מורשת יהדות מרוקו

לפי אומדן נפוץ הגיע שיעור ההידלגוס בספרד בתור הזהב ל־13 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לנוכח השיעור המדהים הזה אין פלא שהם יצרו חלל בכלכלת המדינה ורוששו אותה מחלק גדול מן הפוטנציאל שלה. את החלל הזה מילאו בתחילה היהודים והמוסלמים ואחר כך הנוצרים החדשים. המוסלמים שימשו חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הספרדית, בייחוד בדרום. הם מילאו את שורות פועלי הכפיים בחקלאות, עבדו בשירותים העירוניים, היו פועלי נמל(בסוויליה) ובעלי מלאכה קטנים. הם שלטו גם בענף הבנייה, בעיקר בתור פועלים פשוטים אבל גם בתור אדריכלים ומעצבים; להם חייבת ספרד הנוצרית – והמבקר בה בימינו – את סגנון הַמּוּדֶחָאר [אמנות מודחאר (ספרדית: Arte mudéjar) היא סגנון העיטורים והקישוטים, שבהם השתמשו בממלכות הנוצריות האיבריות, בעיקר במאות ה-13, ה-14 וה-15, אם כי המשיכו להשתמש בהם עד המאה ה-18. היא הוחלה על סגנונות אדריכלות רומנסקית, גותית ורנסאנסית באמצעות מוטיבים של עיטורים הנגזרים מהאמנות המוסלמית שהובאו או פותחו על ידי מוסלמים באל-אנדלוס.] המרהיב, שקוויו העדינים וסלסולי פיתוחיו, לפעמים עד כדי גודש, נפוצים בכל חצי האי האיברי.

היו גם מוסלמים שהתנצרו מאונס, ואלה נקראו ״מוריסקוס״ (moriscos).[ מוריסקוס (פורטוגזית: mouriscos) היו מוסלמים לשעבר וצאצאיהם שהכנסייה הקתולית וספרד ההבסבורגית ציוותה עליהם להתנצר בכוח או לעמוד בפני גלות לאחר שספרד הוציאה את האסלאם מחוץ לחוק. בספרד הייתה אוכלוסייה מוסלמית משמעותית, המודג'ארים (אנ') (Mudéjar), בתחילת המאה ה-16] אבל בניגוד לקונברסוס ממוצא יהודי, שהיו חדורים בשאיפת התקדמות והייתה להם ההשכלה הדרושה לשם כך, נטו המוריסקוס לדבוק בדרכיהם ומקומות מגוריהם. הם לא התמזגו בחברה הנוצרית ושמרו על ארגונם הקהילתי ומנהגיהם הישנים – ובכלל זה על עיקרי דתם המוסלמית – יותר מאנוסים יהודים רבים. רובם גרו בסמיכות גאוגרפית אלה לאלה, בעיקר בדרום ספרד (בסביבות ולנסיה, גרנדה, בהרי אלפוחאר ועוד), ולכן היו מלוכדים יותר. וכשלא יכלו לשאת עוד את הרדיפות יצאו למרד מזוין, שדוכא ביד קשה. הממסד לא הצליח לגבור עליהם באמצעות האינקוויזיציה לבדה, ובראשית המאה השבע־עשרה (ב־1609) נגזר עליהם גירוש, שהיה אכזרי לא פחות מגירוש היהודים לפניו.

האנוסים ממוצא יהודי, לעומתם, נמנו בעיקר עם שכבת העירונים היצרנית וניצלו את זכויות היתר שניתנו למגזרים הנוצריים. כשם שהיהודים בתקופת הרקונקיסטה סייעו להיווצרותה של תרבות העיר הספרדית, כך תרמו עתה האנוסים ליצירתה של בורגנות חדשה, גדולה וחשובה הרבה יותר משהייתה לפניהם. ההתפתחות הזאת התאפשרה בשל התנאים הכלכליים החדשים שנוצרו באירופה של ראשית הרנסאנס, ובזכות האימפריה הימית־המסחרית שכוננה ספרד במאה שלאחר מכן.

