מורשת יהדות מרוקו

 

ח. תפילת שחרית של שבת

התחלת התפילה

מתחילים בברכות השחר על ידי מסדר תורן ואחריהן המסדר אומר ׳ותתפלל חנה/ מדלגים על קטעי עקדה ורחמים ויהי רצון וממשיכים ׳אשתו מה טוב חלקנו… אתה הוא אחד…/ לפני ׳הודו׳ נוהגים לומר במקהלה פסוקים:

בשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר הְַ(צפַנְיָה ג, כ.)

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גְּבִירֵי כַּדּוֹ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דִּבְרוֹתְהָלִים( קג, כ.)

בָּרְכוּ יְיָ כָּל צְבָאָיו מְשַׁךְתִּיו עוֹשֵׂי רצונו ( שם שָׁם, כא.)

בָּרְכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בִּךְּכִי נַפְשִׁי אֶת ןןשׁ(ם קג, כִּבְ-כג.)

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, ה' אֱלֹהֵי גָּדַלְתָּ מֵאֵיד הוֹד וְהָךָּר לְבִשְּׁתֹשַׁם( קַד, א.)

בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ ןהשׁ(ם קַו,

מֹחַ).

 

סידור זמירות

כל קטעי הזמירות נאמרים על ידי מסדר או מסדרים, ואלו הם: ברכות השחר. ׳הודו לה׳ קראו בשמו/ ׳רננו/ ׳יהי כבוד/ ׳נשמת/ ׳יוצר׳. זמירות אלו נמכרות אחת לחצי שנה. כל סדר נמכר בנפרד למסדר תורן אחר. שאר הקטעים נאמרים על ידי הקהל ביחד: ׳ברוך שאמר/ ׳ויברך דוד/ ׳שירת הים׳ ו׳אמת ויציב', ורק ׳ה׳ מלך', קריאת שמע וחזרת הש״ץ אומר החזן. ׳שירת הים׳ נאמרת במקהלה במנגינה מיוחדת לשבת, ובשבת ׳שירה׳ של ׳בשלח׳ ובשביעי של פסח נאמרת בטעמי המקרא.

 

פיוטים בתפילה

בשונה מערי המרכז במרוקו, לא נהגו בתאפילאלת לעשות שום הפסק בפיוטים מ׳ברוך שאמר׳ ועד אחרי העמידה לא בחול, לא בשבת ולא בחג. לפיכך בחג, או כשיש שמחה בבית הכנסת, כגון חתן, אומרים פיוטים רק לפני ׳ה׳ מלך׳ ולפני ׳ברוך שאמר, אבל לא לפני ׳נשמת׳, ואפילו הפיוט ׳אשירה כשירת משה׳ הנאמר לפני שירת הים בערי מרוקו לא שרוהו בתאפילאלת אלא לפני שעולה חתן שירה לספר תורה. גם הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ הנאמר לפני ׳ברוך שאמר׳ בכל קהילות מרוקו אינו נאמר בקהילות דרום תאפילאלת, אבל בקצר א־סוק נאמר.

 

הוצאת ספר תורה

לפני הוצאת ספר תורה נוהגים לומר ׳הריני מקבל עלי קבלת התורה׳ ו׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳, כרשום בתפילת החודש, אחר כך ׳אתה הראית לדעת׳, ולפני ׳בריך שמיה דמארי עלמא׳ אומרים את הקטע הקצר הבא: ׳ר׳ שמעון פתח כד מפקין ספר תורה בציבורא למקרי ביה מתפתחין תרעי דרחמי ומעוררין את האהבה לעילא ומבעי ליה לבר נש למימר הכי׳ [=ר׳ שמעון פתח: כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי רחמים, ומעוררים את האהבה למעלה, וחייב אדם לומר כך].

 

נוסח ברכת התורה

העולה לתורה אומר: ׳ה׳(=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״(=השם). בנוסח ברכת התורה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת׳. בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדד, ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה. בשעת ברכות התורה אין מקפידים על סגירת ספר התורה

 

הקריאה בתורה

החזן קורא את כל הפרשה, והעולה לתורה שותק ועוקב ואינו לוחש או חוזר על קריאת החזן, אבל אם העולה יודע לקרוא, קורא הוא את הקטע שלו כולו.

עליית מוסיף: באירועי שמחה, כגון מילה וחתן, מרבים בעולים של מוסיף לאחר שישי, קוראים פסוקים אחרונים של סוף שישי וחוזרים עליהם בכל עלייה, כבשאר קהילות מרוקו.

 

׳מי שברך׳ לעולה

נוהגים לומר ׳מי שברך׳ כל שבת רק בעליות לספר תורה. החזן מברך את העולה, והלה מתנדב למברך ולשמש, אבל לא לבית הכנסת.

שאר המצוות נמכרות אחת לשישה חודשים לפני פסח ולפני ראש השנה, ואז מברכים כל מי שזכה בכל מצווה.

 

נוסח היסוד של ׳מי שברן׳ לעולה

׳מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה… הוא יברך את השם הטוב פלוני… ויתברכו בו הברכות כולם וכן יהי רצון ונאמר אמך.

 

תוספות ל׳מי שברך׳

אם הוא רווק: ׳ויזכהו לחופתו בחיי אביו ואמו וקרוביו ומדעיר.

אם הוא תלמיד: ׳מי שברך… הוא יברך את התלמיד הנעים׳.

אם יש לו רק בן אחד: ׳וישמור לו בנו חמודו׳.

אם יש לו בנים: ׳וישמור לו בניו הנעימים ויוסיף לו עוד אחרים׳.

אם אין לו בנים: ׳ויפקדהו האל בבנים זכרים׳.

במועדים: ׳ויזכהו לרגלים ולמועדים הבאים עלינו לטובה ונאמר אמך.

בראש השנה: ׳ויכתבהו האל בספר חיים טובים׳.

ביום כיפור: ׳ויכתבהו ויחתמהו האל בספר חיים טובים׳.

 

סיום חומש

לאחר סיום חומש אחד מחמשת חומשי תורה הקהל אומר בישיבה את הפסוק ביחד ובקול רם: ׳חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה״.

 

ההפטרות

הפזמון ׳קדושת שבת כתקנת עזרא׳ המושר לפני המפטיר בערי מרוקו, אין נוהגים לשיר אותו בתאפילאלת.

אחרי ברכה ראשונה שלפני ההפטרה נוהגים לחזור על המילה ׳באמת׳ אחרי ׳הנאמרים באמת׳.

אין נוהגים שאחד מברך ברכות ההפטרה ואחד קורא, אלא המברך הוא הקורא.

נוהגים שהמפטיר קורא לפני ההפטרה את הפסוק.

'וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כְּסִיתִיף לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיון עַמִּי־אַתָּה' (ישעיה נא, טז) בטעמי ההפטרה, ואת הפסוק האחרון של ההפטרה קורא כל הקהל, המפטיר חוזר עליו ומיד אחריו אומר את הפסוק 'גאלנו יהוה צבאות שמו קדוש ישראל׳(ישעיה מז, ה).

את ההפטרה קוראים מתוך חומש ולא מתוך ספר קלף של הפטרות.

 

הפטרות מיוחדות

כשחל ראש חודש בשבת אומרים את ההפטרה ׳כה אמר ה׳ כסאי׳; כשחל ביום א׳, אומרים את ההפטרה של השבת ואת הפטרת ׳ויאמר לו יהונתן מחר חודש׳; כשחל בשבת וביום ראשון, אומרים את ההפטרה ׳כה אמר ה׳ כסאי׳ ומוסיפים פסוק ראשון מהפטרת ׳ויאמר לו יהונתן מחר חדש׳ ופסוק אחרון; כשחל ראש חודש בשבת ד׳תלתא דפורענותא', אין אומרים את ההפטרה של ראש חודש אלא את ההפטרה ד׳תלתא דפורענותא׳, וכשחל ראש חודש בשבת דשבעא דנחמתא, אין אומרים את ההפטרה של ראש חודש אלא את ההפטרה ׳עניה סערה׳.

 

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-תפילת שחרית של שבת

עמוד 60

LE JUDAÏSME MAGHRÉBIN

À LA MÉMOIRE DE

SHAÛL ZIV (ZINI)

édité par R. MOSHEH AMAR

A VANT-PROPOS.

Ce receuil d'études est dédié à la mémoire de notre ami R. Shaiil Agiini (Ziv) b"t.

Les sujets qui sont traités lui tenaient à coeur, Eretz Israël et le patrimoine du judaisme maghrébin. Ceux qui l'ont approché ont senti en lui l'amour et l'enthousiasme qu'il avait pour ces sujets, source de vie pour lui. Jusqu'à ses derniers jours, sur son lit d'hôpital, il ne cessa de s'y intéresser et de s'y consacrer.

La visite de ses collègues à l'hôpital lui procurait satisfaction, encouragement et réconfort car il savait qu'ils lui portaient la bonne nouvelle. Les membres de sa famille s'en rendirent bien compte, eux qui demandaient de multiplier ces visites.

Il était de ceux qui exhortaient, réclamaient la création d'un institut pour l'étude du patrimoine des juifs du Maroc, leur histoire et l'euvre de leurs hakhamim. Toute institution en fonction ou appelée à naître, traitant de ces sujets, éveillait en lui de vifs espoirs. Il était des premiers à proposer son aide, sa contribution, ses connaissances nombreuses dans ce domaine; il soumettait ses projets, mais il manquait toujours le "financier" qui les réalisât, qui connût et appréciât cet homme qui vivait de son propre travail mais aussi consacrait beaucoup de son temps et de son énergie à l'étude et à la recherche, prêt à encourager, guider, diriger.

Lui même versé dans ses études, en tout temps de libre chez lui, il croyait que le jour viendrait où se réaliseraient ses rêves, car il était convaincu que la peine et le labeur portaient des fruits.

Shaul, perspicace, avait joie à recevoir chez lui quiconque s'adonnait aux sujets qu'il aimait. Généreusement, il lui montrait ce dont D. l'avait gratifié en connaissance, en documents, en idées sans même qu'il en fût sollicité; en sont témoins les chercheurs du judaisme nord africain qui eurent le privilège de profiter de ses connaissances et de son encouragement moral, surout à leurs débuts.

J'ai connu Shaiil pour la première fois en 5734, 1974; je venais de rééditer le livre "Rosh Mashbir" de R. Mosheh Berdugo zl. Dès notre première rencontre, je fus fasciné par son enthousiasme et sa disposition à aider de bon coeur ceux qui désiraient entreprendre la recherche sur le judaïsme marocain. Ce fut lui qui m'introduisit auprès de son ami le Professeur H.Z. Hirschberg V'T, ainsi que nombre de mes collègues dans le domaine de la recherche.

Shaiil appartenait à une famille de hakhamim; il fut élevé dans les valeurs de la Torah et ses préceptes. L'amour d'Eretz Israël l'amena au camp sioniste haloutsique Après une période de quête et de perplexité, il s'adonna avec ferveur aux traditions ancestrales, telles qu'il les avait connues et pratiquées dans sa jeunesse; il prit soin d'observer rigoureusement les préceptes, les mitsvot et consacra un temps régulier à la Torah.

Plus d'une fois, quand je lui rendais visite, il m’emmenait suivre une leçon de Talmud et prier en public; les actes des pères sont un exemple pour les enfants, et les "enfants reviennent dans leur domaine" et au patrimoine de leurs pères.

En estime de son oeuvre, j'ai cru de mon devoir de prendre l'initiative et d'honorer sa mémoire d'une façon digne de sa personne et des sujets qu'il aimait, bien que je ne sois maître ni d'un seul art ni de mon temps. J'ai pris sur moi la charge de m'adresser aux amis du regretté Shaiil, leur demandant de contribuer du fruit de leur recherche; j'ai donc receuilli les articles, je les ai rédigés en vue de leur impression, j'en ai corrigé les épreuves jusqu'à la publication du receuil que voici; j'ai dû chercher des fonds pour alléger les lourdes charges de la famille.

