מורשת יהדות מרוקו

פרשת וירא

״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –

תחושות העקדה מפי הנעקד

״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״, ובראש כולם ניסיון העקדה. על כוחו המיוחד של סיפור העקדה, בריכוז ובעוצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של פרטים הכרחיים בסיפור המעשה, שלכאורה אינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א׳ אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומרוס. ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע והסבר להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקדה. על ״אגדות העקדה״, מאפייניהן וכיווניהן כבר עמד ש׳ שפיגל במאמר מופת מקיף ובעל עניין.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ״. אמירה־שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל ״ויאמר״ ארבע פעמים, משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו. נציג בזה את הפיוט ואת ביאורו, ולאחר מכן נעיין במרכיביו ובמשמעותם המיוחדת:

עוֹקֵד לְעָקוּד לָקַח וְעָלָה

וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה

אָבִי, אָבִי, מָה זֹאת הַפְּעֻלָּה

הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה

5 אָבִי, אָבִי, אֱזֹר מָתְנֶיךָ

וַעֲשֵׂה בִּי רָצוֹן קוֹנְךָ

בִּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד חַנּוּנֶיךָ

אוּלַי יִרְאֶה בַּעֲדִי וּבְעָנְיֶךָ

אָבִי, אָבִי, גַּלֵּה זְרוֹעֲךָ וְחַזֵּק יָדֶיךָ

10 פֶּן יִתְגָּאֵל בְּדָמִי בְּגָדֶיךָ

דְּרוֹשׁ תַּחַן בְּעַד חֲמוּדֶיךָ

אוּלַי יִזְכֹּר אֱלֹהַי חֲסָדֶיךָ

אָבִי, אָבִי, שְׁלַח הָאֵפֶר לְאִמִּי

וְתִרְאֵהוּ וּתְנַחֵם עַל עֲלוּמִי

15 חוּסָה עַל בְּשָׂרִי וְעַצְמִי

אוּלַי מְרַחֵם עַל דַּל מֵעָפָר מְקִימִי

אָבִי, אָבִי, זָרוּק דָּמִי עַל הַמִּזְבֵּחַ

וְיִהְיֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ

חָמוֹל עֲלַי כִּי לֹא נִשְׁאַר בִּי כּוֹחַ

20 אוּלַי יַחְמֹל עָלַי נוֹתֵן לַיָּעֵף כּוֹחַ

אָבִי, אָבִי, טֶרֶם תִּשְׁמַע אִמִּי שָׁרָה

וְתִבְכֶּה עָלַי בְּנֶפֶשׁ מָרָה

יְחִידְךָ אַל תַּשְׁחֵת כְּכֶבֶשׂ וּפָרָה

 אוּלַי יָחֹן אוֹתִי הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה

25 אָבִי, אָבִי, כְּמוֹתְךָ אֶמְצָא כֹּפֶר

כִּי אַתָּה מָשׁוּל בְּעָפָר וָאֶפֶר

לְבָבְךָ לְזַכּוֹת שׁוֹכֵן שְׁמֵי שֶׁפֶר

אוּלַי יִתֵּן לִי ה׳ פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

אָבִי, אָבִי, מַאֲכֶלֶת לָקַחַת בְּיָדֶיךָ

30 לִשְׁחֹט אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ

נוֹרָא יָשִׂים יִרְאָתוֹ לְנֶגְדְּךָ

