מורשת יהדות מרוקו

פעמים רבות מופיעה החיה' לא כמגינה על הקדוש, אלא כמענישה על פגיעה בכבודו. הקדוש לא רק מתגלה על־ידי הופעת החיות אלא הוא גם שולט בהן. סידי בליוט וסידי רחאל אצל המוסלמים ידועים כבעלי כוח הרגעה לגבי אריות, ואותה מסורת קיימת אצל היהודים לגבי ר׳ שאול נחמיאש. אחת מתמונות הקדושים המפורסמות ביותר בצפון־אפריקה היא זו המראה את ר׳ אפרים אנקאווה הרוכב על אריה, והמשתמש בנחש כבמושכות. השלמות של הקדוש מתבטאת אם כן לא רק ביחסיו עם בני אדם אלא גם עם החיות ועולם הטבע. בהקשר זה, קיים הבדל עקרוני בין היהודים והמוסלמים בצפון־ אפריקה בנקודה מסוימת: אצל היהודים לא קיימת כלל אמונה בחיות הנושאות באראכה ושהן קדושות כשלעצמן — החיות־מראבוטים שמזכיר דוטה— אלא יש התייחסות לחיה רק בקשר שיש לה לקדוש.

הערות המחבר: מזכיר את סירי מבארק מול אוליד, אב הבנים, אליו פונים כדי ללדת בן זכר, ובעמי 347 מתאר שחיטה ליד קבר של קדוש כל שהוא, במקרה שהילדים מתים בגלל השדה המכונה ״תאבעה״.

גלנר, עמ׳ 138, מתאר את הטיפול בנשים עקרות כאחד השירותים בעלי אופי דתי או טראנצנדנטלי המוצעים על־ידי הקדושים. כנען(רופא במקצועו) בספרו, עמי 118, מציין שעקרות וקדחת הן שתי המחלות בראש סולם הפניות לקדושים המוסלמים בארץ־ישראל.

על מקומו של האריה במיוחד, ראה ש׳ תודור, ״האריה במשלי בעלי־חיים״, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ג׳(בעריכת י׳ בן־עמי), ירושלים תשל״ג, עט׳ רכט-רעח.

יוצא מכלל זה ר׳ שלמה בן־לחנס, דהיינו, ר׳ שלמה בן הנחש. מסורות מסוימות מספרות שהשם בא לו מפני שהציל אדם מנחש, ומסורות אחרות מוסרות שאמו ילדה נחש. הצלתו היתה בכך שבחורה תתחתן אתו, ולא תגלה את סודו כשהוא משיל את עורו בלילה ומופיע כבחור. זהו מוטיב בינלאומי ידוע.

וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 160, סבור שהקדוש עצמו יכול להופיע בתור יונה או נחש. גם כנען, עמי 243, מביע אותה דעה. ובין החיות השונות קובע שיש יותר מקרים של ציפורים וכן נחש. על הקשר בין הקדוש ובין החיות ראה: ,A.van Gennep, Manuel de folklore français contemporain, Vol. III 1741 .Paris 1949, p

״במערה שהיה רשב״י י״ג שנה גוי גויה יעברו עברה שם ונחש המיתם, ואחר ימים ותבאש הארץ ותוציאם, ואחר כך ירדה אבן מההר על פי המערה ונסתמה עד עתה…״ ט׳ פרידמאן, לקוטות מתוךכתב־

נס קפיצת הדרך משותף לקדושים יהודים ומוסלמים. הם לא רק עושים זאת בעצמם, אלא גם מעבירים אנשים אחרים בין רגע למקומות רחוקים, כמו השליח שהועבר לירושלים על־ידי ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ובידו כיכר לחם חם. כך גם העביר מולאי עבדל קאדר עולה־רגל למכה, כשבידו כיכר לחם חם. אבל לא מצאנו אצל היהודים תופעה דומה לזו שמזכיר וסטרמרק, שקדושים העבירו מקומות קדושים ממכה למרוקו.

התערבות בכוחות הטבע משותפת לקדושים של שתי הקבוצות. בתקופת בצורת נהגו המוסלמים לפנות לקדוש המוסלמי, אך כפי שכבר ציינו, כאשר לא נענה הקדוש לבקשתם היו פונים ליהודים כדי שאלה יבקשו מהקדוש היהודי שיוריד גשם, תוך אמונה שהקדוש היהודי יצליח במה שהקדוש המוסלמי לא הצליח. לא מצאנו את התופעה ההפוכה, היינו שיהודים יפנו לקדוש מוסלמי בבקשה להוריד גשם. גם עצירת ים או נחל העולה על גדותיו מבצעים הקדושים המוסלמים והיהודים, וכן הם עוצרים את השמש בשמים, אלא שהקדוש היהודי עושה כך תמיד לפני מותו, ביום שישי, כדי שיוכל להיקבר לפני כניסת השבת בעוד שהקדוש המוסלמי עוצר את השמש למטרות כלשהן, כמו כדי לאפשר לאשה לחזור לביתה לפני החשיכה.

הגיע מספרד למרוקו בשנת קנ״א (1391), שהה זמן מה במראכש ועבר לאחר מכן לאלג׳יריה, שם הוא קבור בתלמסן. על קברו מתקיימת אחת ההילולות הגדולות בצפון־אפריקה. ח״ז הירשברג, מארץ מבוא השמש. מציין שזה כנראה הקדוש הראשון שזכה לפולחן ההמונים. עיין בחוברת ״הרב רפאל אנקאווה״

מאת ח׳ דהן, הוצאת ברית יוצאי מרוקו בישראל, ניסן תשל״ט.