Que soient remerciés tous ceux qui ont encouragé et prêté main à cette publication d'une façon ou d'une autre. En premier lieu, son épouse — que D. lui prête longue vie-Mme Haya Ziv – n3!3״ – et ses enfants, Amiram, Yoè'l et Oren-que D. les garde en vie — qui ont pris à leur charge la grande part des frais de l'édition et en ont suivi avec grand intérêt toutes les étapes; son beau frère Amram Moryoussef ׳"־] vice-président du Conseil Religieux de Jérusalem et Mr. Mosheh Gabbay 3׳"־ furent de ceux qui conçurent l'idée de la publication de ce recueil qu'ils ne cessèrent d'encourager et de soutenir; R. Israël Maïmaran qui fut mon bras droit tout au long de la tâche et enfin Mr. Itshaq Avrahami qui a traduit en français les préfaces.

Mosheh Amar

 

PRESENTATION.

Ce receuil comprend deux parties.

La première est consacrée à la mémoire de SHAÙL. Ses parents et amis apprécient l'homme et son oeuvre. ISRAËL MAIMARAN dépeint avec sensibilité l'image de Shaoul, sa délicatesse et la tendre attention qu'il témoignait pour le patrimoine culturel et spirituel du Judaisme marocain, sa contribution à l'enrichir. HAIM GIL'ADI décrit un autre aspect de sa personnalité, son dévouement pour ses amis et collègues du métier, sa part au développement et à l’embellissement de la Ville Sainte, Jérusalem.

La deuxième partie du volume comporte des études sur le judaisme nord africain dans les domaines de la "Halakha", de l'histoire, de la poésie et de la littérature populaire.

D'une façon générale, les études sont données dans l'ordre chronologique des sujets.

HALAKHA.

HAIM BENTOV traite des "Caractéristiques de la méthode d'arrêts des hakhamim d'Espagne". Il trouve dans le développement de la littérature "halakhique" des traits communs aux pays du Maghreb et d'Orient; en cela ils perpétuent la méthode et les tendances de la première lignée des hakhamim d'Espagne qui préféraient rendre arrêts et sentences en se basant sur leurs précedesseurs plutôt que d'approfondir outre mesure une question talmudique. Son étude traite d'un vaste et important sujet qui nécessite encore une recherche approfondie et un travail d'équipe qui le mèneraient à bonne fin.

Nous présentons nous mêmes, à partir d'un manuscrit une "réponse" de Rabbi Aharon Even Haim qui vécut au Maroc dans la première moitié du 17ème siècle; les Juifs de Jérusalem vivaient du prêt à intérêts aux chrétiens et aux prêtres; certains rabbins interdirent cet usage, R. Aharon rejette leur appel et leur interdiction. Cette réponse nous donne une certaine idée du milieu et du climat spirituel des hakhamim marocains de l'époque, de leur enseignement et de leur méthode; nous n'avons que quelques rares réponses de ces rabbins. Cette réponse dénote par son style, par sa longueur particulière et par les vives discussions qu'elle soulève sur des sujets "mishnaïques". 

HISTOIRE.

La renommée des hakhamim d’Alger du 15ème siècle, Ribash, Rashbats et Rashbash est arrivée bien loin; leur oeuvre spirituelle dans son ampleur est connue de tout un chacun. Elle est une source d’informations pour l’histoire des juifs d’Algérie à cette époque. Par contre les hakhamim des 16e. et 17e. siècles et leurs oeuvres sont moins connus. MENAHEM WEINSTEIN pourvoit à cette lacune dans son étude sur les “Hakhamim d’Alger”; il y dépeint leur image et le tableau de leurs oeuvres en utilisant diverses sources, rabbiniques, imprimées, manuscrites et autres.

ELIEZER BASHAN traite de l’attachement des juifs du Maghreb à observer le Shabbat, de l’ambiance qui la caractérise d’après les voyageurs chrétiens du 18ème et 19ème siècles. Il insiste particulièrement sur les conséquences économiques de l’arrêt de tout commerce et toute industrie le Shabbat et jours de fêtes et met en relief le rôle important des juifs dans l’économie. Cet état de faits permit à des commerçants et artisans de pénétrer sur les marchés, sachant que les juifs en étaient absents le samedi.

Le 19ème siècle est marqué par les efforts des pays d’Europe à pénétrer en Afrique du Nord. Leur intervention amena l’octroi de l’égalité des droits aux juifs “de jure” si ce n’était toujours “de facto”. L’Alliance Israélite Universelle a été le promoteur de l’enseignement et de la culture occidentales et l’un des artisans de sa propagation auprès des jeunes juifs.

 ITSHAQ AVRAHAMI étudie “les luttes et les tendances au sein du Judaisme Tunisien” à la suite de cette occidentalisation aux débuts du Protectorat français, il raconte les engagements, les contributions, les espoirs et les déceptions des juifs de Tunisie, les discussions et les scissions quant à l’avenir du patrimoine et de l’identité du judaisme tunisien. L’étude est basée sur des données d’Archives de l’A.I.U. et autres.

ERETZ ISRAËL.

Plusieurs articles sont consacrés à Eretz Israël.

Les écrits de Shaül parus dans d’autres publications sont basés sur des documents manuscrits. Son étude “Nouvelles pièces sur l’histoire de la communauté des Maghrébins à Jérusalem” éclaircit les débuts de l’organisation de cette communauté au 19ème siècle et ses luttes pour son autonomie. Nous apprenons l’activité et le dévouement des membres de cette communauté pour alléger les peines des pauvres et des nécessiteux, et la création de la société "Hessed Véémet" dans ce but. Son autre étude "Missionnaires des "Quatre Pays" au Maghreb" explique les voies d'action des missionnaires pour s'assurer le succès.

ABRAHAM HAIM parle également de la "Mission de Rabbi Yaqoutiel Ben Shim'on au Maroc en l'an 5674" (1914), des difficultés à la remplir, des dangers de la route, de la propagande de l'Alliance Israelite Universelle contre le transfert de fonds à Jérusalem par l'entremise des missionnaires traditionnels; la guerre éclata au cours de sa mission qui du reste prit fin par suite du décès du Rabbin Missionnaire à Meknès.

Nous mêmes consacrons un chapitre à Eretz Israël.

POÉSIE ET LITTÉRATURE POPULAIRE.

Dans le "Cycle d'ouvertures pour la prière "Barukh Shéamar" (Béni Celui qui a dit…), Shaoiil décrit et consacre par écrit l'usage des juifs marocains de dire certains poèmes et refrains, que composa Rabbi Itshaq Ben Gueat, pendant les "Yamim Noraim". Cet usage des anciens disparait en même temps que les communautés juives du Maroc et aussi à cause de l'influence de la qabbalah sur les livres de prières au cours du siècle dernier du fait que la Qabbalah n'apprécie pas toute addition de poèmes à la prière même.

Différents chercheurs ont étudié le personnage historique de Rabbi Haim Ben Attar, Hakham Marocain du 18ème siècle et de sa méthode d'interprétation. On n'a point étudié l'image légendaire que reflètent les nombreuses histoires que l'on raconte à son sujet. GDALIA NIGAL a réuni et analysé la littérature hagiographique le concernant dans son étude "Les mérites de Rabbi Haim Ben Attar".

Le culte, l'estime et l'honneur que rendent les juifs d'Afrique du Nord aux sages et aux justes de leur vivant sont très connus. A leur mort, leur sépulture devient un lieu de prières pour tous les malheureux et les âmes en peine et de saintes festivités au jour d'anniversaire de leur mort. Le poème et le chant sont les moyens d'expression de ce culte des justes. La plupart de ces poèmes de circonstance sont encore manuscrits ou ont été déjà imprimés sur des feuilles volantes ou même ils sont connus encore oralement seulement. ISSAKHAR BEN AMI a receuilli dans l'étude "Chants de saintes festivités et de pèlerinage" de ces chants en hébreu et en judeo-arabe, les accompagnant de traduction, de remarques et d'une introduction. Ce n'est là qu'un aperçu d'un vaste sujet dont il s'occupe, qu'il essaye de tirer de l'oubli et de sauvegarder définitivement

L'intérêt que l'on porte au Judaisme Nord Africain et à son passé est à son fort mais la recherche en est à ses débuts. D'une façon générale l'ignorance l’emporte sur la connaissance du sujet par rapport à d'autres communautés. Le Judaisme Nord Africain mérite une recherche et une publication scientifique qui répandraient le savoir, qui encourageraient des chercheurs à se pencher sur les divers aspects de ce judaisme et publier le fruit de leurs recherches et réflexions.

Puisse cet essai être prometteur d'autres recueils, avec l'aide de Dieu!

Shvat 5742 — Février 1982.

Mosheh Amar

 

 

 

 

רבי מסעוד ועקנין נוסח המצבה: ציון לנפש חיה של הח׳ הש׳ והכולל ענוותן כהלל ושפל ברך. שייף עייל שייף נפיק. נהנה מיגע כפיו/ מסווה הבושה לא סר מעל פניו. עסק בתורה כחשכה כאורה. אוהב התורה ולומדיה כהר״ר מסעוד ועקנין נפטר לבית עולמו בשנת תשי׳׳ב (1952).

אות ז

רבי יהודה זגורי ז"ל נוסח מצבה: הח׳ הש׳ והכולל אור גולל, מורה צדק. שלם הוא ושלימה משנתו אשרי יולדתו. למד ולימד כמוה׳׳ר יהודה זגורי, נתבש׳׳ם שנת תר׳׳ט (1849).

רבי דוד בן זכרי צויין שהיה מו״ץ בפאס במאה הראשונה לאלף השישי, וקרוב שנתבש״ט בש׳ ה- 46 למאה הראשונה לאלף השישי, החליף מכתבים עם רשב״א, כמ״ש בתשובות סי׳ רכ״ח ובתשובה: אלף קפ״ה, השיב לרבי דוד בן זכרי ממדינת פאם וכו׳. ור״י בנאיים מוסיף: ובכי האי גונא אחר עיון, מצאתי בכתבי יד של החכם המופלג של רבי יוסף בן גליל דבר נפלא, ובו כותב: נכנסתי לעיר פאס בשנת מ״ז (1287) ובקרתי למר דוד זכרי והוא מוטל על ערש דווי מחולי שנפטר ממנו. וראה מה שכתב בספר יחס פאס על זה . והגאון החיד״א זצ״ל, בשה״ג, כתב: כמוהר״ר יוסף בן גליל זצ״ל שכתב שהרב הנז׳ הוא ממארקש.

רבי יצחק זכרי נוסח המצבה: מילתא בטעמא – ממימיו שתו ועוד רבים ישתו בהליכות ובמדרש. והוא עוסק בתורה בלילה. וחוט של חסד משוך עליו ביום. אהה בהילקח ארון האלוקים, כרוזא כריז: לך רבי יצחק לישיבה של מעלה. מורינו ורבינו ועטרת ראשינו רבי יצחק זכר צדיק לברכה, נטל י״ש עולמות, כ׳ לח׳ טבת תרס״ט׳(1909).

 

רבי משה זכרי סופר ב״ד במראקש שנים רבוות פעל לצדו כהר׳׳ר דוד אסבעוני זצ״ל, חי עד למחצית המאה השביעית.

רבי חיים זנאתי נוסח המצבה: החכם השלם והכולל כהר״ר חיים זנאתי, למד ולימד נתבש״מ יח׳ תמוז ש׳ תפא׳׳ר (1921).

רבי אהרן זעפרני נוסח המצבה: עד הגל ועדה המצבה, פ״נ הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר אהרן זעפרני, ונח נפשו ו׳ שבת שנת תרפ״ח (1928).