אוּלַי יִפְדֶּה אוֹתִי כְּמוֹ פָּדֶךָ

אָבִי, אָבִי, סְכֵה אֶת שַׁוְעָתִי

וְהִבִּיטָה אֶל דִּמְעָתִי

35 עַתָּה אָקוּם וְתָקִים אֶת שְׁבוּעָתִי

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי

אָבִי, אָבִי, פָּתַּח מַאַסְרִי

כִּי הָיִיתִי שֶׂה לִמְשֹׁךְ בְּאַפְסָרִי

צְפֵה כִּי מִפַּחַד אֵל סָמַר בְּשָׂרִי

40 וּמֵעִם ה׳ יָבוֹא עֶזְרִי

אָבִי, אָבִי, קַדֵּשׁ שֵׁם אוֹהֲבָךְ

וְקַח אַיִל אֲשֶׁר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ

רוּץ לְהַגִּישׁוֹ תַּחַת חֲבִיבְךָ

וֶאֱמֹר אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ

45 אָבִי, אָבִי, שׁוּבָה אֶת שְׁבִיתִי

וְהַשִּׁיבֵנִי לְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתִי

חֵרֶף זֹאת יֹאמְרוּ שָׁאַרִתִי

יִחְיוּ מֵתֶיךָ יָקוּמוּ נְבֵלָתִי

1. 1. עוקד: כינוי לאברהם, על פי בר׳ כב, ט, ״ויעקר את יצחק בנו״. לעקוד: כינוי ליצחק כנ״ל, ובעקדה ״עת שערי רצון״, ״עוקד והנעקד״. 2. ועוקד… מעולה: שאלה במקומה ואמירה נכונה. 3. אבי, אבי: הפייטן מכפיל את הפנייה הן לשם חיבה והן להדגיש את גודל התמיהה, על פי בר״ר נו, ה, ״ויאמר יצחק אל אברהם אביו אבי, למה אבי שני פעמים כדי שיתמלא עליו ־חמים״. 4. הנה… לעולה: והוא לשון הפסוק בר׳ כב, ז. 6-5. אבי… קונך: על פי אוצר המדרשים, מדרש ויושע עמ׳ קמו: ״השיב יצחק לאביו ״אבי מהר עשה בי רצון קונך והוא יעשה רצונך״׳, ובאיכ״ר כד: ״פתח יצחק יאמר… ונעקדתי ברצון לבי על המזבח״. 8-7. בקש… ובענייך: הדובר הופך כאן מיצחק הנעקד ליצחק האב המבקש בעד כלל ישראל. חנוניך: על פי בבלי פסחים פז ע״א, וכאן כינוי לעם ישראל. 10-9. אבי… בגדיך: על פי מדרש תנחומא (וירא כג): ״אמר לו אבא אסרני… ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא… שמא אזדעזע ויפסל הקרבן״, ובב״ר נו, יא, ״שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך״. והשוו ילקוט שמעוני כמובא להלן. 12-11. דרוש… חסדיך: בזכות מעשה זה שאנו עושים נוכל לדרוש תחינה וחנינה בעבור עם ישראל. חמודיך: בניך. אולי… חסדיך: ובזכות זאת יגאל את כלל ישראל. 14-13. אבי… עלומי: השוו לפיוט ״עת שערי רצון״: ״קח עמך הנשאר מאפרי ואמור לשרה זה ליצחק ריח״, והוא, על פי ילקוט שמעוני, וירא צו: ״אל יצחק: אבא מהר עשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאמי כל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני…״. 16-15. חוסה… מקימי: על דרך התיאורים במדרשים שונים, כגון מדרש ויושע, עמ׳ קמו: ״מיד נפלה אימה גדולה על יצחק שלא ראה כלום בידו לעולה… מיד נזדעזע יצחק וירגזו אבריו…״. מרחם… מקימי: כינוי לקב״ה, על פי תה׳ קיג, ז. 18-17. אבי… ניחוח: על דרך תיאור מעשה הקורבן, ״וזרקו את הדם על