התפקיד שמילאו הקונברסוס ביצירת מעמד הבורגנות בספרד הקדם־ מודרנית(לצד גורמים אחרים שמשקלם פחות) קבע במידה רבה את מקומם בחברה בדורות הבאים. הוא שעמד גם ביסוד כמה מן הסתירות ביחסה של החברה הנוצרית הוותיקה כלפיהם. החברה הנוצרית נזקקה לתפקיד הכלכלי והניהולי שמילאו הקונברסוס ובה־בעת בזה לו; היא רצתה שיצליחו ליצור עושר לאומי שאפשר ליהנות מפירותיו, אבל לא פעם ראתה בעין רעה את הצלחתם האישית, שסיכנה את מעמדם של העירונים הנוצרים הוותיקים. הקונברסוס אף עמדו במרכזו של ניסיון לחולל מהפכה בערכים, שעיקרה שיקום מעמד העבודה והדגשת ערכו של האדם לפי מעשיו והישגיו ולא לפי ייחוסו ומוצאו. המהפכה הזאת אמנם נכשלה כשמדובר בספרד כולה, אבל קולה ניקר בלי הרף בתחתיות החברה, וקריאת התיגר שלה עולה מן הספרות היפה, ובעיקר הספרות הפיקרסקית(ששיקפה בראי הפוך את עולם הערכים הרשמי ואת פולחן הכבוד שלו); בהמשך נבחן את הסיבות מדוע נעשתה הסיסמה הזאת של תרבות הנגד הספרדית למוטו אופייני לקונברסוס.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

עמוד 106

הרדיפה אחר משרות עירוניות

לצד התשוקה למעמד אצולה שרווחה בספרד כולה שאפו תושבי הערים במאה החמש־עשרה להשיג להם כיבודים ומשרות, בכל מיני דרגות, בממשל העירוני: במועצת העיר, במערכת המשפט, במנהל העירוני, במשטרה המקומית או המלכותית, בפיקוד על המצודה ובייצוג המלך. הרדיפה אחר המשרות נבעה כמובן מן הרצון לצבור כוח, השפעה והון, אבל גם מן החתירה ליוקרה חברתית והרצון לחדור לחוגי האוליגרכיה של העיר, שרקמתה הייתה מורכבת ומסובכת. משפחות שעשו להן הון ביקשו להחזיק במשרות ציבוריות שנים רבות ואף כמה דורות כדי למחוק את זכר מוצאן הנחות ולהתקבל לאריסטוקרטיה העירונית. תפקיד מבוקש היה חבר במועצת העיר, שנקרא רחידור(regidor) או ״איש העשרים וארבעה״(veinticuatro), מפני שמועצות הערים בספרד היו מורכבות רשמית מעשרים וארבעה חברים; אבל ברוב הערים פעלה אריתמטיקה פוליטית מיוחדת, שאפשרה את כהונתם של יותר מ־90 ״אנשי עשרים וארבעה״ במועצת העיר.

רבים מנושאי המשרות הללו היו קונברסוס. לדברי מרקס ויאנואבה (Márquez Villanueva), חוקר נודע של הקונברסוס, עמדו ארבעת העשורים הראשונים של המאה החמש־עשרה ״בסימן חדירה אטית, יעילה ומועילה של קונברסוס להמון מועצות עירוניות״, עד שלא הייתה כמדומה משפחת קונברסוס שאין לה ייצוג באיזו מועצה חשובה, ובכמה מקומות, כגון בקורדובה, שלטו הקונברסוס בחיי העיר. חוץ מן הסיבות שעליהן כבר עמדנו – אינטרס כלכלי ברור וניצול פטרונות פוליטית – פעלו כאן גם יצרי זהות סמליים וצורך חברתי אובייקטיבי. הנוצרים החדשים, שכל עוד היו יהודים היו מנועים מלמלא תפקידים ציבוריים, ביקשו עכשיו לנצל את ההזדמנויות שנפתחו לפניהם לא רק לשם תועלת כלכלית אלא גם כדרך לממש את זהותם החדשה. (תופעה פסיכו־חברתית דומה ניכרה בראשית האמנציפציה של יהודי אירופה). זאת ועוד, בספרד של המאה החמש־עשרה נוצר ביקוש אמיתי לאנשי מנהל מקצועיים, גזברים, רואי חשבון, מנהלי אחוזות וכדומה, והקונברסוס ענו על הצורך הזה בזכות מסורתם היהודית ומפני שהיו בעלי השכלה משפטית וספרותית, שלא הייתה לרוב האבירים הנוצרים הישנים.

למרות הצורך הענייני היו המינויים עצמם פעמים רבות שרירותיים. חלק מן המינויים נקבעו בידי אנשי החצר, כלומר בידי אלווארו דה לונה ושלוחיו, וניתנו לאנשי הסגל המלכותי לשעבר – עוזרים, מזכירים, מנהלי משק בית וכיוצא באלה, שהמשרה הייתה בגדר פיצוי על שירותם למען המלך והם ייצגו את האינטרסים שלו במקומות כהונתם החדשים. משרות עירוניות מבוקשות נמסרו אפילו לתושבי חוץ גמורים, שצברו תארים וכהונות בעיר אחרת, אבל הוסיפו להתגורר בעיר הבירה. עיוות בולט נוצר בדורות שלאחר מכן, כשכמה משפחות אוליגרכיה השתלטו על משרות עירוניות חשובות במין מונופול עובר בירושה. אין צורך לומר שהדבר עודד שחיתות וניצול לרעה, עורר מרירות והעמיק את הפער בין האזרחים מן השורה ובין המכהנים עליהם.

