השירה בעברית בספרד ובפרובנס


השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב

טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

נולד בטולידו בשנת 1247 וישב בעיר מולדתו. היה עוד בחיים בשנת 1298

מְשׁוֹרֵר לֹא יְדַבֵּר רַק הֲתוּלִים / וְעַל לֹא נִהְיָה יִשָּׂא מוּזָלִים
וּמָה הַשִּׁיר לְבַד דִּבְרִי שְׁקָרִים / מְשׁוֹרֵר יִפְרְטֵם עַל פִּי נְבָלִים
וְהַשִּׁיר יְיִף וְנֶהֱדָּר בַּכְּזָבִים / וּבִמְשַׁלִּיםכְּעֵץ נֶהֱדָר בְּעָלִים
וְעַל כֵּן נֶהֱנוּ שָׁרִים לְקַדֵּם / בְּרֹאשׁ כָּל מַהֲלָל דִּבְרִי הֲתוּלִים:

תקופתו של אלפונסו העשירי׳ המכונה החכם׳ שמלך בקאסטיליה משנת 1252 עד שנת 1284, מסמנת שיא בהתפתחותה התרבותית של ספרד הנוצרית. שליט בעל כשרון ורב־ידיעות זה קירב לחצרו משוררים ומלומדים ממינים שונים, בני־ספרד ובני־חוץ, נוצרים, מוסלמים ויהודים. ויש מקום לומר, שלא היה מלך ספרדי נוצרי לפניו שהשתמש בכל־כך הרבה משכילים יהודים. עוד יותר מאנשי־הרוח הצליחו בחצר המלכות אנשי־הכלכלה. הואיל ולא היו די סוחרים נוצרים בטולידו, נודעה חשיבות יתירה למומחים בעסקי כספים שבין יהודי העיר׳ ולפיכך נטלו הללו מקומות חשובים בהנהלת משק המדינה; וכן הוטל על אחדים מהם לעסוק בגביית מסים, או לספק בגדים, נשק ומזונות לצבא או שניתנו להם זכיונות לעסקי־מסחר מסוימים. לעתים הגיעו אנשי כספים אלה לעושר מופלג, אלא שבדרך כלל לא נהנו ממנו זמן רב מפני הרפיפות שבמעמדם. המוני־עם גדולים לא עמדו לימינם ומשלמי־המסים שנאו אותם תכלית שנאה. אפילו ביחסו של המלך אליהם חלו במרוצת הזמן שינויים מכריעים: בסוף ימיו נכנסה בו רוח קנאות דתית והוא פנה בגלוי נגד יהודי ארצו. מזמנו ואילך הולך וחוזר תהליך מסוים בקורות יהודי ספרד: אם יש אנשי־כספים, המצליחים בחצר המלכות, סופם שהם משלמים בעד הצלחה זו ברכושם, ולעתים קרובות גם בנפשם.

בין משוררי התקופה הספרדית היה אחד׳ שנתאווה כל ימי חייו להתעשר ולעלות לגדולה בחצר מלך קאסטיליה, ואף נתן בשיריו ביטוי במרץ לתשוקתו זו, והוא טדרוס בן־יהודה הלוי אבולעאפיה נצר לאחר המשפחות המיוחסות ביותר בקרב יהודי טולידו. אולם נראה שאצלו לא היה ייחוס זה כרוך בממון, ועל־כן נאלץ הוא מימי נעוריו לחבר שירים לכבוד נדיבים ולהתרפס לפניהם. בין הראשונים שזכו לקילוסיו היה ה״גזבר״ (גובה־המסים העליון׳ Almoxarife mayor) דון שלמה בן־צדוק. טדרום הגיש לו מפרי עטו לעתים שונות, ובין התשורות הללו היה גם קובץ שירי־צימוד מיוחד בעל עשרה שערים (כדוגמת ״ספר הענק״ של משה אבן־עזרא). בשנת 1273 נפטר דון שלמה, ומשוררו הנאמן נשא שתים־עשרה קינות על מותו.

זיקתו של טדרום לבנו של נדיב זה, לדון יצחק דֵי לַא מַלֵחַה (Don Caq de la  Maleha), נתהדקה עוד. הלה היה בעל עסקים גדולים, וכינויו המשונה בא לו מזכיונות למלח שהיו בידו. טדרוס היה לבן הפמליה של השר היהודי ונלווה אליו בנסי­עותיו, כדרך הטרובאדורים שהיו מלווים את הנדיבים רמי־המעלה. אמת, יחם זה לאיש חסדו היה כרוך בהשפלת כבוד למשורר, אבל הוא הביא לו גם יתרונות מסוימים. דון יצחק, שהיה בעל השפעה גדולה למדי, יכול לעזור לו הרבה, אף נתן לבן־לוויתו חלק בתענוגות שמשכו את לבו. נראה שטדרוס סיגל לעצמו עד מהרה את אורח חייהם של רבים מסולתה ומשמנה של יהדות טולידו. ואף־ על־פי שלא פרק עול תורה ומצוות ככמה וכמה מבני המעמדות האלה, הרי בהליכותיו עם נשים לא־יהודיות נהג קלות־ראש כמותם ולא ראה בכך כל פסול. אמנם, לא כל אנשי טובתו של טדרוס היו ממינו של דון יצחק: אתם נמנה גם אחד מעמודי־התווך של שלומי אמוני ישראל שבטולידו הרב דון טדרוס בן־יוסף הלוי, אף הוא מבני משפחת אבולעאפיה. גם הוא היה איש עשיר ומקורב למלך קאסטיליה, ואף־על־פי־כן ידע לשמור על עצמאותו וטוהר מידותיו. לו הקדיש המשורר את היפה שבקובצי שיריו, המסודר לפי ענייניו (כמו קובץ הצימודים הנ״ל) בעשרה שערים.

יום אחד נתמלאה אחת מתאוות לבו: אלפונסו החכם קיבל את פניו, ובמעמד חגיגי זה הגיש למלך מזרק, שעליו היו חרותים בתיו של שיר עברי קטן שהוא חיבר לכבודו. לשבחו של אלפונסו חיבר טדרוס גם שיר סטרופי בעל צורה מעניינת, המזכירה את הקאנצונות של הטרובאדורים הנוצרים. בין שיכול המלך ליהנות מדברי־שבח אלה בין שלא יכול, מכל מקום נראה, שקיבל ברצון שירים שנכתבו בלשון הקודש.

אבל ימי האושר לא ארכו. בשנת 1279 אסר המלך את גובי־המסים היהודיים וביניהם את דון יצחק; איש חסדו של המשורר נידון למיתה בתלייה, ופסק־הדין הוצא לפועל באכזריות גדולה. על אסון זה חיבר טדרוס קינה ארוכה מאוד, ומתוכה עולים ובוקעים צלילים חמים, שכמותם לא נשמעו בשיריו הקודמים. לפנינו הימנון על אדם, שאף־על־פי שחטא בחייו, עמד בנסיון בשעת השמד ולא המיר את דתו, הראה עח־רוח וקידש שם שמים ברבים. לאחר משך זמן לא־ארוך נדמה לו לטדרום, שגם עליו נגזרה אותה גזירה. בינואר 1281 נתפסו פתאום רוב הנכבדים היהודים מקאסטיליה והושמו במאסר. המלך תבע בעד פדיון נפשם סכום של 4,380,000 זהובים, ויחד עם זה דיברו על לב האסירים שימירו את דתם (יש להניח שדבר זה היה תנאי לשחרורם).

גם טדרוס המשורר ישב אז בבית־הכלא, והוא נזדמן שם דווקא עם פושעים פליליים נוצרים. בזמן ישיבתו בתוך האספסוף ובשעות יסוריו הקשים נתעוררו בקרבו כוחות טמירים. תחילה היה דומה לו שנפשו השלימה עם המיתה על קידוש השם, אם ייתבע לכך. כאדם שדבר זע בלבו הכיר טודרוס שהיה ראוי לגזרה שנגזרה עליו׳ הודה על חטאיו וביקש לחזור בתשובה. אבל הלך־רוח זה לא עמד בו. לימים נתברר לו, לפי הנראה שעוד לא כלו כל הקיצים, שיש לו עוד תקוה להחלץ ממצוקתו ושמא אף לחזור לאיתנו. ובאמת, באחד הימים של שנת 1281 נשתחרר ממאסרו, אף כי איננו יודעים היום כיצד אירע הדבר. בבית־הכלא היתה שהות בידו לחבר שירים הרבה מאוד, ובהם נתן ביטוי מלא לדאגותיו ולתקוותיו.

המאסרים ־בהמון עשו רושם קשה מאוד על יהודי קאסטיליה. אותה שעה הרים הרב טדרוס הלוי את קולו, קולו של מנהיג טהור־הלב. בידו עלה להחזיק בתקופת המאסרים במעמדו המכובד במדינה. עתה, כעבור זעם, קם ותבע מבני עמו, שיחזרו בתשובה שלמה, שידקדקו במצוות התורה, היינו שינהלו את עסקיהם ביושר, ובייחוד שיתרחקו מן הנשים הנכריות׳ ובהגבהת ספרי־תורה ובהשמעת קול שופר הוטל החרם הגדול על כל מי שיקל ראש בעבירות הללו.

אפשר שטדרוס כבש באמת את יצרו לאחר שיצא מבית־הכלא, ולעומת קלות־ראשו שלפני מאסרו היה נוהג במידה של התאפקות. אבל קשה היתה עליו הפרישות הגמורה מנשים נכריות, ובאמת בא היום והוא חזר ונתפס על חטא זה וטרח ללמד זכות על עצמו. ומפני שנשאר נאמן לדת אבותיו וטיפח באהבה ובגאווה את הלשון העברית (שלא כיהודים רבים שזלזלו בה)׳ ראה עצמו באחד משומרי־תורה, והואיל ולא הצליח במעשיו, עשה את עצמו צדיק ורע לו! תמיד התפלל לאלוהיו בתמימות וביושר־לבב, שיזכהו לחזור ולעלות לגדולה. ובאמת נשמעה תפילתו. בשנת 1289 נרשם שמו בתעודות הנוצריות יחד עם שמותיהם של אנשי־עסק יהודיים אחרים, שעשו בחסותו של המלך סאנצ׳ו הרביעי. במעמדו זה החזיק טדרוס לפחות עד שנת 1295, היא שנת מותו של המלך. סימן חיים אחרון שהגיע ממנו אלינו היא כתובת פיוטית לבית־כנסת בעיר אוקאניה, שחיבר בשנת 1298. יש ממנו עוד שיר שנכתב כמשוער בשנת 1300, אלא שתאריך זה מוטל בספק. מקורותינו אינם מגלים לנו, אס משורר בעל־תאוות זה האריך ימים ואם הצליח לשמור על מעמדו עד יום מותו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב-עמ' 415

09/08/19

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

טדרוס אבולעאפיה היה מחבר פורה מאוד. אפילו הפריז במקצת במה שאמר על קובץ שיריו הגדול, המכונה בשם ״גן המשלים והחידות״, שאינו אלא ״כטיפה מן הים״ מכלל יצירותיו, הרי בלי כל ספק שחיבר יותר מן המצוי בספר זה, והוא למעלה מאלף שירים. ה״גן״ מורכב מכמה וכמה קובצי שירים, וטדרוס עצמו הוא שליקטם וצירפם יחד והוסיף פתיחה לכל הספר כולו. הוא הוא שקבע בראש שירים רבים כתובות המחזיקות לפעמים תיאור מפורט של מסיבות חיבורו של השיר. מאותות הזמן הוא, שמקצת הכתובות בלבד נכתבו ערבית. כמו שנהגו הקדמונים בכל שיריהם, והשאר עברית. המשוררים שבאו אחריו נהגו לפי שיטה זו וכתבו עברית בלבד. טדרוס ידע לשקול ולחרוז בקלות יתרה, ומסתבר שלא תמיד בדק שבע בדיקות אחר כל שורה שהעלה על הכתב. לפיכך אין תימה, של״גן המשלים והחידות״ הוכנסו לא מעט דברים טפלים, יצירות שגרתיות וחסרות מעוף, ובריבוים מסתירים הם מעינינו את השירים המעניינים והמקוריים באמת. ודאי שאין מקומו של טדרוס בשורת משוררינו הראשונים־במעלה, אבל מבחר מחושב של שיריו יש בו כדי להראות למעיין את אישיותו המיוחדת של משורר זה.

טדרוס שאף להרחיב את מסגרתם של נושאי שירתו, לגיון את תוכנה, להעשיר את צורותיה ואת סגנונה בכל מיני דרכים. הוא הרבה לעיין ביצירות קודמיו עד שהיה בקי בהן, ואף עשאן לעתים קרובות דוגמה לעצמו. אבל יחד עם זה השתדל לפתח לשנות מן הדברים שלמד מפי אחרים ולחדש חידושים ככל שמצאה ידו. אמת׳ הדרכים׳ שבהן טרח לעורר את התפעלות קוראיו, אינן כולן לפי טעמנו כיום. יש שהוא משתעשע בסידורים מוזרים של בתי־שיר על גבי הנייר, בצירופי אותיות, במיני קצב וצלילים משונים. וכן חיבר הוא שיר בצורת עץ בעל ענפים (לפי דוגמה של אברהם אבן־עזרא), בתים שאפשר לקרוא מאחור לפנים, מלמטה למעלה וכדומה׳ אחרים שכל מליהם פותחות באות אחת או שבהן חסרות אותיות מסוימות׳ חרוזי־הד, וכיוצא בהם הרבה.

למען האמת יש לומר, שלהטוטים אלו אינם עיקר אצלו ואינם משמשים בידו אלא תבלין נאה ליצירתו. רוב שירתו מצוינת בפשטותה ובלשונה הקלה והרהוטה. בעוד שבאחדות מן היצירות של תקופת הזוהר הספרדית יש שפע של ״קישוטים״ ברוח המליצה הערבית, וריבויים מופרז לפי טעמנו, הרי אין טדרוס מגדיש בדרך כלל את הסאה. יתירה מזו: על־ידי שימוש ניכר בלשונות של המשנה והתלמוד מוסיף הוא לסגנונו חן ורעננות לא־מעט. מצד זח ממשיך הוא בשיטתו של משולם דיפיארה בחידוש הלשון ומורה את הדרך למשוררים רבים שבאו אחריו.

כדוגמה מוצלחת של נושא לא־רגיל נזכיר את הפתיחה ההיתולית, שקבע בראש שיר־התנצלות אחד (להלן מס׳ 366). כאן שם הוא ללעג את כללה של השיטה הקפואה של ה״פתיחות״, שהיתה מטילה על המשוררים לספר על עצמם דברים, שפעמים היו היפוכה של האמת. ואף־על־פי שטדרוס עצמו נכנע לשיטה זו ברוב שיריו, הרי הרבה פעמים משתדל הוא גם בתחומה לנטוש את הדרכים הכבושות.וכן מוצאים אנו אצלו פתיחה, שעניינה ויכוח בין פרחים בגן, ולא נודע נושא זה בספרות העברית לפניו(להלן מם׳ 367).

במסגרת סוגי־השירה המקובלים מצליח טדרוס יותר מכל במעין ״אמנות זעירה״, היינו במכתמים ופרקי שירה קצרים׳ שעניינם ידידות ואהבה, טבע ויין. בקלותם, בחינניותם ובריחוקם מכל דאגה וצער יש בהם ממשב רוחה של אמנות הרוקוקו האירופית שבמאה השמונה־עשרה. שירי־אהבה רבים מצויים גם בקבוצת ה״מושחאת״ החילוניים, או שירי־האזור, שחיבר על־פי דרכה של מסורת ספרותית ישנה, שראשיתה בתקופת שמואל הנגיד. הם נתחברו כמעט כולם לפי מנגינות של שירים ערביים, והתחלותיהם של אלה נרשמו על גבם. לפי נוהג הראשונים מסיים גם טדרוס את מרבית שירי־האזור בחתימות בלשון הערבית המדוברת או בתערובת של העברית והספרדית הישנה.

