מורשת יהדות מרוקו

לפי אומדן נפוץ הגיע שיעור ההידלגוס בספרד בתור הזהב ל־13 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לנוכח השיעור המדהים הזה אין פלא שהם יצרו חלל בכלכלת המדינה ורוששו אותה מחלק גדול מן הפוטנציאל שלה. את החלל הזה מילאו בתחילה היהודים והמוסלמים ואחר כך הנוצרים החדשים. המוסלמים שימשו חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הספרדית, בייחוד בדרום. הם מילאו את שורות פועלי הכפיים בחקלאות, עבדו בשירותים העירוניים, היו פועלי נמל(בסוויליה) ובעלי מלאכה קטנים. הם שלטו גם בענף הבנייה, בעיקר בתור פועלים פשוטים אבל גם בתור אדריכלים ומעצבים; להם חייבת ספרד הנוצרית – והמבקר בה בימינו – את סגנון הַמּוּדֶחָאר [אמנות מודחאר (ספרדית: Arte mudéjar) היא סגנון העיטורים והקישוטים, שבהם השתמשו בממלכות הנוצריות האיבריות, בעיקר במאות ה-13, ה-14 וה-15, אם כי המשיכו להשתמש בהם עד המאה ה-18. היא הוחלה על סגנונות אדריכלות רומנסקית, גותית ורנסאנסית באמצעות מוטיבים של עיטורים הנגזרים מהאמנות המוסלמית שהובאו או פותחו על ידי מוסלמים באל-אנדלוס.] המרהיב, שקוויו העדינים וסלסולי פיתוחיו, לפעמים עד כדי גודש, נפוצים בכל חצי האי האיברי.

היו גם מוסלמים שהתנצרו מאונס, ואלה נקראו ״מוריסקוס״ (moriscos).[ מוריסקוס (פורטוגזית: mouriscos) היו מוסלמים לשעבר וצאצאיהם שהכנסייה הקתולית וספרד ההבסבורגית ציוותה עליהם להתנצר בכוח או לעמוד בפני גלות לאחר שספרד הוציאה את האסלאם מחוץ לחוק. בספרד הייתה אוכלוסייה מוסלמית משמעותית, המודג'ארים (אנ') (Mudéjar), בתחילת המאה ה-16] אבל בניגוד לקונברסוס ממוצא יהודי, שהיו חדורים בשאיפת התקדמות והייתה להם ההשכלה הדרושה לשם כך, נטו המוריסקוס לדבוק בדרכיהם ומקומות מגוריהם. הם לא התמזגו בחברה הנוצרית ושמרו על ארגונם הקהילתי ומנהגיהם הישנים – ובכלל זה על עיקרי דתם המוסלמית – יותר מאנוסים יהודים רבים. רובם גרו בסמיכות גאוגרפית אלה לאלה, בעיקר בדרום ספרד (בסביבות ולנסיה, גרנדה, בהרי אלפוחאר ועוד), ולכן היו מלוכדים יותר. וכשלא יכלו לשאת עוד את הרדיפות יצאו למרד מזוין, שדוכא ביד קשה. הממסד לא הצליח לגבור עליהם באמצעות האינקוויזיציה לבדה, ובראשית המאה השבע־עשרה (ב־1609) נגזר עליהם גירוש, שהיה אכזרי לא פחות מגירוש היהודים לפניו.

האנוסים ממוצא יהודי, לעומתם, נמנו בעיקר עם שכבת העירונים היצרנית וניצלו את זכויות היתר שניתנו למגזרים הנוצריים. כשם שהיהודים בתקופת הרקונקיסטה סייעו להיווצרותה של תרבות העיר הספרדית, כך תרמו עתה האנוסים ליצירתה של בורגנות חדשה, גדולה וחשובה הרבה יותר משהייתה לפניהם. ההתפתחות הזאת התאפשרה בשל התנאים הכלכליים החדשים שנוצרו באירופה של ראשית הרנסאנס, ובזכות האימפריה הימית־המסחרית שכוננה ספרד במאה שלאחר מכן.

