קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה בצורת שיר אזור. בכל צלעית שש הברות ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. — חתימת השם: יהודה לוי. השיר מבוסם על אגדה בעניין הרצח של הנביא זכריה בן יהוידע (דהי״ב כד, כב) והנה נוסחה המובא בגיטין מ, ע״ב: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלם: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה ריבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר 'ודמים בדמים נגעו- (הושע ד, ב). אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמי אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמייא קמינך עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח. אמר ליה זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו כדאמר ליה הכי נח. ועיין גם כך סנהדרין צו, ע״ב! איכה רבתי ד, יג.

יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי / וַיִכָּפְלוּ עֲוֹנִי

בְּשָׁלְחִי יָד בְּדָם נָבִיא / בַּחֲצַר מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי-

וְלֹא כִסַּתְהוּ אֲדָמָה / עַד בּוֹא חֶרֶב מוֹנַי,

וְלֹא שָׁקַט עֲדֵי הֻקַם / וְעַד הִפְלִיא פְּלִילִיָּה

5 וְיֶרֶב בְּבַת יְהוּדָה / / תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר / עַד בּוֹא רַב טַבָּחִים

וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי / וְרָאָה דָּמִים רוֹתְחִים,

וְיִשְׁאַל בַּעֲבוּר זֹאת / לַכֹּהֲנִים הַזּוֹבְחִים.

וְיַעֲנוּהוּ "אֵין זֶה / כִּי אִם דָּם הַזְּבָחִים!"

10 גַּם הוּא זֶבַח לַחֲקֹר / מַה זֶּה וְעַל מֶה הָיָה –

וְאָמַר לְנַפְשִׁי: זֹאת / חַטָּאתֵךְ וְזֶה פִּרְיָהּ!

וּבְכָל זֹאת לֹא שָׁקַט / וְעוֹדוֹ כַּיָּם נִגְרָשׁ

וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר / וַיִּמָּצֵא מְפֹרָשׁ,

כִּי דָּם אִישׁ הָאֱלֹהִים / עַל לֹא חָמָס שֹׁרֵשׁ.

15 וַיֹּאמֶר נְבוּזַרְאֲדָן / "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

אִסְפוּ לִי הַכֹּהֲנִים / וְהוֹצִיאוּם מִבֵּית יָהּ

וְלֹא אֶשְׁקֹט עַד יִשְׁקֹט / דָּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה".

דָּקַר יְשִׁישִׁים לְמֵאוֹת / וּבַחוּרִים לְרִבּוֹאוֹת,

וַיּוֹרֶד לַטֶּבַח / כֹּהֲנֵי אֲדֹנָי צְבָאוֹת

20 וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בַּיִת רַב / וְעֵינֵי אָבוֹת רוֹאוֹת-

וְאֵין שֶׁקֶט לְדָם נָבִיא / וַיְהִי לְמוֹפֵת וּלְאוֹת!

וְחֶרֶב צַר נוֹקֶמֶת / וְהַקִּרְיָה הוֹמִיָּה –

בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ / וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.

הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים / עִם יוֹנְקֵי שָׁדִים

25 וָדָם עוֹלֶה בֵּינֵיהֶם / כֻּלָּם וִיאוֹר מִצְרַיִם,

עֲדִי נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן / עֵינָיו לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר "הָאֵין דֵּי לְדָם / בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם?

הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה / אֶת שְׁאֵרִית הַשִּׁבְיָה?"

וְאָז שָׁקֵט דָּם נָקִי / וְחֶרֶב נָקָם רְוָיָה.

30 לְךָ חָטָאנוּ, אֱלֹהִים, / הֶעֱוֵינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ,

וְהָרַגְנוּ נְבִיאֶיךָ / וְרִשְׁעֵנוּ יָדַעְנוּ.

יְהִי חַסְדֶּךָ לְנָחְמֵנוּ, / כִּי מִשְּׁאוֹל שִׁוַּעְנוּ

וּמִפְּרִי מַעֲלָלֵינוּ / זֶה כַּמָּה שָׂבַעְנוּ!

רַחֵם לֹא רֻחָמָה / הֲסֹעֲרָה הָעֲנִיָּה,

• עֵינֶיהָ לְךָ תִּשָּׂא / וְעֶזְרָתְךָ צוֹפִיָּה.

1-אכפי (איוב לג, ז) — נגישתי. 3 חרב מוני (יר׳ מו, טז! יש׳ מט, כו) — חרב אויביי. 4. ולא שקט — הנושא: הדם: הפליא פליליה — עורר שפטים נוראים. 5 תאניה ואניה(איכה ב, ה) — יללה וצעקה. 6. וסוער (יונה א, יא) — כמי הים. רב טבחים (מ״ב כה, ה) — נבוזראדן. הוא — נבוזראדן. 11. ואומר — דברי כנסת ישראל. 14. כי דם — כי זהו דמו :שורש (איוב לא, ח) — נכרת שרשו. 15. וגם דמו – בר׳ מב, כב. 25. ויאור מצרים (עמ׳ ח, ח) — עשיר המים. 27. לדם —לדם הנביא בדם הנשים. 29. רויה (תה׳ כג, ר.) — שבעה. 34. לא רוחמה, הסוערה העניה — כינויי ישראל על פי הושע ב, כה! יש׳ נד, יא.

בספרי מלכים וירמיהו מתואר נבוזראדן כ"רב טבחים" בצבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. בתיאור חורבן יהודה בשנת 586 לפנה"ס מוצג נבוזראדן כמפקד בפועל של הצבא הבבלי שהחריב את ירושלים, כמוציא לפועל של ההגליות וכמי שמינה את גדליהו בן אחיקם כאחראי על התושבים שנותרו בה^. הוא גם הבכיר הבבלי ששחרר את הנביא ירמיהו מאזיקיו לקראת הגליית התושבים, ואפשר לו להשאר חופשי ביהודה, אם ירצה בכך

המדרש מקשר בין רצח הנביא זכריה, לבין נבוזראדן והחורבן כ-250 שנה לאחר הריגתו של זכריה (החלקים שבארמית תורגמו לעברית):

את מוֹצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח (מעלה קצף). אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך. כיון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר להם: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו.

מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו, ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו? רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.