מורשת יהדות מרוקו

 חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ–גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה. (משלי כב,ו)

פרק תשיעי

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

החינוך ב״חדר״ (א-סלא) שבני דורי ואני קיבלנו, התקיים במרוקו במלוא עוזו עד סוף שנות העשרים של המאה הנוכחית. אחר-כך הוא הלך ופחת עד שנעלם כליל בשנות הארבעים והחמישים.

החל משנות השלושים, נשבו רוחות חדשות ורמת החינוך החלה לעלות ולהשתפר. ברוב ערי מרוקו הוקמו ונבנו מוסדות חינוך נאים ומסודרים, כמו: אם הבנים בפאס ובצפרו, תלמוד תורה במכנאס, אוצר התורה בקזבלנקה, ובעוד ישובים נוספים. מן הראוי לציין שהעיר מכנאס בדורות האחרונים הייתה מרכז ללומדי תורה ובית יוצר לרבנים ומורי הלכה. היא התפרסמה בבתי־כנסיות שלה ובישיבותיה שמשכו אליהן עד ימינו אנו, מאות תלמידים שבאו ללמוד ממרחקים^. לא פלא אם נאמר עליה: ״היהדות לא תחדל להתקיים כל עוד יש ערים כמכנאס וסאלי״(דו״ח מסע של הרב הראשי לצרפת במרוקו ב־ 1948). זכורה לטובה ישיבתו המפורסמת של גדול מרביצי התורה במרוקו, הרב יצחק סבאג זצ״ל. ישיבת כתר תורה במכנאס, שהייתה בית יוצר להכשרת רבנים ומחנכים. העיר הזאת נקראה בצדק בפי רבני מרוקו ״מכנאס עיר של חכמים וסופרים״.

הערות המחבר:   אוצר המכתבים, ח״א (דברי הימים של מכנאס): המחבר מונה בעיר הזאת תשעה עשר בתי- כנסת במללאח הישן, ואילו טולידאנו(המללאח) מביא רשימה של עוד ארבע עשרה בתי-כנסת נוספים שנבנו ב-מללאח החדש. בסך הכל היו במכנאס שלושים ושלושה בתי-כנסת שפעלו כל ימות השנת פינקרפלד מונה שלושים ושניים בתי כנסת במכנאס.

אוצר המכתבים, ח״א (דברי הימים של מכנאס): מציין שכל בתי-כנסת שימשו בזמנים קדומים גם כישיבות (לצערנו רוב הישיבות במרוקו לא נשאו שמות. היו סתם ישיבות בהן למדו לרוב, תלמידי-חכמים שלא זכו לשום עזרה או תמיכה כספית כלשהי). בימינו אנו, הישיבות שפעלו במכנאס הן ישיבת עץ־חיים המפורסמת בנשיאות האדמו׳׳ר חיים ברדוגו זצ״ל ובה למדו במיוחד תלמידי־חכמים, ישיבת כתר־ תורה שבראשה עמד הרב יצחק סבאג ז״ל (עלה לארץ ונפטר בה). כמו כן, בסוף שנות ה-20 ותחילת השלושים של המאה הנוכחית, היתה ישיבה של ר׳ חביב טולידאנו ז״ל, אחיו של הרב ברוך טולידאנו ז״ל, ובה למדו בחורים אשר הוריהם התנגדו ללימוד השפה הצרפתית ומיאנו לשלוח ילדיהם ללמוד ב״אליאנס״(כל ישראל חברים);

בין הישיבות שלא נשאו שם כלשהו, הייתה ישיבתו של הרב ידידיה טולידאנו, ז״ל, בה למדו רק תלמידי חכמים וממנה יצאו רבנים ומורה הלכה ידועים. אחד מהם הוא הדיין ר׳ יצחק חזן ז״ל שהיה דיין בחיפה ונפטר ב-1991.

ישיבת כתר תורה נפתחה בשנות הארבעים הראשונות, ובמחזור הראשון התקבלו שבעה-עשר תלמידים שכולם עברו בהצטיינות את בחינות ההסמכה לרבנות והם פזורים היום בישראל ובעולם הרחב.

ויען שמואל, בהקדמה לספרו; ויאסוף שלמה (בהקדמה); ר׳ ברוך אברהם טולידאנו (רינה ותפלה) בהקדמה מאת בנו של המחבר; ג׳ לוי, עמי 14, מציין: ובדין זכתה מכנאס לתואר ״פאר כל ערי המערב לתורה וליראת ה׳״. בפי המוני העם, נקראת מכנאס ״ירושלים הקטנה״. עד כאן

ר׳ זאב היילפערין

בחודש כסלו, שנת תער״ב (1912) הגיע מעיר לונדון למכנאס , רב גדול בתורה, ר׳ זאב וולף היילפערין, יליד רוסיה. הרב הזה שכונה בפי המון העם, ר׳ זאב, הקים מפעלי תורה בעיר ובעוד ערים נוספות, כמו פאס, צפרו, לעראייש, תיטואן, טנג׳ה ועוד. ביוזמתו נוסדה במכנאס ישיבה לתלמוד-תורה, ש״ס ופוסקים. הישיבה הייתה מיועדת לתלמידי חכמים ונקראה ישיבת בית־אל. על־ פי הכתוב בפרשת אותו השבוע שבו הוקמה: ״ויקרא את־שם־המקום ההוא בית־אל״ (בראשית כח,יט). השמועה על בואו של ר׳ זאב הגיעה לפאט ולצפת, ובשנת תרע״ג(1913) בא הרב לעיר פאס. בהשפעתו נוסדה שם חברת אם־הבנים, שעליה נימנו נשותיהם של נכבדי

