השירה בעברית בספרד ובפרובנס


השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב

טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

נולד בטולידו בשנת 1247 וישב בעיר מולדתו. היה עוד בחיים בשנת 1298

מְשׁוֹרֵר לֹא יְדַבֵּר רַק הֲתוּלִים / וְעַל לֹא נִהְיָה יִשָּׂא מוּזָלִים
וּמָה הַשִּׁיר לְבַד דִּבְרִי שְׁקָרִים / מְשׁוֹרֵר יִפְרְטֵם עַל פִּי נְבָלִים
וְהַשִּׁיר יְיִף וְנֶהֱדָּר בַּכְּזָבִים / וּבִמְשַׁלִּיםכְּעֵץ נֶהֱדָר בְּעָלִים
וְעַל כֵּן נֶהֱנוּ שָׁרִים לְקַדֵּם / בְּרֹאשׁ כָּל מַהֲלָל דִּבְרִי הֲתוּלִים:

תקופתו של אלפונסו העשירי׳ המכונה החכם׳ שמלך בקאסטיליה משנת 1252 עד שנת 1284, מסמנת שיא בהתפתחותה התרבותית של ספרד הנוצרית. שליט בעל כשרון ורב־ידיעות זה קירב לחצרו משוררים ומלומדים ממינים שונים, בני־ספרד ובני־חוץ, נוצרים, מוסלמים ויהודים. ויש מקום לומר, שלא היה מלך ספרדי נוצרי לפניו שהשתמש בכל־כך הרבה משכילים יהודים. עוד יותר מאנשי־הרוח הצליחו בחצר המלכות אנשי־הכלכלה. הואיל ולא היו די סוחרים נוצרים בטולידו, נודעה חשיבות יתירה למומחים בעסקי כספים שבין יהודי העיר׳ ולפיכך נטלו הללו מקומות חשובים בהנהלת משק המדינה; וכן הוטל על אחדים מהם לעסוק בגביית מסים, או לספק בגדים, נשק ומזונות לצבא או שניתנו להם זכיונות לעסקי־מסחר מסוימים. לעתים הגיעו אנשי כספים אלה לעושר מופלג, אלא שבדרך כלל לא נהנו ממנו זמן רב מפני הרפיפות שבמעמדם. המוני־עם גדולים לא עמדו לימינם ומשלמי־המסים שנאו אותם תכלית שנאה. אפילו ביחסו של המלך אליהם חלו במרוצת הזמן שינויים מכריעים: בסוף ימיו נכנסה בו רוח קנאות דתית והוא פנה בגלוי נגד יהודי ארצו. מזמנו ואילך הולך וחוזר תהליך מסוים בקורות יהודי ספרד: אם יש אנשי־כספים, המצליחים בחצר המלכות, סופם שהם משלמים בעד הצלחה זו ברכושם, ולעתים קרובות גם בנפשם.

בין משוררי התקופה הספרדית היה אחד׳ שנתאווה כל ימי חייו להתעשר ולעלות לגדולה בחצר מלך קאסטיליה, ואף נתן בשיריו ביטוי במרץ לתשוקתו זו, והוא טדרוס בן־יהודה הלוי אבולעאפיה נצר לאחר המשפחות המיוחסות ביותר בקרב יהודי טולידו. אולם נראה שאצלו לא היה ייחוס זה כרוך בממון, ועל־כן נאלץ הוא מימי נעוריו לחבר שירים לכבוד נדיבים ולהתרפס לפניהם. בין הראשונים שזכו לקילוסיו היה ה״גזבר״ (גובה־המסים העליון׳ Almoxarife mayor) דון שלמה בן־צדוק. טדרום הגיש לו מפרי עטו לעתים שונות, ובין התשורות הללו היה גם קובץ שירי־צימוד מיוחד בעל עשרה שערים (כדוגמת ״ספר הענק״ של משה אבן־עזרא). בשנת 1273 נפטר דון שלמה, ומשוררו הנאמן נשא שתים־עשרה קינות על מותו.

זיקתו של טדרום לבנו של נדיב זה, לדון יצחק דֵי לַא מַלֵחַה (Don Caq de la  Maleha), נתהדקה עוד. הלה היה בעל עסקים גדולים, וכינויו המשונה בא לו מזכיונות למלח שהיו בידו. טדרוס היה לבן הפמליה של השר היהודי ונלווה אליו בנסי­עותיו, כדרך הטרובאדורים שהיו מלווים את הנדיבים רמי־המעלה. אמת, יחם זה לאיש חסדו היה כרוך בהשפלת כבוד למשורר, אבל הוא הביא לו גם יתרונות מסוימים. דון יצחק, שהיה בעל השפעה גדולה למדי, יכול לעזור לו הרבה, אף נתן לבן־לוויתו חלק בתענוגות שמשכו את לבו. נראה שטדרוס סיגל לעצמו עד מהרה את אורח חייהם של רבים מסולתה ומשמנה של יהדות טולידו. ואף־ על־פי שלא פרק עול תורה ומצוות ככמה וכמה מבני המעמדות האלה, הרי בהליכותיו עם נשים לא־יהודיות נהג קלות־ראש כמותם ולא ראה בכך כל פסול. אמנם, לא כל אנשי טובתו של טדרוס היו ממינו של דון יצחק: אתם נמנה גם אחד מעמודי־התווך של שלומי אמוני ישראל שבטולידו הרב דון טדרוס בן־יוסף הלוי, אף הוא מבני משפחת אבולעאפיה. גם הוא היה איש עשיר ומקורב למלך קאסטיליה, ואף־על־פי־כן ידע לשמור על עצמאותו וטוהר מידותיו. לו הקדיש המשורר את היפה שבקובצי שיריו, המסודר לפי ענייניו (כמו קובץ הצימודים הנ״ל) בעשרה שערים.

יום אחד נתמלאה אחת מתאוות לבו: אלפונסו החכם קיבל את פניו, ובמעמד חגיגי זה הגיש למלך מזרק, שעליו היו חרותים בתיו של שיר עברי קטן שהוא חיבר לכבודו. לשבחו של אלפונסו חיבר טדרוס גם שיר סטרופי בעל צורה מעניינת, המזכירה את הקאנצונות של הטרובאדורים הנוצרים. בין שיכול המלך ליהנות מדברי־שבח אלה בין שלא יכול, מכל מקום נראה, שקיבל ברצון שירים שנכתבו בלשון הקודש.

אבל ימי האושר לא ארכו. בשנת 1279 אסר המלך את גובי־המסים היהודיים וביניהם את דון יצחק; איש חסדו של המשורר נידון למיתה בתלייה, ופסק־הדין הוצא לפועל באכזריות גדולה. על אסון זה חיבר טדרוס קינה ארוכה מאוד, ומתוכה עולים ובוקעים צלילים חמים, שכמותם לא נשמעו בשיריו הקודמים. לפנינו הימנון על אדם, שאף־על־פי שחטא בחייו, עמד בנסיון בשעת השמד ולא המיר את דתו, הראה עח־רוח וקידש שם שמים ברבים. לאחר משך זמן לא־ארוך נדמה לו לטדרום, שגם עליו נגזרה אותה גזירה. בינואר 1281 נתפסו פתאום רוב הנכבדים היהודים מקאסטיליה והושמו במאסר. המלך תבע בעד פדיון נפשם סכום של 4,380,000 זהובים, ויחד עם זה דיברו על לב האסירים שימירו את דתם (יש להניח שדבר זה היה תנאי לשחרורם).

גם טדרוס המשורר ישב אז בבית־הכלא, והוא נזדמן שם דווקא עם פושעים פליליים נוצרים. בזמן ישיבתו בתוך האספסוף ובשעות יסוריו הקשים נתעוררו בקרבו כוחות טמירים. תחילה היה דומה לו שנפשו השלימה עם המיתה על קידוש השם, אם ייתבע לכך. כאדם שדבר זע בלבו הכיר טודרוס שהיה ראוי לגזרה שנגזרה עליו׳ הודה על חטאיו וביקש לחזור בתשובה. אבל הלך־רוח זה לא עמד בו. לימים נתברר לו, לפי הנראה שעוד לא כלו כל הקיצים, שיש לו עוד תקוה להחלץ ממצוקתו ושמא אף לחזור לאיתנו. ובאמת, באחד הימים של שנת 1281 נשתחרר ממאסרו, אף כי איננו יודעים היום כיצד אירע הדבר. בבית־הכלא היתה שהות בידו לחבר שירים הרבה מאוד, ובהם נתן ביטוי מלא לדאגותיו ולתקוותיו.

המאסרים ־בהמון עשו רושם קשה מאוד על יהודי קאסטיליה. אותה שעה הרים הרב טדרוס הלוי את קולו, קולו של מנהיג טהור־הלב. בידו עלה להחזיק בתקופת המאסרים במעמדו המכובד במדינה. עתה, כעבור זעם, קם ותבע מבני עמו, שיחזרו בתשובה שלמה, שידקדקו במצוות התורה, היינו שינהלו את עסקיהם ביושר, ובייחוד שיתרחקו מן הנשים הנכריות׳ ובהגבהת ספרי־תורה ובהשמעת קול שופר הוטל החרם הגדול על כל מי שיקל ראש בעבירות הללו.