על התמונה שצוירה על־ידי צייר עממי מופיע בעברית: ״יום בוא הרב זצ״ל לעיר־תלמסאן על אריה ובפיו נחש״ ובצרפתית: ”L’arrive'e du Rabb à Tiemcen“. ראה חוברת ״הרב רפאל אנקאווה״, עמ^׳ 43

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 195

תכונה חשובה בעיני המעריצים היהודים והמוסלמים היא כושר הנבואה של הקדושים. אצל המוסלמים כושר הנבואה מיוחס במיוחד למג׳דוב, קדושים בעלי הפרעה נפשית, והאנשים פונים אליהם בשאלות על העתיד. בשתי הקבוצות, מנבאים הקדושים גם במישור האישי, וגם בקשר להתקפות על המלאח או הכפר, או למלחמות הקשורות לאיזור או לארץ כולה.

גם האמונה שהקדוש למעשה לא מת ויכול להופיע לאנשים לא רק בחלומות אלא גם במציאות, משותפת ליהודים ולמוסלמים. במיוחד מופיע הקדוש לאדם הנמצא בסכנה ומציל אותו, או שהוא מציל את המלאח או את הכפר, בדרך כלל, כשהוא רכוב על סוס וחמוש, נלחם נגד האויב. תחושה זו של בטחון שהקדוש מגן על היהודי הבודד ועל המלאח נגד המוסלמים, שאנו מוצאים במסורות כה רבות, מצויה גם אצל המוסלמים ביחס לשבט עוין או אויב אחר מבחוץ, כמו הנוצרים.

גם הקדושים המוסלמים נפגשים לאחר מותם ולומדים, כמו הקדושים היהודים, ואנשים יכולים לראותם בלימודיהם או לשמוע את קולם. אצל היהודים אלה קבוצות קטנות, בדרך כלל הקדושים שקבורים באותו מקום, אבל אצל המוסלמים זוהי מועצת הקדושים, הנפגשים במקומות קבועים ומחליטים על עתיד העולם או הולכים ביחד למכה. לא נראה לנו שקיימת אצל המוסלמים תופעה של קדוש הלומד את הקוראן עם דמות ידועה מהאיסלאם, בדומה לתופעה של הקדוש היהודי הלומד עם אליהו הנביא.

בדומה ליהודים, יש קדושים מוסלמים שלפי האמונה קבורים ביותר מאשר מקום אחד. קדוש מוסלמי אחד מכונה ״סידי טאהר בו קבראיין, דהיינו, בעל שני הקברים, וכן ידועה גם קדושה בשם ״לאלה אזו או אום קבראיין״. לפעמים המסורת אומרת שגופו של הקדוש נמצא בכל המקומות, או שבכל קבר מצוי רק חלק מגופו, כמו במקרה של סידי מוחמד לחאדג׳, הפטרון של טנג׳יר. דבר מעין זה אין להעלות על הדעת אצל היהודים, כיוון שזה מנוגד לעקרונות היהדות.

תופעה נוספת אצל המוסלמים, שאין דומה לה אצל היהודים, מתייחסת למקומות קדושים, כמו מבנים, עצים או ערימות אבנים, המוקמים במקום שבו הקדוש נח או התפלל בדרכו. מקומות אלה משמשים כשלעצמם מקום לעלייה לרגל והדלקת נרות, אף־על־פי שידוע שהקדוש לא קבור שם.

באופיים של הקדושים היהודים והמוסלמים יש הרבה קווים משותפים. התודעה שהקדושה נושאת בתוכה כוח דו־משמעי שיכול להתבטא בטוב וברע בדיוק באותה מידה, משותפת לשתי הקבוצות. לכן יפנו יהודים ומוסלמים לקדושים בצורה הולמת וייזהרו שלא לפגוע בהם ולא לעורר את רוגזם פן ייפגעו. קללתם של הקדושים קשה ופוגעת גם ביחיד וגם בקהילה. אצל המוסלמים יכולה הקללה לגרום לנפילת העיר בידי האויב, כמו נפילת העיר אורן בידי הספרדים לאחר קללה של סידי בל עבס אס סבטי, דבר שקדוש יהודי לא יעשה.

בפנייה לקדוש משתמשים המוסלמים הרבה יותר מאשר היהודים בפנייה תחת לחץ, ב״עאר״, המחייבת את הקדוש לענות לבקשה. במקרה זה עושה המוסלמי שחיטה לקדוש, אך משמעות שחיטה זו שונה מהשחיטה אצל היהודים אשר כוונתה להודות לקדוש על נס שחולל או עתיד לחולל.

רוב הקדושים היהודים והמוסלמים הם קדושים מקומיים, המוכרים רק לתושבי הכפר. כשהם מתפרסמים יותר הם זוכים להערצה מצד מספר כפרים בסביבה. אצל המוסלמים מדובר אז בקדוש הנערץ על־ידי כל השבט ואפילו על־ידי שבטים מספר. אמנם קדוש כזה ימשיך להיות קדוש מקומי ובלתי ידוע באזורים אחרים, אך השפעתו אצל המוסלמים יכולה להיות גדולה, כמו במקרה של סירי בן דאוד בתאדלה, שהברברים הכירו רק בסמכותו ולא בסמכות השלטון. מעטים הקדושים בשתי הקבוצות שזכו להכרה ופרסום בכל מרוקו. בהקשר זה ראוי לציין שהקדוש הלאומי של כל המגרב, סירי עבדלקאדר אל־דג׳ילאני, קבור בבגדד ולעולם לא ביקר בצפון־אפריקה.