            אוצר המכתבים, ח״א, סי׳ ריב: כותב כי בשנת תרע״ב הגיע הרב זאב וולף היילפערין למכנאס, ואילו קהלת צפרו, ח״ג, עמי 141, מציין כי הרב הזה הגיע למרוקו בשנת תרע״ד (1914). על הרב הלפערין, ראה את מכתביו להסתדרות הציונית העולמית בלונדון, (הארכיון הציוני בירושלים: צ/2731, שנות 1921-1920; ארכיון כי״ח במרוקו (פ) 549 01£ססג(מכנאס) מ-1914.11.24; מ. לסקר, עמ׳ 172, על בואו של הלפערין למרוקו.

השבוע שבו הוקמה: ״ויקרא את־שם־המקום ההוא בית־אל״ (בראשית כח,יט). השמועה על בואו של ר׳ זאב הגיעה לפאס ולצפרו, ובשנת תרע״ג(1913) בא הרב לעיר פאס. בהשפעתו נוסדה שם חברת אם־הבנים, שעליה נימנו נשותיהם של נכבדי העיר. מטרת החברה הייתה להשגיח ולפקח על כל בתי־הספר של תלמוד תורה בעיר, לספק לתלמידים הנזקקים ארוחות חמות יום יום, לדאוג להם לתלבושת פעמיים בשנה ולשלם בעבורם שכר לימוד למורים.

הערות המחבר:   המללאח, עמי 187 כותב שעוד לפני בואו למכנאס, פעל הרב היילפערין גם בפאס ובצפרו; ברונו-מלכה, עמ׳ 241, הערה 6, מציין כי בשנת 1917, נוסדה בפאס חברת אם הבנים ע״י נשי החברה הגבוהה מקרב הנשים היהודית, ואינו מזכיר כלל את שמו של הרב הילפרין בענין; קהלת צפרו, ח״ג עמי 212: בשנת תרע״ז בא הרב הלפרין מלונדון לפאס, ובהשפעתו נוסדה שם חברת אם הבנים; אוצר המכתבים, ח״א סי׳ ריח: בחודש מרחשון שנת תרע״ג נסע ר׳ הילפרין לפאס וכונן שם חברת נשים בשם אם הבנים (ולא בתרע״ז). ע"כ

האיש שטיפח מוסד זה בפאס, היה ר׳ שלום אזולאי יליד צפרו והוא גם אשר הגה את הרעיון להקים מוסד דומה בעירו צפרו. מפאס המשיך ר׳ זאב לעיר לעראייש שבצפון מרוקו והקים בה מוסד חינוך לתורה בשם הר-סיני. כך עשה בטנג׳ה, תיטואן ולעראייש, שבהן הקים מוסדות להרבצת תורה. אך בכך לא סגי: הוא חזר למכנאס, אסף את המורים של כל בתי־הספר (מלמדי דרדקי), היתווה להם סדרים ותוכניות לימוד חדשות והללו קיבלו את רעיונותיו בהתלהבות. הוא זימן אסיפה גדולה של סוחרים ובעלי מלאכה והקים עוד ישיבה של קובעי עתים לתורה, בשם ישיבת עץ חיים. לריש מתיבתא נבחר האדמו״ר ר׳ חיים בירדוגו זצ״ל. גם העיר צפרו הסמוכה לפאס, זכתה בישיבה משלה, ובה למדו תלמידי־חכמים עם הרב שלום אזולאי, שהגיע מפאס יחד עם הרב היילפערין.

הערת המחבר: אוצר המכתבים, ח״א, סי׳ ריח: שומעו של הגואל הזה הגיע עד העיר הגדולה טנג׳ה שבצפון, וגם שם הוא עשה רבות למען הציבור והיהודים; מ. לסקר, עמי 168 הרב הלפרין בחר במיוחד את העיר תיטואן וסביבותיה, משום שבעיר הזאת חב׳ אליאנס החלה להפיץ את החינוך הצרפתי החילוני בשנת 1862.ע"כ

הודות לנשי החיל של העיר צפרו, הוקם גם מוסד אם הבנים. נבחרה ועדה מיוחדת כדי לעבור מבית לבית, ולהשפיע על נשי הקהילה להימנות על החברה ולתמוך בכסף, כך שהחינוך בצפרו נעשה לדאגת כלל הקהילה והאימהות.

משימתו העיקרית של הרב היילפערין הייתה לייסד בתי־ספר עבריים מסורתיים שיחליפו את ה־חדרים הקיימים, כדי שיוכלו להתחרות בבתי־ספר של אליאנס שנפתחו בערי מרוקו סמוך לכניסת הצרפתים. דאגתו של ר׳ זאב לחינוך תורני לא נתנה לו מנוח. לשם כך הקים ועדים ברחבי המדינה שמטרתם, הגברת הדת, על ידי ״חברות מחזיקי הדת״ שהוקמו.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד עמ' 158-155

418 פְ־דִיקָא,כַּאי בָאנוּ אֵל־חְבָּאבּ.

