עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
מסקנות:
העלייה מצפרו תרפ"א
1-התייחסותו של דוד כהן ל"יציאת פאס" כאל עלייה אחת אשר מאפיינה דומים אינם מקובלת עלי. צפרו הינה עיר קטנה ובהיות כזאת הייתה נתונה פחות להשפעות מערביות כפי שהיית פאס. (אף שהמרחק ביניהן רק 30 ק"מ). לכן העלייה מצפרו נשאהיותר אופי דתי ומשיחי והייתה קשורה יותר לארץ.
פאס הייתה עבור העולים מצפרו רק תחנת מעבר הכרחית. מסיבות אלו יש לדעתי, להתייחס בנפרד לעליית משפחות אלו ובעיקר לאופן קליטתן בארץ.
2-לא מצאתי סימוכין לדבריו יצחק צבע(בטקס הענקת אות יקיר ירושלים), כי קבוצת העלוים בראשות אביו מנתה כ-50 משפחות כאשר הגיעה לארץ.
לדעתי מנתה הקבוצה כ-50 משפחות עם יציאתה מצפרו. לאחר דרישת התשלום עבור הסרטיפיקט בפאס נשארו בקבוצה רק 15 משפחות עבורן שילם מרדכי צבע את התשלום הנדרש. בשיחה נוספת שקיימתי עם יצחק צבע הוא אומר כי יתכן ומדובר ב-50 נפשות.
3-סיבות שונות הביאו ליציאת היהודים מצפרו, דתיות, משיחיות, לאומיות ואולי אף כלכליות לגבי מספר משפחות. אולם בהחלט לא הייתי שם את הדגש על הנימוקים הכלכליים כסיבת העלייה כפי שמופיע במאמרו של דוד כהן המדגיש גם מפי מקורות נוספים, את הנימוק הכלכלי.
4-לעולים מצפרו לא הייתה כל הכנה על המצב הכלכלי והחברתי בארץ אם כי היו להם, כנראה, ידיעות על המצב הקשה. פרט לסיפורו של יצחק צבע על ניסיון ההתיישבות החקלאית היו אנשי הקבוצה ברובם סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, וזו הייתה גם שאיפתם לפרנסה בארץ.
5-מכתבו של מנשה נחמני לנשארים בצפרו, מכתב המוזכר אצל דוד כהן, מעורר תמיהות. מדוע דווקא הוא מוצג כנציג עולים בארץ דווקא הוא היה בין הנשארים? מדוע לא מנע מכתבו הפסימי את יציאת קבוצתו של מרדכי צבע לארץ ? האם לא הגיע לידיהם מכתב ? דוד כהן מציין כי המכתב המקורי לא נמצא בארכיון משרד החוץ הצרפתי, נמצא שם רק התרגום בתוספת מכתבו של מפקד אזור פאס.
האם דבר זה מעיד כי אין התרגום מתאים למכתב המקורי? לשאלות אלה אין בידי תשובוה.
6-למרות הקשיים הרבים בהם נתקלו העולים בארץ הם לא היססו לעודד את הנשארים בצפרו לעלות לארץ. דבר זה מחזק את ההשערה על אופיים השונה של יהודי צפרו ועל היותם נפרדים מהעלייה מפאס.
7-היות ואני רואה את העלייה מצפרו בשנת תרפ"א נפרדת ושונה מיציאת היהודים מפאס, והיות ורוב אנשי הקבוצה נקלטו בארץ ולא חזרו לצפרו, לא הייתי מגדיר את קליטתם בארץ כפי שעשה זאת דוד כהן, כ"כשלון חרוץ", אלא דווקא כעלייה מוצלחת.
קליטת היהודים מארצות המזרח בארץ ישראל.
1-היישוב הותיק בארץ ישראל ואנשי העלייה השלישית מארצות אירופה העמידו למצב בארץ-פתרונות חלוציים מתוך סבל ומצוקה למען כלל הציבור ועל בסיס אידיאולוגיה שהתגבשה בעיקר במזרח אירופה. הדרישה לפתרונות אלו יכולה לבוא רק לאחר הכנה והכשרה לה זכו החלוצים באירופה ובודאי שלא התאימה לאופיים של יוצאי ארצות במזרח אשר לא קיבלו כל הכנה לחיי שיתוף.
2-התנאים החברתיים כלכליים בארץ היקשו על קליטת עולים שאינם מאורגנים. מציאת פרנסה הייתה הגורם החשוב ביותר אשר השפיע על קליטת העולים. הקושי למצוא מקורות תעסוקה פגע קודם כל בעולים שלא היו מאורגנים. בתחילה ב"קבוצה, ואחר כך במסגרת הסתדרותית. בין אלו שנפגעו היו רבים יותר מיוצא ארצות המזרח.
3-אופיים של חלק מן המוסדות הלאומיים וההתיישבותיים בתקופה העלייה השלישית לא התאים לבני עדות המזרח. לכן נוצר לעתים ניתוק בין הצדדים ולא תמיד באשמת המוסדות. עולי המזרח מצאו את הפתרון בהתארגנות ועדים לפי ארצות המוצא. פתרון זה הוא למעשה, המשך חיי הקהיליה בגולה והוא כהעניק לעולים תמיכה רוחנית ולעתים אף כלכלית. התארגנות זו עזרה להם להתגבר על חלק מן הקשיים, בעיקר החברתיים שבתהליך הקליטה.
4-היישוב האשכנזי התייחס לעולי המזרח במידה מסויימת של התנשאות. אין, לדעתי, לראות בתופעה זו מעשה מכוון, אלא תוצאה של חוסר הכרה, הבנה וידע של התרבות והערכים אותם הביאו עמם עולי המזרח. חלק מיחס זה הייתי תולה גם במאבק שבין ה חלוצים, המורדים בדת, לבין היישוב החרדי שזכה במקרים אחדים ועיקריים בתמיכת יהודי המזרח. מאבק זב הוא בין שתי תרבויות אליו נקלעו עולי המזרח בעל כורחם. בשל קרבתם לדת ולמסורת הם זוהו כתומכי החרדים וכמתנגדי החלוצים ותנועת העבודה. כך נוצרו תנאים שתרמו לקרע בינם לבין היישוב האשכנזי.
5- הקרע בין היישוב האשכנזי לבין עולי המזרח התפתח במשך שנות " העלייה השלישית, גם למחלוקת פוליטית אשר הביאה להתארגנות מפלגות ורשימות על רקע עדתי.
6- קיפוחם של יוצאי ארצות המזרח על ידי המוסדות הלאומיים לא היה, לדעתי, מכוון. והוא נבע בעיקרו מאי הבנתם של המוסדות הללו לצרכיהם המיוחדים של העולים. דאגת המוסדות לדיור והלוואות קיום יותר מאשר לתעסוקה, לא הפלתה בין עולי המזרח לעולי אירופה. אולם בגלל אופייה של עלייה זו וחוסר ארגונה בקבוצות, השתלבותה בהסתדרות, סבלו עולי המזרח, בנקודות מסוימות, יותר מאשר יוצאי אירופה ונוצרה התמרמרות והרגשת קיפוח.
7- עולה המזרח הגיעו בלתי מוכנים לקליטה בארץ, בין השאר בגלל אופי פעולתה של ההסתדרות הציונית בארצות אלו. אולם בניגוד לרבים מיוצאי אירופה, היה להם לאן לחזור במקרה של קשיי קליטה. למרות זאת לא הייתה ירידתם של יוצאי ארצות המזרח שונה מירידתם של יוצאי אירופה בתקופה העלייה השלישית. דבר זה מעיד, לדעתי, על שורשיותה של עלייה זו ונכונות רובם של העולים להשתקע בארץ על אף הקשיים הרבים בהם נתקלו.
8- ניצני הויכוח והעמקת ההבדלים בין אשכנזים לספרדים, אשר באו לידי ביטוי חריף בקליטת העליה מצפון אפריקה לאחר קום המדינה, החלו להתפתח כבר בתקופת העלייה השלישית, ואולי אף לפני כן כאשר הגיעו קבוצות גדולות של עולים מארצות המזרח. אולם תקופת העלייה השלישית הינה ייחודית: ראשית התארגנותך ההסתדרות, המוסדות הלאומיים ובחירות דמוקרטיות ראשונות למוסדות אלו.
אופיין של הקבוצות – הקולטים והנקלטים, יצרו הסתגרות של קבוצה בפני חברתה יתר הבנה לצרכים המיוחדים לבעיות של עולי המזרח בתקופה זו, יכלן, אולי, למנוע בעיות חברתיות חריפות שהתעוררו בשנים שלאחר מכן.
9- המוסדות הלאומיים והמיישבים לא למדו את הלקחים הנדרשים מסיפור קליטתם של יוצאי ארצות המזרח. כל אותן בעיות אשר צצו בתקופה העלייה השלישית כגון: פקידים המבינים את שפת העולים ותרבותם. הבנה ליחס העולים למסורת, דאגה לפרנסה מכובדת ועוד – עלו שוב וביתר חריפות, לאחר קום המדינה כאשר רבים מן "הקולטים" היו בעמדות המפתח במדינת ישראל.
10- חלקם של עולי המזרח, ובכלל זה צפון אפריקה, ומרוקו, מקופח בספרים ובזיכרונות המתעדים את תקופת העלייה השלישית. עליית היהודים מארצות המזרח שונה מאופייה המיוחד של עליית יהודי אירופה באותה תקופה-אופי שהפך סמלה של העלייה השלישית. אולם אין הדבר צריך לגרוע מתרומתם של עולי ארצות המזרח לבניינה וחיזוקה של הארץ בתקופת העלייה השלישית.
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- גְ'נִייָּא לְנְנּפִיסָא אוּלוּלַיְיד- שיר ליולדת ולתינוק
גְ'נִייָּא לְנְנּפִיסָא אוּלוּלַיְיד
שיר ליולדת ולתינוק
אְנְפִּיסָא פסְסְרִיר ווּחְזָאמְהָא דְּלְחְרִיר
בַּיּוֹלֶדֶת בְּמִטָּתָהּ וּבְאַבְנֵט מֶשִׁי אֲזוּרָה
עְקְבָּאל בְזְהְד רְבְבִּי לִיּלְת לְמִּלַּה
מִי יִתֵּן וּבִרְצוֹן הָאֵל, לֵיל הַמִּלָּה הַטְּהוֹרָה
עְקְבָּאל לִילְת לְכְמִיס לְכְּבִיר ווִלִילְתְ לְמִּלַּה
וּמִי יִתֵּן וָלֵיל הַחֲמִישִׁי הַגָּדוֹל, וְעֶרֶב הַמִּלָּה הַטְּהוֹרָה
בְזְהְד ללֹאהּ יִכְּבֵר מוּממוֹ, וַּיִּקְרָא תּוֹרָה וּויִמְסִי לְסְסְכֵּוֹילָא
בְּעֵזֶר הַשֵּׁם יִגְדַּל הַתִּינוֹק, וְיִקְרָא תּוֹרָה וְיֵלֵךְ לְמִדְרָשׁוֹ
ווּחְנָא כָּא נֶחְזְזְּמוּה בְלְחְזָאם, ווּלְבָאשׁוֹ נְדווּרוהּ דָּארָא
וַאֲנַחְנוּ אוֹזְרִים אוֹתוֹ, בְּאַבְנֵט שֶׁיַּקִּיף לְבוּשׁוֹ
בְזְהְד רְבבִּי יִכְּבֵר מוּממּוֹ, וִיִקְּרָא לְגְּמַרָא
בְּעֶזְרַת הָאֵל יִגְדַּל הַתִּינוֹק, וּבַגְּמָרָא יְפָרֵשׁ לְנַפְשׁוֹ
אִילָא כָּא נְקְטְטְּרוּ מָאחְיָא, כָּא נְקְטְטְרוּהַ בְּרְרִיסָא
וְאִם נְטַפְטֵף מֵאֲחַיָּא, בְּנוֹצָה נַדְלִיף טִפְטוּפָהּ
ווִיעִיס לינָא מוּממוֹ, מְעָא אוֹממוּ אֵנְפִיסָא
וִיחִיָּה לָנוּ הַתִּינוֹק, עִם אִמּוֹ הַיּוֹלֶדֶת בְּאוֹמְנָהּ
לְפְרְחָא בְּללָּאהּ, ווּלְפְרְחָא בְּלִמָאֹזִי לִכּוּם
שִׂמְחָתֵנוּ שִׂמְחַת אֶל, וְשִׂמְחַת הַבָּאִים אֲלֵיכֶם
מְנְחִית גָּאלוּ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, דָאַכֵל עְלִיכּוּם
מִפְּנֵי שָׁאֲלֵיָהוּ הַנָּבִיא נִכְנַס לְבֵיתְכֶם
וָאנָא לְלִי גָּאלְס הְנָּיאָּיא, צְפְּפִּית לִכּוּם חְרוּבִי
וְאָנֹכִי הַיּוֹשֵׁב בְּזֶה הַמָּקוֹם, הִשְׁלַמְתִּי מַלִּוֹתַי בַּמָּקוֹר
ווִילָא מָא חְבְבְּתּוֹס לְמְעָאנִי, אַרָאווְלִי גִּ'יר לְעֲרוּבִי
וְאִם פִּתְגָּמִים אֵינָם לִרְצוֹנְכֶם, הָבוּ לִי רַק שִׁירֵי פוֹלְקְלוֹר
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- גְ'נִייָּא לְנְנּפִיסָא אוּלוּלַיְיד- שיר ליולדת ולתינוק
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
29 – אִידָא יְחֵב רְבְבִּי יִגְ'נִינִי, יִתְקְּבּ סְקַּף ווִיעְטִינִי
אם אלוהים רוצה להעשירני, הוא יקוב את התקרה ויתן לי
ניכר הוא שיששכר בן עמי שלט בשפה הערבית הקלאסית
המילה יִגְ'נִינִי – להעשיר אינה מילה שגורה בפי כל יהודי מרוקו
, غني ג'אני בערבית, פירושו עשיר
30 – אִידָא כָּאן בוּפְססִי טְבבָּאךְ, כִּיף תְכּוּן דִיק לְמְרוּזִייָּא
אם הגדרון הוא הטבח, איך תהיה המרוזייא ?
הגדרון הוא ציפור הידועה במרוקו כזוללת צימוקים.
את ה״מרוזייא״ מכינים על־ידי טיגון הצימוקים בתוספת סוכר.
31 – אִידָא כָּאן לְמְחְדְדת הְבִיל, יִכּוּן לְמְתְסְנַת עָאקֵל
אם המסַפר משוגע, יהא־נא המאזין נבון
כאשר מישהו מטיל אשמה על אחר, יבקש האחרון מן הנוכחים לא להאמין לו באמרו: אידא כאן
ראה וסטמארק 415: اذا كان المحدث احمق يكون السامع عاقل–
אידא כאן למחדת' אחמק יכון אלסאמע עאקל.
יששכר החלית את המילה :אחמאק" בהביל
32 – אִידָא כָּאְנְתְ דִיָאלְקְ סְגְרְהָא, וֹוִידָא כָּאנְתְ דְנָאס כְּבְבְרְהֹא
אם [הדבר] הוא שלך, הקטן אותו, ואם הוא של אחדים, הגדל אותו –
כאן מדובר על ענייני אירוח.
33 – אִידָא כּוּנְתְ פְזְמָאעָא, כּוּן כְּבִירְהָא
אם תשתתף באסיפה, עמוד בראשה
יש שמתארגנת קבוצה לשם בילוי (ארוחה, יציאה משותפת), וכל אחד תורם דבר־מה.
הפתגם מזרז את האדם לתרום יותר מאחרים.
34 – אִידָא כּטִּיתִי פִייָּא, זְדדִּי ווּזְדדֵּק ווָאחִי
אם אתה מקלל אותי, סבי וסבך חד הם
35 – אִידָא כְללָּאק מוּל לְעָאטִי, תָאכֵּל בְסְכָאטִי
אם ה׳ עזב אותך, תאכל קרביים
36 – אִידָא כְללָּאק מוּל לְעְרְס כּוּל בְלָא כְסִיל יִדִיק
אם בעל־החתונה [השמחה] מרשה לד, אכול ללא נטילת־ידיים
37 – אִידָא כְּלְתְ אַנָא ווּלָאדִי, כְמְּלוּ לְמִייָּאדִי
אם אני וילדי אכלנו, הורידו מן השולחנות
פירוש: אחרי המבול.
