המקרא מספר לנו שאחר דיכוי המרד, סנחריב מנצח בקרב גם את חיל המשלוח המצרי, ומתפנה להכות בערי הפלשת ובממלכת יהודה. בדרכו לירושלים מתפרץ להרי יהודה, בוזז את כל הכפרים ולוכד 46 ערי-מבצר החשובות, ביניהן את לכיש החזקה שתחילה הייתה אחת מערי השלטון המצרי בכנען, ולאחר התפלגות הממלכה, הייתה לעיר מרכזית והשניה בחשיבותה בממלכת יהודה, אחר ירושלים. לביסוס שלטונו, הוא מגלה את תושבי הערים הכבושות מחוץ לארץ-ישראל. המקרא אינו מציין לאן כפי שצוין מאוחר יותר בהגליה של נְבוּזַרְאֲדָן אחר החורבן הראשון, שאז צוין שגולי יהודה הובאו לעירו(ניפור) שבבבל.

 אחר כיבוש הערים הבצורות, פונה סנחריב לצור על ירושלים אליה שולח צבא, בראש כמה משריו, בדרישה לכניעתו של חזקיהו. חזקיהו נכנע, לא לפני ששילם כופר רב. ירושלים נותרה על תילה ובתוכה חזקיהו כמלך וסאל לאשור. הנתון עולה יפה עם הכתוב: ״ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו, עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות, ויתפשם" – ישעיהו לו -. עדויות למה שהתרחש אנו שואבים לא רק מהמקרא, אלא, ובעיקר, מ״תבליטי- לכיש" שנמצאו בנינווה, בירת אשור. התבליטים מוצגים במוזיאון הבריטי בלונדון, והעתקיהם נמצאים במוזיאון ישראל בירושלים. מקור אחר הוא "מנסרת-סנחריב" בה מתוארות האבדות ליהודה כתוצאה מדיכוי המרד, לא רק באוכלוסיה, אלא גם ברכוש-רב כמו סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וכבשים לרוב.

חזקיהו שעלה לשלטון בשנת 715 (727?) לפנה״ס, היה אז בן 25, ושלט ביהודה 29 שנה, עד שנת 686 (698?) לפנה״ס. בהתבססו על הממלכה החזקה שהותיר לו אביו, אחז, לקח הימור מסוכן במלחמתו באימפריה האשורית, ככתוב: "…והיה ה' עמו, בכל אשר יצא, ישכיל. וימרוד ?מלך אשור, ולא עבדו " – מלכים ב' –. יש לזכור שבעת הזאת, האימפריה האשורית שלטה בכל המזרח הקדום, והתנהלותה כלפי העמים הכבושים, הייתה ברוטאלית. זאת ראינו בהתנהגותה כלפי ממלכת ישראל, עשרים שנה קודם לכן, שאז החריבה אותה באלימות רבה. האשורים היו אמונים על שיטת הטרנספר של עמים שלמים, שהעמים השונים חששו ממנה מכל.

בתום כיבוש עיר, נהגו האשורים להוציא את המנהיגים להורג, ויתר התושבים היו מוגלים מארצם. במקום הגולים, היו מיישבים שבויים ממדינות כנועות אחרות. זו הייתה מדיניותם, להעביר אומות כבושות ממדינה למדינה, כך נהג גם שלמנאסר החמישי(727-722 לפנה״ס), בנו ויורשו של תגלת פלאסר השלישי. עוד ביימי אביו, בטרם עלייתו לכס המלוכה, שימש כמושל פיניקיה. עם עלייתו לשלטון, מרדו מספר ערים במחוז ממלכתו. הראשונה הייתה צור שהייתה משועבדת לאשור, ששבה ומרדה מספר פעמים, יחד עם קפריסין. בשנת 725 לפנה״ס, יצא להלחם בהם בצי אוניות גדול. בקרב זה נחל מפלה. נצחון הצורים על אשור, היה כנראה הסיבה למרידתו של הושע בן-אלה, מלך ישראל. הנקמה לא איחרה לבוא, ובשנת 722 לפנה״ס, עלו שלמנאסר החמישי ואחריו סרגון השני, על הבירה שומרון, החריבוה, והגלו לרחבי האימפריה האשורית כ-30000 איש, שהיוו את אליטת התושבים מעשרת השבטים שישבו בממלכת שומרון. יש לזכור שאת רוב תושבי ממלכת ישראל כבר הגלה אביו של שלמנאסר החמישי, הוא תגלת פלאסר השלישי, כמסופר:

"בימי פקח (בן־רמליהו) מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון, ואת אבל בית-מעכה, ואת ינוח, ואת קדש, ואת חצור, ואת הגלעד, ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי, ויגלם אשורה". המקרא מציין במפורש שזאת הייתה הגליה לאשור. יתרה מכך, בהמשך, מציין המקרא את שמות הערים והאזורים אליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל, ובמקומם הובאו לארץ תושבים אחרים. "ויבא מלך אשור מבבל וּמֵכּוּתָה ומעוא ומחמת ומספרוים, ויישב בערי שֹמרון, תחת בני ישראל, וירשו את שֹמרון, וישבו בעריה:" – מלכים ב – . גם סנחריב נהג באותה מדיניות של חילופי אוכלוסין, כנאמר: "ושאר אמיא די הגלי אסנפר רבא ויקירא, והֹותב המֹו בקריה די שמרין ושאר עבר־נהרה…" (ושאר האומות אשר הגלה אסנפר [סנחריב] הגדול והנכבד, ויושב אותם בקריה של שומרון ושאר עבר הנהר.״), כלומר, הביא אוכלוסיה אחרת והושיב אותה בשומרון, תחת האוכלוסיה שהוגלתה.

 כאמור, הממלכה האשורית הנהיגה מדיניות אימפריאליסטית, ושקדה על ביטול הדרגתי של ממלכות, שלאחר הכרעתן בקרב והניצחון, הייתה מגלה את אוכלוסיות עריהן, ופיזורם בארצות הממלכה המרוחקות. תחתם, הייתה מיישבת גולים שהובאו ממדינות אחרות אל הערים שתושביהן הוגלו. חילופי האוכלוסין נועדו בעיקר למנוע התארגנויות למרידות בשלטון, אך גם לצורך תחזוק העבודות החקלאיות ושימור הקרקעות, כך היה ניתן להמשיך ולהפעיל את הכלכלה המקומית, בעיקר לתועלת הצבא הכובש, וכלכלתו.