מורשת יהדות מרוקו

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

מסע יעקב לחרן מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,

מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.

 

דברי התורה מוקדשים,

לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שעלה לגנזי מרומים ביום יב' כסלו,

לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה י-ה-ו-ה – ניצב עליו".

להצלחת החזרת כל החטופים בשלום, הצלחת צ.ה.ל במיגור האויב, ורפואה לפצועים –  בעזהי"ת.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

 

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

 

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

 

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

 

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

 

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

 

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

 

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

 

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

 

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

 

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

 

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי,

 בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

 

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

 

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כל – בשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

 

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'.

 

ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

 

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

 

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

 

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

 

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

 

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

 

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום",

 

 "כי צריך האדם להתפלל לה',

 שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו"

 (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד)

 

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

 

"ויפגע במקום" – במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

 

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

 

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

 

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

 

 

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

 

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

 

"אור זרוע – לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח י"ב 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

 

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

 

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

 

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

 

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

 

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

 

 

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

 

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00,

קיץ וחורף – תמידין כסדרן.

 

 הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה.

 

 

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

 

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

 

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו

 

מעשי ניסים – בזכות אבות.

 

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל:

 חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

 

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה:

הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

 

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם בקרוב מאוד, את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל הכתוב בו, יהיה כרצונו ולכבודו של בורא עולם יתברך ויתעלה, ובזכות תורת הגאולה המובאת בו, ניגאל בעגלא ובזמן קריב

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי. יגאל בן מיכל לבית בן חיים

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

שתיקה מוזרה

קשר של שתיקה אפף זמן רב את סיפורם של יותר מ־200 אלף יהודים מרוקאים שעלו לישראל בעזרת ה״מוסד״. הדרמה של אגוז היתה המאורע היחידי בסיפור מופלא זה שהגיע לתודעת העולם. לישראל ולמרוקו היו סיבות שונות ומניעים משותפים להוסיף ולשמור על מעטה הסודיות. הנימוק הבטחוני כשלעצמו מצדיק את עמדתם של הקברניטים הישראלים. הסיכונים היו גדולים ביותר. בשנים הראשונות לפעולה הבלתי חוקית היו דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו, ראשי הסוכנות היהודית ואפילו איסר הראל, ראש ה״מוסד״, שרויים בחרדה מתמדת שמא יתגלה דבר קיומה של הרשת לשירות הביטחון המרוקאי. גילוי כזה היה עלול להמיט אסון על שלושים סוכני ה״מוסד״ שפעלו שם באופן קבוע, בזהויות שונות — שלא לדבר על מאות המתנדבים המקומיים, שהיו מואשמים, אילו נתפסו, בבגידה במדינתם (שהפכה ב־3 במארס 1956 מפרוטקטורט צרפתי למלוכה עצמאית).

כלי־הנשק המשוכללים והרבים שהיו בידי הרשת החשאית במרוקו רק הגבירו את החשש. חשיפתם היתה מוצגת בבירור כהתערבות בענייניה הפנימיים של מרוקו, מסבכת את ישראל עד צוואר במישור הדיפלומטי, ומולידה, מן הסתם, דיכוי קשה של האוכלוסייה היהודית המקומית, שהרשת היה אמורה להגן עליה. אין פלא שהראל, שהיה מודע לכל הדברים האלה, השגיח באופן אישי על כל ההיבטים הבטחוניים.

לישראלים היתה סיבה נוספת להטיל איפול כבד על הפעילות במרוקו. דוד בן־גוריון היה נתון אז בעיצומו של מאבק פוליטי חריף בגין ״פרשת לבון״ וטביעת אגוז, אילו נתפרסמה ברבים, היתה עלולה להכריעו סופית. כדי למנוע מצב זה, הוא הקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון. הדו״ח שלה, שסווג כ״סודי ביותר״, ניקה את המוסד מכל אשמה. בן־גוריון זכה לארכה של שנתיים, לפני שהתפטר מראשות הממשלה.

המצב בשטח השתפר בינתיים. בפברואר 1961, זמן קצר אחרי מותו של המלך מוחמד החמישי, הותר ליהודים לעזוב את מרוקו בדרכונים קיבוציים. מרוקו עשתה יד אחת עם ישראל להסוות את המפנה הזה במדיניותה.

המלך חסן השני הצליח לשמור על יוקרתו האישית בכך שטען באוזני נתיניו ש״אינו יודע״ מהו יעדם האמיתי של המהגרים. במרוקו לא התפרסם דבר וחצי דבר על הסכם בעניין זה, שנחתם בקיץ 1961. עיתוני האופוזיציה אמנם כתבו על הגירתן של משפחות יהודיות רבות, אבל לא חשפו שום פרט בקשר לנסיבות החשאיות של ההגירה הזאת – ובעיקר     לא בקשר לסידורים הפיננסיים שנלוו לכך. הרשת היתה חייבת עכשיו להקפיד על ביצוע תנאי ההגירה שהוטלו עליה, שאם לא כן היתה חלוקת הדרכונים נפסקת לאלתר. מרוקו, מצידה, היתה חייבת לשמור על מראית עין כלפי מדינות ערב. כחברה בליגה הערבית, שנמצאה בשליטתו של נאצר, נאסר עליה לקיים כל יחסים שהם עם המדינה היהודית – וחסן השני לא רצה ולא היה יכול לנער את חוצנו מהליגה הערבית.

כך או כך, הקשרים בין מרוקו וישראל, שנוצרו כדי להסדיר את הגירת היהודים, הלכו והתפתחו, והתרחבו במרוצת הימים לתחומים שונים. יחסים אלה, פרי יוזמתו ופעולתו של ה״מוסד״ היו עתידים לאפשר שיתוף בין שתי המדינות, בכל מיני רמות' בידיעת הקברניטים. כך היה בקשר להעברת חומר מודיעיני, בעיקר בנוגע למהלכים של האופוזיציה המרוקאית, ולפרשת בן־ברקה. כך היה גם בקשר ליוזמות הדיפלומטיות של מרוקו למען השגת שלום במזרח התיכון. כל אלה נולדו בראשית שנות השישים, בעצם הימים שעשרות אלפי מהגרים עזבו בחשאי את ארץ מולדתם.

שנים רבות נאלצו העולים ממרוקו לחיות עם העובדה, שפרק זה בתולדות חייהם נידון להצנעה גמורה, בנימוקים של בטחון המדינה. הצנזורה הישראלית לא התירה לפרסום שום מידע חשוב בנושא זה. רק בראשית שנות השמונים קבעה ממשלת בגין את כ״ג בטבת — התאריך העברי של טביעת אגוז — כיום זיכרון רשמי לרשתות החשאיות בצפון אפריקה. רק אז החלה הצנזורה הישראלית לאשר פרסומים על הפעילות של הארגון החשאי, הגם שבהגבלות רבות, ובתנאי שפרסומים אלה לא ירחיבו את הדיבור יותר מדי על ההיבטים המדיניים.

שלושים שנה אחרי המאורעות אפשר להסיר את צעיף השתיקה מעל הנסיבות שהביאו את ה״מוסד״ לתקוע יתד בצפון אפריקה, ולאפשר את כינון היחסים בין המדינה היהודית ובין כס המלוכה השריפי. הגיע הזמן לספר את הסיפור המופלא של שש שנות עלייה מחתרתית, שיהודי מרוקו היו גיבוריו האלמונים. בשנים 1954־1964 ידעה הקהילה היהודית במרוקו עליות ומורדות. אם שיבת ציון שמה קץ לגלות בעלת מסורת של אלפי שנים, הנה עבר דור שלם בטרם ניתן ליהדות מרוקו לשוב אל מקורותיה על אדמת האבות.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-שתיקה מוזרה.

עמוד 18

ספרות התעמולה של שלוחי א״י

סיפורים אודות מקומות קדושים

גם שלוחי א״י שלא חיברו או הדפיסו ספרים על מקומות קדושים בא״י, הרבו לספר על מקומות כאלה לפי מראה־עיניהם, ואף נשאלו שאלות בענינים אלה ע״י בני הגולה. ואביא כאן לדוגמא את הסיפור שמספר ר׳ משה מרגליות מחבר ספר ״מראה הפנים״ על הירו­שלמי בדבר שיחתו עם ר׳ יצחק זאבי, שהיה בשליחות חברון באיטליה וארצות אירופה המערבית בשנות תקכ״ג—תקל״ב (1763—1772). ואלה דבריו: ״וכשהייתי באיטלייא דברתי עם שליח אחד מחברון, היה גברא מהימנא ושמו חכם ר׳ יצחק זאבי ז״ל, וכשבאנו לדבר מענין מערת המכפלה, אמרתי… אם יש לו איזו ידיעה מפי השמועה יגיד לי, והשיב לי: האמת הוא שאין רשות לשום אדם להכנס לשם, ובעונש מיתה אף להשומר ישמעאל היושב שם אם מניח לאחד להכנס, אבל זכור אני כשהייתי בן שבעה או שמונה שנים נכנסתי אני עם אמי ז״ל ע״פ סיבה, שהשומר חלה מאד ושלח אחרי אמי, שהיה מכירה שהיא בקיאה הרבה ברפואות העשבים והסממנים, וציוה שתבא אליו בלילה ובהצנע מאד, ולקחה אותי אתה עמה ברשות השומר הלז, וכשנכנסנו להחצר הוליך אותנו למעלה, להכפה הבנויה ע״ג המערה, והיא שעשתה הילני המלכה לכבוד, והיא מצוירת ובנויה לתלפיות יפה עד מאוד, וכשהיינו למעלה ראינו שבשמי הכפה מצויין הכל ובסימן על האבות והאמהות הנתונים במערה למטה, ושם אי אפשר לשום נפש להכנס, ובתוך כך ראינו בשמי הכפה בראש כתוב אברהם, ובצדו כנגדו שרה, ובאמצע כתוב יצחק ובצדו כנגדו רבקה, ואח״כ יעקב ובצדו כנגדו לאה… עוד סיפר לי החכם השליח הנ״ל שראה עוד שם מן הצד כמו תיבה עשויה בתוך עמוד הכותל, ושאלו להשומר מה זה, ואמר שמקובלים הם כי ראשו של עשו טמון וקבור שם מלמטה ולא כתבו שמו כ״א עשו זה לסימן״.  נקל לדמות את הרושם הרב שעשו סיפורים כאלה מפי שלוחי א״י על קהל שומעיהם.