רבי אהרן בן זוריהן, בן דורו של מו״ה יעב^"ץ זצ׳׳ל. ונראה מתוך הנז״ל עדות לצירופו של הרב אהרן זריהן זצ״ל לב׳׳ד של מראקש, נמנה על משפחת רבי אהרן ראה רבי שלמה עמאר מל׳׳ר, קיז טור ג.

רבי אברהם זריהן להלן נוסח המצבה: אנו יוצא חלציו אוהביו, החיים בצלו ועושי רצונו, על מי נטשת מעט הצאן. בני אראלים ותרשישים, הח׳ הש׳ והכו׳ אדמו׳׳ר סבא דמשפטים, החסיד והעניו כמוה״ר אברהם זריהן, והוא אביו של הדיין ואב״ד כמוה״ר משה זריהן. טז׳ חודש ניסן התר״ס (1900).

רבי משה זריהן נוסח המצבה: בן לאו״ץ רבי אברהם זריהן סבא דמשפטים קבור ליד כהר״ה מרדכי קורקום, נכדיו העלו עצמותיו לארץ ונטמנו בבית העלמין בחיפה, הייתי נוכח בהוצאת עצמותיו בשנת 1994, נלב״ע כ״א חשון תשי׳׳ג. (ראה בתי כנסת רבי משה זריהן). רבי משה זצ״ל היה דור שלישי ליושבים על כס הרבנות, ועדות לכך שני בתי כנסת המוכרים ברחוב מימים ימימה. האיש עצמו נחבא אל הכלים, וכמעט שלא נראה בציבור באירועים בלתי מחייבים. גר בביתו הידוע בשם דאר ר׳ משה זריהן, הבית ובית הכנסת. האיש הקרוב אליו ביותר הוא שמש ב״ד: ׳שיך׳ יוסף, כינוי שנדבק לו בגלל קרבתו לרב, שגם אתו היה ממעט בדבור, ורק לצורך העניינים הנוגעים לב״ד. רבי משה זצ״ל, ישב בדין כארבעים שנה, וחתימתו מעטרת מאות ואלפי מסמכים כראש וראשון בדין, ולצדו היו וחלפו רבים מגדולי דורו. האיש היה חי בצינעה עם כל היותו איש עתיר נכסים, דבר שמעולם לא הופגן כלפי חוץ, ובשום אופן הוא לא טפל בזה בשום צורה. מה שהוא קבל מהוריו, העביר לבניו. הערכת השמאים והנאמנים לבצוע החלוקה לבנים לפי הצוואה.

צוואתו של אב״ד כמוה״ר משה זריהן זצ״ל

כהר׳ נפטר לבית עולמו ובניו ברכה אחריו. רבי אהרן בן זוריהן, בן דורו של מו״ה יעב״ץ זצ״ל. ונראה מתוך הנז״ל עדות לצירופו של הרב אהרן זריהן זצ״ל לב״ד של מראקש, נמנה על משפחת רבי אהרן ראה רבי שלמה עמאר מל״ר, קיז טור ג. הבכור יעקב, ואברהם, שלמה, רפאל, וחביב. והניח קרקעות אחריו, חצר אחת: ברח ׳לחבאס׳, ועוד באותו רח׳ בית מם׳ 5, ובית תשע ועשר. ועוד בית של שלושה חדרים ברחוב ׳סאבה״, מם׳ 10. ובית מם׳ 13, ועוד חנות ברח׳ ״דה קומירס״, ובית מספר 20, ומספר 30. ולכן באם יהיה להם לחלוק ברשות בי״ד, ע״י בנימין, בן ר׳ חיים, בן מרדכי אלעסרי. וחיים בן ישועה קורקוס, ומכלוף זוהר, וראובן בן שלמה יסאן, הגר ברח׳ ״לאטאנא״ מס׳ 12, הוא יהיה האפוטרופוס של יעקב. שיטול שני חלקים שמגעים ליעקב. [מצד הבכורה ח. א] האחת בחצר מס׳ 8. והבית כנסת שבו, והאויר שמעליו ולא יבנו מעליו כלום וישאר כמו שהוא, כמו שהשאיר אותו מור אביו ז׳ל. ושתי החנויות מם׳ 30 ומם׳ 20 ליעקב, עד כאן חלקו של יעקב. -ויעזור לאחיו בסך שלושים ושבע אלף פראנק. אברהם: נטל בחלקו ׳בחצר׳ מ׳׳ם׳ 16, ברח׳ לחבאס. ויחזר לאחיו 445.000 פר׳, ועוד מאה ושבעים פר׳. שלמה יקבל החדרים שבחצר "דרב סאקא׳׳ מם׳ 8, ויקבל עוד 45.930 פר׳, רפאל נטל בחלקו הקומה השניה שבחצר מם׳ 8, ובית כנסת, חוץ מהבית המזרחית והמטבח.

חביב יקבל ׳חצר׳ ומטבח ויקבל 491.660 פר׳. עד כאן סדר חלוקה לחמשת האחים. וכאן בא פירוט של הערך הכספי של כל אחד.

השמאים עליהם המליץ הרב המנוח קבעו: חלקו של יעקב לפי היחס של החלוקה של הבכור, מליון וארבע מאות וחמישים ושבעה אלף פר׳. חלקו של אברהם, הוערך במילון ומאה וחמישים אלף פר׳. ערך הנכם של האלמנה, הוערך 650.000 פר׳. לרפאל הנכם שלקח הוערך 695.830 פר׳. ושל חביב, הוערך ב׳ 204.160, ויקבל: ס״ה 471.660, יחד ס״ה ארבעה מליון ומאה וחמשה ושבעים אלף פר׳. והתרו בניהם: שלא יוכלו למכור: כל זמן שהאלמנה לא תת״ר. (תיתן רשות). ג׳ – בש׳- יז׳- בשבט – תשי״ז(1957).

יש כמה פסקי דין ממנו באוסף הרב משה עמאר יו״ר מכון אורות. לפי השמועה השאיר חיבור כלשהו, אך לא ידוע אם השתמר.

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי–

עמוד קמ

לנוכח תופעה זו ביקש הרב בן חסין מעמיתיו חכמי מרוקו כי יתקינו תקנה : שמהיום והלאה שקודם הנישואין יָשוּמוּ הנדוניה בשומות המזומנות, ואם שמו בנדוניה אלף יוסיפו שליש, ויהיה אלף וחמש מאות, אבל יותר מזה אין –רשות לשום בית דין להסכים עליו כנ"ל.

אכן, כפי שמעיד הרב אבן דנאן, שהביא את הדברים בספרו "הגם שאול", הצעה זו לא נתקבלה, ועם זאת יש בה כדי לשקף את נוכחות הבעיה על סדר יומם של חכמי מרוקו ואת הניסיונות למצוא לה פתרון הולם.

הגבלת חופש הלבוש

לבושו של אדם הוא חלק מאישיותו . מעבר להגנה על הגוף, הוא משמש אמצעי לציון מעמד חברתי כלכלי, ויש בו שיקוף תרבותי המגלם ערך מוסרי ודתי (כגון – לבוש צנוע או חשוף, סמלי לבוש וכיוצ"ב) . לבושו של אדם חושף את זהותו, את תולדותיו ואת מקורות ההשפעה שלו .

למותר לומר שלעיתים הטיל השלטון הזר מגבלות מפלות ('גיאר') על לבוש היהודים. כך, למשל, בימי הביניים המוקדמים נצטוו היהודים ללבוש בגדים בצבע צהוב (בשונה מהגוון הכחול שיוחד לנוצרים והאדום שיוחד לשומרונים). לימים, נצטוו היהודים ללבוש בגדים שחורים בלבד  שבלטו בניגודם לצבע הלבן ששלט בבגדי המוסלמים. כמו כן הוטל על היהודים איסור לחבוש טורבן או ולנעול נעליים ברחובות הרובע המוסלמי .

אחת השאלות המרתקות בחקר הלבוש היהודי היא שאלת מקוריותו וקיומן של השפעות החברה הסובבת. באופן ספציפי במרוקו מעניין לבחון עד כמה השפיעה הגירת היהודים מספרד למרוקו על צורת לבושם ה'אנדלוסית' של יהודי"קהילת המגורשים" וזאת בהשוואה ליהודים ה"מקומיים" שהושפעו מתרבות הלבוש הברברית.

עדות מרתקת לגזֵרות אלה, שהיה בהן הרבה מן ההשפלה, מצויה במכתבו של השר משה מונטיפיורי שנמסר לסולטן מולאי מוחמד בעת ביקורו במרוקו בשנת1864  מונטיפיורי נתן לכך ביטוי גם במכתב ששלח לבן אחיו בלונדון :

ליהודים בעיר זו, וללא ספק בחלקים אחרים בפנים המדינה, מותר להתהלך ברחובות רק יחפים. יהא זה מאורע מאושר בשבילם אם אוכל להניע את הסולטאן שיבטל את סימני ההפליה המשפילים הללו וכן שינהג בשוויון כלפי כל נתיניו ללא הבדל דת .

עדות מאוחרת יותר לגזֵרה זו מצויה גם באיגרת ששלח רבי אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 לא' לאב, מזכיר חברת כי"ח, שבה הוא מתאר את המסחר מחוץ ל'מלאח' היהודי: "ויש להם [=ליהודי פאס] במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגליים בתקופת תמוז וביום סגריר".

משכך, היה "חופש הלבוש" לחלק מ"חופש הביטוי" של אדם . עם זאת, כשאר זכויות האדם, ניתן להגביל גם חירות זו לתכליות שונות, ומקצתן מנויות גם בדין הישראלי, כפי שיפורט להלן. יתר על כן: כאשר מדובר על הגבלת לבוש שנוהגת גם ב"רשות הרבים", היא עשויה לעלות גם כדי פגיעה ב"חירות התנועה".

במשפט העברי מצויות נורמות שונות שתכליתן להגביל לבוש מסוים ל"תכלית ראויה", כגון דיני עבודה זרה, איסור הליכה ב"חוקות הגוים" והתרחקות מהם, דיני צניעות וכיוצ"ב . "דיני המותרות" משתלבים במגמה זו וביטוי להם ניתן בתקנות שונות ממרכזים שונים. כך, למשל, נתקנו בקושטא ובסלוניקי למן מחצית המאה הי"ח ואילך תקנות שונות שאסרו על לבישת מחלצות מפוארות:

ובעונותינו בזמנינו פרצו גדר ההנהגה, זכרים בפני עצמם לובשים מחלצות, וסובבים בחוצות להטיל קנאה, ונקבות בפני עצמן הפריזו על המידה להתקשט בתכשיטי זהב ואבן יקרה אשר לא היה לעולמים בירושלים, ותלכנה נטויות גרון, את תפארת התכשיטין ומלבושין , היא שעמדה עלינו לכלותינו מהגוים מחזיקים את ישראל בחזקת עשירים, ומעלילים עלי הם לאכול את בשרם, אי לזאת למגדר מלתא [=לגדור את הדבר] ולהציל את ירושלים מן ההפכה, גוזרים אנחנו בכוח התורה ובכל אָלוֹת הברית בענין התכשיטין ומלבושין לזמן עשר שנים, אולי יחנן ה' וכי יתקנו הנהגתם יקל עול ההוצאה, והאדמה לא תשם, אפילו בחוץ לארץ בערי המלוכה, כשיראו לבני עמנו לבושי מכלול, מחמת קנאה יעלילו עליהם, קל וחומר בירושלים, שאילי הארץ לובשים בלים ומטולאים, וכי יראו לישראל לובשים בגדי חמודות, חורקים את שִניהם ומעלילים, ודין גרמ"א [=וזה גרם] לריבוי הוצאות .