רק בעת צרה נראים הקרובים. (הידידים)

בעת הצורן יוכר האוהב. (משלי חכמים א׳ 107)

ידיד נאמן יוכר בעת צרה. (קירקו, על היהדות)

419- חְבָאָבְנָא עְמְלוּ חְבָאב אוֹכְ׳רִין.

קרובינו עשו להם קרובים אחרים.

יחוס משפחתי

420 כְּל ווָאחְד בְ־פְעָאיילוּ, כָּא יִזְבְּד עלָא אַצְלוֹ.

 כּל אחד במעשיו מוכיח על יחוסיו.

כל אילן טוב נושא פרי טוב. (פלנט 1129, מובא בסוף ספר התשבי שא׳)

דברים יפים הם פרי השכל, ולא פרי יחוס משפחה. (א. אבן־עזרא)

כשאין לנו כבוד, אין לנו יותר משפחה. (ויקטורהוגו)

  עְמַר וַולד א־סבַע מָא יכּון דְ׳בַע. 421

כפיר אריות לא ייהפך לעולם לצבוע.

422 ווָאכָ׳א יִכְּבַר אַל־פוּל קּדּ אֵל־גֵרגָאע,

מָא יוּצַל־שי לְ־רְחְבַת אַ־זְ-רָאע.

גם אם הפול יהיה גדול כּאגוז

לא יגיע לשוק החיטה.

423 מְנָאיין דָאךּ אֵל־עְרְייק? מֵן דָאךּ תְרִייק!

מנין ענף זהי מאותו עץ!

424 אְלִי בְּזָ-א בְ־זְעְבָא, בְּזָא בְ־רָאבּוּז.

המבזה בקנה המפוח, מבזה המפוח עצמו.

הפוגם את עצמו פוגם את משפחתו עמו. (במדבר רבהכ״א)

425 פְ־אוּג׳הּ אְל־כְּתָאב, כָא יִתְבָאס אַ־לוּח.

לכבוד הכתב שעל הלוח, מנשקים הלוח.

426 אְ־ד׳רְבּ אְל־כְּלבּ, אוֹ וּוקְרוּ פְ־אוּגְ׳הְּ מוּלָאהּ.

הכּה הכּלב, וכבדהו בזכות בעליו.

כבד את הכלב למען אדוניו. (פתגמים של יהודי בבל)

האוהב אותי אוהב גם את כלבי. (זה לעומת זה)

כבד את הכלב למען בעליו. (משלי ערב)

געור במשרת, אך כבד את אדוניו.(voltaire)

המכבד אותי יכבד גם את הכלב שלי. (פתגם צרפתי)

428 קדמא ענדך,הווא אלי תסווא.

כמה שיש לך, כך הערך שלך.

429 אַש יִצְלָאחְ־לְךּ אִיְסם גְ׳דוּדְךּ,

אִידָא מָא כְ׳לּליתי איסְם ל־אוּלָאדְךּ.

מה יועיל לך שם אבותיך,

אם לא השארת שם לבניך.

אך שוא תתהלל בכבוד בית אבין, אם לא יוכלו

התהלל בך יוצאי חלציך. (משלי יהושע פרק מ^,)

 השמות הגדולים מורידים במקום להעלות, אלה

שאינם יודעים לשאת אותם. (פתגם צרפתי)

אינני יודע מי היה סבי, אני מעוניין הרבה יותר

לדעת מי יהיה נכדי. (אברהם לינקולן)

430 אִיסםְ גְ׳דוּדְךְּ, מָא יִחְמַּר כְ׳דוּדְךְּ.

בשם אבותיך, לא יאדימו לחייך.

יחוס אבות בלבד, לא ימלא צפחתך. (פתגם איטלקי)

בשם מכובד אי אפשר לקנות בשר. (פתגם צרפתי)

מי שאין לו יחס עצמו, לא יועילנו יחס אביו ואמו.

(בן המלך והנזיר, הקדמת המעתיק)

431 קֵּד מָא יִסְווָא אִיסמְךּ, הוּוָא אֵלִּי תְסְווָא.

כמה ששמך שווה, כך אתה שווה.

שלח את דמך האציל לשוק וראה מה יביא לך. (תומס פולר)

פחד על שמך, כי הוא ילווך מאלפי אוצרות חכמה.

(ספר בן־סירא השלם עמי רעד^,)

432 אְלָּאהּ יִנְעֵל נָאכְּר חְסְבוֹ.

ארור המתנכר למוצאו.

הפוגם את עצמו, פוגם משפחתו עמו. (במדבר רבה בא׳ ג׳)

433 מָא כָּא יִנְכְּר אַצְלוֹ, ג'יִר אְל־בְּג'ל.

רק הפרד מתנכר למוצאו.

שום אדם לא יכובד על-ידי הזולת, אם קרוביו, עצמו

ובשרו יבוזו לו. (פלאוטוס)

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983

מיישב הפסקים על פי העיון הפלפול והסברא

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

רבי אליעזר, העיז מכח עיונו שחנן אותו בורא עולם לפסוק ולחלוק בהלכה גם מכח סברא ופלפול תלמודי, כן ראינו בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת:

מיום שגלינו מארצנו….. ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין: ומורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל כפי פקחות השכל והסברא, ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול. (בעלי התום׳ עם׳ 396).