אפשר שטדרוס כבש באמת את יצרו לאחר שיצא מבית־הכלא, ולעומת קלות־ראשו שלפני מאסרו היה נוהג במידה של התאפקות. אבל קשה היתה עליו הפרישות הגמורה מנשים נכריות, ובאמת בא היום והוא חזר ונתפס על חטא זה וטרח ללמד זכות על עצמו. ומפני שנשאר נאמן לדת אבותיו וטיפח באהבה ובגאווה את הלשון העברית (שלא כיהודים רבים שזלזלו בה)׳ ראה עצמו באחד משומרי־תורה, והואיל ולא הצליח במעשיו, עשה את עצמו צדיק ורע לו! תמיד התפלל לאלוהיו בתמימות וביושר־לבב, שיזכהו לחזור ולעלות לגדולה. ובאמת נשמעה תפילתו. בשנת 1289 נרשם שמו בתעודות הנוצריות יחד עם שמותיהם של אנשי־עסק יהודיים אחרים, שעשו בחסותו של המלך סאנצ׳ו הרביעי. במעמדו זה החזיק טדרוס לפחות עד שנת 1295, היא שנת מותו של המלך. סימן חיים אחרון שהגיע ממנו אלינו היא כתובת פיוטית לבית־כנסת בעיר אוקאניה, שחיבר בשנת 1298. יש ממנו עוד שיר שנכתב כמשוער בשנת 1300, אלא שתאריך זה מוטל בספק. מקורותינו אינם מגלים לנו, אס משורר בעל־תאוות זה האריך ימים ואם הצליח לשמור על מעמדו עד יום מותו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב-עמ' 415

09/08/19

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

טדרוס אבולעאפיה היה מחבר פורה מאוד. אפילו הפריז במקצת במה שאמר על קובץ שיריו הגדול, המכונה בשם ״גן המשלים והחידות״, שאינו אלא ״כטיפה מן הים״ מכלל יצירותיו, הרי בלי כל ספק שחיבר יותר מן המצוי בספר זה, והוא למעלה מאלף שירים. ה״גן״ מורכב מכמה וכמה קובצי שירים, וטדרוס עצמו הוא שליקטם וצירפם יחד והוסיף פתיחה לכל הספר כולו. הוא הוא שקבע בראש שירים רבים כתובות המחזיקות לפעמים תיאור מפורט של מסיבות חיבורו של השיר. מאותות הזמן הוא, שמקצת הכתובות בלבד נכתבו ערבית. כמו שנהגו הקדמונים בכל שיריהם, והשאר עברית. המשוררים שבאו אחריו נהגו לפי שיטה זו וכתבו עברית בלבד. טדרוס ידע לשקול ולחרוז בקלות יתרה, ומסתבר שלא תמיד בדק שבע בדיקות אחר כל שורה שהעלה על הכתב. לפיכך אין תימה, של״גן המשלים והחידות״ הוכנסו לא מעט דברים טפלים, יצירות שגרתיות וחסרות מעוף, ובריבוים מסתירים הם מעינינו את השירים המעניינים והמקוריים באמת. ודאי שאין מקומו של טדרוס בשורת משוררינו הראשונים־במעלה, אבל מבחר מחושב של שיריו יש בו כדי להראות למעיין את אישיותו המיוחדת של משורר זה.

טדרוס שאף להרחיב את מסגרתם של נושאי שירתו, לגיון את תוכנה, להעשיר את צורותיה ואת סגנונה בכל מיני דרכים. הוא הרבה לעיין ביצירות קודמיו עד שהיה בקי בהן, ואף עשאן לעתים קרובות דוגמה לעצמו. אבל יחד עם זה השתדל לפתח לשנות מן הדברים שלמד מפי אחרים ולחדש חידושים ככל שמצאה ידו. אמת׳ הדרכים׳ שבהן טרח לעורר את התפעלות קוראיו, אינן כולן לפי טעמנו כיום. יש שהוא משתעשע בסידורים מוזרים של בתי־שיר על גבי הנייר, בצירופי אותיות, במיני קצב וצלילים משונים. וכן חיבר הוא שיר בצורת עץ בעל ענפים (לפי דוגמה של אברהם אבן־עזרא), בתים שאפשר לקרוא מאחור לפנים, מלמטה למעלה וכדומה׳ אחרים שכל מליהם פותחות באות אחת או שבהן חסרות אותיות מסוימות׳ חרוזי־הד, וכיוצא בהם הרבה.

למען האמת יש לומר, שלהטוטים אלו אינם עיקר אצלו ואינם משמשים בידו אלא תבלין נאה ליצירתו. רוב שירתו מצוינת בפשטותה ובלשונה הקלה והרהוטה. בעוד שבאחדות מן היצירות של תקופת הזוהר הספרדית יש שפע של ״קישוטים״ ברוח המליצה הערבית, וריבויים מופרז לפי טעמנו, הרי אין טדרוס מגדיש בדרך כלל את הסאה. יתירה מזו: על־ידי שימוש ניכר בלשונות של המשנה והתלמוד מוסיף הוא לסגנונו חן ורעננות לא־מעט. מצד זח ממשיך הוא בשיטתו של משולם דיפיארה בחידוש הלשון ומורה את הדרך למשוררים רבים שבאו אחריו.

כדוגמה מוצלחת של נושא לא־רגיל נזכיר את הפתיחה ההיתולית, שקבע בראש שיר־התנצלות אחד (להלן מס׳ 366). כאן שם הוא ללעג את כללה של השיטה הקפואה של ה״פתיחות״, שהיתה מטילה על המשוררים לספר על עצמם דברים, שפעמים היו היפוכה של האמת. ואף־על־פי שטדרוס עצמו נכנע לשיטה זו ברוב שיריו, הרי הרבה פעמים משתדל הוא גם בתחומה לנטוש את הדרכים הכבושות.וכן מוצאים אנו אצלו פתיחה, שעניינה ויכוח בין פרחים בגן, ולא נודע נושא זה בספרות העברית לפניו(להלן מם׳ 367).

במסגרת סוגי־השירה המקובלים מצליח טדרוס יותר מכל במעין ״אמנות זעירה״, היינו במכתמים ופרקי שירה קצרים׳ שעניינם ידידות ואהבה, טבע ויין. בקלותם, בחינניותם ובריחוקם מכל דאגה וצער יש בהם ממשב רוחה של אמנות הרוקוקו האירופית שבמאה השמונה־עשרה. שירי־אהבה רבים מצויים גם בקבוצת ה״מושחאת״ החילוניים, או שירי־האזור, שחיבר על־פי דרכה של מסורת ספרותית ישנה, שראשיתה בתקופת שמואל הנגיד. הם נתחברו כמעט כולם לפי מנגינות של שירים ערביים, והתחלותיהם של אלה נרשמו על גבם. לפי נוהג הראשונים מסיים גם טדרוס את מרבית שירי־האזור בחתימות בלשון הערבית המדוברת או בתערובת של העברית והספרדית הישנה.

בל מקום שמשורר זה עוסק בדברים שבין גבר לאשר, לשונו מלאה ציורי חשק וחמדה. דיבורים של ניבול־פה שכיחים בשיריו יותר משהיו בשירי קודמיו, ׳ובכללם אלחריזי. לפיכך מתמיה הוא לא־מעט בהטפתו שהוא מטיף גם ל״אהבה רוחנית״ שאינה מתחללת על־ידי חמדת־בשרים. בשני שירים גדולים (נדפסו להלן מם׳ 382 ו־383) מבסס טדרוס השקפת־עולם זו, שקנה לו והחזיק בה׳ כביכול, לאחר ההתהוללות הסוערת של ימי נעוריו. אבל אפילו כתב דברים אלה בשנות העמידה, לא נוכל לראות בכך יותר מביטוי של הלך־רוח חולף, שחרי גם לאחר יציאתו מבית־כלאו לא היה בידו לכבוש את יצרו. ואפשר שאין השירים על האהבה הרוחנית מהווים את דעתו האמיתית בכלל, ולא נאמרו אלא כמס לאופנה ספרותית. קרוב לשער (כמו שעשינו ביעקב בן־אלעזר ובאברהם אבן־חסדאי), שאין כאן אלא השפעתם של טרובאדורים מסוימים, שהיו מרוממים ומעריצים אח אהובת נפשם כמלאך שמים, שאדם נהנה מזיו פניו מרחוק ואליו לא יקרב. השערה זו מסייעים לה שירים אחרים של טדרוס, שניכרות בהם השפעותיה של הסביבה הנוצרית. אותו השיר שהגיש טדרוס למלך אלפונסו, כמו שנאמר למעלה, נכתב בצורה סטרופית שאיננה מצויה אלא אצל הטרובאדורים בלבד. וכשם שמשוררים אלה לא נהגו לפרסם בשיריהם את שמות הגבירות שהעריצו, כך הסתיר גם טדרוס לעתים שמות נשים בלשון חידות. וכן יש ב״גן המשלים והחידות״ גם מחזורים שלמים של שירי פולמוס עם משוררים אחרים (כגון ויכוחו עם פינחס הלוי), הדומים מכמה וכמה בחינות לטנצוֹנוֹת הפרובנסאליות. המחלוּקת נאחזת כאן ושם בעניינים של מה־בכך, והיא מבוימת וערוכה מתחילתה ועד סופה! כוונתה היחידה היא לבדח את דעת הנדיב דם־המעלה על־ידי הלצות נסות ולשונות של דופי, שבעלי־הריב מטילים זה בזה. רוב השירים הללו אינם עשויים למשוך היום אלא את המלומד בלבד, את חוקרת של תרבות יהודי ספרד והתפתחות טעמם הספרותי. כנגד זה מוצאים אנו בין יצירותיו של טדרוס כאלה׳ שגם אוהב שירה סתם עשוי להתרשם מהן ולהודות שהן תרומתו העיקרית של המשורר לאוצר ספרותנו. כוונתי לתגובותיו האישיות על מאורעות חייו. בתקופה שבה השתדלו הרבה משוררים לטשטש את השורש האינדיבידואלי של שירתם, לא היסס טדרוס להגות באזני קוראיו את מאווייו ומחשבותיו הנסתרים, דברים נשגבים ודברי־חולין׳ כאינו חושש לכך, אם פרסומם יהיה לכבודו או לאו. דבריו על התנהגותו עם נשים פורצים לפעמים את גדרי הצניעות, אבל הם ביטוי נאמן של רחשי לבו. וכן מפתיעים ביושרם ובלשונם הגלויה הרבה מן השירים שחיבר בזמן ישיבתו במאסר. הזעזוע הנפשי הוליד בו רוח חדשה, והוא מצא דרכי ביטוי חדשים להביעה. ואפילו תאוות הגדולה וההון המתערבת לעתים ברצונו לחזור בתשובה ולהתייסר, הרי אין גם מה מידה של העמדת פנים, אלא כנות גמורה.