 

תיאורי החיים בא"י

תיאור מקומות קדושים בא״י היה נושא חביב על בני הגולה ולפיכך הקדישו לו שלוחי א״י רבים מספרי־התעמולה שלהם, אבל לא היה זה נושא יחיד. היו שלוחי א״י שהבינו כי תיאור חיי־ההוה בא״י ימשוך את הלב לא פחות מתיאור קברי צדיקים, ורבים מהם הדפיסו בימי שליחותם ספרים שבהם מתוארים חיי הישוב בארץ־ישראל בימיהם, ומידי שלוחי א״י נשארו לנו כרוניקות יפות ורבות־ענין של מאורעות חשובים בחיי הישוב.

הראשון והחשוב שבהם הוא ספר ״חרבות ירושלים״ שנדפס ע״י שלוחי ירושלים בויניציאה בשנת שצ״ו (1636) ובו מתוארים בדייקנות מרובה ובסגנון נאה ובפרטי־פרטים המאורעות המזעזעים בירושלים בימי שלטון הפחה רודף־הבצע מוחמד ן' פרוך. כמובן, שמטרת הפרסום הזה היתה לעורר את הקוראים לבוא לעזרת ירושלים כדי שתוכל לפרוק מעל עצמה את עול החובות העצומים שהועמס עליה בשנות שלטון הצורר שפ״ה— שפ״ו(1625—1626). המחבר עלום־השם הוסיף לתיאור המאורעות גם ויכוח עם אלה מבני־ הגולה הטוענים ״כי יותר טוב היה לצאת מירושלים מלהכניס עצמנו בעול החובות הגדולות האלה״, ובעשרה נימוקים נמרצים הוא סותר טענה זו.

 ר׳ משה פוריית, שליח עדת האשכנזים בירושלם, או שליח־לעצמו, באירופה באמצע המאה השבע־עשרה, הדפים בפראנקפורט־דמיין בשנת ת״י (1650) קונטרס רב־ענין ביהודית־אשכנזית בשם ״דרכי ציוך, שבו הוא מתאר את חיי ירושלים יום־יום, ההיים החמריים והרוחניים כאחד, ואת דרכי־העליה לארץ־ישראל לכל פרטיהן.

 

שאלו שלום ירושלים

״שאלו ר׳ גדליה מסימיאטיץ, שעלה לא״י עם שיירת ר׳ יהודה חסיד בראשית שנת תס״א (1700) ויצא אהר־כך בשליחות עדת האשכנזים שבירושלים, הדפיס בדרך־שליחותו  בברלין בשנת תע״ו(1716) את ספרו ״שאלו שלום ירושלים״ שבו הוא מתאר בסגנון חי את עלית ר׳ יהודה חסיד וסיעתו, את חיי העולים בירושלים, את הליכות הארץ בכלל ואת המאורעות המדיניים בירושלים בראשית המאה השבע־עשרה. בהקדמתו הוא מספר, שנתעורר לכתוב את הספר מפני שראה ״שבני ישראל מחבבין את הארץ מגדול ועד קטן, איש ואשה, ומידי עוברי מעיר לעיר מתקבצין לידע הנהגת הארץ ותחלואיה… ואת עם הקודש היושב בה עתה בחורבנה במה מתפרנסין וכן שאר חדושים, על כן כתבתי על הקונטרס כל הדברים האלה ונתתי להם למען יקראו ולמען ילמדו וידעו הכל,כאלו היושב״.»

אמנם אין הוא מסתפק בתאורים, אלא גם פונה לעם ודורש עזרה ליושבי א״י: ״לכן ראוי שתרחמו על ציון, כי היא בית חיינו, למען לא תבשו כשתבנה במהרה בימינו״. את זכותו של הישוב בא״י ליהנות מעזרת הגולה, הוא מבסס בדברים אלה: ״ודלי העם אשר יושבים עתה בתוכה ישיבה של צער, הם שלוחי דרחמנא ושלוחי בני ישראל אנשי הגולה אשר בחו״ל, לישב בא״י שומרי משמרת הקודש…ואם תחזיקו אותם הוי כאלו אתם יושבים בא״י ותזכו להיות מן הדרים בא״י ודומה כמי שיש לו אלקים״.

 

זמרת הארץ

״ משנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) ע״י ר׳ חיים אבואלעפיא, וחתנו ר׳ חיים  וינטורה נשלח לארצות אירופה כדי לקבוע שם קופות מיוחדות לשם טבריה, נעזר אף הוא באמצעי זה, והדפים במנטובה בשנת תק״ה את הספר ״זמרת הארץ״ לר׳ חיים בירב (אף הוא חתנו של ר׳ חיים אבואלעפיא), הכולל כרוניקה רבת־חן על חידוש הישוב בטבריה בעזרת השיך ד״אהר אל־עמר שהשתלט על חלקים גדולים בגליל, על הברית בין הרב והשיך, ועל תלאות העיר בשעה ששם פחת דמשק מצור עליה, בצירוף שירים בעברית ובלאדינו בשבח טבריה. תיאור זה של הרפתקאות הישוב היהודי המחודש בטבריה ועמידתו האיתנה של ר׳ חיים אבואלעפיא שלא אבה לעזוב את העיר אפילו בימים הקשים ביותר, חיבב את טבריה על בני הגולה יותר מכמה וכמה כרוזים מעוררים רחמים, וקופת טבריה (שנקראה מאז על שם ר׳ מאיר בעל הנם הקבור בטבריה) היתה אחת הקופות החביבות ביותר בארצות רבות במזרח ובמערב. וכשיצא ר׳ חיים שלמה אבואלעפיא, נכדו של ר׳ חיים אבואלעפיא, בשנת תקע״ו(1816) בשליחות טבריה לאיטליה, חזר והשתמש באמצעי זה והדפיס שנית בליוורנו בשנת תק״פ (1820) את הספר ״זמרת הארץ".

 

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי- ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

עמוד 86

ר׳ דוד בוזגלו מאבד את מאור עיניו

לאחר שנים מספר נפגעה עינו השניה אף היא. בתקופה זו, סוף שנת 1949, נעזר דוד בוזגלו בן ה־ 48 בשמש שילוהו לכל מקום^". לאחר שנתיים נוספות ולאחר כשלון שני ניתוחים שעבר בקזבלנקה, מחליט דוד בוזגלו לנסוע לברצלונה שבספרד לצורך ניתוח. על כך הוא כותב במכתב לחברו הקרוב ר׳ יעקב אדרעי ז״ל:

דע נא ידידי כי בעוד שבוע ימים אני נוסע לספרד בתקוה למצוא שם רפואה בטוחה למחלת עיני, והדאגה : מה יהא סופה של נסיעה רבת הרפתקאות זו לוקחת את כל לבי וגוזלת מנוחתי עד שכמעט אין בכל מסכת מחשבותי כל חלק ריק בשביל מחשבה אחת"

הערת המחבר: השמש מר משה אוחיון נפגש איתו ב־1949 כשהיה בן 19 שנה בלבד. הוא שימש את ר׳ דוד בוזגלו 13 שנה עד עלייתו ארצה ב־1962 והוא בן 32 שנה. חלק מהכתוב כאן הוא פרי עדותו של המידען מר משה אוחיון. עפ״י דבריו הוא ליוה את ר׳ דוד למקומות שונים בקזבלנקה ־ לבתי כנסת, לערבי ״שירת הבקשות׳׳ ולשעורי פיוט שנהג להעביר ל״פרחי פיוט״ מתלמדים שבאו אליו. כיום הוא חי בדימונה.

והרי מקור המציג את המשורר הפיטן ואת דאגותיו. דוד בוזגלו מוטרד מאוד מעוורונו.

לצערו הרב, הניתוח נכשל, והוא מאבד את ראייתו גם בעינו האחרת. הוא חוזר לביתו שברחוב ״מוגדור״ אכול יאוש ומלא ספקות לגבי עתידו בפיוט ובשירה. ייתכן ושם בביתו הוא כותב, כמענה ליאושו על עוורונו את השיר הבא

"יא לעלאם בייא/לגירך מש שכית

אתה היודע את מצבי/לא עתרתי לאחר מלבדך

 

אנתא לי מכלף הייא/ פי כול מא נווית

אתה האחראי לי בכל אשר אעלה על דעתי

 

איימתא תזיני/ ותגדאר מן חאלי
מתי תבוא אלי ותראה את מצבי

 

ותשאפיוני/ונבאת פרדאך שאלי?

ותרפא אותי ואשב לבטח בצל אהבתך?

 

ראני לענדאך זית/אישמאך דימא רזית

הרי אליך באתי: לשמך תמיד אני מקווה

 

הייהאת!לגירך מא שכית/יא לעאלם בייא

חי אני!לאחר מלבדך לא התלוננתי/אתה היודע את מצבי

 

מתוך ״שירי דודים השלם״ א־ב של מאיר אלעזר עטייה.

הצורך שלו בשמשים נלוים גבר עוד יותר. הוא ממשיך להיעזר לשם כך בבחור הצעיר משה אוחיון המלווהו בימות חול וגם בשבתות. ר׳ דוד ממשיך למרות הכל במפעל חייו ־ הפצת הפיוט לכל דיכפין.

אצל ר׳ דוד אפשר להבחין, כי בכל תחנות פעילותו הוא גילה את יכולתו המעולה והמבריקה:

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–ר׳ דוד בוזגלו מאבד את מאור עיניו.