וכך גם בביהמ״ד של הרא״ש נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון.

על זה הוא אומר:

״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם של הגאונים ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ס…. אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים (פסקיהרא״ש סנהדרין פ״ד סי׳ וי).

כך גם רואים בדברי רבינו בבאר מים חיים צז ע״ב דוחה סברת מהריק״ש לומר שאפשר להוציא ממון מספק ספיקא בד״ה:

והשתא ניחא נמי דתמיה על מהריק״ש דגברא רבא כוותיה… הרי נסתלקה תמיהתי על מהריק״ש, אם אלו הדברים יצאו מפי קדוש, ומה שיש לבאר עוד יישוב ספקי הרב בש״ע, בכל הנך דוכתי דשייכי בהאי דינא אליבא דמהריק״ש, עיין לקמן במה שפירשתי אני.

האך אמנם ״אין נושאין פנים בתורה לרב״ שלבי מהסם בפירוש זה, דאיכא למידק עליה סובא, וא׳ לציון הוא בעיקר דין זה, דסבירא להו דסמכינן ״אספק ספיקא לאפוקי ממונא״ שאיני מסכים בו, ואף על פי שרבים וגדולים נמשכו אחר סברא זו, הלא המה: מהריב״ל ומהרש״ך והב״ש והג״ת ומהריק״ש על פי דרך זה שכתבתי, מכל מקום ״לבי לא כן ידמה״ וידעתי שבפרט זה יש בו מקום פלפול עצום בהרבה סוגיות בש״ס ובדברי הפוסקים, ויצטרך נגר ובר נגר למפריקנהו, אך מפני שאין הפנאי מסכים מפני ביטול בית המדרש, אמרתי אשנה פרק זה בדרך קצרה ואשיב על דבריהם ממקור שבאו….

[שם בדף י׳ עמודה ד׳. הביא דברי הפוסק אשר הקשה והשאיר את קושייתו בצ״ע. ר״ת: בצריך עיש

הרב עונה לו שם:

אני אומר שצ״ע לצ״ע שלו עיי״ש.

ולפני שרבינו מקשה, קודם כל מבאר הדק היטב כוונת המפרש שעליו רוצה להקשות, ואחרי שהוא מקשה עליו נדחק גם ליישב את דבריו, ראה לקמן בספר זה בפרק ל״ג, ג, אחרי שמביא את דברי הפרי חדש ומבארו, הוא אומר:

אך קשה על דבריו בין לתירוץ הראשון, בין לתירוץ השני. דלתירוץ הראשון קשה כמה קושיות חדא וכו' וכן'.

ואחרי שמנה כמה קושיות מנסה הרב לתרץ בשפה של כבוד לחכמי ישראל קודמיו, אומר שם (בסעיף ד):

וכי היכי דלא נשוייה להרב [פרי חדש] חס וחלילה טועה בדבר משנה ״מצטרכינן למשכוני״ וכר דסבירא ליהו לתוספות וכו' עיי״ש.

כוונת רבינו לומר:

וכדי שלא נעשה את הרב פרי חדש בעל ספר מים חיים כטועה ח״ו בדברים מפורשים שכתובים שם בגמרא, על כן צריכים אנו ״למשכן ולשעבד עצמנו״ לתרץ דבריו על מה שאמר דסבירא ליהו לתוספות וכו' עיי״ש.

רבינו היה מושיע ומגן ומתרץ דברי הראשונים: לפי כללי ההלכה, כך משמע בתשובותיו, למי שמעיז לחלוק על הראשונים הוא אומר:

מכל מקום מי יוכל להכריע בין ההרים גדולים מכל שכן ח״ו לדבר נגדם!

וקשה לי הרבה להאמין שיצאו הדברים מפיו, ראם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם וכר, ואם באנו לסמוך על סברות לבנו לחלוק על דברי הראשונים ח״ו שנשתכחה תורה מישראל ונעשית לס״ס רבוא תורות ח״ו, אלא שאין לנו אלא להעמיד דברי הראשונים לשהיה לבם פתוח כפתחו של אולם, שכך חובתנו, וכך יפה לנו.

״ואע״פ שבמקום שהרב בש״ע והרב בהג״ה חולקים קי״ל כש״ע, מ״מ כשהרב בהג״ה מביא דבריו בסתם יש לנו לסמוך עליו זה יעיד שהוא ז״ל סבור שדינו מוסכם ושוה ושלם בינו לבין הרב בש״ע״ וכו'.

פירושיו למסכתות הנלמדות בישיבות

ר' אליעזר היה מרעיש הארץ בתורה, דבריו שקולים בפלס, דייקן גדול ויורד לשורש הדברים, מקשה על כל אות ואות כמחרוזת של פנינים ופושטן כאגרת ומעמידן על בוריין. ובפרט בדיבורי הש״ס הקשים ומפרשיו. לזה כתב חידושים עמוקים על הרבה מסכתות הש״ס ובפרט המסכתות הנלמדות בישיבות שדרכן על הרוב לומדים את המשא ומתן התלמודי. בהם הרב חודר לעומק פשט הגמרא בעיון עמוק ובחכמה רבה, ולא פוסח על שום דבור קשה של רש״י או של רבותינו בעלי התוספות, בזה הורה לתלמידיו ותלמידי תלמידיו קו יחודי ודרך לימוד מעמיק להוציא לאור כוונת חכמי התלמוד לאמיתה של תורה. כך גם מעיד החיד״א בהקדמתו לספרי רבינו:

שם נקבצו אצלו המרץ בעלי תריסין חריפי דפומבדית, רבים שתו מימיו הנאמנים, והיו לאנשים אשלי רברבי ״עיני העדה״.