המזבח סביב…״(וי׳ א, ה), ״אשה ריח ניחוח לה׳(שם, ט). 20-19• ^חמול•״ כוח: אף כאן מביעים דבריו של יצחק חרדה מן המעשה וציפייה להצלה. נותן ליעף כוח: כינוי לקב׳׳ה, על פי יש׳ מ, כט. 22-21. אבי… מרה: יצחק מביע כאן את דאגתו לאמו, ובעקבותיה התקווה שעוד יזכה להצלה. 24. העונה… צרה: כינוי לקב״ה על פי תענית ב, ד. 25. אבי… כופר: כמו שאתה ניצלת ממיתה ביד נמרוד, כך אנצל אני. 26. כי… ואפר: על פי המדרש לבר׳ יח, כז: ״ואנכי עפר ואפר״; בר״ר מט, כז: ״אילו הרגני נמרוד לא הייתי עפר, ואילו שרפני לא הייתי אפר״. 27. לבבך לזכות: שיהא לבבך זך ושלם. שוכן שמי שפר: כינוי לקב״ה. 28. יתן… אפר: על פי יש׳ סא, ג. 30-29. אבי… יחידך: על פי בר׳ כב, י: ״וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו״. 31. נורא… לנגדך: יראה שבלבו• ³²• אולי- פדך: השוו טורים 26-25. 33. אבי… שועתי: ראה והבט לתפילתי. 34. והביטה… דמעתי: שהיו דמעות המלאכים נושרות ומתערבות בדמעותיו של יצחק. 35. עתה… שבועתי: הנה אני קם מעל המזבח ותתקיים ההבטחה, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (בר׳ כא, יב), ושבועת ״כה יהיה זרעך״ (ילק״ש וירא, קא). 36. הנה אל ישועתי: על פי יש׳ יב, ב, הנה הקב׳׳ה עומד ומצווה אותך, ״אל תשלח ידך אל הנער״׳. 38-37. אבי… באפסרי: בעקבות התגלות ה׳ פתח את קשרי העקדה. 40-39. מפחד… עזרי: מהתגלות ה׳ עתה סמר בשרי ש״היו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי…״ ילק׳׳ש, וירא, קא. 41. אבי… אוהבך: קבל עליך מצוותו, ״את תשלח ידך אל הנער״. 43-42. וקח… חביבך: על פי בר׳ כא, יג, ״והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו… ויעלהו לעולה תחת בנו״. 44. אשרי… בך: על פי תה׳, פד יג. 48-47. חרף… נבלתי: שמכאן תתקיים האמונה בתחיית המתים, על פי ילק״ש, וירא קא ׳׳… כיוון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים, ׳אל תשלח ידך אל הנער׳, חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר ברוך אתה ה׳ מחיה המתים…״. יחיו… נבלתי: על פי יש׳ כו, יט, ונדרש על תחיית המתים, בבלי כתובות, קיא ע״א ועוד.

עמוד57

פרשת חיי שרה

מְאוֹר חֲתָנִי חִישׁ יִזְרַח עִם בַּת נְדִיבִים

פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את ״עברו זקן ביתו״ אל ארם נהריים ״לקחת״ אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות.

מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת ״ואברהם זקן״(בראשית כד, א-ז). הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת, ואת פרשת ״ואברהם זקן״ ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיוצא בזה.

מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות, דף יז ע״ב, נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, ״שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר ׳כלה נאה וחסודה׳״, או, למשל, עדותו של רבי דימי שם, ״הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן״, והפיוט העברי הקדום, שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכדומה, שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.

דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא ״אהבת נעורים מעולם״ שפרסם ע. פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית־יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא, מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה, וחיבורה של כנסת ישראל לקב״ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין, ולעתים עולה תמונה רב־משמעית לשני הכיוונים.

ובכן ומשוש חתן על כלה

אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְּחַבֵּק כַּלָּה

גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

דֶּרֶךְ יֹשֶׁר וְטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

5 הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבֹרַךְ כַּלָּה

זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְּגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה

טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן

10 יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפֶרַע תָּחֳנַן כַּלָּה

איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק״ש תהלים, קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2. כעדנה: היא שרה, על פי בר׳ יה, יג. 3. כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: ״ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב״ (בר׳ כד, סג). 4. כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: ״ויתלצצו הבנים בקרבה״(בר׳ כה, כב). 5. כאיש תם: יעקב, על פי ״ויעקב איש תם ישב אהלים״(שם, שם, כז). 7. כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: ״ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ ״(שם, מט, ט). יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8. חניטים: צאצאים, על דרך: ״התאנה חנטה פגיה״, שה״ש ב, יג. 9. כפרת: הוא יוסף, שנאמר בו: ״בן פרת יוסף בן פרת עלי עין״ (בר׳ מט, כב). 10. כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, (שם, מא, כב).