עמוד 146

"יא לעלאם בייא/לגירך מש שכית

אתה היודע את מצבי/לא עתרתי לאחר מלבדך



אנתא לי מכלף הייא/ פי כול מא נווית

אתה האחראי לי בכל אשר אעלה על דעתי



איימתא תזיני/ ותגדאר מן חאלי
מתי תבוא אלי ותראה את מצבי



ותשאפיוני/ונבאת פרדאך שאלי?

ותרפא אותי ואשב לבטח בצל אהבתך?



ראני לענדאך זית/אישמאך דימא רזית

הרי אליך באתי: לשמך תמיד אני מקווה



הייהאת!לגירך מא שכית/יא לעאלם בייא

חי אני!לאחר מלבדך לא התלוננתי/אתה היודע את מצבי

https://moreshet-morocco.com/2024/12/01/%d7%a8-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%95%d7%96%d7%92%d7%9c%d7%95-%d7%95%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%95-%d7%9c%d7%b4%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%b4-%d7%93%d7%95-3/#google_vignette

יב.אכזריותה של אם חורגת

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה באיש שאשתו מתה עליו והותירה אותו עם שני ילדים, בן ובת. לאיש היתה שכנה שבהעדרו טיפלה בילדים, פינקה אותם במתנות ושחה עמם בלשון רכה ומתוקה מדבש. יום אחד אמרה השכנה לילדים: ״זמן רב חי אביכם ללא אשה, וכבר אמרו חכמים:

לא טוב היות האדם לבדו. יודעים אתם עד כמה אני כרוכה אחריכם ומטפלת בכם באהבה רבה, אם יטב בעיניכם הדבר, לכו ובקשו מאביכם שישא אותי לאשה״. דבריה נעמו לאוזניהם ובו ביום דרשו מאביהם שישא את שכנתם הטובה לאשה, כשהם מפליגים בשבחה ובמעלותיה. אמר להם אביהם: ״בני היקרים, למענכם נותרתי אלמן, כדי שלא תחושו מנוכרים במחיצתה של אם חורגת, ועתה מששמעתי שאתם מפליגים בשבחה ובמעלותיה, אני דורש רק את טובתכם ומי אני שאסרב לבקשתכם?״ ועוד באותו שבוע נשא האב את שכנתו לו לאשה. בחלוף הימים שינתה האם החורגת את טבעה והחלה רודה בילדים, צועקת וצווחת, וכשלא מילאו אחר דרישותיה היא היתה מלקה אותם ללא רחם עד זוב דם. יום אחד שחט האב עגל צעיר והביאו לאשתו כדי שתכין ממנו מטעמים ותכבד בהם את אורחיו. כל אותו היום עסקה האם החורגת בבישול ובאפיה, תיבלה את הבשר בזעפרן, בכרכום ובכמון והתוצאה – נזיד שטעמו לא יסולא בפז. טעמה האם מהנזיד וראתה כי טוב, נטלה נתח נוסף כדי להשביע את רעבונה וראתה כי טוב הנזיד מאוד. אכלה והוסיפה נתח אחר נתח, עד שגילתה לתדהמתה שלא נותר מאומה בסיר. משהתפקחה מבולמוס האכילה, נחרדה חרדה גדולה ואמרה: ״אוי לי, לעת ערב יבואו האורחים ומה אגיש להם?״ הצטערה צער רב וישבה לטכס עצה, כשכרסה מתפקעת ולחייה אדומות. לפתע קראה לילדה ואמרה לה בחמת זעם: ״לכי והביאי את אחיך מבית המדרש״. מיהרה הילדה החוצה ובדרך לבית המדרש נמלכה בדעתה ונתגנב חשש ללבה שמא האם החורגת מבקשת להרע לאחיה. אמרה בלבה: ״אחזור בידיים ריקות ואומר שהרבי מנע ממנו מלעזוב את תלמודו״, ואכן כך עשתה. שבה אל האם החורגת ואמרה לה את שאמרה. שפכה עליה האם החורגת את כל חמתה והאיצה בה לרוץ ולהודיע שהיא זקוקה לילד מיד. רצה הילדה המבוהלת ושבה עם אחיה. נטלה האם הרעה מאכלת ובחמת זעם שחטה אותו. את נתחי בשרו הכניסה לקדרה, תיבלה ושפתה על האש. לאחר מכן אמרה לילדה: ״והיה כי ישאלוך היכן אחיך, אמרי להם שהלך לסעוד את דודתו החולה ואוי לך אם לא תעשי כדברי״. לעת ערב בא הבעל ועמו אורחיו. האם החורגת גדשה את השולחן במיני פרפראות כדי לפתוח את תאבונם ואחר־כך הגישה להם את נזיד הבשר. שבחו האורחים את ה״תבשיל״ ושבחו גם את הידיים הברוכות שהבינוהו. האחות הקטנה ישבה מכונסת מתחת לשולחן וכל אימת שהשליכו הסועדים את העצמות אל מתחת לשולחן, היתה היא אוספת וצוררת אותם בשמלתה. בעודם יושבים ואוכלים הופיעה ציפור, עמדה על אדן החלון ופצחה בשיר. ניגונו של השיר היה נוגה עד מאוד, ומלותיו היו נשגבות מבינתם של האב ואורחיו, וכך היא שרה:

"מְרָאת בָּאַבָּא עַ'דְרְיטִנִי, מִן צְלִיָוה לֹא עָ'אתְנִי,

בְּלַחְבִּיאֵל כִּתְּפְתִנִי, בְּסְכִּיכְּנַה דְבְחִיטִנִי, פְלְקִרְשִׁי מִלְחְתְנִי.

פְטְוִויזֵן תְבְּחְ'תְנִי, אֵלְדִּיפָּאן עְטָאטְנִי,

בָּאַבָּא יִאכֻּל וְיִמֵס עְדִימָטִי,

חְ'תִי שָׁאקִיקָה תְּבְכִּי וֻתְגְ'מָאע עְדִימָטִי.

סְלְטָאן אַלְכְּבִּיר יְקוּלְוּהָא אְלְסְעִ'יר,

וּסְעִ'יר יִחֵ'לְף חְסָיְיפִי'

תרגום:

״אשת אבי בגדה בי – מבית הכנסת קראה לי,

בחבל כפתה אותי – בסכין שחטה אותי.

על שרפרף הכשירה אותי – בסיר בישלה אותי,

לאורחים הגישה אותי – אבי יאכל וימוץ עצמותי.

אחותי האהובה תבכה ותאסוף עצמותי,

המלך הגדול לקטן יודיע והקטן ינקום את דמי״.

מסמטאות המלאח

היא חזרה ודקלמה בשירה הנוגה את בתי השיר. האב ואורחיו הקשיבו רוב קשב לבתי השיר, ולא הבינו את פשרם.

למחרת, עם זריחת החמה, נטלה הילדה את עצמות אחיה אל מחוץ לעיר, וטמנה אותן בגומה שחפרה על אם הדרך המובילה לעיר. היא ישבה על תלולית הגומה ובכתה בדמעות שליש. דמעותיה הרטיבו את התלולית ועליה עלתה כפורחת גפן, שגרגרי אשכולותיה היו כתפוחים. מדי יום, כשנתפנתה מעבודות הבית הקשות, היתה פוקדת את קבר אחיה ושופכת את מר לבה על קברו. כל אותה עת שאל האב לשלום הילד והאם החורגת השיבה לו: ״אל דאגה אישי, הוא סועד את דודתו״. יום אחד חלף לו דייג סמוך לתלולית הקבר והוקסם מעוצמתה של הגפן ומתנובת פירותיה שלא בעיתם. אמר הדייג בלבו: ״לא שזפה עינו של המלך ענבים אלו, מה גם שהם בשלו שלא בעיתם. אבצור לי מהם מלוא הטנא ואגיש אותם שי לאדוני המלך״, וכך עשה. המלך התפעל מאד מגודלם של הענבים שבשלו שלא בעיתם והרעיף על הדייג רוב טובה – זהב ואבנים יקרות. כשישב המלך לסעוד את סעודת הצהריים, הגישו לו משרתיו טס של זהב עמוס בענבים הפלאיים. משמשך ענב אחד מתוך האשכול, נבקע זה לשניים ודם ניתז ממנו על בגדי השרד. נבהל המלך מאוד וציווה להבהיל אליו את הדייג. הדייג המבוהל התיצב לפני המלך ולא ידע בשל־מה באה לו הרעה הזאת. ״מהיכן הבאת את הענבים?״ שאל המלך. סיפר האיש למלך אודות הגפן שעלתה בין לילה ועל הילדה הבוכיה שהשקתה אותה בדמעותיה. המלך החכם, אשר נהג ביושר עם נתיניו, הבין שדבר מה כמוס מהעין טמון בסיפור הזה. ציווה המלך להביא לפניו את הילדה, וזו עמדה לפניו רועדת ופוחדת. ״אל תפחדי בתי״, הרגיעה המלך, ״ספרי לנו את דבר המעשה מראשיתו ועד אחריתו״. ״מלכי, הוי מלכי״, ענתה הילדה, ״שים ידך על ראשי ובקש עלי חמלה!״ ענה המלך: ״יחמול עליך האל אם תאמרי את האמת״. פתחה הילדה את פיה וסיפרה את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. רתח המלך מזעם לשמע מעלליה של האם החורגת ושלח לקרוא לה ולבעלה. משהובאו לפניו, שאל המלך את האב: ״איה בנך הקטן?״ והאב ענה: ״הוא סועד את דודתו החולה״. סיפר המלך לאב את הסיפור העצוב, לא כיחד דבר. קרע האב את בגדיו ובכה מרה. הרגיע אותו המלך ושאל: ״מה עונש היית פוסק לאשתך המרשעת?״ ובלי היסוס ענה האב: ״ריתמו את גופה לזנבו של סוס והדהירוהו בכל מחוזות שלטונך, כדי שתחוש המרשעת כל זיז וכל אבן, ועל קרעי בשרה יעוטו העורבים״. וכך עשו.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

 

סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-יב.אכזריותה של אם חורגת.