אחד המאפיינים החשובים והמכריעים במסגרת פולחן הקדושים אצל היהודים והמוסלמים במרוקו, הוא ללא ספק הכמיהה לקדוש. אצל שתי הקבוצות חזקה הרגשת הצורך להתקשרות לקדוש, שיהווה מקור לעזרה ולבטחון הן לפרט והן לקהילה. כמיהה זו יכולה להסביר את תופעת היווצרותם של קדושים בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות החלום בשתי הקבוצות. כמו כן, היא יכולה להיות הגורם לאיסלום של קדושים יהודים ונוצרים על־ידי המוסלמים. אצל המוסלמים, זה יכול להגיע לקרב על גופו של קדוש שנפטר או אפילו לרציחת קדוש כדי לקבור אותו אצלם.

גם ליהודים וגם למוסלמים כיחיד או כתא משפחתי, יש קדוש אחד שהקשר אליו במיוחד חזק, מבלי שהדבר ימנע מהם להתקשר גם לקדושים אחרים ולשטח בפניהם בקשות. גם ליישובים — עיירה, איזור או עיר — יש הקדוש הפטרון, הידוע בשתי הקבוצות בכינוי ״מול אל־בלאד״, השולט על הסביבה ומגן עליה. גם קדושים אחרים הקבורים באותה סביבה כפופים לקדוש הפטרון. בשמו קוראים תושבי המקום בכל הזדמנות, ונותנים לילדיהם את שמו כדי שיזכו בחסותו. בקזבלנקה, ר׳ אליהו הוא הפטרון של היהודים וסידי בליות של המוסלמים; במראכש, ר׳ חנניה הכהן הוא הפטרון של היהודים וסידי בל עבס של המוסלמים; בפאס, ר׳ יהודה בן־עטר הוא הפטרון של היהודים ומולאי אידריס של המוסלמים.

תופעה מעניינת שקיימת אצל המוסלמים אך אינה מצויה אצל היהודים קשורה לקדוש הפטרון של גילדות ומקצועות שונים. בפאס, סידי עלי בן־חראזם נערץ על־ידי המורים, סידי יעקב אד־דבאג על־ידי מעבדי־עורות, סידי עלי בו גאלב על־ידי הספרים, סידי מוחמד אבן עבאד על־ידי הסנדלרים וכו'. בכל עיר יש קדוש אחר שהוא פטרון לאותו מקצוע.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 198

בצפון־אפריקה יש מספר גדול של קדושים מוסלמים אנונימיים הידועים בכינוי ״אל מראבט״ ובמיוחד בכינוי ״סידי למאכפי״, .דהיינו, ׳אדוני הנסתר׳. בחלקם אלה קדושים ששמם והפרטים על חייהם נשכחו ובחלקם אלה קדושים שנוצרו על־פי מסורת עממית ללא ריאליה היסטורית מאחוריהם. אמנם גם אצל היהודים מספר הקדושים האלמוניים לא קטן, אולם חוץ ממקרים מועטים כמו הצדיק מאזרו, למשל, נהגו היהודים לתת לקדושים אלה שמות.

בשתי הקבוצות שיחקו עצמי הטבע תפקיד חשוב מאוד הן במסגרת הקדושים האלמוניים והן במסגרת המקום הקדוש ומעניין לבדוק את המשותף והמייחד כל קבוצה. המספר הגדול של עצמים בטבע כגון אבנים, סלעים, מערות, מקורות מים, עצים וכו׳ הקשורים לקדושים מוסלמים בצפון־אפריקה או המזוהים איתם. עוררו את תשומת לבם וסקרנותם של חוקרים רבים שכתבו בהרחבה על התופעה. דוטה, דרמנגם ווסטרמרק הביאו במחקריהם דוגמאות רבות שמאפשרות לנו לעמוד על מקומה החשוב של תופעה זו במסגרת פולחן הקדושים בכללותו. יש לציין שלפחות מהבחינה האיכותית, ידועה התופעה גם במרחב המוסלמי שמחוץ לצפון־אפריקה, ועל מימדיה אצל המוסלמים בארץ־ישראל כתב כנען בהרחבה.

בקווים כלליים בולט הדמיון הרב בתופעה אצל היהודים ואצל המוסלמים. גם פה וגם שם נמצאים עצמים אלה לרוב ליד הקבר של הקדוש ושואבים את קדושתם מעצם הקירבה אליו. במקרים רבים, בשתי התרבויות, לא ידועים פרטים על הקדוש הקבור במקום שבו נמצא העץ, המעיין, ההר וכו' ומעניין לציין שבקבוצה זו נמצאים קדושים רבים הזוכים להערצה משותפת מצד היהודים והמוסלמים כמו סידי מהאסר, מול סדרה, לאלה ג׳מילה, לאלה תאקרקוזת, צדיק אזרו, תוקשושת, מול אז׳בל אל־כביר, מערת אופראן.

