מורשת יהדות מרוקו

16. שני ״ואזנה״ היו בעירנו

במקהלה של דודי יצחק זכיתי להחזיק בידי כינור, כינור אמיתי, כינורו של וזאנה.

אבל בעירנו היו שניים שקרויים וזאנה.

אתחיל דווקא בזה שלא היה לו כינור, אבל הוא היה אמן באפיית עוגות. עוגותיו של וזאנה היו כל כך טעימות, שנשים רבות הפסיקו לאפות עוגות בגללו. כל אימת שהגיעו לאיזה בית אורחים בהפתעה, יכולתם לשמוע את המשפט, ״לך לוזאנה והב לי כך וכך עוגות!״ בעירנו היה אופה עוגות עוד יותר מפורסם – מוסלמי בשם דריס. החנות שלו קיימת עד היום ונכדיו מנהלים אותה. יהודים רבים נהגו לקנות אצל דריס, אבל אלו שהקפידו על כשרות קנו רק אצל וזאנה.

וזאנה השני, בעל הכינור, היה דווקא צלם במקצועו. אצלו הצטלמו ערביי העיר ויהודיה כל אימת שנזקקו לתצלום למסמך.

באחת החזרות של המקהלה, הופיע וזאנה הצלם עם בתו שהייתה חברה במקהלה. הוא ודודי הסתודדו באחת הפינות. דודי נראה מהנהן, ומר וזאנה התיישב קרוב למקהלה כשהוא מחזיק בין שתי רגליו נרתיק שחור ומאורך.

דודי ציווה עלינו לשיר את השיר ״כותל מערבי״. ״כותל מערבי״ אינו שם השיר, זה השיר כולו, וכשדודי היה מחליט ששרים אותו, היינו מתמלאים באנרגיות חדשות. שרנו בקצב דרמטי ״כותל מערבי, כותל מערבי, כותל מערבי״ ואז היה קולה השמימי של סולנית המקהלה פורץ ועולה ומשייט בין כותלי בית הכנסת בו קיימנו את החזרות. בסתר לבו, כך אני משער, כל אחד מחברי המקהלה קינא בסוליסטית ורצה להיות במקומה.

כל אותה עת ישב וזאנה בעיניים עצומות, עד כי חשבנו שנרדם. בתום השיר, הוציא כינור מבהיק מתוך הנרתיק שבין רגליו, מיקם אותו על כתפו, השעין עליו את סנטרו, כיוון את מיתריו, העביר עליהם את הקשת וללא היסוס ניגן את הקטע של הסולנית.

כאשר סיים, שלף ממחטה כדי לנגב את הדמעות שנגרו מעיניו. אנחנו פרצנו במחיאות כפיים. ואילו אני, שנשביתי לחלוטין מנגינת הכינור, המשכתי למחוא כפיים לבדי, הרבה אחרי שכולם הפסיקו. דודי הודיע שבהופעה המתוכננת של המקהלה, יבוצע השיר לסירוגין על ידי הסולנית ועל ידי כינורו של וזאנה.

וזאנה השתלב בחזרות של המקהלה ואני השתדלתי להיות הכי קרוב אליו כדי לא להחמיץ אף תנועה שלו וכדי לעקוב אחרי משט הקשת על המיתרים. אם אפשר היה ללמוד כך לנגן על כינור, הייתי הופך לכנר וירטואוז…

אהבתי לראות את קפיצות הקשת על המיתרים. אהבתי כאשר וזאנה, מעת לעת, היה צובט מיתר זה או אחר. לימים למדתי שקוראים לצביטות האלה ״פיציקאטו״. כל שערה שהייתה ניתקת מהקשת הייתה מצערת אותי. באחת ההזדמנויות אמר לי וזאנה שהשערות של הקשת לקוחות מזנב סוס.

כששאלתי אותו מה קורה אם נגמרות השערות של הסוס, נאנח: ״אכן, מצב הקשת שלי בכי רע ואצטרך באחד הימים להחליף את השערות שלה, אבל מנין אקח כסף להוצאה גבוהה זו?״ בסתר לבי, חלמתי שאני מתגנב אל איזה סוס וגוזר את שערות זנבו כדי להחליף את אלה שנשרו מקשתו של וזאנה.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.שני ״ואזנה״ היו בעירנו

עמוד 40

יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפ­שרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.

יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.

בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם ב­מסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחו­רי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנצי­גים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.

באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיו­חדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שג­רירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וח­תימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.

יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותר­גום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מרא­שית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזי­מותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.

רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצ­מו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.

ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים.תולדות היהודים באפריקה הצפונית

עמוד 290

פרק 1: גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור

במהלך ההיסטוריה, תרבויות, יורדי ים וארצות מצאו עניין באי ובמפרץ שמול העיר של ימינו. כבר בשנת 25 לפנה״ס מלכי מאוריטניה, יורדי הים הפניקים, הרומאים, היוונים והביזנטים ביקרו במקום ואף התיישבו בו לפרקי זמן קצרים, בעיקר במטרה לנצל את אוצרות הים ולהפיק מצדפות ה-Purpura haemastoma את צבע תכלת הארגמן יקר הערך _(צבע המייצג מלכות). אולם לא רק בשל משאב זה גילו בעיר עניין. בחפירות ארכיאולוגיות בעיר ועל האיים שמולה, ;מצאו עדויות שהם השאירו אחריהם. הפורטוגלים הקימו במקום מבצר במאה ה־16, שנודע בשם הקסטלו ריאל Castelo Real)) .והסולטאן מולאי עבדלמלק אס סעדי(1618-1636 ,Moulay Abdelmalek Es Saadi) ניסה לבנות במקום נמל. אלה גם אלה עזבו כעבור תקופה קצרה. גם האנגלים, הספרדים(1615), הצרפתים (1629) וההולנדים הגיעו למקום בניסיון להשתלט על האזור ולייסד במפרץ נקודת שליטה אסטרטגית בשל יתרונותיו של המקום שהיווה מאז המאה ה־ 11 נמל לכל אזור סוס כלומר לדרום מרוקו.

המעצמות, בגישתן השתלטנית-קולוניאליסטית, התדפקו על שערי הממלכה היושבת בגבה של אירופה והכירו בחשיבותה האסטרטגית. מרוקו כונתה אז, ׳אנומליה בשערי אירופה', היא נחשבה למפגרת וחלשה מבחינה כלכלית וצבאית, אולם חשיבותה הגיאוגרפית והפוטנציאל הכלכלי שלה החלו להיות רלוונטיים וחשובים עבור האירופאים. עד אז מרוקו התקיימה בבועה סגורה בהתנהלות כלכלית פיאודלית ברובה, וביקרו בה רק נוסעים, הרפתקנים, גיאוגרפים, חוקרי ארצות, מדענים ושליחי ארצות בודדים שפרסמו את רשמי מסעותיהם בספרים מאוירים ובתיאורים אקזוטיים. אלה לרוב לא החמיאו ליהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, ופתחו צוהר לעולם שהחל מתעניין בממלכה הסגורה. למרות תיאורי הארץ ותושביה, שהיו לא פעם אפוקליפטיים, מרוקו קרצה מאוד למעצמות בתקופה הטרום־קולוניאלית והן החלו להכשיר את הקרקע להשתלטות זוחלת על המדינה כדי לנצל את משאביה הטבעיים וכדי להשתלט או לפקח על דרכי המסחר היבשתיים והימיים בין אפריקה לעולם בכלל ולאירופה בפרט. כל אלו היו זרז להקמתה של העיר.

לכל זאת יש להוסיף את שליטתם של שודדי ים באזור במאות ה־16 וה-17, שגם החזיקו באי מול העיר של ימינו.