על המחבר

רבי מוסה בוג׳נאח חי בטריפולי במאה ה-17, ונפטר בשנת ת״ם (1680). אישיותו של רבי מוסה בוג׳נאח ועשרות הפיוטים שכתב שופכים אור חדש על חיי הרוח דוח של יהודי טריפולי במאה ה־17, נושא שהיה לוט בערפל. רבי מוסה הוא למעשה הפייטן היחיד בעל שיעור קומה נכבד כל כך מבין יהודי טריפולי. על פי המסורת שבידי רבי אברהם כלפון, רושם קורותיהם של יהודי לוב, היה רבי מוסה סגי נהור, והוא נשלח על ידי אביו למצרים ללמוד שם תורה.

חלקק גדול מפיוטיו הם בעלי ייעוד ליטורגי, והם אמורים להשתלב בתפילה. הם סובבים סביב תפילת ״נשמת״, שבה שולבו פיוטים שונים בכמה מקהילות צפ־ן אפריקאיות. זהו גם המנהג המשתקף מקובצי השירה והפיוט הטריפוליטניים הקדומים. ברם, יש לציין כי מנהג זה של שילוב פיוטים לפני תפילת ״נשמת״, בתוכה ולאחריה, לא נתקיים בידיהם של יהודי לוב.

מלבד פיוטי תפילה, כתב רבי מוסה פיוטים לברית מילה ולחתונה, והרבה פיוטים בתהילת ה׳ ובנושא הגלות והגאולה, ללא קשר לתפילה מסוימת. בולטים במיוחד פיוטים שכתב בשבח התורה ובשבח לימודה. ההערצה הגדולה ללימוד התורה ולתלמידי החכמים משקפת אווירה של למדנות ואהבת תורה. בולטים ביופיים השירים האלגוריים באהבת התורה, המשלבים יסודות שונים משירת החשק החילונית, המועברים אל מישור המשל ובונים תמונה הנראית כמעט כשיר חול גמור. בדבר זה הולך רבי מוסה בעקבות פייטנה המרכזי של צפון אפריקה, מנדיל אבי זמרה.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה–פרשת חיי שרה

פרשת תולדות

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר

פרשתנו, הפותחת במילים ״אלה תולדות יצחק״ (בר׳ כה, יט), מספרת בקורותיו של יצחק, אך יותר מכך עוסקת היא בתולדותיו, בקורות בניו. הנה נענתה תפילתם של יצחק ורבקה, ״ותהר רבקה אשתו״, וכבר ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ ודרשו בבראשית רבה סג, ו:

ויתרוצצו הבנים בקרבה, ר׳ יוחנן ור״ל, ר״י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ר״ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה, רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה, הה״ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם, ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה״ד(ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה״ד זורו רשעים מרחם, ותאמר אם כן למה זה אנכי, רבי יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם אם כך הוא צערו של בנים והלואי לא עיברתי.

חז״ל ראו בעשו־אדום את האויב הנצחי של ישראל, הרבה מעבר למקומו של אדום ההיסטורי, המתואר במקרא ובספרות הבית השני, שם מדובר על אומה קטנה בשוליה הדרום־מזרחיים של ארץ־ישראל. מספרות חז״ל ואילך, ״אדום״ מציין מאבק בין יעקב לעשו כאחים, והמשכו בהתמודדות מתמדת בין אומות יריבות, בבחינת ״לאום מלאום יאמץ״. ״אדום״ מבטא גם שמחה לאיד לחורבן ישראל, מלווה גם שנאה תהומית הצווחת, ״ערו ערו עד היסוד״(תה׳ קלז, ז). כך לאורך הכתובים במקרא, מפרשת תולדות, שבה מכריז עשו, ״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״(בר׳ כז, מא), ועד זעקת הקינה, ״פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך״(איכה ד, כב).

כל אלה הנחילו גישה זו לספרות חז״ל, לפרשנות המקרא לסוגיה ולפיוט העברי לדורותיו. מכאן ואילך האויב המרכזי העומד כנגד ישראל הוא עשו,הוא אדום, היא מלכות רומא, היא מלכות ביזנטיון, היא הנצרות לדורותיה – למשפחותם למקומותם בשמותם״(בר׳ לג, מ), וכל שם המתייחס לאדום הופך להיות כינוי למלכויות אלה.

