מורשת יהדות מרוקו

מחווה לר' שלמה אביטבול, מחבר הפיוט "יפה ותמה".

כתב: ד"ר אלי שפר/ אסרף

בספר "שיר ידידות" של שירת הבקשות המרוקאית מופיעים מספר פיוטים שכתב הרב שלמה אביטבול , אשר נולד ופעל בעיר מראכש שבמרוקו  (מחצית המאה ה 19- עד ראשית המאה ה (20- בין בתי הכנסת הרבים במרקש בלט בפעילותו בית כנסת "סלט לעז'מה", שהוקם על ידי מגורשי ספרד שהגיעו לעיר. בית הכנסת היווה מרכז ללימודי תורה , פיוטים, דרשות ובו צמחה שיכבה מכובדת של רבנים, דיינים ותלמידי חכמים. בין מחזיקי בית הכנסת היה הנדיב הידוע תזיר מנחם אלבז שתמך באחזקת בית הכנסת , במימון לימודים לילדים נזקקים ותמיכה לנצרכים עד אשר עלה ארצה בשנת 1967 גולת הכותרת של הפעילות בבית הכנסת היתה בתקופת שירת הבקשות. הפיוט "יפה ותמה", שנכתב כאמור ע"י ר שלמה אביטבול מראה את הידע הרב של המחבר והשליטה שלו במקורות ושיבוצם בכתיבתו. בפיוט מהלל המחבר את התורה על מאפיניה השונים .

יָפָה וְתַמָה / ר' שלמה אביטבול

יָפָה וְתַמָה 1 תּוֹרָה תְּמִימָה 2 הַנְעִימָה

מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִים 3

אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ 4 בוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִי

תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִים, חֻקִים וִּמְצוֹת טוֹבִים 5

אֶת כָל לִבוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְגָבִים

וּכְפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים 6

חֵן דַדַיִךְ יַרְווּ בְכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת

מִפִיךְ אָנוּ חַ יים מִיֵין סוֹד אֱלֹהִים חַיִים

נִתְעַלְסָה בְגִיל בַאֲהָבִים 7

בְסוֹד נְקֻדוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְתָרִים עִם אוֹתִיוֹת 8

פְתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת 9 נֶעְלָמוֹת 10 סוֹדָם בָרָמוֹת 11

ביאורים לפיוט

-1 שאין ב ה מוּם . ראה (שור) תם… ובעל מוּם  )בבא קמא יב(

-2תמימה, מושלמת. ראה יהושוע ד, 10 : "עַד תֹּם כָּל הַדָבָר" .

-3 התורה ניתנה למשה כשהיא ניתנת לפרשנויות שונות. לכן, כשנחלקו חכמים בעניין מסוים, אף על פי שהלכה למעשה פוסקים כדעה אחת, יש מקום גם לשאר הדעות, ועל כן כולן בגדר "דברי אלהים חיים."על מחלוקותיהם של בית הילל ובית שמאי נאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הילל" .

4 -אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ, חזרה משולשת להדגשת עוצמת אורה של תורה .

5 -ראה נחמיה ט' יג: וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵר עִמָהֶם מִשָמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִים וּמִצְוֹת טוֹבִים

6 -ראה: מלכ' א ט' יא: ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים

7 -ראה ראה משלי ז ח: נתעלסה באֳהָבים .

8 -ראה שבת פט : בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות.

-9 פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה" הן יחידות ספרותיות שנקבעו על פי שיטת חלוקה קדומה.

10 -ראה דבה"י ב' ט,ב: "ולא נֶעְלַם דבר משלֹמֹּה…"

-11 ראה איוב כח, יח: "רמות וגביש" , אבן יקרה .

אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים 12 טוֹב מִזָהָב 13 וּפְנִינִים

מַעְיָן גַנִים 14 בְשִׁבְעִים פָנִים 15 כֻלָם חוֹנִים

הֵן אֲנִי עֶבֶד 16 נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְלֵב שָׁלֵ ם

יוֹרוּ מִשְׁפָטַיִך הָאֵיתָנִים

תַּנָאֵי 17 וְאָמוֹרָאֵי 18 גְאוֹנֵי 19 וּסְבוֹרָאֵי 20

וְרַבָנָן בַתְרָאֵי 21 לְחַיֵי מִדְבַשׁ יָאֶה

גְזֵרוֹת שָׁווֹת 22 וַהֲלָכוֹת פְסוּקוֹת 23

כֻלָם מִפִי גְבוּרָה זִקוּקַיִן דְנוּרָא

בְקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים 24 וְקוֹל מִשָמַיִם

שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ 25 בָךְ נֶעֱלָמִים

אֲשֶׁר בָם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים 26 בְצֵרוּפִים נִפְלָאִים

ביאורים לפיוט

12 -רמז כנראה לספר הזוהר

13 -ראה תהי' קיט עב: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף .

14 -ראה שיה"ש ד טו: מעין גנים באר מים חיים .

15 -ראה במדבר רבה יג, ט ז: שבעים שקל בשקל הקדש למה? כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה .

-16 ראה ריה"ל ישע' נג: כל עבד השם שהוא בגלות .

17 -תואר לחכם בזצן המשנה .

-18 תואר לחכם בזמן התלמוד

19 -תּואַר כָבוד לְרָאשֵי הַיְשיבות בְבָבֶל במאות השישית עד האחת-עשרה לספירה: הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור הגמרא )רמב"ם, הלכות מלווה ולווה ב ב(; רב סעדיה גאון .

20 -כינוּי לכָל אֶחָד מֵחַכמֵי בָבֶל שֶפעלו אחרי חתימת התלמוד הבבלי, בֵין תקוּפַת האמורָאים ובֵין תקוּפַת הגאונים: הדור הראשון רב יוסֵי הוא ראש רבנן סָבורָאֵי )ספרות ימי הביניים (

-21 החכמים האחרוני ם

22 -גזרה שווה היא לימוד דין בעניין אחד מעניין אחר, על פי שתי מלים דומות הכתובות בשני העניינים .

-23 הלכה שנִקבעה סופית, הלכה שהכול מסכימים עִמה, הלכה קבועה: אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלָכה פסוקה )ברכות לא(

-24 שמים עליונים. ראה: בְטֶרֶם שְׁחָקִים וַאֲרָקִים נִמְתָּחוּ – פיוט המושר בקהילות רבות כחלק מאמירת הסליחות. הספרדים נוהגים לומר פיוט זה בעשרת ימי תשוב ה .

25 -שמות של הקב" ה

26 -למשל: בְרֵאשִׁית, בָרָא אֱלֹ קים, אֵת הַשָמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ/ וַיִקְרָא יְ –הוָה אֱלֹקים, אֶל-הָאָדָם ;/ וַיִשַׁע י–הוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ

וְהֵמָה בַכְתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים

מְאִירִים ומַזְהִירִים בְסוֹד יְשָׁרִים

כִי חַיִים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָהֶם 27

אֲשֶׁר יַעֲשֶה הָאָדָם וָחַי מִזִיו צוּר עוֹלָמִים

לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְלַחְמִי 28

בְיַ"ג מִדוֹת 29 תִּדְרֹּשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹּמֶר 30 כַש וּרָה

הֶקֵשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִי גְבוּרָה

כְלָלִים עִם פְרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה

מִשָם יוֹצְאִים אַרְבַע נְהָרוֹת כֻלָם אוֹרוֹת

פְשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים 31

מַה טוֹב דוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָה 32

נֹּפֶת צוּף דְבַשׁ שְפָתַיִךְ 33 גַן נָעוּל 34 דְלָתַיִךְ

רֵיחַ טוֹב בְגָדַיִךְ 35 דוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ

חַמָה

ביאורים לפיוט

27 -ראה ויקרא יח ח: ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני י-הוה .

-28 ראה מלי ט ה: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשׁתוּ בְיַיִן מָסָכְתִּי .

-29 ראה פרשת ויקרא – יג מדות פרק א: רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת .

30 -קַל וָחֹּמֶר , הֶקֵשׁ, גְזֵרָה שָׁוָה , כְלָלִים עִם פְרָטִים – סוגים של מידות שהתורה נשדרשת בהם .

31 -פרד"ס / פרדס – פשט, רמז, דרש, סוד. כינוי של תורת הסוד ביהדות, בדרך כלל משמש השם לציון עניינים קבליים.

-32 ראה שיה"ש ד י : מה יפו דדיך אחתי כלה מה טבו דדיך מיין וריח שמניך מכל בשמים. ראה פרשנות שם .

33 -ראה תהל' יט יא : הַנֶחֱמָדִים מִזָהָב וּמִפַז רָב וּמְתוּקִים מִ דבַשׁ וְנֹּפֶת צוּפִים .

-34 ראה שיה"ש ד יב: גןַ֥ ׀ נָעוּל אֲחֹּתִי כַלה גל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם.

35 -ראה שיה"ש ד יא: …. וְרֵיחַ שַלְמֹּתַיִךְ כְרֵיחַ לְבָנוֹן .

וּלְבָנָה 36 כֻלָם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ

כִי אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינֵךְ עֹּשֶׁר בִשְמאֹּלֵךְ 37

בָרוּךְ בוֹרְאֵךְ בְיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים 38

ביאור לפיוט

הפיוט זכה למספר עיבודים מוסיקליים, ביניהם:

-36 ראה שיה"ש ו י : מִי־זאֹּת הַנִשׁקָפָה כְמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְבָנָה  בָּרָה כַחַמָּה אֲיֻמָּה כַנִּדְגָלוֹת .

