מורשת יהדות מרוקו

מכתב קסד

פאס וחכמיה

אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס.

מכתב קסה

רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל.

הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63.

מכתב קסו

הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי היהודים. — יוסף מימראן אבי אברהם הנגיד ודניאל טולידאנו נמנו בין יועציו של ישמעאל עוד בהיותו משנה למלך בעיר מכנאס. ומשעלה למלוכה וכונן את מלכותו בעיר זו. עלתה השפעתם של אלה בכל המישורים, יוסף מימראן היה מכונה בשם השייך הגדול של היהודים בכל המלכות וריע המלך ובעל השפעה רבה עליו, והיה לו במדינה השריפית מעמד הדומה לזה של קולבר הגדול בצרפת. יוסף זה נדרס למוות ברגלי סוס משתולל לפי פקודתו של ישמעאל שרצה להיפטר בדרך זו מתביעותיו, ולאחר מותו הטראגי נתמנה בנו אברהם במקומו.

אברהם הנז׳ היה קשור בענייני פדיון שבויים וקיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מרוקו. אסטל הקונסול הצרפתי בסלא היה מתגורר בביתו של אברהם מימראן בזמן ביקוריו במכנאס, וכן בקר אצלו השגריר הצרפתי פראנסואה פידו וכמו כן השתתף מימראן גם בשיחות של חוזי שלום ופדיון שבויים שהתנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו.

מעמדו של אברהם בחצר המלך וקשריו הרבים עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני עמו והוא נחשב ל״נגיד המעולה״ בין חבריו הנגידים במקומותיהם. היסטוריון כופר בשם בינו אשר עמד במשך שנים בקשרים קבועים עם אברהם מימראן מתאר אותו כאדם פיקח מאוד בעל נסיון רב ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים, הם היו מתאכסנים במלאח של מכנאס שרחובותיו מרווחים וחגויותיו מלאות כל טוב. ראה תולדות היהודים באפריקה הצפונית ח. ז. הירשברג כרך שני עמ^׳ 266—272. אברהם מימראן הנז׳ מת שלא בדרך הטבע ע״י גוי ישמעאלי אחד שנתן לו משקה עם רעל בח׳ טבת של שנת ה׳תפ״ג ליצירה ומת בליל רביעי ט״ו טבת של אותה שנה תפ״ג (1723), ראה בס׳ עת לכל חפץ דף 100

עמ׳ 2 סיפור המעשה והקינה שקונן עליו הרב יעב״ץ:

 ״איך סר שר מבחר היקומים,

נגיד ומצוה לאומים,

יחד גדולים וקטנים,

ספדו על מות איש אמונים.

ראש כל קצינים וסגנים

פועל צדק הולך תמים,

ריחו נודף כבשמים״.

גם שמעיה מימראן אחי יוסף הנז', ובניו שלמה ואברהם הצטיינו בימי מלכות ישמעאל ליועציו ולראשי היהודים.

שלמה בן שמעיה הנז' נכבד היה בעמיו ומת מיתה משונה כפי הנראה מגוף המכתב ראה נר המערב עמ׳ 167 (הנד״מ).

מכתב קסח

רבי חנניה בן זכרי. חי במאה הה׳, נולד בעיר פאס ואח״כ התיישב במכנאס והיה סופר בבי״ד. הרב הנז' היה הכם גדול מעיין גדול ואליו נגלו לשונות עמוקים. וכתב כמה פס״ד וכן העתיק ס׳ אוזן שמואל מר״ש די אבילא ז״ל ללה״ק כמ״ש הוא בעצמו בהסכמה שעשה לס׳ הגז׳. ויש ממנו פיוטים בכ״י וכן בא בהסכמה על הספר ״חפץ ה״׳ למהר״ח ן׳ עטאר וביחס הכתובה תארוהו ״החה״ש המקובל ספרא רבא בישראל״ ראה עליו במלכי רבנן בערכו.

מכתב קפד

רבי שלום אבן צור ז״ל בן רבי משה — אחד מחכמי סאלי בן דודו של הרב יעב״ץ, חי במאה הה׳ ונתבש״מ לפני שנת תפ״ז הרב הנ״ל היה פלפלא חריפא מחדדן שמעתתיה ונודע לבקי גדול בחכמת הדקדוק, העיבור והתקופות וכן משורר נשגב, נחשב בדורו בתור המדקדק הגדול שבמערב, חיבר ספר ״שיר חדש״, ופי׳ על פי׳ רש״י עה״ת, עיין עליו במלכי רבנן בנאיים דף קי״ב, נר המערב טולידנו דף רכ״א ובס׳ מוצב״י סי׳ י״ד שכתב עליו מהר״י הצרפתי ״עיר וקדיש מורי כמוהר״ר שלום ז״ל״. להרב הנז' היה בן בשם יהודה שנשרף על קידוש ה׳ בעיר מקנאס. ראה מלכי רבנן בערכו.

מכתב קפז

ביללאדור בספרדית נקראת — בילל״א די אורו (Bella de oro) כלומר יפת הזהב, ובערבית מרוקאית נקראת— חנך אזמל (לחי הגמל), ובלטינית דטורה הנטויה (Datura Mitel) והיא ממשפחת הסולניים, צמח הדטורה פוגשים בו באשפתות ובמקומות לחים בקרבת העיר והחצירות, צמח זה הוא חד שנתי גבוה ובעל עלים גדולים ופרחים לבנים מאוד (למעלה מ־15 ס״מ) העשויים כעין משפך. הפרח נפתח בשעות הערב, פרי הלקט מחולק לארבע מגורות שבהם נמצאים הזרעים, קליפת הפרי מכוסה שכיס וזיפים, העלים והזרעים מכילים חומר רעל (אטרופין היאוסקיאנין) שפוגע במערכת העצבים, בשנות השלושים קבלו שני נערים בקהילת צפרו גרגיר אחד בכל כוס תה והשתוללו שלשה ימים, עד שנודע מה הגורם לכך והרופא המטפל נתן להם חומר נגדי.

ושמעתי שהאוכלו מיבש כביכול את המוח מהליחות וכל מה שלומד או שומע נחרת בחריטה שוקעת במוח ובזה נעשה בעל זכרון. אך יש בזה סכנה גדולה, ועל כן יאמרו המושלים ״חזור חזור ואל תצטרך לבלאידור״ בלומר חזור על לימודך הרבה פעמים ובכך יהיה לימודך נחרט בראשך ולא לך הצורך להשתמש ברפואה מסוכנת זו. כאשר המחבר בהמשך מכתבו מרבה לספר עליה. אמר חכם ישמעאלי:

״אל דרס אל כתיר, ואל תנפצ'ר

יגניך מן מעג׳ון אל בלאדור

גירה אלדרס אל כתיר יגניך

מן מעג׳ון אל בלאדור אל כביר.

כלומר:

תלמד חכמה תשיגנה,

אם את פרקך חזור חזור, תלך אור,

אך לא תצטרך אל בלאדור.

מכתב קפז

רבי יוסף קונקי ז״ל מגדולי חכמי ירושלים בזמן מהר״א יצחקי. היה באלג׳יר שד״ר עבור עיה״ק ירושת״ו והוא שהודיע על טביעתו של רבי אברהם חבר שליח חברון.

הר״י הנז' היה אף במארוקו ובא בדברים עם רבי שמואל הצרפתי מפאס, ואין ספק שהתיידד עם הרב יעב״ץ. בסוף ימיו התישב בחברון ויצא משם שוב לחו״ל בשליחות צפת בשנת תע״ח.

הרב הנז׳ בא בהסכמה על הס׳ ״פרי חדש״ לר׳ חזקיה די סילדה. וחבר ספר על הסמ״ג ותשובות. ונזכר הרבה בספרי הרב חיים אבולעפיה. ראה שה״ג להחיד״א אות י סי' ע׳ וביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון.

מכתב קצט

רבי יעקב מאראג׳י ז״ל, רב גדול ומקובל אלהי מעיר טיטואן. חי במאה הה׳. ומו״ה החיד״א בס׳ שה״ג כ׳ וז״ל ״מהר״ר יעקב מאראג׳י רב מקובל מהמערב, הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזהר הקדוש ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז״ל בכ״י ושמעתי מפי רב חסיד עזוזו ונפלאותיו ושהיה נצרך מאוד ומקיים התורה מעוני וכך גזרו מן השמים שאם בא לידו כסף או כלים תכף נאבד ונשאר נעור וריק שזה היה תקונו. ופעם א׳ נחלק בלשון זוהר עם הרב החסיד כמהר״א אזולאי מק״ק מארואיקוס והודו לדבריו מהר״א ז״ל והיה לו קצת השגה. ועתה ראיתי להרב מהר״ר אברהם ן׳ מוסד, ז״ל בפי׳ ההגדה שלו כ״י שכתב וז״ל: ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים שהיה אומר ומגלה לו כמה סודות נעלמים ועמוקים מנופת צוף מתוקים והדברים עתיקים החכם השלם המקובל האלהי כמהר״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה עכ״ל החיד״א.

ומו״ה משה בן מוסה בנו של הרב מהר״א הנז׳ כתב בס׳ עץ חיים כ״י וז״ל ״ואחר העיון ויחופש הדבר וימצא מפורש משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי וביודעו ובמכירו קאמינא ה״ה הרב המובהק ה״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה.

מהר״י הנז׳ כתב פי׳ על ס׳ הזהר אשר מפליא בהקפו באיכותו ובכמותו ואיננו נופל מס׳ ״כתם פז״ שכ^׳ מהר״ש ן׳ לביא על הזהר. ביאורו על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול״ ויש בו כשמונה מאות שבעים וששה דפים וכמה כרכים מן הפי׳ לחלק אחר של הזהר נקרא ״אמת ליעקב״ כ״י ונדפס ממנו פירוש על האידרא זוטא (וינה תרמ״ז) וכן עשה הגהות על ספר אוצרות חיים.

שמע קדושתו של הרב הנז׳ נודעת בכל המערב ונחשב לא׳ מגדולי מפרשי הזוהר עפ״י תורת האר״י. וראה בם׳ ״סובר הרזים״ כללים בחכמת הקבלה (ג׳ירבה תשי״ד) דף נ״ז ע״ב שב׳ קונטרים אשר דבר איש האלהים דין גלי רזי כמוהר״ר יעקב מאראג׳י זלה״ה ושלחה לכמוהר״ר רפאל אבן צור זלה״ה. עיין עליו במאסף ״מיכאל״ כרד ה׳ תשל״ח וס׳ גדולים צדיקים כ״י.

מכתב רמד

ר' משה דיאבלה בן רבי יצחק מעיר מכנאס היה דרשן ומרביץ תורה עשיר ונדבן נפטר לפני שנת תפ״ד.

פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 245-242

המאה החמישית לאלף הששי

בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳.

בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים.