יש תופעות מספר הנפוצות אצל המוסלמים ואינן קיימות או שהן נדירות אצל היהודים. אצל המוסלמים, עצמים כמו אבנים או עץ יכולים לסמל לא רק את המקום שבו קבור הקדוש, אלא גם את המקום שבו הוא נח או התפלל, בו בזמן שאצל היהודים קיימת תמיד האמונה ששם קבור הקדוש, גם כאשר אין קבר במקום ולא ידועים פרטים על הקדוש. אבנים, מקורות מים ועצים מקבלים הרבה פעמים שמות של קדושים, כאילו הם בעצמם קדושים ובולט אצל המוסלמים המספר הגדול של שמות של קדושות, כמו ערימות אבנים בשם לאלה הסנה, לאלה תיגנוגי ולאלה נפיסה, מעיינות בשם לאלה תאבאקיות וזימה וסלעים בשם לאלה רחמה ומוסה ולאלה תבולאת. לעצים הקדושים יש שמות משלהם בין אם הם בודדים ובין אם הם ליד הקבר הקדוש ועצים רבים נושאים את השם לאלה זינב או אמא זינב. גם כאשר השם הוא על סוג העץ בולטות הקדושות: לאלה כירה, לאלה כאתמה ולאלה זארורה. נפוצות מאוד בצפון־אפריקה קדושות בשם לאלה תאורירת, בעלת הגבעה. ידועות אצל היהודים אבנים בשם לאלה ספיה ולאלה קאפיה, והעץ שליד ר׳ מסעוד נקרא לאלה סדירא, אך לרוב נותנים היהודים שמות של קדושים לעצמי הטבע, כמו מול טרייא, מול אל־חאזרה אל־מנזורה, מול תאורירת, מול אז׳בל אל־כביר, מול שזרא, מול אל־שזרא אל־כדרא (זהו ר׳ חנניה הכהן), מול סדרה, מול אל־כארמה וכו'.

דוטה — טריבו, עמ^׳ 223, מציין שהיהודים מתנהגים אצל לאלה תאקרקוזת בדיוק כמו המוסלמים, וטובלים במים את כפות רגליהם, כשעליהן חתיכות לחם שישמשו מזון לצבים המקודשים שבבריכה.

אצל המוסלמים הדגים והצבים הנמצאים במעיינות ובבריכות שליד הקדושים נחשבים גם הם לקדושים, והאנשים מאכילים אותם ונמנעים מלפגוע בהם. תופעה דומה לא מצאנו אצל היהודים במסגרת מחקר זה.

החוקרים מחולקים בדעתם על מהות התופעה של קדושתם של עצמי טבע. גלנר מגדיר אותה כצורה שונה של קדושה, להבדיל מהקדושים שבמתכונת הרגילה והמסודרת, ורואה בה הערצה של הטבע בצורה די גלויה. גם דוטה רואה כאן שרידים של פולחן עתיק של אבנים, מערות, מעיינות, עצים וכו' שעברו תהליך של איסלמיזציה עם קשירת שם של קדוש מוסלמי למקום בשלב יותר מאוחר. שרידים אלה חזקים עוד היום ואפילו במקרה שקיים קבר של קדוש במקום, כמו אצל סידי אחמד אל עמרי בדרך למראכש, העץ שעומד לידו בשם סידי עבדנבי זוכה להערצה גדולה יותר.

 במסגרת תפיסה זו מציע דוטה הסבר להערצה המשותפת של לאלה תאקרקוזת מצד יהודים ומוסלמים לפי תהליך בעל כמה שלבים: בהתחלה היה קיים הפולחן הברברי של המעיין והצבים; בתקופה הקדומה של התפשטות היהדות בצפון־אפריקה קיבלה הדת היהודית פולחן זה בעין יפה; כאשר נכפה האיסלאם על הברברים, הם לא הסכימו לוותר על מסורותיהם העתיקות ועשו איסלמיזציה לכאורה של פולחן המעיין תחת השם לאלה תאקרקוזת, ויהודים ומוסלמים המשיכו את הפולחן ביחד; בשלב יותר מאוחר עם החמרת האיסלאם, נוצרה המסורת של שבעת הקדושים (שבעתי ריג׳ל) שהתפללו במסגד ליד המעיין, ונבנה שם מבנה קדוש, ומאז הפרידו בין היהודים והמוסלמים, שהמשיכו את הפולחן כל אחד בבריכה נפרדת. וסטרמרק מביא גם הוא מקורות המצביעים על קיום פולחן אבנים, הרים, מעיינות וכו' אצל הברברים מאז תקופות קדומות. גם לדעת פרייזר היתה קיימת בקרב כל העמים הערצת עצים מאז התקופה הקדומה, ושרידים מפולחן זה ניתן למצוא באירופה עוד בימינו.

בניגוד לחוקרים אלה, מחזיק דרמנגם בדעה שלא מדובר בדנדולטריה — פולחן העץ, כמו שאין הכוונה לפולחן המים של המעיין או של הדגים והצבים בתוכם, אלא יש כאן קשר בין העץ או המעיין ובין הקדושה. הדגים במעיין ממחישים את קדושת המקום. גם שלהוד רואה את ההתייחסות לעץ או למעיין בקשר למקום הקדוש, כשהקדושה הזו קשורה לגילוי ישיר או בלתי ישיר של כוח בעל אופי מקודש.