עמוד 93

                           

אקטואליה בפרשת השבוע 'תולדות'.

נפילת חיזבאללה הישמעאלי השבוע – סימן לגאולת ישראל.

 

כדברי בעל הטורים (בר' כה, יט)

"ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

 אזי יצמח משיח בן דוד – שהוא מתולדות יצחק".

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה – הוא המשיח הראשון

שנלחם בפלישתים ברצועת עזה, והקב"ה הצליח את דרכו בהתאם:  

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

כאז – כן עתה. צבא ה' ההולך בדרכו של יצחק אבינו,

נלחם בגבורה בחמאס הנאצי עזתי,

והקב"ה מצליח את דרכו.

 

בעזהי"ת, עוד נשוב להתיישב בעזה – בואכה גוש קטיף,

שהיא חלק מארץ ישראל, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' (בר' כו, ג).

 

"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…"

ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה הסכים  רמב"ן (בר' י יג).

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם – זולת ליצחק לבד".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להצלחת צ.ה.ל והשבת השבויים, ורפואה לפצועים,

ולגאולה קרובה בחסד וברחמים.

 

 

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,

       אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).

 

"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…

והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה,

הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' בר' טז, ה).

 

הרמב"ם באיגרת תימן: מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.

 

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.

 

פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".

התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'עיקר תולדותיהם של צדיקים {שלהם ושל צאצאיהם} – מעשים טובים', כדברי חכמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, שאף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), גם הוא ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו-אוה"ח-הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.

כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונת רצח, הוא יכול לנתב אותה למקצועות כמו: מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, דבר היכול לקרבו לעלות על דרך המלך.

 

רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.

 

דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, כדי שלא ישפיע לרעה על חינוכו הטהור של יצחק בנה, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".

בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.

 גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו  ואת הדורות הבאים, לשמור את מצוות ה'.

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.

 

פרשת "תולדות" – מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים –  יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).

על הכתוב "קוה אל יהוה, חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא (ברכות לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו. לכן, הביטוי "קוה אל יהוה" נאמר פעמיים.

 

המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל  כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?

התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.

 

הנצי"ב  בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוהים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.

מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.

הפעם היחידה בה נאמר שהיא פנתה ליצחק, זה היה בעניין הזיווג של יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת…" (בר' כז, מו). ועל הדרך, להציל את יעקב מעשיו הזומם להורגו.

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק אבינו,

 וקנאת הפלסטינים החמסניקים בהצלחתנו כיום.

 

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,

 סתמום פלישתים וימלאום עפר.

 וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

 

 

 

 

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", "שבעה",

ועיבוד הקרקע ע"י יצחק,

 

מסמלות את אחיזתנו הנצחית בא"י.

יצחק אבינו – חלוץ בוני א"י.

 

פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).

כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה מציין את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו-אוה"ח-הק', באה לידי ביטוי בכך שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע חזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך, כמו העמדת בהמה בקרקע (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.

 

"ומעתה יצא הדין

כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"

 "ארץ פלישתים – בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד"

 (רבנו-אור-החיים- הק'. בר' טז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר וענין של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בר' טז ו-ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך אומר רבנו: זה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותן משייך הכתוב ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).

 

פרשת "תולדות"  מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "גור בארץ הזאת – ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בר' כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

 

מסר לתקופתנו:

 "מעשה אבות – סימן לבנים".

 

 

כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שא"י היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר שנגרר אחרי יצחק אבינו, ונאלץ לעשות אתו הסכם שלום, לאחר שיצחק על שלו, וחפר מחדש את הבארות אותן חפר אברהם אביו, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו (כו יז – כב).

 

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לא לי ולא לך כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).

 

 יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי יהוה היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).

 

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב מאדמת ארץ ישראל בבניה, בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בר' כו, יב – יג).

 

"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק אבינו זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".

 

אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שֹבע.

 

הרש"י הראשון והארוך בתורה אומר: "ומה טעם פתח בבראשית, משום: 'כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם {עמ"י} אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו" (בר' א א).

 

על כך ניתן לשאול: גם הגויים יכולים לטעון את אותה טענה: הקב"ה גירש את עמ"י אחרי חורבן בית ראשון ושני, ונתנה לגויים, כטענת הישמעאלים כיום.

 

התשובה לכך, טמונה בהבנת עומק פשט הפס' הנ"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים". כאשר נאמין שהקב"ה הוא המוריש לנו את הארץ – "כח מעשיו הגיד לעמו", א"י תהיה שלנו – "לתת להם נחלת גויים".

 

 

 

 

 

 

 

 

"אנכי אלהי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

 

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים,

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

יצחק אבינו מעבד את אדמות הנגב בואך גרר וגוש קטיף, חופר מחדש את בארות אביו אותן סתמו הפלישתים, ואף חופר בארות חדשות. יוצא שיצחק אבינו הוא החקלאי היהודי הראשון והמצליח בא"י, למרות האויבים מסביב.

הוא זוכה להצלחה נסית: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" – פי מאה ממה שהייתה אמורה לתת כדברי רבי חלבו: "… מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה כמו  שהאמידוה. והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין. מפני  מה מדד אותה? מפני המעשרות" (ב"ר סד ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: למרות שמדדו אותה, שרתה בה הברכה ככתוב בסוף הפס': "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה". 

רבנו מוסיף: "עוד ירצה, שלא נכנסה בו עין הרע מהפלגת הריווח, כי יצו ה' אתו את הברכה".

מסקנה: כאשר הקב"ה מברך – לא יעזור לכל המשטינים הפלישתינאים כיום, כפי שלא עזר לפלישתים אז.

 

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חורבות – חרבות ומנהרות ממולכדות.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

 

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתקרב.

 

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).

המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחן מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלהי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

כדאי לנו להפנים את המסר הנ"ל כבר כעת – מאשר  ב"צוק העיתים".

 

 

"ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).

כוחה של תפילה – מתוך עומקא דליבא.

 

 

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד, סג). חז"ל אומרים שהתפלל על הצלחת השידוך, ותפילתו התקבלה. בנוסף להצלחת השידוך, הקב"ה עשה נס, ולאליעזר ושיירתו הייתה קפיצת הדרך, לכן נאמר מיד אחרי התפילה בשדה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".

יצחק אבינו בגלל צניעותו כי רבה, התמקד בגמלים, ולא ברבקה.

התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, היא נפלה מן הגמל והתכסתה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה).

 

הרמב"ן אומר שהיא נטתה הצידה בגלל צניעותה, היות וכידוע ישיבת אישה על גמל, לא צנועה.

 

הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב. גם כאשר התרוצצו הבנים בקרבה, היא פנתה לבית מדרש "שם ועבר" כדברי חז"ל, ולא ליצחק. היא פנתה אליו רק בנושא הזיווג ליעקב.

 

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא, למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו – כי עקרה היא".

יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).

 

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות. אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא יהוה כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "וטעם שלא אמר 'וידע יצחק' כאומרו 'והאדם ידע…', 'וידע אלקנה' (שמו"א א, יט).

אולי שהיתה התפילה אחר שידע. ותוך שלושה ימים, כאומרם ז"ל (ברכות ס ע"א): שלושה ימים ראשונים יתפלל שלא יסריח – וזו הייתה תפילת יצחק" (בר' כה, כא). כלומר, "ויעתר יצחק" – יצחק התפלל תוך שלושת הימים הראשונים להריונה, כדי שההיריון יצליח.

 כידוע ההיריון של רבקה היה קשה מאוד, היות ויעקב ועשיו התרוצצו ברחמה ככתוב: "ויתרוצצו בקרבה", והיה חשש להפלה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לכתוב: "ויתרוצצו – לשון ריצוץ. פירוש: היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים – ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים וכו'", לכן יצחק התפלל.

 

רש"י –"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

 

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.

 

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

 

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את יהוה אלוהיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

המסר: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

 

ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.

 

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.

 

 

חשיבות הכוונה בברכת אבות,

 בתפילת שמונה עשרה.

 

 

"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן ש"ע או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה  רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).

 

רבנו-אור-החיים-הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).   

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל יהוה" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.

 

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.

לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר "צוער" לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".

תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).

כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.

 

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו יהוה.

 ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,

 ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').

 

 

יצחק רצה לברך את עשיו,

ורבקה רצתה שיעקב יתברך ע"י אביו.

 למה ומדוע?

 

בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו שהיו בגיל 63, על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות.

כנ"ל בהתגלויות הקב"ה לאבותינו, בהן הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה אליו פעמיים, בבחינת "וירא אליו יהוה". כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים.  אצל אברהם ויעקב לעומת זאת, ההתגלות הייתה לעיתים, במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

 

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה, למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).

כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.

 (רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).

 

הרמב"ן אומר על דברי רבקה ליעקב, על כך שהוא שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו: "ואברככה לפני יהוה לפני מותי" – לא נזכר בכל הפרשה "לפני יהוה", רק במקום הזה. כי אמרה לו אמו: הברכה לפני ה' – תהיה ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיך, תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו" (בר' כז, ז).

תרגום האונקלוס מחדש בדברי רבקה אמנו ליעקב בנה: "אך שמע בקולי – ולך קח לי". היא התכוונה לכך שקיבלה את הדברים בנבואה. וכדברי קדשו: "ואמרת ליה אמיה – עלי אתאמר בנבואה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו – מודיע הכתוב כי רבקה נביאה הייתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק" (בר' כז, ה).

מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.

רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, גם בהיותו בגיל 63, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

הרמב"ן אומר: ליצחק אבינו היו גדודי לוחמים דוגמת אביו, ולכן הפלישתים חששו משניהם. עקב כך, הם עשו איתם הסכם שלום. וכדברי קדשו: "ויתכן שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח, שהיה בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים… ומעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בר' כו, כט).

