מורשת יהדות מרוקו

ג. מלמד את תורת הפיוט

ר׳ דוד בוזגלו ז״ל, כפיטן וכמשורר, הופך עד מהרה לאגדה מהלכת, ושמעו יוצא למרחוק בקזבלנקה ובשאר הקהילות במרוקו. הוא הופך לאבן שואבת לכל הפיטנים. את הצעירים הוא מטפח, וביניהם ניתן למנות פיטנים שלימים נודעו לכול והתפרסמו בזכות יכולתם, אך גם כתלמידיו של ר׳ דוד. בין הפיטנים הבולטים אפשר לציין את דוד אלמקייס ז״ל, אברהם ארזואן, יעקב אזואלוס, חיים לוק, ועיש כהן, יצחק רווח, ניסים שושן ועוד.

אחד הפיטנים שלמדו אצל ר׳ דוד היה ניסים שושן, והוא אכן מאשר את הדברים ומוסיף:

הלימוד שלו היה מתובל בבדיחות הדעת, הצחוק ליוו כל הזמן את הלימוד שלו. היה שר צלע אחת מהפיוט הנלמד, חוזר עליו מספר פעמים ומבקש מאתנו שנשנן בקול, כך היינו מתקדמים עד שלמדנו את כל הצלעות בשיר. לפני שנפרדנו תמיד ביקש מאיתנו להמשיך ולעשות חזרות בבית, מעין שיעורי בית.

יכולתו להעמיד שורה של פיטנים מהדרגה הראשונה כמובילים בפיוט של יהודי מרוקו בקזבלנקה וגם מחוצה לה, הופכת אותו לבר־סמכא בכל רחבי מרוקו.

על דרך עבודתו עם הפיטנים סיפר לי מר משה אוחיון, שהיה, כאמור, שמשו בין השנים 1962־ 1949 :

הלימודים התקיימו בשני בתיו הפרטיים, ר' דוד לימוד באופן שיטתי: הוא נתן הסבר מקדים על הפיוט, כל צלע בפיוט קיבלה התייחסות אישית כולל הליווי הידוע של "הנאנא". את עצמו ליווה ר' דוד בעזרת תיפוף באצבעותיו שנתנו לו קצב מתאים. הוא פנה לכל אחד בתורו שיחזור על הקטע הנלמד. נכחתי בשיעורים שבהם למדו פייטנים ידועי שם כמו ניסים שושן, יצחק קדושים, אליהו חזוט, יחיא אלפסי ועוד. הפייטנים למדו מר' דוד לחנים אנדלוסים וגם שעביים.

משיחתי עם ניסים שושן עולה כי ר׳ דוד בוזגלו ניחן בשמיעה יוצאת דופן, היה מיד מזהה פיטן בעל יכולת עתידית, בדרך כלל הוא נטה לטפח צעירים שראה בהם ממשיכי דרכו. כך קרה גם עם הצעיר ניסים שושן. זה היה ב־ 1952, עת שהיה צעיר בן 16 שנה.

שמעתי על ר' דוד וכאחד שאהב פיוט החלטתי למרות גילי הצעיר לקום לבקשות בבית הכנסת "אל-עריישין". במהלך אחד הפיוטים שרתי יחד עם הנוכחים, ישבתי לא רחוק מר' דוד. כאשר כולם שרו במקהלה, הגברתי את קולי וכך הוא שמע אותי. בתום הבקשות ביקש שאגש איו ובנוכחותשאר המתפללים אמר:"הילד הזה יהיה סגני". הוא רק ביקש ממני דבר אחד, להפסיק לעבוד בשבתות.

22 ניסים שושן נולד במוגדור ב־1936, למד פיוט מגיל בר־מצוה אצל ר׳ יוסף מלכא, שאחת מהקצידות שכתב מופיעה בפרשת ״יתרו״. ניסים הצעיר עזב את הישיבה בה למד במוגדור ונסע לקובלנקה ב־1952. הוא, ייחד עם פיטנים כמו חיים לוק ויצחק קדושים שייכים לדור השני של תלמידי ר׳ דוד בוזגלו. ניסים שושן עלה ארצה ב־1962 בהיותו בן 26 והתיישב בקרית־ שמונה,שם הוא חי עד היום.

כדי שתלמידיו הפיטנים הצעירים אכן יקלטו את חומר הלימוד שהעביר בשעורים, הירשה להם ר׳ דוד להקליט את פיוטי הבקשות של השבת הנלמדת תוך בקשה מפורשת מתלמידיו לבל יפיצו את הקלטותיו ברבים.

רצונו של ר׳ דוד להמשיך וללמד למרות עוורונו באה לידי ביטוי במנהג שהתפתח בקזבלנקה בשנות ה־50: הוא נהג ללמד חבורות של פיטנים בבתי־הכנסת שבעיר, בזמנים שבין תפילת מנחה לערבית של מוצאי שבת. למנהג זה הם קראו ״קוראי עונג״.

אם אותר פיטן שהיה כדאי להשקיע בו, הוא ידע כיצד לקרב אותו אליו. אם מדובר באחד שהיה חסר יכולת, הוא נהג לרמוז רמיזות קלות כמו ״פלוני, לא כך מפייטים, עליך להשתפר״ וכדומה אמירות דומות. ר׳ דוד לימד פיטנים שהיו מוכנים להשקיע ולשקוד על תורת הפיוט. הוא סירב ש״פיטנים״ מסוג ב׳ יצטרפו אליו בשירתם.

ד. מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיד ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

כמצוין בפרק השישי, מסורת ״שירת הבקשות״ היתה שונה בכל עיר ועיר ובכל קהילה וקהילה ברחבי מרוקו. לכל קהילה בכל עיר היה קובץ פיוטים נפרד על פיו נהגו ושוררו במעמד הבקשות. יוצא, אפוא, כי מי שהתפלל ונכח במעמד הבקשות בעיר אחרת, לא הכיר את כל הפיוטים ששוררו בבית־הכנסת שבו התפלל. מה עושים במקרה כזה? הפתרון נמצא, והוחלט ע״י שלושת העורכים ר' דוד אלקיים, ר׳ דוד יפלח ור׳ חיים אפריאט, כי יש לערוך קובץ אחד שיכלול בתוכו ״שירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״. נכון שישנו קובץ אחיד האמור להיות משותף לכלל הקהילות אך, לא כל הפיטנים הכירו את הפיוטים שנלקחו מהקובץ הנהוג בעירם. היה צורך ליצור מצב שבו כל הפיטנים יכירו את כל הפיוטים של קובץ ״שיר ידידות״.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מלמד את תורת הפיוט

עמוד 153

יוסף ואחיו מתאחדים – לאחר 22 שנות פילוג,

דבר שגרם לשגשוג בכל תחומים.

ממשפחה בת 70 נפש, הם זינקו למשפחה בת מיליונים.

כאז גם היום. רק אם נתאחד, הקב"ה יגאל אותנו,

 

כדברי יחזקאל הנביא בהפטרה (לז, יט – כג):

"כה אמר ה': הנה אני לוקח את עץ יוסף…

ושבטי ישראל חבריו, ונתתי אותם עליו את עץ יהודה,

 ועשיתם לעץ אחד – והיו אחד בידי… והושעתי אותם".

 

יוסף הצדיק מתגלה אל אחיו – רק לאחר שהעביר אותם

סדנה חינוכית בתהליך התשובה: וידוי, חרטה, עזיבת החטא.

"תשובת המשקל" – אצל אחי יוסף.

 

"ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף,

גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל…

ונתגלה לו – כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו"

רבנו-אור-החיים-הק' (בר' מב, כא).

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויגש אליו יהודה…

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני…

ויאמר יוסף אל אחיו:  אני יוסף, העוד אבי חי" (בר' מד, יח-לד. מה, א-ג).

פרשת עלילת יוסף ואחיו, מתפרשת על פני שלוש פרשות: "וישב", "מקץ", "ויגש", בה מתקיים המפגש המרגש בין יוסף ואחיו. המפגש סוגר מעגל בן שלושה מפגשים רוויים מתחים ותעצומות נפש, שנמשכו שנתיים ימים.

במפגש הראשון המתואר בפרשת מקץ, יוסף מאשים את אחיו כמרגלים, ודורש מהם להביא את בנימין, כדי לוודא שאכן הם חזרו בתשובה גמורה, בכך שיפעלו להצלתו.

בפרשתנו, מגלים אנו שאכן הם חזרו בתשובה, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהלותו האחראית והפיקודית של יהודה, שאף מציע את עצמו לשמש כעבד במקום בנימין.

"ויגש אליו יהודה:  המדרש אומר: יהודה ניגש להתווכח עם יוסף, בגלל שהוא ערב את בנימין לאביו – "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו" (בר' מג, ט. תנחומא ויגש סימן ב)). כמו כן, יהודה היה האיש שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד לישמעאלים במקום להצילו, דבר שכנראה ישב לו על המצפון לאורך השנים, לכן הוא מנסה בכל כוחו להציל את בנימין, כדי לתקן את טעותו כלפי יוסף אחיו.

"רבי יהודה אומר: ויגש – הגשה למלחמה – "כי כמוך כפרעה".

רבי נחמיה – הגשה לפיוס – "בי אדוני".

 רבנן –  הגשה לתפילה – "מה נדבר ומה נצטדק" (ש. רבה צג ו).

נראה שאין מחלוקת בין החכמים הנ"ל, והדעות השונות משלימות אחת את רעותה. בעצם, יהודה הלך בעקבות אביו שהכין את עצמו לתפילה, לדורון {פיוס} ולמלחמה לקראת "המפגש" עם עשיו בתחילת פרשת 'וישלח'.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שיוסף ישב בראש שריו, ואחי יוסף התמקמו במעגל החיצוני. יהודה ניגש ודילג על השרים, והתייצב פנים אל פנים מול יוסף, כדי לדבר אתו מבלי שאיש מן השרים ישמע את הנאמר בניהם. הסיבה לכך, יהודה ידע שבוויכוח הזה אין ליוסף מה לענות, דבר שיגרום לו לבושה, וכתגובה יהודה יתחייב בנפשו על ביזוי

המלכות. וכדברי קדשו: "ויגש אליו – פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו, ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו זולת המלך… וזהו אומרו 'בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני', באין שומע זולתך".

יהודה נהג כך, כדי שיוסף לא יתבייש בפני שריו במידה וינוצח בוויכוח. כידוע, אדם המנצח מלך חייב מיתה, דוגמת הסיפור של קטיעא בר שלום שאמרו לו: "ניצחת למלכא, וכל המנצח למלכא חייב מיתה" (עבודה זרה י ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תכניתו של יוסף בלשונו הצחה והקדושה, וכך הוא אומר: "ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל… ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו, ולחטא יחשבוהו" (בר' מב, ז).  

כלומר, מטרת יוסף הייתה להביא את אחיו לחזרה בתשובה גמורה, דבר הבא לידי ביטוי בדברי האחים: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב, כא).

ראובן בכור האחים אשר ניסה להצילו מידם לפני המכירה ולא שמעו לו, אומר כעת: "הלא אמרתי אליכם לאמר: אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (בר' מב, כב).

 

במפגש השני לאחר ש"מתגלה" הגביע בשק בנימין, יהודה אומר ליוסף: "מה נאמר ומה נצטדק, האלוהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני" (בר' מד, טז). מדברי האחים עולה, שתהליך התשובה מבעבע בליבם ובקולם, ובכך הם קיימו הלכה למעשה את שני השלבים הראשונים של תהליך התשובה: וידוי וחרטה.

 

המהלך המפותל הנ"ל, נרקם במוחו המבריק והגאוני של יוסף המכונה "אברך" – אב בחכמה ורך בשנים כדברי רבי יהודה, וזאת כדי להביא את אחיו לתשובת המשקל כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, תשובה בה החוטא מתנסה באותו מעשה שבו הוא חטא בעבר, וכעת הוא לא חוטא יותר דוגמת אחי יוסף שהפעם לא היו מוכנים להפקיר את בנימין כפי שהפקירו את יוסף 22 שנים קודם לכן. הפעם, הם מוכנים לשמש כעבדים ליוסף, ואף במידת הצורך אף לצאת למלחמה נגדו כדברי המדרש: "ויגש יהודה" – ניגש לפיוס ולמלחמה…", ובכך הם קיימו את השלב השלישי והאחרון בתהליך התשובה שהוא – עזיבת החטא.

 

בדבריהם, הם חזרו בתשובה גם על האכזריות בה נקטו כלפי יוסף עד שקרעו את כל בגדיו כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשת "וישב", והשליכו אותו ערום לבור: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב' כא').

 

כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים: "אמר: שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. ביישנים – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם'. גומלי חסדים – דכתיב: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו… לעשות צדקה וכו'.

כל שיש בו שלושה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו" (יבמות עט ע"א).     

 

 

 

 

 

 

 

"ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי… אני יוסף אחיכם,

כי למחיה שלחני אלוהים" (בר' מה, ד – ה).

 

י-ו-ס-ף {אותיות} פ-י-ו-ס – יוסף מוסיף לפייס את אחיו, ואף מוחל להם.

"כי ל-מ-ח-י-ה {אותיות} = מ-ח-י-ל-ה.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את איפוקו וצדקותו של יוסף שביקש לדבר עם אחיו בנפרד, כדי שלא יתביישו בפני המצרים, ולכן אומר להם לגשת אליו: "אף על פי כן, חש לאוזניים לכותל, ודיבר באוזניהם", כלשון קודשו.

המדרש (בילקוט שמעוני ויגש) אומר: ה' מייחס ליוסף וליהודה מלכות, בבחינת הכתוב: "כי הנה המלכים נועדו יחדיו – יהודה ויוסף.  "עברו יחדיו – זה נתמלא עברה {כעס על זה}". כלומר, גם בזמן של ויכוח סוער בין יהודה ליוסף, בכל זאת יוסף שמר על איפוק ועל כבוד אחיו שלא יתביישו בפני המצרים, ואף פייס אותם ובכה איתם.

