David Corcos-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps
J'ai tracé ailleurs l'histoire de cette noble famille qui remonte à 1248 exactement, en exploitant de nombreux textes, des centaines de documents, dont les uns sont connus et les autres encore inédits. Je n'ai donc pas à revenir ici sur leur lointain et brillant passé. Ce que j'en peux dire ici, c'est seulement que les uns à la suite des autres les "Corcos" ont maintenu dignement leur rang et donnaient le meilleur exemple à leurs pairs. Il était bons et leur générosité pour les malheureux proverbiale.
Ils étaient profondément pieux et très attaches à la tradition léguée par leurs ancêtres. Ils étaient modestes, leurs moeurs étaient pures et leur intégrité allait de soi.
Mon grand- père, Haïm Corcos, et son cousin germain Me'ir Corcos, les seuls que j'ai connus de leur génération portaient la marque de ces qualités admirables. Leur allure était celle des princes de sang, sur leur noble visage on pouvait voir l’empreinte de la distinction suprême, d'une civilisation faite à la fois par une éducation raffinée, un long très long exercice du pouvoir, une suite d'existences épanouies dans la grande aisance et les vertus les plus enviables.
Tous ceux qui les ont connus en témoignent et je n'ai pas entendu une seule voix discordante à ce sujet.
Ils étaient avec les plus belles qualités du monde dans une position qui, après leurs pères, les plaçaient aussi bien, dans la petite communauté de Mogador, chez les princes musulmans ou chrétiens de Londres, à Paris ou à La Hague, au plus haut de l'échelle sociale. Il étaient, ai-je dit, d'une très grande modestie. Et moi, leur descendant direct, j'abandonne pour eux et en les racontant, cette merveilleuse modestie. Car qui donc, après moi, parlera de ces hommes si rares, qui dira sur eux les simples vérités que j'en dis? Ces êtres d'élite étaient avec leurs enfants, les derniers d'un monde qu'on ne reverra plus jamais, d'un monde que j'ai vu s'effondrer sous mes yeux.
Mon père n'était guère bavard. Ils s'extériorisait très peu, ne m'a parlé de sa famille que bien rarement et de lui-même jamais. Heureusement, à ses longs silences mes tantes paternelles suppléaient, quelquefois, ma grand-mère maternelle très fière de sa belle famille qui était, d'ailleurs, de forts lointains parents, et surtout ma mère qui aimait à raconter ses vieux souvenirs.
Il y avait aussi notre veille et fort nombreuse domesticité, les filles et les fils de ceux qui, souvent de père en fils, nous avaient servis. Ces gens, malgré leur ascension relativement récente, était très fière d'avoir pour ainsi dire appartenu à notre clan.
Les termes qu'ils employaient pour parler du passé me démontrait le grand respect, la déférence presque religieuse dont leurs parents et grands parents avaient entouré leurs "patrons", leurs maîtres. Cette loyauté qui ne s'est jamais départie d'elle-même appartenait aussi à ce monde disparu. Quelques-uns de ces gens nous servaient encore quand j'étais jeune, tels les Kakon dont mon père fini par faire la fortune: D'autres, comme les Ben-Robeida les Cohen ou les Israël, avaient déjà acquis leur indépendance au siècle dernier.
Autour de nous, il y avait également presque la veille de la deuxième guerre mondiale, des familles qui avaient été alliées à la notre depuis cinq ou même six générations et dont les uns avaient su maintenir leur rang et d'autres étaient complètement ruinés, comme les Sequerra ou le Aflalo.
Tous ces gens, dont beaucoup se trouvaient subitement dans le besoin avec le changement économique et social que l'arrivée des Français au Maroc avait apporté avec elle, recevaient chacun une petite rente régulière que leur allouait mon grand-père et après lui mon oncle Messod Corcos.