טדרוס מדבר פחות מכל משורר עברי ספרדי אחר בעם ישראל, בצרותיו ובתקוותיו. במידה ששירתו סמוכה בכלל על מציאות, הרי עיקרה אישיותו וענייניו הגדולים והקטנים. ברם, אם נקבל את דעתו של גיתה, האומר על עצמו שיצירותיו לא היו אלא ׳פרקי וידוי גדול׳, הרי שאין כהגדרה זו הולמת את שירי טדרוס אבולעאפיה. הוא מתוודה לפני קוראיו ומגלה להם את סתרי לבו כהוויתם.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

עמוד 418

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

מדבר פחות מכל משורר עברי ספרדי אחר בעם ישראל, בצרותיו ובתקוותיו. במידה ששירתו סמוכה בכלל על מציאות, הרי עיקרה אישיותו וענייניו הגדולים והקטנים. ברם, אם נקבל את דעתו של גיתה, האומר על עצמו שיצירותיו לא היו אלא ׳פרקי וידוי גדול׳, הרי שאין כהגדרה זו הולמת את שירי טדרוס אבולעאפיה. הוא מתוודה לפני קוראיו ומגלה להם את סתרי לבו כהוויתם.

]הָאַהֲבָה מַכְנִיעָה אֶת הָעוֹלָם[
אֲנִי הָאַהֲבָהעוֹד כָּל יְמוֹתַי עֲלֵי כָּל הַיְּצוּרִים מַמְשְׁלוֹתַי,
וּבִסְגוֹר הַלְּבָבוֹת מַחֲנוֹתַי / וּבָתֵּי הַנְּפָשִׁים מִשְׁכְּנוֹתַי
וּנְפָשׁוֹת הַנְּדִיבִים אוֹהֲבוֹתַי / וְנַפְשׁוֹת הַנְּבָלִים שׂוֹנְאוֹתַי
וְזֶה מִתְגַּבְּרִים עַל זֶה מְלָכִים – / וְכֻלָּם יִשְׁכְּבוּ אֶל מַרְגְּלוֹתַי!
 -5 
וּגְבוּרִים אֲרַדֵּף כָּל יְמוֹתַי / וְשָׁרִים אֶחֱלֹשׁ תּוֹךְ מִלְחֲמוֹתַי
וְאֵין לִי לוֹחֲמִיםכִּי אִם צְבָאַי, / וְלֹא תּוֹפֵשׂ חֲנִיתרַק נַעֲרוֹתַי
וָדַדֵּי יַעֲלוֹת חֵן הֵם שַׁלְּחִי, / וְגַבּוֹת הַצְּבָאִים – קַשְׁתוֹתַי
וְעֵת כַּלַּעֲנָה אֵמַרוְעִתִּים – / עֲסִיסִי כַּדְּבַשׁ יִמְתַּק לְשׁוֹתַי.
וּמָה לִי עוֹד לְסַפֵּר נִפְלְאוֹתַי / וְתַבַּעְנָה תְּהִלָּתִי שְׂפָתַי?
 -10 
וּמֵעוֹלָם שֶׁמִּי נוֹדַע בְּתֵבֵל / וְיַלְדֵי רוֹזְנִים הֵמָּה מְשָׁרְתַי!

המשקל: המרובה. — מתוך הקובץ הנ״ל. המשורר מחקה כאן אחד משירי אברהם אבן־חסדאי (לעיל מם׳ 332 א). 1. עוד כל ימותי — בעודני קיימת בעולם. 4, וזה — המלכים אמנם מתגברים האחד על חברו, אבל כולם נכנעים לאהבה. 6. צבאי — הצבאים, הנערים היםים. 7. שלחי — נשקי. 8. ועת — ולפעמים.

רבי יהודה הלוי…סילוק ליום הכיפורים-שלוש הממשלות

 

רבי יהודה הלוי

שלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים 237

אֱלֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילֶךָ ? / וְאֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ

בַָּמָה אֲדַמֶּךָ ? / וְכָל דְּמוּת טֶבַע חוֹתָמֶךָ

גָּבַהְתָּ מִכָּל מֶרְכָּבָה / וְגָאִיתָ מִכָּל מַחֲשָׁבָה

דְּבַר מִי יְכַלְכֶּלְךָ / וְלָשׁוֹן מִי תְכִילֶךָ ?

5-הַיֵּשׁ לֵבָב יגורֶךָ / וְיֵשׁ עַיִן תשורֶךָ ?

 

וְאֶת מִי נוֹעַצְתָּ וַיְבִינֶךָ / וְלֹא נוֹצַר אֵל לְפָנֶיךָ ?

זֶה עוֹלָמְךָ יעידֶךָ / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ

חָכְמָתְךָ בְּכָל מְבֹאֶרֶת / וְאֶת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת

טֶרֶם הָרִים יֻלְּדוּ / וְעַמּוּדֵי שָׁחַק עָמָדוּ

10-יָשַׁבְתָּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים / וְאֵין עֲמָקִים ואין גְּבֹהִים

 

כִּלְכַּלְתָ הַכֹּל וְכֹל לֹא יְכַלְכְּלֶךָ / וּמָלֵאתָ הַכֹּל – וכֹל לֹא יְכִילֶך

לְבָבוֹת עָמְדוּ מִלִּדְרֹשׁ / וּלְשׁוֹנוֹת נִלְאוּ מִלִּפְרֹשׁ

מַחְשָׁבוֹת חֲכָמִים יִתְמָהוּ / וְרַעְיוֹנֵי מְהִירִים יִתְמַהְמָהוּ

" נוֹרָא תְּהִלּוֹת " נִקְרֵאתָ / וְעַל כָּל תְּהִלָּה נַעֲלֵיתָ

15-שַׂגִּיא כֹּחַ, אֵיךְ נִפְלֵאתָ / וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵאתָ

 

עָמֹק עָמֹק – מִי יִמְצָאֶנּוּ ? / וְרָחוֹק רָחוֹק – מִי יִרְאֶנּוּ ?

פָּעָלְךָ הֵם הַדְּרוּשִׁים / אַף אֱמוּנָתֶךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים

צִדְקָתְךָ הִיא הַנִּשְׁמַעַת / וְתוֹרָתְךָ הִיא הַנּוֹדַעַת

קִרְבָתְךָ קְרוֹבָה לַשָׁבִים / וּרְחוֹקָה מְאוֹד מִן הַשּׁוֹבָבִים

20-רָאוּךָ הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת / וְלֹא נִצְרְכוּ לַמְּאוֹרוֹת

 

שְׁמָעוּךָ בְּאָזְנֵי רַעְיוֹנֵיהֶם / כִּי תֶחֱרַשְנָה אָזְנֵיהֶם

תָּמִיד קְדֻשָּׁתְךָ קוֹרְאוֹת. / קָדוֹש קָדוֹש קָדוֹש אֲדֹנָי צְבָאוֹת

יי צְבָאוֹת – שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / יי אֶחָד – שֵׁם אֱלֹהוּתֶךָ

הֲמוֹן מַלְכוּתְךָ לֹא יְסֻפַּר וְלֹא יְדֻבַּר / וְאֶל אֱלֹהוּתְךָ שֵׁנִי לֹא יְחֻבַּר.