37 -ראה משלי ג טז: אֹּרֶךְ יָמִים בִימִינָהּ בִשְמאֹּולָהּ עֹּשֶׁר וְכָבוֹד.

38 -חי העולמים – הניקוד הנכון "חי" בפתח ולאו בצירי, כפי שיש טועים לומר.__

vwA-C858https://www.youtube.com/watch?v=1NP

תוספת שלי(א.פ) מתוך ויקיפדיה

מחבר הפיוט

מחבר הפיוט, הרב שלמה אביטבול, חי במרקש שבמרוקו בין אמצע המאה ה-19 והעשור השני של המאה ה-20, ופיוטים רבים שחיבר נכללים בשירת  הבקשות של פרשת "יתרו". בפרשה מוזכר מאורע "מתן תורה", ועל כן פיוט זה מופיע בסדר פרשה זו, בקרב יהודי מרוקו.

אודות הפיוט

הפיוט הוא קצידה (שיר בעל תבנית ארוכה, המתאפיין במבנה מורכב) המהללת ומשבחת את התורה, תוך הסתמכות על מדרשים ומסורות קבליות. בפיוט, מתאר הרב אביטבול את יופיה, עומקה וחינה של התורה, וסוקר את מישורי הקיום שלה, דרך תיאור היבטים שונים המצויים בה.

לכל אורך הפיוט, שוזר בו הרב אביטבול ביטויי אהבה שנלקחו משיר השירים, ומעודד את העיון בתורה בדרכים שונות: על דרך הפשט, הרמז, הדרש והסוד.

יהודי מרוקו נוהגים לשיר את הפיוט במשך כל ימי השנה בכלל, ובשבת פרשת בשלח בפרט.

הפיוט זכה לביצועים רבים, בהם של ליאור אלמליח, חיים אוליאל, אמיל זריהן ויגל הרוש ואנסמבל שיר ידידות. ע"כ)

השלום ישרור בארץ, הגבולות יורחבו ולארץ יעלו רבים מהגלויות השונות.

לסיכום ייאמר כי המשוררים במשך מאות שנים שיבצו בתוך הפיוטים שכתבו, בתוך מכלול מעגלי של סבלי הגלות, ציפיות משיחיות וגאולה עתידית, תקוות לנקמת ה׳ באויב־ כ הצוררים אותם, גם שורות של געגועים וכמיהה לארץ הקודש. העטרה תחזור ליושנה וחזיון הנביאים יתגשם: מלך מבית דוד, שופר יישמע בירושלים ותשרור מלכות של צדק באי־־ הנכספת, אליה יחזור העם היושב בגלות.

הערת המחבר: הנביאים בנבואות הנחמה, מציינים רבות את עתידם של עם ישראל וארץ־ישראל. כאשר הנביאים ראו בגלות פורענות הבאה על העם כעונש, התפתחה אצלם הגישה הרואה בתקוה לגאולה תקוה לאומית מדינית של כלל העם. ממקראות רבות המופיעים בספרי המקרא עולה התמונה הבאה: ה׳ יקבץ את הגלויות לא״י, ה׳ יטע אל העם על אדמת ישראל, איחוד השבטים שעליהם ימלוך מלך מצאצאי בית דוד, הארץ תניב פרי כגן עדן ועוד כמובן שהתנאי לכך הוא התשובה של העם. ראה המקראות: דברים ל׳, א׳־ג׳; ישעיהו מ״ד, כ״ב; ירמיהו ל״ב. ל״ט־מ׳.

ג. השבתות

הפיוטים לשבת נקראים ״בקשות״ והן נפוצים ב״שירת הבקשות״. בכל סדרה שבועית מופיעה בקשה אחת, ולעיתים רחוקות מופיעות שתי בקשות. עורכי ״שיר ידידות״ שיבצו את הבקשות לשבת בראשית הסדרה והן פותחות את רצף הפיוטים לאותה שבת. בין הבקשות ניתן לזהות פיוטים המושרים בסעודות השבת בקהילות ישראל השונות.

הערת המחבר: ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.

בהויה היומיומית של יהודי מרוקו לשבת היה מקום חשוב. השבת הפכה במשך השנים לנכס תרבותי־דתי, והיא קיבלה את מעמדה המיוחד מתוקף הצו האלוקי במעמד הר סיד ״זכור את יום השבת לקדשו״. זהו יום שבו נסגרו היהודים ב״מלאח״ שבעיר וחיו את השבת כהויתה. השבת נתמזגה לתוך דמם של יהודי מרוקו ולתוך ישותם כטבע שני. נאצל עליהם מאור זיוה של השבת, ומתוך כך הוקל סבלם של הבריות ליום אחד. כל הרעיון של קידוש יום אחד מימות השבוע לשבות ולנוח מן העמל והיגיעה שנתיגעו יהודי מרוקו ויהודי הגלויות השונות, הביא את המשוררים לבטא בכתב את אשר חשו ביום זה.

בפיוטי ״שירת הבקשות״ קיים תיאור מפורט של מצות השבת; את השבת קידש האל כבר במעשה בראשית ואותה הועיד לעמו:

בקשה לשבת פרשת ויגש

(273) — בקשה — סי׳ אני משה

שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ

לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —

כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ

סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים

בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה

בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

כנפי שחר

 (273) הנושא: שבת.

יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… — המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… — שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… — פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).

הבשורה על כניסת השבת במלאח של היהודים:

הקול מאוד ערב / נשמע באזני

בנים ייראו קרב / לילה והנה

נר בערו ערב / צועק ועונה

התקדשו לפני / בוא יום ה'

קטע זה מתאר את קול הכרוז המכריז על סגירת החנויות, מנהג שהיה קיים בין חומות ה״מלאח״ בקהילות שונות במרוקו. במשך מאות בשנים חיו היהודים במרוקו בתנאים משפילים וקשים. אולם, משהדליקו הנשים את נרות השבת, מיד השליך היהודי בן המלאח את כל עמל החיים של יום־יום אחרי גוו והתנער מכל חרפת השפלות ודבק בשבת.

הערת המחבר: ב״זוהר״ כתוב כי ברגע שישראל מקדשים את השבת, מיד כל העולמות מקדשים אותה אף הם: ״כל ערב שבת, כיוון שישראל מקדשים את יום השבת למטה, כרוז מכריז לארבעה קצוי העולם: התכנסו מחנות קדושים, התקינו כסאות קדושים…מיד מתעורר עץ החיים ומקיש באותם העלים שלו, ורוח נושבת מהעולם יזבא, ואותם ענפי האילן מתנענעים ועולים ריחות העולם הבא״ (ג׳ פרשת ״שלח״).

המשורר מתאר את בני הבית מתהדרים בלבושם לקראת יום השבת ״בחרו מבחר בגדים, תלבשו חן ועטרות״ ובמקום אחר כתוב ״רקמות ובגדי ארגמן, תלבש ותהיה מזמן״.

אך לא רק בענייני לבוש עוסקים בני הבית, מתנה זו של השבת ניתנה כדי לזכרה, לשמרה ולקדשה כהלכה. במשך כל ימות השבוע היה נוהג היהודי לחסוך מכלכלת נפשו ונפשות ביתו להוצאות השבת הקדושה, להכנת מטעמים ומעדנים:

"תן לך כל מעדנים / בשר שמן איל תמים

שלחן ערוך יהיה שלם / קדוש יין בכלי חמדה"

ביתו של היהודי משתנה בשבת: השולחן הערוך, הנרות הדולקים, החלות והיין לקידוש ממלאים את אווירו של הבית קדושה וצהלה ומעניקים ליהודי ״נפש יתירה״ ־ מעין רוחב לב למנוחה ולשמחה לגוף ולנפש ככתוב בפיוט ״ויברכו ויקדשו/ נפש יתרה לבשו״.

יום השבת מרובה במצוות ובמנהגים, ואת חלקם אנו מוצאים בפיוטי ״שירת הבקשות״. ״חכם לב יסעד/ שלוש סעודות בל ימעד״ כותב המשורר. מנהג זה נפוץ הוא. שלוש הסעודות הן אות כי שבת היום לה׳. יש אף המוסיפים סעודת ״מלוה מלכה״ במוצאי שבת קודש. ביום זה מקפידים בכל סעודה לבצוע על שתי ככרות שלמות כנגד המן שלקטו ממנו שתי מנות ביום שישי.

"…שוכן סנה / הוריד המן במחנה

יום השישי לחם משנה / על אשר ילקטו יום יום "

פיוטים רבים מציינים את עיקרו של השבת כיום מנוחה, שבו שובתים ממלאכה. המשורר כותב ״בו מעשיו כלה/ יום בו אהבו״, היום השביעי הוא היום האהוב על ה׳

" יום שביעי שם למרות / יום מנוחה הוא בארך….

נשלמו בו כל מלאכות"

בשבת אסורה כל מלאכה, מלבד פיקוח נפש שדוחה את השבת, כי כך דרשו חז״ל: ״וחי בהם ולא שימות בהם״. מפני ייחודה של השבת, גזרו חכמים גם על כל מה שדומה למלאכה ועל כל מה שיכול להביא לידי מלאכה. כך נאסרה ההליכה מחוץ לתחום שבת ״כל מלאכה לא תעשו…ותחום שבת אל תהרסו״ אסור ללכת בשבת דרך רחוקה מחוץ לעיר, כי אם עד אלפים אמה לכל כיוון.