Cette rente était suffisante pour leur permettre, non pas de vivre dans le luxe auquel ils avaient été habitués et qui fut, d'ailleurs, une des causes de leur ruine, mais dans une aisance suffisante qui sauvait leur dignité. La discrétion la plus complète entourait d'ailleurs la remise de cette rente. Chaque début du mois, mon oncle par alliance (il s'était marié avec une des soeurs de mon père, Hassiba, et avait été associé à nos affaires).
Salomon Hadida, se rendait en visite chez chacun de ces bénéficiers et leur remettait, en mains propres, l'enveloppe fermée contenant leur petite rente. Ces personnes avaient pu ainsi, garder leur demeure, dont quelques uns étaient de véritables hôtels particuliers avec leurs meubles de valeur et de bon goût. Ils avaient pu souvent, garder leurs magnifiques bijoux de famille. Mais au lieu de sept ou huit domestiques secondés par un couple ou deux esclaves noirs affranchis depuis 1912 ou 1920, ils n'avaient plus, généralement qu'une cuisinière, une femme de ménage et un serviteur chargé surtout des achats des aliments au marché. Cela paraît déjà énorme
aujourd'hui, mai pour l'époque et pour ces familles, c'était presque une catastrophe!
La vie au Maroc était très bon marché, les légumes délicieux, le beurre frais, le beurre de brebis au printemps, le miel dans ces rayons, poulets, la viande de boeuf ou de mouton, le poisson abondant et frétillant encore, tout était frais, tout cela s'achetait pour quelques sous.
Mon père, le dernier "Qaraqza" qui était resté à Mogador avait gardé toutes les veilles habitudes de la famille. Aussi, dès après les vendanges, on apportait de la campagne des tonnes de raisins noirs et charnus Quelques dizaines de kilos étaient envoyés a nos cuisinières qui les faisaient bouillir avec du sucre dans les "tass", énormes bassines en cuivre rouge, et en faisaient une délicieuse confiture (on faisait également, à la saison, avec des abricots, des prunes, des coings; on préparait de délicieux fruits confits, oranges, mandarines, écorces de melons et de pastèques, transparents et légèrement parfumés à l'eau de fleurs d'orangers). Les quantités étaient énormes.
Conservées dans des jarres de terre cuite bouchées avec de la cire d'abeilles, on les conservait pour l'année. Dans l'un de nos dépôts, à ciel découvert, on apportait des grandes cuves en bois où le raisin frais était entassé. De grands et solides gaillards arrivaient bientôt, se lavaient soigneusement les pieds après avoir passé quelques heures dans un Hammam public et, riant et chantant, écrasaient les raisins en les piétinant. C'est ainsi que l'on faisait chaque année, un vin rosé, léger, légèrement pétillant et qui piquait un peu tant il était sec. On le mettait dans des centaines de bouteilles de un litre chacune qu'on bouchait très soigneusement est on recouvrait le bouchon et tout le goulot d'une épaisse couche de cire d'abeilles.
Tout le rez-de-chaussée de notre demeure de Mogador servait de bureaux, de dépôts et de magasins intérieurs. Il y avait également, avec une entrée particulière, un "Mikvé" avec un petit bassin en marbre blanc, le bain rituel. Tout à coté, avec une porte et une autre entrée, il y avait un long magasin ou l'on conservait de l'huile d'argan dans des grand barils en bois (l'huile d'argan est très particulière a la région de Mogador, la seul (endroit n.d.R) où l'arganier pousse. C'est avec cette huile, que je trouve personnellement très savoureuse, que tous les habitants de la région et de la ville préparaient leurs aliments). C'était aussi à cette endroit que les bouteilles de vin étaient gardées et recouvertes de pailles, sur des étagères d'un bois solide et épais. Chaque année on retirait les bouteilles de la "veille récolte" dont on mettait les dix-pour cent en réserve, à un autre endroit où elles vieillissaient doucement (en 1948 je découvris comme cela, plus de cent cinquante bouteilles d'un vin très vieux d'un arôme extraordinaire). Ces bouteilles étaient remplaçées par la "nouvelle récolte".