האברבנאל  הולך בעקבות הרמב"ן ואומר שהפלישתים חששו מהשתלטות כלכלית של יצחק על ארצם, לאור הצלחתו בחפירת הבארות, והברכה הנסית ביבול. וכנראה גם מאותם גדודי לוחמים.

 

לאור דברי הרמב"ן והאבנבנאל, אומר הרב אוריאל טויטו שליט"א, {שמו"ר אביו הרב אלעזר טויטו ע"ה שאצלו למדתי, כתב ספר חשוב "על פירוש רבנו אוה"ח הק' לתורה"}: ניתן לשער שאותם גדודי לוחמים, היו מונהגים ע"י עשיו שהיה "איש שדה", שהטיל את חיתתו על הפלישתים, כפי שקרה במפגש עם יעקב כאשר הלך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו". יוצא שעשיו וצבאו, שימשו כמטריה צבאית להצלחה הכלכלית של יצחק ביישוב הארץ, כהבטחת ה'. 

יצחק אבינו שהתברך ע"י הקב"ה: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו, ג), החליט לברך את עשיו, היות והוא האיש שיוכל לקיים וליישם הלכה למעשה את הבטחת ה' על הארץ המוקפת אויבים רבים, בהיותו איש לוחם ואיש שדה.

 

"שכון בארץ" (בר' כו, ב). שכון – מלשון שכינה. שכון – מלשון שיכון.

יצחק אבינו חשב על חלוקת תפקידים בין עשיו ליעקב, בהתאם לאופיו של כל אחד. עשיו יטפל בשיכון המתיישבים  בארץ המובטחת, ושאר צורכי המדינה, ויעקב איש תם היושב באהלה של תורה, יטפל בשכינה – שר התורה.

דוגמא לכך, ניתן למצוא ביחסי הנהגת המדינה לכהן הגדול בבית שני: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג).

רש"י אומר: "הנשיא והכהן יאהבו זה את זה". מצודת דוד: יחסי שלום בין הכהן הגדול למלך המשיח.

 

 

מהות הברכות לאור פרשנות חז"ל.

 ברכות רוחניות – וברכות גשמיות.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "ויתן לך האלהים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

א. בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח אותו נתן ה' לאברהם ע"פ הפס': "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב.

השימוש בביטוי "אלהים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

 

ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

 

ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).

 

ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא. ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

 

האם זכות אבות לעולם עומדת?

 

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.

אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דב' ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלהי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק" (רבנו-אוה"ח-הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את בוראו:

 

מתוך אהבה -"אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).

מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

מתוך צניעות – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלהים אתה" (בר' כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

את ברכת אבות מזכירים שלש פעמים ביום. מן הראוי לכוון היטב בברכה החשובה הנ"ל.

 

"אור זרוע לצדיק" לרבנו "אור-החיים-הק',

המתפלל למען תלמידו המובהק –  החיד"א ע"ה.

 

"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו יהוה". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

 

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של מעל מאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו-אוה"ח-הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

 

יום אחד, החליט רבנו-אוה"ח-הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.

 

החיד"א ידע שברכת רבו עושה פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

 

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר לו על הפתק מרבו רבנו-אוה"ח-הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:

 

"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".

למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" כשכל הכתוב בו יהיה לכבוד בורא עולם יתברך ולייחד את שמו יתעלה ויתרומם.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה.. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

פרק שלישי

לפני שירדו ליפו ברכבת חש יעקב חובה לבקר ברובע היהודי, כדי לגעת באבני העיר רוויות הקדושה. וכדי להיפרד מחותנתו, איטה ־ אימה האהובה של ברוריה, לפני שיעזבו את הארץ. בבואם אל שער יפו הגיחו שני שוטרים אנגלים, לבושי מדי חקי מגוהצים, בעת סיורם היומי אל תוך הרובע היהודי. שם החליט יעקב, בניגוד לפעמים קודמות, שעליו להתעכב בצלמנייה ברחוב הפטריארכיה הארמנית ליד כנסיית יעקב הקדוש, כדי ליטול מזכרת מיוחדת מארץ הקודש. הצלמנייה של צדוק בסן היא המקום המתאים לכך, חשב בליבו. תמונת מזכרת לאחי, מזכרת מירושלים. כשדרכו רגליו בשערי הצלמנייה התמלא ליבו שמחה גדולה. עתה תהיה בידו מזכרת מיוחדת, תמונה, פאר היצירה מעירם של דוד ושלמה.

״אין חידושים כאלה בכל מקום, בני אדם באים והולכים מן העולם ואילו תמונות יכולות להישאר לעד, לעולם!״ אמר צדוק, בעל הצלמנייה. הוא התפלא מכוונתו של יעקב לקבל עשרה עותקים מן התמונה שיצלמו. לנוכח פניו המשתאות, כאילו לסבר את אוזנו, הוסיף יעקב: ״תמונה למשפחת בוגנים על רקע העיר העתיקה – היא תוכיח עשרה דורות אחר כך כי חומות העיר עמדו על תילן,״ אמר כשהוא משווה לדבריו נימה נבואית.

״בשביל מה לבזבז את הפרנקים המעטים שיש לנו על התמונות האלה?״ שאלה ברוריה בתמיהה, ״זה רק נייר שמתכלה עם הזמן.״

״עוד תיווכחי בבוא היום,״ אמר יעקב בביטחון מלא, ״אחזיר כל אגורה ששילמתי בעדן! ״הוסיף והיה בטוח בעצמו. כשהצטלבו מבטיהם, ראה יעקב על פניה כי תשובתו אינה מניחה את דעתה והיא מעקמת את פנים. כדי להפיס את דעתה אמר יעקב: ״תמונות כאלה שוות זהב ואין במשפחתנו הרבה מהן. הן עדות לכך שאנו קיימים בזמן הזה. כשנספר על ארץ הקודש ועל חברון, איש לא יאמין לנו בלי הוכחה נחרצת. דעי לך כי רבים בתטואן יהיו מוכנים לשלם ביד נדיבה תמורת תמונה של ירושלים. חלומות וכיסופים יבואו לקיצם ויתממשו לנגד עיניהם, יראו את זיוה של העיר, שניטל מהם בשנות הגלות, האור יעבור מבעד לתמונה ויחדור אל הלבבות.״ ברוריה לא השתכנעה מדבריו והבהירה שאין באפשרותם להוציא סכום גדול על תמונות.

צדוק בעל הצלמנייה עמד במקומו והקשיב, הנהן בראשו ואז אמר: ״אדון בוגנים, אני אפתח לך שלוש תמונות, תשלם לי על שתיים. באחד הימים תמצא את הדרך לשלם לי את הסכום הנותר, אתה עוד תשוב לירושלים בעזרת השם. אני אהיה בוודאי כאן בצלמנייה, אם ירצה השם, ואם לא, תמצא כאן את אחד מבניי. אני מקווה שתאריך ימים ותשלם להם, אפילו בעוד מאה שנים, העסקה הזאת תהיה ברית בינינו,״ פסק. ״אדון, אני…״

״אל תוסיף מילה אחת! כל המוסיף גורע, אני מאמין שאתה תקיים את ההסכם בינינו, אתה צריך רק להסכים.״

״אני מסכים, אדוני,״ אמר יעקב בהתרגשות, חייך ולחץ את ידו. אז הביט אל ברוריה, כאילו רצה לומר לה שבזכות דבריה יהיו בידו שלוש תמונות. לפתע הגיע בכור כהן, אחיה של סבתה איטה, שעזב את האטליז ובא להיפרד. יעקב, ברוריה, רחמה, איטה ובכור גדל הגוף, שעוד התנשף, נעמדו כולם מול מצלמת העץ. לחיצת כפתור קטנה באצבעו הרגישה של צדוק הצלם והזמן עמד מלכת עד קץ הימים.

כשבאו לאסוף את התמונות עטף אותן הצלם בנייר לבן של חנוונים העוטפים גבינות, בירך את יעקב לשלום ונתן לו את התמונות, וזה הכניסן לתיק העור יחד עם פמוטי הנחושת העתיקים וספר תפילה נדיר שהורישה לו אימו לפני מותה – שאותם שמר קרוב אל ליבו. את התמונות ויתר המיטלטלין היקרים הכניס לארגז ועלה על הרכבת מירושלים לכיוון יפו. את ארגז העץ הקטן הניח ליד מושבו ועליו הניח את כף רגלו, להבטיח שלא יזוז ממקומו מטלטולי הדרך או מיד נעלמה אשר תיקחהו. ארבע שעות לא הניח יעקב את עיניו מן הנוף ואת רגלו מארגז העץ. הרכבת שעטה דרך עמק רפאים, בדרך עברה מאה שבעים ושניים גשרים עד לעיר רמלה, כמו שהבטיח לו צדוק הצלם. ארבע שעות בהה יעקב, בין גשר לגשר, בשקריות הפורחות. אותן שקדיות פורחות שקיבלו את פניו כשעלה לירושלים – זמן נצחי שאותו רצה לשמור בזיכרונו, רגעי חסד בארץ הקודש. מדי פעם הביטה ברוריה בפניו וראתה שהוא משתומם מהנוף ומהפרדסים הפורחים. היא לא הייתה צריכה להתאמץ במיוחד כדי לראות על פניו כי ההחלטה לעקור את משפחתם מחברון הייתה כרוכה בייסורים ובכאב לב. טלטולי הרכבת, פיה הקיטור שדבק בו ומושבי העץ הנוקשים היו קשים מנשוא ליעקב. כשנעצרה הרכבת בתחנה האחרונה, בנווה צדק, מצא עצמו יעקב מתבונן בסקרנות אל הבאים בשערי הארץ – לא חלום מאז ראשית הדורות כפי שהאמין אז, כי אם חלום ושברו ראה יעקב בעיני רוחו. חלום של עולים מזה ויורדים מזה, של נכנסים ושל יוצאים, של חולמים ושל שבורי לב, והוא אינו אלא פליט הנמלט מחידלון אישי, רעב ועול סוחרים שרדפוהו, ושגרת יום אינטנסיבית בשנים שלאחר המלחמה.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 31