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

עמוד 119

פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

מאמרים שפורסמו בעם וספר על ההתפתחות המוסדית הפורמלית והבלתי פורמלית של לימוד השפה העברית העידו על היקף לימוד העברית במרוקו ובטנג׳יר. פנחס חסין, מורה לעברית מקזבלנקה שלימד בשיעורי ערב של החברה להפצת התרבות העברית – חובבי השפה, פנה לב.ע.ע. וציין שאין בידיהם ספרים ללימוד השפה: ״אם המכשירים חסרים במה יעבוד האמן?״. להערכתו, המחסור במשאבים לא סייע להפצת השפה והתרבות העברית ואף מנע הקמת מוסדות לימוד נוספים בערי מרוקו שבהן נהג לבקר. המצב הטריד אותו, ובלשונו הציורית כתב ״כי מעיינות אין בנמצא, ומאיפה ישאבו מים זכים לרוות צמאונם?״. הוא ביקש ״ספרי לימוד ומדע, מילונים בעברית, מילון צרפתית־עברית ועיתונים״, וכמו כן ביקש לדעת מהם התנאים לקבלת סיוע כספי לקידום מטרות אלו: ש״ימהרו וישלחו ספרים ועיתונים בכל יום כקרבן התמיד!״. ההשוואה לקורבן התמיד היא סימבולית ומתבקשת מארגון חובבי השפה, והעידה על חשיבות שיתוף הפעולה, שהתבטא במשלוח ספרים מפלשתינה־א״י.

אלמלח סאלומון כתב לב.ע.ע. וקיווה שבקשות תלמידיו באגודת מגן דוד לא יישכחו, למרות שהוא פרש מהאגודה, הקים ״עם הרבה בחורים ובחורות את ׳ברית החשמונאים׳ והכשיר שלושה מורים לעברית […] ועתה השבח לאל אפילו הבנות יודעת לדבר עברית״. הוא ביקש מילון עברי־צרפתי־עברי וספר תנ״ך. מכתבו מעיד על פתיחות כלפי בנות שרצו ללמוד שפה עברית. יוסף ועאקנין מאגודת מגן דוד בקזבלנקה פנה אל הסתדרות הציונית בבקשה לקבל ספרי קריאה של י״ל גורדון, מיכה לבינזון, שירי ביאליק, לוח הארץ לשנת תש״ה ואת השבועונים הסולם ועתידות. במכתב נוסף הביע נכונות לשלם תמורתם. על מכתב התשובה של הסוכנות היהודית נוספה הערה בכתב יד ש״יש להפנות את ועאקנין לפדרציה הציונית בקזבלנקא״. הערה זו הייתה מהצעדים הראשונים שנקטה הסוכנות היהודית כדי לרכז את הפניות אליה בנושאים אלו במקום אחד בקזבלנקה – משרדי הפדרציה הציונית.

חנניה דאהאן, מהעיר סאלה, תיאר את מערכת החינוך בעירו ומסר נתונים על מספר התלמידים, המורים ושכרם. בבית ספר אליאנס (כי״ח) לימדו שנים־עשר מורים ולמדו 550 בנים ובנות בעשר כיתות. בתלמודי תורה לימדו תשעה מורים ולמדו 500 בנים בתשע כיתות, ובישיבה מורה אחד ל־12 תלמידים. אפשר לזהות הבחנה בין תלמוד תורה, שלא היה פתוח בפני בנות, ובין בית ספר כי״ח, שבנות למדו בו.

שמואל אלמאליח שלח דוח מפורט על הוראת העברית הפורמלית בבתי הספר של כל ישראל חברים בקזבלנקה בפרט, ועל מערכת החינוך העברי במרוקו בכלל. להערכתו, ״נחוץ שהמורים יהיו מוכנים למלא תפקיד זה״. המורים היו חסרי הכשרה וניסיון, ומקצתם הסתפקו בתרגום פרשת השבוע לערבית. הוא הזכיר שבסאפי ישנו בית ספר שצויד בכל האמצעים, אך לא היה מנהל מתאים שיפקח על לימודי העברית. אלמאליח קבע נחרצות ש״שעת האימפרוביזציה כבר חלפה ונחוץ לרכז את לימודי העברית״. מכאן עולה ביקורת נגד שיטות הלימוד המאולתרות שנהגו במרוקו באותה עת. לצורך זה ביקש ספרים וחומרי לימוד ש״בהם משתמשים בבתי ספר בארץ ישראל״, בעלות של מאה לא״י, והבטיח לשלם תמורתם כאשר יתאפשר. דיווחים אלו העידו על ההיבט הפורמלי של לימוד העברית בסטנדרטים גבוהים שהציב אלמאליח ללימוד השפה, כלומר שימוש בחומרים שנלמדו בבתי הספר בארץ ישראל, אך ניכר חסרונו של סמינר להכשרת מורים.

יוסף סבאג ממכנאס, חבר בתנועת ברית חלוצים דתיים(׳בח״ד׳), הודה לוורפל(יצחק רפאל) מהמדור הדתי על קבלת החומר ״שישמש מכשיר חשוב להפצת רעיונותינו״. הוא דיווח על 600 חברי בח״ד במכנאס שעסקו בלימוד השפה העברית, והוסיף שאומברטו שלמה נכון, נציג הסוכנות היהודית, ביקר בבית הספר העברי בעיר. סבאג ציין ש״ירושלים במרוקו״ (מכנאס) זקוקה לספרים בעברית ובצרפתית ״ובפרט על נושאים דתיים״. ד״ר קורץ השיב לו שכל בקשותיו ימולאו. סבאג אישר את קבלת הספרים והחומרים שהרוו את ״צימאוננו הרוחני במקצת״. הבקשה לקבל ספרים בנושאים דתיים אינה יוצאת דופן, אך הבקשה לקבל חומרים שיסייעו להפיץ את התפיסה האידיאולוגית של הפועל המזרחי שתנועת בח״ד הייתה זרוע שלה, ליישום תהליך הקואופטציה ולגיוס קהל מסורתי למפלגה היא חריגה. היא מאפיינת גם את פעילותם של שליחי הקיבוץ המאוחד, ומגמות אלו עמדו בסתירה לתפיסת החלוץ האחיד שהייתה אמורה להימנע מלהביא למגרב את הפלגנות הפוליטית הארץ־ ישראלית שזה כבר אבד עליה הכלח.

שמעון זאבאלי ניהל התכתבות ענפה עם מחלקות הסוכנות היהודית וברית עברית עולמית. זאבאלי דיווח בפרוטרוט על לימודי השפה העברית בשיעורי ערב לבחורים ובחורות באגודת מגן דוד בקזבלנקה. הוא ציין שבבית הכנסת שבו התקיים מועדון עברי בכל שבת ״האשה לא פחות מהאיש לוקחת רשות הדבור ועומדת על הבמה ומדברת״. האם במרוקו היה מעמד האישה חשוב כל כך, או שמא נועדה הפנייה להישמע באוזני תנועה אידיאולוגית – הציונות – שחרתה על דגלה שוויון מגדרי? זאבאלי שאף לאחד את החברות: חובבי השפה – ללימוד עברית בערב; נעים זמירות – אם הבנים – שארגנה עונג שבת ולימוד עברית; שארל נטר – שהתמקדה בפעילות ספורט, ואליעזר בן יהודה – שקידמה את הפצת השפה והתרבות. כאמור, השליחים התאומים פרידמן וכהן, ששהו במרוקו בתקופה זו, טענו שהצליחו ליצור את האיחוד כבר בשליחותם הראשונה. אבל מדברי זאבאלי עולה שהפדרציה הציונית בקזבלנקה לא נקטה כל פעולה כדי לאחד אגודות אלו. הוא הטיח בה ביקורת: ״יש לנו נוער נלהב ואין לנו בעלי השפעה – והמשפיעים הם ציונים כשיש להם פנאי״.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

עמוד 84

יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לנצח מלאך – שרו של עשיו,

 וגם לשלוח מלאכים במקומו – לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם – כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

 

"כי מלאכיו יצווה לך":

המילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות.

 המצוה מצטוותת אלינו בדמות מלאך.

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

המאמר דן בהרחבה –

גם על המשמעות הנומרולוגית קבלית של שם האדם.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה – יום השישי י"ב כסלו.

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו,

אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" (בר' לב' ד').

 

"בשם ה' אלוקי ישראל:

 מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל"

 (זהר במ', איש על דגלו(.

 

זהו שיר קבלי אותו שרים כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

 

המלאכים מלווים את יעקב אבינו באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו" (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לא"י לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (מ"ר, עד, טו), דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א. "למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ–מ–ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

 

כמו כן, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפ' ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב:

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים, כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול.

 

 קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך בכל דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורו שנתן לעשיון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

 

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו", וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

 

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" =  תרי"ג מצוות קיימתי.

 

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

 

 

"כי מלאכיו יצווה לך –  לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

"אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם –

 לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

לאור זאת, ניתן להסביר את הכתוב הפותח את פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – יעקב שולח מצוות לפניו, והן אלה שעוזרות לו, ומרחיקות ממנו כל סכנה, דוגמת עשיו ואנשיו.

 

גם בעולם האמת, מה שיקדם את פני האדם בבית דין של מעלה, אלה הן המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה, בבחינת הכתוב: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם – לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

 

 

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר:

הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך" (בר' לג, ה).

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים?

רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן עם רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם (פיתוח חותם בר' לג, ה).

 

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו-אוה"ח-הק').

 

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

 

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

 

א.  "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר = תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

 

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

 

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה, שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות איתם לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

 

 

ב.  תפילה.

"ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

 

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה: "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב: 'ויצל יהוה את מקנה אביכן ויתן לי". כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

 

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו".

רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו".

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו, כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע". בכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

 

ג.  מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

רבנו-אור-החיים-הק': יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

 

 

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עלות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

 

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלהים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

 

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני… ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

 

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

 

ערך התפילה:

מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

 

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר, המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

 

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

 

המסר האמוני והחינוכי לדורנו – דור הגאולה,

 מפרשת יעקב ועשיו.

 מעשה אבות – סימן לבנים" (רמב"ן בר' יב, ו).

 

כמו שיעקב ניצח את עשיו והשר שלו,

כך בדורנו – המשיח ינצח את האו"ם, ארה"ב ואירופה.

 

א.  ניצחון יעקב אבינו על שרו עשיו – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב:

"ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

 

ב.  כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב:

"ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח), כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

 

ג. כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל:

"ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

 

ד. בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה:

 "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי יהוה דיבר" (עובדיה א, ח"י).

 

הבסיס למסרים הנ"ל:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (רמב"ן. בר' יב, ו).

 

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב,

 והוא ענין גדול. הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא.

 

"ויאמר לו אלהים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

 

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

 

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

משה רבנו קרה לבנו "גרשם" – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות יח, ג). משה רבנו שהיה אצל יתרו, נתן לבנו את השם "גרשום" הרומז על גרות, כדי לזכור שהוא בארץ נכריה ולא בארצו, ושהוא נמצא בעולם הזה כגר, ולכן עליו ללכת באור ה'.

 

בספרות הקבלה, אותיות ה-א"ב מהווים ערכים מספריים. הקבלה עוסקת בגימטריה של מלים, כדי לפענח את המשמעות הפנימית והנסתרת שמאחורי האותיות המרכיבות את המילה. הקבלה ממירה את האותיות לספרות. לדוגמא: השם נח = 58 = שם הוי-ה במילוי: יו"ד {20}. הה {10}. ו,ו,ו = 18. הה {10} = 58 (זוהר). נח = חן =  "ונח מצא חן בעיני יהוה". מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב" אצל יששכר (בר' מט, טו).

לעיתים, המספר יספר סיפור נוצץ, בבחינת ספיר {ויהלום}.

 

המילה "שם", מורכבת משתי אותיות מנוגדות. האות "ש" – מאותיות האש. האות "מ"- מאותיות המים. תרתי דסתרי. כנ"ל בשמו של כל אדם, יש בו ממד חיובי וממד שלילי. ועל האדם להעצים את התכונות החיוביות שבשמו.