Il faut ajouter ici que ce vin toujours préparé "Casher le Pessah", c'est à dire pour les pâques juives. Quelques jours avant cette fête, nous recevions toujours d'Angleterre (et avant cela de Hollande, disait papa) d'énormes caisses de pain azyme (des galettes de Pâques) et des meules d'un fromage jaune et dur, également "Casher le Pessah". Nous en gardions ce qu'il nous fallait pour nos besoins personnels et le reste était partagé a parts égales et envoyé au reste de la famille, parents éloignés, cousins ou amis et tous ceux à qui nous servions une rente pour vivre. Le tout était accompagné de quatre à dix bouteilles de vin pour chaque famille.
Pendant la guerre, quand nous étions complètement coupés de l'Angleterre, mon père faisait faire à Mogador même les mêmes quantités de pain azyme. Cela ne c'était fait que quelques années. Quand les relations reprirent avec l'Angleterre la plu part de nos "protèges" et de nos cousins étaient déjà morts et cette Qa'ida ou pour employer un terme plus juif dans cette circonstance, cette a'da prit fin. C'était déjà d’autres temps!
Je reviendrai plus tard sur d'autres habitudes qui méritent d'être consignées ici.
En attendant, finissons de tracer mon cadre familial:
Mon grand-père était né à Marrakech en 1845. Il était le plus jeune des enfants de Jacob fils de Salomon Corcos et de sa femme Seniora Messoda fille de Meï'r Hadida originaire de Tétouan. Salomon Corcos était né à Mogador vers 1765. Il appartenait à une famille fort distinguée par son savoir, sa piété, son intégrité et ses richesses.
J'ai déjà dit que je trace ailleurs l'histoire de la famille Corcos. Cependant, pour la compréhension de ce que j'écris maintenant, il me faut donner quelques précisions relatives au dernier siècle. Salomon Corcos était comme ses prédécesseurs un des plus importants "Tajer as Sultan" ("négociant du roi, marchand du Sultan") de son époque. Elevé dans l'intimité de la famille impériale marocaine, il lui fut aisé d'être en relation permanente avec celui que le Sultan Moulay Sliman destinait à occuper le trône après lui. Le futur monarque, Moulay Abder Rahman ben Hisham, fut nommé gouverneur du port de Mogador où vivaient Salomon et sa famille.
David Corcos–Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps
PAGE 209
משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי
הרב יעקב איפרגאן -להלן: הרי"א- נולד בשנת שמ"א – 1581 -. שנת מותו ומקום קבורתו אינם ידועים. הוא היה מקובל ויוצר, ודמותו שיקפה את הקבלה הקדומה בדרום מרוקו, טרם הופעתה של קבלת צפת בראשות הרמ"ק והאר"י. עובדה זו מבליטה את הייחודיות ביצירתו הקבלית של רי"א ובעיקר בפירושו הקבלי על מסכת אבות שמבסס את העבודה המוסרית קבלית על עבודת הייחוד, כפי שיורחב בהמשך.
רי"א חי ופעל בעמק הסוס, בתארודנט שבדרום מרוקו, כ – 70 ק"מ ממזרח לעיר אגדיר ו כ- 170 ק"מ מעמק הדרעא. בתחילת המאה ה- 16 פעלה בדרעא חבורת מקובלים בראשות רבי דויד הלוי, מחבר ספר מלכות עוסק בתורת הצירופים. לשיטה זו יש ביטוי נרחב גם ביצירתו של רי"א, שקרוב לוודאי הושפע בנושא זה מקבלת הדרעא.
רי"א נמנה עם חבורת מקובלים שפעלה בתארודנט בראשותו של רמב"ם אלבאז -משה בר מימון אלבאז -,מחבר היכל הקודש. בחבורה זו היו חברים רבי יהודה ב"ר יעקב חנין, מחבר הספרים עץ חיים, עץ הדעת וספר האור, ורבי יצחק בן אברהם הכהן, מחבר גנת ביתן. חבורה זו השפיעה על כתיבתו הקבלית של רי"א, והוא מרבה לצטט את חבריה בספריו. בכתביו הוא כינה את עצמו "יעקב צורף" – "אל פרגאן" -צורף- בערבית, ונראה שעיסוקו בחוכמת הצירוף השפיע על בחירתו בכינוי זה.