ריבוי מספרם של הקונברסוס בין נושאי המשרות מכל הסוגים יצק שמן על מדורה שכבר בערה ממילא. המרירות החברתית חברה אל השנאה כלפי השר השתלטן דה לונה, ויחד התפתחו והיו לתנועת מחאה וזעם עממי. סמוך לאמצע המאה כבר צברה המחאה פוטנציאל אלים, שהופנה במידה רבה נגד הקונברסוס. כמה היסטוריונים רואים בתנועה הזאת עימות בין מעמדות – מאבק בין הבורגנות העולה ובין המעמד הפיאודלי הישן, או בין שתי שכבות בתוך הבורגנות העירונית, או בין ההמון הפרולטרי לאוליגרכיה העירונית, או בין הדוגלים במונרכיה ריכוזית לקנאים לאוטונומיה עירונית. מאבקים שכאלה אמנם ניטשו בפועל, אבל הם לא היו תבנית היסוד. האנוסים נקלעו אליהם כשמעל לראשם מתנוסס הדגל ״יהודי מומר״, על כל היצרים והסטריאוטיפים הכרוכים בו, שכן הקונברסוס ירשו עכשיו את מעמד ״האחר שבפנים״ שהיה נחלתם של היהודים לפני כן; הם חיו במצב של ״אחרות חדשה״, שעוד נדון בו בפירוט בהמשך, ומורשת הזרות הזאת הגדירה את מצבם הקיומי והחברתי וגם עיצבה את דפוס המאבק הכלכלי שהיו נתונים בו. כמו שאירע בעבר ליהודים, קווי החזית של המאבק נגד הקונברסוס – חיתוך משתתפיו לסיעות יריבות והטיעונים שעלו במסגרתו – התעצבו במידה מכרעת בידי יצרי הזהות והאחרות שסערו בתוכו. אפשר לומר שפעל כאן דפוס יחסים עמוק יותר של אינטרסים ויצרים – מאבקו של הדומה נגד הזר, העצמי נגד האחר, ומאבקים בין תביעות להכרה ושלילתן – יותר משפרשנות כלכלית צרה של ההיסטוריה, אם מרקסיסטית ואם קפיטליסטית, יכולה להעריך.

מעמד הזרות החדשה של הקונברסוס בא לידי ביטוי בלשון העממית, בעולם הדימויים הספרותיים, ומאמצע המאה ואילך גם בהתפרצויות אלימות ובניסיונות חקיקה יוצאי דופן. הביטוי ״נוצרים חדשים״, שהיה ניטרלי בראשית ימיו, הלך וצבר משמעי לוואי שליליים; המילים קונברסו, קונפסו(confeso) ומראנו(marrano) נעשו כינויי גנאי; ובספרות העממית נפוצו סאטירות חריפות נגד הקונברסוס, שהציגו אותם בדמות רמאים ונוכלים, או יהודים בסתר המחללים את שם הנוצרי, וגם כחסרי דת, כופרים וציניקנים שכל מעייניהם נתונים לכסף. התעמולה הארסית התפרצה כמה פעמים בדמות פוגרומים, ומעל לכול ביקשה לשוות לאנוסים פחיתות אנושית מלידה ולהפוך אותם למעמד חברתי נוצרי נחות ומנודה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הרדיפה אחר משרות עירוניות

עמוד 108

באדיבותו של ד"ר אליהו שפר
תפילות האנוסים מבלמונטה /  ד"ר אליהו שפר

על פי התפילות  16 , 17, 18 שתורגמו מפורטוגזית.

מבוא:

תפילות האנוסים מבלמונטה נכתבו על ידי יהודים שחיו במצוקה, ברדיפות ובפחד ממלשינים. כפי שעולה מהניתוח שלפנינו, מתברר כי התפילות מעוגנות היטב במקורותינו, בתנ"ך בכלל ובספר תהילים בפרט ומפרקי תפילה. בפרקי התפילה מבלמונטה  מפוזרים הרמזים מן המקורות לאחר שהותאמו למציאות של "שבי כה גדול" ( תפילה 18).

המציאות בצל מוסד ההלשנה הייתה רלוונטית לחלוטין בתקופת האינקוויזיציה. במסמכים הרשמיים של האינקוויזיציה ובשפות המקומיות, המלשינים נקראו בכינוי  "Delatores" .   המשפט האינקוויזיטורי התבסס במידה רבה על הלשנות אנונימיות של שכנים, מכרים ואפילו בני משפחה. האינקוויזיציה עודדה באופן אקטיבי " דֵּלַטוֹרְיָה" (הלשנה), והבטיחה חיסיון מלא למלשינים, מה שגרם לכך שהנאשמים כמעט לעולם לא ידעו מי הוא ה"דלטור" שהסגיר אותם ומתי הלשין עליהם.