התפקיד שמילאו הקונברסוס ביצירת מעמד הבורגנות בספרד הקדם־ מודרנית(לצד גורמים אחרים שמשקלם פחות) קבע במידה רבה את מקומם בחברה בדורות הבאים. הוא שעמד גם ביסוד כמה מן הסתירות ביחסה של החברה הנוצרית הוותיקה כלפיהם. החברה הנוצרית נזקקה לתפקיד הכלכלי והניהולי שמילאו הקונברסוס ובה־בעת בזה לו; היא רצתה שיצליחו ליצור עושר לאומי שאפשר ליהנות מפירותיו, אבל לא פעם ראתה בעין רעה את הצלחתם האישית, שסיכנה את מעמדם של העירונים הנוצרים הוותיקים. הקונברסוס אף עמדו במרכזו של ניסיון לחולל מהפכה בערכים, שעיקרה שיקום מעמד העבודה והדגשת ערכו של האדם לפי מעשיו והישגיו ולא לפי ייחוסו ומוצאו. המהפכה הזאת אמנם נכשלה כשמדובר בספרד כולה, אבל קולה ניקר בלי הרף בתחתיות החברה, וקריאת התיגר שלה עולה מן הספרות היפה, ובעיקר הספרות הפיקרסקית(ששיקפה בראי הפוך את עולם הערכים הרשמי ואת פולחן הכבוד שלו); בהמשך נבחן את הסיבות מדוע נעשתה הסיסמה הזאת של תרבות הנגד הספרדית למוטו אופייני לקונברסוס.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

עמוד 106

הרדיפה אחר משרות עירוניות

לצד התשוקה למעמד אצולה שרווחה בספרד כולה שאפו תושבי הערים במאה החמש־עשרה להשיג להם כיבודים ומשרות, בכל מיני דרגות, בממשל העירוני: במועצת העיר, במערכת המשפט, במנהל העירוני, במשטרה המקומית או המלכותית, בפיקוד על המצודה ובייצוג המלך. הרדיפה אחר המשרות נבעה כמובן מן הרצון לצבור כוח, השפעה והון, אבל גם מן החתירה ליוקרה חברתית והרצון לחדור לחוגי האוליגרכיה של העיר, שרקמתה הייתה מורכבת ומסובכת. משפחות שעשו להן הון ביקשו להחזיק במשרות ציבוריות שנים רבות ואף כמה דורות כדי למחוק את זכר מוצאן הנחות ולהתקבל לאריסטוקרטיה העירונית. תפקיד מבוקש היה חבר במועצת העיר, שנקרא רחידור(regidor) או ״איש העשרים וארבעה״(veinticuatro), מפני שמועצות הערים בספרד היו מורכבות רשמית מעשרים וארבעה חברים; אבל ברוב הערים פעלה אריתמטיקה פוליטית מיוחדת, שאפשרה את כהונתם של יותר מ־90 ״אנשי עשרים וארבעה״ במועצת העיר.

רבים מנושאי המשרות הללו היו קונברסוס. לדברי מרקס ויאנואבה (Márquez Villanueva), חוקר נודע של הקונברסוס, עמדו ארבעת העשורים הראשונים של המאה החמש־עשרה ״בסימן חדירה אטית, יעילה ומועילה של קונברסוס להמון מועצות עירוניות״, עד שלא הייתה כמדומה משפחת קונברסוס שאין לה ייצוג באיזו מועצה חשובה, ובכמה מקומות, כגון בקורדובה, שלטו הקונברסוס בחיי העיר. חוץ מן הסיבות שעליהן כבר עמדנו – אינטרס כלכלי ברור וניצול פטרונות פוליטית – פעלו כאן גם יצרי זהות סמליים וצורך חברתי אובייקטיבי. הנוצרים החדשים, שכל עוד היו יהודים היו מנועים מלמלא תפקידים ציבוריים, ביקשו עכשיו לנצל את ההזדמנויות שנפתחו לפניהם לא רק לשם תועלת כלכלית אלא גם כדרך לממש את זהותם החדשה. (תופעה פסיכו־חברתית דומה ניכרה בראשית האמנציפציה של יהודי אירופה). זאת ועוד, בספרד של המאה החמש־עשרה נוצר ביקוש אמיתי לאנשי מנהל מקצועיים, גזברים, רואי חשבון, מנהלי אחוזות וכדומה, והקונברסוס ענו על הצורך הזה בזכות מסורתם היהודית ומפני שהיו בעלי השכלה משפטית וספרותית, שלא הייתה לרוב האבירים הנוצרים הישנים.