והאיכא סהדי זקני רבני מערב מעידין בגודלו, ידרכוץ קסת גבורים ״מעידין מן המכירין.

רבינו עם חכמי מראכש

בפסקיו הראה את כוחו וגבורתו ועוצם חוכמתו לוחם מלחמתה של תורה עם חכמי ופוסקי דורו, ובמיוחד נגד חכמי מראכש הנחשבים לגדולי המעיינים במשא ומתן התלמודי אשר מקרנם לא יחת (ראה לקמן ״חכמת א״י ובבל״ בפרק ט״ו עמ׳ קפ״ט).

במלחמת תורתו איתם הוא אומר להם:

באמת אתמהה שגיבובי דברים קא חזינא הכא, והרי זה כמי שטענו בחטים והודה לו בשעורים, ומפני שכת״ר אוהבי כו'…

אני אומר שכת״ר אינם קונים את הנייר ולא את הדיו, אבל בחינם הוא בא להם, ועל זה כתבו מה שמצאו בפתיחת קולמוסים.

והייתי רוצה שיהיה הויכוח בינינו ״בסוגיות הש״ס והפוסקים״ ונקבל שכר שנינו על הכתב והמכתב, אבל בדברים הללו אין בהם כי אם ביטול הזמן,

וסוף דבר את ״והב בסופה״.

ובפסק אחר שם בעמוד קט הוא אומר:

ואיני יודע היאך עושים עצמם כאילו ח״ו אינם רואים, והימה עיניהם פתוחות.

דמה עינין ההוא דהסמ״ע להא דהכא, וזה מבואר בפסקי הראשונים!

אבל כמדומה לי, שתלמידים בורים ישבו לפניהם, והם גרמו, וכבר הזהירה תורה שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו.

ובהמשך אותו הפסק, הוא מוכיח את בעלי הפסק על שחזרו על טעותם פעמיים:

ואני אומר, אי לאו דמסתפינא דקפדי, הוה אמינא להו, וממהדורי מילי ששגגה זו נכתבה יותר משתי פעמים, והיה מן הראוי מי ששגג פעם אחת היה מתבייש עליה, אבל הם חוזרים ושונים אותה פעם אחר פעם, ולא זו היא המידה, אפילו למי שאמר דברי אמת אין לו לחזור ולכותבו אפילו פעם שניה

(ראה גם לעיל בכותבת ״פסקים על פי סוגיות הש״ס).

חסד ואמת-רבי אליעזר די אבילה זלה"ה, בן אחותו של אור החיים הקדוש-2007 -92-90

ניכר הדבר כי נעשית ההסכמה הזאת נגד המלשינים והמוסרים שנמצאו אז בתוך הקהל שהוסיפו לגרום הפסדות והטלות על ראשי העדה ועשיריה בעת רעה ההיא של שלטון בוּ בְכִּיר, ולכן התעוררו אז מהיגי הקהל ההם עם רב העדה רבי סעדיה אבן דנאן החתום ראשון, לייסר קשה על ידי הנגיד את המלשינים, ועם זה נתנו בידו של הנגיד יפוי כוח לתת כל מה שידרש ממנו הטלות ומסים מבלי שידרשו ממנו דין וחשבון.

לא טוב ממצבם אז, היה כמעט גם מצבם אחרי כן תחת המושל החדש מולאי אַרשיד, אם כי לא יזכיר דבר מזה כותב הקורות רבי שמואל אבן דנאן הנזכר, הוא מולאי ארשיד, הראה אמנם בימים הראשונים למלכותו, פנים שוחקות להיהודים, ויראה את סבלנותו ואי קנאתו להדת, כמו שזכרנו. התארח מולאי ארשיד מיד בבואו לפאס בבית איש יהודי, אצל ממונה העדה יהודה מנסאנו, וכן כאשר הכניע את המושל האידלאיי שישב בהנוף שאווייא ויגרש כלה את כל שבט הברברים תושבי הארץ, הרשה ליהודים שם לקחת אתם את רכושם והונם ויתן להם מקום לשבת בפאס ובערים אחרות. ובישרתו זאת שהראה מולאי ארשיד לראשונה התנחמו אז גם יהודי סאלי וסביבותיה, ששם משל עד כה מושל עריץ ואכזר אמיר גיילאן, אשר הציק להם עד מאד, וגזר להשמיד להרוג ולאבד, לולא שוחד בהיקפים רבים היו שנלחצו לעזוב את הארץ וללכת בגולה, אך בעת כבש מולאי ארשיד את סאלי, ברח אמיר גיילאן לטאנג'יר, ואז האמינו יהודי סאלי כי יוטב מצבם כי היו, אומרים שמולאי ארשיד אוהב ישראל למאד.

אמנם לא כן היה, וכעבור זמן מועט שנה מולאי ארשיד את טעמו ויהפך לאויב נורא להם, ולפי הנראה כי אמונת שבתאי צבי שהחזיקו בה אז הרוב הגדול מיהודי מרוקו במסירות נלהבת ואשר משכה אחריה גם ריב מפלגות, הוסיפה להיות בעוכרם להבאיש את ריחם בעיני מולאי ארשיד. נפלא הדבר באמת, כי פה בארץ שחוקה כזאת במרוקו מצאה לה התנועה השבתאית אז מעריצים רבים, בה בעת שצרות תכופות צפו על ראשם.

בשנות תכ"ב  תכ"ט שרר רעב וכפן בערים רבות במרוקו, ומסים וארנוניות הוטלו אז מטעם מולאי ארשיד מפני המלחמות הרבות שהרבה ללחום במושלים קטנים.  ובכל זאת הרבו יהודי מרוקו להתעניין בתנועה השבתאית וכמעט קט נהפכו כלם לשבתאים לולא שנמצאו אז בעלי צורה אחרים אשר לחמו נגדה ויעצרו בעד התפשטותה. בראש הלוחמים עמד כנודע רבי יעקב ששפורטאש, שמאירופה מכון שבתו שלח מכתבים ואגרות להפר עצת השבתאים.

הערת המחבר: כן ראיתי באגרת כתב יד ששלח רבי מסעוד אתאזי רב סאלי לרבי חסאן אדארוקי במכנאס על אודות חכם אחד שמו רבי יהודה בעבאלו בן הדיין המצויין רבי מסעוד בעבאלו ממתא אספי " אשר נהפך עליו הזמן ושבעה נפשו ממי הזדונים בשני הרעב שש הנה היו…ועם היות שהיו רוב הקהל יצ"ו דחוקים ביותר מחמת מסים וארנוניות ".

האגרת הזאת נכתבה בשנת תכ"ט – 1669, ובאגרת אחרת עוד מהנזכר בשנת תל"א כי " אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה…אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו שנים שלשה גרגירים בראש אמיר הלא מצער הם " משתי האגרות אלה נבין מדוע בשנת תכ"ט היו רבים מיהודי מכנאס ופאס וכו'.. יושבים בסאלי כנזכר לפנינו, שזה היה מפני הרעב, שבסאלי היה המצב טוב מיתר הערים, כמובן האגרת השנית שכתב "אשר אמרנו בסאלי נחיה" . גם יציאתו של רבי יעקב ששפורטאש מקודם, היה מפני הרעב. עי' ציצת נובל דף ז"ך. עד כאן

ולימינו עזרו ביותר שני הרבנים רבי אהרן הסבעוני, בעיר סאלי ורבי דניאל טולידאנו השני במכנאס, ומקנאי השבתאים היו החכם רבי יעקב בן סעדון בסאלי והנגיד מימון מאימראן ממכנאס והאיש שלמה אבוטבול במראכיש, זולת אלה השפיע אחר כך גם האיש אברהם קרדוזו מטריפולי באגרותיו כנודע. ולפי השערתנו נראה כי עוד השפיעו להתפשטות התנועה הזאת במרוקו, שני רבנים מארץ ישראל שנמצאו בעת ההיא בסאלי ובמכנאס והם, רבי אלישע אשכנזי אביו של נתן העזתי ורבי חייא דיין. שני הרבנים האלה שבאו בתור "שד"רים" מארץ ישראל התיישבו בסאלי ואחר כל במכנאס. וירביצו תורה ולהם היה חשיבות גדולה בעיני חכמי מרוקו, וקורב הדבר כי היו שניהם מבעלי האמונה השבתאית ועל ידי השפעתם נגררו רבים אחריה שמה.

על פי חליפת המכתבים של רבי יעקב ששפורטאש הנזכר אפשר עד כמה התרחב חוג השבתאיות בין יהודי מרוקו אז, בשנת תכ"ז התכוננו בכל המערב כמעט, בפאס, סמראכש, תיטואן, סאלי, מכנאס, תאדלא וסביבותיה פלטי חבל שאווייא תפילאלת וגריס לבטל ט' באב ולקובעו יום משתה ושמחה, וקצתם ביטלוהו בפועל ואף כשנודע להם אחר כך דבר המרת הדת של שבתאי צבי נשארו במקומות רבים מחזיקים באמונתם זאת. מהם שהחרימו למי שאינו אוכל ושותה בט' באב. בשנת תכ"ט החלה התנועה להתרופף, ובפאס הכריחו הרבנים בגזירת נחש להקהל לצום. ולקהל המגורשים מזאווייא שהביא מולאי ארשיד ויושבים בפאס, שכל כך התעקשו להחזיק בשבתאיותם ולבטל הצומות. אותם הביאו חכמי פאס בכח הרתוק ויכריחום לשוב מרעתם, וכיהודי פאס כן עשו גם יהודי תיטואן, מכנאס, ואלקצר. להיות על משמרת הצומות, ואך במראכש ותאדלא היו רבים שלא רצו לצום. ובסאלי נחלקו הקהל לארבע כתות.

הכת האחת שבראשה עמדו רבי אהרן הסבעוני ורבי דניאל טולידאנו ממכנאס שנמצא אז הוא ורבים מאנשי עירו בסאלי, התענו כל הצומות בפרהסיא מבלי להביט על כרוז החרם שהכריז החכם יעקב בן סעדון בפומבי נגדם.