בל מקום שמשורר זה עוסק בדברים שבין גבר לאשר, לשונו מלאה ציורי חשק וחמדה. דיבורים של ניבול־פה שכיחים בשיריו יותר משהיו בשירי קודמיו, ׳ובכללם אלחריזי. לפיכך מתמיה הוא לא־מעט בהטפתו שהוא מטיף גם ל״אהבה רוחנית״ שאינה מתחללת על־ידי חמדת־בשרים. בשני שירים גדולים (נדפסו להלן מם׳ 382 ו־383) מבסס טדרוס השקפת־עולם זו, שקנה לו והחזיק בה׳ כביכול, לאחר ההתהוללות הסוערת של ימי נעוריו. אבל אפילו כתב דברים אלה בשנות העמידה, לא נוכל לראות בכך יותר מביטוי של הלך־רוח חולף, שחרי גם לאחר יציאתו מבית־כלאו לא היה בידו לכבוש את יצרו. ואפשר שאין השירים על האהבה הרוחנית מהווים את דעתו האמיתית בכלל, ולא נאמרו אלא כמס לאופנה ספרותית. קרוב לשער (כמו שעשינו ביעקב בן־אלעזר ובאברהם אבן־חסדאי), שאין כאן אלא השפעתם של טרובאדורים מסוימים, שהיו מרוממים ומעריצים אח אהובת נפשם כמלאך שמים, שאדם נהנה מזיו פניו מרחוק ואליו לא יקרב. השערה זו מסייעים לה שירים אחרים של טדרוס, שניכרות בהם השפעותיה של הסביבה הנוצרית. אותו השיר שהגיש טדרוס למלך אלפונסו, כמו שנאמר למעלה, נכתב בצורה סטרופית שאיננה מצויה אלא אצל הטרובאדורים בלבד. וכשם שמשוררים אלה לא נהגו לפרסם בשיריהם את שמות הגבירות שהעריצו, כך הסתיר גם טדרוס לעתים שמות נשים בלשון חידות. וכן יש ב״גן המשלים והחידות״ גם מחזורים שלמים של שירי פולמוס עם משוררים אחרים (כגון ויכוחו עם פינחס הלוי), הדומים מכמה וכמה בחינות לטנצוֹנוֹת הפרובנסאליות. המחלוּקת נאחזת כאן ושם בעניינים של מה־בכך, והיא מבוימת וערוכה מתחילתה ועד סופה! כוונתה היחידה היא לבדח את דעת הנדיב דם־המעלה על־ידי הלצות נסות ולשונות של דופי, שבעלי־הריב מטילים זה בזה. רוב השירים הללו אינם עשויים למשוך היום אלא את המלומד בלבד, את חוקרת של תרבות יהודי ספרד והתפתחות טעמם הספרותי. כנגד זה מוצאים אנו בין יצירותיו של טדרוס כאלה׳ שגם אוהב שירה סתם עשוי להתרשם מהן ולהודות שהן תרומתו העיקרית של המשורר לאוצר ספרותנו. כוונתי לתגובותיו האישיות על מאורעות חייו. בתקופה שבה השתדלו הרבה משוררים לטשטש את השורש האינדיבידואלי של שירתם, לא היסס טדרוס להגות באזני קוראיו את מאווייו ומחשבותיו הנסתרים, דברים נשגבים ודברי־חולין׳ כאינו חושש לכך, אם פרסומם יהיה לכבודו או לאו. דבריו על התנהגותו עם נשים פורצים לפעמים את גדרי הצניעות, אבל הם ביטוי נאמן של רחשי לבו. וכן מפתיעים ביושרם ובלשונם הגלויה הרבה מן השירים שחיבר בזמן ישיבתו במאסר. הזעזוע הנפשי הוליד בו רוח חדשה, והוא מצא דרכי ביטוי חדשים להביעה. ואפילו תאוות הגדולה וההון המתערבת לעתים ברצונו לחזור בתשובה ולהתייסר, הרי אין גם מה מידה של העמדת פנים, אלא כנות גמורה.

טדרוס מדבר פחות מכל משורר עברי ספרדי אחר בעם ישראל, בצרותיו ובתקוותיו. במידה ששירתו סמוכה בכלל על מציאות, הרי עיקרה אישיותו וענייניו הגדולים והקטנים. ברם, אם נקבל את דעתו של גיתה, האומר על עצמו שיצירותיו לא היו אלא ׳פרקי וידוי גדול׳, הרי שאין כהגדרה זו הולמת את שירי טדרוס אבולעאפיה. הוא מתוודה לפני קוראיו ומגלה להם את סתרי לבו כהוויתם.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

עמוד 418

רבי יהודה הלוי…סילוק ליום הכיפורים-שלוש הממשלות

 

רבי יהודה הלוי

שלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים 237

אֱלֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילֶךָ ? / וְאֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ

בַָּמָה אֲדַמֶּךָ ? / וְכָל דְּמוּת טֶבַע חוֹתָמֶךָ

גָּבַהְתָּ מִכָּל מֶרְכָּבָה / וְגָאִיתָ מִכָּל מַחֲשָׁבָה

דְּבַר מִי יְכַלְכֶּלְךָ / וְלָשׁוֹן מִי תְכִילֶךָ ?

5-הַיֵּשׁ לֵבָב יגורֶךָ / וְיֵשׁ עַיִן תשורֶךָ ?

 

וְאֶת מִי נוֹעַצְתָּ וַיְבִינֶךָ / וְלֹא נוֹצַר אֵל לְפָנֶיךָ ?

זֶה עוֹלָמְךָ יעידֶךָ / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ

חָכְמָתְךָ בְּכָל מְבֹאֶרֶת / וְאֶת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת

טֶרֶם הָרִים יֻלְּדוּ / וְעַמּוּדֵי שָׁחַק עָמָדוּ

10-יָשַׁבְתָּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים / וְאֵין עֲמָקִים ואין גְּבֹהִים

 

כִּלְכַּלְתָ הַכֹּל וְכֹל לֹא יְכַלְכְּלֶךָ / וּמָלֵאתָ הַכֹּל – וכֹל לֹא יְכִילֶך

לְבָבוֹת עָמְדוּ מִלִּדְרֹשׁ / וּלְשׁוֹנוֹת נִלְאוּ מִלִּפְרֹשׁ

מַחְשָׁבוֹת חֲכָמִים יִתְמָהוּ / וְרַעְיוֹנֵי מְהִירִים יִתְמַהְמָהוּ

" נוֹרָא תְּהִלּוֹת " נִקְרֵאתָ / וְעַל כָּל תְּהִלָּה נַעֲלֵיתָ

15-שַׂגִּיא כֹּחַ, אֵיךְ נִפְלֵאתָ / וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵאתָ

 

עָמֹק עָמֹק – מִי יִמְצָאֶנּוּ ? / וְרָחוֹק רָחוֹק – מִי יִרְאֶנּוּ ?

פָּעָלְךָ הֵם הַדְּרוּשִׁים / אַף אֱמוּנָתֶךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים

צִדְקָתְךָ הִיא הַנִּשְׁמַעַת / וְתוֹרָתְךָ הִיא הַנּוֹדַעַת

קִרְבָתְךָ קְרוֹבָה לַשָׁבִים / וּרְחוֹקָה מְאוֹד מִן הַשּׁוֹבָבִים

20-רָאוּךָ הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת / וְלֹא נִצְרְכוּ לַמְּאוֹרוֹת

 

שְׁמָעוּךָ בְּאָזְנֵי רַעְיוֹנֵיהֶם / כִּי תֶחֱרַשְנָה אָזְנֵיהֶם

תָּמִיד קְדֻשָּׁתְךָ קוֹרְאוֹת. / קָדוֹש קָדוֹש קָדוֹש אֲדֹנָי צְבָאוֹת

יי צְבָאוֹת – שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / יי אֶחָד – שֵׁם אֱלֹהוּתֶךָ

הֲמוֹן מַלְכוּתְךָ לֹא יְסֻפַּר וְלֹא יְדֻבַּר / וְאֶל אֱלֹהוּתְךָ שֵׁנִי לֹא יְחֻבַּר.

25-וְכַמָּה פָּנִים לַפָּנִים הַנּוֹרָאִים / וְכַמָּה אֲחוֹרִים לָאֲחוֹרִים הַנִּרְאִים

 

דִּגְלֵי מֶרְכָּבָה הֵקַמְתָּ לְעֵד וּלְאוֹת / כִּי הַדָּבָר מְאַת אֲדֹנָי צְבָאוֹת

הַכֹּל עֲבָדֶיךָ מְשָׁרְתֵי פָּנֶיךָ / גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ

הֵם הַנַּעֲלָמִים מֵעֵינֵי בְּרוּאֶיךָ / הֵם הַנִּרְאִים לְעֵינֵי נְבִיאֶיךָ

לָהֶם יִקְרְאוּ רְחוֹקִים קְרוֹבִים / וּבְאֵין הֲלִיכָה רָצִים וְשָׁבִים

30-וַהֲלִיכוֹתָם הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכֵי בַּקֹּדֶשׁ / אֲדֹנָי בָּם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ

 

יְדַבְּרוּ – וְאָכֵן בְּרִשְׁיוֹנְךָ / וְיַעֲשׂוּ – וְאוּלָם בִּרְצוֹנְךָ

בְּזֹאת יֹאמְרוּ שׁוֹמְעֵי מִלֵּיהֶם / כִּי פִּיךָ הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה וְחֵילֵיהֶם / וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאֵי כְלֵיהֶם

שָׁכֵן אוֹר עוֹלָם עֲלֵיהֶם / וַיְהִי שָׁלוֹם בְּאָהֳלֵיהֶם

35-מַעְיַן חָכְמָה מֵאִתָּם יוֹצֵא / וּמְקוֹר חַיִּים עִמָּם יִמָּצֵא 

 

וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת / וְאֵין חֶסְרוֹן וְאֵין מָוֶת

אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְעָרֵב / לְהַקְדִּישׁ בִּקְדֻשָּׁתָם בֹּקֶר וְעָרֵב

לִקְרֹא כְּדָוִד לִקְרַאת מַעֲרָכָיו / בָּרְכוּ אֲדֹנָי מַלְאָכָיו

הַמֶּמְשָׁלָה הַשֵּׁנִית צְבָא הַשָּׁמַיִם / וְחַיּוֹת מֶרְכָּבָה גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם

40-מַיְמִינִים וּמַשְׂמאלִים רָצִים וְשָׁבִים / עוֹמְדִים בָּרוּם עוֹלָם נִצָּבִים

 

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם / וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִשְׁכִינָתְךָ מְגַמָּתָם

דִּגְלֵי רְבָבוֹת חֲיָלִים חֲיָלִים / כֻּלָּם תַּחְכְּמוֹנִים וְרַבֵּי פְּעָלִים

הָעוֹלִים אַחֲרֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ / אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ

לָהֶם יִתְחַבְּרוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר / הַנְּתוּנִים לְמֶמְשָׁלוֹת רַבּוֹת וּלְמָאוֹר

 

45-אֲלֵיהֶם יִלָּווּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם / וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמַיִם

דּוֹרְשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתוֹ

וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל וְלֹא מוֹקֵשׁ / וְאֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לְזֶה / וּמְקַבְּלִים רְשׁוּת זֶה מִזֶּה

יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ קוֹלָם / בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֵל עוֹלָם.

50-וְלָהֶם קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר בְּמִקְרָאָיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל צְבָאָיו !

 

הַמֶּמְשָׁלָה הַשְּׁלִישִׁית וְחַיָּלֶיהָ / הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עָלֶיהָ

מִפְרְשֵׂי רוּחַ וְאֵשׁ וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם / וְהַיָּמִים וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם

תּוֹצְאוֹת אֵשׁ וּבָרָד וְשֶׁלֶג מֵאוֹצָרוֹ / וְרוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ

וּפַלְגֵי מַיִם בְּאִמְרָתוֹ הִתְפַּלְּגוּ / וְעַנְפֵי לְבָנוֹן בְּחָכְמָתוֹ הִשְׂתָּרְעוּ

55-דֶּשֶׁא לִזְרֹעַ וְעֵץ לִנְטֹעַ / וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לַבְּהֵמָה לִשְׂבֹּעַ

 

הִשְׁרִיץ דְּגֵי יָמִים וְתַנִינֵיהֶם / וּתְמוּנוֹת צִפֳּרֵי כָנָף לְמִינֵיהֶם

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן – וַתוֹצֵא הָאָרֶץ / בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אָרֶץ

לָתֵת הַכֹּל בְּיָּד אָדָם פְּקִידֶךָ / תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

עֵקֶב תּוֹצִיא מֵחַלְצָיו מְלָכִים / מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וּמַחֲנֶה מַלְאָכִים

60-וּלְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשְׁךָ בְּרָאתָם / וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתְךָ קְרָאתָם

 

נִקְדַשְתָ בְּתוֹכָם וְנִכְבַדְתָ / וּמִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתָּ

יִתְגַּדֵּל עַל כָּל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתֶךָ / בְּפִי עוֹשֵׂי מְלַאכְתְךָ וּשְׁלוּחֵי מַלְאֲכוּתֶךָ

וּבְכֵן זִמֵּר נְעִים זְמִירוֹת לְעוֹשָׂיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל מַעֲשָׂיו " !

בָּרֲכוּ אֲדֹנָי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי, כִּי אֵין בִּלְתּו

65-יְשֻרוּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוֹ / וַיַמְשֵהוּ מַיִם בְּיָד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ

 

וַיּוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ / וַיַעַל נְבִיאוֹ לְעַנֲנֵי מְרוֹמוֹ

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ לְיוֹדְעָיו / וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו

הִדְרִיכםָ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה / לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּמוֹהֶם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים / וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים

 

70- פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים / וּתְהִלּוֹת אֲדֹנָי מְסַפְּרִים

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים / וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְמַלִּים

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים / וְלַלֶּכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים / מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדֵךְ וּמִתְקוֹשֲשִים

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וְקִדֻּשָׁה מְשַׁלְּשִׁים / לְאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

 

ביאורים לשיר.

סילוק של קרובה לשחרית יום הכיפורים.— טורים קצרים בלי משקל החורזים זוגות זוגות. בשורות 1—22 חתום: א״ב: בשורות 23—74 חתום: יהודה הלוי בר שמואל, המודה לאדוניו המתודה על עוניו ביום  הכפורים.

בפיוט זה מתוארות שלוש רשויות "ממשלות" של עולם הבריאה. חלוקה כזאת אינה ידועה למקרא, ואף על פי כן מוצא המשורר לה סמוכין בסיומו של מזמור קג בתהילים, ועל כן משלב הוא את דבר המקרא באלה לסיומיהן של שלוש פסקות משירו ( 38, 50, 63, ).