25-וְכַמָּה פָּנִים לַפָּנִים הַנּוֹרָאִים / וְכַמָּה אֲחוֹרִים לָאֲחוֹרִים הַנִּרְאִים

 

דִּגְלֵי מֶרְכָּבָה הֵקַמְתָּ לְעֵד וּלְאוֹת / כִּי הַדָּבָר מְאַת אֲדֹנָי צְבָאוֹת

הַכֹּל עֲבָדֶיךָ מְשָׁרְתֵי פָּנֶיךָ / גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ

הֵם הַנַּעֲלָמִים מֵעֵינֵי בְּרוּאֶיךָ / הֵם הַנִּרְאִים לְעֵינֵי נְבִיאֶיךָ

לָהֶם יִקְרְאוּ רְחוֹקִים קְרוֹבִים / וּבְאֵין הֲלִיכָה רָצִים וְשָׁבִים

30-וַהֲלִיכוֹתָם הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכֵי בַּקֹּדֶשׁ / אֲדֹנָי בָּם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ

 

יְדַבְּרוּ – וְאָכֵן בְּרִשְׁיוֹנְךָ / וְיַעֲשׂוּ – וְאוּלָם בִּרְצוֹנְךָ

בְּזֹאת יֹאמְרוּ שׁוֹמְעֵי מִלֵּיהֶם / כִּי פִּיךָ הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה וְחֵילֵיהֶם / וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאֵי כְלֵיהֶם

שָׁכֵן אוֹר עוֹלָם עֲלֵיהֶם / וַיְהִי שָׁלוֹם בְּאָהֳלֵיהֶם

35-מַעְיַן חָכְמָה מֵאִתָּם יוֹצֵא / וּמְקוֹר חַיִּים עִמָּם יִמָּצֵא 

 

וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת / וְאֵין חֶסְרוֹן וְאֵין מָוֶת

אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְעָרֵב / לְהַקְדִּישׁ בִּקְדֻשָּׁתָם בֹּקֶר וְעָרֵב

לִקְרֹא כְּדָוִד לִקְרַאת מַעֲרָכָיו / בָּרְכוּ אֲדֹנָי מַלְאָכָיו

הַמֶּמְשָׁלָה הַשֵּׁנִית צְבָא הַשָּׁמַיִם / וְחַיּוֹת מֶרְכָּבָה גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם

40-מַיְמִינִים וּמַשְׂמאלִים רָצִים וְשָׁבִים / עוֹמְדִים בָּרוּם עוֹלָם נִצָּבִים

 

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם / וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִשְׁכִינָתְךָ מְגַמָּתָם

דִּגְלֵי רְבָבוֹת חֲיָלִים חֲיָלִים / כֻּלָּם תַּחְכְּמוֹנִים וְרַבֵּי פְּעָלִים

הָעוֹלִים אַחֲרֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ / אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ

לָהֶם יִתְחַבְּרוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר / הַנְּתוּנִים לְמֶמְשָׁלוֹת רַבּוֹת וּלְמָאוֹר

 

45-אֲלֵיהֶם יִלָּווּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם / וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמַיִם

דּוֹרְשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתוֹ

וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל וְלֹא מוֹקֵשׁ / וְאֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לְזֶה / וּמְקַבְּלִים רְשׁוּת זֶה מִזֶּה

יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ קוֹלָם / בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֵל עוֹלָם.

50-וְלָהֶם קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר בְּמִקְרָאָיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל צְבָאָיו !

 

הַמֶּמְשָׁלָה הַשְּׁלִישִׁית וְחַיָּלֶיהָ / הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עָלֶיהָ

מִפְרְשֵׂי רוּחַ וְאֵשׁ וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם / וְהַיָּמִים וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם

תּוֹצְאוֹת אֵשׁ וּבָרָד וְשֶׁלֶג מֵאוֹצָרוֹ / וְרוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ

וּפַלְגֵי מַיִם בְּאִמְרָתוֹ הִתְפַּלְּגוּ / וְעַנְפֵי לְבָנוֹן בְּחָכְמָתוֹ הִשְׂתָּרְעוּ

55-דֶּשֶׁא לִזְרֹעַ וְעֵץ לִנְטֹעַ / וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לַבְּהֵמָה לִשְׂבֹּעַ

 

הִשְׁרִיץ דְּגֵי יָמִים וְתַנִינֵיהֶם / וּתְמוּנוֹת צִפֳּרֵי כָנָף לְמִינֵיהֶם

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן – וַתוֹצֵא הָאָרֶץ / בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אָרֶץ

לָתֵת הַכֹּל בְּיָּד אָדָם פְּקִידֶךָ / תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

עֵקֶב תּוֹצִיא מֵחַלְצָיו מְלָכִים / מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וּמַחֲנֶה מַלְאָכִים

60-וּלְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשְׁךָ בְּרָאתָם / וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתְךָ קְרָאתָם

 

נִקְדַשְתָ בְּתוֹכָם וְנִכְבַדְתָ / וּמִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתָּ

יִתְגַּדֵּל עַל כָּל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתֶךָ / בְּפִי עוֹשֵׂי מְלַאכְתְךָ וּשְׁלוּחֵי מַלְאֲכוּתֶךָ

וּבְכֵן זִמֵּר נְעִים זְמִירוֹת לְעוֹשָׂיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל מַעֲשָׂיו " !

בָּרֲכוּ אֲדֹנָי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי, כִּי אֵין בִּלְתּו

65-יְשֻרוּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוֹ / וַיַמְשֵהוּ מַיִם בְּיָד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ

 

וַיּוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ / וַיַעַל נְבִיאוֹ לְעַנֲנֵי מְרוֹמוֹ

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ לְיוֹדְעָיו / וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו

הִדְרִיכםָ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה / לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּמוֹהֶם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים / וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים

 

70- פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים / וּתְהִלּוֹת אֲדֹנָי מְסַפְּרִים

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים / וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְמַלִּים

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים / וְלַלֶּכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים / מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדֵךְ וּמִתְקוֹשֲשִים

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וְקִדֻּשָׁה מְשַׁלְּשִׁים / לְאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

 

ביאורים לשיר.

סילוק של קרובה לשחרית יום הכיפורים.— טורים קצרים בלי משקל החורזים זוגות זוגות. בשורות 1—22 חתום: א״ב: בשורות 23—74 חתום: יהודה הלוי בר שמואל, המודה לאדוניו המתודה על עוניו ביום  הכפורים.

בפיוט זה מתוארות שלוש רשויות "ממשלות" של עולם הבריאה. חלוקה כזאת אינה ידועה למקרא, ואף על פי כן מוצא המשורר לה סמוכין בסיומו של מזמור קג בתהילים, ועל כן משלב הוא את דבר המקרא באלה לסיומיהן של שלוש פסקות משירו ( 38, 50, 63, ).

סמוך לזמנו של יהודה הלוי נזכר עניין שלוש הממשלות בחיבורים עבריים שונים. אברהם אבן עזרא רומז אליו בפירושו על פסוקי התהלים הנ"ל ומרחיב עליו את הדיבור בפירושו על דניאל י, כא : " הוא העולם הראשון… וזה העולם אינו גוף והוא נקרא מראה כבוד השם העליון….והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות גם נשמות בגופות…. והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע "

בספר הבהיר האנונימי, השייך גס כן למאה הי״ב, נאמר (סעיף פח): ״ובכללן שלשה חילות ושלש ממשלות. הממשלה הראשונה: אור ואור היום כל הימים, הממשלה השנית: חיות הקודש ואופנים וגלגלי המרכבה…״ (בהמשך לכאורה השמ­טה).

1- ואין – ואין לדמות אליך [אחר]

2- טבע חותמך – נטבעה על ידך. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחר מהם דומה לחברו.

-3מכל מרכבה – שבעולם וגם מכסא כבודך. עיין כתר מלכות של גבירול שיר 108

5 – יגורך – יכילך : לכאורה מלשון " יגור " ואבן ג'אנאח מפרשו – יקבוץ

6- ואת מי-יש' מ, יד

8 –  ואות חותמך – עייל לעיל, שורה 2

9 – טרם – לפני בריאת הארץ והשמים.

10-ואין – ועדיין לא נבראו מישורים והרים

11-לא יכילך – אנו יודעים שהוא מקומו של העולם ואין עולמו מקומו

12-עמדו –  בר' כט, לה חדלו

16 – עמוק – קהלת

17 הדרושים – רק אותם אפשר לדרוש , וכך להכיר בעקיפין כי אתה יוצרם

קדושים – וגם אמונת החסידים בך משמשת עדות למציאותך

19 – לשבים – לחוזרים בתשובה

השובבים – החוטאים.

20-הנשמות הטהורות – המלאכים שרואים את האור העליון, את כבוד ה'

21-באזני רעיוניהם – שמיעה פנימית, מקביל לראייה פנימית.

22- קדוש – קדושת המלאכים

23- מלכותך – בהיותך מלך לצבאותיך

24- המון מלכותך – קהל המלאכים

לא ידובר – לא יתואר במלים.

25 – פנים – פני ה'

לאחורים הנוראים – כבוד ה', התגלותו הנראית ליחידי סגולה. ב "כזורי" וכבוד ה', הוא הדוף הדק ההולך אחרי חפץ ( רצון ) האלהים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא, כפי הדעת הראשונה, אך עך הדעת השנייה יהיה כבו דה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים….ושמא זאת הייתה בקשת משה באמרו " הראני נא את כבודך " ואמר לו " הן " על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם וכמו שאמר " וראית את אחורי ". והכבו דההוא, מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים. ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן והאש האוכלת, ממה שהוא רגיל אצלנו.

26 – דגלי – דגלי מחנות המלאכים שמסביב למרכבה

27 – גבורי כוח – כינוי למלאכים

29 – רחוקים – מבני אדם סתם

קרובים – לנביאים

ובאין הליכה – תנועתם אינה מותנית בחוקי התנועה הרגילים

30-אדוני בם – ה' היה בקהלם בהר סיני בקודש, הוא הפעילם

-32שומעי מליהם – הנביאים

אליהם – את השומעים

-33 ראש – חילי המלאכים הללו נמצאים בראש הממשלה הראשונה, בעוד שהכוכבים השייכים לממשלה השנייה, אינם אלא נושאי כליהם.