הגדרתו של אליאד לגבי היחס שיש להעניק לקדושתם של אלמנטים בטבע יונקת מן הקונצפטים של קדושת הזמן וקדושת המקום. המקום בו אדם גר הוא מרכז העולם בשבילו והוא עצמו טעון מטען של קדושה; אלמנטים מיוחדים בו, כמו עץ, מעיין, אבן וכדומה, קדושים לא מפני שהם קרובים למקום קדוש, אלא משום שהם בעצמם חלק ומרכיב של הקדושה. אלמנטים אלה הם עכשיו סימנים־סמלים בעלי משמעות מיוחדת ובתור שכאלה זוכים להתייחסות מיוחדת. הטבע כולו טעון מטען דתי, אך לגבי החברה המסורתית, זיקתה מותחמת באיזור גיאוגרפי מאוד מוגדר. מעבר לו זהו התוהו ובוהו.

מושג זה של המקום הקדוש והנובע ממנו מושרש באיסלם. הבאראכה של הקדוש החי מתפשטת לסביבתו, אך עם מותו מתקרב הקדוש יותר לאלוהים וכוחו העל־טבעי מתעצם. מקברו, שהוא מרכז הכוח של הקדוש, מתפשטת השפעתו גם לסביבה הקרובה, ה״חורם״. מכאן ניתן להבין את חשיבותם העצומה של הקבר והחורם, במיוחד במסגרת המסדרים הדתיים, לא רק בתחום הפעילות הדתית אלא גם בתחום הפעילות החברתית, הכלכלית והפוליטית של הכפר.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 201

המקום הקדוש במובנו הרחב אצל המוסלמים, הכולל את הקבר עצמו, המבנים והחורם, משמש זירה לאירועים רבים מחוץ לפולחן הדתי עצמו, הזיארה. כך במקומות רבים נערכים במרכז הזה טקסי חתונה בפיקוחו של המראבוט. החורם משמש מקום מקלט מיוחד במינו, ונרדפים, רוצחים או גנבים מוצאים בו מקלט. המקום הקדוש שימש גם מחסן בטוח לכלים ומצרכים שביקשו החקלאים לשמור לתקופת מה, תוך ידיעה שאדם לא יעז

לנגוע בהם. אירועים חשובים שנערכו במקום הקדוש הם אלה הקשורים לתיווך ושפיטה בין אנשים, ובמיוחד בין משפחות ושבטים. במסגרת זו התקיים טקס חשוב של השבועה במקום הקדוש.

טקס השבועה במקום הקדוש שדרכו מבקש האדם לבטל אשמה שהטילו בו, ידוע בכל המרחב המוסלמי. ראה דמרנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 167, כנען, עמי 125 ואילך. במסגרת שבועה זו תופס מקום מיוחד טקס השבועה הקיבוצית של הברברים באטלס, אשר בו נשבעים מספר אנשים במקום הקדוש: ראה גלנר, עמ׳ 106-104. יש לציין שבמסורות שאספנו, השבועה אצל הקדוש היהודי נעשתה הרבה פעמים לפי בקשתו של מוסלמי, שהיה לו סכסוך עם יהודי.

אצל היהודים, לעומת זאת, אף כי גם הם פיתחו את המושג של מקום קדוש לגבי הקבר, המבנים והסביבה הקרובה לו, הוא לא הגיע לאותה דרגת התפתחות שהגיע אצל המוסלמים, וכל המנהגים שהזכרנו לעיל לא מצויים אצל היהודים. אולם כוחו של המקום הקדוש התבטא בשתי הקבוצות בצורה דומה בכל הקשור לניסים שהתרחשו בו, במנהגים הקשורים למאגיה סימפאתטית ובענישה של אלה שפגעו בו. מסורות על אנשים שנפגעו כאשר התקרבו לקבר כשלא היו נקיים, או כאשר פגעו במבנים, עצים וכו׳ ליד הקבר, או שהביאו את הצאן לרעות ליד הקבר, ידועות ונפוצות הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים.

השמירה על טהרת המקום הקדוש אצל המוסלמים לא אפשרה את כניסתם של אנשים לא נקיים, נשים בנידה, יהודים, נוצרים ולפעמים אף סתם נשים למקום, בו בזמן שאצל היהודים האיסור היה חל רק לגבי אנשים לא נקיים ונשים בנידה.

אמנם לא תמיד ראו היהודים בעין יפה את ביקורם של נוצרים ומוסלמים אצל הקדושים היהודים, אולם עקב מעמדם כמיעוט דתי ולאומי הם היו צריכים להשלים עם התופעה. בניגוד לכך, אסרו המוסלמים על היהודים והנוצרים להיכנס לקדושים המוסלמים. במקרים של קדושים שזכו להערצה משותפת של יהודים ושל מוסלמים אך היו בבעלותם של האחרונים, עמדו היהודים בחוץ או שנכנסו כאשר לא היה אף מוסלמי בפנים, או שנתנו את הנרות או המתנה לשומר המקום. יהודיות התלבשו כערביות כדי להיכנס לקדוש שבבעלות המוסלמים.

קדושים מוסלמים מסוימים לא נותנים לנשים לבקר אצלם, או שמותר להן רק להימצא בשטח כמו במסגד של מולאי אידריס בפאס. בתופעה דומה לא נתקלנו אצל היהודים, ונשים יהודיות מבקרות באופן חופשי אצל כל הקדושים היהודים.