סמוך לזמנו של יהודה הלוי נזכר עניין שלוש הממשלות בחיבורים עבריים שונים. אברהם אבן עזרא רומז אליו בפירושו על פסוקי התהלים הנ"ל ומרחיב עליו את הדיבור בפירושו על דניאל י, כא : " הוא העולם הראשון… וזה העולם אינו גוף והוא נקרא מראה כבוד השם העליון….והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות גם נשמות בגופות…. והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע "

בספר הבהיר האנונימי, השייך גס כן למאה הי״ב, נאמר (סעיף פח): ״ובכללן שלשה חילות ושלש ממשלות. הממשלה הראשונה: אור ואור היום כל הימים, הממשלה השנית: חיות הקודש ואופנים וגלגלי המרכבה…״ (בהמשך לכאורה השמ­טה).

1- ואין – ואין לדמות אליך [אחר]

2- טבע חותמך – נטבעה על ידך. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחר מהם דומה לחברו.

-3מכל מרכבה – שבעולם וגם מכסא כבודך. עיין כתר מלכות של גבירול שיר 108

5 – יגורך – יכילך : לכאורה מלשון " יגור " ואבן ג'אנאח מפרשו – יקבוץ

6- ואת מי-יש' מ, יד

8 –  ואות חותמך – עייל לעיל, שורה 2

9 – טרם – לפני בריאת הארץ והשמים.

10-ואין – ועדיין לא נבראו מישורים והרים

11-לא יכילך – אנו יודעים שהוא מקומו של העולם ואין עולמו מקומו

12-עמדו –  בר' כט, לה חדלו

16 – עמוק – קהלת

17 הדרושים – רק אותם אפשר לדרוש , וכך להכיר בעקיפין כי אתה יוצרם

קדושים – וגם אמונת החסידים בך משמשת עדות למציאותך

19 – לשבים – לחוזרים בתשובה

השובבים – החוטאים.

20-הנשמות הטהורות – המלאכים שרואים את האור העליון, את כבוד ה'

21-באזני רעיוניהם – שמיעה פנימית, מקביל לראייה פנימית.

22- קדוש – קדושת המלאכים

23- מלכותך – בהיותך מלך לצבאותיך

24- המון מלכותך – קהל המלאכים

לא ידובר – לא יתואר במלים.

25 – פנים – פני ה'

לאחורים הנוראים – כבוד ה', התגלותו הנראית ליחידי סגולה. ב "כזורי" וכבוד ה', הוא הדוף הדק ההולך אחרי חפץ ( רצון ) האלהים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא, כפי הדעת הראשונה, אך עך הדעת השנייה יהיה כבו דה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים….ושמא זאת הייתה בקשת משה באמרו " הראני נא את כבודך " ואמר לו " הן " על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם וכמו שאמר " וראית את אחורי ". והכבו דההוא, מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים. ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן והאש האוכלת, ממה שהוא רגיל אצלנו.

26 – דגלי – דגלי מחנות המלאכים שמסביב למרכבה

27 – גבורי כוח – כינוי למלאכים

29 – רחוקים – מבני אדם סתם

קרובים – לנביאים

ובאין הליכה – תנועתם אינה מותנית בחוקי התנועה הרגילים

30-אדוני בם – ה' היה בקהלם בהר סיני בקודש, הוא הפעילם

-32שומעי מליהם – הנביאים

אליהם – את השומעים

-33 ראש – חילי המלאכים הללו נמצאים בראש הממשלה הראשונה, בעוד שהכוכבים השייכים לממשלה השנייה, אינם אלא נושאי כליהם.

34 -עליהם – על חיליהם

36 – ואין מוות – ב "כוזרי" והמלאך יש שהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים

38 – מערכיו–  מערכותיו

39 – וחיות מרכבה – הנמנות כאן עם המלאכים פחותי הדרגה

מלאות עינים – כמתואר ביחזקאל א, יח

40 – ברום עולם – בשמים

41 ינשאו – כמתואר ביחזקאל א,כ

42 – תחכמונים – חכמים

43 – שואף – לשוב אל מקום בו זרחו אתמול

44 – הנתונים – על הכוכבים הוטל להאיר לארץ, אך יש להם תפקידים אחרים : הם משפיעים על מהלך החיים וממלאים בזה את רצון קונם. ב "כוזרי" וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות, אך נודה כי המשכי ההויה וההפסד מחמת הגלגל ( המזלות ) אבל הצורות מאת מנהיגם ומולידם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ….

45 – שמי השמים – גלגל המזלות

והמים – כאן מכניס המשורר השקפה מקראית לתוך הקוסמולוגיה היוונית

46 – ממלאכתו – במלאו את תפקידו

48 – נותנים…ומקבלים – מלשון תפיל היוצר " וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש " וכו….

50 -משורר– דוד המלך

51-52 – הארץ – ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם התחתון : עפר, רוח אש, מים

מפרשי – התפשטות

53 -מאוצרו – של הקב"ה

54 -התפלגו – ארבעת ראשי הנהר שיצאו מדן העדן

וענפי – הענפים של ארזי הלבנון, ונדרש גם על עצי עד

56 – ותמונות – וצורות

57 – ערוך – לערוך מזון לאדם

59 – עקב – כדי שבסוף

ממלכת הכהנים – עם ישראל

מלאכים – הנביאים שליחי ה' שקמו בישראל

61 – עוז יסדת – הגדלת את הודך

63 – נעים זמירות לעושיו – דוד המלך לאלהיו

65 – יקר מזולל – אשר אלהים העלהו משפלותו

מים – מים סוף

66 – הדומו – לבית מקדשו בירושלים

נביאו – את אליהו

67 – משך – שפע

רוח נדיבה – כאן רוח הקודש

68 – לדמותם – תפילת ישראל מקובלת לתפילת המלאכים, ולפעמים אף לתפילת צבא השמים.

69 – מקריבים – תפילות במקום קורבנות

71 – ומתעטפים – כלים ומשתוקקים לאל

ואראלים  וחשמלים, ושרפים וכרובים ואופנים – כתות מלאכים

73 – ומתבוששים – שמא לא יכבדוהו כראוי

מתאוששים – ואולם מחליפים כוח ומתאספים

74 – לאל נערץ – תהלים

רבי יהודה הלוי…סילוק ליום הכיפורים-שלוש הממשלות

פיוט מספר 224-סליחה מאת רבי יהודה הלוי

סליחה

יָשַׁן, אַל תֵּרָדֵם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ,

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַּרְכֵי גְבוֹהֶיךָ

וְרוּץ לְעַבֵּד צוּר קֶדֶם / כְּרוֹץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ.

דַּי לָךְ, מָה לְךָ, נִרְדַּם? / קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!

 

5-הַקֵּץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו,

וְהַבֵּט אָהֳלִי מֵרוֹמָיו / תְּלוּיִים בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו- / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,

וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת יְשׁוּעוֹתָיו,

פֶּן זְמַן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.

 

10-וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,

אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹנָם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּךְ וּמִרְמוֹת,

לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,

לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת,

דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ.

 

15-דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,

וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,

וְהַשְׁפֵּל מְאֹד אֶת גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.

כָּבֵד אַל מֵהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים

וְיִשְּׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!

 

20-דַּלִּים-עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאַיִן?

וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן הַבְּהֵמָה אָיִן-

רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם,/רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עֵין,

וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיַּין,

כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם, / תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ!

 

25-יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל חֶפְצוֹ פָּעַל,

הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל רַעַל,

עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמַעַל

לֵאמֹר "מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה לְמַטָּה וּמָה לְמַעַל?"

וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!

סליחה סטרופית. — בכל צלעית שש הברות,- ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. חתימת השם: יהו(ד)ה. פיוט זה נמסר בכמה נוסחאות, ונראה שהמחרוזת הרביעית בנוסחנו (15—19) אינה אלא תוספת מאוחרת של מעתיק.

  1. ישן — כפשוטו, וגם בהוראה: השקוע בשנת הסכלות; התלהלהך (משלי כו, יח) — השתעשעו (בהבלי העולם). 2. גבוהיך (איוב יא, ח) — שחקיך. 3. קדם — קדמון; כרוץ — כתנועת הכוכבים המעריצים את בוראם במהלכם! נגוהיך — מלשון ״מהות״, יש׳ גט, ט. 4. מה לך — פניית רב־החובל אל יונה הנביא (יונה א, ו). 6. אהלי מרומיו (עיין יש׳ מ, כב) — שחקיו! בזרועותיו — לפי ציור, המצוי הרבה בפיוטים, נושא הקב״ה את העולם בזרועו. חותמיו — כעין קישוטים באוהל! טבעותיו (אסתר ג, יב) — המשמשות כחותמות. 9. זמן — גורל! ורם — ויתיהר. 10. אנשי שמות —חסידים. 13. בכסאו — עיין שבת קנב, ע״ב נ נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. 14. דרכם — דרך חייהם. 16. במרעים — בפושעים. 18. מהונך (משלי ג, ט) — יותר מהונך, ולפי רש״י: מכל מה שחננך אדני מקול ערב, אל תקרי מהונך, אלא מגרונך! מושיעים (עובדיה כא) — לקראת זמן המשיח. 19. הכון — עמום ד, יב. 22. רק לראות — יתרונם של בני אדם ביחס לבהמה דק בזה שהם יכולים לראות וכד! ראות לב — ראיה פנימית. עיין לעיל שיר 222, שו׳ 3. 23. ומוצא — וכמו כן לראות את מקור חייהם המסתורי; הטובים מיין — מקור הביטוי בשה״ש א, ב. 24. כי כן– בראייה פנימית. 25. אהיה אשר אהיה (שמ׳ ג, יד) — אחד משמות האלהים. יהודה הלוי מפרשו ב״כוזרי״ ד, ג: ״והאות הוא שאמצא לך בכל מקום״. 27. עמוד למשפטו— קבל את דינו. 28. מתי ואיה — אל תחטט בעניינים שהם מעל לתפיסתך, על־פי חגיגה פ״ב מ״א: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי (=רצוי) לו כאלו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים (הכוונה לזמן) זמה לאחור, וכל שלא חם על כבוד קונו רתוי לו שלא בא בעולם. 29. תמים תהיה (דב׳ יח, יג) — תהיה שלם אתו.

פיוט מספר 224-סליחה מאת רבי יהודה הלוי

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה בצורת שיר אזור. בכל צלעית שש הברות ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. — חתימת השם: יהודה לוי. השיר מבוסם על אגדה בעניין הרצח של הנביא זכריה בן יהוידע (דהי״ב כד, כב) והנה נוסחה המובא בגיטין מ, ע״ב: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלם: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה ריבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר 'ודמים בדמים נגעו- (הושע ד, ב). אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמי אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמייא קמינך עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח. אמר ליה זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו כדאמר ליה הכי נח. ועיין גם כך סנהדרין צו, ע״ב! איכה רבתי ד, יג.

יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי / וַיִכָּפְלוּ עֲוֹנִי

בְּשָׁלְחִי יָד בְּדָם נָבִיא / בַּחֲצַר מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי-

וְלֹא כִסַּתְהוּ אֲדָמָה / עַד בּוֹא חֶרֶב מוֹנַי,

וְלֹא שָׁקַט עֲדֵי הֻקַם / וְעַד הִפְלִיא פְּלִילִיָּה

5 וְיֶרֶב בְּבַת יְהוּדָה / / תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

 

הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר / עַד בּוֹא רַב טַבָּחִים

וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי / וְרָאָה דָּמִים רוֹתְחִים,

וְיִשְׁאַל בַּעֲבוּר זֹאת / לַכֹּהֲנִים הַזּוֹבְחִים.

וְיַעֲנוּהוּ "אֵין זֶה / כִּי אִם דָּם הַזְּבָחִים!"

10 גַּם הוּא זֶבַח לַחֲקֹר / מַה זֶּה וְעַל מֶה הָיָה –

וְאָמַר לְנַפְשִׁי: זֹאת / חַטָּאתֵךְ וְזֶה פִּרְיָהּ!

 

וּבְכָל זֹאת לֹא שָׁקַט / וְעוֹדוֹ כַּיָּם נִגְרָשׁ

וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר / וַיִּמָּצֵא מְפֹרָשׁ,

כִּי דָּם אִישׁ הָאֱלֹהִים / עַל לֹא חָמָס שֹׁרֵשׁ.

15 וַיֹּאמֶר נְבוּזַרְאֲדָן / "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

אִסְפוּ לִי הַכֹּהֲנִים / וְהוֹצִיאוּם מִבֵּית יָהּ

וְלֹא אֶשְׁקֹט עַד יִשְׁקֹט / דָּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה".

 

דָּקַר יְשִׁישִׁים לְמֵאוֹת / וּבַחוּרִים לְרִבּוֹאוֹת,

וַיּוֹרֶד לַטֶּבַח / כֹּהֲנֵי אֲדֹנָי צְבָאוֹת

20 וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בַּיִת רַב / וְעֵינֵי אָבוֹת רוֹאוֹת-

וְאֵין שֶׁקֶט לְדָם נָבִיא / וַיְהִי לְמוֹפֵת וּלְאוֹת!

וְחֶרֶב צַר נוֹקֶמֶת / וְהַקִּרְיָה הוֹמִיָּה –

בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ / וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.

 

הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים / עִם יוֹנְקֵי שָׁדִים

25 וָדָם עוֹלֶה בֵּינֵיהֶם / כֻּלָּם וִיאוֹר מִצְרַיִם,

עֲדִי נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן / עֵינָיו לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר "הָאֵין דֵּי לְדָם / בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם?

הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה / אֶת שְׁאֵרִית הַשִּׁבְיָה?"

וְאָז שָׁקֵט דָּם נָקִי / וְחֶרֶב נָקָם רְוָיָה.

 

30 לְךָ חָטָאנוּ, אֱלֹהִים, / הֶעֱוֵינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ,

וְהָרַגְנוּ נְבִיאֶיךָ / וְרִשְׁעֵנוּ יָדַעְנוּ.

יְהִי חַסְדֶּךָ לְנָחְמֵנוּ, / כִּי מִשְּׁאוֹל שִׁוַּעְנוּ

וּמִפְּרִי מַעֲלָלֵינוּ / זֶה כַּמָּה שָׂבַעְנוּ!

רַחֵם לֹא רֻחָמָה / הֲסֹעֲרָה הָעֲנִיָּה,

  • עֵינֶיהָ לְךָ תִּשָּׂא / וְעֶזְרָתְךָ צוֹפִיָּה.

1-אכפי (איוב לג, ז) — נגישתי. 3 חרב מוני (יר׳ מו, טז! יש׳ מט, כו) — חרב אויביי. 4. ולא שקט — הנושא: הדם: הפליא פליליה — עורר שפטים נוראים. 5 תאניה ואניה(איכה ב, ה) — יללה וצעקה. 6. וסוער (יונה א, יא) — כמי הים. רב טבחים (מ״ב כה, ה) — נבוזראדן. הוא — נבוזראדן. 11. ואומר — דברי כנסת ישראל. 14. כי דם — כי זהו דמו :שורש (איוב לא, ח) — נכרת שרשו. 15. וגם דמו – בר׳ מב, כב. 25. ויאור מצרים (עמ׳ ח, ח) — עשיר המים. 27. לדם —לדם הנביא בדם הנשים. 29. רויה (תה׳ כג, ר.) — שבעה. 34. לא רוחמה, הסוערה העניה — כינויי ישראל על פי הושע ב, כה! יש׳ נד, יא.