האזור נשאר בידיהם ובשליטתם הרופפת של שבטי הסביבה, בעיקר ברברים(אמזיגים), עד להגעת האסלאם. לאחר מכן היה האזור תחת השפעת שבטי רגרגה (Regraga), שאת המוזולאונים של קדושיהם ניתן לראות באזור שבו נמצא היום שבט שייאדמה (Chiadma) מצפון לעיר. יש להניח שבשנים 1505־1512, תקופת שלטונם של הפורטוגלים באזור של מוגאדור ־ בוודאי לאחר שהאינקוויזיציה גירשה את יהודי פורטוגל רק שבע או שמונה שנים קודם לכן ־ לא היו באזור כלל יהודים. לפיכך יש להניח שאם התקיימה קהילה יהודית כלשהי במוגאדור עצמה לפני ייסודם של העיר והנמל בשנת 1765 , היה זה רק לאחר שנת 1512.

הסברות בדבר קיומו של יישוב מוסלמי או יהודי באזור מקדמת דנא, כפי שהיה בכל מרוקו, אינן מאוששות ואינן מדויקות. דוד קורקוס נסמך על יומנו של הסייר והצייר אדריאן מטאם Adriaen Matham)) ועל ספרו של לואי שנייה ((Louis Chenier הקונסול הצרפתי הראשון, ושמהם עולה כי הייתה קהילה יהודית קטנה שהתגוררה במקום למעלה ממאה שנה לפני הקמתה של העיר ובנייתו של הנמל. עוד הוא מספר שבשנת 1641 הגיעה לביקור אונייה הולנדית ועליה הצייר ההולנדי המתאר שבמקום מתגוררים מורים ( (Moors בקסבה שלהם ושהם העסיקו מתורגמן יהודי. המתורגמן נשלח לאונייה והביא עימו לחם טרי, שקדים, ענבים, עוגות וזיתים בטעם נפלא. היהודי סיפר להם על הקהילה ועל טקס החתונה, עוד הוסיף כי הם חגגו שלושה ימי חופש בשבוע: ביום שישי של המורים, ביום שבת של היהודים וביום ראשון של הנוצרים. מן הסתם המעטים שחיו במקום היו סוחרים הרפתקנים.

הערת המחבר: המורים היה הכינוי הנפוץ שניתן עוד בימי הביניים למוסלמים ספרדים בצפון אפריקה שהיו צאצאי הערבים והברברים. במסמכים האירופיים הכינוי מופיע תדיר.

גם החוקר ח.ז. הירשברג מאשר נוכחות יהודית בשנת 1640 במקום, מהם עסקו במסחר, במתורגמנים ובמתווכים בין

בעלי הספינות הזרות לבין האוכלוסייה המקומית. אחד ממתווכים וסוחרים ראשונים אלו היה מוזס סדרו קורקוס,(Moses Sedero Corcos) שתיווך בין אגאדיר ומוגאדור לפני הקמת העיר ובין מוגאדור לאמסטרדם, ושימש שליח כמתורגמן של שגרירי מרוקו.

,(Moses Sedero Corcos)[ נולד באגאדיר ונפטר באמסטרדם בשנת 1794 שם הקים משפחה. לא ידוע כיצד קשור למשפחת קורקוס במרוקו. ראו בפרק העוסק בקהילת אגאדיר.]

עם היווסדה של מוגאדור בשנת 1765 על ידי הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, התגוררו יהודים בכפר דיאבט (,(Diabat השוכן כשני קילומטרים מהעיר. עדות נוספת לקיומם של יהודים במקום טרם ייסודם של העיר ושל הנמל מצויה במכתבו של סמואל פאלאש Samuel Palache)) משנת 1612, המופנה לסולטאן מולאי זיידאן(שלט בין השנים 1627-1605), ובו הוא כותב שהוא ממתין לנציגיו בנמל מוגאדור. סמואל פאלאש היה שליחו של הסולטאן בהולנד, שם עסק בין היתר בקנייה ובמשלוח של נשק, של תחמושת ושל אוניות מלחמה מההולנדים עבור הסולטאן ובעלי בריתו, כדי לסייע לו במלחמתו נגד המורדים שהונהגו על ידי אחיו של זיידאן ולאחר בריחתו ממרקש. הצי ההולנדי נהג אז לעגון במפרץ מוגאדור וזאת טרם הקמת נמל של ממש. ידוע גם על המפעלים לייצור סוכר שהוקמו בתקופת מלכי הסעדים ופעלו עד סביבות שנת 1620 באזור ואדי קסוב בשטח של שבט חחה כשלושים קילומטרים מהעיר. במטעים הועסקו עבדים, אולם סוחרי הסוכר היו יהודים ואירופאים.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.

עמוד 13

ד. מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

כמצוין בפרק השישי, מסורת ״שירת הבקשות״ היתה שונה בכל עיר ועיר ובכל קהילה וקהילה ברחבי מרוקו. לכל קהילה בכל עיר היה קובץ פיוטים נפרד על פיו נהגו ושוררו במעמד הבקשות. יוצא, אפוא, כי מי שהתפלל ונכח במעמד הבקשות בעיר אחרת, לא הכיר את כל הפיוטים ששוררו בבית־הכנסת שבו התפלל. מה עושים במקרה כזה? הפתרון נמצא, והוחלט ע״י שלושת העורכים ר' דוד אלקיים, ר׳ דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, כי יש לערוך קובץ אחד שיכלול בתוכו ״שירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״. נכון שישנו קובץ אחיד האמור להיות משותף לכלל הקהילות אך, לא כל הפיטנים הכירו את הפיוטים שנלקחו מהקובץ הנהוג בעירם. היה צורך ליצור מצב שבו כל הפיטנים יכירו את כל הפיוטים של קובץ ״שיר ידידות״.

את התפקיד הזה לקח על עצמו ר׳ דוד בוזגלו. שליחות חייו של ר' דוד היתה בהפצת הפיוט לכל דיכפין. הוא ראה בזה ייעוד. למרות עוורונו בשתי עיניו, הוא מחליט לעבור מעיר לעיר ומקהילה לקהילה לפגוש את הפיטנים המקומיים וללמדם את הפיוטים מתוך ״שיר ידידות״, שטרם הכירו.

בעת עבודתי על נושא ״שירת הבקשות״ נפגשתי עם הפיטן המקומי ר׳ יהודה ללוש. הוא אף למד מר׳ דוד בוזגלו. בשבת שלפני פרשת ״וישב״, במהלך הפגישה, הוא השמיע בפני את פיוטי הבקשות מפרשת ״וישב״, כפי שהוקלטו מפיו של ר׳ דוד באחד השיעורים בזמן שלימד את תלמידיו הפיטנים הצעירים.

המסעות האלה ברחבי מרוקו לא היו קלים, למי שאיבד את מאור עיניו. שנות ה־ 50 היו שנים שבהן ר׳ דוד לוקח משימה קשה זו עליו, והוא בראשית שנות ה־ 50 לחייו.

דמותו של ר׳ דוד לבוש בג׳לביה לבנה ומרכיב משקפיים כהים היתה דמות שאליה שיועו הפיטנים המקומיים שבכל עיר, כי הנה מגיעה האגדה עליה שמעו רבות. ר׳ דוד לא איכזבם, הוא ישב ימים ושעות עם הפיטנים ועם אנשי המקום ולמדו ממנו. הם החזירו לו באהבה ובהערצה, הסתופפו בחברתו וינקו ממנו את ידיעותיו. את קולו המרשים, לא יכלו כמובן לחקות.

ב־ 1958, והוא בן 57, מבקר ר׳ דוד במקנס ושוב כדי להפיץ את מנהג ״שירת הבקשות״. לכבוד ביקורו, אחד ממשוררי העיר חיבר לכבודו פיוט. הפיוט פותח במילים אלו:

"שלום בואך הרב דוד בוזגלו

שלום לך ינהר כנחל….

כל משוררי מערב

ויהיו עבדי דוד נושאי שיריו

ר׳ דוד מוזמן לאירועים נוספים ואחרים מחוץ לקזבלנקה, ובדרך כלל הוא נענה ברצון.