 

לא מקובל שאישה תתחתן עם בחור ללא הסכמת המשפחה. מצטט מהשיחה עם דודתי שושנה(ז״ל) המספרת לי על המפגש בין אימא לסבא שלום: אימא ואבא נסעו למשפחתה ב״ספרו״. אימא ביקשה ללכת לבד ולדבר עם אביה על הרצון להתחתן. לכן, השאירה את אבא לחכות לה בבית ״התה של יוסף״ ופנתה כמקובל לאביה לקבל את אישורו. פנייתה נידונה מראש לדחייה מוחלטת. אביה (סבא שלום) דחה את בקשתה בתוקף, ולא היה מוכן לשמוע על כך. סבא מאוד לא אהב שבתו בת השבע-עשרה חיה בעיר אחרת, הרחק מהמשפחה. ״לא מקובל עליי שבתי תתחתן עם אדם שלא מוכר לי״ פסק והוסיף: ״מדוע הוא לא בא לבקש ממני את ידך? בתי לא תתחתן עם אדם שאינו מוכר לי״. הלאו המוחלט שקיבלה מאביה כאב לה מאוד. אבא שמע על סירובו המוחלט של אביה והציע לאימא לבוא לדבר עימו. ״שנינו לבד לא נלך לדבר עם אבא״ אמרה, בצר לה ובחוכמתה הרבה, פנתה לעזרת אחיה הגדול שמואל, שהתמנה לרב, ״ראשו שופע חוכמה והוא יעזור לנו״. דודי(הרב שמואל) לאחר ששמע את אימא, ביקש שתגיע עם הבחור. אימי הלכה להביא את ״הבחור״ אותו השאירה בדוכן הספינז', ה״תה והקפה של יוסף״. בית הקפה המקומי היה חדרון בגודל שניים על שני מטרים, שני שולחנות מרובעים ושישה שרפרפים מקש, אך הבחור איננו. היא התחילה להסתובב בסביבה הקרובה והבחור לא נמצא. בצר לה, חזרה אימי לאחיה הרב שמואל, ״לא יודעת אנה הלך״ ספק אמרה לעצמה, ספק דיברה אליו. ״אם הוא רציני בכוונותיו הוא יחזור״, הרגיע אותה אחיה. לאחר שדחתה את הצעתו שילך לדבר עם אביה, ראשה לא היה פנוי לקלוט את דבריו שהוא יצא לסיבוב בעיר. השיטוט בעיר נגמר ואבי חזר והמתין במקום המפגש. בבית, אימא לא יודעת מה לעשות, נעשית מתוחה ועצובה יותר מרגע לרגע. הדוד ראה בצר לה ואמר, ״אסתר קומי, נלך יחד לפגוש את הבחור״ וכך היה. הדוד ואימא צעדו ל״קפה יוסף״ ומרחוק ראו את אבא ממתין. אימא הקשיבה לשיחה המתנהלת ביניהם, דודי שואל שאלות שיבהירו לו מי האיש העומד מולו. לאחר שהוא השתכנע, הוא נתן את ברכתו, ולקח על עצמו את תפקיד המגשר והמקשר בין אימא לאביהם (סבא שלום). סבא בהערכתו הרבה לבנו שהתמנה לרב, השתכנע ונתן את ברכתו וזאת בתנאי שהחתונה תתקיים בעירו(ספרו). כך בשעה טובה הוריי נישאו כדת וכדין ועברו למקנס למגורים במלאה הישן.

מהו המלאח (Mellah)

מלאה(בערבית: אל-מלאח) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג ״גטו״ בקרב עדות אשכנז). בשנת 1438 הוקם המלאה הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים, בשנת 1568 במרקש ובשנת 1682 במקנס. עד המאה ה-19, המלאה נתפש כמאפיין של עיר הבירה, אך לא בהכרח של ערים אחרות. הסולטאן מולאי סלימאן(1822-1792) שינה זאת והפך את המלאה לתופעה נפוצה ברוב ערי מרוקו. הוא היה אחראי לבנייתם של מלאחים במספר ערים חשובות – רבאט, מוגדיר, סלא ותטואן בה המלאח היה ידוע בשם הספרדיJuderia[(״הרובע היהודי״). בתטואן התיישבה קהילה גדולה ממגורשי ספרד. בהמשך נבנו מלאחים ברוב ערי מרוקו, ואף השכונות היהודיות הנפרדות בכפרים הקטנים קיבלו את השם ״מלאj״. ברבות מהערים, הגירוש למלאj משאר חלקי העיר היה כרוך בסבל רב ליהודים.

קיימות מספר סברות לגבי מקור השם ״מלאj״. סברה מקובלת אחת היא שהשם ״מלאj״ נובע מכך שהרובע היהודי הנפרד הראשון, שהוקם בעיר פאס, שכן בקרבת ביצות מלח. סברה אחרת היא שהיהודים הרבו באופן מסורתי לסחור במלח, ולכן הרובע בו גרו היהודים נקרא ״אל-מלאח״. יש מקורות סותרים ולכן אין יודעים בביטחון את מקור השם. המלאח היה מוקף בחומה שהפרידה בינו לבין הרובעים המוסלמים. הקמת החומה מסביב הרובע היהודי נבעה מהצורך להגנה מפני הפרעות שהיו תדירות ביהודים, בעיקר בתקופות של אי-יציבות. כדי להגן על היהודים, שכן המלאח לרוב בקרבת מוסדות השלטון, ובעיר הבירה בקרבת ארמון המלך.

בערים שבהן התקיים המלאח, נאסר על היהודים לגור מחוצה לו, ולרוב אף נאסר עליהם לצאת ממנו בלילות. התנאים בהם חיו בתוך המלאה, בדירות קטנות ללא מים זורמים בצפיפות רבה, גרמו למחלות ועוני. ב-1912 מרוקו הפכה למדינת חסות של צרפת, הצרפתים אישרו ליהודים לגור מחוץ לחומות המלאח תוך העלמת עין מצד השלטון. הצעירים והאמידים היו הראשונים לנצל את ההזדמנות ולעזוב את המלאה. בכמה ערים ובראשם מקנס, הקהילה היהודית של העיר בנתה לעצמה מלאה חדש מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. משפחתי גרה במלאה הישן, כאמור היה צפוף עם תנאים תברואתיים קשים. מים זורמים ושירותים לא היו בבתים.

ביוני 1940 הגרמנים כבשו את צרפת ושלטון וישי עלה. שלטון וישי לא בזבז זמן ומייד יצאו הוראות המגבילות את יהודי מרוקו (מרוקו הייתה מדינת חסות צרפתית). היהודים גורשו לתוך המלאח הישן. אין מקום מתאים יותר לנעול את היהודים מאשר המלאח המוקף חומה עם שערים ננעלים, אין יוצא ואין בא. כל היהודים נדרשו להתייצב לשם רישום פרטים אישיים ועיסוקיהם ולמסור הצהרת הון על כל רכושם.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 36

אבא פסק שצריך להיות זהירים. הוא ניגש אלי וביקש שאצא לראות מה עלה בגורל החנות. "גיק, תלך אתה לבדוק. הרי אתה ילד, לא יבחינו בך אם תלך ברחוב. אם אני אלך, יזהו אותי מייד, ואולי, עדיין לא נרגעו הרוחות. ג'ק בני, לך בזהירות, תגיע לחנות, תבדוק מרחוק מה קרה. אם שרפו או לא, ואם יש נזק. אל תדבר עם איש. תחזור מיד הביתה."

הייתי צעיר מאוד ופחדתי נורא. הרחוב כבר היה שקט. הפרעות אמנם שככו אבל ראיתי בכל מקום שרידים של מה שאירע יום קודם לכן. אבנים פזורות בכל עבר, מקלות, שרידי לפידים. פה ושם כתמי דם. התקדמתי בצעדים מהירים. מביט כל העת לצדדים מחשש שיבחינו בי או חלילה שיתנכלו לי. התקרבתי לחנות של אבי. כבר מרחוק הבחנתי בחלון הראווה המנופץ ובאפר שחור המכסה את המשקופים השרופים. המראה היה קשה. על אף האזהרות, לא חשבתי שמישהו ירצה לפגוע בחנות שלנו. היו לנו חברים רבים בסאפי, האוירה בין השכנים הייתה מצוינת, ממש ידידותית. בין לקוחותיו של אבי היו גם מוסלמים, חלקם אמידים מאוד שלא ויתרו על אומנותו בתפירת חליפות לאירועים שלהם. התקרבתי לחנות ונכנסתי מבעד לחלון הראווה השבור. הכל היה חרוך שם. המרתף לא נשרף ונותרו בו מספר גלילי בדים חסרי חשיבות שאבי הותיר כדי לאפשר להמון הזועם לפרוק את זעמו.

יצאתי מהחנות וחזרתי בהליכה מהירה הביתה, לא בריצה כדי לא לעורר חשד. הלב פעם בי בחוזקה, חשתי רגשות מעורבים, אך היה לי ברור, משום מה, שהמצב יחזור כעת לקדמותו.

אבי קיבל ממני את הבשורה הקשה שהחנות נשרפה. הוא הביט בי בצער והבין שהתחזית שלו למתרחש, אכן התקיימה בהתאם למידע שהביאו לו. הוא לא אמר דבר בגנות אלה ששרפו את החנות. כאדם מעשי מאוד החל לתכנן את צעדיו. כיצד לשפץ את החנות, להשיב את מצב החנות לקדמותו ולחזור לעבודה כפי שהיה רגיל. קור הרוח של הוריי הרגיע את כולנו בבית. אמי האמינה שהחיים בסאפי לא ישתנו ויישארו נוחים עבורנו כפי שהיו קודם.

לאחר מכן התברר שלמעט פגיעה ברכוש לא רב, של יהודים,

לא נפגע איש. מרוקו זכתה לעצמאות מידי הצרפתים שהחליטו לעזוב אותה. מוחמר החמישי התמנה למלך והכריז על זכות היהודים לחיות בממלכה ולקיים את דתם. אך שוב, כמו במהלך היסטוריה של מאות שנים, היו היהודים חסרי ישע ברגעים קשים של חוסר יציבות והמון משולהב.

הכרזת עצמאות מרוקו סיימה את הפרעות. הצרפתים אמנם עזבו, אך התרבות הצרפתית נותרה.

עד גיל אחת עשרה הספקתי לעלות למדינת ישראל ולראותה זוכה בעצמאות. לחזור למרוקו ולראותה גם זוכה להיות מדינה עצמאית, וכל זה כשאני נע בין מדינות ולאומים וצריך למצוא את נתיב חיי.

אבי המשיך לסייע ליהודים שנזקקו לעזרה, להתארגן לקראת העלייה לארץ ישראל. במהלך שנות החמישים, רבים מיהודי מרוקו עזבו ועלו לישראל. הקהילה בסאפי הייתה איתנה אבל התקשתה לשאת את החלשים ולתמוך במשפחות העניות. אבי, כמו אחרים, עודד אותם לעלות לישראל, שם יוכלו להתחיל בחיים חדשים. הרחובות, בהם התגוררו היהודים, הצטמצמו, אולם כל מי שנשאר בעיר, חי עדיין ברווחה כלכלית.

"אם אתה אוהב כל כך את ארץ ישראל, מתי תעלו אתם?"

שאל אותו אחד מאבות המשפחה שהתכוננו לעליה. אבי חייך, הרים את ידו כמי שמסמן על אשתו ואמר: "יבוא היום. כולם יעלו לארץ ישראל, גם אנחנו. נעלה ונשאר בה."

משפחת חזיזה בסאפי

משפחתי, כאמור, הייתה חלק בלתי נפרד מקהילת יהודי סאפי, ממורשתה הגדולה ומההיסטוריה רבת התהפוכות וההרפתקאות.

סבתי, אמה של אמי, חנה לבית דהן, נולדה למשפחה בת שש בנות. אביה, שלמה דהן, היה בעל אטליז. סבתי חנה נישאה לשלמה חזיזה, שלימים הפך להיות סבי, להם היו שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי( מרדרשה), סול ( אמא שלי), אהרון, חיים ומדלן. על פי מידע שליקטתי מבן־דודי פופי, הבן הבכור של דודי מרדושה, על תולדות משפחת חזיזה, למדתי שהסבא שלמה חזיזה, הגיע לסאפי מגבולה הצפוני של מרוקו. סולי, אחי, גילה שמוצא משפחת חזיזה הוא מכפר בגבול אלג'יר שאיננו קיים עוד וניתן למצוא אותו רק במפות ישנות של האזור. הכפר נקרא נדרומה Nedroma וחלק מתושביו הגיעו לעיר Martimprey du Kiss באלג 'יר היום הוא נקרא כפר"אחפיר״. רוב המצבות בכפר נושאות את השם "חזיזה", ושם קבורים גם הרב מסעוד חזיזה ואשתו. האם השושלת שלנו מקורה משם? אולי. ימים יגידו.

שלמה חזיזה הגיע לסאפי כנער בן שש עשרה מצפון מרוקו, מרחק עצום של שמונה מאות קילומטרים. בדרך לא דרך גמע את המרחק והגיע אל העיר סאפי. ולמה דווקא לעיר זו?

סאפי נקראת בערבית "בלאד אל-חפרה", עיר העמקים, בגלל הטופוגרפיה שלה. כאשר העיר ממנה בא שלמה חזיזה, סבי,נקראת גם "חפיר" והיא בעלת אותה טופוגרפיה. מוזר, ומעניין האם ידע את כל זה?

הוא שוטט אבוד ברחובות ולא ידע לאן לפנות. כיהודי, וכבן לשושלת רבני חזיזה מאלגייר מה היה טבעי וסביר יותר מאשר לחפש יהודים בבית הכנסת? כך התעניין, חיפש ומצא שכונה יהודית בעיר. הוא נכנס לבית כנסת ב״רחוב היהודים" והתיישב על ספסל עייף, ללא כוחות. בעל האטליז, דהן, נכנס למקום ומצא אותו שם. התרשם ממראהו הנאה, מעיניו הירוקות ומגוון עורו הבהיר ושאל: "מה אתה עושה כאן?"

"אני לבדי. יהודי. הגעתי היום מרחוק ואני לא מכיר פה איש." השיב הנער.

מאחר והיה בודד, הציע לו דהן לבוא לגור איתו בביתו, בתנאי שיתחתן עם אחת משש בנותיו. שלמה, הנער הצעיר שמח על ההצעה. כך יוכל גם לקבל קורת גג ואוכל. הוא הצטרף לדהן על מנת לבחור את אחת מבנותיו.

שלמה הצעיר הביט בהן ובחר בסבתי, חנה.

מאחר ושניהם היו צעירים לא התקיימה חתונה מיד, אלא נקבע שיינשאו בהמשך. למעשה, הם היו מאורסים.

שלמה הצטרף כבן למשפחה והחל ללמוד את מקצוע הקצבות באטליז, אך הטיפול בבשר לא היה לרוחו. לאחר זמן קצר ביקש ממארחו שיניח לו לעבוד במקצוע אחד שאליו הוא נמשך, חייטות ותפירה. דהן התאכזב, אך הבין שלא יוכל לכפות את המקצוע שלו על חתנו לעתיד.

רק לאחר מספר שנים התחתנו השניים.

שלמה עסק בחייטות אך פחות ב'עשיית כסף^',. לפרנסתו הסתובב בין הכפרים המוסלמים שהקיפו את סאפי וביצע עבורם עבודות חייטות. אלה לרוב לא שילמו לו בכסף, אלא במצרכי מזון כמו עופות, קמח, ירקות וכדומה. המצרכים לבדם לא הספיקו כדי לקיים את המשפחה הצעירה שהקים.

הדלות הייתה גדולה וסבתי, חנה, הניחה בערבי שבת אבנים מתחת למפת השולחן כדי למלא את מקומן של החלות שאותן לא יכלו לקנות.

הם גרו ברחוב תלול שנקרא"תנג'ריפט" ליד"באב אל שעבה", והיה קשה להגיע אליו בעלייה. חדרים נוספים בבית הושכרו לספרדים או פורטוגזים שעבדו בדגה.

בחדר הקטן והדל נולדו לסבי ולסבתי שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי, סול אמי, אהרון, חיים ומדלן.

שני ילדים נוספים נולדו להם, נסים ורשל. אלה, נפטרו בגיל שנתיים וארבע ממחלות זיהומיות שהיו נפוצות באותה תקופה. שני פעוטות יפים מאוד, תמימים ומקסימים שלא שרדו את החיים.

סול אמי, בלטה ביופייה הרב. באותה עת לא היה מקום לכל הילדים בבית הספר אליאנס, אבל הייתה לה הערכה עצומה לנושא ההשכלה וכבוד רב ללימודים. היא עזרה לאמה, חנה, בעבודות הבית השונות. אחיה הצעירים אהרון, חיים ומדלן, התקבלו לאליאנס. לעומתם, האחים הבוגרים יותר, לא הלכו לבית הספר. דוד, משה, מרדכי וסול. כולם העריכו השכלה וניסו ללמוד צרפתית בדרך החיים ושפת התקשורת ברחוב.

באותם ימים, די היה בסיום לימודי בית הספר היסודי באליאנס כדי להתקבל לעבודות כמו פקיד בנק או פקיד ממשלתי. מי שהמשיך וסיים חטיבה, יכול היה לזכות במשרה בכירה אף יותר ללמדכם מה הייתה רמת ההשכלה בבית הספר ׳אליאנס׳ והידע הרב אותו רכשו התלמידים.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

עמוד 24

בס"ד

ליקוטים לפרשת תולדות מאת יצחק פריאנטה

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את השם [כה/כב] אומר אהבת חיים והנה יש לשאול מדוע כתוב בפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה ולא כתיב ויתרוצצו הבנים בבטנה כמו שכתוב שני גוים בבטנך? אלא שבקרבה אותיות [רבקה]  ורבקה שאלה שתי שאלות ? השאלה הראשונה הייתה שבקשה מבעלה שיתפלל שתלד בן ולא תהיה עקרה, כיון שראתה עצמה בהריון והיה לה צער גדול , הלכה לדרוש את השם, השיבו לה מהשמיים שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך ייפרדו, כלומר מפני חוסר זכות מעיים שבאה מבית בתואל לכן יהיה לה בן רשע. אז התפללה שלא תלד עוד והשם קיבל תפלתה, אמרו חכמינו הייתה ראויה רבקה שיצאו ממנה 12 שבטים ועל ידי תפלתה שאמרה למה זה אנוכי, [זה] בגימטרייה 12, נתנו 12 שבטים ליעקב הנה בזה אנו רואים הבדל גדול ביו רבקה לשאר הנשים, כי סתם אישה היא ההרה וסובלת, היא דורשת וחוקרת אצל רופאים, אבל רבקה לא עשתה כמו שאר נשים אלא ותלך לדרוש את השם, אמר הקב"ה כיון שרבקה לא עשתה כשאר נשים, אלא באה לדרוש ממני, לכן אני מבשר לה בשורה טובה, וזהו שני גוים בבטנך, אמרה רבקה: ריבונו של עולם איזו טובה זו? בעלי עולה תמימה פשט צווארו ונשחט עורו, צדיק כזה יהיה לו בן רשע ? והבריות יאמרו האם זה בנו של יצחק? אמר הקב"ה: רבקה, דעי לך שמה שיולד עשו זה תועלת ליעקב כמו שכתוב ואלה הגויים אשר הניח השם לנסות בם את ישראל , אמר הקב"ה אני מכין רצועת מרדות לישראל להדריכם בדרך טובה, וכמו שכתוב במסכת מגילה גדולה הסרת טבעת יותר 48 נביאים.