בספרי מלכים וירמיהו מתואר נבוזראדן כ"רב טבחים" בצבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. בתיאור חורבן יהודה בשנת 586 לפנה"ס מוצג נבוזראדן כמפקד בפועל של הצבא הבבלי שהחריב את ירושלים, כמוציא לפועל של ההגליות וכמי שמינה את גדליהו בן אחיקם כאחראי על התושבים שנותרו בה. הוא גם הבכיר הבבלי ששחרר את הנביא ירמיהו מאזיקיו לקראת הגליית התושבים, ואפשר לו להשאר חופשי ביהודה, אם ירצה בכך

המדרש מקשר בין רצח הנביא זכריה, לבין נבוזראדן והחורבן כ-250 שנה לאחר הריגתו של זכריה (החלקים שבארמית תורגמו לעברית):

את מוֹצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח (מעלה קצף). אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך. כיון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר להם: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו.

מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו, ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו? רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-מְנַחֵם אִבְּן־סָרוּק

מְנַחֵם אִבְּן־סָרוּק

נולד בטורטוסה וחי בקורדובה באמצע המאה העשירית לסה״נ

מנחם בן־יעקב אבן־סרוק, משורר ומלומד ברוך־כשרון, עזב במחצית הראשונה של המאה העשירית את עיר מולדתו, טורטוסה שעל גדות האֶבּרוֹ. עיר פרובינ­ציאלית זו נמצאה אז בקצה אנדלוסיה המוסלמית, שתפסה כשני־שלישים של חצי־האי הפירינאי. עיני הסופר היו נשואות לקורדובה, בירת אנדלוסיה העשירה והמפוארה בבתיה וארמנותיה הרבים, בנייניה הציבוריים וגנותיה. במרכולתה וסחרה לא היתה לה אחות בין כל ערי מערב אירופה. שגשוגה בא לה במידה מרובה תודות לעבד אלרחמאן השלישי(912—961), אשר נטל לעצמו את התואר ״אמיר המאמינים״ (=כליף) וזכה להצלחות רצופות במדיניותו הפנימית והחיצונית. גם ברובע היהודי של הבירה, הסמוך לארמונו, הורגשה אז התעוררות רבה. כמה מתושביו לקחו חלק פעיל במסחר הבינלאומי בין אירופה, ארצות המזרח הקרוב והודו, וזכו לעושר ולנכסים.

אחד מעשירי קורדובה, יצחק בן עזרא אבן שפרוט (שנולד גם הוא בעיר־שדה, והיא חאן—ג׳יאן, Jaén) קיבל את מנחם בסבר פנים יפות ושם אותו בין אוכלי שולחנו. האורח הקדיש לו עטו ועתו וחיבר בשבילו בין השאר כתובת פיוטית שנחרתה על ארון־הקודש בבית־כנסת שבנה הנדיב. אחרי מות הנדיב התקין מנחם עליו ״דברי הספד״, דהיינו מחזור קינות שהושמע בציבור בימי־האבל. מנחם נשאר קשור למשפחת בני שפרוט והמשיך את עבודתו ביתר עוז בחסותו של חסדאי, בנו של יצחק בן־עזרא.

אותו חסדאי היה ראשון למדינאים היהודים המובהקים אשר קמו בספרד. גדול ברפואה, השתתף בתירגום ספר יווני על תרופות שנתקבל אצל הכליף (אחרי 951—952), וגם הכין בעצמו תרופה רבת־חשיבות. עבד אלרחמאן הוקיר את חריצותו ומינהו לאחד מיועציו. חסדאי היה משגיח על הסוחרים הזרים הרבים שהיו באים לאנדלוסיה, וכן הוטל עליו לקבל משלחות־חוץ שנתייצבו בחצר הכליף ובפעולתו זו גילה כשרון דיפלומטי בלתי־רגיל. בייחוד הצטיין בשנים 959—960׳ כשהצליח למשוך לעיר־הבירה שניים ממלכי המדינות הנוצריות שבצפון הארץ׳ הבטיח להם עזרה צבאית במלחמתם ביריביהם ובשכר העזרה קיבל בשביל מלכו שורת ערים ספרדיות. מאורע זה מצא הד בשירה העברית של הדור (דונש׳ אבן קפרון). חסדאי, שנחשב לנשיא יהודי אנדלוסיה וישיבות־בבל הכתירוהו בתואר ״ריש כלה״׳ עשה כמיטב יכולתו להרמת תרבותם של בני עמו. הוא שאף לשחררם מתלותם במרכזי המזרח, ולשם כך הזמין לקורדובה סופרים וחכמים מאנשי־ספרד ומילידי חוץ. יותר מכל ביקש לטפח את הלשון העברית׳ שהרי אין עליית ספרות בלא העמקת הידיעות בלשון. מנחם היה ממציא לחסדאי שירים לעת־מצוא ואגרות מכל המינים. בחיבוריו התנשא על המשוררים שהתחרו בו, כפי שהעיד על עצמו! ״האלמתי כל מצחצח ואחסום פה כל מחריז״. כשמתה אמו של חסדאי, מיהר השר בחצות לילה למעון משוררו ומזכירו כדי להזמין אצלו קינות. לתמהונו הרב מצא את מנחם כשהוא יושב ומחבר את השירים הדרושים לו. אותה שעה נשבע הנשיא למשורר שלעולם לא ישכח טובתו זו.

לפי דרישתו של חסדאי חיבר מנחם (באחת השנים שבין 956 ו־961) גם את האגרת המפורסמת אל יוסף, המלך היהודי של מדינת־הכוזרים האדירה. תעודה זו נכתבה בפרוזה׳ ונודעה לה בעיקר חשיבות היסטורית. אולם מפתיחתה המחורזת אפשר לעמוד גם על תכונות מנחם המשורר! עניין רב לנו בכך, שכן כל שיריו שהוזכרו לעיל לא הגיעו לידינו. בצורת הפתיחה ובסגנונה ממשיך מנחם את מסורתם של פייטני המזרח. שפתו פיוטית ונמלצת׳ אך לשווא נחפש בה השפעות הסביבה בה נולד וגדל. רק בתוכן דבריו יש משום חידוש ביחס לפיוט המסורתי. באותה תקופה היו הגעגועים המשיחיים עזים ביותר, והיהודים הקשיבו בנשימה עצורה לכל ידיעה על הצלחותיה של המלכות ״היהודית״ במזרח. כבר שני דורות לפני חסדאי הופיע בספרד אלדד הדני, שליחם המסתורי של שרידי עשרת השבטים, וסיפר ליהודים דברים מופלאים על אחיהם הרחוקים ועל אורח חייהם ואף הביא שיר־מלחמה עברי, המושר בפיהם, כביכול. גם לפתיחה הפיוטית של מנחם יש כמה מתכונות שיר־מלחמה. המחבר שבע־נחת בראותו בעין רוחו את צבא־הכוזרים האדיר׳ על נשקו ועל רכבו. מה רבה שמחתו על שישנם גדודים יהודים המסוגלים לנקום את נקמת כלל ישראל ב״ממלכה החטאה״ — הכוונה, כנראה׳ למלכות ביזנטיון. הוא מרגיש: ימות המשיח ממשמשים ובאים.

יְחִידָתִי לְזֹאת תִּשְׁתַּפֵּךְ – אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁרוֹאָה!…

…וּמִי שָׁמַע כָּזֹאת וּמִי רָאָה:

רַדּוֹת שָׂרִיד בְּאַבִּירִים…       (אפודח נזר. 13.1116)

ביום מן הימים ניתק מנחם את קשריו עם בעל חסדו ויצא מקורדובה. אולם הלה הפציר בו הרבה — וסוף סוף נענה לו מנחם וחזר לבירה אחרי גמיעה ארוכה, מייגעת ומסוכנת, וקיבל על עצמו עבודה בלשנית מקפת יש סברה שהכין אז את מילונו ״מחברת־מנחם״, החיבור הראשון במינו שנכתב בספרד. מנחם עבד במסירות נפש, ובאהבה לאין גבול לשפת הקודש, אבל ידו לא השיגה די מחסור ביתו. חסדאי לא קיים את שבועתו, הסיר מעליו את חסדו מסיבות שאינן ברורות לנו, ובסוף יצא נגדו בגלוי. שליחי הנשיא הופיעו לפני ביתו של מנחם בשבת ולא בושו לחלל יום מנוחת קודש: הרסו את הבית הרס גמור, התעללו במשורר, קרעו בגדיו והטילוהו לכלא. מנחם ניסה לעורר את רחמי הנשיא, אך הלה השיב לו בציניות; אם העווית— כבר הביאותיך למוסר(כלומר! קיבלת את העונש המגיע לך), ואם לא העווית — כבר הביאותיך לחיי העולם הבא (בגלל יסוריך אלה תיכנס לגן עדן). מה עורר את חמתו ? עונשו הקשה של מנחם לא יתואר אלא אם כן נניח שהואשם בחטא חמור ביותר ועל כן שיער ש. ד. לוצאטו, כי שונאי מנחם העלילו עליו שהוא נוטה אחרי דעות הקראים — והשערה זו ראויה לתשומת לב.

מן המאסר הריץ מנחם אל חסדאי אגרת ארוכה, בשבילנו יצירתו הפיוטית העיקרית. היא כתובה ברובה בצורת השירה המקראית, דהיינו בפסוקים בעלי צלעיות המקבילות האחת לשניה בתוכנן או בקצבן, ופה ושם מופיעים בה אף חרוזים רצופים. רגש עז מפעם בכל שורה ושורה ודמיונו העשיר של המחבר מוצא את ביטויו בציורים ודימויים מרובים. אפשר שלפעמים יש בהם משום הפרזה, אבל אין לשכוח שהצער הוליד את האגרת הזאת. לא תמיד יכול מנחם להתאפק: רוחו משתנה חליפות, ודווקא בשינויים האלה מרגישים אנו את כנותו. הוא פותח ביראת־כבוד גמורה ומכנה את חסדאי ״נגיד״, ״אדוני בן אדוני״, ואולם כשהתרגשותו מגיעה לשיאה הופך השר המרומם בפיו לסתם ״בן־אדם״. גם חסדאי אינו אלא עפר ואפר, ועתיד הוא ליתן את הדין לפני השופט העליון כיתר בני חלוף! בשעה שמנחם מוכיחו על עריצותו ובטחונו העצמי, חדורים דבריו להט נבואי.

בסיום האגרת חוזר המשורר לנימה הרכה והפייסנית של הפתיחה ומתחנן בפני חסדאי שיקרא את דבריו עד תומם. לא נדע אם הצליח לרכך את לב השר. דברי תוכחה וזעם אינם הדרך הנכונה לכך. כמו כן נעלם מאתנו, אם השואה נתחוללה על ראשו של מנחם לפני שדונש בן־לברט עורר את ביקורתו הקשה על ה״מחברת״ או לאחר מכן.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-מְנַחֵם אִבְּן־סָרוּק

עמוד 5

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-דונש הלוי בן-לברט-דרור יקרא-כולל ביאור

השירה העברית בספרד ובפרובנס

כרך א'

חיים שירמן

דונש הלוי בן־לברט

נולד בפאם, נתחנך בבגדאד וחי בקורדובה באמצע המאה העשירית לסה״נ

נצר למשפחה בבלית מיוחסת, נולד בשליש הראשון של המאה העשירית בעיר פאס אשר במארוקו. בבגדאד, מולדת אבותיו, ישב לרגלי גדול־הדור הרב סעדיה גאון. בירת הכליפות המזרחית היתה בימים ההם מרכז התרבות הערבית והיהודית בעולם כולו, ולב הצעיר ממארוקו יוצא לשתיהן. וכן עצתו לאחרים!

וְגַן עֶדְנָךְ יִהְיוּ סִפְרֵי קְדוֹשִׁים / וּפַרְדֵּסָךְ יְהוּ סִפְרֵי עֲרָבִים!

(תשובת יהודי אבן־ששת, עמ, 37)

עיוניו בשירה הערבית הגבירו את תשוקתו ליצור משהו דומה לה גם בשפת עמו, וכדי להתאים את המשקלים המיוחדים של הערבים (המשקלים הכמותיים) לשירה העברית המציא לו דונש שיטה חדשה המפליאה בפשטותה. רב סעדיה גאון׳ חריף ובקי גם בלשון הערבית, תמה לביכורי תלמידו. ״לא היה כמוהו בישראל!״ קרא, אפשר מתוך התפעלות כנה, ואפשר בהביעו את ביקורתו בלשון סגי־נהור. כשהוקמה בקורדובה האכסניה החדשה לתרבות ישראל נצטרף דונש לפמליה של הנשיא חסדאי אבן־שפרוט. בחסותו נתמסר למחקרים בלשניים, ובאסיפות שערך הנדיב השמיע את שיריו השקולים במשקלים ערביים. יצירות אלה הלהיבו את המשכילים היהודים ונתפרסמו בכל רחבי אנדלוסיה. שם מחברן גדל והלך, תלמידים התחילו לנהור אליו ושתו בצמאון את דבריו. ספרד נראתה לדונש מבחינת תרבותה כאיפרכיה[איפַּרכיָה, אִפַּרְכִיָּה  מָחוז, פֶּלֶךבאנגלית: district,  א.פ region] נידחת של ממלכת־ערב האדירה. הרי גם יהודיה עצמם הכירו ביתרונה של בגדאד, והוא, שגדל בתוך הכרך המהולל הזה, נהג בזילזול גלוי בחכמי ספרד, בפרט כשחלקו על דעותיו. קרבנו הראשי היה מנחם בן־סרזק. אמנם, מבחינה עניינית ודאי היה יסוד לביקורתו של דונש. ואולם דבריו העוקצים והגסים כלפי מנחם אינם לכבוד לו. השגותיו שהופיעו סמוך לשנת 960 שימשו פתיחה לפולמוס חריף ביותר, שסחף גם את תלמידיו ותלמידי יריבו. בעת ההתנגשות הזאת גוללה גם פרשת המשקלים של דונש, וביקורת חריפה נמתחה עליהם. ואולם הם עמדו במבחן הזמן ולבסוף נקלטו קליטה עמוקה בשירת ספרד העברית.

במחצית השניה של המאה העשירית חיבר דונש שירים אחדים בשבחם של נכבדים יהודים מספרד ומצפון־אפריקה. שנת פטירתו אינה ידועה׳ ויתכן שיצירותיו הפיוטיות נאספו בשעתן לדיואן מיוחד; אולם מה שנשתייר מהן עד זמננו היה מפוזר במקורות מרובים. כמה וכמה משיריו הגיעו אלינו מקוטעים או ידועים לנו רק מתוך שהובאו על־ידי אחרים.

דמותו של דונש התבלטה בקרב היהדות הספרדית, כשזו התעוררה מתרדמתה והחלה מגששת את דרכה. מחשבתו היתה מקורית, מחשבת סולל דרכים חדשות בספרותנו, ואולם יחד עם זה היה מדקדק קפדן ומתפלפל. כשרונו הספרותי לא הספיק לו לבצע את תכניותיו המעניינות במלואן. שיטת־משקליו היתה רבת ערך ובריאה כשלעצמה, וצורות־לשון נוקשות ומוזרות המופיעות פה ושם בשיריו אינן אלא סימנים למחלות־הילדות שעברו על שיטה זו ואין הן קשורות במהותה. דונש נפתל נפתולי־אלוהים עם השפה העברית, שלא היתה רגילה לשאת את עול המשקלים. ואולם רק מאמצו הנועז עלול היה להביא לנצחון השיטה.