לאחד מהאירועים אליהם הוא הוזמן, הוא שולח אח אחד מתלמידיו. על כך מעיד חיים זאב הירשברג עת ביקר בהילולה לזכרו של הצדיק ר׳ חיים בן דיוואן הקבור באנראז שבמחוז וירגאן שליד מרקש. וכך הוא כותב:

"לאחר תפילת ערבית התחילו הפייטנים לשיר את פיוטי ההילולה, אולם מלכתחילה נאמרו פיוטים אלה בלשון ערבית יהודית המקומית, אולם לאחרונה נמצא גואל להם, משורר סגי נהור בקאזא שויד אבו-זאגלו, שהכרתיו לאחר מכן, והוא התיכן ללשון עברית צחה. ר' דוד עצמו לא השתתף בהילולא כאן, אבל בא תלמידו יעקב אזואלוס, שהנעים יחד עם משורר עממי שני את המסיבה בנעימות המסורתית.

שמו של ר׳ דוד בוזגלו הפך שם נרדף לפיוט של יהודי מרוקו בכלל ול״שירת הבקשות בפרט. הוא הצליח ל״נער אבק״ ממנהג שהיה רדום במידת מה ברחבי מרוקו. ר׳ דוד הצליח לסחוף אחריו קהילות שלמות ולאמץ לחיקן, ביתר שאת, מנהג עתיק יומין זה. הוא סחף אחריו תלמידים רבים, שלמדו ממנו את אמנות הפיוט, אימצו את הפיוטים שחיבר וידעו לשאוב ממנו מידע רב שסיפק להם ברצון. ר׳ דוד הצליח לחדש ולמסד ביתר שאת את מנהג ״שירת הבקשות״. המנהג הפך לחלק מההווי התרבותי דתי בערים רבות, כאשר המסורת של ר׳ דוד על ״שיר ידידות״ היא המסורת שהפכה לנחלת הקהילות במרוקו, ומאוחר יותר גם בישראל.

ר׳ דוד בוזגלו עולה עם משפחתו לישראל

משורר דגול זה שחיבר פיוטים רבים על נושאים שונים ידע לבטא את אהבתו העזה לארץ ישראל בכתיבה. כמו משוררים ופיטנים רבים לפניו, ידע אף הוא להעלות על הכתב את הכיסופים שלו לציון וירושלים. בעברית הצחה שלו דיבר בקביעות על ארץ ישראל הנכספת ועל מנהיגים שונים כהרצל או בגין. החששות מקשיי פרנסה וגם מפני ההוצאות הצפויות בגין הטיפולים הרפואיים שנזקק להם מנעו ממנו לממש את העליה. בניו היו צעירים וחיכה שיגדלו, אך גם רגע זה מגיע.

ר׳ דוד בוזגלו עולה יחד עם בני משפתחו, אשתו השניה עיסה, בתו שולה ובניו שלום,רפי ומאיר. זה קורה ב־1965. המשפחה מתקבלת בכבוד רב ע״י תלמידיו ומעריציו הרבים שעלו ארצה לפניו. הוא מחליט להתיישב עם בני משפחתו בקרית־ים.

בשיר שכתב מיד לאחר עלייתו ארצה, הוא מנהל דו ־ שיח עם המולדת:

המשורר אומר:

"אך בך, מולדתי/עמדתי/ חיתה נפשי בגללך

מבית כלאים/ונכאים/קורא לו דרור בנמלך"

והמולדת עונה :

"פעלך בני/הראני/אהבת בנים לאמם

להם כל יקר/ לא ייקר/ הפך לילה אור יומם"

פוריות היצירה של ר׳ דוד בוזגלו לא נפגמה עם עלייתו ארצה. הכישורים שניחן בהם באים לידי ביטוי גם כאן בארץ. הוא כותב שירים רבים על נושאים או אירועים שעשו עליו רושם עז. התפעלותו מצה״ל ומניצחונותיו הצבאיים משאירים בו רושם רב. ר׳ דוד כותב מעל ל־10 שירים המספרים על מאבקה של מדינת ישראל כנגד מדינות ערב.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

עמוד 155

אות ח

רבי שלמה חזאן בר מו״ה אלעזר חזאן זצ״ל, זכה לשתי שולחנות תורה וגדולה, היה עשיר וחבר שני חבורים שלחן הזהב ושלחן הטהור מל״ר, קיד טור ב. היה בדורו של רבי מסעוד בן מוחא ונזכר שם בכמה פסקים, ע״ש.

רבי דוד חזאן ממוגדור נוסח המצבה: הוא קבור בצמוד לקברו של רבי אברהם אזולאי זצ״ל. זאת מצבת הרב הגדול המקובל האלקי כמוה״ר דוד חזן ממוגאדור, שנתבש״מ יז׳ מנחם אב תקצ״ג(1733 [ראה תמונה] שמעתי סיפור מהרב שלום גבאי, רבה של מראקש כיום.

היה זה לקראת מחצית המאה השישית זמן פטירתם של שני הרבנים הנז״ל. בתקופה הזאת. מולאי עבד רחמן הוכתר במקומו של מולאי סלימאן. למרות היותו איש ישר שנטה חסד ליהודים, מסביבו בין יועציו היו שונאי ישראל. מספרים כי אחד מסגניו של המלך אהב לישון, ותמיד היה מאחר לישיבות של המלך. בימים ההם היה ריכוז יהודי גדול סמוך לרובע מגורים המוסלמי. שם היה גר הסגן הצורר הזה, והוא תלה תמיד את האיחור שלו בגלל הפרעות של היהודים. המלך התעניין ושאל מהו סוג ההפרעה? והואזיר ענה:

 היהודים מפריעים לי להירדם בלילה. בשבתות הם קמים לבקשות, בימי חול לזוהר ותיקון חצות, ובקיץ לסליחות. המלך שאל מה הפתרון! הווזיר ענה: פשוט יש להוציא אותם משם ולהעבירם למקום שלא יפריעו!. הציבור נרגש ונדהם כי שמע מהגזירה הממשמשת ובאה, הדבר הגיע לאוזניו של רבי חנניה הכהן זלה״ה, שהיה רב העיר, והוא היה ידוע כעניש וקטיל. רבי חנניה שתק ולא אמר כלום, עוד כמה ימים ונראה, פסק! עברו כמה ימים ״והואזיר״ השתגע, יצא לרחוב בועט ונוער כמו חמור… המלך ציווה לסגור אותו עד שיראה מה הוא יכול לעשות, הוא הבין שיד היהודים הייתה בדבר. המלך הזמין את שני הרבנים של מראקש ושל מוגאדור! הימים לא היו קלים, ימים של רעב ויוקר המחיה שלא נודע כמוהו בכל הזמנים. רבה של מוגאדור רבי דוד חזן כשקבל ההזמנה של המלך, מאד חרד לגורל בני הקהילה, כי חשב שגם על הקהילה במוגאדור, תלויה ועומדת איזה גזירה נוראה שירדה על ראשו. הוא הגיע למראקש מבלי לדעת על מה קרא לו המלך, לבו לא עמד לו במתח הרב, נפטר שם בעת בקורו ונקבר במראקש. אולם המלך בהזמנתו לשני הרבנים התכוון רק לבקש מהם למצוא מזור למשנה שלו. רבי חנניה הכהן זצ״ל, הופיע לבד לפני המלך ושמע את בקשתו להתפלל על משנה המלך, הוא הבטיח שיתפלל לרפואתו ואכן המשנה נרפא.