שלוש התפילות שלפנינו מתארות יממה אחת בחייו של האנוס: הלילה (תפילה 16), הבוקר (תפילה 17) והכמיהה להיגאל מן השבי של הגולה (תפילה 18).

תפילת האנוסים מס' 16:

אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל (1)

אַדִּיר(2), אַתָּה שֶׁשָּׁמַעְתָּ אֶת דָּנִיֵּאל(3)

 שְׁמַע ה' תְּפִלָּתִי (4),

 אַתָּה ה' אֲשֶׁר הוֹפִיעַ בִּגְבָהִים כֹּה גְּבוֹהִים(5),

שְׁמַע אֶת חֲטָאֵי (6) הַקּוֹרֵא אֵלֶיךָ מִן הַשְּׁפֵלָה(7),

 אַתָּה אֲשֶׁר פָּתַחְתָּ נְתִיבִים וּמַעֲיָנוֹת(8) לְכָל הַיְּצוּרִים.

שַׂמְתִּי אֶת עֵינַי בֶּהָרִים(9), מֵאַיִן תָּבוֹא לְעֶזְרָתִי?

אַתָּה עֶזְרִי, ה', אֲשֶׁר עָשִׂיתָ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, יָם וַאֲוִיר,

הַצִּילֵנִי מִכָּל רַע, וּמִכָּל סַכָּנָה (10). אָמֵן.

1. ישראל: מדוע אין כאן שימוש בשמות שלושת האבות כמקובל במקורותינו, כגון:"אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" ( שמות, ג', ו')? מדוע דווקא השם "יצחק" נעדר בתפילה זו? נראה לנו כי הסיבה נעוצה בעובדה שיצחק מסמל את העקידה, בעוד שהנצרות הפכה את העקדה לסמל של ישו כקורבן. כמו כן, יצחק הוא התינוק הראשון שנימול על פי מצוות ה', למורת רוחה של האינקוויזיציה. ( ראה: https://heb.hartman.org.il/ritual-circumcision/). נראה לנו להניח שהאנוסים נזהרו בתפילותיהם מחשש השכנים.
2. "אדיר": שם התואר משמש כינוי לתיאור עוצמתו וגדולתו של ה' : "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' " (תהלים צ"ג, ד'), או "ה אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ " (תהלים ח', ב').
3. "דניאל": המתפלל מבקש שתפילתו תישמע כמו שנשמעה תפילתו של דניאל : " וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ." (דניאל י', י"ב).
4. "תפילתי": "מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל תַּחֲנוּנַי…"( תהילים קמ"ג, א') – דוד המלך מבקש מענה בעת צרה ורדיפת אויבים.
5. "גְּבוֹהִים": אלוהים נמצא בשמים "ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה"( תהילים ק"ג, י"ט.
6. "חֲטָאֵ": קריאת שמע שעל המיטה היא הזמן שבו עושים חשבון נפש ומבקשים סליחה על חטאים לפני השינה.
7. "הַשְּׁפֵלָה ": השווה ל- " שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' " (תהילים ק"ל, א'). בתפילה מודגש הניגוד בין "גבהים כה גבוהים" אל מול "מן השפלה", כדי להעצים את המציאות בה הוא נמצא.
8. "נְתִיבִים וּמַעֲיָנוֹת ": המילים רומזות לפעולות ה' בטבע: " הַמְשַׁלֵּחַ מעיינים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים, יְהַלֵּכוּן. יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם…(תהילים ק"ד, י'-י"א).
9. " שַׂמְתִּי אֶת עֵינַי ": הכמיהה לעזרה על ידי נשיאת עיניים מעלה, כמו בפסוק: " שִׁ֗יר לַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֶשָּׂ֣א עֵ֭ינַי אֶל-הֶהָרִ֑ים מֵ֝אַ֗יִן יָבֹ֥א עֶזְרִֽי"( תהילים קכ"א, א'). וכן בפסוק: "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכ"ג, א').
10. "וּמִכָּל סַכָּנָה": הפחד מפני רדיפה והלשנה רודף אותו גם בלכתו לישון ולפני קריאת שמע של לילה. נהוג לומר את הפסוק שלוש פעמים לפני השינה: "הִנֵּה מִיטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחוזֵי חֶרֶב, מְלומְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת." ( שיר השירים, ג', ז'-ח'), המילה "מִטָּתוֹ" (mitato -המיטה שלו שעליה הוא ישן ) נשמעת פונטית כמו המילה "מִיתָתוֹ" (mitato – המוות שלו ). "שִׁשִּׁים גִיּבֹוּרִים" מקיפים את המיטה ומגנים על הישן במיטתו מפני ה"ִפַּחַד בַּלֵּילוֹת".