המשקלים הכמותיים הכניסו לשירתנו קצב מדויק ושפע צלילים חדשים, שריתקו את האוזן. על־ידי המשקלים אולץ המשורר לשקוד על ריכוז בביטויו, לשמור על שיווי־משקל בין הצורה והתוך! לדברי דונש, היו שיריו, ה״זקוקים ונחקרים״ מבחינת הקצב, גם ״במבטא (בביטוי) נגבלים״. ברם לא אותו משקל ערב־הצליל בלבד של השירה הלועזית הקסים את משכילי ישראל ביופיו, אלא גם שאר תכונותיה. ואכן העביר דונש נוסף על המשקלים לספרותנו גם נושאים, מוטיבים והשקפות המיוחדים לדוגמאותיו הערביות. נזכיר כאן, למשל, את שבחי הנדיב, את הפנייה לידיד והדו־שיח, את מבנה השירים, הכוללים פתיחה ארוכה ורבת־ הידור וחלק עיקרי, המחובר אליה על־ידי בית מעבר מיוחד.

כשרונו הספרותי של דונש היה מוגבל, ולשווא נבקש אצלו ביטויים דקים ועדינים, כינויים, השאלות או דימויים המעידים על עושר הדמיון. אך מעט מקישוטי המליצה נמצא בשיריו, ועל אלה המצויים בהם חוזר המחבר עד כדי להמאיסם על קוראיו. אין הוא נמנע מלהביא רשימות יבשות של עניינים במקום להמחישם על־ידי תיאורים. לא נמצא בדבריו לא מעוף ולא חן, לא קלות והומור. אמנם, אפשר שנזהר מלשיר בגלוי על יפי הטבע ודברי־חמודות, שלא להרגיז ביותר את מתנגדי אומנותו החדשה, שלא ראו בעין יפה את החילוניות המובהקת שהחלה מתפשטת בלשון הקודש. ואולם הפרי האסור ינעם לחיו׳ ואולי משום כך הביא דונש תיאורים מפורטים של משתאות יין, מלווים דברי התנגדות לששון־החיים. היה זה חידוש בספרות העברית׳ כשתוארו בשירתו גני־אביב, על שלל צבעיהם וריחות בשמיהם׳ צפרי־זמר, ועוד. מסוכן היה כנראה להזכיר את כל העניינים הללו מבלי לטעון בו בזמן שהנפש סולדת מפניהם. ואף־על־פי־כן דור אחד אחרי דונש נקלטו המוטיבים החדשים בספרותנו ונתאזרחו בה.

לשם הערכה מלאה ונכונה של יחס בני הדור לתיאור תענוגות יש להביא בחשבון גם זאת: מועקת הגלות היתה מורגשת ביותר אף באנדלוסיה העשירה והמאושרת. הבלטת ההנאות של חולין יכלה להיחשב כחילול צער האומה. אפילו דונש עצמו הביע זאת הבעה כנה באחד מבתיו, אולי המושלם ביותר שבשירתו, כי בו תואמים הרגש, הצורה והביטוי:

וְאֵיךְ נִשְׁתֶּה יַיִן / וְאֵיךְ נָרִים עַיֵּן – / וְהָיִינוּ אַיִן, / מְאוּסִים וּגְעוּלִים!

(ואומר אל תישן, 25—26)

גם בפיוטים המועטים שנשתיירו לנו ממנו מרובות התלונות על לחץ המשעבדים, ובעיקר, הנוצרים.

את המשקלים החדשים העביר דונש אף לתחום שירי־הקודש. לשם כך דרושה היתה העזה יתרה: שהרי שירי־חול השקולים במשקלי הערבים היו גם בלא כן נטע זר בספרותנו, בעוד שלפיוטים היתה מסורת עתיקת ימים ומבנם וגם צורותיהם נתקדשו במרוצת הזמן. ראוי לציין, שדונש מגיע להתרוממות רוח ולחגיגיות מסוימת דווקא בלכתו בדרך קודמיו ובחברו ״רהיטים״ ליום הכיפורים בסגנון מסורתי ללא כל חידושים. כאן הוא כאילו נסחף על־ידי זרם היצירות שהיו לו למופת. כנגד זה, כבדים הם פיוטיו השקולים ומחוסרי־מעוף ככל שיריו החילוניים. מפני ליקוייהם אלו לא נשארו בשימושם של יהודי ספרד והוחלפו על־ידי יצירות משוכללות יותר.

אין ספק שבכוחו של דונש, שהביא את השירה העברית במגע עם השירה הלועזית החילונית, יצאה למרחב מתוך בדידות של קרוב לאלף שנה ועלתה לשיאים חדשים.

 

זמר לשבת

דְּרוֹר יִקְרָא לְבַן וּלְבַת

וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָּבַת.

נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יָשְׁבַּת,

שְׁבוּ נוּחוֹ בְּיוֹם שַׁבָּת!

 

5 דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי

וְאוֹת יֵשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי,

נְטַע שׁוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי –

שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

 

דֶּרֶךְ פּוּרָה בְּתוֹךְ בָּצְרָה

10 וְגַם בָּבֶל אֲשֶׁר גָּבְרָה.

נְתֹץ צָרַי בְּאַף עֶבְרָה,

שְׁמַע קוֹלִי בְּיוֹם אֶקְרָא.

 

אֱלֹהִים,תֵּן בְּמִדְבַּר הַר

הֲדַס שִׁטָּה בְּרוֹשׁ תִּדְהַר

15 וּלְמַזְהִיר וְלַנִּזְהָר

שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר.

 

הֲדֹף קָמַי, אֵל קַנָּא,

בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִנָּה,

וְנַרְחִיב פֶּה, נְמַלֵּא נָא

20 לְשׁוֹנֵנוּ לְךָ רִנָּה.

 

דֵּעָה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ

וְהִיא כֶּתֶר לְרֹאשֶׁךָ

נֵצֶר מִצְוַת קְדוֹשֶׁךָ

שְׁמֹר שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ

נ 6 ]

זמר לשבת.

המשקל: המרנין. חתימת השם: דונש (ארבע פעמים במחרוזות א, ב, ג, ו׳ ואולי גם במחרוזת ה: הדוף, במוג, ונרחיב, לשוננו). 1. יקרא — הקב״ה. 2. בבת— במקום: בבת עין, והשימוש בצורת הנסמך במקום הנפרד מצוי אצל משוררינו בימי הבינים. 3. נעים (תה׳ קלה, ג) — צורת הנסמך במקום הנפרד לצורך המש­קל. 5. נוי ואולמי — ציון ובית המקדש. 7. שורק (יש׳ ה, ב)— שיעשה הפעם פרי טוב, לא כמו במשל הנביא על הכרם. 9. פורה — על פי יש׳ סג, ג; בצרה (בר׳ לו, לג) — בירת אדום, מסמלת כאן את האומות הנוצריות. 10. בבל — אצל היהודים דוברי ערבית: בגדאד, מרכז הממלכה הערבית־המוסלמית; גברה — על ישראל. 1314. במדבר הר — במדבר הררי; הדס — צמיחת עצים במדבר כאחד מסימני זמן הגאולה (יש׳ מא, יט). 15. ולמזהיר )שמ׳ יח, כ) — לקיים את השבת; ולנזהר (תה׳ יט, יב) — המציית ומקיימנה. 16. כמי נהר — יש׳ סו, יב.17 . קמי — לפי שיטתו של דונש יש לקרוא כאילו מנוקדת היו״ד בשוא נע• 18. ובמגנה (איכה ג, סה) — ובדכאון. 21. לנפשך (משלי כה יד) — בעבור נפשך החיה לנצח. 24. שבת קדשך — יש לקרוא כאילו מנוקדת התי״ו בשוא נע. ועיין לעיל 17.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-דונש הלוי בן-לברט

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצְחָק אִבְּן-קַפְּרוֹן.

יִצְחָק אִבְּן-קַפְּרוֹן

חי בקורדובה במחצית השנייה של המאה העשירית לסה"נ

יחד עם מנחם ודונש נתכנסו בטרקלינו של חסדאי אבן שפרוט גם בני סיעותיהם : משוררים, ״אנשי פתרון״ (בלשנים ופרשנים), ומלומדים שונים. עם קהל זה נמנה אף יצחק אבן־קפרון, תלמידו של מנחם. שם משפחתו הספרדי־הרומאני עורר לעג: Cabrón, Capron — פירושו ״תיש״׳ זיריבי אבן־קפרון היו מכנים אותו עז׳ גדי־עזים׳ צפיר וכו'

כשאר משוררי־החצר שר אף הוא את שבחי השר היהודי הדגול. הוא ניסה את כוחו גם בשירי הקודש, ואולם אין הסליחה היחידה שלו שנשתיירה מעידה על כשרון פיוטי מיוחד. עיקר עיקרה — התלונה על השפלת ישראל ושעבודו בגלות; ויש בה משום המשך לטורים מקבילים בפיוטי דונש, השופך את זעמו על אויבי עמו. לא רק בארצות הנוצרים, אלא גם בספרד המוסלמית הושמעו דברים כאלה.

 כשהותקף מנחם על־ידי דונש עמד אבן־קפרון בראש קבוצת התלמידים של רבו — יחד עם יצחק אבן־ג׳יקטילה ויהודה בן־דוד. הוא השיב מלחמה בספר׳ בו ניסה לסקור את שגיאותיו של יריבו במחקר הלשון וגם לבטל את שיטת משקליו. ואולם לאבן קפרון וחבריו חסרה ההכשרה הדרושה לביקורת ; לא היו להם גם השקפות בהירות על מהות ההגיים, ההברות וההטעמה בעברית. ובעיקר, מלחמתם היתה אבודה מראש, כי תורת דונש נתנה סיפוק למשכילי הדור, שחונכו על התרבות הערבית. אפילו אבן־קפרון עצמו ראה צורך לפתוח את חיבורו בשיר הכתוב כולו לפי מתכונתה של פתיחת דונש להשגותיו על מנחם, היינו בחרוזיה ובמשקלה. במעשהו זה התכוון אבן־קפרון להוכיח, כי התנגדותו לשיטה באה רק מפני שפסל אותה ׳מעיקרה ולא מפני שהשימוש בה היה למעלה מכוחו. אדרבה, לפי דעתו יוכלו גם נשים וטף לשקול בלי כל קושי בתנועות ויתדות. ואולם סגנונו היה כבד, ומבחינה זו דמה לדונש שאותו חיקה.

שירו של אבן־קפרון מתחיל בקילוסים לחסדאי רב הצדק והיושר; המשורר משתדל להשפיע לטובת מנחם מורו הנרדף. מקום נכבד הוקצב בשיר גם להצלחותיו המזהירות של המדינאי היהודי במשאו־ומתנו עם שליטים ספרדיים נוצריים, ומתוך כך גובל לקבוע את זמן חיבורו של השיר ־ סמוך לשנת 960, כלומר זמן־מה לאחר הופעת דברי הריבות של דונש. אבן קפרון מתאר לנו בין השאר ביד נאמנה את הלך־הרוחות בקורדובה בשעה שחסדאי נעדר מן העיר. יהודי הבירה מלאים חרדה, בידעם ששכניהם עלולים להתנפל עליהם ולהתעלל בהם׳ אם השתדלן הגדול לא ישוב או יתאחר בשובו.

[7]

[אל הסדאי אבן־שפרוט]

לְגִבֹּר בִּתְעוּדָה / וְתוֹרָה הַחֲמוּדָה'

לְאַלּוּף בִּיהוּדָה / שְׂאוּ שָׁלוֹם, הָרִים!

וּמַהֲרוּ בִּשְׂמָחוֹת / בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת

וּפַנוּ הָאֳרָחוֹת / וְעִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים,

 

תשובה לשירו של דונש ״דעה לבי חכמה״(שיר 5), הכתובה בחרוזו וגם במשקלו, אם כי פה ושם יש הברות קצרות (שוואים וחטפים) נוספים. כמו בשירו של דונש מדובר גם כאן בעיקר על חסדאי אבן שפרוט המדינאי, השתדלן, הנדיב ושוחר החכמה (עד בית 82).

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצְחָק אִבְּן-קַפְּרוֹן

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצְחָק אִבְּן־מַר־שָׁאוּל- אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי.

יִצְחָק אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

יליד לוסינה, חי בעיר זו בסוף המאה העשירית ובראשית המאה האחת־עשרה

חידושיו המופלאים של דונש כבשו את לבות המשוררים והקוראים גם יחד ומספר הנוהים אחריו הלך וגדל. סמוך לשנת 1000 מוצאים אנו מאלה גם בלוסינה (צפונית־מזרחית לקורדובה), אחת הקהילות הקדומות ביותר שבארץ אנדלוסיה. תושביה היו רובם ככולם יהודים ונתבצרו בתוכה מאחרי חומות חזקות ושוחות־מים עמוקות. המוסלמים לא הורשו לשבת עמהם ועליהם היה להסתפק בפרבר שמחוץ לחומות העיר.

בתקופה זו גרו בלוסינה כמה משוררים עבריים, שנתנו דעתם גם למחקרים מעמיקים בשדה־הלשון. יונה אבן־ג׳נאח, גדול הבלשנים היהודים בימי־הביניים, עזב את קורדובה מולדתו בימי נעוריו והלך ללמוד מפי חכמי לוסינה. כאן נהנה ביחוד משיעוריו של יצחק בן לוי אבן־מר־שאול — טיפוס של דורש־אמת מובהק, שהיה מקפיד בכל עניין קל כחמור בלשון. לדברי אבן־ג׳גאח פסק אבן־מר־שאול לומר את המזמור קמ״ג של תהילים בתפילותיו, משהתחיל מהרהר בהוראת הביטוי ״אליך כסיתי״ (שם, ט׳) ולא מצא לו פירוש, המניח את הדעת.

אבן־מר־שאול זכה לשם בחייו ושיריו היו נפוצים בהרבה העתקות גם בספרד וגם מחוצה לה. יודעים אנו, למשל, שמשכילי מצרים התקיפוהו על צורה לשונית בה השתמש באחד משיריו ושלא היתה לפי רוחם. אמנם רק מעטים הם שיריו שהגיעו לידינו, אבל גם אלה מעידים שחשקה נפשו בשירה החילונית החדשה, במשקליה ובנושאיה. עד כמה שאנו יודעים, מופיעה אצלו לראשונה דמות ״הצבי״, הנער המרהיב את עיני רואיו ביופיו, המשעבדם ומתעלל בהם בשרירות־לב.

את עיקר פרסומו קנה לו אבן־מר־שאול בבקשתו השקולה ״אלהי אל תדינני כמעלי״. היא נמנית עם הסליחות הידועות ביותר, שהוכנסו למחזור ספרד לפי מנהגיו השונים ונאמרו בארצות מרובות מאירופה המערבית ועד הודו. יש בה אמנם אריכות מה והיא חסרה רעיונות מקוריים ועמוקים. ואולם שטף לשונה ובהירותה׳ יפי ביטויה וערבות צליליה מכפרים על מגרעותיה. בקשה זו מפלסת את הדרך לסגנון הספרדי הקלאסי, ומבשרת את בואם של גדולי האסכולה החדשה.