חרב נדבק לשולחן בחדר חטהרה

סיפור הרחיצה כפי שסופר לי ע״י הרב שלום גבאי נ״י, כי – בשעת הרחיצה של ר׳ דוד חזן, הרוחצים לא יכלו להזיז אותו, כי נדבק להם לשלחן הרחצה, וזה היה להם סימן ברור לדבר מה שמעכב. הם פנו לרבי חנניה, והוא עשה שאילת חלום ונענה ע״י הרב עצמו, שעליהם להביא מההיכל של בהכ׳׳נ שלו במוגאדור, את כד הדמעות של תיקון חצות, מהבכי של הרב על החורבן בלילות בתיקון חצות. המרחק למוגאדור מהלך שלושה ימים בתנאים של הימים ההם. הרב הודיעו בחלום שאין צורך לנסוע למוגאדור! כי הכד נמצא בהיכל של צלאת לעזאמא! וכן היה, הכד נמצא והלוויה יצאה למחרת. הרב גבאי המשיך לספר, ואמר:

יש עוד רבי דוד חזן ממראקש, דרשן ידוע וחכם תלמודי גדול, מספרים שהיה לו מנהג, שלא ישב ללמוד עד שהיה משקה את גרונו בכוסית אראק כך היה מנהגו מימים ימימה. פעם הוכיח רבי דוד אדם אחד שלא התנהג כראוי, הלה נעלב והגיב: משיכור כמוך איני צריך לקבל מוסר! תגובתו של הרב הייתה, הלשון שהוציאה עלי דברי לעז תיענש כעונשם של המרגלים. ואכן אותו אדם חלה ולשונו נשמטה מפיו עד לחזהו, ממש הראה להם דוגמה למה שקרא בדיוק למרגלים. חיפשתי את ציון קברו של רבי דוד חזן השני ולא הצלחתי לאתרו.

רבי יוסף חזאן המצבה עשויה מחתיכת שיש שהכתב בה מטושטש וניתן לזהות בה רק את השנה בלבד, שנת תרמ״א (1881).

רבי משה בן חיון מחכמי מראקש והוא בנו מו״ה מוסא אוחיון זצ״ל מל״ר, צ טור ג.

לא ידעתי שאפשר אבא והבן ישאו אותו שם: בעגה הערבית מוסא ומשה היינו הך וצ״ע. ויש מקרים שהאשה נשארה בהריון אחרי פטירת הבעל, ואז הרך הנולד נושא את שם אביו.

רבי שלום חיות נזכר בשטר תנאים של בתו, עם הבחור אברהם בן מכלוף מייארא בשנת (1939).

רבי ישראל חיות נוסח המצבה: שקדן בתורה כחשכה כאורה. רחים רבנן מלבשתו ענוה ויראה המון עומדים בבכייה. האיש הנדיב משכים ומעריב. רוח הבריות נוחה הימנו. אבי היתומים ואלמנות. והכל בסבר פנים יפות. מאכיל עניים מעדנים נלב״ע בן 52, זה שמו הטוב הח׳ הש והותיק כמוה״ר ישראל חיות ד׳ לחו׳ מר חשוון תשי״ד, ומצאתי שהוא בנו של רבי שלום הנזכר למעלה.

רבי דוד חכים גריגוס נוסח המצבה: נפש יקרה תדושן פה נטמן איש זרע ישרים. גומל חסדים עם המתים והחיים, עת עלתה נשמתו למרומים, זה השם דוד חכים גריגום. תאריך הפטירה הושחת ולא ניתן לקריאה.

רבי אברהם חליוה הא׳ נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר אברהם חליוה, נתבש״ט א׳ בתשרי יום רה״ש שנת רע״ט [1519].

רבי אברהם חליוה הב׳ נוסח המצבה: הה׳ הש׳ שתורתו אומנותו למד ולימד, ביתו – בית ועד לחכמים. נין ונכד לרבי מרדכי בן עטר זצ״ל, ומסטרא דנוקבא לכה״ר הגאון מרדכי הצרפתי הראשון זצ״ל. נתבש״ט שנת תל״ח (1678) 62 שנה אחרי שנפטר סבו כמוה״ר מרדכי בן עטר זלה״ה, שנפטר בשנת ישב״ע (1622).

רבי משה חליוה נוסח המצבה: אבן פטדה מאירה / בעל משנה סדורה / באספקלריא מאירה. בכתב ובע״פ לקח לו והאיר, הרב המופלא הצדיק החסיד העניו כמוה״ר משה חליוה. ויקרא ביום יז׳ טבת שנת התרס״ה לפ״ק. (ראה תמונת המצבה )

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי–

עמוד קמב

לו. נהגו לומר שאשה בת ארבעים ושמונה עומדת מלדת:

לו. כן קבלה בידם, וכמובא בספר נהגו העם (עדנים שונים) בשם רבי עמור אביטבול ז״ל:

לז. נהגו ליזהר מזריקת לחם, וכשרואים לחם על הרצפה מגביהים אוהו ומנשקים אותו ומניחים אותו בצד:

לז. כן כתב בספר נהגו העם (שם), ומקורו מגמ׳ תענית (דף כ׳), ובשו״ע (סימן קע״א) ובמגן אברהם ואחרונים שם וראה בזה בספר ויצבור יוסף (פ״ה סעיף רפ״ה):

לח. נהגו לא להשליך מים בכח רק בנחת:

לח. כן נהגו נשים זקנות להקפיד בדבר, ויש סמך למנהגן מזוהר הק׳(ואתחנן דף רס״ה) ר״ח אמר, האי מאי רבעי דיסתמר וכד עיי״ש:

לט. יש נהגו שהאשה קוראה לבעלה ״אדוני״, והאיש אין קורא לאשתו בשמה:

לט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד ס״ז) וראה גם בספר נהגו העם (עדנים שונים) והכל משום כבוד:

מ. נהגו כשמכבדים איש את רעהו בטבק, הלה מנשק את ידו של הנותן, ואחר כך מתכבד:

מ. כן המנהג פשוט, ושמעתי באומרים לי על דרך צחות, אשרי עושה צדקה בכל ע״ת ר״ת עטיני, תנפיחא, (תן לי שאיפה), ונשיקות היד מקורו על פי הסוד (ראה לקמן באות נ׳ בזה):

מא. נהגו כשאדם נוסע למקום אחר ובני ביתו מלוים אותו לדרכו, משתדלים להביאו לכך שיסוב פניו אליהם, והוא סימן טוב שישוב בשלום:

מא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קי״ב), וראה בזה בכה״ח (סימן ק״י סקי״ד):

מב. נהגו רבים שלא למסור שום כלי ברזל מיד ליד, וכן לא לישון עם כלי ברזל:

מב. כן הביא בנו״ב (עמוד ל״ט), ובבית היהודי(ח״י סימן ט׳ הי״ד) בשם החיד״א:

מג. נהגו שלא לשתות מים מן הנהר, בערב שבת ובמוצאי שבת בין השמשות:

מג. כן המנהג, והביאו בילקוט״י שבת א׳(דיני מנחה של שבת):

מד. נהגו להקפיד לא לעבור על אדם ובפרט על קטן, ואם עברו חוזרים שוב לעבור עליו למקומם:

מד. כן המנהג והביאו בבית היהודי(ח״י סימן ?):

מה. נהגו להקפיד לא להעביר תינוק על גבי השלחן:

 מה. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק״א) עיי״ש:

מו. נהגו שאין שופכים מים בלילה לחוץ:

מו. כן הביא בספר נו״ב (עמוד נ״ד), בשם יפה ללב (יו״ד סימן קנ״ו סקט״ו), ומקורו מהזוהר (ואתחנן דף ס״ה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 150

צום י' בטבת – ביום שישי הקרוב.

"כה אמר יהוה  צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,

 וצום השביעי, וצום העשירי,  

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.

 והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').

"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,

הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.

צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו  בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.

הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.

עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.

באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).

החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.

הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.

בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.

 בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.

 בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".

השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?

הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).

כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').

הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן המקדש,

 ברצפט פשוט הניתן לביצוע:

"כה אמר יהוה צבאות:

צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים

– והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').

