זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- מצוקי ארץ ראשי הישיבה דמראכש
מצוקי ארץ ראשי הישיבה דמראכש
העיר מראכש שבמרוקו, התפרסמה בין היתר בעולם היהודי כעיר של תלמידי חכמים ושל סופרים, מן הגדולות בעולם בכלל, ובארץ מרוקו בפרט. הישיבות שבה משכו אליה את טובי תלמידי החכמים משאר ערי מרוקו, שידעו כי בעיר זו ניתן לגדול ולהתעלות בתורה ויראה.
רבים מההורים היו שולחים את ילדיהם המוכשרים לאחת מהישיבות. כל העם מקצה ידעו, שכשם שצריך להאכיל את בנם שיגדל, כך צריך ללמוד גמרא בישיבה בשביל להיות יהודי. המשכילים נתעלו בישיבה ונותרו בה יותר זמן, אלו שהיו מתאימים לכך, לעומת רבים מחבריהם שהיו יוצאים לאחר שנה או שנתיים לעסוק ביגיעת כפיים כדי לפרנס את ביתם.
לא היה מקום מיוחד לישיבות, וחדרי לימוד היו בכל מקום מזדמן, בעיקר בבתי הכנסת או סתם בבתי מגורים. מקומות אלו לא התאימו לייעודם, גם תנאים מינימאליים לא היו בחדרים הללו, מלבד כמה מבתי הכנסת שהיה בהם לפחות אוורור וספסלים. במקומות אחרים היה המצב בכי רע, אלה היו חנויות או סתם אולמות מצויים, ללא אוורור או חלונות, ובהם התלמידים ישבו על מחצלות או על דרגשים נמוכים. כך גם סבלו ממחסור בספרים מכל סוג, החל מחומש ותנ׳׳ך ועד ספרי התלמוד, וכן ספרי רבותינו ראשונים ואחרונים. כל ספר חדש שנרכש, היה לנכס בעל חשיבות, המצריך שמירה מעולה ואדוקה.
שיטת לימוד התלמוד הקדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המלמדים לא היו עוברים הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל הפרנסה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר. כדי להתקבל לאחת הישיבות, היו צריכים ללמוד תנ״ך עם טעמי המקרא ופירוש בעל פה, וכן שישה סדרי משנה, ומי שלא ידע זאת – אין מקומו עדיין להיכנס לישיבה.
במשך מאות שנים, מאז גירוש ספרד בשנת רנ״ב, ואף קודם לכן, לא פסקה ישיבה מאבותינו, אשר היו כמה ישיבות מלאות וגדושות, וישיבות מפורסמות של מאות תלמידים, וזה היה הנר והמגדלור של חיי היהדות בקהילה. שמם הטוב של הישיבות יצא למרחקים, ורמתם הרוחנית התפרסמה מאוד, כך שנהרו לישיבות גם תלמידים מערים אחרות, ובפרט מכפרי המחוז – למעלה ממאה כפרים שבהם היה יישוב יהודי. אותם תלמידים היו רוכבים על גבי פרדות לילות כימים, בדרכים המסוכנות, כדי לגלות למקום תורה, אל הישיבות במראכש.
כך סיפרו על החכם רבי חיים אביטבול, שהתגורר בכפר נטיפה, והיה רוכב על פרדתו במוצאי שבת לעבר העיר מראכש, כל הלילה, אליה הגיע ביום ראשון בבוקר, ולמד בה ברציפות עד יום חמישי לעת ערב, אז היה עולה על פרדתו ושב לכפר כדי לשבות עם בני משפחתו.
לימוד התלמוד כולו בעיון ובהבנה, היה שאיפתו של כל תלמיד. עיקר המאמץ והעיון היה להגיע לפירוש הנכון בסוגיה שלפניהם.
כל התלמידים הבאים מחוץ לעיר, היו ישנים אצל בעלי בתים וסועדים על שולחנם כל השנה. בעלי הבתים היו מתאמצים לזכות במצווה זו, ומכבדים את שולחנם בשניים ושלשה תלמידים.
אחד מראשי הישיבות במראכש הנודעים, הוא רבי אלעזר הלוי זצ׳יל, חריף בתלמוד ועניו כאחד, שהתפרסם מאוחר יותר בספריו ׳עבודת הלו,׳ על התלמוד. תלמידיו מספרים, כי כשהיה הולך בסמטאות המלאח, היה מסתיר את ידיו בין קפלי גלימתו, כדי שהיהודים העוברים ושבים שהכירוהו לא יבואו לנשק את ידיו, בענוותנותו הרבה. על ענוותנותו רמז לא אחת בספריו, כשכתב 'לגלגו עליי חכמי הישיבה׳…
רגילות הייתה במראכש, שבכל יום חמישי היו מגיעים בני הכפרים שבסביבה, כדי למכור פירות וירקות לתושבי המלאח לכבוד השבת. רבי אלעזר הלוי, על אף שגאון גדול היה, לא לבש סודר של תלמידי חכמים, אלא רק מטפחת פשוטה על התרבוש כאחד העם, כי באמת לא היה מרגיש עצמו יותר.
באחד הימים, לאחר שסיים את השיעור היומי בישיבה, יצא לשוק כדי לקנות פירות וירקות לכבוד שבת. הוא נעמד ליד אחד הדוכנים והחל לבחור את הפירות המשובחים. בן הכפר המוכר שלא זיהה כי חכם גדול לפניו, היה קצר רוח, והחל להרעים בקולו כלפי הרב: "נא לא לבלגן את הסחורה! קח את הפירות והירקות הנצרכים לך מבלי לפזר״.״
התלמידים שהיו בקרבת הרב, לא האמינו למראה עיניהם, כשראו את ביזיון רבם. הם ניגשו אל המוכר, נטלוהו בכוח והובילוהו לבית הדין המקומי. בבית הדין נזפו בו הדיינים קשות, על שהעז לבזות את כבוד התורה. אולם המוכר השיב להם: "חס וחלילה שאעז פניי כנגד גדול בתורה, אך לא ידעתי מגדולתו, שכן מתלבש הוא כאחד מפשוטי העם ואינו לובש סודר מיוחד על ראשו". כששמעו זאת הדיינים, גערו בו כי אין לזלזל באף אדם, יהא מעמדו אשר יהא, וגזרו עליו כי כל פירותיו יהיו הפקר לעניים. לאחר מכן ביקשו הדיינים מרבי אלעזר הלו,, שמעתה והלאה ילבש סודר של תלמידי חכמים לראשו, תוך שהם מפצירים בו על כך.
על גדולתו של רבי אלעזר הלוי העידה קרובתו, כי באחד מערבי השבתות בזמן החורף כששבו מהתפילה, רצו להתחיל בקידוש, אלא שראו כי אין בידם יין לקידוש, מחמת העניות ששררה בקרב היהודים. מיד ציווה הרב כי ייטלו כד ויניחוהו תחת המרזב שמנקז את הגשמים היורדים על גג הבית. לאחר שהתמלא הכד, הניחוהו על השולחן. להפתעת כל המסובים, מזג ממנו הרב לכוס הקידוש, וראו כולם כי מכד זה שהתמלא במי גשמים יצא יין. ויהי הדבר לפלא…
אחד מתלמידיו, רבי מאיר מור יוסף זצ״ל, אביו של חכם אלעזר מור יוסף, סיפר על רבו, כי אחת מתקנות הישיבה אסרה על התלמידים לרכוש נעליים חדשות באמצע השנה, אלא לקראת חג הפסח וחג הסוכות בלבד. כל זאת כדי שהתלמידים ירגילו את עצמם להתרחק מענייני הגשמיות. תלמיד שעבר על תקנה זו, לא היה מקומו עוד בישיבה.
והנה באחד הימים נקרעה לו לרבי מאיר הנעל בעיצומם של ימי החורף, מריבוי הגשמים והאבנים שבסמסאות, ולא ידע מה לעשות. להמריד את רבו על כך לא רצה, מחמת הכבוד הרב שרכש לרבו, וכדי לא להטרידו בתלמודו בעניין כה פעוט, אך מאידך לא יכול היה להמשיך לנעול את הנעל הקרועה. "אין ברירה! אמשיך ואנעל את הנעל הקרועה, כדי שלא להטריד את הרב״, הרהר לעצמו.
כעבור מספר ימים, הנעל נקרעה לחלוטין, ולא נותרה לו ברירה אלא לרכוש נעליים חדשות. הוא חשש מרבו שיזהה את הנעליים החדשות וירחיקו מהישיבה. בליל שבת צעד לבית הרב יחד עם תלמידים נוספים, כמנהגם בכל ליל שבת שהיו לומדים בבית הרב ולא בבית המדרש, ומרוב חששו השאיר את הנעליים מחוץ לבית ונכנס יחף. כשסיימו התלמידים את לימודם, יצאו מבית הרב, אז גילה רבי מאיר שנעליו נעלמו. "משמיים הענישו אותי על שעברתי על דברי ראש הישיבה הצדיק", חשב.
במוצאי שבת לקח את הנעליים הישנות, תפר עליהם טלאי, והמשיך לנעול אותם עד לחג הקרוב, אז שב ורכש נעליים חדשות…
חכם נוסף שנודע בעת ההיא כאחד מראשי הישיבות במראכש, הוא רבי אברהם אביטבול זצ״ל, בנו של המשורר רבי שלמה אביטבול. רבי אברהם למד תורה אצל ראשי הישיבה רבי אלעזר הלוי ורבי שלמה הכהן, ומאוחר יותר נתמנה בעצמו לראש ישיבה בעיר, בבית הכנסת ’צלאת לעזמא', שם שכן בית המדרש הגבוה של מראכש עד לסוף שנות השישים כשעלו רוב הקהילה לארץ ישראל. בבית כנסת זה היה מבנה רב חדרים מסביב לחצר רחבת ידיים. ארבעה אולמות לימוד, שימשו גם כבתי כנסת. אודות חייו ופועלו של רבי אברהם – נרחיב להלן.
בישיבתו של רבי אברהם הכשיר תלמידים רבים לרבנות ולמקצועות הקודש, שנתמנו בקהילות בכל רחבי מרוקו. בישיבה זו היו רוב התלמידים בני העיר מראכש. דרכו בלימוד הייתה קצרה וקולעת, וכמעט לא היו מעיינים בספרים. זאת לעומת ישיבתו של רבי יעקב אדהאן, בה היו יותר תלמידים מהכפרים שבסביבה, ולמדו בשיטת הפלפול ובספרים פתוחים.
תלמידיו של רבי אברהם מספרים, כי ברוב גאונותו כל שאלה שנשאל בתלמוד ידע לענות בעל פה, מבלי שיפתח את הספר. כשהיה מהלך בסמטאות המלאח, המוכרים והחנוונים היו ניגשים אליו כדי לשאול אותו קושיות שהתעוררו אצלם במהלך תלמודם, והיה מיישב להם את קושיותיהם על אתר, ללא כל עיון.
רבי אברהם היה מוסר שיעורי תורה לבעלי בתים בשבתות, כשכל שיעור היה נמשך כארבע שעות, ללא כל ספר פתוח. המחצית הראשונה הייתה בעיון ופלפול, והמחצית השנייה דרשה באגדות חז"ל.
ראש ישיבה נוסף במראכש הוא רבי שלמה הכהן זצ״ל, חסיד וקדוש עליון. את השיעור היומי בתלמוד היה מוסר בלשון קטועה ומגומגמת, ובנוסף היה מקצר מאוד בדבריו, עד כדי שכמעט לא ניתן היה להבין את דבריו.
כשהגיע רבי מאיר מור יוסף ללמוד אצלו, נכנס לשמוע את שיעורו של רבי שלמה, אך לא הבין מאומה בגלל שפתו. הוא ניסה והתאמץ שוב ושוב, עד שהתייאש וגמר אומר בליבו לחפש ישיבה אחרת. לפני שעזב את הישיבה, ניגש אליו אחד התלמידים הוותיקים ואמר לו: "אל תלך! אני אשתדל לסייע לך להבין את הנלמד". הם התיישבו, והלה חזר לפניו על כל השיעור בצורה ברורה.
"דע לך", השיב לו התלמיד הוותיק, "גם הוותיקים שבינינו לא מבינים מאומה, כי מרוב חסידותו וקדושתו של הרב איננו מצליחים להבין את דבריו, אך אנו משתדלים להתנהג גם כן בקדושה ובחסידות, כך שאנו מקבלים סייעתא דשמיא ומבינים בליבנו את דבריו. לכך אף אתה, אל תעזוב את הישיבה, אלא תשתדל להתאמץ יותר ביראת שמיים ובדקדוק המצוות, כך תבין גם אתה את השיעור".
זאת הייתה גדולתם של אבותינו ורבותינו, שמלבד החינוך ללימוד ועיון התלמוד וספרי הקודש, חינכו את התלמידים למידות טובות ולהסתפקות במועט, וכן ליראת שמיים טהורה.
רבי אלעזר הלוי ? – 1919
נולד לאביו רבי יוסף הלו, בכפר אלקלעא שבדרום מרוקו. בצעירותו נשלח על ידי אחיו הגדול רבי יהודה, ללמוד תורה בעיר מראכש, שם למד אצל רבי יעקב בטאן ורבי דוד שלוש. בהמשך נתמנה לראש הישיבה, שם הרביץ תורה לעדרים, ומכל כפרי הסביבה באו ללמוד אצלו.
לאחר פטירת אשתו הראשונה, בתו של אחד מעשירי העיר, נשא לאישה את מרת חסיבה, אלמנתו של רבי משה פדידה זצ״ל. בנו היחיד יוסף נפטר בילדותו.
נפטר בערב שבת קודש לי בתשרי תר״ף (24 באוקטובר 1919) ונטמן בבית הקברות היהודי העתיק במראכש. רעייתו עלתה ארצה, ונפטרה ביום י״א באדר תשכ״ו, ומקום מנוחתה ברמלה.
מספריו: ׳עבודת הלוי׳ על כמה מסכתות הש״ס; ׳פקודת אלעזר׳ על התנ״ן והשלחן ערוך, ועוד ספרים. כמו כן הותיר אחריו תלמידים רבים, ומהם: רבי אברהם אביטבול, רבי מרדכי קורקוס, רבי דוד סויסא ועוד.
זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- מצוקי ארץ ראשי הישיבה דמראכש
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- חכמים נודדים
חכמים נודדים
שמם של חכמי פאם יצא למרחקים, והם היו מבוקשים על ידי קהילות אחרות. קהילת תיטואן פנתה בסוף המאה ה־16 לחכמי פאס לשלוח להם חכם להנהיגם, ור' חיים ביבאס מפאס עבר לתיטואן. ר׳ יעקב בן מלכא עבר לתיטואן ונפטר בה בשנת תקל״א(1771), וכך עשה ר׳ אפרים בן אברהם מונסונייגו, בן המאה ה־18.
החל במחצית המאה ה־18 עברה ההגמוניה חלקית מחכמי פאם לחכמי מכנאס, ובסוף המאה ה־19 וה־20 זכו ליוקרה רבה חכמי תפילאלת ממשפחת אביחצירא, וחכמי מוגדור ממשפחת פינטו ואחרים. לחכמים אלה הופנו שאלות מקהילות אחרות.
היו חכמים שעברו גם ממקום למקום, וכך היו מצויים אותם שמות משפחה במקומות שונים.
בראשית המאה ה־18 עבר ר׳ שלמה אדהאן מתפילאלת לתיטואן. ר׳ יהודה קוריאט השני, יליד תיטואן, עבר למוגדור בשנת תקמ״ז(1787). ר׳ אברהם בן משה טולידאנו, יליד מכנאס, כיהן בתור הרב הראשי בטנגייר החל ב־1792 עד פטירתו ב־ 1833. במאה ה־19 פעל ר׳ שאול נחמיאש בווארזאזאת, ובסוף ימיו פעל במראכש. רי ברוך בן שלמה אסבאג, יליד מראכש, כיהן בתור דיין בסאפי. ר׳ אליהו אלמאליח ממוגדור עבר לטנגייר והיה חבר בבית הדין, לימד בישיבה ונפטר ב־1906. ר׳ שלמה בן יוסף הכהן צבאן כיהן בדבדו, במאזאגאן, באזמור ובאוג־דה, ונפטר ב־1949. ר דוד צבאח(1869־1956), יליד רבאט, כיהן במאזאגאן.
על נדודי חכמים לארצות אחרות מצוי מידע מפורט החל מהמאה ה־16 ואילך. ר' שמעון לביא מפאס עבר ב־1549 לטריפולי. שמואל מרוקונום, שלפי שמו היגר ממרוקו, היה החכם הראשון שכיהן בטרנסילוואניה.
ר׳ משה אלפלס, בן המאה ה־16, שפעל בשלוניקי ובוונציה, חיבר ספר בשם ׳ויקהל משה׳, ונציה שנ״ז, הכולל 25 דרושים, בהם מנה את המקומות שבהם ביקר ודרש: 'דרוש שלישי לימדתי לתלמידי יעקב בן יקיר… ודרש אותו בטיטואן יום ראשון של פסח, דרוש רביעי למדתי לתלמידי רבי אברהם קרודו ודרש אותו בטיטואן שביעי של דפסח׳, 'דרוש חמישי דרוש דרשתי בטיטואן כשסיימתי ספר הואיל משה'. דרושים יא, טו, בא ׳דרשתי… במרואיקש; דרוש יז ׳שדרשתי לחופת בת אחי במרואיקוש׳, ניתן להסיק שהיה לו תלמיד שבא מתיטואן לוונציה או לשלוניקי, והוא ביקר בתיטואן ובמראכש, שבה התגוררה בת אחיו. ואולי הוא עצמו היגר משם.
לא רק חכמים היגרו ממרוקו למזרח התיכון, אלא גם סוחרים, ומהם שנשארו ויסדו קהל משלהם. בזמן שלטונו של סולימאן המפואר(1520־1566) היה בשלוניקי קהל מוגרבים בן 25 משפחות מתוך 21 קהלים. ייתכן שהמוגרבים כללו גם מהגרים מאלגייר ותוניס. לחכמים שבאו ממרוקו למזרח היה קהל כזה עשוי לשמש בסים חברתי וכלכלי.
מצבתו של משה סג'למאסי משנת ת״ח (1648) מצויה בעיר מיסטרה במוריאה. שמו מעיד על העיר ממנה היגר לכאן.
ר׳ יצחק עוזיאל מפאם היגר לוונציה, ובליוורנו הוא חתום על פסק דין בשנת שע״ה(1615), ולאחר מכן עבר לאמשטרדם.
חכמי מרוקו החל במאה ה־17 ואילך היו באים לקהילות באיטליה כדי לממן ולהדפיס את חיבוריהם, ומהם שנשארו שם, ואחרים חזרו למרוקו או המשיכו לארץ־ישראל.
ר׳ יעקב חאגיז, שנולד בפאס ב־1620, הדפיס שבעה ספרים בוונציה, בליוורנו ובווירונה החל בשנת ת״ז (1647) ואילך, וב־1658 עלה לירושלים. ר׳ יעקב ששפורטש, יליד אוראן ב־1610, כיהן בתלמסאן ובסלא, עבר לאמשטרדם, ללונדון ולהמבורג שבה נפטר ב־1698. ר׳ יצחק ארובס מתיטואן בן המאה ה־17, עבר לוונציה, שבה הדפים את ספרו 'אמת ואמונה׳, תכ״ז.
במאות ה־18 ־19: ר׳ חיים אבן עטר, יליד סלא 1696, עבר לפאס ב־1733. כחמש שנים לאחר מכן ברח לתיטואן בגלל הרעב, ושם החליט לעלות. הוא נסע לאלגייר, משם לליוורנו ב־1741, חזר לאלגייר ולאחר מכן עלה לארץ.
ר׳ מרדכי אצבאן, בשליש הראשון של המאה ה־18, כיהן בליוורנו, משם הפליג לקושטא, שבה הדפים את ספרו ׳זובח תודה׳, תצ״ג(1733), המשיך לחלב ועלה לארץ ב־1736. ר׳ אברהם אלנקאר, מחכמי פאס, היגר לליוורנו ב־1738, בעקבות רעב שהיה בעירו. ר׳ שלום בוזאגלו ממראכש יליד 1700, הפליג ללונדון ב־1745 ונפטר בה ב־1777. ר׳ יעקב בן נאיים מפאס פעל באלג'יר ונפטר בה ב־1804.
חכם שרוב ימיו עברו בנדודים היה ר׳ משה בן יצחק אדרעי, יליד אגאדיר (1774), שעבר למוגדור, לרבאט, למכנאס ולתלמסאן, וחזר לרבאט ולמוגדור. הוא הפליג ללונדון ב־1790, ומשם לאמשטרדם, שבה שהה כ־25 שנים. הוא חזר ללונדון, עלה לארץ־ישראל הדפיס ספר בירושלים בתשרי תר״ב(1841), ולא ידוע מתי נפטר.
ר׳ חביב טולידאנו, יליד מכנאס 1800, עבר לגיברלטר ב־1825 כדי להתרים למען יהודי מרוקו שסבלו מרעב. ב־1838 עבר לליוורנו, ובה הדפיס את ספרו 'פה ישרים,. ר׳ דוד זאגורי, בן המאה ה־19 ממוגדור, קבע ישיבה במראכש, לאחר מכן ברבאט, ולבסוף בפורטוגל בשנת 1857. ר׳ מסעוד הכהן, יליד תפילאלת, כיהן באלגייריה.
ר יהודה בן מויאל (1830־1911), יליד תארודנת, כיהן כדיין בסאפי בתרכ״ב (1862), ובתרל״ז(1877) נמנה עם חכמי מוגדור, עד עלייתו לארץ ב־1910, ולאחר זמן קצר נפטר.
במאה ה ־20: ר׳ יוסף משאש שנולד במכנאס ב־1892, כיהן בתלמסאן בשנים 1924־1940, עלה לארץ ב־1964, וכיהן בחיפה עד פטירתו ב־1974. ר׳ משה ויזגאן כיהן במוגדור החל ב־1960, ולאחר שש שנים היה דיין במראכש עד 1973, השנה בה עלה לארץ. ר׳ שלמה הכהן אזאגורי כיהן במאזאגאן ובאוגידה. ר׳ מכלוף אביחצירא כיהן בבני מלאל בשנים 1944־1949, לאחר מכן במראכש עד 1965, ואז עלה לארץ.
ר׳ משה מלכה, יליד 1911, כיהן משנת 1947 עד 1951 בתור הרב של הקהילות לאראש, קסר אלכביר וארזילה, באישור ממשלת ספרד. הוסמך לדיינות ומ־1953 עד 1955 כיהן בבני מלאל. מאותה שנה כיהן כחבר בבית הדין בקזבלנקה. מ־1961 היה סגן נשיא בית הדין תחת ראשותו של ר שלום משאש עד 1967, כשעלה לארץ ומונה לרב העיר פתח תקווה ואב בית הדין.
חכמים בגיברלטר: יהודי גיברלטר שרובם באו אליה ממרוקו החל במאה ה־18 ואילך, קיימו קשרים הדוקים עם חכמי מרוקו. היו חכמים בייחוד מתיטואן, שעברו לגיברלטר כדי לכהן בה. נמנה אחדים מהם בני המאות ה־18־19: הרב הראשון בגיברלטר היה ר׳ יצחק בן חסדאי אלמושנינו, שעבר לגיברלטר ב־1737 בגיל 25, משם עבר ללונדון ב־1781, ונפטר שם ב־1785. ר׳ אברהם רפאל בן יהודה קוריאט, יליד תיטואן 1717, כיהן בתור דיין בעירו, ומשנת 1787 במוגדור. עבר לגיברלטר ב־1792, משם לליוורנו, ונפטר בה ב־1806. שמואל רומאנילי פגש בגיברלטר ב־1787 את ראש הישיבה ר׳ יהודה הלוי מתיטואן. הדיין ר׳ שלמה אבודרהם ויתר על כהונתו בתיטואן ב־1792 לטובת כהונת דיין בגיברלטר. ר יוסף בן עיוש אלמאליח מסלא ורבאט היה בדרכו לארץ־ישראל, ויהודי גיברלטר הפצירו בו להישאר. ר׳ יצחק אבן ואליד עבר בשנת 1830 לגיברלטר ומונה לאב בית הדין בקהילה. ר׳ שמואל לעסרי(1795־1890) עבר מתיטואן לגיברלטר ב־1835, וכיהן בה בתור דיין עד פטירתו. בעקבות ההפצצות של צי צרפת על מוגדור ב־1844 ברח ר' יעקב בן שבת לגיברלטר, והרביץ תורה שם עד פטירתו ב־1858.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- חכמים נודדים- עמוד 122
UN REGNE DE TERREUR – 3/3־ MOULAY YAZID
Rabbi Obed Ben Attar poursuit le récit des tourments infligés par le tyran à la communauté de Fès :
" Les Gentils ne nous parlaient plus que l'insulte grossière aux lèvres et nous accablaient d'accusations. Le sultan décida de ne plus voir aucun Juif ni de leur parler. Tous les Fîébreux étaient devenus un objet d'opprobre et d'ignominie.. . Moulay Yazid décréta qu'aucun Juif ni Juive n'aurait plus le droit de se vêtir de vert. Le gouverneur de la ville vint proclamer ce décret à la casbah. Le même décret fut étendu aux autres villes du Maroc. Cela causa une grosse perte aux Juifs, car ils furent obligés de plonger dans les cuves de teinturiers leurs vêtements d'écarlate pour leur donner une autre teinte et tout s'y abîma. Au bout d'un an, il ne leur resta plus une jupe, car tout s'était abîmé et ils furent obligés d'acheter des étoffes d'autres couleurs. L'ennemi triomphait; ses serviteurs nous couvraient de crachats et de malédictions…"
Cette situation de détresse absolue avait également porté atteinte à la cohésion intérieure de la communauté. Pour éviter que les spéculateurs ne profitent de la situation; une taqana fut adoptée en 1791 renouvelant l'interdiction de surenchère dans le fermage des impôts dus par la communauté. Elle fut signée par les trois membres du tribunal Yékoutiel et Raphaël Berdugo et Baroukh Tolédano; auxquels se joignirent les notables David Dahan, Yossef Malka, Azouz Danino, Yossef Ohana; Yéhouda Déry, David Déry, Abraham Bitton, Yéhouda Bahloul, Haïm Tapiéro, Shémouel Amar, Messod Arama, Lévy Eskoury, Itshak Arama, Itshak Tapiéro, Shalom Ben 'Olo, Fïaïm Botbol, David Abbou, Daniel Abbou, Moshé Azerad, Mordekhay Elkhfari :(20)
Ces épreuves sans précédent, loin de s'affaiblir avec le temps, risquaient de prendre une tournure encore plus tragique; car avant d'aller combattre à Marrakech son propre frère Moulay Hicham qui s'était soulevé contre lui en février 1792, le sultan avait dévoilé son dessein : " En partant pour Marrakech, il avait dit à ses officiers; " Vous savez qu'au mois de Adar qui vient les Juifs vont célébrer leur fête de Pourim à cause de Hamane qui avait voulu les exterminer et qui fut tué lui -même." Il avait juré qu'à son retour de Marrakech, il ferait aux Juifs de son pays ce que Hamane avait projeté de faire à ceux de Perse…"
La manière dont il se conduisit à Marrakech reconquise par surprise; avec la population aussi bien juive que musulmane, ne laissait aucun doute sur la détermination de ses desseins sanguinaires. La ville fut livrée au pillage pendant trois jours. Il massacra tous les partisans du prétendant en fuite. Sans prendre de répit, il avait envoyé de nouvelles consignes d'exactions contre les notables de Fès, Meknès et même Mogador, jusque là épargnée. Mais se comparant à Hamane, il s'attira le même sort : Alors qu'il conduisait ses troupes à la victoire contre son frère, un tireur isolé le blessa d'un coup de fusil au bas -ventre. La blessure parut légère au début. Vite pansée, il avait repris le combat, mais le lendemain il succomba dans d'atroces souffrances. Dès l'annonce de la mort du tyran, des contre -ordres furent envoyés pour annuler les derniers décrets. Dans tout le pays ce fut un cri de soulagement car ses exactions avaient été loin de se limiter à la population juive. Ses habitudes de banditisme, ses fantasmes sanguinaires, sa cruauté sans bornes l'avaient rendu odieux à l'ensemble du pays.
Pour la communauté juive de tout le Maroc et plus particulièrement celle de la capitale déchue, c'était la fin du cauchemar. Mais ce court ce règne avait suffi à la ruiner totalement et elle mettra des décades à s'en remettre – si jamais.
Le traumatisme que ces événements devaient imprimer dans la mémoire collective de la communauté de Meknès, a été immortalisé dans les vers décrivant le sac du mellah par le plus grand poète de l'époque, rabbi David Hassine, qui mourut quelques mois après la fin du cauchemar de ce règne dévastateur.
Qui jamais entendit !parler d'un pareil forfait ?
Qui a vu semblable ignominie ?
Les brigands furent autorisés par les autorités A agir à leur guise. Ils se livrèrent à tous les excès.
Ils se livrèrent au pillage jour et nuit,
Dévorèrent Israël à pleine bouche Dans les rues, fuyaient toutes dévêtues,
Des femmes chéries terrorisées par l'ennemi en furie.
Les mères furent écrasées avec leurs enfants Ils nous battaient à mort,
Avec mépris; de façon délibérée
Les chefs de la communauté chargés de chaînes
Livrés au mépris et à l'humiliation.
Face la paupérisation générale, fut de nouveau renouvelée en 1792 par une taqana l'absolue interdiction de construction de nouvelles synagogues.
Les retombées du sac du mellah devaient occuper pendant les années suivantes le tribunal rabbinique autour des questions de responsabilité. C'est ainsi par exemple que le jour de l'annonce de la mort du sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah, un dénommé Abraham Cohen, avait dans le cadre de leurs relations d'affaires, confié à rabbi Pétahya Berdugo un collier en argent de grande valeur. Ce dernier avait, suite à la crainte d'une attaque du mellah, pris toutes les précautions et enterré le bijou en même temps que le siens propres. Mais cela ne devait pas éviter leur découverte par les pillards. Arguant qu'en prenant possession du bijou rabbi Pétahya en était devenu responsable, Abraham Cohen en demandait l'indemnisation comme le prévoit la Halakha. Mais avant de se prononcer sur le fond, à savoir l'éventuel remboursement du dépôt, le président du tribunal, rabbi Yékoutiel Berdugo (1736 -1802) avait tenu à souligner le caractère tout à fait exceptionnel des événements, constituant à ses yeux un cas de force majeure absolue :
Dès l'annonce de la mort du souverain, les Juifs ont enterré leurs biens les plus précieux, précaution jugée normalement suffisante, sachant que le péril vient des pillards extérieurs à la ville qui habituellement ne s’emparent que de ce qui est à portée de main, sans avoir le temps pour creuser dans la crainte d'être rattrapés par les soldats. De plus, les Juifs avaient loué les services services de la tribu des Oudaya qui leur avait garanti une protection sans failles du mellah. Nul ne pouvait prévoir que ce serait nos propres gardiens qui nous trahiraient comme ce fut le cas présent. Plus inattendu encore, ils l'ont fait non de leur initiative, mais sur ordre express du sultan lui -même. Qui aurait pu imaginer que ce serait le souverain, responsable du bien -être de ses sujets, qui ordonnerait de les dépouiller ? Et que le pillage se poursuivrait vingt jours et vingt nuits ? …"
De son côte, la grande autorité morale de la prochaine génération, son jeune frère rabbi Raphaël Berdugo élevait le débat pour en tirer dans la préface à son livre Mé Ménouhot la leçon sur la signification de l'exil, galout pour le peuple juif en général et la communauté juive marocaine en particulier :
" Les paroles des Prophètes sont notre consolation, car sans elles nous aurions succombé et c'est bien ce qu'a exprimé le roi David dans ses Psaumes "Si ta Loi n'avait pas fait mes délices, j'aurais succombé dans ma misère" (119;92). L'abaissement qui est notre lot dans notre pays, aucune autre nation n'aurait été capable de le supporter. De l'est à l'ouest, Israël est partout entre les mains des nations et chacune nous inflige sa suprématie. Chacun de ses membres peut cracher impunément sur le plus grand des nôtres sans que nul ne songe à protester. Tous les jours, ils se moquent de nous et nous demandent où est donc le messie dont vous attendez la venue ? Un été a succédé à l'autre, des siècles ont passé et vous persistez dans votre misère et votre abaissement au point que l'on peut dire qu'il n'y a rien de plus vil au monde que les Juifs.
On sait qu'il y a une grande différence entre la chute des Juifs entre les mains des nations et la chute des nations entre les mains d'Israël, de même qu'on ne peut comparer la chute d'un philosophe entre les mains d'un rustre, et la chute d'un paysan entre les mains d'un philosophe. Il est alors plus aisé de comprendre l'avertissement divin : "Ce jour -là ma colère s'enflammera contre eux, je les abandonnerai, je leur déroberai ma face; et ils deviendront la pâture de chacun et nombre de maux viendront les assaillir"
(Deutéronome 119,17)
Mais malgré toute leur rigueur, ces épreuves politiques ne devaient pas sur le plan culturel, tarir la sève créative.
. UN REGNE DE TERREUR – 3/3־ MOULAY YAZID
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט
תפילות בקהילות מחוץ לאנגליה
דבר נסיעתו של מונטיפיורי למרוקו הגיע גם לקהילות באירופה, במערב ובמזרח, מהם לממלכת הבסבורג; בבתי כנסת ובבתי ספר ממשלתיים, ומהם אלו שבקרקוב ובטריאסט, דרשו רבנים בשבחו, בירכוהו להצלחת שליחותו וחיברו תפילות למטרה הזאת.
אשר אמשעיעוויץ כותב שבכל מדינה ומדינה בכל קהילות ישורון, בכל מקומות מושבותיהם, אשר הגיע דבר נסיעת השר, בבתי כנסיות ובבתי תפילות, שפכו שיחם לפני ה׳, ונשאו רינה ותפילה בעד שלום השר, ושיצליח בדרכו אשר הוא הולך עליה, ושיגיעהו למחוז חפצו בחיים ובשלום, ושיחזירהו בשלום. בהמשך אמשעיעוויץ כותב שגם בוורשה, בבית הכנסת של צבי זאב בלומברג, חתנו של אב בית הדין, אמרו את התפילה שחיבר הרב בנימין דוד רבינוביץ.
תפילה לתלמידים בעברית שתורגמה לגרמנית
דוגמה לתפילה שחוברה בבית ספר בק״ק גרום מזריץ' מחברה הוא מויטנער, שהיה מורה. להלן נוסחה:
אשר יתפללו המורים עם הילדים בבתי הספר דבני ישראל בעד שלום השר היקר, משה מאנטעפיארע נ״י, אשר הלך לעת זקנתו אל ארץ מאראקא לבקש מאת מושל הארץ כי יושיע את אחינו בני ישראל מיד אויביהם הלוחצים אותם מבלי חמס בכפם.
"ה׳ אליקים, אל רחום וחנון, הנה אנחנו עומדים לפניך להתפלל ולהתחנן בלב ישר ותמים בעד שלום אדוננו השר היקר מלוה מאנטעפיארע, הצדיק והישר באדם, אשר שם נפשו בכפו ללכת לעת זקנתו אל ארץ מרחקים, אל ארץ מאראקא, לבקש ולהתחנן מאת המלך בעד נפש אחינו בני ישראל האמללים, להושיעם מיד לוחציהם ודוחקיהם ולהצילם מכל צרותיהם.
ועתה ה׳ אלקים, אלהי הרוחות לכל בשר, אשר בחרת בעבדך במשה להיות ציר נאמן לשולחיו, שמע נא את קול שועת צעירי ילדי בני ישראל המתפללים אליך להצליח את דרכו אשר הוא הולך עליה, ולתקנהו לחן ולחסד ולרחמים בעיני המלך ובעיני כל השרים אשר אתו.
אב הרחמים שוכן מרומים, שלח מלאכיך הקדושים לשמרהו מכל פגע ומקלה, וכל רעה לא תאנה אליו, וחדש כנשר נעוריו לחזקהו ולאמצהו לעשות תושיה לאחינו בני ישראל כאשר עשה מעודו עד היום הזה. וזה היה שכרו בעד פעלותיו הרבות והיקרות, כי יגיע אל מחוז חפצו בלי פגע ויבוא אל ביתו בשלום.
היציאה מאנגליה למרוקו
ההכנות למסע בוצעו במהירות, וב־15 בנובמבר המשלחת כבר הייתה מוכנה לצאת. מן התעודה הבאה אנו לומדים שמונטיפיורי קיבל מכתבי המלצה. ב־18 בנובמבר 1863 כתב י״מ מונטיפיורי בשם ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ ראסל. במכתבו אישר שקיבל את מכתבו של השר מ־14 בנובמבר. במכתב הודיע לו השר שנתן לסר משה מונטיפיורי מכתבים שמיועדים לשגרירי בריטניה במדריד ובמקומות אחרים במענה לבקשתו מ־4 בנובמבר. בהזדמנות זו מונטיפיורי הביע תודתו לשר על הסיוע הפילנטרופי, שניתן מדי פעם בפעם כדי להקל על חייהם של יהודי מרוקו מן הסכנות שהם נתונים בהם (תעודה מס׳ 47). אחרי שקיבל מונטיפיורי מכתבי המלצה משר החוץ לקונסולים של ממשלת הוד מלכותה בטנג׳יר, יצאה המשלחת לדרך ב־16 בנובמבר.1863
מסלול נסיעתו של מונטיפיורי
כמו שדווח ממקורות שונים, בהם מכתבו של מונטיפיורי מ־18 בדצמבר 1863 לי״מ מונטיפיורי, הגיעה המשלחת לעיר דובר ביום שני ב־10 וחצי בלילה. מקבלי פניו כבר חיכו לו עם כרכרה. מונטיפיורי בא לבית הכנסת ותרם לו ספר תורה שהביא עמו מרמסגייט. בבית הכנסת חיכו לו הנשיא, הפרנסים והרב המקומי, ששמו ניומאן, ושם פגש כמה ממקורביו ושותפיו למשלחת, ובהם הודג׳קין. מונטיפיורי הכניס את ספר התורה לארון הקודש ובד בבד שר פרקי תהלים. את דובר עזבה המשלחת למחרת, ב־17 בנובמבר, ועברה באנייה את תעלת למנש לקאלה (Calais) שבצרפת, ורבים התאספו כדי לברכה. משם נסעו לפריס. למחרת יצאו לבורדו (Bordeaux). בבוקר המשיכו ברכבת לבאיון(Bayonne), ובה בילה את השבת. למחרת המשיכה המשלחת בנסיעה למדריד, עד שהגיעו אליה ב־24 בנובמבר.
ב־26 בנובמבר ביקר מונטיפיורי אצל שגריר בריטניה קראמפטון(J. F. Crampton) ומסר לו מכתבי המלצה שהביא עמו מממשלת בריטניה. השגריר הפגישו עם אישים ספרדים: עם ראש ממשלת ספרד, המרקיז ממיראפלורס (Miraflores), עם הדוכס מתיטואן ועם הגנרל פרים (Prim). שגריר בריטניה ומ׳ וייסויילר, קרובו וידידו של מונטיפיורי, שגר במדריד, ומעמדו בתור בנקאי וקונסול של מדינות מספר העניק לו מעמד חשוב אצל המלכות, הציגו לפני שגרירים ואישים אחרים. ראש ממשלת ספרד הבטיח לו שהנעשה לאומללים בסאפי לא נעשה מפני שהם יהודים. מונטיפיורי נפגש עם רוב השגרירים של מדינות אירופה ועם השרים החשובים של ממשלת ספרד. הוא ביקש שתי בקשות: הראשונה, מכתב המלצה לשגריר ספרד בטנג׳יר, דון פרנצ׳סקו מרי קולון; והשנייה, שיציגו אותו לפני המלכה.
מעורבות שגריר בריטניה במדריד
ב־27 בנובמבר 1863 כתב משרד החוץ של בריטניה לשגרירו במדריד, מר קראמפטון. המכתב נגע למכתבו הקודם של מונטיפיורי מ־20 בחודש, וצורפו אליו העתקי התכתבויות מדרומונד האי בקשר למצבם של יהודי מרוקו. במכתב נתבקש מונטיפיורי לשוחח שיחה בלתי פורמלית עם ראש ממשלת ספרד בדבר המעשים האכזריים כלפי יהודים במרוקו שיזם קונסול ספרד במרוקו(תעודה מס׳ 48).
הפגישה של מונטיפיורי עם מלכת ספרד איזאבל:
שינוי בעמדת ספרד והבטחה לשחרור האסורים בסאפי
ב־30 בנובמבר התייצב מונטיפיורי לפני המלכה ולפני בעלה, והציגו שגריר בריטניה בספרד. המלכה ובעלה אמרו לו שהם מכבדים כל דת וכל אמונה. עוד הובטח לו שלא יאונה כל רע ליהודים שנאסרו בסאפי, והם ישוחררו. סופרי המלכה כתבו לכל נציגי ספרד במרוקו שהממשלה רואה בצער את כל מה שנכתב בעיתוני אירופה על המאורע בסאפי, כאילו נתנה ידה למאורע המצער הזה וכאילו היא רודפת את היהודים. עלינו להראות שאין הדבר נכון, והנציגים מצווים לעמוד לימין היהודים ולמנוע משוטרי הממשל המרוקאי ומשופטיה לענות את היהודים. כן עליהם למנוע כל מעשה של אכזריות.
במדריד כתב מונטיפיורי לוועד שלוחי הקהילות, ודיווח על מהלך נסיעתו ועל מפגשיו במדריד. בעת ששהה במדריד נודע לו שמר וייסויילר מיודד עם אביו של שגריר ספרד בטנג׳יר, אנטוניו מרי(Antonio Merry). ב־1 בדצמבר נסע מונטיפיורי לסביליה כדי לפגוש את מרי. הוא קיבל ממנו מכתב ידידות לבנו. הוא אף מסר לו מכתב שמציג את עצמו. בינתיים נסעו לפניו הרופא הודג׳קין וגדליה לקורדובה כדי להכין לו מקום לינה. בקורדובה בילה מונטיפיורי את השבת. ב־8 בדצמבר עזב את סביליה ברכבת לקאדיס. בקאדיס נפל מונטיפיורי למשכב מעייפות ומחולשה. הוא ביקש להפליג לגיברלטר, אבל לא מצא אנייה, ולכן דחה את ביקורו בגיברלטר. לפי מכתב למערכת ה׳JC מ־22 בדצמבר, שפורסם ב־25 בדצמבר 1863, יהודי גיברלטר התאכזבו שמונטיפיורי אינו מגיע אליהם טרם הפלגתו לטנג׳יר. הקהילה הכינה בשבילו קבלת פנים, ומשלחת של הקהילה הלכה לנמל כדי לקבלו. הוכנו מרכבות כדי להסיעו לבית שהיה אמור ללון בו. בקאדיס עגנה אנייה צרפתית ששמה גורגון (Gorgone) בדרכה לטנג׳יר. מונטיפיורי ביקש מקפטן האונייה להפליג בה לטנג׳יר, ובקשתו התקבלה. לכן הפליג בה עם מלוויו ביום שישי ה־ 11 בדצמבר 1863, והגיע בו ביום לטנג׳יר.
מונטיפיורי בטנג׳יר
כשהגיע מונטיפיורי לטנג׳יר בערב שבת ה־ 11 בדצמבר 1863, קיבלו אותו בהתלהבות גברים ונשים ממעמדות שונים. חיים גדליה סיפר על קולות הנשים שהשמיעו משמחה בקבלת הפנים. אלה הם האישים שבאו לקבלו: מנהיגי הקהילה, ובראשם משה פארינטה; ממלא מקומו, משה נהון, שהיה סגן קונסול של בריטניה בעיר ונציגי הקהילות בגיברלטר, בתיטואן, באלקסר, בלאראש, בארזילה, במכנאס, במוגדור, באזמור ובפאס.
תרומתו של מונטיפיורי למען יהודי טנג׳יר
מונטיפיורי בחן את מצב היהודים בטנג׳יר, העניק עצות למנהיגים ותרם לנזקקים. לפי הדו״ח של דונלד מקנזי מ־23 בדצמבר 1886, מונטיפיורי תרם גם 300 לי״ש להקמת בית ספר לבנות עניות על שם אשתו יהודית, בתנאי שתפקח מועצה של נשים על החינוך שלהן, והן יוכלו להיעזר בגברים (תעודה מס׳ 120). התמורה הזאת ניתנה, הואיל ומונטיפיורי הכיר את הדו״ח של פיצ׳יוטו, לפיו המפתח לפתרון מצוקתם של היהודים הוא החינוך. מונטיפיורי עוד התבקש לפנות לממשל כדי לקבל שטח לבניית בית חולים. הוא עשה זאת כשמסר את בקשתו לסלטאן. ואף תרם למימון ההקמה של בית חולים בעיר. קהילת טנג׳יר שלחה מכתב תודה למונטיפיורי, ובו מנו את מעשיו הטובים.
פרטים על שהותו של מונטיפיורי בטנג׳יר
למחרת, בשבת ה־12 בדצמבר, נערכה תפילה חגיגית בבית הכנסת החדש של יוסף שריקי, מעשירי הקהילה שמוצאו ממוגדור, שנחנך בשנת 1860. לכבוד האורחים תרם שריקי סכום למען העניים. ביום ראשון, ה־13 בדצמבר, נפגש מונטיפיורי עם דרומונד האי ועם הקונסול הכללי ריר ושוחח אתם על שליחותו. בלוויית מר סמואל מסר מונטיפיורי לידי שגריר ספרד מרי את המכתב שנתן לו אביו של השגריר, מכתב שבו הציגו המרקיז ממיראפלורס, ועוד מכתבים שקיבל במדריד. ואכן, בזכות הפגישה הזאת שוחררו שני היהודים מסאפי, יעקב בן הרוש, בן 22 יליד מראכש, ושלום אלקיים, בן 20 יליד רבאט, שהיו אסורים בטנג׳יר. שניהם ביקרו את מונטיפיורי לאות תודה. הובטח לו עוד בפגישה ששגריר בריטניה יפנה לסלטאן בשם ממשלתו בבקשה לשחרר את היהודים סעידה ומכלוף, שנשארו במאסר בסאפי. כן הציגו שגריר בריטניה לפני שגרירי צרפת, ספרד, ארה״ב, איטליה ופורטוגל. לאחדים מהם הגיש מכתבים, כמו שכתב לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון. מכתבה של ממשלת איטליה לנציגה בטנג׳יר הוקרא לפני מנהיגי היהודים בטנג׳יר.
ב־14 בדצמבר קיבל מונטיפיורי מכתב משגריר ספרד, ובו כתב עד כמה שמח לפגוש אותו, וצירף העתק של מכתב שכתב לממשלת מרוקו בדבר שחרור האסירים. בשל כך ביקש מונטיפיורי מדרומונד האי להפגישו עם הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש. בפגישה עם ברגאש מסר לו מונטיפיורי את המכתב של שגריר ספרד. ברגאש הבטיח לו שימלא את בקשתו וישלח את המכתב לסלטאן. אף שגריר בריטניה כתב בקשה לסלטאן בשם ממשלת בריטניה שישלח פקודה לסאפי לשחרר את האסירים. ואכן, בזכות פגישתו של מונטיפיורי עם שגריר ספרד, כמו שצוין במכתב הקודם, שופרו היחסים בין שגריר ספרד ובין דרומונד האי, כמו שכתב שגריר בריטניה לשר החוץ שלו ב־15 בדצמבר 1863 (תעודה מס׳ 50).
ב־15 בדצמבר שלח מונטיפיורי מברק לוועד שלוחי הקהילות בלונדון על מטרת נסיעתו; במברק הוא כותב שהוא מתכוון להודות לסלטאן על שנענה לבקשתן של ממשלת בריטניה ושל ממשלת ספרד לשחרר את האסירים, לבקשו לשפר את מצבם של היהודים ולבטל את החוקים המעיקים על היושבים באזורים הפנימיים של מרוקו. בסוף המכתב הוא מודה לאישים הללו על עזרתם: ראש ועד שלוחי הקהילות, יוסף מאיר מונטיפיורי סבאג (1903-1822), הברון ליונל נתן רוטשילד (1879-1806) ולאחיו באנגליה ובארה״ב. וב־18 בדצמבר 1863 מסר י״מ מונטיפיורי את הדברים הללו בשם ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ, לורד ראסל, בצירוף הבעת תודה על עזרתו בשליחותו של משה מונטיפיורי(תעודה מס׳ 53).
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'70
. UN REGNE DE TERREUR – 2/3־ MOULAY YAZID
Son arrivée à Meknès était d'autant plus redoutée que le sultan avait un compte personnel à régler non seulement avec les chefs de la communauté, les conseillers du sultan défunt qui avaient été à l'origine de sa disgrâce et de son exil forcé, mais aussi avec le commun de ses membres. Rabbi Yossef Messas rapporte dans le livre de ses sermons un récit populaire sur l'origine de cette haine particulière du tyran envers la population juive de Meknès où il avait été exilé un moment :
" Le sultan bien aimé grand ami d'Israël, Sidi Mohammed Ben Moulay Abdallah avait épousé une chrétienne anglaise qui lui avait donné un héritier le maudit Yazid – que son nom soit effacé. Un jour, le père de la reine était arrivé d'Angleterre avec pour présents de précieux tissus très fins aux couleurs chatoyantes sans pareil. Le sultan convia son tailleur juif habituel pour coudre des vêtements à lui, à son épouse et à ses enfants. Alors que le tailleur juif du mellah de Fès taillait les vêtements royaux, des jeunes des familles juives riches, émerveillés par la qualité de ces tissus s'enquirent de leur origine. Ils apprirent qu'ils venaient d'Angleterre et qu'on pouvait s'en procurer à Gibraltar. Ils y dépêchèrent deux des leurs qui revinrent avec des coupons de la même texture avec lesquels ils se firent tailler de magnifiques vêtements. Pendant ce temps, le prince Moulay Yazid continuait de se vanter de porter des vêtements que nul à part lui ne pouvait se permettre – même pas ses compagnons des familles de la plus haute noblesse. Un jour, l'un d’eux vit au mellah de jeunes Juifs de familles riches vêtus d'habits du même tissu que le prince. Il y vit l'occasion de se venger de l'arrogance du prince qui se plaisait à les humilier. Le lendemain, quand le prince reprit ses fanfaronnades, il ne put s’empêcher de lui répliquer qu'il n'y avait pas de quoi se vanter de ce que portent de vulgaires Juifs ! Fou de rage, Yazid jura qu'il tuerait sur le champ le premier Juif rencontré habillé comme lui. Il le mit au défi en lui disant alors : "Viens avec moi au mellah et je t'en montrerai un grand nombre". Ce qu'ils firent. Furieux de voir que son ami avait raison, il ordonna aux jeunes porteurs de ces vêtements de les ôter immédiatement, les accusant de les avoir volés. Comme ils refusaient d'obtempérer, il sortit son épée et voulut les en frapper. Ses compagnons avec l'aide de passants juifs et arabes, arrivèrent à lui retirer à temps son arme. Aussitôt prévenu, le pacha envoya de soldats qui arrêtèrent tous ceux qui avaient participé à la rixe et ils furent tous condamnés à une amende. Quant au prince, il fut envoyé en exil pour six mois à Meknès. Un mois après son arrivée dans notre ville, un jour de shabbat, il se rendit au mellah après l'office du matin. Il vit alors un cortège joyeux accompagnant une jeune mariée portée comme le veut la tradition sur un siège magnifique spécial pour cette occasion, de la maison de son père à celle de son nouvel époux. Surpris par ce spectacle et jaloux de ce faste, il commença avec son serviteur à se moquer et à insulter les Juifs. Lorsque l'un d'eux eut le courage de riposter, il lui cracha au visage et le gifla. Aussitôt prévenus, les chefs de la communauté, grands amis du sultan étaient intervenus et il fut contraint de se cacher pour échapper à la punition paternelle. Mais son arrogance reprit le dessus et la même après -midi, il revint au mellah et se querella avec les passants et le pacha eut le plus grand mal à le faire sortir du quartier juif. A la suite de quoi, les chefs de la communauté se rendirent à Fès se plaindre auprès du sultan qui l'exila de Meknès à Tétouan, recommandant au pacha de le surveiller et de ne pas lui permettre d'entrer dans la Juderia, le quartier juif …" En arrivant donc à Meknès au mois d'août, son premier soin fut de retrouver et de faire arrêter les chefs de la communauté qui avaient été les plus proches conseillers de son défunt père, comme le rapporte rabbi Eliezer Bahloul :
" Le 7 du mois de Tamouz il arriva à Meknès où il déversa sa colère sur les cinq notables de la communauté, les proches conseillers de son défunt père. A chacun de ses méfaits et de ses frasques dans la médina et au mellah – courir après les vierges et les femmes mariées, rapines, vols – ils l'avaient dénoncé au sultan ou au pacha qui avaient dépêché des gardiens pour le mettre hors d'état de nuire. Le prince en avait conservé un grand ressentiment contre eux. Sa première victime fut le grand rabbin Hazan Bacca. Natif de Marrakech, il était installé dans la ville depuis une trentaine d'années et y avait grandement prospéré dans le commerce. Il le dépouilla et l'acheva de ses propres mains d'une balle de plomb. Au plus influent des anciens conseillers de son père, rabbi Mordekhay Chriqui, qui alliait Torah et fortune, il offrit la vie sauve et la promotion au rang de vizir s'il acceptait de se convertir, mais au lieu d'accepter cette offre, celui -ci lui tint tête avec superbe, lui prédisant une mort infâme et prochaine. Il fut condamné à être brûlé vif dans le four à chaux. Il se rendit au supplice le cœur serein en récitant des cantiques et en sanctifiant le nom de l'Eternel et son âme pure est sortie rapidement. Ce fut ensuite le tour des deux frères Messod et Abraham Benzikri et de Moshé Ben Jamila, tous trois condamnés à être pendus vivants par les pieds à la porte du mellah. Leur supplice dura quinze jours et leurs corps restèrent exposés pendant des semaines – attirant les foules de voisins musulmans venant railler les Juifs – avant que ne soit donnée – contre paiement – l'autorisation de les ensevelir. Ce mode d'exécution particulièrement cruel; sauva par contre par sa lenteur un autre condamné, un sauvetage qui illustre la dévotion aux lettrés et talmi dé hakhamim qui caractérisait la communauté :
" A la même peine capitale avait été condamné un lettré, un sage, un éminent enseignant, rabbi Shmouel Danino. Mais dès son arrestation, quatre de ses disciples : Yaacob Lancry, Yéhouda Sayag, Yossef Benider et Messod Elhyani, s'étaient déguisés en serviteurs du sultan et avaient demandé aux gardiens de le descendre de la potence pour l'amener auprès du sultan. Les gardiens les crurent et leur remirent le supplicié. Ils le cachèrent d'abord dans un village des Gentils, puis l'accompagnèrent à Ouezzane où ils l'installèrent avant de revenir chez eux…"
Le choix de Ouezzane comme lieu d'asile était doublement judicieux; tant en raison à la fois de la forte opposition au tyran de la population de cette ville sainte aux yeux des musulmans, que de la présence de nombreux originaires de la communauté de Meknès qui y avaient été invités par le chérif à venir habiter dans la ville pour contribuer à son essor économique.
…." Seuls son épouse et ses enfants furent mis dans le secret qui resta jalousement gardé durant 21 mois. A son retour de Ouezzane, après la mort du tyran, rabbi Shmouel fut reçu avec de grands égards dans sa ville natale et c'est alors que fut connu de tous le courage de ses disciples et le secret de sa cachette. Mais il trouva sa maison vide, car ce qu'avaient laissé les pillards, sa femme et ses enfants l'avaient mangé. C'est alors qu'un de ses anciens disciples, rabbi Shélomo Benzenou lui fit un digne présent et s'engagea à lui verser mensuellement une pension. Rabbi Shmouel reprit avec vigueur sa mission d'enseignement et on disait de lui qu'il n' avait eu dans sa vie que cinq disciples – bien que leur nombre fut infiniment plus grand – les cinq qui furent à ses côtés aux heures d'épreuve et le sauvèrent …"
L'acharnement de Moulay Yazid ne devait pas cesser avec la mort de ses victimes. Furieux de ne pas avoir mis la main sur la fortune de Mordekhay Chriqui qui, pressentant le sort qui lui était réservé, avait réussi avant son arrestation à cacher une partie de sa fortune chez ses amis juifs de Fès, il y fit arrêter deux notables Benyamin Bensimhon et Yaacob Sadoun soupçonnées d'avoir caché le trésor. Malgré leurs démentis, il leur extorqua des sommes équivalentes à la fortune estimée de ce personnage de légende qui malgré sa haute position à la Cour était toujours resté attentif aux besoins des ses frères comme devait le chanter le poète de la communauté, rabbi David Hassine :) Lui qui avait la force et le courage de faire face aux autorités Sans que jamais la crainte ne l'effleure.
Contre l'escroquerie et l'exploitation des faibles, il veille.
Ses paroles aux rois sont écoutées comme autant de clous plantés.
Devant lui, les grands plient
Dieu nous a dotés d'un chef aux heures d'épreuve
Dans son "Mémorial pour les enfants d'Israël"
. UN REGNE DE TERREUR – 2/3־ MOULAY YAZID
PAGE 93
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת
ג. משך העינויים: שני חודשים
דָּנוּהָ בְּדִינִים קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שְׁרָצִים
עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עֲנִיָּה וּמְרוּדֶיהָ
ציון המאסר הנמשך חודשיים חוזר ב״את גדל שבח נערה״ של אביחצירא:
בְּמִסְפַּר שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה
מְפַתִּים אוֹתָהּ…
בשאר הפיוטים אין תימוכין לגרסה הזאת, כיוון שלא הוזכר כלל משך העינויים. איננו יודעים אם ציון חודשיים אצל שני הפייטנים, אביחצירא ומונסונייגו, מצביע על מרווח הזמן מיום ההאשמה בטנג׳יר עד יום ההוצאה להורג בפאס או על הזמן שבו שהתה סול תחת סורג ובריח בפאם. כל הפייטנים מתייחסים רק לגורלה של סול בעיר פאם, ואיש מהם אינו נוקב בשם טנג׳יר, עיר המוצא של הנערה, לא בגוף הפיוט ולא בכתובתו. מהשיר של מונסונייגו עולה שבפרק הזמן הזה של חודשיים ימים כמו נפתח ערוץ תקשורת כלשהו בין הרשות השופטת המוסלמית לבין הקהילה היהודית, עד כדי הצעת כופר מראשי הקהילה, הצעה שנדחתה על ידי הצד השני.
ברם, אם אכן עלמה יהודייה הייתה נתונה תחת סורג ובריח במשך חודשיים בידי הרשויות המוסלמיות, סביר להניח שעניין זה היה בא לידי ביטוי בכתבים של רבני הקהילה ושל מנהיגיה. חודשיים ימים מספיקים כדי לאסוף מידע מפורט ומדויק על הפרשה, מידע שהיה מגיע גם לידיעת הפייטנים ומחברי הקצות. אבל על פי הטקסטים ברור שאין למחבריהם נתונים בסיסיים על גילה, על שם משפחתה, על שמות הוריה ועל השתלשלות האירועים מתחילת ההרשעה בטנג׳יר עד הוצאתה להורג בפאס. המידע נותר כללי מאוד.
חודשיים ימים מחייבים היערכות מצד הקהילה שהייתה צריכה לספק מזון כשר לאסירה. על פי חוק האסלאם, אסור למנוע שתייה ואוכל מאסיר הנאשם ב״רידה״ בימי ה״תובה״; הם הימים שבהם מנסים לשכנע אותו לחזור מסורו. סול גדלה במסורת של אכילת אוכל כשר, וכנראה נמנעה מלאכול את מה שהגישו לה המוסלמים. אם הייתה שוהה במשך חודשיים בבית הסוהר בפאס, סביר להניח שהיו מכירים את המקום שהייתה אסורה בו והיו נוקבים בשמו בקצות ובפיוטים. שם המקום היה מוצא את דרכו אל כתבי רבנים ואל רשומות הקהילה(האם היה קיים בפאם בית סוהר לנשים בלבד?), אבל אין זכר לדבר, אולי מפני שסול לא שהתה בפאס במשך חודשיים בבית הסוהר. לפי החוק, נמשכת ה״תובּה״ רק שלושה ימים וההוצאה להורג חייבת להתבצע בזמן שקיעת השמש בתום היום השלישי, אם הנדון למוות לא חזר מסורו ער אז. לפי כל הפיוטים עולה שהמהלך המשפטי מוצה בטנג׳יר ובפאס בוצע גזר הדין.
שמואל אלבאז מנסה לדווח על מהלך הפרשה, וכבר בשני הבתים הראשונים מסכם את קורותיה של סול בטנג׳יר: המניע לעלילה ולעדות השקר טמון בהימשכותם של המוסלמים אל יופייה וברצונם לשאת אותה לאישה. רק לאחר הבאת העובדות האלה הנוגעות לפרשה בטנג׳יר הוא אומר:
אֶל מַלְכָּם הוֹבָאָה / לְהַגְדִּיל מְדוּרָה
[…]
לְעִיר הַפְּלִילִים / שִׁלְּחָהּ בְּחֶמְדָּה
תִּשְׁכַּב בֵּין עֲרֵלִים / שָׁם תִּשְׁכַּח עֲבוֹדָה
אותה תופעה מתגלית גם בשירו של חלואה. אחרי העלילה, עדות השקר והמשפט הובאה הגבירה למלך בפאס(שורות 14-11):
יְחִידָה וְתַמָּה / לָקְחוּ וְיַנְהִיגוּ
אַנְשֵׁי דָּמִים מִרְמָה / כַּכְּפִירִים שָׁאֲגוּ
לְמֶלֶךְ הַחַדְרָה / הוּבְאָה גְּבִירָה
בַּת בִּתָּהּ שֶׁל שָׂרָה / רַבַּת הַמַּעֲלָה
גם בפיוט של אביחצירא נאמר שהרצים הגיעו לבית המלוכה רק אחרי שהמהלך המשפטי מוצה באמצעות עדות העדים וחתימתם על מסמכים של בית המשפט. מתברר בדיעבד שהפיוט של מונסונייגו מדווח על סדר מהלכים דומה:
יְהִירִים לַעֲנוֹת סָרָה / קִדְּשׁוּ קָרְאוּ עֲצָרָה
כִּי טוֹב בְּרַע הִיא הֵמִירָה / בֵּית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ
דָּנוּהָ בְּדִינִים קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שְׁרָצִים
עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ
יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כֹּפֶר מֵאֲנוּ
לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ
כלומר, תכננו להעיד נגדה עדות שקר (״לענות סרה״), ולשם כך ערכו אספות (״קדשו קראו עצרה"), כדי להעיד שאכן הביעה נכונות להחליף את דתה באסלאם. עינו אותה וגזרו עליה דין מוות(״דנוה בדינים קשים"), שניתן בהחלטה פה אחד של שופטיה(״לחובה נמנו וגמרו״) ולא היה מי שיגן עליה(״אין מקים יריעותיה").
אחרי תיאור בעל עושר לשוני ופיגורטיבי השואב את השראתו מהתלמוד ובמיוחד ממסכת סנהדרין, הוזכרו"מלכי ארץ כל לאמים״ שהשתדלו מאוד לפתותה בתכשיטי זהב ובבגדים יקרים. ובכן, גם אצל מונסונייגו הובאה סול לפאס, עיר מושבו של המלך, לאחר שנחתך דינה בטנג׳יר. לפיכך פרק הזמן של חודשיים עשוי להצביע על הטווח שבין יום הפללתה בטנג׳יר ליום הוצאתה להורג בפאם. המסע מעיר לעיר ארך כשבוע. דברים אלה כוחם יפה גם לשירו של אביחצירא, שגם בו צוין משך של חודשיים, ואם הייתה אפשרות להציע כופר, נסב העניין על הקהילה היהודית של טנג׳יר, אבל לא נותרה עדות על הדבר הזה בפנקסי הקהילה ובכתבים של ראשי הקהל והדיינים שם.
מפאת אי הסבירות באשר לשהייה של חודשיים בבית סוהר בפאם או בטנג׳יר, אפשר להתייחס ל״שני חדשים״ כאל מספר טיפולוגי המכונן נרטיב על עקדתה של עלמה בתולה על קידוש השם, נרטיב המצוי בספר שופטים בקשר לפרשת בת יפתח. נציין שספר שופטים מיוחד בתיאור של נשות המלחמה ושל נשות החיל שבו, כגון דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני ובת יפתח שקיבלה עליה את הדין בשקט, בשום שכל ובגבורה. עוד נציין כי פיוטו של מונסונייגו רווי בביטויים ובנוסחים השאובים משיח הקרבות והמלחמה, כמו "עֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ", "חָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ", "שְׁאַר יָדוֹ נָטָה יָרָה / וַיְקִימֶהָ לְמַטָּרָה / תֶּכֶף עֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָה", "חָשְׁבוּ עָלֶיהָ מְזִמּוֹת / לַעֲקֹר מִבְצַר חוֹמוֹתֶיהָ".שיח מלחמה וקרבות מעין זה הנסב על אישה גיבורה כמו סול יכול לשאוב את עיקר השראתו רק מספר שופטים, אף על פי שאינו מצוטט מפורשות ואינו נוכח בגלוי במשחק השיבוצים.
נציין שברדוגו הזכיר את הנשים הגיבורות והחכמות של ספר שופטים בקשר לבתו של החכם משה טפיירו, אבל דבר זה לא חזר על עצמו בפיוטו על סול. באשר לשירו של מונסונייגו, הבנוי כמעט כל כולו ממקורות תנ״כיים, אפשר לומר שהציון הטיפולוגי ״חודשיים״ עשוי לתפקד כציטוט וכמוסכמה ספרותית ולא כציון עובדה היסטורית, וזאת בהשראת פרשת יפתח הגלעדי בספר שופטים(יא, לו־־מ):
ותאמר אליו אבי פציתה את פיך אל ה׳ עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאיבך מבני עמון. ותאמר אל אביה יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אנכי ורעותי. ויאמר לכי וישלח אותה שני חדשים ותלך היא ורעותיה ותבך על בתוליה על ההרים. ויהי מקץ שנים חדשים ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש ותהי חק בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה.
המספר הטיפולוגי של שני חודשים מהווה בסים להשראת הפרק בספר שופטים על הפיוטים שנכתבו על סול, נוסף על המוטיב של עקדת עלמה בבתוליה אשר לא ידעה איש. הבת הזאת מצטרפת לנעקד המפורסם – יצחק, בנו יחידו של אברהם. הפרשה בנויה על אותו עיקרון: בת יחידה לאביה. ״ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יצאת לקראתו בתפים ובמחלות ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת״(יא, לד).
הפיוטים על סול ציינו כולם, בהדגשים שונים, את עניין המוות של עלמה בתולה ללא אירוסין וללא נישואין ואת הבדידות המחוזקת בערך היחידות – יחידה היא ונאמנה היא לאל היחיד והמיוחד.
גם אצל אביחצירא מצוינים שני חודשים, ברם הפיוט בנוי על שיח ועל סגנון השאובים מהקבלה ולא מתיאורי מלחמה. טרם התבררה לנו הזיקה שיכלה להתקיים בין שני רבנים ודיינים שהיו אמנם מאותו הדור אבל גרו רחוק מאוד זה מזה. נזכיר שמשך הזמן של חודשיים אינו מוזכר בפיוטים האחרים. האם עלה בידי מונסונייגו, שחיבר את הפיוט ביום השלושים להוצאתה של סול להורג, להעביר מידע על הפרשה לאביחצירא מתאפילאלת, או שמדובר רק בצירוף מקרים הנובע מיניקה מאותם מקורות? אין באפשרותנו להכריע בסוגיה הזאת.
כאן המקום להוסיף שב״קצת לאלא צדיקא תנצב״ה״(אוניברסיטת בר־אילן, כתב יד 142) נאמר שמסע השכנוע בפאס ארך כחודש:
פְחָאל צְהַר וּהוּמָא פְהָאד לְחָאל / כֵּל נְהָאר יִּקּוּלוּ עְלִיהָא קֻווָאל
(כחודש והם במצב הזה / כל יום אומרים על אודותיה אומר ודברים)
אם מסע השכנוע נמשך כחודש, האם אפשר להניח שהפרשה כולה ארכה חודשיים ימים? על פי רומרו, 1837, הפרשה ארכה בין ארבעה שבועות לחמישה, הנחה שאינה עומדת בסתירה למכתבו של דרומון היי, שממנו עולה שהפרשה ארכה כמה שבועות. כך הביטוי ״שני חדשים״ עשוי להיות קרוב למציאות ההיסטורית, ובאותה מידה להיות פרי מוסכמה ספרותית ותרבותית.
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת
עמוד 35
חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
טז. הגר“א זצ“ל ציין (על ש“ע או“ח סי‘ קכד ס“ה) על כל ברכה וכו‘: ”כמ“ש ביומא ל“ז ע“א. תניא רבי וכו‘ חנניה וכו‘. ועיין טור“, עכ“ל. יש לדקדק מדבריו ז“ל שדעתו היא שמקור המנהג הלז‘ מופיע בש“ס דיומא (ולא ממשנת חסידות שנהג הרא“ש). אך מ“מ יש לשאול מה חידוש יש בדבריו הקדושים והקצרים שכתב: ”ועיין בטור“, הדבר פשוט שיש לעיין בטור לפני לימוד הש“ע, ונראה לישב כי רמז לעיין בטור שהביא דברי אביו הרא“ש לענות ב“ה וב“ש על כל ברכה שאדם שומע (וזה ממש הפך מהסיפור שהובא במעשה רב סי‘ מג, דעדיפים דברי הרב על סיפורי מעשה) וראה לקמן מה שהרחיב הרב דמשק אליעזר,
ביאור דברי הגר“א ז“ל (הביאור הנ“ל בתוך דברי הגר“א זלה“ה לקוח מתוך כתבי מרן הגר“ש משאש זיע“א ולא מדילי, אפ“ר).
יז. מרן החיד“א זצ“ל– בברכי יוסף (או“ח סי‘ ריג אות ג‘) הביא דעות המתירים והאוסרים וכתב שם שלא מצא ראיה מכרעת לאחד מהצדדים. אך הואיל ויצא מפום אריותא, נכון להזהר, אך אין למחות במי שעונה. וכ“כ בטוב עין (סי‘ יח, אות מא). אמנם בשו“ת יוסף אומץ (סי‘ ע אות ג) הביא דבריו שכתב בברכ“י וסיים וז“ל: עד כאן דברי שם. ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ב“ה וב“ש אף בברכה שיוצאים יד“ח, עכ“ל. נראה כוונתו שחזר מדבריו הראשונים, ושצריך ללכת אחר מנהג
העולם בסגירת עינים, דודאי מיוסד הוא על האמת. וכדברי המעשה רוקח ע“ה.
ועל כל הנ“ל הוסיף מרן הרב חיד“א ע“ה בספרו שיורי ברכה (סי‘ קכד) וז“ל: ”וכבר אני העני כתבתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן רי“ג אות ג‘ כמעט שעברתי לדבריהם דרבנן ולא מצאתי ראיה מכרעת לזה, ומנהג העולם להפך (לענות ברוך הוא וברוך שמו) ואין למחות בידם“.
(פירוש וביאור דברי מרן החיד“א זצ“ל הנ“ל לקוחים ממש“כ הגר“ש משאש זצוק“ל בביאורו
את דעת מרן הרב חיד“א זצ“ל בספריו).
יח.הרה“ג שמואל לנייאדו זצוק“ל מחכמי ארם-צובא העתיק בספרו שלחן המלך (סי‘ כג סעיף לד) את דברי מרן לענות על כל ברכה שהוא שומע, ב“ה וב“ש, ולא חילק שום חילוק בין חייב בה או לא חייב בה, ומדלא עביד הכי מוכרח שכיוון בדעתו לכל ברכה.
יט. הרה“ג המפורסם רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל שו“ת חקרי לב היה גם הוא עונה ואומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי שהעד העיד בנו הגאון רבי חיים פלאג‘י זצ“ל בספרו יפה ללב (סי‘ קכד אות יב) ושם כתב לקיים המנהג לכתחילה, וכך הורה לו זקן הוא זקנו הקדוש רבי יוסף
רפאל חזן זלה“ה.
כ. החתם סופר זצוק“ל– הגאון מהר“ם שיק זצ“ל העיד על החת“ס זצ“ל וכתב, שבבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל נהגו לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ולא מיחה בידם. ונראה מדלא מיחה בהם, דעתו היתה נוחה עם מנהג זה. אומנם בעל השדי חמד ע“ה (ח“ד, אסיפת דינים, מערכת ה“א ערך הפסק אות ט‘) אמר כי החת“ס סבר כהחיד“א, שאין לקיים מנהג זה לכתחילה, אך אין למחות ביד המקילין, ומטעם זה לא מיחה בהם החת“ס, אך הרה“ג שלמה דיין שליט“א כתב (בשו“ת עטרת שלמה סי‘ ו‘) כי אין הכרח לדייק כך, ולהפך נראה שהחת“ס לא מיחה בהם כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה, וכדעת המהר“ם שיק זצ“ל, כי ודאי בתוך בית מדרשו היו אנשים של צורה היודעים לקבל תוכחות והוראות מרבם הגדול החת“ס זצ“ל, ואם היה חושב כדעת הסוברים שיש בזה הפסק למה ישתוק בביתו ובחומתו, ואדרבה היה מצוה עליו לגעור בהם ולמנוע אותם ממנהגם, ומדלא עביד הכי, מוכרח כי דעתו היתה נוחה עם מנהג זה (וכך עולה מביאורו של הרב בעל באר שרים את דברי הרב חת“ס זיע“א, יובא להלן).
כא. חיים לראש– למוהר“ר חיים פלאג‘י זצוק“ל (דף ל“ח עמ‘ רעב), שם דרש מבני משפחתו לענות ב“ה וב“ש בקידוש, והעיד שזה המנהג בכל תפוצות ישראל, וכן בעירו איזמיר. ובספרו יפה ללב חזר לקיים מנהג זה לכתחילה (סי‘ קכד אות יב). וגם העיד בשם מ“ז רבי יוסף רפאל חזן זצוק“ל בעל החקרי לב שהיה גם הוא עונה ואומר ב“ה וב“ש, ע“ש. ובספר מועד לכל חי (סי‘ ד אות ט“ז) כתב וז“ל: ”כתבתי דיענו אחר המברך ברוך הוא וברוך שמו ואמן כאשר יעוין שם, ונשמט מהדפוס סיום הלשון והוא דאין קפידא במה שיוצאים בברכת בעל הבית ועונים אחריה, דהרי כבר העלה להלכה כן החיד“א בספר מראית העין (בליקוטיו סי‘ יא אות ט‘ על סי‘ קכד…) ולפי זה לא כיון יפה בספר דגול מרבבה
וכו‘. ועל כלנה כתב הרב ז“ל בספר לב חיים (ח“ב סי‘ קט) ז“ל: ”וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל וכן נהגו בעירנו אזמיר יע“א בפני כמה רבנים גדולים, ונער הייתי גם זקנתי ונתגדלתי על ברכי יוסף הרב הגדול מור זקני ז“ל והיה נוהג לענות ברוך הוא וברוך שמו, על כל ברכה שהיה יוצא בה ידי חובה. וכן נהגו כל הרבנים אחריו. ומאחר שאין האיסור ברור בפוסקים בודאי שיש לקיים המנהג לכתחילה. כי הגם כי אנכי בעניותי בס‘ סמיכה לחיים (סי‘ א, וסי‘ ג) ובספר נשמת כל חי (בחלק א בכמה מקומות) כתבתי כי המנהג שהוא הפך הדין יש לבטלו. זהו כשהוא שלא כדין ברור, אבל שיהיה הענין כעין נידון דידן שאין הכרח ברור להכריע לשני הצדדים וכדברי הרב חיד“א ז“ל, המנהג עיקר. והגם דסיים הרב
ברכ“י ז“ל וכתב: ”אמנם הואיל ונפיק מפום דארייותא כמ“ש הרב הנז‘ נכון ליזהר אך אין למחות וכו‘..“ יעו“ש. לעניות דעתנו דכיון שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל ליודעים ושאינם יודעים, אין מקום ליזהר
עוד מעתה, ואדרבה אחרי שהורגל המנהג בפה הכל לומר ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה, אם אינו עונה ברוך הוא וברוך שמו, יבא להכשל שלא לענות אמן במקום שהוא חיוב גמור ועונשו גדול, כי כן הנח להם
לישראל וכל מן דין סמוכו לנא שינהגו מנהגים כאלה לאהבת ה‘ ולברך בשמו ועליהם תבוא ברכת טוב ברכה וחיים“, עכ“ל.
כב. הגאון מהר“ם שיק זצוק“ל (שו“ת מהר“ם שיק חאו“ח סי‘ נא). שם העלה לקיים המנהג לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח. והעיד על מה שהיה בבית מדרשו של הגאון החתם סופר זצוק“ל.
כג. הרה“ג יהודה אריה לייב לוינגר זצוק“ל תלמיד החתם סופר זיע“א_כתב (באורחות חיים סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”והעולם נוהגים לאומרו (ברוך הוא וברוך שמו) ומעולם לא ראינו מי שמוחה, ובמנהג כתב הש“ך דלא ראינו ראייה… וכן ברוך הוא וברוך שמו ומנהג ישראל תורה“ ע“כ, ועוד שם האריך מפי סופרים וספרים לקיים מנהג ישראל לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרה וברכה, וסתר בראיות גדולות דברי הרב דגול מרבבה זצוק“ל שהורה לאסור.
כד. שערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצוקללה“ה וזיע“א (אופן כ“ג) ושם האריך במעלת אמירת ב“ה וב“ש ע“פ הסוד וזל“ה: ”תשובה“ ראשי תבות: תשמור ברוך הוא וברוך שמו, לרמוז דבעל תשובה צריך אזהרה גדולה עד מאד לשמר ולעשות להיות עונה על כל ברכה ששומע… וזהו אחד מיוחד מעקרי הדת שצריך לשמור שמירה מעולה, שיהיה עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שישמע, שבעניה זו יש יחוד גדול שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.
כה. הגאון הרב אליעזר לנדא זלה“ה כתב בספרו המוסב על חידושי הגר“א על הש“ע ”דמשק אליעזר“ (סי‘ קכד סעיף ו) וז“ל: ”כמ“ש ביומא ל“ז תניא רבי אומר כי שם ה‘ אקרא אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב“ה אתם הבו גודל, חנניה אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה ועיין טור שמביא מא“א הרא“ש שהיה אומר ב“ה וב“ש מגמרא הנ“ל“ ושוב לא חילק שם בין ברכה לברכה ורק הציג את המקור למנהג זה, ומסתמיות לשונו נראה כי כוונתו כדעת כל קודמיו שהביאם בחידושו (רא“ש, טור, ש“ע, והגר“א ז“ל) שצריך לענות על כל ברכה וברכה.
כו. הרה“ג המפורסם רבי יעקב רקח זלה“ה כתב בספרו פרסומי ניסא (על חג הפסח, בדיני סדר הקדוש הלכה ד) וז“ל: ”הגדול שבבית מקדש ומברך ועושה כל הסדר וכשהוא מברך בפה“ג, והמסובין עונין אמן יוצאין י״ח דגדול העונה אמן יותר מהמברך וגם שאר הברכות של הלילה כגון ברכת כרפס והמוציא ועל אכילת מצה ומרור, הגדול מברך ומוציא את אחרים י״ח… ועוד דיזהיר המברך מקודם לבני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואמן על כל ברכה וברכה בכוונה ובשמחה רבה ולא יהיו מדברים כלל בשעת הברכה יעו“ש“, ע“כ.
באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו
חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל- אֶפְצְחָה רִנָּה וְתוֹדָה / אֶצְהֲלָה בְּגָאוֹן יְיָ
פיוט — סי׳ אברהם, ע״מ ת׳ יב״ת י״ת
פיוט הודיה לבורא עולם, על הורדת גשמים
המשורר ידוע רק בשמו הפרי "אברהם"
אֶפְצְחָה רִנָּה וְתוֹדָה / אֶצְהֲלָה בְּגָאוֹן יְיָ
וּבְתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה / אֶזְכְּרָה חַסְדֵי יְיָ
בּוֹ לְבַד אֶבְטַח בְּעוֹדִי / כִּי מְנָתִי הוּא וְחֶבְלִי
וּשְׁמוֹ מִשְׁעָן בְּיָדִי / וּדְבָרָיו נֵר לְרַגְּלִי
עֵת אֲשַׁוֵּהוּ לְנֶגְדִּי/ אֶשְׁכְּחָה רֵישִׁי וּמְחַלִי
כֹּל־יְמוֹתַי אֶעֱבוֹדָה / יוֹצְרִי הָאֵ-ל יְיָ
וּבְתוֹךְ עַם אֶעֱמוֹדָה / וַאֲבָרֵךְ שֵׁם יְיָ
רַחֲמָיו נֶגְדִּי נְתָנָם / אֵ-ל, וְעָבַר עַל עֲלוּמַי
צוֹרְרַי תַּמּוּ וְאֵינָם / אָבְדוּ מוֹנַי וְקָמַי
וּמְשַׂנְּאַי וַהֲמוֹנָם / נָפְלוּ תַּחַת פְּעָמַי
לָבְשׁוּ הַכֹּל חֲרָדָה / דָּלְלוּ עוֹזְבֵי יְיָ
אָחֲזָה אוֹתָם רָעֲדָה / מִפְּנֵי פַּחַד יְיָ
הֵן א-לֵיהִים־טוּב אֲחַוֶּה / וַיֲשׂוֹחֵחַ פְּלָאָיו
כִּי בְּשָׂשׂוֹן הוּא מְרַוֶּה / פִּי יְדִידָיו עַם קְרוּאָיו
יוֹם וָלַיְלָה עוֹד אֲקַוֶּה / לַאֲשֶׁר מַעְלָה נְשִׂיאָיו
זַמָּרֵי לָאַ-ל, יְחִידָה, / נָא וָכֹל־יִרְאֵי יְיָ
שׁוֹרְרוּ שִׁירָה חֲמוּדָה / נָא וּבָרְכוּ אֶת יְיָ
מָה אֲדַבֵּר וַחֲסָדָיו / גָּבְרוּ מֵעַל שְׁחָקָיו
לוּ יְחִילוּן כֹּל־עֲבָדָיו / גַּם גְּבָאָיו וַאֲפִיקָיו
נָעֲלָה עַל כֹּל־גְּדוּדָיו / צוּר מְשַׁלֵּחַ בְּרָקָיו
נִצְבָּה נַפְשִׁי וְעָמְדָה / חִישׁ לְהוֹדוֹת שֵׁם יְיָ
כִּי מֵאֹד חָשְׁקָה וְחָמְדָה / לַחֲזוֹת נֹעַם יְיָ.
כנפי שחר
אפצחה — אפתחה. אצהלה — יזהירו פני משמחה. בגאון ה׳ — בעוזו וגבורתו. מנתי הוא וחבלי — חלקי ונחלתי. עת אשוהו — אשיתהו. רישי ומהלי — עוניי ומחלתי. ועבר על עלומי — מחל חטאות נעורי. דללו — התמעטו והושפלו. א-להים־ טוב — טוב־א-להים וחסדו. אחוה ואשוחח — אספר. קרואיו — מכובדיו. נשיאיו — עביו. יחידה — כנסת ישראל. יחילון — יקוו, לי יחיל ודומם (איכה ג, כו). גבאיו ואפיקיו — בורות ומוצאי מים. גדודיו — צבאיו. גצבה נפשי… — המשורר עמד נצב לראות נועם הי בהורידו את הגשמים.
אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל– אֶפְצְחָה רִנָּה וְתוֹדָה / אֶצְהֲלָה בְּגָאוֹן יְיָ
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט
חג השבועות
חג השבועות לעם ישראל הוא חג שאין כדוגמתו אצל שאר האומות. חג קבלת התורה משמים הוא חזות הכל בעיני העם. בחג זה רואה עם ישראל את קביעת אופיה וצורתה, את סוד נצחיותה ואת קיומה של האומה כולה. בפרשת ״יתרו״ קיימים מספר פיוטים, שנושאם הוא מתן תורה. הבולט והמוכר ביניהם הוא, כמובן, הפיוט ״נרדי נתן ריחו״ המושר בחג השבועות בבתי־הכנסת:
נרדי נתן ריחו / ר' אברהם אבן מוסה
נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ
אֵל נָתַן לְעַמּוֹ תּוֹרָה תְמִימָה
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה
עד שהמלך, הקדוש־ברוך־הוא, ב״מסיבו״ ־ ברקיע, עם ישראל עומד בתחתית הר סיני מבושם בריח טוב וקורא לפני המלך ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״.
יום הופעתו של עם ישראל בתחתית הר סיני מתואר ע״י המשוררים כיום גדול. ביום זה הועדף עם ישראל משאר הגויים: [פיוט מס׳ 430 בא״ש, נכתב ע״י המשורר יוסף ומופיע בפרשת ״יתרו״.]
ה' זורחת / לשעיר בחכמה
מפארן הופעת / לדחות בן האמה
בסיני נגלית / לבן הגבירה
לקח טוב נתתה / לאומה טהורה
המשורר עושה שימוש במדרשהידוע על ה׳ שבא לאומות העולם ורצה לתת להם את התורה. כל אומה שאלה ״מה כתוב בה?״ וכל אומה קיבלה תשובה המנוגדת לאופיה, מה שהביא את האומות להסתייג מהתורה. כאן המשורר מציין את הדחיה של ״בן האמה״ ־ בן הגר שפחת שרה מלקבל את התורה, כך שעם ישראל הוא שיקבלה. בפיוט זה סוקר המשורר את עשרת הדברות שהם חלק מהתורה. תורה זו כפולה היא ־ תורה שבכתב ותורה שבע״פ:
חכמי וזקני / הגו בשתי תורות
אמרות ה' / אמרות טהורות
המשורר מסתמך על המדרש של הפסוק ״אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ולבין בני ישראל בהר סיני״: אחת בכתב ואחת בע״פ. מכאן שניתנה תורה שבע״פ למשה על כל דקדוקיה. דברי התורה ״יקרו מפנינים… כריח שושנים… מצוף דבש מתקו״.
חג שמחת תורה
מקור השמחה בחג זה הוא סיום קריאת התורה באותו היום. לפי המנהג תחילת הקריאה בתורה בפרשת ״בראשית״ חלה ביום שמחת תורה, הוא יום שמיני עצרת. ביום זה אף מסיימים את הקריאה בתורה בפרשת ״וזאת הברכה״.
יום ״שמחת תורה״ הפך במרוצת השנים לחג עממי המקיף את כל חלקי העם מנער ועד זקן. ההקפות נערכות בליווי שירה וריקודים עם ספרי התורה, וגם הילדים נעשים שותפים לשמחת מצוה זו. אחד הפיוטים הידועים, ואולי המוכר ביותר בהקפות עם ספרי התורה, הוא הפיוט הידוע ״מפי אל״. בפיוט שישה בתים בני ארבע צלעות כל אחת ופזמון חוזר:
מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל. יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל:
אֵין אַדִּיר כַּיָי. וְאֵין בָּרוּךְ כְּבֶן עַמְרָם. אֵין גְּדוֹלָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין דּוֹרְשָׁהּ כְּיִשְׂרָאֵל:
אֵין הָדוּר כַּיָי. וְאֵין וָתִיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין זַכָּאָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין חוֹמְדָה כְּיִשְׂרָאֵל:
אֵין טָהוֹר כַּיָי. וְאֵין יָשָׁר כְּבֶן עַמְרָם. אֵין כְּבוּדָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין לוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:
אֵין מֶלֶךְ כַּיָי. וְאֵין נָבִיא כְּבֶן עַמְרָם. אֵין סְמוּכָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין עוֹזְרָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:
אֵין פּוֹדֶה כַּיָי. וְאֵין צַדִּיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין קְדוֹשָׁה כַּתוֹרָה. וְאֵין רוֹחֲשָׁה כְּיִשְׂרָאֵל:
אֵין שׁוֹמֵר כַּיָי. וְאֵין שָׁלֵם כְּבֶן עַמְרָם. אֵין תְּמִימָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין תּוֹמְכָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:
בפיוט מילות תואר המציינות את מעלותיהם של ה׳ ושל משה ואת מעלותיה של התורה ה׳ מצויין כ״אדיר״, ״הדור״, טהור״, ״מלך״, ״פודה״, ו״מציל״. משה מתואר כ״ישר״ ״צדיק״ ו״נאמן״. התורה מקבלת תכונות כמו ״זכה״, ״קדושה״ ו״תמימה״.
פיוטים בנושאים שרבים
במכלול של 559 פיוטים וקצידות המופיעים ב״שיר ידידות״, שיבצו העורכים לתוך הקובץ גם 84 פיוטים וקצידות העוסקים בנושאים שונים, שאין להם נגיעה ישירה לנושאים. כמו גלות וגאולה, כיסופים לארץ־ישראל, שבתות ומועדים.
על מה כתבו המשוררים? מהם הנושאים האחרים שעניינו אותם? עיון בפיוטים של ״שירת הבקשות״ המופיעים בקובץ ״שיר ידידות״ מגלה כי המשוררים כתבו על נושאים שונים.
- 1. כבר בפרשה הראשונה ״בראשית״ מוצאים פיוט, ובו דברי הודאה על גשמים שירדו:
הן אלקים טוב אחיה / ואשוחח פלאיו
כי בששון הוא מרוה / פי ידידיו עם קרואיו
טוב אלוקים וחסדו מרוים את האדמה ואת האדם באשר הם.
- בפרשת ״בראשית״ משובצת הקצידה הידועה ״צמאה נפשי לאל תמים דעים״27/ זוהי קצידה חנוכית שהמסר העיקרי בה הוא שאל לו לאדם להתגאות ולבטוח בעשרו. הקצידה מסתימת במה שהאדם מחוייב לעשות:
יבחר בתורת האל תמימה / ובלומדיה תגדל אהבתו
חילו ואונו להבל דמה / ישכיל ויבין לאחריתו
- בפיוט שבח והודאה לרגל החלמה כותב המשורר על הייסורים שבאו עליו:
מעגלי צדק תנחני
אהבתי תורתך
פדה שלום את נפשי / וכלכל את שיבתי
כל עוד רוחי בי ונפשי / הוא מחסי ומצודתי
הייסורים נתקבלו באהבה ע״י המשורר בדומה למכות שמכה האב את בנו, כדי להוכיחו ולהחזירו לדרך הישר. האל המכה הוא גם זה המספק לאדם את צרכיו ומכלכלו גם בזקנתו וככלות כוחו.
כך אפשר לציין פיוטים נוספים המתייחסים לנושאים רבים ומגוונים, כמו בצורת שחלפה, י״ג עיקרי האמונה, חופה ועוד. גם פיוטים אלה, כמו רבים אחרים, מסתיימים באזכור הגאולה ובתקוה של המשוררים השונים לקץ ייסורי הגלות. נושא זה היה כאש בוערת בעצמותיהם וביטא את אשר חשו בחייהם היומיומיים.
סיכום: שירת הפרט ושירת הכלל חד הם
ככל שרבו הייסורים, בשנים אלה או אחרות, ישבו המשוררים השונים והביעו את רחשי ליבם בתיאור חייהם הקשים ואת התלאות העוברות ביחסיהם עם הערבים שכניהם. שירה פרטית זו הביעה אמנם את כאבו האישי, את מצוקותיו ואת ציפיותיו המשיחיות כולל געגועיו וכיסופיו של המשורר לארץ־ישראל, אך יחד עם זאת כוחה של השירה הפרטית היה בכך שהפכה לשירת הכלל.
באופן מתמיד כתבו ושרו יהודי מרוקו על אותם נושאים ־ אהבה לה׳, ייסורי הגלות. הציפיות המשיחיות והגאולה הקרובה, שבהם תיאור ציון וירושלים כארץ היסוד וההבטחה עניין זה חיזק את הקהילות היהודיות במרוקו: בידל אותם מהחברה הערבית הסובבת, עיצב את זהותם כיהודים, שמר על ייחודם ותרם לאחדותם כאחד.
הפיוטים שנכתבו, ושחלקם הפכו ל״נכסי צאן ברזל״ בטקסים ובתפילות בקהילות היהודים במרוקו ובישראל, מבטאים את דעת בני הקהילה ביחס לחיי היומיום שלהם ולמסגרת הקיום שלהם.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–
עמוד 78
. UN REGNE DE TERREUR-1/3 ־ MOULAY YAZID
. UN REGNE DE TERREUR ־ MOULAY YAZID
Tragique mais heureusement bref interlude, qui en moins de deux ans faillit remettre en question la poursuite de la présence juive au Maroc et devait laisser l'ensemble du judaïsme marocain, et encore plus la communauté de son ancienne capitale, exsangue.
De mère d'origine anglaise, ce prince avait été très longtemps le préféré de son vieux père qui l'avait désigné comme son héritier. Trop impatient de régner, il avait suscité à plusieurs reprises des rébellions, mais après chaque échec, il avait réussi à obtenir le pardon de son père qui lui témoignait une coupable faiblesse. Excellent cavalier, tireur d'élite, il s'était attiré une grande popularité par son fanatisme religieux, manifestant une haine farouche contre tous les infidèles et plus particulièrement contre les Espagnols et les Juifs. Pour l'éloigner des intrigues et essayer de le corriger, son père l'avait envoyé en pèlerinage à la Mecque, mais il était revenu début 1790 par voie de terrestre à travers l'Algérie, plus décidé que jamais à détrôner son bienfaiteur, en mobilisant des partisans dans les tribus du Rif où il se trouvait quand fut annoncée la mort du sultan.
" A la fin du mois de Nissan (avril) parvint de Rabat la mauvaise nouvelle de la mort du sultan Sidi Mohammed, que Dieu l'ait dans sa miséricorde. Toute la ville fut en émoi et un trouble profond saisit les Juifs et les Gentils. Nous étions absolument terrifiés, car disions -nous les tribus ne manqueraient pas d'envahir la ville, pillant tout et violant les femmes. Tout le monde se sauva et enfouit son argent…Le lendemain, tous les Gentils se réunirent et proclamèrent souverain l'un des fils du sultan défunt, Moulay Yazid…Nous pensâmes retrouver le calme car on annonçait que la paix s'était faite dans tout le pays…"
Mais ce n'était qu'une amère illusion. Car aussitôt arrivé à Tétouan, il avait annoncé son programme : conformément à l'accord passé avec ses partisans berbères de la tribu des Amhaous, à savoir exterminer tous les Juifs du royaume. Pour réveiller les ardeurs de ses partisans; il avait promis une récompense de dix meqtal à qui lui apporterait la tête d'un Juif. L'édit était tellement sans précédent, qu'un des cadis lui fit remarquer qu'il était contraire au commandement du Prophète, interdisant de porter atteinte à ceux qui paient l'impôt de soumission. Comme alternative, il lui fit une proposition aussi efficace et moins sanglante : dépouiller les Juifs de tous leurs biens, " car il est bien connu qu'un homme pauvre vaut moins qu'un mort." Se rangeant à cet avis astucieux, le nouveau souverain ordonna de commencer par la communauté de Tétouan.
Sans se douter de ce qui les attendait, ses dirigeants étaient venus avec les présents de rigueur accueillir le nouveau sultan à l'entrée de la ville. Se fondant sur ses bonnes intentions de paix publiquement proclamées, nul n'avait pensé à cacher ou à dissimuler ses biens. Le pillage un jour de shabbat fut intégral. Tout objet de quelque valeur fut emporté des maisons particulières aussi bien que des synagogues. Les anciens sahab sultan, les anciens conseillers de son père, ainsi que le consul juif d'Espagne, furent exécutés sans autre forme de procès.
Quelques jours plus tard, la même consigne de pillage fut envoyée dans les autres villes. Les membres de la tribu guerrière des Oudaya demeurant à Meknès furent conviés à piller la communauté comme le rapporte rabbi Habib Tolédano :
" Quelle funeste journée dépassant en horreur tout ce que nos ancêtres ont connu; que ce 3 du mois de Nissan quand nous est parvenue la nouvelle de la mort de Sidi Mohammed Ben Abdallah. A cette annonce, notre âme s'est envolée et dans notre frayeur nous avons trouvé des refuges dans la médina des Gentils. Nous y sommes restés cachés deux semaines jusqu'au second jour de Pessah quand est parvenu l'édit du sultan aux Oudaya d'envahir et de piller le mellah. Ils ont emporté tous nos biens, nous ont ôté nos habits, nous laissant nus, hommes femmes et enfants. De là nombre d'entre eux nous se sont éparpillés dans la campagne, livrés au froid et à la faim. Nous y sommes restés errants jusqu'à la veille de Shabouot quand nous avons été autorisés à revenir au mellah. Nous l'avons trouvé totalement désert, car ils avaient tout détruit et découvert nos cachettes guidés par des dénonciateurs de notre peuple qui leur indiquaient où nous avions enterré nos biens les plus précieux …"
Autre témoignage, celui de rabbi Eliezer Bahloul :
" Et ici à Meknès, à l'aube du 14 Iyar les pillards ont volé, pillé; incendié, violé et torturé les femmes, les vierges et les garçons dans les rues de la ville et assassiné. Ils ont creusé les cours des maisons, fracassé les murs et les plafonds (dans la recherche de trésors cachés), n'épargnant ni les synagogues, ni même les tombes du cimetière. Ils ont brûlé plusieurs Rouleaux de la Loi. Ils ont dévêtu et laissé nues comme au jour de leur naissance nombre de femmes qui se sont recouvertes des lambeaux des Rouleaux de la Loi sauvés des flammes. Il est impossible de raconter tout ce qu'ont vu nos yeux et de rapporter ce que nos oreilles ont entendu et cela s'est poursuivi 21 jours jusqu'à la veille de la fête de Shabouot quand le tyran a ordonné de surseoir aux exactions..
Le tyran entreprit ensuite un macabre "tour du Maroc" pour veiller personnellement à l'application des mesures contre la population juive, réservant à chaque communauté un traitement d'un sadisme particulier.
A Fès, première démonstration de "mansuétude", il plaça la communauté devant un choix d'une subtile cruauté : entre le versement d'une amende exorbitante de cent qentar d'argent et l'abandon pur et simple de leur quartier. Les Juifs optèrent naturellement pour la première option, mais ne parvinrent pas même au prix des plus grands sacrifices, à mobiliser plus de 20% de la rançon exigée. Qu'à cela ne tienne, il s’empressa d’empocher ce qui avait été collecté, puis faisant semblant de comprendre la difficulté de mobiliser rapidement une somme aussi faramineuse, il accepta de transiger en exigeant un "petit" supplément, après quoi ils seraient quittes. Mais une fois ce supplément perçu, il leur fit savoir que " son pardon ne concernait que leurs biens et leurs personnes, qui seront épargnés ", mais pas l'obligation d'évacuation immédiate du mellah. Aussitôt le transfert vers les tentes et les cabanes en pleine campagne terminé manu militari – l'ordre était de tuer tout Juif qui resterait au mellah après le soir – le quartier fut offert aux trois mille soldats du contingent des Oudaya appelés de Meknès pour s'y installent à demeure. Et pour bien marquer leur emprise, ils s’empressèrent de lui donner un nouveau nom El kabir, et d'édifier en son centre une grande mosquée à la place des synagogues détruites.
A Tanger, il fit arrêter les deux frères tunisiens Attal, tuant l'aîné de ses propres mains et laissant la vie sauve au second qui s'était converti à l'islam. A Larache, il fit arrêter un autre des compagnons de son père, le grand négociant Eliahou Lévy Ben Yuly descendant de la famille de Meknès à la réputation douteuse au sein de la communauté. Pour sauver sa vie, il accepta de se convertir mais réussit, en y perdant presque toute sa fortune, à soudoyer ses gardiens et à trouver refuge à Gibraltar où il mourut en 1800.
A Oujda, il s'étonna que la communauté juive n'ait pas envoyé de représentants pour l'accueillir. Mais ils sont là lui dirent ses serviteurs. Furieux que rien dans leur habillement ne les distingue des musulmans, il ordonna de leur couper une oreille comme signe distinctif.
. UN REGNE DE TERREUR-1/3 ־ MOULAY YAZID
מסאפי לצפת – ברוך מאירי-ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?
ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?
איש אינו יודע בוודאות מה מקור השם נחמיאס. אין בנמצא תעודות בכתב על כך. כל מה שנותר הוא הזיכרון.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו לפרוח בחלל האוויר שמועות רבות על גורל היהודים, על שריפת בתי הכנסת ברחבי גרמניה, וכעבור זמן קצר על רדיפת היהודים ברחבי פולין ובארצות אחרות.
׳הדודה שמחה׳, כפי שנהגו לכנותה, חשה בחרדה האופפת את בני המשפחה, בעיקר את הילדים הקטנים. היא החליטה לעשות מעשה: לשבת עמם ולספר להם את תולדות משפחת נחמיאס.
״הייתה זו הפעם הראשונה,״ נזכרת ציונה נחמיאס, אחותו של אהרון, ״ששמעתי את הסיפור אודות משפחתנו. הייתי המומה. לפני כן לא ידעתי דבר. לא שאלתי. ילדים לא שואלים על נושאים כאלה.״
הדודה שמחה אימצה אל לבה כל אחד מהילדים. בקול שקט אך בוטח פתחה ואמרה: ״אנחנו בעצם אשכנזים, לכן אנחנו נראים קצת בהירים…״
הילדים לא ידעו מה זה ׳אשכנזים', אבל לא הספיקו לשאול, כי שמחה המשיכה בשטף דיבורה: ״לפני דורות רבים, כך סופר לי, נשלחו מספר יהודים ליוון מרחבי פולין כדי להדריך בני נוער בקרב הקהילה היהודית. ביניהם היה מדריך צעיר ושמו נחמיה. צעיר זה התאהב בנערה יהודייה, אותה נשא לאישה ונשאר ביוון. היוונים, כמקובל בארץ זו, הוסיפו את האות ס׳ לשמו הפרטי, שהפך לימים לשם משפחתו: נחמיאס.״
כמו יהודים רבים אחרים מרחבי העולם, גם בני הזוג נחמיאס הגיעו למרוקו. מתי בדיוק? איש אינו יודע. מה שידוע בוודאות הוא שמשפחתם הלכה וגדלה, עד שאחד מבניה, רפאל-אהרון נחמיאס, ייסד את הישיבה הראשונה בעיר סאפי, אליה הגיעו צעירים אוהבי תורה שהפכו ברבות הימים לרבנים בקהילה.
לרפאל-אהרון נולדו מספר בנים, ביניהם נסים ויעקב. אייסה, אשתו של נסים, ילדה לו ארבע בנות.
רפאל בן־שמחון, בספרו הנפלא ׳יהדות מרוקו, הווי ומסורת׳, טוען שלידת בת במרוקו לא התקבלה בשמחה מלאה, כפי שהתקבל בן.
כאשר נולד בן זכר מיהרה המיילדת לקרוא בשמחה: ״ברוך הבא!״(בעברית), אולם כשהייתה זו בת, הסתפקה בהודעה בשפה הערבית: ׳מברכא מסעודה׳(ברוכה ומאושרת). אייסה ונסים התפללו לנס, והוא אכן התרחש: בלידה החמישית הגיח לאוויר העולם בן זכר, ושמו בישראל שלמה. ה׳מחייה׳(הערק המרוקני) נשפך כמים. השמחה הייתה גדולה ונמשכה מספר ימים, אך לא לאורך זמן.
כעבור כארבע שנים כרעה אייסה ללדת בפעם השישית. הלידה הייתה קשה, וכמנהג אותם ימים מיהרה המיילדת לפזר מלח בארבע פינות החדר, על קירות הבית וכן בחצר ובשירותים. אחת מבנות המשפחה מיהרה לפתוח את חלונות הבית, ׳כדי לתת לשדים הזדמנות להסתלק׳. בד בבד ישבו הגברים בחדר הסמוך ואמרו פרקי תהילים. אבל השדים, למרבה הצער, לא הלכו. כוחה של אייסה לא עמד לה, והיא נפטרה בשעת הלידה. האב, נסים, על אף אבלו הגדול והכאב הנורא, הבין – רק אישה חדשה, אשר תהיה כאם לילדיו הקטנים, תציל את המשפחה הפגועה.
הפור נפל על בחורה צעירה, חיננית ויפה, ששמה שמחה, אשר נאותה להינשא לו. את אהבתה הגדולה לחמשת ילדיו של בעלה ביטאה האישה החדשה מדי יום ביומו, במעשים טובים ובדאגה רבה. אך אבוי! תוך שנים מספר הלכה שמחה לעולמה בטרם עת. חמשת ילדיה החורגים ישבו עליה שבעה, כאילו הייתה אמם הביולוגית. נסים, שהתאלמן בשנית, לא היה מוכן לוותר.
״הילדים שלי,״ נהג לומר, ״זקוקים לאימא. בלי אימא אין בסיס לחיים. אין קיום.״ ואכן, עד מהרה נשא לאישה את חסיבה. הייתה זו בת עשירים צעירה, יפה ואצילית. בסמטת הרחוב שהובילה לבית נחמיאס נפרסו שטיחים רבים. חסיבה הייתה חריגה בקרב הקהילה היהודית השמרנית: רכבה על סוסים, שלטה בשפה האנגלית וחדרה לתחומים נוספים שנחשבו כנחלתם הבלעדית של הגברים. אהרון נחמיאס, הנכד, ידע לימים לנצל היטב עובדה זו ונהג ללכת ׳לבית סבתא חסיבה׳ כדי ללמוד אנגלית.
ובינתיים, שלמה, בנו היחיד של נסים, הגיע לפרקו. הוא היה לרב בקהילתו ונשא צעירה יפת-תואר בשם חנה לבית מויאל, שמשפחתה התגוררה בסמוך לבית משפחת נחמיאס. לרוע המזל, על משפחת מויאל רבצה קללה אשר איש לא הצליח לעמוד על סיבותיה. ילדיהם של בני הזוג שמחה ויוסף נפטרו בזה אחר זה. בצר להם פנו בני המשפחה אל עולם הנסתר, שכן בקרב יהודי מרוקו רווחה האמונה בקמעות, בלחשים ובסגולות. בספרו של רפאל בן שמחון, המסתמך על מחקרים בנושא שנערכו בעבר, מופיעים התיאורים הבאים: ״נהגו להשכיב ילדים קטנים, ובעיקר תינוקות, על קברי הצדיקים וגם להשאירם שם למשך שעות, ולפעמים גם ללילה שלם, כשהאם ניצבת מרחוק. האמונה העממית הרווחת הייתה שאם תינוק חולה ללא סיבה מספקת, ומצבו מחמיר, סימן שהשדה ׳א-תאבעא׳ החליפה אותו בתינוק-שד.״
כאשר הייתה האם יולדת תינוק הממעט לינוק, מרזה מיום ליום ואינו מתפתח, עליה לעשות את הדברים הבאים: ״במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת-קבר של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה, סימן שהוא מן העולם הזה, ואז עליה לגשת אל תינוקה, לשאתו בידיה ולומר לו: ׳לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים.׳ והיה והתינוק אינו בוכה – הרי שהוא שייך לעולם השדים, וימות.״
אך דבר לא הועיל. השדים, או אם תרצו מלאך המוות, לא הרפו מהמשפחה. כאשר נולדה בת נוספת לא הסתפקו שמחה ויוסף בהענקת השם אריקה – על-שם אתר צדיקים במרוקו – אלא הגיעו למסקנה שכלו כל הקצין ועליהם לנקוט צעד חריף במיוחד: ׳למכור׳ את הילדה. היה זה אקט סמלי שבמסגרתו משלם איש חברה קדישא להורים סכום כסף, וכשהצאצא מתבגר ניגשים ההורים לחברה ו׳קונים׳ את ילדם בחזרה, אם כי במחיר גבוה יותר מזה שקיבלו תמורתו.
שמחה ויוסף מויאל החליטו שאת בתם לא ימכרו לחברת קדישא, כמקובל, אלא דווקא לכובסת.
״חברת קדישא מסמלת מוות,״ אמרה שמחה לבעלה, ״ואיני רוצה ששוב יפקוד זה את ביתי.״
״זה לא נהוג,״ השיב הבעל המודאג, ״אך לא אוכל לסרב.״
במשך שנתיים גדלה הפעוטה חנה-אריקה בביתה של הכובסת, ובהגיעה לגיל בית הספר עברו שתיהן להתגורר בביתם של שמחה ויוסף. כדאי לציין, שעם ׳המכירה׳ הוסב שמה של הילדה מאריקה לחנה, אך כפי הנראה שמה הראשון נתן אותותיו: השכול חדל לפקוד את בית הוריה.
עד מהרה נוספו לחנה אחים ואחיות, ויחד עמה גדלו בבית חם ואוהב. חנה ספגה מאביה את אהבתו הגדולה לספרים והקפידה במשך כל ימיה לקרוא וללמוד בשקיקה. כשסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי המליצה המנהלת בפני הוריה לרושמה לסמינר מיוחד בפריז המכשיר את חניכיו לשמש כמנהלי בתי-ספר, אולם שמחה ויוסף חששו לשולחה מביתם וסירבו להצעה המחמיאה.
בשנת 1933 נולד רפאל-אהרון, בנם הבכור של שלמה וחנה, אשר נקרא על שם סבו, מייסד הישיבה הראשונה בעיר סאפי. כעבור שנים מספר נולדה אייסה (על שם הסבתא), אחותו הקטנה, לימים ציונה. האם, חנה, שאהבה מאוד סוכריות ׳ליזט׳, הוסיפה לאייסה את כינוי החיבה ׳ליזט׳.
שלמה, כיתר הרבנים בארצות ערב, לא קיבל שכר על עיסוקו כרב, ולכן מצא את פרנסתו כעובד בחנות למוצרי חשמל. חנה הוכשרה כמורה ולימדה בבית הספר אליאנס; מקצוע נדיר מאוד לאישה באותם ימים. הפרנסה הייתה בשפע ושני הילדים חיו ברווחה, אך לא לאורך זמן. יום אחד עזב לפתע אביהם את הבית ונסע לקזבלנקה. ברם, למרות הניתוק מאביהם ידעו ציונה ואהרון ילדות יפה. אמם עשתה הכול כדי למלא את החלל שהותיר אחריו שלמה, וגם הסבא והסבתא תרמו את חלקם. הרחוב שבו התגוררה משפחת נחמיאס נקרא ׳רחוב הנגרים', כי כל החנויות לאורכו היו שייכות לנגרים, פרט לאחת, שבה הייתה מספרה. באחת מפינות הרחוב עמדה חנותו של מאיר רווח, איש גבה-קומה ונעים הליכות שנהג תמיד לקדם את פני הקונים ואת פני העוברים והשבים בברכה חמה שיצאה מהלב.
בית נחמיאס עוצב ונבנה על-ידי אדריכל פורטוגלי ידוע שביקר פעם בסאפי והתאהב בנוף היפה ובאווירה האקזוטית. בכניסה לבית בן שלוש הקומות עמד בית קפה אליו נהגו להגיע בעיקר יורדי ים. בקומתו השנייה של הבניין התגוררו חנה ושני ילדיה הקטנים, ואילו בקומה השלישית התגוררה אחותה של חנה, פריחה (פירוש: חדווה, רינה, דיצה). סמוך לבניין הייתה רחבה גדולה ששימשה כשוק איכרים. תושבי הכפרים הסמוכים טענו את מרכולתם על גמלים והציגו אותה שם למכירה. מרבית הגמלים הושאלו לרוכלים משיח׳ים עתירי רכוש וממון, ולא אחת נראו הגמלים מסתובבים ברחובותיה של סאפי באין מפריע, כמו הפרות הקדושות בהודו הרחוקה.
פעם החליט אחד הגמלים ׳לבקר׳ בבית משפחת נחמיאס. כשעמדה ציונה הקטנה לצאת מפתח ביתה לביקור אצל חברתה שהתגוררה בסמוך, ראתה לנגד עיניה את הבהמה גדולת הממדים ניצבת על הסף ונועצת בה את עיניה. הילדה הרכה בשנים קפאה על מקומה ורגליה כמו רותכו אל הקרקע מרוב פחד ואימה.
הגמל הרתיע את ציונה הקטנה, אך לא גג הבית. כשרצו ציונה ואהרון להרגיז ולהפחיד את הסבתא, נהגו לטפס על המעקה, שגובהו לא עלה על מטר ורוחבו הסתכם בעשרה סנטימטרים בלבד, ולהתהלך עליו כלוליינים בקרקס. כשראתה אותם הסבתא צעקה בחרדה: ״שוב נכנס בכם השד, תרדו מהר, זה מסוכן!״
הסבתא צדקה, כמובן. אילו היו שני הילדים השובבים נופלים, חלילה, מגובה שנים־עשר מטרים, ספק אם היו נותרים בחיים.
חנה התקשתה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, אבל גמרה אומר להמשיך ולספק להם את כל מחסורם, ואף ממכריה ומשכניה לא יכלה להתעלם. בזמנה הפנוי נהגה לקחת חבילת בגדים ולחלקה למשפחות נזקקות, וזאת חרף העובדה שהיא עצמה לא הייתה עשירה, בלשון המעטה. בסיוריה אלה הקפידה לקחת עמה גם את בנה ובתה, כדי לחנכם לצדקה ולגמילות חסידים.
״תזכרו, ילדים, שישנם ילדים עניים יותר מכם,״ שיננה באוזניהם פעם אחר פעם, ״לכן עלינו לתת להם ממה שיש לנו.״
הילדים הבחינו שאמם מרבה לרכוש עופות חיים ולסובבם סביב ראשם. ״אימא, היום יום כיפור?״ שאלה ציונה. ״לא, ליזטי,״ ענתה חנה.
״אז למה את עושה לנו כפרות?״ הקשתה הילדה.
״כי כל השנה, ולא רק ביום כיפור, יש ילדים רעבים שמצפים לעוף הזה בכיליון עיניים,״ השיבה ברוך, ״ואם נרחם עליהם, ירחם הקדוש ברוך הוא עלינו וימחל על חטאינו.״ לימים פגשו חנה ואהרון את אחד הילדים הללו, שגדל והיה למרצה בכיר באוניברסיטת חיפה. לא לחינם אמרו חכמינו: ׳היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה׳.
ציונה: ״בביתנו עבדה כעוזרת בית צעירה מוסלמית יפה בשם חדישה. יום אחד, כשהייתי כבת אחת-עשרה, ניגשה אלי סבתי שמחה ואמרה: ׳יא בנתי, תשגיחי על דודתך פרחה.׳ לא הבנתי את פשר בקשתה. סבתא עלתה במדרגות לחדרה, נשכבה על המיטה ולפתע עצמה את עיניה. דודה פרחה, מוכת הלם, הורתה לי לקרוא מיד לאימא, והיא, בידיים מנוסות, בדקה את סבתא והגיעה למסקנה שאין דופק. היא נעמדה מעל החומה שהקיפה את הבית וביקשה מהקצבים היהודים לקרוא ׳קריאת שמע׳. אחי, אהרון, הלך לבעלי חנויות נוספות של יהודים ב׳קסריה׳ (מעין קניון קטן שנמצא סמוך לביתנו בסאפי) וביקשם לבוא לבית החולה לתפילה החרישית. אך דבר לא הועיל. בו ביום הבאנו את סבתא לקבורה. הכאב היה גדול.״
חמישים שנים לאחר מכן, בשנת 1997, ערכו ציונה ואהרון ביקור מולדת במרוקו. ״עלינו באותן מדרגות,״ מספרת ציונה, ״ודבר לא השתנה. הקשנו על דלת ביתנו, וכשנפתחה ניצבה מולנו בחורה צעירה ויפה. שמה היה חדישה. היא דמתה להפליא לחדישה ההיא, אך שום קשר לא היה ביניהן.
״הם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות וכיבדו אותנו בתה עם נענע ובעוגיות. אהרון ואני הבטנו סביבנו ופתאום ראינו שהכול קטן. אז, באותם ימים רחוקים, חשבנו שהבית שלנו הכי גדול בעולם.״
כשהיה אהרון כבן שלוש נפל דבר בעולם – הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, וההסתה שלוחת הרסן נגד היהודים החלה לתת אותותיה גם בארצות אחרות, כולל מרוקו, שבה החלו לחוש ברוחות המלחמה עוד לפני הגעתה לחופיה.
זמן רב קודם לכן כבר חצתה התעמולה האנטישמית יבשה וים והצליחה לחדור ללבותיהם של המוסלמים ברחבי מרוקו, במיוחד לאחר הקונגרס האסלאמי בשנת 1931, שהתקיים בירושלים. הרוח החיה בקונגרס זה היה המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני, אויבה הגדול והמושבע של התנועה הציונית.
החוקר מיכאל אבוטבול מספר בספרו ׳יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה; כי עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה החלו לזרום פליטים יהודים רבים מאירופה למרוקו. לסאפי הגיעה קבוצת יהודים מחבל פלנדריה שבבלגיה. השלטונות הצרפתיים התירו ליהודי מרוקו לטפל בעצמם בקליטת הפליטים שהצליחו לחמוק מציפורניה של החיה הנאצית, ומהם שמעו יהודי המקום אודות מעשי הזוועה המתרחשים באירופה. החרדה הייתה רבה, אך מה ששמעו מהפליטים היה רק קצה קצהו על מה שהתרחש במציאות. איש עדיין לא העלה בדעתו בתי-חרושת לרצח; תאי גזים שבהם נחנקים למוות אלפי זקנים, נשים וטף מדי יום.
יהודי סאפי, שהחלו לחוש ברוח הקרירה המאיימת להפוך לסופה עזה, החלו להסתגר בתוך עצמם, אם כי עדיין לא חששו לחייהם.
אחת מתוצאותיה של ההסתה הנאצית הייתה תופעה מוזרה ומבחילה של חטיפת ילדים יהודים על-ידי מוסלמים. שנים רבות לאחר המעשה שמעה לראשונה ציונה מפי דודה פרחה את הסיפור הבא:
״היה זה ערב נעים בראשית הסתיו, סמוך לחג הסוכות. אהרון ירד במדרגות הבית והתיישב ליד הכניסה. כך נהג לעשות מדי ערב. הוא אהב להתבונן בתנועת האנשים השוקקת אשר גדשה את המדרכות הסמוכות ואת החנויות המלאות מכל טוב. אימא חנה, שנותרה בבית לבשל, לנקות ולהכין את הבית לקראת שבת, זימרה זמירות שבת בשמחה גלויה. האושר שהביא עמו אהרון יפה התואר לבית היה גדול, והשירה שבה פצחה אמו הייתה ביטוי לכך.
"בין מזמור למזמור הציצה חנה לעבר בנה אהרון, שהחזיק בידו צעצועי עץ בדמות סוסים ויונים. מדי פעם נהג להבהיל את ה׳יונים׳ בדהירה אימתנית של אחד מ׳סוסיו, אבל לאחר מכן מיהר להרגיען והרכיבן על גבי אחד ה׳סוסים׳, כשחיוך רחב על פניו. וכך, בעוד הילד משחק ומשתעשע בלוחות העץ, הגיחו למקום שני צעירים ערבים. עוד בטרם הצליח הילד להוציא הגה מפיו חטפו השניים את אהרון, ובמהירות רבה התרחקו מהמקום. איש בשכונה ההומה לא שמע את הילד היהודי הנלחם על חייו. ככל הנראה חסמו חוטפיו את פיו במטפחת גדולה.
״האם, חנה, שלא שמעה זה דקות מספר את רעש ה׳סוסים׳ וה׳יונים', החלה לקרוא ׳אהרון, אהרון.׳ אך לשווא. בהדרגה הפכו קריאותיה לזעקות שבר: ׳אהרון, יא-אבני, איפה אתה?׳
״היא ירדה במהירות לעבר הכניסה של הבית, רצה ברחובות והמשיכה לזעוק. רק אם נואשת המחפשת אחר בנה האובד יכולה לזעוק כך: ״אהרוווווון, אהרוווווווווווון!" בצר לה החלה חנה לאחוז בדש בגדיהם של העוברים ושבים: ׳אולי ראיתם ילד קטן? ילד יפה. ילד שלי. לא ראיתם? אתם בטוחים, שלא ראיתם? אז איפה הוא, אהרון שלי? ואי עליינה (אבוי לנו).׳
״אחר החלה לחפש בחנויות, אבל גם שם, בדיוק כמו ברחוב, הביעו הקונים והמוכרים את צערם ומשכו בכתפיהם, כאומרים: ׳לא ראינו, לא שמענו.׳
״אט אט התקבצו עוברים ושבים סביב האם הצעירה ומוכת הפאניקה. כשנודע להם כי מדובר בנכדו של הרב נחמיאס, מן המכובדים בעיר סאפי, נרתמו כולם לחיפושים.
״השמועה על חטיפת הילד היהודי עשתה לה כנפיים והגיעה לאוזניו של הקאדי, וזה הבין, ככל הנראה, את ההשלכות הנוראיות שעלולות להיות למעשה הנתעב. ואכן, לא חלפו שעות מספר ואהרון הקטן הושב אל חיק משפחתו.
״האירוע הנורא שעבר לא הותיר צלקות בנפשו של אהרון בהמשך חייו. כנראה שהדחיק את החוויה הקשה עד שנשתכחה ממנו. אולם, ציונה זוכרת שבילדותו נהג לרדוף אחריה, להצמיד מטפחת גדולה לפיה ולהכריז: ׳עכשיו תפסתי אותך…׳ ״
מסאפי לצפת – ברוך מאירי-ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?
Bettach-Bibas
BETTACH
Nom patronymique d'origine arabe qui signifie le téméraire et par extension un trait de caractère: celui qui s’emporte vite, le coléreux. Sous cette forme le nom est aussi porté par les Musulamns (voir le tombeau du saint de la tribu des Zaers près de Rabat, Sidi Bettach ou Betas). Toutefois dans les écrits rabbiniques le nom est orthographié également "Bettaj", ce qui pourrait supposer une autre siginification: le porteur de la couronne. David Corcos se demande s'il ne s'agirait pas plutôt d'un nom d'homme d'origine arabo-espagnole sans donner plus de précisions. Ce patronyme était déjà porté en Espagne, à Saragosse et Tolède particulièrement et y est attesté depuis le XIIIème siècle sous les formes Betash et Abenbitas. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque, sous ses deux formes de Bettache et Betaj. Autres formes: Battash, Badach Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Meknes, Fès) et en Algérie, dans l’Oranais.
MOCHE ALBATAX: Un des plus grands financiers et collecteurs d'impôts en Castille vers le milieu du XIVeme siècle.
HAROUN BEN BETTACH: Le seul Juif dans l'histoire du Maroc jamais parvenu au rang de Grand Vizir, grâce à un concours de circonstances unique. Le dernier sultan de la dynastie des Mérinides, Moulay Abdel Hak, n'était qu'un bébé à la mort de son père en 1421. Il fut proclamé roi par les vizirs de la famille des Wattas qui voulaient de cette manière continuer à accaparer tout le pouvoir. Devenu adulte, le souverain préféra dans un premier temps les joies du harem aux obligations du trône, mais en en 1458, il décida brusquement de reprendre les rênes du pouvoir. Pour se débarasser des Wattas, il en expulsa de Fès un grand nombre et fit assassiner les autres, ce qui entraîna un grand soulèvement de leurs partisans. Le souverain fit alors le serment que s'il l’emportait, il prendrait pour grand vizir un Juif afin de les humilier encore plus de leur perte de pouvoir. Il l’emporta et tint parole en désignant à ce poste son financier, un certain Haroun Bettach. Homme de caratctère et de bon conseil, Haroun avait réussi à se gagner la confiance totale du souverain et à devenir son conseiller intime. Devenu l'homme fort du royaume, pourvu de tous les signes extérieurs de la puissance, il était resté fidèle à la religion de ses pères. Cette élévation sans précédent d'un Dhimmi au-dessus de la noblesse de Fès, souleva un très vif mécontentement chez les anciens dirigeants qui comprirent qu’il ne leur restait que la carte religieuse pour abattre le sultan. Ils n'attendaient que l'occasion propice. Elle se présenta en 1465 quand le souverain et son conseiller quittèrent Fès pour une tournée d'inspection en province. Avant son départ, Haroun avait délégué ses pouvoirs à son proche, Shaul Bettache. A la suite d'un regrettable incident, les opposants firent alors courir la rumeur que ce mécréant avait manqué de respect à une grande dame de la famille des chérifs, descendante du Prophète et l'avait même frappée. Menée par les chérifs et attisée par les sermons du fquih de la mosquée des Karaouines, la foule des bas-fonds de Fès se soulèva et contraignit les dirigeants religieux, les Oulémas, à proclamer la guerre sainte contre les Juifs et le sultan, puis se dirigea vers le Mellah et massacra toute la population à l'exception de quelques femmes. Il restait maintenant pour consolider la rébellion à se saisir de la personne du sultan. Pour le prendre au piège, ils usèrent d'un stratagème. Ils firent parvenir au sultan un message d'allégeance, l’invitant à retourner immédiatement dans sa capitale. Haroun qui sentit le piège, tenta de dissauder le sultan, mais celui-ci s’emporta, l'accusant avec véhémence d’être à l'origine de de tous ses malheurs. Un soldat zélé, devançant le désir du sultan, se précipita sur Haroun et le transperça d'un coup de lance. Moualy Abdel Hak, pressé de rentrer dans sa ville, maintenant qu'il était débarassé de son Juif haï, s'aventura au galop vers les remparts, sans même attendre sa garde. Dès son entrée dans la ville, il fut jeté de son cheval et égorgé comme un mouton aux abattoirs.
MOCHE: Un des chefs de la communauté des expulsés d'Espagne à Fès en 1492.
- YAACOB: Rabbin à Meknès au milieu du XIXème siècle. Auteur de commentaires talmudiques encore manuscrits.
- SHEMAYA: Notaire au tribunal rabbinique de Meknès au début du siècle, Célèbre en son temps pour son érudition
MAXIME: Avocat à Paris. Il fut élu en 1990 président de l'association des Originaires des Meknès en France.
BIBAS
Nom patronymique d’origine espagnole, altération phonétique de Vivas, vivants, un des très nombreux noms votifs liés à la vie, équivalent de Hayim en hébreu et Aïsh en arabe. Le nom est attesté à Valence et Séville ainsi qu'au Portugal dès le XlVème siècle, mais il semble bien que la famille soit au départ originaire de Provence, ce qui expliquerait la transmission de génération en génération en son sein du prénom provençal typique, Vidal, comme chez les Sarfaty du Maroc. Après l'expulsion d’Espagne, on trouve des porteurs de ce nom au Maghreb et dans l’empire ottoman. Le nom s'est particulièrement illustré à Tétouan, porté par le premier grand rabbin de la communauté, et quatre siècle plus tard, par le dernier après lé grand exode des années soixante. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tétouan, Salé, Rabat, Mogador, Casablanca, Tanger) et par emigration a Gibraltar et en Terre Sainte; en Algerie (Oran, Tlemcen, Saint-Denis du Sig, Alger), et en Tunisie (Tunis)
- ABRAHAM: Fils dé rabbi Shemtob, philosophe et prédicateur du début du XVèrne Siècle, né à Saragosse. Grand rabbin de Huescas. il participa aux disputations avec les théologiens catholiques sur le dôgmé de la Trinité. Auteur de nombreuses oeuvres en défense de la foi juive contré les attaqués de l'Eglise.
JUAN: Au montent de l'expulsion de 1492, il préféra avec les membres de sa famille se convertir (de façade) pour pouvoir rester en Espagne et conserver ses richesses dans sa ville natale de Valence. Dénoncé à l'Inquisition pour pratique Secrète du judaïsme, il fut brûlé sur l'autodafé à Valence en 1510.
- ABRAHAM: Rabbin de la première génération d'Expulsés à Fès où il participa à la controverse entre les nouveaux venus et les anciens habitants au sujet de la règle de l'insuflation dés poumons, la "Néfiha" dans l'abattage rituel (voir Gaguin).
- HAlM: Surnommé le Vieux. Sans doute fils de rabbi Abraham. Très érudit et versé dans la Kabbale, il arriva enfant d'Espagne à Fès avec ses parents. En 1530, il fut invité par la nouvelle communauté de Tétouan – la ville reconstruite ayant été réservée par le sultan aux expulsés d'Espagne juifs et musulmans ־ à lui servir de premier guide spirituel. Il y ouvrit une Yéchiva, fonda une synagogue et reçut pour lui et ses descendants le monolople, la "Sérara" de l'abattage rituel, la Shéhita. La synagogue qui portait son nom fut détruite en 1665 et reconstruite quelques années plus tard par ses descendants.
- YOSSEF: Fils de Rabbi Hayim le Vieux, il lui succéda à la tête du Tribunal, comme sohet et enseignant.
- HAYIM: Fils de Rabbi Yossef, il Succéda à son père comme guide Spirituel de la communauté, il laissa cinq fils, Itshak, Yossef, Yéhouda, Vidal et Eliahou qui furent tous des rabbins connus à Tétouan,
- ITSHAK: Fils de rabbi Hayim. Mort en 1703, Il succéda à son père comme guide spirituel et chef de la communauté. Eh 1700, il présida la délégation de la communauté qui se rendit à Fès pour solliciter l'aide de ses coreligionnaires pour payer les lourds impôts réclamés par l’empereur Moülay Ismael pour financer sa guerre contre les Turcs.
- YAACOB: Rabbin né à Tétouan, il fut appelé par la communauté de Salé à lui servir de guide spirituel, fondant ainsi une nouvelle et illustre branche de la famille. Après sa mort son tombeau est devenu un centre de pèlerinage local.
- HAYIM: Fils de rabbi Yaacob, il sucéda à son père dans ses fonctions, après avoir épousé la fille de rabbi Vidal Sarfati de Fès. Mort à Salé en 1733.
JOSEPH: Un des premiers Juifs de Tétouan installés à Gibraltar dès sa conquête par les Anglais en 1704. Au moment de l’expulsion des Juifs de la presqu'île en 1718, en application du traité d'Utrecht faisant obligation à l'Angleterre de chasser les Juifs et les Musulmans comme dans le reste de la péninsule ibérique, il fut un des rares commerçants autorisés à rester dans la colonie en raison des services rendus. Il donna naissance à une nouvelle et illustre branche de la famille.
- SHEMOUEL: Grand rabbin à Alger, réputé en son temps pour sa grande piété, son ascétisme et son érudition. Mort en 1790.
- YAACOB: Troisième grand rabbin de la nouvelle communauté de Mogador, fondée on le sait en 1766. Originaire de Rabat, il fut soutenu par Lévy Bensoussan et Lévy Ben Yuli pour succéder à rabbi Moché Elkeslassy. On lui désigna comme adjoint rabbi Yaacob Benbenisty de Marrakech.
- ABRAHAM: Rabbin à Tlemcen au XVIIIème siècle, auteur de l'ouvrage de commentaires et de morale "Dérekh Emouna".
- YEHOUDA (1777-1852): Le plus célèbre rabbin de la famille – confirmant le principe que dans le passé pour devenir célèbre un rabbin marocain devait avoir quitté son pays. Fils de Samuel, il est né en 1777 à Gibraltar dans une famille originaire de Salé, descendant par sa mère de rabbi Hayim Benattar, l'immortel auteur de "Or Hayim". Un des pionniers méconnus du sionisme politique. Il se destina au rabbinat, mais contrairement à la norme de son temps, après des études talmudiques, il se rendit à Londres et à Livourne pour se perfectionner dans l’étude des langues et des lettres classiques. Sa nationalité anglaise lui valut d'être nommé rabbin de l'autre côté de la Méditerrannée, en Grèce. Précurseur du sionisme politique, il fut le premier à proclamer que le peuple juif ne devait pas attendre passivement l’arrivée du Messie, expliquant que quand Dieu verrait les efforts déployés par les Juifs pour retrouver leur pays, il hâterait aussi la venue de son messie sur terre. "Le réveil d'En-Haut dépend du réveil d'en-bas". Il commença à propager ses idées à Corfou – alors colonie britannique – où il fut appelé par la communauté italienne à lui servir de rabbin. Après sept ans dans file, il revint à Livourne et fit en route la connaissance du grand rabbin de Sarajevo, rabbi Yéhouda Alcalay, qu'il convertit à ses idées et qui est resté dans l'Histoire comme le précurseur du sionisme religieux – pour avoir en fait propagé ses idées. 11 revint pour dix ans à Corfou où il réforma totalement le système éducatif religieux, introduisant l'étude de l'hébreu comme langue vivante, de l'italien, de l'anglais, de l'artisant et du calcul. Ses réformes trop hardies divisèrent la communauté en conservateurs et en réformistes appelés par leurs adversaires les "Marocains" – allusion à l'origine de leur chef. Il fit des tournées de conférences pour propager ses idées en Grèce, en Turquie et en Europe. Enthousiasmé par la lutte de libération nationale des Grecs contre les Turcs, il préconisa de même la formation d'une armée juive pour libérer le pays par les armes de l'occupation turque. En 1852, il décida de donner l'exemple et de monter en Terre Sainte. Il s'installa à Jaffa et mena une lutte acharnée contre le système de la Halouka (le partage des dons de la diaspora, seule ressource des habitants du vieux yichouv ) et en faveur du travail productif des Juifs qui doivent absolument selon lui vivre de leur propre labeur. Il mourut deux ans plus tard à Hébron. N'ayant pas laissé d'écrits, le mouvement sioniste dont il fut le précurseur, ne lui a pas accordé la place qu’il mérite dans ses annales. Ses idées ne nous sont connues que par les écrits de ses disciples dont le plus célèbre, rabbi Yéhouda Alkalaï.
- YAACOB: Rabbin né à Rabat, il se joignit en 1854 à son maître rabbi David Benshimon quand il décida de monter à Jérusalem. Il le seconda dans l’organisation de la communauté maghrébine et dans son combat pour son indépendance et sa promotion. Son ouvrage de commenatires sur le Talmud, fut publié après sa mort par son disciple rabbi Yossef Cohen, à Jérusalem en 1880.
JACOB: Grand commerçant à Tanger, consul d'Argentine à Tanger. Il immigra en Argentine à la fin du siècle dernier et fonda à Rosario la communauté israélite et une banque locale.
- RAPHAËL: Rabbin et commerçant né à Salé en 1864, il monta à Tibériade en 1901. Pour assurer la survie de la Yéchiva qu'il dirigeait dans la ville sainte, il accepta d'y introduire l'étude de la langue française bénéficiant ainsi du soutien du gouvernement français qui lui permit exceptionnellement de faire une collecte auprès des communautés juives du Maroc. Il revint à Casablanca en 1925 et s'installa chez son fils, alors directeur de l’école de l'Alliance. Mission très longue de 1925 à 1930, mais très réussie, en particulier à Meknès (voir Ribka Tolédano). Le succès de la mission d'un "étranger" pour la création d'un talmud Torah à Tibériade, provoqua une vive polémique. Le rabbin Haim Yahia Azoulay écrivit une brochure "Maguen Hadat", publiée à Tunis en 1926, contre la mauvaise gestion de la communauaté et accusant le rabbin Bibas de détournement de fonds, mais ses critiques ne devaient pas porter ombrage à son grand prestige.
- ABRAHAM: Dernier rabbin de la famille à Tétouan après le grand exode des années 1960. Il s'installa d'abord à Sarcelles avant de monter terminer ses jours en Israël. Il dirigea le kolel de la grande Yéchiba "Or Barukh: jusqu'à sa mort a un âge très avancé en 1985 à Jérusalem. Auteur de "Derekh Emouna" sur les principes de la foi juive.
- SHEMOUEL: Frère de rabbi Abraham, rabbin né à Tétouan. Après des études à Tanger et en Angleterre, il monta à Jérusalem où il assume les fonctions de chef du Kolel de la Yéchiva "Or Saméah".
CHARLES CHALOM: Fils de Prosper Né en 1927 en Algérie, à Saint-Denis-du- Sig dans l'Oranais. Docteur en Droit de la Faculté de Montepellier. A son retour en Algérie, il lut d'abord administrateur de l'affaire de textile famililiale "J. Bibas frères" jusqu'en 1956. Après son installation à Paris en 1957, il fonda le cabinet d’études Bibas, spécialisé dans l'immobilier. Expert auprès des tribunaux de Paris.
DAVID: Universitaire et chercheur, conservateur du Musée de la Science et de la Technologie à Los Angeles. Auteur d'une étude sur les originaires du Maroc aux Etats-Unis: "Du mellah à la banlieue, une communauté juive dans une métropole américaine", parue dans le livre de Claude Tapia et Jo Lasry: "Les Juifs maghrébins".
Bettach-Bibas
עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה-יצחק אברהמי
עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה–יצחק אברהמי
מרצים רבים ציינו את בקיאותו ואת סמכותו של פרופסור ח.ז. הירשברג ז״ל בחקר יהדות צפון אפריקה. יורשה לי, בראשית דברי, להדגיש את אהבתו של איש גליציה ליהדות המאגרב והמזרח בכלל, את גישתו של אדם שעודד למחקר כל צעיר ובוגר יהיה בעל תואר או בראשית דרכו וחסר כל תואר.
יהיה חיבור זה הדן בתופעה אופיינית ומיוחדת גם יחד של מפגש עדות בתולדות עמנו, מוקדש לזכרו של איש יקר שקרב לבבות.
מפגש עדות, עימות ושילוב
מפגש בני־אדם יחידים או קבוצות טעון מתחים; בואם של מהגרים וקהילות מהגרים מעורר עימות ותחרות. נדודיהם של קבוצות אתניות עקב תהפוכות טבע ואדם הם תופעה כלל־היסטורית, והבעיות המתעוררות כתוצאה מכך הן כלל־אנושיות. גם כשאחים לאמונה, למסורות וערכים היסטוריים נפגשים פתאום, מתחוללים זעזועים חברתיים, כלכליים ותרבותיים.
הנסיון האנדלוסי
טרם שהגיעו ראשוני מגורשי ספרד היהודיים לצפון־אפריקה, הגיעו לשם מוסלמים רבים נרדפי הריקונקויסטה ונמלטי הפיכות־החצר. נפילת אשביליה בידי פרדיננד הנוצרי בשנת 1248 היתה אות להגירה המונית ורצופה. הם עזבו את ספרד ונקלטו במאגרב המוסלמי. אין ספק שהאנדלוסים נתקבלו ברצון על־ידי המדינה החפצית באיפריקיה המזרחית בגדולתה, וניתן להם מקום כבוד. אחד הנציגים המזהירים היה ההיסטוריון בן המאה הי״ד, אבן ח׳לדון, נכדו של מהגר אנדלוסי שהתיישב בתוניס. סמל לאישיותם ולמעמדם היה ׳שיח׳ אלאנדלס׳, בעל התפקיד הרם, המייצג את קהל המהגרים בפני המלך והרשויות הרשמיות.
עם זאת נשמע רבות על עליונותם, יהירותם ובדלנותם של המהגרים האנדלוסים, שלמרות הישגיהם ותרומתם לארץ מקלטם, עליונותם ויהירותם תהיינה נושא לביקורת ולהתקפות עוד במאה הי״ח, חמש־מאות שנה מראשית בואם.
ייחודם של המגורשים היהודיים בתוניס
מהי התמונה ביחס ליהודים, מגורשי ספרד ופורטוגל?
שני החוקרים המובהקים של תוניס המוסלמית, ח״ח עבד אלוהאב ור׳ ברונשויג ציינו את הגורל המשותף של מגורשי ספרד, מוסלמים ויהודים, את סבלם ואת קליטתם בתוניס. כותב עבד אלוהאב:
היהודים מגורשי ספרד פנו לממלכת תוניס, הם חיפשו את קירבתם של בני־ארצם לשעבר, המוסלמים, הם התגוררו באותם המקומות… מתוך דאגה הדדית… הם היו זקוקים לקירבה זו בארץ נוכריה גם כשזו הסבירה להם פנים.
יוצאי ספרד ופורטוגל על גליהם וגלגוליהם הגיעו לכול ארצות צפון־אפריקה ולארצות אחרות, לחופי אגן הים־התיכון. כמעט בכול מקום ובכול תקופה אנו שומעים על יחסיהם ומאבקיהם של ׳התושבים׳ ו׳המגורשים׳; למונחים אלה, המקובלים והשגורים בספרותנו, יש מטען ערכי לרוב; התפתחות המפגש והעימות היתה שונה בכול ארץ.
לגבי ארצות המאגרב, מרוקו, אלג׳יר, תוניס אנו יכולים לקבוע קווים כלליים אלה;
באלג׳יר, מגורשי קנ״א ורנ״ב שיקמו, הקימו ובנו את יהדות אלג׳יר ואת קהילתה מבחינה ארגונית, רוחנית, חברתית־כלכלית. הם היו למנהיגיה הדתיים והעדתיים של יהדות אלג׳יר עד למשבר שפקד אותה במאה הי״ח.
במרוקו, נראה שביישובי־החוף ובערים החשובות הטביעו המגורשים את חותמם על הקהילה היהודית והם היו למנהיגיה הכלכליים והרוחניים של יהדות זו; וזאת לאחר מאבקים עקשניים ורצופים עם התושבים. כך היה במראקש ובפאס למשל, ו"הקרע עם התושבים לא נתאחה עד לשנים האחרונות כלומר במשך ארבע מאות וחמשים שנה׳.
בפנים הארץ ובדרומה שמרה יהדות מרוקו על צביונה ודמותה הראשונים. בתוניס היו תולדות המפגש בין התושבים והמגורשים, ובמינוח המקובל בארץ ובספרות בין ה׳תוואנסה׳ ו׳הגראנה׳, רצופות משברים והסדרים. ניתן לומר שהחל מן המאה הי״ח, חיו שתי הקהילות זו ליד זו, בנפרד גם כשצווי מלכות ורשות ביטלו פורמאלית כל הפרדה.
במשך המאה הי׳׳ז, נתחזקה קהילת הגראנה ומשנתגבשה תודעת ייחודם הם העזו להתפלג. שנת 1710 היא התאריך המקובל לפילוג מאז ניסוהגראנה להגביר את האוטונומיה שלהם הן כלפי התוואנסה והנהגתם והן מטעם המלכות ובעלי השררה, אדוני־הארץ.
להלן נתאר מאבק זה של הגראנה על האוטונומיה, ונעמוד על שלביו ואופיו.
מקורות חדשים למחקר: פנקסי ק״ק פורטוגיזיס
כל חוקרי תולדות יהודי תוניס ציינו והדגישו את ייחודם של הגראנה. הם הסתמכו על ספרות השו׳׳ת החל מהריב״ש והרשב׳׳ץ, ובמיוחד על שו״ת ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאייך; על עדותם ויומנם של דיפלומאטים, נוסעים ושלוחים. הבולט שבהם היה החיד״א שנקלע לתוניס ושהה בה שמונה חודשים בשנים תקל״ג-תקל״ד. החיד״א רשם ביומן המסע שלו תיאור מזעזע של יחסי שני הקהלים, התוואנסה והגראנה.
הערת המחבר: הגראנה משתמשים בתעודותיהם באופן רישמי במונח ק״ק פורטוגיזיס להזכיר את מוצאם וייחוסם הקדום לארץ שקלטה אותם בצאתם מספרד. החל מן המאה הי״ז הטביעו יוצאי ליוורנו או ליגורנה שבאו לתוניס, את חותמם על קהל המגורשים ונתנו לו את שמם ׳גראנה׳, שהיא צורת ריבוי על משקל ערבי של גורני, יוצאי ליגורנה Leghorn השם האנגלי של ליוורנו. אותה צורת ריבוי בתוואנסה, רואמה, ג׳ראבה מתנסי, רומי, ג׳רבי כלומר תוניסי, נוצרי, איש ג׳רבא.
נמצאים בידינו היום שני פנקסי ק״ק פויטוגיזיס בתוניס, ולפי מיטב ידיעתנו טרם נתפרסם פנקס מקהילות צפון־אפריקה. שני הפנקסים מעלים כחוט־השני את סיפור מאבקם של הגראנה על עצמאותם כפי שהוא משתקף מן התעודות או כפי שראה אותו ורשם אותו סופר הפנקס, איש עדת הגראנה. בתיאורנו ניעזר בתעודות פנימיות אחרות מספרות השו״ת וחיבורים אחרים מהתקופה, כדי לשמוע את טיעוני התוואנסה ולנסות לצייר תמונה מאוזנת של המצב.
את הפנקסים אנו מתארים בחיבורנו ׳עליית כוחם ומעמדם של גראנה במאה הי״ט׳. נציין רק ש׳הפנקס הישן׳, כתב־יד 1878 במכון בן־צבי, הנו אוסף תעודות מקוריות. הפנקס השני, כתב־יד אינ/3260 בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הוא העתק תעודות מ׳הפנקס הישן׳ וכנראה מפנקסים אחרים. בין דפי הדפתר אסף סופר חרוץ גם קטעי עיתונות ועדות בלועזית, צרפתית ואיטלקית, הנוגעים לגראנה.
בחיבור זה נשתמש במונחים ׳הפנקס הישן׳, ׳הפנקס המועתק׳ ו׳הפנקס בלועזית׳. בפנקס הישן כתבי־יד שונים; זהו אוסף של מאה ושמונה תעודות שונות משנת 1753 עד שנת 1897. כתב־יד אחיד ויפה מאפיין את הפנקס המועתק; סופר אחד העתיק, כעדות עצמו בשער הפנקס, מאה שישים וחמישה דפי־פוליו גדולים על קורות הגראנה, ביד חרוצה ומאומנת.
בפנקס בלועזית אנו קוראים את עדותו של הסופר י׳ והל שנתפרסמה ב־ 31 באוגוסט 1936 בעיתון ’L’Union Marocaine‘:
ניתן לי לחטט בארכיון הקהילה הפורטוגיזית, מצאתי פנקסים מהנים, בני מאתיים שנה, הקדומים בלהג הקאסטיליאני המעודן. הפנקסים של התקופה הבאה כתובים ביהודית־ערבית; לאחר מכן התעודות הנן כתובות בשפת דנטה וכד 1881 לשוננו היפה, הצרפתית היא המשמשת לכתיבת התעודות הרישמיות של הקהילה.
והל אינו מדייק; משום מה הוא שכח לציין את התעודות בעברית. התעודות הן רבות ובהכרח מלוות את תולדות הקהילה בכול הדורות מאחר והן יוצאות מתחת ידם של דיינים, חכמים וסופרים. יחד עם זאת דבריו מעידים ללא ספק על מגמות ותהליכי התפתחות תרבותית ורוחנית שחלו בקרב קהילת הגראנה וגם התוואנסה. עדות זו מאשרת את השערתנו המבוססת על העיון בפנקסים; היו פנקסים אחרים בקהילת הגראנה ובקהילת התוואנסה ומי יתן ויגיעו לידי החוקרים."
עדת הגראנה בתוניס לאור פנקסיה המאבק על האוטונומיה–יצחק אברהמי–עמוד סח