[8]

בקשה


אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי

 וְאַל תָּמֹד אֱלֵי חֵיקִי כְּפָעֳלִי
בְּחֶמְלָתְךָ גְּמֹל עָלַי וְאֶחְיֶה

וְאַל נָא אֵל תְּשַׁלֵּם לִי גְּמוּלִי
5-גְּאוֹן לִבִּי לְךָ אַשְׁפִּיל וְאֶקְרַע

 

בְּמַכְאוֹבִי לְבָבִי לֹא מְעִילִי
דְּוֵה לֵבָב אֲנִי נִצָּב וְנֶעְצָב

עֲלֵי פִשְׁעִי וְרֹב רִשְׁעִי וְסִכְלִי
הֲלוּם יָגוֹן בְּלִי יַיִן כְּאַיִן

10-אֲשׁוּרִי מִנְּתִיבָךְ מָט וְרַגְלִי
וּמָה אֶעֱנֶה וְאָן אֶפְנֶה לְעֶזְרָה

בְּיוֹם מִשְׁפָּט לְמִי אָנוּס וּמִי לִי?
זְדוֹנוֹתַי לְמוּל פָּנַי וְעֵינַי

כְּלִמָּתִי לְעֻמָּתִי וְאֶצְלִי
15-חֲטָאַי לוּ יְרִיחוּן בָּם שְׁכֵנַי

אֲזַי בָּרְחוּ וְרָחֲקוּ מִגְּבוּלִי
טְמֵא לֵבָב אֲשֶׁר שׁוֹבֵב וְסוֹבֵב

לְבָבִי בִי עֲלֵי כָל חֵטְא פְּלִילִי
יְדַעְתִּים בַּעֲלוֹתָם עַל לְבָבִי

20-רְאִיתִים עַל יְמִינִי גַּם שְׂמֹאלִ

כְּקַשׁ נִדַּף אֲנִי נִרְדָּף וְנֶהְדָּף

וְלֹא נִמְנַע וְלֹא נִכְנַע עֲמָלִי
לְךָ עֵינַי בְּתַחֲנוּנַי אֲדוֹנָי

בְּהֵאָנְחִי שְׁמַע שִׂיחִי וְקוֹלִי
25-מְנַת חֶלְקִי וְצוּר חִזְקִי וְחִשְׁקִי

וּמִבְטָחִי וְגַם כֹּחִי וְחֵילִי
נְחֵנִי נָא בְּאֹרַח הַנְּכוֹנָה

לְפָנֶיךָ וְהָכֵן אֶת שְׁבִילִי
סְלַח חוֹבִי וְיַשֵּׁר אֶת לְבָבִי

30-אֲשֶׁר תּוֹעֶה כְּמוֹ רוֹעֶה אֱוִילִי
עֲנֵה נַאֲקִי דְּלָתֶיךָ בְּדָפְקִי

רְאֵה צוּרִי רְפָא צִירִי וְחִילִי.
פְּדֵנִי מֵעֲוֹנִי צוּר גְּאוֹנִי

אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי וְחִשְׁלִי
35-צְרִי עָצְבִּי מְשׂוֹשׂ לִבִּי בְקִרְבִּי

וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי וְאֶבְלִי
קְדוֹרַנִּית לְךָ אֵלֵךְ שְׁחוֹחַ,

בְּלִי כֹחַ סְלִיחָתָךְ בְּשַׁאֲלִי
רְאֵה כִּי זִכְרְךָ יָהּ תּוֹךְ לְבָבִי

40-וּבִזְמָמִי בְּמוֹ יוֹמִי וְלֵילִי
שְׁעֵנִי נָא רְצֵנִי אֵל אֱמוּנָה,

 וְתִיטַב לָךְ תְּשׁוּרַת מַהֲלָלִי.
תְּנַהֲלֵנִי יְמֵי מִדַּת צְבָאִי

וְתִרְעֵנִי יְמֵי חֶלְדִּי וְחֶדְלִי
45-חֲמֹל עָלַי וְכַפֵּר מַעֲלָלַי

וְשׁוּר שִׁירִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וּמַחְלִי
וְעֵת תָּבִיא יְצוּרֶיךָ בְּמִשְׁפָּט

 

בְּהֵאָנְחִי שְׁמַע שִׂיחִי וְקוֹלִי
25-מְנַת חֶלְקִי וְצוּר חִזְקִי וְחִשְׁקִי

וּמִבְטָחִי וְגַם כֹּחִי וְחֵילִי
נְחֵנִי נָא בְּאֹרַח הַנְּכוֹנָה

לְפָנֶיךָ וְהָכֵן אֶת שְׁבִילִי
סְלַח חוֹבִי וְיַשֵּׁר אֶת לְבָבִי

30-אֲשֶׁר תּוֹעֶה כְּמוֹ רוֹעֶה אֱוִילִי
עֲנֵה נַאֲקִי דְּלָתֶיךָ בְּדָפְקִי

רְאֵה צוּרִי רְפָא צִירִי וְחִילִי.
פְּדֵנִי מֵעֲוֹנִי צוּר גְּאוֹנִי

אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי וְחִשְׁלִי
35-צְרִי עָצְבִּי מְשׂוֹשׂ לִבִּי בְקִרְבִּי

וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי וְאֶבְלִי
קְדוֹרַנִּית לְךָ אֵלֵךְ שְׁחוֹחַ,

בְּלִי כֹחַ סְלִיחָתָךְ בְּשַׁאֲלִי
רְאֵה כִּי זִכְרְךָ יָהּ תּוֹךְ לְבָבִי

40-וּבִזְמָמִי בְּמוֹ יוֹמִי וְלֵילִי
שְׁעֵנִי נָא רְצֵנִי אֵל אֱמוּנָה,

 וְתִיטַב לָךְ תְּשׁוּרַת מַהֲלָלִי.
תְּנַהֲלֵנִי יְמֵי מִדַּת צְבָאִי

וְתִרְעֵנִי יְמֵי חֶלְדִּי וְחֶדְלִי
45-חֲמֹל עָלַי וְכַפֵּר מַעֲלָלַי

וְשׁוּר שִׁירִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וּמַחְלִי
וְעֵת תָּבִיא יְצוּרֶיךָ בְּמִשְׁפָּט

אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי

בקשה. משקלה: המרובה. בראש הבתים חתומות אותיות הא״ב. הבית השמיני של הבקשה (שורות 15־16) מובא ב״חובות הלבבות״ לבחיי אבן פקודה, שער ההכנעה, ז.

[1] כמעלי — לפי פשעי. 2. אלי חיקי — מקור הציור יש׳ סה, ז. 6. לא מעילי— על פי יואל ב, יג. 9. הלום יגון— שכור מיגוןז כאין (תה׳ עג, ב) — כמעט. 15. לו יריחון — השווה ביטויים כמו ״להבאיש את ריחו של פלוני

פלוני* במקרא. 17. שובב — בוגד¡ וסובב ופונה. 19. ידעתים — את חטאי. 21. אני נרדף—אף על פי שאני סובל. 22. עמלי(תה׳ י, ז)— רשעי. 30. כמו רועה אוילי (זב׳ יא, טו) — שאינו יודע להדריכני. 31.נאקי —נאקתי. 34. וחשלי — וחולשתי. 43. ימי מדת צבאי (תה׳ לט, ה! איוב ז, א) ־- חיי בעמל. 46, מושי ומחלי(דהי״א כג, כא) לויים. 48- אלהי בבקשות השקולות של משוררי ספרד שווים ברגיל הדלת הראשונה והסוגר האחרון.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצְחָק אִבְּן־מַר־שָׁאוּל- אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי.

עמוד 52

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר

 

יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר

נולד במרידה באמצע המאה העשירית, הי בקורדובה. עזב את ספרד והתגורר בארצות המזרח התיכון. מת בדמשק אחר שנת 1012

לא עבר אלא דור אחד מראשית צמיחתה של השירה העברית בספרד, והמסיבות אילצו את אחד מראשי פייטניה להגר לארצות המזרח. אמנם איש זה לא היה קרוב ביותר לאסכולה הפיוטית החדשה, ובכל זאת הדגיש הדגשה יתירה את מוצאו מן המרכז היהודי שבקצה המערב, כאילו ביקש להטעים שיצא בשליחות מיוחדת למזרח. מחוץ לספרד חתם כרגיל את שמו: יוסף בן יצחק הספרדי, בעוד שבמולדתו נקרא אבן־שטנש או אבן־אביתור, והוא עצמו רשם באקרוס­טיכון של רבים מפיוטיו: יוסף בר יצחק מארדי. באחת מאגרותיו מסביר המשורר את השם ״שטנש״ הסבר מופלא: זקן־זקנו, איש רם־המעלה בקהל יהודי ספרד, קיים את ארבע מיתות בית־דין הידועות, ובשל אכזריותו כינוהו בני דורו בארמית שט־אנש (שוט אנוש). ״אביתור״ אינו כנראה אלא כינוי ערבי, שהוראותו ״אבי שור״, בעוד ש״מארדי״ נגזר משם עיר מולדתו של הפייטן, מרידה (מארדה,) שבמערב אנדלוסיה, מקומה של אחת הקהילות הקדומות והמפורסמות במדינה.

בישיבתו של ר׳ משה בקורדובה קיבל המשורר השכלה תלמודית רחבה כל־כך, עד שעלה בידו ל״פרש״ את התלמוד בערבית בשביל הכליף אלחכם השני (961—976). אמנם, אברהם אבן־דאוד, המביא ידיעה זו, אינו מסביר לנו מה טיבו של פירוש זה! ודאי אין כוונתו כאן לביאור על כל הספר, אלא לקיצור או לתרגום חלקי.

אחרי מות ר׳ משה הועמד בנו ר׳ חנוך בראש ישיבת קורדובה. אולם, כשנפטר חסדאי אבן־שפרוט, נשיא יהודי אנדלוסיה, קם אבן־אביתור ותבע לעצמו את כהונת ר׳ חנוך. יהודי קורדובה נתפלגו אז לשני צדדים שכל אחד מהם השתדל להשפיע על הכליף. בסופו של דבר נחל אבן־אביתור תבוסה קשה: מתנגדיו גזרו עליו נידוי׳ והוא קיבל את עצת הכליף שאמר לו: ״אילו היו הישמעאלים בועטים בי כאשר בעטו בך היהודים, הייתי בורח מפניהם — ועתה ברח מהם!״

בשנת 976, לכל המאוחר, עזב אבן־אביתור לנצח את ספרד דרך נמל פצ׳ינה (Pechina). אמנם כעבור שנים עלה בקורדובה כוכבו של יעקב אבן־ג׳ו, אחד 'מתומכיו של החכם המנודה, והוא הציע לו לחזור ולעמוד בראש הישיבה, ואולם הפעם סירב אבן־אביתור, באמרו שאין חכם הראוי יותר מר׳ חנוך לתפקידו. דבר הנידוי עשה לו כנפיים. ואפילו כשהמשורר הרחיק נדוד והגיע עד לבבל, לא הסכים רב האיי גאון לקבל שם את פניו. אבן־אביתור בילה את שארית חייו בארצות המזרח, והרבה לשבת במצרים. גם שם לא חסרו לו מריבות ומדנים, וידוע שאחד העליבו בציבור ואבן־אביתור, שירש לכאורה מזקן זקנו את החיבה לעונשים חמורים, דרש שהלה ייענש במלקות. כל הידוע לנו מחייו ומכתביו של המשורר מחזק בנו את הרושם, כי הוא היה אמנם בעל כשרונות מובהקים, רב מרץ וכוח, אבל גם יהיר, חסר־סבלנות ונוח לכעוס. בשנת 1012 פתח אלחאכם, השליט המטורף של מצרים, במסע רדיפות נגד כל התושבים הלא־מוסלמים שבמלכותו. הוא גזר להרוס בתי־כנסת וכנסיות במצרים ובארץ־ישראל, וכמו כן ניסה לאַסלם את היהודים והנוצרים. אבן־אביתור הקים זכר למאורעות העגומים שנתרחשו אז בציון, וקינתו עליהם׳ השקולה לפי שיטתו של דונש, נמנית עם מיטב יצירותיו. הוא נפטר בדמשק, אבל שנת מותו אינה ידועה.

פיוטי אבן־אביתור לא זו בלבד שלא כונסו עד היום באוסף אחד, אלא גם לא נדפסו, לא נרשמו ולא זוהו כולם. ואף אלה שנתפרסמו נדפסו רובם בספר," תפילה יקרי־מציאות, הסדורים לפי מנהגים שנשתכחו (סיציליה, אראגון, קאטאלאן וכו׳). יצירותיו הפיוטיות של אבן אביתור, שמספרן עולה בוודאי על מאתיים׳ יש בהן סוגים שונים. הוא היה הספרדי הראשון שחיבר ״מעמד שלם לצום הכיפורים, היינו אוסף מלא של הפיוטים (יוצרות, קרובות, עבודה וכו,) והסליחות שנועדו לאותו יום ; כמו כן השאיר לנו שורה ארוכה של הושענות. הקינה על הפרעות שחלו בשנת 1012 היא לעת עתה הדוגמה היחידה מתוך שירתו, המעידה במשקלה על השפעה ערבית. כשאנו מעיינים בשאר פיוטיו, דומה כאילו חיברם פייטן מארצות המזרח שנתגלגל דרך מקרה לספרד ; אמנם אפשר שקירבה זו לשיטות חבריו שבארץ־ישראל ובבבל באה לו משום שגם הוא ישב רוב ימיו במזרח.

בכמה מפיוטיו היה לו למופת רב סעדיה גאון — ויש להדגיש שכל פייטני ספרד וחכמיה הראשונים ראו בגאון זה את מנהיגם הרוחני. סגנונו של אבן אביתור ניזון במידה מרובה מלשון התלמוד והמדרש, מחידושי הפייטנים בארצות המזרח, ויש אצלו גם כמה מלים שהוא עצמו חידש. דומה הוא לפייטני המזרח אף בחיבתו לצורות מורכבות ולמבנה מסובך, למשל בחזרו בראש פסוק על המלה בה נסתיים הפסוק הקודם, ובשלבו פסוקים תנ״כיים במקומות מסוימים, ובראש וראשונה בהטילו על עצמו את השימוש באקרוסטיכונים ארוכים ביותר. אכן, עם כל הקשיים האלה הריהו מצליח לפעמים לנסח את דבריו בבהירות וגם בשגב ובעוז. לדוגמה ישמשו לנו טורים אחדים מתוך ה״עבודה" ליום־ הכיפורים ,

בְּדַבְּרוֹ גְּבוּרוֹתָיו אָז יָצַר / חֲצוּבִים מְמֻנִּים בְּמִשְׁמְרוֹתָיו,

גַּחַל וְשֶׁלֶג הִשְׁלִים בְּמִפְצָר / לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו.

גְּבוּרוֹתָיו גְּדוֹלִים-שְׁתַּיִם כְּהַפְקִיעַ / וְשָׁת מַיִם מִמַּיִם בְּדוּלִים,

גַּם שָׁת מַבְדִּיל לָרָקִיעַ / עוֹשֶׂה אוֹרִים גְּדוֹלִים.

גְּדוֹלִים גַּלָּיו, שָׁת לָמוֹ גְּדָרִים / וְאָז יִחֲדָם לְמַעְגָּלָיו,

גְּדָרוֹ – עַד יוֹם גִּזְרַת גְּזָרִים / רֶגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו.