34 -עליהם – על חיליהם

36 – ואין מוות – ב "כוזרי" והמלאך יש שהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים

38 – מערכיו–  מערכותיו

39 – וחיות מרכבה – הנמנות כאן עם המלאכים פחותי הדרגה

מלאות עינים – כמתואר ביחזקאל א, יח

40 – ברום עולם – בשמים

41 ינשאו – כמתואר ביחזקאל א,כ

42 – תחכמונים – חכמים

43 – שואף – לשוב אל מקום בו זרחו אתמול

44 – הנתונים – על הכוכבים הוטל להאיר לארץ, אך יש להם תפקידים אחרים : הם משפיעים על מהלך החיים וממלאים בזה את רצון קונם. ב "כוזרי" וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות, אך נודה כי המשכי ההויה וההפסד מחמת הגלגל ( המזלות ) אבל הצורות מאת מנהיגם ומולידם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ….

45 – שמי השמים – גלגל המזלות

והמים – כאן מכניס המשורר השקפה מקראית לתוך הקוסמולוגיה היוונית

46 – ממלאכתו – במלאו את תפקידו

48 – נותנים…ומקבלים – מלשון תפיל היוצר " וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש " וכו….

50 -משורר– דוד המלך

51-52 – הארץ – ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם התחתון : עפר, רוח אש, מים

מפרשי – התפשטות

53 -מאוצרו – של הקב"ה

54 -התפלגו – ארבעת ראשי הנהר שיצאו מדן העדן

וענפי – הענפים של ארזי הלבנון, ונדרש גם על עצי עד

56 – ותמונות – וצורות

57 – ערוך – לערוך מזון לאדם

59 – עקב – כדי שבסוף

ממלכת הכהנים – עם ישראל

מלאכים – הנביאים שליחי ה' שקמו בישראל

61 – עוז יסדת – הגדלת את הודך

63 – נעים זמירות לעושיו – דוד המלך לאלהיו

65 – יקר מזולל – אשר אלהים העלהו משפלותו

מים – מים סוף

66 – הדומו – לבית מקדשו בירושלים

נביאו – את אליהו

67 – משך – שפע

רוח נדיבה – כאן רוח הקודש

68 – לדמותם – תפילת ישראל מקובלת לתפילת המלאכים, ולפעמים אף לתפילת צבא השמים.

69 – מקריבים – תפילות במקום קורבנות

71 – ומתעטפים – כלים ומשתוקקים לאל

ואראלים  וחשמלים, ושרפים וכרובים ואופנים – כתות מלאכים

73 – ומתבוששים – שמא לא יכבדוהו כראוי

מתאוששים – ואולם מחליפים כוח ומתאספים

74 – לאל נערץ – תהלים

רבי יהודה הלוי…סילוק ליום הכיפורים-שלוש הממשלות

פיוט מספר 224-סליחה מאת רבי יהודה הלוי

סליחה

יָשַׁן, אַל תֵּרָדֵם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ,

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַּרְכֵי גְבוֹהֶיךָ

וְרוּץ לְעַבֵּד צוּר קֶדֶם / כְּרוֹץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ.

דַּי לָךְ, מָה לְךָ, נִרְדַּם? / קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!

 

5-הַקֵּץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו,

וְהַבֵּט אָהֳלִי מֵרוֹמָיו / תְּלוּיִים בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו- / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,

וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת יְשׁוּעוֹתָיו,

פֶּן זְמַן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.

 

10-וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,

אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹנָם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּךְ וּמִרְמוֹת,

לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,

לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת,

דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ.

 

15-דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,

וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,

וְהַשְׁפֵּל מְאֹד אֶת גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.

כָּבֵד אַל מֵהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים

וְיִשְּׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!

 

20-דַּלִּים-עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאַיִן?

וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן הַבְּהֵמָה אָיִן-

רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם,/רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עֵין,

וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיַּין,

כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם, / תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ!

 

25-יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל חֶפְצוֹ פָּעַל,

הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל רַעַל,

עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמַעַל

לֵאמֹר "מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה לְמַטָּה וּמָה לְמַעַל?"

וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!

סליחה סטרופית. — בכל צלעית שש הברות,- ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. חתימת השם: יהו(ד)ה. פיוט זה נמסר בכמה נוסחאות, ונראה שהמחרוזת הרביעית בנוסחנו (15—19) אינה אלא תוספת מאוחרת של מעתיק.

  1. ישן — כפשוטו, וגם בהוראה: השקוע בשנת הסכלות; התלהלהך (משלי כו, יח) — השתעשעו (בהבלי העולם). 2. גבוהיך (איוב יא, ח) — שחקיך. 3. קדם — קדמון; כרוץ — כתנועת הכוכבים המעריצים את בוראם במהלכם! נגוהיך — מלשון ״מהות״, יש׳ גט, ט. 4. מה לך — פניית רב־החובל אל יונה הנביא (יונה א, ו). 6. אהלי מרומיו (עיין יש׳ מ, כב) — שחקיו! בזרועותיו — לפי ציור, המצוי הרבה בפיוטים, נושא הקב״ה את העולם בזרועו. חותמיו — כעין קישוטים באוהל! טבעותיו (אסתר ג, יב) — המשמשות כחותמות. 9. זמן — גורל! ורם — ויתיהר. 10. אנשי שמות —חסידים. 13. בכסאו — עיין שבת קנב, ע״ב נ נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. 14. דרכם — דרך חייהם. 16. במרעים — בפושעים. 18. מהונך (משלי ג, ט) — יותר מהונך, ולפי רש״י: מכל מה שחננך אדני מקול ערב, אל תקרי מהונך, אלא מגרונך! מושיעים (עובדיה כא) — לקראת זמן המשיח. 19. הכון — עמום ד, יב. 22. רק לראות — יתרונם של בני אדם ביחס לבהמה דק בזה שהם יכולים לראות וכד! ראות לב — ראיה פנימית. עיין לעיל שיר 222, שו׳ 3. 23. ומוצא — וכמו כן לראות את מקור חייהם המסתורי; הטובים מיין — מקור הביטוי בשה״ש א, ב. 24. כי כן– בראייה פנימית. 25. אהיה אשר אהיה (שמ׳ ג, יד) — אחד משמות האלהים. יהודה הלוי מפרשו ב״כוזרי״ ד, ג: ״והאות הוא שאמצא לך בכל מקום״. 27. עמוד למשפטו— קבל את דינו. 28. מתי ואיה — אל תחטט בעניינים שהם מעל לתפיסתך, על־פי חגיגה פ״ב מ״א: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי (=רצוי) לו כאלו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים (הכוונה לזמן) זמה לאחור, וכל שלא חם על כבוד קונו רתוי לו שלא בא בעולם. 29. תמים תהיה (דב׳ יח, יג) — תהיה שלם אתו.

פיוט מספר 224-סליחה מאת רבי יהודה הלוי

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה בצורת שיר אזור. בכל צלעית שש הברות ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. — חתימת השם: יהודה לוי. השיר מבוסם על אגדה בעניין הרצח של הנביא זכריה בן יהוידע (דהי״ב כד, כב) והנה נוסחה המובא בגיטין מ, ע״ב: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלם: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה ריבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר 'ודמים בדמים נגעו- (הושע ד, ב). אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמי אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמייא קמינך עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח. אמר ליה זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו כדאמר ליה הכי נח. ועיין גם כך סנהדרין צו, ע״ב! איכה רבתי ד, יג.

יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי / וַיִכָּפְלוּ עֲוֹנִי

בְּשָׁלְחִי יָד בְּדָם נָבִיא / בַּחֲצַר מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי-

וְלֹא כִסַּתְהוּ אֲדָמָה / עַד בּוֹא חֶרֶב מוֹנַי,

וְלֹא שָׁקַט עֲדֵי הֻקַם / וְעַד הִפְלִיא פְּלִילִיָּה

5 וְיֶרֶב בְּבַת יְהוּדָה / / תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

 

הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר / עַד בּוֹא רַב טַבָּחִים

וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי / וְרָאָה דָּמִים רוֹתְחִים,

וְיִשְׁאַל בַּעֲבוּר זֹאת / לַכֹּהֲנִים הַזּוֹבְחִים.

וְיַעֲנוּהוּ "אֵין זֶה / כִּי אִם דָּם הַזְּבָחִים!"

10 גַּם הוּא זֶבַח לַחֲקֹר / מַה זֶּה וְעַל מֶה הָיָה –

וְאָמַר לְנַפְשִׁי: זֹאת / חַטָּאתֵךְ וְזֶה פִּרְיָהּ!

 

וּבְכָל זֹאת לֹא שָׁקַט / וְעוֹדוֹ כַּיָּם נִגְרָשׁ

וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר / וַיִּמָּצֵא מְפֹרָשׁ,

כִּי דָּם אִישׁ הָאֱלֹהִים / עַל לֹא חָמָס שֹׁרֵשׁ.

