בואכה בית לחם, כדי שתתפלל לקב"ה להשיבם מהגלות לגבולם בא"י (מ"ר פ"ב, וישלח).

אכן, תפילותיה התקבלו, ודורנו דור הגאולה,

זכה לשוב לגבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים והרוחניים.

 

רחל אמנו פועלת יותר מכולם –

כשהעולם חמיםצריך לר

  (זוהר ויחי דף רכ"ה ב'. תרגום).

 

רחל אמנו פגשה את יעקב אבינו בגיל ט"ו שנים, ובגיל כ"ב הם נישאו.

בגיל ל"ו, היא ילדה את בנימין, ועלתה לגנזי מרומים.

יעקב אבינו קבר אותה על אם הדרך בואכה בית לחם.

 

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא' = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם שהתפללה עלינו בר"ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה – אם המתפללת על גאולת עמ"י – "רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא יד-טז).

רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מבעלה יעקב אבינו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי".

רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה מעומקא דליבא, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין, דבר המסביר מהו כוחה של תפילה.

 

רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – "רחל מבכה על בניה…".

רחל אמנו היא ה – אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות {יהודה}, והכהונה {לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו, לאור הסיכום עם אביה לבן הארמי. בליל הכלולות, אביה הרמאי החליט למסור ליעקב את האחות הבכירה לאה. רחל, ברוב צניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

 

מדרש רבה מספר שבשעת החורבן בכה הקב"ה… באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה…

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' – ושבו בנים לגבולם".

 גבולם – במשמעות גבולות א"י, וכן במשמעות גבולות רוחניים בבחינת "ועשו סייג {הגבלות} לתורה".

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו לגבולם".

רחל אמנו היא ה – אם המזוהה ביותר עם הצירוף "רחל אמנו", האם של כולנו. יעקב השתעבד ללבן בשביל רחל.

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא"י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה' נגד הפלישתים וכו', ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך.

 כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע"י שמואל הנביא: "בלכתך היום מעמדי – ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח" (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

 כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ"י משמד, והכינו את התשתית להשלמת הבית שני ע"י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ"י ע"י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר "עיקר הבית הוא רחל" (זבחים נד ע"ב).

הזוהר הק' אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה ותשקיף עלינו ממעל, לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה  ע"י לימוד לע"נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עם ישראל מאז עלייתה לגנזי מרומים.

הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה",

בזכות תפילת הראש"ל מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל,

כפי שסופרו ע"י בנו וממשיך דרכו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, רבה של צפת.

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלים בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם אישה הלבושה בלבן שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אמא רחל".

הסיפורים הנ"ל הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, ע"י בנו הרב שמואל שליט"א. הרב אליהו ע"ה סיפר שאכן לאחר שיצא מבית חולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת החיילים במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק:

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח –

 וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי"

(ישעיה נד יז).

קבר רחל אמנו בידינו –

בזכות הרב חנן פורת ע"ה, והרב מאיר פרוש ע"ה.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע"ה}.

"אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, כאשר קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.  ביקשתי מראש הממשלה רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ הרב מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת, שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם.

פתאום, מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק עליו: "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: 'מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים'. פרוש ענה לו: 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר', ונענע אותו. לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

 במקום, הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית.

כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית – בזכות רחל אמנו".

 

"לֶךְ – לְךָ"

קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת ולעלות לארץ ישראל.

אברהם אבינו הוא המאמין הראשון והעולה החדש הראשון,  

 שפתח את שערי האמונה ב-ה', ושערי העליה לארץ – לכל הדורות.

"לֶךְ לְךָ" – נכתבה פעמיים. אחת לאברהם. השניה לכל אחד מאתנו

 

חלפו מאז  אברהם אבינו – 4700 שנה, והנה גם כיום,

ממשיכים אנו להילחם נגד הישמעאלים בראשות אירן שר"י,

על זכותנו לחיות כעם יהודי בארץ ישראל,

כמו שאברהם אבינו – נלחם נגד 4 מעצמות ונצחם – כן יהיה לנו.

 

ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות – בניסים ונפלאות.

  מהווה דגם ניצחון המשיח בימינו – במלחמת גוג ומגוג,

מלחמה שכנראה – אנחנו בפתחה.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים –  שזה יהיה בחסד וברחמים.

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו,

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת,

 וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

 

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

 וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הניצחון על ארבעת המלכים בניסים ונפלאות.

העפר והקש שזרק על אויביו – הפכו לחרבות וטילים מדויקים.

 

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

 יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ –

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיהו מא, ב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.

 

"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש /

 ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה /

ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

 

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

 

השיר מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי פסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.