גם יהודה בפרשת תמר, הוכיח את גדלותו בכך שטען, "צדקה ממני".

 מלך אמתי הוא האדם המשליט את שכלו ומוחו על רגשותיו, דבר הבא לידי ביטוי במילה מלך, בניגוד ל-למך.

מ – ל – ך,   = מוח + לב + כבד.  המוח שולט על הרגשות שבלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד.

ל – מ – ך   =  לב  + מוח + כבד.  הלב {רגשות} שולט על ה- מוח {השכל}, וגם על התאוות = הכבד.

יוסף ממשיך לפייס את אחיו בכך שיוכל לפרנס אותם, ובפרט בשנות הרעב במצרים, והכל ע"פ רצון ה' שארגן את העלילה. כמו כן, הוא רומז להם שהוא מוחל להם על המכירה: "ל-מ-ח-י-ה = מ-ח-י-ל-ה.

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו לפעול בישוב הדעת ועל פי תורת השכל הישר, כפי שראינו אצל יוסף לאורך כל מפגשיו עם אשת פוטיפר, עם פרעה ושריו, ועם אחיו. הוא התנהל כששם ה' תמיד בפיו, מתחשב, מוחל וכו'.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "אני יוסף אחיכם – פירוש, מתנהל עמכם באחווה וכאילו לא היה הדבר ההוא {המכירה}. גם סמך לומר 'אחיכם אשר מכרתם', לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחווה ממני" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות. רבנו אומר בפסוק ח': "ועתה לא אתם שלחתם הנה כי האלהים… אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם. אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה"

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא ממשה רבנו שבירך את עמ"י – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל", למרות שבפסוק הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב), וכל זאת בגללם. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר: הגזירה על משה למות… אשר לה סיבה עם בני ישראל היה, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו זאת הברכה וגו'. ולזה אמר ו-זאת הברכה בתוספת ואו". כדי להראות שאין בלבו טינה כלפיהם.

 

מסר חינוכי ואמוני – מהתנהלותו של יוסף הצדיק.

 

נאום יוסף בהתוודעו לאחיו, משתרע על ט"ו פס', וכל כולו דברי פיוס ונופת צופים. יוסף אינו מזכיר להם את האכזריות בה נהגו כלפיו כשזרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. יוסף אינו מבייש אותם בפני המצרים אותם הוציא לפני שהתוודע אליהם. יוסף מבקש מהם לא להתעצב על אשר עוללו לו, "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". עוצמת האמונה בה' – "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מג ח). אפילו פרנסה בשפע הוא מבטיח להם.

 

הזוהר הק' אומר שכאשר יוסף בכה על צווארי בנימין, הוא בכה בעצם על חורבן שני בתי המקדש שיהיו בחלקו של בנימין, ועתידים להיחרב כדברי רבי יצחק (זהר. ויגש ר"ט). הזהר מדמה בין צוואר האישה עליו מונחים תכשיטים יפים, לבין בית המקדש בו נמצא כל היופי וההדר שבעולם.

 

בעומק הפשט, ניתן גם לומר, שיוסף  בכה על שנאת אחים, ולאלו תהומות יכולה להוביל. כמו שיוסף בחר לראות את חצי הכוס המלאה בסיפור, היות והכל מאלוקים, כך גם אנחנו: נלמד לוותר ולהיות מפויסים, גם כלפי אנשים שנהגו כלפינו לא בדרך הישר והטוב.

בפני כל אחד מאתנו, ניצבות מידי פעם בעיות עם הזולת. השאלה המתבקשת היא: איך נוכל להשקיף מחדש על "האירוע הרע עם הזולת" בצורה יותר מפויסת.

זה דורש מאתנו ריסון ותיעול רגשות, אהבת כל יהודי באשר הוא, בבחינת מצות "ואהבת לרעך כמוך" לאור פירושו של רבנו האר"י הק' ורבו-אוה"ח-הק', כפי שאנו מקבלים על עצמו מידי יום לפני תפילת שחרית.  

 

 

 

"ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מה, ח).

ההשגחה האלוקית העליונה =

ה- ג'י. פי. אס. האלוקי המרחף מעלינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על דברי יוסף לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", שגם בשעת המכירה יוסף לא שנא את אחיו, אלא נראו לו מעשיהם כמוזרים, ובלשון קודשו: "הן אמת כי בשעת מעשה כאשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראויים הם להיות שנואים אצלו", ואילו כעת לאחר 22 שנות ניתוק מאחיו, "ירד לו האסימון", והבין שזו תכנית אלוקית כדבריו בהמשך: "אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה מאת ה', והם שליחותו יתברך".

דבריו הקדושים מבוססים על (מדרש לקח טוב לבר' מה' טו') :"וינשק לאחיו כדי לפייסם … ולכן נקרא יוסף הצדיק שנאמר  "על מוכרם בכסף צדיק" (עמוס ב' ו'). כנ"ל על פי מורה נבוכים לרמב"ם [ב' מח'] בו מתאר אירועים דומים בתנ"ך, דוגמת האישה האלמנה שכלכלה את אליהו הנביא, וכן פרשת יונה הנביא הנשלח לנינווה, למרות התנגדותו".

 

 

כידוע, ההשגחה העליונה החליטה לבצע את תכנית גזירת בין הבתרים כפי שהובטח לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" (בר' טו' יג' ) יוסף אכן נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו בשכם מעמק חברון ככתוב: "וישלחהו מעמק חברון" – מעצה עמוקה של אותו צדיק {אברהם} הנקבר בחברון" (רש"י ע"פ המדרש).           

בעצם, יוסף ואחיו שימשו כאבני פזל בתכנית האלוקית להורדת בני ישראל למצרים כדי לקיים את הציווי לאברהם בברית בין הבתרים.

חז"ל אומרים שקיים חופש בחירה, ואחיו של יוסף יכלו לבחור שלא למכור אותו, והקב"ה היה מוצא לו אלטרנטיבה אחרת לביצוע התכנית להורדת יעקב ובניו למצרים. בנושא הזה, קיים חופש בחירה.

 

"מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

הקב"ה 'חפץ' ב'גבר' המתגבר על יצרו, ו'צועד' בדרך ה',

 שכרו יהיה: 'דרכו {הקב"ה} יחפץ' (רבי אברהם אבן עזרא והכלי יקר).

 

בכל בוקר אנו מברכים בברכות השחר את הברכה: "ברוך אתה ה' – מכין מצעדי גבר" המבוססת על הפסוק "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז, כג).  לפי הפשט, אנו מודים לה' על כך שיכולים לצעוד וללכת. לפי הדרש, הקב"ה מכוון את צעדינו, ולכל מקום אליו אנו מגיעים, זהו רצון ה', ושם זה התיקון שלנו.

פרשני הפס' הנ"ל עליו מבוססת הברכה, מתייחסים למילה 'גבר' – במשמעות של להתגבר על יצרו, וכן מלשון חשיבות כמו אדם, איש. לכן, ה' בוחר בו וחפץ בו, בבחינת סוף הפס' "ודרכו יחפץ".

 

רבנו ה"כלי יקר" מסביר את הפסוק כך: "הצדיק שמתגבר במעשיו הטובים על הרשעות, הא-ל יכוון את צעדו, יחפוץ את דרכו שיראה בדרכיו חפץ הא-ל יתברך… כי בכל אשר ינוע… יצליח". כלומר, הביטוי "גבר" במשמעות להתגבר. הדוגמא לכך היא יוסף הצדיק עליו נאמר: "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג). גם בהמשך נאמר: "ויהי יהוה את יוסף… ואשר הוא עושה – יהוה מצליח" (פס' כא – כג).

הצלחת יוסף נובעת מההתגברות על יצרו, בגלל אמונתו בה' אותה הוכיח בכל הזדמנות, ואפילו לפרעה אמר: "בלעדי, אלהנים יענה את שלום פרעה". כנ"ל לאחיו כאשר אמר להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה – כי האלהים".

 

רבי אברהם אבן עזרא: "גבר – בלשוננו, הוא {איש} מלא דעת כמו 'לא כן לכו נא הגברים' (שמות י, יא). ומי שהוא מלא דעת, צדיק יהיה". כלומר, השימוש במילה "גבר" כמילה נרדפת לביטוי "איש", רומזת לכך שהגיבור המאמין שה' מכוון את צעדיו ודרכו בחיים, בבחינת "מה' מצעדי גבר", הוא הצדיק שה' "דרכו יחפץ" כפי שקרה ליוסף.

 

הרב קוק מסביר את ברכת "מצעדי גבר" כך: ההליכה על הרגליים היא מעשה פלא, היות ואיך יתכן שכפות רגליים

צרות מסוגלות לשאת גוף כבד, תוך יצירת איזון ושיווי משקל כך שהאדם יוכל לעמוד, ללכת ואפילו לרוץ. על כך צריכים להודות לקב"ה מידי בוקר.

להלן דברי קודשו: "המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם {הגוף}, בוודאי מושפע הוא וגם משפיע על התכונה הנפשית של האדם" (עולת ראיה על הסידור).  כלומר, קיימת השפעה הדדית בין הנפש המשפיעה על הגוף, וכן להיפך.

כאשר התינוק לומד ללכת על רקע נפילות והצלחות עד שהולך זקוף, הוא גם לומד ומפנים את עיקרון שיווי המשקל בשאר התחומים, כך שלימוד ההליכה מהווה מודל להתמודדות נכונה עם אתגרי החיים.

 

"ויאמר יוסף: העוד אבי חי,

     ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.)

               "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה" (מ. רבה פרשה צג, פי' י).

 

כאשר יוסף הצדיק מתגלה לאחיו ואומר להם "אני יוסף", הם משתתקים ונבהלים מפניו מרוב בושה ותדהמה.

 רבי אבא ברדלא אומר: "אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".

 רבי אלעזר היה בוכה כשהיה מגיע לפסוק הנ"ל: "כי מטי להאי קרא בכי. ולא יכלו אחיו לענות אותו". יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין, ויושב על כיסא דין ודן כל אהד, על אחת כמה וכמה (חגיגה ד ע"ב).

 

"אלה עשית… אוכיחך – ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא).

 כך אומר לנו דוד המלך:

הקב"ה עתיד להראות לנו סרטי וידיו ערוכים = "ואערכה לעיניך",

 ויזמין אותנו לראות את מעשינו = "אלה עשית…".

מה נאמר ומה נצטדק לפני הקב"ה.

 

הפתרון: נדאג ללכת בדרך התורה,

 כדי שנוכל לחייך בסוף הסרט.

 

למעשה, עד למפגש עם יוסף, האחים הצדיקו את דרכם לאורך 22 שנה, בכך שמכירת יוסף נעשתה כדת וכדין, היות וראו ביוסף דין רודף שמצוה להורגו. הם גם לא ריחמו על אביהם המתאבל על בנו 22 שנה, מהסיבה הנ"ל.

גם עכשיו, למרות התלאות הרבות, איש מהם לא חשב לרגע, אולי האיש העומד מולנו הוא יוסף. הסיבה הגלויה: יוסף יצא בלי חתימת זקן, ועכשיו עם חתימת זקן.

 

הסיבה הסמויה והמרכזית: הסיבה הנ"ל קצת תמוהה, היות ואח זה אח, וקלסתר יוסף כקלסתר אביו, לכן היו חייבים להכירו. כנראה שהסיבה האמתית של הניכור, נעוצה במעמקי נפשם, בכך שהיו נעולים בדעתם שהמכירה הייתה כדין וכדין, והם בסך הכל, מתחרטים על שלא נהגו בו ברחמים כשהשליכו אותו לבור וכו', וכדבריהם: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב', כא'). כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים (יבמות עט ע"א). כלומר, המכירה מוצדקת, רק הדרך היית אכזרית, ויכלו לבחור תכנית יותר מעודנת.

\\

פתאום, ברגע אחד, הכל התהפך עליהם כאשר שמעו את הפצצה: "אני יוסף – העוד אבי חי". איך לא ריחמתם על אבי כל השנים הללו, הרי בגלל הסבל, הוא היה יכול למות משברון לב? זה גם הפירוש לביטוי: "והם לא הכירוהו".

כל זה מסביר את דברי רבי אבא ברדלא ורבי אלעזר שבכה כאשר הגיע לפס' הנ"ל.

המסר החינוכי אמוני: לא לנהוג בבחינת "יקוב הדין את ההר", גם כשאנחנו חושבים שאנו צודקים.  

 

האחדות בין יוסף ואחיו,

 והאחדות באחרית הימים.

 

במפגש בין יוסף לאחיו, הם נאלמו דום, "ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.).

האחים בוודאי נזכרו בכל מה שעוללו ליוסף לפני 22 שנה. וכל זאת – בגלל חלומותיו של נער בגיל 17.

 יוסף באצילותו כי רבה, דיבר על ליבם ופייס אותם.

 

ההצגה הנ"ל, תהא מנת חלקנו באחרית הימים, כאשר מלך המשיח יציג בפנינו את הסיבה המרכזית להתמשכות הגלות, הלא היא: המחלוקות הרבות והמרות בעמ"י הנובעות ברובן מקנאה ותחרות, שנאה וכבוד, וכו'.

 

 מלך המשיח בוודאי גם ישאל אותנו: כל שנה אתם קוראים בתורה, את פרשת יוסף ואחיו. מדוע לא הפקתם לקח, הרי "מעשה אבות סימן לבנים?" מה נענה ומה נדבר ביום פקודה?

ידועה הבדיחה על אותה זקנה שבאה לביכנ"ס ושומעת את קריאת התורה המספרת על מכירת יוסף. בשנה אחרת, היא מגיעה בפרשת 'וישב' המספרת על יעקב השולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו. הזקנה מתפרצת: יוסף, יוסף – אל תלך, עוד ימכרו אותך".

בעומק דברי הזקנה ניתן לומר, שהיא מתייחסת אלינו. מדוע איננו לומדים לקח מפרשת יוסף אותה קראנו.