המסגרת הפיזית של המקום הקדוש שונה אצל היהודים והמוסלמים בצפון־אפריקה. קברו של הקדוש היהודי מצוי בסביבה הררית ומבודדת או בבית־קברות שבתחום המושב היהודי. כפי שכבר ציינו, החלה בעיקר משנות הארבעים של המאה הנוכחית בנייה שיטתית סביב הקבר הקדוש, שכללה חדר מסביב לקבר, חדרים למבקרים ולפעמים גם בית־כנסת, ישיבה ובית־מטבחיים. אצל המוסלמים, המבנה הטיפוסי והמצוי לרוב לא רק בצפון־אפריקה, אלא בכל המרחב המוסלמי, הוא הקובה — מבנה מרובע מסויד עם גג בצורת כיפה.

כמו כן, אפילו בקדושים היהודים המפורסמים, לא היתה קיימת מערכת כה מפוארת של מבנים כמו של קדושים מוסלמים מסוימים, כגון מולאי אידריס בפאס, סידי עבאס אל סבטי וסידי בן סלימאן במראכש, סידי עבד־רחמן באלג׳יר, סידי בומדיין בתלמסן וכו'.

הביקור אצל הקדוש המוסלמי נערך רק בקברו או במקום קדוש אחר המוקדש לו. כזכור, יהודים מבקרים בקדוש אחר הנמצא בקרבת מקום, כאשר אין ביכולתם להגיע לקדוש עצמו. לקדושים מוסלמים רבים יש יום או ימים מסוימים בשבוע שאפשר לבקר אצלם, דבר שלא קיים אצל הקדושים היהודים.

הזיארה המוסלמית מתחילה תמיד בשבעה סיבובים מסביב לקבר או לקובה בכיוון שכנגד מחוגי השעון.

דרמנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 126-124. הוא גם מביא מקרה מעניין ששמע מפי שני גבאים בבית־כנסת קטן באלג׳יר (רח׳ הקדושה) שהוקם ליד קבר מראבוט שנעזב. המקום נמסר ליהודים בתנאי שיאפשרו למוסלמים לבוא לשם כל אימת שירצו. לפעמים באות מוסלמיות ומסתובבות שבע פעמים סביב התיבה גם בשעת התפילה מבלי שהיהודים ישימו לב אליהן. אצל היהודים תופעה זו מאוד נדירה, ומקרה אחד בלבד נרשם במחקרנו אף על פי שמדובר בזיארה בשעת בצורת. ראה סיפור מס׳ 4.62

 בביקור אצל הקדוש, בדרך כלל, מביאים המוסלמים מתנה בצורת כסף, שמן להדלקה או נרות, קטורת, מצרכים כגון חלב. חמאה ודבש או בהמה לשחיטה. מתנות אלה מועברות למקאדם, השומר של המקום. אם צאצאיו של הקדוש עודם בחיים המתנות תחולקנה ביניהם, והמקאדם יכול אז לקבל גם את חלקו. אם אין לקדוש צאצאים, השולטן יכול.להקנות למשפחה של שריפים, שאין לה קירבה משפחתית לקדוש, את הזכות לקבל את התרומות המובאות לקדוש, או שהמקאדם, שהחכיר את התפקיד מהשולטן תמורת תשלום חודשי, יקח לעצמו את התרומות. ניתן בבירור לראות את השוני במנהגם של היהודים, לפיו התרומות, אם מדובר בכסף, מחולקות תמיד לעניים.

בדומה להילולה של הקדושים היהודים קיים המוסם של הקדושים המוסלמים, שמתקיים לרוב פעם אחת או לפעמים גם פעמיים בשנה. המוסם מתקיים תמיד במקום הקדוש, והמועדים המקובלים ביותר לקיומו הם האביב או הסתיו. החגיגות נמשכות ימים וארגונן הוא בידי צאצאי הקדוש, המקאדם או בידי אלה שרכשו את הזכות לקבל את התרומות של הקדוש. אצל היהודים מתקיימת ההילולה פעם אחת בשנה. אמנם ההילולה הגדולה והאמיתית מתקיימת ליד הקבר הקדוש, אך ניתן לערוך אותה במקום אחר, בבית־הכנסת או בבית, ואפילו במרחב גיאוגרפי אחר, כדוגמת ההילולות שעושים יהודי מרוקו בישראל היום, ארגון ההילולות הוא בידי הועדים שהוקמו למטרה זו ואשר חבריהם פעלו מבלי לקבל שכר כלשהו.

אצל קדושים מוסלמים מסוימים, כמו סידי אחמד אל כביר, הקבור כחמישים ק״מ מאלג׳יר, מושך המוסם אלפים רבים של חוגגים. קווים רבים משותפים למוסם ולהילולה, אך יחד עם ואת, קיימים מנהגים שונים אצל כל קבוצה. היהודים מדליקים תמיד נרות לבנים והמוסלמים משתמשים בנרות צבעוניים, אותם קונים במקום הקדוש, וחלקם מדליקים שם וחלקם לוקחים לבית. המנהג להדליק קטורת, הנפוץ כל־כך אצל המוסלמים, כמעט ולא ידוע אצל היהודים. גם המנורות המיועדות יותר לקישוט מאשר להדלקה, המצויות לרוב אצל המוסלמים, אינן בשימוש אצל היהודים. יהודים תולים אומנם בדים וסמרטוטים בענפי העצים שבמקום הקדוש אך אצל המוסלמים המנהג רחב יותר, ו־ex-voto אלה תולים בכל מקום אפשרי באתר הקדוש: על הקבר עצמו, בחלונות, במרפסות, על עצים, סלעים וכו'.