הכת השנית של החכם ההוא יעקב והנגיד מימון מאימראן ממכנאס שנמצאו אז בסאלי, עשו יום טוב בט' באב ויביאו משוררים לא יהודים לשורר להם בכלי שיר ובמנענעים. הכת השלישית היו מתענין בצנעא, והכת הרביעית האנשים אשר לא ידעו מה להחליט וכשרק נקראו על ידי השבתאים סעדו אתם מפני הבושה ויאכלו ויחוגו כמהם.

בזמן ההוא גזר שר העיר תאדלא בפקודת מולאי ארשיד גזירות קשות על היהודים שם, הוא סגר את כל בתי הכנסיות ויתיר להם להתפלל בעשרה בביתם גם צוה לא ינעלו מנעלים כי אם ללכת יחפים. את היהודים הפליטים שנשארו בחבל שאווייא ובכפרים, גירש לתאדלא ומאין להם שם בעיר ההיא בתים לשבת נשארו גולים ומטולטלים באהלים וחרבות.

ויהיו שם במצוק ובמצור,  גם במראכש גזר הנציב על כל בתי הכנסיות להחריבם וגם הכביד עליהם מסים רבים. בכל זאת החזיקו יהודי הערים ההם בתקותם השבתאית משך זמן מה עוד אחרי שהשבתאי האדוק יעקב בן סעדון ממכנאס התחרט כבר עוד משנת ת"ל 1670.

נר המערב-תולדות ישראל במרוקו-יעקב משה טולידאנו- תשמ"ט-1989 –עמ' קס-קסג

פרק שני

מסורת השיר העברית ׳שרשרת השיר׳

ציונים היסטוריים

השירה היהודית, התפתחותה ההיסטורית, מטלותיה, קשריה וזיקותיה לאופני הביטוי האחרים של ההגות, מקומה במסגרת המורשת התרבותית היהודית — כל אלה יהיו נושא הדיון בפרק זה. כבר עמדנו על התפקיד והמקום המרכזיים הניתנים למסורת במסגרת היצירה הפיוטית, גם ביררנו את המנגנונים, ש׳זיכרון קבוצי׳ זה נזקק להם. עלינו לקבוע עתה את תחומיה, לעמוד על ממדיה, להעלות בקצרה את האיפיונים העיקריים המייחדים אותה, זרמיה העיקריים והשלבים הקובעים בתולדותיה בנות אלפי השנים; כל זאת, כדי להבין את קשריה ומקומה ביצירה הפיוטית של סופרי מרוקו והחוב שחבים לה סופרים אלה.

שורשיה של מסורת השירה היהודית נעוצים בימי המקרא. מסורת זו מפכה לאחר חורבן הבית, הגלות והפזורה בתקופת התלמוד ולאחריה ועד למאות הי׳ והי״א, בספרות המדרש והאגדה, ההלכה ובעיקר באסכולת הפיוט הארץ־ישראלי; היא נמשכת בחיבורים בעלי אופי פילוסופי, תחילה במזרח ואחר כך במערב המוסלמי, עד גלות ספרד.

עם פריחת המיסטיקה וספרות קבלת האר״י בבתי־המדרש שבצפת ובטבריה פורץ האי־רציונאלי ליצירה הפיוטית העברית. תקופה זו היא כל כולה — ויותר מכל תקופה אחרת — בסימן כובד הגלות. היהדות אימצה לעצמה אז מגמה של התכנסות בתוך עצמה, פרישה והתבודדות. מגמה זו מאפיינת היטב את התורה הקבלית אודות הצמצום.

שירה זו היא בעלת מגמתיות אידיאליסטית חריפה, וככזאת היא מעניקה מקום מועדף לרעיונות, לעיונים ולהתבוננויות ׳בהתעלמה מלקחי הטבע ושתיקותיו׳. היא ממוקדת כולה באידיאליזם סובייקטיבי, ברוחניות מוחלטת, היונקת דרך קבע ממעיינות ההגות היהודית. היא גם צופנת בחובה פרדוכס: מצבים מוחשיים מקבלים בה עיצוב אידיאלי נעלה, או נבחנים בה במישור הרעיוני — בדרך של הפשטה דוקטרינארית פילוסופית (תיאולוגית או פילוסופית־תיאולוגית), מיסטית, הלכתית או ליטורגית — והאידיאליזם עצמו ניזון מצדו מצרכים חומריים, המעוגנים בחיי היום־יום.