 
תפילת האנוסים מס' 17
תפילות האנוסים מבלמונטה /  ד"ר אליהו שפר

על פי התפילות  16 , 17, 18 שתורגמו מפורטוגזית.

מבוא:

תפילות האנוסים מבלמונטה נכתבו על ידי יהודים שחיו במצוקה, ברדיפות ובפחד ממלשינים. כפי שעולה מהניתוח שלפנינו, מתברר כי התפילות מעוגנות היטב במקורותינו, בתנ"ך בכלל ובספר תהילים בפרט ומפרקי תפילה. בפרקי התפילה מבלמונטה  מפוזרים הרמזים מן המקורות לאחר שהותאמו למציאות של "שבי כה גדול" ( תפילה 18).

המציאות בצל מוסד ההלשנה הייתה רלוונטית לחלוטין בתקופת האינקוויזיציה. במסמכים הרשמיים של האינקוויזיציה ובשפות המקומיות, המלשינים נקראו בכינוי  "Delatores" .   המשפט האינקוויזיטורי התבסס במידה רבה על הלשנות אנונימיות של שכנים, מכרים ואפילו בני משפחה. האינקוויזיציה עודדה באופן אקטיבי " דֵּלַטוֹרְיָה" (הלשנה), והבטיחה חיסיון מלא למלשינים, מה שגרם לכך שהנאשמים כמעט לעולם לא ידעו מי הוא ה"דלטור" שהסגיר אותם ומתי הלשין עליהם.

תפילת האנוסים מס' 17

 אני מודה(1) לאדו-ני,

 כי הוא שמחתי (2),

 כי הוא ישמור אותי ויושיע(3) אותי

מכלבים(4) משוגעים ומגורמי רע,

מאנשים חיים(5) שהם אויבי,

מאנשים מתים(6) שהם מפגשים רעים,

 מברק(7) כוח הצדק,

 מאש בוערת(8) ומפי אנשים רעים.

1."אני מודה": זהו הנוסח הקצר של התפילה "מודה אני לפניך" הנאמרת מיד עם השכמתו של האדם בבוקר כדי להודות על החזרת הנשמה. בהודיה נוהג המתפלל לומר: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה´ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים. וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. מֵחָבֵר רָע. מִשָּׁכֵן רָע. מִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. וּמִלָּשׁון הָרָע. מִדִּין קָשֶׁה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית (יהודי). וּבֵין שֶׁאֵינו בֶן בְּרִית".

התפילה שנמצאת בכל סידור, כתובה כאן בניסוח חופשי יעם חזרה על עניין במלים שונות ופשוטות יותר, עם רמזים על אויביו ובקשה מאלוהיו שיצילנו מהם.

2. "הוא שמחתי": ההודיה שלו מתבטאת באמונה עמוקה, שהאלוהים הוא הוא מקור השמחה האמיתי והפנימי של האדם, שמחה שאינה תלויה בדבר. למרות המצב הקשה בגולה, השמחה שלו לשוב באחד הימים אל בית ה' אינה נפגמת: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" (תהילים קכ"ב, א').

3. הצרוף של הפעלים 'לשמור' ו'להציל' מופיע בתפילת הדרך: "יהי רצון… שתוליכנו לשלום ותשמרנו מכל אויב ואורב… ותצילנו מכף כל אויב ואורב". בלילה. הצרוף מופיע גם בתפילה הנאמרת טרם השינה: "תשמרני ותצילני מכל דבר רע".

4. "כלבים": בתהילים כתוב: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי" (פרק כ"ב, ט"ז). רש"י אומר כי "הכלבים" ו"עדת המרעים" הם כינוי לאויבים ולצרים הרבים שקמו על המאמין בה'. שטיינזלץ ומפרשים חדשים מדגישים את תחושת הבידוד והחולשה הפיזית והנפשית, שבה האדם מרגיש שהוא כמו חיה הנרדפת על ידי להקת כלבים תוקפנית.

(5) "מאנשים חיים שהם אויבי": למתפלל בשיר זה יש דאגה מתמדת מכך שאחרים יבחנו אותו ואת מעשיו ולכן הוא נמנע לפגוש אותם. צעדיו נעשים בהיחבא, במיוחד בדרכו למקום תפילה חסוי.

(6) "מאנשים מתים שהם מפגשים רעים": האנשים הרעים מייצגים עבורו את המוות משום שהמוות מעורר בו חרדה עמוקה. האנשים הרעים נחשבים "אנשים מתים", כי אין בהם שמחת חיים, בניגוד לדמות בשיר שמבקשת את ה' שהוא שמחת חייו.