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול אבן דנאן ז״ל שנלב״ע (שנפטר לבית עולמו) בז׳ באלול שנת התמ״ט (1689) ליצירה, ע״כ. עוד כתוב בספר הנז' קינה קוננתיה כשנתבקש בישיבה של מעלה מורינו הרב דו״מ העניו כמוהר״ר מנחם סירירו ז״ל ביום שבת קודש שבת משוש לבנו בכ״ג לחדש אדר שני שנת התס״א ליצירה (1701) ע״כ. ויסד עליו קינה בכל יום מז׳ ימי השבוע. וקינה של יום ראשון כתב בזה״ל, כשהכנסנו מטתו לבית מדרשו הוא בית הכנסת הי״ג הנקרא על שם החסיד כמוהר״ר סעדיה אבן רבוח זצוק״ל שיש בו שני פתחים, אחד במזרחו ואחד בדרומו. בית הכנסת הזה לא נתברר לי מקום תחנותה, אבל ודאי היא נחרבה שנת תפ״ד (1724) כנ״ל.

עוד כתוב בספר הנ״ז, קינה קוננתיה על תלמיד חכם חסיד וכשר ושמו הר״ר יצחק בן אלבאז ז״ל שהיה שגור בפיו ספר ש״ע (שולחן ערוך) כולו, והיה מסיימו כל שלושים יום, ונלב״ע יום ראשון בשבת ז״ך לתמוז התס״ב ליצירה (1702), עוד כתוב בספר הנר נתבקש בישיבה של מעלה מורינו החכם השלם דו״מ (דיין ומצויין) וחסיד הרב המובהק סבא דמשפטים מוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בשעה א׳ מליל חמישי בשבת י״ד לכסליו שנת מפיו דעת ותבונ״ה היא שנת התס״ד (1704) לסוף מ״ח שעות לנזילות שנפל עליו ונקבר באותו לילה באשמורת הבקר בכנופייא רבה, ולא יכלו להתמהמה יען היו צריכים להטמן הקהל ביום מפני חמת המציק, וקוננתי עליו קינה זאת בליל חמישי בעת קבורתו. וייסד עליו קינות בפקידת השבוע ובפקידת החדש ובפקידת השנה. ובתחילת הקינה של פקידת השבוע כתב וז״ל, וביום ד׳ בשבת שהוא יום פקידת השבוע קוננתיה עליו ועל מדינת פיס שאבדתו ע״כ. ולפי סדר הזמנים לא זהו הרב החותם בתקנות ^.

עוד כתוב בספר הנ״ז, קינה זאת קוננתיה לשמועת ה״ה דו״מ כמוהר״ר משה ה״ן חמו זלה״ה אב״ד במתא צפרו יע״א שנלב״ע בכ״א לאלול התס״ז (1707) עוד כתוב בספר הנז' קינה לשמועת הרב החסיד כמוהר״ר דוד הכהן זלה״ה אב״ד ור״מ דמתא תיטוואן יע״א שנתבש״ם (שנתבקש בישיבה של מעלה) ביום שבת קודש י״ט יום לתמוז שנת התס״ח ליצירה (1708) ע״כ.

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לשמועת הרב החסיד ה״ה כמוהר״ר יצחק דילויה זלה״ה אב״ד ור״מ דמתא מארוויקוס יע״א שנתבש״מ בחדש אב שנת התע״א ליצירה (1710) ע״כ.

עוד כתוב בספר הנז' בששי בשבת י״א יום לחדש תמוז יה״ל (יהפכהו ה׳ לטובה) בשנת התע״ב (1712) נשרף על קידוש ה׳ הבחור עולה שכולה כליל ריח ניחוח לה' כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל נ״ע הי״ן(ה׳ ינקום נקמתו) בנו של אדוני דודי הישיש ונבון הכשר יר״א (ירא אלקים) וסר מרע כה״ר משה אבן צור ז״ל יעלה לרצון על מזבחו ובית תפארתו לכפרה על כל בית אביו וכל משפחתו, וקוננתי עליו קינה זאת.

עוד כתוב בספר הנז' ביום ששי בשבת י״א לתמוז שנת התע״ב (1712) לעת ערב ג״כ נשרף הגביר הנכבד עולה שכולה כליל לגבוה כה״ר יצחק הנקרא עמארא נ״ע הי״ן. (נחו עדן, ה׳ ינקום נקמתו) וקוננתי עליו קינה זאת. עוד כתוב בספר הנז' בשלישי בשבת שני ימים לחדש אב יה״ל שנת התע״ג (1713) ליצירה נתבש״מ ה״ה דו״מ פלפלא חריפא כמוה״ר שמואל הצרפתי זלה״ה, וקוננתי עליו קינה זאת.

הרב מהר״ש הצרפתי הנ״ז הוא הרב המחבר ספר נמוקי שמואל וספר דברי שמואל, וקונטריס ערוגת הבושם, וקונטריס מעולפת ספירים. וכתבו מהריב״ע ומהריזב״ץ זלה״ה בהקדמת נימוקי שמואל, עדיין נמצא בד הבנים בניו יש״ץ כמה פסקים וחידושי דינים אשר פעל ועשה, ועוד כמה אגדות מהתלמוד אשר ייעד לקרוא בשם פתח עינים. עוד כתבו הרבנים הנז' בהסכמה הנ״ז שנתבקש הרב המחבר זלה״ה בישיבה של מעלה בן ג״ן שנים, ע ״יש.

עוד כתוב בספר הנ״ז, הה ליום המר והנמהר, יום ו׳ בשבת ו׳ ימים לאלול אחר שש שעות ביום שנת הדע״ת (1714) וסימנך כולם קדושים ובתוכ״ם ה׳ לפרט האלף הששי גרם החטא ויגדל עון בת עמי עד אשר רוח אפינו משיח ה׳ נלכד בשחיתותם, ונהרג על קדושת ה׳ ידי״ן (ידיד נפשי) רוחי ונשמתי הבן יקיר לי תלמידי החשוב החכם השלם החסד הקדוש כהה״ר משה הכהן זצוק״ל ואתו עמו אחיו הנבון כהה״ר שם טוב הכהן נ״ע, בניו של ה״ה הותיק עמיתנו בתורה ומצוות זקן שקנה חכמה כמוהר״ר נחמיה הכהן זלה״ה. וקבלתי ממנו שהר״ם הנ״ז נולד בד באדר שנת התמ״ג ליצירה (1683) וקוננתי עליו קינה זאת, וייסד עליו קינות אחרים.

ובספר ראש משביר להרב מהר״ם בירדוגו זלה״ה בדף ע״ז ע״ב, כתוב בזה״ל, מכאן ואילך נתמעטה השקידה בעוה״ר (בעונות הרבים) שגרמו לבוצינא דנהורא החסיד ז״ל; שנהרג הוא ואחיו ביום ששי חצות היום, שנת למען דע״ת כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלקים, הלא הוא החסיד עושה לילות כימים בלי גוזמא, ולא שח שיחת חולין כלל, עניו ישר ונאמן, הן אלה קצות שבחיו, ובפרט שהיה כאברהם אבינו ע״ה, השיב רבים מעון, מרגלית טובה תלויה בצוארו, החכם כהה״ר משה בכה״ר נחמיה הכהן זלה״ה, והנכבד גומל חסדים, מרבה צדקות, מגדל תלמידים, משיא אומללים יתומים ויתומות, כהה״ר שם טוב אחיו תנצב״ה (תהי נפשם צרורה בצרור החיים), מכאן והלאה אני כותב בלי פנאי ובלי כוונה ז״ש (זה שמי) נאום הטרוד קטן וצעיר משה בירדוגו ע״כ.

עוד כתוב בספר, עת ספוד הנז׳ נתבקש בישיבה של מעלה ה״ה כמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה, אחיו של כמוהד״ר וידאל זלה״ה, אור ליום ב׳ בשבת ז״ך לחדש חשון שנת התס״ת (1707) והוא כבן ע״ה שנים ומחצה, וקוננתי עליו קינה. וגם בזה הסתיו נלב״ע ה״ה כה״ר נחמיה הכהן ז״ל, וגם נלב״ע בט״ו לשבט כהה״ר יעקב בן עטר בכהה״ר אברהם זלה״ה.

הרב מ״ז (מר זקני) מוהר״ר יוסף הנ״ז הוא אביו של מר זקנינו הרב המפורסם מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה, ומוהר״ר וידאל אחיו הנ״ז חיבר מפתח המאמרים שבתנחומא ומכילתא וספרא וספרי, והנה הוא כמוס עמדי כתב יד, ובסופו כתוב בכתב יד מ״ז הרב אליהו הנ״ז וז״ל מחבר מפתח תנחומא ופסיקתא ומכילתא וספרא וספרי הנ״ל, ה״ה הדיין המצויין חרב המובהק אדוני דודי כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בנו של ה״ה מפתח חמש מגילות הנ״ל, נאם אליהו ע״כ.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט-עמ'114-111

שמואל הלוי אבולעפיה

נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳

ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז ומגדל אשר מיום גולת אריאל לא קם כמוהו בישראל. משלשלת היוחסין אציל מאצילי הארץ מנשיאיה ואדיריה העומדים בפרץ, אפן הגדולה יסוד המשרה והמעלה נודע שמו בישראל מיום היותו על אדמתו. לפני מלכים יתיצב להיות עומד בפרץ ודורש טוב לעמו, ראש גולת אריאל מבחר הנגידים עטרת תפארת וגדול ליהודים. אליו גויים ידרושו יבואו מאפסי ארץ לקום על נדיבות ולגדר פרץ, הוא השליט על כל הארץ האשל הגדול מבצר עוז ומגדול עלה במעלת המשרה בפי כל גבר הוקם על, יהי ה׳ אלהיו עמו ויעל. מצא חן וחסד בעיני הנשר הגדול גדל הכנפים איש המלחמה ואיש הבינים. נפל פחדו על כל העמים גדול שמו בגויים המלך הגדול אדוננו וגבירנו דון פידרו יהי אלהיו בעזרו ויגדיל הודו והדרו. יזכור לו לדון שמואל אלהים לטובה יאריך ימים לראות בנין בית עולמים. לעמד לשרת בשם ה׳ הוא ובניו כל הימים.״ הונו העצום שהיה לו הוחרם לאוצר המלכות. מסופר כי מחוץ לכספו המזומן שנערך לכדי מאה ותשעים אלף דובלון, לערך ששה מליון פרנק זהב, היו לו עוד עשרים תיבות מלאות תכשיטים וכלי כסף וזהב. נוסף לזה גם שמונים עבדים כושים. מת מתוך ענויים רבים בחדש חשון ש׳ ה״א קכ״א. על מצבתו חקוק: צדיק נבחן סבל שבט מוסר ומדרכי האל לא סר וקבל את היסורין מאהבה. בחרות אף ה׳ על בית הלוי ומאום מאסהו אדוניו מקום אשר אסירי המלך אסורים שמהו שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. שם קרא ה' שמואל שמואל ויעלהו אליו הרמה בית אל.