15 וַיֹּאמֶר נְבוּזַרְאֲדָן / "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

אִסְפוּ לִי הַכֹּהֲנִים / וְהוֹצִיאוּם מִבֵּית יָהּ

וְלֹא אֶשְׁקֹט עַד יִשְׁקֹט / דָּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה".

 

דָּקַר יְשִׁישִׁים לְמֵאוֹת / וּבַחוּרִים לְרִבּוֹאוֹת,

וַיּוֹרֶד לַטֶּבַח / כֹּהֲנֵי אֲדֹנָי צְבָאוֹת

20 וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בַּיִת רַב / וְעֵינֵי אָבוֹת רוֹאוֹת-

וְאֵין שֶׁקֶט לְדָם נָבִיא / וַיְהִי לְמוֹפֵת וּלְאוֹת!

וְחֶרֶב צַר נוֹקֶמֶת / וְהַקִּרְיָה הוֹמִיָּה –

בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ / וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.

 

הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים / עִם יוֹנְקֵי שָׁדִים

25 וָדָם עוֹלֶה בֵּינֵיהֶם / כֻּלָּם וִיאוֹר מִצְרַיִם,

עֲדִי נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן / עֵינָיו לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר "הָאֵין דֵּי לְדָם / בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם?

הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה / אֶת שְׁאֵרִית הַשִּׁבְיָה?"

וְאָז שָׁקֵט דָּם נָקִי / וְחֶרֶב נָקָם רְוָיָה.

 

30 לְךָ חָטָאנוּ, אֱלֹהִים, / הֶעֱוֵינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ,

וְהָרַגְנוּ נְבִיאֶיךָ / וְרִשְׁעֵנוּ יָדַעְנוּ.

יְהִי חַסְדֶּךָ לְנָחְמֵנוּ, / כִּי מִשְּׁאוֹל שִׁוַּעְנוּ

וּמִפְּרִי מַעֲלָלֵינוּ / זֶה כַּמָּה שָׂבַעְנוּ!

רַחֵם לֹא רֻחָמָה / הֲסֹעֲרָה הָעֲנִיָּה,

  • עֵינֶיהָ לְךָ תִּשָּׂא / וְעֶזְרָתְךָ צוֹפִיָּה.

1-אכפי (איוב לג, ז) — נגישתי. 3 חרב מוני (יר׳ מו, טז! יש׳ מט, כו) — חרב אויביי. 4. ולא שקט — הנושא: הדם: הפליא פליליה — עורר שפטים נוראים. 5 תאניה ואניה(איכה ב, ה) — יללה וצעקה. 6. וסוער (יונה א, יא) — כמי הים. רב טבחים (מ״ב כה, ה) — נבוזראדן. הוא — נבוזראדן. 11. ואומר — דברי כנסת ישראל. 14. כי דם — כי זהו דמו :שורש (איוב לא, ח) — נכרת שרשו. 15. וגם דמו – בר׳ מב, כב. 25. ויאור מצרים (עמ׳ ח, ח) — עשיר המים. 27. לדם —לדם הנביא בדם הנשים. 29. רויה (תה׳ כג, ר.) — שבעה. 34. לא רוחמה, הסוערה העניה — כינויי ישראל על פי הושע ב, כה! יש׳ נד, יא.

בספרי מלכים וירמיהו מתואר נבוזראדן כ"רב טבחים" בצבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. בתיאור חורבן יהודה בשנת 586 לפנה"ס מוצג נבוזראדן כמפקד בפועל של הצבא הבבלי שהחריב את ירושלים, כמוציא לפועל של ההגליות וכמי שמינה את גדליהו בן אחיקם כאחראי על התושבים שנותרו בה. הוא גם הבכיר הבבלי ששחרר את הנביא ירמיהו מאזיקיו לקראת הגליית התושבים, ואפשר לו להשאר חופשי ביהודה, אם ירצה בכך

המדרש מקשר בין רצח הנביא זכריה, לבין נבוזראדן והחורבן כ-250 שנה לאחר הריגתו של זכריה (החלקים שבארמית תורגמו לעברית):

את מוֹצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח (מעלה קצף). אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך. כיון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר להם: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו.

מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו, ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו? רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-דונש הלוי בן-לברט-דרור יקרא-כולל ביאור

השירה העברית בספרד ובפרובנס

כרך א'

חיים שירמן

דונש הלוי בן־לברט

נולד בפאם, נתחנך בבגדאד וחי בקורדובה באמצע המאה העשירית לסה״נ

נצר למשפחה בבלית מיוחסת, נולד בשליש הראשון של המאה העשירית בעיר פאס אשר במארוקו. בבגדאד, מולדת אבותיו, ישב לרגלי גדול־הדור הרב סעדיה גאון. בירת הכליפות המזרחית היתה בימים ההם מרכז התרבות הערבית והיהודית בעולם כולו, ולב הצעיר ממארוקו יוצא לשתיהן. וכן עצתו לאחרים!

וְגַן עֶדְנָךְ יִהְיוּ סִפְרֵי קְדוֹשִׁים / וּפַרְדֵּסָךְ יְהוּ סִפְרֵי עֲרָבִים!

(תשובת יהודי אבן־ששת, ע«, 37)

עיוניו בשירה הערבית הגבירו את תשוקתו ליצור משהו דומה לה גם בשפת עמו, וכדי להתאים את המשקלים המיוחדים של הערבים (המשקלים הכמותיים) לשירה העברית המציא לו דונש שיטה חדשה המפליאה בפשטותה. רב סעדיה גאון׳ חריף ובקי גם בלשון הערבית, תמה לביכורי תלמידו. ״לא היה כמוהו בישראל!״ קרא, אפשר מתוך התפעלות כנה, ואפשר בהביעו את ביקורתו בלשון סגי־נהור. כשהוקמה בקורדובה האכסניה החדשה לתרבות ישראל נצטרף דונש לפמליה של הנשיא חסדאי אבן־שפרוט. בחסותו נתמסר למחקרים בלשניים, ובאסיפות שערך הנדיב השמיע את שיריו השקולים במשקלים ערביים. יצירות אלה הלהיבו את המשכילים היהודים ונתפרסמו בכל רחבי אנדלוסיה. שם מחברן גדל והלך, תלמידים התחילו לנהור אליו ושתו בצמאון את דבריו. ספרד נראתה לדונש מבחינת תרבותה כאיפרכיה[איפַּרכיָה, אִפַּרְכִיָּה  מָחוז, פֶּלֶךבאנגלית: district,  א.פ region] נידחת של ממלכת־ערב האדירה. הרי גם יהודיה עצמם הכירו ביתרונה של בגדאד, והוא, שגדל בתוך הכרך המהולל הזה, נהג בזילזול גלוי בחכמי ספרד, בפרט כשחלקו על דעותיו. קרבנו הראשי היה מנחם בן־סרזק. אמנם, מבחינה עניינית ודאי היה יסוד לביקורתו של דונש. ואולם דבריו העוקצים והגסים כלפי מנחם אינם לכבוד לו. השגותיו שהופיעו סמוך לשנת 960 שימשו פתיחה לפולמוס חריף ביותר, שסחף גם את תלמידיו ותלמידי יריבו. בעת ההתנגשות הזאת גוללה גם פרשת המשקלים של דונש, וביקורת חריפה נמתחה עליהם. ואולם הם עמדו במבחן הזמן ולבסוף נקלטו קליטה עמוקה בשירת ספרד העברית.

במחצית השניה של המאה העשירית חיבר דונש שירים אחדים בשבחם של נכבדים יהודים מספרד ומצפון־אפריקה. שנת פטירתו אינה ידועה׳ ויתכן שיצירותיו הפיוטיות נאספו בשעתן לדיואן מיוחד; אולם מה שנשתייר מהן עד זמננו היה מפוזר במקורות מרובים. כמה וכמה משיריו הגיעו אלינו מקוטעים או ידועים לנו רק מתוך שהובאו על־ידי אחרים.

דמותו של דונש התבלטה בקרב היהדות הספרדית, כשזו התעוררה מתרדמתה והחלה מגששת את דרכה. מחשבתו היתה מקורית, מחשבת סולל דרכים חדשות בספרותנו, ואולם יחד עם זה היה מדקדק קפדן ומתפלפל. כשרונו הספרותי לא הספיק לו לבצע את תכניותיו המעניינות במלואן. שיטת־משקליו היתה רבת ערך ובריאה כשלעצמה, וצורות־לשון נוקשות ומוזרות המופיעות פה ושם בשיריו אינן אלא סימנים למחלות־הילדות שעברו על שיטה זו ואין הן קשורות במהותה. דונש נפתל נפתולי־אלוהים עם השפה העברית, שלא היתה רגילה לשאת את עול המשקלים. ואולם רק מאמצו הנועז עלול היה להביא לנצחון השיטה.

המשקלים הכמותיים הכניסו לשירתנו קצב מדויק ושפע צלילים חדשים, שריתקו את האוזן. על־ידי המשקלים אולץ המשורר לשקוד על ריכוז בביטויו, לשמור על שיווי־משקל בין הצורה והתוך! לדברי דונש, היו שיריו, ה״זקוקים ונחקרים״ מבחינת הקצב, גם ״במבטא (בביטוי) נגבלים״. ברם לא אותו משקל ערב־הצליל בלבד של השירה הלועזית הקסים את משכילי ישראל ביופיו, אלא גם שאר תכונותיה. ואכן העביר דונש נוסף על המשקלים לספרותנו גם נושאים, מוטיבים והשקפות המיוחדים לדוגמאותיו הערביות. נזכיר כאן, למשל, את שבחי הנדיב, את הפנייה לידיד והדו־שיח, את מבנה השירים, הכוללים פתיחה ארוכה ורבת־ הידור וחלק עיקרי, המחובר אליה על־ידי בית מעבר מיוחד.