בחלק השלישי של הפרק השני אני דן בצורה מעמיקה בחבורת המקובלים שפעלה בתארודנט בראשות מהר"ם אלבאז סביב המאה השש-עשרה, ויצרה תוכן קבלי במגוון נושאים. החבורה התבססה על קבלה קדומה ופנימית שלא הושפעה ממקומות אחרים, אך הושפעה בצורה חלקית מהקבלה של המגורשים שהגיעו למרוקו, ועל כך הצביעו רחל אליאור ומשה חלמיש. מאידך, אני מציין את השפעתו העצומה של ר' מאיר אבן גבאי על רי"א, וכן את האזכורים הרבים של הספר אבני זיכרון של ר' אברהם אדרוטיאל בספריו של רי"א, המעוררים תהיות לגבי ההשפעה בפועל של המגורשים על הקבלה בדרום מרוקו. כמו כן אני מתייחס לשאלת ההשפעה של חבורת המקובלים מהדרעא, בראשותו של ר' דויד הלוי, שפעלה בתחילת המאה השש-עשרה, על המקובלים בחבורת תארודנט. בהקשר לכך, אני דן ב"תורת הצירופים" כמאפיין חשוב בכתבי חבורת תארודנט, שנכתבה בהשפעה ישירה של מקובלי הדרעא עליהם. אזכורו של ר' דויד הלוי מהדרעא על ידי רי"א בהקשר לפירושו לתורת הצירופים, מצביע על כך שאכן הייתה השפעה של מקובלי הדרעא על חבורת תארודנט. עם זאת ראוי להדגיש, כי רק רי"א מזכיר את ר' דויד הלוי ולא יתר בני החבורה בתארודנט .
בסקירה על חבורת תארודנט , אני מצביע על העקרונות הקבליים שעולים מכתביהם ובודק מה מאפיין ומייחד את הגותם הקבלית. האם מקורות כתיבתם הקבלית היו הקבלה הקדומה , קבלת ספרד וקבלת צפת ?
העיקרון הקבלי שעולה מכתיבתם הוא כי לכל פעולה של האדם בעשייה היומיומית ובעבודת המידות יש השפעה על העולם העליון, וכי יש הקבלה בין העולם שלמטה לעולם העליון. אני מנסה אפוא לברר מה היה היעד הקבלי -מוסרי המרכזי בכתיבתם כערך מוסרי שעליו נשענים ערכי מוסר אחרים; על פי המחקר שלי : עבודת הייחוד, ועל ידה תיקון העולמות העליונים, היא הערך המרכזי בכתבי החבורה, ואליו מובילה עבודת האדם. אני גם מצביע על מוטיבים מוסריים מרכזיים נוספים בהגותם, וכיצד הם משתקפים ומשתלבים בשאלות באשר לתכליתו של האדם בעולם, לעבודת המידות הנכונה ותכליתה, לתכליתם וטעמם של המצוות, לקשר בין תרי"ג מצוות בעולם שלמטה לתרי"ג איברים פיזיים ולתרי"ג איברים רוחניים בעולם העליון. אני מצביע על תורת הסוד וחשיבותה ועל הקשר של תורת הסוד לתפילה בכוונה כדרך לתיקון ועבודת הייחוד; על תיקון השכינה והקשר בין מיעוט הלבנה וחידושה, וכיצד זה מתקשר לשאלת צדיק ורע לו; על ירידת הנשמות לעולם בזמן טוב או רע לשכינה, דבר שיקבע אם האדם יהיה עני או עשיר, צדיק או רשע; כיצד הגזרה האלוהית הזו מתקשרת לבחירה החופשית ולשאלות של דטרמיניזם דתי וסיבתי, וכיצד יכולה להתקיים בחירה חופשית כשיש גזרה אלוהית וסיבתית .