יוסף אבורביע

נולד בטיטואן שנת תקצ״ח. הרביץ תורה שם. היה סופרו ומזכירו של הרה״ג הנודע לשם בעיר הנ׳יל כה״ר שמואל נהון, ואח״כ סופר ביה״ד במשך שנים רבות. מפורסם בחסידותו, ישרו וענותנותו הגדולה. עלה לירושלים בשנת תרס״ו יחד עם נכדו עמרם ויתישב בה. נפטר בשיבה טובה, ביום ה , אדר תרע״ח. השאיר כמה חדושי תורה בכ"י והם בית נכדו הנ״ל.

עמרם ב״ר שלמה אבורביע

נולד בשנת תרנ״ד בטיטואן. כבן עשר בא עם זקנו ר' יוסף אבורביע לעיה״ק ירושלים. למד בישיבת ״אור זרוע״ לאביו. אח״כ השתלם עם חותנו הרב הראב״ד יוסף חיים הכהן ז״ל. עוד בגיל רך בהיותו תלמיד ישיבה דאג לצרכי מחיתו ויעסוק בהפצת כלי קדש בין אחיו אשר בערי המערב. במשך העתים למד מלאכת סת״מ וישלה בה את ידו. בשנת תרפ״ד, הוזמן כחבר ביה״ד לעדת המערבים בירושלים, ועודנו ממשיך בכהונתו. יש לו חדושי תורה, ספר שו״ת, ספר פסקי דין, ס' כללי הש״ס, ודרושים. בהשתדלותו המאומצת זכה, כי כמה חבורים חשובים, מגדולי רבני המערב יראו אור. הוא הגיהם במסירות, הדפיסם והפיצם בין המעונינים. עוד מצעירותו הכרתיו, והוא חסיד הולך לתומו, ונהנה מיגיע כפיו בכבוד.

שלמה אבורביע

בנו בכורו של ר' יוסף אבורביע הנ״ל. הרביץ תורה בטיטואן בבית מדרשו המיוחד לו שם על שמו — מדרש שלמה. רוב רבני טיטואן כיום נמנים בין שומעי לקחו. בהתליטו לעלות לארץ, לא עזבוהו מוקיריו ותלמידיו הרבים לצאת משם, ורק עפ״י פקודת הרופא הצליח לנסוע. כל ימיו היה חלוש גו ודל וכחוש. מראהו כאיש אלקים קדוש. היה אהוב וחביב על הצבור. בירושלים ישב על התורה ועל העבודה לילה ויום. חי והתפרנס בדוחק ממה שאחדים

מתלמידיו הותיקים היו שולחים לו. הקרובים אליו הכירו את ערכו הרם, ואנכי הצעיר בתוכם. תמיד לבש גלימה ערבית פשוטה והתהלך כעני, בכדי שלא למשוך אליו תשומת לב. הוא החזיק ישיבה בביתו, בשם אור זרוע. נפטר בן נ״ג שנה, ביום י״ז תמוז תרע״ו. נשארו ממנו חדושים בש״ס, והם בכ״י בידי בנו ר׳ עמרם נ״י.

אברהם אבושדיד

מראשוני המתישבים המערבים בעיה״ק ירושלים, שביניהם נחשבים בני משפתות עמיאל, מויאל, בן שמעון וכו'. יחד עם הנזכרים לעיל התעסק בסדור עניני עדת המערבים, ובהנחת יסודות לבתי ההקדש שלה בקרבת שער יפו. בנו ר' שלמה או רחמים שלמה היה ממנהיגי עדתו אחריו.

אברהם ב״ר שלמה אבושדיד׳ ד"ר

נכדו של ר' אברהם הנ״ל. בצעירותו עלה לא"י עם הוריו והתחנך ברוח התורה. כשגדל נסע לקושטא להשתלם בלמודים, ויהי הראשון מילידי הארץ שהוכתר שם בתאר ד״ר לרפואה. שנים אחדות אח״כ שמש בבית החולים ״משגב לדך״ בירושלים כרופא המוסד. בימי מלחמת העולם מלא תפקיד רב ערך ותועלת בקרב הגולים, שגורלו הטילהו ביניהם מפאת נתינותו. אחר כבוש הארץ חזר אליה וישתתף בכל מפעל טוב ומועיל. זמן מה היה חבר ועד הקהלה ביפו תל אביב, בבית משפט השלום העברי, באגדת בני ברית, הסתדרות הרופאים ועוד. נפטר בתל אביב ביום ט' אדר תר״צ, והובל לקבורה ירושלימה.

חיים אבושדיד

חתום על שטר פשר בעניני ממונות של כוללות המערבים בירושלים. תאריך השטר הנ״ל הוא מכ״ד אייר תרכ״ג. חותמים עמו ר' מסעוד חסין וכו', ומזה מתחור כי היה מעסקני הכולל הנ״ז. (מגגזי ירושלים לר״פ גרייבםקי חוב. א)

רחמים שלמה אבושדיד

מכונה רח״ש. היה פקיד וגזבר לכוללות המערבים בירושלים בשנת תרמ״א. בה בעת נמנה בין רבניה וטובי עסקניה. עוזרו בעבודת הכוללות היה הגביר מימון עמיאל. תפקיד צבודי זה נשא על שכמו כעשר שנים. בימיו היו סכסוכים בעדתו בגלל עניני הרבנות וכיוצא. חתום בתעודות שונות עם הרב דב״ש ומשה מלכא בשגת תרל״ב, וכן בענין בתי מחסה למערכים וכו'.

אבטליון בן מרדכי

נקל לשער, שהוא הפייטן היהודי הנודע לשם, אשר בקושטא, בסוף המאה התמשית לאלף הששי, ושאחדים משיריו הנפוצים מאד בין הקהל כונסו בס׳ שירי ישראל בארץ הקדם. בהקדמת הספר הנ״ל מציין ר״ש רוזאניס איש אחד בשם אבטליון בר מרדכי מתושבי אדרינופלה בשנת תק״ב לערך. מכל מקום קשה לקבוע ולהחליט, אם זהו האיש בעצמו או אחד. נלב״ע בירושלים ט׳ אלול תרי״ב. לפי דברי ר"ש רוזאניס היה איש אחר בשם זה שנולד בקושטא ושהה זמן ידוע בצפת ולמד חוקי השירה, מפי הרב הפייטן ישראל נג׳ארה, ובסוף ימיו התישב באדרינופלה. משיריו נדפסו בס׳ שירי ישראל בארץ הקדם קושטא תרפ״א ובס׳ נעים זמירות שלוניקי תרפ״ח.

יהודי המזרח בארץ ישראל חלק ב'

מעורבות הדיפלומטים.

ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל.

הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר בסכינים ובאבנים ופצעוהו כה קשה עד שחייו היו בסכנה. הדבר עורר תגובות זעם ואיבה על ידי ההמון שהיה בקרבת מקום, והמללאח היה כמעט למאכולת אש.

לולי עזרת אללאה ופעולת השלטונות שנקטו בכל הצעדים כדי להרגיע את הרוחות של ההמון. נאסרו היהודים התוקפים האלה : שלמה בן חביב אלזיתאני ואחיו ראובן ויהודה בן ישראל. אין ספק שיהודי זה עבר את כל גבולות ההעזה והחוצפה בניסיונו להיכנס בכוח לבניין הממשלה ובמעשיו כלפי השומר. כך סיכן היהודי את חייו, כי לולי התאפק השומר והיה הורגו, הייתה הצדקה לשפיכת דמו בהתאם לחוק הדתי והאזרחי. כי מי שנכנס למקום בניגוד לפקודה, מסכן את חייו.

הסולטאן ציווה לוזיר הנ"ל להודיע את פרטי האירוע לדרומונד האי, ולציין שיהודי זה גרם לסיכון חייהם של אחיו היהודים ולולי צעדי השלטונות, כי אז היו נערכות פרעות ברובע היהודי.

ועליך לדעת על ההתנהגות של היהודים, כי אם החלשים מביניהם מתנהגים כך, איך יפעלו החזקים ? הממשלה מתנערת מכל אחריות אם היהודים לא ישנו את התנהגותם ולא יחזרו לדרך המקובלת לפי התנאים (תנאי עומר). כי התנהגותם עתה עלולה להביא עליהם אירועים שקשה יהיה למנוע אותם, וכתוצאה מזה יסבלו הם ורכושם.

תגובת השגריר הבריטי : תביעה לשמירת חיי היהודים ורכושם.

תגובת השגריר לוזיר נכתבה ב-16 ביולי על ידי וייט- White.H.E שהחליף את דרומונד האי. הוא הביע שביעות רצון מההתנהגות התקיפה של המושל בפאס במניעת פרעות ביהודים ובהגנה עליהם. יחד עם זאת הזהיר מהתוצאות החמורות אם יהודים יסבלו בגופם או ברכושם כתוצאה מהתקפות על ידי מוסלמים. הוא המליץ שיוצאו פקודות למושלים ולממונים בערים הפנימיות, לשמירה מפני כל התקוממות. מתייחס להאשמות הוזיר על " התנהגות בלתי נאותה של היהודים, המהווים מקור מתמיד של בעיות מרגיזות, בניגוד לאזרחים הנוצרים שהתנהגותם חיובית.תגובתו כמו זו של דרומונד האי בעבר, כי כל ממשלה אחראית לשמירת הסדר והשלום במדינה, וממשלת השריף אינה רשאית להתנער מאחריות להתפרעות כלשהי שתפרוץ, שבה עלולים להיפגע חייהם או רכושם של נתיניו ללא הבדל דתם. ולאחר מכן הוא עבור למקרה הנדון :

ניסין ההתפרצות של שלושה יהודים חסרי משמעת לבניין הממשלה בפאס, הוא מקרה חריג, ואין סימנים של חוסר צייתנות מצד יהודים ברחבי האימפריה. בין היהודים הרבים במדינה זו, בוודאי יש אנשים בעלי אופי שלילי, אבל אין הקהילה היהודית יכולה להיות אחראית למקרים חריגים של מיעוט. באותה מידה אין השלטונות יכולים להתנער מאחריות נוכח מעשי נקם מופרזים מצד מוסלמים, שהיהודים עלולים להיות קרבנותיהם.

 הוא ממשיך בדברי חנופה לשלטונות באומרו שממשלת מרוקו כבר הוכיחה בעבר שיש ביכולתה לנקוט בצעדים מתאימים כדי לדכא מהומות והוא משוכנע שהסולטאן בחוכמתו, בחוש הצדק ובחסדו כלפי אזרחים חלשים, יוציא פקודות חמורות לכל פקידיו כדי שיעשו את כל הדרוש לדכא תסיסה הנובעת מרגשות עממיים.

הוא עובר להצעות מעשיות כדי למנוע בעתיד מהומות אנטי יהודיות. מציע להציב חיילים במקומות שונים בעיר, בייחוד בשכונות למגורי היהודים ולהודיע מיד לשלטונות במקרה ודרוש כוח גדול יותר כדי לפזר מתפרעים.

השגריר הבריטי מקבל על עצמו את האחריות להעניש אזרחים בריטים וכאלה הנמצאים תחת חסותה, שיימצאו אשמים בהתנהגות אלימה המסכנת את השלום. ובאותה מידה יכולים השלטונות לטפל באזרחיהם ללא הבדל דת או מעמד.  