כשרונו הספרותי של דונש היה מוגבל, ולשווא נבקש אצלו ביטויים דקים ועדינים, כינויים, השאלות או דימויים המעידים על עושר הדמיון. אך מעט מקישוטי המליצה נמצא בשיריו, ועל אלה המצויים בהם חוזר המחבר עד כדי להמאיסם על קוראיו. אין הוא נמנע מלהביא רשימות יבשות של עניינים במקום להמחישם על־ידי תיאורים. לא נמצא בדבריו לא מעוף ולא חן, לא קלות והומור. אמנם, אפשר שנזהר מלשיר בגלוי על יפי הטבע ודברי־חמודות, שלא להרגיז ביותר את מתנגדי אומנותו החדשה, שלא ראו בעין יפה את החילוניות המובהקת שהחלה מתפשטת בלשון הקודש. ואולם הפרי האסור ינעם לחיו׳ ואולי משום כך הביא דונש תיאורים מפורטים של משתאות יין, מלווים דברי התנגדות לששון־החיים. היה זה חידוש בספרות העברית׳ כשתוארו בשירתו גני־אביב, על שלל צבעיהם וריחות בשמיהם׳ צפרי־זמר, ועוד. מסוכן היה כנראה להזכיר את כל העניינים הללו מבלי לטעון בו בזמן שהנפש סולדת מפניהם. ואף־על־פי־כן דור אחד אחרי דונש נקלטו המוטיבים החדשים בספרותנו ונתאזרחו בה.

לשם הערכה מלאה ונכונה של יחס בני הדור לתיאור תענוגות יש להביא בחשבון גם זאת: מועקת הגלות היתה מורגשת ביותר אף באנדלוסיה העשירה והמאושרת. הבלטת ההנאות של חולין יכלה להיחשב כחילול צער האומה. אפילו דונש עצמו הביע זאת הבעה כנה באחד מבתיו, אולי המושלם ביותר שבשירתו, כי בו תואמים הרגש, הצורה והביטוי:

וְאֵיךְ נִשְׁתֶּה יַיִן / וְאֵיךְ נָרִים עַיֵּן – / וְהָיִינוּ אַיִן, / מְאוּסִים וּגְעוּלִים!

(ואומר אל תישן, 25—26)

גם בפיוטים המועטים שנשתיירו לנו ממנו מרובות התלונות על לחץ המשעבדים, ובעיקר, הנוצרים.

את המשקלים החדשים העביר דונש אף לתחום שירי־הקודש. לשם כך דרושה היתה העזה יתרה: שהרי שירי־חול השקולים במשקלי הערבים היו גם בלא כן נטע זר בספרותנו, בעוד שלפיוטים היתה מסורת עתיקת ימים ומבנם וגם צורותיהם נתקדשו במרוצת הזמן. ראוי לציין, שדונש מגיע להתרוממות רוח ולחגיגיות מסוימת דווקא בלכתו בדרך קודמיו ובחברו ״רהיטים״ ליום הכיפורים בסגנון מסורתי ללא כל חידושים. כאן הוא כאילו נסחף על־ידי זרם היצירות שהיו לו למופת. כנגד זה, כבדים הם פיוטיו השקולים ומחוסרי־מעוף ככל שיריו החילוניים. מפני ליקוייהם אלו לא נשארו בשימושם של יהודי ספרד והוחלפו על־ידי יצירות משוכללות יותר.

אין ספק שבכוחו של דונש, שהביא את השירה העברית במגע עם השירה הלועזית החילונית, יצאה למרחב מתוך בדידות של קרוב לאלף שנה ועלתה לשיאים חדשים.

 

זמר לשבת

דְּרוֹר יִקְרָא לְבַן וּלְבַת

וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָּבַת.

נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יָשְׁבַּת,

שְׁבוּ נוּחוֹ בְּיוֹם שַׁבָּת!

 

5 דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי

וְאוֹת יֵשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי,

נְטַע שׁוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי –

שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

 

דֶּרֶךְ פּוּרָה בְּתוֹךְ בָּצְרָה

10 וְגַם בָּבֶל אֲשֶׁר גָּבְרָה.

נְתֹץ צָרַי בְּאַף עֶבְרָה,

שְׁמַע קוֹלִי בְּיוֹם אֶקְרָא.

 

אֱלֹהִים,תֵּן בְּמִדְבַּר הַר

הֲדַס שִׁטָּה בְּרוֹשׁ תִּדְהַר

15 וּלְמַזְהִיר וְלַנִּזְהָר

שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר.

 

הֲדֹף קָמַי, אֵל קַנָּא,

בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִנָּה,

וְנַרְחִיב פֶּה, נְמַלֵּא נָא

20 לְשׁוֹנֵנוּ לְךָ רִנָּה.

 

דֵּעָה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ

וְהִיא כֶּתֶר לְרֹאשֶׁךָ

נֵצֶר מִצְוַת קְדוֹשֶׁךָ

שְׁמֹר שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ

נ 6 ]

זמר לשבת.

המשקל: המרנין. חתימת השם: דונש (ארבע פעמים במחרוזות א, ב, ג, ו׳ ואולי גם במחרוזת ה: הדוף, במוג, ונרחיב, לשוננו). 1. יקרא — הקב״ה. 2. בבת— במקום: בבת עין, והשימוש בצורת הנסמך במקום הנפרד מצוי אצל משוררינו בימי הבינים. 3. נעים (תה׳ קלה, ג) — צורת הנסמך במקום הנפרד לצורך המש­קל. 5. נוי ואולמי — ציון ובית המקדש. 7. שורק (יש׳ ה, ב)— שיעשה הפעם פרי טוב, לא כמו במשל הנביא על הכרם. 9. פורה — על פי יש׳ סג, ג; בצרה (בר׳ לו, לג) — בירת אדום, מסמלת כאן את האומות הנוצריות. 10. בבל — אצל היהודים דוברי ערבית: בגדאד, מרכז הממלכה הערבית־המוסלמית; גברה — על ישראל. 1314. במדבר הר — במדבר הררי; הדס — צמיחת עצים במדבר כאחד מסימני זמן הגאולה (יש׳ מא, יט). 15. ולמזהיר )שמ׳ יח, כ) — לקיים את השבת; ולנזהר (תה׳ יט, יב) — המציית ומקיימנה. 16. כמי נהר — יש׳ סו, יב.17 . קמי — לפי שיטתו של דונש יש לקרוא כאילו מנוקדת היו״ד בשוא נע• 18. ובמגנה (איכה ג, סה) — ובדכאון. 21. לנפשך (משלי כה יד) — בעבור נפשך החיה לנצח. 24. שבת קדשך — יש לקרוא כאילו מנוקדת התי״ו בשוא נע. ועיין לעיל 17.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-דונש הלוי בן-לברט

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר רביעי סְעַדְיָה אִבְּן דַנַאן

סְעַדְיָה אִבְּן דַנַאן

נולד באמצע המאה החמש־עשרה בגרנאדה׳ הלך לצפון אפריקה לאחר כיבוש עירו בידי הנוצרים וגירוש היהודים מספרד (1492). נפטר אחר 1505

סעדיה בן־מימון אבן־דנאן נולד וגדל בגרנאדה׳ שהיתה אחד ממרכזי השירה העברית בתקופת זוהרה. לאחר שהמוואחדים החריבו את קהילות אנדלוסיה באמצע המאה השתים־עשרה. נתאוששו הללו קמעה־קמעה׳ אבל לא משכו אליהן עוד את המשוררים העבריים גם לאחר שנכבשו בידי הנוצרים. הללו הוציאו מידי המוסלמים את רוב החבל חלקים־חלקים, עד שבסוף לא נותרה בידי המוסלמים אלא מלכות גרנאדה הקטנה בלבד בדרום־המזרח של המדינה. חיי תרבות יהודיים שקמו בשטחה המצומצם של מלכות גרנאדה לא זכו לאורך ימים׳ משום שהשלי­טים הנוצריים של ספרד לא יכלו להשלים עם קיום מדינה זרה בארצם וכבשוה בשנת 1492. כיבוש זה היה כמין הקדמה למאורע המכריע׳ שסיים את התקופה הספרדית בתולדות ישראל. כידוע נצטוו בשנת 1492 כל היהודים לעזוב את תחום המלוכה המאוחדת, ומדינת גרנאדה בכלל זה.

אבן־דנאן החזיק במסורת המעולה של קודמיו הגדולים באנדלוסיה וידע לחבר שירים בעלי חן וקלי־לשון. שלא כבן זמנו אבן־חביב צר המוח, לא פסל אבן־דנאן את השירה החילונית׳ וממיטב דבריו הם מכתמים על הצבייה ותעלוליה, המשמשים סיום נאה לתקופה ספרותית, שימיה למעלה מחמש מאות וחמישים שנה.