ייחודו של יום השבת הוא בהיותו יום, שבו לומדים ומתענגים על התורה:

"שבת לשמור / ולהתענג בתורה

אשר צווה / אל חי נאזר בגבורה

חלק שבת בתורה / בו יהגו מביני שכלם"

יום השבת יוצא דופן במספר העולים לתורה; בימים שני וחמישי עולים שלושה ואילו בשבת עולים שבעה, ולאחר מכן תפילת מוסף:

הערת המחבר: פיוט מס׳ 202 בא״ש, נכתב ע״י משורר בשם משה בר יעקב ומופיע בפרשת ״וישב״. בפירושו ״מעשה חרש״ לפיוט זה כותב הרב ר׳ חיים רפאל שושנה כי הצלע: ״קדושת שבת כתקנת עזרא״ אין לה כל קשר עם הצלע הבאה אחריה ״יעלו שבעה לספר תורה״. הוא מוסיף כי עזרא הסופר תיקן תקנות שונות (כמו קריאת תורה במנחה בשבת, קריאת התורה בימים שני וחמישי ועוד)ואילו עליית שבעה לתורה והפטרה נקבעה ע״י משה רבנו.

"קדושת שבת כתקנת עזרא / יעלו שבעה לספר תורה

ומפטיר ישלים ההפטרה / ויתפללו מוסף כהלכתו

כי בו שבת מכל מלאכתו"

כך הופכת השבת ליום, שבו האדם היהודי חי באוירה המיוחדת לו. אוירה זו עוזרת לו לחוש את טעם השבת, ומשום כך כותב המשורר ומבקש מה׳:

"אל עולם שכלו / שבת תזכני

ונרך בהלו / שים אור בעדני

ואל משכן שילה / תשוב תעלני"

ביטוי זה ״עולם שכלו שבת״ מופיע גם בפיוט אחר ״אל עולם שכלו שבת תזכרני״. בפיוט אחר מופיע הביטוי כצלע החוזרת על עצמה לאחר כל בית, ומתכוון לעולם הנשמות הוא העולם הבא שלאחר המיתה. יחד עם כך, מיחל המשורר לאורו המיוחד של השבת ומקוה לבניית המקדש שהוא אחד מביטויי גאולת עם ישראל.

מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–

פרק ראשון

החל מפרשת בראשית , מנהג הוא בידם של יהודי מרוקו להשכים קום לשירת הבקשות …
רבים המשוררים מבני מרוקו שהקדישו לכל פרשה ורפשה את הפיוטים שלה…
תקצר היריעה מלהביא את אשר נכתב אודות נושא רחב זה…
בכוחי הדל, אשתדל להביא בפני הקוראים את המעט הידוע לי…

מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים.

למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16.

כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו?

מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו.

יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא. ההשכמה מתקיימת בשבתות החורף, משבת ״בראשית״ ועד לשבת ״זכור״ ־ השבת שלפני פורים. לאחר סדרה של פיוטים מסתים מפגש ״שירת הבקשות״ ולאחר מכן עוברים לתפילת שחרית.

על מנהג זה נאמר:

"מקדמת דנא, נהגו יהודי המערב(המג'רב) לקום באשמורת הבוקר כדוגמת דוד מלכנו. להלל, לשבח ולפאר את ה' אלוקינו בשירים ובתשבחות, ובפרט בלילי שבת הארוכים של ימות החורף"

במעמד זה משתתפים הרבנים, ראשי הקהילה, מכובדים, פיטנים, גבאים, חברי ועדים של בתי הכנסת, ״מולועין״ וסתם ״עמך״. באמצע בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים וחובבי שירה שישאו קולם בשירה מעת לעת.

הערת המחבר: הוא נקרא ״אל מקדם אל כביר״ (המוביל הגדול) בהיותו הפיטן הראשי הקובע את מהלך הערב ־ הקצב והדרך בהם ינוהל הערב.

     מאיר אלעזר עטייה, בהקדמתו לקובץ ״שיר ידידות״ מסתמך על דברי ה״זוהר״ בפרשת ״תרומה״ האומרים, כי דוד המלך עסק בתורה ובתשבחות לאל עד שבא הבוקר. הפיטן מאיר אלעזר עטיה מארגן חבורת בקשות בגבעת אולגה והקליט את כל סדרת הבקשות ־ מפעל חינוכי חשוב מאוד.

מולועין:   אלה הם חובבי השירה הנוהגים להשתתף בכל כינוס או מפגש שנשמעים בו פיוטים; לעיתים הם נותנים קולם בשיר.

חובבי השירה והפיוט משתתפים בחזרות, בשעורים המתקיימים בימי החול, בדרך כלל בערבים, החזרות מתקיימות בבית הכנסת או בביתו של אחד הפיטנים. בחזרות, מלמד הפיטן הראשי את לחני הפיוטים תוך תקוה, כי לימוד זה יאפשר ללומדים להשתתף במנהג, ואגב כך לשפר את יכולת הביצוע שלהם. מנהג הבקשות לא ייפתח ללא הפיטן הראשי. כניסתו לבית הכנסת מהוה סימן כי זוהי העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב.

פרק ה׳

ד. המועדים

גם המועדים זוכים להוקרה בפיוטי ״שירת הבקשות״. ב״שיר ידידות״ שובצו ע"י העורכים 19 פיוטים. פיוטי המועדים מתאימים בתוכנם לחג הפסח, לחג השבועות ולשמחת תורה.

שני פיוטים ־ האחד בפרשת ״לך לך״ והשני בפרשת ״וירא״. 9 פיוטים בפרשת ״בשלח״ ו־8 נוספים בפרשת ״יתרו״.

חג הפסח

יציאת מצרים מתוארת כמאורע כביר ונפלא בחיי עמנו. אחרי מאות שנים של גלות קשה, של ענויים ועבדות שפלה תחת שלטון פרעה מלך מצרים, פקד ה׳ את עמו ונקם את נקמתו ממעניו האכזריים. חג הפסח, חג הזכרון ליציאה מעבדות לחרות, חיזק בליבות היהודים בכל הדורות ובכל הגלויות את התקוה לגאולה העתידה, לשוב מארצות נכר לחיי חופש ודרור בארצו הנכספת. הפיוטים המתייחסים לפסח משובצים בפרשת ״בשלח״, שהיא הפרשה שלפני ט״ו בשבט. זו נקראת במסורת ״שבת שירה״ לפי שקוראים בה את פרשת ״בשלח״. משום כך, ההתאמה בתכנים של הפרשה ושל פיוטי הבקשות: עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת יוסף וטביעת פרעה וחילו בים.

הפיוטים בשבת ״בשלח״ פותחים בדרך כלל בדברי שבח והלל לה׳, בורא עולם, על מעשי הנסים ועל הגאולה לישראל. משורר אחד כותב:

אֶל עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנִים / אָשִׁיר שִׁירָה חֲדָשָׁה

גָּאֵל אֶת זֶרַע אֵיתָנִים/ עֲדָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה

עָבְדוּ בָּם רְד"וּ שָׁנִים / הַמִּצְרִים עֲבוֹדָה קָשָׁה

״זרע איתנים״ הם עם ישראל, צאצאי האבות הנקראים איתני העולם, שעבדו רד״ו ־ 210 שנים במצרים. משורר זה כותב דברי הלל לה׳ בעיקר על עשר המכות, ואילו בפיוט אחר כותב אחד המשוררים דברי הודיה לה׳ על נס קריעת ים סוף.

האבות כאיתני העולם, רעיון המופיע ב״מעשה חרש״ של הרב שושנה, כפי שהוא מצטטו ממסכת ״ראש השנה״ י״א ע״א.

יהגה פי שיר הודאות / לצור חסדו אדרושה

יום זה הפליא פלאות / הפך ים ליבשה

הפועל ״אדרשה״ ־ האם זה מלשון לדרוש? ואולי זוהי דרשתו של מחבר הפיוט בבית־ הכנסת בפני קהילתו, כנהוג ביום שביעי של פסח? סביר להניח כי בפועל ״אדרושה״ מתכוון המשורר לתפילה בפני בורא עולם על הנפלאות בנס קריעת ים סוף.

