מורשת יהדות מרוקו

התודה למר אלעד פורטל מחבר מאמר ארוך זה על אודות סוגייה שעדיין יש מחלוקת לגביה..
אביא בע"ה את המאמר בשלמותו בהמשכים כמובן, ובסיומו אביא את מאמרו של מופת הדור רבי שלום משאש….

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

”ברוך הוא וברוך שמו“

אף בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו.

חברתיו בחסדי ה‘ עלי המצפה לישועת הכלל

ע"ה אלעד פורטל ס"ט

ניסן התשע"ב, אשקלון.

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

פתח דבר:

מאמרנו זה יעסוק בע“ה בבירור אודות מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך

שמו“ בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובה.

ברכות שיוצא בהן ידי חובה:

פירוש המושג "ברכות שיוצא בהן ידי חובה" הוא: ברכות שאין אדם אומר בעצמו ובפיו, אלא שומע באזנו מפי אחר ומכוון בליבו להפטר באותה הברכה שהוא שומע, שהרי המברך הוא כעין שלוחו, וכלל

הוא בידינו ששלוחו של אדם כמותו, והיוצא מזה שהשולח כאילו ברך בעצמו, ומיד לאחר שמיעת הברכה צריך השומע לעבור לעשיית פעולת הברכה, כגון לשתות יין לאחר שמיעת ברכת בורא פרי הגפן.

מצב כזה בו מכוון אדם לצאת ידי חובת ברכה, ורעהו מכוון להוציאו ידי חובתה, יכול להתקיים בכל הברכות, וכן נעשה מידי יום שבוחרים אנשים מכמה טעמים או אילוצים לצאת ידי חובת ברכה ע“י שמיעתה מאחר המכוון להוציאו, כדין "שומע כעונה". אמנם ראוי לכל אדם לברך את ה' בפיו ובשפתיו דווקא ולא לצאת ידי חובה ע"י שמיעת ברכה מחבר (בכל מקום שאין חשש ספק ברכות), כי כלל הוא

בידינו" ”שמצוה בו יותר מבשלוחו", ואינו דומה אדם הנפטר בברכת חברו לאדם המברך את ה 'בפיו ובשפתיו, וכבר נאמר "כל עצמותי תאמרנה", ועוד כתיב בתהלים "ימלא פי תהלתך". וכל חכמי ישראל

היו משתדלים לברך את רבונו של עולם בפיהם ובשפתם דווקא.

אולם ישנן כמה ברכות שנהגו ישראל לכתחילה שלא היחיד מברך עליהן, אלא דווקא אב המשפחה או החזן וכיו"ב מברכים וכל הקהל שומעים ברכתם ומתכוונים בלבם לצאת ידי חובתן של הברכות  וכגון

בקידוש של ליל שבת וימים טובים, ברכת המוציא, ברכת הבדלה, ברכת שופר, ברכת מגילה, ברכות החופה) שעתה נהגו שהרב המקדש מברך את הברכות והחתן והכלה מתכוונים לצאת ידי חובת הברכות),

ברכה על ההלל בר"ח, ברכת הדלקת נרות בחנוכה, וכדו'.

הערת המחבר: ראיתי שמרן הגר"ש משאש זלה"ה היה מחמיר להגיד הברכות בפיו כל שיכול- כגון בברכה על ההלל בר"ח כשהתפלל במניין היה הרב מכוון בדעתו לא לצאת יד"ח בברכת החזן והשתדל לומר את הברכה בפיו וטעמו ז"ל "מצוה בו יותר מבשלוחו", וכן הוא הדין במהדרין לעשות נר חנוכה לעצמם, ובברכת נטילת לולב וכל כיו“ב) וכמ“ש בתבואות שמ“ש חאו“ח סי‘ סח). אמנם הגאון מהר"ם אבוחצירא זלה"ה השיג על דרך זו וכתב שרק מי שגדול מהש"ץ יכול לא להפטר בברכתו וכו' ולא כל האזרח (עיין בשו“ת יפה שעה סי‘ י“ג).ע"כ

בברכות אלו, חייב אדם להיות בשקט ובהאזנה ולשמוע כל מילה מפיו של המברך ולענות אמן אחריו, ואין זה כעונה אמן אחר ברכותיו שאסור, כי מ"מ השומע לא ברך בשפתיו ממש את הברכה אלא שמעה וכן היא דעת מרן הש"ע זיע"א) וכ“כ בפירוש הרב בעל הלבוש זלה“ה בסי‘ קכד סעיף ב). כמו כן אסור להפסיק בדיבור או בשהייה ממושכת בין חתימת הברכה לעשיית הפעולה השייכת לברכה. דברים אלה מוסכמים לכולי עלמא.

אמנם לגבי עניית "ברוך הוא וברוך שמו" מצד שומע הברכה המתכוון בלבו לצאת ידי חובתה, רבו הדעות והחקירות, ישנם חכמים שחייבו וישנם חכמים שפטרו, ישנם חכמים שאסרו וישנם חכמים שהתירו.

וכאן בחיבורנו זה ליקטנו בחסדי ה' את רוב המקורות המקיימים את מנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד"ח.

מקור המנהג:

איתא בש"ס דיומא (ל"ז ע"א) וז"ל:  "תניא רבי אומר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו) דברים ל"ב, ג (אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז) אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה: " ע"כ. ומכאן הביא הרא"ש ויתר הפוסקים זיע"א את המקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו אחר הזכרת שם ה', וע"ע, בחידושי הגר"א ז"ל על הש"ע (או"ח סי‘ קכד ס"ה).

מטבע הלשון-ברוך הוא וברוך שמו:

מטבע הלשון "ברוך הוא וברוך שמו"קדום הוא מאוד ומקורו במדרש וכפי שמעיד בעל הספר חרדים זיע"א (פרק ל“ח אות יז) שמצא מקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו, והשתמש בלשון "מדרש", הביא דבריו הרב חיד“א (בברכ“י סי‘ קכד סק“ז), וכעין זה כתב הרב יוסף חיים זצללה"ה בשו"ת רב פעלים ח“ב או“ח סי‘ לז, ד“ה ועוד אני אומר) וז“ל:"המדרש המובא בספר חרדים זה תיקון חז“ל לענות אחר הזכרת השם, ברוך הוא וברוך שמו“ ועוד דהמשנה להוסיף על מילות ברוך הוא וברוך שמו, ”הרי זה כדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה“, ועוד כתב שם: ”שבסידור האר“י יש כוונות עמוקות באמירת ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ, וכן הובא בכף החיים (סי‘ ה‘ ס“ק יב). וכמה מסודות כוונת עניית ברוך הוא וברוך שמו הובאו בשערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצללה“ה (אופן כ“ג), וכן ראיתי ביאור של מספר כוונות בספר שומר אמונים של הרה“צ אהרן ראטה זלה“ה (ח“ב עמ‘ רסב).

שיח הקדושים, תכליתו להדר ולפאר את הקדוש המעונה, שיח כזה בא לידי ביטוי בספרו של רומרו, El martirio de la joven Hachuel, ó la Heroína hebrea שיצא בספרד בשנת 1837, וחובר סמוך מאוד לאירוע בעקבות עדות ראייה(על פי המחבר). יצירה זו שימשה גם מקור למחזה של דון אנטוניו קאלה(Don Antonio Calle) שהתפרסם בסיביליה ב־1858 תחת אותה הכותרת.

הטקסט של רומרו נכתב ברוח הרומנטיקה של תחילת המאה התשע־עשרה. ניכרת בו המגמה של איש הרומנטיקה היוצא למאבק בקנאות הדתית כדי להגן על יהודי מרוקו המדוכאים בידי עריצים אכזריים. לפיכך הצגת הדברים בו מצטיינת בראייה קוטבית — המוסלמים של מרוקו הם החושך והיהודים הם האור. עם זאת ראוי לציין ממד שלא הודגש דיו בשירת נשים ובקינות רבנים הידועות לנו, והוא ממד ״האחיזה במציאות החיים״(Sitz im Leben) על פי ההרמנויטיקה של וילהלם דילתי. לגבי הרוגת המלכות עיקרון זה מתייחס להוויית חייה במרחב ובזמן. כיוון שספר זה לא זכה עד כה לתרגום לעברית, כדאי לציין מתוכו פרטים רלוונטיים לדיוננו, ואלה יסייעו לנו להלן גם בהשוואה עם הדרשה של בן נאים בפרטים מסוימים:

סול נערה יפת תואר בת שבע־עשרה חיה בבית הוריה; ויכוחיה עם האם הביאוה לשפוך את לבה באוזני שכנה ערבייה ושמה טהרה דה מסמודי, שכבר חרשה מזימות בתארה את הדת וגורל המאמין המוסלמי באור יקרות. סול הקשיבה לדבריה בשוויון נפש בהיותה משוכנעת בצדקת אמונתה שלה. יום אחד ניצלה השכנה רגע של משבר ואמרה לה ״הפכי למאורית ותהיי חופשיה מכל דיכוי [של האם]…״. ״הצעתך מחרידה ידידתי״, ענתה סול, ושבה לביתה. השכנה אצה רצה אל מושל טנג׳יר, עַרְבִּי אַסִידוֹ, וסיפרה שהנערה נשבעה אמונים לדת האיסלם. מכאן התגלגלו הדברים עד לסופם המר. המושל ניסה לשכנע אותה בצדקת דתו. היא הצהירה על רצונה העז לשוב לחיק אמה ושמעולם לא הבטיחה להתאסלם. ״נולדתי עברייה וברצוני למות כעברייה״, אמרה בענווה, ושיטחה בפניו את קורותיה עם השכנה כדי לשכנעו שלא היה בהם שמץ של שבועת אמונים לאיסלם. מאסרה מפתיע את הוריה הכואבים. נשות המושל וכלותיו מובאות כדי לשדל את סול ומבטיחות לה אוצרות רבים ומלבושים יפים אם תישאר מוסלמית. אחרי שתכניתן לא צלחה, החליט המושל לנהוג בה בנוקשות ולאיים עליה בעינויים. הנערה עונה לו בשטף של משפטים קשים כנגד דתו, והיא נלקחת מביתו לבית הכלא. בסופו של דבר מובלת סול לפאס בליווי משמר להישפט בבית המשפט המוסלמי. המסע על גבי פרדה שארך שבעה ימים היה רצוף ייסורים ותלאות. תחילה התארחה הנערה בארמון המלך. רומרו מתאר את הוויכוחים המתנהלים בינה ובין נשות החצר ברוח הפילוסופיה הרומנטית, לפיה האדם הוא תבנית נוף מורשתו ודתו, הטבע מטביע בו מלידה את אמונתו ואין דבר שיש בכוחו לבטלה אלא המוות, כדברי סול(עמ^׳ 82). המלך הודיע לה באמצעות הקאדי שעלה בדעתו לגמול לה לפי יופייה ולתת אותה לאשה לאחד מאחייניו.

אבל ההצעה נדחית בעוז בידי הנערה. רומרו מוסיף מידע מכריע בחשיבותו. המלך מספר לה שהוא שוחח ארוכות עם חכמי הדת היהודית על מצבה וכך מצוטטים דבריהם מפי המלך. ״הם הבטיחו לי שאם את מסרבת להמיר את דתך מחשש לאובדן חיי העולם הבא, הם נוטלים את כל האחריות על עצמם ועל מצפונם וערבים לכך שתזכי לחסדי ה׳ ובלבד שלא תקפחי את חייך״. לפי רומרו, מזימה זו נרקמה בידי הקאדי והמלך אשר זימנו את החכמים היהודים והבהירו להם ״שאם לא ישכנעו את העברייה היפה להפוך למאורית, דמם בראשם והם יחוו על בשרם את זעמו של המלך״. החכמים הבטיחו לייעץ לסול להמיר את דתה. לה אמרו שבאו לנחמה ולשמוע מפיה את מניעיה לדחות את הצעות המלך ולבסוף הודו שבאו למלא את חובתם כמתחייב ממעמדם ומהנסיבות. סול הגיבה בסערת נפש, ״היש כוח על פני כדור הארץ אשר יכול לשנות את אשר כתבה יד ימינו של בורא עולם…״(עמ^׳ 103-102). הם משיבים לה שאסור להם לפעול נגד הסמכות הגדולה של המדינה המארחת אותם. ״יתרה מזו, במקרים מסוימים של פיקוח נפש, אלוהי אברהם מוכן לסלוח לנו על אשר עברנו על מצוותיו״. החכמים מזהירים שבנוסף לצרות שיבואו עליה עקב התעקשותה, תסבול גם משפחתה וגם כל היהודים במרוקו, והם עלולים להיפרע מידי המוסלמים. שוב נושאת הנערה נאום ובו הצהרה שאין ברצונה להמיר את דתה או לחיות כאנוסה.

הקאדי שהקשיב לשיחה בחדר סמוך נוכח שהחכמים אכן קיימו את המצווה עליהם. הוא ניסה לעורר פחד בלב הנערה ותיאר באוזניה כיצד יתגלגל ראשה על הארץ ודמה יכסה את פני האדמה. ״העלמה נאלמה ונותרה במקומה שקועה בהתעלות רוחנית…״. בשל נחישותה ציווה המלך על ביצוע גזר הדין ברוב עם. ברגע האחרון קודם הוצאתה להורג, שוב ביקר אותה הקאדי בבית האסורים בתקווה שתשנה את דעתה, ומשסירבה, אמר ״זיכרון דמותך לא ירפה ממני עד יום מותי״. ההוצאה להורג הוכנה על במה בכיכר השוק מוקפת חיילים וברוב קהל. היהודים הציעו למלך סכום כסף גדול כדי שהגופה תימסר לידיהם לקבורה והוא נענה לבקשתם. מול המון רב, צוהל ונלהב, הובאה הנערה מלווה בתלייניה. הצהלות שקטו כשהתליין שלף חרב חדה. סול ביקשה לבנים לכסות בהם את בשרה לבל ייחשף שעה שגופה נטול החיים ייפול ארצה. אז הרימה את עיניה הדומעות השמיימה וקראה ״שמע ישראל״. התליין נגע בחרבו על צווארה ואמר לה שעדיין לא מאוחר לשנות את גזר הדין, והיא צוותה עליו לכרות את ראשה. לפי התיאור, הערבים הניחו את גופת הנערה באריג עדין ומסרו אותה ליהודים, ואלה הביאו אותה לקבר ישראל בכבוד רב. ראוי לציין כאן יסוד חשוב בשיח הקדושים והוא יסוד השכנוע בצדקת דתו של האחר. גם המלך, גם הקאדי, גם נשות החצר, ואפילו התליין כולם מנסים להבהיר לנערה כי דתם צודקת ונכונה. סירובה ואי מוכנותה להיכנע מעצימים את דמותה כקדושה וכמופת.

תיאורו המפורט של רומרו את ההוצאה להורג מעורר יראת קודש כיאה לטרגדיה המועלית על במה, בהשראת הפואטיקה של אריסטו. כפי שכבר נאמר, עדותו היא המפורטת ביותר וקרובה להתרחשויות, ויונקת את סגולתה מעקרונות הכתיבה הרומנטית ומהאידאלים ההומניטריים שבהם דגלה. כיאה לתיאורי טבע ברוח הכתיבה הרומנטית, סול (שמש בספרדית) שבפתח הספר קמה בבוקר כדי להאיר את היום בנוכחותה, ה״אלה״ הזאת נוטלת את ידיה ומתפללת תפילת שחרית, כמנהגה כל יום. העדות נחתמת כשהיא נופלת חלל ו״שוקעת״ אחרי שנטלה את ידיה ואמרה ״שמע ישראל״. הפרשה ההיסטורית מעוצבת בידי רומרו כקומפוזיציה אסתטית מושלמת, וגם מוסר השכל בסופה, המחבר פונה לבנות גילה של סול ״לבל ישכחו שהאסון אשר פקד אותה נגרם בשל בגידתה של חברה בלתי נאמנה״ (pero no olviden jamás que quien labro su desdicha fué una infiel…“ ”amiga).

המידע הרב שמספק ספרו של רומרו מעורר תהיות ושאלות במיוחד בנושא החכמים האנוסים על פי צו המלך לשכנע את הנערה להמיר את דתה, שכן החלטתה עלולה לסכן קהילה שלמה. עניין זה אינו נזכר כלל בשירו של מונסונגו. מלבד הקושי בחקר האותנטיות של פרטים אלה, מסירתם מפי קרובי משפחה של סול(על פי רומרו וריי) היא בעלת משנה חשיבות. אנו עדים לפבולה המתגבשת סביב זכרה, ובמוקדה מסכת של קידוש ה׳ על כל מורכבותה.

בסיפור המסעות של ריי ברחבי מרוקו Souvenirs d'un voyage au Maroc שראה אור בצרפת בשנת 1844, יוחד חלק נרחב לפרשת סול חאגוייל ובו שמה לדיציה. המפגש בינה ובין חכמי פאס המלווים כאן באחיה ושמו יהושע(ולא יששכר כגרסת רומרו) דומה בקווים כלליים לזה של רומרו והנימוקים גם הם לאומיים: גלותם של ישראל היא בבחינת כפרה על חטאים, וסופה סוד נסתר. גורל השבויה האנוסה הוא חלק מאותו עונש וריצויו. החכמים־ הרבנים מציעים לנערה לחיות כמוסלמית ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת. הם מבטיחים לה שיתפללו למענה לה׳ כדי לקרב את יום גאולתה. היא דוחה בשאט נפש את הצעתם של ״כוהני ישראל נציגי הנביאים״(עמ^׳ 171-169) באותם נימוקים הנזכרים אצל רומרו. בטקסט זה הרבנים באו מיזמתם שלהם ולא כאנוסים בצו המלך. דבר זה מלמד עד כמה עניינה של הנערה העלה פרובלמטיקה שלא באה על פתרונה מאז ״איגרת השמד״ של הרמב״ם. פרשת הרבנים כפי שנמסרה בעדותם של שני יוצרים לא מרוקנים ולא יהודים, מסמנת מומנט תרבותי שהוא מורכב מזה העולה מן העובדה ההיסטורית.

דיווחיו של ריי על טנג׳יר של אותם הימים, על המלבושים, על תנאי חייה של הנערה בבית הוריה ועל פרשת העלילה מצטיינים בדיוק אופייני להווי התרבותי על כל גווניו ומרכיביו. אך בנוסף ל״אחיזתם במציאות החיים״(Sitz im Leben), המעובדת טוב יותר מבספרו של רומרו, נזכרים כאן גם פרטים על תלאותיה של הקהילה עד הבאת הנערה לקבר ישראל. על פי ריי, ההמון המוסלמי הצוהל והמתלהם ביקש לעשות שפטים בגופה. בהיותם מודעים לסכנה הזאת, השכילו פרנסי הקהילה מבעוד מועד לשלם למלך בעבור משמר מלווה מטעמו, שיבטיח את הלוויה עד לבית הקברות היהודי. ההמון, שלא רצה ש״הכופרת״ תזכה לקבר וללוויה, צר על חומות הרובע היהודי במשך שלושה ימים. בתחבולות רבות נטמנה הנערה בקבר ישראל, ועליו הוקם מאוזוליאום קטן שנהרס לאחר מכן בהוראת המואזין. ״ומאז קברה נסתר תחת חורבות״, כעדותו של ריי.

בטקסטים של הרב א״י הצרפתי, של הרב מונסונגו, של רומרו ושל ריי חומרים רלוונטיים להבנייתה של סול חאגוייל כגיבורת תרבות, ואלה לבשו צורה ופשטו צורה בטקסטים מאוחרים. להלן קווי היסוד להתהוות דמותה של גיבורת תרבות: הגיבורה כבת טנג׳יר — טנג׳יר היא עיר חוף מול חופי ספרד, ונבחרה להיות עיר מושבן של

השגרירויות הזרות. עיר תפר זו שבין אירופה וארצות המאגרב הייתה למן אמצע המאה התשע־עשרה מוקד משיכה והתעניינות למדינות אירופה עד שנעשתה למרכז בין־לאומי בראשית המאה העשרים. הריחוק ממרכז מרוקו ומדרומה הקנו לעיר ממד פיוטי ונכסף בעיני בני מרוקו.

בת העם — כור מחצבתה מאנשים פשוטים מצד ייחוסם ומצד השכלתם ואף על פי כן מידותיה נאצלות.

יפי התואר — ליופייה של הנערה(ברה כחמה) תפקיד בעלילה, ועם הזמן הוא נעשה לסמל ולמשל. משנה חשיבות נודעת לו על רקע סכנת אינוס נערות יהודיות להתאסלם. יופייה מילא תפקיד לעניין השידול, ועמידתה מנגד מעצימה את דמותה. צניעות — השמירה על תומתה ועל צניעותה מאפיינת אותה אפילו ברגעי השיא בשעת הוצאתה להורג בכיכר השוק. ענווה — לא התפתתה לחיי שועים בחצרות הנכבדים.

אמונה עמוקה באלוהי ישראל ובתורתו — גם בוויכוחיה בארמון וגם בטענות כלפי הרבנים היא ידעה את יסודות דתה ואת עיקריהם.

כוח המוסר — העדיפה למות ברווקותה ובבתוליה על פני בגידה בעקרונותיה.

דעתנות והשכלה — יודעת להבדיל בין עיקר לטפל, מתמצאת במנהגי היהדות ובתפילות ואפילו במחשבת ישראל, ויודעת מה שתשיב.

נחישות והתמדה — אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניאו אותה מעמידתה האיתנה.

נאמנות ואהבה לעם ולמשפחה — אין בלבה טינה כלפי המשפחה גם בנסיבות הקשות.

נבגדת — כל תלאותיה נגרמו עקב בגידתה של השכנה המוסלמית שהייתה נאמנה עליה.

תעוזה — מבטאת עמדתה גם כלפי המלך וגם כלפי שופטים וקטגורים.

ללא חת — הנערה לא ידעה פחד גם שעה שתוארו בפניה בקווים פלסטיים של המראות שלאחר הגרדום. גם החרב שנשלחה מוחשית אל צווארה לא הרתיעה אותה.

בדידות — מורחקת מקרוביה ומאוהביה נאבקה בפיתוי וברשע. עמידתה בכל הפרשה מציבה אותה תמיד כאחת מול הרבים או מול השררה.

חסד — אישיותה מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. בהיותה מוכנה לוותר על טובתה למען עקרונות היהדות ולפאר אותה.

קידוש ה׳ — המחשבה על הזדמנות לקידוש ה׳ עוררה בה התעלות רוחנית ומיסטית.

יד לזיכרון — הובאה לקבר ישראל בתחבולות ובסיכונים; לא ידעה מנוחה גם אחרי מותה. גופה לא העלה רימה ולא הבאיש ריחה.

האגדה והמיתום — המעשה הנעלה החד־פעמי עורר את דמיון היוצרים, ודמותה נעטפה במעטה של אגדה שהייתה למיתוס.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 43  

75-אַייִּמָא קּוּם תְרָאנִי וּכְּלָאם אֵנָאס עִייָּאנִי

אמא, קומי וראי, כי דברי אנשים עייפוני

נאמר על אדם חסר־מגן שכולם נגדו.

76-אִילָא תְפווּהֵת, נְחְסְבְלַק סְנָאנְק

אם תפהק, אספור את שיניד

אל תחשוף את עצמך. ראה: בן־שנב, מם׳ 1332.

77-אַלְהֵם מֵן סְדַר לְסְדַר, כָּא יִתְפָאזָא מוּלָּאהּ

הצער מאדם לאדם, אז יוקל לבעליו

78-אֵללָּאהּ יָארִיק, מוּל סְטָאר ווָאחֵד

אלוהים ישמרך מזה שיש לו שטר אחד

בעל שטר אחד אינו מרפה מן הנתבע.

79-אֵללָּאהּ יִחֵרְקְבּוּ כָּאסְ דְהֵב פָאס נְתְקּיִיָּא לְמְרָאר

אלוהים יקלל כוס הזהב, אשר בה אקיא מרה

לפי וסטרמארק (מם׳ 735) מתייחס הפתגם למישהו שעבד במקום־עבודד. טוב.

לאחר שבעל־הבית פיטר אותו וגילה שוב נכונות לקבלו בחזרה, מסרב העובד באמרו: ״אללאה…׳׳

היהודים משתמשים בפתגם בעניין הקשור בבגידה של בעל או אשה

וסטמארק מביא שני פתגמים מספר 735 ו-736 שפירושם זהה

الله ينعل الكاس دذهب دنشرب فيه المرورة

אֵללָּאהּ יֵנְעֵל אֵלְכָּאסְ דְדְהֵב דִנְשֵרְבּ פִיהּ אֵלְמְרוּרָאת

نعلة الله على كاس الذهب إذا كان فيه المرار

נֵעְלָאת אֵללָּאהּ עְלָא כָּאס אֵלְדְהַב אִידָא כָּאן פִיה אֵלְמְרוּר

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

התקופה האחרונה של מלכותו של מוחמר החמישי התאפיינה בעמימות רבה בפוליטיקה המרוקנית כלפי ההגירה של היהודים. המלך, שבאופן טבעי נטה לגישה מיטיבה בנוגע לעניין, הכפיל ושילש את מחוות הרצון הטוב ואת הפתיחות כלפי אנשי שיחו הרגילים. וכך, נציג ״הקונגרס היהודי״, איסטרמן הגיע למרוקו במרוצת קייץ 1960. בעת מיפגשים סודיים עם הנסיך מולאי חסן, לימים המלך חסן השני, קיבל הבטחות להגמשה לגבי הענקת דרכונים.

הרצון הזה לפיוס התגלם באופן סמלי בזוהר, שאפף את הבעת האיחולים המסורתית לקהילה, לקראת יום הכיפורים. היות שיורש העצר התעכב בישיבת המליאה של או״ם ולא יכול היה להגיע, מסר לקהילה את האיחולים הרשמיים בשם הממשלה, עבד חאלק טורס, ממלא מקום סגן ראש הממשלה, שאך זה חזר מכהונתו כשגריר מרוקו בקהיר. הוא נשא נאום קצר ובו שב והשתמש בנימת הדברים מן הימים היפים של העצמאות, דבר שבנסיבות של אותה תקופה היה פתטי למדי:

״אחיי היקרים, כולכם יודעים באיזו דאגה הוד מלכותו המלך נוהג בכם, ומכירים את העניין המיוחד שיש לו כלפיכם. היהודים מהווים חלק בלתי-נפרד מן האומה הזאת, ואיש אינו מתכוון לגזול מכם את זכויותיכם כאזרחים. באדמה הזאת קבורים הוריכם. על האדמה הזאת ייוולדו ילדיכם. לכם יש זכויות באותה מידה כמו לנו בארץ הזאת. ביום זה, שעבורכם הוא יום הסליחה והכפרה, אני מבקש לשוב ולהזכירכם, שמדיניותו של הוד מלכותו המלך בקשר לבעיותיכם עומדת בעינה: אתם נתינים במלוא מובן המילה. המשיכו לעמול לטובת האינטרסים של הארץ הזאת, שהיא מולדתכם היחידה. אל תחשבו על מולדת אחרת. זוהי ארצכם היחידה, וכל מחשבותיכם צריכות להיות מופנות אליה.״

ועד קהילת קזבלאנקה מצדו – בראשות נשיאו מאיר עובדיה, המקורב ל״איסתיקלאל״ – אשר אזר עוז עקב מחוות הרצון הטוב החדשות הללו, פרסם, לכבוד יום כיפור, קול-קורא בנימה שונה, שהעז לכנות את הדברים בשמם, בקשר לנושאים שבאופן רשמי היו בגדר טאבו עד אז:

״ברצוננו לעדכן אתכם קודם כל בהליכים שנקטה מועצת הקהילות אצל הממשלה, בעניין חופש התנועה, בעניין התכתבות עם בני משפחה השוכנים מחוקי למרוקו, ולגבי כל השאלות הנוגעות לנו. יזמנו בעצמנו אצל המושל שלנו הליכים חדשים הנוגעים בעיקר לעניין הענקת הדרכונים, לחירויות האישיות ולקשיים שמתעוררים בנושא זה.״

אווירת השלווה החדשה לא החזיקה מעמד, למרבה הצער, לנוכח הלהיטות של הדיפלומטיה המרוקנית אחר אקטיביזם אנטי-מערבי. דרך זו הגיעה לשיא עם הקמתה של קבוצת קזבלאנקה. ב־3 בינואר 1961, מוחמד החמישי פתח את המושב של הוועידה הראשונה בפיסגת המדינות האפריקניות הרדיקליות, שבה השתתפו ראשי המדינות של הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע״מ), של לוב, של גאנה, של גיניאה, של מאלי, וכן הממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג׳ירית.

על סדר היום של הוועידה נמנו קונגו, המאבק נגד החדירה הישראלית לאפריקה, והתמיכה בעם הפלסטיני. בכל הנקודות הללו, משתתפי הכנס אימצו החלטות אנטי-אימפריאליסטיות ללא סייג. משקיפים היו מתקשים לזהות, בנוסח הדיבור של מהפכן מיליטאנטי, את התבונה וההגות הרגילים האופייניים למוחמד החמישי. אולם הדבר פעל במשנה עוצמה לגבי האוכלוסייה היהודית, אשר הייתה שרויה בטראומה ממילא, עקב הכלים התנהגות שלוחת רסן שאפיינה את שהותו של גמאל עבדול נאצר בקזבלאנקה לכבוד הוועידה ההיסטורית.

ביקור הניצחון של ה״ראיס״ המצרי החל בכי-רע עבור הקהילה היהודית. התוצאה הראשונה שהייתה לאווירה הכללית האנטי-ישראלית החריפה, הייתה סטייה מדאיגה מכללי הטכס. בניגוד למסורת, הרב הראשי ונכבדים מן הקהילה היהודית של קזבלאנקה, לא הוזמנו לטקסים הרשמיים, שציינו את הגעתו של הראיס המצרי לשדה-התעופה של קזבלאנקה, ב־2 בינואר 1961. כעס על ההיעדרות הזאת, שהאחריות לה הייתה מוטלת על הרשויות בלבד, הופנה נגד הקהילה היהודית, אשר הואשמה על ידי העתונות של השמאל כמי שמחרימה את ביקורו של נושא דגל הערביזם. השקר היה כה גדול, עד ששלושה ימים אחר כך, העתונים שהפיצו גירסה זו, נאלצו לפרסם הכחשה רשמית מטעם הקהילה שנפגעה. אבל ברור מה ערכן של הכחשות, בייחוד כשהן באות מאוחר מדי.

ההפרה הראשונה הזו של כללי הטכס הוחמרה עוד יותר על ידי גישתם של האחראים מטעם שירותי הביטחון המצריים שבאו כחיל חלוץ למקום. הם נבהלו כשמצאו בקזבלאנקה אוכלוסייה יהודית רבה, גאה וחופשייה לחלוטין בתנועותיה. עקב התעמולה שלהם, היו רגילים לבלבל בין יהודים לישראלים, ולכן האחראים הללו פסקו, שבתנאים שכאלה אין ביכולתם לאבטח את ה״זאים״ במה שכינו ״עיר יהודית לכל דבר״.

גם אנשי שירות הביטחון המרוקני, המבוהלים לנוכח גודל המשימה העדינה שהופקדה בידיהם, הפגינו עצבנות קיצונית, וראו בכל יהודי ־ חשוד. נערכו עשרות מעצרי־מנע ולשם כך השתמשו בתירוצים דימיוניים. רב אחד בעל נתינות שווייצרית, שהלך בשלווה לישיבה שלו עם 25 תלמידיו הצעירים, נעצר יחד איתם באשמה של ״ארגון הפגנת איבה״.

הרב ואניקוף הושלך לכלא, עונה, זקנו גולח וחלק משיניו נעקרו, ואילו תלמידיו אף הם היו נתונים ליחס קשה, ואחדים אף אולצו לחלל את השבת בהדלקת אש על פי פקודה. כאשר יומיים אחר-כך המשטרה רצתה לשחרר את הרב, בעקבות התערבות נמרצת של הקונסוליה השווייצרית, סירב הלה לנטוש את תלמידיו, ונשאר איתם בכלא עד לשחרורם.

שוטרים היכו ילדים שחבשו כיפות בצבעי כחול ולבן, כצבעי דגל ישראל, או בצבע שחור (שפורש כסמל לאבל) או שלקחו אותם למעצר, וקראו לעברם: ״יהודים מלוכלכים! נעשה מכם סבון, חכו, חכו שנאצר ייסע!״

שמש, שקרא כהרגלו למאמינים לתפילה, הואשם שהשמיע סיסמאות הקוראות למות לנאצר . סערת הרוחות האנטי-יהודית כבשה את הרבדים העממיים. בבית-קולנוע בקזבלאנקה, סרט שעסק במעשי-הזוועה של הנאצים, התקבל במחיאות כפיים, ובהבעת צער קולנית על כך שהיטלר לא סיים את מלאכתו. בעת ועידת קזבלאנקה נערכו מדי פעם ביקורות – ללא דיסקרטיות מיוחדת – סביב בתי-הכנסת, כדי לוודא שהמתפללים אינם נושאים תפילות לשלום ציון.

בעתונות, התחרות האנטי-ציונית בין שמאל לימין, שזו הפעם היו מאוחדים בדעתם, גרמה לאוכלוסייה היהודית, שהתחפרה בביתה, לחשוש מפני התפרצויות ותקריות רחוב. הדבר לא אירע, למרבה השמחה, אף כי היו קרובים לכך מאוד. התקריות המצערות שהתרחשו בקזבלאנקה לא התפשטו לרחבי הארץ, מה שהוכיח את האופי שלהן כמעידה מקומית.

אם באותה עת התגובה למאורעות הייתה כה טראומטית, לא היה זה בגלל חומרתם האובייקטיבית – שהייתה בסך הכול מוגבלת בזמן ובמקום – אלא בגלל היותם בלתי רגילים, מנוגדים לרצון הטוב המסורתי של השלטונות. מאז העצמאות, היהודים לא חוו מאורע כה מעורר-דאגה. האם היה מדובר בתפנית, או במעידה חד-פעמית?

למרות שנשיא הקהילה של קזבלאנקה, מאיר עובדיה, לא הצליח להתקבל אצל מושל העיר, הרי שהדוקטור בן זקן, שהפעיל את מלוא יוקרתו בתור שר-לשעבר, הצליח להניע את יורש העצר וסגן־ראש הממשלה, יתן את הפקודות הנחוצות כדי להפסיק את ההטרדות וההשפלות. השקט הושב עד מהרה על כנו. שום דבר לא השתנה במדיניות הרצון הטוב של הכתר כלפי נתיניו היהודים. אפשר היה לחשוב שהשקט עתיד לחזור לתמיד, כאשר התרחשה הטרגדיה של ״פייסיס״.

במלחמה שמאחורי-הקלעים, אשר עימתה את מארגני ההגירה המחתרתית עם המשטרה ועם השירותים החשאים המרוקניים, מוצו כבר דרכי הבריחה הקלאסיות: הוצאת דרכונים מזוייפים ומעבר דרך השטחים בשלטון ספרד, סאוטה ומלילה, בעזרת מבריחים מקצועיים ובהסכמה מצד שלטונות מדריד מטעמים הומניטאריים.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

עמוד 83

ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ)

אחד החכמים הבולטים והפוריים ביותר שקמו ליהודי פאס וליהדות מרוקו בכלל היה יעב"ץ. לפי חיבוריו ומקורות אחרים ניתן לשחזר את מהלך חייו ויצירותיו. הוא נולד בפאס ב־1673 לאביו ראובן, שהיה רבם של יהודי מכנאס. לדברי בנו, היה אביו עוסק בתורה כל היום כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. יעקב למד תורה מאביו עד גיל 11, שאז אביו נפטר, ואחר המשיך ללמוד בכוחות עצמו ואצל ר׳ וידאל הצרפתי ור׳ מנחם סירירו, חכמי פאם החשובים.

בגיל 18 דרש בפטירת הרב דוד עוזיאל. שנתיים לאחר מכן מונה לסופר בית הדין בפאס. על סמך ניסיונו זה חיבר את הספר "עט סופר", ובו דיני שטרות ונוסחאותיהם. בשנת תסייד (1704) מונה לדיין בפאס, כשאב בית הדין היה ר׳ יהודה אבן עטר. בסוף תע״ז(1717) עבר יעב״ץ למכנאם וכיהן בבית הדין עד שנת ת״ץ (1730). הוא חזר לפאם והמשיך לכהן בדיינות. לאחר כשמונה שנים עבר לתיטואן ובה ישב בבית הדין, ולאחר כשנתיים חזר לפאס ופעל בה עד פטירתו בתקי״ג(1753).

היה לו יחס מיוחד לאו־ץ־ישראל, שהתבטא בשיריו ובפעילותו. הוא צייד את שלוחי ארץ־ישראל בהמלצות, תרם להם, וקיבל על עצמו להיות גבאי צפת לכל ימי חייו.

תרומתו ליצירה: כבר בגיל צעיר העתיק יעב״ץ חיבורים שהודות לו נשתמרו. בגיל 15 העתיק את ספרו של ר׳ יהודה אבן עטר ׳מנחת יהודה׳, ארבע שנים לאחר שחובר, ומהעתקה זו הגיע הספר לדפוס במכנאס ת״ש. כן העתיק את ספר התקנות, ממנו הדפיס אברהם אנקאווא את התקנות ביכרם חמר׳, ח״ב. בגיל 20 העתיק פרטים על חכמים והספדים עליהם, וכן העתיק שירים ומליצות.

נוסף לבקיאותו במכמני השפה העברית, הוא ידע ערבית וספרדית, וחיבר שירי שמחה, קינות, תחינות והודאות בעברית, בארמית ובספרדית, שמהם הודפסו בספרו "עת לכל חפץ" נא אמון תרנ״א. כמו כן רכש כתבי יד והושיב אנשים שיעתיקום בשבילו.

יעב״ץ השאיר אחריו ספרים, והספרייה של משפחת אבן צור היא מהספריות הגדולות שנשארו מחכמי מרוקו. היו בידו גם ספרי קבלה, כפי שעולה מתשובתו לשאלה בדבר התעטפות בציצית בליל שבת:

ומה שכתבת אם נמצא בזה שום טעם כפי הסוד, אמת שבספרי הקבלה הנמצאים בידינו לא ראינו כלום. (׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קח)

טרם הודפסו יצירותיו בפרשנות ודרוש, בקבלה, ולקט מאמרי מוסר. הרב דוד עובדיה פרסם חיבורו ׳לשון למודים׳ הכולל 254 המלצות שכתב לעניים, לאלמנות, להכנסת כלה, לשלוחי ארץ־ישראל ולפדיון שבויים, וכן מכתבי נחמה והקדמות לספרים(יפאס וחכמיה׳, ח״ב, עמי 225־438).

תשובותיו: ספר תשובותיו ׳משפט וצדקה ביעקב׳, ב״ח, שהודפס באלכסנדריה תרנ״ד־תרס״ג, הוא אוצר חשוב להכרת המציאות החברתית והכלכלית של יהדות מרוקו בתקופתו. ממנו מתברר שהיה גדול המשיבים בימיו, וחכמי הדור ראו בו סמכות בענייני הלכה. פנו אליו חכמים מצפרו, אוטאט, מכנאס, סלא, תיטואן, מראכש, אגאדיר, דבדו, תאזה, שישואן, סגילמאסה ותפילאלת. הוא רשם את תאריך התשובה, המקום ממנו נשאלה השאלה, שמות השואלים והנוגעים בדבר, והחכמים שחתמו אתו.

שיטתו בהלכה: הוא התנגד להחמרות ואיסורים שפוסקים לא אסרו. הוא כותב ׳ואין לנו לאסור דבר שלא הוזכר בתלמוד ולא בדברי הגאונים והפוסקים׳, ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ נט).

כבוד כלפי החכמים שקדמו לו: בדיונו בענייני מסים הוא ביטל דעתו בפני חכמים בדורות עברו, ובפסיקתו התחשב במנהג שהיה נהוג על ידי חכמי הדורות שקדמו לו, ׳ואנן מה נענה בתרייהו׳(שם, סי׳ רעב). והמנהג מבטל הלכה בענייני מסים(שם, ח״ב, סי׳ קנד).

אישיות! המוסרית: מהספר ניתן גם להכיר את אישיותו המוסרית ויושרו. הוא התנגד למחלוקת כי יש בה חילול ה׳(שם, ח״א, סי׳ רסב). הוא לא נשא פנים לאילי הארץ ולנגידים תקיפים. הנגיד אברהם מאימראן נתבע בפניו באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, והנגיד דוד בן שמעון הואשם בכך שנגידותו נרכשה על ידי מתן שוחד לנשי הסולטאן(שם, ח״ב, סי׳ קסט, קפה). יש להניח שעצמאותו גרמה לכך שנאלץ לעזוב את פאס, כפי שציינו לעיל.

בפסיקתו התחשב יעבייץ גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי. מעשה באשה שקיבלה כתובה בסכום ניכר והבעל הוריש לה גם כלי כסף וזהב, ומשאר הנכסים ציווה שתקבל שני שליש והבנים רק שליש. הבנים יצאו אפוא מקופחים.

יעב״ץ אמד את דעתו של המוריש, ומסקנתו היתה שגם הבנים יירשו, והוא כתב: וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה, ואנן סהדי(אנו עדים) שגם הבעל כשכתב לה, לא עלה על דעתו שתטול הכל ותניח את בניו. (שם,

ח״א, סי‘ נב)

מידה יפה שהצטיין בה היתה, שלא בוש לחזור בו מטעותו. תחת הכותרת ׳אינו בושה לומר טעיתי אחר שיתברר לי האמת׳ הוא סיים את תשובתו בזו הלשון: דודאי לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו מלומר הדרי בי והוא הודי הוא זיוי הוא הדרי… וכי אם אמנם שגיתי אתי תלון משוגתי אתמהה. יותר טוב שאבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא. (שם, ח״א, סי׳ שנה)

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'120

1888: הולה בן סוסאן מטנג׳יר – אישה בעלת רכוש חקלאי

יהודייה בשם הולה, אישתו של משה בן סוסאן מטנג׳יר, ירשה מאביה רכוש חקלאי, שכלל בעלי חיים, בסביבות העיר מאזאגאן (היום אלג׳דידה, כמאה קילומטרים דרומית לקזבלנקה). בעלה היה יליד גיברלטר וככזה היה אזרח בריטי שהתגורר בטנג׳יר. הסוכן המוסלמי שלה, חאג׳ בועזה בן אחמד דוקאלי, שהיה אחראי לניהול החווה, נאסר על־ידי מושל, שהתאכזר אליו, ומשה בעלה נקט בצעדים כדי להעניק לו חסות בריטית וכך לשחררו. הגברת הולה נתנה לבעלה יפוי כוח לפנות לממשל הבריטי בנדון.

הפרשה נדונה בהתכתבות בין בני הזוג קירבי גרץ (Kirby Green), השגריר הבריטי בטנג׳יר(בין השנים 1886- 1890), וכן בין סגן הקונסול הבריטי במאזאגאן והמושל שם בין ה־20 בפברואר ל־22 באפריל 1888. השגריר דיווח על כך לשר החוץ הבריטי ב־10באוגוסט 1888. ב־20 בפברואר 1888 כתבה הגברת הולה לשגריר הבריטי, שהרכוש ניתן לה על־ידי אביה לתועלתה, ואין לבעלה כל חלק בו, שכן בעלה והיא מחזיקים בנכסים נפרדים. אם יש צורך לאמת את הצהרתה היא מציעה לפנות אל מר משה נהון, דודה מצד אביה, או אל הרב הראשי של טנג׳יר, שניהם מבצעי הצוואה של אביה (הרב הראשי באותה תקופה, החל משנת 1855, היה הרב מרדכי בן ג׳ו, שפעל רבות למען החינוך והקהילה היהודית בטנג׳יר).

באשר לסוכן המוסלמי(שניהל את החווה) הסתבר, שהיה בעל קשרים עם סוחרים בריטיים, אולם לאחר שנחשף אופיו השלילי הפסיקו את קשריהם עמו, והסוכן הולקה בפקודת המושל. הגברת הולה התבקשה לענות על שאלות באשר לקשריה עם הסוכן, אופי רכושה ושוויו. מן התשובות התברר, שבבעלותה שישים כבשים, שתי פרות, ארבעה שוורים לחריש וכן חיטה, שעורה ושעועית לזריעה בשדות. לדבריה אין בכוונתה לתבוע את רכושה. על פי מידע מן ה־20 במאי 1888 הגיעה אישתו של הסוכן לקונסול במאזאגאן, שחטה כבש מול שער הבית(פעולה מקובלת, המבטאת הכנעה ובקשה), ביקשה לשחרר את בעלה ואת בנה וכן עזרה לקיומו.

פרטים על העינויים שעבר הסוכן פורסמו בעיתון ״אלמגרב אלאקצה״ ב־1 באפריל.

הם הותירו רושם קשה והובאו כטיעון להענקת החסות.

1902: חלוקת רכושה של יהודייה אלמנה מטנג׳יר על־ידי הקונטול הכריטי

ב־2 ביוני 1902 כתב הרברט וייט (White), הקונסול הבריטי בטנג׳יר בשנים 1921-1882, לשר החוץ הבריטי, הרוזן מלנסדאון, את הדיווח הבא: הגברת מסעודה פארינטה היא אלמנתו של אזרח בריטי, שנפטר ב־24 בדצמבר האחרון ולא השאיר צוואה. רכושה כולל בית בטנג׳יר, שאין עליו משכנתה, וכן רהיטים מספר. בדו״ח מצויים פרטים בדבר מכירת הרכוש. הקונסול הציע לממן את הקבורה ואת הנותר לחלק לקרוביה: הבעל של אחותה וילדיהם של שני אחיה.

ב־7 ביולי 1902 מסר שר החוץ הבריטי לקונסול את החלטתו בקשר לרכוש האלמנה וחלוקתו(F099/399).

הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib

משפחת פארינטה היא משפחה ותיקה ומכובדת בטנג׳יר, בתיטואן ובמוגדור. בין בניה היו סוחרים, בנקאים ותורגמנים לקונסולים אירופיים. שלמה פארינטה כיהן בתפקיד תורגמן אצל ארבעה מושלים בטנג׳יר בתקופת הכיבוש הבריטי של העיר: 276 ,1912 ,Routh וכן תורגמן של הקונסול האוסטרי בטנג׳יר בשנת 1886. בנק פארינטה היה הבנק הפרטי הראשון בטנג׳יר, שנוסד בשנת 204:1844 ,1984 ,Morsy בתחילת המאה ה־20 טבע שלמה פארינטה באנגליה מטבעות לסולטאן: 398,420 ,99/376 fo. משה כיהן בתפקיד נשיא הקהילה בשנות ה־70-60 של המאה ה־19 וקיבל את משה מונטיפיורי בדרכו לסולטאן בסוף שנת 1863: ,Guedalla 1880,13.

סיום הפרק נשים בעלות רכוש וממון-אליעזר בשן

וכי נחש ממית או נחש מחיה?

רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16

לא נודעו שנת לידתו ושנת פטירתו. היה שד״ר מארץ ישראל שהגיע להתרים את יהודי הכפרים במרוקו עבור אחיהם בארץ ישראל, נפטר בכניסה לכפר בעמק האוריקה, ומנוחתו כבוד שם עד היום הזה.

הנחש נודע כאחד מהסמלים העתיקים ביותר. כבר בתורה מוצאים אנו כשאדם וחווה היו בתחילת הבריאה בגן עדן, עד שהנחש פיתה את חווה לאכול מעץ הדעת, ואז נענשו כשגורשו מגן עדן. כיום משמש הנחש בין היתר לסמל הרפואה, רמז אולי לנחש הנחושת שעשה משה רבינו. היה זה כשהיו ישראל במדבר וקצרה נפשם. אז הלינו אל משה והקדוש ברוך הוא: ׳למה העליתנו ממצרים למות במדבר?׳. על כך נענשו כשנשלחו אליהם ׳הנחשים השרפים׳ שהפילו בנשיכתם חללים רבים. עם ישראל חזרו בתשובה, וביקשו ממשה שיתפלל ויעצור את המכה הנוראה. לאחר שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, קיבל את הציווי: ׳עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך – וראה אתו וחי׳. כל מי שהוכש על ידי נחש, הביט אל נחש הנחושת ונרפא (במדבר כא, ה-ט).

על כך אמרו חכמינו ז׳׳ל בתלמוד: ׳וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים׳(משנה ראש השנה ג, ח). כלומר, הנחש עצמו אין הוא ממית או מחיה, אלא על פי רצונו של הקדוש ברוך הוא. מכיוון שנחש הנחושת שעשה משה היה על מקום גבוה, כאשר איש מישראל שהוכש הביט לכיוונו, למעשה הביט לשמיים ושעבד עצמו לפני האלוהים, ולכך נרפא.

מסורת ואגדות רבות כרוכות מסביב הנחש אצל יהודי מרוקו, שנמסרו מאב לבן במשך הדורות, בעיקר ניסים שאירעו על ידם. על פי אחת המסורות, רבי שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה ה־16, נשלח על ידי חכמי ארץ ישראל כדי לאסוף תרומות לעניי ארץ ישראל אצל אחיהם שבמרוקו. הוא יצא בליווי שני אחיו: רבי חיים ורבי דוד. על אף מטרת בואם להתרים את יהודי מרוקו למען היישוב היהודי בארץ ישראל, בהגיעם אל הכפרים הנידחים של היהודים בהרי האטלס, ראו את המצב הרוחני הירוד, והחליטו להשתקע במקום ולהרביץ תורה ביהודים שהתגוררו שם.

כשהגיעו בדרכם לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, כיום נמצא כ־50 ק"מ מהעיר מראכש, קשרו את הסוסים לעץ ופנו להתפלל. כשסיימו את תפילתם, נפטר רבי שלמה בכניסה לכפר. השמועה על פטירתו של הרב פרשה כנפיים, והגיעה לאוזניו של הקאדי בכפר. מיד ציווה על אנשיו: "צאו מיד אל סוסו של החכם היהודי הישיש שהגיע הנה מהמזרח! שמעתי כי מטרת בואו היא כדי לאסוף כסף עבור יהודים עניים, ואם כך הרי שהשק שנשא עמו מלא בממון, שמעתה יהא שייך לנו״.

אנשי הקאדי מילאו אחר ציוויו של אדונם. אלא שלהפתעתם, כשהתקרבו אל סוסו של רבי שלמה, ראו שני נחשים גדולים מקיפים את השק ומאיימים על המתקרב אליהם. היו אלו רתמות הסוסים, שלמרבה הנס הפכו לנחשים. הם נסו על נפשם כל עוד נפשם בם. כשסיפרו זאת לקאדי, הזדרז להגיע אל המקום, וראה אף הוא את הנחשים כרוכים על צווארי הסוסים. מיד קרא לרב הקהילה והורה לו להתיר את הסוסים. משהתקרב הרב לסוסים, הפכו הנחשים בחזרה לחבלים.

רבי שלמה נקבר בעמק האוריקה, ומנוחתו כבוד שם עד עצם היום הזה. רבים עולים לפקוד את קברו, הנמצא על אם הדרך בצומת דרכים העולה לאתר הסקי אוקמיידן. מאותו היום קיבל את הכינוי: רבי שלמה בן לחנש, כלומר ׳בעל הנחש׳.

מסורת אחרת מספרת, כי פעם אחת ראה הרב יהודי שנכרך סביב גופו נחש אימתני. מיד הרב הרג את הנחש על ידי שימוש בשמות קודש, ומאותו היום קיבל את הכינוי ׳בעל הנחש׳.

מקרה אחר אירע בחכם נוסף, שגם הוא הגיע מארץ ישראל להתרים עבור עניי ארץ ישראל, הוא רבי אברהם מול־נס. מקום מנוחתו בעיר אזימור, הממוקמת כ־90 ק׳׳מ מדרום לקזבלנקה. את העיר חוצה אחד הנהרות הגדולים במרוקו, נהר אום אל־רביע. בגדה הדרומית של הנהר נמצא שער הכניסה למלאח. קברו של הצדיק נמצא בתוך מערה חצובה בסלע, כשעל המערה מצוי בית מגורים. בסמיכות נמצא התלמוד תורה של אזימור, ששימש את הקהילה היהודית שהייתה שם בעבר.

על פי המסורת, באחד מימי החורף ירדו גשמים מרובים, עד שאחד מחדרי מתחם קברו של רבי אברהם הוצף במים. הקהילה היהודית כולה, מקטן עד גדול, התגייסו לפנות את המים מחדר המתחם של הצדיק, כשכולם מצוידים בדליים. תוך כדי פינוי המים שהגיעו עד החזה, ראו נחש צף על פני המים. הילדים נבהלו וברחו, אך המבוגרים שידעו שמקום מאורתו של הנחש הוא במתחם הקדוש, ששמועה הייתה כי שומר הוא על הקבר, ניתבו את דרכו של הנחש עד מעלה המדרגות הסמוך ושם נעלם.

בקרב יהודי מרוקו נפוץ המעשה על גדולתו של רבי אברהם. באחד הימים בתו של המושל באזימור חלתה, ולא נמצאה לה תרופה למחלתה. רבי אברהם נגלה בחלום אל חכם הקהילה ואמר לו: "תבקש מהמושל שיביא לי את בתו שתישן במתחם הקבר שבעה ימים ואני ארפא אותה". כשהשכים משנתו, הלך אל המושל וסיפר לו על דבר חלומו. המושל, שחיפש בכל דרך להמציא תרופה למחלתה של בתו, השיב בחיוב. הוא הביא את בתו למתחם הקבר, שם שהתה במשך שבעה ימים, כשאביה דאג לכל מחסורה. למרבה הנס החולה נרפאה, ומאותו היום בכל שנה היה המושל מציין את ההצלה של בתו בסעודה במתחם הקבר.

שמו נודע בקרב היהודים: רבי אברהם מול־נס, כלומר בעל הנס.

במערת קבורה זו, בחדר נפרד, נמצא קברו של רבי יוסף הגלילי, אחד התנאים של ארץ ישראל. זכותם תעמוד לנו.

רבי אברהם מול־נס, מקום מנוחתו באזימור, במערת קבורה בסמוך למלאח. במתחם נקבר אף רבי יוסף הגלילי, תנא מארץ ישראל.

זכור ימות עולם- אעופה אשכונה / רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16-משה חיים סויסה-עמוד 315

01/10/2020

משחקי ילדים

אֵל בְּנָאת יִלְעְבּוּ אֵל קָארֵה אוֹ בֵל חְבָאלָא             

יִקְמְלוּ בְּהוֹלָא הוֹפ אוֹ סְתִּיח דִי תִיקְסְבִּילָא.           

לוּלָאד יִלְעְבּוּ דִינִיבְריִ ,אוּל חְזָאר דֵל מָאלָא. 

דְרְבֵל דְרְבֵל ,אִיד מְל פוּקּ אוּ חְדִּית דְל גֹ'ולָא.       

הבנות ישחקו קלאס או בחבל

ימשיכו בחישוק או ריקוד תיקסבילה

הבנים ישחקו משחק הצלה (delivree)וחמישה אבנים

דרבל דרבל יד למעלה וסיפורי הג'ולה.

בְּלְקָארְטָא נְלְעְבוּ רוּנְדָא טוּטּי אוּל כָּאפִיָאה.       

דָאמָא בתאסאת ,אול חבל דל טרומביאה.          

פְדְיוֹר נְהְדְרוֹ בֵל עַרְבִיָאה אֵל מוֹגְרָאבִיָאה.          

פְסְקוּאֵלָא בֵל פְרַנְסְס כְּלְסִי בְּתְכְראוֹאדִייָאה.       

בקלפים משחקים (שמות) רונדא טוטי וקפיאה.

דמקה עם פקקים וחבל של טרומביאה

בבתים נדבר ערבית מרוקאית

  בבית ספר בצרפתית הכול בערבוביה

בחגים קונים כלי בישול קטנים ומשחקים כמבוגרים  בנינו כילדים שלושה גלגלים מקרטון שמנו מספרים ומסמרים בניהם כמו רולטה ומכרנו כרטיסים עם פרסים בדומה לירידים.

פֵל עִיָאד יִתְשְרָאו תוּאִיפְרָאת אוּל קְּדִירָא.            

בְּנָאת אוּ לוּלָאד יִלְעְבוּ אֵל מִינְדָארָא.                   

בֵּל קַרְטוֹן אֵנְסְווּרוּ נֻמְרַאת דִי בָּאלָא בּוּלָא.          

פְדָאר נְלְבְשוּ אֵל כְּשָאוֹאִי ,נְעְמְלוֹ תְמְתִילָאת    

בחגים נקנה צלחות וסירים קטנים

בנים ובנות משחקים מטבח ילדים

בקרטון נצייר מספרים  (מסובבים גלגלים)

בבית נלבש שמלות ועושים הצגות

היינו כילדים עושים הצגות עם תחפושות מכינם שתיה קרה מתרכיזים מתוקים ושלגונים תוצרת בית .לקחנו חתיכת גוש קרח , קופסת סרדינים ריקה מפח עם סכין עשינו חורים מבפנים כלפי חוץ לאורך ולרוב כך שהבליטות היו קלפי חוץ , כשגירדנו את גוש הקרח הפח התמלא עם פתיתי קרח ,דחסנו אותו בכוס קטנה עם צבעי מאכל צבעונים , דחפנו מקל משומשים ששטפנו , והרי לכם שלגון מרוקאי  אסלי.

סוּאָחְבִי אוּ אַנָא, אַרְבָאעָא בְּסְפַנִיוֹל אֵילְנִגִ'נָאיָאה   

בְּסוּמְבְרְרוֹ פֵרָאס אוֹל קִיסָאן בְלִימוֹנדה פְסְנִייָאה   

אֵסְקִימוֹ בְּתְלְגְ' אֵלְמְזוֹקִין אוּחְנָא בְדִיק אֵינִּייָּאה      

אֵדֵכְלָא בְּחְמְסָא פְרְנַק ,אוֹ דְחְקוֹ עַל דֻנִייָּאה          

חבריי ואני כחבורה בספרדית השירים

בל סומבררו  בראש וכוסות של לימונדה במגש

אסקימו בקרח צבעוני ואנחנו באותה תמימות

הכניסה בחמישה פראק וצוחקים על העולם.

עייש דוד

רבי שמואל עודד את הקורא לנהוג כמוהו בעיונו בדברי רבותינו: ׳וגם אתה תעשה ככה ליגע ולהעמיק ולהבין הדברים על בוריין, כי הדברים יגיעים, כאשר אתה רואה בעין השכל. ומעתה רשאי אני לחתום בשים שלום׳.

אחרי שנים היה רגיל לחזור ולעיין בדברים שכתב, כדי לבחון את דבריו מחדש, בין לעצמם, ובין אם נתעורר לכך מפני ספר חדש שהגיע לידיו וביקש לבדוק אם דברים שאמר צריכים תיקון:

אמר שמואל בימי חרפי ואני בן עשרים שנה, היתה לי תוכחה מגולה ואהבה מסותרת עם הרב הגדול כמוהר״ר עזריה פיג׳ו ז״ל… ועתה בהיותי קרוב לארבעים שנה… חזרתי על הענין בעיון נמרץ כפי כחי, ויטב בעיני הדבר כמו שכבר היה כתוב אצלי….

מדבריו לעיל ומאלה שיבוא להלן, נמצא כי בתיאור שתיאר את יגיעתו ועמלו בתורה, היתה לו מטרה כפולה: מחד, להעיר את תשומת לב הקורא שעליו ללמוד את חידושיו בעיון רב וביישוב הדעת. ומאידך, כדי לשמש דוגמה חיה לאחרים כיצד יש לעסוק בתורה. שמחתו של הר״ש על פירות עבודתו, שהתייגע בה הרבה, פורצת ועולה בדברי שבח והערכה מפליגים לעצמו:¹³⁷ ׳ותירוץ זה יגעתי בו בעשר אצבעותי וברוך ה׳ אשר האיר את עיני. ומי שיש לו חיך לטעום יראה ויבחין, כי אין ערך כלל לתירוץ זה בס״ד, והבינהו היטב כי נכון עד מאד הוא. ולית בהדין מילתא ספיקא כלל והדברים שמחים כנתינתן מסיני. ודוק היטב…׳.

וכן:

ואתה ידידי המעיין המעמיק, דע שלא תגיע לידע ערך פירושי זה ודברי אלה [אלא] אחר הטורח והיגיעה לעיין כפי שכלך, גם אחר שתראה דברי המפרשים ז״ל בכמה הרכבות ובכמה הלבשות, אשר מעולם לא עלה על דעת התוס׳ ז״ל, ואחר כל זה בודאי הגמור תמצא מרגוע והנחה גדולה לנפשך בס״ד בדברי אלה, אשר הודעתיך קושט אמרי אמת כוונת התום׳ ז״ל, יומתקו דברי לחכך כצפיחית בדבש ותזכרני לטובה בלי שום ספק, שמענה ואתה דע לך.

יתירה מכך, בטחונו הגמור בשיטתו ובפירושיו, הביאוהו לבטל כל פירוש אחר, בין מה שנכתב עד ימיו ובין מה שיכתב לעתיד לבוא:

וכל מה שנאמר בפירוש דברי התוס׳ ז״ל חוץ מדברינו זה, מיום שנכתבו דבריהם עד היום והיום בכלל… דומיא דמה שראיתי למוהר״ש אלגאזי… גם כל מה שיאמר מהיום הזה והלאה עד סוף כל הדורות חוץ מדרכנו זה, הכל כאשר לכל דברי נביאות ודברים שאינם מתיישבים על הלב כלל, מחוסר הבנת דברי התוספות ז״ל. וברור בעיני כשמש בחצי השמים ובצהרים, שלא כיונו התוספות ז״ל אלא לדברינו דוקא, ודבריהם ז״ל ברורים ופשוטים לפנינו ממש כביעתא בכותחא.

או: ׳וכבר נתחבטו המפרשים בכוונתם ז״ל, מהר״א ן׳ חיים, ומהר״ש אלגאזי והרב בעל יד יוסף ז״ל, ולא העלו דבר מחוור לפי דעתי, כמבואר למעיין המעמיק ואין להאריך בדיחוקם ז״ל, והמסתבר לפום עניות דעתין הוא מה שכתבתי ותו לא מידי, ומקום הניחו לנו מן השמים כן נראה בעיני, וק״ל.

הוא עצמו חש שעליו להצדיק את יומרתו זו, מה עוד שהוא חולק על ראשונים שקדמו לו, או מכריע בדברים שחלקו בהם ראשונים, תוך שהוא מחזק דברי האחד ודוחה דברי האחר. תעוזתו, כך הוא מסביר, נובעת דווקא מענוותנותו, שכן למודו נעשה מתוך צמאון עז ושקידה, ומתוך הכרה שאין התורה נרכשת אלא ביגיעה רבה:

ואתה ידידי המעיין הקורא בדברי אלה, אל תאשימני על מה שהכנסתי עצמי בין ההרים הגדולים, רעם היות דלפום ריהטא קושיתך עצומה, דאין ראוי לתולעת ולא איש שפל אנשים כמוני לדבר בפני גאוני עולם, דכולי עלמא מימיהם קא שתו. אבל מה אעשה אהובי, ונפשי מאד חשקה בתורה, ותורה היא וללמוד אני צריך. ולכן הדן אותי לכף זכות, השם ברוך הוא ידין אותו לכף זכות.

ובמקום אחר כתב: ׳ואל יאשימני הרואה במה שאני מכניס ראשי בין ההרים הגדולים, שבאמת אני אומר כי כל זה בא לי מאהבת התורה ואהבת האמת לאמתו. גם מצאתי און לי במה שמצאתי לרבותינו ז״ל יגעת ומצאת האמן, ואין אני שולח יד לכתוב שום דבר, אלא עד שאני טורח לעיין בכל מאמצי כחי, וסוף סוף אין לדיין אלא מה שעיניו רואות׳. או:

הנך רואה בעיניך כי נשאתי ונתתי בהבנת דברי רבותינו הצרפתיים בעלי התוס׳ ז״ל, והעמקתי בדבריהם עד מקום שידי יד כהה מגעת, ונכנסתי לפנים ממחיצתי להכריע בין ההרים הגדולים רבני וגאוני עולם ז״ל. ואין להאשימני על ככה, כי אהבת ושמחת התורה שניהם גרמו, ותורה היא וללמוד אנו צריכין. והאל ב״ה יודע, כמה גדלה שמחתי, ושמחתי שמחה רבה על כי יצאו לאור דברי התום׳ ז״ל בדיבור זה, דאין שמחה כשמחת התורה שתתעלה. יהי רצון מלפניו ית' שתמיד תהיה מחלקי ומגורלי ומחלק זרעי עד סוף כל הדורות, אנס״ו׳.

כבוד והערצה לתורתם של הראשונים

הוא מתאר את יגיעתו הרבה בהבנת דברי האמורא שמואל ודברי הרמב״ם, אך מצרף לה את האני מאמין שלו: זוהי חובתו ושליחותו של המעיין לרדת לעומק מחשבתם של גדולים, באמצעות העיון הקפדני, כדי שלא לשבש ולעוות את כוונתם של הראשונים, מפני כבודם וגודל ידיעתם. הוא אף הוסיף חוב פרטי מיוחד, ספק מחמת ענוה, ספק מחמת גדלות ־ קירבה שברוח עקב הזהות בשם שמואל. מדבריו עולה שמפעל זה הוא ייעוד, שכן אינו אלא גאולת דברי תורה נכוחים מן העירפול ומן השכחה, וככל גואל ומתקן עולם ראוי הוא לקבל שכר. מה גם שנתלוה לכך תפקיד של סנגור, שכן לא הסתפק רק בליבון תלמודם של האמורא שמואל והרמב״ם, אלא גם טרח מאוד לבצר את דבריהם:

והשם ב״ה יודע, כי הרבה טרחתי ויגעתי יגיעה רבה ליישב מילתיה דמר שמואל ע״ה,

גם פסקו של הרמב״ם ז״ל כפי פסק ההלכה, דהיינו כתנא קמא. ומלבד דודאי לפום צערא אגרא, עוד אני מוכרח לזה משום יקרא דשמואל ירחינאה ע״ה, כי שמי בקרבו שמואל שמואל, זכותיהו דשמואל והר״ם במז״ל ע״ה, יהיה בעזרי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, אכי״ר מלפני אלהי השמים. ומאחר דהרבה טרחתי ללמד זכות על שמואל והרמב״ם ז״ל, מובטח אני דלעלמא דאתי נפקי לאפיף לאורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לי בזכותם, אמן כן יאמר השם ב״ה לעד, למען שמו ותורתו הקדושה. הכבוד והאהבה שהגה לתורתם של רבותינו הראשונים, גרמו שירתום עצמו להילחם את מלחמת הקודש ללא פשרות, כדי להשיב אחור נסיונות לבטל את דעת הרמב״ן, מטעמים ומנימוקים הזרים לעניין עצמו. אולם, כיון שהקפיד הקפדה יתירה להוציא אמת לאור, טרח הרבה שלא לשגות בעיורון, או להגיע לביטולה של כל השגה, בלא בדיקה רק מחמת קנאתו לתורתם של ראשונים. אומנם מסר את נפשו להשיב על השגות שהשיגו האחרונים כלפי הראשונים. הוא הקדיש לכך חיבור שלם -׳נימוקי שמואל' שבו הירבה להשיג על הרא״ם [-רבי אליהו מזרחי], על אשר העז לחלוק על הרמב״ן בצורה שיטתית:

ומן התימה כי חכמתו של הרמב״ן ז״ל הגדולה והנשגבה והמפוארה, לא נעלמה כלל מעיני הגאון רא״ם ז״ל, והיאך אם כן לפעמים תולה בו בוקי סריקי. ואם מפני כי כונתו היתה להליץ בעד הרב מאור עינינו רש״י, לא מפני זה יוכחש האמת ויקובל האמת ממי שאמרו, ומה גם גברא רבה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל. אשר על כן נתלבשתי קנאה על הרמב״ן ז״ל, וקנאת ה׳ צבאות ותורתו הקדושה וחכמיה וחסידיה תעשה זאת. ונתתי את לבי לעיין ולהעמיק וליגע יגיעה גדולה, עד שאוציא לאור דברי הרמב״ן ז״ל בכל המקומות אשר תמצא ידי יד כהה.

במקום שלא מצא תשובה להשגה, או שסבר כי הרא״ם צדק בהשגתו, שמר ר׳ שמואל על שתיקה, כדי שלא לרפות ידיהם של אחרים במאמציהם ליישב את הדברים: ׳אך במקום אשר אראה לקוצר דעתי כי היטב לראות הגאון מוהרא״ם ז״ל, ויפה השיגו להרמב״ן ז״ל, טובה לי השתיקה, ולהניח הענין למי שדעתו רחבה יותר ממני. וברוך אל עליון אשר לא השבית להרמב״ן ז״ל גואל כמוני אני הקטן שמואל, ממני ילמדו אחרים וכן יעשו, עד שיצאו כל דברי הרמב״ן ז״ל לאור גדול בס״ד׳.

כמו כן, טרח בכמה מקומות ליישב את דברי הרמב״ם, בפרט במקום שנראית שיטתו שונה מדברי רוב הראשונים, וכשהצליח שמח על כך שמחה גדולה: ׳ונתבררו ונתלבנו יפה מילתיה דשמואל ע״ה, וגם פסק הרמב״ם ז״ל. ומחוורין הדברים כתלג חוור וכשמלה חדשה, כנתינתם מסיני בס״ד ודוק היטב והבן שפיר, כי הדברים יגיעים כאשר אתה המעיין המעמיק רואה בעיני שכלך, כי צררתי כל הצדדים אשר בכח האפשרות, כפי קוצר דעתי. אשר אין להשיגם אלא אחר היגיעה הגדולה הרבה יותר מדאי, ויגעת ומצאת האמן כדברי חז״ל. וה׳ ב״ה יודע, כי ששתי כעל כל הון על כי מצאתו חבר לרבינו הגדול הרמב״ם ז״ל, הלא הם אשלי רברבי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל׳.

קנאתו לתורתם של הראשונים היתה עקבית ומבוססת על ההכרה בגדולתם ובסמכותם. בתחום זה נכלל גם מנהגם של ראשונים, הוא לימד זכות על היתר אכילת אורז בפסח, בניגוד לדעת עמיתו היעב״ץ, ונימוקו היה: ׳שלעולם אין לזוז ממנהג הראשונים ולא להתחכם עליהם ׳דאטו קטלי קני באגמא הוו׳. גם על מרן ר״י קארו הירבה להגן.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.