הכותב הבטיח להעביר לממשלת בריטניה תרגום המכתב שקיבל מהוזיר, ויבקש שהתוכן יועבר ל " אגודה העיקרית " של היהודים קרי " אגודת אחים ", כדי שאלה יזהירו את בני אמונתם במרוקו, ולימנע מהתנהגות שעלולה לגרום לזעם אצל המוסלמים. השגריר מסיים בתקווה שהודות לצעדים אלה, והתנהגות שקולה של הממשל בפאס, שכבר הוכיח את עצמו, לא יופר הסדר הציבורי בעתיד.

למחרת דיווח וייט לשר החוץ הבריטי על צעדיו בקשר לפרעות בפאס. להערכתו, אילולי הצעדים התקיפים של השלטונות בדיכוי המהומות, היו היהודים עלולים לסבול באופן חמור, בתיהם היו נבזזים ואולי היו נשחטים. הוא צירף תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ אמפדל גרניט מ-21 ביוני בו התלונן על התנהגות אגרסיבית של היהודים, ומתנער מאחריות למעשי נקם על ידי מוסלמים.

החלטת דיפלומטים : השלטונות חייבים לשמור על חיי היהודים ורכושם.

הוזיר שלח מכתבים זהים לכל הנציגויות הזרות. וכיוון שמאז עזיבתו של דרומונד האי, שגריר ספרד דיאוסדאדו הוא זקן הסגל הדיפלומטי, הזמין את חבריו הדיפלומטים לפגישה בביתו, כדי לדון יחדיו בתשובה שתינתן למכתבו של הוזיר.הוחלט פה אחד שהתשובות של כל הנציגים תהיינה אחידות בתוכן אבל לא זהות. ויש להודיע לוזיר אלמפדל גרניט שאין מקובלת עליהם ההנחה שהממשלה לא תישא באחריות למהומות שעלולות לפרוץ ולסכן חיי היהודים ורכושם.

וכמו שהשלטונות הוכיחו יכולתם לטפל במהומה במקרה הנדון, הרי אם יאומצו צעדים הולמים, הם יהיו מסוגלים למנוע פרעות בעתיד. למרות שעלולים להיות מקרים בהם יהודים יימצאו אשמים בהתנהגות כמו זו הנזכרת במכתבו של הוזיר, הרי אלה רק מקרים חריגים, ואין ליחסם לסימפטומים של אי קבלת מרות מצד היהודים באימפריה בכלל.

הצדקה חלקית של העוינות כלפי היהודים באשמת מלווים בריבית.

וייט שלח לשר החוץ את תרגום תשובתו לוזיר הנ"ל ברוח ההחלטה המשותפת עם שאר הדיפלומטים. הוא מסתייג מהנחת הוזיר כי התנהגותם של שלושת היהודים שתקפו את השומר, אופיינית לזו של כל הקהילה היהודית. אבל הוא חושש שהתנהגות רבים מהם מצדיקה את הסגנון בו נקט הוזיר. בהקשר לזה הזכיר לשר שדרומונד האי ציין כמה פעמים כי אם לא יינקטו אמצעים כדי למנוע עוולות על ידי יהודים, התוצאות תהיינה חמורות. והוא מנה כמה מ "חטאי" היהודים, בייחוד אלה שנהנים מחסות זרה : יחס אכזרי כלפי המאורים בתביעותיהם המופרזות לריבית. הדבר גורם לשנאה על ידי המוסלמים, שחיפשו הזדמנות לנקום בקהילה היהודית כולה. ועתה מזהיר את ממשלת מרוקו, שאם זו לא תפעל בגלל סיבוכים במדיניות בינלאומית או מרידות פנימיות, המצב עלול להביא לשחיטה כללית של יהודים ונוצרים. כי ההמונים הנלהבים לא יבחינו בין בני הדתות השונות.

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן-עמ'-צב-צה

שט"ו – 1554 -1555

ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא מולאי בוחסין כנגדו בכח רב. ונשבה מולאי בוחסין וכל מחנהו וכל הערבים (הנוודים) ביום שבת כ"ו יום לתשרי שנת שט"ו העם ולקטו וכו……..

ומן אורא דאליך ג׳א מולאי מחמד אשיך אשריף למדכור לפוק חרך עלא תאפיללת וכאדהא וכאד כאה מולאי אחמד וג׳מיע אולאדהא וסאקהום חתא לואד תאדלא ודבח ארבעה אולאד כאה מולאי זידאן ותלאתא אלדי כוואנהא וג׳א חרך לפאס מולאי עבד אללה אבן מולאי מחמד אשיך ואנכצאר והרב וכלא הינא ערב סוס ארחאמנ״א ואלואדיי״א  קאוום אין לא יסקיהא מא ולא יטעמהא מא בקאוו מסייבין יסעאוו עלא דייאר ליהוד מאת מנהון שאיין לא יקדיר יקול חאד. בעד דאליך חרך עלא פאס מולאי מחמד אשיך אלמדכור וכריג׳ מולאי בוחסין ילקאה בקווא כתירא ואתכיד מולאי בוחסין ומחלתו כולהא וגמיע לערב נהר אשבת כ״ו יום לתשרי שנת שט״ו העם ולקטו³⁶

ואלואדיי״א – שבט הנוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות  

ולמחרת ביום ראשון נכנס לעיר פאס בכוח והשליך מולאי בוחסין על האשפה שבשער האריה גופו בצד זה וראשו בצד זה חתוכים, ונשאר שם מושלך כמו שמונה ימים. ואחר כך השליכו אותו בחפירה ולא זכה לקבורה, ואחרי כן שחט המלך את כל השייכים של חומות שבעיר פאס. אחר כך שחט המופתי של פאס סידי מוחמד אדקאק, ואחרי כן שחט את השאדים שלפאס סידי מחמד אטרון וסיד אטרון אחיו.

והלך מולא עבד אללאה למכנאס ושחט השייכים של החומות ושחט המופתי ובנו שמו סידי בועלי חרזוק ימח שמו וזכרו. ונתנו היהודים בזו השנה למולאי מחמד אשייך עשרים אלף ולתורכי עשרים אלף ולמולאי בוחסין עשרים ושניים אלף ונתנו שוחד למולאי אשייך קרוב לארבעת אלפים. אל שד"י יאמר לצרותינו די אכי"ר, נכתב בפרשת אלה תולדות יעקב ויוסף שנת שט"ו העם ולקטו.

ולאגדא די אלחאד דכיל לפאם בקווא אורמאוו בוחסין עלא למזבלה די באב אסבאע הווא פי ג׳יהא וראצו פי ג׳יהא מקטועה ובקא תמא מסייב קד תמן אייאם ובעאד דאליך רמאווה פי מטמור פי למרס ולא זכה לקבורה. ובעדאליך דבח אצולטאן יר״ה גמיע שייאך [כ,א] אלחומאת אלדי פאם. בעדאליך דבח אלמופתי אלדי פאם ס׳ מחמד אדקאק. בעדאליך דבח אלקוצ׳א אלדי פאם ס׳ מחמד אטרון ום׳ אטרון אכוה קאצי אנית ומסא מולאי עבד אללה למכנס ודבח שייאך אלחומאת ודבח אלמופתי ובנו איסמו ס׳ בועלי חרזוק יש״ו³⁷ ועטאוו ליהוד הי״ח פהאד לעאם למולאי מחמד אשיך עשרין אלף או לתורכי יש״ו עשרין אלף ולמולאי בוחסין יש״ו תנאיין ועשרין אלף ועטאוו אצאבון למולאי אשיך קריב ארבעין מייא. אל שד״י יאמר לצרותינו די אכי״ר. כתב פי פ׳ אלה תולדות יעקב יוסף, שנת שט״ו העם ולקטו.

והשייך שאול גם הוא ורבי אברהם אחיו, הוטל עליהם גם כן כל אחד לבדו נתנו, השי"ת ולקטו. מולאי מוחמד אשייך דרש מן היהודים שבהאלמללאח עשרת אלפים סחפא של חטים ונתפשרו עמו בארבעים ושניים אלף סוסייא. הי"ח יאמר לצרות עמו די.

בזה השבוע יום חמישי ח' לתמוז שנת יקר"ה גזר המלך מולאי מחמד אשייך על הקדוש סידי ברהם עאדיל ומת ביום החמישי. בסמטת אנשמיש והוא היה שונא ישראל עד אין תכלית. כן יאבדו אויבי ה'.

ואתכיד אשיך שאול יצ״ו הווא ור׳ אברהם יצ״ו אכיה ג׳את עליהום נתפקא במייאת מייא. ותכדו יהוד ג׳ומלה כול ואחיד אוחדו אללה ב״ה יסתר מא בקא.

טלב מולאי מחמד אשיך ליהוד אלמלאח עשרת אלף סחפא‘קמח ואתהאוודו מעאה בתנאיין וארבעין אלף סוסייא – כלומר מטבעות של סוס –  הי״ח ויאמר לצרות עמו די.

והאר אלג׳ומעא נהאר לכמיס ח׳ אייאם לתמוז יה״ל שנת יקר״ה אמאר אצולטאן מולאי מחמד אשיך ע״א עלא אלולי סי׳ ברחם עאדיל ומת פי לכמיס בדרבת אנמיש וכאן שונה ישראל עד אין תכלית במ״ר כ״י כא״י ר״ת ברוך מאבד רשעים כן יאבדו כל אויב ה׳ בפרשת אד ישי׳ר יש׳ראל א׳ת הש׳ירה הדאת.

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו- אוני תל אביב – תשנ"ג – עמ' 55-53

סיכום

מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר?

רייניו, ציר צרפת בטנג׳יר, הצהיר בכל תוקף שהפרעות הללו לא התחוללו בהסתת השלטונות המרוקניים או בעידודם – לטענתו המהומות היו אירוע מקרי, בעקבות סיבות צבאיות פנימיות. הייתה זו גם הדעה שהביע ג׳יימס מקיבר מקלאוד, סגן הקונסול של אנגליה בפאס, שהתכתב עם קלוד מונטיפיורי(Claude Montefiore) מן ההתאחדות האנגלית־יהודית, אבל גם היה ידיד אמת של צרפת. עמדה זו לא מנעה ממנו להביע ביקורת על הרפיון של הצבא הצרפתי לנוכח הטבח במלאח. הגנרל מואניה, המפקד העליון של הכוחות הצרפתיים בפאס, הביע דעה אחרת – הוא ביטא את נקודת המבט הצבאית וטען שהאמין למזימות הבוגדניות של המח׳זן, ואותו הוא האשים בהסתה למרד. אחדים האשימו את אולד בא מוחמד שרקי, מושל פאס אלג׳דיד, שאפשר לביזה במלאח להתרחב, ואת חאג׳ אחמד אלמוקרי, מושל פאס אלבאלי, שלא סגר את שערי המדינה כדי לחסום את ההתקוממות ולהגביל את ההתקפה לפאס אלג׳דיד. בעיקר תהו תושבי המלאח על מניעי החיילים הצרפתים, אשר במקום להצילם עקפו את שכונתם, שהייתה ממוקמת בדרכם לעיר. מדוע הם הפציצו את המלאח רק ביום השלישי למהומות במקום להתעמת עם הבוזזים בכוח הנשק?

למעשה, התהיות הללו הן רק אשליה, מכיוון שאם מחברים אותן זו לזו מתגלה מיד שדבר מכל זה לא היה תוצאה של יד המקרה, אלא פרי תכנית מחושבת.          

לפי דעתי, מראש ייעדו המח׳זן וצרפת את היהודים לשמש פורקן לתסכולה של האוכלוסייה הערבית כדי להסיט הן מן הסולטן הן מן הצרפתים את הזעם הבלתי נמנע שעמד להתפרץ כתוצאה מן הגילוי על הסכם החסות, ׳שפורסם כנגד רצון הסולטן׳!

הרכיב הראשון מתוך גורמים רבים שמובילים אותי לראות ברית סודית בין צרפת, הסולטן והמח׳זן הוא הפריקה של היהודים מנשקם על ידי הצרפתים. צעד זה מקבל ממד אחר כשנזכרים שתסריט כמעט זהה לזה של ההתקוממות התרחש בפאס רק שנה לפני כן. בהזדמנות ההיא, ולהפתעת רבים, היהודים הגנו באומץ רב על הרובע שלהם בעת מתקפת השבטים המורדים. משום כך הפעם היה צריך לוודא שהערבים יוכלו לחדור ללא עיכוב למלאח.

במובן זה יש אולי להזכיר את הפתח המסתורי שפתחו הצרפתים בחומת המלאח במרץ 1912 ושנותר ללא דלת. כלל לא היה זה צעד של רצון טוב, שמטרתו להקל על הסוחרים היהודים את הגישה למחנה דאר אלדביבג. ר׳ שאול אבן דנאן הבין זאת היטב כשסיפר שהיהודים נחרדו מן המחשבה שהדלת הפעורה, ללא מגדל הגנה, תשמש דרך גישה לפורעים הערבים איור .

למעשה, תוצאות הרסניות הרבה יותר היו עלולות להתחולל ונמנעו בזכות ההיכרות הדלה של הערבים את הטופוגרפיה של המלאח. בסופו של דבר פתח זה, שהיה ממוקם בדיוק בדרך לארמון הסולטן, במסגרת המזימה השטנית של המח׳זן ושל הצרפתים שימש דלת מילוט, שהושארה בכל זאת בעבור היהודים, כדי ׳לצמצם את הנזק׳. מקום המקלט שהעניק הסולטן לניצולים תוכנן מראש, והוא יועד להסיר מעליו כל חשד לקנוניה עם הצרפתים. כדי להעריך את כנות כוונותיו של הסולטן מולאי אלחאפיד ואת רצונו להגן על הנתינים היהודים ראוי לזכור שבתחילת שלטונו הוא כפה עליהם לעבוד בבתי המלאכה שלו, בימים הקדושים ביותר בלוח היהודי.

ממסמכים ומעדויות רבות מתברר שפתיחת הפתח זמן קצר לפני המהומות הייתה מתוכננת ומתוזמנת. רצף האירועים והקשר ביניהם רבי משמעות: עזיבתם של רוב גדודי הצבא הצרפתי, שהותירה את העיר ללא הגנה, הייתה טקטיקה שהניחה למרד להתפרץ; הסכם החסות נחתם קרוב לזמן היריד ׳האנטי־יהודי׳ של חג הטולבא; ההודעה לחיילי הטאבור על התיקונים הבלתי מקובלים – צמצום משכורתם, החובה לשאת תרמיל ותאריך עזיבתו של הסולטן – נקבעו ביום של ליקוי חמה, יום שמועד לפורענות. המרד פרץ 15 יום לאחר מכן. המרווח הזה השאיר את הזמן הדרוש להתפשטות המידע על ׳שטר המכירה׳ ועל עזיבת הסולטן בקרב תושבי הכפרים שבסביבה, שהצטרפו לבוזזי המלאח רק יום אחד לאחר תחילת המהומות. ראוי להזכיר שהסולטן, אף שאמנם קרא לצרפת לבוא לעזרתו, לפי ידיעות מסוימות הפיץ שמועות שהוא אסיר של הצרפתים ושהם ניסו להכריחו ׳למכור את רהיטיו׳ ולחתום על הסכם החסות, ולנוכח סירובו שבו אותו.

כשפרץ המרד השאירו המושלים של שכונות העיר בכוונה את שעריה פתוחים כדי שלא להפריע לזרם הפורעים, שמסעם, שוודאי המובילים התוו מראש, עבר דרך שכונות המקופחים והאספסוף. כשהגיעו לפאס אלג׳דיד הם פתחו את הדלתות של בתי הסוהר – בוודאי בעזרת השלטונות – ופנו היישר לעבר הרובע היהודי.

ככל שהפורעים התעכבו במלאח היה לרשותם של גדודי הצבא הצרפתי יותר זמן להבטיח את ביטחון האירופים. אגב, פעולת ההרס של הרובע היהודי שירתה את מטרת הצרפתים – לכן השלטונות הצבאיים הזמינו צלמים מקצועיים מקומיים, וכך המאורעות ותוצאותיהם תועדו בתמונות רבות. מתמונות אלו הפיקו פנקסי גלויות, אשר זכו לשלוש מהדורות לפחות והפיצו בעולם את רשמי האנרכייה, שרק החסות הצרפתית יכלה לחלץ את מרוקו ממנה. באותה התקופה הייתה הגלויה אמצעי תעמולה רב השפעה. נוסף לכך, בהצגת היהודים כקרבנות של הערבים יכלה צרפת לטעון בשם משימתה ההומניטרית שהיא תשמור על ביטחונם ותפסוק להם אמנסיפציה. לבסוף, ריכוז המורדים במלאח הצדיק את הפצצתו, וההרס שנוצר כתוצאה מכך אפשר תכנון עירוני מודרני, בדומה לתמורות ברובע היהודי בקזבלנקה לאחר החרבתו חמש שנים לפני כן.

לעומת זאת, הטענה שהמלאח נחרב רק בעקבות ההפצצות של הצרפתים, כפי שהציע ההיסטוריון מוחמד קנביב, היא עיוות האמת, ומטרתה להטיל את האחריות העיקרית על הצרפתים ולהסוות את החלק ההרסני, שאין להכחישו, של המוסלמים המרוקנים. קנביב אף טען שהפצצות הצרפתיות המכילות מניליט הן שהציתו את השרפות, והן שהבעירו ׳שורות שלמות של בתים׳. אלא שבהתחשב בקרבתו של הארמון השריפי והאי־דיוק של הירי בתקופה ההיא, אין לטעון שהייתה זו הפצצה שיטתית – מדובר ביריות מכוונות מטרה ופצצות תועות, כמו זו שנפלה בבית הקברות היהודי, שאם לא כן, איך אפשר להסביר שחוץ מעדות של יהודייה אלמונית, אף אחת מן העדויות של עדי הראייה האחרים אינה מזכירה את ההפצצה מטעם הכוחות הצרפתיים?

לסיכום, סביר מאוד שהשלטונות ידעו היטב שההתקוממות הייתה בלתי נמנעת. חשוב היה להם רק להסיט את זעם העם ולשכך אותו. משום כך שלטון המח׳זן, ששיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים, הכין בפרוטרוט תכנית שמטרתה להטות את המהומות לעבר השעירים לעזאזל המסורתיים – היהודים – שהוצעו כזבח למורדים. עם זה, כדי להגביל את היקף הטרגדיה ולמען מראית עין מוסרית, תוכננו צעדים ׳הומניטריים׳, כגון דלת המילוט והמקלט בארמון הסולטן.

משיחה אישית שלי עם אברהם בנג׳יו מטנג׳יר(נפטר ב־2010), אחיינו של אברהם בנג׳יו, שנרצח במהלך ההתקוממות, ההשערות הללו מקבלות תוקף. אכן, ב־1951 פגש אברהם בנג׳יו בפאס את המפקד רוזריו פיזני(1951-1880), זמן קצר לפני מותו. בזכות שירותו הצבאי הארוך בצפון אפריקה ובשל היכרותו העמוקה את אורחות החיים של הערבים היה הסמל פיזני אחראי על חיילי הטאבור בעת המרד ויצא ממנו ללא פגע. הוא התוודה לפני בנג׳יו ש׳צרפת פרקה את היהודים מנשקם ונתנה למורדים לעשות כרצונם׳.

היהודים, ניצולי התריתל, לא הולכו שולל: מרירותם הייתה כפולה. אלמליח כתב על תחושת היהודים כלפי הצרפתים:

אנחנו היהודים היינו קרבן החטאת של התנועה האנטי־צרפתית שפרצה בפאס, אף שהיינו חפים מפשע; צרפתים רבים נהרגו והתעללו בגופותיהם; קצינים, סוחרים הקריבו את נפשם ביום רביעי [17 באפריל 1912]; זהו אבל כבד לצרפת ולנו. איבדתי חברים יקרים שאבכה את לכתם עוד זמן רב. המכה שניחתה על קבוצה שלמה כמו המלאח שלנו היא אף איומה יותר; מכל העיר פאס, היינו היחידים שנפגעו. עובדה קשה היא שבכל פרץ של זעם עממי במרוקו נוקמים כולם את נקמתם ומשביעים את שנאתם במלאח .

לאלמליח הייתה האצילות לחבר בין האבל היהודי ובין זכר הקרבנות האירופים של הפרעות, ואילו במכתב שהפנה ז׳ורז׳ לוון(Georges Leven) לנשיא פואנקרה ב־4 באפריל 1912, הוא התחמק לחלוטין מלקשר בין אבל היהודים לבין האחריות של צרפת:

יהודי מרוקו נחשבו מאז ומתמיד בצרפת לחלוצי תרבותה […]. הם היו הסוכנים הפעילים של הקונסוליות שלה […] בהפצת ההשפעה הצרפתית וכבודה בארץ זו. קבלת הפנים שהם העניקו לחיילים הצרפתים ושביעות הרצון שהם הביעו מייסוד החסות ייעדו אותם באופן טבעי לאיבה ולנקמנות של המתנגדים למפעל הצרפתי. כך אפשר להבין את פרץ הקיצוניות והזעם הפראי שהחריבו את הרובע היהודי בפאס ויצרו אלמנות ויתומים כה רבים.

התקווה לעתיד טוב יותר תחת דגל צרפת השביתה ברבות הימים את התרעומת של יהודי מרוקו כלפי צרפת, אך כלפי האוכלוסייה המרוקנית הפצעים שנפערו בתקיפה הכוללת הזאת מעולם לא הגלידו. הקרע בין היהודים לשכניהם המוסלמים היה אף מר יותר, מכיוון שהטרגדיה אירעה רק שעות מעטות לאחר חג המימונה. בחג זה היהודים מאמצים לבוש דומה ללבושם של שכניהם המוסלמים ומחליפים עמם מתנות, המבטאות הדדיות חברתית מסוימת, שמצמצמת את הפער האתני־דתי המפריד בין שתי הקהילות. לנוכח העובדה ששליטם, שהיה אמור להיות הסמכות המגנה על הד׳ימיים, מסר אותם לידי המתפרעים הם התפכחו מכל אשליה של קיום יהודי-ערבי אזרחי משותף.

התריתל בפאס מושרש עמוק בזיכרון הקולקטיבי של יהדות מרוקו, והוא אחד הגורמים שעוררו מיד לאחר הכרזת העצמאות ב־1956 את ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו ממולדתם, שבה התיישבו אבותיהם הרבה לפני הכיבוש הערבי. ובכן, פרק אומלל זה ממחיש את חוסר המצפון של השלטון המוסלמי, שלא היסס להתפשר – בשיתוף פעולה עם המערב הנוצרי – והקריב את נתיניו החלשים ביותר, המיעוט היהודי, למען האינטרסים שלו, כשהוא מציג את עצמו כקרבן.

הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-מכון בן צבי-ירושלים התשע"ב-עמ'63-58

מעמד המשורר בקהילה.

עבור בני זמנו היה דו בן חסין לא רק משורר אלא תלמיד חכם המקדיש מזמנו ללימוד תורה. פיוטים שנכתבו לסיום שישה סדרי משנה ולסיום מסכת או כדי להלל את מעלותיהם של נדיבים המחזיקים בידי לומד התורה מלמדים כי הוא היה חלק מחבורת לומדים קבועים שחבריה קיבלו תמיכה צנועה.

בין 1773 ל – 1781 הוא למד יחד עם רבנים אחרים במכנאס וביניהם  זכרי בן משאש, בנו מרדכי ומרדכי אצבאן, בשיעורים שקיים הרב השליח הידוע מחברון, רבי עמרם בן דיוואן הנערץ ( במיוחד עלי – הערה אישית שלי אלי פילו ) , שנאלץ לשהות בעיר בעקבות מלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים מסביב למכנאס, והרב זכרי בן משאש אירגן עבורו ישיבה בביתו שלו, רבי עמרם בן דיוואן חתם יחד עם חכמי העיר על פסקי הלכה. דוד בן חסין הציג אותו כמלומד גדול שמוקף בכבוד רב.

המשורר מצא את נחמתו ואת שמחתו בלימוד תורה, והקדיש סדרה שלמה של פיוטים לנושא אהבת התורה ולימודה. באותה תקופה היא כתב חידושים על הש"ס המוזכרים על ידי הרבנים רפאל בירדוגו ומשה מיימרן. משוררנו היה חלק ממעמד תלמידי החכמים של הקהילה, שראתה בו אחד מרועיה הרוחניים. במרוקו של המאה השמונה-עשרה הגבולות בין הרבנים לבין הפייטנים מטושטשים למדיי, שכן כמעט כל החכמים היו משוררים לעת מצוא. ההסכמות הרבות לספרו מאת הרבנים הידועים ביותר בפאס, במכנאס ובמראכש מציגות את דוד בן חסין כתלמיד חכם, ראוי וגדול בתורה. רבי משה מיימרן זיכה אותו בתואר צדיק, ובסוף חייו נחשב דוד בן חסין אחד מן החכמים הראויים לחתום על תקנות העיר. הפיוטים שנכתבו לכבודו בחייו וההספדים שחוברו לאחר מותו תקנ"ב – 1792 – מעידים על יוקרה רבה שממנה נהנה במרוקו זמן רב לפני פרסום היצירה הספרותית שלו בדפוס. האגדות והמסורות המסופרות עליו אחרי מותו מציגות אותו כצדיק מחולל נסים וכמי ששוקד על התורה יומם ולילה.

                הכנת כתב יד " תהילה לדוד.

בסביבות שנת תק"מ ( 1780 ), שנת בצורת קשה, בשעה שסבל עם בני משפחתו מחרפת רעב ששררה במרוקו, חי דוד בן חסין בתקוה כי יזכה לפרסם את יצירתו. הוא כינס את פיוטיו והרכיב קובץ של כ 200 שירים שהיו בהישג ידו. לקובץ זה הוא נתן את השם " תהילה לדוד " , הרומז לשמו להזדהותו עם ספר תהילים ועם דוד המלך, כפי שמעידים דברי הקדמתו.

כתב היד היה מוכן כבר בשנת תקמ"ב ( 1782 ), וזה התאריך המצוין ברוב ההסכמות של המהדורה הראשונה. הפיוט הראשון המובא בראש הספר בין ההקדמות מוקדש לחכם שלמה שלם, הרב הראשי של הקהילה הספרדית באמסטרדאם, חובב פיוטים, שפייטנו מקווה לזכות בתמיכתו בהדפסת " תהילה לדוד ". למרבה הצער נפטר חכם זה בשנת תקמ"א ( 1781 ). כתב היד היה מונח למעלה מ 25 שנים עד להופעתו בדפוס. נראה כי כתב היד לא יצא ממכנאס לאמסטרדאם, אלא בשלב מאוחר יותר, לאחר שנת תקמ"ז ( 1787 . העיכוב הזה מוסבר בכך שהמשורר חיפש תומכים שיוכלו לממן את הפרסום כפי שמעידות הפניות, ההסכמות השונות, או הפיוטים, וכן השיר שהוקדש לנדבנים שהיו מוכנים לעזור להדפיס את יצירתו. דוד בן חסין גם מעתיר ברכות על איש חסדו רחב הלב, שלמה אסבאג, " אשר הבטיחני גדולה הבטחה שישתדל בכל עוז להוציא משפט הספר הזה לאורה לאידפוסו בדרא… "

כאמור , זכה דוד בן חסין להסכמות עתירות שבח במיוחד מגדולי רבני מרוקו ומרבני עירו, מכנאס, ובתוכן גם זו של גיסו רפאל בירדוגו וחתנו בינימין לכרייף וכן של משה מיימרן, המשבח מאוד את שירת משררנו אשר "רוח ה' נוססה בו יודע נגן אף גילת ורנן" ומבקש מן הקוראים לתרום בעין יפה כדי לסייע לפרסום " תהילה לדוד ". ידידו חיים סירירו מפאס הקדיש לו שיר שבח, וצירפו לדברי ההסכמות.

                פרסום " תהילה לדוד "

כבר בשנת תק"ם  (1780 ) החליט דוד בן חסין לפרסם את יצירתו באמסטרדאם, כפי שעולה מן הפיוט שהקדיש לחכם שלמה שלם. ( מזמור שיר תרון לשון אלם)

במאה השמונה-עשרה הפכה אמסטרדאם למרכז חשוב לדפוס העברי. ספרים רבים בנושאים מגוונים נדפסו שם והופצו בכל רחבי העולם היהודי. באמסטרדאם גם פעל חוג של משוררים יהודים בעידודו של החכם שלמה שלם ושל המשורר דוד פרנקו מנדס. יש להניח שמסיבה זו קיווה דוד בן חסין לזכות בסיוע ראוי ובהכרה בכוחו כמשורר. 

אך על פי שכתב היד "תהילה לדוד" אשר ככל הנראה הופקד בידיו של שלמה אסבאג, שפעילותו המסחרית הביאה אותו באופן קבוע לביקורים באירופה, יצא ממכנאס בסביבות תקמ"ח (1788 ), הוא ראה אור בבית ההוצאה "פרופס" רק בשנת תקס"ז ( 1807 ), חמש עשרה שנה לאחר מותו של המחבר, למעשה כשהגיע כתב היד לדפוס הוא כבר היה במצב לא טוב. המגיה ש " תהילה לדוד משה אדרעי ( 1774 – 1842 ) מתנצל במבוא שלו שהתקשה מאוד לערוך את הספר, כדי להוציאו לאור, גם אם עשה זאת באהבה, מכיוון שכתב היד הוכן לפני שנים רבות, ומשום כך מילים ואותיות רבות נמחקו ונטשטשו.

גם לאחר כינוס הקובץ המשיך דוד בן חסין לכתוב שירה עד סוף ימיו, כפי שמעידה הקינה הגדולה על המללאח של מכנאס בשנת תק"ן ( 1790 ) – אל עוברי דרך אקרא -, וכך נתקבצו ארבעים וארבעה שירים שלא נכללו במהדורת אמסטרדאם, ומהם הוא בנה קובץ חדש וקרא לו "שתיל דוד". קובץ שירים זה נכלל, בסופו של דבר במהדורת קזבלנקה. 

שלמה אסבאג נפטר בסביבות שנת תק"ן ( 1790 ) אבל שלושה מבין ידידיו בעלי יכולת, שהוזכרו בעמוד הראשון של "תהילה לדוד" המשיכו ביזמתו והוציאו לאור את ספרו של רבי דוד בתקס"ז.

מהדורה ראשונה וצנועה זו הופצו, ככל הנראה, במספר קטן של עותקים, ונחלה הצלחה רבה ועד מהרה אזלה מן השוק. הופעת השירים בדפוס סייעה לפרסומם ולתפוצתם במרוקו ואף בקהילות ישראל האחרות. רבי יוסף משאש מזכיר את העובדה ש "אערוך מהלל ניבי" היה מוכר אפילו בפולין.

בהקדמה למהדורת קזבלנקה, המהדורה השנייה של " תהילה לדוד " מציין רבי אהרון בן חסין, דור חמישי לרבי דוד בן חסין, את הצלחת המהדורה של אמסטרדאם ואת העובדה שהדפיסו ממנה עותקים ספורים שהפכו לנדירים, ומשום כך לא סיפקה כלל את דרישות הציבור.  השימוש הרב שנעשה בעותקים המעטים של מהדורת אמסטרדאם פגם בהם וקשה היה לקרוא בהם. לכן החליט אהרון בן חסין בסביבות תר"ץ ( 1930 ) לאסוף תרומות כדי להדפיס מחדש את "תהילה לדוד". הספר יצא לאור בקזבלנקה ב- 1931 בידי יהודה רוזן. כאמור, שילב רבי אהרון בן חסין במהדורתו ארבעים ורבעה שירים מתוך כתב היד " שתיל דוד ", שירים שלא הודפסו במהדורת אמסטרדאם, ואף צירף מספר פיוטים משלו.

עם זאת נראה כי נעלמו ממנו הקינה הארוכה של דוד בן חסין על רדיפות היהודים בתקופת שלטונו של הסולטאן יזיד ושלושה פיוטים שכתב דוד בן חסין כדי ללוות את האזהרות. יש לציין שגם המהדורה של קזבלנקה קצרה הצלחה רבה ואזלה במהירות.

העתקה של מהדורת קזבלנקה נתפרסם על ידי רבי שמואל בן עמרם. מהדורה זו כמעט שאינה מוכרת והופצה אך מעט. הספר שלפנינו מבקש להגיש לקורא את המהדורה האקדמית הראשונה של יצירתו הפיוטית של רבי דוד בן חסין.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-עמ' 44-41 

״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

מדברי עקיבא

״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד שהגעתי לדרגת סמל.

גויסתי למחלקה הערבית. במפתיע קיבלתי הוראה מ״ההגנה״ שעלי להתגייס לצבא הבריטי. הוראה שנייה: להיפגש בבית קפה עם סמל ערבי, שיניח את ה״קולפק״ על השולחן. המטרה הרשמית של פגישה זו הייתה שאעבוד בהנחת קו המים מראש העין לירושלים ומעין פרה לירושלים. באותה תקופה מילאתי תפקיד של סגן מפקד אזור גבעת שאול. בלילות עסקתי בהגנה מפני הערבים, ובימים עבדתי יחד אתם. ואכן, עבדתי בהנחת קו המים, אך המשימה העיקרית הייתה להעתיק את מגורי ללטרון, כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון באמתלה של אספקת מים.

במחנה לטרון רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם יהודים שעלו ארצה בעלייה בלתי ליגלית, שלא היה בידיהם כל מסמך המאשר שהותם בארץ. בעיקר היו אלה יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז לטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות זיהוי, כדי שיהיו מוגנים באמצעותם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, כאשר שני יהודים בלבד עובדים בהן. העברתי שדר ל״הגנה״, שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו יהודים נוספים בתחנות. בזכות הקשר שלי עם ראשי כנופיות ערביות הצלחנו להשתיל יותר יהודים. בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אותם יהודים שהצטרפו לעבוד בתחנות הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים. המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור, גם ליישובים מעלה־החמישה וקריית ענבים, שאליהם הובלו סולר וגופרית. אף שהאויב הבחין בנו ולא פסק להפגיז אותנו מכיוון נווה אילן, בוצעה המלאכה בשלמותה. עלי לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה והופגזנו לא פעם אחת, ולא פעם אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך, אשר השקיתיו קוניאק, כדי שיאזור אומץ וכוח וימשיך בעבודתו. בלט באופן מיוחד היחס החברי בעבודה ושיתוף פעולה בין חבר לחבר. הכול ידעו מה מצבו של כל חבר, והיינו שותפים לטוב ולרע. היינו ידידים זה לזה, מחנה גדול של ידידים המסורים למדינה ואיש לרעהו.

"אל בורות המים"

דברי ברוך פרומקין, 12.11.84

את עקיבא אזולאי ראיתי לראשונה בשנת 1933, כאשר הניחו את צינורות הברזל מראש העין לירושלים, להעברת המים ממעיינות ראש העין לברכת המים בירושלים, ברוממה, כדי לפתור את בעית אספקת מי השתייה לעיר ולתושביה. עקיבא נמנה אז עם צוות העובדים שבהנהלת הקבלן יוחנן עזרא ז״ל, אשר עסקו בעבודה זו. בתקופתה נחשבה למפעל כביר, ענק, נוסח "מוביל המים הארצי", שהוקם לאחר הקמת המדינה, לצורך הובלת מי הכנרת לנגב ולדרום הארץ. ואכן היה זה מפעל עצום בממדיו. עבודות החפירה להנחת הצינורות נעשו במלאכת־כפיים, בידי אלפי עובדים, ברובם ערבים מהכפרים ומהיישובים שלידם, שבהם עבר נתיב החפירות.

על חלק גדול מעבודה זו, שהחלה בשער הגיא, הוא באב־אל־וואד המפורסם, שהיה לאחר שנים נתיב דמים, ניצחו הקבלן יוחנן עזרא וצוות עובדיו, ובהם עקיבא.

אנו היינו בתקופה זו נערים צעירים, ילדים, תושבי גבעת שאול, שהייתה השכונה הקיצונית במערב ירושלים, המוקפת מצפון על ידי ליפתא תחתית, מדרום־מערב – דיר יאסין, וממערב, במרחק – קולוניה, הלא היא מבשרת ירושלים. כבני נוער, טווח הפעיליות והמשחקים שלנו לא הוגבל לתחומי השכונה בלבד, אלא חרג הרחק ממנה, אל ההרים והגבעות שהקיפו את השכונה; טיול של עשרה ק״מ היה נחשב לדבר שגרתי, רגיל ומקובל. באותה תקופה חלק גדול מזמננו הפנוי בילינו באזור החפירות של הצינור, ובמיוחד בקטע שהתחיל בוואדי היוצא ממוצא ועולה בדרך הרומאית־הטורקית הישנה לגבעת שאול. ראינו את מבצע החפירות, ראינו את הנחת הצינורות הענקיים, בידיים, בכלים פרימיטיביים, שכללו מנוף ידני גדול וגזרי עצים, ראינו את חיבור הצינורות, שנעשה על ידי ריתוך והלחמה וציפוי בזפת. על עבודה זו ניצחו עקיבא וצוות עובדיו, יהודים וערבים גם יחד. ראיתי את יחסו החברי לעובדיו, את התנהגותו והשתתפותו כפועל, בכל העבודות שנעשו, לא רק כמנהל ואחראי לאנשיו, אלא כאחד העובדים, למרות שלא חייב היה לעשות כך. הייתה זו הזדהות עם חבריו לעבודה, למאמץ, לקשיים ולהצלחה – תכונה שאפיינה אותו כל ימי חייו, והיא באה לידי ביטוי בשטחי העבודה הרבים והמגוונים שעסק בהם, במפעליו הציבוריים והביטחוניים.

שכונה של אחוות לבבות

כמה מלים על השכונה גבעת שאול, שעקיבא גר בה מרבית שנות חייו עם רעייתו הנאמנה, ובה נולדו ילדיו, גדלו והתחנכו.

בשכונה זו גרו באותה תקופה כ־150 משפחות. זו הייתה שכונה מלוכדת. חלק מהתושבים עסק ועשה לפרנסתו בשכונה, ברפתות ובמשקי החלב שהקימו, אשר תנובתם הייתה משווקת לירושלים (בכלל זה תנובה). זכורים לטובה משפחות: וטנשטיין, טרנובסקי, סדובניק, גולדשטיין, זלמנוביץ, ליכטנשטיין ועוד, שהיו מפורסמות במשקי החלב ובפרות שהניבו חלב משובח, שממנו נהנו רבים מתושבי ירושלים. בשכונה היו מפעלי תעשייה רבים, חשובים, מהגדולים שבירושלים, ואולי גם בארץ, בשלב מאוחר יותר: בית החרושת לביסקוויטים ״פרומין״, מפעלי המתכת של פרידמן, תעשיית עורות ופרוות, ולהבדיל, תעשיית קלף לכתיבת ספרי תורה. בשכונה זכינו לסופר סת״ם, הלוא הוא הרב חוטר ז״ל, יהודי יקר, תלמיד חכם, דגול ואהוב, אשר ישב בתוכנו וכתב ספרי תורה.

רבים מתושבי השכונה עבדו במפעלים בשכונה, וחלק מהם עבד בירושלים. הייתה זו שכונה של אנשי עבודה ועמל, שעמלו לפרנסתם וגידלו משפחות ברוכות ילדים, ללא דרישות ובקשות לעזרה וסעד. בצנעה, בהסתפקות במה שהיה באותם הימים, מתוך שמחת חיים תוססת ובהזדהות מלאה עם כל המתרחש בארץ. כאשר הגיעו ימים גורליים לארץ וליישוב, ידעו בני השכונה לתת את חלקם ולמלא את חובתם בנאמנות ובהקרבה עד תום. בתוך שכונה זו של אחוות־לבבות, כל שמחה וחגיגה זכתה להשתתפות של כולם, של כל תושביה, על פסיפס עדותיה. בשכונה היו כ־10 בתי כנסת לתפילה; לכל עדה היה בית כנסת משלה לפי נוסח תפילתה, וכאשר הייתה שמחה וחגיגה בשכונה, הכול הוזמנו ובאו לקחת בה חלק.

בשנת 1933 התקיים טקס נישואיו של עקיבא עם בחירת לבו, אסתר־שמחה, בת אברהם חרוש, מוותיקי השכונה ומעמודי התווך שבה. זכות מיוחדת שמורה לאברהם חרוש, והיא: היותו אחד מראשוני השוטרים העבריים שהיו בארץ ישראל, ובירושלים בפרט. לא רבים היו השוטרים היהודים אז בארץ. השלטון המנדטורי-הבריטי גייס שוטרים לפי מספרם היחסי של תושבי הארץ, ובאופן טבעי היו רוב השוטרים ערבים, ומספרם של השוטרים היהודיים היה מועט, במיוחד בירושלים. זכורה לי דמותו של אברהם חרוש במדיו המצוחצחים, דק גו וגבה־קומה היה, בעל הופעה נאה, עם כובע "הקולפק״, הנעליים הגבוהות המבהיקות, החותלות, המעיל וחגורת השוטרים הנוצצת. הייתה לנו משאלת לב להיות שוטר עברי, נציג החוק בארץ ישראל כאשר נגדל, ואברהם חרוש היה בשבילנו דוגמה חיה ועורר בנו גאווה ורצון להיות כמותו.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ'77-72

הקמעות, צורותיהם ומבנ״הם:

ישנם קמעות חומריים, הזרים בדרך כלל ליהדות, וקמעות שבכתובים, קמעות שכוחם המאגי בטיב החומר ממנו הם עשויים ובמקורו של חומר זה. אחרים כוחם בכתוב בהם. הקמעות החומריים עשויים מאברי בעלי חיים, מצמחים ומפירות, מתכשיטים, פיסות קלף, שיער, שרידי אדם שניספה באסון ועוד. הקמעות נועדו לתליה על הקיר, לענידה על הצוואר או לצרירה בכים.

צורותיהם וציוריהם הם: מגן דוד, מנורה ושבעת הקנים, דמויות של מלאכים, צורת ה״חמסה״, אותיות וחותמות מאגיות, מטבעות עתיקים ועוד. החומרים: נחושת, כסף, זהב, קלף, נייר, חרס וכדומה. הקמעות החומריים, בעיקר אלה מהתקופות הקדומות, שייכים יותר לתחום עבודת האלילים והאמונות התפלות מאשר לתחום האמונה וכוח הנסתר.

כוחם של הקמעות הכתובים, להבדיל, טמון בשמות ההויה המסתוריים הכתובים בהם, באמונה באלוהים, ובכוח השפעת כותביהם. עוצמתם נובעת מהאמונה ב״מילות הכוח״, שיסודן במיסטיקה ובקבלה, ובצירופי אותיות חסרי מובן. מילים אשר חלקן מצוי בשימוש אלפי שנים, ועומדות הן בכוח קדמוניותן וקדושתן ובהשראת האלוהים עליהם. לתורת השמות הקדושים יסוד נוסף, והוא: חיפוש קשרי גימטריה בין השמות לפסוקים, לתפילה ועוד. הדבר לא רק סייע לשמור על הגרסה המדויקת של השמות אלא אף נתן להם משמעויות נסתרות ו״כוונות״. כאלה הם למשל האותיות המצויות בתוך התפילין, המזוזה והאורים־ ותומים.

התפילין: שתי קופסאות שמניחים בתפילת שחרית על הראש והזרוע ובתוכן, כתובות על קלף, ארבע פרשיות מן התורה: ״קדש לי״(שמות יג), ״והיה כי יביאך״(שם), ״שמע״(דברים ו׳), ״והיה אם שמע״(דברים יא).יחו ל

בהמזוזה: מגילת קלף עליה כתובות שתי הפרשיות: ״שמע ישראל״(דברים ו, ד־ט), ״והיה אם שמע״(דברים יא/ יג-כא), ויסודה באמונה הבלתי מעורערת באל אחד, בתורתו ובמצוותיו.

אורים ותומים: הגורל המקודש, שעל ידו הודיע הכהן בבית־המקדש על הכרעת האלוהים, בתשובה על שאלת הדורש אותו. בגורל זה שימשו שתי אבנים קטנות, שבהן נתגלה כוח אלוהי במתן אות ומופת לטובה ולרעה. על פי מסורת חז״ל, האבנים היו נתונות בתוך כיס(חושן), שעל האפוד אותו לבש הכהן.

קמעות נרתיקים: קיימים בצורות של מיכלים־גלילים ובהם נתון קלף הקמע הכתוב. הגליל נחתם במכסה, ומראהו ומבנהו כמראה המזוזה. הנרתיקים עשויים מפח או מברזל ומיעוטם מכסף וזהב. הם מעוטרים בצמחים או בצורות גיאומטריות ונחקקים בהם כתובות קמע. אחדים מעוטרים בלוחות־הברית, בסמל המנורה ובמצנפת הכהן הגדול. קמעות מתכת היו קיימים כבר בימים קדומים, בצורת טסי נחושת למשל. על אלה נכתבו מילות הרזין והם שימשו כקמעות לכל דבר, או כעדיים. הם נתלו על קירות הבתים והיו לנוי, לברכה ולשמירה כאחת.

אצל הנוצרים מקובל קמע דמוי דג, שכן שם הדג ביוונית: איכתוס – הוא ראשי התיבות של ״ישו המשיח בן האלוהים המושיע״. צלבים שימשו ומשמשים אף הם כקמעות, עם או בלי תמונות של קדושיהם. בימי הביניים ייחסו הנוצרים כוח מאגי לקמעות יהודיים ונזקקו לעיתים לשירותי כותביהם,  כמו המזוזה שנקבעה בשער טירתו של הארכיהגמון מזלצבורג במאה ה־14. מקובלים וכמרים נוצרים נהגו להוסיף כתב עברי לקמעותיהם. קמע שכזה נכתב באותיות עבריות בתוספת המילה ״מכבי״ באותיות לטיניות ועבריות, בין האותיות צוירו לב ודמות ישו הצלוב. החומרים שבקמעות אלה כונו ע״י הנוצרים בשם ״היסודות בני האלמוות״, רמז לכוחם המאגי העומד לעד.

אפילו חתימה יכלה לשמש כקמע. בצפת היו מצויים כתבי יד וספרים בחתימת ידו של ר' דוד חיים אזולאי, החיד״א -1806-1724 שהיה כותב קמעות נודע בימיו. החתימה שימשה כקמע, ותיירים ומבקרים נהגו לקנות את החתימה או את הספרים, עד שנתרוקנה הספרייה בצפת מספריו של החיד״א.

תכנם של הקמעות והשימוש בהם למטרות שונות:

השם המפורש: הידועים והבולטים ביותר בין הקמעות הכתובים הם הקמעות המציינים את שם השם, מתוך אמונה בכוחם המאגי של שמות האלוהים: אאא(אהיה אשר אהיה – שמות ג, יד), אדני, שדי, אלוהים, ה׳ צבאות; ראשי תיבות של המשפט ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, אהדונהני, אהיה, אדוני אלוהי ישראל, יי׳, יה, יהוה, בס״ד(בסייעתא דשמייא), באל שדי, יוי, יהו צבאות, יוהך, אבי יהודה.

ספר רזיאל

הקמעות והתרופות מיוחסים לעיתים ללחש מלאכי שמים, עפ״י ספר רזיאל המלאך, או ״רזיאלה״. ספר רזיאל חינו ספר של קבלה עיונית ומעשית, שעל פי המסורת הועבר מאלוהים לרזיאל המלאך וממנו לאדם הראשון, שמסרו' לנח, ומשם התגלגל מדור לדור דרך אברהם ומשה ועד שלמה המלך. הספר נקרא כך משום שהוא מוסר רזים וסודות לבני אדם. רזיאל נקרא גם אכרזיאל וגליצור. המלאך נזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי(ג-10), שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו: ״האחד שמואל והשני רזיאל״. הוא נזכר גם בתרגום לספר קהלת על הפסוק ״כי עמך השמיים יוליך את הקול״ ובמדרש רבה(ברכה פ׳ יא).

נוסח הספר נמצא בידינו כיום, אך לא ידוע היכן המקור. עם הזמן התווספו לספר חלקים שונים מהזוהר ומדברי הקבלה.

הרזים שהוא מוסר: להצלחה, ברכה, ילדים מוצלחים, הצלה מפגע רע ומרוחות רעות ומכשולים, להצלחה כלכלית לבריאות ועוד.

הסודות והישועה קשורים למצוות התורה, להדלקת נרות קודש, לטהרה וכן מעצם הקריאה בו.

סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-כתב עוזיאל חזן-צייר רפאל אבוקסיס-2014 עמ' כ-כד

Ainsi les valeurs morales et les principes sociaux et humains se transmettent de père en fils. L'essentiel se situe lors de la plus tendre enfance et dès les premiers jours dans la maison paternelle. Se transmettent alors les concepts éternels de la reconnaissance d'autrui. Et c'est par la force parentale qu'apparaît pour la première fois l'image divine retranscrite grossièrement dans le matériel de ce bas monde.»Ecoute les principes moraux de ton père et n'abandonne pas la Torah de ta mère», ceci est une règle importante dans la théorie du devoir culturel de l'homme.

Et ainsi que l'écrit le Rav Ben-Tsion Firer paix à son âme, dans son livre "Hegyonah chel Torah", au sujet de la Paracha Kitetse «La tradition est comme l'artiste sculptant la dimension spirituelle et morale de la société. Le respect des parents et l'acceptation de leurs enseignements, bien que ne représentant en fait qu'une mitsva parmi les autres, déterminent les autres commandements de la Torah que l'on se doit d'accomplir».

C'est pourquoi il nous incombe d'inculquer aux générations suivantes les traditions ancestrales dont nous nous sommes imprégné chez notre père, notre maître. Et avec l'aide de D.ieu nous pourrons perpétuer le mérite de nos pères car: «Leur sagesse restera à jamais».(Avot)

Le deuxième objectif concerne un plus grand nombre de personnes. Il s'agit de l'obligation que nous avons tous de transmettre le récit des sages et de nos ancêtres, car c'est ce qui permet d'atteindre un accomplissement des commandements plus complets, et empêche ainsi l'oubli du passé. Ainsi, tel que cela apparaît dans le midrash tanhouma (Pinhas, 2) D.ieu accorde une grande importance à la transmission dans ce monde des récits de nos sages. On peut rapporter le verset des Proverbes : «la mémoire du juste est une bénédiction» et le malbim l'explique de cette façon : la mémoire du juste est bénie, car on se souviendra de lui de génération en génération, et on le bénira.

Mais un tel travail s'avère difficilement réalisable. La pudeur et la modestie de ces justes rendent les quelques témoignages que nous possédons incomplet. C est pour cela, que selon les références que j'avais à ma portée, certains chapitres sont plus développés que d'autres.

J'ai pu joindre aux écrits quelques images des Grands de la Torah ainsi qu il est dit : «tes yeux pourront voir tes guides» (Isaie, 30 ; 20). Car, selon le hida, dans son livre « midbar quedemot», «celui qui regarde le portrait d'un sage bénéficiera d'une grande aide». Ce concept est également évoqué dans le Zohar, Parashat Mishpatim, lorsque le Rav Abba se trouvait confronté à une vision de Rav Shimon et qu'il en ressentait tout le bénéfice. Le Ari écrit également que lorsqu'un élève est en difficulté, s'il dessine le portrait de son Rav, il sera aidé et il jouira d'une plus grande compréhension face aux textes.

J'ai eu la chance et l'honneur d'avoir pu certains soirs, pendant des années, étudier le Talmud et le «Choulhan Arouh» avec mon père, mon maître Rav Yehoshoua Mamane Chelita. J'ai ainsi pu bénéficier de la sainteté qui régnait dans sa maison car j'étais même présent au moment ou il priait, au moment ou il se prosterner avec humilité, comme un esclave devant son maître. Tout au long de cette étude, les portes de notre Torah se sont ouvertes devant moi, et j'ai tiré des enseignements que nous offrent les histoires de nos ancêtres, de nos justes et de leur morale. Toute cette éducation spirituelle se déroulait dans la riche bibliothèque ou trônait le portrait de son père Rav Rafaël Mamane, de mémoire bénie, dont je porte fièrement le nom et dont je pouvais admirer la pureté émanent de son visage.

C'est tout cela qui me poussa à enquêter sur l'histoire de nos pères et à la concentrer par écrit. Je vis en mon père l'exemple d'une Rabanout sincère et vraie impliquée concrètement notamment au sujet de l'implantation sur notre Terre Sainte que D.ieu «a créée, non pour demeurer déserte, mais pour être habitée». (Isaie, 45 ; 18).

Le fait d'avoir déjà écrit un texte au sujet de la dynastie familiale m'a beaucoup aidé. Mais ce qui m'a le plus apporté, ce sont les livres d'histoire tels que»Tiferet banim avotam» «kehilat sefrou» ou même des textes écrits par mes ancêtres eux-mêmes et qui ont été conservés jusqu'à aujourd'hui. J'ai nommé cet ouvrage «am ram» afin que le titre résume l'essence et l'objectif du livre. Ce titre rappelle également le grand Rav Rafaël Amram Mamane à qui je dédie ce livre. De la même façon, comme tous les ouvrages à sujet sacré, le titre fait également référence à son auteur, puisque j'ai l'honneur d'avoir hérité du nom de Rafaël Amram.

Je tiens à remercier mes parents, mon père, mon maître, Rav Yeoushoua Mamane chelita, et ma mère la sainte Hanna Myriam que sa mémoire soit benie, de !n'avoir éduqué et fait grandir selon les principes du judaïsme et de la Torah et de m'avoir accompagné et soutenu lors de l'écriture de cet ouvrage. Que D.ieu bénisse et rallonge ses jours et lui accorde la santé et la sérénité, Amen.

Je remercie et béni également ma chère épouse, Hanna, qui m'a accompagné, soutenu, et conseillé durant mon travail d'écriture. Que D.ieu nous accorde le mérite de voir nos fils et nos petit-fils grandir dans le chemin de la Thora et devenir des justes, ainsi que notre fille et nos petites-filles, pures et vertueuses, dans la santé et le bonheur, Amen.

Je prie pour que nos ancêtres, nos Justes, soient présents aux côtés de l'Etemel, et que nous méritions une prochaine libération, complète et miséricordieuse,Amen.

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו מאת הרב ד"ר רפאל עמרם ממן- עמוד 5 בחלק בצרפתית