הארוחה המשותפת באתר הקדוש ידועה לשתי הקבוצות הנוהגות לאכול אותו מאכל מסורתי — ״טעם״, הכולל כוסכוס וכן בשר, שמכינים בבית ומבשלים במקום.

Un ex-voto est une offrande faite à un dieu en demande d'une grâce ou en remerciement d'une grâce obtenue à l'issue d'un vœu (votum) formulé en ce sens. Ces objets peuvent prendre de multiples formes et être réalisés dans de nombreux matériaux différents : dans l'Antiquité romaine, il s'agit majoritairement de petites statuettes ou de plaques anatomiques, d'inscriptions sur tôles de bronze commémorant le vœu contracté et rappelant l'identité du contractant ; dans la religion chrétienne, il s'agit principalement de crucifix, de tableaux, de petites inscriptions sur plaques de marbre, mais aussi, selon les régions et les sujets des prières, des objets en lien avec la grâce accordée : maquettes de bateaux, t-shirts de sportifs, volants d'automobiles, médailles militaires, etc.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 204

כמו אצל היהודים, תופסת השחיטה מקום חשוב במסגרת הטקסים של המוסם. שוחטים עופות, כבשים, פר או פרה מקושטים ולפעמים גמל. בו בזמן שבסעודה שמכינים אחרי השחיטה אצל היהודים, בדרך כלל מקבלים כל המשתתפים מנה שווה של בשר מן הבהמה שנשחטה, אצל המוסלמים חלק מהבשר שייך לבעל הזכות במקום, והשאר מיועד לסעודה של המשפחה שהביאה את הבהמה לשחיטה. בתי־מטבחיים קיימים אצל כל הקדושים המוסלמים המפורסמים.

הערות המחבר:

אצל קדושים יהודים מועטים, מארגנים צאצאיהם את ההילולה לכבודם. אלה הילולות צנועות, בדרך כלל ביתיות, ובעלות אופי דומה ל״יארצייט״ לקרוב משפחה.

טקס המכירה הפומבית של נרות, התופס מקום כה חשוב בהילולה, מופיע לפעמים גם אצל המוסלמים. הנרות הנמכרים הם גדולים, צבעוניים ומקושטים. היהודים נוהגים להשתמש בנרות צבעוניים בטקס של שבע ברכות ביום החתונה.

בשעת השחיטה, ליד קביו של סידי מימון, מכוונים המוסלמים את ראש התרנגול לכיוון הקבר בדיוק כמו שעושים היהודים לכיוון קברו של ר׳ דניאל השומר. ראה מאמרי: בן־עמי — ר׳ דניאל, עמי מח, וכן .J. Desparmet, “Ethnographie traditionnelle de la Mettidja”, Revue Africaine, 1935, pp 178-188

אצל המוסלמים בארץ־ישראל מקשטים את הכבש לפני השחיטה: כנען, עמ^׳ 160. דבר דומה, קישוט הפרה, אנו מוצאים אצל היהודים רק בטקס השחיטה בחגיגת החתונה. ראה מאמרי על החתונה, עמ^׳ 89. מעניינת ביותר ההקבלה: "… והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו״, מסכת ביכורים, סדר זרעים, מהד׳ אלבק, עמי 319.ע"כ

בזמן הזיארה אצל המוסלמים, האנשים מתפללים, שרים ורוקדים. הנשים משמיעות קולות שמחה, ה״זגארית״. במקומות מסוימים מתארגנות תהלוכות רבות משתתפים המתקדמות, תוך הליכה וריקוד לקול הכלים המוסיקליים והשירה, לכיוון הקבר הקדוש, כמו תהלוכות המסדרים היוצאות מתלמסן לקברו של סידי בומדיין.

אצל המוסלמים תפס הריקוד מקום חשוב במסגרת הזיארה, בין אם אלה ריקודים של קבוצות, כמו במוסם של סידי אחמד אל ברנוסי בסביבות פאס או של מולאי ברהים ליד מראכש, בין אם רוקדות הנשים לבדן והגברים רוקדים מסביבן, כולם עם מטפחות בידיהם. כמו שלא קיימים אצל היהודים התהלוכות והריקודים, כך לא מצויים אצלם גם המשחקים הפולחניים הנפוצים אצל המוסלמים. משחקן הטיפוסי של הבנות הוא הנדנדה, המלווה בשירה.

הערת המחבר: שם המשחק במרוקו מותאישה, ובאלג׳יר ג׳אלולה. משחק הנדנדה ידוע אצל היהודים רק במסגרת מנהגי החתונה. ראה מאמרי ״משירי שבת הנדנדה״, יהדות מרוקו, עמ^׳ רכט-רלא (שם ספרות).ע"כ

 מירוץ הסוסים והפנטזיה מקובלים גם הם במקומות מסוימים, וגברים רכובים על סוסים עוברים את המרחק המוסכם תוך יריות ברוביהם וקריאות שמחה של החוגגים. במוסם של מולאי אידריס של זרהון, עורכים החמאדשה תהלוכה ותוך כדי ריקוד במעגל, לצלילי כלי הגאייטה והתאריזה, הם מכים את ראשם במקלות ממוסמרים עד כדי פציעה ממש.