• "מברק כוח הצדק": המתפלל מבקש מה' שישמור אותו מהעונש המפחיד והמהיר כמו מכת הברק. זהו אותו ברק בתוכחה של משה (דברים ל"ב, מ"א): "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי". רש"י מסביר את פעולת הברק כפעולה אקטיבית כביכול של האל ש"מניח את מידת הרחמים" ו"אוחז רק במידת הדין" כלפי אויבי ישראל. הרמב"ם (1204-1135) שואל: "וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג?" הוא מסביר שהביטוי "ברק חרבי" הוא משל פסיכולוגי רב עוצמה שנועד להתאים לשפת הדיבור של בני האדם כדי לייצר בנפש השומע את אותה תחושת פחד ויראה מפני דין חותך, מהיר ובלתי נמנע. החשש מעונש נובע מפחד קיומי עמוק: הידיעה שכל יום הוא עלול למצוא את עצמו נאשם מטרידה אותו שלא יהיה לו אפילו את הזמן הנדרש כדי להזים דברי מלשינים.

(9)"אש בוערת" ו"פי אנשים רעים": מילים המשקפות את הפחד מ"מה יגידו האנשים". בספר משלי מתוארת ההלשנה במילים "אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה, וְעַל שְׂפָתָיו כְּאֵשׁ צָרָבֶת." (משלי טז, כז). רש"י טוען שהרשע מביא רעה על הבריות באמצעות שפתיו, המפיצות דברים קשים השורפים ומחריבים חיי אדם. לפי תהילים, המלשינים הם אנשים ש"שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם… חִצָּם דָּבָר מָר" (תהילים סד, ד). המתפלל חושש מפני אותם אנשים רעים ומלשינים, שיכולים להצית אש שאי אפשר יהיה לכבות, ולהביא עליו גזר דין מהיר ואכזרי.

10/10/2026

תפילה מספר 18
תפילות האנוסים מבלמונטה /  ד"ר אליהו שפר

על פי התפילות  16 , 17, 18 שתורגמו מפורטוגזית.

מבוא:

תפילות האנוסים מבלמונטה נכתבו על ידי יהודים שחיו במצוקה, ברדיפות ובפחד ממלשינים. כפי שעולה מהניתוח שלפנינו, מתברר כי התפילות מעוגנות היטב במקורותינו, בתנ"ך בכלל ובספר תהילים בפרט ומפרקי תפילה. בפרקי התפילה מבלמונטה  מפוזרים הרמזים מן המקורות לאחר שהותאמו למציאות של "שבי כה גדול" ( תפילה 18).

המציאות בצל מוסד ההלשנה הייתה רלוונטית לחלוטין בתקופת האינקוויזיציה. במסמכים הרשמיים של האינקוויזיציה ובשפות המקומיות, המלשינים נקראו בכינוי  "Delatores" .   המשפט האינקוויזיטורי התבסס במידה רבה על הלשנות אנונימיות של שכנים, מכרים ואפילו בני משפחה. האינקוויזיציה עודדה באופן אקטיבי " דֵּלַטוֹרְיָה" (הלשנה), והבטיחה חיסיון מלא למלשינים, מה שגרם לכך שהנאשמים כמעט לעולם לא ידעו מי הוא ה"דלטור" שהסגיר אותם ומתי הלשין עליהם.

תפילת האנוסים מס' 18

אני מודה לאדון השמים העליון,(1),

שהוא האדון העליון והאמיתי,(2)

בו אני מאמין,(3)

וכל הכוח שוכן בו,(4)

היה לך חשק, אדוני,(5)

להיענות לי לתפילה זו,

כדי שתשלח אותי להינצל,

משבי כה גדול(6),

על ידי שליח טוב (7),

שייקח אותי למקום,

שם אוכל לדעת כיצד לשבח אותך(8).

1. "אדון השמים"- השווה ל "… כִּי, ה' אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת.( יהושוע ב', י"א). – הנביא דניאל ( ה', כ"ג) מוכיח את בלשאצר, מלך בבל, על כך שהתנשא וחילל את כלי בית המקדש: "וְעַל מָרֵא-שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ…"התרגום מארמית : ' אדון שמים'. בספר בראשית כד, ג כתוב: אברהם אבינו משביע את אליעזר עבדו בשם ה' ומגדיר אותו בדיוק כך: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ".