המשכם של הפיוטים מציג פירוט של יתר מעשי הנסים שעשה ה׳ לעם ישראל. תחילת הסקירה היא בצעקת בני ישראל מהסבל שפקד אותם במצרים:

שמע את צעקתם וגם את נאקתם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

זכרונם להיגאל עולה לפני ה', וכך מונה המשורר בדרכו את עשר המכות:

הפך מימיהם לדם / וצפרדע לאבדם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

אחרי עשר המכות:

אֲזַי נִקְרַע / הַיָּם לַעֲמוּסִים

וְעָבְרוּ בוֹ / נְעָרִים וִישִׁישִׁים:

אֶפְצְחָה פִּי / אַזְכִּיר עֶשֶׂר נִסִּים

פָּעַל בַּיָּם / צוּר מוֹשִׁיעַ חוֹסִים:

המשורר נעזר בכתיבתו בדברי המשנה ״עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים״. והוא מפרט את הנסים בדרכו שלו. בהמשך הפרשה מופיע גם הפיוט של המשורר הידוע ר׳ יהודה הלוי ״יום ליבשה״. פיוט זה מושר בליל השביעי של פסח ותוכנו עוסק בקריעת ים סוף. בפיוט זה מכנה המשורר את המצרים כ״בת נעמית״ שהיא צאצא של מצרים אותה ״הטבעת בתרמית״ לעומת בני ישראל המכונים כ״פעמי שולמית״, שהלכו בתוך הים ביבשה. כמו תמיד, המשורר היהודי המרוקני המצוי מסיים את הפיוט בתקוה לגאולה:

דוד אהוב דגול בכל…/עושה שלום בורא הכל…

ובנה ערים הנשמות…/ תהלל שמו בזמרה

והפזמון החוזר מסיים את הפיוט:

מרכבות פרעה וחילו / בתוך הים ירו ירה

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–

חג השבועות

חג השבועות לעם ישראל הוא חג שאין כדוגמתו אצל שאר האומות. חג קבלת התורה משמים הוא חזות הכל בעיני העם. בחג זה רואה עם ישראל את קביעת אופיה וצורתה, את סוד נצחיותה ואת קיומה של האומה כולה. בפרשת ״יתרו״ קיימים מספר פיוטים, שנושאם הוא מתן תורה. הבולט והמוכר ביניהם הוא, כמובן, הפיוט ״נרדי נתן ריחו״ המושר בחג השבועות בבתי־הכנסת:

נרדי נתן ריחו / ר' אברהם אבן מוסה

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ

אֵל נָתַן לְעַמּוֹ תּוֹרָה תְמִימָה
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה

עד שהמלך, הקדוש־ברוך־הוא, ב״מסיבו״ ־ ברקיע, עם ישראל עומד בתחתית הר סיני מבושם בריח טוב וקורא לפני המלך ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״.

יום הופעתו של עם ישראל בתחתית הר סיני מתואר ע״י המשוררים כיום גדול. ביום זה הועדף עם ישראל משאר הגויים: [פיוט מס׳ 430 בא״ש, נכתב ע״י המשורר יוסף ומופיע בפרשת ״יתרו״.]

ה' זורחת / לשעיר בחכמה

מפארן הופעת / לדחות בן האמה

בסיני נגלית / לבן הגבירה

לקח טוב נתתה / לאומה טהורה

המשורר עושה שימוש במדרשהידוע על ה׳ שבא לאומות העולם ורצה לתת להם את התורה. כל אומה שאלה ״מה כתוב בה?״ וכל אומה קיבלה תשובה המנוגדת לאופיה, מה שהביא את האומות להסתייג מהתורה. כאן המשורר מציין את הדחיה של ״בן האמה״ ־ בן הגר שפחת שרה מלקבל את התורה, כך שעם ישראל הוא שיקבלה. בפיוט זה סוקר המשורר את עשרת הדברות שהם חלק מהתורה. תורה זו כפולה היא ־ תורה שבכתב ותורה שבע״פ:

חכמי וזקני / הגו בשתי תורות

אמרות ה' / אמרות טהורות

המשורר מסתמך על המדרש של הפסוק ״אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ולבין בני ישראל בהר סיני״: אחת בכתב ואחת בע״פ. מכאן שניתנה תורה שבע״פ למשה על כל דקדוקיה. דברי התורה ״יקרו מפנינים… כריח שושנים… מצוף דבש מתקו״.

חג שמחת תורה

מקור השמחה בחג זה הוא סיום קריאת התורה באותו היום. לפי המנהג תחילת הקריאה בתורה בפרשת ״בראשית״ חלה ביום שמחת תורה, הוא יום שמיני עצרת. ביום זה אף מסיימים את הקריאה בתורה בפרשת ״וזאת הברכה״.

יום ״שמחת תורה״ הפך במרוצת השנים לחג עממי המקיף את כל חלקי העם מנער ועד זקן. ההקפות נערכות בליווי שירה וריקודים עם ספרי התורה, וגם הילדים נעשים שותפים לשמחת מצוה זו. אחד הפיוטים הידועים, ואולי המוכר ביותר בהקפות עם ספרי התורה, הוא הפיוט הידוע ״מפי אל״. בפיוט שישה בתים בני ארבע צלעות כל אחת ופזמון חוזר:

מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל. יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל:

אֵין אַדִּיר כַּיָי. וְאֵין בָּרוּךְ כְּבֶן עַמְרָם. אֵין גְּדוֹלָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין דּוֹרְשָׁהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין הָדוּר כַּיָי. וְאֵין וָתִיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין זַכָּאָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין חוֹמְדָה כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין טָהוֹר כַּיָי. וְאֵין יָשָׁר כְּבֶן עַמְרָם. אֵין כְּבוּדָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין לוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין מֶלֶךְ כַּיָי. וְאֵין נָבִיא כְּבֶן עַמְרָם. אֵין סְמוּכָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין עוֹזְרָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין פּוֹדֶה כַּיָי. וְאֵין צַדִּיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין קְדוֹשָׁה כַּתוֹרָה. וְאֵין רוֹחֲשָׁה כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין שׁוֹמֵר כַּיָי. וְאֵין שָׁלֵם כְּבֶן עַמְרָם. אֵין תְּמִימָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין תּוֹמְכָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

בפיוט מילות תואר המציינות את מעלותיהם של ה׳ ושל משה ואת מעלותיה של התורה ה׳ מצויין כ״אדיר״, ״הדור״, טהור״, ״מלך״, ״פודה״, ו״מציל״. משה מתואר כ״ישר״ ״צדיק״ ו״נאמן״. התורה מקבלת תכונות כמו ״זכה״, ״קדושה״ ו״תמימה״.

פיוטים בנושאים שרבים

במכלול של 559 פיוטים וקצידות המופיעים ב״שיר ידידות״, שיבצו העורכים לתוך הקובץ גם 84 פיוטים וקצידות העוסקים בנושאים שונים, שאין להם נגיעה ישירה לנושאים. כמו גלות וגאולה, כיסופים לארץ־ישראל, שבתות ומועדים.

על מה כתבו המשוררים? מהם הנושאים האחרים שעניינו אותם? עיון בפיוטים של ״שירת הבקשות״ המופיעים בקובץ ״שיר ידידות״ מגלה כי המשוררים כתבו על נושאים שונים.

1. 1. כבר בפרשה הראשונה ״בראשית״ מוצאים פיוט, ובו דברי הודאה על גשמים שירדו:

הן אלקים טוב אחיה / ואשוחח פלאיו

כי בששון הוא מרוה / פי ידידיו עם קרואיו

טוב אלוקים וחסדו מרוים את האדמה ואת האדם באשר הם.

2. בפרשת ״בראשית״ משובצת הקצידה הידועה ״צמאה נפשי לאל תמים דעים״27/ זוהי קצידה חנוכית שהמסר העיקרי בה הוא שאל לו לאדם להתגאות ולבטוח בעשרו. הקצידה מסתימת במה שהאדם מחוייב לעשות:

יבחר בתורת האל תמימה / ובלומדיה תגדל אהבתו

חילו ואונו להבל דמה / ישכיל ויבין לאחריתו

3. בפיוט שבח והודאה לרגל החלמה כותב המשורר על הייסורים שבאו עליו:

מעגלי צדק תנחני

אהבתי תורתך

פדה שלום את נפשי / וכלכל את שיבתי

כל עוד רוחי בי ונפשי / הוא מחסי ומצודתי

הייסורים נתקבלו באהבה ע״י המשורר בדומה למכות שמכה האב את בנו, כדי להוכיחו ולהחזירו לדרך הישר. האל המכה הוא גם זה המספק לאדם את צרכיו ומכלכלו גם בזקנתו וככלות כוחו.

כך אפשר לציין פיוטים נוספים המתייחסים לנושאים רבים ומגוונים, כמו בצורת שחלפה, י״ג עיקרי האמונה, חופה ועוד. גם פיוטים אלה, כמו רבים אחרים, מסתיימים באזכור הגאולה ובתקוה של המשוררים השונים לקץ ייסורי הגלות. נושא זה היה כאש בוערת בעצמותיהם וביטא את אשר חשו בחייהם היומיומיים.

סיכום: שירת הפרט ושירת הכלל חד הם

ככל שרבו הייסורים, בשנים אלה או אחרות, ישבו המשוררים השונים והביעו את רחשי ליבם בתיאור חייהם הקשים ואת התלאות העוברות ביחסיהם עם הערבים שכניהם. שירה פרטית זו הביעה אמנם את כאבו האישי, את מצוקותיו ואת ציפיותיו המשיחיות כולל געגועיו וכיסופיו של המשורר לארץ־ישראל, אך יחד עם זאת כוחה של השירה הפרטית היה בכך שהפכה לשירת הכלל.

באופן מתמיד כתבו ושרו יהודי מרוקו על אותם נושאים ־ אהבה לה׳, ייסורי הגלות. הציפיות המשיחיות והגאולה הקרובה, שבהם תיאור ציון וירושלים כארץ היסוד וההבטחה עניין זה חיזק את הקהילות היהודיות במרוקו: בידל אותם מהחברה הערבית הסובבת, עיצב את זהותם כיהודים, שמר על ייחודם ותרם לאחדותם כאחד.