בפיוט הארץ־ישראלי הקדום בולטים גילויי עוינות קשים לאדום, המתגלם כדמות השלטון הביזנטי־הנוצרי, השולט בארץ ישראל, מדכא, מציק ופוגע. וכך קורא יניי:

קְנוּיֵי דּוֹד צַח וְאָדֹם // קְנוֹת קִנְיָן בְּאֶרֶץ אָדֹם

רָחֲקוּ מִגְּבוּל הָאָדֹם // עַד מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם / יָבוֹא בִּלְבוּשׁ אָדֹם.

ומבטא בכך – תוך שהוא קושר את הדברים אל סיפור הקפת אדום בדברים ב – את הסתייגותו העמוקה מאדום של ימיו, הלוא היא ביזנטיון, ומביע תקווה למפלתה על פי ישעיהו סג.

בהמשך הוא מונה את חסרונות עשו – אבי אדום־רומא, כשהוא מתייחס הן לעבר הרחוק, ״אל תגשו בגבול גוי גס גמור״, והן לאדום של ימיו, ״אל תכנסו בכנסיות כ… כל כפורים״. וברומזו לצרות הגדולות בהווה הכוללות, כפי הנראה, שריפת בתי כנסת, הוא חוזר ומדגיש: ״אל תנאצו בנואצים נכונים נתוץ נווה״. וכן, בסדרה ארוכה של האשמות כלפי הנצרות:

וּבְכֵן יֵבוֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ וְיִכָּלְמוּ

[הָאוֹ]מְרִים לְכִילַי שׁוֹעַ / הַבּוֹחֲרִים בְּשִׁקּוּצֵי תַּעַב

הַגַּלִּים לְגִלּוּל גִּלּוּי גּוּף / הַדְּבִיקִים בְּמֵת לִפְנֵי חַי

הַהוֹמִים וְשָׁטֵי כָזָב / הַוָּתִיקִים בְּרָעָה לְהָרֵעַ

[הַזְּהוּ]מִיִם בְּזִבְחֵי מֵתִים / הַחֲלוּקִים עַל צִוּוּיָיךְ

הַטְּמוּנִים בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂימוֹ / (ה… י)ם לְמִיתַתּ אֱלֹהֵימוֹ.

אין ספק אפוא כי המאבק כנגד השלטון הנוצרי לא היה דומה למאבק כנגד שעבוד מלכויות רגיל, אלא לווה במאבק דתי, ולא ייפלא שהדברים מצאו מקומם בפיוטים למרכזיהם ולדורותיהם.

וכך שמונה מאות שנה אחרי יניי, אותן תחושות של מאבק דתי חריף ושל חוסר האונים מצד עם ישראל הנשלט בידי ״אדום״, וזה משעבדו ולוחצו שעבוד בלתי נסבל, ומנסה בכל דרך להעבירו על דתו בדברי פיתויים ובכוח הזרוע, גזירות ופרעות, אותן תחושות מימי קדם, חוזרות ומוצאות להן ביטוי בפיוטי התחינה שכתב רבי שמעון ברבי צמח דוראן לימי שני וחמישי, תחינות הכתובות על פי סדר הפרשות. כך עולה דמותו האימתנית של אדום מתוך שילוב בין עולם המקרא, עולמם של חז״ל, עולמם של דורות הנושאים בסבל, והמציאות האקטואלית שבה נתונה יהדות ספרד בשלהי המאה ה־14 למניינם, לקראת הגזירות והגירוש בשנת קנא וראשיתו של המאבק בפרשת תולדות. לפנינו תחינה לפרשתנו, המתארת את המאבק בין יעקב לעשו, בין יהדות לנצרות, ועוסקת בסיפור הפרשה, ובעיקר מדגישה את הברכה ליעקב, עם ישראל. מכאן הסיומת המקראית, החותמת כל מחרוזת בשורש ברך ובשם ה׳.

פרשת תולדות-מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-אפרים חזן
עמוד 71
24/07/2026

רבי שמעון בר צמח דוראן(הרשב״ץ, מאיורקה, 1361 – אלג׳יר, 1444)

פרשת תולדות אפרים חזן

ה' שׁוֹמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא שְׂנֵאוּנִי / בְּהַבְלֵיהֶם כַּעֲסוּנִי / בְּזָרִים הִקְנִיאוּנִי

וּמֵאָז אָהַבְתָּ / יַעֲקֹב וְהַקְרָבַת / וְזַרְעוֹ חָבַבְתְּ

כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-

5 קַרְנוֹ תָּרִים / בְּבִרְכוֹת הוֹרִים / אָב מָצָא מֵאָה שְׁעָרִים

וַיְבָרֲכֵהוּ ה׳.