מלך המשיח גם ישאל אותנו: בכל שנה אתם קוראים את דברי הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשת 'ויגש', המדברת על האחדות בין השבטים: "דבר אליהם: כה אמר אדנ-י ה'. הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ונתתי עליו את עץ יהודה – ועשיתם לעץ אחד. והיו אחד בידי.  ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, יט – כב). הנביא יחזקאל נותן לנו רצפט לגאולה: "ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם, ובכל פשעיהם – והושעתי אותם" – וגאלתי אותם (יחזקאל לז, כג).

 

כאשר בודקים את המריבות בין האחים בתנ"ך, מתגלית לפנינו התמונה הבאה: יצחק וישמעאל השלימו בכך שכל אחד ידע את תפקידו ואת מקומו, ושניהם השתתפו בקבורת אברהם אביהם. יצחק נשאר בארץ ישראל, וישמעאל ובני הפילגשים נשלחו מזרחה ע"י אברהם. כנ"ל יעקב ועשיו. יעקב נשאר בארץ ישראל, ועשיו הלך לשעיר. שוב, גם שניהם השתתפו בקבורת יצחק אביהם.

 זה גם מה שיקרה אתנו בעתיד. אם כך, מדוע מושכים אנו את הגלות הארורה והארוכה 2000 שנה?

הריבוי של ריב – מריבה. מריב קטן, נולדת מריבה גדולה – שנאת חינם, כפי שיוסבר בהמשך בנושא י' בטבת.

 

יוסף הצדיק – "עזות דקדושה".

 

יוסף הצדיק עבר ניסיונות קשים ומרים: אשת פוטיפר, פרשת מכירתו על ידי אחיו, פרידתו מאביו, וכו' וזכה לעמוד בכולם. הוא ישב בבית הסוהר בגלל "פרט קטן" שנראה בעיננו כשולי, בכך שלא חטף את בגדו מאשת פוטיפר

שניסתה "לתפור לו תיק", ואז לא הייתה יכולה להעליל עליו, היות ולא היו עדים.

יוסף, בגלל צדקותו כי רבה, פחד שבמידה ויחזור לחטוף את בגדו ממנה, הוא עוד עלול להישאר אצלה, ולכן ברח ממנה כל עוד נפשו בו, למרות שהיה ער לסכנה בדבר, כפי שקרה אח"כ. לכן הוא מכונה "עזות דקדושה".

 

 שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאתי משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב: למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין

 

 

 

פרק שביעי – 1912-1909

מינוי חכם נסים למוכתר יהודי עזה

חכם נסים, מוכתר יהודי עזה, היה סוחר ישר והגון, ואיש ציבור שסייע לכל מי שפנה לעזרתו, יהודי כערבי. קשריו עם השלטונות היו מקיפים ואמיצים. הכל רחשו לו כבוד. הוא זכה להערכתם של מופתי באר-שבע, שייח' נעמן בסיסו, וראשי הדת המוסלמית, משום ששלט בשפה הערבית ובקוראן הקדוש. הם ראו בו אחד משלהם. הוא היה אצלם בן-בית, וגם אצל הכמרים הנוצרים שכנסייתם האורתודוקסית עמדה בעזה מול בית-המסחר לעצים ולחומרי-בנין שלו. הם העריצו את יושרו, ונהגו לבוא אליו כדי שיכריע בסיכסוכיהם, בפרט כאשר נתמנה למוכתר יהודי עזה.

שכניו הנוצרים נהגו לשתות עימו קפה ולקנות ממנו עצים בתשלומים לשיפוץ הכנסיה, שכן הם היו עניים מאוד והפרוטה לא היתה מצויה בכיסם. חכם נסים היה אומר: "יש לי קונים שאני מתפרנס מהם, ויש לי קונים שמתפרנסים ממני. העיקר לדעת לשמור על האיזון. אני משלם כופר, כי אני מפרנס את האלימים והפושעים שאינם יודעים לשלם חוב, אולם הם משפיעים על זולתם לשלם. מעולם לא הפסדתי".

ראשי עדות המוסלמים והנוצרים הזמינו אותו להשתתף בטכסי חגיהם ושמחותיהם, ועשוהו בורר בכל ענין המחייב בוררות, "סולחה", או משפט לגאולת דם. המוכתר היהודי,שהיה איש חברון, התפטר והישוב בעזה גדל. השלטונות חיפשו מועמד יהודי למוכתר על הישוב היהודי, והכל המליצו עליו כיוון שהיה נתין עותומאני.

הקמת מועצה צבאית מחוזית למחוז עזה

בשנת 1908 העניק הסולטן עבד אלחמיד לנתינים העותומאנים, הנוצרים והיהודים, מעמד שווה בזכויות ובחובות כמו למוסלמים, העניק להם זכות לרכוש אדמה ולבנות בתים, וגם להתגייס לצבא הוד-מלכותו, זכות שנחשבה לכבוד גדול בעיני השלטונות כיוון שעד אז היו זכויות אלה שמורות לאזרחים המוסלמים בלבד. בעקבות הענקת הזכויות, נצטווה מושל מחוז עזה להקים מועצה צבאית מחוזית לגיוס ולשחרור אזרחים במחוז עזה, שהקיף ישובים רבים, מראשון-לציון עד רפיח.

על-פי החוק, חלה בימים ההם חובת הגיוס לעבודות ציבוריות בימי שלום על אזרחים בגילים 25-17. אלה שלא היו מעונינים להתגייס קיבלו אפשרות להשתחרר תמורת כופר של חמש לירות זהב. כל הגילאים חוייבו להופיע בפני המועצה הצבאית המחוזית בראשות מושל המחוז, כדי להתגייס או להשתחרר תמורת כופר.

למועצה מונו שמונה נציגים: חמישה מוסלמים, שני נוצרים ויהודי אחד. נציגי המוסלמים היו: היו׳יר חאג' אחמד עארף, המופתי של עזה: חאג' סעיד אלשווה, ראש עיריית עזה: שייח' מחמוד אבו רמדאן, אלג׳לייני: ואבו שעבן. נציגי הנוצרים היו הכומר פרח אביע וג׳ברא סאנה, בראשותו של המושל הצבאי. כולם המליצו על המוכתר חכם נסים והוא נתמנה לנציג היהודים.

בטכס ההודיה הצבאי בחג-העצמאות הוזמנו כל ראשי המועצה הצבאית ללשכת מושל המחוז, בבנין הסריה, להודות למלך עבד אלחמיד על שהעניק מעמר שווה לכל שלוש הדתות. כולם באו בלבוש חגיגי. נציג הנוצרים הכומר האורתודוכסי הגיע עם הקוואס, שהלך לפניו כשבידו מוט צלב גדול מכסף. כל יתר הנציגים המוסלמים, וכן נסים אלקיים, באו בלבוש אומבז משי(חלוק), עבאייה ירוקה ותרבוש אדום.

אחרי שיושב-ראש המועצה הצבאית, המופתי חאג' אחמד עארף, סיים את ברכתו, הוא פסח על הנציג הנוצרי והזמין לברך אחריו את הנציג היהודי, שכן באותו זמן העדיפו המוסלמים את היהודים על פני הנוצרים.

חכם נסים אלקיים קם על רגליו והכריז: "המלך והקיסר ירום הודו!" כל המסובים קמו על רגליהם, והוא הוסיף לאמור: "הנותן תשועה למלכים הוא יברך, יגדיל וירומם את המלך שנתן את השוויון לשלוש הדתות וזיכה אותנו להתגייס לצבאו. ה' ירים את המלך והקיסר מעלה".

הקמת הוועדה הצבאית המחוזית נועדה להגדיל את הכנסות הממשלה מאזרחיה, שכן בטרם הקמתה מרבית האזרחים העותומאניים השתמטו מחובותיהם. בראש הוועדה עמד הקאימקם של מחוז עזה במי שמוסמך לאשר את החלטותיה ומסקנותיה, שנתקבלו ברוב קולות. רק לעיתים רחוקות התערב בשיקולים ושאל שאלות הבהרה, בדי להשתכנע בהחלטות ובנושאים שלא היו נהירים לו.

בראשית הקמתה, בשנת 1908, עסקה הוועדה בנושא ההכנסות למחוז מהכופר ששילמו צעירים חייבי גיוס תמורת אי גיוסם. הממשלה התורכית היתה מעונינת יותר בכופר מאשר במגוייסים. אפילו את אלה שהסכימו להתגייס, שיכנעו כי כדאי להם לשלם כופר: מי שבחר להתגייס, שלחו אותו, בימות שלום, לעבודות כאלה שיבריחו אותו, ואז, כדי להשתחרר, שילם 150 במקום 100 אחוזים כופר. בשנת 1913 השתנה המצב והממשלה היתה מעוניינת יותר בצעירים לאימונים, ולא ששה לשחררם אפילו תמורת כופר.

בשנים 1912-1908 התכנסה הוועדה פעמיים-שלוש בשנה. החל בשנת 1913 התכנסה הוועדה אחת לחודשיים, ומשנת 1914 התכנסה אחת בחודש, ולפעמים גם פעמיים-שלוש בחודש. יושב-ראש הוועדה היה מופתי עזה, או חאג' סעיד אלשווה, ראש עיריית עזה, והם היו שולחים הודעות לכינוס הוועדה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –

עמוד 131

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה

אחרי הקמת מדינת ישראל ובד בבד עם ראשית העלייה ההמונית גדל מספר גרעיני־ההכשרה בכל ערי המע׳רב. נוסף לתנועת ״צעירי־ציון־דרור״ שפעלה במסגרת ״ההגנה״ פעלו גם תנועות ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״בני־עקיבא״ ובית״ר אשר התאחדו יחדיו, כדי לארגן את הנוער היהודי הצפון־אפריקאי לקראת העלייה. אף כי לא תמיד שררה אווירה של שיתוף־פעולה ביניהן או בינן ובין הפדראציות המקומיות אשר כתוצאה מלחץ המאורעות הפכו בהדרגה למעין משרדי־עלייה שעיקר תפקידיהן היה לבצע את ההוראות המועברות אליהן מירושלים.

בשנים 1949-1948 כ־8% מכלל העולים שהגיעו לישראל באו מצפון־אפריקה. עד 1952, עלה האחוז ליותר מ־14, ובשנים 1956-1952, עם ראשית המאבק לעצמאות במדינות צפון־אפריקה, קיבלה העלייה משם ממדים של הגירה המונית, כשב־1955 היא היוותה 87% מכלל העלייה ארצה. הרוב המכריע של העולים מצפון־אפריקה בא ממארוקו. בסוף שנות השישים אפשר היה לקבוע ששני שלישים מיוצאי מארוקו השתקעו בישראל, לעומת מחצית יהודי תוניסיה שעלו, ואילו אחוז העולים מאלג׳יריה היה נמוך ביותר.

אמת, עשרות פעילים ציוניים מצפון־אפריקה הגשימו את האידיאל הציוני ועלו ארצה במרוצת שנות הארבעים והחמישים, אך רישומם של יחידים אלה — שידעו והכירו את התכנים האידאולוגיים של הארץ — על דפוסי־הקליטה של העלייה ההמונית היה מוגבל ביותר. בין הגורמים העיקריים לכך, אפשר למנות את מספרם הזעום בהשוואה למספר הכולל של העולים; כן אפשר לציין את עובדת עלייתם יחד ״עם כל המחנה״ וכן את צירופם לקיבוצים ולגרעיני־התיישבות רחוקים — שהקשה עליהם לסייע בהקמת מסגרות־קליטה נאותות. נוסף לכך, כאמור לעיל, הפריד פער חברתי ותרבותי עמוק בין הפעילים הללו להמון העולים של שנות החמישים, אשר כתוצאה מפעילותם ומיוזמתם של השליחים מהארץ, באו מאזורי־הספר בצפון־ אפריקה, מהרי האטלס ומהאזורים הדרומיים של מארוקו, תוניסיה, אלג׳יריה ולוב. יהודים כפריים או עירוניים חדשים אלה היו רחוקים לא רק ממרכזי הפעילות הציונית בארצותיהם אלא אף מהפריפריה של אותם מרכזים, הפריפריה העירונית אשר לאט־ לאט החלו הרעיונות הציוניים לחדור לתוכה; כאשר במרוצת שנות השישים החלו להגיע ארצה קבוצות מאותה פריפריה עירונית, הרי דפוסי־הקליטה ובמידה מסויימת גם תדמית־העלייה הצפון־אפריקאית הספיקו להתגבש ולהתעצב לא רק בתודעה הציבורית הישראלית, אלא גם בתודעתם של אותם אלפי יוצאי צפון־אפריקה אשר מסיבות שונות בחרו להשתקע בארצות המערביות.

 

צבי יהודה-הפעילות הציונית במרוקו ערב הפרוטקטוראט

חקר קורות הפעילות הציונית בארצות האסלאם לוקה עדיין בחסר. אף כי נתפרסמו כבר מספר עבודות מקיפות על הפעילות הציונית בעיראק, לא זכתה הפעילות הציונית שהקיפה את כל ארצות האסלאם כמעט, לעבודת־מחקר יסודית. העבודה החלקית שנעשתה על הציונות בצפון־אפריקה על־ידי פרוס׳ דוריס בן־סימון־דונט,[ Doris Bensimon-Donath, Immigrants d’Afrique du Norden Israël] ועבודתו החד־צדדית והעוינת לעתים של אתיין קואדאן על הפעילות הציונית במרוקו, בעיקר בשנות הארבעים, מתעלמות, או במקרה הטוב ביותר ממעיטות בהרבה את העובדות המצביעות על קיומה של פעילות ציונית בארצות האסלאם בכלל ובצפון־אפריקה בפרט בתקופה שלפני קום המדינה, או לכל המוקדם בתקופה שעד מלחמת־העולם השנייה. מחברים אלה הסיקו כי ׳חולשתה׳ של הפעילות הציונית שם נבעה מחוסר העניין שגילתה התנועה הציונית ביהודי ארצות האסלאם בהיותה תנועה שקמה ונוהלה על־ידי אשכנזים ונועדה לפתור את בעיותיהם. קביעות אלה עוררו יהודים מיוצאי ארצות האסלאם לפתח גישה אפולוגטית, המקבלת כעובדה נתונה את היעדרה של פעילות ציונית בארצות אלה ותולה את הקולר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות הציונית שלא גילו, לדעתם, עניין בפיתוחה של תנועה ציונית בארצות האסלאם עד לחיסולו של הרזרבואר היהודי במזרח־אירופה בשואה בתקופת מלחמת־העולם השנייה.