 (אלהים אל, 1722)

גם בנושאי פיוטיו קשור הוא במסורת קודמיו ולא נמצא אצלו, דרך דוגמה, את הפניות הליריות־הפילוסופיות אל הנשמה המופיעות בשירתנו החל מאבן־גבירול. סיפורים היסטוריים־לאומיים כמו מעשי אליהו ויונה הנביא מספקים לו את החומר למחזורי פיוטים מיוחדים, מעין אפוסים קטנים על גדולי האומה, אף שסגנונם כבד ונוקשה, יש בהם הרבה יותר עלילה ומתיחות דראמאטית מאשר בפיוטים בעלי תוכן דומה של פייטני ספרד המאוחרים. בשירי אבן־אביתור מתגלית תמונה מקיפה וקודרת של מצוקת הגלות ויש בהם גם השקפת עולם מפותחת. הפייטן רואה את כל מאורעות העבר, ההווה והעתיד מתוך פרספקטיבה מקראית. ולפיה נרמזו אפילו השמות של כל האומות המציקות לעם ישראל בזמנו בכתבי־הקודש. רשימתן ארוכה, אך בתכונותיהן דומות הן זו לזו: ״מוני יחדיו הלמוני הלום!״ אמנם, השלטון בעולם מחולק בין אדום וישמעאל, ״חתן וחותן", אך עיקר שנאתו של הפייטן מופנה לראשון. בנידון זה אין הבדל בין דונש, אבן־אביתור ושמואל הנגיד. עד כמה שנודע לנו, לא עזב אף אחד מהם את תחום השלטון המוסלמי. מבלי להכיר את המשטר של הנוצרים מנסיונם הם, ראו איפוא בהם את אויביהם המושבעים. ואבן־אביתור חולם על חורבן האויבים האלו:

דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שְׁאַל־נָא בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים –

הַלֹּא בָּזוּי אַתָּה מְאֹד, לְמַעְלָה מִכָּל בְּזוּיִים,

וְלֹא מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ וְלֹא כְתָב וְלֹא לָשׁוֹן בָּאִיִּים,

הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם!

(זולת כ״י ״אמר הרביעי״, 58)

חזון העתיד, ימות המשיח והתפשטות השלום והאושר על אדמות אינם מוצאים את ביטוים בשירה זו. כשהפייטן מבקש להפקיע עצמו מהמציאות המרה הריהו מהרהר בעולם העליון, העולם המשתקף באגדה ובספרי המסתורין הקדומים של עמו. הוא מתעמק בתעלומות הבריאה, וכל פרט שבפרטיה מפליאו ;עולה בדמיונו לשבעת הרקיעים ולמרכבה האלוהית, הוגה בשמות הקב״ה וצרופי אותיותיהם. שמות המלאכים שובים את לבו בצלילם החגיגי, המולת מחנותיהם, משק כנפיהם ומהירות תנועתם, לחישת האש והתלקחות הניצוצות – כל הקולות האלה עולים ובוקעים מקצב המשפטים בכמה מפיוטיו. בחיקויי צליליו ממשיך הוא ומפתח מסורת שכבר נקבעה בספרי סוד מסוג ה״היכלות״. בפיוטים על קדושת מלאכים אין התפתחות המביאה לשיא, אין בהם עליות וירידות, הקורא נכנס מיד עם פתיחה לאוירה גבוהת־המתח ומתח זה אינו משתנה ואינו מתגבר לכל היותר אלא סמוך לסוף. כוונת הפיוטים האלו להביא את נפש הקורא לידי התרוממות מבלי שתרד.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר

עמוד 56

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר-קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).

[קינה על הפרעות בארץ־ישראל]

קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).

 

בְּכוּ, אַחַי, וְגַם סִפְדוּ / עֲלֵי צִיּוֹן בְּרֹב הָמוֹן

כְּמוֹ מִסְפֵּד הֲדַדְרִמּוֹן / וְיֹאשִׁיָּה בְּנוֹ אָמוֹן.

 

בְּכוּ רַכִּים מְעֻנָּגִים / יְחֵפִים יִרְמְסוּן קוֹצִים,

לְכוּשִׁים יִשְׁאֲבוּ מַיִם / וְלָהֶם יַחְטְבוּ עֵצִים.

 

5 בְּכוּ עַל אִישׁ אֲשֶּׁר עָשָׂה / עֲלֵי עַבְדוּת וְלֹא נֻסָּה

וְיֹאמְרוּ לוֹ "סְבֹל גַּם שָׂא!" / וְלֹא יָכֹל שְׂאֵת מַשָּׂא,

 

בְּכוּ אִישִׁים אֲשֶׁר רוֹאִים / בְּנֵיהֶם הַמְּהֻלָּלִים

אֲשֶׁר בְּפָז מְסֻלָּאִים / בְּיָד כּוּשִׁים מְחֻלָּלִים.

 

בְּכוּ עִוְרִים אֲשֶׁר נָעוּ / בְּתוֹךְ צִיּוֹן, מְגֹאָלִים

10 בְּדָם הָרוֹת מְבֻקָּעוֹת / וְדַם שָׁבִים וְעוֹלָלִים.

 

בְּכוּ זַכִּים אֲשֶׁר מַכִּים / טְמֵאִים לֶאֱכֹל שִׁקְצָם

לְהַשְׁכִּיחָם בְּרִית צוּרָם / וְאֶת אַרְצָם מְקוֹם חֶפְצָם.

 

בְּכוּ אִשּׁוֹת מְטֹהָרוֹת / וְנִשְׁמָרוֹת וְנִטְהָרוֹת

אֲשֶׁר הָיוּ לְזֶרַע חָם / בְּצִירֵיהֶן מְעֻבָּרוֹת.

 

15 בְּכוּ בָּכֹה עֲלֵי בָּנוֹת / כְּזָוִיּוֹת מֵחֻטָּבוֹת

אֲשֶׁר הָיוּ שְׁפָחוֹת לֵ־ / שְׁפָחוֹת הַמְתֹעָבוֹת.

 

בְּכוּ בָּכֹה וְגַם אִבְלוּ / עֲלֵי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת

אֲשֶׁר פָּרַץ פְּרִיץ חַיּוֹת / וּבָהֶם נִקְבְּצוּ דַּיּוֹת.

 

בְּכוּ עַל הַמְנֻפָּצִים / לְיוֹם רָעָה מְקֻבָּצִים

20 וְעַל דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים / מְעֻשָּׁקִים מְרֻצָּצִים.

 

בְּכוּ בָּכֹה לְחַיֵּינוּ / וְאֶל תִּבְכּוּ לְמֵתֵינוּ,

לְמַעַן כִּי הֱיוֹת כָּהֶם / בְּכָל עֵת תַּאֲוָתֵנוּ

 

וְלָכֵן לִי בְּנֶחָמָה, / חֲבֵרַי, אַל תְּהִי סוֹבֵר

עָלַי כָּל הַמְשֻׁסָּפִים / בְּתוֹךְ צִיּוֹן וְאֵין קוֹבֵר

          (1012)

 

המשקל: המרנין. — קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).

  1. 2. הדדרמון(זב׳ יב, יא) – בבקעת מגדו שבה היתד, תבוסת יאשיה. 4. לכושים — משועבדים לחיילי מצרים השחורים. 5. עושה(עיין יחז' כג, בא) — נאנס, הוכרח! ולא נוסה — שלא היה רגיל לחיות בעבדות


כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן

הצער והאבל על מות יאשיהו נחרתו עמוק בלב העם. זכריה הנביא מנבא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן"(זכריה יב יא). חז"ל פירשו כי מדובר במספד על משיח בן יוסף שימות בעת הגאולה והמספד עליו יהיה גדול כמספד על אחאב שמת על ידי הדדרימון מלך ארם וכמספד על יאשיהו מלך יהודה שמת בבקעת מגידו בידי פרעה מלך מצרים (מגילה ג)

 

. 8. בפז — איכה ד, ב. 9. עורים (איכה ד, יד)— קרבנות האויב. 10. מבוקעות — הושע יד, א. 11. טמאים — האויבים מאלצים אותם לאכול מאכלות אסורות. 13. אשות (יחד כג, מד) — נשים. 14. לזרע חם — הכושים. 15. מחוטבות (תה׳ קמה יב) – בעלות צורה לשפחות ~ לנשי האויבים. 18. דיות יש' ו, טו) — עופות היושבים בחרבות. למיתנו —עיין יר׳ כב, י. 22, למען יעז ושימוש של משוררי ספרד). 23. סובראל השמיעני סברות של נחמה. 24 – המשוספים (ש״א סו, לג) — המחוצים.

מתוך ויקיפדיה

אל-חאכִּם בִּאמר אללה )בערביתالحاكم بأمر الله – "השולט בצו האל", בספרות הרבנית נקרא הכליף עלי אלחכים ובעברית המתחדשת החליף עלי אל חכים( היה הח'ליף השישי מהשושלת הפאטִמית, ושלט בין 9961021 במצרים.

אל-חאכם נולד במצרים ב-985, וכבר בגיל 11 ירש את השלטון מאביו אבו מנצור נזאר אלעזיז. העברת השלטון המוצלחת לילד הצעיר הוכיחה את יציבות שלטון השושלת. במהלך שלטונו הארוך הצליח אל-חאכם להרחיב את תחום שליטתו וכבש גם את אזור חלב.

 

בשנת 1009, נוצרים ויהודים נאלצו לענוד עניבות על צווארם במרחצאות, עליהן נתלו צלב לנוצרים ופעמון ליהודים. בתי קברות נוצריים חוללו, ומספר פקידים נוצרים נענשו, מה שגרם לרבים להתאסלם מתוך פחד. דנא מצהיר כי מדיניות זו התקבלה בדרך כלל היטב על ידי המוסלמים, ששנאו נוצרים בגלל מעשי העדפה מצד פקידים נוצרים. לדברי דנא, בשנת 1022 נדרשו הנוצרים לשים צלבי עץ על צווארם, לאסור עליהם לרכוב על סוסים ולהחליף פקידים נוצרים במוסלמים, ולדבריו צעדים אלו "הניעו נוצרים רבים להתאסלם בגלל גורם הפחד.." מקורות שונים מצביעים על כך שרדיפת הקופטים עברה לקיצוניות בתקופת שלטונו של אל-חאכם, עם הריסת הכנסיות והאצת ההתאסלמות בכפייה. אל-חאכם, הורה להרוס כמה כנסיות בקהיר, והוצא רשומה להריסת כנסיית הקבר בירושלים, שם נאמר שהמושל בפקודת האל כעס על מה שנראה בעיניו תחבולה שנוהגת כמרים, הקשורה לירידת "אש הקודש". ואילו לפי ההיסטוריון וויליאם אל-סורי, אל-חאכם הרס את כנסיית הקבר בשנת 1009 בגלל להיטותו להפריך את הטענות שהוא נולד מאישה נוצרייה.(ע"כ)

הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים

 

מתוך:  > ואלה תולדות היהודים בימי הביניים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי > פרק 7 היהודים – מיעוט דתי בארצות האסלאם > המעמד המשפטי של היהודים > הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים.

הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים בניגוד לתקופות שהתעלמו בהן מחוקי עומר היו ח'ליפים שהקפידו במיוחד על אכיפתם , והיו אף שהוסיפו עליהם מתוך רצון לחזק את שלטון האסלאם או מתוך חשש ששלטונם נתון בסכנה . לדוגמה , המקורות המוסלמיים מייחסים לח'ליף האומיי עומר השני  את הטלת החובה על בני החסות ללבוש בגדים מיוחדים , ובימיו היא ביטאה השפלה . יש גם המייחסים לו הוראה שלא להעסיק את בני החסות במשרות מכובדות . כנראה עומר השני חש צורך להגן על שלטון בית אומיה , שנחשב בעיני מוסלמים רבים לשלטון לא חוקי . ההקפדה על אפלייתם של בני החסות אפיינה את שלטונם של הח'ליפים העבאסים . דוגמה לכך היא תקופת שלטונו של הח'ליף הארון א-רשיד שנחשבה לתקופת פריחה תרבותית למוסלמים , אבל תקופה של רדיפות לבני החסות . הארון א-רשיד הדגיש את החשיבות של הג'יהאד – מלחמת קודש באויבי האסלאם – והורה להרוס בתי תפילה של כופרים . בימיו , כשיהודים ומוסלמים עמדו למשפט , חויבו היהודים בנוסח מיוחד של שבועה , שכללה איומים חמורים למי שיפר אותה . הנוסח המיוחד ביטא את יחסו של הארון א-רשיד ליהודים כאל אנשים שאינם דוברים אמת . מצבם של בני החסות החמיר בימי הח'ליף העבאסי אל-מתווכל הראשון , שנודע באכזריותו – שלט בשנים 861–847 בימיו היהודים לא הורשו לבנות כנסיות או בתי כנסת חדשים ואף לא לשפץ מבנים קיימים . בצו שפרסם בשנת 850 הוא אסר בתוקף על העסקתם של בני החסות ואסר עליהם לרכוב על בהמות , מלבד על חמורים . על פתח בתיהם הם חויבו לשים דמויות של שדים . הצו חזר על החובה להבדיל בין הלבוש של בני החסות ובין הלבוש של המוסלמים וקבע כי בבית המרחץ הציבורי , מקום שלא לבשו בו בגדים שהבדילו את בני החסות מהמוסלמים , יישאו היהודים על גופם דמות של עגל הזהב , והנוצרים יישאו על גופם צלב עץ ארוך . את הצו נימק אל-מתווכל הראשון ברצון להגביל את בני החסות ל"מעמד שאלוהים הועיד . "להם במצרים הידרדר מעמדם של בני החסות כשעלה לשלטון בשנת 996 הח'ליף הפאטימי אל-חאכם באמר אללה . אף שהח'ליפים הפאטימים היו שיעים  הם גילו סובלנות לבני החסות וגם למוסלמים סונים . אבל אל-חאכם הקפיד על ההוראה שחייבה את בני החסות בלבוש מיוחד , אסר על תהלוכות נוצריות , ואף החרים והרס כנסיות רבות . הוא ציווה על היהודים ועל הנוצרים לשאת סימנים מזהים בבית המרחץ ולבסוף גזר לבנות להם בתי מרחץ נפרדים . במאה האחת עשרה , ככל שעלתה חשיבותם של חכמי הדת – העולמאא גברה המגמה להדגיש את נחיתותם של בני החסות . השליטים נענו ללחץ העולמאא ופרסמו , בתמיכת הציבור , צווים המפלים לרעה את בני החסות . גם צמיחתו של מעמד ביניים מוסלמי בערים המוסלמיות השפיעה על המגמה לדחוק את היהודים והנוצרים ממשרותיהם במנהל . על כל אלה יש להוסיף את התגברות הקנאות הדתית במאות השתים עשרה והשלוש עשרה בהשפעת המאבק שניהלו המוסלמים נגד הצלבנים בארץ ישראל ונגד הרקונקיסטה  תנועות מוסלמיות קנאיות , כגון המווחידון  כפו על היהודים ועל הנוצרים את האסלאם , ומי שלא המיר את דתו נאלץ לעזוב את הארצות האלה .

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר-קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן

יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן

נולד באמצע המאה העשירית ומת אחרי 1020;נתגורר זמן-מה בקורדובה ונדד הרבה ממקום למקום

אַבּוּ־אבּרהים יצחק אבן־כ׳לפון הוא המשורר הנודד הראשון בספרותנו. טרוד היה תכופות בחיפוש לקוחות לפרקמטיה הספרותית שלו, ומרובות היו אכזבותיו. הוא שתה עד תומה את קובעת כוס הבזיון והעוני׳ ואף־על־פי־כן נאלץ להבליג! אמנם, פה ושם תמצא בבתי־שיריו איומים נסתרים וגלויים כלפי נדיבים שלא נענו לו או עיכבו את תשלומו. ואולם לעתים עלולים איומים אלה אפילו לבדחנו (כמובן, בניגוד לרצון המשורר!), למשל,

אֲנִי אֶדְרֹשׁ בְּחַיֶּיךָ נְדָרַי, וְאִם אָמוּת – אֲצַוֶּה בָּם יְלָדַי!