עָלָיו צִוָּה לְשָׁמְרוֹ / מֶלֶךְ עִמּוֹ בְּהַזְהִירוֹ / הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בְּחֶרֶב לְדָקְרוֹ

וְכַאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ / וּכְבוֹד כִּבַּדְנוּךָ / וּבַשָּׁלוֹם שְׁלַחְנוּךָ

אַתָּה עַתָּה בָּרוּךְ ה/

10 וְשָׁאַל מַטְעַמִּים / לְבָרֵךְ יַעַבְדוּהוּ עַמִּים / וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ לְאֻמִּים

וְהָאֵל נֶפֶשׁ עֲבָדָיו פּוֹדֶה / נָתַן חֵלֶק תַּחַת צוֹדֶה / רֵיחַ בְּגָדָיו כְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה

אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה/

נְעִימוֹת בִּימִינְךָ / תּוֹדִיעַ לְבָנֶיךָ / רֵאשִׁית קִנְיָנֵךָ

מוֹרֵה חֲטָאִים בַּדֶּרֶךְ / בֵּית יִשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ / בֵּית אַהֲרֹן יְבָרֵךְ

יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה/

שוב וכו'

1. 1. ה׳… שנאוני: על פי תה׳ לא, ז: ״שנאתי השמרים הבלי שוא .ואני אל ה׳ בטחתי״. ופירש רשי: ״המצפים לתשועת עבודת אלילים״. כאן – כינוי לנוצרים. בהבליהם… הקניאוני: על פי דב׳ לב, כא: ״קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם״. בזרים: כינוי לאלוהים אחרים, לאלילים, על פי רב׳ לב, טז: :קנאהו בזרים בתועבת יכעיסהו״. הקניאוני: הבעירו חמתי. 2. אהבת יעקב: על פי מל׳ א, ב, ג: ״ואהב את יעקב״ ״ואת עשו שנאתי״. וראו טור 3. כי… ה׳: יש׳ סא, ט. 4. שעיר: כינוי לעשו. קנאה יעיר: על פי יש׳ מב, ־ג. צעיר: כינוי ליעקב. 5. קרנו… הורים: שיזכה שתתקיים בו ברכת האבות, ורמז לברכת יצחק ליעקב. אב… שערים: כינוי ליצחק, על פי בר׳ כו, יב: ויזרע יצחק… וימצא… מאה שערים ויברכהו ה״׳. 6. ויברכהו ה׳: המשך הפסוק הנזכר. 7. עליו… לדקרו: רומז לדברי אבימלך בפרשה, בר׳ כו, יא: ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת״.
2. 8. וכאשר… שלחנוך: דברי אבימלך ופיכל ליצחק, על פי בר׳ כו, כט: ״אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך _רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה״׳. 9. אתה… ה׳: סוף הפסוק המשובץ בטור הקודם. 10. ושאל מטעמים לברך: על פי בר׳ כז, ד: ״ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי… בעבור תברכך נפשי״. יעבדוהו… לאמים: שם, שם, כט. 11. חלק: כינוי ליעקב, על פי בר׳ כז, יא: ״ואנכי איש חלק״. צורה: כינוי לעשו, על פי בר׳ כה, כח: ״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו״. ריח… השדה: ב־׳ כז, כז: ״ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה״׳. 12. אשר ברכו ה׳: המשך הפסוק בטור הקודם. 13. נעימות בימינך תודיע: על פי תה׳ טז, יא. ראשית קניניך: כינוי לעם ישראל, על פי יל״ש תה׳ רמז תתכב: ״ארבעה נקראין קנין. ישראל נקראו קנין, שנאמר ׳עם זו קנית״׳. 14. מורה חטאים בדרך: על פי תה׳ כה, ח. בית אהרן יברך: תה׳ קטו, יב. 15. יברך יראי ה׳: תה׳ קטו, יג.