הפיוטים שנכתבו, ושחלקם הפכו ל״נכסי צאן ברזל״ בטקסים ובתפילות בקהילות היהודים במרוקו ובישראל, מבטאים את דעת בני הקהילה ביחס לחיי היומיום שלהם ולמסגרת הקיום שלהם.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–

עמוד 78

קובצי הפיוטים של הבקשות

בערבי ״שירת הבקשות״ נעשה שימוש בקובצי פיוטים שחוברו בערים השונות במרוקו.

כך קרה שבערים הותיקות, כמו מוגדור, מרקש, פאס, מקנס, טיטואן ועוד השתמשו בפיוטים שונים; ומובן מאליו שלא היתה אחידות בין הקהילות השונות. כל זה קורה עד להופעת הקובץ ״רני ושמחי״.

א. קובץ הפיוטים ״דבי ושמחי״ 1890, מוגדור

בקובץ זה נעשה ניסיון לכלול בו את כל מנהגי ״שירת הבקשות״ שהתגבשו בקהילות השונות ולהפוך אותו לקובץ אחיד לכלל הקהילות.

הוא נערך במוגדור ב־1890 והודפס בוינא. הקובץ נערך ע״י שלושה:

יצחק בן יעיש הלוי (מוגדור, 1850-1895) [היה ידידו הקרוב של ר׳ דוד אלקיים ממוגדור.]: פעיל בחוג המשכילים במוגדור. הוא ידע בעזרת מכתבים את העיתונים העבריים ״הצפירה״ ו״המליץ״ על מצבם הקשה של יהודי מרוקו. הוא אף שלח עצומות לארגונים יהודיים כדי להזעיק את יהדות מערב אירופה למען זכויותיהם של יהודי מוגדור ומרוקו.

דוד יפלח (מרקש, 1943־1867) : היה לו ידע רב במוסיקה הערבית המוסלמית האנדלוסית ובמאות שירי קצידה. בקיאותו היתה ידועה לערבים וליהודים כאחד. הוא המשיך בפעילותו המוסיקלית עד לשנות ה־40 של המאה ה־.20נוסף לזאת נחשב דוד יפלח לגביר מכובד במוגדור (לשם עבר מאוחר יותר), השתתף בחוג של משכילים עבריים והתמנה ל״שיך״ היהודים (״נגיד״) הרבה גם בזכות עושרו שצבר מעבודתו כצורף. הוא היה שליח ציבור וניהל בקשות בבתי הכנסת שבעיר.

[סיפור עליו אומר, כי עפ״י בקשת המלך מוחמד ה־5 ליוה וניגן רבות בתזמורות אנדלוסיות שערכו מופעים בארמונות המלך במרקש וברבט. הוא ליוה את עצמו בתזמורת המלכותית ה״סתארה״.]

מנחם אבן חיים .

הספר ״רני ושמחי״ אינו ערוך לפי סדרות של פיוטים לכל שבת. הוא כולל בתחילתו את הפיוט ״ידידי נפש״, ברכות השחר, פרקים מספר ה״זוהר״ ומסיים בסדרה ארוכה של בקשות ופיוטים.

ב. קובץ הפיוטים ״שיר ידידות׳/ 1921, מרקש

העיר מוגדור היתה בראשית המאה ה־ 20 עיר של תורה ושל פיוט. החיים בעיר תססו במפקד של ה־ 29 באוקטובר 1917 נמנו במוגדור 7.697 יהודים. אוכלוסיה זו, קרוב ל־ 8000 נפש, חיה במלאח ובסביבתו. מוסדות תורה נפתחו ותלמודי תורה סיפקו את שרותי החינוך בעיר זו פעלו פיטנים מוכרים כמו: ר׳ שלמה בן יוסף אביטבול, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ חיים אפריאט (עבר לאחר מכן למרקש) ועוד.

מנהג ״שירת הבקשות״ בעיר זו ובמרקש היה קיים באופן מודגש. בערבי ״שירת הבקשות״ במוגדור ובמרקש נעשה שימוש בקובץ ״רני ושמחי״. לקובץ זה היה ביקוש רב ולאחר זמן הוא אזל. הוחלט כי יש לערוך קובץ פיוטים נוסף כדי לספק את הדרישה.

שלושת העורכים של הקובץ החדש היו^:

״שיך״ דוד יפלח, מעורכי ״רני ושמחי״.

חיים אפריאט, היה ידוע כפיטן בעל עצמת קול. יליד מוגדור בה חי עד ראשית המאה ה-20 לאחר מכן עבר למרקש. היה מורו של המשורר והפיטן המלומד ר׳ חיים עטר ממרקש, [לימים מורו לפיוט של המשורר והפיטן הדגול ר׳ דוד בוזגלו.]מומחה למוסיקה האנדלוסית ואת ״שירת הבקשות״ למד במרקש מהמשורר הותיק ר' יצחק אוחנה אותו החליפו חיים אפריאט לעת זקנתו.

ר׳ דוד אלקיים, משורר ידוע, מחבר פיוטים וקצידות מהעיר מוגדור.

שלושת העורכים הנ״ל הנהיגו בקשות נפרדות, כל אחד בבית־הכנסת שבו הוא התפלל.

הם התבססו על הקובץ ״רני ושמחי״ כאמור, קובץ הפיוטים שקראו לו ״שיר ידידות״ הוצא כדי לספק את הדרישה כי ״רני ושמחי״ אזל. הקובץ נערך בהשתדלותו של החכם והפיטן הידוע ר׳ חיים עטאר.

הערת המחבר:״שיר ידידות״ ־ המילים הרבות המשתמעות בשורש זה מקורן מ״שיר השירים״. הן מופיעות בו 39 פעם. במקור ״שיר ידידות״ הוא ספר שירים שחיבר יצחק אצבאג שהיה מחכמי פאס וחי במאה ה-18 בימיו של המשורר הידוע ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ). מידע זה ליקטתי מ״מלכי רבנן״ שכתב ר׳ יוסף בן נאים.

ב״שיר ידידות״ הם כללו פיוטים עם לחנים מהמוסיקה האנדלוסית. העורכים נעזרו בספרי פיוטים שונים ובכתבי יד שהצליחו להשיג: ״זמירות ישראל״ שכתב המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה מצפת, קובצי פיוטים מאלג׳יר ומתוניס ופיוטים ממסורות שעברו מאב לבן במוגדור ובמרקש. נראה כי ישנה תרכובת של פיוטים שהיו נהוגים, מקובלים ונפוצים בקהילות השונות. הדבר מצויין בהקדמה ל״שיר ידידות״ ״והוא מלא משירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״.

במה שונה ״שיר ידידות״ מ״רני ושמחי״?

ב״רני ושמחי״ מופיעים בפתיחה הפיוט ״ידיד נפש״, ברכות השחר ומספר פרקים מה״זוהר״ לעומת זאת, ב״שיר ידידות״ מופיעים כל הקטעים הנקראים כיום בפתיחה של מעמד הבקשות: ״תיקון לאה״ בשלמותו, תוספת של הפיוט ״דודי ירד לגנו״, ״שיר השירים״.

ב״רני ושמחי״ הופיעו בקשות ופיוטים ללא הגיון בסדר וברצף. ב״שיר ידידות״ מופיעים, לעומת זה, הבקשות והפיוטים עפ״י הגיון מוסיקלי ברור: לכל סדרה של כל שבת הצמידו רצפים מוסיקליים הבנויים כשרשור ארוך מתוך אחת הנובאת האנדלוסיות. כך יוצא שכל פיוט קשור בסופו של הפיוט שקדם לו. שרשור זה בין הלחנים של הפיוטים נשמע לכל אוזן קשבת.

התיחסות לנקודה זו יש במקור הבא:

"וכשראינו שנפלו בו ( ברני ושמחי) טעויות הרבה אם ממעתיקים אם מדפוס ועוד כי ספו תמו הספרים הנז(כאים)….ואז קמנו אנחנו הבאים בחיותם להגיד ולסדר השירים ההם על מתכונת הדקדוק והנגונים לרוח העת והזמן כאשר קבלנו מחכמים ומלומדים בגוונים שונים מעיר מרראקיס (מרכש) הבירה, אשר יש להם תורה קדומה בזה והמה הראשונים כמנהג הזה כאשר קבלו גם הם מהראשונים השם עליהם יחיו, ועוד יתירה עשינו להשוות ניגון כל שיר ושיר, סוף כל שיר קשור במשנהו השני בניגונו עד שנראה כל סדר שבת אחד כשלשלת אחת ונשמע ונערב לכל אוזן שומעת ועוד לבל ילאו הפייטנים סדרנו מספר השירים לכל ליל במידה ובמשקל כפי עיתו ורגעיו"

הנה אנו רואים כי יש כאן התאמת הפיוטים לזמנם מבחינת הדקדוק והלחן. הלחנים נלקחו ממקאם אחד של אחת הנובאת בשרשור ארוך, כך שכל הסדרה לשבת תישמע כלחן אחד מתפתח.