 על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה:

 "האמת והשלום – אהבו".

 אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים,

 כדברי הנביא, חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.

את האמת – יש להשיג בדרכי שלום.

 מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.

ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):

'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".

כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.

יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.

האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.

מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.

למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.

ה"חתם סופר":

בכל צום י' בטבת, מחליטים בשמים האם באותה שנה יבנה בית המקדש. לכן, עלינו להשתדל ע"י תיקון מעשינו, ובפרט ביחסינו עם סביבתנו, שעוד השנה יוחלט בשמים, שבית המקדש יעמוד על תילו והיכלו, ונזכה לגאולה.

"אור זרוע לצדיק"

רבנו יעקב אבן צור = היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

 ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע"פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה –  ב' בטבת.

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קוים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא).

התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

 (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.

ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.

ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.

ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים.  כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד' (שמות כה, ל) – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).

ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

 נסים ונפלאות – בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם לתפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

סיפור המעשה היה כדלהלן: שד"ר קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות

את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפס

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז במשך 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר החשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו

לספר "חפץ ה'" של רבנו-חיים-בן-עטר בעל ה"אור החיים" הק':

"מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה,

וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.

הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה,

להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".

והינה, מעיון בתורת חכמי מרוקו עולה שכבר מאות שנים קודם לכן, נתקנו במרוקו תקנות דומות לגבי הלבוש . 118 וכך נאמר בתקנה משנת שס"ד [= 1604 ] מתקנות פאס:

בהיותינו מקובצים החכמים השלמים יצ"ו [=ישמרם צורם ויחיים] והנגיד המעולה הנבון ה"ר דוד אבן זמירו יצ"ו בעישור אחרון לסיון שנת וירם קרן משיחו, נשאו ונתנו בתועליות הקהל יצ"ו [=ישמרו צורו וגואלו] וראו כמה נזיקין יבואו בסבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות הנקראים כ'אלכ'אליס או תאזרא ש  או עקוד די אלג'ופאר [פנינה], ועיני העמים רואות וכלות .

כלאכאליס, וביחיד: כלאלה ( Khlala)  הוא ה"איזאר", סיכת פריפה שבה היו קושרים את יריעת הבד שעטפה את גוף הנשים. ראו מולר לנצט, כסות ומסר .

ועל זה הסכימו החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ"ו וגזרו שמהיום והלאה לא תשים שום אשה לא נשואה ולא בתולה ולא קטנה תכשיטים הנז' כ'לכ'אליס או תאזראש ולא עקוד דיל ג'ופאר בשום צד שבעולם, זולת אלג'ופאר שיהיה עם האלכורסאס, ונותנים רשות שיוכלו ללבוש פרונטאל בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחבו.

עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יעשו כ'מאר  לשום כלה  ולא תשים דלאי"ל בפנים כלל ועיקר, לא של זהב ולא מן אלג'ופאר [=פנינה], זולת שיוליכו אותה עם פרונטאל  עשוי באופן האמור.

כמאר  (khmar) , תליון קטן בעל שלושה קצוות המכונה Croix du Sud )צלב הדרום(, מולר– לנצט שם )לעיל הערה 118 (, עמ' 280 ..

טרם נתברר לי מה טיבו המדויק של "פרונטא"ל" זה. פרופ' יעקב בן טולילה הציע לקשר אהמונח עם סוג תכשיט שהונח על המצח ) frente בספרדית) או בגד שנלבש בצידו הקדמי של הגוף.

עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יארגו בשום כתונת זהב ולא רקמה ולא איסאנטאדו כי אם בבית הצוואר אילה ג'ורג'ירה.

וכל מי שתעבור על איזה דבר מהאמור נתנו רשות להנגיד המעולה יצ"ו שימסרנו ביד הרשות להענישו ויקחו ממנו מה שלובש מכל האמור.

אכן, לימים נתברר שמגבלת הלבוש לעטות "פרונטא"ל" רק בדרך הקבועה בתקנה, – בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחב ו "  היא "גזירה שאין – הציבור יכול לעמוד בה". לפיכך, הרחיבו את מידתה והחילו את איסור עטיית הפרונטא"ל על כל סוגיו:

שוב ראינו שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בהסכמת הפרונטאל מהמידה הנזכרת לעיל, ואי אפשר לתת דברנו לשיעורין , לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל לשום פרונטאל כלל, אף על פי שיהיה קטן, ולקיים כל דבר חתמנו פה בא"ך טוב לישראל מחדש כסלו [=כא' בכסלו] משנת ומשפטיך כצהרים לפ"ק בפאס יע"א ]=יגן עליה אלקים[, והכל שריר ובריר וקיים. זולת הכלות יוכלו לשים פרונטאל בשבעת ימי החופה:

ולראיה חתמנו. עד כאן נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכם השלם הה"ר סעדיה ן' רבוח ז"ל; והחכם השלם הה"ר יצחק אבן צור ז"ל הי"ן; והחכם השלם הה"ר שמואל ן' דנאן ז"ל; והחכם השלם הה"ר יעקב חאגיז ז"ל; והחכם השלם הה"ר אהרן אבן חיים ז"ל; והחכם השלם הה"ר וידאל הצרפתי ז"ל; והחכם השלם הה"ר ישעיה בקיש ז"ל ; והחכם השלם הה"ר יצחק ן' זמרה ז"ל; והחכם השלם הה"ר שאול סרירו ז"ל; והחכם השלם הה"ר יחייא בירדוגו זלה"ה .

חתימתם של לא פחות מעשרת חכמי העי ר  מלמדת על העוצמה שביקשו להקנות לתקנה, ואולי גם הפיתוי שבהפרתה, שכדי למונעו נדרשו לעשות לה חיזוק כה גדול. מהדיר התקנה, מרדכי מורי עמאר, הפנה את שימת הלב לאפשרות שהתקנה נתקנה במועד זה דווקא לנוכח הידרדרות המצב בעיר פאס, המתואר באחד המקורות ההיסטוריים החשובים לתולדות יהודי העיר.

 צרות אלו הימים הולכות ומתגברות עלינו, וצרת היום יותר מצרת אמש, וכן בכל יום ויום, וזה לנו היום שלוש שנים ואנחנו בצרת הרעב, עד שספו תמו קהל פאס ועד היום יותר מאלף ומאתים שמתו ברעב, מלבד מה שיצאו חוץ לדת  לבקש אוכל לנפשם להשיב נפש.

יש כאן עדות על המרת דת לאיסלם, מתוך רצון להציל את הנפש מרעב. תופעה זו ידועה לנו גם ממקורות רבים אחרים. המוסלמים ניסו דרך קבע לפעול להמרת יהודים, לעיתים בכפייה ולעיתים באמצעות פיתויים שונים. ראו למשל, את הקדמתו של רבי יהודה חייט, רב ממלגה, בפתיחה לחיבורו "מנחת יהודה", פירוש ל"מערכת האלהות". לפי תיאורו, כשהגיע לפאס, העליל עליו מוסלמי כי ביזה את הנביא מוחמד. הוא הושם במאסר ולחצו עליו להתאסלם.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

122 PDF

בהרצאה זו ננסה להראות, על סמך תעודות שנמצאו בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, כי גם במרוקו החלה הפעילות הציונית במסגרת ההסתדרות הציונית עוד בתקופתו של ד״ר הרצל — מייסד התנועה, וגם שם, כמו במצרים, גילו המוסדות הציוניים המרכזיים ומנהיגי התנועה עניין בקיומה והתפתחותה של הפעילות הציונית והיו מוכנים לסייע בכך.