וידיד נפשי, 7)

אביו של אבן־כ׳לפון בא לספרד מצפון אפריקה, ואין זה מן הנמנע שגם המשורר נולד שם. מכל מקום עמד בקשרים עם כמה מתושבי היבשת השחורה, ובייחוד עם נכבדי קירואן, המרכז המפורסם, הנמצא כיום בתחומי תוניס. בספרד פיזר את שבחיו לחצרן היהודי יקותיאל אבן־חסאן, נצר למשפחת בני קפּרון. ואגב, למשפחה זו היתה לו ליצחק גם קירבה מסוג אחר־ הוא נשא לאשה אחת מבנותיה, ומפני סיבות שאינן ידועות לנו נתן לה גט פיטורין. כדי להתגונן מפני כעם חותנו מוכן היה אבן־כ׳לפון לפנות אף לערכאות של הגויים. אחד ממכריו דיבר אותה שעה על לבו ומנעו ממעשה זה; היה זה הצעיר שמואל הלוי אבן־נגרילה, בן למשפחת עשירים בקורדובה. על אף ההפרש הניכר ביותר בגילם, נכרתה ביניהם ברית ידידות נאמנה׳ ובשעת מצוקה יכול היה יצחק לסמוך על חסדיו של שמואל. כשפּוטר הלה בשנת 1020 ממשרה ממשלתית חשובה, שלח לו ידידו הזקן דברי עידוד ונחמה והשביעו שלא יחת מפני הגורל ההפכפך והאויבים המרימים את ראשם. ואכן שמואל לא נכנע, וכעבור שנים אחדות נתפרסם בעולם כמשנה למלך גרנאדה וכנגידם של יהודי ספרד. מסיבות החיים אילצו את אבן־כ׳לפון לתרבות בחיבור שירים ללא הליטוש הדרוש. שירי שבח וברכה תופסים אצלו מקום בראש, ולא יקשה על המבקר למצוא בהם בתים דלי־תוכן, או ציורים חסרי טעם ומידה. אף־על־פי־כן אין להכחיש את השינוי העצום שחל בשירתנו תוך דור אחד לאחר הופעתו של דונש בספרד. בלשונו של אבן־כ׳לפון אין עוד גימגום, יש שטף וגמישות; משקליו אינם דחוקים וצולעים; לדימויים וההשאלות, האופייניים לדוגמאותיו הערביות, הצליח למצוא כמה וכמה הקבלות עבריות־לאומיות, שמקורן העיקרי בספרי התנ״ך. בכמה משיריו יש עליזות עילאית; במקום המתיחות וההתאמצות שביצירות קודמיו אתה מוצא אצלו חן וקלות. ודאי לא כל שיריו שירי נועם. יש שהוא קובל גם על קללת הנדודים, על הדאגה למקום לינה בדרך׳ על הפחד מפני הרעב, על קשיחות־לבם של נדיבים. אכן לפי טיבו הריהו ״בּוהמי״ מובהק. רוחו משתנה תכופות׳ לבו אינו נתון למחשבות נוגות ושואף ליהנות מחדוות החיים. יודע הוא להעלות לפעמים תיאורים חיים ורעננים, השונים מן הנוסח המקובל אצל משוררי ארצו, וכשיצרו דוחפו מוכן הוא להשתובב ולהתהולל. בשירי היין והאהבה שלו בולטת נימה אישית.

הדיואן של אבן־כ׳לפון היה ידוע בימי־הביניים, אבל נעלם במרוצת הזמן. חוקרי דורנו הצליחו לגלות כמה קטעים מתוכו, שהיו מפוזרים בספריות שונות, וכעת נמצאים בידינו 50 שירים בערך שאפשר לייחסם למשורר בבטחון גמור, ועוד כ־15—17 שירים, שרק משערים כי פרי עטו הם. כולם יחד הם ודאי רק חלק קטן של הקובץ השלם.

13

[המשורר מבקש שיכבדוהו ביין]

אֲנִי מוֹדֶה, יְדִידִי, בַּעֲוֹנִי / וְחֵטְא נַפְשִׁי אֲשֶׁר אֵינָהּ חֲכָמָה:

אֲשֶׁר קָמָה בְּרֹב פִּתְיָהּ וְהֶבְלָהּ / לְהִתְרַפֵּא בְּעֵשֶׂב הָאֲדָמָה –

וְהַזְּנִיחָה נְאֻם פִּיךָ אֲשֶׁר בּוֹ / רְפוּאָה הַמְּחַיָּה כָּל נְשָׁמָה!

וּמָה יוֹעִיל רְפוּאוֹת הַפְּגָרִים / אֲשֶׁר תִּהְיֶה יְחִידָתָם הֲלוּמָה?

 

5 וְעָלֶיךָ לְשַׂמֵּחַ בְּיוֹם זֶה / יְחִידָתִי בְּמוֹ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה –

בְּמִשְׁלָחָה מְשֻׁבָּחָה נְכוֹחָה / מְקֻיָּמָה מְרוֹמָמָה נְעִימָה,

בְּרֵאשִׁיתָהּ מְשַׂמַּחַת לְבָבוֹת / מְרַקֶּדֶת לְכָל נֶפֶשׁ עֲגוּמָה,

מַזְקֵקָה כְּמוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, / כְּדָם פָּרִים, כַּהֲרֵי עַד קְדוּמָה

וְנוֹשֶׁנֶת, בְּתוּלָה לֹא יְדָעָהּ / אֱנוֹשׁ, מִיּוֹם שְׁחָטוּהָ – חֲתוּמָה,

10 וְאָז אֶשְׂמַח וְאָגִיל עִם חֲבֵרַי / בְּךָ, בֶּן הַיְּרֵאָה הַתְּמִימָה.

תְּהִי בָּרוּךְ, תְּהִי נִטָּר, וְיִהְיוּ / שְׁנוֹתֶיךָ לְמִי עַיִשׁ וְכִימָה!

 [13]

משקל השיר: המרובה. — תרגום כתבתו הערבית בדיואן של אבן־כ׳לפון: לאבו אברהים יצחק אבן כלפי ן נ״ע כתב אל אבו סלימאן דוד אבן באבשד [בפנותו אליו] בזה ובבקשו ממנו מתנת יין.

  1. 2. פתיה (משלי א, כב)— סכלותה! להתרפא — כנראה חלה המשורר. 4. הפגרים —בשימוש הספרדים (מדונש ואילך): הגויות סתם, ולאו דווקא גופות המתים; יחידתם (תה׳ בב, כא) הלומה — נפשם נגועה. 6. במשלחה — במשלוח (חידוש לשון). המשורר מלביש את משאלתו בכוונה בצורת חידה ואינו מזכיר את שם ה״תרופה״ (היין): מקוימה — מונחת למשמרת. 7. בראשיתה — מיד! מרקדת לכל נפש — מרקידה כל נפש (השימוש בפיעל בהוראת ההפעיל מצוי גם אצל יהודה הלוי).
  • מזוקקה — היין המשובח זך וטהור! כדם פרים — בצבעו! כהרי עד — על פי חב׳ ג, ו. לא ידעה (גר׳ כה טז) — היתול נפוץ המוסב על היין הישן שעמד זמן רב מבלי שנגעו בו! חתומה — בחביות. 10. עם חברי — הנאה שלמה מן המשתה יש רק בחברה! בן היראה התמימה — שבח למוצאו (עיין משלי לא, ל). 11. ימי עיש וכימה — דרך הפרזה, כגון ״עד בלי ירח״(תה׳ עב, ז).

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן

עמוד 68

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד

שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד

נולד בקורדובה בשנת 993 — מת בגראנאדה בשנת 1056

שמואל הלוי בן־יוסף אבן־נַגְרֵילָה היה נצר ממשפחה מיוחסת בעיר מרידה, אחת הקהילות העתיקות והחשובות באנדלוסיה. הוא עצמו נולד בקורדובה הבירה ב־993 ורכש לו השכלה מקפת הן בעברית והן בערבית. עוד בבחרותו בא במגע עם כמה מגדולי דורו. הסכסוכים והמריבות בין המוסלמים הספרדיים הלכו וגברו ובסופו של דבר הביאו להתמוטטות שלטונם המרכזי. ב־1013 פרצו גדודי ברברים פראים לקורדובה, הרסוה ושדדו את תושביה. כל מי שהיתה היכולת בידו נס מן העיר, ובין הנמלטים על נפשם נמצא גם שמואל הצעיר. הוא נתיישב במאלאגה, שהיתה שייכת למלכות הברברים בגראנאדה — אחת המדינות המרובות שהוקמו בספרד אחרי חורבן קורדובה. במרצו ובכוח התמדתו הצליח לבסס את מעמדו מחדש, זכה לעושר רב ונכנס לשירות המדינה. ב־1027 הוכר כראש יהודי ארצו בפני המלכות והוכתר בתואר הנגידות. כשמת חבום מלך גראנאדה, נחלקו הדעות של אנשי החצר בעניין יורשו. הנגיד תמך בבאדיס, בנו הצעיר של המלך, אף שרוב בעלי ההשפעה צידדו בזכותו של מאכסן, הבן הבכור. עמדת הנגיד העידה על חריפות שיפוטו, שכן דווקא מועמדו עלה לכסא המלוכה. באדיס לא שכח חסד זה ליהודי, אשר המשיך לשרתו במיטב כוחו והוכיח לו לא אחת את נאמנותו. לבסוף היה הנגיד ל״וזיר וסופר״, היינו לראש הממשלה, ניהל את ענייניה הפנימיים של המדינה וכמעט שנה שנה יצא להילחם באויביה המרובים ובראש וראשונה במדינת סביליה הערבית.

בכללה ובפרמיה עושה פרשת חיים זו רושם של אגדת פלאים. אין ספק, כי עלייתו של הנגיד נתאפשרה רק בכוח צירופן של מסיבות בלתי־רגילות. מקום פעולתו היה בתוך מדינה מעורבת־האוכלוסייה. הכת הצבאית הברברית, שנשתלטה עליה, לא היתה מעורה בתוכה. דווקא מקורבי המלך השתתפו בקנוניות שנרקמו נגדו, ועל כן מוטב היה לו לסמוך על יהודי׳ שלפי עצם מצבו אינו יכול לשאוף לכיסא המלוכה. יתר על כן, האוכלוסיה של גראנאדה היתה יהודית ברובה: שמואל הכירה היטב, ידע כיצד לנהוג בה וכיצד לגבות ממנה את המסים׳ שלא תהא קופת המלכות חסרה. הוא היה מחונן בתכונות, המפתיעות אותנו אצל בן־הגלות, כגון כשרונות להנהגת מדינה, לדיפלומאטיה ולפיקוד צבאי. ואולם נוסף על הכל היה לו גם מזל יחיד במינו. וכן הצליח לעלות משלב אחד לשני עד שהגיע למרום שיאו. הנגיד ירא השמים ראה בהצלחתו אצבע אלוהים. הקב״ה בחר בו מראשית דרכו ואף שלח אליו את מיכאל וגבריאל מלאכיו: הנער שמואל ראם בחלומו ושמע מפיהם את ההבטחה שיהיו לו למגן כל פעם שאש או מים יאיימו עליו. מאז ואילך מתפתחים חייו כאילו לפי תכנית קבועה מראש: עם כל הירידות הארעיות, ועתים אף הסכנות לחייו, הוא מוסיף ועולה. ההבטחה שניתנה לו על־ידי המלאכים מתקיימת במלואה: יש וכפשע בינו לבין המוות, אבל תמיד הוא ניצל. כנגד זה זוכה הוא לראות בכשלונם של רבים ממקנאיו ואויביו או לשמוע על קצם המר והנמהר. הוא, מבני האומה הבזויה בעיני המוסלמים הקנאים, התהלך בקומה זקופה ביניהם והם שנאלצו לציית לפקודותיו. כל כך בטח בכוח עצמו עד שהעז לחבר השגות על הסתירות הפנימיות שגילה בקוראן ועורר בספרו זה תגובה חריפה ביותר מצדו של אבן־חזם, גדול הסופרים המוסלמיים בדורו. ואולם אותה מתיחות, בה היה שרוי הנגיד רוב ימיו, נתנה אותותיה בגופו. אמנם, עד שנתו האחרונה לא ויתר על השתתפותו במסעי המלחמה׳ אבל כוחו הותש עד מאד וב־1056 הוציא את נשמתו. יש לחזור ולומר: רק בזכות מזלו המופלא והמסתורי לא הודח ולא נהרג׳ אלא הצליח להחזיק בשלטון. יתר על כן, הוא הניח אחריו כ״יורש עצר״ את יהוסף בנו אהובו. משנה המלך החדש היה דומה מאד לאביו בהשכלתו ובכשרונותיו המזהירים, אבל הוא לא עצר עוד כוח לשחות נגד הזרם המתגבר והולך. שלטון היהודים היה למורת רוחם של המוסלמים וסבלנותם פקעה. לאחר שכבר נראו כמה סימנים מבשרי השואה המתקרבת, החלו פורעים בגראנאדה פרעות בישראל. ב־30 בדצמבר 1066 נרצח הוזיר היהודי ויחד אתו הושמדו רוב בני קהילתו.

שמואל הנגיד, הטרוד בענייני המדינה ובמלחמותיה, הספיק עם כל זה להקדיש הרבה מזמנו למדעים ולספרות. גם כאן חריצותו ופוריותו הן כפלא בעינינו. שרידי כתביו מעידים על רב צדדיותו — בין השאר על עבודתו המקיפה בהלכה, בלשנות ופרשנות המקרא. את שירתו לא עשה קרדום לחפור בו כדרך רוב משוררי תקופתו. לא התרפס בפני נדיבים — ״שיריו נגידים וראשים״, כדברי אלחריזי — ומורגשת בהם אי־תלותו של איש רם המעלה. על־ידי פעולתו הספרותית הרים את מעמד כיל המשוררים. השירה לא היתה בשבילו שעשוע בלבד, אלא צורך נפשי: בה הביע את הרהורי לבו ורגשותיו הנסתרים. בפעם הראשונה הפך כאן משורר גלותי את יצירותיו למעין יומן פיוטי, המשקף את מאורעות חייו. הוא חיבר שירים בקלות מפליאה והצטיין גם בכשרונו לאימפרוביזאציה.

הדיואן של הנגיד׳ היינו האוסף המכיל את שיריו מכל הסוגים, לא נשתייר בשלימותו, ואולם ניתן לומר שרובו נמצא בידינו. יש בו שירי שבח וידידות, תלונות על פרידה, קינות על מתים, זמירות אהבה ויין, מכתמים וסאטירות, וגם מספר ניכר של יצירות בעלות צורה אפית (סיפורית) — בעיקר על הקרבות שבהם השתתף. לפי בקשת הנגיד התחיל יהוסף בנו, בהיותו בן שמונה וחצי, בהעתקת כל שירי הדיואן ובסידורם. ויש להניח שמתוך האוסף הכולל הזר, העביר המחבר כמה יצירות מתאימות לאותם שלושת הקבצים המיוחדים שהתקין בזקנתו. הרי הם: בן תהלים, בן משלי ובן קהלת. הראשון, שהכיל לפי הגדרתו של משה אבן עזרא ״תפילות ובקשות״, לא הגיע אלינו בספר מיוחד; אולם נראה שרבים משירי הדיואן הועברו אליו, בראש וראשונה שירי המלחמה, המצוינים בנימתם הדתית החזקה וראויים היו להיכלל בספר ששמו רומז למזמורי תהלים. ״בן משלי״, המוקדש לחכמת חיים׳ ו״בן קהלת״, המשקף את אפסות ההוויה ואת אימת הכליון, הגיעו אלינו כמעט בשלימותם. בהעתקת ״בן משלי״ התחיל אליסף, צעיר בני הנגיד, בהיותו בן שש וחצי בלבד.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 229 מנויים נוספים
מאי 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר