כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – משפחת אפרתים
זרי תהילה
כבר מצעירותו התפרסם ר׳ יוסף בידענותו ובגאונותו המבהילה, ובכל מקום קשרו לו זרי תהילה. "נר המערב״, ״פאר הזמן״, ״ארי שבחבורה״, ״צדיק מושל״, ״שיניו שיני אריות ומלתעות לביא״, ״המקובל האלקי״, "חסידא קדישא״, ״נודע בשערים שמו, במעשיו ובמקומו״, ״מתהלך בתומו, וה׳ עמו״, "הלכה כמותו, ושלימה משנתו״ – כל אלה הם רק מקצת מהתארים הרבים שעיטרוהו וענדו לאישיותו.
ברם, לא בהיסח הדעת זכה לכל מדרגותיו הנפלאות, ולא במציאה או מתנה באו לו. עמל מפרך ומתיש של שנים רבות, לימוד תורה לשמה ביום ולילה, ללא שינה, ובהתרחקות מכל מנעמי תבל, קדמו לכך, והם שזיכוהו לאותם דברים הרבה שהבטיח התנא במסכת אבות (פ״ו): ״כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כדאי הוא לו, וכד, ונהנים ממנו עצה ותושיה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק, וכנהר שמתגבר והולך״. ור׳ יוסף הצדיק זכה לכל זה במידה גדושה, כפי שנספר.
סדר לימודו – עמוס לעייפה היה, מבוקר עד ערב, ומערב עד בוקר, שקוד על תלמודו. דרכו היתה לקום כל לילה בחצות, בעת שהבריות נמים את שנתם, ורוח טהרה נושבת ממרומים, ולאחר תיקון חצות בבכי ודמעות שליש77, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד אשמורת הבוקר.
בדרך כלל, בשעות אלו, בם נושבת רוח צפונית (ברכות ג:), נהג להעמיק בצפונות התורה, לצלול בנבכי תורת הנסתר – ספר הזוהר ושאר ספרי המקובלים. בעת עלות השחר, היה עוטה מעילו, ובעוד החושך יכסה ארץ, הולך לטבול טבילת טהרה במקווה. קור וכפור, עייפות או פחד, לא מנעוהו מלהתקדש, טרם יקרב לעבודת הלב, לשאת תפילתו לבוראו.
לאחר התפילה הקדיש זמן מועט לענייני דרך ארץ, היה עובר בזריזות על פנקסי חשבונותיו, ומסיים במהירות את ענייני משאו ומתנו. לאחר מכן הלך לבית מדרשו, שם המתינו לו תלמידיו, אשר שתו בצמא את דברי תורתו עד סמוך לשעת הצהריים. כשפסק ללמוד עם תלמידיו, נפנה תיכף ומיד לבית דינו, שם המתינו לו קהל מרעיתו עם שאלותיהם וספקותיהם, וכך עד ערוב היום, בו שוב נפנה לתלמודו ולענות לשאלות שהופנו אליו מכל קצווי ארץ, עד שעלה על יצועו, וחוזר חלילה.
כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצ״ל הרב המחבר ״תקפו של יוסף״, ותמיד היה מונה שבחיו, וזו אחת מהנה – שבכל לילה ולילה, גם קיץ וחורף, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד שיגיע זמן חצות לילה ממש, ואחר כך היה אומר תיקון חצות בבכיה רבה ועצומה, אשריו ואשרי בניו אחריו״, וכו
עדות ר, יעקב טובייאנא
תיאור מרהיב על דרכו של ר׳ יוסף בהרבצת התורה בערוב ימיו, נשתמר בידינו מתיאורו של ר׳ יעקב טובייאנא – מחכמי ליוורנו, שנקלע לעירו גיברלטר, וראה בעיניו מחזה זה.
באותם ימים היתה גיברלטר עיר מלאה חכמים וסופרים, ומעל כולם התנוסס כתרו של ר׳ יוסף רבם. בכל יום בשעה קבועה בבוקר, היה מוסר שיעור בישיבתו, כאשר טובי הלומדים מתקבצים סביבו, והוא שונה להם פרקם. מפיו קלחו במהירות הבזק חידושים נפלאים בסוגיות הש״ס בהם עסקו, קושיות, תירוצים, ומערכות סבוכות ועמוקות.
לאחר מכן, לפני הצהרים, היה נכנס לבית דינו, ויושב לשפוט את העם. בכל מקצועות התורה פסק להם, דיני איסור והיתר, דיני גיטין וכתובות, דיני ממונות, ועוד ועוד. את הכל היה פושט במהירות מדהימה, ובבהירות מפליאה.
לאחר מכן, היו נכנסים אצלו חכמי העיר וגדולי הלומדים שבה, שוטחים בפניו את ספקותיהם שהתעוררו להם במשך לימודם באותו יום, ור׳ יוסף משיב לכולם בנעימות ובברירות, מלטש צדדי כל ספק, מאיר באור נכון כל צד, ומפורר את הספק כאילו לא היה כלל, וההלכה עולה ברורה ומאירה כנתינתה מסיני.
עד שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו!
עבודתו בקודש, פלאית. בכל כוחו התאמץ לעבוד את בוראו, השקיע וייגע אי מוחו, למצוא דרכים שונות, בהן יוכיח את אהבתו לבוראו. עדות אוטנטית אחת על הכנותיו לשבת קודש נשארה בידינו, בכוחה ללמדנו על הכלל, כיצד עבד אה בוראו בכל מאודו. בספר זך ונקי (לר׳ יוסף כנפו מגדולי מוגאדור) בפרק הנהגות ישרות ליום השבת (אות ה) כתב כך:
״ואני הדל, שמעתי מפי אדונינו הרב כמוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל, ששמע מפי מגידי אמת, שהרב הגדול, מעוז ומגדול, אדונינו כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצוק׳׳ל שהיה בעיר המהוללה ארבאט יע״א, שמרוב חסידותו וקדושתו, היה לו כל בגדי שבת מיוחדים לכל שבת ושבת, אפילו מראה עינים שהם בערבי נדאראית (משקפים), היו לו של שבת מיוחדים, ובכל מה שהיה משתמש בחול לא היה משתמש בו בשבת, ובכל ערב שבת היה טובל במקוה, ולובש בגדיו המיוחדיב לשבת, והיה דומה למלאך השם ברוך הוא, עד גדר שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו!, עד כאן דברי הרב ששמעתי מפיו זכרונו לברכה", עכ״ל הספר הנ״־ל והדברים מדברים בעד עצמם.
זכה ר׳ יוסף ועל שולחנו התאחדו תורה וגדולה, ומלבד שלמד תורה הרבה, נטל גם מברכת יוסף, מגד שמים ומגד ארץ ומלואה. כיוסף הצדיק שכלכל את אחיו. סעד אותם, ודאג להם בזמן גלותם, כך גם ר׳ יוסף דנן. ביתו היה פתוח לכל יל ונדכה, ואוזנו הייתה כרויה לשמוע צרותיהם.
בכל יום היו סועדים על שולחנו עניים רבים, שלאחר שהטיבו את ליבם במאכל ומשקה, קבלו ממנו גם מתת יד הגונה טרם הלכו לביתם. במקרים רבים, כאש־ אחד העניים המדוכא בייסורים, היה פותח את אמתחת תלאותיו, ושח את ליבו לפני ר׳ יוסף, היה ר׳ יוסף נפנה מכל הסובבים אותו, יושב ומאזין קשב רב לכל מילה היוצאת מפי אותו דל, משתתף בצערו, ופעמים אף היה בוכה עימו. לאחר מכן מושיבו לצידו, מאכילו ומשקהו בעצמו, מרעיף עליו מילות נוחם, ומציידו במתת יד הגונה, עד שרוחו הייתה שבה אליו. גם יתומים ושאר דכאי רוח היה אוסף אל ביתו, ומפרנסם כפי יד ה׳ הטובה עליו.
שונה לטובה היה היחס, כאשר נקלע לביתו תלמיד חכם עני, או איזה צורב רש. בהרף עין היה ר׳ יוסף מתעטף כולו בזריזות דקדושה, ובדחילו ורחימו נפנה לספק כל צרכיו של אותו תלמיד חכם. לאחר שסבב סביבו ודאג להאכילו ולהשקותו, דיה מצווה בלאט לבני ביתו שימתינו לרגע בו ילך ההלך לנוח ויפשוט בגדיו, ואז יחליפו חרש את בגדיו בבגדים חדשים הראויים לו כפי מידת חכמתו. לאחר מכן, עוד הוסיף לתת לו מתנות ותמיכה הגונה, וציידו בברכת הדרך.
כה וכה היו מידותיו והנהגותיו הנעלות, בהן זכה לקדש שם שמים ברבים.
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – משפחת אפרתים
עמוד 153
אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".הרב משה אסולין שמיר
אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".
ויעש משה – ככל אשר ציוה יהוה אותו…
התוצאה: וכבוד יהוה – מלא את המשכן" (שמ' מ' טז – לד').
הורדת השכינה אלינו – ע"י עשיית רצון הקב"ה.
התמורה: הקב"ה משפיע ו"משביע לכל חי רצון",
ע"י שמוריד לנו צנור מלא שפע.
איך ניתן להוריד אלינו את השכינה,
כמו בזמן הקמת המשכן?
"ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל…" {= דבקות בה'}.
ואמר 'כל נדיב ליבו' – העושה דבר מנשיאות הלב"
(רבנו-אור-החיים-הק', שמ' לה, ה)
דבקות בה' – תושג ע"י עשייה מכל הלב,
בבחינת הכתוב: "רחמנא ליבא בעי".
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
לע"נ סבתי הצדקת אימא עליה בת מרים ע"ה – ג' ניסן
פרשת השבוע "פקודי", חותמת את ספר שמות, וסוגרת מעגל של חמש פרשות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן ע"פ הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה":
"ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', הנתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט):
"אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן,
תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון = זה המשכן" (שיר השירים רבה).
"בנות ירושלים" – אלו הנשים שתרמו והשתתפו בעשיית המשכן מתוך אהבה ומכל הלב.
ביצוע הקמת המשכן נעשה ע"י "חכמי לב" כמו בצלאל בן אורי בן חור, ואהליאב בן אחיסמך, ככתוב:
"וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו את כל אשר צוה יהוה" (שמ' לה, י).
כאשר אנו באים לסכם את ספר שמות – ספר הגאולה,
ניתן לומר שעם ישראל עבר תהליך מדורג שהוביל
לתוצאה של: "כבוד יהוה מלא את המשכן": בראשית הדרך במצרים, בנ"י היו פאסיביים ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמ' ו, ט). במעמד הר סיני, הם אמרו "נעשה ונשמע". שוב, העם הקשיב וקיבל מבלי ליזום. במעשה העגל, הערב רב עבר לקיצוניות השניה, בבחינת "…ויקומו לצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות כדברי רש"י.
בהקמת המשכן, היה שילוב של ציות לדבר ה' להקים את המשכן ע"פ תכנית אלוקית מדויקת. מצד שני, עם ישראל נרתם ותרם מכל הלב, וחכמי לב השתתפו בהכנת המשכן וכליו, דבר שגרם בסופו של דבר ל"כבוד יהוה מלא את המשכן", והתכנית האלוקית של "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", קרמה עור וגידים.
בפרשיות המשכן, הביטוי "ככל אשר צוה יהוה את משה", חוזר ח"י פעמים. השורש ע.ש.ה. חוזר כמאתיים פעם. כלומר, קיים שיתוף פעולה בין הצייתנות לתכנית האלוקית. מצד שני, הרצון להיות שותף בעשיית המשכן כדבר ה'.
התופעה הנ"ל, משקפת את השם: "בצלאל בן אורי בן חור": בצל – אל, כלומר צייתנות לא-ל, הבאה לידי ביטוי דרך השתקפות האור. "אור-י" = אור ה', שהוא אור פנימי נשמתי. מצד שני, בן "חור" – חירות פנימית. חור הסבא ובנה של מרים, בחר מיוזמתו להתנגד למעשה העגל, דבר שהוביל לרציחתו ע"י הערב רב.
עבודת ה' חייבת להיות ע"פ ההלכה כפי שנקבעה בשלחן ערוך, כאשר כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו. כדוגמא, נציין את התפילה. אלפים גודשים את בתי הכנסת, ואינה דומה תפילה של פלוני לתפילה של אלמוני. ישנם קצרנים, ישנם מקובלים, ישנם מניינים "מנגנים" כמו מנייני "קרליבך" ההופכים את התפילה לחוויה, בבחינת:
"לשמוע אל הרינה – ואל התפילה" (מלכים א, ח' כח).
אבא בנימין אומר על כך בגמרא:
"אין תפילה של אדם נשמעת אלא כשמתפלל אותה בבית הכנסת. שנאמר:
"ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו ה' אלוקי,
לשמוע אל הרינה ואל התפילה,
אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א, ח, כח).
מכאן שבמקום רינה – שם תהא תפילה" (ברכות ו ע"א).
הרי"ף בספר 'עין יעקב' אומר על כך:
"פתח הכתוב בשתיים: רינה ותפילה,
וסיים באחת: "אשר עבדך מתפלל לפניך". ללמדנו, שבמקום רינה שם תהא תפילה".
כלומר, : יש להתפלל מתוך רינה ושמחה.
"וכבוד יהוה מלא את המשכן":
התורה מעידה שאכן המטרה הושגה, והשכינה ירדה אל תוך המשכן, דרכו התחברה אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עתה, הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו.
כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה.
כדוגמא, נציין את דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את השכינה בתוכנו, ושיבנה בית מקדשנו – הקב"ה יענה לתפילתנו.
במילים אחרות, ברגע שנפעיל את ה- רצון – נקבל צנור רווי שפע אלוקי של אנרגיות רוחניות, אבל מה לעשות שרוב תפילותינו לבניין בית מקדשנו, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר" כדברי ריה"ל בסוף ספר "הכוזרי".
בתפילת "אשרי יושבי ביתך" נאמר: "פותח את ידיך – ומשביע לכל חי רצון". כלומר, הקב"ה זן ומפרנס לכל, והוא ממלא ו"משביע לכל חי", את ה-רצון שלו, ע"י צנור שפע היורד מהמרומים.
מסר חינוכי אמוני:
כמו במשכן, כך בחינוך ילדים, עלינו לשתפם בתהליך, דבר שיוביל להצלחתם.
כנ"ל בתחומים אחרים, בבחינת "באין תחבולות, יפול עם. ותשועה – ברוב יועץ" (משלי. יא, יד).
כמו כן, לעשות הכל לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה.
רבנו אור החיים הק' אומר: לפני ביצוע כל עבודה במשכן, היו צריכים לומר לשם יחוד… כמן שציווה ה' את משה. לכן נאמר פעמים רבות "כאשר ציוה ה' את משה"
רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה" (שמ' לה' ה'), וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לה, ה).
מילת המפתח בדברי קדשו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו יביאה", או כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מנשיאות הלב", דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה וערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזהר הק' – "רחמנא ליבא בעי".
הזהר הק' בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא:
קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.
לדברי הזוהר הק', הכול תלוי בליבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.
תופעה דומה, רואים אנו אצל בצלאל = בצל הא-ל, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.
הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ואמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. שנאמר: "ראשית חכמה – יראת יהוה שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י).
מדברי רבא ניתן ללמוד, שלא מספיק ללמוד תורה, אלא יש ליישמה הלכה למעשה. כלומר, עלינו לשאוף שחכמתנו תהיה מאוחדת עם ליבנו.
בעל "ספר החינוך" כותב במצות תפילין: "ומכלל המצוות שציוונו לתפוש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות תפילין – להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל – והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק".
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל, ע"ש חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו בצלאל: משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בצל – אל היית וידעת?".
הרב קוק (עין אי"ה ברכות) מסביר שמשה שינה מהטעם של המקודש מחברו {כלים}, קודם לחברו {משכן}, ולכן הקדים את הכלים למשכן – הנהגה רוחנית. בצלאל חשב על הכנת תשתית מעשית ע"י המשכן, לקליטת השכינה ע"י כלי הקודש.
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה,
כאשר צוה יהוה כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות לט, מג)
"מה ברכה בירכם? אמר להם:
יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.
"ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".
(תהלים צ, יז. רש"י ע"פ מדרש ת"כ לפרשת שמיני}.
"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) – המדרש אומר: אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).
משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית – "ככל אשר צוה יהוה את משה – כן עשו בני ישראל כל העבודה" (שמ' לט, מב).
רבנו-אור-החיים-הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה יהוה את משה", כי תיקנו שלוש הדרגות הרע" (שמ' לט, מב- מג).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "ויברך אותם משה": – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם".
רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו".
הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהלים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלהים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של ברכות, כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו, היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו, בבחינת הכתוב: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ, לד).
זהו היהלום בכתר הגאולה כדברי הרמב"ן שאמר: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים" (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות).
פועל יוצא מדברי הרמב"ן לגבי תקופתנו: למרות שארץ ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה גשמית ורוחנית, עדיין לא נגאלנו, ועלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו בהר ה', בעיר ציון וירושלים תובב"א.
לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב,
עם הקמת בית מקדשנו על מכונו ותפארתו.
א ויהי נעם יהוה אלוקינו עלינו". היות ונאמר לפני כן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ניתן לומר שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנו מבקשים ממנו שישרה עלינו את נעם זיו השכינה כדברי
.
ה"כלי יקר".
בפשט הדברים ניתן לומר, שכאשר הם נעשים לשם שמים ומכל הלב כפי שהיה בהקמת המשכן, מיד מרגישים בנועם ה'. כנ"ל בפעילות למען בית הכנסת ובית המדרש. כמו כן, בין איש לאשתו, בין רב לתלמידו, בין רופא למטופלו, בין מעסיק למועסק, בין אזרח תמים לפקיד, והרשימה ארוכה.
רצון לעזור המלווה בחיוך קל – יענה את הכול. "נעם ה'" ככתבו וכלשונו.
ב. ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה להצליח במעשה ידינו, ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).
ג. ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו. בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום, הדברים יכולים להתגשם אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה.
כדוגמא, נציין את פרי עמלנו בחינוך ילדינו. את הפירות, זוכים לראות לעיתים, רק לאחר עידן ועידנים. עלינו
לזכור תמיד את הפתגם: "כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".
"נעם ה" המלווה את מעשה משה רבנו:
הוא הצליח להעמיד את המשכן בצורת נס.
חז"ל מספרים לנו שבני ישראל לא הצליחו להעמיד את המשכן על מכונו בגלל כובדו, ואז הקב"ה ביקש ממשה רבנו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יעמוד מאליו, בעוד שכלפי חוץ, עם ישראל יראה כאילו משה עשה זאת לבדו. המעשה הנ"ל מעורר תמיהה, היות ולמעשה הוא לא עשה כלום, ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו!
הקב"ה רוצה להעביר לנו מוסר השכל:
כל מעשה שאנו עושים, נעשה מכוחו של הקב"ה, ולא מכוחנו.
כמו כן, לגבי קיום מצוות, זוכים אנו לקיימן רק מכוחו של הקב"ה, והוא זה שמשפיע בנו כוח בכל רגע ורגע לפעול.
לולא ההשפעה המתמדת משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר. ההבדל היחיד בין מצוה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות, נס הענקת היכולת הוא סמוי. כנ"ל לגבי כל פעולה שאנו עושים, הכול מכוחו יתברך. בעצם, השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה בבחינת הפתגם החזל"י: "לפום צערא אגרא".
משה רבנו אכן ליווה את הקמת המשכן מתוך התמסרות עילאית, וביטל את דעתו בפני דעת עליון, לכן הקב"ה זיכה אותו בכבוד הראוי להעמיד את המשכן על מכונו בצורה של נס גלוי.
משה רבנו שאף במשך חייו למלא את רצון ה', ולכן הוא נקרא "עבד ה', וזכה לנסים. גם אנו, ככל שנאמין בכוח עליון הזורם בעורקינו, כן נזכה להידבק בבוראנו, ולניסים ונפלאות.
"אלה פקודי המשכן" (שמות לח כא).
רק מנין הקשור לאלוקות כגון כספי צדקה וכו'
נחשב למניין (רבנו-אוה"ח-הק').
"והייתם נקיים מיהוה ומישראל" (במ' לב כב).
משה רבנו: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן,
אני נותן להם חשבון" (מ. תנחומא פקודי, סימן ז).
שקיפות בכספי ציבור.
"אלה פקודי המשכן" – משה רבנו מסר לעמ"י דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות מתרומת מחצית השקל שיועדה למלאכת המשכן, למרות "שאין הברכה שורה בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי" כדברי הגמרא (בבא מציעא מב ע"א).
משה רבנו מלמד אותנו מהי שקיפות בכספי ציבור.
על כל מנהיג למסור דו"ח על ההכנסות וההוצאות בכלל, ולצורכי קדושה בפרט כמו בתכנ"ס וכו'. חכמים שואלים במדרש: (תנחומא פקודי, סימן ז) מדוע משה רבנו מסר דו"ח לבני ישראל, הרי נאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? על כך הוא עונה: "ולמה עשה, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין… והיו אומרים… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". משה רבנו אכן קיים את הכתוב "והייתם נקיים מיהוה, ומישראל" (במ' לב כב).
המדרש אומר שמשה רבנו שכח את הווים/המסמרים, היות ולא רואים אותם, ולא הסתדר לו החשבון. הקב"ה פקח את עיניו וראה אותם ברוח הקודש. מיד צעק בקול: "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וציפה ראשיהם, וחישק אותם" (שמ' לה, כח).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וכאן אמר אלה פקודי. פירוש לאלה יש מנין, ואין הקפדה. כי מנין זה אדרבא – מנינו תביא הברכה. כי כל פרט שירבה במספר, תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה. והטעם להיותו של המשכן".
רבנו לומד מהמילה "אלה" – "לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה אדם מקניינים המדומים {כגון ממון יכו'}, אין מנינו מנין… אבל מנין זה – עומד לעולם. והטעם להיות מנין המשכן המופלא – אשר שכן שם אלוקי עולם".
כדוגמא, מציין רבנו את משמעות השם "יששכר": "רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו – מה יתרון לאדם בכל עמלו. והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא" (במ' כו כג).
יששכר = יש שכר, היות והוא נמשל ל"חמור גרם… ויט שכמו לסבול" (בר' מט, יד – טו) על העיסוק בתורה, הקב"ה משלם שכר הגון בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.
"ויעשו בני ישראל,
ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמות לט, לב).
"מחברת הכללות בקיום התורה – ניתנה להתקיים בכללות ישראל…
ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט).
פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך,
ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.
ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אור-החיים-הק').
חשיבות האחדות בתוך עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל"? על כך עונה רבנו:
"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.
על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, בן בלהה שפחת רחל, שהיה השבט המאסף במדבר.
על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).
"אור זרוע לצדיק" – לרבנו-אור-החיים-הק',
ורבנו אברהם גרשון מקיטוב ע"ה. יום ההילולה – כ"ה אדר.
הצלת רבנו גרשון מעונש מוות – בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.
הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה – גיסו ותלמידו של הבעש"ט, נשלח ע"י רבו מפולין לא"י, כדי לעורר רחמי שמים על עמ"י, אצל אבותינו הקדושים במערת המכפלה. הבעש"ט אף ביקשו למסור את נפשו בשל כך, היות ונגזרה על עמ"י גזירה קשה: שתישכח מהם חלילה, התושב"ע.
הבעש"ט גם ביקשו להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק' היושב בירושלים, ולהשתדל להיכנס לישיבתו הרמתה, כדי ללמוד מתורתו, ובפרט תורת הנסתר. הבעש"ט אמר לגיסו, שיש לרבנו שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה, והשניה לתורת הנסתר. לדעת רבים אכן נפגשו, והתברר שרבנו-אוה"ח-הק' היה רואה בחזיון לילה את הבעש"ט, בהיכלו של משיח.
רבינו גרשון מחליט לנסוע למערת המכפלה כמצות רבו, למרות שרבנו-אוה"ח-הק' ביקשו של ילך, בגלל הישמעאלים האכזריים שאסרו על היהודים להתפלל במערת המכפלה.
רבנו גרשון מחליט בכל זאת ללכת, כפי שהורה לו רבו, הבעש"ט. הוא החליט לשחד את שומר המערה, ואכן הוא נתן לו להיכנס, אבל רק לרגעים אחדים. בשהותו במערה, רבנו התפלל, ומרוב התלהבותו, הוא שהה יותר זמן. בינתיים, השומר התחלף. השומר השני שלא זכה בשוחד, הזעיק את השוטרים הישמעאלים שלקחו את הרב למשפט. במשפט בזק, השופטים גזרו עליו עונש מוות. את הרב, הם החזיקו בתא הנידונים למוות.
רבנו-אור-החיים-הק' שידע על הגזירה האיומה, נחלץ להצילו. הוא שלח לו לכלא, מגילת קלף בו נכתבה פרשת עגלה ערופה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רבנו גרשון קיבל את הגיליון וקרא אותו. הוא כתב לרבנו-אוה"ח-הק' שיחכה לו בליל השבת עד שיגיע אליו. רבנו לא ערך את הקידוש, וציפה לבואו.
רבנו גרשון מקיטוב אכן הגיע בליל שבת אצל רבנו. לאחר הקידוש, סיפר רבנו גרשון על הצלתו הנסית.
עם שחר, התחוללה מהומה בבית הסוהר בין הממונים והשומרים. האסירים ובתוכם רבנו גרשון, ניצלו את המצב, וברחו חיש מהר מהמקום.
הבעש"ט שאף להגיע לא"י כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק', ובכך להביא את הגאולה. אכן, הוא, שמשו וביתו אדל הגיעו עד טורקיה, אבל מניעות רבות מנעו בידם להמשיך.
הבעש"ט הבין שמן השמים מונעים בעדו מלהיפגש עם רבנו-אוה"ח -הק'.
התברר אח"כ שרבנו-אוה"ח-הק' אמר לרבי גרשון, שיודיע לגיסו הבעש"ט שאין טעם להגיע. רבי גרשון אכן שלח מכתב בנידון לגיסו, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. ('קהל חסידים' לגה"ח רבי אהרן וואלדן זצ"ל).
"אראנו נפלאות" –
לרבי חיים מוולוז'ין – ושכר התרומה מכל הלב.
מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שחיבר ספרים רבים, ביניהם הפירוש על התורה "העמק דבר", וכן "נפש החיים" וכו'. כדי להחזיק מבחינה כלכלית את ישיבת "וולוז'ין בראשה עמד, הוא מינה שליח אותו שלח לאסוף תרומות מהישובים סביב. השליח נהג בפשטות וענווה, בעוברו מכפר לכפר לאיסוף תרומות לאחזקת הישיבה.
השליח המסור הזדקן והתעייף, כך שהיה קשה לו להמשיך במסעותיו לאיסוף תרומות.
ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, מינה במקומו שד"ר אחר. השליח החדש, לקח את התפקיד ברצינות, ונהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים, והחל במלאכת הקודש לאיסוף התרומות, בהתאם לרשימת "תמכין דאורייתא" {התומכים בלומדי התורה} אותה קיבל מרבנו חיים ע"ה.
בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום, בטענה שהשנה לא הרוויח מספיק.
בשובו של השליח מאיסוף התרומות, הוא התייצב אצל ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין עם הפדיון.
מעיון ברשימת התורמים, תהה רבנו חיים מדוע אותו יהודי סירב לתרום. הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם בעין יפה, "תמידין כסדרן". הרב החליט לבקר אצל אותו יהודי. בהגיעו אליו, היהודי קיבל אותו בכבוד רב. רבי חיים שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם ענה לו: "השנה לא תרמתי, בגלל שראיתי שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואיני רוצה שתרומתי תממן סוסים.
הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש את מחשבות וכוונות התורם, כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה, בהתאם לכוונתך.
לשמע הדברים הנעימים המתקבלים על הדעת, האיש שלנו תרם בעין יפה.
בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת את ספר שמות – ספר הגאולה.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי
בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו – וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:
א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},
ועל זה אמר בעד ערי אלוקינו – ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור – כפי ההכנה הראויה".
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ומתהווה, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים"
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים – חיים אַבּוּאלְעָפְיָא
א. חיים אַבּוּאלְעָפְיָא
חיים אבולעאפיא היה בנו של רבי יוסף שמואל אבולעאפיא שבא למוגדור כשד״ר מטבריה. (ראו לעיל המצבה שלו). קברו היה מכוסה כולו בפטרייה, כך שאי אפשר היה לקרוא את הכתובת הארוכה שעליו. הוא היה סבא רבא של מר סידני קורקוס שסיפר עליו שהוא היה סוחר מכובד בעיר. לימים, עבר לאנגליה ולא כל כך הצליח שם. לאחר מכן ניסה את מזלו בפריז. גם שם לא שבע נחת ועל כן חזר למוגדור ונפטר בה בשנת 1932 (התמונות באדיבות סידני קורקוס).
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים – חיים אַבּוּאלְעָפְיָא
עמוד 42
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
La Néchama est l’action juste, l’intuition de la Torah pure, selon le Zohar. Par contre la Rouah n’a aucune fonction. La Néfech est la lumière de l’esprit qui la reçoit de la Néchama qui a son tour est liée au monde divin, une vraie chaine « …. L’individualité (néfech) c'est l'éveil d’en-bas, qui est attaché au corps. Telle la lumière de la flamme… »'1 en revanche, la Néchama étant dans le monde supérieur, elle se retire quand l’homme commet un péché suivi d’un ensemble d’autres péchés puisqu’il ne peut résister à la tentation malsaine. Le terrain de ce combat est le corps…
"Chekhina est un mot féminin hébraïque signifiant Présence divine, utilisé pour désigner la présence de Dieu parmi son peuple, le peuple d'Israël ou l'immanence divine dans le monde, particulièrement dans le Temple de Jérusalem."
Dans un autre passage du Zohar, la Malkhout (séphira), procure l’esprit au corps ainsi que ses autres membres tant dit que les forces du mal donnent la chair, les veines. La peau est donnée par le ciel. Ce dernier uni avec la terre, donne à l’homme les principaux éléments qui sont acquis par tous les êtres vivants « …mais l'ensemble (corps humain et corps mondain) est à l'image de la Torah : celle-ci est entièrement composée de sections et de chapitres juxtaposés ; lorsqu'ils sont bien arrangés ensemble, ils deviennent un corps ». A ce stade, deux observations importantes se dessinent :1/ nous sommes en face des réalités en désaccord qui nous poussent à donner un sens à notre vécu. 2/ Le concept du corps et sa relation avec l’Âme sont bien perçus dans le Zohar et nous amènent à bien les cerner et les comprendre. Le corps dans le Zohar n'est ni mauvais ni bon c’est juste un endroit ou l’Âme réside sauf que certains passages le voient bien ou mal vu son association avec les séphirot et les degrés de la pureté qui les concerne comme on a déjà mentionné. Malgré cela, le Zohar a su comment échapper à l’antagonisme puisqu’il a classé le corps en 3 types : (corps malsain, l’irrécupérable est divin (qui peut être sauvé après un péché)) l’union entre le corps et l’Âme disparait aussi pendant le sommeil, voir même est remise en question, selon le Zohar on appelle le sommeil "la petite mort" – La nuit est synonyme de la mort dans le Zohar. C’est une force du mal de l’autre côté et à la chékhina qui juge l’Âme pendant le sommeil. Ainsi l'arbre de la vie s’éloigne de l’arbre de la connaissance, que ça soit en bien ou en mal, et apparait la mort. Cette dernière, lorsqu’elle est réelle et absolue, la chékhina, comme nous l’avons citée, prend l’Âme pour la juger définitivement.
La mort.
Elle est décrite sous forme de processus avec des étapes qui n’arrivent pas eu même temps sur le corps et l’Âme, débutant avec le premier jugement comme la petite mort. A Roch Hachana, le nouvel an juif, quand le Divin désigne la personne qui va mourir au courant de l'année selon les actes que cette personne va commettre, le Zohar va loin en parlant d'une mort protectrice, c’est à dire celle qui anticipe les péchés à commettre dans le futur d’une personne et qui l’amène à s’éloigner de la sainteté (en hébreux Kédousha).
" Viens et observe : tant que les jours de l'homme tiennent dans les degrés supérieurs, il subsiste en ce monde, dès qu'ils ne s'y maintienent plus, il en sort et descend en bas, il s'approche du degré où réside la mort, alors on prend la permission de faire partir l'Ame. Elle traverse le monde d'un seul vol, en laissant les corps impurs, sont heureux les justes qui ne se sont pas souillés et en lesquels ne demeure aucune impureté ». Vient après la 2eme phase du jugement qui réside dans les 30 derniers jours de la vie de l’homme ce dernier perds complètent le contrôle sur son Âme, il doit répondre à tous ses actes. Par cette phase, le Zohar s’aligne avec le Talmud.
L’heure de la mort ce n’est pas seulement le moment où l’homme s’éteint, mais c’est un moment d’éveil où il va être doté d’un esprit secondaire quand il voit ses parents ou ses proches morts avant lui qui viennent l’accueillir avec joie s'il a été juste. S'il ne l'était pas ils s’attristent pour lui ; il voit surtout Adam, le premier homme, qui vient l'avertir de la situation, étant donné que lui-même a commis le premier pêché. Vient aussi l'ange de la mort, la Chékhina, enfin l’Âme quitte le corps et revient vers son lieu d’origine ; alors une séparation s’annonce de nouveau, la Néchama sainte revient et s’installe dans les hauteurs, l’Ange de la mort n’a aucune prise sur elle qui ne subit aucun jugement. Par contre, la Néfesh reste attachée au corps et porte son deuil pendant 7 jours sous la terre, l’Âme rejoint encore le corps pour un autre jugement appelé Din-hakéver, la néfech sera punie durant toute l’année pour les péchés commis pendant la vie de l’homme jusqu’à la décomposition totale du corps. Elle fait le va et vient, d’où la communication entre les morts et les vivants pendant cette période.
Sachant que l’Âme qui a commis des péchés peut être purifiée pendant cette année dans le feu de la Géhenne,14 elle est sauvée après – sauf le cas des Âmes perdues à jamais. En ce qui concerne les Âmes qui n’ont pas pris en compte le commandement primordial de la procréation ; elles retournent habiter d’autres corps sur terre, les Âmes font la migration ־ sujet déjà traité au début de la Kabbale – une sorte de punition pour certains péchés commis sans qu'ils transgressent une loi universelle. Certains Kabbalistes parlent déjà de 3 réincarnations et le Zohar traite ce phénomène dans la citation suivante :
« …l’homme s'aperçoit que son arbre ne produit rien. Il le déplace et le replante ailleurs. Plusieurs fois. Comme il est dit : tout cela Dieu le fait trois fois chez un homme (Job 23, 29)". On remarque dans le sens de cette citation, la manière restrictive et l’unicité des concepts contradictoires liés à la migration et l’emplacement dans l’enfer. Ce n’est qu'après un certain temps que l’auteur de la partie Raya Méhémna et Tikkouné Hazohar va faire au niveau de la réincarnation une séparation entre les différentes parties de l’Âme. Dans le judaïsme traditionnel la réincarnation des corps a toujours était un élément fondamental sauf que la question qui se pose à notre niveau est : comment une seule et unique Âme a habité plusieurs corps ? Autrement dit, si tous les corps du monde un jour se relèvent de la poussière, qu’arrivra- t’il aux corps où une unique Âme a été implantée ? Rabbi Yossi a donné une réponse en disant que les corps qui ont subi un grand échec et chuté, seront effacés comme s'ils n’avaient jamais existé, comme les arbres secs qui ne donnent jamais de fruits. Par contre, seul le corps où l’Âme a été implantée réussira à être sauvé puisqu’il a bien entretenu la racine de cette Âme. S’ajoutent aussi les travaux de Gershom Scholem, le chercheur spécialiste de la mystique juive, « Von der mystischen Gestalt der Gottheit, Surhkamp Verlag Frankfurt Am Main, 1973 ». D’autre part, le Zohar se concentre surtout sur le chemin que prennent les Âmes après qu’elles se séparent du corps. Il a des étapes et des circonstances importantes sui s’opèrent lors des séjours entre le monde inferieur et supérieur,16 un vrai tableau de cosmologie juive et de littérature des Hékhalot.
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
Page 53
מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז- קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי-פרק שני-ישראל בערב מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה
פרק שני
ישראל בערב מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה
בספרו של הד״ר י. בן־זאב ״היהודים בערב״ מכונסים מקורות ערביים, שלא הוקדשה להם תשומת־לב הראויה, על ישוב יהודי בחצי־האי ערב. תוך השאר עומד כאן המחבר על ״ישראל האובדים״, בהקבלה ל״ערבים האובדים״, כלומר על בני־ישראל, שחדרו למדבר ערב בימי־קדם, ישבו כשבטים נפרדים — לפני התלכדותם לאומה ישראלית אחת.
על אלה, בדומה ל״ערבים האובדים״, לא נשאר לנו אלא זכר עמום בלבד. במאמרי, שנתפרסמו בהוצאות שונות, ומהם כונסו כאן, בחלק ג,, הוספתי כמה מסורות ודברי־עדות מפי אנשים חיים ומפי אנשים שאינם עוד בחיים על גורל התישבותם של יהודי ערב, ובראש וראשונה על יהודי ח׳יבר.
מתוך כל הידיעות שברשותנו ניתן להסיק, שחדירתם של שבטי־ישראל אל חצי־האי התחילה מן הצפון. ראשוני המתישבים, בימי בית ראשון, היו, כנראה, עובדי־אדמה וכן מגדלי־גמלים ורועי־צאן, שחיפשו מקומות־־מרעה לעדריהם. על שבט ראובן נאמר במפורש: ״ולמזרח ישב עד לבוא מדברה, למן הנהר פרת, כי מקניהם רבו בארץ גלעד. ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגריאים ויפלו בידם וישבו באהליהם על כל פני מזרח לגלעד״ (דהי״א ה, ט—י). וכן מסופר על בני שמעון, שישבו בעריהם בנגב עד ימי המלך דוד: ״וילכו למבוא גדר עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם, וימצאו מרעה שמן וטוב, והארץ רחבת־ידים ושקטת ושלוה… ויבאו אלה הכתובים בשמות בימי יחזקיהו מלך יהודה ויכו את אהליהם ואת המעונים אשר נמצאו שמה, ויחרימם עד היום הזה, וישבו תחתיהם כי מרעה לצאנם שם״ — (דהי״א ד, לט—מא).
מן הראוי להטעים, ראשית־כל, ששבט שמעון היה מעורב עם שבט יהודה, ולבסוף נבלע בו לגמרי, באופן שהפשיטות במדבר ערב נערכו בעצם על־ידי שני שבטים אלה. שנית, בזמן עריכת רשומות אלה, כלומר, בסוף תקופת פרס (דהי״א ד, לט—מב), ישבו בני שמעון בוואדי סרחאן ובצפונו של מדבר ערב.
הפיסקה החשובה ביותר היא זו, שמדובר בה על שני השבטים ומחצית השבט מעבר הירדן: ״בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה, מן בני חיל, אנשים נשאי מגן וחרב ודרכי קשת ולמודי מלחמה, ארבעים וארבעה אלף ושבע מאות וששים יצאי צבא, ויעשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים וכל שעמהם, כי לאלהים זעקו במלחמה, ונעתור להם כי בטחו בו. וישבו מקניהם, גמליהם חמשים אלף, וצאן מאתים וחמשים אלף, וחמורים אלפים, ונפש אדם מאה אלף, כי חללים רבים נפלו… וישבו תחתיהם עד הגילה״ (דהי״א ה, יח—בג) א.
הערות מהמדיה: הגריאים – יהודים בחצי האי ערב
בן-צבי מזכיר כי היו יהודים שנדדו לחצי האי ערב, חלקם עוד מימי הבית הראשון והשני, והתיישבו באזורים כמו תימן, חג'אז (מדינה, מכה, ח'ייבר), ויתר חלקי ערב.
מקור השם "הגריאים"
ייתכן שהכינוי "הגריאים" נגזר מהשם "הגרים" או קשור לישמעאלים שהיו צאצאי הגר המקראית. היהודים שחיו בקרב הערבים אימצו לעיתים מסורות מקומיות, אך שמרו על יהדותם.
לאור הקטעים המצוטטים אין להטיל ספק בכך, שהיה קיים מגע מתמיד לא רק בין השבטים האלה לבין המעינים והאדומים, אלא גם בינם לבין ההגריאים והישמעאלים, כלומר, לבין שבטי הבדווים, שנדדו בוואדי סרחאן ובחצי־האי. ברי הדבר, שבכמה מקומות הם התיישבו ישיבת־קבע בנאות־המדבר, ואף נדדו בו, במדבר, לארכו ולרחבו.
הכתוב מפרט, תוך השאר, את השבי והמלקוח, היינו, נפש אדם. היו אלה בעיקר נשים וילדים. בני השבטים נשאו, כמובן, את השבויות לנשים ולפלגשים, שילדו להם בנים. ואם אמנם היו הנשים עלולות להשפיע על ילדיהן, או גם על בעליהן, ולהטות לבם לעבודת אלילים, הרי מסתבר, מצד שני, שבשעת חדירתם של אותם השבטים אל המקומות הללו הביאו עמם את דתם והשליטו את אמונתם באל שדי, אלוהי ישראל. הכתוב קובע בצורה מפורשת: ״לאלהים זעקו במלחמה… כי בטחו בו״. לפנינו אפוא מקור נוסף על חדירת השבטים לצפון ערב והביאם עמם את אמונתם הישראלית המונותיאיסטית.
כאמור, דלים הם המקורות בענין התפשטותה של היהדות בקרב השבטים, הקרובים לישראל קרבת גזע ולשון, כגון גיורם של האדומים על־ידי יוחנן הורקנום (126 לפסה״נ).
בספרות התלמודית־מדרשית מוצאים אנו קצת ידיעות על קיומו של ישוב יהודי בצפונו של חצי־האי ערב בתקופה ההיא, המגשרת בין ה״התנחלות״ בימי גלות בבל לבין זמנו של מוחמד. אמנם לא תמיד ברור, אם מכוונות אותן ידיעות ליישובם של בני גולה, שמוצאם מארץ־ישראל, או למתייהדים מבני השבטים המקומיים.
ידוע לנו דבר גיורו של שבט יטור על־ידי יהודה אריסטובולוס (בשנת 104—103 לפני מנה״נ). בשנת 49 לפני מנה״נ נתן מלך כאלקיס־יטור מקלט לבניו ולבנותיו של אריסטובולוס השני. כמו־כן ידוע לנו ענין קיורם של יושבי חדייב. מבני מלכות חדייב השתתפו במלחמת היהודים ברומאים! ואחד מאנשי חדייב, חגירא בן נבטאי, הצטיין במעשי־הגבורה שלו במלחמת הבית השני (יוסף בן מתתיהו, מלחמות, 1, יא, ה).
מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז- קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי-פרק שני-ישראל בערב מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה
עמוד 37
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הקרע ו״ההיפרדות״ מהרב שך
בחודש מרץ 1990 בשלו התנאים למהלך הפוליטי הגדול שאמור היה לפרק את ממשלת האחדות הלאומית ולהקים במקומה ממשלה בראשות שמעון פרס, בתמיכתה של ש״ס. אריה דרעי, שהכיר את עמדותיו המדיניות של הרב יוסף – שגרס כי פיקוח נפש מתיר ויתור על שטחים תמורת שלום – היה משוכנע שהרב יוסף יתמוך במהלך כזה. דרעי גם ידע שהרב יוסף מבקש להתנתק מאפוטרופסותו של הרב שך וזו תהיה ההזדמנות הנאותה לעשות זאת.
דרעי העריך שהרב שך יעמוד בפני עובדה מוגמרת ויקבל את המהלך בדיעבד כדרך שהחרדים מקבלים גזירות אחרות. ביום ההצבעה בכנסת נעדרו ממנה חברי הכנסת של סיעת ש״ס וללא קולותיהם נפלה ממשלת שמיר.
ואולם, אריה דרעי לא העריך נכונה את תגובת הרב הישיש, וטעה בהערכתו ששך ישלים בדיעבד עם עובדה מוגמרת. הרב שך לא הסכים להיות שותף לתרגיל של דרעי, ופירש את התנהגות ש״ס ודרעי כמרד בסמכותו הרבנית וכעלבון שאין לו כפרה. דרעי לא העריך נכונה גם את עומק הטינה שרחש הרב שך למחנה השמאל. מנחם פרידמן טוען שהשמאל נתפס בעיניו כמי שמבקש להתבולל בגויים ובתרבותם וכמי שמבקש לטשטש את ההבדל בין יהודי לגוי.
לדעת הרב זוהי הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לעם היהודי. הציונות לתפיסתו היתה מיוצגת על ידי השמאל, ומנקודת מבט זו, הימין, על אף עמדותיו ביחס לארץ־ ישראל ולשטחים, הוא הרבה יותר יהודי, ועד כמה שהדבר יישמע אירוני גם פחות ציוני.
השמועות שהגיעו מחצרו של הרב שך דיברו אודות הטלת חרם על הרב יוסף, על דרעי ותומכיהם. אריה דרעי, שגדל בחצרות הליטאים, הבין שעם כל העוצמה הפוליטית שלו ושל הרב יוסף אין בהם די כוח לעמוד בחברה החרדית בפני חרם של הרב שך. החרם עלול היה לפרק לחלוטין את ש״ס כיוון שהוא יטלטל אלפי אברכים ספרדים/מזרחים ויעמידם בפני בחירה בין נאמנות לש״ס לבין נטישת הישיבות, שרובן סרות למרותו של הרב שך. נשקפה סכנה שמערכות חינוך ודת ייסגרו, אלפי עובדים יפוטרו וייווצרו קרעים בתוך משפחות בין תומכי יוסף לתומכי שך. תוכניתו של הרב עובדיה יוסף להתנתק מהאפוטרופסות האשכנזית היתה קרובה למימוש ונשענה באופן רציונלי על כוחה הפוליטי של ש״ס. אולם לרב עובדיה יוסף לא היו די כוח ועוצמה אפילו בתוך תנועתו על מנת לגבור על הרב שך הישיש, שהעוצמה שהיתה נתונה בידיו בתוך עולם הישיבות ובחברה החרדית עלתה בימים ההם על כוחה הפוליטי של ש״ס ועל כוחו של הרב יוסף. אנשי ש״ס חששו מחרם שירחיקם מעולם הישיבות. הסיפורים על הסבל הרב שחוו ״פועלי אגודת ישראל״ בעקבות חרם שהוטל עליהם בשנות השישים, כשהעזו להפר הוראה של ״מועצת גדולי התורה״ והצטרפו לממשלת בן־גוריון, עדיין מסופרים והם בעלי ויטאליות רבה במגזר החרדי. ציבורים רחבים בחברה החרדית מאמינים עדיין שמותו של מנהיג ״פועלי אגודת ישראל״, בנימין מינץ, שאירע בסמוך להפרת ההוראה של ״מועצת גדולי התורה״, היה תוצאה ישירה ומיידית של אותו החרם.
אריה דרעי הבין את מגבלות כוחו ונכנע. הוא הגיע בשעת בוקר מוקדמת לביתו של הרב שך, התנצל בפניו, הצטדק והיכה על חטא. הרב עובדיה יוסף, שלא גדל בעולם הישיבות הליטאי, לא ויתר על המאבק ואף כינס את ״מועצת חכמי התורה״ בניסיון להשפיע על הרבנים שיתמכו במהלך החלפת הממשלה. כשנפתחה ישיבת המועצה הסתבר לרב יוסף ששלושה מחבריו במועצה, הרב שבתאי אטון, הרב שלום כהן והרב שמעון בעדני תומכים בעמדת הרב שך ולא בעמדתו. כמו אריה דרעי הבינו שלושת הרבנים שש״ס עדיין איננה יכולה להשתחרר מהאפוטרופסות הליטאית ולפעול כמפלגה עצמאית. הם הודיעו לרב יוסף באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאם יתמוך בהקמת ממשלה עם שמעון פרס בניגוד לדעתו של הרב שך, הם יגישו לו מכתבי התפטרות ואליהם יצטרפו גם שלושה מחברי הכנסת של ש״ס הקשורים לרב שך. מהלך זה כמעט גרם לחיסולה של ש״ס. הרב יוסף נכנע, וש״ס כמפלגה פוליטית לא המליצה לנשיא להטיל על שמעון פרס את הרכבת הממשלה. למחרת היום הרב יוסף ״ירד לבני ברק״ לפגישה שנערכה בביתו של הרב שך שדרש מש״ס כניעה מוחלטת. הוא הבהיר לרב יוסף שהוא עצמו מנע את פירוקה של ש״ס ולפיכך חייב הרב יוסף להישמע לדעתו ולתת את ראשות הממשלה ליצחק שמיר ולא לשמעון פרס. הרב שך אף הגדיר את הצבעתה של ש״ס בהפלת ממשלת שמיר כ״חילול השם״. ש״ס תמכה אפוא ביצחק שמיר.
התרגיל הפוליטי הגדול (שזכה כאמור בתקשורת ובתודעה הלאומית 74. דיין. שם, עמ׳ 277. בשם ״התרגיל המסריח״) שנועד לשנות סדרי בראשית לא רק בהחלפת ממשלה בישראל אלא גם ביסודות המבנה הפוליטי של החברה בישראל – כשל. הרב שך, הוכיח לכל שהוא עדיין השולט האמיתי בחברה החרדית ובעולם התורה, וגם במסגרת הפוליטית של בני עדות המזרח בחברה החרדית. למרות שהקים מפלגה משלו, ובכך נתן בידי הרב עובדיה יוסף ואריה דרעי אמתלה להתנתק מאפוטרופסותו, עדיין אחז בש״ס ומנע ממנה את יכולת ההכרעה הלאומית. עמדה זו של שלילת יכולת הכרעה מהספרדים ומש״ס בענייני ציבור הדריכה את הרב שך לכל אורך העשור הבא. ככל שגדלה עוצמתה של ש״ס, כן גברה אחיזתו של הרב בה, שהקפיד למנוע ממנה את העצמאות לה ייחלה.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הקרע ו״ההיפרדות״ מהרב שך
עמוד 209
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"-הרב משה אסולין שמיר.
"א-ח-ד-ו-ת" = אח + אחד + אחות + א-ת.
אחדות עם ישראל = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.
אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה במהרה.
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).
משה רבנו הקהיל את בני ישראל למוחרת יום הכיפורים,
כדי למשוך את אותה אחדות המאפיינת את כיפור – לכל השנה (כלי יקר)
"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.
כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.
כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.
ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמות לה, א).
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.
רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.
וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".
כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".
"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.
רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.
בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים? על כך עונה רבנו:
"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".
ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.
על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:
בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".
רבנו-אור-החיים-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).
"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?
רבנו-אור-חיים-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.
"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".
תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.
תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.
רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".
כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.
"ויקהל משה".
הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,
ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים
להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).
כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".
בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.
המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).
מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת", כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.
אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.
הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"ששת ימים תעשה מלאכה –
וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות לה, ב).
השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.
ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה
(זהר, שמ' פח, ע"ב)
"לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה"
("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.
על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.
לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".
את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:
אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.
קדושת המקום – וקדושת הזמן.
התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.
כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.
פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט – מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי – יהיה לכם קודש".
רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".
גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".
רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).
רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?
רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.
הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".
רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.
רבנו–אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.
"וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.
ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)
אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.
בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.
הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא – כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.
רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.
"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.
"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".
יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.
"ויאמר משה אל בני ישראל:
ראו קרא יהוה בשם – בצלאל בן אורי בן חור…
וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,
בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.
ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).
רבנו-אור-חיים-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי = שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.
על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.
ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.
רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.
הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".
ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.
בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.
מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.
סגולת אמירתה גם בערב שבת,
והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.
"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.
"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.
הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס 24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".
מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.
בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).
הרמב"ן כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".
מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".
רבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.
"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).
"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).
"ולמות מתוך תורה חשבתי,
ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).
מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.
."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.
בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.
רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.
יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.
רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.
לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.
צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.
הפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.
אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.
המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.
בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.
כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.
המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,
ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
.
לברכה והצלחה לספרי "להתהלך באור החיים". וכן לזכות לברך על המוגמר על ספרי החדש: "להתהלך באור הגאולה"
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים -כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא
כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא
סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא
ר׳ יוסף שמואל אבואלעפיא, בן הרב מאיר יששכר, נולד בשנת תר״ה [1845]בטבריה למד אצל רבי רפאל מאמאן. בשנת תר״ל [1870]החל את שליחותו כשד״ר בלוב, תוניסיה ואלג׳יריה. לאחר מכן, הגיע למרוקו לקזבלנקה וטנג׳יר, כיהן כרבה של מזגאן [עיר חוף בין אצווירא לבין קזבלנקה], ובשנת תרמ״ו [1886] הגיע לאצווירא וכיהן בה כרב העיר עד למותו בשנת תר״ן [1890]
רבי יוסף אבואלעאפיה חיבר חיבורים רבים שאחדים אבדו בשנות נדודיו. לאחרונה ראה אור ספרו דרכי איש בהוצאת אהבת שלום, ירושלים(ראו להלן, תמונת הכריכה). להלן דברי נכדו מר סידני קורקוס:
״רבי שמואל אבואלעפיא הוא סבא רבא שלי, האבא של חיים אבואלעפיא, בעלה של סבתי חנה אבואלעפיא. הגיע מפלסטינה בכוללות, ובשל ידיעותיו המפליגות, נתבקש על ידי פרנסי הקהילה להישאר ולהיות דיין בבית הדין. הוא שייך לענף הראשי של משפחת אבואלעפיא בטבריה, צאצא ישיר של ׳עץ חיים׳, רבי חיים אבואלעפיא בונה ומחדש הישוב בטבריה"
אֶרֶץ חֵפֶץ תְּמָרֵר אֲמַרְיָה אוֹי כִּי אִבְּדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ
אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ
ציון
טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף
5-אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה / וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה
כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי / אָב בְּחָכְמָה וְרַךְ בַּשָּׁנִים
חָכָם חֲרָשִׁים / מִגֶּזַע-הָאֵיתָנִים הָרַב הַמֻּבְהָק / וְנוֹגָהּ לוֹ כְּבָרָק
פְּרִי עֵץ הַחַיִּים / נָאווּ לְחָיָיו בַּטּוּרִים
10-לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד כִּי סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא
הַקֹּדֶשׁ נִשְׁבָּה וְתוֹרָה צוֹעֶקֶת בְּמַר
אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה דּוֹרֵשׁ
מֹר נִיהוּ
כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא זצ"ל
והיתה מ״כ בב׳ בש״ק כ׳ לְחֹ[דֶשׁ]
שְׁנַת אוֹר שִׁמְשִׁי חָשַׁךְ
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים -כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא
עמוד 41
פרשת "כי תישא"-הרב משה אסולין שמיר
חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,
כמו שהרפורמים – מזייפים את היהדות.
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,
כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,
דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',
ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,
ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).
בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה
דרך "אמצעי מוחשי",
כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).
(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).
ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב (רבנו אברהם אבן עזרא).
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
עגל הזהב בימינו – האמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",
ההולך ומתפרק לנגד עינינו – מאז הטבח בשמחת תורה תשפ"ד.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".
ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י).
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:
סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).
הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר (שמ' לג לה) "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.
איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק.
ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה.
הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"
הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.
הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.
"אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".
"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".
הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:
"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".
יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.
הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".
הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".
השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.
הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".
יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.
בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:
"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".
י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.
רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.
ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.
"וישכימו ממחרת:
א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.
ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).
התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים,
גופים ציבוריים כמו עמותות ומפלגות.
בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",
באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".
במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:
"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).
אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:
בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.
בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.
בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.
בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).
התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).
הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.
המדד להצלחת האדם בחיים,
אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.
לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.
לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות
בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.
"כי תישא את ראש בני ישראל –
לשון נשיאות ראש שהוא לשון מעלה…
בחינת הקדושה – נשיאת ראשו.
החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).
"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,
ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,
זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".
מחצית השקל – תיקון חטא העגל
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).
מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.
"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,
והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).
"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".
מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.
"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.
"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).
משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".
סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".
התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".
"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".
רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.
האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.
מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.
מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.
גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:
מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.
מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.
הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".
בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.
על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.
כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).
כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמם – אדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.
"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).
"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".
שקלי המן:
כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.
מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000. מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000
שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.
עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000
"זכר למחצית השקל":
למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.
הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".
ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".
כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.
קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".
נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.
ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.
מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.
ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.
לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).
"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.
בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).
בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.
כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.
במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".
רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.
לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.
הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".
בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.
דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".
"אך את שבתתי תשמרו,
כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…
ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…
ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).
רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",
חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).
מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.
"ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).
להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.
מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".
"ושמרו בני ישראל את השבת".
7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק':
מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?
מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?
רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.
א. עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.
ב. אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.
ג. "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".
ד. "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.
ה. רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.
בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.
ו. "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".
כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.
ז. "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".
מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.
כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.
מוסר השכל:
עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.
"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,
עם מקדשי שביעי.
כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).
איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.
"בבא סאלי" מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:
"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".
א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.
ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.
ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.
"כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.
ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס
על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.
אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:
האות שמעל ר' היא – ש'
האות שמעל א' היא – ב'
האות שמעל ש' היא – ת' (הרב כדיר סבאן).
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.
בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.
הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.
האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים.
האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.
לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.
לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.
חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.
גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".
"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.
"אראנו נפלאות"
לצדקת חנה בת מרים ע"ה,
שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.
"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).
"ברית – כרותה לשפתיים".
"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.
הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).
כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.
כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו מחבבים את אותו האיש.
בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.
"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.
הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.
לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.
את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".
ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).
הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".
"ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).
ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.
לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',
בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.
ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.
החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".
רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".
אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47. סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.
הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.
הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.
מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.
אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.
אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.
הרה"ג והפייטן רבי אלעזר מאיר עטיה שליט"א,
ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה ע"ה, ששימש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.
הרב עטיה ע"ה. גם פעל רבות להנצחת שמו של הרב אליעזר דה אבילה ע"ה, ע"י הנצחת רחוב על שמו בשכונת הר חומה בירושלים רבתי, הסמוכה לקבר רחל אמנו.
הרב עטיה ע"ה, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
הרב עטיה ע"ה, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.
הרב עטיה ע"ה הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. הרב מאיר אלעזר עטיה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
L’Âme peut accomplir une Mitsva (action divine) qui peut être sous forme d’un acte de soutien aux démunis de la société, une subvention matérielle ou spirituelle comme la mise journalière des Tefiline [Deux petites boîtes en cuir contenant des parchemins sur lesquels sont écrits des passages de la Torah. Les hommes, à partir de l'âge de treize ans, les portent sur la tête (chel roch) et sur le bras gauche (le droit pour les gauchers) (chel yad), pour l'office du matin en semaine et ce, conformément aux instructions de la Torah :] ou encore l’allumage des bougies de Chabbat… Cela amène à la présence de Dieu et sa bénédiction, un épilogue de la phase la plus importante qui relie Dieu au monde entier.
L’Âme ou la Néchama quitte ce monde et le corps physique pour rejoindre une existence spirituelle. Alors, elle ne peut plus faire des Mitsvot ou des actions divines déjà réalisées pendant son vécu qui peuvent la placer dans une place privilégiée et haute, ou le contraire, la classe d'ici-bas. Ainsi les Mitsvot sont des semences qui germent dans le monde matériel vécu et peuvent être multipliées, développées afin de propulser l’Âme à l’endroit quelle mérite.
Les révélations du Zohar
Le voyage de l’Âme va en fin vers le futur
A l’ère messianique on parle du monde futur de l’Âme quand elle rejoint le corps « la mort sera à jamais anéantie » sans limites ni frontières, l’infini du Créateur et le corps physique transcenderont la finitude.
En reprenant ce qui dit le Zohar sur la mort nous remarquons qu’il réinterprète en quelque sorte ce que la Kabbale et le Talmud ont déjà cité vu que pour ce livre, la mort est toujours liée à un péché, une souffrance, une faute commise. Mais quand même il est en accord avec la tradition juive pour indiquer la présence de la mort comme un état du monde entier.
Si pour les kabbalistes la force de l'être humain égale à sa capacité d’unifier le monde par des actes divins, surtout dans le jardin d’Éden où Adam, le premier homme, a été placé, entouré des réalités divines, et où il avait accès à tous les biens que le Divin lui a procurés. Les mondes étaient liés et connectés les uns aux autres, ainsi de même pour l’Arbre de la Connaissance du bien et du mal. La mort ainsi n'eut de place que lorsque Adam manga les fruits de l’arbre interdit, il provoqua ainsi une rupture au sein de l’univers. Les répercussions de cet acte sont des réflexions zohariques qui parcourent les frontières du cœur et de l’existence, entre le mal et le bien. Deux voies naquirent : celle de la vie et celle de la mort. La rupture est aussi présente au niveau supérieur (en haut). Dieu qui souffre des actes de l’homme, pour les kabbalistes c’est la Séphira Malkhout. La faute commise par l’être humain détruit les mots et le langage, la voix (parole de Dieu à l'homme) est perdue. On désigne alors la Séphira Tiféret éloignée de la parole (Séphira Malkhout). Voilà pourquoi le Divin et l’univers ne nous contactent qu’occasionnellement et si Dieu n'avait pas utilisé une haute voix forte personne ne l’entendrait, ainsi la faute d'Adam a secoué le monde entier et la réflexion zoharique tend à réparer cette faute selon le processus de l’être humain et de son existence entière.
La problématique qui vient de paraître pour nous, c’est comment l’image de l’être humain mortel défile devant le Divin Etemel ? Une question qui se pose presque dans toutes les religions et des efforts pour trouver des réponses. A cela ont été fournies – surtout des solutions basées sur la l’histoire du déclin d’une part et d’autre part les concepts interprétés de différentes manières de la Néchama et du corps, leur mode de fonctionnement et surtout leur rôle essentiel.
Il est fondamental pour nous, au-delà de notre définition précédente, que l’Âme approfondisse sa relation avec le corps, son immortalité, son unité, sa liaison avec la divinité. Tant de questions ont été posées depuis des siècles déjà en Europe juive et chrétienne et même au moment de la rédaction du Zohar. Celui-ci est divisé en trois parties : L’Âme en Âme végétative, animale et rationnelle comme cité ci-dessus (Néfech, Rouah, Néchama…) accompagné d’une interprétation aristotélicienne, platonicienne ce qui laisse la philosophie juive entrer au jeu à partir de Saadia Gaon qui s’est appuyé sur l’éthique et les thèmes suivants : la création, les attributs divins, la loi divine, la nature de l’Âme et sa destinée, le messianisme et les sanctions. La Kabbale apparait après par Moshé de Léon qui tissait des relations avec les kabbalistes nommés « gnostiques ». Sans rentrer dans les détails, notre intérêt ici se limite à l’Âme triple dans le Zohar et sa confrontation continue avec le corps. Ce dernier qui se situe tout bas en gardant l’Âme hautement élevée vers la gloire et le trône : « …se divisent dans le corps, car ils sont destinés à se séparer, chacun retournant à son fondement lorsque l'homme quitte ce monde ci ». Le Zohar insiste aussi sur le rôle de l’Âme par rapport au corps :
"L'Âme existe dans ce monde ci pour rectifier les voies du corps et afin de gagner du mérite à travers lui », avant d’habiter un corps physique, l’Âme passe 30 jours au Paradis terrestre ou elle apprend la Torah en sa totalité après, elle l’oublie d’où la pensée platonicienne zoharique. Cette pensée nous rappelle aussi que l’Âme craint de descendre au monde matériel elle préfère rester au Paradis, en effet pourquoi aller dans un endroit où elle est exposée aux tentations malsaines ? Certains kabbalistes ont essayé de répondre à ce problème. Ils pensent qu'Adam a provoqué la rupture entre le bien et le mal après qu’il a mangé le fruit de l’Arbre de la Connaissance et que la réparation de cela doit être faite par celui qui a commis la faute. Les hommes sur terre ont une mission en double fonctions : l’unification du bas (reconfigurer la liaison entre eux et le Créateur) deuxième fonction : l'unification du haut (Récupérer la partie de Dieu échappée aux hommes, c’est à dire la Chekhina.)
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
פתחי לבבות-ר' דוד שמעון אלכסלאסי
פתחי לבבות-ר' דוד שמעון אלכסלאסי
הקדמה על המחבר ז״ל
כבוד הדר סבי, ר׳ דוד שמעון אלכסלאסי ע״ה, ששם משפחתו הוסב בארץ ל-קסלסי, איש תורה ועשייה, תם וישר, יחיד ומיוחד, ספרי הקודש לא משו מידיו הטהורות והנהגותיו היו בדרך הקדושה, הצנעה והשקט. נולד בשנת תרנ״א (1892) בצפרו שבמרוקו(ר׳ עמ׳ 202 בספר).
בקטנותו התייתם מאביו, ר׳ ישועה אלכסלאסי ע״ה הי״ד, שנרצח בידי ערבי, ואמו רבקה לבית אסייג ע״ה, שלה דמה בתוי פניו הבהירים והזכים גידלה את בנה יחידה במסירות.
עקב נסיבות אלו נחשב ל״פדוי", כפי המנהג במרוקו, ובמשפחה עבר הספור על הטקס בילדותו בו הולבש בבגדים מהשכנים, והמשמעות לבך שנשמתו שנפדתה עם מות אביו, מחוייבת בהכרת הטוב והתמסרות לזולת, כפי שאומנם קיים בחייו. עם נשואי אמו לר׳ מאיר כהן ע״ה, נהג הוא ביתום כבבן והוביל אותו בדרך לימוד התורה בכתוב"ושיננתם לבנך". לזוג נולדה בת בשם עישה ע״ה. עם זאת זכות אביו הגנה עליו ונשלח אליו ממרומים להקימו מחוליו, בהיותו בן ארבע עשרה, בפי שכתב בפירוט בספר(בעמודים 109, 114), ובחלום הציג בפניו שישה כובעים, ואולי נרמז בכך לששת בניו שהוליד לימים… ארוסתו ביידה עוליאל ע״ה מתה עליו, ובסמוך, ב-ז׳ שבט תרע״ג(1912) נשא לאשה את אחותה, טרם הגיעה לפרקה, והמתין לה (ראה הכתובה שבנספחים). היא, שמחה לבית עוליאל ע״ה, סבתי, אהובתי, "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". עם אחיה, יהודה ע״ה, למד בילדותו בחברותא לספסל הלימודים. סבי ע״ה, שילב קמח עם תורה, ובחנותו לממכר קמח ליד הגשר ((ראה תמונה בנספחים), תמיד נראה כשספר קודש בידו… בבית הומה ושמח, פתוח לרווחה לאורחים, נולדו עשרת ילדיו בע״ה: ר׳ ישועה ז״ל, ויבדלו לחיים ארוכים, ר׳ מכלוף, ר׳ צמח, ר׳ ראובן, ר׳ רפאל, ר' דניאל, מסודי מלכה, הסיבה סביון (סבוני), מרים בן־שמחון וחנה ברקאי, יזכו לחיים טובים וארוכים הי״ו, הם וזרעם עדי עד.
בבית חסד זה טופלו יתומים, שימש בית ועד לחכמים, לסעודות מצוה ומתן בסתר… זכורות דרשותיו המרתקות והעמוקות המטובלות בהומור מפי קודשו. בשנת תרצ״ב (1932) ייסד בצפרו, עירו, את חברת "מושב זקנים" ונבחר ליו״ר (ראה מכתב בנספחים).
בתשי״א (ו95ו) עלתה המשפחה ארצה, כשבנו, עמה, הקדים לעלות־ בעליה הבלתי לגאלית כמעפיל. סבי שילם מכספו עבור משפחות שלא היה לאל ידם לשלם לשלטונות מרוקו עבור הזכות לעלות לארץ ישראל. הקשישים והחולים לא הורשו לעלות מטעם שלטונות מדינת ישראל… וכך בהותירם אחריהם את הורי האשה הזקנים, משה יעקב-צבי עוליאל ע״ה וחנה לבית הרוש ע״ה, ואת בן זקוניהם, דניאל, עקב חוליו בגזזת, כביכול, עלו ארצה מתוך כמיהתו וגעגועיו של אבי המשפחה.
(הבן דניאל, שהצטרף לימים עם קרובי משפחה, נפצע קשה תוך שירותו בצנחנים במלחמת ההתשה, וב״ה השתקם והקים את משפחתו).
סבי ע״ה, קטע את ההמתנה במעברת כפר-חסידים, ומכספו קבע את מושבו ברמלה, בין קרובים, משנמצאה שם פרנסה. ואמנם אף בזקנותו עבד למחייתו, וכולנו זוכרים אותו מאז, יושב בדוכן זעיר ומבודד לממכר פלאפל, קורן עור פניו… הוגה בלחש, והספר הנצחי בידו… ומחלק מים לחיילים ולצמאים למרות שכך לא קנו מהגזוז…
זכה לנינים בחייו, זרע כשר, ולכל אחד מבניו בן הקרוי על שמו: דוד. אחרי שנפל למשכב השיב ר׳ דוד שמעון קסלסי, פאר משפחתינו והדרה, את נשמתו הזכה והטהורה לבוראו בי״ט תשרי תשל״ב(1971) והוא בן 79 שנים. בעת קבורתו הופיע אדם, התנצל שמספיד בחוה׳׳מ, והספידו בהתרגשות כאילו הכירו במהלך חייו, וכפי שהופיע נעלם… ת.נ.צ.ב.ה
אשתו, שמחה ע׳׳ה, החכמה והצנועה והכשרה, נפטרה בערב כפור תש״מ (1979) ת.נ.צ.ב.ה
והצאן נותר לפליטה…
תהיה הוצאת הספר לאור מוקדשת לעילוי נשמתם, אכי״ר.
דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
בתטואן ובטנג׳יר הוקמו בתי הספר הראשונים של כי״ח במרוקו(1862 ו־1864 בהתאמה).16 בתי הספר אפשרו לילדיהם של בעלי האמצעים בקהילות ללמוד במסגרת חינוך אירופית, ודרכה הם התוודעו לתכנים שלא נלמדו במסגרת החינוך המסורתי. ארבעה מבין חמשת הכותבים נולדו במרוקו, וכולם התחנכו במחזורים הראשונים של בית הספר של כי״ח שהוקמו בעריהם. הם העמיקו את היכרותם עם התרבות האירופית כאשר נשלחו בסיום לימודיהם לבית המדרש למורים של החברה בצרפת ((ENIO. בפריז נחשפו לראשונה באופן בלתי אמצעי להוגים ורעיונות חדשים. לימים כתב בן אוליאל כי בתקופת ההכשרה בפריז נשם לראשונה את אוויר החופש, נחשף לרעיונות חדשים וחווה את הלם המפגש עם מגמות אינטלקטואליות שהילכו בעיר במחצית השנייה של המאה ־־.19 כך לדוגמה דנו טולידאנו ונהון במאמריהם על התרבות העברית במושג ״גזע״ :השראת מחקריו של הפילוסוף, הפילולוג וההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן, וטולידאנו הסתמך על מחקריו של המזרחן הצרפתי ג׳יימם דרמשטטר. בפריז התוודעו לא רק לתרבות הצרפתית אלא גם לתנועת ההשכלה העברית, בתיווכו של המזרחן יוסף הלוי שלימד את מקצועות העברית בבית המדרש למורים של כי״ח החל משנת.1879
חמשת האינטלקטואלים התוודעו לרעיונות חדשים בתקופת שהותם בצרפת, ומחוצה לה, באמצעות כתבי העת שכי״ח הוציאה והפיצה בין אנשי הסגל. בכתבי העת פורסמו דיווחים של סגל המורים והמנהלים על מפגשם החברתי והחינוכי עם הקהילות השונות; פורםמו מאמרי דעה, ולעיתים הם התפתחו לכדי דיון מתמשך בסוגיות מגוונות שהעסיקו את אנשי צוות ההוראה; הוקדשו עמודים להמלצות על אירועי תרבות ולדיווח על ספרים ומחקרים חדשים שנכתבו, בעיקר בצרפתית. קריאה וכתיבה בכתבי העת אפשרה למורים להשתתף בשיח חוצה ימים ויבשות על נושאים שעניינו אותם. ניתן להגדיר את כתבי העת ״רשת טקסטואלית״ בעלת מכנה חינוכי המשותף לאנשי הסגל. הם היו מקור חשוב למגע בין קבוצות בעלות תרבות שונה, ופתחו בפני סגל ההוראה הזדמנויות ללמוד מניסיונם של עמיתיהם במקומות שונים בעולם ולהכיר רעיונות חדשים. סקירה חלקית של כתבי העת מעלה, כי דיונים על השפה והתרבות העברית התנהלו בהם לא פעם.
מאמרו של צמח שפורסם בעיתון La Liberté במהלך הדיון על העברית ממחיש מעבר של ידע בין כתבי העת והעיתונים שחברי הסגל קראו. המאמר פורסם לראשונה בכתב עת של כי״ח, ובהדפסה המחודשת הוסיף טולידאנו כי ״מאמר זה נלקח מכתב העת Revue des écoles de l’Alliance Israélite אך הרעיונות בו רלוונטיים לדיון הנוכחי. הרעיונות במאמר עולים בקנה אחד עם אלה שהובאו פה לפני מספר שבועות״. את המאמר כתב צמח בשנת 1901, בימים שהורה בבגדאד שבעיראק, והוא פורסם בכתב העת של כי״ח משום שהעלה עניין שאומנם העסיק אותו באופן אישי אך היה משותף לכלל המורים ברשת החינוך. וכך חמש עשרה שנים לאחר פרסומו הראשון שב וראה אור מאחר שטולידאנו סבר שהוא רלוונטי לדיון המתנהל במרוקו.
מלבד כתבי העת של כי״ח שנשלחו מפריז הייתה טנג׳יר חלוצת תעשיית העיתונות במרוקו, ועד לתקופת הפרוטקטורט יצאו בה לאור מרבית העיתונים במרוקו. בהמשך תפסה קזבלנקה את מקומה. בשנת 1883 יצא לאור בטנג׳יר העיתון השבועי היהודי הראשון – Le Réveil du Maroc. הקהילה היהודית הייתה שותפה מרכזית בשדה העיתונות, ובין הפעילים היו גם בוגרי כי״ח, כמו טולידאגו, שכיהן כנשיא אגודת העיתונאים הזרים בעירו וכתב מאמרים בעיתונות היהודית, הערבית והזרה. גם לוי, נהון וצמח כתבו מפעם לפעם בעיתונים ובכתבי עת במרוקו ומחוצה לה. הקריאה בעיתונות מגוונת חשפה את הכותבים לידיעות ולרעיונות, והם חלקו אותם עם בני הקהילות במאמרים שכתבו או שתרגמו משפות זרות ופרסמו בעיתונות המקומית.
בכתב עת זה התנהל בשנים 1902-1901 דיון בין מנהלים ומורים בבתי ספר כי״ח על מצב הוראת העברית ולימודי היהדות בבתי הספר של כי״ח, שהיו במצב ירוד עד שחלק מן המתדיינים הציעו לבטל אותו בכלל. בהמשך לתלונות שהמשיכו להגיע לכי״ח מצד הורים וחוגים שונים נאלצה הנהלת כי׳׳ח להקים ועדת חקירה כדי לבדוק את מצב החינוך היהודי בבתי ספר של כי״ח במזרח התיכון, אך לא במרוקו.
חברותם של הכותבים בסגל ההוראה של כי״ח פתחה בפניהם הזדמנויות להגירה קצרת טווח או ממושכת. הרשת העניקה לתלמידיה כלים תרבותיים שאפשרו להם להתנייד בעולם המערבי, ואכן עם סיום הלימודים היגרו חלק מבוגריה לארצות המערב. אנשי הסגל של החברה יצאו לשליחויות הוראה וניהול במרחב היהודי שבו הוקמו בתי כפר של כי״ח. טולידאנו למשל נע על הציר טנג׳יר – פריז – ניו יורק, לוי ניהל בית ספר בעיר סוסה שבתוניסיה וחווה חקלאית בארגנטינה, נהון פעל מספר שנים בחווה חקלאית של כי״ח באלג׳יריה, ובן אוליאל שירת בבתי ספר בקהילות שונות במרוקו. צמח, שנולד בבולגריה, יצא בשליחות החברה למספר קהילות בבלקן ובמשרק. השנים שמחוץ למרוקו זימנו לכותבים היכרות עם תרבויות חדשות ומפגש בלתי אמצעי עם תפיסות חדשות. כששבו למולדתם נעשו סוכני תרבות לאידאולוגיות החדשות שייבאו, והתאימו אותן לצורכי הקהילה המקומית. המפגש של הכותבים עם הקהילות היהודיות שמחוץ למרוקו הוא שהוליד את הרעיונות שהציעו בשיח על התרבות העברית. בן אוליאל היה הכותב היחיד שלא יצא לשליחות חינוכית מחוץ למרוקו והוא גם היחיד שלא הציע אידאולוגיה ודרך פעולה חדשות לחינוך עברי, אלא התמקד בבעיית המורים במרוקו – אוכלוסייה ומרחב שהכיר היטב.
כאמור, חמשת האינטלקטואלים שהשתתפו בדיון על אופייה של התרבות העברית נולדו, התגוררו או פעלו בצפון מרוקו ולמדו בבתי ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה של כי״ח. הודות לכלים שרכשו בזמן לימודיהם, ובעיקר השפה הצרפתית כשפת תרבות, יכלו לנוע במרחבי הרשת העולמית של כי״ח, שמרכזה בפריז, או במרחבי רשתות אחרות שבאו עימן במגע. כל החמישה היו מעורים בפרסומים השונים בכתבי העת של כי״ח, ואף כתבו בהם ובעיתונים צרפתיים ואירופיים נוספים, ודרכם החליפו דעות ורעיונות. קבוצה זו הוגדרה על ידי צור כמתמערבים – תושבים מקומיים ובשונה ממהגרים אירופים מחוץ למרוקו) שאימצו את התרבות המערבית והפכו אותה לתרבותם הגבוהה. ברשת הכותבים והקוראים של העיתון היו חברים אנשי הקהילה היהודית במרוקו שבאו במגע עם בתי הספר של כי״ח, או לפחות כאלה ששלטו בצרפתית.
דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
עמוד 65
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano«L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol.
Ses maîtres
C’est de son père, Rabbi Yaacov Tolédano, que Rabbi Baroukh va recevoir les fondements de son monde spirituel. Plus tard, il absorbera la Tora de chacun des érudits de la ville.
Son principal maître en matière talmudique a été Rabbi ‘Hayim Berdugo, qui se trouvait à la tête du beth haMidrach de Meknès et qui a aussi été le maître de la plupart des futurs érudits de la génération de Rabbi Baroukh parmi lesquels Rabbi Yits’hak Sebbag, Rabbi Mordekhaï Amar et d’autres encore.
Sous la directive de Rabbi ‘Hayim, Rabbi Baroukh acquit une maîtrise approfondie de toutes les branches de la Tora : Chass et décisionnaires, Richonim et Aharonim, Premiers et Derniers. C’est auprès de Rabbi ‘Hayim qu’il a appris la méthode d’étude qui le caractérisera toute sa vie, basée sur la recherche du vrai tout en fuyant les élucubrations fragiles et les approximations. La recherche de la vérité était et restera toute sa vie son critère et son seul mobile.
Létude, dans les batei-Midrach de Meknès, ne consistait pas seulement à déchiffrer la Guemara ; c’était un véritable iyoun. Chaque souguia était l’objet d’un travail approfondi et d’une réflexion méthodique visant le fond des choses et séparant l’accessoire de l’essentiel. De ce fait, le rythme d’étude était lent, mais il dotait les étudiants d’une maîtrise claire du raisonnement et de ses assises.
y a un autre homme, un érudit qui, sans être directement son maître, a exercé sur lui, dès l’enfance, une très grande influence sur le plan de la crainte de D. authentique, de l’amour de la Tora et de la minutie dans l’observance des Commandements ; c’était le vénérable Rabbi ‘Hayim Messas. Voici, par exemple, un fait relaté plus tard par Rabbi Baroukh lui-même :
Au beth hakenesseth, Rabbi ‘Hayim m’a demandé un jour de « me mettre à son service ». Il était assis à étudier et je me tenais à ses côtés, les yeux tournés vers le sol, car je ne pouvais soutenir son regard brûlant de kedoucha et de tsidkouth. Au bout d’un moment, Rabbi ‘Hayim ma tendu ses tefilin et ma demandé de les enrouler avant de les ranger. Fier et content, je me suis mis à le faire en silence.
Rabbi ‘Hayim a tout à coup remarqué que je ne bougeais pas les lèvres.
« Sais-tu qu’on se rend coupable en restant sans prononcer des paroles de Tora, ne fût-ce qu’un seul instant ? m’a-t-il dit d’un air peiné ; profite de chaque instant pour dire un psaume, une michna ou une halakha que tu connais par cœur… mais surtout ne reste jamais sans dire une parole de Tora » !
Tout le monde savait que Rabbi ‘Hayim Messas était un homme saint et comme on dit en hébreu « pour lequel les miracles étaient chose familière ». Il vibrait d’émotion pendant ses prières et c’était un sujet d’admiration pour tous. À cette époque, Rabbi ‘Hayim était dayan à Meknès. Mais ne se contentant pas de sa fonction au beth din, il prenait sur lui l’ensemble de la responsabilité spirituelle des habitants de la ville. S’il remarquait une faille, il s’empressait d’y remédier, soit par un reproche adressé avec douceur, soit en redonnant, à l’un ou à l’autre, des forces et du courage, et il ne connaissait pas de repos tant que la situation n'était pas revenue dans le droit chemin.
Les élèves du beth hamidrach ont été très marqués par la personnalité et le niveau de Rabbi ‘Hayim Messas. Il faisait régulièrement la prière de l’après-midi au beth hamidrach avec les élèves et sa prière était en soi toute une leçon. Il livrait aussi aux élèves, chaque jour, des paroles de moussar qui, venant d’un cœur pur, leur allaient droit au coeur. Rabbi Baroukh buvait avidement chacune de ses paroles et il adopta des usages de piété qui lui étaient particuliers ainsi que sa façon intègre d'accomplir les mitsvoth. Plus tard, suivant l’exemple de son maître, il allait faire preuve d’un sens de responsabilité exceptionnel envers chacun de ses frères.
Dans sa préface à l’ouvrage de Rabbi ’Hayim Messas, édité après sa mort par son fils Rabbi Yossef, Rabbi Baroukh évoque les paroles de moussar entendues de son grand maître comme étant si puissantes que « lui et ses camarades en avaient les larmes aux yeux et que toutes les vanités de ce monde perdaient de leur attrait ».
Une des coutumes particulières que Rabbi Baroukh apprit de son grand maître était celle de se lever au milieu de la nuit pour dire le tikoun ‘hatsoth. Chaque nuit, depuis sa jeunesse et jusqu’à la fin de ses jours en Erets Israël, Rabbi Baroukh se levait et disait, assis par terre, le tikoun ‘hatsoth avec une grande ferveur. C’était un spectacle saisissant que de le voir pleurer l’exil de la Chekhina et l’exil d’Israël, face au Maître du monde. Celui qui avait la chance de se trouver à proximité, dans ces moments-là, était imprégné de sainteté et purifié, avec un regain de forces pour servir HaChem.
Notons aussi qu’il reçut, plus tard dans sa vie, une initiation à la kabbala, mais qu’il n’en faisait pas état et n’aimait pas en parler. Nous savons cependant qu’il a étudié Torath haSod auprès du Grand Rabbin, le kabbaliste Rabbi Yossef Elkouby, mais cette étude se déroulait non pas dans un lieu public, mais très discrètement dans un grenier.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes- Rabbi Yaacov Toledano«L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol.
Page 57