עורכי הקובץ ליקטו 559 פיוטים ושיבצו אותם בין פרשיות השבוע שבין שבת ״בראשית״ לשבת ״זכור״, בסך הכל קיימות 20 שבועות, וכל פרשה נקראת ״סדרה נוסף  אליהם צירפו 4 סדרות לאדר ב׳ בשנה מעוברת עד לשבת ״זכור״ השבת שלפני פורים. יוצא שב״שירת הבקשות״ קיימות 20 סדרות בשנה רגילה ו־24 סדרות בשנה מעוברת. בשבת יתרו הסדרה הארוכה ביותר ובה 32 פיוטים. לעומת זאת, בשבת ״תרומה״ הסדרה הקצרה ביותר ובה 16 פיוטים.

יוצא אפוא כי כמות פיוטי הבקשות חולקה באופן שווה, פחות או יותר, אם כי לא בדיוק רב, בין השבתות השונות, זאת כנכתב בהקדמה ע״י העורכים ״לבל ילאו הפייטנים סדרנו מספר השירים לכל ליל במידה, במשקל, כפי עתו ורגעיו״.

מאחר שנותר זמן רב עד התפילה, החליטו העורכים להוסיף שירי ״קצידה״ שחיבר ר' דוד אלקיים לכל סדרה וסדרה בין ״בראשית״ ל״תצוה״ (שבת ״זכור״).

האם הקצידות של ר׳ דוד אלקיים חוברו לפני עריכת ״שיר ידידות״ ללא כל זיקה לקובץ, או שמא חוברו על ידו בעקבות עריכת הקובץ?

אם הקובץ נערך ב־1921, נמצא כי הקצידות חוברו בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־ 20, כשר׳ דוד אלקיים היה צעיר יותר. סימוכין לכך נמצא ב״שירי דודים״ שם כתוב על הקצידה שחיבר ר׳ דוד אלקיים מפרשת ״וארא״(״אל יושב שמיימה ארך אפיים חנון הוא כי נכתבה בשנת 1900 וכך כתוב: ״שיר זה היה בשנת 5660 (1900) וכל העולם היו מצפים לבוא המשיח״

סברה אחרת אומרת, כי יתכן ור׳ דוד אלקיים חיבר את הקצידות לצורך חבורת הבקשות שהתכנסה בלילות שבת בבית הכנסת בו התפלל במוגדור. צירופם ל״שירת הבקשות״, אם כך, נבעה מנסיון לצמצם את מרווח הזמן שבין סיום ״שירת הבקשות״ לתפילת השחרית של שבת. הוספת הקצידות הארוכות והאורכות זמן מנעה הפסקה ארוכה עד לתפילה.

המבנה הרב גוני של פיוטי ״שירת הבקשות״ בקובץ ״שיר ידידות״ אילץ את העורכים להוסיף דברי הסבר במספר מקומות על הלחן בו יש לבצע את הפיוטים שבחלקם היו בבחינת חידוש.

לדוגמה, בשבת ״בראשית״ עמ׳ קט״ו, לפני הפיוט של ר׳ אברהם אבן עזרא, מפנים העורכים, לאחר הבית הראשון, את תשומת לב הפיטן להערה הבאה: ״האד לוסט נועם מציאותו ואחדותו דצביהאן, ביות לוכרין פחאל אשמחה״. בתרגום מהערבית המרוקאית המדוברת לעברית: ״בית שני בלחן של מקאם צביהאן, שאר הבתים כמו הלחן של בית ראשון״.

הקובץ ״שיר ידידות״ הפך לספר מוביל ב״שירת הבקשות״ בדרום ־במוגדור ובמרקש, לאחר מכן עבר לערי החוף שבאוקינוס האטלנטי ־ אגדיר, סאפי, מאזאגן ואזמור. דחף לכך ניתן ע״י יוצאי מוגדור שישבו בערים אלה. לאחר מכן הופץ הקובץ בקזבלנקה בשנות ה־30, ולאחר מכן עבר לערי הצפון פאס, מקנס, טטואן וטנג׳יר.

הקובץ יצא בשתי מהדורות: ב־1921 וב־1931 ובשתי מהדורות נוספות בירושלים ב־1961 וב־1968. לאחר יציאתו לאור של הקובץ ״שיר ידידות״ החלה דעיכה מסויימת בכתיבה של הפיוט של יהודי מרוקו כשאחרון המשוררים והבולט שביניהם היה, כמובן, ר׳ דוד בוזגלו שהמשיך בכתיבה של הפיוט והשירה עד סמוך למותו באוגוסט 1975.

מי היו מחברי הפיוטים בקוב. ״שיד ידידות״ ?

חיים זעפרני, חוקר ידוע של השירה היהודית בצפון אפריקה ובמרוקו, סיכם במשפט קצר את זהותם של כותבי הפיוטים במרוקו: ״כל משכיל היה משורר״. יוצא אמנם, שהמשוררים והפייטנים במרוקו, אותם אפשר למנות במאות, כללו ביניהם את ראשי הקהילה ואת ההנהגה הרוחנית שלה: שוחטים ודיינים, צדיקים עושי נסים וחכמים וסתם אלמונים שזהותם מסתכמת בשמם בלבד,ולעיתים, רק בשמם הפרטי.

559 הפיוטים והקצידות המופיעים ב״שיר ידידות״ בנויים מרובדי כתיבה מתקופות שונות:

עשרות פיוטים נכתבו בתקופת ״תור הזהב״ בספרד (מאות 12־10) ע״י משוררים דגולים, כמו ר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול ור׳ אברהם אבן עזרא.

עשרות פיוטים נוספים הם מתקופת המקובלים בצפת (המאה ה־16) ונכתבו ע״י ר׳ יצחק לוריא, הלוא הוא האר״י הקדוש, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ אליעזר אזכרי, ר׳ חיים כהן.

מאות פיוטים שחוברו ע״י יהודי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט(מאמצע המאה ה־17 ועד תחילת המאה ה־ 20) ביניהם ניתן למנות צדיקים כמו: ר׳ חיים פינטו ־ 6 פיוטים ו־8 קצידות, ר׳ יעקב אבוחצירא ־ פיוט אחד.

משוררים מקצועיים שעיקר עיסוקם היה בכתיבה כמו: ר׳ דוד חסין ־ 5 פיוטים, ר׳ יעקב אבן צור ־ 3 פיוטים, ר׳ דוד אלקיים ־ 14 פיוטים וקצידות, ר׳ רפאל משה אלבז ־ 7 פיוטים.

פיטנים פחות מוכרים לציבור הרחב, כמו ר׳ יעקב בן שבת ־ 2 פיוטים וקצידות, ר׳ משה בן ר' יצחק אבן־צור ־ 6 פיוטים, ר׳ מרדכי טרזמן ־ 6 קצידות, מנדיל ־ 5 פיוטים, ר׳ סעדיה שוראקי ־ 3 פיוטים.

כמובן, שהשתתפו בכתיבה גם פיטנים עלומי שם, אלמונים שכתבו את שמם בראש הפיוט, ולעיתים הסתפקו בשמם הפרטי.

יש לשים לב כי פיוטים רבים של משוררים, משייכים למאות ה־19־18. מאות אלה מרשימות ביצירתיות שלהן בפיוטים, בספרות שו״ת, בפרשנות מקראית ובפרשנות קבלית.

אין הדבר כך לגבי המאות ה־17־16. מתקופה זו חסרים כתבי יד רבים. האם ייתכן וגםבמאות אלה היתה פריחה תרבותית? בפיוטים רבים חסרים פרטים על זהות הכותבים. שמות, כמו ״עמרם״, ״חיים״, ״מסעוד״, ״סעדיה״ ועוד מופיעים בקובץ ״שיר ידידות״. שמות אלה אינם אומרים דבר, וזה מקשה על זיהוי מחברי הפיוטים, כמו גם על מועד חבורם.

קובע הפיוטים ״אעירה שחר/ 1980, באד שבע

מהדורה חדשה ומשופרת של הקובץ ״שיר ידידות״ יצאה לאור ע״י הרב חיים רפאל שושנה ז״ל בבאר שבע ב־1980. המחבר הוציא לאור שלושה כרכים ונתן להם את השב ״אעירה שחר״.

הרב שושנה נולד בסוף שנת 1912, שימש כמורה ב״חדר״ ואחר כך בבי״ס ״אליאנס״ של כי״ח שבמרקש, ב־1951 מתמנה לרב בעיירה דמנאת וב־1955 לדיין בקזבלנקה. בניסן תשכ״ו אפריל 1966 עולה ארצה ומתישב בבאר־שבע.

בהקדמתו על הסיבה לכתיבת המהדורה הוא כותב ״קנאת השירה אכלתני מאז באתי במגע איתה״. והוא מתכוון לימים שבילה בבתי הכנסת במרקש. בימים אלה הוא לומד את תורת ה״אלא״ והופך לבקי במוסיקה האנדלוסית. כך עברו עשרות שנים עד שהחליט לכתוב ב־ 1973 מתחיל את כתיבתו, אותה הוא מסיים ב־1980.

הרב שושנה גילה חסרונות רבים שנעשו ב״שיר ידידות״, והוא מתקן את כל הטעויות בגירסתו המשופרת: הפיוטים נוקדו וסודרו עפ״י צלעות, נעשתה הגהה ופיסוק לכל הפיוטים על כל פיוט הובא ציון של צורת הפיוט והחריזה שבו. בעמי 29 למבוא שכתב הוא מציין ״בא להשלים ולמלא את החסר…ונעים לאוזן״.

נוסף לזה הוא מוסיף שני פירושים משלו למילות הפיוטים:

״כנפי שחר״ ־ ביאור מתומצת על הפיוטים המלווה כל פיוט ופיוט.

״מעשה חרש״ ־ ביאור מורחב על הפיוטים.

בשני פירושים מגלה הרב שושנה את בקיאותו במקרא ובמקורות חז״ל.

הכרך השלישי לא הושלם ע״י המחבר שנפטר בינתיים. כרך זה, מאמצע פרשת ״משפטים״, הושלם ע״י ידידו ר׳ אברהם חפותה מפתח תקוה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–קובצי הפיוטים של הבקשות

עמוד 84

״שידת הבקשות״

פרק שביעי

הפיוט אצל יהודי מרוקו

השירה מלווה את האדם משחר ההיסטוריה. השירה אצורה בו והיא מוצאת את ביטויה בזמנים שונים. היא מביעה את שמחתו, בעזרתה הוא מבטא את יגונו ואת אבלו והיא מלווה אותו בעתותיו הפנויות. יוצא אפוא כי השירה משלבת את עצמה עם זרועו של האדם, מחבקת אותו ונצמדת אליו. הדבר קורה בכל התרבויות. מבחינה זו שירה היא שפה השגורה בפיו של כל אדם.

כך הדבר גם אצל יהודי מרוקו. יהדות מרוקו רכשה לה מקום מכובד בהתפתחות השירה העברית, ועל כך כבר נכתב: ״מתברר לנו יותר ויותר מה רב חלקם של המערב ואפריקה (צפון אפריקה, ממרוקו ועד תוניס) בפתוח השירה העברית הקדומה״.

שורשיו של הפיוט היהודי המרוקני

השירה העברית הקדומה מופיעה לראשונה במקרא; גבורי המקרא השתמשו בשירה כדי לבטא את עצמם. השירה המקראית מתחילה אצל למך (בראשית ד׳), נמשכת בשירת הים (שמות ט״ו), היא שורה על שאול (שמואל א׳ ט״ז) וכך הלאה בכל הדורות. זהו הבסיס לשירתם של היהודים בכל קהילה וקהילה בתפוצות הגולה.

ימי בית שני היו ימים של התפתחות התורה שבעל פה. אבותינו עסקו, אם כך, פחות  בשירה ויותר בפירוש התורה שבכתב לאחר חורבן הבית. היהודים שנשארו בא״י ביכו את החורבן ואת הגלות. שנים של אבל היו השנים שלאחר החורבן ובמצב של מצוקה נפשית, יאוש ומרירות לא נותר למשורר אלא לבטא את עצמו ואת העובר עליו בכתיבתן של קינות, סליחות ותפילות.

פיטן ראשון הידוע מן המקורות הוא כנראה יוסי בן יוסי המכונה ״היתום״, לפי שאופי שירתו הפיוט היה ראשון ואחרון בתקופתו, המאה ה־5 אחרי הספירה. מאוחר יותר שומעים על הפיטן יניי, שחי בארץ ישראל במאה ה-7. שניהם חיברו פיוטים במשקל ובחריזה. יניי אף חתם את שמו בראשי הבתים וזהו האקרוסתיכון.

משקל ־ זהו מקצב השיר המבוסס על חלוקת ההבהרות ליתדות ותנועות.

אקרוסתיכון ־ הצטרפותן של האותיות הפותחות שורות או בתים לצורך חתימת שמו של המשורר בשיר שכתב.

השירה עוברת לבגדד, שם במזרח היא מתפתחת רבות בעזרתו של ר׳ סעדיה גאון(רס״ג) שחי בין השנים 942־882 אחה״ס ושימש כנשיא הגולה היהודית. הוא תרם להתפתחות השירה העברית תוך כדי ספיגת השפעותיה של השירה הערבית.

בבגדד פעלו משוררים נוספים, כמו שלמה אלסאנג׳ארי, שלמה בן יהודה ודונש בן לברט. או כפי שכונה ע״י הפרשן הספרדי ר׳ אברהם אבן עזרא בשם ״אדוניס בן לברט״.האחרון היה אחד המשוררים הבולטים (990־920 אחה״ס), נולד בפאס ומאוחר יותר עבר לבבל, הוא חיבר בין השאר את הפיוט ״דרור יקרא״. דונש בן לברט שהיה תלמידו של רס״ג היגר לספרד, נתקבל בחצרו של ר׳ חסדאי אבן שפרוט בקורדובה ויסד שם את הגישה החדשה של השירה העברית בימי הביניים: שימוש במובאות ובשיבוצים מהמקרא וממקורות חז״ל, שימוש ברעיונות חילוניים והחדרת המשקלים הערביים לשירה העברית. כך קורה שהשירה העברית הוצאה מתחום הקודש לעולמו החילוני והפרטי של כל יחיד.

עם ירידת קרנה של בגדד[בגדד נכבשה ע״י שושלת של מושלים פרסיים במחצית הראשונה של המאה העשירית] עולה התפוצה היהודית אשר בספרד. בגולת היהודים אשר בספרד פרצה לה היצירה השירית מתוך מעמקי הנפש ופורצת לה מקום בתפוצות אחרות שבמזרח. פיוטים רבים מגיעים מבבל לספרד, וכך עושה את דרכו לשם גם סידור התפילה שחיבר ר׳ סעדיה גאון, ובו פיוטים רבים שנכתבו ע״י משוררים מבבל. במאה העשירית עוברים מספר חכמים מבבל לספרד, והם עוזרים להפוך את ספרד למרכז רוחני בולט.

השירה בספרד מתפתחת ומגיעה לשיאה בתקופת ״תור הזהב״. במאות ה־ 12־10 היו חיי היהודים בספרד האנדלוסית נוחים ביותר; הם נהנו מבטחון (בניגוד לחיי היהודים בקהילות האשכנזיות) ומזכויות חוקיות שאיפשרו להם לחיות בשגשוג כלכלי. השתלבותם הכלכלית בספרד פינתה להם זמן רב ונתנה למוכשרים שביניהם לפתח את כישוריהם ולהביא לידי ביטוי את יכולתם.יהודים רבים פנו ליצירה הרוחנית: הגות יהודית, פרשנות, הלכה, לשון ושירה עברית. המגע של היהודים עם השירה הערבית המפותחת שיפרה גם את איכות כתיבתם, וכך אנו מוצאים בתקופה זו משוררים רבים שפעלו בספרד, ושמות חלק מהם מוכרים בודאי לרבים: ר׳ שמואל הנגיד (1053־993), ר׳ שלמה אבן גבירול (1020-1058), ר׳ יהודה הלוי(1141־1075) ועוד.

הכתיבה של המשוררים היהודיים בספרד מושפעת מהסביבה הערבית: בתוכן־ בחלקה שירה חילונית מובהקת (שירי משתאות, אהבה ויין) ובמבנה הצורני ־ משקל וחריזה.

כדי להתגבר על ההתנגדויות מצד הרבנים, היסוו המשוררים בספרד את שירי האהבה שכתבו. הם אמרו כי שירתם היא סמל ליחסי כנסת ישראל והקדוש־ברוך־הוא. שירתם של יהודי ספרד התפשטה בכל קהילות היהודים במזרח, וכל הדלתות נפתחו בפניה. עם נפילתה של ממלכת אנדלוסיה והשלמת כיבושה של ספרד ע״י הנוצרים (״הרקונקיסטה״) עברה השירה לארץ ישראל.

הערת המחבר: הרמב״ם יצא כנגד השירה החילונית ־ ״שירת העגבים״ ואמר שיש לאסרה משום הפסוק ״לא תלכו בדרכי האמורי״. גם המשורר ר׳ יהודה הלוי מתח ביקורת כנגד שירה זו ואמר ״מי שחפץ לזכות את נפשו ומחשבתו, ימצא היזק מהתעסק בשירי אהבה״ (ה״כוזרי״, מאמר ב׳, סעיף ה׳).

חזרה לארץ ישראל ־ צפת הקבליסטית מהמאה ה־16 היתה רוויה באוירה משיחית; הפיוט זכה לימי עדנה ושימש אמצעי ביטוי לרעיונות קבליים הקיימים בתקופה זו. הפיוטים נתנו הד למשאת נפש ולב של יהודי צפת וארץ ישראל לגאולה הצפויה לבוא בכל עת. בין המקובלים שכתבו שירה ניתן למנות את האר״י הקדוש (״אזמר בשבחין״), ר׳ אליעזר אזכרי(״ידיד נפש״) והגדול מכולם ר׳ ישראל נג׳ארה. צפת שהיתה בין ערי הקודש שבא״י נתנה תרומה חשובה להתפתחותם של השירה והפיוט בקהילות ישראל בכלל ובמרוקו בפרט.

השירה העברית עוברת למרוקו ־ מתי עברה השירה למרוקו? על כך אין ידיעות מדויקות. בין מרוקו לספרד היה מכשול ימי בדמותו של מיצר ג׳יברלטר. מכשול גיאוגרפי זה לא מנע את הזיקה ההדוקה הקיימת בין דרום ספרד לצפון מרוקו. תנועה רצופה של יהודים ממרוקו לספרד ומספרד למרוקו היתה חלק בלתי נפרד מחיי היהודים באזורים אלה. הגזירות והגירושים שהיו מנת חלקם במשך מאות בשנים הידקו באופן בולט את הקשרים בין היהודים בספרד ובמרוקו. הקירבה הגיאוגרפית והקשרים ההדוקים בין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לספרד הביאו בהכרח לידי זיקה ברורה בחיי הרוח של שני המרכזים : בהלכה, בבלשנות, בשירה ובפיוט.