2. "האדון העליון": רומז על הדימוי: "… בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית, יד, י"ט). רש"י מפרש את המילה "עליון" כפשוטה – הגבוה מכולם, ומדגיש את הבעלות והשליטה הבלעדית של האל על העולם: "לְאֵל עֶלְיוֹן – לפי שהוא למעלה מכל אלוהות." רשב"ם(1160-1-80) מסביר שזהו תואר "שהוא גבוה על כל הגבוהים", כדי להמחיש שאלוהים נמצא מעל כל גרמי השמים ומערכות הכוכבים. ראב"ע (1167-1089) בחר בגישה הפילוסופית ומסביר שהמילה "עליון" באה להבדיל בין הכוחות השמיימיים התחתונים (מלאכים, כוכבים) לבין הבורא, שהוא "עליון על כל צבא השמים" ואינו מושפע מהם, אלא שולט בהם. בספרות הקבלה הכינוי "אל עליון" אינו סתם תואר כללי, אלא רומז לספירה קבלית גבוהה במיוחד שממנה משתלשל השפע לכל המציאות.

3."אני מאמין": הביטוי "אני מאמין" הפך לסימן ההיכר של האמונה היהודית בכל הדורות, בעיקר בזכות י"ג עיקרי האמונה שנוסחו על ידי הרמב"ם (אשר נפתחים כולם במילים "אני מאמין באמונה שלמה…").הרמז המקראי המובהק: הפועל "להאמין"  מופיעה לראשונה בתורה בהקשר של גאולת מצרים. משה רבנו חושש שעם ישראל לא יקשיב לו, וה' עונה לו (שמות ד, ה): "לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם…. על אברהם אבינו, המאמין הראשון  נאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו). בפרקי הנבואה בולט במיוחד הפסוק מספר חבקוק: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד).  בגמרא (מכות כד, א) נכתב: " מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵימָא דִּרְשׁוּנִי בְּכׇל הַתּוֹרָה! אֶלָּא: בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ ". חז"ל קבעו שפסוק זה מעמיד את כל התרי"ג (613) מצוות על יסוד אחד מרכזי: האמונה.

2.  
3. " וכל הכוח שוכן בו" : בלשון המקרא, משמעות הכינוי "אֵל" היא כוח ותוקף: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע" (בראשית לא, כט). ירמיהו הנביא שם דגש על כוח הבריאה וההתחדשות, הכוח הראשון והבסיסי ביותר שיש בו היכולת לברוא יש מאין ולקיים את המציאות בכל רגע: "אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כׇּל דָּבָר ( לב, יז). ישעיהו הנביא מדגיש שכוחו של ה' אינו מתעייף או נחלש לעולם, בניגוד לכוח אנושי: "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע" (מ, כח).  בספר דברי הימים מתואר הכוח של ה' ככוח הריבונות והשליטה המוחלטת לקבוע מה יקרה במציאות, לשנות את חוקי הטבע (ניסים) ולנהל את ההיסטוריה: "…וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה"( דברי הימים א' כט, יב ). המשמעות היא ששום כוח אחר בעולם – לא צבא, לא שליט, לא כפייה ולא דיכוי  אינו יכול לעמוד כנגד רצון האל.

"כוח" יכול להתפרש גם ככוח רוחני ומחיה שמוענק לאדם. זהו הכוח החשוב ביותר ברמה היומיומית – הכוח שה' שוכן בתוך האדם כדי להעניק לו חיות, תקווה ויכולת להתגבר על קשיים. כוח זה נקרא במקרא "עוֹז": "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כט, יא ). או- "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה"( ישעיהו מ, כט).  תמצית ההגדרה של "כוח" היא – בו שוכן כוח היכולת המוחלטת. אין דבר שהוא "בלתי אפשרי" עבורו, ומכיוון שהוא מקור הכוח, האדם המחובר אליו שואב ממנו עוצמה נפשית ופיזית להתמודד עם העולם.

5." הֱיֵה חשק": מה משמעות הציווי "הֱיֵה"?  בניגוד לציווי  פעולה כמו "קוּמָה ה' " ( תהילים ג',ח')  או "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי"( תהלים מ"ד, כ"ד), או " שׁוּבָה ה' " – ( במדבר י', ל"ו), "שְׁמַע / הַאֲזִינָה / הַקְשִׁיבָה"( תהילים י"ז, א'), "הַאֲזִינָה ה' תְּפִלָּתִי" (תהילים פ"ו) או  "רְאֵה / הַבֵּט" (תהילים קי"ט, קנ"ג), "חוּשָׁה / הוֹשִׁיעָה " (תהילים ל"ח, כ"ג), "סְלַח / כַּפֵּר"(במדבר י"ד, י"ט). בכולם אותו רעיון: הפצרה בלשון ציווי.

לעומת זאת, בציווי עם השורש ה.י.ה נוצרת בקשה  מיוחדת של הוויה. הציווי "הֱיֵה עוזר לי"  משמעו  'אל תעשה פעולת עזרה ותלך, אלא תהיה עצמך במצב של עוזר'. חז"ל ראו בציווי זה לשון חזקה יותר מכל ציווי אחר כלומר אתה לא מצווה על ה' מה לעשות, כי אם אתה מבקש ממנו מי להיות עבורך ברגע הזה. בתפילה זו מבקש המתפלל שיהיה אצל ה' חשק או רצון מתמשך עבור המאמין בו.