"שם" = 340 = ספר = 340. שם האדם = ספר חייו של האדם.

 

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק הוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות אלוהים – אשר שם שַמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שַמות אלא "שֵמות". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

 

 

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו:

 

 מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי ושלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

 

• . אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל חסמים.
• אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם. ה, ו, י  – אותיות שם ה'. האות "א", רומזת גם כן להוי- ה = 26. האות "א" מורכבת מעין שני יודין, וקו באמצע הרומז לאות ו'.

         

• סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי – אותיות בסדר עולה.
• האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
• המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.

 

• תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
• שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

 

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם.

בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא אמור לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

 

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 {העצמה של 1}  כמו: ישראל, שמש, שרה, רבקה, מיכל, דבורה, יואב, יצחק מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים.

 מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות.

 

כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

 

השם החדש "ישראל" = ישר – אל אותו קיבל יעקב אבינו מהקב"ה וגם מהמלאך, שווה 10. הוא מסמל את השמש השווה גם כן 10, דבר המצביע על נתינה ועזרה לאחרים, הנהגה טבעית, פעילות נמרצת, מקוריות רעיונית, והערצה מצד הסובבים אותו. מצד שני, יכול להפוך לשתלטן ועריץ, כך שהוא חייב לעמוד על המשמר שלא יגרר לעריצות.

כל זה, בניגוד לשמו הראשון יעקב, המצביע על עקב ועיכובים. כמו כן, השם יעקב = 11 = ירח = 11 = 2.

לירח אין אור משלו. את אורו הוא מקבל דרך השמש. מצד אחד יש לו מודעות עצמית גבוהה, יוזמה ויצירתיות.

מצד שני, יש לו פירוד, ניגודיות במצבי רוח ותלותיות.

יעקב אבינו היה צריך להיקרא "עקב" בבחינת "ויאמר, הכי קרא שמו יעקב – ויעקבני זה פעמים" (בר' כז, לו).

את האות י', יעקב "קיבל" מאחיו "עשיו". בתורה נכתב ללא יוד – "עשו".

 

ב. לשמות שמספרם 2 כמו יעקב, ליז, פולג, אודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

 

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

 

לאור זאת, ניתן להבין מדוע השם "ישראל" שניתן ליעקב ע"י הקב"ה וגם ע"י המלאך,

והמאופיין כמספר 10, משקף את המצב האידיאלי של עמ"י באחרית ימים,

בניגוד לשם "יעקב", המאופיין ע"י אור הירח, ומסמל את הספרה 2 והגלות. 

 

 

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

 

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

 

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו".

הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ויסד את התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם" –  כמו המלאכים אצל יעקב אבינו.

 

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם" (חגיגה פרק ב).

 

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני, כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד יהוה הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

 

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה".

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות.

דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

 

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

 

רבי אלימלך מליזנסק – בעל ה"נעם אלימלך",

הפוקד עקרים ועקרות

 

שנים רבות אחרי החתונה, זוג אחד ממרכז הארץ לא זכה להיפקד בילדים. הם ניסו את מזלם אצל טובי הרופאים, אבל לשווא. גם על "מושיעים" למיניהם הם לא ויתרו.

הבעל החליט להרחיק נדוד ולפקוד את קברי הצדיקים באוקראינה. הוא היה בציון הק' של רבנו ה"בעל שם טוב", ולא דילג על תלמידיו וממשיכי דרכו כמו המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב וכו'.

כאשר התייצב בציון הקדוש של רבי אלימלך מליזנסק ע"ה, הוא הרגיש התעלות רוחנית ושעת רצון. הוא הבטיח לצדיק שאם יפקד בבן זכר, הוא יקרא לו "אלימלך" ע"ש הצדיק.

 

 הוא חזר לארץ עם תקוות גדולות, שהפעם אכן הנס יקרום עור וגידים.

 חודש אחרי שובו לארץ, הוא מתבשר ע"י נוות ביתו, שאכן סוף סוף היא בהריון, והשמחה אצל בני הזוג הייתה בעיצומה. ככל שנקף הזמן וההריון התקדם, האישה מתבשרת לאחר בדיקה באולטרסאונד, שיש לה בן ברחמה.

הבעל החליט לא לספר לאיש ואפילו לא לאשתו, על הנדר בציונו של ה"נעם אלימלך", לקרוא לבנו "אלימלך". הוא תכנן להפתיע את כולם בברית, לרבות את נוות ביתו.

 

ביום הברית, המוהל שואל את הבעל: "ויקרא שמו בישראל…". הבעל עונה בקול צלול ושמח: "אלימלך".

מירכתי האולם, נשמעה ברכת מזל טוב, אבל האישה התפרצה לקדמת כיסא אליהו, והביעה התנגדות לשם "אלימלך", בטענה שזה מיושן. הוויכוח התלהט בין בני הזוג, לעיני האורחים הרבים המשתאים.

 המוהל תפס פיקוד ושאל את האישה: "איזה שם את מציעה?" האם הטריה לא ציפתה לשאלה כזו, והציעה בהיסוס מה, את השם "נעם".

המוהל ענה לה: "בואו נעשה פשרה, וניתן לילד שני שמות: "נעם אלימלך". "נעם" – כפי שהציעה האישה. "אלימלך" – כהצעת הבעל, כך שיהיו כולם נשכרים.

לשמחת הבעל לא היה גבול, היות ומצד אחד הוא זוכה לבן, ומצד שני הוא מקיים את נדרו בציונו הקדוש של ה"הנעם אלימל

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

 

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרליין

 

ב. כמשורר

כאמור, הפיטן הידוע ממרקש ר׳ חיים עטר היה מורו של ר׳ דוד בוזגלו הצעיר. הוא היה מגיע בשבתות לקזבלנקה ושם, לאחר שהכיר בגדולתו של תלמידו, הוא הודה בפני כולם כי דוד בוזגלו הצעיר עולה עליו בשירת הפיוטים. הלה אינו מסתפק בכך והוא מחליט ללמוד מערבים את אומנות המוסיקה האנדלוסית. הוא ישב בחברתם הסתופף בצילם, ועד מהרה למד וספג בדקדקנות את כל רזי המוסיקה האנדלוסית. בין השאר הוא למד על בוריין קצידות רבות.

כאן אנו מגיעים לתחנה נוספת בחייו של ר׳ דוד. הוא מנצל את היכרותו עם המוסיקה הערבית, את יכולתו ושליטתו הרבה בשפה העברית ואת עומק ידיעותיו ביהדות, כדי לכתוב שירים ופיוטים רבים.

על הדרך בה כתב את שיריו מספר הפיטן ניסים שושן, תלמידו של ר׳ דוד בוזגלו:

" כאשר ר' דוד התלהב מאחד השירים השעביים שהתנגן לו ברדיו, הוא היה קוראע לח אליו וזה היה בדרך כלל בימי חמישי. הייתי מגיע אליו לביתו והיה אומר לי, "קח עט ונייר ותתחיל לכתוב". תכתוב "עולם" והה מאיית לי ע.ו.ל.ם תכתוב "צור" והיה מאיית לח צ.ו.ר כדי שלא אטעה, כך החה מכתיב ומאיית לי את מילות כל הפיוט"

שירים ופיוטים אלה הוא הרכיב על לחנים מהמוסיקה האנדלוסית, כמו גם, על לחנים ערביים חדשים וביניהם שירים מצריים, שהגיעו למרוקו דרך התקליטים והסרטים שהיו אהודים מאוד במרוקו בשנות רד40 וה־50. התרכיבים שעשה הפכו אותו עד מהרה למשורר מקובל נוסף להיותו פיטן. בהחדרת הלחנים המצריים (לחנים ״שעביים״) הוא הכניס תמורות בטעמם המוסיקלי של יהודי מרוקו, והללו אימצו ברצון רב לחנים אהודים אלה. בהזדמנות זו אציג בפני הקוראים חלק מהפיוטים הרבים שכתב. חלקם הם פעולת תרכיב ללחנים אנדלוסיים וחלקם הורכבו על לחנים שעביים ממרוקו או ממצרים. בכך הוא ממשיך בדרכי של ר׳ ישראל נג׳ארה מצפת, שהרכיב פיוטים על לחנים תורכיים מאמצע המאה ה־16. השיר הידוע ״קולי עלאס״ היה נפוץ מאוד בשנות ה־ 50 בקרב ערבים ויהודים כאחד:

ר׳ דוד בוזגלו מוכיח את יכולתו הרבה בחיבור פיוטים הבנויים סביב עקרון המטרוז ־ שילוב של עבריים. וערבית מרוקאית. על כך ראה אצל יוסף שטרית, ״השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה״.

קולי עלאס, ליום מחלס

עלאס יא ג'זאלי, עלאס יא ג'זאלי

מסיתי וכליתיני קולי עלאס

 

ר׳ דוד בוזגלו מרכיב על לחן ידוע זה את המילים הבאות בשיטת ״המטרוז״ (שירה דו לשונית: עברית וערבית מוג׳רבית).

"ארגב יא לעאלי, ורגב יא לעאלי

עמל פחך אסמק לעזיז אם לא בגללי

ספפית פיא עדיאני, גולי עלאס

לחרפה נתתני/ גולי עלאס

לחרפה נתתני/ גולי עלאס/ גולי עלאס/ דל נחלש"

 

והתרגום :

 

השקף אתה העליון, השקף אתה עליון

עשה למען שמך האהוב…אם לא בגללי

נתת לאויבי לשמוח לאידי, תגיד לי למה, תגיד למה לחרפה נתתני,

תגיד למה, דל נחלש"

 

גם השיר הידוע ״איילי וחיאני״, שיר ״שעבי׳׳ עממי ידוע משנות ה־ 50 קיבל צורה אחרת:

שיר זה ׳׳איילי וחיאני׳׳ והקודם לו ׳׳עלאס יא ג׳זאלי״ בוצעו והתפרסמו ע״י זמר ערבי מרוקני בשם פויתאח בראשית שנות ה־50.

צור שהחייני דרכו הנחני

בו כל מעייני עליו משעני

כי הוא עשני והוא קנני

לו הבדילני אורו עטני

צור שהחייני"

 

ואפשר להוסיף גם את הפיוט הבא המורכב על לחן אנדלוסי:

כוכב צדק לדורות זרח אורו

אחד היה אברהם בבני דורו

אשרבאביב שנותיו הכיר יוצרו

וירא שם במאורותיו את משטרו

 

הוא מרכיב פיוטים גם על השיר הערבי הידוע ״לי מסא לו ג׳זאלו״

חון על נגזלו עד מתי יקלו

צור חוצב להם חי רם גואלו

 

כך הוא עושה עם השיר הידוע ״מה לחביבי מה לו״:

מה לחביבי מה לו?

יא נאס דיאלי עלאס ג'דכאן

מה לביבי מה לו

דימא אנא מודא כיאלו

 

בפעולת התרכיבי שלו על השיר כותב ר׳ דוד:

מה לחביבי מה לו, עזב המשכן

מה לחביבי מה לו, געל הקרבן

בכל שיריו הוא מגלה תכונות משותפות: שליטה טובה ובקיאות רבה בערבית ספרותית ובערבית מדוברת, היכרות מעמיקה בעברית על כל תקופותיה (עברית מקראית, לשון חז״ל ולשון המשוררים מימי הביניים), השיבוצים המקראיים קיימים בשיריו. פעולת התרכיב דומה בצליל ובחריזה למקור הערבי, לשון הכתיבה עשירה בביטויים עזים בלשון מיוחדת. ר׳ דוד המשיך בכתיבתו,ועוורונו לא פגע ביצירתו ־ כתיבת פיוטים. הוא חיבר בשנות חייו בקזבלנקר עד לעלייתו ארצה ב־1965, שירים ופיוטים רבים בנושאים שונים: גלות וגאולה, שבח לה' שירים לאירועים (כמו חתונה וברית מילה). ר׳ דוד אף כתב שירים אישיים או שירים על ארועים שונים.