הידיעות הראשונות על פעילות ציונית מאורגנת במרוקו במסגרת ההסתדרות הציונית הם מסתיו שנת 1900. ב־11 בספטמבר 1900 הודיע ד׳׳ר י׳ ברליאבסקי, רופא יליד רוסיה שקיבל את חינוכו בצרפת ועבר להתיישב במרוקו הספרדית, לנשיא הוועד הפועל הציוני על הקמתה בקרוב של אגודה ציונית בשם ׳שיבת ציון׳ בתטואן, ומבקש לקבל את תקנון ההסתדרות הציונית ותוכנית באזל כדי לארגן לפיהם את האגודה. ב־28 בספטמבר 1900 הודיע ליאון כ׳לפון מתטואן להסתדרות הציונית בוינה, במכתב הכתוב ספרדית, על ייסוד האגודה, שתקנונה כולל הקמת חדר־קריאה עברי, למען הפצת השפה העברית והרעיון הציוני בין יהודי המקום. כ׳לפון מבקש לקבל ספרים ועתונים בעברית ויהודית־ספרדית, וכמו כן מבקש שיישלחו לו כתובותיהם של בתי־ההוצאה. פרט למכתבים אלה אין בידינו ידיעות נוספות על אגודת ׳שיבת ציון׳ מתטואן עד לאחר מלחמת־ העולם הראשונה.

ליאון כ׳לפון היה כין היוזמים לחידוש הפעילות הציונית בתטואן והשתתף בהקמתה מחדש של אגודת ׳שיבת ציוך בפברואר 1919. ועיין: אצ״מ 74/2331, מכ׳לפון לזאב הלפרן מח׳ טבת תרפ״א. הרב יהודה ליאון כ׳לפון עתיד לשמש כרבן הראשי של קהילות תטואן ומרוקו הספרדית החל באמצע שנות העשרים.

בו בזמן שבו הוקמה אגודת ׳שיבת ציון׳ בתטואן, הוקמה במרוקו אגודה ציונית שנייה בעיר מוגאדור. ב־4 בספטמבר 1900 כותב דוד י׳ בוחבוט, סוחר ממוגאדור, לד״ר הרצל ומודיע לו על הקמת האגודה ׳שערי ציון׳ המקבלת את תקנון ההסתדרות הציונית, ומבקש עותק של התקנון כדי שהאגודה תנהג לפיו." מסתבר כי היוזמה להקמת האגודה באה לאחר שמנהל בית־הספר כי״ח המקומי עורר את בוחבוט להפיץ חוברות תעמולה ציונית ויהודי איש מנצ׳סטר שביקר במקום השפיע עליו להפיץ את מניות ׳אוצר התישבות היהודים׳. לצורך מכירת המניות נעשתה תעמולה רחבה וכונסו אסיפות שהביאו להתעוררות בין יהודי־העיר. עם הקמת האגודה נבחר בוחבוט לנשיאה ושמואל בן־דהאן למזכירה, כאשר הרב המקומי (יעקב יפרגאן) נמנה עם הפעילים המרכזיים באגודה. אגודת ׳שערי ציון׳ ממוגאדור היתה, עד כמה שידוע לנו, האגודה הראשונה שהפיצה את השקל בצפון־אפריקה, ולאחר כשישה חודשי־פעילות העבירה להסתדרות הציונית דמי למעלה ממאתיים שקלים, סכום שיכול היה לזכות אותה בבחירת שני נציגים לקונגרס הציוני, אך היא לא השתמשה בזכות זו. מקץ כשנה של פעילות נפסקות הידיעות על האגודה, עד לאחר מלחמת־ העולם הראשונה, אז שבים אגודת ׳שערי ציון׳ ונשיאה דוד בוחבוט לפעילות ציונית סדירה.

לעומת ההתארגנות הציונית בתטואן ומוגאדור שבאה ביוזמתם של פעילים לא מקומיים, מעוררים העיתונים ׳המליץ׳ ו׳היהודי׳ שהגיעו לעיר ספי, אחדים מבני־הקהילה ליזום הקמתה של אגודה ציונית בשם ׳אהבת ציון׳ ומודיעים על כך לנשיא ההסתדרות הציונית — ד״ר תיאודור הרצל — במכתב הכתוב עברית מה־17 במרס 1903 (י״ח אדר תרס׳׳ג). האגודה מביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני ולפעול למען הציונות אך מציינת כי אין עדיין לחבריה:

שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציוניות; אין לנו שום ספר אשר יגיה אור על אי־ידיעתנו, ויבאר לנו מה היא הציוניות ומה טיבה… ורק את השם שמענו, ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציוניות, ורק ע״י השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה, יתרומם ויתנשא להקרא בשם ׳ציוני׳ ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה יחד כבודו, כי אם בלתי כל ספק — מטרה מאד נשגבה ורבת הערך לחיי אומתנו, אצורה בקרב הציוניות…

הם מבקשים מהרצל ׳מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציוניות בכלל׳ להורות להם את תקנון ההסתדרות הציונית, משמעות הציונות ומובנה, ומהות הפעילות הציונית, וכן לשלוח להם את הספר ׳מדינת היהודים׳ בשפה העברית וכל הספרות המסבירה את הציונות הכתובה עברית. כאשר ידעו הם לאשורו את מובן הציונות יפעלו להפיץ אותה לא רק בין יהודי ספי אלא בין כלל יהודי מרוקו תוך בטחון כי ׳בלתי עמל רב תתקע יתדה גם בכל ערי מרוקו׳. האגודה מודיעה על בחירת הרצל לנשיא הכבוד שלה ומבקשת את תמונתו לשימה במשכן האגודה. כנשיא ׳אהבת ציון׳ משמש הרב מאיר ברששת ובמזכירה יעקב מורסייאנו.

מכתבה של ׳אהבת ציון׳ עושה רושם חזק על הרצל המורה לשלוח לאגודה את החומר המבוקש״ ועומד במכתב תשובתו לנשיא האגודה על החשיבות שהוא מייחס לייסודה של תנועה ציונית רחבה באפריקה־הצפונית. נשיא ההסתדרות הציונית עומד על כך שציוני מרוקו ישלחו נציג לקונגרס הציוני השישי במגמה לקיים בעת כינוס הקונגרס, כנס של נציגים מצפון־אפריקה: מצרים, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו. ׳אני מלא תקווה לתוצאות כנס כזה לכן חשוב מאד שאתה או אחד מידידיך תבוא לבאזל׳ — כותב הרצל לברששת. בתשובת האגודה להרצל היא מתנצלת על כי אינה יכולה לשלוח נציג לקונגרס ומסתפקת במשלוח איחוליה להצלחתו ותמיכה בהנהגתו של הרצל, תוך הבעת בטחון שהתנועה הציונית תדע לצאת מהמשבר בו היא נתונה, נוכח פולמוס אוגנדה, שכן ׳אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולעם לא תהיה תקומה׳.יש כאן עדות לכך שציוני ספי היו מעורים בנעשה בתנועה הציונית וידעו להביע את דעתם בנושא המכריע שהעסיק את התנועה הציונית ואת יהדות העולם באותם ימים, ומאידך לחזק את ידיו של מנהיג התנועה בשעה בה עמד במבחן.

לאחר פטירתו של הרצל (יולי 1904) נפסקה הפעילות הציונית במרוקו עד שהיא מתחדשת בראשית שנת 1909 ביוזמתם של צעירים הנמנים על המשפחות המיוחסות של יהודי קהילות פאס, צפרו ומכנאס. באשר ליוזמי הפעילות הציונית בפאס, יש המייחסים אותה לפרופ׳ נחום סלושץ. יוסף לוי מספר בשנת 1921, בדין־רחשבון להסתדרות הציונית, על ראשיתה של הפעילות הציונית בפאס.