ויאמר ה" לה שני [גיים] גוים בבטנך ושני לאומים ממיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר [כה\כג] אומר רבינו סעדיה בו אור בספרו ערוגות הבושם פירש רש"י שני [גאים], אלו אנטונינוס ורבי והם היו בבחינת יעקב ועשו. ואנטונינוס אמר לרבי מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא. ולמדנו מזה איך רבי השפיע השפעה רבה על אנטונינוס, וקיבל ממנו ניצוצות של ברכה. ועל זה מספרת לנו התורה כי יצחק אבינו זכה להעמיד שתי תולדות, אחד הוא עמוד ויסוד העולם, הוא יעקב אבינו, והשני עשו אשר הושפע מיעקב, דכתיב: וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר שיעקב מונע מעשו להיות שופך דמים ולהחריב בתי הבריות ולרדות בהם.רבינו האריז"ל כותב כי רבי יהודה הנשיא הוא גלגולו של יעקב אבינו. רבי היה נשיא ישראל "הנשיא" ראשי תיבות הוא ניצוץ של יעקב אבינו. אנטונינוס קיסר רומי היה ניצוץ של עשיו הרשע. לכן הוא בא לעולם כדי לרצוח את יעקב אבינו-שרבי הוא גלגול נשמתו- על מה שעשה לו עשיו מחייו, בין רבי לאנטונינוס שררה ידידות קרובה ביותר. אנטונינוס היה מגיע לרבי דרך מנהרה שהובילה מביתו אליו. הוא הכיר בחוכמתו של רבי והיה מתייעץ עימו בעיניינים ציבוריים ופרטיים.

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב [כה\כו] אומר רבינו סעדיה בן אור. הנה חז"ל כינו את יעקב אבינו בחיר שבאבות. גם מצאנו כי תולדות יעקב אבינו נרחבות יותר משאר האבות אברהם ויצחק, כי תולדות אברהם אבינו מבוארים בשלוש

–         ת  ו  ל  ד  ו  ת  –

פרשיות לך לך , וירא, חיי שרה, ויצחק אבינו בפרשה אחת תולדות, אבל תולדות יעקב אבינו מבוארים בשש פרשיות ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי. ומכאן נמצינו למדים תוקף גדולתו והוד קדושתו של יעקב אבינו, יותר משאר האבות הקדושים אברהם ויצחק.

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב [כה/כח] אומר שמנה לחמו  ויאהב לשון עבר, שמתחלה אהב אותו כאשר לא ידע ממנו את רוע דרכיו ומעלליו, והיה ציד את אביו ומרמהו , אבל אחר כך כאשר נודע לו דרכיו ומעלליו אשר לא טובים, לא אהבו עוד. ורבקה אוהבת את יעקב לשון הווה שתמיד הייתה אוהבת  את יעקב, ותמיד הוסיפה לו אהבה על אהבתה.

וייעתר יצחק לשם לנוכח אשתו כי עקרה הוא וייעתר לו השם ותהר רבקה אשתו [כה/כא] אומר אור החמה.

יש לדקדק למה הוצרך לומר ותהר רבקה אשתו. והרי כבר אמר וייעתר לו השם? ואפשר לומר אף על פי מה שכתב הרב בעל הטורים על פסוק כי עקרה היא, כתוב [הוא] וקרינן היא, לומר לך שאף הוא היה עקר והנה כתבו רבותינו בגמרא המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה ולפי זה מיושב היטב, שיצחק התפלל על רבקה תחילה כמו שכתוב: לנוכח אשתו, ולכן הוא נענה תחילה, שנאמר וייעתר לו השם כלומר, התפלה הועילה לו שמאז לא נעשה עקר, ואחר כך ותהר רבקה אשתו.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה כו/א] אומר ילקוט שמעון עשרה רעב ירדו לעולם מאדם הראשון עד ימות המשיח, תשעה באו ואחד נשאר, ותשעה שבאו כנגד ירחי לידה כמו שאמרו [רעב ימים 272] הילד במעי אמו, וזה רמז שאמרו תשע פעמים רעב כנגד תשעה ירחי לידה ,וימות המשיח הוא חבלי משיח חבלי לידה שיבוא, עוד רעב בסוף העולם ואלו הם1] בימי למך כדכתיב אררה האדמה, 2] בימי אברהם כדכתיב ויהי רעב בארץ 3] בימי יצחק, 4] בימי יעקב, 5] בימי רות המואבייה, 6]בימי דוד, 7] בימי אליהו, 8] בימי אלישע בשומרון, 9]חוזר ומתגלגל בעולם, 10] יהיה לימות המשיח וזה שכתוב ויהי רעב בארץ ואומר הנביא: הנה ימים באים נאום השם ושלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם.

ויעקבני זה פעמיים אומר ילקוט שעון בשם ספר כסא רחמים  המילה [זה] לכאורה מיותרת ומה משמעותה בפסוק, אלא יש לומר:  שעשו ראה את הקערה שלפני אביו שהיא אותה הקערה שנתן לו בה יעקב עדשים , ויעקב תוך פחד ששמע קול רגלי עשו הוא יצא מהר, ולא הספיק לקחת את הקערה, וזה שכתוב ויעקבני זה פעמיים רוצה לומר בכלי [הזה], מקודם נתן לי בה עדשים ולקח את הבכורה, ועכשיו לקח ממני גם את הברכות.

ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב השם לנו ופרינו בארץ [כו/כב] אומר ילקוט מעם לועז  למה מספרת לנו התורה כל זה לכאורה הם דברים לא כל כך חשובים וכי מה תועלת יוצאת מזה לדעת כמה

–         ת  ו  ל  ד  ו  ת  –

בארות חפר יצחק, אבל דעו שכל זה היה רמז לבאות , לפי שהבאר הראשון שנקרא [עשק] , ומזה על בית ראשון, והבאר השני הוא הבית השני שנחרב בעונות בגלל עוון שנאת חינם , וכך נקרא הבאר הזה [שטנה], כי שנאת חנם היא המצאתו של השטן שבני אדם מריבים זה עם זה בלי סיבה, השלישי שלא הייתה בה שום מחלוקת מכוון כנגד בית  המקדש השלישי שהוא עתיד להבנות, שיהיה בשלום ובאהבה בעזרת השם, וכן אומר בבאר השלישי, כי עתה הרחיב השם לנו רוצה לומר בניין המקדש השלישי תלוי בידנו שאם היום נחזור בתשובה נגאל.

וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו: ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן [כז/יד-טו] אומר ילקוט מעם לועז ועשו היה זהיר בכבוד אב כשבא לשרת את אביו היה לובש את בגדי החמודות אמר: אין כבוד לאבא לשרתו בבגדים פשוטים אלא בבגדי מלכים וגם כתבנו שלעשו היה בגד של עור יקר מאוד, שהיה של אדם הראשון , וכמו כן יקר היה שהיה נראה כבגדי מלכות. ולכך החזיק אותם בתיבה של אמו, כדי שיהיו מוכנים לו, שאם יקראהו אביו יוכל ללבוש אותם מיד. ואמר רבי שמעון בר יוחאי : לא היה בעולם אדם שקיים מצוה זו של כבוד אב כמו עשו, וליו הכתוב אומר: בן יכבד אב [מלאכי א] , ובזכות זה הוא שולט בעולם. ובגלל עוד סיבה החזיקם אצל רבקה שבהיותם יקרים כל כך לא האמין לנשותיו אף על פי שאהבם מאוד, מפני שהיו מרושעות והניחם אצל רבקה אף על פי שלא אהבה כל כך אבל האמין לה, לפי שהייתה חסידה. ואף על פי שעשו היה הולך לציד, לא היה לובש את הבגדים האלו הואיל ולא היה צריך להם אלא במקומות רחוקים של חיות רעות, ואולי לקח חלק מהם. שהרי בוודאי לא היה זה בגד אחד. שכן קורא להן: כותונות עור ונראה מכאן שהיו הרבה. וכן אומר : בגדי עשו ויש אומרים שבאותו יום לא לקח עמו הבגדים האלה, ולכן השתהה כל כך הרבה זמן בשדה שלא כפי הרגלו. ויש אומרים שהבגדים האלה היה לובש הבכור, כי באותם הימים היו הקורבנות נקרבים על ידו, וכך לבשם אדם הראשון ראשונה ונתנם לשם בן נח שהיה בכור. ושם מסרם לאברהם ליצחק ויצחק לעשו שהיה בכור, אבל משראה יצחק שנשותיו של עשו עובדות עבודה זרה, לקח הבגדים ונתנם לרבקה שתשמרם. ומפני שלרבקה נודע מכר הבכורה ליעקב, אמרה: ראוי ליעקב ללובשם  שהוא הבכור.

ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש [כז/כח] אומר ילקוט מעם לועז עכשיו מודיענו הכתוב את נוסח הברכות שבירך יצחק את יעקב. וכבר כתבנו בפרשת וירא שפעמים מדברים הנביאים דברים שהם עצמם אינם מבינים פשרם. כי הקב"ה שם בפיהם כדי לאומרם. אף ביצחק היה כך. הוא היה סבור שמברך את עשו, אבל הקב"ה זימן לו בפיו ברכות טובות שהיו מתאימות ליעקב. והם 7 ברכות. ויש אומרים שבירכו בעשר ברכות כנגד עשרת הדברות שבהם נברא העולם. ואלו הדברים שאמר הקב"ה ייתן לך ויחזור וייתן לך מן הטללים הטובים היורדים מן השמים ומן המעיינות הטובים העולים מן הארץ , ומגדלים את הצמחים. ויהיה לך הרבה דגן ויין וייתן לך כוח ועוצמה. והברכות האלו יהיו לך נוסף על הברכות שברכני ה" אחרי פטירתו של אברהם אבי. השם ייתן לך מן מלמעלה שיהיה