בשנות ה־40, עת שראה עדיין בעינו האחת, בילה לא מעט עם ערבים ושם העמיק את ידיעותיו בעולם הלחנים הערביים. לאחר שאיבד את מאור עיניו ב־1951, והוא בן 49 לחייו, פונה ר׳ דוד אל היצירה הדתית־תרבותית ואל היצירה סביב אירועים הסטוריים תוך שימוש בשירי מטרוז, כמו השיר לכבוד שחרורו של המלך מוחמד ה־5 ממאסרו ע״י הצרפתים, או הקינה שכתב לאחר רעידת האדמה בעיר אגדיר ב־1 במרץ 1960.

העדויות ששמעתי אומרות כי ר׳ דוד, בזכות תכונותיו המיוחדות, הצליח ללמוד מאמנים ערבים, ומאוחר יותר חזרו אליו ולמדו ממנו. ידוע גם, כי ערבים מחשובי הזמר האנדלוסי במרוקו נהגו להיועץ בר׳ דוד בעניינים הנוגעים למוסיקה האנדלוסית.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–כמשורר

עמוד 151

״אנוס רחמנא פטריה״?

בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה

אליהו ליפינר ז״ל

 

מפאת עצם טיבם של הדברים, הבא לדון בסוגיית האנוסים בפני ההלכה פונה מיד ליוריספרודנציה [תורת המשפט א.פ] הרבנית שבספרות השאלות ותשובות, Responsa בלע״ז, שהרי בתורת משה לא מופיעה בעיה זו. אולם, מעבר לאותה יוריספרודנציה, שבה ניתנו פתרונות מחייבים לכאן ולכאן, נפתח את דיוננו זה דווקא בשאלות שנשאלו ובתשובות שניתנו מפי האנוסים בינם לבין עצמם בענייני הלכה למעשה. יוריספרודנציה עממית ומחתרתית זו בארצות הגזרה, כשהשואל והמשיב אינם מחכמי הדור אלא מפשוטי העם, ואף בעלי מקצוע נחותים — אם ביום מן הימים תיחשף, תלוקט ותיבחן כראוי, תגלה לפנינו את מצוקת נפשם של אנוסי הדור במידת נאמנות יתרה בהרבה מזו שבאותה ספרות קלסית שנתרחבה ונתפשטה ברבים ומשתרעת על פני תקופות וארצות. וכפי שיש לנו דינים ומצוות ״מדאורייתא", הכתובים במפורש בתורה, בניגוד לדינים ומצוות ״מדרבנן״, שנקבעו על ידי החכמים, כן תהיה לנו ספרות שאלות ותשובות בכתב, על ידי רבני הדור, וסוג שאלות ותשובות בעל פה, כשהשואלים והמשיבים הם האנוסים בינם לבין עצמם, במחתרת.

מזדמן לי מדי פעם לשהות תחת קורת גגו של הארכיון הלאומי של פורטוגל, בעיר ואם לישבונה ההוללה והמהוללה, כפי שכינוה חכמי הדור שלפני הגירוש; ותוך כדי עיון, פעם, בראשון פנקסי ההלשנות בפני האינקוויזיציה, הגנוז שם, נתקלתי במסירה אחת מיום 15 במאי 1538, מרשימה בתוכנה. נמסר בה על דיאלוג בענייני דת משה בין שני אנוסים בעלי מלאכה, שעה שנזדמנו בדרך אקראי ב״ריביירה״. דעו לכם שכך היו קוראים בימים ההם לשכונה אחת שעל חוף הנהר טז׳ו או טאג׳וס, שבה התנוסס לתפארת ארמון מלכי פורטוגל, הידוע בהיסטוריה בכינוי Palacio da Ribeira. כשדת היהודים עדיין הייתה מותרת בארץ, דרכו ועלו לא הדין של האינקוויזיציה ותיקיו דברי אמת ודברי שקר משמשים בערבוביה ולא תמיד ניתן להבחין בין אחד למשנהו.

תופעת היוריספרודנציה הפנימית והמחתרתית חזרה ונשנתה במושבותיה של פורטוגל מעבר לים, שבהן נתיישבו פליטי האינקוויזיציה. לגבי אנוסי פורטוגל לשעבר, שבאו לברזיל מליסבון דרך אמסטרדם, מובאת לרוב בהיסטוריוגרפיה השאלה ששאלו מפי הגאון ר׳ חיים שבתי משלוניקי, בשנת 1636 בערך, בעניין תפילת הגשם. מאחר שעונות השנה — טענו — הפוכות במושבה מאלה שבחצי כדור הארץ השני, הרי שתפילת הגשם במועד המקובל עלולה ליהפך לקללה לחקלאות אצלם. איך עליהם לנהוג ? לניסיון הנועז הזה לשנות סדרי ליטורגיה בהתאם לתנאים הגאוגרפיים נענה הגאון בחיוב, כנודע, ופסק שאם ״הוא רע להם אין לשאול גשם כלל״. אולם השואלים הללו, שפרה עליהם נחלתם, שחיו תחת שלטון כיבוש ההולנדים הזמני במושבה הפורטוגלית והיו בעלי מעמד גבוה בחברה הקולוניאלית, לכן ניתן היה להם להפנות שאלותיהם לחכמי הדור. אולם בשנים הקודמות לכיבוש, הנוצרים החדשים מראשוני המתיישבים באותה מושבה פורטוגלית וקתולית, היו שואלים את השאלות בינם לבין עצמם, כפי שעולה מכתבי המלשינות בפני באי כוח האינקוויזיציה, שנשתמרו מאז.

הנה, לדוגמה, בסוף המאה הט״ז, ליאונור דה תזה ובעלה הרופא דואאו ואז סירון, שבאו מפורטוגל לברזיל, התלבטו בסוגיית חוקיותם, מבחינת ההלכה, של ילדים מנישואי תערובת בין נוצרים חדשים לבין נוצרים גמורים. הלכו ושאלו את פי בן עירם בנטו טיישיירה, נוצרי חדש ומתייהד אף הוא, שהיה מפורסם בידיעותיו ב״תורה הישנה״. וזה פסק כי ילדים שנולדו לאם יהודייה או נוצרייה חדשה הנשואה לאיש ממוצא נוצרי גמור, הם חוקיים מבחינת דת משה. ולתהיית השואלים על תשובתו זו, הוסיף הנשאל לתת לה טעם ונימוק באמרו שיש לפסוק כך על אחת כמה וכמה, משום שעל־פי תורת משה מותר אף לקחת אישה מבנות הגויים במלחמה.

בתקופת אותו משיח תמוה מסיטובאל, כשרבים ראו את פניו כפני מבשר משמיע גאולה, ואף בקשר לפעולתו המשיחית גופא, הלך והתפתח בפורטוגל סוג מיוחד של שאלות ותשובות בעל־פה ובכתב, בין האנוסים לבין עצמם ואף ביניהם לבין נביא מקומי אחד, תמוה אף הוא, כנראה נוצרי גמור, בכינוי באנדארא. עדויות רבות נגבו על כך בבתי הדין של האינקוויזיציה מפי עדי אמונים ואף מפי אחרים שהרחיקו עדותם. דבריהם הועלו על הכתב על ידי נוטריונים שפעלו ליד החוקרים, עד עד בגרסתו הוא ובסגנונו הוא. אולם סוגיה זו, הנוגעת יותר לתחום האסכטולוגיה מאשר לתחום ההלכה, תעמוד לבירור במקום אחר. כאן נסתפק בדוגמאות המעטות על הפעלת מוסד השאלות ותשובות בין האנוסים לבין עצמם, שמשמעותו הרבה והצורך לחקרו הודגשו לעיל, ונעבור להציץ בספרות השאלות והתשובות הקלסית, שכבר לוקטה ונבחנה די צורכה, שכן היום משתקפת רק בה בעיית האנוסים בפני ההלכה על כל היבטיה.

אולי נופתע לדעת כי הדמויות היותר דרמטיות הללו שבדברי ימי ישראל, אנוסי ספרד ופורטוגל, מסווגים אף הם בספרות זו לשני סוגים עיקריים: אנוסים טובים ואנוסים רעים. כלומר, אלו שהוטבלו והתנצרו מאונס והלכו בפרהסיה בחוקי הגויים אולם בסתר לבם פנימה לא שינו את טעמם ושמרו על דתם; והאחרים, שתחילתם הייתה אמנם באונס, אך סופם היה ברצון. ובסופם זה התערבו אלה האחרים בין הגויים והיו למומרים לתיאבון, כלשון הימים ההם, שבשאיפתם להגיע להנאת ממון ־משרות רמות לא נמנעו אף מלהזיק לאחיהם באונס גמור. מאידך גיסא, גם אלה ־טובים נחלקו לשניים: חלקם נחשבו כתינוקות שנשבו בין הגויים משום שהשתדלו לצאת את ארץ השמד על אף כל הסכנות הכרוכות בדבר; כאשר האחרים, שהיה בידם לעשות כך, לא עשו זאת.

סיווג כפול ומכופל זה קבע במידה מרובה את יחס ההלכה לאנוסים, שעה שניסו לחזור ליהדותם בארצות הפלטה. מכאן, שאף אחרי שיצאו מסיבה זו או אחרת מארץ גזרתם מעבדות לחרות לא תמו כליל בעיותיהם של אנוסי הדור. אמנם נתקבלו בסבר פנים יפות ונאמר עליהם שבאו לחסות תחת כנפי השכינה והחילו עליהם כינויים אחרים לשבח מאוצר המליצה. אולם לבטים קשים נתלבטו חכמי ההלכה בדבר חזרתם ליהדות וקליטתם בה מחדש.

״אנוס רחמנא פטריה״? בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה-אליהו ליפינר ז״ל.

עמוד 131

המסחר בשטיחים וביין; שיתוף היהודים המקומיים בסחר התבואה

דוגמא למסחר המרובה והענף שבו סחרו יהודי סאפי עם יהודי פורטוגל היה ענף המרבדים, ה׳חנבאל׳. את הייצור עשו הערבים אך הפיקוח והשיווק נעשה בידי יהודים. בשנים 1512 – 1514 הזמין עמנואל אצל המתווך היהודי מאיר לוי מרבדים באיכות טובה ונאה. אך מאיר היה מוכן לשולחם רק אחרי שקיבל לידיו את מחירם ואחרי שהמלך ערב למשלוחם. כידוע, רחש הים התיכון והחוף האטלנטי של מרוקו שודדי ים. סוחרים מפולפלים יכלו לעשות רווחים כפולים במכירת מוצרי הייצוא ובפדיון ביזת הים במחיר נמוך. בצד סוחרים יהודים סחרו במקומות אלה סוחרים צרפתים, איטלקים ופורטוגזים. במכתב אחד המליץ כותבו בפני עמנואל לייסד מפעל לייצור שטיחים במרוקו, כיוון שיש לפורטוגל את כל הכלים והאמצעים להקמתו במרוקו.

ייזום, ייצור, תיווך שיווק ופדיון ביזת הים וזאת מבלי להירתע מתחרות של סוחרים אחרים הם תמצית פעילות מאיר לוי בסאפי.

ייתכן שהיהודים פעלו גם באגוז שליד עיר זו, שם החזיקו הפורטוגזים במצודה עד שנת .1525

סעיף בנושא הנדון הוא תעודה שיש בה חדירה נוספת לנתיבות המסחר והאספקה, שבהם פעלו היהודים לא רק בחופי האוקיאנוס האטלנטי אלא גם בתוך מרוקו, על יהודי פנים הארץ שבה. המקור הוא מכתב בערבית עממית שנכתב מיהודה בן זמרו לאחיו שמואל, מסעוד ושישיר. קהילת התשתית של פעילות המשפחה הזו בדרום היתה אזמור. מוזכרת חיטה שמביאים ערבים וכנראה סוחרים ומייצאים בה בני זמרו. קולין משער שהמכתב נכתב במראכש, שמה מייצאים ערביי אזמור את הדגן וערביי סכורה יין. הוא נכתב בשנת 1520 בימי השריף הסעדי אחמד אלערג׳ מלך מראכש.

כאן אנו נפגשים בעיר נוספת שהיתה מקפצה ממראכש לאוקינוס האטלנטי בשביל בני זמרו: אברהם בן זמרו מתמנה למתורגמן במאזאגאן^, ב-1534 הוא מופיע בליסבון ומשם הוא מגיע לטנג׳יר בדרכו אל ארזילה כדי למסור מפח למפקד העיר. הוא גם מנחל משא ומתן כלכלי בין מולאי אחמד הנזכר, לבין לופו ברינגה על מעבר חופשי של אוניות פורטוגזיות ועל שחרור שבויים נוצריים. אברהם זכה להתירם מן השבי שבו שחו שנים רבות^,.

מציאות ואגדה משמשים בקטע מן התעודה. תחילה, נסכמו: שיירה מאזור גורארה או תגורארין הגיעה (למראכש או לאזמורי) ובין היהודי עזוז בן סאסי לפתע זה ורוכב אחר, התנפלו על הכבשים והודיעו לרועים, שהם חלוצים של יהודים רבים הממהרים להגיע. שני הרוכבים שאלו אם בין בני הקאיד מחמד בן אחמד שלו השתייכו הרועים, אם יש ביניהם יהודים והם השיבו: ׳יש לנו רבים כדי שישלמו לנו את מס הגולגולת, כדי להכותם, ללעוג לחם ולהעליבם׳. הופעתם של שני הרוכבים עוררה פחד בין בני הברברים, הם התארחו אצל יהודי המקום שביקשום למסור אגרות לשריף (= מלך מרוקו), וזח חיפש את קאבסה לקרוא את האגרות. שני הרוכבים גם שאלו את יהודי גורארה ממה הם שותים והם השיבו: ״ממאה בארות שנעתקים ממקום למקום ומסתתמים לפי מסעותינו, יש בבארות די מים כדי להשקות את כבשינו, עגלינו גמלינו וסוסינו״ הכותב, כלומר יהודה בן זמרו פונה לאחיו שלא להטיל ספק בנושא זה. עובדה זאת, כלומר הלחם שהם קיבלו בשבט של אחמד ושממנו ניזונו כל בני השיירה הראו אותו במראכש. את ההודעות מאותו השבט החביא המלך, ׳נקווה שאלוהים יחפוך את חסיפור הזח לאמת ושלבותינו ישמחו בו.

דברים אלח משתלבים בסוגיית ׳חיהודים הברברים׳ שזכתה למחקר רב. היו שקשרו אותם ל׳בני משה׳ האגדיים ואחרים שייכים לבני שבטים יהודיים שחיו, כביכול, בין בני שבטים יהודיים בעמקי גיניאח’״.

אין זה חמקום לחזור על אותם מחקרים, אך יש בהן גרעין של אמת. יהודים היו פזורים באזור הדרע כמאה ועשרה ק״מ ממראכש, וייתכן שהם אלו שסיפקו תבואה לשווקיה ושאותה קנו בני זמרו. יהודים אחרים חיו בג׳מעת ג׳דיד שם משמש היהודי כ׳דואר׳, הוא העביר קשר בין מושל תאזור לבין מולאי אדריס במראכש. יש בידיעת אחת מאזור זח כדי להבליט את השוני בין המצב המועדף של חסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל על פני היהודים המקומיים שנגדם נהגו בשרירות לב. שריף המקום נתן ליהודי לקרוא לו מכתב וכשלא ידע כלום ממנו הוא פקד לקשור אותו לארבעה סוסים שהמיתוהו.

הקהילה המרכזית באזור הדרום היתה מראכש שבה היו 3000 בתי אב יהודיים. תחילה הם חיו במרכז העיר אך בן המלך שליט העיר העבירם בשנת 1569 לקצה העיר, ליד ׳באב אגמאת׳ וכך הופרדו היהודים מן המוסלמים. שכונת היהודים מוקפת מארבעת צידיה ולה שער אחד גדול ושער קטן נוסף המוביל לבית העלמין. רוב היהודים הם צורפים שעושים כלי כסף נאים, אביזרים מפותחים לסוסים ויש ביניהם סוחרים. אך בעלי ההשפעה הם אלה שמנהלים את הכנסות המלך ומושלי האזור כיוון שעם זה, המאורים, אוהב לתת את הנהגת ענייניו וחשבונותיו בידי היהודים. כל יהודי משלם דוקאט אחד לראש, לבד מיתר המסים והמכסים.

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

עמוד 12

9. הימנעות מחומרות לציבור

חכמי ספרד בפסיקתם היו כפופים אך ורק לכללי ההלכה. הם לא נטו לגבב חומרות כדי לצאת ידי כל הדעות. הם התבטו הרבה נגד העמסת חומרות על הציבור, להלן לדוגמה שני ציטוטים מר׳ דוד בן זמרא בתשובותיו (סימנים ו וקסג): ׳איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים, והלוואי שישמרו מה שהוטל עליהם…׳ או ׳הנח להם לישראל, לא די להם מה שאסרה תורה ומה שהחמירו רבנן, אלא שאתה בא להוסיף חששא על חששא׳.

 

לדעתם מי שרוצה להחמיר על עצמו יעשה זאת בצנעה. הם ראו כיוהרא וגסות רוח את מי שנוהג בחומרא וחסידות בפרהסיה. להלן מעשה שהיה בקהיר במאה ה16־ המדגים עניין זה: מקצת חכמים נהגו שלא לאכול משחיטת חלק משוחטי העיר, מפני רינונים שהיו על אותם שוחטים שאינם עושים מלאכתם כראוי. לכן כאשר הוזמנו אותם החכמים למסיבות ולשמחות, הם התנו את השתתפותם בהכשרת כלי הבישול קודם. רדב׳׳ז נשאל האם אכן לפי ההלכה מחייבת הכשרת כלים כפי דרישת המחמירים. ותשובתו יכולים גם המחמירים לאכול באותם הכלים ללא הכשרה, מאחר שלא בטוח שהבשר שבושל בהם קודם נשחט על ידי השוחטים החשודים בעיניהם.

 

גם אם כן, יתכן שפעם הזו שחטו כהלכה. לאחר שהוא מבסס את דבריו ממקורות הלכתיים, הוא מסיים בהתרסה כלפי המחמירים: ׳שהדברים שאדם מחמיר על עצמו ואחרים נהגו בו היתר ואין איסורו מבורר, אין לשנות מנהגם. וכל שכן שלא להגעיל את כליהם… אם על כל פנים ירצה להחמיר על עצמו אפילו בכיוצ״ב, יכבד וישב בביתו, שגורם למחלוקת גדולה ולשנאת חינם ולחילול ה׳ (תשובות סימן אלף שס׳׳ט). כלומר אין מקום לחומרא ומי שרוצה להחמיר עליו לנהוג כך בצנעה בביתו, אבל בשעה שנמצא בציבור אסור לו להחמיר. הרדב״ז מעיד על עצמו, שכך הוא נוהג בדברים שלדעתו הם אסורים וחבריו חולקים עליו, הוא מחמיר בהיותו בביתו אבל בשעה שנמצא בחברה נוהג כמותם ואוכל ללא היסוס.

מסיפור זה גם ניתן ללמוד כי החכמים לא מיהרו לחרוץ דין על אופיו של איש.

 

אצלם כל יהודי הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכח בראיות ברורות אחרת. גם בתשובת ר״י אבן מיגאש הנזכרת לעיל, השואלים הוסיפו להדגיש, שהמדובר בחכם שיש עליו רינונים ׳בלתי ירא שמים והעידו עליו ברשעיות רבות׳. ובתשובתו כשמתייחס לנקודה זו הוא כותב, אלא ׳מה שזכרת מהיותו בלתי ירא שמים, אם דיין קבוע צריך לחקור בזה….׳ כלומר, אינו קובע הלכה על סמך דברי השואלים, אלא הוא מצריך חקירה ודרישה כדי להחליט על סמך עובדות ועדויות, אם אכן מדובר באדם רשע, ולא רק סתם רינונים.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- הימנעות מחומרות לציבור

עמוד 20

חמישים וחמשה כפרים

שנה חלפה, ורשת מוסדות "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש” בכפרי מרוקו גדלה במהירות. ההתפתחות לא כללה רק עליות, היו גם מורדות ומהמורות, אך התנועה קדימה המשיכה כל העת. הנה לדוגמה מכתב שכתב הרב מטוסוב לרבי בחודש אייר תשי״ב, שנה וחודשיים לאחר שהגיע למרוקו.

 

המכתב נפתח בבשורה על כך שהוקמו תלמודי תורה בשלושה כפרים. בראשון לומדים שמונים תלמידים, חלקם לומדים מדי יום ואחרים שלושה ימים בשבוע: ״האחד שמו אוטאט. שם היו לומדים בבית הספר גם בשבת ועל ידי התאמצות הבחור משה לחיאנ׳ [המפקח על הכפרים] ביטלו זה בהחלט, ושלחנו לשם תלמיד ממקנאס ללמד התלמידים והתלמידות שהם כשלושים ללימוד כל יום, וכחמישים לשלושה ימים בשבוע״. בכפר קסאבי סודר תלמוד תורה כשנה קודם לכן, ונסגר בגלל בעיות מקומיות וכעת שוב נפתח. הכפר השלישי הוא חיזקין במחוז מרקש ובו לומדים 23 תלמידים ו־10 תלמידות.

בשולי המכתב הארוך המפרט נושאים שתיו הקשורים למוסדות, מסכם הרב מטוסוב את פועלן ”יש לנו עכשיו תלמודי תורה בחמשה וחמישים כפרים״, ומציין שזה מלבד המוסדות בערים קזבלנקה, מרקש וצפרו, בהם היו מוסדות גדולים ומפותחים. בסך הכל, פעילות חב״ד במרוקו בשנה לאחר שהגיע הרב מטוסוב,  כללה חמישים ושמונה ערים, עיירות וכפרים בהם היו מוסדות חב״דיים.

״שיסדנו במרוקו״

חודשיים חלפו, ובאגרת אל העסקן הנודע הרה״ח זושא וילימובסקי(הפרטיזן), הרבי מורה לו להקים רשת בתי ספר חב״דיים בארך הקודש, בדוגמת ובהמשך למוסדות ”שיסדנו במרוקה”. הנה דברי הרבי באגרת:

הנה כדאי הוא שיתעניין בהאפשריות לייסד שם [באה׳׳ק ת׳׳ו], גם כן מוסדות שיכנסו ברשת המוסדות חינוך שיסדנו במרוקה ונקראים ע״ש כ׳׳ק מו"ח אדמו״ר ״אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" אשר ברשת

מוסדות חינוך אלו נמצאים מוסדות החל מלימוד אלף בית עד בית מדרש למורים ורבנים.

בתקופה הבאה שיגר הרב מטוסוב לרבי מכתב בו הוא מבהיר את המצב הנפלא אליו הגיעו, שבכפרים רבים נשמע קול התורה, אך גם מאריך בחובה לשיפור התנאים הגשמיים כדי שיבואו עוד תלמידים. הנה תיאורו המרגש על תלמודי התורה שהוקמו בכפרים:

הודות לא־ל עליון אשר גם בכפרים נדחים ומרודים בעניות, קול התורה והתפילה נשמע בבתי כנסיות מתינוקות של בית רבן, ותלמידים וגם תלמידות, מתלמדים להתפלל ולומר כל מיני ברכות בעל פה וכן קריאת שמע וברכת המזון ועוד, ולומדים חומש וגם חוק לישראל ומשניות, [… ועד עתה] הגדולים רבים שאינם יודעים להתפלל, ועכשיו על ידינו גם הבנות הקטנות מתפללות, שזה בכלל חידוש הוא להם שלא ראו זה מעולם, ושמחים הם מזה הרבה. וגם מר אברמוביץ [מהג׳וינט בארצות הברית, שביקר באותם ימים בפעם הראשונה במוסדות חב׳׳ד במרוקו] התפלא בכפר נידח איך שילדות קטנות יושבות על הארץ ושאל אותן שאלות סבוכות והשיבו על כל הברכות בעל פה […].

ומלבד זה הרי במקומות שישנם בתי הספר [אחרים] אפילו במקומות שלומדים מעט עברית, אבל אין מכניסים לשם שום ענין של קודש, כי חוק הוא להם מטעם הנהלתם, אבל באים הם התלמידים [של בתי הספר הנזכרים] לבתי הכנסת ולהמורים שתחת השגחתנו ללמוד תפילה וחומש בעתות החופש שלהם כמו ביום שבת וביום ראשון, וגם ביום חמישי באיזהו מקומות, ובשאר ימי החופש, וגם ברוב המקומות בכל יום בערב שעה או שעתיים.

הרב מטוסוב אף מציין שבמקומות מסוימים דאגו לכך שבתי הספר היהודים לא יעבדו בשבת. לסיכום הוא מסביר כי עבודה זו מצילה את יהודי הכפרים, מאחר והם עניים מרודים ואין ידם משגת להחזיק מורה

שליח עושה שליח

הרב מטוסוב עבד כל העת כחייל במערכה, כאשר המפקד העליון הוא הרבי. כל העת חשב כיצד לכבוש עוד יעד ועוד יעד, כדי להגיע לכל יהודי, לסייע לו ללמוד תורה ולהתחזק בשמירת מצוות.

כאשר העבודה הלכה והתרחבה ידע הרב מטוסוב כי לבדו לא יוכל לנהל את המוסדות המפוארים בקזבלנקה, ובד בבד לצאת בתדירות רבה למסעות הכפרים. לכן מינה מפקחים מיוחדים, שכונו גם "מבקרים׳׳, והללו פיקחו על העבודה החינוכית שנעשתה במוסדות חב״ד. כל"מבקר" יצא בתדירות גבוהה למסעות בכפרים בהדרכת הרב מטוסוב, ובכל מקום שוחח עם המורים והתלמידים, בדק את הצרכים הלימודיים ותנאי המחיה, ואת התרשמויותיו העביר לרב מטוסוב.

ואלו הם ה׳׳מבקרים" שסייעו רבות בעבודת מוסדות חב׳׳ד ברחבי מרוקו: הרב אהרן בן חמו, הרב חיים אלבז, הרב משה לחיאני, הרב עמרם אזולאי והרב שלמה בן שושן.

ה׳׳מבקרים" הללו היו נמרצים ביותר, ולפי ההוראות שקיבלו לא התמהמהו עד לשובם, אלא כבר בהיותם בדרך דיווחו על כפרים בהם הכל הולך למישרין, לצד דו״חות עם בשורות לא מרנינות תוך הצגת פתרונות אפשריים לבעיות שראו במקום. ה״מבקרים״ לא באו רק לפקח, אלא גם סייעו בקשרים, בהתאמת מבנים והגישו עזרה בכל נושא נדרש, מארוחות מזינות ובגדים ועד ספרים, ריהוט ודרכי הוראה.

תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח

עמוד 51

א. כפיטן

בבתי־הכנסת בקזבלנקה של שנות ה־ 40 וה־ 50 היה ר׳ דוד בוזגלו אורח קרוא בכל עת.

בכל בית־כנסת חיכו שישתתף איתם בתפילה. ר׳ דוד, שהיה שליח ציבור ופיטן ידוע, ידע לחלק את זמנו בין שאר בתי־הכנסת בעיר. הוא מימש את הציפיות ועבר מבית־כנסת לבית־ כנסת. כל בתי־הכנסת שבהם השתתף, אם בתפילה ואם במעמד הבקשות, היו מלאים מפה לפה. כל דבר שהוציא מפיו כדברי תורה או פיוטים, היה זוכה להתפעלות מפי השומעים. תגובת המתפללים היתה קבועה ״שיהיה בריא״.

קולו הנישא מעל לקולותיהם של המתפללים ושל הפיטנים האחרים הפך לקול המבוקש ביותר בקזבלנקה. גם לאחר שאיבד את ראייתו המשיך, מדי פעם, באהבתו ־ להיות שליח ציבור. זכרונו המופלא בא לידי ביטוי גם כאן. הוא הכיר את כל התפילות בע״פ ועל כך זכר תמיד לקריאות התפעלות מפי המשתתפים בתפילות.

הרב שלום משאש כותב בשבחו של ר׳ דוד בוזגלו:

"וכשהיה משורר בשבתות באשמורת הבוקר בקולו הנעים ומבטאו הנוה ורגשו הנעלה, היה כולו חוצב להבות אש, וכל גופו מרתית רתות, בשירים היוצאים מלב טהור כנצינצם בסיני, הנכנסים ללב כל שומעיה ובכללם אני הצעיר, וכל רוחם ונפשם מתמלאים רגש נורא, ומגיעים לתענוג נפלא שאין כמוהו. אשריו ואשרי חלקו שכיבד את ה' מגרונו וזיכה את הרבים…ואמרתי עליו בסיום הבקשות " מדור דוד לא קם כדוד", כי היה באמת דבר נפלא"

כפי שכבר ציינתי, לר׳ דוד לא היה בית־כנסת קבוע לתפילה. הוא ביקר בבתי כנסת שאליהם הוזמן. שם הוא חי והתפרנס מתרומתם של תורמים ונדיבי לב. כך הפך בעצם הפיוט, שהיה אהבת חייו, למקצועו, בבחינת ״תורתו־אומנותו״. לעתים ארגנו לו מגביות בין באי בתי־הכנסת. ידוע גם, כפי שסיפר לי שמשו מר משה אוחיון, כי בקזבלנקה ארגנו את תפילות הימים הנוראים במועדון תרבות מקומי, ולשם הוזמן ר׳ דוד בוזגלו כשליח ציבור וכפיטן. את המקומות היו צריכים להזמין ולשלם בעדם שבועות מראש. בדרך זו זכה וקיבל ח דוד חלק מהרווחים ששילשלו המארגנים לכיסם.

במועדון תרבות זה הנהיגו בחורף 1961 את ״שירת הבקשות״ בלילות שבת שבהם השתתף ר׳ דוד.

בערבי הבקשות שבהם נכח ר׳ דוד, רק מי שידע היטב את הפיוטים הורשה להשתתף בקטעי הסולו. ר׳ דוד לא הסכים שישירו בפניו ״פיטנים״ שאינם בקיאים היטב בפיוט, או שמזייפים בקולם. נלמד מכאן על שמיעתו המוסיקלית ורגישותו לסטיה מהלחן המקורי. אך אין בכך די. דוד גבאי, מי שהיה נער בן 17 שנה במקהלת ״נעים זמירות״, מספר בהתרגשות על ערבי הבקשות שבהם השתתף, ושם ראה ושמע את ר׳ דוד: ״כאשר היה נכנס ר׳ דוד לבית הכנסת היתה משתררת דממה מוחלטת, היתה לו שמיעה חדה, ואם מישהו מבין הנוכחים היה מדבר ומפריע, הוא מיד השתיק אותו. היינו מתפלאים מיכולת שליטתו באנשים, הוא היה בשבילנו הכל״. יכולת השליטה של ר׳ דוד במעמד הבקשות היתה ברורה. הוא לא הסכים שמסביב לשולחן המרכזי ישבו סתם ״עמך״ (כנהוג היום). בהיותו ה״מקדם״ של הערב הוא העביר את רשות הפיוט בין הפיטנים השונים, ולא היו כל עוררין על מעמדו. העדויות, כפי ששמעתי אותן, אומרות כי בשלב מסויים, כשהיו ערעור וקריאת תיגר על מעמדו מצידם של תלמידיו דוד אלמקייס ואברהם ארזואן, הם עזבו את החבורה של ר׳ דוד והקימו חבורה משלהם. כאשר גילה ר׳ דוד שהם עזבו, נעצב בליבו והוא החליט להמשיך בלעדיהם. כדי לרתק את הקהל ולמשכו לחבורה שלו, החליט ר׳ דוד לשבץ ב״שירת הבקשות״ גם אחדים מהלחנים השעביים המוכרים שהיו אז בקזבלנקה. לאחר זמן, חזרו שני התלמידים הפורשים לחבורה והכול חזר לתיקונו.

הדבר מזכיר לי במידה רבה את הפיטן המוביל בדימונה, מר יהודה ללוש. גם הוא לא נותן לפיטנים המזייפים בקולם להמשיך בפיוט. הוא מיד מתקן ונוזף בפיטן.

מקהלת ״נעים זמירות״ הוקמה ע״י יהודי ספרדי שחי בקזבלנקה בשם בן הרוש, והיא פעלה בבי״ס ״אם הבנים״. הנערים התקבלו למקהלה מגיל 12־11 שנה והוזמנו להיות נוכחים גם בערבי הבקשות.

מקרה זה לא ערער לרגע את מעמדו הנישא של ר׳ דוד בקרב המתפללים והמשכימים קום ל״שירת הבקשות״. הוא, כדרכו וכהרגלו, המשיך להלהיב בשירתו הנעימה ולהתלהב בעצמו. מרוב התלהבות אמר באחת ההזדמנויות: ״לולא התביישתי, היתי קם לרקוד בבית־ הכנסת״.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–כפיטן

עמוד 148

פרשת ויצא

"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי"

פרשת ויצא היא פרשת התפתחותו של יעקב, העמדת השבטים והקמת בית יעקב. הפרשה פותחת בחלום הסולם ובבית האל ובמעמד 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) וההבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום  וההבטחה הגדולה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום,  יעקב הבורח בודד וחסר כול מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".

במקביל להתגלות לקראת הגלות הראשונה והבריחה לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ובהתגלות זו לקראת גלות מצרים מבטיח הקב"ה "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה…" (שם, מו, ד). הצירוף 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה' מתחבר לאמירה 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (תהלים צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:

'כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך,               אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני              עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'^[1]

ועוד נרחיב בעניין בע"ה בפרשת ויגש. 

דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

 

                 מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי

                 וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

 

                 לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב

                 כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב

                 דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב

5                              וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.

 

                 וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה

                 מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה

                 וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה

                                כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.

 

10             יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה

                 יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה

                 וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:

                                שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.

 

                 חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה

15             מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה

                 כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה

                                הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.

 

                 זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם

                 לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.

20             קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם

                                זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.

1. מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה  בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4­-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי  תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד  7­-8. ונפשי… רוה:  נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה  לגאולה  אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג.  14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי  זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 15. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 16. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16­-17. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי  יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19­-22. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".

לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד "מזקני לשון הקודש". את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס^[2] . לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן בכל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.

השיר שלפנינו הוא שיר מעין איזור בעל מדריך דו-טורי וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" המשקפת את אורך הגלות. שאלת הדובר – הוא עם ישראל – ובקשתו היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".

בקשת החלום מתקשרת היטב אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר  מסב את הדברים כלפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני  בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.

הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל  בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת.

כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ושיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".

המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש  וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".

[1]           שמות רבה, פרשת משפטים, פרשה ל.

[2] ד' פגיס, שירי לוי אבן אלתבאן, ירושלים תשכ"ח.