הערת המחבר: ראה: נ״א שוראקי: קורות היהודים בצפון־אפריקה, תל־אביב-ירושלים 1975, עמ^׳ 263, 265; ש׳ סביון, ׳עליית יהודי מרוקו לישראל׳, במערכה, ג, 12 (36), (תשכ״ד), עם׳ 9. וכך כותב סביון: ׳אין עוררים על כך שהתנועה הציונית על כל מוסדותיה הארגוניים, התרבותיים וההסברתיים, לחינוך ולעזרה הדדית, לא פעלה כלל במרוקו ולא בארצות האיסלאם עד להקמת מדינת ישראל. מלבד קופסת הקרן הקיימת והפצת השקל פעם לכמה שנים בקרב קהל מצומצם ביותר, לא היתה קיימת למעשה כל פעילות מאורגנת ומודרכת על־ידי ההסתדרות הציונית העולמית. יש להניח שלולא הצורך החיוני והדחוף להעלות יהודים לארץ אתר קום המדינה כדי לקיים את המדינה — לא נמצא עניין ביהדות זו, שידעה למרות כל התנאים, לשמור על ייחודה היהודי ועל גחלת התקוה המשיחית שיום יבוא ושערי הגאולה ייפתחו׳.        

במחקר מקיף על הפעילות הציונית במצרים בשנים 1917-1897 הראינו כי אין לגישה זו כל אחיזה במציאות. המוסדות הציוניים המרכזיים ומנהיגי התנועה, לא רק שהתעניינו וייחסו חשיבות לפעולה ציונית בארצות האסלאם, אלא אף עשו רבות כדי לרתום את יהודי מצרים בני־המקום לפעילות ציונית ואף היו מוכנים לסייע במימון הקמתו של ארגון ציוני חזק במקום. יהודי מזרחי בשם שרל בוגדאדלי מאלכסנדריה, נבחר עוד בשנת 1898 לוועד הפועל הציוני והשתתף בישיבותיו. ואם למרות זאת לא נרתמו יהודי מצרים בני־המקום לפעילות ציונית מאורגנת וסדירה, יש לחפש את הגורמים לכך, לא במקורה והרכב הנהלתה של התנועה הציונית, אלא במידת יכולתה והכשרתה של יהדות מצרים בפרט ויהדות ארצות האסלאם בכלל, מבחינת התנאים הסוציו־פוליטיים שבהם חיו, לקליטתה של תנועה לאומית מודרנית.

 

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

עמוד 131

הקדמה

פרופ׳ דניאל שרוטר

מחזיק הקתדרה עמוס ש., דיינארד להיסטוריה יהודית, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת מיניסוטה בארה״ב

העיר אסאויירה, או מוגאדור כפי שהעיר עדיין נקראת על ידי רבים מתושביה הוותיקים וצאצאיהם, תופסת מקוב ייחודי בזיכרון היהודי של מרוקו. היא נוסדה בשנת 1764 על ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה כנמל להתנהלות המסחר הבינלאומי של מרוקו והפכה, למרות ממדיה הקטנים, לעיר הקוסמופוליטית הראשונה של מרוקו ובהיבטיו מסוימים, לעיר המודרנית הראשונה שלה. כבר עם היווסדה התיישבו בה נציגיהם של משפחות הסוחרים המובילות במרוקו במטרה לנהל מסחר זה, ותוך עשור העיר הייתה לעיר הנמל המרכזית של מרוקו. הודות לקשריה! המסחריים, לרשת הענפה של משפחותיהם במרוקו ובאירופה ולקשרים ההדוקים של אליטת סוחריה היהודי! (תוג׳אר Tujjar בערבית) עם סולטני השושלת העלווית, דור אחר דור, הם השפיעו על מהלך ההיסטוריה ועיצב את אופיה המיוחד של אסאויירה/מוגאדור.

אלפי יהודים ומוסלמים נהרו מחלקיה הדרומיים של מרוקו והתקבצו בעיר הנמל החדשה, כסוחרים, רוכלים, בעי חנויות, אומנים ופועלים. בעוד המוסלמים היוו את רוב אוכלוסייתה של העיר, החל מהמאה ה-18 ועד שנות ה-50 היוו היהודים 30־50 אחוזים של האוכלוסייה, הייתה זו, באופן יחסי, הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין הקהילות היהודיות בעולם המוסלמי.

אסאויירה שימשה כנמל המוביל במרוקו בקושי מאה שנים, זאת באשר בסוף המאה ה־19 ערי נמל אחרות לאור החוף האטלנטי של מרוקו החלו להתפתח ולתפוס את מקומה. חרף זאת, אופיה וזהותה של מוגאדור/אסאוייר עוצבה בתקופת שיא זוהרה, וכך לעיתים קרובות זוכרים אותה גם בימינו בפזורות העולם תושביה הקודמי וצאצאיהם, מאה וחמישים שנה אחרי דעיכתה כנמל בינלאומי. אסאויירה הייתה במאות ה־18 וה-19 מקום בעל או! בינלאומי. אוניות, הנושאות עליהן סוחרים זרים, תושבים ותיירים פקדו אותה באופן תדיר. בהיותה מקום מסר ואחסנה בינלאומי, מדינות זרות החזיקו בה קונסוליות, ולעיתים הן יוצגו על ידי סוחרים יהודים מובילים. בתקוכ שבה אסאויירה שימשה כנמל הפעיל ביותר במרוקו, העיר הייתה צומת דרכים של רשת בינלאומית למסחר חוב עולם שייצאה עורות עגלים ועיזים, גומי, שקדים, שמן זית, דונג ועורות יען, וייבאה, תה, סוכר ומוצרי תוצרת כותנ האליטה היהודית של העיר גם ערכה מסעות הלוך ושוב אל אירופה, שבה התגוררו סוחרים בני משפחות מובילו ולעיתים באופן קבוע. בסיוע רשתות אלו המסחר התנהל עם ליוורנו, אמסטרדם ובמיוחד עם לונדון ומנצ׳ססר. בע שמקור הפרנסה וזכות קיומה (raison d'être) של אסאויירה/מוגאדור היו תלויים במסחר הבינלאומי שנוהל < ידי הסוחרים היהודיים המרכזיים ואלה התגוררו ברובע הקסבה של העיר, הקהילה היהודית, נסמכה על עבודתם של רבים שהתגוררו במלאח העמוס והמאוכלס לעייפה ושבו התרחשו רוב החיים הקהילתיים.

זהו העולם הרב גוני של קהילת מוגאדור/אסאויירה, שאותו מתאר סידני קורקוס בצורה חיה בספרו בליווי תיעוד ,עשיר ושפע של תמונות. מחבר הספר, צאצא של חלק מהמשפחות המובילות של מוגאדור, פותח צוהר להיסטוריה ולזיכרון של העיר, מגלה וחושף את אופייה המיוחד של הקהילה בנבדל משאר הקהילות היהודיות במרוקו.

בתקופה שבה שהיתי באסאויירה בין השנים 1980- 1981, העיר הייתה מאוד פרובינציאלית ורעועה, עם מעט תעשייה שהחזיקה בקושי את האוכלוסייה ואת התיירות. ההיסטוריה של העיר כנמל בינלאומי תוסס נראתה כזיכרון עמום ,-בקרוב ישכח. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח שאוכלס כבר אז ברובו על ידי מוסלמים. במהלך המאה ה־20 העיר עברה שינוי ממרכז קוסמופוליטי תוסס ומסחר בינלאומי לעורף כלכלי. עוד לפני העזיבה המסיבית של היהודים בשנות ה־50, חלק מבני האליטה של העיר עזבו למרכזים עירוניים של מרוקו שהתפתחו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, במיוחד לקזבלנקה ולאגדיר. עם זאת, העיור המואץ הביא יהודים רבים לעיר, במיוחד מדרום מרוקו, והקהילה היהודית נותרה בה כאחת הגדולות במרוקו. פעילות קהילתית תוססת התקיימה בה עד לגלי העזיבה -הגדולים בשנת ה-50 וה־60, שאז האוכלוסייה צנחה לקומץ קטן.

ההיסטוריה של אסאויירה/מוגאדור וקהילתה היהודית היא קצרה יחסית, רק מעל 250 שנה בהשוואה לנקודות יישוב חשובות של יהודים במרוקו. ועם זאת אין קהילה יהודית במרוקו ששמרה על תיעוד כה עשיר המשתרע לאורך כל ההיסטוריה שלה: תושביה בעבר ואלו שאבותיהם התגוררו בה חדורי התלהבות לשמר את הזיכרון של העיר. המחקר הנרחב והממצה של סידני קורקוס בספר זה נעשה באהבת הנושא, אין אבן שהוא לא הפך במחקר מתוך הערכה וכבוד להיסטוריה העשירה של הקהילה היהודית. איני מכיר מחקר אחר כה מעמיק וכה עשיר על ההיסטוריה והחיים של קהילה יהודית במרוקו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר זה.

העניין האישי שלי במחקר ההיסטוריה של מוגאדור/אסאויירה החל בשנת 1978 כשחיפשתי נושא לעבודת הדוקטורט. פגשתי את ג׳ורג׳ט קורקוס (ז״ל), אמו של סידני קורקוס, בירושלים בעידודו של פרופ׳ מישל אביטבול, והייתה לי הזדמנות הנדירה לדבר עם ג׳ורג׳ט על החיים במרוקו כפי שהיא זכרה. היא דיברה באנגלית מלוטשת, תופעה אופיינית לחלק מנשות אסאויירה וזאת הודות להשכלתן והקשר עם אנגליה. סבתא של ג׳ורג׳ט הייתה סטלה קורקוס, דמות בולטת באסאויירה אשר ייסדה בית ספר לבנות בסוף המאה ה-19 . משפחתה של ג׳ורג׳ט, משפחת אפריאט, בדומה למשפחת קורקוס הייתה מהאליטה של משפחות הסוחרים שהיו מעורבים במסחר הבינלאומי. ג׳ורג׳ט קורקוס באדיבותה העמידה לרשותי את האוסף העשיר של משפחת קורקוס, כמו כן את רשימותיו השופעות בכמות ובידע של בעלה המנוח, דוד קורקוס (ז״ל), חוקר מלומד, קפדן וביקורתי, אשר ללא כל הכשרה פורמלית כהיסטוריון, כתב מאמרים חלוציים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. כתביו על ההיסטוריה של יהודי מרוקו משתרעים על מאות שנים ועוסקים בנושאים שונים, עם זאת הוא מעולם לא פרסם מחקר היסטורי משפחתי, מלבד פרטים יקרי ערך על ההיסטוריה של יהודי אסאויירה במאמר מרתק על המלאחים במרוקו. דוד קורקוס גם לא כתב על ההיסטוריה של הקהילה שמשפחתו הייתה חלק כה חשוב ממנה. עם זאת, הייתה לי הרגשה, בקריאתי את מאמריו המלומדים מלאי התובנות על ההיסטוריה של יהודי מרוקו, שכל עבודתו הייתה מעין השתקפות של הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה היהודית של מוגאדור. אולם הדוקומנטציה והכתיבה של היסטוריה זו לא הושלמה, סידני נרתם למשימה המשפחתית של שימור הזיכרון של מקום כה מיוחד זה.

בעבודה מונומנטלית זו, סידני עשה שימוש לא רק בארכיון המשפחתי העשיר, אלא שהוא גם בילה שנים רבות במחקר בארכיונים ציבוריים ופרטיים בספריות שונות במדינות רבות בהם נותרו רישומים על הקהילה היהודית של מוגאדור. עם אסופה נפלאה זו של תיעוד, הספר הוא אוצר בלום של מסמכים, תמונות ואיורים בעלי עניין רב עבור אלו שעדיין חיים את זיכרונות מוגאדור, עבור צאצאי הדורות הבאים ועבור מלומדים וחוקרי יהדות מרוקו. הספר, לא רק מציג היסטוריה מקומית מקיפה של אירועים ואישים שעיצבו את הקהילה היהודית של מוגאדור/ אסאויירה מאז היווסדה במאה ה-18, הוא מגיש גם דיוקן של החיים הדתיים והתרבותיים של העיר דרך סיפורים שנדלו מהארכיונים והזיכרונות של הקהילה.

סידני קורקוס בעצמו לוקח חלק פעיל בשימור ועיצוב הזיכרון של קהילת היהודים במוגאדור/אסאויירה, הנתמך בסיוע העניין המחודש בהתפתחותה של העיר. מאז התחלתי את מחקרי באסאויירה בשנים 1980-1981 , העיר חוותה התחדשות מה, והיא עתה ידועה הרבה יותר ברמה הבינלאומית וכאתר המושך תיירים. דימויה של העיר כמקום של סובלנות, של פתיחות ודו-קיום בין אוכלוסיות מגוונות כפי שהייתה מראשית היווסדה, קודם רשמית על ידי הממלכה המרוקאית. הכוח המניע העומד מאחורי יוזמה זו הוא אחד האישים המובילים והמוכרים מהיהודים בני העיר, אנדרי אזולאי, אשר שימש כיועץ המלך חסאן ה-II, ועתה תחת בנו מוחמד ה־VI. אזולאי קידם פסטיבלי מוסיקה במרוקו, ומאז תחילת המאה ה- 21, דימויה של אסאויירה עבר שינוי מהפכני עם קיומם של שני פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל העולמי למוסיקת הגנאואה (Gnawa) ופסטיבל המוסיקה האטלנטית-אנדלוסית, שבשניהם באים לידי ביטוי המורשת המוסיקה האפריקאית והמוסיקה היהודית-ערבית כסמלים של דו-קיום ושל דיאלוג בין דתי שמייצגת אוכלוסייתה המגוונת של אסאויירה מימים ימימה.

יוזמה נוספת של אנדרי אזולאי, בחסותו של המלך מוחמד ה־VI, היא הקמת בית ד׳כירא (בית הזיכרון) בבית כנסת משופץ באסאויירה – אותו בית כנסת שבו אבותיו של סידני התפללו בו ־ וזאת במטרה לשמר את המורשת התרבותית היהודית של המדינה בהיותה חלק אינטגרלי של נחלת האבות.

הודות לניסיונו כמנהל מוזיאון וללהט לשימור מורשתם של יהודי מוגאדור/אסאויירה, סידני קורקוס הוזמן על ידי אנדרי אזולאי לקחת חלק בשיפוץ וחידוש בית ד׳כירא, ובאירוע זה מסתיים הספר, ׳הסוף׳ שהוא ׳התחלה חדשה׳. שימור ההיסטוריה והזיכרון של קהילת מוגאדור/אסאויירה, בין בהקמת מוזיאון ובין בכתיבת ספר, הוא חלק בתהליך דינמי, משמעותי לא רק להבנת העבר אלא גם של העתיד.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –הקדמה–פרופ׳ דניאל שרוטר

 

 

המזכ״ל של ״התאחדות העבודה המרוקנית״ – הארגון החזק ביותר בקרב המוסדות השמאליים־לכאורה – מאחז׳וב בן סדיק, התייצב בראש החלוץ ושיבח את עצמו בעתונו ״ל׳אוואן גארד״, על הצלחת ההוראה להחרמה- אולי מפני שרצה לפצות על יחסו הפושר בעבר כלפי UNPF, שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם המימשל:

״[החרם] לא יוגבל למיגזר המסחרי ולפועלי הנמל והסוורים.

בכל בתי-העסק, הן הפרטיים והן הממשלתיים, העובדים המרוקניים יסרבו לשתף פעולה עם סוכני האויב. כך במקצועות החופשיים שבהם עורכי-דין, רופאים, אדריכלים, החליטו לתמוך, תוך תמימות-דעים, בעם המרוקני כולו ביוזמתו זו,ולטהר את שורותיהם מגורמים אימפריאליסטיים־ציוניים…

החשיפה הפתאומית של האחיזה בממדי ענק שיש לאימפריאליסטים הציונים בחיים הפוליטיים־כלכליים של ארצנו – חשיפה שהיא תוצאה של עזות-מצח אנטי-לאומית מצד האויב הישראלי על אדמתנו – אינה פוסקת לייסר את המצפון הלאומי של העם המרוקני… וכך, ההתפרצות הלגיטימית הזו של המצפון, נהפכה לפעולה של הגנה עצמית, שהתבטאה בחרם בכל המישורים ובכל הרמות, ובדרישה לשחרור הכלכלה שלנו והמנגנונים החיוניים של מדינתנו, מהשתלטות האויב…״

היו אפילו יהודים מרוקנים שתמכו באופן עקיף במאבק הזה, והסגירו ״השפעה ציונית בקהילה שלהם״. הללו פעלו, חלקם מתוך אידיאולוגיה, ואחרים, מתוך רצון לנצל את המצב. וכך, תשעה אנשי-רוח ועובדי-ציבור מהדרגים הגבוהים, אנשי שמאל, פרסמו קול-קורא שהביא לשערורייה בקהילה, היות שרצה לקשר בין ה״מרוקניות״ לבין נטישת הזהות המסורתית היהודית. במסמך זה, שעליו חתמו בעיקר פעילים קומוניסטים (עו״ד ראלף בן הארוש, ד״ר ז׳וזף בנדלאק ושארל אלאלוף, המהנדסים חיים בנישתי ואברהם צרפתי, פרופ׳ סימון לוי, ליאון אלמעאלם, ז'וזף לוי, רנה אוחאנה ויצחק סבאג) נכתב כך:

״התוקפנות מצד ישראל נגד המדינות הערביות, מדיניות ההתפשטות שלה, הכיבוש והסיפוח של שטחים נוספים…

גורמים לכעס לגיטימי של המוני העם. הציונות מהווה סתירה של האידיאלים, אשר מזה מאות בשנים הפכו את השאלה היהודית לחלק מן ההשקפה הדמוקרטית ולמאבק נגד הגזענות.

אנו סבורים, שמחובתנו להזכיר את העקרונות הללו, משום שאנו משוכנעים, ועומדים על כך, שבתקופה המכרעת הזאת, שבה מרוקו זקוקה לכל בניה, מחובתו של כל מרוקני יהודי נאור, להביע את אהדתו לעמו בכל האמצעים, להילחם נגד האידיאולוגיה והפוליטיקה היהודיות בקרב המיעוט היהודי, ולקדם הכרה לאומית ומלאה בחוגים אלו. זהו קול ההיגיון והתבונה, קול היושרה והנאמנות. זוהי הדרך היחידה שתאפשר לקהילה שלנו לשגשג בחיק האומה אליה היא שייכת…”

לאחר זמן, שארל אלאלוף ורנה אוחאנה הכירו בכך שטעו.

מזכ״ל ה־UMT, שנעשה בוטה עוד יותר, עקב ההצלחה ללא-תקדים של הנושא האהוד הזה, הפך אותו אפילו לנשק נגד המלך עצמו. ב-7 ביולי 1967, במברק שלשונו הייתה ארסית במידה בלתי-רגילה, האשים את ראש המדינה בשיתוף־פעולה עם הציונים וב״הגנה על חסידיהם, יהודי מרוקו, ציונים במסווה של ג׳לאבה ממלכתית״. הכתוב המשיך כך:

”ה-UMT מוקיע בתקיפות את התמיכה המתמדת, ללא כל תנאי, שהממשלה תומכת כמחרחרי המזימות הציונים, נגד כלל ה-OCI [המועצה העליונה של המדינות האיסלאמיות], התנהלות מעין זו מצד המימשל, בנסיבות הטרגיות העוברות כעת על העולם הערבי, מהווה פגיעה בעם המרוקני, ועלולה להביא לתוצאות חמורות בקרב מעמד הפועלים, אשר חש בהתמרמרות את המעמסה החונקת של האימפריאליזם על הארץ ואת השתלטנות הציונית על מרכז העצבים של מנגנון המדינה המרוקנית…׳׳

הפעם הגזימו. כבר לא היה מדובר רק בהתקפה על היהודים, כי אם על המישטר. ראש הממשלה החדש, ד״ר מוחמד בן חימה, הורה לעצור, עוד באותו הלילה, את מנהיג האיגודים. בהמשך פרצה שביתה כללית כדי למחות על מאסרו. הוא הובא למשפט ונדון לעונש של שמונה־עשר חודשים בכלא, למען יראו וייראו, ובערעור אושרר גזר־הדין.

השלטונות, שדומה היה שהם המומים עקב הדמגוגיה הפאן־ערבית וההסלמה האיסלאמיסטית, ולאחר שהתקבל רושם שהם חוששים מפני עימות פנים־אל־פנים, שבו ונטלו את המצב לידם בתקיפות. ראש הממשלה החדש, טכנוקראט רחוק מכל קנאות, ד״ר בן חימה, הזהיר מפני ״כל מעשה נמהר נגד היהודים המרוקנים״. המלך הוקיע את ״המוחות המרושעים, אשר במסווה של סיסמאות בדבר הערביות והאיסלם, מתכוונים קודם כל [לקדם] אינטרסים פרטיים״ וברצונם לפגוע ביציבות המישטר בכך שהם חורתים על דגליהם ״סיסמאות בוגדניות״. המלך טען שהוא אינו זקוק לשיעורים בסולידאריות ערבית מאף אחד: ״מרוקו מילאה את כל חובותיה כלפי הערביות והאיסלאם, ואין שום סיבה לשבש את החיים בארך בגלל המאורעות במזרח הקרוב״. הוא הוסיף: ״המאבק כעת הוא במישור הכלכלי, הדיפלומטי והמדיני. מדובר במאבק שבו בונים סכרים, מקימים בתי-חרושת, ואין ספק, שאי-סדרים מהווים גורם הרסני עוד יותר מאשר המלחמה עצמה.״

כדי להשיב את השקט על כנו, חסן השני השתמש באותן מילים כמעט שבהן השתמש אביו המנוח ב-1948, כדי להזכיר לאזרחים היהודים והמוסלמים את חובתם. מן ההמונים המוסלמים המלך דרש שלא להפוך את היהודים המרוקנים הנאמנים לארצם ואת הישראלים ״התוקפנים״ למיקשה אחת, ולהפסיק בעקבות זאת את החרם הכלכלי נגד היהודים שבחרו להישאר במרוקו. ואילו לאזרחים היהודים הגיע קול-קורא רשמי מטעם המימשל שהזכיר כי:

״הזכויות שהוענקו להם עומדות בסתירה מוחלטת לכל תמיכה וסיוע שהמרוקנים בני הדת היהודית עשויים להעניק לציונות…הממשלה לא תהסס ליישם את החוק בכל חומרתו, נגד אלו שיואשמו בשיתוף־פעולה עם הציונות, ומזכירה ששיתוף- פעולה מעין זה עלול לגרום לשלילת האזרחות.״

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973

עמוד 115

היוונים ביקשו לכבות את ה – ח-ש-מ-ל היהודי.

 ח – חודש {קדושת הזמן}. ש – שבת {קדושת העולם}.

 מ – מילה {קדושת הגוף}. ל = לכבות.

"והייתה אך ש.מ.ח" = ש = שבת. מ = מילה. ש = שבת

האור הגנוז – בנרות חנוכה.

עת רצון במרומים – בשעת הדלקת נרות חנוכה,

כמו בזמן הדלקת המנורה במקדש (הזהר הק').

לכן, ניתן לבקש מבורא עולם – וישועת ה' כהרף עין, בא תבוא.

 

"האור הגנוז מששת ימי בראשית – מאיר בשעת הדלקת נרות חנוכה.

על כן יש להישאר ולשיר ליד הנרות אחר ההדלקה – לפחות חצי שעה"

 (רבי פנחס מקוריץ).

 

שיר: בבואתנו הרוחנית – לאור נרות חנוכה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

א.  "כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור" /

בזכות האור הבראשיתי  – "ויהי אור".

 

ב.  זהו "אור הגנוז" לצדיקים בעולם הבא /

אותו גנז הקב"ה בתורה, ובנרות חנוכה.

 

ג.  "האור הגנוז" מאיר בשעה שהנרות דולקים /

דרך הספירות העליונות – מתוך האורות המהבהבים.

 

ד. בשמונה נרות חנוכה, מתנוצצת לה הארה /

המהווה בבואה לנשמתנו הזכה והטהורה.

 

ה. לכל אחד – מאיר אור משורש נשמתו /

אור השייך רק לו, ואינו דומה לאור חברו.

 

ו. לכל אחד – יש הילת זהר העוטפת אותו סביב /

הילה המשתקפת מתוך זיו פניו ואור עיניו תמיד.

 

ז. מוח, פה, שתי אוזניים, שני נחיריים ושתי עיניים /

כנגד שמונת קני מנורת החנוכה – המאירים.

 

ח. ברגע של הארה, יתנוסס האור מלב אוהב /

לב שמח שאינו כועס, רק מחבק ותומך.

 

 

מדרש/שיר. "האור הגנוז – בנרות חנוכה".

 

המחבר {עבדכם הנאמן} נולד בשבת כ"ג כסליו פרשת 'וישב', ומצות ברית המילה שלו, התקיימה בשבת, חנוכה ור"ח טבת, בבחינת הכתוב: "והחוט המשולש – לא במהרה ינתק". לסדר פרשת 'מקץ'.

השיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה", בנוי משמונה מחרוזות לכבוד חג האורים בן שמונת הימים.

 

השיר מבטא את "האור הפנימי" המאיר בתוכנו, ו"האור המקיף" הזוהר מסביבנו, המשתקפים דרך נרות חנוכה. האורות הנ"ל, אמורים לעזור לנו לגלות טפח מהאורות הסמויים הצפונים בתוכנו, והיכולים לפרוץ במלוא הדרם מתוכנו בחג האורים, בהתאם לרצוננו והשקעתנו, כדברי רבי פנחס מקוריץ תלמיד הבעש"ט:

 

"האור הגנוז – בא בשעת הדלקת נרות חנוכה. על כן יש… להישאר ליד הנרות אחר ההדלקה – חצי שעה".

 את הזמן הזה מול הנרות, יש לנצל ללימוד תורה שהיא אורה, וכן לשבח ולהלל לאדון הנפלאות מתוך שירה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשירי חנוכה כמו "מעוז צור" המתאר את הגלויות והגאולות של עם ישראל.

 

מוטיב האור – בשיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה".

 

רש"י: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא".

רבנו אור-החיים- הק': "האור ירמוז אל התורה, כי היא האור הנערב, ולה יקרא אור…".

 

האור כידוע, פותח את תהליך הבריאה ככתוב: "ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור. וירא אלוקים את האור כי טוב, ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך". "ויקרא אלוקים לאור יום…" (בר' א, ג – ה).

חמש פעמים מופיעה המילה אור – כנגד חמישה חומשי תורה, כדברי רבי סימון: "יהי אור – כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. 'ויהי אור' – כנגד 'ואלה שמות'  שבו יצאו בנ"י מאפלה לאורה. 'וירא אלוקים את האור כי טוב' – כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. 'ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך' – כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. 'ויקרא אלוקים לאור יום' – כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות" (בר' רבה ג. ה).

 

רש"י אומר: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא" (רש"י ע"פ חגיגה יב ע"א).

רבנו "אור החיים" הק' ששילב את המילה אור בשם פירושו לתורה "אור החיים", מסביר את האור כך:

"או ירמוז אל התורה, כי היא האור הנערב, ולה יקרא אור, דכתיב: 'כי נר מצוה, ותורה אור' (משלי ו, כג). ובעל נפש הוא בעל תורה, והוא אומרו 'ויאמר אלוקים יהי אור', שהיא הנשמה שאורה רב להיותה חצובה מתחת כיסא כבודו יתברך, חלק אלו-ה ממעל. שולחה ה' להאיר אל האדם לבל יטבע בטיט היצר הרע… וירא ה' את האור אשר נתן באדם כי טוב, שבאמצעותו ילך האדם בדרך הטוב והישר" (בר' א – ד).

פועל יוצא מדברי קדשו: האור שנברא בתחילת הבריאה, איננו האור שנברא ביום רביעי, אלא אור התורה.

לאור מדרשים רבים, ניתן גם לפרש שבנוסף לאור שנברא ראשון,  גם תורתנו הקדושה נבראה אתו.

האור הגנוז האיר לאדם הראשון ל"ו שעות: מיום שישי עד מוצש"ק בו העולם החשיך,  והקב"ה זימן לאדם הראשון את האש במוצש"ק. לכן, מברכים 'בורא מאורי האש'.  בתורת החסידות, קושרים בין ל"ו שעות בהן האיר האור הראשון שנגנז,  לאור ל"ו נרות חנוכה, בהם גם נגנז אותו אור אלוקי.

 

לכן, יש להיות ליד הנרות לפחות חצי שעה,  מתוך שירה ולימוד תורה,

כדי לזכות בניצוצות – מהאור הגנוז והטהור.

בהדלקת נרות חנוכה, דומים אנו לכהנים שהדליקו את המנורה,

כאשר ביתנו הופך למעין בית מקדש.

הרה"ג יהודה עייאש ע"ה כותב בספרו "קול יהודה" על התורה (נב, א):

מנהג אמירת  פסוקים הקשורים באור בפתיחת ההיכל בחנוכה, מיוסד ע"פ הראשונים, ומרחיב על כך ע"פ הדרש. יהודי המערב – מרוקאים וכו', ממשיכים כדרכם בקודש, לומר את הפסוקים.

הרה"ג יהודה עייאש: מרבני אלג'יר, שנתן הסכמה לרבנו-אור-החיים" הק' על ספריו, וכתב בין היתר:

"מראות אלוקים ראינו עולים במעלות עליונים למעלה, דמי לבר אלהין – החכם השלם המופלא סיני ועוקר הרים…".

הוא זכה לעלות לארץ ישראל, ושימש כראש ישיבת "כנסת ישראל", תפקיד בו שימש רבנו-אור-החיים-הק'.

 להלן מבחר פס' שאומרים בפתיחת ההיכל, וניתוחם:

 

"נר ה' נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הספוגות בשמן, הדומות לגוף האדם.

הנשמה כביכול, "מחפשת בחדרי בטן" ובשאר איברי הגוף, כדי להאיר ולהזהיר את אותם רמ"ח איברים שיקיימו רמ"ח מצוות עשה, ולהיזהר ב-שס"ה מצוות לא תעשה, כפי שהצטווינו ע"י הקב"ה בתורתנו הקדושה והטהורה – כמנורה הטהורה, בבחינת הכתוב: מבשרי אחזה אלו-ה" (איוב יט כו).  

 

חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו  להיות ליד הנרות, ובפרט בחצי שעה הראשונה כדי להודות ולהלל לקב"ה, ועל הדרך לבקש מהכול יכול היושב במרומים, ומצפה לתפילותינו.

לכל אחד מאתנו, הקב"ה נתן אור משלו השייך רק לו. לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה המלך: "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל).  

רבי אברהם אבן עזרא מסביר את הפסוק "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה": "והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופו…. והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו".

המלבי"ם: קנאת הלב גורמת לרקב העצמות, דבר המחזיק את הגוף. לכן, רוב בני אדם הולכים ונהיים כפופים, היות והעצמות נשחקות בגלל הקנאה. ישנם צדיקים שגם במותם גופם נשאר שלם, היות ובמקום קנאה, השפיעו והרעיפו אהבה על אחרים. שנזכה אמן סלה ועד.

על כל אחד מאתנו להצית את האור האלוקי שבו, ואז הקב"ה ישפיע עליו ממרום מאורו וטובו יתברך, בדומה לאש התמיד על המזבח, המורכבת משילוב של האש שירדה מהשמיים בחנוכת המזבח ביום השמיני, ואש הכהנים מידי בוקר. כאשר האדם משעבד את מחשבתו, דיבורו ומעשיו לקב"ה, הוא זוכה שגופו יהפוך כמרכבה לשכינה. לעומת זאת, כאשר האדם מגביר את יצריו כמו המיתיוונים, הוא מדכא את נשמתו ואת שאיפתה לפעול לאור יעודה.

"נר לרגלי דברך – ואור לנתיבתי" (תהלים קי"ט, קה).

"אם נר למה אור, ואם אור למה נר. אלא אמר דוד: כשאני מתחיל בדבר תורה, מעט אני מתחיל בהם, והם נובעים. וכשאני נכנס לתוכה – נפתחים לי שערים הרבה. לכך אמר דוד נר ואור" (מדרש תהלים בובר, מזמור כז).

מצוה אחת דומה לנר אחד המאיר את רגלי האדם בהליכתו בחושך, ואילו לימוד תורה, דומה לאור המאיר למרחקים. כאשר מקיימים מצוה ואח"כ עבירה, עלול הקב"ה לקזז ביניהן, לא כן מצות לימוד תורה, המלווה אותנו לתמיד.

"כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור" (תהילים לו, י).

הקב"ה אומר לאדם: "אמר בר כפרה: הנפש (הנשמה) והתורה נמשלו לנר. הנפש (הנשמה), דכתיב: "כי נר ה' נשמת אדם" (משלי כ), והתורה דכתיב: "כי נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו כג).

אמר הקב"ה לאדם: נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך – זו התורה, ונרך בידי – זו הנפש (הנשמה).

 אם שמרת את נרי, אני משמר את נרך.

כלומר, חיי האדם – "כי עמך מקור חיים", תלויים בתורה שהיא מקור האור.

 

הבן איש חי ע"פ המרח"ו בשערי קדושה אומר: "כי עמך מקור חיים" – עולם האצילות השייך אצל בורא עולם, ואפילו משה רבנו זכה לאצילות המלובשת בבריאה, והאדם יכול להשיג רק את האור שבעולם הבריאה דרך התורה.

"כי נר מצוה – ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג).

כמו שהאור מאיר לעולם באופן תמידי, כך קיום מצוות ולימוד תורה.

הדימוי בו משתמשת התורה לתיאור ההארה האלוקית הוא אור, ככתוב "נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו, כג).

כלומר, התורה שווה אור, והתורה היא מקור האור. האור בלשון רבים = אורות = 613 = תרי"ג מצוות.

מצוה אחת דומה לנר, לימוד תורה לעומת זאת, דומה לאור.

"ודרך חיים תוכחות מוסר" – המוכן לשמוע ולקבל תוכחות ומוסר – יזכה לחיים.

 

"אור מקיף" ו"אור פנימי".

"אור מקיף": בזמן בו האדם משתוקק להשיג רוחניות, הוא מרגיש את השפעת ה"אור המקיף" שעוטף אותו.

ה"אור מקיף" נמצא בתוך האדם, מצד שני נשאר "רחוק" ממנו, היות ולא נקלט בו.

 כדוגמא ל"אור המקיף", נשתמש באור השמש המאיר את ביתנו דרך חלוננו. אמנם, האור נמצא בתוך הבית, והוא מאיר את פנימיותו ותכולתו, אבל הבית אינו משתנה במהותו, וכאשר מחשיך, הבית חוזר להיות חשוך כמקודם. כלומר, מרגישים עם ובלי כאחד.

"אור פנימי": כאשר האדם משיג השגה רוחנית, מתגלה בו ה"אור הפנימי". האדם חש את האור, ונקלט בחושיו. כמו כן, האדם נברא עם "אור פנימי" שלם, אותו אנו אמורים לגלות ע"י קיום תורה ומצוות, בבחינת "אור מקיף". למעשה, האדם מוציא לפועל את הפוטנציאל הרוחני הטמון בו, וזה בעצם יעוד האדם עלי אדמות. המצב האידיאלי הוא לזכות להשוות בין האור הפנימי לאור המקיף.

 משה רבנו אכן זכה לכך, ולכן "לא כהתה עינו ולא נס לחה". (דברים לד, ז).  

שיר האור, מאת הרב קוק:

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר /

ואין נרו שלו כנר חברו / ואין איש שאין לו נר /

וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים /

להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו".

 

."על הנסים… ועל הנפלאות…

בימים ההם בזמן הזה…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר את הפסוק הבא לחנוכה. "מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון.

 משה רבנו נתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא.

 גם כשנראה שליוונים שונאי ה' יש תקומה, הקב"ה מחץ אותם".

כן יהיה בעזהי"ת בימינו, לכל אויבינו.

 מתוך ברכת משה רבנו לשבט לוי שמזרעו יצאו מתתיהו ובניו הכהנים

(רבנו-אור-החיים-הק'. דברים לג, יא).

תורת ישראל – מול התרבות היוונית אז,

 והתרבות החילונית המיתיוונת כיום.

רמב"ן: "כי היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו". (הרמב"ן ויקרא טז, ח).

לדעת רבנו הרמב"ן, התרבות היוונית כמו התרבות החילונית בימינו, מאמינה רק במורגש ובמוחש, לכן הם טימאו את השמנים, היות ולדעתם אין הבדל בין שמן טהור לשמן טמא, כמו שאין הבדל בין שבת ליום חול וכו'.

 הם גם כופרים בה', היות ולא ניתן להוכיח את קיומו מבחינה מוחשית. חילוני תמיד ישאל: תוכיח לי…

 

"ועוררתי בניך ציון – על בניך יון" (זכריה ט, יג). רבי צדוק מלובלין אומר: המילה "ציון" מורכבת מהאות

 צ + יון. כלומר, התגברות עם ישראל על יון תלויה באות צ' המסמלת את יוסף הצדיק אודותיו אנו קוראים בפרשיות השבוע בימי החנוכה. במפגשי יוסף ואחיו, עם פרעה, אשת פוטיפר, סריסי פרעה, מתגלה לפנינו יוסף המאמין בה', המצהיר מעל כל במה ללא מורא, דברי אמונה: עם אחיו: "את האלוקים אני ירא".

עם אשת פוטיפר: "איך אעשה את הרעה הגדולה – וחטאתי לאלוקים. עם פרעה: "האלוקים יענה את שלום פרעה" וכו'.  

הביטויים "ציון ו"יוסף" שווים בגימטריה – 156, דבר המסמל את היכולת לנצח את אויבינו, רק בזכות צדקותנו

נ"ס = ס-ומך נ-ופלים.

נס – התערבות אלוקית במהלך האירועים עלי אדמות.

שלושה סוגי נסים: נס גלוי {נסי מצרים}. נס נסתר {פורים}.

נס משולב מנסתר וגלוי{חנוכה}.

 

הנסים הגלויים: במצרים נעשו נסים גלויים כמו עשר המכות, קריעת ים סוף וכו', בהם היה שינוי פני הטבע.

 

הנסים הנסתרים: האירועים שהתרחשו במגילת אסתר, הם נסים סמויים, היות והכל התנהל ע"פ הטבע במישור הגלוי, ורק כאשר קוראים את המגילה מחדש ובעיון, מגלים את ההיבט הסמוי, כמו בסיפור פואנטה. כדוגמא, נציין את התזמון בין "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" כך שהוא דורש להביא בפניו את ספר הזיכרונות בהם מסופר על הצלתו בידי מרדכי, לבין הגעת המן בבוקר הדורש לתלות את מרדכי.

הנסים המשולבים בנסים גלויים ונסתרים:  באירועי חנוכה, אנו מגלים מצד אחד את המישור הטבעי בו יוצאים החשמונאים למלחמה נגד היוונים, ומצד שני ניצחון מעטים על אימפריית רשע רבת חיילים, כנאמר בתפילת "על הנסים": "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים". כמו כן, נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד, המבטא נס גלוי

רבנו "הבן איש חי" כותב שטבע הימים האלה שיעשו בהם ניסים, וזאת בניגוד לשאר ימות השנה בהם כאשר הקב"ה עושה נס לאדם, הוא מנכה לו מזכויותיו (עוד יוסף חי). כפי שאמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת…". פירוש, קטנו זכויותי בגלל החסדים של אמת  בהם אני זוכה, כדברי רבנו אוה"ח הק'. (בר' לב, יא).

האות של חודש כסלו היא ס, אות המוקפת והנשמרת מכל עבריה. כך חודש כסלו. הוא מוקף ומשופע בניסים גדולים שהיו לאבותינו בימים ההם, ולנו בזמן הזה.

האות של החודש הקודם מרחשוון היא נ' דבר היוצר יחד נס, הרומז לביטוי "סומך נופלים".

 

הרב קוק: "הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים". (הרב קוק). דבריו רומזים לשילוב שבין הנס האלוקי להברקה הרוחנית אלוקית של החשמונאים, שבזכותה עזר להם הקב"ה לנצח בדרך של נס נסתר המסתתר בתוך הטבע.

 הם יצאו למלחמה ביוונים מתוך מטרה לבטל את גזירות השמד: מילה, שבת והחודש, ולהחזיר את עבודת הקרבנות בבית המקדש. לכן, הקב"ה עזר להם לנצח.

 

לפני המרד, עם ישראל חי תחת האימפריה היוונית במשך למעלה 160 שנה מבלי למרוד, כך שמרד החשמונאים החל רק מסיבות דתיות, כאשר היוונים גזרו על השבת, החודש והמילה, והכניסו צלם להיכל.

ניתן לומר שנס הניצחון במלחמה הוא נס בתוך הטבע, היות והמלחמה של מעטים נגד רבים, נמשכה זמן רב.

נס פך השמן לעומת זאת, הוא נס שמעל הטבע היות וכמות שלושה וחצי לוג שמן המספיקה לערב אחד, הפכה לעשרים ושמונה לוג שהספיקו לשמונה ימים.

מעטים מול רבים – עם ישראל מעל למזל.

נסי "חנוכה" בתקופת המכבים  –  ובימינו.

עמ"י מלומד בניסים מאז ומעולם, דבר הבא לידי ביטוי באופן גלוי בנסי יציאת מצרים שהתגלו מעל הטבע,  דרך נסי פורים שהתרחשו בתוך הטבע, וכלה בנסי חנוכה בהם משולבים הטבע ומעל הטבע, כדברי הרמב"ן: (בר' יז, א).

"אל שדי… זה השם בו מציל הקב"ה את הצדיקים כדי להחיותם מרעב, ולפדותם מיד חרב, ככל הניסים הנעשים לאברהם ולאבות… אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כניסים שנעשו ע"י משה בעשר המכות, שהם מופתים המשנים את הטבע,  והם נעשו בשם מיוחד אשר הגיד ה' למשה". 

להלן שני מקורות חשובים המלמדים אותנו על הייחודיות בעשיית נסים לישראל בהשוואה לגוים:

א.  בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). ליעקב אבינו לעומת זאת, ה' מדמה אותנו לעפר: "והיה זרעך כעפר הארץ" (בר' כח, יד).

המדרש מתרץ את הסתירה בכך שכאשר אנו עושים רצונו של מקום, אנחנו עליונים מעל לכוכבים, ושום אומה לא תוכל עלינו, והניצחונות יהיו ע"פ נסים ונפלאות כמו במלחמת אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות, אותן ניצח בחצי לילה ללא נשק, והשתמש בעיקר בעפר וכו' כדברי הנביא ישעיה. כמו כן, בכיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון. 

לעומת זאת, כאשר אנו לא עושים רצונו של מקום, דומים אנו לעפר שכולם דורכים עליו. (אגד"ב, פרק לט). דבר המרחיק אותנו מניסים ונפלאות.

 

ב. רבנו ה"כלי יקר" מלמד אותנו פרק חשוב בתעשיית הנסים שעושה ה' לישראל על פי הפסוק:

כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם-רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

(דב' כ, א). "וזה הנס אשר עושה הקב"ה לישראל, שאע"פ שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם "סוס ורכב" אחד – כאיש אחד. מכל מקום, בקרבכם למלחמה… ישלח בהם ה' מהומה וייפרדו איש מאחיו, ותהיה חרב איש ברעהו… עד שכל שבע האומות ינוסו". אומר לנו הקב"ה: "לא תירא מהם" למרות שנראים לך כמאוחדים = "סוס ורכב" אחד, וכן רבים = "עם רב", זה רק בעיניך  = "ממך", ולא בעיני ה' = "כי ה' אלוקיך עמך".

הנס השני שעושה הקב"ה לישראל הוא: למרות שאנחנו מעטים, הקב"ה מראה אותנו בעיניהם כרבים. קיימות דוגמאות אינסופיות ממלחמות ישראל מאז הקמת המדינה, כמו במלחמת ששת הימים בה נסו על נפשם מאות אלפי חיילים מצריים ללא נעלים מול קומץ חיילי ה'.

 

 כמו כן, הפילוגים בין מדינות ערב והמלחמות הפנימיות והאכזריות בסוריה ומצרים, לוב ותימן, והרשימה ארוכה.

שורש התופעות הנ"ל – השגחה אלוקית נסית עלינו. על כך יש לנו רק להודות ולהלל לאבינו שבשמים. ראה מבצע "עמוד ענן" שנמשך 8 ימים כנגד 8 ימי החנוכה, כאשר רק בודדים נפגעו מאלפי טילים שכוונו לאנשים, נשים וטף.

קדושת הזמן, קדושת העולם, קדושת הגוף – בחנוכה.

 

 

"מצות חנוכה – מצוה חביבה היא עד מאד,

וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס,

ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו…" (רמב"ם הלכות חנוכה, ד, י"ב).

 

 הרמב"ם בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את יפעת והדרת מצוות חנוכה, בכך שמכנה אותה "מצוה חביבה היא עד מאד", ביטוי לא מקובל לגבי שאר המצוות. כהוכחה לחביבותה, יעידו מיליוני נרות החנוכה הרבים המתנוססים והמתנוצצים באור יקרות בפתחי הבתים ובחלונות עם ישראל, ובפרט בירושלים עיר קודשנו מקום המקדש בו נעשה הנס מלפני 2188 שנים, כאשר מתתיהו החשמונאי נכדו של שמעון הצדיק וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר, ויהונתן – הרימו את נס המרד נגד האימפריה היוונית מתוך אמונה עזה בקב"ה, שאכן יעזור להם למגר את שלטון הרשע של אנטיוכוס אפיפנס  שגזר על היהודים גזירות שמד, בכך שביטל למעשה את קיום המצוות המרכזיות: קידוש החודש, שבת ומילה הרמוזות בשרש שמו של זקנו של מתתיהו חשמ-ון.

 

 

 ח.ש.מ – ון: ח = חודש. ש = שבת. מ = מילה.

המצוות הנ"ל מהוות מצוות מרכזיות בעולם היהודי.

ח.ש.מ = מ.ש.ח. בשמן, נמשחו הכהן , המלך והנביא בהכתרתם

 

א. חודש = קדושת הזמן, היות וע"י קידוש החודש, בני ישראל יודעים מתי יחולו חגי ישראל. לכן, היוונים ניסו להשכיח מהם את המועדים ע"י ביטול קידוש החודש. היוונים ככל הגוים, מונים לשמש, בניגוד לישראל המונים לירח. היוונים טענו שאין למנות לירח, היות ואין לו אור משלו, ומושפע בעיקר מאור חוזר של השמש.

ב. שבת = קדושת העולם, השבת מקדשת ומקיימת את ימי השבוע, ומהווה נשמתם כדברי רבנו "אור החיים" הק': "כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים, יבוא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים…" (בר' ב, ג).

ג. מילה = קדושת הגוף המהווה חותמו של הקב"ה בגוף האדם, והצורך לנהוג בו בקדושה. היוונים טענו שהאדם הוא מושלם, לכן אין לעשות ברית מילה, דבר הגורם לדעתם, לפגם בשלמות הגוף.

ד. ו"ן = ו – הקב"ה נ – סים נ – תן.

 

היוונים ביקשו לכבות את ה – ח-ש-מ-ל היהודי: ח – חודש. ש – שבת. מ – מילה. ל = לכבות

 

"מעוז צור ישועתי"

שיר האמונה בצור ישראל וגואלו.

 

 

השיר היפה הזה נכתב לפני כ 900 שנה ע"י משורר בשם מרדכי, לאור האקרוסתיכון בראשי הבתים. 

השיר בנוי מ-6 מחרוזות המתארות את 4 הגלויות והגאולה: מצרים, בבל, פרס (פורים), יון. {בתים: 2 – 4}.

בבית הראשון, מתוארת התקווה והציפיה לחידוש הקרבת הקרבנות בבית המקדש, ואילו בבית האחרון מתוארת הציפיה לישועה מגלות אדום בה שרויים, נקמת ה' באויבינו, והגאולה העתידית. 

 

"מעוז צור ישועתי": כותרת השיר מכילה שיבוץ: "היה לי לצור מעוז, לבית מצודות להושיעני" (תהילים לא, ג). כלומר, בגלל אמונתי העזה בקב"ה, הוא יעזור לי מול רודפי, בדומה לצבא הבוטח במצודות ובמעוזים (מבצרים) הבנויים מ"צור" = סלע, שיגנו עליו במלחמה. המשורר מדמה את האדם המאמין והבוטח באלוקים, ל"צור ישועתי".

 

בית א':  "תיקון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". אנו מתפללים לבניין המקדש שם נקריב קורבן תודה לה'.

"לעת תכין מטבח מיצר המנבח" – אנו מצפים מה' שיפרע מצוררי ישראל שאת ראשיתו, אנו רואים לנגד עינינו בקריסת ישמעאל בסוריה, לוב, טוניס, תימן, עירק, איראן, ובראשן מצרים, כדברי הכתוב בישעיה:

"וסכסכתי מצרים במצרים,  ונלחמו איש באחיו , ואיש ברעהו עיר בעיר, וממלכה בממלכה" (ישעיה יט, ב).

כמו כן, דברי "בעל הטורים" לסמיכות בין "ואלה שני חיי ישמעאל… על פני כל אחיו – נפל", לבין "ואלה תולדות יצחק" (בר' כה, יז – יט): "כשיפול ישמעאל באחרית הימים – אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק".

 

  אנו גם עדים לקריסת אירופה האדומית, עם הצפתה במיליוני מוסלמים הנוהרים אליה, וכן לקריסה כלכלית של מדינות כמו איטליה = רומא שהחריבה את מקדשנו, יון הרשעה בתקופת המכבים, ספרד שגירשה את יהודיה וכו'.

 אז = {8}  אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח" – בע"ה נזכה לגמור ההלל בבניין אריאל, ונזכה לשיר  "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" הרומז כדברי הגמרא לחנוכת הבית השלישי על שם דוד מלך ישראל. כידוע, לא נקרא הבית הראשון על שמו אלא על שם בנו שלמה, בגלל שידוע לפני הקב"ה  שהוא עתיד להיחרב.

ראשי התיבות של: מ-זמור ש-יר ח-נוכת ה-בית ל-דוד = ש-מ-ח-ה ל-תמיד.

 

בית ב': גלות מצרים – "חיי מררו בקושי, בשעבוד מלכות עגלה". והגאולה – "ובידו הגדולה – הוציא את הסגולה".

בית ג': מתאר את גלות ישראל בבבל "ובא נוגש והגלני", והגאולה – "קץ בבל, זרובבל, לקץ שבעים שנה".

בית ד': גזירות המן ועונשו – תלייתו עם רוב בניו, והגאולה ע"י הרמת קרנו של מרדכי – "ראש ימיני נשאת".

בית ה': גזירות היוונים "וטמאו כל השמנים", ונסי חנוכה – "ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים".

בית ו': תפילה לקב"ה על הגאולה מאדום – "דחה אדמון {אדום}, בצל צלמון" {העובדים לצלם}.

כמו כן, לנקום באויבינו: "נקום נקמת עבדיך, מאומה הרשעה", ולקרב לנו את הישועה ע"י "רועים שבעה".

 

 

בבית הראשון והאחרון בשיר, קיימת סגירת מעגל,

היות ובשניהם מצפים אנו לגאולה ולנקמה באויבינו.

 

 

שלטון ריבוני בארץ ישראל,

 בעקבות מדינת החשמונאים.

 

הצהרת שמעון החשמונאי לשליח אנטיוכוס הרשע:

"הארץ אשר שבנו לרשתה, אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה.

כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו,

לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה"  (ספר חשמונאים א' פרק טו' לד-לה).

 

המשפט הנ"ל,

ראוי שיהיה נר לרגלם של מנהיגי עמ"י, גם בדורנו.

 

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם… והורשתם את הארץ וישבתם בה,

כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…

 

 ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם – לשכים בעיניכם, ולצנינים בצדיכם – וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(במדבר, לג, נא– נו).

 

הכרזתו של שמעון החשמונאי, הושפעה מהפס' הנ"ל, כפי שיוסבר להלן.

 

רבנו רמב"ן: "מצווה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה, לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". (במדבר לג, נג).

 

רש"י הק' מסביר במילה אחת את הביטוי "והורשתם = וגירשתם" (מסעי לג, נב). כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש. כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…"  (במדבר לג, נ- נו).

 

רש"י  הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה".

עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו. אכן, רוח הקודש שכנה בבית מדרשו.

 

רבנו אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה". בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו  להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".

 

רבנו אור-החיים-הק' טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב: "לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י. גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה", כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".

 

הדברים אמנם נאמרו לפני למעלה מ- 270 שנה ע"י רבנו "אור החיים" הק' – אבל הם כל כך אקטואליים.

 העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. הרשויות מתקשות לגרשם בגלל כוחות אפלים מהערב רב העוזרים להם.

ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית וביו"ש,

מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – תורת אלוקים חיים.

 

טו"ר אורח חיים סימן תקס"א:

"הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר על הראשונה שרואה: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע" (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להן, כמו מן הצופים לירושלים)

 

 מגן אברהם או"ח סימן תקס"א:

בחורבנן – אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהן, מקרי חורבן.

 

 הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל:

גבורת עם ישראל בזמן הקמת המדינה הופיעה בשתי צורות:

א.  האומץ של המנהיגים להכריז על הקמת מדינה יהודית למרות שזה היה מסוכן, ועמים רבים התנגדו לכך.

ב.  האומץ של לוחמי ישראל שנלחמו במסירות גדולה, נגד כל הצבאות הערביים שתקפו את המדינה.

 

הרב שלמה אבינר: "וזו מצווה המוטלת על הציבור, ולא על כל אדם יחיד. מכאן למדים כי לפי הרמב"ן, יש מצווה מהתורה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל".

ע"י שמירת עיניים, זוכים לאור הגנוז, דוגמת

הרה"צ רבנו מאיר אביחצירא זיע"א –

בנו של האדמו"ר הרה"ק סידנא בבא סאלי זיע"א.

שמאוד הקפידו על שמירת העיניים.

 

האדמו"ר רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנו של סבא קדישא  האדמו"ר בבא סאלי זיע"א,

ידוע ומפורסם בקדושתו הרבה הבאה לידי ביטוי בשמירת העיניים, האופיינית לרבני משפחת אביחצירא לדורותיה, וכבעל מופת שרבים וטובים שיחרו לפתחו. אכן, רבבות זכו שתקוים בהם ברכת "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים" בזכות רבנו מאיר זיע"א.

 

הרה"צ רבי מסעוד מלול זצ"ל שהיה החזן בבית הכנסת של בבא סאלי במרוקו, והיה שכן של הורי בטבריה סיפר: משפחה יהודית שגרה בלונדון, איבדה את בנה. נעשו חיפושים נרחבים בהם השתתפה הקהילה היהודית והמשטרה המקומית, אבל העלו חרס בידם.

 

לאבי המשפחה היה אח תלמיד חכם שגר בארץ. כאשר התבשר על האסון שנחת על אחיו, מיד עשה את דרכו לביתו של בבא סאלי זצ"ל בנתיבות. באותו היום לא התקיימה קבלת קהל אצל בבא סאלי זיע"א, לכן החליט לנסוע לאשדוד אצל "בבא מאיר" בנו. האדמו"ר הקשיב לאורח, ומיד לקח פיסת נייר עליה שירטט שמות של מספר רחובות בלונדון. הוא ציין על המפה את מקום מגורי המשפחה בלונדון, ואחרי זה את מקום הילד האובד. רבנו ביקש שהאבא של הילד ילך לכתובת הנ"ל, ויחכה לא הרחק מהבית, והילד יופיע.

האח טילפן מיד לאחיו בלונדון, ומסר לו את דברי האדמו"ר. האח בלונדון אכן עשה כדברי הרב, ולפתע הבן האובד יצא מהבית בו היה מוחזק, ורץ לזרועות אביו.

 

 התברר שהילד ניצל רגע של חסד בו הדלת לא הייתה נעולה, ומיד רץ החוצה בכל כוחותיו.

האדמו"ר רבנו מאיר אביצירא זיע"א, לא היה מעולם בלונדון, כך שכל דבריו היו ברוח הקודש.

בזכות שמירת העיניים הרבה בה נזהר, הוא זכה לראות דרך האור הגנוז, את הרחוב ואת המקום בו מוחזק הילד האובד.

 

חנוכה מאיר ושמח, ומלא בניסים ונפלאות

 – משה אסולין שמיר הי"ו.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, והחכמים הרבים האחרים המאירים בספר בחוכמתם האלוקית הרבה.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ונרקם באור יקרות.

בריאת איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה נ"י בר זוהרה ע"ה וב"ב, קרן, ענבל ולירז חנה וב"ב, אחי ואחיותיו וב"ב.

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה.

יששכר בן נזי ע"ה  יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה. אהרן אזרד בן סימי ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

 

ויסעו מ… ויחנו ב…

בפרשת ״מסעי״ מסופר על מסעות וחניות בני ישראל בצאתם ממצרים, עד הגיעם לארץ המובטחת. יהודי אחד ושמו חנניה טרראז (חנניה הרוקם – כי זה היה מקצועו), שהיה ליצן ידוע, עלה לתורה ביום שבת, בקטע של מסעות בני ישראל ומקומות חנייתם. החזן קורא: ״ויסעו מ… ויחנו ב… ויסעו מ… ויחנו ב…״ באמצע הקריאה אותו יהודי פונה לחזן הקורא בתורה ואומר לו, ספק בליצנות ספק ברצינות: ״תעצור כאן, אני רוצה לרדת, כי הראש שלי הסתחרר מרוב הנסיעות והחניות״. החזן עונה לו בהלצה ״חכה, עוד מעט נגיע לתחנה הסופית. ובסך הכל, מה יש לך להתאונן, הרי עשית טיול יפה ולא שילמת פרוטה״. החזן, כמובן, המשיך לקרוא עד סוף הקטע.

אותו אדם בחוזרו למקומו עשה כאילו הוא מתנדנד מסחרחורת הנסיעה. הקהל צחק והשתעשע ממעשהו של יהודי זה.

על אותו חנניה ראה גם בסיפור אחר.

שלושה תלמידים שנתלו יחד

סיפור זה התרחש לנגד עיני. בעירנו סאלי היה רבי מלמד תינוקות דבית רבן, ושמו ר׳

משה מלכא ז״ל, עליו סיפרתי כבר סיפור אחד. הרבי הזה היה ידוע באכזריותו בהענשת תלמידיו. היו לו כמה דברי ענישה: ״סאווט״ (שוט עשוי מאבר המין של פר, מיובש בשמש), ״פאלאקא״ (מוט עץ, ובו מושחל חבל) להלקאה על הרגליים, ובנוסף לכל זה היה לו חבל קשור לתקרה, עולה ויורד באמצעות גלגלת, כמו חבל של באר.

בחבל זה השתמש לפעמים להענשת ילדים. לפי תכנית הלימודים שהיתה נהוגה במרוקו, בשבת של חול המועד, היינו לומדים ספר משלי ופרקי אבות, בתרגום ערבי. כל שבוע פרק אחד משניהם, מפסח עד לחג שבועות. יש לציין שגם בשבתות ובחגים לא השביתו הלימודים, בכוונה שלא להפסיק לימודי תורה.

בשבת ראשונה, הרבי ראה ששלושה תלמידים לא באו. שלח אחד התלמידים לקרוא לאדם, ששמו חנניה כהן בן שרה (שנקרא בקיצור, חנניה בן שרה).

חנניה בא, והרבי אמר לו: ״חסרים שלושה כבשים (ילדים) שלא באו לשיעור. אם תביא לי אותם, תקבל מחר ממני חצי ריאל בעבור כל אחד מהם״.

בקרבת רחוב היהודים היה נהר גדול, אשר בעלות גדותיו יצר לידו כעין בריכה די גדולה, בה ילדים רבים למדו לשחות. חנניה זה ידע שרק שם הוא ימצא את שלושת הילדים. ואכן מצא אותם שם כשלגופם רק התחתונים בלבד, קרא לאחד מהם בשקט, חטף אותו, נשא אותו על שכמו והביא אותו לרבי. ״הנה כבש אחד בינתיים״. שוב חזר לאותו מקום וחטף עוד ילד, וכך עשה עד שהביא את שלושתם. וכולם בתחתונים בלבד.

הרבי תלה את שלושתם באותו חבל, וקשר רק רגל אחת של כל אחד. רגליהם מורמות למעלה להלקאה.

לכל אחד נתן לו ספר ביד כשהוא קשור ותלוי ורק כתפיו מונחות על הרצפה. וכך למדו פרק במשלי כשהם קשורים ותלויים כמו כבשים, ומדי פעם הרבי הנחית על כפות רגליהם כמה הצלפות שוט. הרבי הזה היה ידוע כמלמד טוב, אבל הרבה אנשים לא רצו לשלוח את ילדיהם ללמוד אצלו, ביודעם כי הוא מחמיר מאוד בעונש התלמידים שלו. אצלו למדו כל חמשת האחים שלי, וגם אני עצמי. גם אשתו, שלפעמים ניסתה להציל ילדים מידו, לא פעם ספגה הצלפות שוט מידו.

אבל לזכותו ייאמר, שהוא הוציא תלמידים רבים, שעלו בלימודיהם על תלמידים מ״חדרי״ לימוד אחרים. אולי מפחד אכזריותו של הרבי.

אכזריותו בהענשת ילדים נתנה לו כעין סיפוק אישי, שלא ניתן להסבירו.

מספרים (לא בדקתי זאת) ששני תלמידים מתו מחומרת ההענשה, ואנשי הקהילה הסתירו זאת מידיעת המשטרה, ביודעם שהרבי יואשם בעוון רצח, ועונשו יהיה חמור מאוד. אפילו מאסר עולם. הרבי המלמד קיבל נזיפה חמורה מאת רב העיר, והענין עבר בשקט.

הגזרה שבוטלה ע״י מלך מרוקו

בזמן ממשלת וישי, כשצרפת היתה תחת כיבוש הגרמנים הנאצים, במלחמת העולם השניה, הגיעה גם למרוקו משלחת מהשלטון הגרמני, בכוונה להנהיג את מדיניותם האנטי יהודית גם במרוקו. גרמניה היתה אז במלוא עוצמתה ונצחונותיה, וידענו שיום יבוא, וגם היהודים במרוקו יהיו קורבן לעריצותה של גרמניה הארורה. המשלחת הגרמנית ישבה כבוד במשרדי הנציבות של צרפת במרוקו ולא מעט צרפתים במרוקו גילו כמה סימנים אנטישמיים, כלפי היהודים, ובראשם עמדה התנועה הצרפתית בשם ״צלב האש״, וסימנם המובהק היה לחבוש ברט (מגבעת) שחור, שנאסר על היהודים לחבוש אותו. באחד החגים, ועד הקהילה בעירנו סאלי הוזמן להופיע בפני המשלחת הגרמנית בעיר רבאט בירת מרוקו, השכנה לעירנו. לפגישה זו הוזמנו גם נבחרי הקהילה ורבניה.

הנסיעה לעיר רבאט היתה כרוכה בחציית הנהר ״בו רגרג״ המפריד בין שתי הערים או בנסיעה במכונית דרך הגשר שמעל הנהר.

מחמת קדושת החג, המוזמנים לפגישה לא ידעו איך לנהוג. בקשתם לדחות הפגישה ליום אחר, נתקלה בסירוב. רבני הקהילה קבעו שדינא דמלכותא דינא, ויש להופיע לפגישה ביום שנקבע, על אף חילול החג הכרוך בכך.

המשלחת נתקבלה ברוח צוננת מאד, ללא כל גינוני כבוד ואף לא בלחיצות ידיים.

בקיצור, משלחת הקהילה קיבלה הוראות לעזור בכמה דברים: מפקד האוכלוסיה היהודית במקום, הצהרת הונו ועסקיו של כל יהודי, ועוד דברים אחרים.

לא עברו ימים רבים והקהילה היהודית קיבלה את כל החומר הדרוש למילוי הוראות אלה, ועלי הוטל התפקיד לעקוב אחר ביצועם.

הדבר הגיע לידיעתו של מושל העיר הערבי, ולא ידע מה לעשות. העביר הנושא לבית המלוכה, למוחמד החמישי, ייזכר לטוב, שהיה אז מלך מרוקו.

המלך שלח הוראה מפורשת לרבנים ולראשי הקהילה, שלא להישמע להוראות אלה, ולהשמיד את כל

החומר שנשלח לעורך זה.

המלך פנה למשלחת הגרמנית, שנתנה הוראות אלה, באומרו ״כאן זה לא צרפת ולא אירופה. שם תעשו מה שתחליטו נגד היהודים. כאן זה מרוקו, והיהודים בה הם תחת השלטון שלי, ולא אתן את ידי לפגוע בהם ובזכויותיהם״.

ממשלת וישי ידעה שכאן יכולה להיות בעיה רצינית עם מלך מרוקו, וביטלה את הגזירה. מוחמד החמישי, היה ידוע כאוהד היהודים במדינתו, והגן תמיד על חייהם וזכויותיהם כאזרחים שווים לכל דבר. הגזרה בוטלה. והיהודים לא נפגעו ממדיניות ממשלת וישי האנטי יהודית, הודות לטובו ולחסדו של המלך, סידי מוחמד, ייזכר לטוב.

איזה שם לתת לבת שנולדה

יהודי אחד, שמתפלל בבית הכנסת שלנו, נולדה לו בת. לרגל האירוע הוא עלה לתורה בפרשת וירא בקטע ״משלים״. בתום הקריאה החזן עשה לו ״מי שברך״ וגם רצה לברך את הילדה שנולדה. החזן שאל אותו ״באיזה שם אברך אותה״. הוא עונה לו ״עוד לא קבענו לה שם, ואינני יודע באיזה שם נבחר״. אחד מהמתפללים הידוע כבדחן אומר לו ״מה יש להתלבט. הרי הקטע שקרא החזן, בעלותך לתורה, יש שם רמז מפורש. הקטע נגמר, ״ואת תחש ואת מעכה״ תקרא לה מעבה״, לקול צחוקם של המתפללים. כי בלשון העם, הכינוי ״מעכה״ הוא לשון גנאי, כלומר ״מעוכה״(מכוערת), והוסיף ״גם תזכור באיזה פרשה נולדה לך בת״.

החזן אומר לו ״באותו קטע כתוב ״ובתואל ילד את רבקה״. שם יפה לילדה״. ההצעה נתקבלה והילדה נקרא שמה בישראל רבקה, על שם רבקה אמנו. והשם ״מעכה״ נשאר כמהתלה בקרב אנשי הקהילה. רבקה – מעכה.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן.

עמוד 91

עם נאמני

שיר — לחנוכה

לחן — שיגה מצריה — או מוואל זידאן

 מילים — ר׳ דוד בוזגלו

 

פזמון

עַם נֶאֱמָנַי, זֶרַע אֱמוּנַי

 הוֹדוּ לָה', כִּי גָּבַר חַסְדּוֹ,

 

בִּימֵי מַתִּתְיָה, זָקֵן יְדִידְיָה.

 רַב עֲלִילִיָּה, פַּקָּד צֹאן יָדוֹ,

 

בָּנָיו חֲנִיכָיו, יוֹצֵא יְרֵכָיו,

 הָלְכוּ בִּדְרָכָיו, לָבְשׁוּ אֶת מַדּוֹ.

 

עַם יָוָן תַּקִּיף, אֶת צִיּוֹן הִתְקִיף,

 וַה' הִשְׁקִף, מִשְּׁמֵי הוֹדוֹ.

 

גִּבּוֹרִים נָפְלוּ, וּטְמֵאִים חָדְלוּ,

 וְגֵאִים שָׁפְלוּ, הָרַב עִם עַבְדּוֹ.

 

חַלָּשִׁים נָצְחוּ, צַדִּיקִים צָלְחוּ,

וּטְהוֹרִים שָׂמְחוּ, אִישׁ וּמַחְמַדּוֹ.

 

 בָּאוּ לַמִּקְדָּשׁ, שָׁרוּ שִׁיר חָדָשׁ,

לָאֵל הַנִּקְדָּשׁ, גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ.

 

 וּטְהוֹר שְׁמָנִים טָמְאוּ יוֹנִים,

וּקְהַל כֹּהֲנִים, חָשׁ לְהִפָּקְדוֹ.

 

וּבְחִפּוּשׂ יַחַד, מָצְאוּ פַּךְ נִכְחָד,

 רַק לַיְלָה אֶחָד, סִפֵּק לְבַדּוֹ.

 

עוֹד שִׁבְעָה מָשְׁכָה, מִדָּתוֹ אָרְכָה

כִּי הַבְּרָכָה, שָׁרְתָה עַל יָדוֹ.

 

יָמִים שְׁמוֹנָה, גָּמְרוּ רְנָנָה,

 לְאֵל אֱמוּנָה, אֵין מְבַלְעֲדוֹ.