בחלק הראשון של הפרק השלישי אני דן בתורת האלוהות וההאצלה. נדונה השאלה כיצד האדם יכול ללמוד תורה שהיא רוחנית כשהוא שרוי בתוך גוף וחומר. אני מביא את התייחסותו של רי"א לקושי ולמורכבות של האדם, שמחד הוא מורכב מגוף ונפש, חומר ורוח, ומאידך עליו לפעול בעולם כשהוא מתגבר על הגוף, החומר והיצרים המניעים אותו. רי"א, בציטוט מספרות הזוהר, כותב על הקושי של הנשמה להיות בעולם חומרי כי הנשמה שרויה בגלות תמידית, וכיצד זה בא לידי ביטוי בעבודתו הרוחנית . פרשנותו של רי"א לעניין זה של גוף ונפש, חומר ורוח, כי עבודתו של האדם בחומר היא עבודה רוחנית בגשמיות; עבודתו של האדם היא התמרת החומר לרוח על ידי קידוש החומר.
כמו כן אני מביא מתורת ההאצלה של רי"א את התהליך שבו האצילות הרוחנית העליונה יורדת דרך מסכים בעשרה שלבים שהם עשר הספירות, ומפחיתה את עוצמת האור האלוהי עד לעולם הזה שהוא עולם החומר. בתהליך ההאצלה רי"א מתייחס לארבעה עולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה ועשייה – המשתלשלים מעולם האצילות ועד לעולם העשייה. עשר הספירות שדרכן מתקיים תהליך ההאצלה והן המתווכות בין האינסוף לעולם הזה; הן נבראו או נאצלו כדי לאפשר הנהגה והשגחה על פי הנהגות של דין, חסד ורחמים, וכדי לתת מקום לעבודה רוחנית של האדם על פי שכר ועונש.
אני דן בפרק זה בשאלת עצמות וכלים שהיא נגזרת מתפיסת ההאצלה, ומעלה את השאלות: האם הספירות הן ישויות אוטונומיות ועצמאיות? האם הן נאצלות או נבראות, או שהן עצמוּת האל ? מה המשמעויות הנגזרות מכך שהן עצמוּת האל באשר לשאלות אמונה בסיסיות כמו השגחה, שכר ועונש ובחירה? כמו כן אני דן בקשר בין האינסוף והספירות, ומה תפקידם של הספירות כמתווכים בין האינסוף לעולמם של בני האדם.
בדיון בדבר הקשר בין האינסוף והספירות אני מתייחס לאורות הקמץ, מושג שמופיע בקבלת גירונה, המתאר את קיומם של שלושה אורות בין האינסוף לעשר הספירות הנקראים אור קדמון, אור צח ואור מצוחצח, ובודק כיצד המושג אורות הקמץ בא לידי ביטוי בכתבי רי"א ור' מאיר אבן גבאי, שהוא מקור השפעה חשוב על רי"א. אני משווה בין השקפותיהם של אבן גבאי ורי"א בשאלות של עצמות וכלים, אורות הקמץ ומקומה של ספירת הכתר בעשר הספירות.
בדיון זה אני מעלה את שאלת השינויים וההיפוכים בספירות שמופיעה בהגותו של אבן גבאי, שנועדו לאפשר השגחה על פי חסד, דין ורחמים, ואת יכולת הבחירה והשינוי לבני האדם. אני דן בשאלה המתבקשת, כי אם השינויים בספירות הם רק השתקפות בעיני הנמצאים, ואין שינויים בפועל בספירות, הרי הבחירה החופשית והתשובה אינן קיימות והן רק אשליה. מפירוש זה של השינוי בספירות כהשתקפות בלבד, נגזרות שאלות של מהי האמת? האם האמת היא אחת והיא מוחלטת, או שזו אמת יחסית? ואם אין אמת מוחלטת, כמו בגישה הפוסט- מודרנית, האם האמת היא רק סוג של נרטיב שהאדם מספר לעצמו כדי לאפשר לו ראייה של עולם שהוא יכול לחיות בו? וכיצד נתייחס אם כך לאפשרות קיומה של בחירה חופשית – האם כסוג של נרטיב בלבד, סיפור שהאדם מספר לעצמו? האם כשהאדם מספר לעצמו שיש לו בחירה חופשית למרות שאין לו בפועל יכולת בחירה, האמונה שיש לו בחירה עונה על הצורך שלו בבחירה חופשית.
משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי
עמוד ד'
כי תצא למלחמה על אויביך – ונתנו יהוה אלהיך בידך".
בזכות מה ננצח – את ציר הרשע האיראני?
א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" – כ-י = כ-ל י-שראל.
ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.
ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".
1."כי תצא למלחמה על אויביך – ונתנו יהוה אלהיך בידך".
- כי תצא מחנה על אויביך – ונשמרת מכל דבר רע…
- כי יהוה אלהיך – מתהלך בקרב מחנך – להצילך,
- 4. ולתת אויביך לפניך – והיה מחניך קדוש.
- ולא יראה בך ערות דבר – ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
א. רבנו-אור-החיים-הק'
מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק:
"כי תצא מחנה על אויביך,
ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) –
הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג – אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו).
משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".
פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.
ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים. המילה "כי" = כ'ל י'שראל.
אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".
ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".
אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי:
"כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".
ישנם שני אויבים:
אויב בשמים, ואויב בארץ
- 1. האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
- עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה.
כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך – בידיך".
- כך גם כיום במלחמה נגד החמאס והחיזבללה – רק כאשר ננצח את השטן שלהם למעלה, ע"י חזרה בתשוה, נכריע אותם במחילותיהם ובנהרותיהם.
ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.
ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.
אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.
ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:
"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: א-ה-ל-י-ך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".
"כי תצא למלחמה על אויביך,
ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).
פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.
ע"ד = ד"ע {74} מצוות.
דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.
ריבוי מצוות – למה ומדוע?
א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)
אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?
לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).
ב. "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).
"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,
כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).
פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.
המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.
רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.
גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).
המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).
פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.
הקברניט שלנו – הוא הקב"ה
המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,
ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.
אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.
בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".
על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).
"וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)
בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:
- 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
- 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".
3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.
זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.
הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,
לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.
הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה – רחבת – ידיים" המילה ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:
"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.
"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא.
"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.
"זכור את אשר עשה לך עמלק…
ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).
רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –
אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)
בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!
רבנו-אור-החיים-הק':
"כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –
כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).
אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).
הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').
"סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).
הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).
הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".
המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).
רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב: מכספי רמאות, לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה – "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.
מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!
רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים – הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".
פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו.
המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.
רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.
באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').
מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.
יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.
בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.
פועל יוצא מהסיפור:
המתנהג ביושר – זוכה לעושר.
"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…
שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).
בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",
לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.
רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה – לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:
"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם – כנגד הלימוד בפה.
התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.
"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.
"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.
התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.
המסר האמוני מדברי הבן איש חי:
בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.
כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".
הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).
הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.
מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.
תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.
הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.
"כי יקרא קן ציפור…"
אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.
הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.
ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".
הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.
במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.
החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.
הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.
הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.
המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.
כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק
לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.
יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט} (1909- 1834).
ב-ן א-י-ש ח-י: (נוטריקון) = בן נולד – איש ירא שמים – חיים יוסף.
רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).
תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.
בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.
בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.
רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.
הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין.
ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.
בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.
דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'
בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.
בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.
הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.
חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.
תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.
רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.
הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה. שלום בן עישה.
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד. מיכאל מאיר בן זוהרה.