Ce n’est qu’en 1910-11, qu’un certain nommé Mr. Majlouf Slouch habitant la Palestine, mais d’origine de Fez-Maroc, se trouvait alors a Fez et répandait dans tous les milieux le progrès du Sionisme, et son but national, vers cette époque une Société Sioniste organisée avait été crée a Fez, avec des sections a Meknés et Sefrou. Cette Société avait existé du 1910-1912 soit aussitôt après l’occupation de la ville de Fez par les troupes françaises: â la suite des démarches de l’ex-consul de France â Fez, auprès de certains membres influents du Comité de la dite Société, et tout en leur conseillant de fusionner avec l’Alliance Israélite. A partir de cette date, on n’entendit plus parler du Sionisme que la plupart des gens le croyaient hostile a la politique du gouvernement.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול- תנועת הציונות במרוקו

עמוד 136

בס"ד

ליקוטים לפרשת ויחי – יצחק פריאנטה

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשר שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה [מז/כח] אומר ילקוט שמעון מספרו של רבי יעקב אבוחצירא  בספרו [פיתוחי חותם] אפשר לרמוז מה טעם יעקב לא חיה כאבותיו. ומצאנו שהוא נקי בחיר האבות ומיטתו שלימה שלא יצא ממנה שום פסול וגדולה מכולם, שקראו הקב"ה אל ואחר כך שלא האריך ימים כמו אבותיו? אמנם אפשר דגם זה להורות לנו מעלתו עד היכן הגיע. דהנה יעקב גימ" [שבעה הוי"ת] ושני חייו שהם קמ"ז גימ"[שבעה אהיה] וידוע דשם אהיה הוא מלבוש לשם הוי"ה וזוהי המעלה הגדולה שזכה לה יעקב דזכה לז" הוי"ת וז" אהיה שהם מלבושיהם בחשבון שמו ז" הוי"ת וחשבון ימיו ז" אהיה אשריו ואשרי חלקו  .

ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עימדי חסד ואמת אל-נא תקברני במצרים [מז-כט]  אומר הגאון רבי דן מרדכי הכהן זקן רבני תוניס . רש"י פירש שסופה להיות עפרה כינים [ומרחשין תחת גופי] ונראה לי הטעם שהכניסו את המילים "ומרחשין תחת גופי", כי אי אפשר שגופו הקדוש של יעקב אבינו  ע"ה בחיר האבות, רגל למרכבה, ישלטו בו כינים ומרחשין. ונראה לעניות דעתי כוונת רש"י במה שאמר הטעם סופה להיות עפרה כינים הוא-שאם תקברני במצרים לא ייהפך עפרה לכינים כלל בזכותו, ויעקב לא רצה למנוע מהמצרים את מכת כינים.

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר  ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים [מח/א] אומר ילקוט שמעון הנה בגימ" [60] – כלומר לחולה יש שישים אחוז במחלתו. אך כאשר מבקרים את החולה. כל ביקור שעושים לחולה יורד מדרגת המחלה, ולכן יש מצוות ביקור חולים. והביקור לחולה מייקל על חוליו ונותן לו קצת ריפוי. אומרים חז"ל : שכאשר מבקרים את החולה אסור לשבת על מיטתו, לא לצד רגליו, כי מלאך המוות נמצא למרגלותיו. ומן הראוי לשבת כנגדו בכיסא נפרד בלבד. כתב האריז"ל שכל מצווה שאדם עושה, נרשם אות אחד [מכ"ב] אותיות התורה הרמוזה באותה מצוה על מצחו, וכשהוא עושה מצוה אחרת נמחק האות הראשון ונכתב האות השני של המצווה  השנייה שעשה, אבל האות של צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל זה אומר הפסוק וצדקתו עומדת לעד ומכאן אנו רואים כמה גדולה מעלת הצדקה ומדת שכרה עד היכן מגיע, וגם נבין מאמר חז"ל [בבא בתרא דף ז/ב] אמר רבי יהושוע בן לוי, כל הרגיל לעשות צדקה יהיו בנים בעלי חוכמה בעלי עושר בעלי אגדה ועוד  שם נותן טעמים רבים. והגאון החיד"א כתב על הצדקה, שעל ידי הצדקה אנו נגאלים כדכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וגדולה צדקה שמביאה לדי ביאת המשיח במהרה בימינו אמן.

ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי [מח\ה] אומר ילקוט מעם לועז רוצה לומר שהם נכנסים בני ליטול חלק בארץ ישראל. ודע בני שבשעת זיווג, כפי המחשבה שחושב האדם באותה שעה יורדת נשמה קדושה מן השמים לאותו תינוק, והיא ניצבת למראשותו, ומי שיש לו זכות הוא

–         ו  י  ח  י  –

יכול לראותה ממש.ואני הייתי צריך להוליד 14 שבטים, כי אפרים ומנשה היו צריכים להולד על ידי בלהה בעיבור אחד, אבל בגלל עון קטן שעשה ראובן שבלבל יצועי והוציא מטתי מאהל בלהה לאהל לאה, גרם שלא ירדו הנשמות האלו בזיווג עם בלהה, ונגזר בשמים שיהיו שם עד שתישא את אסנת, והם יצאו מחלציך. וכן אני אומר לך : אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. שהם ממש כבני, שהיו עתידים לצאת ממני.

המלאך הגאל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם יצחק וידגו לרב בקרב הארץ [מח-טז] הגאון רבי יחיאל מני מחכמי דראע. מבאר כי הטעם שאין מעברים את השנה אלא באדר הוא משום שאדר מזלו דגים. שאין עין הרע שולטת בהם. ולפיכך הם פרים ורבים. ואם כן, אותם שני אדרים המתווספים כאן. אדר-א ואדר-ב הם רמז לשני השבטים שהתווספו לישראל, שהם מנשה ואפרים. וכיוון שבירכם יעקב בברכת " וידגו לרב בקרב הארץ", שיהיו כדגים שאין עין הרע שולטת בהם. לכן קשורים ושייכים הם לחודש אדר. לכיוון שמנשה ואפרים התווספו לשבטים. שנאמר: "כראובן ושמעון יהיו לי". נמצא שתחת היותם י"ב שבטים נהיו י"ג שבטים [ששניהם כאן תחת יוסף]. ואף כאן בשנה מעוברת, תחת היותם י"ב חודשים בשנה הפכו הם לי"ג חודשים בשנה, "וזהו סוד העיבור".

יקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים [מט/א] אומר אהבת חיים  איתא בזוהר הקדוש פרשת נשא, כל סוד קיומנו בתוך חשכת גלותנו הוא בזכות ברכת כוהנים, הברכות שהקב"ה השפיע עלינו על ידי אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, אבותינו הקדושים לא נחנו בחייהם מאותם הברכות אלא השאירו אותם לנו עבור דורות הגלות, דורות החושך כדי להאיר לנו בחשכת גלותנו, לכן שלושת הפסוקים של ברכת הכוהנים הם כנגד אבות העולם עתה גם יעקב אבינו עת קרא לבניו לגלות להם קץ אחרית הימים, עת תחילת נצנוץ הגאולה, נסתלקה ממנו שכינה, אבל כשהיגיע בסיום ברכת ענייני לוי, שיהיו מחזרים אחרי גרנות לתרומות ומעשרות שמביאים שפע ברכה לישראל, אז נחה דעתו, והמשיך עם יתר השבטים בדברי רצוי, כי ברכת הכוהנים היא שריד ועבודה יחידה שנשארה לנו על ידי כוהנים מעת היותם משרתים בקודש פנימה, עת שהיה ישראל על מכונו, ועל ידה עוד הקב"ה משפיע ברכה גם בימי הגלות עד עת קץ באחרית הימים, עבודה זו, עלית כוהנים בדוכנם, חזקה ומחזקת בקרבנו את אותו ניצוץ בשלהבת של בטחון גמור, להגיע לאותה מדרגה של גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון,  ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים במהרה בימינו אמן.