בשנת 1468 חיבר אבן־דנאן דקדוק מקיף של הלשון העברית בערבית ובראשו קבע מאמר על תורת המשקלים׳ שהוא עצמו תרגמו אחר־כך לעברית. מאמר זה עורר בדין עניין רב בקרב החוקרים החדשים, שהרי זהו הניסיון הראשון לנתח את המשקלים העבריים בדרך ההשוואה השיטתית לדוגמאותיהם הערביות. זכות מיוחדת קנה לו אבן־דגאן גם בתרגום הרבה מונחים של תורת השיר לעברית.

[462]

[מכתמים על האהבה]

[א]

צְבִיַּת חֵן-בְּתוֹךְ חֵיקִי, / וְהַכִּנּוֹר-בְּתוֹךְ חֵיקָהּ,

מְנַגֶּנֶת – בְּיָדֶיהָ, / וְהוֹרֶגֶת-בַּיָּד חִשְׁקָהּ!

[ב]

יַעְלָה בְּפִיךְ נֹפֶת, אֲבָל חֵץ / שָׁנוּן בְּעֵינַיִךְ לְמוּלִי.

פִּיךָ מִבְּנֵי אֶרֶץ יְהוּדָה,! בֶּאֱמֶת, לְעֵינְךָ-יִשְׁמְעֵאלִי!

1ג]

שְׁבִי, יַעֲלַת הַחֵן, לְפָנַי שְׁבִי- / הַלֹּא לָךְ לְבָבִי בַז וְנַפְשִׁי שְׁבִי 

וְעַד יַעֲבֹר אָבִיךְ לְחֶדְרִי עֲלִי, / וְעַד תַּעֲבֹר אִמֵּךְ בְּחֵיקִי חֲבִי!

[ד]

לָמָּה תְּרִיבוּנִי עָלַי חִשְׁקִי וְהֵן אֵשׁ

חִשְׁקִי בְּרוּחַ שִׂיּחֲכֵם תִּבְעַר וְתֹסֵף!

תֹּאמְרוּ "הֲכָמוֹךְ יְהִי חוֹשֵׁק? כְּבֹשׁ אֶת

יִצְרָךְ, כְּבֹשׁ!"-"הַסּוּ, וְכֹה תֹּאמְרוּ לְיוֹסֵף!"

[462]

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר רביעי סְעַדְיָה אִבְּן דַנַאן

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-חיים שירמן-יהודה הלוי-כרך ב'

יְהוּדָה הַלֵּוִי

נולד בטודילה שבצפון ספרד לכל המאוחר בשנת 1075, מת כפי הנראה במצרים ב־1141

תקופת־הזוהר בקורות יהודי אנדלוסיה מסתיימת בחדירתה של כת המוראביטים לדרום ספרד(1090). כחמישים שנה לאחר מאורע זה פורצים למדינה המואחידים: אף הם ברברים מצפון אפריקה, אלא שקנאותם הדתית גדולה היתה בהרבה משל המוראביטים, והם מביאים שואה וחורבן על היישוב היהודי באנדלוסיה. אולם ברווח הזמן שבין שני הכיבושים מגיעה התפתחותו התרבותית של ישוב זה למרום שיאה. זוהי תקופתו של יהודה הלוי, המשורר שאיחד ביצירתו את כל התכונות המעולות של בני האסכולה הספרדית. ונוסף על כך היה גם בעל אישיות, וחותמה הוטבע על כל מה שהוציא מתחת ידו.

חוקרי ספרותנו מבליטים בצדק את המקום החשוב, שציון תופסת בשירתו. ואמנם, מזמן המקרא ואילך לא השמיע משורר עברי דברים כמוהו בשבחה של ארץ־ישראל ועל כיסופי העם אליה. גם הוויכוחים שקדמו לעלייתו ותיאור עלייתו משתקפים ברבים משיריו. והרי אלה הם ענינים, שהיו מחוץ לכלל הנושאים המקובלים על משוררי התקופה. אולם עם כל החידוש שהיה במעשהו זה, אין להעלים עין גם מיתר יצירותיו. יהודה הלוי לא נצטמצם בתחום מסוים: הוא לא רק ניסה את כוחו בהרבה סוגי שירה, אלא גם הצליח בהם. וכשם שהפליא לשיר בפיוטיו על אלוהים ועל הברית שבינו לבין ישראל עמו, שר גם על עולם הבריאה והמלאכים, על הנשמה והחטא וכו' — היינו עניינים שרבים כבר ניסו את כוחם בהם, וכן שיווה נוי חדש אף לנושאים נדושים בשירת־החול, כגון לדברי שבח וידידות, קינות על מתים, זמרי־אהבה, יין, מכתמים היתוליים, חידות ועוד. כדרכו מעריך אלחריזי את שיריו בסגנון מסולסל ביותר, אבל רעיונו היסודי פשוט ונכון: כשרונו המופלא של יהודה הלוי מתגלה בכל דבר שכתב. ״…כי במלאכת הפיוט / לשונו חץ ברור ושחוט / ובשירי תהלותיו אין מי יועידנו / ובשירי תפלותיו ימשוך כל לב ויכבשנו / ובשירי חשק ניבו כשכבת הטל וגחלים בערו ממנו / ובקינותיו יזיל ענן הבכי ויבקענו / ואם יחבר אגרת או מגלה / תימצא כל מליצה טובה בה כלולה / כאלו מכוכבי רום גזולה / או מדוח הקודש אצולה״.

אבו אלחסן יהודה בן־שמואל הלוי נולד לכל המאוחר ב־1075 בטודילה, כיום בתחומי נאבארה ובאותה תקופה עיר בנסיכות סאראגוסה המוסלמית הסמוכה לחלק הנוצרי של ספרד. ייתכן, שטודילה וסביבתה נחשבו אז בעיני היהודים מפני אופי תושביהן כשטח נוצרי(הספרדים כבשון רק ב־1115); אפשר כמו כן, שיהודה הועבר עוד בילדותו לאחת המדינות הנוצריות. מכל מקום, כשהופיע בראשונה באנדלוסיה הדרומית, בירכו משה אבן־עזרא וציין, כי הנער בא אליהם מארץ אדום!

הֵן מִשֵּׂעִיר (-מאדום) זֶרַח לָאִיּר אֹרֶךְ עוֹלָם וּמְכוֹן רָחְבּוֹ

(ילדי ימים, 14)

 

[174]

[שיר חתונה]

"מָה יָפִית, יְפַת הָעַיִן

וּשְׁכוּרַת וְלֹא מִיַּיִן!

 

הַיָּפָה, אָנָה תֵּזְלִי

וּלְאַט עֲלֵי לְבָבוֹת מִשְׁלִי!

5 הָעָל חַטֹּאתָם תִּכְלִי

שֶׁחָטְאוּ בְּמַרְאֵה עַיִן?

 

נָא הַרְאִי אֶת מַרְאַיִךְ!

מָה תַּחְשְׁכִי אֶת פָּנַיִךְ

בַּל יֶחֱזוּ בָּךְ חוֹזַיִךְ?

10 מִמֵּךְ לֹא תִּשְׂבַּע עַיִן!

 

הֵן לִבְנַת סַפִּיר לֶחְיֵךְ

וּמִתָּאֳרֵךְ עָדִית עֶדְיֵךְ.

אֵיךְ לֹא יְאַו לְהַבִּיט יָפְיֵךְ

הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעַיִן?"

 

15 "דּוֹדִי, אֲשֶׁר יָעִיר לְהָבִים,

לְכָה נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים

מִיֵּין חִכִּים, כִּי טוֹבִים

דּוֹדֶיךָ מִיַּיִן".

 

שְׁתוּ, דּוֹדִים, וְשִׂכְרוֹ, רֵעִים,

20 בְּבֵית נָדִיב מַטַּע שׁוֹעִים

וּבְשִׂמְחַת בֶּן־שַׁעֲשׁוּעִים

הַשְׁקוּ הַנְּזִירִים יַיִן!

 

[174]

שיר אזור (זגיל). בכל טור שבע הברות ובעלות השוואים הנעים והחטפיש אינן במניין. 114: דברי החושק. 1518: דברי הנערה. 1922: דברי המשורר.

  1. 2. ושכורת (יש׳ נא, בא) — מכוון לגופה המתנועע בשעת ההליכה. 3. תזלי (יר׳ ב, לו) — תלכי. 4. ולאט — בנחת: לבבות — של חושקיך. 5. תכלי (=תכלאי, תה׳ צי, יב) — את רחמיך, תתאכזרי. 6. במראה עין — רק בהסתכלם ביפיך. 8. תחשכי — תמנעי. 9. בל — למען לא. 11. לבנת ספיר (שט, כה י) — תכלית הלובן. 12. עדיך — תארך כעדי לך, אינך זקוקה לקישוטים. 14. שתום העין (במ׳ כד, ג) — בעל עיניים פקוחות. 15. להבים — אש חשקי. 17. מיין חכים — משתיית הרוק שבפינו, והוא דימוי לנשיקה. 18. מיין —שה״ש א, ב; ולפי דעת רב סעדיה גאון מוסב ״דודיך״ על הרוק. 20. נדיב — עורך המשתה: בעל בית־היין, או (אם הכוונה למשתה חתונה) אביה של הנערה; מטע שועים — בן טובים. 22. השקי — שימוש היתולי בכתוב עמום ב, יב: שם מעשה נבלה וכאן רוצה לומר שבשמחה יש לשתף אפילו את אלה שנמנעים משתייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
אוקטובר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר