פסוקים שאומרים בשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש
שירים לכבוד חנוכה נר לרגלי דברך
פסוקים שאומרים בשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש
לחן — כקריאת משלי שלמה
נֵר לְרַגְלֵי דְּבָרֶיךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי.
נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חָפְשִׁי כָּל חַדְרֵי־בֶּטֶן.
כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר. וְדֶרֶךְ ,חַיִּים תּוֹכֵחוֹת מוּסָר,
כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, יְיָ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי.
אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה.
וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.
לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד יְיָ עָלַיִךְ זָרָח,
מֵאֵין כָּמוֹךָ, ה' גָּדוֹל אַתָּה, וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה.
ספר מוגאדור-סידני קורקוס
מוגאדור-סידני קורקוס
הספר מתאר את ההיסטוריה המדהימה של הקהילה היהודית הייחודית של העיר מוגאדור (כיום אסאויירה) שבמרוקו, בהתבסס על 25 שנות מחקר. תוכן הספר מתבסס על אלפי מסמכים, תעודות, תמונות, עדויות והקלטות, מדובר בחומר שנאסף מארכיונים אירופאים שונים, אוספים פרטיים, ספרי מסע ומחקרים חדשים. ספר זה, המחולק לשני כרכים עבי כרס, כולל 200 שנות היסטוריה: כרך א׳ המשתרע על 43 פרקים בנושאים שונים ומגוונים שמשלימים זה את זה, וכרך ב' הכולל את סיפוריהן של 30 משפחות מהבולטות והחשובות בעיר, מלווה בפרטים גנאלוגיים רבים. חלקו השני של כרך ב׳ באורך מאות עמודים, כולל 12 נספחים, ובהם רשימות של שמות בני הקהילה מנקודות מבט שונות.
הספר חשוב מבחינה היסטורית, מעבר לתיאור של קהילה מסוימת בארץ ערבית, כפי שהקורא ייווכח, חשיבותו גם אוניברסלית וגם להיסטוריה של העם היהודי בכללו, שחי מאות שנים בתפוצות נכר, עד לשיבתו ברובו, לארץ ישראל.
סידני קורקוס (Sydney Coreos) נולד בשנת 1949 במרוקו ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1959. המשפחה התיישבה בירושלים. אביו דוד היה להיסטוריון של יהדות מרוקו, וסידני שימש מנהל מוזיאון וחוקר, מרצה ופרסם מאמרים רבים. בני המשפחה, הצאצאים של מגורשי ספרד, היו מהבולטים והחשובים בעיר מוגאדור במשך חמישה דורות, מבין ׳סוחרי המלך', אך בניה שיחקו תפקיד גם כראשי קהילה, קונסולים מייצגי ארצות אירופאיות וארצות-הברית ואף התבלטו בתחום החינוך, כרבנים ופילנתרופים.
ספר זה, הוא מעין סיכום של פעילותו המחקרית הענפה ורבת השנים של סידני קורקוס, ומיועד לחוקרים ולקהל הרחב, למתעניינים בהיסטוריה היהודית בצפון אפריקה, ובמיוחד לבני העיר מוגאדור וצאצאיהם, שבוודאי יתעניינו בו מאוד, כי הספר מציג לראשונה את סיפורה של הקהילה וקורותיה, בסביבתה המוסלמית והאירופאית, מזוויות שונות.
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס הוצאת ראובן מס / יולי 2024
Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain- Daniel J. Schroeter
Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain
Introduction historique
d’après Daniel J. Schroeter
Photo-Le parler berbéro-arabophone des Juifs du Sud de l’Atlas
Extrait de : Texte de Tinerhir du Todgha. Paris 1970,
Supplément au tome XII des Comptes rendus du G.L.E.C.S.
Aujourd’hui, il reste peu de traces des communautés juives disséminées dans les villages des montagnes du Haut Atlas et dans les ksour du Sud du Maroc. La riche collection photographique de Elias Harrus a capté cette population juive diverse et ancienne, dans ces régions où domine la langue berbère, à peine quelques années avant l'émigration massive, surtout vers Israël, au cours des années 1950 et au début des années 1960. Les quelques juifs qui restèrent dans ces communautés rurales se firent rapidement rares et ont aujourd'hui quasiment disparu, mis a part un très petit nombre d’entre eux, vivant encore dans plusieurs villes du Sud.
Quand les juifs arrivèrent-ils dans ces régions rurales éloignées, souvent situées a quelque distance des grandes cités du Maroc ?
Des juifs ont vécu parmi les Berbères, premiers habitants connus de l'Afrique du Nord, depuis l'Antiquité. Les origines du judaïsme marocain sont enveloppées de mystère et font l'objet de nombreuses légendes. Les juifs d'Oufrane (Ifrane), dans les monts de l'Anti-Atlas, soutiennent que leurs ancêtres arrivèrent plus de deux mille cinq cents ans auparavant, fuyant Jérusalem lors de la conquête babylonienne. Les historiens arabes du Moyen-âge furent les premiers à consigner la tradition selon laquelle des tribus berbères (Amazigh; pluriel Imazighen) se seraient converties au judaïsme plusieurs siècles avant l'arrivée de l'islam, au VIIe siècle de l'ère chrétienne. Des documents historiques attestent l'existence de nombreuses communautés juives dans la vallée du Draâ, dans le Sous, dans le Haut Atlas et sur la bordure saharienne depuis le Moyen âge. Bien que les voyageurs du XIXe siècle et les administrateurs de Protectorat du XXe siècle aient considère ces juifs comme isolés du vaste monde, les diverses cultures des juifs de l'arrière-pays berbère indiquent leurs origines variées : israélite et berbère, arabe et séfarade.
Les juifs au Maroc, de même que dans le reste du monde musulman, étaient définis par la loi islamique comme des dhimmis, littéralement “personnes protégées”. Dans d'autres parties du monde musulman, ce statut était également assigné aux chrétiens et parfois à des membres d'autres religions, qui étaient tenues pour légitimes tout en étant inférieures a l'Islam. Au Maroc, seuls les juifs étaient des dhimmis puisque les autres indigènes restés non musulmans avaient disparu durant le Moyen âge. Ce statut légal signifiait que, en échange de l'acquittement d'une capitation annuelle (appelée djizya) dont tout juif adulte de sexe masculin était redevable et de l'acceptation d'un certain nombre d'inhabilités symbolisant l'infériorité des non musulmans, l'état islamique garantissait la protection des communautés juives ainsi que leur droit a pratiquer leur religion. Cependant, dans la plus grande partie de l'arrière-pays berbère du Maroc, particulièrement dans les monts de l'Atlas et sur les marges du Sahara, le contrôle du gouvernement central était très relâché, si ce n'est entièrement absent. On désignait ordinairement ces régions par le terme de bled al-siba ou “pays de la dissidence”, par opposition au bled al-makhzan ou “pays du gouvernement”.
En conséquence, dans la plupart des régions berbères, la protection de la communauté juive incombait davantage au cheikh ou au gouverneur (caïd) de la tribu locale qu'au sultan. La relation entre le cheikh et les juifs se perpétuait de génération en génération et la protection des juifs était considérée comme sacro-sainte. Ce système fonctionnait en raison du rôle important joué par les juifs dans l'économie rurale. Eléments de la société étrangers a la tribu, les juifs vivaient en dehors du système politique des alliances et des rivalités. Les musulmans se fiaient donc à eux, membres neutres de la société, pouvant traverser les frontières tribales et remplir des taches importantes en tant que marchands, colporteurs et artisans itinérants. Le fait que ce rôle d'intermédiaire devait être maintenu dans l'intérêt des factions rivales souligne la fonction vitale occupée par les juifs dans l'économie rurale.
Le quartier juif, connu sous le nom de mellah, désignait à l'origine un quartier de Fès dans lequel les juifs furent contraints de vivre au XVe siècle; le terme de mellah en vint a signifier, dans tout le Maroc, le quartier juif et, par extension, la communauté juive. Dans certains villages et petites villes berbères le mellah était séparé des quartiers musulmans par un mur et un portail. Mais dans la majorité des cas, le terme désignait simplement une ou plusieurs rues, habitées par dix à vingt familles juives et où se trouvait la synagogue. Très souvent, les maisons des juifs jouxtaient celles des musulmans. En comparaison avec la vie des juifs dans les villes plus grandes, les juifs et les musulmans des régions rurales cohabitaient dans le même espace beaucoup plus étroitement, et pacifiquement la plupart du temps.
Les juifs étaient intégrés au tissu culturel du Maroc rural, ils avaient des coutumes communes avec leurs voisins musulmans : l'habillement, la nourriture, la vénération de saints hommes et, à l'occasion, de saintes femmes, ainsi que les rythmes et les modes de la vie quotidienne. Les liens sociaux et économiques entre les juifs et les musulmans dans les régions de culture berbère étaient très étroits, bien que chaque groupe ait aussi gardé des traits culturels distincts et des limites religieuses très strictes. Alors que dans toutes ces régions les juifs parlaient berbère, car d'aussi loin que les gens se souviennent, ils parlaient l'arabe vernaculaire (avec des tournures spécifiquement juives) dans la plupart des mellahs, comme leur langue maternelle. Ils écrivaient en judéo-arabe, employant des caractères hébraïques pour transcrire leur parler marocain. Bien que la nourriture consommée par les juifs ressemblait beaucoup à celle des musulmans, leurs lois alimentaires leur interdisaient de consommer des repas préparés dans des maisons non juives. Par ailleurs, ils pouvaient manger des œufs, des olives, du miel, de l'huile ou des produits laitiers chez leurs voisins. Alors que les costumes des juifs et des musulmans paraissaient très semblables, un examen approfondi révélait presque toujours des signes distinctifs chez les juifs, qu'il s'agisse de la couleur du vêtement du dessus ou bien de la sorte de coiffe portée par les femmes et par les hommes. La loi islamique stipulait que les dhimmis devaient porter un vêtement les distinguant des musulmans (et leur interdisait par exemple le port d'un turban), mais dans le pays berbère, les traits distinctifs permettant de reconnaître les juifs relevaient davantage de la coutume que de l'exigence légale.
Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain- Daniel J. Schroeter
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים שונים
מנהגים שונים
יז. נהגו להשתמש הרבה כפיוטים, כמלים ״נא נא נא״:
יז. כן המנהג והביאו בספר לקט הקציר (עמוד קי״א), והטעם בזה, כי במלה ״נא״ יש סודות עליונות כידוע, ויש בה ברכות והצלחות ובה רפא משה את מרים, ומשום כך מפארים בה את השירה:
יח. נהגו ליטול עפר מעל קברות צדיקים לשמירה:
יח. כן הביא בנו״ב (עמוד קל״ז) ומקורו ממסכת סנהדרין (דף מ״ז) עיי״ש:
יט. נהגו מי שנפל למשכב אומר: הֲרֵינִי מְקַבֵּל עֲלֵי בְּלִי נֶדֶר, אִם אָקוּם מֵחָלְיִי זֶה, אֵלֵךְ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קֶבֶר צַדִּיק פְּלוֹנִי:
יט, כן הביא בנו״ב (שם) ומקורו מגמ׳ תענית (דף ח׳) בענין רב זירא גזור גזירתא עיי״ש:
כ. נהגו בכל צרה שלא תבוא, להזכיר "אלהא דמאיר ענני״, ג׳ פעמים:
כ. כן המנהג, והביאו בנו״ב (עמוד ל״א), ומקורו ממסכת עבודה זרה (דף י״ח) במעשה דרבי מאיר עיי״ש, ומרן החיד״א בספרו פתח עינים כתב, שמכאן נשתרבב המנהג הזה:
כא. נהגו לומר על כל דבר מצוה, או מעשה טוב הרוצים לעשות, ״בלי נדר ובלי קבלה״, ובדבר הרשות אומרים ״אם יגזור ה׳ בחיים״:
כא. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ג) וכן המנהג, וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תצ״ה):
כב. נהגו כשרוצים לבקש רחמים על מאן דהו, המברך אומר לנוכחים, ״הגביהו ידיכם ופתחו כפות ידיכם״, ובעוד ידיהם מוגבהים ופתוחים מסדר תפלתו, והם עונים אמן:
כב. כן הביא בנו״ב(עמוד קס״ז) וי״ל שהוא על דרך שאו ידכם קודש וברכו את ה׳, כי אין להגביה ידים בריקניא (ראה טעמי המנהגים עמוד ע״ה):
כג. נהגו כשאדם נפרד מחבירו בלילה, אומר לו"בטוב תלין", והשני משיב לו"תקיץ בישועה ורחמים״:
כג. כן הביא בנו״ב (עמוד רי״ז) עיי״ש:
כד. נהגו כשקוראים זוהר או תלמוד, ונפגשים בחצאי פסוקים הנזכר בהם שם ה׳, מזכירים את שם ה׳ כקריאת פסוק שלם:
כד. כן כתב בספר שו״ת הליכות שבא, ובשו״ת שמש ומגן, וכן המנהג פשוט להקל, ורק בברכות יש מחמירים, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״א עמוד ע״א):
כה. נהגו כשאחד עושה טובה לחבירו, הלה מברכו ״תזכה למצוות״, והמקבל משיב לו "לשמור ולעשות":
כה. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:
כו. נהגו כשדרשן מסיים דרשתו, אומרים לו"וישר כוחך", והוא משיב ״תהיו ברוכים״:
כו. כן המנהג והביאו בנו״ב(עמוד נ״ב) ומקורו מדברי חז״ל על הפסוק אשר שברת, יישר כחך ששברת:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים
עמוד 148
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
משפחת אלבאז היא משפחה עניפה במארוקו מצאצאי המגורשים מספרד וחלק נכבד ממנה היה מרוכז בערים מקנאס, פאס, צפרו ומראקש. במאמרינו נתמקד בחכם אחד ומיוחד שהותיר חותם ביצירתו הברוכה והמגוונת רבי רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו.
העיר צפרו
צפרו, עיירה עתיקה, היא נמצאת דרומית מזרחית מהעיר פאס במרחק של עשרים ושמונה ק"מ. פאס שימשה לה כעיר מחוז וכמרכז כלכלי ותרבותי. בספרי דברי הימים, של היהודים ושל הגויים לא השתמרו זיכרה של צפרו וזכר תושביה הגויים והיהודים מתקופה קדומה. מידע על הקהילה היהודית בעיר השתמר רק ממחצית המאה הי״ז, וגם אלה הם ידיעות בודדות ומקוטעות. קשרים הדוקים היו בין שתי הקהילות פאס וצפרו. המידע על הקהילה הלך וזרם ביתר שאת החל מראשית המאה הי״ח ואילך. רבי שאול סירירו מחכמי פאס פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז, כשהחליט להוריד מעליו את עולם הכבד של הציבור בפאס, הוא ברח לצפרו. כפי שהוא כותב:
בזה החודש (=חשון שפ"ג-1622) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים, ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לסי״ך עלי, ששולט בכפר צפרו, שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי כבוד גדול ושלחו אותי.
הוא מציין את צפרו ככפר, וגם סמוך לראשית המאה הי״ח עדיין היא מוזכרת ככפר. משפחת אלבאז שבעיר צפרו מוצאה מהעיר אזאווייה, בשנת התכ״ח (1668) מולאי אראשיד החריב את העיר אזאווייא והגלה את תושביה הברברים, ונתן אורכה ליהודים של שלשה ימים לצאת מן העיר. הם נטלו כל מה שיכלו לשאת ובאו כאלף ושלש מאות משפחות לעיר פאס וחלקם עברו לעיר צפרו ולשאר מקומות. ורבי רפאל משה אלבאז, כשהעתיק לחיבורו 'כסא המלכים' מספר 'דברי הימים של פאס למשפחת אבן דנאן' את סיפור הגלייתם של יהודי אזאוויא לפאס, מסיים: "ואני הצעיר המחבר מבני בניהם, כי זקנינו הנבון וחשוב הגביר המרומם הרי יצחק אלבאז ז״ל היה מהמגורשים, אשר אני הצעיר דור שביעי לו".
מבני המשפחה נמנו ראשי קהל וחכמים החל מהמחצית השניה של המאה הי״ח. שלושה דורות רצופים של תלמידי חכמים מצויינים. הסב, הבנים והנכדים, שהם: רבי יהודה, האחים רבי שמואל ורבי עמרם, והנכדים רבי רפאל משה ב״ר שמואל ורבי אבא ב״ר עמרם.
הערת המחבר: על החכמים הנזכרים ראה מלכי רבנן בערכם; ר״ד עובדיה, קהילת צפרו, ירושלים תשל״ה- תשל״ו, ותשמ״ה [להלן: קהלת צפרו], ח״ד, תולדות הרבנים, בערכם. הרחבתי הדבור על כל אחד מהם במאמר הגדול הנ״ל בהערה 1, שיתפרסם במקום אחר. רבי יהודה בה״ר משה נולד בשנת התק״ל ונפטר בט״ו בשבט תר״ז (1770-1847). רבי שמואל בה״ר יהודה נולד ד' סיון תק״ן ונפטר בפאס בי״ב תמוז תר״ד (1790-1844). ורבי עמרם בה״ר יהודה נולד בט״ז חשון תקנ״ט נפטר בראש חודש טבת תרי״ז(1798-1857). רבי אבא בה״ר עמרם נולד בי״ד תשרי תרי״א ונפטר בכ״ו אלול תרח״ץ (1851-1938).כולם היו תלמידי חכמים והשאירו יצירה ברוכה ומגוונת.
רבי רפאל משה אלבאז
רבי רפאל משה אלבאז ב״ר שמואל [להלן: הרמ״א] נולד כצפרו בשנת התקפ״ג ((1823, עוד בצעירותו ניכר שנועד לגדולות. אביו השתדל להשגיח עליו שינצל כל זמנו ללימודים ואף הטיל עליו בשעות הפנאי העתקת ספרים מכתבי-יד. גם מטבעו היתה לרמ״א אהבה ומשיכה לשקוד על לימוד התורה, כדבריו:
כי תלי״ת[תהילות לשם יתברך] מימי חורפי נתתי לבי לשמוע בלמודים וכל ימי גדלתי בין החכמים שרפים עומדים, הם הרהיבוני, מנוח הדריכוני, וצדקתם היא סמכתני. כי בהיותי עול לימים נגעה בי יד ה', ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה. והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני, מלך רחמן גבר חסדו עלי. ואף אם הוגה, רחם כרוב חסדיו, והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת הרב מר דודי זלה״ה. לשקוד על דלתות תורת ה' תמימה מאירת עינים, מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות לדרש ולתור בש״ס ובפוסקים, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים.
בהיותו כבן עשרים נפטר עליו אביו, ובכל זאת המשיך בלמודיו בישיבת דודו רבי עמרם שכנראה אף תמך בו תמיכה כספית. הרמ״א נמנה על השוחטים בעיר.
בהגיעו לפרקו נשא את בתו של רבי אברהם מאמאן שהיה עשיר ומראשי הקהל."
תפקידיו
בשנת התרי״א (1851) בהיותו כבן עשרים ושמונה הוסמך על ידי הרבנים: רבי עמור אביטבול ורבי עמרם אלבאז לדון ולהורות, בשנת התרי״ד (1854) מופיע שמו בין הרבנים הנתמכים על ידי הקהילה. באותה שנה אנו מוצאים אותו חותם בפס״ד עם רבי עמור אביטבול ודודו רבי עמרם אלבאז. לרמ״א היה בית כנסת משלו ובו הקדיש הרבה מזמנו לטובת בני עמו, בהדרכתם לתורה וליראת שמים באמצעות דרשותיו, שיריו ומליצותיו. היה בעל תפילה ותפילתו לא היתה שבה ריקם. הוא היה מוהל מומחה ואף היתה לו ולאחיו רבי אליהו חזקה על כך בכל העיר. הוא היה ממונה על נכסי ההקדש ומפקח עליהם, והוא עצמו היה בעל צדקות ולב רחמן.
השכלתו ורוחב אופקיו
לבד מגדולתו בתורה הוא רכש לו ידיעה רחבה בלימודי חול בכמה מקצועות, ואף כתב בתחומים אלו ספרים. הוא סבר שכל החכמות לא רק שאינן נוגדות התורה, אלא הן מתאימות וכלולות בחכמת התורה, ודרכם ניתן להגיע ולהבין את חכמת האמת. הוא חיבר ספר 'באר שבע' כולל פרקים משבע החכמות. וגם כתב שיר לכבוד הלימוד והידע של שבע החכמות, ובפתיחתו מפרט אותן:
פיוט יסדתיו אף עשיתיו על שבע חכמות, והם: חכמת ההגיון, חכמת המספר [=מתימטיקה], חכמת המדידה [הנדסה], חכמת התכונה, חכמת הניגון, חכמת הטבע,
חכמת האלהות. שכולם מתאימות וכלולים בתורתינו הקדושה וממנה יצאו. והם סולם לעלות אל חכמת האמת. הוא גם עסק בהיסטוריה וכתב כרוניקה היסטורית בשם 'כסא מלכים'.
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
עמוד 5
בקשה — מבורך שבת-שבת וישב-סי׳ משה בר יעקב-אעירה שחר
שבת וישב / סדרה ט
דודי ירד לגנו — מאיא
ידיד נפש — נועם ״אנוש גבר״(עמוד דלה)
בקשה — מבורך שבת
(202) — בקשה — סי׳ משה בר יעקב
מְבֹרָךְ שַׁבָּת מִפִּי אֱ-לֹהִים / גָּבוֹהַּ עַל כָּל־גְּבוֹהִים
מִכָּל־יָמִים בֵּרַךְ אוֹתוֹ / כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ / וּבָהֶם תִּגְמֹר כָּל־צְרָכֶיךָ
וְיוֹם הַשַּׁבָּת מֵעֲסָקֶיךָ/ תִּשְׁבֹּת וּשְׂמַח בְּבִיאָתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
הָאֵ-ל צִוָּה מִיּוֹם רִאשׁוֹן / לִנְצֹר שַׁבָּת כְּמוֹ אִישׁוֹן
וּמְחַלְּלוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן / יִהְיֶה גָּרוּף לַהֲמִיתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:
בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה, / לִקְרַאת שַׁבָּת בְּשִׁיר וּתְהִלָּה
בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת אֲסַדֵּר תְּפִלָּה / כְּחָתָן לִקְרַאת כַּלָּתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
רְקָמוֹת וּבִגְדֵי אַרְגָּמָן / תִּלְבַּשׁ וְתִהְיֶה מְזֻמָּן
וְלֶחֶם מִשְׁנֶה זֵכֶר לַמָּן / יִהְיֶה עֲרֹךְ שֻׁלְחָן בֵּיתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:
יְעַנֵּג שַׁבָּת בְּיַיִן טוֹב / וּבָשָׂר שָׁמֵן חָטוֹב יַחֲטֹב
וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ כְּגַן רָטוֹב / כְּמֶלֶךְ בְּתוֹךְ טִירָתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
עֹנֶג נִקְרָא בְּלִי עַצְבוּת / יָסִיר דְּאָגָה מִלְּבָבוֹת
יִשְׂרָאֵל יַחַד בָּנִים עִם אָבוֹת / יִשְׂמְחוּ כֻּלָּם בְּשִׂמְחָתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
קְדֻשַּׁת שַׁבָּת כְּתַקָּנַת עֶזְרָא, / יַעֲלוּ שִׁבְעָה לְסֵפֶר תּוֹרָה
וּמַפְטִיר יַשְׁלִים הַהַפְטָרָה / וְיִתְפַּלְּלוּ מוּסָף כְּהִלְכָתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:
בְּשָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת כַּהֲלָכָה / מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה
וּמִדְרְשֵׁי תּוֹרָה הַנְּסוּכָה / הִלְכוֹת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:
כנפי שחר
(202) הנושא: שבת.
הא־ל צוה מיום ראשון… — בראשית — אותיות ״ירא שבת" (תיקוני זוהר). לנחל קישון — כלומר, חוץ למחנה. גרוף — גרור, נסחב. ״בואי כלה…׳׳ — כך יש לומר בשיר ותהלה לקראת השבת בכניסתה. כחתן… — שמקדש כלתו בשבע ברכות. יחטוב — יבחר. רטוב — רוה ורענן. טירתו — ארמונו. קדושת שבת… — עי מעשה חרש. הנסוכה — המשוחה למלבות.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בארץ כנען"-משה אסולין שמיר – שבת שלום ומבורך וחנוכה שמח מאיר באור יקרות
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בארץ כנען".
אלה תולדות יעקב יוסף… (בר' לז א-ב).
"ביקש יעקב לשבת בשלוה – וקפץ עליו רוגזו של יוסף.
אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא,
אלא מבקשים לישב בשלוה – גם בעולם הזה" (רש"י ע"פ מ. רבה פ"ד, ג).
הקב"ה מנסה שוב את יעקב אבינו,
ובעצם, כל אדם מאתנו,
כדי לחשלו באמונה, ולזכותו לעולם הבא.
(רשב"י בזהר הק', וישב קעט).
"ואדם… שיהיה דחוק ומצטער… בעולם הזה {ניסיונות},
נכון לבו בטוח בה' אור עולם, וישמח לבו ויגל כבודו {הבוטח בה' מתוך שמחה בניסיונות},
ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – שכרו אתו" {שכרו בעולם הבא}
(רבנו-אור-החיים-הק'. דברים ו ה).
הקב"ה מצווה את יעקב אבינו בחרן, לשוב לא"י: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא ג). יעקב אבינו אכן מקיים את הצו האלוקי, ושב עם ב"ב ורכושו ליצחק אביו בחברון, כשהוא בגיל 108, ואביו יצחק בגיל 168. בחרן, הוא עבר ניסיונות קשים ומרים במשך 20 שנה.
לכאורה, היה אמור לשוב לבית אביו בחברון ללא דאגות כהבטחת הקב"ה – "ואהיה עמך", אבל יעקב אבינו כאבותיו הקדושים אברהם ויצחק, עובר עוד ניסיונות בדרך, כדי לחזקו ולהגדיל את שכרו לעולם שכולו טוב, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', שהוזכרו בכותרת.
לבן רדף אחריו כדי לנשלו – מב"ב ורכושו: "ויען לבן ויאמר אל יעקב: הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני – וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בר' לא, מג). עשיו ארב לו עם 400 איש עמו כדי להורגו. מות אשתו האהובה רחל אמנו בבית לחם, שהייתה רק בת 36, לאחר לידת בנימין. את אמו לאה הוא לא זכה לראות, היות והיא נפטרה בגיל 45, כשהיה בדרכו לארץ (רש"י בר' לה, ח). כשכבר הגיע לבית אביו, נחתה עליו פרשת מכירת יוסף שנמשכה 22 שנה.
יעקב אבינו מופיע במחצית ספר בראשית, דבר המצביע על חשיבותו הרבה ביצירת עם ישראל.
"וישב" – שמה של פרשתנו, רומז לתוכנה העיקרי. יעקב אבינו שילדיו כבר בוגרים, ויכולים לטפל במרעה ובפרנסה, חשב לעצמו מן הסתם, שהגיעה העת לשבת בשלווה (בר' רבה פד, ג) ולעסוק בתורה עם אביו יצחק.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "וישב" – רומזת לרצונו של יעקב לשבת בקביעות, וזה מה שגרם לכך "שקפץ עליו רוגזו של יוסף" כדברי המדרש (ב"ר פד ג). וכדברי קדשו: "שביקש לישב דכתיב 'וישב יעקב', ובזה תולדותיו הם 'אלה תולדות יוסף' {פרשת מכירת יוסף}, ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל, ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו" (בר' לז, ב).
כלומר, פרשת יוסף נגרמה ליעקב, בגלל שביקש לשבת בשלוה בעולם הזה.
אמנם, בפירושו הראשון, רבנו אומר: ש"יעקב היה מתגורר בגרות, כמו שהיה אביו בארץ כנען" (בר' לז, א).
ניתן לומר שבהתחלה ישב כגר, ואח"כ ביקש לשבת בשלוה.
"וישב" – רבי שמעון בר יוחאי פתח ואמר: 'לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבא רוגז' (איוב ג, כו) – בוא וראה כמה רעות סובלים הצדיקים בעולם הזה… 'לא שלוותי' בבית לבן… 'ולא שקטתי' מעשיו… 'ולא נחתי' מדינה בשכם. 'ויבוא רוגז' – הרוגז והבלבול של יוסף שהוא קשה מכולם" (זהר וישב קעט(.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהניסיון של יוסף, יותר קשה מהניסיונות הקודמים. את זה הוא לומד מהמילה: "אלה תולדות יעקב – והוא אומרו 'אלה', פסל מאורעות שעברו עליו – כי כולם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם" (בר' לז ב).
"וישב" – המילה הראשונה הפותחת את פרשתנו, רומזת לאירוע המרכזי בפרשה – "ישיבת" יוסף בבית הסוהר.
במצרים אותו הוא מכנה "בור", ובכך הוא רומז גם ל"בור" אליו הושלך ע"י אחיו ככתוב: "כי גנוב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי – בבור" (בר' מ, טו). יוצא שישב פעמיים ב"בור". בהתחלה ע"י האחים ככתוב: "ויקחהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים" (בר' לז, כד), אח"כ ע"י פוטיפר שר הטבחים – הממונה על ההוצאות להורג, כדברי תרגום אונקלוס – "רבא דפרעה רב קטוליא" (בר' לז, לו).
גם כיום משתמשים בביטוי "לשבת", על ישיבה בבית סוהר.
"ישיבת" יוסף בבית האסורים, מהווה את אחד המרכיבים החשובים בהתפתחות עלילת פרשת יוסף ואחיו, דבר שהביא להגליית יעקב ובניו למצרים, לפי תרשים זרימה דלהלן:
מעומק ה"בור" אליו הושלך על ידי אחיו, הגיע ל"בור" במצרים אליו נזרק בעקבות פרשת אשת פוטיפר, ומ"בור" מצרים, לתפקיד הרם ונישא – כמשנה למלך מצרים.
בחסות המלכות במצרים, יוסף הוריד את יעקב אביו ואחיו לגלות מצרים, לאחר "פרידה" בת 22 שנה.
כל זאת, כדי שתקוים הבטחת הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו יג). כל זה מסביר את דברי רש"י לכתוב: "וישלחהו מעמק חברון" (בר' לז יד) – "והלא חברון בהר, שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במ' יג כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הקשר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה, "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם" כדברי קודשו (בר' לז א).
"וישב" – רומזת לארבעת הניסיונות שהיו ליעקב אבינו. יוסף, דינה, עשיו, לבן = ו-י-ש-ב.
כל זאת, כאשר מעיינים באות השניה של כל אחד מהשמות הנ"ל.
שלוה – "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א, לב).
מנוחה – "וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).
ההבדל בין שלווה למנוחה.
יעקב חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגיעה עת הגאולה.
הקב"ה אמר לו: בניך עתידים לעבור את אותם הבירורים, ובצורה יותר רחבה.
לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים,
המהווה את השער לשאר הגלויות, עד לגאולה השלמה.
"וישב" – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!" (מ. רבה פ"ד, ג).
נשאלת השאלה, מה רע בכך שיעקב אבינו ינוח מעט לאחר הניסיונות הקשים בהם התנסה?
בשביל לענות על כך, עלינו להבדיל בין המושגים "שלווה" ל"מנוחה".
היושב בשלווה – מתקשר עם דברי שלמה המלך: "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א לב). האדם השלו רודף "שלוה ותענוגי העולם הזה" כדברי המלבי"ם. למרות שהוא מודע לחוקי התורה, הוא מתחבר לרשעים המצליחים, ואינו חוזר בתשובה כדברי רש"י לפסוק. כלומר, הוא מחפש את "החיים הטובים" ללא תלות אמונית אלוקית.
היושב במנוחה – לעומת זאת, הולך בדרכו של יששכר: "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו). כלומר, דווקא בגלל שהיה טוב ליששכר שזכה "לארץ מבורכת וטובה להוציא פירות" כדברי רש"י, הוא מחליט "להטות את שכמו לסבול עול תורה כדבריו בהמשך.
לאור הדברים הנ"ל, ניתן להבין את מטרת הקב"ה בניסיון הנוסף של יעקב אבינו בפרשת יוסף ואחיו: לחזקו ולחשלו באמונה בה', כך שיוכל לזכות ב"מה שמתוקן לו לעולם הבא", כדברי המדרש.
פועל יוצא מהאמור לעיל לגבי כל אחד מאתנו, הוא:
עלינו להשתדל לעמוד בניסיונות המוצבים לפתחינו ע"י ההשגחה העליונה, בבחינת "ה' – צדיק יבחן" (תהלים יא ה), ולקבל את הכל באהבה, היות והקב"ה הוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות" היודע מה טוב לנו, דבר שיכול לזכות אותנו בחיי עולם הבא כדברי המדרש הנ"ל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בהסברו לפסוק בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך": "ואדם כזה לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה {ניסיונות} – נכון לבו בטוח בה' אור עולם. וישמח לבו ויגל כבודו {בוטח בה' ושמח בניסיונות} – ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – הנה שכרו אתו. {השכר בעולם הבא}. ומעתה, חיבת הקודש הוא היוצר, ודבקותו בו הלא הוא בניו וחייו, וממונו וביתר שאת" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' ו ה).
רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את הביטוי "מנוחה" לדרגת "המנוחה העליונה". וכדברי קודשו: "אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון. ולזה אמר "וירא מנוחה כי טוב". פירוש, העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה. לשלול הטוב הנדמה בעולם הזה". כלומר, קיים הבדל בין הטוב העליון הרוחני, להנאות העולם הזה כמו תאוות האכילה וכו', אותן הוא שולל.
רבנו אומר שהנאות העולם הזה הן צורך הגוף בלבד, ולכן כאשר האדם אוכל דבר ערב ושבע ממנו, הוא "ימאס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב: "פיתך אכלת – תקיאנה" (משלי כג, ח). כלומר, אם הוא שבע ובכל זאת ימשיך לאכול, הוא יקיא אותו. הסיבה לכך, "אותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי" = מראה חיצוני של עולם החומר. כלומר, יש להימנע מתאוות, וליהנות מהעולם הזה בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו – ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה). כלומר, לאכול כדי להשביע את נפשו כך שיוכל לעבוד את בוראו. לעומת זאת, כאשר האדם עוסק בעולם הרוחני כמו לימוד תורה בחשק גדול, לא ימאס בהמשך הלימוד, וכמה שילמד, ירצה עוד יותר. לכן אומר רבנו לגבי יששכר:
"ויט שכמו לסבול צער העולם הזה… שפינה עצמו לעבוד את ה', ועשה עצמו כמס הניתן. כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה" כדברי קודשו.
בהמשך, מסביר רבנו את הכתוב "ויהי למס עובד" – "שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו, ויעבדוהו לבן תורה. וכמו שמצאנו ליששכר עצמו שהיה זבולון עובד אותו {בשבילו}, וכן בכל דור" (בר' מט, טו).
לאור הנאמר לעיל, ניתן לומר ש"יעקב ביקש לשבת בשלוה" לאחר הניסיונות הקשים אותם עבר. הקב"ה הראה לו שרק ע"י ניסיונות בבחינת: "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא ה), יוכל להמשיך להתעלות בעבודת ה'. לכן, נאמר בהמשך המדרש: "לא דיין לצדיקים שנוחלים עולם הבא, אלא שרוצים לשבת בשלוה". כלומר, הקב"ה דואג להם שיתחזקו בעבודת ה' ע"י שיעמדו בניסיונות כמו אצל יעקב, וכך יזכו לחיי עולם הבא.
ניתן גם לומר שיעקב אבינו חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגלות הסתיימה, והגאולה הגיעה.
הקב"ה אמר לו: אתה סיימת את הבירורים, אבל בניך עתידים לעבור את אותם בירורים עם אומות העולם, ובצורה יותר רחבה, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה רבת התלאות בגלויות השונות, כאשר האחרונה שבהן הלא היא גלות אדום. לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים, הפותחת את שער הגלויות.
זה היה במצרים ע"י יוסף שהכין את התשתית הכלכלית לאביו וב"ב.
זה היה ע"י יהושע בן נון מזרעו של יוסף שכבש לראשונה את א"י, ויצר את התשתית למולדת עמ"י.
זה היה ע"י שאול המלך מזרעו של יוסף שאיחד את עמ"י לעם אחד, כאשר לפני כן, היו בעיקר שבטים "מנותקים". זה היה ע"י מרדכי ואסתר מזרעו שהיו שליחי ההשגחה להציל את עמ"י משמד.
זה יהיה בעגלא ובזמן קריב בימינו, משיח בן יוסף המכין את התשתית לגאולה השלמה ע"י משיח בן דוד.
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" (בר' לז, א)
יעקב אבינו יורש את כל א"י – עשיו יורש רק את שעיר (רבנו-אוה"ח-הק').
"כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף – היה אומר שזו היא צורתו של יעקב" (זהר וישב קפ).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: הרי כבר נאמר בפרשה הקודמת "ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע – היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק" (בר' לה כז), כך שאנו יודעים את מקום מגוריו, אם כן מה החידוש בחזרה בראש פרשתנו? שאלה נוספת בעניין הכפילות במקום ישיבתו: "ארץ מגורי אביו", וכן "ארץ כנען" שזה אותו המקום.
לשאלות הנ"ל עונה רבנו: היות ונאמר בפרשה הקודמת שעשיו התיישב "בהר שעיר הוא אדום מכוח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר – וישב – וגומר".
כלומר, החזרה הנ"ל נועדה ללמד אותנו על התפלגות ירושת הארץ כפי שהובטח לאברהם ויצחק: עשיו בשעיר דרומית לים המלח, ויעקב בכל ארץ ישראל כמובטח.
רבנו לומד זאת מהביטוי "אלה תולדות' – כל מקום שנאמר 'אלה' – פסל את הראשונים. וכאן פסל תולדות עשיו…. והיוצא מפסול – פסול".
דבר שני, הביטוי "מגורי אביו" בא לחדש שיעקב אבינו הלך בדרכי אביו יצחק והתיישב בארץ כגר, למרות הבטחת ה'. וכדברי קודשו: "והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש בו הוא קושר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם" כדברי קודשו.
המסרים החשובים מהאמור לעיל, לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק':
א. החיים בעולם הזה הם זמניים, ומהווים רק פרוזדור צר לטרקלין שהוא העולם הבא. אשרי המחכה לו, ואשרי האיש המכין לו צידה של מעשים טובים ליום פקודה, בו יתייצב לדין לפני מלכא דעלמא.
ב. גם כיום, בא תבוא גאולתנו. כמו שאז נגאלו אבותינו ע"י נסים ונפלאות למרות השעבוד הקשה, גם כיום תזרח עלינו הגאולה מתוך נ' פלאות, בבחינת הכתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ- פלאות (מיכה ז טו).
ג. ארץ ישראל שייכת רק לעמ"י. עשיו ירש את שעיר בלבד, הנמצאת דרומית לים המלח.
ד. ישמעאל ירש את מדבר פארן דרומית לשעיר, ונחשב לקנין עמ"י, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשה תולדות: "ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור… והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה, הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו" (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל").
.
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו –
כי בן זקונים הוא לו. ועשה לו כתונת פסים" (בר' לז, ג).
הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו,
לאור פרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע הנפשי לשנאת יוסף ע"י אחיו, ומנמק זאת מתוך עומק הפשט, וגם לאור המבנה התחבירי של הפסוקים. רבנו אומר שמקורה של השנאה נובע מהאהבה היתרה של יוסף ע"י אביו, בהשוואה לשאר האחים ככתוב: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", ולא בגלל שהוציא את דיבתם רעה ככתוב : "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". הסיבות המרכזיות לכך הן:
א. "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", מופיע אחרי "וישראל אהב את יוסף וכו'", ולא אחרי הוצאת דיבתם.
ב. רבנו מדגיש שאת עניין הוצאת הדיבה, יכלו לפתור האחים בשיחה פנים אל פנים עם יוסף. וכדברי קדשו: "ואמר 'וישראל אהב את יוסף' וגו'. פירוש, כי הגם שיוסף הוציא דיבת אחיו, אעפ"כ לא היה דבר רע יוצא {מן הדיבה}, כי היו האחים מתווכחים עמו, ומוכיחים אותו וסרה קנאתם".
כלומר, ע"י בירור העובדות הלא מבוססות נגדם, סביר להניח שגם יוסף היה משנה את יחסו אליהם.
הסיבה האמתית לדעת רבנו היא: האהבה היתרה ליוסף ע"י אביו, דבר שקיבל גושפנקה בדמותה של "כתונת הפסים". נגד זה, לא יעזרו דיבורים וויכוחים עם יוסף, היות ומקור הבעיה נעוץ ביחסו של יעקב אבינו. ובלשון קדשו: "ומעתה, בבוא השנאה, לא היה לה תקוה לתקן ולשים שלום. והוא אומרו 'וישנאו אותו', פירוש – ממה שקדם ממעשיו שהביא דיבתם רעה. 'ולא יכלו וגו', לצד רואם – כי הוא אהוב מכולם לאביו, אין מציאות להתווכח עמו, כי דבריו יצדקו, ולא דבריהם… והוא אומרו 'ולא יכלו דברו – בקושי – לשלום. פירוש לעשות באמצעות זה שלום". המילה "דבר" בתנ"ך, רומזת לאמירה קשה.
רבנו-אור-החיים-הק' מתאר לאור עומק הפשט והמבנה התחבירי של הפסוקים, את הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו, דבר שלא היה ניתן לפתרון בוויכוח ביניהם, היות וזה היה קשור יותר לאבא שאהב את יוסף אהבה יתירה, שכידוע מקלקלת את השורה.
להתנהגות יעקב אבינו בחיר האבות, קיימות וודאי סיבות קבליות נסתרות.
על פני הדברים, זה קשור לקיום הצו האלוקי לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו יג).דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל אדוניה בן חגית שמרד באביו דוד, והמליך את עצמו במקומו ללא רשותו. זה נבע מכך שאביו דוד: "לא עצבו אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית? וגם הוא טוב תואר מאוד, ואותו ילדה אחרי אבשלום" (מלכים א, א, ה-ו), כנ"ל היה אצל אבשלום אחיו.
"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו,
ויפשיטו את יוסף את כתונתו, את כתונת הפסים אשר עליו" (לז, כג)
"והסירו – כל הבגדים – וגם החלוק כולם יחד עמה,
מרוב הכעס והשנאה" (רבנו-אור-החיים-הק').
האחים הפשיטו את יוסף אחיהם מכתונת הפסים אשר עליו, היות והיא מסמלת את עליונותו עליהם בעיני אביו. ורק אח"כ השליכו אותו לבור. הפרשנים והמדרשים דנים בשאלה, האם אכן הפשיטו ממנו רק את כתונת הפסים, או גם שאר בגדיו. כמו כן, כמה בגדים היו עליו?
מדרש רבה (פרשה פד, טו) אומר: שהיו ליוסף ארבעה בגדים: שתי כתונות, בגד עליון הנקרא פינס, ומכנסים.
וכך לשון המדרש: "ויפשיטו את יוסף… את… אשר עליו – {ולמה נכתבו כל הלשונות האלו?} אלא, 'ויפשיטו את יוסף' – זה הפינס = האדרת. 'את כותונתו' – זה חלוק. 'את כתונת הפסים' – זה הפרגוד = המעיל המצויר. 'אשר עליו' – זו פמלניא שלו = מכנסים".
רש"י מפרש: "את כותנתו – זה חלוק. את כתונת הפסים – הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו".
מפרשי רש"י חלוקים בדבריו. רבי אליהו מזרחי – הרא"ם מפרש, שהייתה ליוסף כתונת אחת, בה היה סימן היכר לחשיבותה, והיא כתונת הפסים המפורסמת. הגור אריה מפרש, שהיו ליוסף שתי כתונות.
רבנו-אור-החיים-הק' פותר את הבעיה כדרכו: "לפי פשט הכתוב, אומרו כותונתו היא החלוק. כתונת הפסים היא לבוש העליון שעשה לו אביו". כלומר, יוסף לבש חלוק, ומעליו הייתה כתונת הפסים.
רבנו מפרש את המילה השלישית "את" בפסוק, במשמעות "עם". כלומר, מרוב כעסם ושנאתם ליוסף, הם קרעו את כל בגדיו, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את כתונת הפסים שסימלה את עליונותו. וכדברי קדשו: "האחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום, אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה הייתה הקנאה בו. ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה – לא דקדקו להסיר אותה במיתון ובנחת רוח, אלא בשנאה גדולה, ובכל כך אכזריות, עד שהסירו עמה גם הכתונת שהיא החלוק".
וזהו שיעור הכתוב 'ויפשיטו את יוסף' – פירוש, לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום… ואומרו 'אשר עליו' – נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא הייתה מלבוש העליון, והסירו כל הבגדים וגם החלוק – כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכתוב, לאור המבנה התחבירי, בעקבות החזרה על המילה "את" במשמעות "עם". כמו כן, רבנו מתייחס להיבט הנפשי פסיכולוגי של הנפשות הפועלות, הבא לידי ביטוי בשנאת האחים כלפיו עד שהשאירו אותו ערום, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את "כתונת הפסים" שסימלה את מעמדו הנבחר ע"י אביהם.
"ויהי כמשלש חודשים, ויוגד ליהודה לאמר:
זנתה תמר כלתך… ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף.
היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר:
לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה.
ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה.
ויכר יהודה ויאמר:
צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כד – כו).
הקשר בין פרשת יהודה ותמר,
לחנוכה ומלך המשיח (רבנו האר"י הק').
"איה הקדשה היא – בעיניים" (בר' לח, כא)
קדושת האדם, תלויה בעיניים.
רבנו האר"י הק' אומר: עיקר גמר החתימה של גזר הדין שהיה לכל אחד מאתנו בראש השנה הוא בחנוכה, דבר הרמוז בפסוקים הנ"ל. גם השמות ראש השנה ו-מתתיהו שווים בגימטריא שלהם השווה 861.
"ויהי כמשלש חודשים" – רומז לחודש השלישי כסליו, כאשר סופרים מחודש תשרי בו חל ראש השנה. משמעות המילה כסליו היא: מבצר ובטחון לאור הכתוב באיוב: "אם שמתי זהב כסלי – ולכתם אמרתי מבטחי" (לא כד). כלומר, בחודש כסלו המסמל הגנה וביטחון, עלינו לבטוח בקב"ה שיגן עלינו, ויעשה אתנו רק טוב.
"ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כו). יהודה מתגלה בשיא גדלותו, בכך שהוא מודה לעיני כל, שהוא האשם העיקרי. אותו קהל שבז בתחילה לתמר כשהייתה בדרכה לשריפה, בז כעת ליהודה. על כך נאמר: "היתה יהודה לקדשו – ישראל ממשלותיו" (תהלים קיד, ב). אמר הקב"ה: הואיל והוא קידש שם שמים ברבים והודה על האמת – הבטיחו הקב"ה שמזרעו תהיה המלוכה לישראל.
"ויוגד ליהודה לאמר, זנתה תמר כלתך" – השטן מקטרג בפני הקב"ה המכונה יהודה {אותיות הוי-ה}, על עם ישראל שהוא "כלתו" של הקב"ה.
"ויאמר יהודה – הוציאוה ותישרף" – הקב"ה המכונה יהודה אומר שיש להעניש את "כלתו" שיא כנסת ישראל.
"היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה" – תמר המסמלת את כנסת ישראל טוענת בפני ה' שהיא דבוקה "והרה" רק לקב"ה שהוא מקור ה"חסד" השווה בגימטריא לביטוי בפסוק "אלה לו" = ע"ב {אחד מארבעת שמות ה'}. היא טוענת, שגם אם לעיתים אנו טועים, זה בגלל טרדות הזמן, אבל מבחינה פנימית, אנו דבוקים בו יתברך. כמו כן, בגלל העיכוב הרב בהבאת מלך המשיח, כפי שיוסבר בהמשך.
"ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" – שלושת הביטויים הנ"ל רומזים למצות חנוכה. "החותמת" – פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.
"הפתילים" – פתילים המשמשים להדלקת נר חנוכה.
"המטה" – רומז לכלי בו שמים את השמן והפתילים. כ-ל-י = "המטה" {עם א' של הכולל} = 60.
כנסת ישראל אומרת לקב"ה: קיום מצות חנוכה ע"י עם ישראל, מראה שאנחנו דבוקים רק בך. ועוד יותר, חנוכה היא המצוה היחידה אותה מקיים עם ישראל מתוך "מהדרין מן המהדרין" כדברי הגמרא: "תנו רבנן: מצות חנוכה, נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה…, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא ע"ב).
"ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני – כי על כן לא נתתיה לשלה בני" – הקב"ה מקבל את תשובת עם ישראל ואומר: כנסת ישראל "צדקה ממני" היות ולא הבאתי לה עדיין את "שלה" שמזרעו אמור לזרוח מלך המשיח.
רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פרשת יהודה ותמר כך: "תירצו רבותינו ז"ל כי – מה' מצעדי גבר" – ותיקן עלילות {הקב"ה גרם לכך שיהודה יפגוש את תמר} כדי להוציא לאור תעלומות {מזרעו יולד מלך המשיח}, וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת "ויחי" בפסוק "גור אריה וגומר", שם נרחיב ברצו"ה.
"איה הקדשה היא – בעיניים" (בר' לח, כא).
קדושת האדם – תלויה בעיניים.
יהודה מקיים את הבטחתו לתמר, ושולח לה גדי עזים בידי רעהו העדולמי, כדי שתחזיר לו את העירבון שכלל את החותמת, הפתילים והמטה שלו. תמר נעלמה, וחזרה ללבוש בגדי אלמנותה, כך שהשליח לא מצאה. לשאלת אנשי המקום: "איה הקדשה היא בעינים על הדרך", נענה השליח ש"לא הייתה בזה קדשה".
רש"י מציין שיהודה נענש ב"מידה נגד מידה". כשם שרימה את אביו "בגדי עזים שהטביל כתונת יוסף בדמו – רימוהו גם אותו בבגדי עזים" כדברי קודשו (בר' לח, כג).
מהביטוי "הקדשה בעיניים על הדרך", ניתן ללמוד שעל האדם להיזהר בשמירת העיניים, בעיקר בהיותו ברשות רבים – מקום בו ניתן להיתקל ולהיכשל בראיות לא צנועות.
הגמרא אומרת ששיעור הדלקת נר חנוכה הוא: "אמר רבי יוחנן: עד דכליא רגלא דתרמודאי" (שבת כא, ע"ב). בהמשך (דף לא ע"א), הגמרא מספרת על גוי אחד ששאל את הלל: "מפני מה עיניהם של תרמודאים תרוטות"? הלל ענה לו: "מפני שדרים בין החולות". המהרש"א: אנשי תרמוד הלכו אחר עיניהם. כלומר, לא הייתה להם שמירת עיניים.
על נרות חנוכה נאמר: "אין לנו רשות להשתמש בהם – אלא לראותם בלבד". חז"ל בוודאי התכוונו בביטוי "לראותם" – להתבונן בהם, וללמוד מהם כהמשך לנרות המנורה בבית המקדש כדברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך למדרש (במד"ר טו, ח): "כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו".
הרמב"ן לומד מפה רמז לנרות חנוכת החשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו", ובכך הקב"ה פייס את אהרן הכהן כאשר לא נמנה עם הנשיאים שהקריבו בחנוכת המשכן, כאשר אמר לו: "שלך גדולה משלהם".
נא לעיין בראשית פרשת בהעלותך, שם הרחבנו בנושא, ע"פ פירושו של רבנו-אוה"ח-הק'.
רב ששת אומר על הכתוב: "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד, יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ג). וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה, שהלכו בני ישראל במדבר – לא הלכו אלא לאורו"? על כך משיב רב ששת: "אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל" (שבת עכ, ע"ב). כלומר, מטרת הדלקת הנרות במקדש היא, השראת השכינה בישראל, לכן נאמר "אל מול פני המנורה", ולא נאמר: אל מול פני ה'.
על תפקיד הכהן נאמר ע"י הנביא מלאכי:
"תורת אמת הייתה בפיהו,
ועוולה לא נמצא בשפתיו,
בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון.
כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו,
כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ו-ז).
כלומר, כאשר הכהן המדליק את המנורה הולך בדרך ה' ומלמד תורה לעם כנאמר בפסוק, הוא זוכה שיהיה נס, בכך שהנר המערבי ידלק כל הלילה, דבר שמשפיע על כלל העם ללכת בדרך ה'.
רואים אנו מפה, שמטרת הדלקת הנרות בבית המקדש היא קדושה. קודם של העיניים, היות ודרכם רואים את אור הנרות, ואותם צריך לקדש. כנ"ל בנרות חנוכה.
לאור זאת, ניתן להבין את המדרש האומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב): אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.
"קדושים תהיו – כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצות "פרו ורבו".
תשובת רבנו: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".
"אור זרוע לצדיק" – לנחום איש גם זו ורבי עקיבא,
בעקבות יוסף הצדיק – גדול המאמינים, עליו קראנו בפרשה.
את עיקרון האמונה, ניתן ללמוד מדברי "נחום איש גם זו" שפסק: "גם זו לטובה". וכן מתלמידו רבי עקיבא שקבע: "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".
אכן, שני התנאים הקדושים הנ"ל "נאה דורשים ונאה מקיימים", ויעידו על כך הסיפורים הבאים אודותיהם:
"נחום איש גם זו": הוא מוזכר בפרקי אבות והיה רבו של רבי עקיבא. על כל דבר שקרה לו, אמר: "גם זו לטובה", ומכאן שמו "נחום איש גם זו". פעם אחת, נשלח על ידי חכמים בשליחות דיפלומטית לקיסר רומי כדי לבטל גזירה מסוימת. במטענו הוא לקח מתנה לקיסר מטעם יהודי ארץ ישראל. באכסניה בה התאכסן גנבו לו את המתנה, ושמו במקומה עפר. בבוקר הוא גילה את הגניבה, אבל לא איש כנחום איש גם זו, יכעס ויתלונן. את הכל קיבל באהבה, וכדרכו אמר: "גם זו לטובה". ללא היסוס, הוא החליט לקחת לקיסר את "מתנת החול".
כאשר הקיסר ראה את "המתנה", הוא החליט להורגו על כך שעשה ממנו צחוק, בכך שהביא לו כמתנה, עפר. בשמים התפעלו מאמונתו התמימה, ושלחו לעזרתו את אליהו הנביא בדמותו של אחד היועצים. "היועץ המדומה", הציע לקיסר להשתמש בעפר ככלי נשק, כנגד מדינה שכנה שהיה קשה לנצחה, כפי שהיה בניצחון אברהם אבינו על ארבעת המלכים כאשר השליך עליהם עפר שהפך לחרבות כדברי הנביא ישעיה: "יתן כעפר חרבו – כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב).
הניסיון אכן הצליח, ולא רק שכל מבוקשו התקבל, אלא מילאו את המזוודה במתנות יקרות. (תענית כא ע"א).
בעל האכסניה שגנב מנחום איש גם זו את המתנות ושם במקומן עפר, שמע על סגולת העפר מנחום איש גם זו. האיש ראה כי טוב, לכן החליט גם הוא להביא עפר כמתנה לקיסר, כדי לקבל תמורתו כסף וזהב.
סגולת החול שהביא נבדקה, ונמצאה כעפרא דארעא. הפושע בא על עונשו, והוצא להורג על ביזוי הקיסר.
רבי עקיבא בא להתארח בכפר אחד ולא נתנו לו להיכנס, כך שנאלץ לישון בשדה כאשר מסביבו, חמורו עליו רכב, תרנגול שהעירו לעבודת הבורא בבחינת "חצות לילה אקום להודות לה'", ונר לאורו למד בבחינת "נר מצוה ותורה אור". באותו לילה, נטרף חמורו ע"י האריה, תרנגולו ע"י שועל, ונרו כבה ע"י הרוח.
רבי עקיבא לא התבלבל ולא כעס, אלא קבע לנו כלל לדורות: "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" – כל מה שעושה הקב"ה, רק לטובה. בבוקר הוא זוכה לגלות את פשר אירועי הלילה. הוא גילה שאת הכפר בו רצה להתארח וסרבו להכניסו, פקדו שודדים ועשו בו שמות, דבר שהציל את רבי עקיבא. בכך שאולץ להישאר מחוץ לכפר. הנר כבה, התרנגול והחמור נטרפו, כדי שלא יזוהה ע"י השודדים.
זוהי ההשגחה האלוקית עלי אדמות במלוא תפארתה על הצדיקים.
ניתן גם לומר שאילו היו מאפשרים לצדיק כמו רבי עקיבא ללון בכפרם, היו כנראה ניצלים בזכותו.
ברכת רבנו-אור-החיים-הק' למחבר ולקוראים,
לכבוד יום הולדתו החל בפרשת וישב,
ויום הברית חל בשבת, ר"ח וחנוכה לסדר מקץ.
"בעזרת האל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /
בהם אדברה נא שלום כלי מחזיק ברכה / לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם.
העומד אחר כותלנו 'בשלום סוכו' / יקשור שלומו מעל לראשו קשר של קיימא /
החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו".
משה אסולין שמיר – שבת שלום ומבורך וחנוכה שמח מאיר באור יקרות
ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר.
לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה".
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה. אהרן אזרד בן סימי ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay- L'EPICIER
L'EPICIER
Un Juif berbère du sud du Maroc tenant une épicerie en ville. C’est une petite échoppe pleine de produits, située à un niveau élevé et à laquelle il accède au moyen d’une corde d’où le surnom ironiquement décerné dans les années trente, sous l’influence du cinéma américain “l’épicerie de Tarcan”. A la main une longue cuillère en bois dans laquelle il livre sa marchandise et en reçoit le paiement. Aux heures creuses, quand il n’y a pas de client, il s’adonne à la lecture des Psaumes.
CHAPITRE VI: LES ARTISANS
L'artisanat sous toutes ses formes a toujours été l'une des branches essentielles des masses juives marocaines, aussi bien parmi les citadins que les ruraux. La gamme des métiers allant du travail du métal à la bijouterie en passant par la tannerie, le tissage, la fabrication de fils d'or, de la cire, la broderie, la cordonnerie, la taille et la fabrication de vêtements traditionnels.
Dans l'ancien temps les métiers de bijoutier, tailleur, tisseur de laine, fabricant de cire étaient des monopoles juifs. L'interdiction faite par le Coran aux Musulmans de travailler les métaux précieux et en particulier l'or, a fait dans l'ancien temps, au Maroc, de la bijouterie un artisanat et un commerce typiquements juifs.
Dans chaque ville il y avait à côté des bijoutiers ordinaires — sayaguin — les spécialistes du travail de l'or — dhabin, et les spécialistes du travail de l'argent et de la gravure sur métaux précieux — nkayria. Les bijoutiers fabriquaient également les objets de culte les plus précieux: rimonim pour les Rouleaux de la Loi, sacs pour le talit, manteaux pour Sifra Tora brodés fils d'or etc…
Comme leurs confrères musulmans les artisans juifs étaient organisés en associations professionnelles, des sortes de guildes réglementant la profession mais ayant également des activités religieuses. C'est ainsi par exemple que dans certaines villes les bijoutiers et les tailleurs avaient leurs propres synagogues où il se réunissaient aux heures de repos professionnel pour l'étude de la Torah. Certaines confréries s'adonnaient à la charité, visite de malades, soutien aux familles en deuil, etc…
Les Juifs du Maroc aimaient le travail et comme le recommande le proverbe "apprends un métier même si tu dois l'oublier — un jour tu en auras peut-être besoin", les parents veillaient à ce que leurs enfants, après avoir appris les rudiments de religion, Bible et Talmud, entrent en apprentissage. C'était la coutume même dans les familles de rabbins.
- THE CRAFTSMEN
THE RETAILER
A typical Jew from South Morocco, a grocer in the city. The shop is small and crowded, and high above ground level. He must clamber up a rope to enter it. He holds a special wooden spoon In his hand in which he receives the money for his transaction from the purchasers and then gives them their produce. In his free time, he reads Tehillim.
All though the generations, from the time of the Gaonim until our day, craftsmen made up a broad sector of Moroccan Jewry, especially among the Jews expelled from Spain. The variety of crafts was large and was made up also of heavy-crafts, such as blacksmiths, and light and fine crafts, such as designing jewelry out of gold and silver, tailors, cobblers/saddle or harness-makers, men who fashioned golden chains and more.
Because the Muslims were prohibited from working with precious metals, the craft of silversmith was in the hands of the Jews only, in all the districts of Morocco.
In every shuk — (marketplace) there were shops of the SAYAGIN who deals mainly with the initial working of the precious metals; the DEHALBIN who would design delicate golden jewelry; and of the NEKRAYIN who specialized in the engraving of embellishment on jewelry and fine hand crafts. Among other things, the silversmiths also formed the ritual and religious objects, such as the "tapuchim", the appleshaped ornaments on the scroll of the Torah, the silver or golden embellishments on the Tallit bags and Torah mantles.
Certain crafts were practiced only by the Jews, who were silversmiths, tailors, combmakers for wool, and others.
The Jewish craftsmen were organized in special kinds of craft guilds, which dealt not only with the conducting of the interests of their trade, but also with organized religious activities. "The DAY A BIN‘ the silversmith guilds, and the tailors in the large cities had special synagogues of their own in which the members would gather together during the afternoon rest hours and in the evenings for prayer and Torah study. These guilds dealt In philanthropies such as: the burial society, visiting the sick, and more.
The Jews of Morocco loved their trades, and parents would see to it that their sons learned these arts. After the son was bar mitzvah and would have learned the Holy Scriptures, the Mishnah and some Gemmarah studies, the boy would be apprenticed to an artisan so as to learn a trade. This was a very prevalent custom even in the families of the hachamim.
Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay- L'EPICIER
שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי -החנווני
ו. בעלי מלאכה
החנווני
יהודי טיפוסי מאיזור דרום מרוקו, בעל מכולת בעיר. החנות קטנה וצפופה, מוגבהת,
והוא מגיע אליה תוך טיפוס בחבל. בידו כף־עץ מיוחדת, שבה הוא מקבל את הכסף מהלקוחות ומגיש להם את מרכולתו. בזמנו הפנוי הוא קורא תהילים.
בכל הדורות, מימי הגאונים ועד ימינו, היוו בעלי־מלאכה שכבה רחבה בחברה היהודית. במרוקו, ובפרט בקרב מגורשי ספרד. קשת המלאכות היתה רחבה ומגוונת וכללה הן מלאכות כבדות, כגון נפחות והן מלאכות קלות ועדינות, כגון עיצוב תכשיטים של כסף וזהב, חייטות, רצענות, עשיית חוטי זהב וכד.
מלאכות אחדות היו בידי יהודים בלבד, כגון: צורפות, חייטות, תעשיית מסרקות לצמר ועוד.
בשל האיסור שחל על המוסלמים לעסוק בעיבוד מתכות יקרות, היתה מלאכת הצורפות בידי היהודים בלבד בכל מחוזות מרוקו.
בכל שוק היו חנויות של ״צייאג׳ין״, שעסקו בעיקר בעיבוד ראשוני של מתכות יקרות; של ״דאהבין״, שעיצבו תכשיטי זהב מעודנים; ושל ״נקאיירייא״, שהתמחו בחקיקת עיטורים על תכשיטים ובמלאכת־יד עדינה מלאכת מחשבת. בין השאר עסקו הצורפים בעשיית תשמישי קדושה, כגון ״תפוחים״ לספרי תורה, עיטורי כסף או זהב לתיקי טליתות, מעילים לספרי תורה וכו'.
האומנים היהודים היו מאורגנים בחברות מיוחדות של בעלי מלאכה, מעין ״גילדות״, שעסקו לא רק בהגנה על האינטרסים של המקצוע, כי אם גם בפעילות דתית מאורגנת. לחברות הצורפים (״דאהיי בין״) והחייטים בערים הגדולות היו בתי־כנסת מיוחדים שבהם התאספו החברים בשעת מנוחת הצהרים ובערבים לתפילה וללימוד תורה. חברות אלו עסקו גם בגמילות חסדים, כגון: חברה־קדישא, ביקור חולים ועוד.
יהודי מרוקו אהבו את המלאכה, וההורים דאגו ללמד את בניהם אומנות. אחרי שהיה הנער לבר מצוה ולמד תנ״ך, משנה וקצת גמרא, נמסר הילד לאומן כדי שילמד מקצוע. מגמה זו רווחה אף במשפחות החכמים.
שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי –החנווני
Jacob Ben Isaac Bu-Ifergan, habbaliste du sud marocain. M. Haim Zafrani
Jacob Ben Isaac Bu-Ifergan, habbaliste du sud marocain. M. Haim Zafrani
En octobre dernier, au moment où mon livre Kabbale, vie mystique et magie voyait le jour, l'attention de notre collègue et ami, le professeur André Caquot, fut attirée par la préface d'une oeuvre mystique inédite, intitulée Perah Shoshan « Fleur de lys », par un M. Affergan qui se dit descendant de son auteur. Celui-ci se nommait Ya'aqob ha-Yoser « Jacob le potier » surnommé Ifergan, un toponyme berbère, pluriel de afrag/ifrig signifiant « enceinte », « enclos », « bergerie ». Ce rabbin de Taroudant (région du Sous), qui vivait à la fin du xvie et début du xvne siècle, était artisan de son état, « potier » comme pourrait le suggérer le qualificatif hébraïque ha-Yoser accolé à son nom, plus sûrement bijoutier, ha-soref comme il l'indique lui-même dans l'introduction à une autre de ses oeuvres kabbalistiquesMinhah hadashah (fol. 53a).
L'oeuvre intitulée Perah Shoshan est un commentaire ésotérique original du traité mishnaïque 'Abot, un des ouvrages fondamentaux de ce qu'on pourrait appeler l'éthique rabbinique postbiblique.
De cet écrit inédit, on connaît deux copies ; l'une est à la bibliothèque de l'Université de Cambridge (Grande-Bretagne), l'autre est à New York, au Jewish Theological Seminary. Une troisième appartient à l'ancien directeur scientifique de l'Institut Ben Zvi (Jérusalem), le professeur Meir Benayahu, qui nous en a donné une photocopie. Il semble qu'il s'agisse d'une copie autographe. L'ouvrage était, à l'origine, en possession des descendants de l'auteur. Il porte, à la fin du dernier folio, la marque du fils qui signe : « Moi, le chétif parmi les disciples qui ont appris la science de la bouche des princes, Abraham ben Ya'aqob Ifergan. » A la suite de cette première signature, on trouve cette note : « Que soit exalté le Créateur qui fait tourner les sphères célestes et préside à leurs révolutions. Il a fait de sorte que ce livre retourne aux descendants de son auteur, à moi, le chétif parmi mes compagnons d'étude, que le Dieu de mon père soit avec moi, Moshé surnommé Ifergan. » Ce texte est précédé de l'indication d'une date, jeudi du dernier shabbat (la dernière semaine) du mois de Tishri de l'année 5354 (1594), date inscrite dans le chronogramme אשמחהemprunté à Psaumes IX, 3 אשמחה ואעלצהכך « Je me réjouirai et exulterai en toi » (fol. 192b)
La fin de la préface (fol. 15) est une page autobiographique où l'auteur raconte quelques épisodes pénibles de l'exil de sa communauté contrainte de quitter Taroudant à cause de la sécheresse, de la famine et des épidémies, les migrations et errances, les tribulations dans la vallée du Sous et jusqu'aux confins du Sahara (Aqqa, Tamghrut et Ifrane de l'Anti-Atlas), ses propres mésaventures, la détresse et l'infortune de ses compagnons d'exil.
A ce kabbaliste du Sud marocain, Jacob Ifergan (ou Bu-Ifergan, comme il se surnomme parfois), dont je connais les écrits depuis plus de vingt-cinq ans, je n'ai dédié jusqu'ici que de très brèves notes, dans mon dernier livre Kabbale, vie mystique et magie, comme dans les ouvrages précédents, Mille ans de vie juive au Maroc ou
Poésie juive en Occident musulman (au chapitre Poésie et mystique), me réservant de consacrer une étude substantielle à l'ensemble de ses écrits exégétiques à caractère mystique, le Perah Shoshan que nous venons d'évoquer et, plus spécialement, à son commentaire ésotérique de la Torah, une oeuvre monumentale inédite, une somme
considérable de spéculations kabbalistiques réunies en un gros volume de plus de sept cents folios, intitule Minhah Hadashah « Offrande nouvelle », dont nous avons trouvé une copie autographe au City Muséum de Liverpool, enregistrée sous la cote M. 12044, copie rédigée dans la ville d'Aqqa, commencée le 25 du mois de Kislew et achevée près de neuf mois plus tard, le 19 du mois à'Elul de l'année 5379 (1619) comme cela ressort du chronogramme emprunté à Nombres בהקריבכם מנחה חדשה לה'lorsque vous présenterez une offrande nouvelle à l'Éternel », un verset scripturaire où se trouvent ainsi inscrits, intégrés, le titre du livre et la date de sa rédaction. Ces indications sont notées de la main de l'auteur au folio 64a, pagination en caractères hébraïques, et dans le colophon du folio 682a /b
Zafrani Haïm. Jacob Ben Isaac Bu-Ifergan, kabbaliste du Sud marocain. Effervescence mystique et création littéraire
ésotérique. In: Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres, 131ᵉ année, N. 1, 1987. pp. 62-80;
doi : https://doi.org/10.3406/crai.1987.14459
https://www.persee.fr/doc/crai_0065-0536_1987_num_131_1_14459
Jacob Ben Isaac Bu-Ifergan, habbaliste du sud marocain. M. Haim Zafrani
Page 63
מן המערכת-אשר כנפו-חוברת "ברית" מספר 41-סתיו תשפ"ה
מן המערכת-אשר כנפו
הנה לפניכם 'בריתי מספר 41. הפעם עם בשורות עצובות לרגל מותם של חברי המערכת משה כנפו שהיה המביא לדפוס שלנו ומותה של רג'ין כנפו שהייתה הנציגה שלנו בצרפת ולרגל מותם של יוסף דדיע ממרקש סופר-חוקר מהמעלה הראשונה שספק באופן קבוע ליברית' מאמרים מרתקים ואנדריי גולדנברג אף הוא ממרקש, סופר ומחנך שעשה רבות למען חינוך ילדי ישראל במרוקו, יהי זכרם ברוך.
'בריתי הנוכחי הוא מעין מבט על היצירה הרוחנית של רבני צפרו שבמרוקו. יצירה זו מיוצגת על ידי פרופסור הרב משה עמאר ונסים אמנון אלקבץ במאמריהם על הרמ״א מצפרו, ד״ר מאיר נזרי – צפרו כמקור השראתו ליצירותיו, ד״ר שלום אלדר על משוררי צפרו, יעקב ארגמן על ישיבת בית דוד בצפרו מאיר אפרתי על הרצחו של רבי אהרן אפריאט מצפרו, ד״ר שלום אלבז ואשר כנפו על לוח הזיכרונות של יהוד צפרו משנת 1955, אשר כנפו על צפרו בתמונות ומסמכים. ערי מרוקו אחרות זכו למאמרים: קזבלנקה : ד״ר משה כהן על היקצידה דל מיזיריא' מאת שמעון בן אפרים מקזבלנקה, ענת לוי על המשורר מרדכי בוזגלו. מרקש: ד״ר ישראל בן דור מבט על בית העלמין של מרקש, פאס: פרופ' שלמה אלקיים על מערכת פיוטים ייחודית למחזור פאס, מוגדור -אצווירא, ד״ר שלום אלדר על מעמד האישה במוגדור, דוד אזולאי על הקונטרס 'צו לצו' של רבי נסים סבאג, ד״ר שלום אלדר ואשר כנפו על רבי דוד כנאפו כמשורר. מאמרים נוספים הם זה של ד״ר יגאל בן נון על השימוש בנשק להגנה עצמית אצל יהודי מרוקו, פרופ' שלמה אלקיים על'שירת האבנים' ספרם של אשר כנפו וד”ר שלום אלדר, ובלפור חקק על חזן בבית המרחץ – ספרו של אשר כנפו.
כהרגלנו נתנו מקום למשוררים ולסופרים כך תוכלו ליהנות משירתם של חוה נתן, שוש בן עזרא, ושושנה וויג ומסיפוריהם של דן וקנין ושל וורדה גינזך.
בחלק הצרפתי אנו מארחים כרגיל את יוסף דדיע ז״ל, פרופ' דוד בן שושן, נסים סיבוני, מרי-רוז רבטה ולוסט הלר גולדנברג וחדאגיי איביתסאם.
לפני סיום, אני רוצה להודות מכל לבי לגיל כנפו, נכדי האהוב, שטרה עמי שעות ארוכות בהכנת הגיליון הזה ותרם לו רבות מהידע והכישרון שלו. אני מאחל לכם קריאה מהנה
אשר כנפו
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?
מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?
מחברי הכתובות לא השאירו את שמם על הקברים. רק מצבות בודדות מגלות לנו את זהות מחברן. אחת מהן היא מצבת קברו של רבי דוד יפלח, מגדולי הפייטנים של מרוקו.
על קברו של יצחק בן יעיש הלוי ז״ל חרוטה כתובת ארוכה מאוד עם אקרוסטיכון: יצחק בן יעיש הלוי ז״ל. מי חיבר את השיר על המצבה הזאת? האם רבי דוד אלקיים?
המורכבות וצחות הלשון של השיר מצביעות עליו כמחבר, אף על פי שידוע כי היה סכסוף קשה ביניהם.
אלכסנדר לוי מג׳נבה צילם את מרבית הקברים במוגדור. הוא בנה אתר שנקרא my genealogyבאתר זה הוא פרסם את תמונות הקברים עם שמות ותאריכי הפטירה (כאשר הצליח לפענח אותם). האתר נסגר, ולאחרונה מר גורג׳ סבט ממרוקו מחדש את האתר.
וכאן נשאלת השאלה – מי הם מחבריהן של הכתובות הנפלאות שעל המצבות?
יש לציין בראש וראשונה את רבי דוד אלקיים שהיה ללא ספק מחברן של עשרות כתובות על מצבות מוגדור. ידוע לנו מעדויות שונות שזה היה חלק מפרנסתו. כי הוא לא רק בנה את הקבר, הוא גם חרט את האותיות ובעיקר חיבר את נוסח המצבה. ובהיותו משורר, היה יכול להוציא מתחת ידו רק דברי שירה אותם חרט על הקבר. כמובן, הוא לא היה יחיד בעיר שבנה וחרט מצבות. בוני המצבות (או בני משפחת המנוח) היו פונים אליו בבקשה שיחבר את הכתובת, או היו פונים לרבנים ומשוררים אחרים שגם הם השתדלו להוציא מתחת ידם דברי שירה.
מחברים ידועים אחרים הם רבי יוסף מלכא זצ״ל. נכדו, חיים מלכא ז״ל, העביר לנו העתק של שמונה טיוטות למצבות בכתב ידו של סבו. על אחת מהן רבי יוסף מלכא אף נותן הוראות באשר לגודל האותיות:
״פרכמאה מא יחדאס סי אלכתבא בנקוט (על השיש אין צויד לשים ניקוד)
אלקלמא די ״פה״ מא יתקונס מסרוקא מעא אלקלאם (המילה ״פה״ לא צריכה להיות מחוברת למילים״.). שאלנו את חיים מלכא, נכדו של המשורר, מי חיבר את הכתובת שעל קברו של רבי יוסף מלכא עצמו? הוא ענה שייתכן שהיה זה ידידו רבי אהרן חסין (רבה של מוגדור) ואולי הוא עצמו חיבר אותה.
רבי חיים שושנה זצ״ל ממראכש חיבר כתובות מצבות לתושבים רבים ממראכש. לימים, הוא פרסם אותן במרוכז בספרו ״רחש לבי״. אבל הוא חיבר נוסחים גם לערים אחרות וביניהן למוגדור. הכתובות למצבות של רבי דוד כנאפו ושל רעייתו הרבנית דונה כנאפו הן מפרי עטו. ומי שחיבר את הכיתוב היפהפה שעל קבר רבי דוד אלקיים, מחברן העיקרי של הכתובות במוגדור, היה כנראה ידידו רבי מרדכי זעפרני ז״ל אשר העלה על הכתב גם את כל הדיוואן שלו. דיוואן זה פורסם בזמנו על ידי בניו של זעפרני עם מבוא של פרופסור יוסף שטרית. והינה, בגוף השיר, אנו מגלים את המשפט הבא: ״על כן חרט איש יהודי שורות אלו.״ והרי ידוע שבמגילת אסתר, מרדכי נקרא ״איש יהודי״. מכאן אנו למדים כי רבי מרדכי זעפרני הוא מחבר הכתובת על מצבתו של רבי דוד אלקיים.
מטרת הכתוב על המצבות
באצווירא, האוכלוסייה היהודית הייתה תמיד שווה בגודלה למוסלמית ולפעמים אפילו עלתה עליה בגודלה. בתי העלמין שלה הם מן המעניינים במרוקו. כאמור, בבית העלמין החדש נוכל למצוא רמה גבוהה מאוד של כתובות על הקברים. יותר נכון לומר, שמצויה על הקברים רמה גבוהה מאוד של שירה. שירה זו הינה פרי הכישרון הגדול של המשוררים העבריים שחיו בעיר. מלבד העניין שבכתיבה הנעלה הזאת, אנו יכולים להיווכח בכוח ההמצאה והחידושים של הכותבים השונים.
המשורר המוגדורייני יצחק קנפו כתב ב-1979: לפני 100 שנים היו במוגדור 25,000 תושבים, 13,000 מהם היו יהודים. לפני 35 שנה היו 7,000 יהודים ולפני 25 שנה 5,000 יהודים. בהקדמה של Le Mémorial de Mogador ירושלים 1992.
ככל שהתקדמנו והעמקנו במלאכת המחקר ופענוח כתובות המצבות, כך הלכה והשתפרה היכולת שלנו לפענח כתובות והמיומנות שלנו הפכה יותר ויותר מקצועית.
למדנו, שיש תשתית לשונית בכתובות (בחלק מן המצבות, כמעט תבניתית), אשר חוזרת על עצמה במגוון ניסוחים, וזו עזרה לנו לא מעט על מנת להתגבר על כל אותן מילים ואותיות שהושחתו מפאת הבלייה והזמן אשר הפליא בהן את מכותיו.
כמו כן, הרובד הלשוני שהושאל מתוך מקורות הספרות היהודיים למיניהם, סייע בידינו לא מעט לעשות את ההשלמות של אותו חסר שהצבענו עליו לעיל. וכפי שקורה בשירה, גם בסוגה זו של הקינה, מצאנו שמחברי הכתובות, אלו המוזמנות שנכתבו בידי אנשי מקצוע, וגם אלו שנכתבו בידי בני המשפחה, עשו שימוש בביטויים השאולים מן המקורות, תוף כדי הטייתם והתאמתם אל צרכיה של הקינה, אם זה לצורך חריזה או לצורך התאמת הכתוב למנוח.
אוצר ראשי התיבות שלנו הפך לעשיר יותר. למדנו להכיר את כל ראשי התיבות והקיצורים שעל גבי המצבות, במיוחד אותם ראשי תיבות וקיצורים הרבים והמגוונים אשר הוצמדו לשמות הנפטרים, על מנת לתאר את מעמדם החברתי או הרליגיוזי.
מטבע הדברים, כפי שגם נכתב בחלק מהמצבות, אין המצבה יכולה להכיל את כל הניתן להיאמר על הדמות השוכנת כבוד מתחתיה. על כן מצאנו לנכון לאסוף כמה שיותר מידע על כמה שיותר מהדמויות שהצלחנו לחקור אודותן, ואת הממצאים הבאנו בצמוד, לצד צילום המצבה והכתובת שעליה.
אשר כנפו, אחד משני מחברי המחקר, מהיותו יליד מוגדור שעלה ארצה כנער בוגר יחסית, הכיר וזכר חלק מהדמויות, בוודאי הדמויות של משפחתו הענפה. קשריו עם הצאצאים של חלק מבני מוגדור סייעו בידינו להשיג ולאסוף מידע נוסף על אודות חלק מהדמויות המובאות כאן.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?
עמוד 32
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים שונים
נהגו להפקיד מאד, לא לשלב אצבעות אלו באלו:
ט. כן מובא בשער הכוונות להאריז״ל (דף כ״ח) והביאו בספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ג), שהמשלב אצבעותיו, מורה שהמדות העליונות הסכימו עליו דין גדול:
י. נהגו כשקמים בבוקר, פותחים מיד את כל חלונות הבית לרווחה:
י. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס״ו) בשם ספר מעבר יבוק (פרק כ״ו), ויש בזה השלטת מדת החסד על הבית, ופתגם ידוע (בערבית) בפי הבריות ״ינחללו לביבאן דלפרג׳״ (יפתחו דלתות ישועה) וראה עוד בזה בספר ויצבור יוסף (פ״ה סעיף קס״ה) בשם הר״י חסיד, ובכה״ח (יו״ד סימן קט״ז ס״ק קכ״ב):
יא. נהגו כשאדם מתעטש, אומר "לישועתך קויתי ה'", והנוכחים משיבים לו "חיים טובים״:
יא. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים), ובספר נו״ב (עמוד נ״ט), ומקורו ממה דאיתא במדרש תנחומא (פרשת תולדות), שהיה העיטוש ממית עד שבא יעקב והתפלל על זה עיי״ש, וראה בשל״ה (שער האותיות ס״ה):
יב. נהגו כשהצחוק גובר, מסתכלים על צפרני הידים:
יב. כן הביא בספר נו״ב(עמוד נ״ד) בשם ספרים קדמונים, והטעם י״ל ע״פ מה שמובא בטעמי המנהגים (עמוד קב״א) בשם הבאר היטב עיי״ש:
יג. נהגו כשמסיבים במסיבה יחדיו, מקישים את הכוסות ואומרים ״לחיים״:
יג. כן המנהג פשוט, ושמעתי מהרה״צ ר׳ דוד אביחצירא בבקרו בביתי פי׳ על זה, דהנה ידוע שכל החושים נהנים מהיין, הטעם מטעמו, האף מריחו, העין מצבעו, ואלו האזנים חסרי הנאה, ומשום כך מקישים כדי שגם חוש השמיעה יהנה, ודפח״ח:
יד. נהגו כשבאים לשתות כוס מים, לשפוך מעט לפני הברכה:
יד. כן הביא בנו״ב (עמוד רכג) ומקורו מחז״ל (חולין ק״ח) עיי״ש:
טו.נהגו ליטול צפרנים שלא כסדרן, ויש שאין מקפידים בדבר, והכל נזהרים מאד מפיזורם:
טו. כן כתב בספר שופריה דיוסף (סימן ו׳), ומאידך במורה באצבע למרן החיד״א (סימן ד׳ סעיף קל״ג) כתב שאין צורך להקפיד בזה, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ו), ובענין פיזורן מקורו בחז״ל(נדה י״ז) שזה אחד מחמשה דברים שהעושה אותם מתחייב בנפשו, וראה בבן איש חי(ש״ב פ׳ לך לך סי״ד) ובבית היהודי(שם ס״ו):
טז. נהגו כשנכנסים לבית כנסת או לכל מקום שבו נמצאים אנשים לומר ״שלום עליכם״, והיושבים משיבים ״עליכם שלום״, ונוהגים כן גם ביחיד ליחיד:
טז. כן הביא בנו״ב (עמוד נ״ב) וכתב הטעם, משום כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך, ולכן שואלים ומשיבים גם כנגד המלאכים:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים
עמוד 147