בתנועה דו סטרית נאלצו יהודים לעקור עם משפחותיהם, לקחת את מיטלטליהם הדלים ולעבור למקום מבטחים, אם זה במרוקו ואם זה בספרד. יחד אתם נשאו העקורים גם את הפיוטים שהכירו בקהילות שבהם חיו. בתחילה יהודי ספרד העקורים הם אלה שנשאו איתם את הנכס היקר של השירים והפיוטים ועברו איתם לצפון מרוקו, שם הם נספגו והפכו לחלק מתרבות המקום.

גירוש יהודי ספרד בשנת רנ״ב ־ 1492 נתן מכה אנושה וסופית לקהילות היהודיות, שחיו תקופה ארוכה תחת יחס שהלך והחמיר מצד השלטון הנוצרי. במקביל לגויעתו של המרכז היהודי בספרד עלו ופרחו הקהילות היהודיות בעיקר בצפון מרוקו, בערים טיטואן, פאס ומקנס.

בין המגורשים מספרד לצפון אפריקה ולמרוקו היו המשוררים ר׳ סעדיה אבן דנאן, ר׳ אברהם בן בקראט ור׳ אברהם זמירו. הם ומשוררים נוספים, השפיעו על התפתחותו של הפיוט של יהודי מרוקו. אם נוסיף לעובדה זו גם את המסורת של הפיוט הקיים במרוקו, נראה כי הפיוט במגרב פרח בין המאות ה־17־16 ועד לאמצע המאה ה־20.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט הפיוט אצל יהודי מרוקו.

מה בין שירה לפיוט?

א-לאחר גירוש ספרד, משוררי מרוקו עברו יותר לכתוב שירת קודש ופחות שירת חול. חיי היהודים במרוקו לאורך כל התקופות היו חיים קשים. השושלות השונות שעלו לשלטון נתנו יחס משפיל לשאינם ערבים. טבעי ששירתם של יהודי מרוקו תעסוק בנושאים דתיים לאומיים, כגון יחסי אדם ואלוקים, יחסי עם ישראל ואלוקים, מעמד עם ישראל ומצבו בגלות. המשוררים כתבו, בתהייה רבה, על שבט אפו של אלוקים שניחת עליהם.

בכתיבת פיוטיהם הדתיים בחרו הפיטנים בביטויים ובציורים שנעשו לקנין הצבור מדורי דורות. במקום אשר אתה רואה את ענוותנותם, שם אתה רואה את גדולתם. הם המעיטו בביטויים המתארים את היחיד והרבו בביטויים המתארים את רוח הכלל. הם ראו בכל אירוע הסטורי קשה שקרה להם ־גזירות, פוגרומים, גירושים ־ ביטוי לרצון האל ולסבל הגלות על חטאי העם. מתוך תחושת משבר הגירוש הם פרקו את צערם ואת כאבם על סבלות העם תוך המתנה לגאולת ה׳ ולמשיח שיבוא.

ב-בדמויים של אהבה, של חשק, של יין ומשתאות המופיעים בשירת החול נעשה שימוש, מעתה, בשירת הקודש בדמות אהבה לה׳ ולתורה, אהבה שבין האל לעמו. הדימויים האלה מופיעים בפיוטים רבים:

״הב נרדה לגן, נאכל מגדים שם/ ובחיק יפת עין תשכב וגם תישן״(ר׳ שלמה אבן גבירול). דמוי לשכינה השרויה בקביעות עם כנסת ישראל.

״רעיה חמודה וכבדה, לחיה ינוצץ כברק/ יפה כמו אודם פטדה, ובלי כחל ופקס ושרך״ (ר׳ סעדיה שוראקי). תארי יופי המציינים את שלמותה של התורה.

״שם תשכבי עמו, תתענגי לעד/ תבלי ימייך בגילה ורננה״ (מנדיל). צפיה לנחמה בו יחיה עם ישראל בארצו של ה׳.

ג-הפיוט הוא יצירה שירית־דתית, שנועדה מלכתכילה לקשט את התפילה ולהוסיף לה נופך חגיגי.

במובן הרחב הפיוט הוא מכלול היצירות שנתחברו מהמאות הראשונות לספירה לעיטורן של התפילות ושל טקסים דתיים אחרים. היוצרים הגדולים שפעלו בספרד למן המאה ה־ 10 הביאו את שירת הקודש העברית לשיא של אמנות. חלק מהפיוטים החליפו חלק מנוסחאות הקבע של תפילות שונות, ובכך הובטח גיוונן של תפילות החובה, בעיקר בשבתות ובחגים. כך במרוצת הזמן, הפך הפיוט ליסוד בולט גם בטקסים דתים צבוריים, משפחתיים ואישיים.

כך אנו מוצאים פיוטים שחיברו יהודי מרוקו בשני מעגלים:

1-מעגל חיי אדם ־ פיוטים לברית מילה, לפדיון בן, לבר־מצוה, לחתן וכלה, לקינות ולהספדים.

הערת המחבר: :: במעגל חיי אדם אפשר להזכיר את ר׳ דוד חסין שכתב את ׳׳אערוך מהלל ניבי׳׳ לברית מילה ואת ׳׳אלוקים חי נורא אתה״ לבר מצוה. משורר פורה זה כותב גם את ׳׳יחידה רעיה׳׳ לחתונה. את הנ׳׳ל אפשר למצוא בי׳תהילה לדוד׳׳ לר׳ דוד חסין(עמ' ל׳׳א ול׳׳ג) וב׳׳שירי דודים השלם׳׳ למאיר אלעזר עטיה (ראה מפתח הספר בע׳׳מ 420). עשרות קינות שנכתבו ע׳׳י משוררים ממרוקו,אפשר למצאם בסדור התפילה לצומות ׳׳קול תחינה׳׳ ובולטים ביניהם: ׳׳ברוב יגוני׳׳ של ר׳ ברוך טולדנו (נפטר ב־ 1712), ׳׳מי זה במר יפצהו פיהו׳׳ לר׳ יעקב אבן צור, ׳׳מרפא אל ציר נאמן׳׳ לר׳ יצחק מנדיל (פאס, מאה 17).ע"כ

2-מעגל השנה ־ פיוטי סליחות וימים נוראים, פיוטים לשלושת הרגלים, לחגים(חנוכה, ט״ו בשבט, פורים), ולשבתות.

הערת המחבר: במעגל השנה אנו מוצאים את הפיוט ׳׳סוכה ולולב׳׳ שחובר ע׳׳י ר׳ משה אדהאן (נפטר ב־1733), ׳׳אשורר שירה׳׳ לשמחת תורה שחובר ע׳׳י ר׳ ברוך טולידנו, ׳׳יום זה נהלל׳׳ לפסח של ר׳ דוד חסין, ״נרדי נתן ריחו׳׳ לשבועות שנכתב ע״י ר׳ אברהם בן מוסא. ב״שיר ידידות״ בפרשת ׳׳זכור׳׳ אפשר למצוא עשרות פיוטים לפורים שנכתבו ע״י משוררים במרוקו ובעיקר ע״י ר׳ דוד חסין( ״תהילה לדוד״ עמ׳ כ״א ־ כ״ג). לרשימה זו אפשר לצרף את שיריו של המשורר הפורה, ר׳ דוד בוזגלו מתוך ״שירי דודים השלם״. ב״שיר ידידות״ משובצים בקשות רבות לשבת שחלקם נכתבו ע״י יהודים ממרוקו.ע"כ

משוררי מרוקו כתבו גם פיוטים חינוכיים, הסטוריים וחברתיים. השירה התפתחה גם דרך שירי שבח שחוברו לכבודם של נדיבים שהזמינום במיוחד, או שחוברו לכבודם של אנשים חשובים כמו שליחים דרבנן(שדר״ים) שהגיעו למרוקו לאסוף תרומות. אלו הם שירי שבח חילוניים שהושמעו בעת מעמד התורה בפני כלל הציבור ובכך, הם התקרבו לשירת הקודש.

הערת המחבר: דוד חסין כתב שיר שבח לכבודו של השד״ר ר׳ עמרם בן דיוואן ״אערוך שיר מהללי״. ראה גם ב״שיר חדש״ לר'- רפאל משה אלבאז שכתב את ״אערוך שירה חדשה״ לכבוד התנא הקדוש ר׳ שמעון בר יוחאי(עמ׳ ל״ד־ ל״ה).ע"כ

הפיוטים שכתבו המשוררים במרוקו הפכו להיות כלי ביטוי למצוקות הגלות ולתקוות הגאולה. באמצעי זה הביאו לידיעת בני הקהילה מצד אחד, את שמחת היחיד והציבור ומצד שני, את תוגתו ואת אבלו של הפרט והכלל. הנושאים שעליהם כתבו יותר מכל היו המצוקה הגלותית, הגאולה והכיסופים לא״י. פיוטים אלה היו הכרח נפשי וחברתי של המשוררים. בכתיבתם הם מצאו נחמה ורוגע בתנאי הקיום הקשים בתוך עולם ערבי עוין.

– דוד חסין כותב קינה ״ארים קול יללה״ על מות שבעה מיהודי מקנס (״תהילה לדוד״ עמי פ״ז).

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט -מה בין שירה לפיוט?