למרות הצורך הענייני היו המינויים עצמם פעמים רבות שרירותיים. חלק מן המינויים נקבעו בידי אנשי החצר, כלומר בידי אלווארו דה לונה ושלוחיו, וניתנו לאנשי הסגל המלכותי לשעבר – עוזרים, מזכירים, מנהלי משק בית וכיוצא באלה, שהמשרה הייתה בגדר פיצוי על שירותם למען המלך והם ייצגו את האינטרסים שלו במקומות כהונתם החדשים. משרות עירוניות מבוקשות נמסרו אפילו לתושבי חוץ גמורים, שצברו תארים וכהונות בעיר אחרת, אבל הוסיפו להתגורר בעיר הבירה. עיוות בולט נוצר בדורות שלאחר מכן, כשכמה משפחות אוליגרכיה השתלטו על משרות עירוניות חשובות במין מונופול עובר בירושה. אין צורך לומר שהדבר עודד שחיתות וניצול לרעה, עורר מרירות והעמיק את הפער בין האזרחים מן השורה ובין המכהנים עליהם.

ריבוי מספרם של הקונברסוס בין נושאי המשרות מכל הסוגים יצק שמן על מדורה שכבר בערה ממילא. המרירות החברתית חברה אל השנאה כלפי השר השתלטן דה לונה, ויחד התפתחו והיו לתנועת מחאה וזעם עממי. סמוך לאמצע המאה כבר צברה המחאה פוטנציאל אלים, שהופנה במידה רבה נגד הקונברסוס. כמה היסטוריונים רואים בתנועה הזאת עימות בין מעמדות – מאבק בין הבורגנות העולה ובין המעמד הפיאודלי הישן, או בין שתי שכבות בתוך הבורגנות העירונית, או בין ההמון הפרולטרי לאוליגרכיה העירונית, או בין הדוגלים במונרכיה ריכוזית לקנאים לאוטונומיה עירונית. מאבקים שכאלה אמנם ניטשו בפועל, אבל הם לא היו תבנית היסוד. האנוסים נקלעו אליהם כשמעל לראשם מתנוסס הדגל ״יהודי מומר״, על כל היצרים והסטריאוטיפים הכרוכים בו, שכן הקונברסוס ירשו עכשיו את מעמד ״האחר שבפנים״ שהיה נחלתם של היהודים לפני כן; הם חיו במצב של ״אחרות חדשה״, שעוד נדון בו בפירוט בהמשך, ומורשת הזרות הזאת הגדירה את מצבם הקיומי והחברתי וגם עיצבה את דפוס המאבק הכלכלי שהיו נתונים בו. כמו שאירע בעבר ליהודים, קווי החזית של המאבק נגד הקונברסוס – חיתוך משתתפיו לסיעות יריבות והטיעונים שעלו במסגרתו – התעצבו במידה מכרעת בידי יצרי הזהות והאחרות שסערו בתוכו. אפשר לומר שפעל כאן דפוס יחסים עמוק יותר של אינטרסים ויצרים – מאבקו של הדומה נגד הזר, העצמי נגד האחר, ומאבקים בין תביעות להכרה ושלילתן – יותר משפרשנות כלכלית צרה של ההיסטוריה, אם מרקסיסטית ואם קפיטליסטית, יכולה להעריך.

מעמד הזרות החדשה של הקונברסוס בא לידי ביטוי בלשון העממית, בעולם הדימויים הספרותיים, ומאמצע המאה ואילך גם בהתפרצויות אלימות ובניסיונות חקיקה יוצאי דופן. הביטוי ״נוצרים חדשים״, שהיה ניטרלי בראשית ימיו, הלך וצבר משמעי לוואי שליליים; המילים קונברסו, קונפסו(confeso) ומראנו(marrano) נעשו כינויי גנאי; ובספרות העממית נפוצו סאטירות חריפות נגד הקונברסוס, שהציגו אותם בדמות רמאים ונוכלים, או יהודים בסתר המחללים את שם הנוצרי, וגם כחסרי דת, כופרים וציניקנים שכל מעייניהם נתונים לכסף. התעמולה הארסית התפרצה כמה פעמים בדמות פוגרומים, ומעל לכול ביקשה לשוות לאנוסים פחיתות אנושית מלידה ולהפוך אותם למעמד חברתי נוצרי נחות ומנודה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הרדיפה אחר משרות עירוניות

עמוד 108