 

גובה מחיר מלחמת גוג ומגוג – כדברי הנביאים יחזקאל וזכריה,

יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים,

 דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.

 

התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל – סדום ועמורה וכו'.

 

ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט בן אחיו של אברהם, ואחיה של שרה אשתו וב"ב, שהיו גרים בסדום.

 

אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים,

 כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו {לוט},

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הזהר הקדוש מסביר: אברהם אבינו ידע ברוח הקודש, שמזרעו של לוט יצא דוד המלך דרך רות המואביה, ומנעמה העמונית אשת שלמה המלך, יצא רחבעם המלך, עד לביאת משיח צדקנו.

 

חז"ל אומרים שבמלחמת אברהם אבינו נגד המלכים, אין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שהתחייבו על עבודת עגלי עבודה זרה אותם הציב ירבעם בן נבט בערים דן ובית אל לעבודה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.

 

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

 

 רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.

הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות:

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ,

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ –

כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ"  (ישעיהו מא, ב)

 

העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר:

"ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי…

אל תירא – כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).

 

חכמי תורת הח"ן אומרים:

המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.

 

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

 

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות:

"ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

 

נתפלל לבורא עולם שכל הפרעות הנאציות שחווה עם ישראל בשמחת תורה ע"י פראי אדם – עליהם נאמר בתורה: "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כדברי המלאך להגר – אימו של ישמעאל.

 

ה.ג.ר – {אותיות}  ה.ר.ג.

ח.מ.ס – {אותיות}  ח.ס.מ

 

ה.ג.ר – אותיות ה.ר.ג.

ישמעאל נקרא "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כברכת המלאך להגר.

תכונת אדם – הוא ינק מאברהם אביו. להיות בן אדם.

תכונת ההרג – ינק מאמו הגר שהייתה ביתו של מלך מצרים מזרעו של כנען הבן של חם, עליו נאמר ע"י נח: "ארור כנען – עבד עבדים יהיה לאחיו".

 

 

החמס מהווה עבורנו חסם רוחני.

כל עוד לא נפיל את השר שלו בשמים, לא נוכל לו על הארץ. וזה יעשה רק ע"י תפילה ושובנו בתשובה לבוראנו. ב"ה, כוחות צ.ה.ל בעזהי"ת – עושים חיל, ומכריעים את האויב.

 

יעקב אבינו נלחם תחילה עם שרו של עשיו במשך לילה שלם, ורק אח"כ ניצח את עשיו, בבחינת הכתוב:.

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ – וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ {שרו של עשיו} עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בר' לב, כה).

רבנו אור החיים הק' אומר: "ולא היה המלאך {שרו של עשיו} יכול והלוך זולת רצון יעקב… כי אם ברכתני – לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו" (בר' לב,  כז).

 

את זאת לומדים מהכתוב בישעיהו:

"והיה ביום ההוא: יפקוד ה' על צבא המרום במרום,

ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיהו כד, כא).

הקב"ה מכניע תחילה את השר של אומות העולם במרום, ורק אח"כ מכניע את מלכיהם בארץ.

 

 תפקידו של ישמעאל – הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה, כדברי רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר (פרק 30 עמ' קב):

למה נקרא שמו ישמע -אל בזמן עתיד, ולא שמע – אל כמתחייב מבחינה תחבירית.

 

רבי ישמעאל כהן גדול  שחי לפני 2000 שנה, לפני הקמת האסלאם, מביא 15 דברים שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ ישראל באחרית הימים, נגד עם ישראל:

 

להלן שניים מהם, המלווים אותנו עד היום:

 

"ימדדו את הארץ בחבלים" {כלי מדידה} – לא יוותרו על שום ס"מ מאדמת ארץ ישראל. כל הזמן יטענו בטענות שונות ומשונות על כל רגב אדמה שזה שלהם.

בקוראן קיים חוק הקובע, שכל מקום בו דרך ישמעאלי – זה שלהם.

קיימים שני מושגים באסלם:

"דאר אל – אסלם" = מדינת האסלם. כל העולם צריך להיות אסלם.

"דאר אל חרב" = כל מקום שנכבש  ע"י האסלם, יש להילחם עליו, כמו א"י, בה שלט האסלם בעבר.

 

"יבנו בנין בהיכל" – מסגד אל אקצה על הר הבית.

 את המסגד הקימו בשנת 658 לערך.

השלטון שלהם אמור להיות עד הקמת המדינה בתש"ח 1948.

1948 –  658 {השנה בה נכבשה ירושלים ע"י החליף עומר} = 1290 שנים כדברי דניאל:
"וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם,

 יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" (יב, יא).

 

הזהר הקדוש (פרשת אחרי מות סט) אומר שעתידים  בני ישמעאל לשלוט בארץ ישראל {כ- 1290 שנה,} כשאין שלטון יהודי. כלומר, עד הקמת המדינה בתש"ח, לפי החישוב דלהלן:

 

חישוב השנים הבא מבוסס על הפס' בדניאל (יב, יא).