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון-״יסוד אגודת הרבנים העולמי״
״יסוד אגודת הרבנים העולמי״
טבעו הטוב של רבי רפאל אהרן, תכונותיו ונימוסיו המיוחדים, הטביעו את חותמן בכל הליכותיו, בהנהגותיו ובהלך מחשבותיו, בשכלו הישר והשנון ובמזגו המאוזן, התוו דרכים רבות מחוכמות ומועילות לטובת הכלל.
אחת הבעיות שהטרידו את רוחו היה המצב הרוחני הירוד. השאיפות החילוניות של הדור הצעיר, בעקבות המודרניזציה לצורותיהן השונות, המתירנות הגואה, השפיעו לא מעט על נפשם של הנוער היהודי וגרמו להם להתרחק מן התורה והמצוות וממסורת אבותיהם.
באומץ לב וללא חת, עמד רבי רפאל אהרן נגד הזרם ההולך מתרבה וגואה, בכל האמצעים שעמדו לרשותו, הן בדרך של השפעה בהציתו את הנצוץ הטהור שבכל נפש יהודית, והן בדרך של מלחמת מצוה. הוא עמד איתן להדריך את צאן מרעיתו במסילה עולה בית הי.
בכאב לב, הוא חזה בניתוק המתהווה בין ראשי הקהלות, ובניכור שבין הציבור לבין המורה הרוחני. הוא הוכיח אותם על פניהם על היותם קופאים של שמריהם ותלושים מהמציאות היום יומית, ואינם עושים דים כדי לזעזע את אמות הסיפים ולהגיע לפתרונות אמיתיים ומעמיקים ״על פי התורה הכתובה והמסורה בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם׳׳. מובן מאליו, שהוא דרש למצוא פתרונות מעשיים ״אם לא יתנגדו לחוקי הדת הקדושה״.
כאשר הרב אהרן מנדל בהרי׳ן הכהן ז״ל הגה ויזם את הרעיון של ייסוד אגודת הרבנים העולמי, ואף תכנן בבוא העת לכנס כל רבני האגודה הנ״ל בקראקוב, (כנס זה נערך בשנת תי־ס״ג 1903 בקראקוב) הוא התייעץ עם עמיתו רבי רפאל אהרן וביקש את חוות דעתו. עצם הרעיון כבש את לבו של רבי רפאל אהרן. רבי רפאל אהרן אף גילה התעניינות רבה בכל הפרטים והתקנות של ייסוד האגודה. במכתב מרגש הוא כותב ליוזם הרעיון דברי חיזוק ועידוד, ומעלה על נס את התועלת הרבה והברוכה שניתן להפיק מאגודת רבנים זו, וכך הוא כותב:
א׳׳ך טוב לחודש אדר ש׳ התרס״א לפ׳׳ג.
״ידיד נפש! מכתבו הטהור בצירוף הקול קורא הגיעני, ואשימה עיני ולבי עליו. ראיתי את הרעיון הנשגב אשר התעורר ברוח קדשו, לכונן אגודת הרבנים רועי ישראל למקומותיהם לטובת עמנו ולאושרו. לא אוכל תאר על הגליון את המון רגשותי ועלז כליותי, על המפעל הכביר והאדיר הלזה, אם יצא בעה״י מכת אל הפועל. הן לא ישוער מראש את גודל הטוב והתועלת אשר יצמח מזה לאומתנו לתורתינו בעיני כל שומע. ואולם התועלת הבולטת אשר יחזה כל איש מהיום, היא האחדות הגמורה אשר תשרור בקהלות עמנו, כאשר יהיו ראשי העם ושופטיו כולם בהסכמה אחת לאשר את צאן מרעיתם בדרך סלולה ע״פ התורה הכתובה והמסורה, בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם אם לא יתנגד לחוקי הדת הקדושה. לא פה מקום להרחיב הדיבור במקצוע הלזה. וע״כ אקצר.
ורק באתי ברברי אלה לחזק ידי ידי״נ שי׳ ולעוררו, למען יתלהב לב קדשו עוד לקרבה אל המלאכה. ואל יבהילהו גודל הטורח, ואל ירפה ידיו בראותו כי הדבר הלזה נשגב מכח איש פרטי, או כאשר שמעתי אומרים כי הן עתה בדורנו הנוכחי, גם באומות נאורות, ועמים כבירים בעושר וממשלה, להם מפלגות רבות בענינים מדיניים— ועד הנה לא השיגה מטרתה גם אחת מהנה, מסיבת כי אין דעת העם בכללו נוחה להכבש ולהצטמצם תחת חוג דעה אחת. ומה תהיה יתירה מפלגת הרבנים בהוסדה, הלא לא יוכלו לכבוש את דעות הקהלות כולם תחת משטרם. כי ע״כ באתי לגלות אזנו לבל יתפעל מדעות משובשות וטחי תפל. כי מה לתבן את הבר?! הן הטוענים כן לא יבינו מה שידברו. כי בענייני המפלגות הרבות אשר בקרב העמים הידועות בשמותם לכל קורא, כל אחת מהנה יש לה מטרה מיוחדת בעסק מדיני ונפרדת מרעת הכללי שבאומה, וכל אחת משונה מחברתה תכלית שינוי,וע״כ תמצא כל אחת מכשול על דרכה, בהיות כי כל מפלגה תחפוץ בתחבולותיה להכריע הכף לצדה, ולשום משטרה בארץ, ולשפוך ממשלתה על פני כל העם על פי השיטה שבחרה לה. וע״כ לא יצליחו במעשיהם, כי דעות העם אינם שוים עם מטרתם החדשה, וע״כ תמיד ימצא רעיון המפלגה שמור בחובה פנימה, ובלב בני המפלגה שמה ימצא לו קבר, ויצפו לו מתי יקום לתחיה.
לא כאלה חלק יעקב. אגודת הרבנים בהוסדה, אין לה כל מטרה חדשה. אין לה שום רעיון נולד מחדש לשומו לפני דעת הקהל. הן כל נקודת המרכז אשר עליה יסוב אופן אגודת הרבנים הי״ו היא אהבת הדת והאמונה, לתקן תקנות טובות ומעילות ע׳׳פ הדת וע׳׳פ רוח העם בדור הנוכחי. והנקודה הזאת הלא היא חרותה בלב האומה הישראלית מיום היותה לגוי. העם בכללו נשמע לקול מוריו ומאלפיו בכל עסק הדת והאמונה. ומה פעולה חדשה ורעיון נולד תתן לפנינו אגודת הרבנים עדי תמצא מכשול להתפתחותה, חלילה. נהפוך הוא. הן מטרת האגודה עוד לא ידעוה המשטינים הנ״ל ואיך ישפטו עליה. הן זאת כל פעולותיה להלהיב לב האומה אל אהבת הדת, ללבן ולצחצח ולהבריק את יופיה בעיני כל רואיה, ע״י תקנות טובות ומועילות במצב הרוחני והמוסרי. מורי הדת, ע׳׳י אגודתם הזאת יוסיפו לתת חן הדת בעיני בני הדור, כי הם יסקלו מדרכה כל אבן נגף וצור מכשול מאיסור והיתר בדברים רבים אשר נתחדשו המצאותיהם בדורנו הנוכחי. וכל רב ומו׳׳ץ לבדו לא יוכל, או לא יחפוץ, לגלות דעתו לאיסור או להיתר, ואולם באסיפת רבנים יראים וחרדים גדולים בתורה וגדולי דעה, המה ידעו מה לעשות לטובת העם ולאשרו והצלחתו. ובטח בלי תפונה, כי כל הקהלות הקדו׳ חובבי דתם ואוהבי עמם יעזרו בכל כחם להוצאת הדבר הזה לפעולה ממשית, אשר תוסיף לאומתנו ולאמונתנו הוד והדר מאין כמוהו. מי יתן שכן תחזינה עינינו, כי כל הקהלות הקדר יתנהגו באורח סלולה תחת מאמר רבניהם, כאשר יהיו גם הם בעצה אחת, כי אז הלא נרגיש בנפשנו ממש כי נגאלנו מהגלות המרה ומכאוביה הנוראים אשר שינתה דעותינו ומנהגינו כמספר ערי פזורינו. אמן כן יאמר ה׳. ועין בעין נחזה.
כי ע״כ לא אכחד ממנו ידידי כי לא הוטב בעיני תנאי הראשון שבקול קורא, אשר שם לו לקו, לבלתי יקבל אל האגודה רק רבנים גדולים, מורי הוראות, פסקנים, אשר יד להם לדון ולהורות חקי האלקים ותורותיו. אם כי זה דבר ברור, כי כח המקבץ את האסיפה הנ״ל וכח המושך הגדול אשר בעצמותה היא ידיעת הרבנים בני בריתה את כל דיני התורה, אשר כח בהם להתיר הספקות ולהשיב על השאלות אשר יעלו על שולחן האסיפה לחוות דעתם עליה ולהורות לעם מה לרחק ומה לקרב. שאם אין זאת, אין כאן אסיפה ואין כאן אגודה ומה צורך בה, ואיזה תועלת יצמח ממנה. וזה דבר ברור ונכון כהיום. האמנם בכ״ז לדעתי לא טוב לסגור הדלת מהתקבל לתוך האגודה גם רבנים יראים וחרדים רועי צאן קדשים, כשגם אין כחם גדול לשוט בים התלמוד העמוק ולעוף ברומי הרי הפוס׳ לפסוק דינין אשר לא פורשו עד הנה בדברי רבותינו. והכתוב אומר למען ישמעו ולמען ילמדו, ומהאסיפה הגדולה כזאת, שיש בתוכה רבנים גדולים בתורה, יתלמדו גם המה מה לעשות בעריהם הקטנות. אטו כולי עלמא דינא גמירי?
הן ידעתי אל מה ירמזון מליו. לבלתי קבל אל תוך האסיפה מהרבנים המתקנים בעיניהם ומהרסים את הדת לדאבון לבבנו, כרבני הריפורמער ודומיהם, לבלתי התערב קדש בחול. ואם לזה כוון בתנאי הנ״ל, אתו הסליחה, כי אך למותר הוא. כי לא נחשדו רבנים מהריפורם לעלות מחשבה זו בלבם לבא אל אגודת הרבנים ולהיות מחברתה. כי הלא רו״מ יודע, וכן כתב בהקול קורא, כי מטרת האגודה להתיר ספקות בדברי איסור והיתר ולעשות תקנות טובות וכר, ואיזה ספק יש להנ״ל עד אשר יבקשו פתרונו? הן הכל פשוט בעיניהם. הכל מתוקן לפניהם. באיסורי תורה המפורשים פגעו, אף כי בספקן. כל אחד מהם חושב עצמו לחוקק דת ולהבדיל פורץ והורס ככל העולה על רוחו. ומה להם ולאגודת הרבנים?! כי ע״כ נראה בעיני, כי טוב לקבל גם רבנים פשוטים. רק שתהא יראתם קודמת לחכמתם, ודי! זה דעתי. קנצי למילין. הרעיון הלזה הלהיב לבי, ובכל כחי בעהי״ת אעזרהו במה שביכלתי לעזרהו. בל״ן אהיה נמנה בין חברי האגודה באהבה רבה. ולצורי אוחילה ישלח עזרו מקדש ומציון יסעדהו, להוציא מחשבתו הקדושה והרוממה לפועל. והוא יזכנו לראותה בבנינה וביסודתה בקרוב. ויזכנו לראות בקבוץ גליותינו. ואז יהפוך ה׳ כל העמים לשפה ברורה. כיר״א.
כ״ד נא׳׳ה הדו״ש מקירות לב והוא הצעיר רפאל אהרן ך שמעון ס״ט.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון–״יסוד אגודת הרבנים העולמי״
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.
בשנת התר"ץ (1930) העניקו לו השלטונות הצרפתיים במרוקו העיטור הצרפתי הגבוה ביותר Legion d'honneur מטעם ממשלת צרפת מידי הנציב העליון לוּסְיאָן סָאן Lucien Saint על פעלו ותרומתו לקידום הקהילה היהודית. עיטור כבוד זה ניתן בדרך-כלל רק ליחידי סגולה שהממשלה הצרפתית חפצה ביקרם ומעריכה את פעילותם למען הכלל.
רבי יוסף מְשָׁאשׁ שלח אליו איגרת בשנת התרפ"א (1921) כשנודע על הכוונה להעניק לו את האות וכך כתב:
צפירת תפארה, הנזר ועטרה,
נר ישראל וקדושו,
נזר אלקיו על ראשו
ראש ראשי מערכות,
מוכתר באות מלכות,
כקש"ת כמוהר"ר אנקווה.
עד ראייה מספר: "פעם בא רבי רפאל אנקווה להתפלל באחד מבתי-הכנסת כדי לכבד בכך משפחה חשובה, כמובן כשנכנס לבית-הכנסת עשו לו כבוד גדול, ובהגיעם לקריאת התורה קרא החזן: "יעמוד מורינו ורבינו עטרת ראשינו, הגאון, הדיין המצוין, העניו והצדיק רבי רפאל הרב אְנְקָוָוה". רבי רפאל לא זז ממקומו לעלות לתורה, חשבו כולם שלא שמע את הזמנת החזן ואמרו לו שקראו לו לתורה. אמר להם רבי רפאל בנועם שיחו: "שמעתי מה שאמר החזן, אלא שזה אינו אני, והחזן מדבר על מישהו אחר". הוא לא עלה לתורה עד שהחזן חזר על קריאתו והזמין את רבי רפאל אְנְקָוָוה לעלות לתורה ללא תארים.
מהשיחות הרבות עם רבים מבני-הקהילה בסלה, עולה המידה הבולטת ביותר שהייתה ברבינו הדוגמא האישית. תמיד דאג שלא יימצא כתם, לא בבגדיו המהודרים והמלכותיים ולא במעשיו, ואם נוסיף לכך את מידת האמת ומידת הענווה, הרי לפנינו תלמיד-חכם דגול העומד בכל אמות המידה הנוקשות הנדרשת מתלמיד-חכם. בלכתו ברחוב בצעדים איטיים וראשו כפוף, אפפה אותו רוחניות שאין בכח המילים לתארה. כל זה עשה אותו לדמות ציורית מופלאה, אפופה זיו והדר ונוגה לה סביב.
דמותו האצילית הייתה מעוטרת זקן שיבה נקי ומטופח, עיניו הכחולות שנראו מבעד למשקפיים המוקפים במסגרת זהב דקה ועדינה שיוו לו הופעה של מלכים ורוזנים. מלבושו – גלימתו השחורה, מצנפת משי בצבע חום העוטפת את ראשו ויורדת על כתפיו וחזהו, גרביים לבנות ונעליים שחורות.
רבי רפאל חיבר ספרים בנושאים שונים:
"קרני ראם" – שאלות ותשובות על ד' חלקי בשולחן ערוך.
"תופעות-ראם" – שאלות ותשובות בארבעת חלקי השולחן-ערוך ובסופו זיכרונות (הודפס בקזבלנקה בשנת תרצ"ה (1935). בהקדמה לספר זה כתב: "וכמעשה הראשונים שעשיתי שחילקתי אותם לחכמי-ישראל בו לכל אוהב וְרֵעַ חינם אין כסף, כן בלי נדר אוסיף עוד לעשות בעה"י" (בעזרת ה' יתברך). בהקדמה זו רבי מרדכי דָהָן תיאר מקצת משבחי-הרב.
"פעמוני-זהב" – חידושים וביאורים על שולחן-ערוך חלק חושן-משפט. (קזבלנקה תרצ"ה (1935)
"פעמון ורימון" – הוא החלק השני מספר "פעמוני-זהב". הספר ערוך ומסודר על פי סימני שולחן-ערוך, (ירושלים תשל"ז- 1977)
"חדר-תימא" – שו"ת, חידושים וביאורים על מסכתות "מגילה", "יבמות", "נידה"
בהסכמה לשני הספרים "פעמון ורימון" ו"חדר-תימא" הראשון-לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב: "המופלא שבסנהדרין, דרופקנא דאורייתא" (נרתיק התורה) ,
"עבודה-זרה", "בבא-קמא" ו"קידושין". (ירושלים תשל"ז-1977).
"חידושי-רא"ם" – כולל חידושים על הש"ס ובו נכלל גם כן כל ספר "חדד תימא" – שיטה סדורה על מסכתות הש"ס, וקצת ליקוטם מפוזרים בדברי-אגדה ודרוש.
רבי רפאל השתדל להדפיס את ספריו עוד בחייו ונהג לחלק אותם חינם אין כסף לתמידי-חכמים ולבני-עניים, וגם לבתי-כנסת ולבתי-מדרש.
קטעי שירים בערבית מרוקאית המתארים: גדולתו, פטירתו וקבורתו.
כְיָאלוֹ זִין צוּרָה, נְהָאר כָּאמֶל גִיר פְתוֹרָה.
זיו פניו הנהדר, כל היום בלימוד התורה.
קטעי שירים בערבית מרוקאית המתארים: גדולתו, פטירתו וקבורתו.
כְיָאלוֹ זִין צוּרָה, נְהָאר כָּאמֵל גִיר פְתוֹרָה.
זיו פניו הנהדר, כל היום בלימוד התורה.
יִקְרָא בְּלְעִיוּן וּסְבָּרָה, רבי רפאל אנקווה
לומד בעיון וסברה, רבי רפאל אנקווה.
לוּכָּאן שוּפְתוֹ הִיבְּתוֹ, גָּאלְס אוּחְדו פְצְלָאתוֹ
לו הייתם רואים הדרו, יושב בדד בבית כנסת שלו
יִקְרָא דִימָא פִי גְּמָרְתוֹ, רבי רפאל אנקווה.
לומד תמיד בגמרא שלו, רבי רפאל אנקווה.
דְכְלוֹ יִשוּפוֹ רב, אוצָאבּוֹה פְצְלָא מְכְבִּי פְצְלָאתוֹ
נכנסו לראות הרבי, מצאוהו מתבודד בבית-הכנסת.
יִקְרָא מְעָא אליהו הנביא, רבי רפאל אְנְקָוָוה.
לומד עם אליהו הנביא, רבי רפאל אְנְקָוָוה.
זָאוְו נָּאס מְן אֶלְבְּלְדָאן, יום כְמְסָא דִי אב הרחמן
באו אנשים מישובים שונים בחמישה של אב הרחמן
יזורו רב הדיין, רבי רפאל אְנְקָוָוה
יפקדו ציון הרב הדיין, רבי רפאל אנקווה.
דָאזוֹ מְעָאה גִיר לחסידים, מָא רְפְדוּה גִיר דיינים
ליוו אותו רק חסידים, ואת מיטתו הרימו רק דיינים.
בתהלים ושיר השירים, רבי רפאל אְנְקָוָוה
בקריאת תהלים ושיר השירים, רבי רפאל אְנְקָוָוה.
חכם גדול ורב, אָה אָש כְבָּא טְרָאב
חכם גדול ורב, הוי מה הסתיר העפר
כְלָּא ישראל פְלְעְדָאב, רבי רפאל אְנְקָוָוה.
השאיר ישראל בצער, רבי רפאל אנקווה.
מְבְּעְד שְמְעְת הָאד אֶל כּבָּאר, אוֹ קָאלוֹ לְחכם נפטר
כאשר שמעתי ההודעה בה אמרו שהחכם נפטר
שְכְפְת או ווְזְהִי צְפָאר, רבי רפאל אְנְקָוָוה.
התעלפתי והחווירו פני, רבי רפאל אְנְקָוָוה
זכותו תְּכּון מְעָאנָא אוּמְעָא ישראל כְוָואנָּא
זכותו תלווה אותנו, עמנו ועם ישראל אחינו
פְדִיק אְדְנְיָא יִטְלֶב עְלִינָה נְתְּפְכּוּ
בעולם האמת רחמים יבקש עבורנו שניגאל,
אוּנְטְלְעוֹ לְאָרְדְנָא.
ונעלה לארצנו.
פיוט נוסף בערבית ומתורגם לעברית
יָא רְבִּי תְּשְמְח פְלִּי דָאז,
הו אלקים סלח על מה שעבר.
יָא רְבִּי תְּכְּמֶּל לְמְחְדָאז,
הו אלקים מלא מחסורנו.
יָא רְבִּי סְעְדְנָא מָא יִעְוָואז,
הו אלקים מזלנו לא יפגם
בזכות צדיקים לְעְזָאז,
בזכות הצדיקים היקרים
יָאלָּלהּ נַמְשִיו יָא לְכְוָואן
בואו נלך אחים.
אוּנְקַבְּלוּ לַעְדָאב בֶּלְחְלָאוָוא,
ונקבל את הסבל במתיקות.
אוּנְזוֹרוֹ צדיק בֶּצְפָאוָוא,
ונפקוד הצדיק בלב נקי,
אוּלִּי פִיהּ סִי דְרָאר יִדָּאוָוא,
ומי שסובל מכאב יתרפא.
בזכות רבי רפאל אנקווה,
בזכות רבי רפאל אנקווה,
הָאד סִיִיד רָאהוּ לִינָא,
אדון זה הוא אדוננו,
זכותו תְּכּוּן מְעָאנָא.
זכותו תלווה אותנו.
חְנָא וישראל כְוָואנָּא
אנו וישראל אחינו
עְגָ'איְיבּוֹ אְלִּי פְכּוּנָא
ניסיו הם שהצילונו,
רבי רפאל אְנְקָוָוה
רבי רפאל אְנְקָוָוה
אודה לאל בשירה, לפני אל חי ונורא
לכבוד מקל תפארה, הוא הרב רפאל אנקווה
ידע סודות התורה, ופרד"ס גם גמרא
דעתו זכה וברה, הוא הרב רפאל אנקווה.
חסיד קדוש ועניו הוא, וזיו פניו נורא הוא,
ולמד עם אליהו, הוא הרב רפאל אנקווה.
וכל דבריו נאמנים, והוא ראש הדיינים
וגדול ברבנים, הוא רבי רפאל אנקווה
קיבץ את עם ישראל, על-ידי השר מיכאל
בזכות הרב רפאל, הוא רבי רפאל אנקווה
לפניו עברו רק חסידים, לקחוהו במיטתו נכבדים
בתהלים ובשיר הדודים, רבי רפאל אנקווה
חכם גדול ורב, מה טמן עפר בשרב,
כל ישראל עולמו חרב רבי רפאל אנקווה
שמועה שמענו חדשה, רבנו נסתלק בקדושה
שח עפר הראשה, רבי רפאל אנקווה
זכותו תהי עמנו, ועם ישראל אחינו,
יבקש על נפשנו, אז נעלה לארצנו.
פיוט נוסף
גדול הוא בישראל, וראשו גולת אריאל,
לבש כתר ועטרה בלי שינוי ותמורה
הוא המלאך רפאל,
אנקווה שם משפחתו, ונאמן במלאכתו,
והאריך על ממלכתו, בלי שינוי ותמורה.
לכבוד נר-המערב, רבנו רפאל אְנְקָוָוה
המכונה המלאך רפאל.
יחד הושע בת נאוה, פדה עמך ישראל,
זכות הרב אנקווה הקדוש רבי רפאל
קבץ עם ישראל, על יד השר מיכאל
בזכות הרב רפאל הוא רבי רפאל אנקווה
פיוט שחובר ע"י אברהם עלון
אפתח פה בשיר וחדווה לפני אל קדוש ונורא,
מלאך רפאל אֶנְקָוָוה שם קדוש נודע בתורה.
נקי בטהרת כפיים, הוא כבעל כנפיים,
קדושתו מן השמים רבנן די בכל אתרא.
ישר והלך בתומו וקנה שם טוב לעצמו,
הוא כירח בן יומו דרכו היא דרך ישרה.
אדון שש מאד גם פרח בחיבוריו האיר זרח,
שומעו הולך מערב מזרח, צפון דרום לאור תורה.
בקדושה יראה ענווה, בחוכמתו חשק אווה,
וקיים אותה וציוה לעמו אומה טהורה.
רב הוא דבריו מתוקים, גילה דברים עמוקים,
דיני משפטים וחוקים, יום לילה עוסק בתורה.
הדן דין אמת לאמיתו, ושלום בין איש לאשתו,
אשרי אם שילדה אותו, נפשה בצרור צרורה.
מימיו הם היו כמעיין, הוא הדיין המצוין,
בר אבהן ובר אוריין, שמו נודע לכל נברא.
ענייניו דרך ישרים, שמו נודע בשערים,
במדינות גם כפרים, צדיק הוא קדוש ונורא.
לעשות משפט וצדקה, אשר נפשו בהם חשקה,
להציל נפש עשוקה, ועושה להם פשרה.
ויראה עם חוכמה תמה, קנה אותה דיין קדימה,
וכולם בו נתקיימה, ברוך האל אשר ברא.
נודע הרב לכל נברא, זיו פניו כמלאך נורא,
שמו כשם רבו נקרא, בזכותו תהיה לסתרה.
חוסה נא נפשי אייחל, מהר תבנה חומות וחייל,
די בזכות אמנו רחל, אבן ראש פינה יקרה.
זכות ישני מערה, קול מבשר טוב בבשורה,
דוד בן ישי במהרה, תחזיר ליושנה עטרה.
קום חמול רחם עלינו, ומגלות זו תפדנו,
למענך אלקינו, אל חי שמך גדול ונורא.
פיוט נוסף שחיבר מר אברהם עלון
מורינו רבינו שמו נודע רפאל
רב גדול ועצום היה בישראל,
עסק בתורה יומם וליל
אשרי אם שילדה, ותורתו הייתה כאבן פיטדה
תמיד עם תלמידיו כגורן עגולה
נודע הוא בשערים, במדינות גדולות וגם בכפרים,
מלכותו הייתה בכל משה.
ידע דיני התורה, תירוץ ועיון משנה וגמרא
וגם שם טוב קנה ככלה כלולה.
אמת בפיהו היה, זך וישר הוא כסולת נקיה,
דבריו נעמו עם ראשי ממשלה.
ברוך אשר בחר בו, ענווה וקדושה שרתה בתוך קרבו,
נר המערב נקרא לעם סגולה.
ראש הוא לחכמים, צדיק וישר הלך בדרך תמים
שפתותיו דובבות תשובה מעולה.
הוא דבריו נשמעים, מה יקרו הם כמשמרות נטועי,
סודם שיחתו מה נעים וגאוה ותהילה.
מרעיש הארץ היה, זיו פניו דומה למשה בר בתיה,
ברוך אשר בחר בו לעם נחלה.
ענייניו מתוקים, חיבוריו חיבר משפטים וחוקים,
אמרות טהורות לעם סגולה.
לו תהילה נאוה, משלשלת יוחסין משפחת אנקווה
שמו הטוב נודע לכל עם קהילה.
וביום שבת קודשי, ארבעה לחודש אב שנת התרצ"ה
ביו ביום נטמן בישיבה של מעלה.
נפשו הייתה צרורה, בגן-עדן תתעדן נשמה טהורה
כל עדת ישראל בו עושים הילולא.
חוס רחם עלינו, וזכותך תגן על עדתנו,
לעם ישראל אנא רפא מחלה.
זכות ישני מערה, ולכל רבנן די בכל אתרא
ומלכות בית דוד בכל משלה.
קום קבץ נידחנו, מארבע ארצות קהל עדתנו
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.
זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו אל הכותל-משה חיים סויסה-סיום המאמר
בנקודת זמן זה נעצור ונשוב אל רבי דוד הכהן סקלי, ונתבונן במעט אודות כמיהתו העצומה לירושלים, והנבואה שנזרקה בו.
כשהגיע זמנו של יעקב אבינו, קיבץ את בניו סביב למיטתו, וכה נאמר (בראשית מט, א): וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.אלא שאז רק בירך יעקב את כל אחד מבניו, ולא גילה דבר באזניהם את אשר יקרה באחרית הימים. חכמינו ז״ל מבארים, שלכן אותה פרשה – פרשת ויחי – סתומה, כלומר שבתורה אינה מתחילה בפיסקה נפרדת אלא ממשיכה את הפיסקה של הפרשה שקדמה לה, בשונה משאר פרשיות שבתורה, רמז לכך שיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ ונסתם ממנו(בראשית רבה צו, א).
רבי דוד הכהן סקלי בספרו ׳לך דוד׳ על התורה(עט׳ עד), תחת הכותרת ’יפיח לקץ’, הביא דרשה שכתב ביום שני ג׳ בשבט תרצ״ה (7 בינואר 1935) על פרשת ויחי. בדרשתו כתב, כי המילים ׳ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ׳ שאמר יעקב לבניו, בהם עצמם נרמז הקץ. הוא מאריך בחשבון ארוך ומפולפל, תוך שהוא מוסיף ומפרש פסוקים מספר דניאל, ומסיק כי הגאולה עתידה לבוא בשנת תשכ׳׳ח (1967)! בדבריו כתב כי ״אז יגיע הימים שיש לנו חפץ… הוא זמן גאולת עולם״.
בשנת תשכ״ז, כזכור, פרצה מלחמת ששת הימים, בה זכה עם ישראל לשוב אל המקומות הקדושים ולירושלים עיר הקודש. רבי דוד הכהן סקלי צפה זאת למעלה משלשים שנה קודם לכן, עוד קודם קום המדינה ושיבת ישראל לארצו, שכן רבי דוד הכהן נפטר בשנת תש״ט (1949) – שנה בלבד לאחר קום המדינה, וכבר אז צפה כי בשנת תשכ״ח ירושלים כבר תהיה בידם של עם ישראל. וכך גם דבריו שנשא אי שם ביום כ״ו באייר תרנ״ז בפני ההמון המוסלמי, כי בעוד שבעים שנה תשוב ירושלים לידיים יהודיות, נתקיימו במלואם. בדיוק שבעים שנה לאחר מכן, ביום כ׳׳ח באייר תשכ׳׳ז, נערך הקרב על ירושלים, כשבסיומו זכינו לשוב ולחונן את עפרה של ירושלים.
כך גם רבי עמרם אבורביע זצ״ל, רבה של פתח תקווה, שנפטר שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים, כתב בספרו ’נתיבי עם – דרשות׳(עמי 71) על רבי דוד הכהן סקלי, כי הוא ׳דקדק החשבון של עידן ועידנים ופלג עידן [שנזכר בספר דניאל], ומצא שהוא בשנת תשכ״ח׳. בהמשך מציין רבי עמרם אבורביע כי הכוונה היא ׳לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים׳. את דבריו אלו נשא בדרשת שבת הגדול בשנת תשכ׳׳ד (1964) בפתח תקווה, שלש שנים קודם מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים.
גדולתם, מעלתם וחכמתם של חכמי המערב משובבת לב.
עוצמתו של סיפורנו נובעת ממקומה של מלחמת ששת הימים והאירועים הקשורים בה בתולדות עם ישראל. לכך, לטובת אותם שלא חוו את גודל השעה, נקדים ונביא סקירה היסטורית של התקופה ההיא.
חודש אייר תשכ׳׳ז (מאי 1967). ביום ה׳ באייר (15 במאי) מדינת ישראל חוגגת את יום עצמאותה ה־19 במצעד צבאי. ובאותו היום, נערך מצעד מסוג אחר בחוצות קהיר שבמצרים. לא מצעד לצורכי חגיגה, אלא מצעד של רבבות חיילים שהועברו ממצרים למדבר סיני, תוך שהם צולחים את תעלת סואץ, והוצבו כעבור ימים אחדים לאורך הגבול עם ישראל. על פעולת ההתגרות ניצח גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים.
למחרת יום העצמאות, שלח הרמטכ״ל המצרי מברק אל מפקד כוחות האו׳׳ם בישראל, ודרש ממנו להוציא את חייליו מן העמדות שבגבול בין מצרים לישראל כדי שלא יפגעו במקרה של מלחמה. מפקד כוחות האו׳׳ם התייעץ עם מזכ״ל האו״ם או־טנט. הלה מיהר לטוס למצרים כדי לרסן את הרודן המטורף, אבל לבסוף נכנע לו והוציא את כוחות האו׳׳ם מכל עמדות יגבול וגם משארם א־שייח, אף כי ידע שבכך הוא מסכן את השייט החופשי שעליו התחייבו המעצמות לשמור.
מדינת ישראל לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים בשעה שכוחות צבא מצרים התייצבו לאורך הגבול ואיימו על עצם קיומה. בליל שבת פרשת בהר, ט׳ באייר תשכ״ז(19 במאי 1967), החל גיוס חלקי של כוחות המילואים. צווי קריאה לשעת חירום הגיעו לבתים רבים בלילה זה, ואלפי חיילי מילואים עזבו את ביתם החם של ליל שבת קודש, פשטו בגדי שבת ולבשו מדי קרב, ויצאו למקומות הריכוז, חרדים ופוחדים לקראת הבאות.
לא עברו 24 שעות – והנגב ושאר מקומות ההיערכות בארץ, הפכו למקומות תוססים מהמוני חיילים אחוזי ציפייה ותוהים: מה ילד יום. זו הייתה השאלה האחת שניסרה בחלל המדינה כולה בימי הציפייה הרבים שבאו אחר הכול פרפרו בין אימת המלחמה ותקוות השלום. ימים קשים מאוד היו אותם ימים למגויסים בחזית ולעם כולו בעורף.
בימי הכוננות הראשונים עדיין הישלו רבים את עצמם כי זהו מצב חרום שידענו רבים כמוהו במשך כל שנות קיום המדינה, וכי המתח יפוג במהרו והכל יבוא על מקומו בשלום. אשליות ותקוות אלו התנפצו במהרה כאשו הודיעה מצרים ביום שני בשבוע, י׳׳ב אייר תשכ״ז(22 במאי 1967), שמיצר טיראן יהיו מעתה סגורים בפני ספנות ישראלית. באותו יום סייר נאצר בין יחידותיו בסיני, הוא סיים את ביקורו בעמדה קדמית של חיל האוויר המצרי ביביר גפגפה; שם הכריז כי משמעות תפיסת שארם א־שייח היא המחשת ריבונותו על מפרץ עקבה. "אם היהודים מאיימים במלחמה, אני אומר להם: אהלן ווסהלאן – אנו מוכנים למלחמה!".
ובינתיים, ישראל שלא ששה עלי קרב, ביקשה למצוא פתרון בדרכים דיפלומטיות. על כן פנתה למדינות העולם: צרפת, אנגליה וארצות הברית. שר החוץ דאז, אבא אבן, כיתת את רגליו ממדינה למדינה. ראשי מדינות המערב דנו והתייעצו, הבטיחו הבטחות מעורפלות ודרשו מישראל סבלנות ומתינות, אך לפעול לא היו מוכנים. דובר על שיגור שייטת של ארה״ב ואנגלייה אשר תוביל אוניה ישראלית דרך מיצרי טיראן לאילת; דובר על התערבות הצי השישי לטובת ישראל. דובר, דובר ודובר – ומאומה לא נעשה. אף מדינה לא הייתה מוכנה להתחייב לפעול באורח מעשי למען המדינה, אף מדינה לא הייתה מוכנה להקריב את האינטרסים הפרטיים שלה בשביל קיומנו. ושוב כתמיד, נוכחנו לדעת כי אין על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
חיי היום יום בארץ כמעט שותקו. מפעלים רבים נסגרו, התבואה הבשלה בשדות לא נקצרה, ורק במפעלים חיוניים המשיכו לעבוד. בבתי הכנסת ובבתי המדרש לא פסק קול התורה יומם ולילה, ונאמרו תהילים ללא הפוגה, כשכל העם כולו, היודעים להתפלל ושאינם יודעים, קראו כולם – מי בפיו ומי בליבו: "ממעמקים קראתיך ה', ענני במרחב י־ה״.
ביום שלישי בשבוע, כ׳ אייר תשכ׳׳ז (30 במאי 1967), חל מפנה דרמטי במצב. חוסיין מלך ירדן טס באופן בלתי צפוי למצרים, כדי להיפגש עם נאצר ולחתום אתו על ברית צבאית. במשך שנים רבות נהנה היישוב היהודי בארץ מהרגשת ביטחון מסוימת, בגלל המריבות הבלתי פוסקות בין מדינות ערב. בחודשים האחרונים תקפו נאצר וחוסיין זה את זה בביטויים חריפים ומעליבים, והיה ברור שנאצר הוא אויבו הגדול של חוסיין. אך גדול כוחה של שנאת ישראל, שהיא שוברת מחיצות ומלכדת אויבים; ושני המושלים, חוסיין ונאצר נפגשו בשדה התעופה בקהיר, וכעבור שעות מועטות נחתם ביניהם הסכם הגנה, והפיקוד על כל הצבא הירדני נמסר בפועל לידי מפקד מצרי. מעתה היו חיילי מצרים לא רק מעבר לגבול הדרומי של ישראל, אלא גם בגבול המזרחי של ישראל, ובקרבתו היו מצויים רוב היישובים היהודיים, כך שבקלות אפשר היה להתקיף אותם בכלי נשק כבדים ובינוניים מגבול מסוכן זה. תחושת הסכנה בישראל, שגבלה בתחושת ׳שואה׳, הפכה מיום ליום ממשית יותר.
ברגע האחרון קפצה גם עירק על עגלה זו והסכימה לשלוח צבא לתוך שטח ירדן. ברור היה, שגם סוריה לא תעמוד הפעם מנגד, למרות היותה מסוכסכת גם היא עם ירדן.
העם היושב בציון דרש מן הממשלה מעשים, ולא רצה להסתפק בהצהרות ובדיונים. משהלך המצב והחמיר ושום מוצא לא נראה לעין, גברו הטרוניות. בציבור נשמעו טענות כי הממשלה החמיצה הזדמנויות טובות להתחיל בפעולה צבאית. העם דרש שהממשלה ונציגי המפלגות בכנסת יגלו אותו חוש אחריות שגילו כל שדרות העם, ויקימו ממשלה לאומית מאוחדת. המפלגות הדתיות התאחדו ודרשו להכניס את נציגי האופוזיציה לממשלה. עד שנאותה מפלגת השלטון להכניס לתוך הממשלה נציגים ממפלגות האופוזיציה, ולמנות את משה דיין – ממנהיגי מפלגת רפ״י – לשר הביטחון. למשה דיין היה ניסיון קרבי עשיר, הוא היה מפקד בקרבות רבים במלחמת העצמאות, וכיהן כראש המטה הכללי במלחמת סיני.
בימים טרופים אלה, גאה גל ההתנדבות בארץ ומחוצה לה. גילויי ההתנדבות המופלאים של יהודים בארץ ובתפוצות, שתרמו מהונם ומאונם למען המאמץ המלחמתי, הוכיחו, מה עצומים הם כוחות הנפש האצורים בלב כל ־יהודי באשר הוא. רבים מיהרו למס הכנסה לשלם מקדמות. יהודים בחוץ לארץ הזדרזו לתרום מכספם למעלה מיכולתם למען המדינה.
בני ישיבות שלא נקראו להתגייס, התנדבו לכל פעולה שנדרשה, ועמדו בתורים ארוכים בבתי החולים כדי לתרום דם לחיילים פצועים. שולחנות עמוסי סירים ותבשילים הציעו אוכל ושתייה לחיילים שבדרכים, וחבילות עמוסות מזון נשלחו לאלה שבחזית. העם כולו היה צבא – צבא יהודי מאין כמוהו, שיצא להגן על חייו, הארץ כולה הייתה חזית.
ומאידך, הגברים ברובם הגדול התגייסו לצה״ל, וכך גם אוטובוסים רבים של אגד שנדרשו להסעתם. נשים מילאו את מקומם של הגברים במפעלים שעוד נותרו פתוחים. בעת ההיא שהזמן עמד מלכת, הורתה הרבנות הצבאית לעקור פרדסים בשרון, כדי להכשיר 50,000 קברים לחללים.
הפחד היה מוחשי, כשנאצר עמד והכריז השכם והערב על רצונו להשמיד את היישוב היהודי בארץ. לרשותו עמדו כלי מלחמה חדישים ביותר בכמויות עצומות: למעלה מאלף טנקים, כחמש מאות מטוסים ומפציצים כבדים. וצבא גדול המבוצר בעמדות מוקפות קירות עבים של ברזל ובטון.
ביום ראשון בלילה, אור ליום שני כ׳׳ו אייר, הלכו הטייסים של חיל האוויר המצרי לנשפים או נשלחו לחופשה, ורק בשעה 4:00 לפנות בוקר חזרו לבסיסיהם. בשעה זו פרצה מלחמת ששת הימים
בבוקרו של יום שני בשבוע, כ״ו באייר תשכ״ז(5 ביוני 1967), פרצה המערכה המופלאה. להקות של חיל האוויר הישראלי יצאו לעבר שדות התעופה של מצרים. בשעה 7:45 בדיוק, היו מעל לשדות התעופה המצרים הפזורים על פני המדינה, מאל עריש שבמדבר סיני, עד לקהיר שבמרכז מצרים, ועד ללוקסור בגבול סודאן המרוחק מאות קילומטרים מגבול ישראל. בבת אחת התקיפו את המטוסים המצרים שהיו מוכנים על מסילות ההמראה כדי לצאת להתקפה נגד ארצנו, והשמידו כבר בהתקפה ראשונה עשרות מטוסים על קברניטיהם. לא עברה שעה, ושוב הופיעו מטוסינו והצליפו במטוסי האויב שנותרו, נכנסו לקרב עם אלו שהספיקו להתרומם, והרסו את מתקני שדות התעופה ובעיקר את מסילות ההמראה, כדי למנוע כל שימוש בהם. נאצר, נדהם ממפלתו, פנה לרוסים וביקשם לשלוח לו מטוסים נוספים, אך הללו לא יכלו להיענות לבקשתו, גם לו רצו, מכיוון שלמצרים כבר לא היו שדות תעופה כשירים לשימוש.
תוך 175 דקות, מהשעה 7:45 עד 10:40, הושמד כמעט כל חיל האוויר המצרי, וכל שדות התעופה שלו נחרבו. העולם כולו עמד משתאה: כיצד אפשר היה להשמיד תוך 175 דקות כוח עצום כזה של חיל האוויר המצרי, לפני שהמצרים הספיקו לנקוף אצבע?!
במשך כל היום הראשון לקרב, המשיכו טייסנו להפציץ את שדות התעופה של האויב, של המצרים ושל שאר מדינות ערב, שהצטרפו למלחמה במשך היום, בלא שידעו כי גורל המלחמה הוכרע כבר בשעות הראשונות של המערכה. החל מיום שלישי בשבוע, היום השני לקרב, התפנו מטוסינו כדי להתערב בהיקף הולך וגדל בקרבות הקרקע העזים, שהתחוללו בכל החזיתות. ביום זה הסתערו חיילי ישראל על מוצבי המצרים במדבר סיני, תוך שהם כובשים את מדבר סיני ושארם א־שייח.
ובירושלים, החלו הירדנים ביום הראשון לקרב בשעות הבוקר להפגיז את העיר. בשעות הצהריים עברו חיילי הלגיון הערבי את קו שביתת הנשק והשתלטו על ארמון הנציב שבדרום העיר, מקום משכנו של מטה האו״ם. כעת התברר, שאמנם ירושלים נתונה בסכנה גדולה, וברגע האחרון הוזעקה תגבורת לעיר. חטיבת צנחנים הובהלה לעיר בשעות אחר הצהריים של היום הראשון למלחמה. היא הגיעה למבואות העיר בשעות הערב, ומיד החלו ההכנות להסתערות על המבצר הערבי שממול לירושלים העברית. תוך שעות ספורות נערכו תכניות ההתקפה. חולקו מפות של שטח האויב, חולקו תפקידים, חולקה תחמושת, הוכנו תחנות איסוף לפצועים, ורק דקות מועטות נותרו לחיילי חטיבת הצנחנים להתבודד עם עצמם. בדקות אלו התייחדו עם בני משפחותיהם, אמרו תפילה שלפני הקרב, וחשבו על התפקיד הגדול שנפל בחלקם: לשחרר את עיר דוד מידי זרים.
עד יום רביעי בבוקר, כ׳׳ח באייר תשכ״ז (7 ביוני 1967), במסירות שלא ניתן לתארה, כבשו חיילי ישראל את ירושלים גבעה אחר גבעה. ואז ביום רביעי בבוקר, היום השלישי למלחמה, ניתנה הפקודה לה ציפו זה שעות בכיליון עיניים. מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ מוטה גור הודיע: ״אל מפקדי הגדודים: אנחנו עולים אל העיר העתיקה, אל הר הבית, ואל הכותל המערבי, עלו והצליחו!".
בתנופה עצומה, בכוחות מחודשים, הסתערו המוני חיילים נלהבים על היעד החדש, גולת הכותרת של כל המלחמה.
בין המסתערים היה גם הרב שלמה גורן, כשהוא אוחז ספר תורה בידו. הכוחות הראשונים חדרו לתוך העיר העתיקה דרך שער האריות והתקדמו משם ללא התנגדות גדולה, אל עבר הר הבית. בהר הבית התייצב הקאדי הערבי לפני המפקד של חיילי ישראל, והודיע על כניעת העיר העתיקה ועל הפסקת הקרבות.
דרך סמטאות העיר העתיקה, הגיעה יחידת הצנחנים הראשונה אל הכותל המערבי. דלה מדי שפת אנוש מכדי לתת ביטוי הולם למה שהתרחש על יד הכותל, שריד בית מקדשנו, כשראשוני החיילים הגיעו אליו והתרפקו בלהט על האבנים הקדושות. החיילים כולם, נזדעזעו עד עומק נשמתם מן החוויה העצומה, והרגישו – בחלקם בפעם הראשונה – באופן מוחש ביותר את הקשר בינם ובין עמם, בינם ובין אבותיהם שבכל הדורות. תחושת הנצח של עם העולם, שכל קיומו – נס, אפפה את הכול. נדמה היה אותה שעה, כי כל המלחמה לא נערכה אלא למען שחרור שריד בית מקדשנו, למען קירוב העם למקום קודשו – כדי שמכאן ישוב לתורה – מקור קדושתו.
כך עמדו חיילי ישראל מזועזעים ומאושרים, התרפקו על אבני הכותל, הטמינו פניהם בחיקן ובכו. הם בכו על אחיהם שנפלו בקרב, ובכו על האושר שנפל בחלקם, להיות בין משחררי הכותל מיד הכובש הזר. הצנחנים שנשארו איתנים בשעות הקרב הנוראות ביותר, חיילים שלא התמוטטו גם בשעות המנוחה הראשונות, בהן נגלה להם כמה הרבה אכלה החרב בין חבריהם למערכה, פרצו ברגעים גדולים אלה סכרים ישנים בני שנים, ותוך הרגשת התעלות שלא ידעו כמותה ולא הבינו מהותה עד אז – התייחדו עם זכר נשמות חבריהם, והודו להקב׳׳ה על שזכו להיות בין החיים.
ואז, כאילו הדבר תוכנן מראש לפרטים, הרב גורן שהתלווה אל החיילים, החל לתקוע בשופר כבר מהרגע שהתקרבו אל שער האריות. לימים יספר בספרו ׳בעוז ובתעצומות', שעשה כן מפני שעל פי הדין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופרות. לשם כך נטל עמו את השופר – לתקוע במלחמה של שחרור ירושלים.
הרב גורן המשיך ותקע בשופר עד שמצא עצמו בשערי הר הבית. הוא בחר לרדת אל הכותל המערבי, שבשלב זה אף אחד עדיין לא הגיע אליו.
כשהגיע אל השער שממנו יש לרדת במדרגות עד לכותל המערבי, היה השער נעול בשרשרת ברזל ובמנעול. סייעו לו כמה חיילים, ובכוח הכתפיים החלו לדחוף עד שנפרץ השער. הרב גורן המשיך וירד אל רחבת הכותל, שם התחיל להתפלל ולקרוא תהילים, כשבינתיים חיילים נוספים יורדים מהר הבית אל הכותל דרך השער שפרץ.
כשהצטבר מניין, במילים נרגשות נתן הרב גורן ביטוי למעמד הנשגב, והתפלל למען עילוי נשמתם של הקדושים שמסרו את נפשם למען שמו הגדול. המשיך ובירך ׳מנחם ציון ובונה ירושלים׳ תוך שהוא תוקע בשופר. קול השופר למרגלות הכותל המערבי והר הבית הפך לסמל השיבה לכותל ולעיר העתיקה.
אלא שלמרבה הפלא, הרב גורן מספר בספרו, כי ביום הראשון למלחמה עוד היה בסמוך לעזה שבדרום. הוא ביקש מקצין המבצעים של פיקוד הדרום להודיע כאשר תתחיל מלחמה בחזית המזרחית, כדי שיספיק להגיע למערכה על ירושלים. וכשהודיעו, עלה על הקומנדקר הראשון שחצה את הקווים, כשהוא לוקח עמו את ספר התורה ואת השופר. אולם ברגע שחצה הקומנדקר את הגבול, בשעה ארבע אחר הצהריים, חטפו פגיעה ישירה של פגז, וכל אנשי הקומנדקר נפצעו מלבד הרב גורן. השופר שנטל עמו נשרף, וכך גם הכובע שלו. תוך דקות ספורות הגיע אמבולנס שאסף את הפצועים לבית החולים, והוא נותר לבדו בשדה כשספר התורה בידו. המצרים שמעבר לגבול המשיכו לירות ללא הרף. מיד חפר בתוך האדמה גומה עמוקה כדי שיוכל להסתתר בה. כשהשמש שקעה, יצא עם ספר התורה ושב אל הגבול. כאשר ראו אותו החיילים, לא האמינו למראה עיניהם כי חי הוא. בהגיעו לגבול נטל את האוטו עם הנהג ונסעו לכיוון ירושלים.
השופר שהיה בידי הרב גורן נשרף כליל, ומניין לו השופר שתקע בו בעת כיבוש ירושלים?
על כך סיפר עוזרו של הרב גורן בעת המלחמה, הרב מנחם הכהן, כי בפקודתו של הרב גורן נסע אל חותנו רבי דוד הכהן, הנזיר. לימים סיפר: ״אני בא לבית הנזיר והוא לא מדבר. למה? כי הוא קיבל על עצמו באותה תקופה קשה תענית דיבור. אמרתי לו: אני רוצה את השופר. נראה היה לי שהוא אומר שהשופר נמצא בארון למעלה, עליתי על כיסא והורדתי את השופר והבאתיו לרב גורן״.
השופר שהובא מביתו של הרב הנזיר, הוא השופר שהפקיד בידיו רבי דוד אבן כליפא, שקיבלו מחמיו רבי דוד הכהן סקלי. זהו אותו שופר שעשה את המסע הארוך מביתו של רבי דוד הכהן סקלי בדבדו שבמרוקו, דרך העיר תלמסאן בו תקע בפתח המסגד, תוך שהוא קורא לעבר ההמון המוסלמי כי בעוד שבעים שנה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. לאחר מכן עבר השופר לידיו של רבי דוד אבן כליפא, המשיך אל הרב גורן שהפקידו בביתו של חמיו הרב הנזיר, ועד לשנת תשכ״ז(1967) בו זכה השופר להביא את בשורתו הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה.
זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו אל הכותל-משה חיים סויסה
זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה
קול השופר ממרוקו את הכותל
רבי דוד הכהן סקלי
שנת תרנ״ז (1897), העיר תלמסאן שבאלג׳יר, השוכנת על צוקי ההרים בסמוך למרוקו. אל העיר הזאת הגיעו מעת לעת מחכמי מרוקו להתגורר שם, כדי ללמד תורה ולהיות רבם ומורם הרוחני של הקהילה היהודית. קהילה עתיקת יומין שנוסדה כבר מימי הגאונים ושמעה יצא בכל ערי צפון אפריקה. כך לדוגמה הגיע רבי יוסף משאש זצ׳׳ל, שנבחר לכהן כרבה הראשי של תלמסאן בשנת תרפ׳׳ד (1924), תפקיד בו כיהן 17 שנה.
כך גם רבי דוד הכהן סקלי, שנולד בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, בשנת תרנ״ז(1896) העתיק את מקום מגוריו עם בני משפחתו לעיר תלמסאן, שם לימד תורה ברבים יחד עם רב הקהילה רבי חיים בלייח.
אלא שבעת ההיא, שלהי המאה ה־19, הייתה העיר נתונה לשליטתם של כת מוסלמית קנאית, שחבריה הטילו את חתתם על כל תושבי ערי הסביבה ויזמו מעת לעת מרידות מזויינות נגד השלטונות. ברבות הזמן הפכה תלמסאן למרכז העולמי ללימודי האסלאם, כשקיצוניים מכל רחבי האזור נהרו אליה, מה שהגביר את המתיחות ופחדם של התושבים. גם הקהילה היהודית לא נפקד מקומה, כשבכל הזדמנות היו המוסלמים מפנים את רגשי הקנאות שלהם כלפי היהודים, וההתנכלויות נגד הקהילה וחכמיה רק הלכו והחריפו עם הזמן.
חכמי הקהילה רבי חיים בלייח ורבי דוד הכהן סקלי, לא יכלו עוד לשאת את צער הקהילה על הפרעות, ולנוכח ההסתה וההתנכלויות ליהודים, החליטו להיפגש עם ראשי הקהילה המוסלמית כדי להנמיך את גובה הלהבות, ולנסות להנמיך את המתיחות השוררת בין הקהילות. לשם כך החליט רבי חיים בלייח יחד עם רבי דוד הכהן סקלי, לארגן מפגש פיוס עם ראשי הקנאים ביום שישי בשעה שתסתיים התפילה במסגדים בצהרי היום. היה זה יום שישי, כ״ו באייר תרנ״ז (28 במאי 1897).
רבי חיים בלייח בן ה־61 ורבי דוד הכהן סקלי בן ה־36, גדולי עולם שתורתם וחסידותם נודעו בשערים לא רק בצפון אפריקה אלא אף בארץ ישראל, מלווים בראשי ונכבדי הקהילה ויהודים רבים, ניגשו אל ההמון המוסת בכניסה למסגד המרכזי שבעיר, בסיום תפילתם. המוסלמים שהבחינו בשני החכמים היהודיים, חשבו בליבם כי עתה ישמעו מהם דברי חנופה ושבח על דת האסלאם, כדי שהם יסכימו לזכות אותם במידה קלה של חמלה.
הנוכחים המוסלמים באותו מעמד נעמדו דרוכים לשמוע את מוצא פיהם.
אלא שאז, בהפתעה מוחלטת, במקום דברי חנופה ופיוס החלו בנאום משולהב לצעוק דברי תוכחה וזעקה אל עבר הקהל, תוך שהם מעוררים מהומה רבתית בקרב כל הנוכחים. ״אתם חושבים כי ירושלים שייכת לכם?״
קראו החכמים לעברם – ״הוו יודעים כי בעוד שבעים שנה כעת חיה, ירושלים תשוב להיות בידיים יהודיות תחת שלטון ישראל".
הן המוסלמים והן היהודים שנכחו באותו מעמד, הוכו בתדהמה ולשונם נעתקה מפיהם. מעולם לא ציפו לתגובה כה חריפה ומתריסה מצד חכמי הקהילה הנכבדים. אולם הפתעתם גברה כשרבי דוד הכהן סקלי הוציא מחיקו שופר, תקע תקיעה אחת ארוכה שהרעידה את כלל הנוכחים, תוך שהוא שב על דבריו כי בעוד שבעים שנה ירושלים תחזור לידיים יהודיות.
אומץ ליבם ותעוזתם של שני הרבנים אשר ניצבו ללא מורא אל מול ההמון המוסת, עורר אצל המוסלמים מעט רגשות של יראת כבוד, והפרעות ביהודים שקטו מעט לאחר אותו מעשה.
לימים, עזב רבי דוד הכהן סקלי את תלמסאן, והעתיק את מקום מושבו לעיר אוראן, תוך שהוא נוטל עמו את השופר. באוראן כיהן כרב ובהמשך כראש אב בית הדין כחמישים שנה, עד יום כ"ד אייר תש״ט (23 במאי 1949). ביום זה כינס את כל בני קהילתו בביתו, ביקש מרעייתו ליטול לו את ידיו, עטף עצמו בתכריכים ודיבר דברי פרידה מאוהביו ובני משפחתו. בתום דבריו עלה על מיטתו וקרא קריאת שמע בקדושה ובטהרה וכוונה עצומה, וכך השיב את נשמתו לבוראו, כשהוא בן 87.
מספר שנים קודם פטירתו, כשחתנו רבי דוד אבן כליפא, תלמידו ונאמן ביתו, נתמנה לראש אב בית הדין בעיר מולדתו עין תמושנט בשנת תרצ״ב (1932), יחד עם עמיתו רבי מסעוד הכהן ־ תלמידו של רבי יעקב אביחצירא, מסר לו רבי דוד הכהן סקלי את השופר כאות הוקרה.
רבי דוד אבן כליפא, תלמיד חכם מובהק, צפה כי יום קיבוץ הגלויות קרב ובא, במסגרתו יעלו יהודים מכל העולם אל ארץ ישראל, אליה נשאו עיניהם במשך אלפיים שנות גלות. לצורך כך נטל חלק במפגשי ההסתדרות הציונית, ומעת לעת הגיע לביקור בארץ הקודש, עוד לפני קום המדינה, תוך שהוא נושא עמו את השופר בכל ביקור. ואז, באחת מנסיעותיו נפגש רבי דוד אבן כליפא עם ידידו משכבר הימים רבי אליהו פרדס, רבה של ירושלים, אשר מדי שנה נהג לנסוע במהלך חודש ניסן לביקור בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, ובביקורו באוראן התארח אצל רבי דוד אבן כליפא וכך הכירו.
באותו מפגש הוזמן גם הרב שלמה גורן, שכיהן בעת ההיא כרבה הראשי של צה׳׳ל. בתום הפגישה, שח רבי דוד אבן כליפא באוזנו של הרב גורן את מעשה השופר, אותו שופר שקיבל מחמיו רבי דוד הכהן סקלי שתקע בו אל מול ההמון המוסלמי תוך שהוא קורא לעברם כי בעוד שבעים שנה כעת חיה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. בסיום פגישתם, החליט רבי דוד אבן כליפא להפקיד את השופר בידיו של הרב גורן, באומרו כי אצלו המקום הראוי ביותר לשמור שופר זה.
הרב שלמה גורן התרגש מאוד מהמתנה המיוחדת, והשיב לרבי דוד אבן כליפא כי ימסור את השופר לחמיו ׳הרב הנזיר׳, שגם הוא נקרא דוד הכהן, וגם הוא מתנהג בחסידות ובקדושה עצומה כרבי דוד הכהן סקלי. הרב הנזיר, אביו של הרב שאר ישוב הכהן זצ׳׳ל – רבה של חיפה, וחמיו של הרב גורן, היה עד לנפילתה של העיר העתיקה לידיהם של הירדנים במלחמת העצמאות מיד עם קום המדינה, ובצערו הרב קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ובין היתר שלא יצא מביתו עד היום בו ישחררו את ירושלים והעיר העתיקה תשוב לידיים יהודיות. לכך סבר הרב גורן כי אין מקום נאה וראוי יותר להפקיד את השופר מאשר בבית חמיו, כשתקוותו וכמיהתו הגדולה של חמיו לירושלים מזכירה במעט את כמיהתו של רבי דוד הכהן סקלי שירושלים תשוב לעם ישראל שכה התגעגע וחלם עליה.
רבי דוד הכהן סקלי
1949-1862
נולד בשנת תרכ״ב (1862) בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, לרבי משה ורחל. למד אצל רבי אברהם בן סוסאן. בשנת תרנ״ו(1896) עבר לתלמסאן, שם לימד תורה יחד עם רב העיר רבי חיים בלייח. בשנת תר״ם (1900) ביקר בעיר אוראן, והחל ללמד בישיבתו של רבי אברהם חסן. בשנת תרע״ג (1913) נתמנה לדיין, לצדו של רבי מיכאל בן סעיד, ומאוחר יותר נתמנה לראש אב בית הדין.
עסק רבות במשפט העברי ובפסיקת הלכה, ועמד בקשר הדוק עם רבני ארץ ישראל וצפון אפריקה. בין ספריו: שו״ת ’קרית חנה דוד’ שני חלקים, ׳לך דוד’ על התורה, ועוד. תלמידו וחתנו הוא רבי דוד בן כליפא, בעל ספר ׳דרכי דוד’. נפטר ביום כ״ד באייר תשייט (23 במאי 1949) ונקבר בעיר אוראן.
זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה
תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים-ברית 27
משה עובדיה
תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים
במהלך מחקרי על היהודים המערבים בירושלים מצאתי תעודה שנשלחה מחכמים ספרדים ומערבים בירושלים, חברי ועד ישיבת "גן הלבנון", שנוסדה בשנת תרפ״ז בירושלים לרב דוד כנאפו במוגדור שבמרוקו. תעודה זו ואחרות מצביעות על הקשר שהחיה קיים בין חכמי העדה המערבית לבין רבנים בתפוצות.
לפני שאפרוש בפניכם את התעודה ותוכנה. ברצוני להציג בפניכם את הדמויות המופיעות בתעודה.
הרב כנאפו דוד: מחכמי ורבני מוגדור. בנו של הרב המקובל רבי יוסף כנאפו שחיבר חיבורים רבים וביניהם, אות ברית קודש, זבח פסח, שומר שבת, יפה עיניים, טוב רואי, חסדים טובים, זך ונקי ועוד. רבי דוד עצמו השתתף בחיבורו של הספר "נחלת אבות" של רבי יצחק קוריאט, על ידי זה שתרגם אותו מערבית לעברית והוסיף עליו דברים משלו-[ כך נאמר בהקדמת המחבר לספר ׳נחלת אבות׳: ״וגם מחזיקנה טיבותא להאי צורבה דרבנן החכם השלם והותיק כה״ר דוד כנאפו נר״ו אשר יגע עמי בעשר אצבעותיו בהעתקת הספר הזה מלשון ערבי ללשון עברי ובתוספת משלו כרצונו וחפצו…״ נחלת אבות, מהדורת מכון בני יששכר עמוד ד׳]
הרב דוד כנאפו התמנה כדיין בעיר מוגדור בשנת תרע״ה. בשנת תר"פ התמנה לראב״ד של מוגדור. בראיון שקיימתי עם אשר כנאפו, אמר לי מר כנאפו כי הרב דוד שהיה סבו, נולד ב-1863 ונפטר בערב יום הכיפורים של שנת תרצ״ח ב-1937. כדיין ומורה צדק הרב דוד היה עסוק כל חייו בניהול ענייני הקהילה. אשר הוסיף שבית הדין המרכזי של מרוקו רצה לסגור את בית הדין במוגדור בתקופתו של רבי דוד כנאפו מפני שלא היו גירושים בעיר במשך כמה שנים ועל כן הגיעו למסקנה שאין צורך בבית הדין. בבדיקה שערכו, נוכחו לדעת שחכמי בית הדין בראשותו של רבי דוד עמלו יומם ולילה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו ועל כן עבודתם הייתה רבה מאוד. יותר רבה מאשר לערוך גירושים. הרב ד״ר משה עמאר במאמרו על חכמי דבדו, ציין שהרב דוד החליף את ראב״ד מוגדור הרב בן סוסאן אברהם, שחלה ונשאר מרותק למיטתו. הרב דוד סרב לקבל משכורת של ראב״ד, שהייתה יותר גבוהה ממשכורתו, היות והוא לא רצה לפגוע בכבודו של הראב״ד בן סוסאן.
אשר סיפר ששמע ממר אלמוזנינו יוסף שהיה במחיצת הרב דוד בשעת פטירתו את הדברים הבאים: זה היה בערב יום הכיפורים. רבי דוד שמע ממיטת חוליו את תפילת קול נדרי שהגיעה אל אוזניו מבית הכנסת שהיה בביתו. הוא בקש להושיב אותו על מיטתו מול שעון הקיר. עיניו לא זזו ממחוגי השעון. באותה שעה, יצאו יהודי העיר שסיימו את תפילת ליל כיפור משלושים ושניים בתי הכנסת של העיר ונהרו לבית הרב. מאות אנשים עמדו שם וקראו פרקי תהלים. בדיוק כאשר השמיע השעון את שתים עשרה הפעימות, אמר הרב: "אשרי האיש שזכה לשמוע את תפילת 'כל נדרי' ואחר כך להיפטר מהעולם! הודיעו זאת בכל העיר!" ומיד החזיר את נשמתו לבורא. בהלוויתו השתתפו כל תושבי העיר, יהודים מוסלמים ונוצרים. במשך כל מסע ההלוויה לא פסקו נציגי כל בתי הכנסת לתקוע בשופרות. אשר הוסיף שהוא לא הכיר את סבו, אבל העוצמה והרושם שהשאיר סבו השפיעו עליו כאילו הכירו. במשך שנים רבות אחרי פטירתו, היו יהודי העיר נשבעים בשמו והחשיבו אותו כאחד מצדיקי מוגדור.
ועד גן הלבנון:
נשיא הכבוד של ישיבת גן הלבנון הרב אלישר נסים בנו של הראשל״צ היש״א ברכה הרב יעקב שאול אלישר. הרב נסים נולד ב-1852 נמנה מבין תלמידי החכמים החריפים, שלא פרש עליו את אצטלת הרבנות, מגבאי "ישיבת פורת יוסף", נשיא כבוד של עדת הספרדים בין השנים, 1931-1929, גואל קרקעות, סוחר ויבואן של מזון, נפטר ב-1934. הרב הדאיה שלום נולד בארם צובא בחלב בשנת 1863, ב-1899 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. ב-1904 שימש כחבר בית הדין של עדת הספרדים, ב-1930 שימש כראב״ד של בית הדין. בשנות ה-30 נמנה בין זקני המקובלים של ישיבת המקובלים "חסידי בית אל" בירושלים, נפטר ב-1944.
הרב קצין יעקב נולד בירושלים ב-1900, הוא למד בישיבת "פורת יוסף" ויצא לשליחות בשנת תרצ״ב לארצות הברית בשליחות בית חינוך יתומים. בשנת תרצ״ד חזר לארה״ב ושימש שם כראב״ד של קהילת "מגן דוד" השייכת ליוצאי סוריה בברוקלין, נפטר ב-1994. בספרו"אור הלבנה" שעוסק בכוונות של ברכת הלבנה וראש חודש על פי סידור הרש״ש, ציין הרב קצין את אהבתו ללימודי הקבלה.
הרב עטייה עזרא נולד בחלב בשנת 1887, עלה לירושלים והתחנך בישיבות של חכמים חלבים בירושלים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ,שהה במצרים בתור מרביץ תורה וב-1923 חזר לירושלים והחל ללמד בישיבת "פורת יוסף". הוא נפטר ב-1970. יש לציין שהוא למד גם אצל הרב עבוד אליהו שהיה חסיד ומקובל
. הרב אזולאי שלום מרדכי(? – 1961) נולד בצפרו ועלה לירושלים ב-1921. הרב אזולאי היה מחכמי ומנהיגי ועד העדה המערבית בירושלים. בירושלים, הצטרף לחברת לומדים שעסקה בתורת הנסתר, כן יצא לשליחות מטעם ועד העדה המערבית למרוקו בתור שד״ר של העדה.
הרב עדס משה אברהם, נולד ב-1893. היה מחכמי פורת יוסף. הוא עסק בקבלה ולמד בישיבת המקובלים "בית אל", שימש כדיין בוועד העדה הספרדית. נמנה בין חכמי ישיבת פורת יוסף, נפטר ב-1969״.
הרב שלוש יוסף נולד ב-1899 במראכש. עלה לארץ ישראל ב-1906. הוא היה ממנהיגי וחכמי ועד העדה המערבית בירושלים1. בניו משמשים כיום כרבני ערים בא״י: בנתניה הרב דוד ובכפר סבא, הרב אברהם.
בחתימות בסוף התעודה הופיע הרב הדאיה עובדיה בנו של הרב שלום. הרב עובדיה נולד בחלב ב-1890 . היה מחכמי ורבני ישיבת "פורת יוסף" וחבר בית הדין לערעורים של הרבנות הראשית לישראל, נפטר ב-1969.
חכמי הקבלה:
בתעודה נאמר כי תלמידי החכמים למדו בישיבה את תורת הנגלה והנסתר כלומר לימודי הקבלה על פי תורת האר״י וסידור הרש״ש.
האר״י- רבי יצחק בן רבי שלמה לוריא אשכנזי, נולד בירושלים ב-1534, בגיל צעיר התייתם מאביו. אמו הגרה עם משפחתה למצרים. במצרים למד רבי יצחק אצל רבי דוד בן זמרא ורבי בצלאל אשכנזי שעסקו בתורת הקבלה. ב-1570, האר״י חזר לא״י והשתקע בצפת שם הפך לדמות מרכזית שהנהיגה והובילה את תורת הקבלה בצפת של המאה ה-16. האר״י נפטר ב-1572 ונקבר בצפת.
בתעודה, החכמים ציינו את המשפט הבא: "תורת האר״י החי" כלומר שלמרות פטירתו המשיכו ללמוד את תורתו תורת הקבלה שהיא שכיחה וחיה מהמאה-16 ועד ימינו.
הרש״ש – הרב שלום מזרחי דידיע שרעבי נולד ב-1720 בצנעא שבתימן. בצעירותו, עלה לירושלים והשתקע בה. לימים, הפך לאחד מגדולי המקובלים של ישיבת המקובלים "בית אל". הוא נפטר בשנת 1777. בתעודה, חברי ועד 'גן הלבנון' הזכירו את ספרו של הרש״ש: "תפילת הכוונות". למעשה, שם הספר הוא: "נהר שלום, כוונות התפילות והייחודים".
ניתוח התעודה:
התעודה נמצאת בארכיון של מכון בן צבי בירושלים. התעודה נמצאת בתיק עם מספר תעודות נוספות המיוחסות למרוקו הנקרא בשם: 'אוסף כנאפו', מר אברהם הטל – הספרן והארכיונאי הוותיק של מכון בן צבי, שלו ידיעות רבות ובקיאות רבה בנושא של יהדות צפון אפריקה ויהדות המזרח הפנה אותי לעיין ב'אוסף כנאפו'. פה המקום לציין שמר הטל הציל מאבדון מסמכים רבים הקשורים ליהדות המזרח ומרוקו. מסמכים אלה, יכולים לשמש את הקהל הרחב ששוחר, מתעניין וחוקר יהדות זו.
כאמור לעיל, בתעודה ישנה פנייה של חכמים ספרדים, חלבים ומערבים (מוגרבים) מירושלים לרב כנאפו דוד, שהיה בעל מעמד חשוב במוגדור. השפעת המנהיגות של הרב דוד הייתה ניכרת במוגדור ובמרוקו. מהפנייה אליו נראה כי חכמי ירושלים היו בקשר עמו ואף כבדוהו והעריכו את גדולתו והשפעתו על הסובבים אותו ובפרט אוהבי ושוחרי התורה. הרב דוד התבקש להשפיע על תורמים עם זיקה ליהדות לתרום לישיבת יגן הלבנון', מכיוון שקופת הישיבה הידלדלה ונדרשו כספים, כדי להחזיק ולקיים אותה. התעודה הייתה מחודש שבט והחכמים הזכירו, את חג הפסח הקרב ובא וציינו שהתרומות מחו״ל יוכלו לעזור במימון מצות הפסח, מכיוון שעלות הכנת המצות הייתה יקרה מאוד.
ישיבת 'גן הלבנון' עסקה בתורת הקבלה ומהביוגרפיות הקצרות של החכמים שסקרתי לעיל, נראה כי הם עסקו בלימודי הקבלה ואף חלקם הגיעו לדרגה של חסיד ומקובל. חכמי העדה ידעו בודאי על אביו של הרב דוד, רבי יוסף כנאפו – יכי״ן (1824- 1900) אשר חיבר חיבורים המיוסדים על הקבלה. על כן לדעתי עובדה זו וגם עובדת היותו רב בעצמו ולמדן מובהק, ידע רבי דוד את ערך למידת תורת הנסתר. זאת הסיבה שבגללה חכמי ירושלים פנו אליו דווקא, כדי להשיג את מבוקשם.
התעודה:
בעזה״י ירושלים ת״ו יום כח לחדש שגט שנת תרצ״ד
Jerusalem le ………193
לכבוד
מעלת הרי החה״ש [הרב, החכם השלם.] והכולל, אור גולל, שדלן במצות, הרה"ג [הרב הגדול.] מעו״מ הדה"מ כמהר״ר [מעלות ומדות, הדיין המפורסם.] דוד כנאפו שליט״א. [שיחיה לאורך ימים טובים אמן].
נרו יאיר ויזהר, כאור הבהיר, ברבות הטובה, גם עד זקנה ושיבה.
אמן.
גדול השלום!
בזה אודות ישיבתנו הנ״ל [הנזכרת למעלה], הלומדים בה רבנים ות״ח [תלמידי חכמים] מכל העדות באין הבדל, ועוסקים בתורה בחשיכה באורה, שמים לילות כימים יחדיו יהיו תמים, בתורת הנגלה והנסתר, תורת האר"י החי זיע"א, [האלוקי רבי יצחק(לוריא), זכותו יגן עלינו אמן] וסדור הרש״ש [רבי שלום שרעבי] (תפילת הכוונות) זיע״א. מתוך עוני ודוחק, בפרט בימינו אלה, שמצב הכספי איום ונורא, ודין גרמא שהתורה אזלא ומדלדלא והזמן גרמא, כי העוזר ומסייע ומשתדל הן ברוח הן בגשם הריהו מקיים עמוד התורה שעליה העולם עומד, והנהו שותף להקב״ה [להקדוש ברוך הוא] במע״ב [במעשה בראשית], בפרט קיום כמה נפשות ובא״י [ ובארץ ישראל], בפרט עם עמלי תורה תורת א״י סלקא לגבוה, בפרט ימי חג המצות ממשמשים ובאים והוצאותיו מרובות, מצוה שאין ערוך אליה, ויכולה להגן אלף המגן, ושכמ״ה [ושכרו כפול מן השמים].
הנה כי חלותינו מרו״ם [מרום מעלות], כי יואיל בטובו וחסדו הגדול, לכבוד התורה, ולכבוד השוכן בציון, אחרי הסייר הסבה הראשונה, להשתדל לעורר את לב נדיבי העם אוהבי התורה ועושי חסד ברוח שפתיו ואמרותיו הטהורות, מדי פעם בפעם, ולעשותם ברוח נדיבה כיד ה' הטובה עליהם, לבוא לעזרתנו להחזקת המוסד הק" [הקדוש] הלזה, איש אשר ידבנו לבו יביאו תרומת כסף ליד כת״ר [כבוד תורתו], ואז הוא ישלחם אלינו, וכל אחד ישתדל להמציא מחזיקים לתורה, לאקמא שכינתא מעפרא, וגדול המעשה וכו' [וכוליה], באופן ישתדל לקרב התועלת להרמת קרן התורה וקרן ישראל על ארצו, כי בזה תלוי גאולתינו [גאולתנו] ופדות נפשינו [נפשנו] מקרב העמים.
ואנן מהכא מצלינא, באתר דתנו רבנן, בני חיי ומזוני, אורך ־ ימים ושנות חיים, אם יוכל איש למנות, ויזכה לחזות בשוב ה' שיבת ציוך וירושלים.
אנו תקווה כי רו"מ [רום מעלתו]יענה לדרישתנו, ותשובתו הרמתה מהרה תצמח יפשא"ק [יפה שעה אחת קודם]לכבוד התורה, והשוכן בציון.
כ״ד גבאי ומנהלי הישיבה הק', החותמים בברכה ברב עז ושלום בכל רגשי הכבוד. [חתומים]: הצעיר הדאיה עובדיה ם"ט [סיפי הטב], הצעיר עדס משה ס״ט הצעיר שלום מרדכי אזולאי ס״ט.
משה עובדיה
תעודה: הרב דוד כנאפו (1937-1863) וישיבת גן הלבנון בירושלים-ברית 27
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
20 – אִידָא זָאת מָא תְגּוּדְהָא סְעְרָא, ווַיִדָא מְסָאת, כָּא תְקְטַע סְנָאסֵל
כאשר היא באה [השעה], לא יפריע לה השער, ואם היא הולכת, היא קורעת שרשראות.
21 – אִידָא זָאתוֹ יִיָאמוֹ, יִסְטַח בְכְּמָאמוֹ
כאשר ימיו [הצלחות] הגיעו, הוא ירקוד אפילו בשרווליו
המתחיל לקצור הצלחה יכול להיות בטוח שהדבר יימשך. הוא יכול לרקוד את הריקוד המאופיין על־ידי הנעת השרוולים הרחבים
22 – אִּידָא חֵכּ לְהְלָאל בְהְלָאלוֹ, מַה תְסְאַל עַל נּזוּם אִילָא מָאלוֹ
כאשר תגרד הסהר בלבנה, אל תשאל על הכוכבים אם הם נוטים הצדה [נעלמו]
נאמר על אדם שהשעה משחקת לו, ואינו חושש ממתנגדים.
23 – אִידָא חְלְף לְקְממָּאר, תְמָא טָאב לְעָאבוֹ
אם הקלפן נשבע לא לשחק, בו במקום הוא מחדש משחקו
24 – אִידָא חְלְפוּ פִיק נְסָא, בִּית פָאיְקְּ
אם הנשים נשבעו [להינקם בך], אל תישן
25 – אִידָא חְלְפוּ פִיק רְזָאל, בִּית רָאקְּד
אם הגברים נשבעו [להינקם בך], אתה יכול לישון
26 – אִידָא חְפֵףּ סָאחְבְק, בְזֵק נְתִין
אם חברך הסתפר אתה יכול לירוק
התמונה כולה לקוחה מן ההווי הכללי. יושבים ברחוב. הגלב מגלח את ראשו של הלקוח, והבא בתור חייב להרטיב את ראשו על־מנת לא לעכב את האחרים. שמעתי גם הסבר אחר: אם חברך הסתפר לאחר יום השלושים, אתה יכול להרטיב את ראשך, דהיינו, התכונן גם אתה לצרות.
27 – אִידָא טְחָאק לְבְכיל, ענד לכרים תבאת
אם השפל גירש אותך, התארח אצל בעל הלב הטוב
המילה"בכיל" אינה די מוכרת לנו, תרגומה מערבית:
بَخِيل –קמצן-קמצני-קמצן מאוד, בעל יד קפוצה שמתקשה לבזבז
اذا جلاك البخيل عند الكريم تبات-וסטמארק מספר 1068
איִדָא גְ'לאָכּ אַלבְכִ'יל עַנְדְ וֵלְכַּרִים תְבָאת
28 – אִידָא טְלְקְּתְהָא, מַה תוּרִילְהָא בָאב אֵדָּאר
אם תגרש אותה, אל תראה לה את פתח הבית
נוסח אחר: … אל תראה לה את בית אביה (והרי ברור, שהאשה חוזרת להוריה אחרי הגירושין). לפי וסטרמארק מדובר על יחסי עבודה: שפחה מפוטרת, שבעל־הבית מבטיח לה עוד תעסוקה, משיבה: ״אידא טלקתהא…״ לפי בן־שנב, מציע הפתגם לא לתת עצות למי שאין אוהבים. וסטמארק מספר 716
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951
מצד אחד נאמר בהחלטה ש־6,000 האנשים יועלו ארצה בלי סלקציה, ומצד אחר נכתב שהנכים והחולים לא יועלו ויועברו לטיפול הג׳וינט. הג׳וינט צידד בהיבט ההצלה של התכנית והדגיש במיוחד את חיסול הקהילות תוך התעלמות מרכיב הסינון שהיה בהסכם ולעתים אף תוך התנגדות מפורשת לו. ממשלת ישראל התמקדה באותה תקופה בעיקר בהיבט בניין הארץ והדגישה את הצורך שלא להעלות ארצה חולים ומקרים סוציאליים׳.
רפאל, שבאותם ימים החל להבין שהצניחה הדרסטית במספרי העולים היא מגמה ולא תופעה חולפת, קיווה שההסכם עם הג׳וינט יוכל לסדוק את הסכר שמדיניות הסלקציה העמידה בפני העלייה מצפון אפריקה. הוא דיווח שפינוי הקהילות הקטנות מצליח בתוניסיה בזכות שיתוף הפעולה בין הג׳וינט לקהילות המקומיות בקליטת ה׳מקרים הסוציאליים׳. במרוקו לעומת זאת התגלו קשיים במתכונת פעולה זו והחלו בבדיקתה בשלושה כפרים. לפני התגבשות התכנית הצליח רפאל לזכותה באהדה בקרב המצדדים בעלייה סלקטיבית בעזרת המעטת משקלה של החריגה מהסלקציה ולנוכח החשש שהתמעטות העלייה כבר החלה לעורר. לדוגמה אליעזר קפלן, סגן ראש הממשלה ושר האוצר, שהדגיש שטובת הארץ (ולא טובת העולים) צריכה להיות העיקרון המנחה בכל תכנית עלייה, שמע מרפאל שפרט ל־150 חולי גזזת שיעלו בכל חודש ויטופלו בארץ במימון הג׳וינט לא תהיה חריגה מכללי הסלקציה. בן־גוריון, אף שדרש שלא יבואו לארץ ׳עיוורים ופיסחים׳, הודאג ממספר העולים הנמוך, שיזיק לתכניות ההתיישבות העתידיות, וקרא להגביר את העלייה ׳באלמנטים של נוער וכוחות עובדים […] שיחזקו את מצב הביטחון ושילבו להתיישבות. אין התיישבות בלי עליה׳.
הערת המחבר: עמדת הג׳וינט גרסה שיש להעביר משפחות מאוחדות בשלמותן ולא לפרקן, ועל כן צריכה מדיניות העלייה להתבסס על חיסול היישובים הקטנים בלי התייחסות לתנאי הסלקציה(דברי נציג הג׳וינט באירופה, צ׳רלס ג׳ורדן, בסיכומי שיחה עם באי כוח הג׳וינט בדבר השתתפות בהוצאות הסוכנות במרוקו, בלא תאריך, כנראה מאפריל 1952, ע"כ
לחיים שיבא, מתומכיה הנלהבים של הסלקציה, נודע דבר ההסכם בין הג׳וינט למחלקת העלייה משפנו אליו אנשי מלב״ן (מרכז לטיפול בעולים נחשלים) – המוסד של הג׳וינט שטיפל בעולים נזקקים בארץ – לאחר שאנשי הג׳וינט באירופה ובצפון אפריקה התייעצו אתם וניסו לברר כמה מקומות אשפוז יש ביכולתם להקצות למבצע של פינוי הקהילות הקטנות.
שיבא זעם, ביקש לבטל את ההסכם וגייס לשם כך את בן־גוריון. לטענתו בהסכם שערך רפאל עם הג׳וינט הייתה התעלמות מההחלטה להגביל את עלייתם של חולים. הוא הפנה את תשומת לבו של בן־גוריון לנוסח ההסכם בדבר 6,000 העולים מכפרי הדרום שיעלו כולם בלא סלקציה. לשרים ולברל לוקר, יו״ר הנהלת הסוכנות, דיווח שיבא על סקר שערך הג׳וינט במרוקו (בשיתוף חקלאי, סגנו יאני אבידוב והרופא של הסוכנות, ד״ר שניצר) ובו נבדקו 1,369 נפשות בשישה מהכפרים שהיו כלולים בהסכם בין רפאל לג׳וינט. הסקר גילה ש־10.8 אחוזים מהנבדקים היו נכים או קשישים. באחד הכפרים היו ארבעים אחוזים מראשי המשפחות בשנות הארבעים לחייהם. מעבר לכך, ארבעים עד שבעים אחוזים מהמפרנסים היו מעל גיל ארבעים. רוב האנשים לקו בגרענת ולכמחציתם הייתה גם גזזת. שיבא העריך שהעלאתם של כפרים אלה בשיטת ׳חיסול גלויות׳ ובלא סלקציה בריאותית תפגע בחולים שכבר יושבים בארץ, תגביר את תמותת התינוקות ותמנע אשפוזם של חולי נפש.
על פי שיבא טובת הארץ ותושביה הוותיקים קדמה באופן מוחלט לטובתם של יהודי צפון אפריקה המעוניינים להצטרף אל מדינת היהודים.
המוסד לתיאום היה הזירה האידאלית לפתרונן של מחלוקות בין הממשלה לסוכנות. בישיבה שכונסה על רקע ההסכם עם הג׳וינט בלטה תמיכתו הנחרצת של בן־גוריון בסלקציה ובשיבא. זעמו התעורר בעיקר מששמע את הדיווח של שיבא על העלאתם לארץ של עולים עיוורים מהכפרים הכלולים בהסכם. ׳הלזה תיקרא עליה מפני שרוצים לנפח את המספרים?׳, פנה בן־גוריון בזעם לרפאל, ׳זה נחוץ למדינה הזאת? […] ישנם במרוקו 250 אלף יהודים, לא מוציאים אותם, אז נתחיל באווקואציה של המשותקים והעוורים? […] יש דברים שכבר הסכמנו עליהם בינינו, אנחנו צריכים לחשוש שהם יופרו?׳. בן־גוריון ראה בהסכם עם הג׳וינט חריגה מסמכות הסוכנות ואף איים שייתכן שיהיה צורך לשנות את הגדרת היחסים בין ההסתדרות הציונית למדינה. חברי הנהלת הסוכנות במוסד לתיאום, שאישרו כמה חודשים קודם לכן את ההסכם עם הג׳וינט, לא העזו להתווכח עם בן־גוריון. לוקר ואשכול ניסו לגבות את רפאל תוך הדגשת התחייבות הג׳וינט לטפל בחולים, במקרים סוציאליים ובזקנים, אך בן־גוריון לא השתכנע. ׳יש להעביר את העיירות הקטנות לערים הגדולות, יש שם מספיק אנשים עשירים' אמר בפסקנות. הוא דרש שימצאו בצפון אפריקה 6,000 יהודים בריאים וצעירים בלי הסכם כזה. בן־גוריון דחה לחלוטין את עקרון ההצלה שהנחה את הג׳וינט ואת מחלקת העלייה. הוא שפט את ההסכם על פי עמידתו בקריטריון של בניין ואת העולים על פי תועלתם למדינה. צורכיהם לא עמדו בראש דאגותיו.
בעקבות אותה ישיבה הזדרז שיבא והודיע לג׳וינט שההסכם על הבאת עולים בלא סלקציה בוטל. הוא נתלה בדבריו של בן־גוריון על כך שחוק השבות מגביל את הכניסה לארץ מסיבות רפואיות. סיכוייו של רפאל להפעיל את התכנית לנוכח התנגדותו של בן־גוריון היו אפסיים. אף על פי כן הוא תלה את ההתנגדות של בן־גוריון רק בניסוח לקוי ובשימוש בביטוי ׳עלייה בלתי סלקטיבית׳.
ביטול ההסכם השפיע לא רק על הכפרים שהוא הוחל עליהם אלא על כלל מערכת היחסים בין משרדי העלייה בצפון אפריקה לג׳וינט. הג׳וינט ראה בהסכם חיסול הקהילות הקטנות מפעל רצוי שהיה מוריד מעליו עול כבד. מאחר שבוטלה התכנית נסוג הג׳וינט כליל מהשתתפות בהוצאות הכרוכות בטיפול הרפואי שהוגש למועמדים לעלייה ובמשך זמן מה הצטמצמה גם תמיכתו הכספית בעלייה.
כך פגעה מדיניות העלייה הסלקטיבית גם בשיתוף הפעולה בין מחלקת העלייה לארגון הרווחה היהודי־אמריקני.
ניסיון נוסף להעלאת קהילות כפריות בשלמותן נעשה באמצע 1953. באותה תקופה כבר החזיק משרד הבריאות נציג קבוע במרוקו, ד״ר אליעזר מתן. מתן היה מתומכיה הקיצוניים של העלייה הסלקטיבית ושימש שליח יעיל ביותר של שיבא. הוא התייחס בספקנות לתקוות שתלו באנשי הכפרים. ׳מספרים סיפורים שלא היו ולא נבראו על קיומם של כפרים של עובדי אדמה שיגאלו את החקלאות האקסטנסיבית בארץ׳, כתב והוסיף בלעג: ׳החקלאי היחיד ביניהם הוא זאב חקלאי׳. דרישתו של מתן שכל הכפריים ייבדקו אצל רופא ומי שייפסל יוחזר לכפרו עוררה בעיות לא מעטות. חקלאי העריך שהוצאתם של המועמדים מהכפר רק לצורכי בדיקה, שנערכה לעתים במרחק 900 קילומטרים מכפריהם, היה בה כדי ׳לזעזע את אורחות חייהם׳. תלונות של כפריים שהוצאו מכפרם והוחזרו אליו לאחר מכן הגיעו לאוזניהם של השלטונות הצרפתיים והללו ביקשו מאנשי הסוכנות שלא ליצור אשליות בקרב היהודים.
בעת סיור שערך רפאל בצפון אפריקה אותר לבסוף כפר אחד שגם מתן הסכים לאפשר את עליית כל תושביו מאחר שמצבם הבריאותי היה שפיר ואת נזקקי הכפר הסכימה לקלוט הקהילה הגדולה של מרקש. אולם מכשולים טכניים ולבסוף התמהמהות יתרה של תושבי הכפר עצמם הביאו לביטולה של התכנית. למרות הביקורים הרבים ותשומת הלב המיוחדת לשאלת הכפרים המרוחקים לא עלה בידי מחלקת העלייה להעלות לארץ אפילו כפר אחד בשלמותו. ׳כשלון הניסיון להעלות כפרים שלמים היה אולי הצורב בניסיונות שהתנסו בהם שליחי קדימה׳. לכישלון זה היו אבות רבים: משרד הבריאות, היעדר מימון מצד הג׳וינט והססנותם של בני הכפר לעלות כאיש אחד. רק בקיץ 1954, משגבר זרם העלייה עקב הדה־קולוניזציה בתוניסיה ובמרוקו, החלה גם עלייה מהכפרים בדרום מרוקו.
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 132
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה
רבי רפאל אנקווה
מקור שם המשפחה אֶנְקָוָוה.
את שם המשפחה אנו מוצאים בצורות שונות: אְלְנְקָאוָה, אְלְנְקָאוָא אְנְקָוָוה ואל-נקווה. סדר בו רשומים הצירופים אינו מקרי, הוא יכול להיות לרמז לתהליך שחל ברבות השנים.
ידוע שבספרד בה ישבה גלות יהודה מחורבן בית שני, נשלטה תקופת מה ע"י שלטון ערבי שהשפיע עליה מבחינה לשונית ותרבותית. בשפה הערבית. כאשר ה"א הידיעה הערבית – אל, לפני אותיות מסוימות, תישמט הלמד וכך התקבלה הצורה א- נְקָוָוה במקום אלנקוה. כמו-כן ה-וא"ו בערבית כמו בעברית בהיגוי נכון נהגית כ-W הלועזית.
למקור השם אְנְקָוָוה, נמצאו כמה הוכחות וכן סברות המתקבלות על הדעת. גלות ספרד הגיעה מארץ-ישראל והשמות היו עבריים כפי שנשתמרו כמה שמות כ"בן-עזרא".
רבי אברהם אלנקאוה מביא בספרו "קול תחינה", קינות שכתב בדרך-כלל, בראשי הבתים חתם: "אני אברהם אנקווא חזק. והנה באחת מתחינותיו למנחת תשעה באב – "אומרה לך עיר הצדק", חתם בראשי הבתים – אברהם אלנקוה חזק. כך בספרו "בינה לעתים" כתב פיוט לפדיון הבן – "אבי צור פודה" וסימנו אברהם אלנקוה חזק. כך גם חותם בהקדמתו לספרו שו"ת "כרם חמר"
רבי רפאל בר ר' מרדכי אְנְקָוָוה.
רבי רפאל אְנְקָוָוה נולד בסְלֶה (SALE) ביום ב' לחודש טבת שנת תר"ח (1848) לאביו רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת בֶּיְידָה בת רבי רפאל בִּיבָּאס. ביום השמיני כשנימול, נקרא בשם רפאל כשם סבו וחדרו של הילד הקדוש נתמלא בציפיות גדולות.
הוא נולד לשתי משפחות מיוחסות מצאצאי המגורשים: משפחת אביו רבי מרדכי – משפחת אְנְקָוָוה מטוילדו. משפחת אמו – משפחת בִּיבָּאס ממגורשי קָסְטִילְיָה.
רבי רפאל קיבל מרבי יששכר אָסָּרָף בעירו סָלֶה. ומקטנותו נתגלה כעילוי ויכול ללמוד לבדו. רבי יששכר עמד, מיד, על כישרונותיו הברוכים של תלמידו הצעיר, חריפות שכל לצד מידות אצילות, תפיסה מהירה, התמדה ושקידה בלימוד התורה, זיכרון מופלא ופיקחות רבה.
רבי רפאל היה עניו, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, הסתפק במועט, נהג בעצמו תעניות וסיגופים, וותרנות וסלחנות יתרה, יגיעה עצומה והתנערות מהבלי העולם הזה, תקיפות ואומץ-לב ועמידה איתנה על משמרות-הקודש. תכונות אלה הם שהביאוהו לידי חסידות יתרה וקדושה מרובה. רבים השמות והכינויים, כינויי-החיבה בהם נתכנה רבי רפאל בפי קהילתו ובפי גדולי-דורו:
נר-המערב:
ככינויו של הנר האמצעי שבמנורת המקדש, הנר העיקרי ממנו יונקים את אורם כל הנרות הפונים אליו והוא בנהרתו מאציל עליהם והוא אינו חסר דבר.
המרפ"א (המלאך רפאל אלנקווה):
כינוי זה נמצא בספר "תבואות שמש" לרבי שלום מְשָּׁאש זצוק"ל, וכן בשו"ת "עמק יהושע" לרבי יהושע מָמָן שליט"א, המזכירים את רבינו פעמים רבות בספריהם. בתורתו ובמראהו הרב הדומה למלאך ה' צבאות, כמלאך רפאל שנשלח להביא מרפא לחוליי הגוף והנפש, כך ריפא רבי רפאל את חוליי קהילתו, בהשרותו ביטחון, אמונה ואור בקרב עמו, כך זכות עיניו, תואר מראהו, אצילותו ותואר קומתו, הביאו לכך שהכל העריצוהו ושתו בצמא את תוכחותיו ותורתו.
ההראל: (הרב המלאך רפאל אלנקווה).
דמותו של רבי רפאל הזכירה את ההאראל והמזבח, ככתוב: "וההראל ארבע אמות" (יחזקאל מ"ג/ט"ו), שלא היה לו כמוהו אלא ד' אמות של הלכה וכן פירשו בו רבותינו במזבח הנקרא הראל ואריאל, לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים הייתה רבוצה בו כארי. כך הייתה דמות רבינו שאש התורה הייתה רבוצה בו והחגורה הרחבה כמעין אבנט שהייתה מסביב למותניו, הייתה כחוט הסיקרא הסובב את המזבח, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים (ע"פ זבחים נ"ג), כן ברבינו, להבדיל בין גופו העליון השמימי לפלג גופו התחתון.
רבי רפאל גדל בשם-טוב וזכה לשלשה כתרים: חכמה, עושר וכבוד והיה גדול בכל מרוקו. לפני שבתו על כס-הרבנות, וכדי לא להתפרנס מתורתו אומנותו ולא לעשות אותה "קרדום לחפור בו" (שו"ת תשב"ץ א'). עסק הרב רפאל במסחר ולשם-כך נסע כמה פעמים לג'יברלטר, לאלג'יריה ולצרפת.
בגיל עשרים ושתיים התמנה לחבר בית-הדין ובשבתו בדין התבלט בתקיפותו ובחריפותו, הוא לא חת מפני איש ודן דין אמת לאמיתו ללא משוא-פנים. אפילו המוסלמים העדיפו, לפעמים, להתדיין אצלו במקום להתדיין אצל הקאדי (דיין מוסלמי).
מספרים שפעם אחת איש, בעל-דין, מכובד, מבני-הקהילה בא לבקר אצל רבי רפאל ותוך כדי שיחה על דא ועל הא, עבר בעל הדין לעניין שהיה שרוי במחלוקת בינו לבין איש אחר. הרב שינה פתאום את ארשת-פניו וגער באיש והפסיקו: "אינני רוצה לשמוע דבר וחצי דבר בנושא זה ללא נוכחות חברך לעניין".
בשנת תר"ס (1900) לערך הקים רבי רפאל ישיבה ותלמידים מכל עבר נהרו אליה. בהקדמה לספרו "קרני-ראם" כתב: "יהי רצון תהיה אחריתי טובה מראשיתי לעמוד על משמרתי.
הוא התרחק מהפילפול ואמר: "ראוי לכל חריף בש"ס לשמור את דרך הארץ, והאמת תהיה תמיד, נר לרגלו. ואם האמת נעדרה, מה מועיל הפילפול בקרב החכמים? כך הוא ידע לברר דברי חז"ל בלי כל פלפול.
עיני כל הקהילה נישאו אל רבנו במבטי הערצה. העיר סְלָה שטיפחה גדולים כ"אורח-החיים", ידעה להכיר בערכו של הבחור רבי רפאל, אך הוא "לא גבה לבו ולא רמו עיניו" (שו"ת, כתב ס. א. חיים סימן כ"ח). ימים כלילות עשה בבית מדרשו של מורו ודודו רבי מָסְעוּד והשתלם בכל ענפי התורה.
ב-1912 קיבלה מרוקו את חסותה של צרפת והמושלים בפועל היו הצרפתים כשבראשם עמד מָרֶישָל לְיוֹטֶי (MARECHAL LYAUTEY)
בשנת תרע"ח (1918) החליטו השלטונות הצרפתיים להקים בְּרָבָּאט (RABAT) הבירה בית-דין גבוה לערעורים, חברי ועד הקהילה בעיר הציעו למנות את רבי רפאל אנקווה זצ"ל (זכר צדיק לברכה) כראש אבות בתי-הדין ונשיא בית-הדין הגבוה לערעורים. נציגי הוועד באו לבשר לרב אנקווה על המינוי ושהוא יוזמן לקבל המינוי מידי הנציב הצרפתי מָרֶישָל לְיוֹטֶי. בשומעו את הדבר, קפץ רבי רפאל ואמר בכעס: "ומי מינה אותי ל-GRAND RABBIN שמשמעותו בצרפתית רב ראשי) או רב גדול, לרב הגדול שבחבורה, הרי יש רבנים אחרים החשובים יותר ממני לתפקיד זה?". רבי רפאל הציע את רבי שלמה אבן-דָנָאן מְפֶס (FES) ורבנים גאונים אחרים ממרקש (MARRAKECH), מְמֶקְנֶס (MEKNES) וּמְסְפְרוּ (SEFROU); בחרתם בי מתוך כל הגאונים האלה"?. חברי הוועד ניסו להצטדק באומרם שֶמָרֶישָל לְיוֹטֶי הוא שמינה אותו, הוא צעק עליהם ואמר: "איך גוי יכול לבחור בי מתוך כל החכמים החשובים האלה, הרבנים ביניהם יכולים לבחור את הגדול שבהם, (הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "הרב צדק, כי ע"פ ההלכה גוי אינו יכול למנות רב"), ועל-כן תגידו למָרֶישָל לְיוֹטֶי שאני לא האיש" אמר בענוונותו.
חזרו לְמָרֶישָל לְיוֹטֶי ואמרו לו: "הרב אְנְקָוָוה לא מקבל את המישרה ועל-כן צריכים לבחור ברב אחר". לאחר ששמע הָמָרֶישָל את דברי רבי רפאל החליט: "רבי רפאל ורק הוא יהיה הרב הגדול המתאים לתפקיד זה, ואם הוא לא יסכים בשום אופן לא תהיה רבנות ראשית במרוקו". חזרו חברי הוועד לרבי רפאל והודיעוהו על החלטת המושל וציינו בפניו, שמישרה זו חשובה מאד ליהודי מרוקו ואי אפשר לוותר עליה. הרב ביקש כמה ימים לחשוב בדבר ולאחר שבוע ימים נסע לְפֶאס (FES) לפגוש את רבי שלמה אבן-דָנָאן שהיה אב בית-דין בְּפֶאס והיה גאון ופוסק וחיבר כמה חיבורים בהלכה, שאלות ותשובות ועוד.
רבי רפאל סיפר לרבי שלמה שהכניסו אותו למשרה שאינה מגיעה לו, ושלדעתו היא מגיעה לרבי שלמה והציע לו: "כלפי חוץ אני הרב הראשי, ומאחר והתקצירים של פסקי-הדין מתורגמים לצרפתית אני חותם ואחר-כך יועברו לחתימתך, כך גם לגבי המשכורת, כרב ראשי משכורתי תהיה גבוהה, אקפיד להפריש החלק משכרי אליך כך שמשכורותינו תהיינה שוות.
אחרי שעות של ויכוחים שבהם כל אחד ניסה לשכנע את השני כי הוא הגדול ולחברו מגיעה משרת הרב הראשי, לבסוף התקבלה דעתו של רבי רפאל.
בימי ישיבות בית-הדין הרבני הגבוה שהתקיימו בדרך-כלל בימי שני וחמישי, מכונית מיוחדת הייתה מגיעה וחונה ליד שער הַמֶלָּאח, כדי להסיעו לבית-הדין בְּרָבָּאט הסמוכה. בעוברו ברחוב מביתו ועד למכונית, מיהרו הנשים להסתתר מאחורי דלתות בתיהן ולהציץ מן החרכים כדי ליהנות מזיו פניו. בעוברו על פניהן היו מושיטות את ידיהן באוויר כלפיו ומנשקות אותן כדרך שהן עושות כלפי ספר-תורה. הגברים היו יוצאים מחנויותיהם ומסתדרים על המדרכות משני עברי הרחוב, בהגיע הרב כל אחד היה רץ לנשק את ידו או את שולי גלימתו השחורה.
בתפקידו זה נעשה רבי רפאל לתל-תלפיות, שימעו הגיע למרחוק ושאלות בענייני הלכה הופנו אליו דבר יום ביומו מכל רחבי-מרוקו ואף מחוץ לגבולות מדינתו: מירושלים, מברזיל, מקָארָאקָאס, מג'יברלטר ועוד. הוא ענה לכולם פעם בארוכה ופעם בקצרה, כפי מידת הפנאי שעמד לרשותו.
רבי רפאל דאג להקים בתי-דין באתרים שונים ולהקנות להם סמכויות רחבות ככל האפשר, רבי רפאל. נהג נשיאותו ברמה, והנחיל כבוד ליהודי-מרוקו בדורו בעצם הופעתו האומרת כבוד ויקר, ויראה אוחזת בכל המתבונן בזיו פניו הקדושות.רבי רפאל היה מפורסם בחכמתו ומופלג בתורה. ידיעותיו, כישרונותיו וחריפותו, הפכוהו לקדוש. גם הנוצרים והמוסלמים היו פונים אליו וחלקו לו כבוד גדול.
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-שירי יולדת
אְנְנְפִּיסָא וּמוּמּמוֹּ
הַיּוֹלֶדֶת וְהַתִּינוֹק
אְנְפִיסָא צְלְטַנָא, וּמִמֻּמוֹ בְּתַּתאז
הַיּוֹלֶדֶת מַלְכָּה, וְעַל רֹאשׁ הַתִּינוֹק כֶּתֶר
מֵרְצְצֵּעַ בִּדְדַיְאְמָאנְט, ווּייָאקוּת וּוִיבְּרִיז
מְשֻׁבָּץ בְּיַהֲלוֹמִים וְסַפִּירִים, וּפָז זוֹהֵר
שׁופהום פֶּלְפְּרָאצ, מִן דְּהָאָב לְעָאלֶז
הַבֵּט בָּם עַל יְצוּעוֹ, מֵעֶצֶם הַשָּׁנָב
וודדרעאן מַפְרוּגִין, מו דְּהָאָב לְווִיז
וּזְרוֹעוֹתָיו יְצוּקוֹת, מִמַּטְבְּעוֹת זָהָב
וִיזוֹר לְסְּרִיר, מִן כְּיָיאֵר לֶחְרִיר תְּנַסָּאז
סְדִינֵי הַמִּטָּה, מֵאֲרִיגֵי מֶשִׁי שְׁזוּרִים
ווֹרְוָאק מִן בְּרוּקָאדוֹ לַזִּיל, סֶגֶל אינגליז
וּוִילוֹנוֹת קְטִיפָה לְנוֹי, מְלֶאכֶת הָאַנְגְּלִים
ווחזאבאת מִכְּתוּבִין, בְּסִי חָרוּף עַזָּאז
וּקְמֵעוֹת כְּתוּבִים, בְּאֵיזֶה אוֹתִיּוֹת יְקָרִים
וּומָאן קראהום בלפרחא, וְגַנְּנִי וַוִיהִיז
וְהַקּוֹרֵא אוֹתָם בְּגִילָהּ, יְשׁוֹרֵר וְיַעֲלֹז בִּקֵּר
ווחזאב כְתָאֲמוֹ, הֱוֵא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לְעַזִּיז
וְקָמֵעַ טַבַּעְתּוֹ, הוּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הַיָּקָר
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-שירי יולדת
Benziza-Berab-Berakha-Beraka-Berda
BENZIZA
Nom patronymique d’origine arabo-berbère au sens difficile à cerner. Il est possible que cela soit une altération phonétique du prénom féminin arabe Zaza, qui signifie la réussite, la facilité ou la droiture. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, sinon disparu.
BERAB
Nom patronymique d'origine hébraïco-araméenne, formé de l’indice de filiation hébreu Ben (le n n'étant plus prononcé) et de rab, textuellement nombreux, important et par extension personnage important, titre donné à Babylone au président d’une académie rabbinique et à partir des Guéonim à tout lettré grand dans l'étude de la Torah, devenu par la suite le titre donné au rabbin chargé de l'enseignement de la Torah et au chef spirituel d'une communauté juive. Ce nom s'est illustré en Espagne avant l'expulsion et après l'expulsion à Fès et en Terre Sainte. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, le nom avait disparu sous cette forme, au Maghreb, mais il semble que le patronyme Berrebi si connu en Tunisie et en Algérie n'en soit qu'une variante, mais vue son importance nous l'étudierons séparément.
- YAACOB (1474-1541): Un des plus célèbres rabbins expulsés d'Espagne en 1492. Descendant d’une grande famille de Tolède, il arriva d'abord à Fès avec la grande vague d'expulsés et fut immédiatement promu grand rabbin, comme il devait l’écrire lui-même: "Et grâce soit rendue à l’Etemel, après l'expulsion et l'apostasie d'Espagne, je fus, alors que je n'avais que dix-huit, le guide spirituel et le rabbin de cinq mille familles à Fès, une ville d'érudits et de savants dont la réputation s'étend à tout l'univers et malgré la faim, la soif et le dénuement total, je me suis consacré uniquement au service de l'Etemel". Mais deux ans plus tard, il devait quitter le Maroc comme beaucoup d'autres éminents rabbins pour l’empire ottoman plus hospitalier. En route, il s'attarda quelque temps à Meknès, Tlemcen et Alger. Après quelques années en Egypte, il monta en 1520 à Safed où il fut pendant 24 ans le grand rabbin de la ville et institua un haut tribunal. Pour permettre aux expulsés d'expier leurs péchés, il entreprit de rétablir la "sémikha”, onction et intronisation des rabbins par leurs maîtres, tombée en désuétude depuis la destruction du Temple et rencontra dans son combat l'appui des rabbins du Maghreb, alors qu'en Terre Sainte même son initiative fut combattue pour sa hardiesse particulièrement par les rabbins de Jérusalem craignant que Safed ne ravisse la primauté à la ville étemelle. Les autorités turques de leur côté s'opposèrent à ce retour "à la gloire du passé" y voyant à juste titre un geste politique préparant la restauration de la souverainté d'Israël sur sa terre. Limitée à Safed, la restauration de la sémikha devait échouer. Il dût même pour cette raison quitter Safed mais il finit par y revenir terminer ses joins en 1541.
BERAKHA
Nom patronymique d'origine hébraïque, la bénédiction, à rapprocher de Baroukh ou de Barugel, de l'espagnol Benedicto et de l'italien Benito. Autres orthographes: Beraha,
Beraka. Au XXème siècle, patronyme très peu répandu, porté en Tunisie et en Algérie (Bône, Philippeville).
BERDA
Nom patronymique au sens et à l'origines difficiles à fixer. Si l'on s'en tient à son orthographe traditionnelle, il s'agit d'un patronyme hébraïque, formé de l'indice de filiation araméen Bar phonétiquement déformé en Ber, et du substantif Da', le savoir, la sagesse, l'homme érudit et sage. C'est ainsi en tout cas qu'en arrivant en Israël les rabbins de cette famille ont transcrit leur nom: Bar Da'. Mais comme il est également porté chez les Musulmans, il semblerait plutôt que son origine soit arabe, dérivé de "brd'a", la selle de l'âne, indicatif d'un métier: le bâtier. Enfin le rabbin Eisenbeth penche pour l'ethnique d'une bourgade en Tunisie sans donner plus de précisions. Autres orthographes: Berdas, Barda, Berdah. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, Béja, Sousse, Sfax) et en Algérie (Constantine, Bône, Guelma, Tebessa, Blida).
- MOCHE: Rabbin-juge au tribunal rabbinique de Tunis sous les présidence des rabbins Yéhoshoua Bessis et Nathan Borgel. Mort à Tunis en 1893.
DAVID: Journaliste et dirigeant sioniste à Tunis. Il fut le rédacteur de l'un des rares journaux hébraïques de Tunisie, "Haivri", l'Hébreu, mensuel sioniste, politique et littéraire qu parut à Tunis de 1937 à 1938.
ACHILLE: Célèbre avocat et notable de la communauté de Tunis, première partie du XXème siècle. Spécialiste des questions financières, il fit partie du dernier Comité de la Communauté élu avant la guerre, en 1937, et qui fut dissous après l'instauration par les les représentants des autorités de Vichy du premier Statut des Juifs en 1940.
GABRIEL BERD AT: Homme de lettres et poète français né à Tunis. Parmi ses recueils de poèmes d'inspiration maghrébine: "Poèmes de soi" (1984); "Poèmes à lire" (1986); "Soixante-dix rêves et puis s'en vont" (1986); "Poèmes à l'olivier" (Paris, 1989).
SHLOMO BARAD: Educateur et chercheur israélien né à Tunis. Après sa alya il se joignit au kiboutz Carmia où il vit à ce jour. Chercheur au département d'études du sionisme pionnier dna les pays musulmans de l'Institut Yad Tabenkin, il est l'auteur d’une histoire du mouvement sioniste en Tunisie (Yad Tabenkin, 1980). Après une mission en faveur de la alya clandestine du Maroc, il fut à la fin des années soixante, début des années soixante-dix, représentant du Département de l'Organisation et de l'Information de l'Agence Juive et directeur du Foyer culturel Weizman à Marseille.
Benziza-Berab-Berakha-Beraka-Berda
Page 234