הצרוף "יהי רצון מלפניך"  ידוע ונפוץ לפתיחה קבועה לעשרות ברכות ובקשות אישיות וציבוריות. בתפילה של רבי שמעון בן יוחאי ( 160-90) נאמר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אָבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּבִּיט בְּעֶלְבּוֹנֵנוּ וְתִרְאֶה בְּצָרָתֵנוּ" , כלומר תמיד עיני ה' יהיו על יראיו ( מתוך התפילה).

הרעיון שבתפילה כאן, ("הֱיֵה חשק"), הוא רעיון עצום שמתאר את גודל האמונה של המתפלל מבלמונטה. הרעיון התיאולוגי לבקש מהאל שיעלה בו רצון/חשק פנימי לשמוע/להביט  – הוא רעיון ששורשיו בגמרא ובתפיסת התפילה של חז"ל. בתקופת הגמרא היה נוסח בארמית: "רעווא דמן שמיא" או בעברית: "יהי רצון מן השמים".

6. "משבי כה גדול": ה"שבי" משקף תפיסה עמוקה במסורת, ובהגות היהודית, לפיה החיים בגלות אינם רק העתקה גאוגרפית, אלא גם אפשרות של כפייה ואובדן החירות. בשני המצבים, האדם כפוף לחוקים, לתרבות ולרצונות של השליט המקומי, לעיתים תחת שליט אכזר, ללא יכולת להגדיר את גורלו בעצמו.

בגולה יש דרגה מסוימת של חופש תנועה בארץ החדשה והגולה יכול לנוע, לעבוד ולקיים מסגרת חיים. כך למשל מרדכי שהיה חלק מ"הגולה" חי חיי קהילה ואף הגיע לחצר המלך. לעומת זאת, השרי בשבי, מצבו קשה ותקיף יותר. השבוי נמצא תחת שמירה, חירותו נשללה לחלוטין, והוא מוחזק בכפייה וללא יכולת תנועה עצמאית. זוהי המציאות הקשה של המתפלל מבלמונטה.

בנבואת יחזקאל מופיעים שני המושגים "גולה" ו-"שבי" בסמיכות: "אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה'… כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ" ( י"ב, יא). השימוש בכפל המילים מדגיש כי הם היו גם גולים מארצם וגם שבויים בידי מעצמה זרה, וגאולתם סימלה את השחרור הכפול – הן השיבה הפיזית לארץ והן החזרת החירות הלאומית.  המלבי"ם (1979 -1809) הידוע בדקדוקו המדעי במילים נרדפות במקרא, מציב הבחנה חדה על המילים”בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ” בנבואת יחזקאל. המלבי"ם מסביר שהנביא מנבא להם את הרע מכל. לא רק שהם יגלו מארצם (גולה), אלא שבאותה גלות הם לא יהיו בני חורין, אלא יובלו ויוחזקו בכפייה (בשבי).

 הרד"ק (1235-1204) מתמקד בשלבי האסון ובחומרת המצב, ומסביר כי המקרא משתמש בשתי המילים כדי לתאר תהליך מדורג שסופו קשה. קודם כל מתרחשת הגלות בה העם נעקר מהטריטוריה שלו. תוך כדי העקירה או מיד אחריה, הם נופלים בשבי , בו הכובש נוהג בהם באכזריות של שבויים, מונע מהם זכויות בסיסיות, ומנהיגיהם מושפלים. המתפלל מבלמונטה מצוי במצב חמור, לא רק "שבי" כי אם "שבי גדל", קשה יותר.

7. "על ידי שליח טוב": זו הקריאה המקוצרת והמדויקת לדברי ישעיהו הנביא: "רוּחַ אֲדֹנָי ה' עָלָי, יַעַן מָשַׁח ה' אֹותִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים – שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ."(ישעיהו ס"א, א'). הנביא מתאר שה' מינה אותו ומסר לו שליחות קודש: "לבשר ענוים… לחבש נשברי לב", כלומר לנחם את העניים, הדחוקים והנדכאים.

8. "שם אוכל…לשבח": מחבר תהילים מבקש מהקב"ה שיפתח לו את השפתיים ו"ישתול" בפיו את השבח הנכון: " אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח – וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ."( (נ"א, טו) זו גם תקוותו של המתפלל מבלמונטה.

מהתפילות 16, 17, 18 אפשר ללמוד כי המתפלל שרוי במצוקה ופחד מתמיד, נרדף ומאוים ואף על פי כן יש לו תקווה לשבח את האל אשר ישמע ויגאל אותו מן השבי.