 "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד – וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים"

במקביל לתקופה בה הוקרב קרבן התמיד אצל עם ישראל – הישמעאלים ישלטו בארץ ישראל כשהיא ריקה משלטון יהודי – וישימו "שיקוץ שומם" על הר הבית לו קורא רב סעדיה גאון: "מצבת מוחמד".

 

40 שנה במדבר בהן הקריבו  את קרבן התמיד במשכן. 390 בתקופת השופטים: 410 שנים בימי בית ראשון, ו- 420 שנה בית שני. סך הכל: שנים 1260.

 

במשך כ- 30 שנה לא הקריבו את קרבן התמיד בגלל מלכים רשעים, וכן בגלל שלטונות זרים שלא אפשרו להקריב, כמו אנטיוכוס אפיפנס הרשע מתקופת חנוכה.

השנים הללו – כנגד השנים בהן עם ישראל הקריב את קרבן התמיד במקדש.

 

הערה:

 ישנו עוד תאריך המדבר על 1335 בסוף בדניאל, במקום 1290 שהוזכרו בפס' יא.

 גם על כך יש חישוב אותו פירטנו בספרי "להתהלך באור הגאולה":

"אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושל מאות שלושים וחמישה" (יב, יב)

 

רבנו סעדיה גאון כותב על הפס' בדניאל ( ח, יט):

"ויאמר הנני מודיעך את אשר יהיה באחרית הימים – כי למועד קץ"

"מצבת בית מוחמד שהעמידו הישמעאלים על מקום המקדש. ומעת הוסר התמיד – נגזר לתת תחתיו שיקוץ שומם וכו'".

 

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה',

דרך בה אנו אמורים ללכת.

 

 א  מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה). .

 

 ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו). 

 

 ג. מתוך ענוה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב). 

 

 ה. מתוך גמילות חסדים –  "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

 

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).

 

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

 

ז. מתוך נוחות לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור:

 "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…",

למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).

 

 ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).

לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.

 

 

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א, שהשבוע מציינים 11 שנים לפטירתו:

 

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו): 

"איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.

 

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?

 

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו:

"ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).

 

התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.

הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש  אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם:

 לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בר' יב, א).

 

"וְהֶאֱמִן בַּיהוָה – וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"  (בר' טו, ו).

 

המאמין הראשון בה' – אברהם אבינו, 

פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.

"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,

 אלא בזכות – האמונה

שהאמין בה' (מכילתא בשלח פ"ו).

 

 

מבוא.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים

 

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.

במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

 

כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם,  "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג). הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל. רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד). תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה"

 

המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.

 אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.

לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם י-ה-ו-ה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

 

 

 

 

 

 

"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".

 

"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.

הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".

רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:

 

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.

כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.

רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).

 

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).

 

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.

תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

 

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).

 המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

 

הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

 

ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.

 

ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.

 

 

מוסר השכל:

הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.

 במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".

 

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

    

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.

העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.

 

א.  לך לך מארצך". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא

לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

 

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':

שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.

אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

 

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

 

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך" – א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א)

 

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).

כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).

 

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),

שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).

 

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.

התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד.

 

 

אחיזתנו בארץ ישראל כולל יו"ש ורצועת עזה בואך גוש קטיף,

לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

"מעשה אבות – סימן לבנים"  

(רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).

 

הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.

וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

 

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

 

 

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה ,

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"

 

הרמב"ן: "מעשה אבות – סימן לבנים" (בר' יב, ו).

 

ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י,

 בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי  הרמב"ן לפס' הנ"ל.

 

וכלשון קרשו:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (בר' יב, ו).

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול.

הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא".

 

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.

"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).

 

מסר אמוני:

רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:

בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

 

 

"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).

הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.

 

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.

הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.

בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.

 

ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:

אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

 

 

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).

הניסיונות – וההשגחה הפרטית.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".

 

זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

 

"השגחה פרטית".

אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

 

"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'.  אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.

 

 

 

כלל חשוב בחיים:

כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם,

זכור שהמורה משגיח עליך במבחן, אבל הוא שותק.

תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".

כן יהא לנו אמן סלה ועד.

 

 

קיימות שלש דרגות באמונה:

א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

 

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות    מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 

 "אברהם העברי":

 

 "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.

 

שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.

 

 

שבת שלום ומבורך – הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

אברהם וישראל בני חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה.

 

לבריאות איתנה ומהירה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  אליהו פילו בן ימנה

 

השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה

תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.

כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.  יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.