 במוסם של סירי אחמד ומוסה בסוס, נלחמים החוגגים בזריקת אבנים עד זוב דם. משחק אחר שאפשר לראות הוא ה״ראחבה״, מין משחק היאבקות, שבו מנסים שני המתחרים, תוך כדי עמידת ידיים, לפגוע אחד בשני בעזרת הרגליים.

הערת מחבר: משחק זה קיים בצפון מזרח־ברויל בשם capoeira ומוצאו כנראה מאפריקה. בביקורי בבאהיא בברזיל בינואר 1979 נכחתי בהופעות קפואירה במסגרת החגיגות של הקדוש בונפים, שהוא הקדוש הכי מפורסם במקום. גם שם נפוץ משחק פולחני זה. ע"כ

תופעה מעניינת נוספת אצל המוסלמים מתבטאת בהתנהגות המינית החופשית של המשתתפים במוסם של קדושים רבים. הנשים המוסלמיות המנהלות חיים סגורים ומסוגרים כל השנה, משתחררות במוסם מכל המעצורים המוסריים ומוסרות את עצמן לכל המבקש, שכן הן אמורות לא לסרב לגבר הפונה אליהן. מימד מיני זה לא קיים כלל אצל היהודים, כמו שגם אין לתאר אצלם את התופעה של ה״זנות הקדושה״ המצויה במרוקו ושעליה כתבו דוטה בקשר לבנות סידי רחאל, ודרמנגם בקשר לשבטים מסוימים בצפון־אפריקה. זאת זנות פולחנית המנוהלת בהתאם לרצונו של הקדוש, ואסור לגבר לסרב לנשים אלה אחרת הוא ייפגע על־ידי הקדוש.

ניתן לסכם, איפוא, שליד קווים משותפים אפשר בהחלט להבחין בקווים שונים באופי אישיותו של הקדוש אצל המוסלמים ואצל היהודים. אצל המוסלמים התופעה היא הרבה

יותר מורכבת והרבה יותר סבוכה מאשר אצל היהודים. הדמות של הקדוש המוסלמי או, נכון יותר, הטיפוסים השונים של המראבוט עולים מבחינת היקפם ומורכבותם על הקדושים היהודים. אנחנו נתקלים במראבוט החסיד, העוסק בקדושה וחי בקדושה, הוא הואלי הקרוב לאלוהים; המראבוט הסגפן המתרחק מחיי העולם הזה; המראבוט המופרע־נפשית; המראבוט הלוחם, הנוטל חלק במלחמות; המראבוט השופט והמראבוט המתווך, המשכינים שלום בין האנשים ובין שבטים; המראבוט המרפא; המראבוט המדינאי, העוסק בענייני המלוכה; המראבוט השיך, האחראי לענייני השבט, וכד. יוצא, שיש לנו לרוב עניין עם מראבוט חי, שיש לו תפקידים פעילים בחברה, ושאינו נדרש להציג תכונות מוסריות למופת. הקדושים היהודים המעטים שזכו לתואר זה עוד בחייהם, לעומת זאת, לא מילאו תפקידים כאלה, אך שימשו דוגמה ומופת מבחינת התנהגותם, חסידותם וערכם המוסרי. מכוח עליונות זו יכלו לרכוש השפעה מכרעת בקהילה. השפעה זו לא באה כפועל יוצא מתכונותיהם הסגוליות ומן הרצון לתרגם יתרון זה להשפעה במישור הקהילתי, אלא מנכונות אנשי הקהילה ופרנסיה, שהיו מוקסמים מתכונות הקדוש, להישמע ולציית לכל משאלה שלו. במלים אחרות, אנשי הקהילה היו קשובים לרחשי לבו של הקדוש כדי להשביע את רצונו ולא היתה כאן עמידה מצד הקדוש על כך שיצייתו להוראותיו.

קשה להעריך תופעות דומות הנובעות מעצם הזיקה לאותו פולחן, ואין לדעת כמה מהן מתחייבות מעצם קיום פולחן הקדושים, וכמה מהן הן תוצאה של קיום משותף והשפעה הדדית. באותה מידה קשה להעריך את התופעות הספציפיות לכל קבוצה. נראה, בכל זאת, שלא מקרה הוא כי מנהג זה או אחר קיים אצל המוסלמים ולא אצל היהודים. מעבר למנהג אפשר להבחין באידאולוגיה המפרנסת את המנהג ולכן מותר לייחס משקל מסוים, משקל יתר, למנהג הקיים רק בקבוצה אחת יותר מאשר למנהג המשותף, אף־על־פי שמבחינה כמותית הוא יכול להיות במיעוט.

שכנות קרובה וממושכת שאפשרה הכרות הדדית טובה של היהודים והמוסלמים במרוקו, וכן זיקה לאותה תופעה פולחנית — הערצת הקדושים, ובמסגרת זו הוכחת יעילותו של קדוש ממוצא זה או אחר, יצרו את הרקע לקיום מנהגים משותפים במישור זה אצל היהודים והמוסלמים. יחד עם תהליך עצמאי ופונקציונאלי של יצירת קדושים בכל קבוצה, יתכן והמספר העצום של מראבוטים ומסדרים דתיים אצל המוסלמים במרוקו עודדו את היהודים ליצור קדושים בהיקף פרופורציונאלי כדי שיוכלו להעמידם מול עמיתיהם המוסלמים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד

עמוד 206 סיום המאמר