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים [מט/א] אומר שמנה לחמו היאספו אותיות[הא סוף] האספו ואגידה אותיות [ הסוף הוא אגיד] שביקש לגלות להם את הקץ ולהגיד להם מה שיהא עמם בסוף הגלות. יקרא אתכם באחרית הימים ראשי תיבות [איבה] שאמר להם שהגלות והצרות שיגיע לכם הכול יהיה בשביל איבה ושנאת חנם, שבעבור זה נחרב הבית המקדש וגלינו מארצנו ועדיין העוון הזה מרקד בינינו, ולא נוכל להיות נפדה מהגלות עד שנעשה תשובה ונתרחק מן העוון הזה, ויהיה שלום ואהבה ואחווה בינינו, ואז יהיה

–         ו  י  ח  י  –

שלום על ישראל, ואין אליהו הנביא בא כי אם לעשות שלום בעולם ואז יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, על כן אמר להם יעקב אם תרצו להיות נגאלים מן הגלות החל האחרון הזה אשר באחרית הימים, האספו   ובהקבצו באגודה אחת ובלב אחד באהבה ואחווה זה לזה, אז תהיו נגאלים ונושעים תשועת עולמים.  הקבצו אותיות [הקץ בו] אף על פי שאמרו חז"ל [ פסחים נו\א] שביקש יעקב לגלות הקץ לבניו ונסתלקה ממנו השכינה והתחיל אומר דברים אחרים, ח"ו לא נסתלקה ממנו השכינה לגמרי ,והיאך ברך אותם, וכל הברכות הם נביאות העתידות לבוא על כל שבט ושבט עד אחר ביאת המשיח עד אחר תחיית  המתים , רק שביקש לגלות להם את הקץ בפירוש ובבירור ובגלוי, שידע ויבין כל אחד ואחד בנקל, על זאת נסתלקה ונסתרה ממנו השכינה על רגע, לראות לו להודיעו בזה כי אל נכון לעשות כן ולגלות את הקץ בפומבי ובגלוי לפני כולם, כי צריר להיות סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, רק יסתיר ויעלים הדברים כפי מה שיוכל, שלא יוכלו כל אחד ואחד להבין את זאת כמה שאמר המלאך לדניאל סתום וחתום הדברים עד עת קץ. וכן גם כאן הגיד ליעקב בנבואה לבניו את הקץ, וכל דבר אשר יקרה לנו באחרית הימים, כמו שאמר להם והבטיח להם להגיד את זאת, רק שהסתיר והצפין הדברים מאוד, ואין בנו כוח וחכמה להבין את זאת, כמו שאין אנו מבינים את הקץ בדניאל, אף על פי שהגיד ושנה לשלש כמה פעמים, מכל מקום אין אנו מבינים ואין אתנו יודע עד מה, לפי שסתומים וחתומים הדברים שם, כמו כן גם כן סתומים וחתומים הדברים מאוד, אבל יש כאן גלוי הקץ בבירור וכן איתא בזוה"ק שיש כאן הקץ, על כן [הקבצו] אותיות [הקץ בו] שיש בו הקץ אבל אין לנו חכמה ודעת להבין .

גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו [מט\ט] אומא רבינו מימון בן עטר בספרו טעמה המקרא האות [ה] של המלה אריה יתירה היא והיה לו לכתוב גור ארי יהודה. ויש רמז באות [ה] היתירה לחמישה ברכות שקבל יהודה מאביו והם: א] יהודה אתה יודוך ב] גור אריה יהודה ג] לא יסור שבט מיהודה ד] אוסרי לגפן עירה ה] הכלילי עיניים מיין.

לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים  [מט-י] אומר הזוהר הנגלה  " לא יסור שבט מיהודה " ,זה משיח בן דוד,"ומחקק מבין רגליו" זה משיח בן יוסף, "עד כי יבא שילה" , זה משה, שמספר זה כזה "ולו יקההת עמים" הם אותיות ולו"י קה"ת.

לא-יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי-יבא שילהו לו יקהת עמים [מח-י] בספר הצופן של הרב זמיר כהן יש בפסוק רמז ל[יש"ו] כאשר רצו לומר "אין" מוחלט השתמשו בביטוי "לו יש" או "אין יש" וכפי שנאמר [בההילים קלה-יז] בדבר האין מוחלט של רוח חיים באלילי הגויים:"עצבי הגויים כסף וזהב, מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו.עינים להם ולא יראו. אזנים להם ולא יאזינו. אף [-גם] אין יש רוח בפיהם.לאחר הקדמה קצרה זו נתבונן בראשי התיבות של הפסוק הבא אשר נאמר בתוך דברי נבואת יעקב אבינו טרם פטירתו, אודות הצפוי לישראל בעתיד.

כז. נהגו לקרוא לרב הקהלה או שליח ציכור ״לחזן׳:

כז. כן המנהג, וי״ל הטעם כי חז״ן ר״ת חכם זקן נשוי, וכך היו פני העדה ומנהיגיה מקדמא דנא:

כה. נהגו להקפיד לא לתפור בגד כשהוא על האדם, אא״כ ישים דבר בפיו:

כח. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים) בשם שלחן מלכות, וראה בזה בספר ויצבור יוסף (עמוד ק״א) ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד תק״ד):

כט. יש נהגו לגנוז שערותיהם אחרי תספורת וגילוח במדת האפשר:

כט. כן נהגו בעיר דברו, והביא זה בספר נהגו העם (ענינים שונים), וראה בזה בספר קרית חנה דוד(יו״ד סימן א׳):

ל. יש נהגו לתפור יריעות של ס״ת ביום הכנסתו, אף ע״י נשים צדקניות, ויש מחמירים בדבר:

ל, כן הביא בנו״ב(עמוד קמ״ג), ותמה על מנהג זה שהוא סותר הלכה המובאה בשו״ת מהר״ם מלובלין סימן כ״ח עיי״ש, ובספר נהגו העם (ענינים שונים) הביא מנהג זה, וכתב שהיו תופרות, ומתירים לאחר מכן תפירתן על דעתן, עיי״ש:

לא. נהגו להקפיד מאד, שלא לאכול משקים מגולים שעבר עליהם הלילה:

 לא. כן המנהג, ומקורו מחז״ל (נדה י״ז) בשם הרשב״י שיש סכנה בדבר עיי״ש, וראה בערוך השלחן (יו״ד סימן קט״ז סכ״ב) ובבית היהודי(ח״י סימן ז׳ ס״א) ובמקורותיו:

לב. נהגו להקפיד לא לאכול ביצים בצלים ושומים כשהם קלופים, ועבר עליהם הלילה:

לב. כן המנהג, ומקורו מחז״ל הנ״ל, וראה בשו״ע בגר״ז(שמירת גוף ונפש ס״ז) ובבית היהודי ח״י (סימן ד׳ ס״א):

לג. נהגו להקפיד לא לכבות נר בפה:

לג. כך המנהג, והביאו בבית היהודי (חלק י' סימן כ"ט ל"ו) עיי"ש

לד. נהגו כסוגרים מעטפה, ואין מעוניינים שאיש יפתחנה, כותבים עליה ופגי״ן דגרמ״ה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים) ור״ת שלו: ופורץ גדר ישכנו נחש דרבנו גרשום מאור הגולה, וראה בספר תורת חיים (ח״ג סימן מ״ז):

לה. נהגו הפוסקים לסיים תשובתם במלים וציי״מ וימי״ן, וליד חתימתם כותבים ס״ט יצ״ו:

לה. כן נהגו רבים מהחכמים ור״ת שלו: וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, והטעם כי אפוקי שמעתתא אליבא דהילכתא סייעתא דשמיא בעיא, וס״ט ר״ת סיפיה טב או סין טין(תרגום רפש וטיט בישעיה נ״ז כ׳), וראה בחוברת אור תורה (תמוז תשמ״ג סימן ק״י), שכן דעת הרב הנאמ״ן יצ״ו, ומצאתי תשובה ארוכה בנושא זה בחוב׳ אור המערב (חוב׳ ה׳) וכן מסקנתו:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 149