אין צריך לומר, שהתחומים המרחביים והזמניים הם משוערים, ושהחיבורים שהוגדרו על פי תשתיותיהם הדוקטרינאריות או האידיאולוגיות אינם נחלתם הבלעדית של מרחב גיאוגראפי מסויים או תקופה מוגדרת (ההגות היהודית היא אוניברסאלית); כל תקופה מקבלת מקודמתה ומעבירה לזו שתבוא אחריה — באופן שיימצאו באחרונה, יורשתן של כל קודמותיה, כל הסגנונות השונים; בכל מקום שתימצא היא תהיה חדורה בכל זרמי היצירה הרוחנית, שיש להם זיקות לעולם הפיוט ולשאר אופני ההבעה של ההגות והמחשבה (ספרות המקרא, הלכה, מדרש, קבלה וכו'). זאת ועוד, יש להבחין בכל תקופה ובכל זרם בין רגעי פריחה לבין רגעי שקיעה וניוון. יש גם להבחין בין היצירה הפיוטית של ארצות המזרח וספרד לבין יצירת מדינות אשכנז. מן הראשונה בוקע ליריזם, והיא אישית יותר באופייה; באחרונה לעומת זאת גוברים קולות הכלל והקהילה, והיא קשובה יותר לנפש כלל־ישראל, שהיא משמשת כנושא דברו. דומה שההבדל נעוץ בשוני מקורות ההשפעה: לפיוט הארץ־ישראלי נודעה השפעה על קהילות אשכנז, והן הקצו לו מקום נרחב במחזוריהן, בעוד שבקהילות ספרד והמזרח נטו חיבה יתירה לשירת האסכולה הספרדית, שהושפעה מן השירה הערבית. ההתפתחות באשר לתכליות השירה חלה גם במישור הכרונולוגי: במסגרת הפיוט הארץ־ישראלי היא כללית, לאומית, ובספרד היא נעשית יותר ויותר אישית. היצירה השירית באשר היא משקפת את חיי הרוח, מהווה צומת ונקודת מפגש בין הכלל ליחיד, גישתה אוניברסלית והדגשיה הומניסטיים.

1. 1. השירה המקראית

שירת המקרא חדרה אל ליבותיהם של יוצרים וציבור קוראים כאחד במרוקו, בכל התקופות והזמנים. אפשר להדגים תופעה זו היטב בעזרת שיר כמעט בלתי ידוע, של מחבר עלום־שם, ששולב בתפילות שבת ׳בשלח׳ ושמיני לפסח. קטע זה מושר בבתי־כנסת ספרדיים בודדים כהקדמה לשירת הים. לפי מיטב ידיעתנו, מצוי קטע זה בשני חיבורים בלבד: במחזור לחג הפסח, על־פי מנהג קהילות אחדות במערב המוסלמי, ובקובץ פיוטים המיועד לשימוש בקהילות המזרח. המחבר מביע בפשטות טבעית ובלתי־אמצעית, שלא נעדר ממנה שמץ של תמימות, את הדחף לשורר כגדולים בגיבורי המקרא ולהידמות להם בלהט ובדבקות הנרגשת של מזמוריהם:

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת מֹשֶׁה  /  שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה  /  אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת מִרְיָם  /  עַל שְׂפַת הַיָּם  /  וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יְהוֹשֻׁעַ  /  בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ  /  אָז יָשִׁיר יְהוֹשֻׁעַ  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת דְּבוֹרָה  /  בְּהַר תָּבוֹרָה  /  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת חַנָּה  /  עִם בַּעְלָהּ אֶלְקָנָה  /  וַתָּשַׁר חַנָּה  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת דָּוִד  /  מִזְמוֹרִים יַצְמִיד  /  וַיְדַבֵּר דָּוִד  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת שְׁלֹמֹה  /  בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ  /  שִׁיר הַשִּׁירִים  /  אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה

אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל  /  בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל  /  אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל  /  אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה

מחבר הקטע שואל במידת־מה של חופש מן המקרא ומן המדרש. לפי המדרש, חיברו בני־ישראל במשך קורותיהם סידרה בת תשע שירות. לראשונה שוררו במצרים עצמה, בלילה שהוכרז על חירותם מעול פרעה ובא הקץ על שעבודם; השנייה — היא השירה ששרו על ים־סוף; השלישית – שירת הבאר^, בעת מסעותיהם במדבר; הרביעית — שירת האזינו; החמישית — השירה ששורר יהושע אחרי נצחונו על חמשת מלכי האמורי; השישית — שירת הגיבורים, שאמרו דבורה וברק בן־אבינֹעם לאחר מפלת יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא; השביעית — מזמור שיר הודיה, שנשא דוד, ׳אשר דבר לה׳ ביום הציל ה׳ אותו מכף אויביו ומיד שאול׳; את השמינית שורר שלמה ביום חג חנוכת הבית; התשיעית — תפילת יהושפט ערב המערכה עם בני עמון ומואב; השירה העשירית — המרוממת והנרגשת שבכולן — תהיה זו שישירו בני־ישראל ביום בוא המשיח, בהגיע שעת הגאולה הסופית.

לאור שיר זה, שדנו בו בקיצור נמרץ, כבר אפשר לעמוד על קשרי השירה עם המדרש ועם חומרי המסורת. ואם כי אין זו עדיין מגמת דברינו, יש בניתוח השיר משום גילוי טפח מן הקושי שבבירור הדברים. על כך עמד במלים אחדות דורם, כשאמר: ׳הקושי במיון השירה העברית מקורו בעובדה שלתכניה קדימה על הצורה…׳

השירות והמזמורים, שהוזכרו בשיר האנונימי שהובא לעיל ושנכתב לצרכים ליטורגיים המעלים את זכר יציאת מצרים, אינם אלא מדגם שנלקח מתוך בית־הגנזים העצום של השירה המקראית. נמצאים בו שירי משוררים רבים אחרים, המיית לב נביאים, שירות ומזמורים, שירי הלל מחורזים, שירים בעלי אופי דידאקטי ומשלים, בתי־שיר שאננים, המשולבים בדברי פרוזה, הנאמרים תוך פשטות וכובד־ראש. יש שהדברים משוחררים מדרישות סגנון השיר, ויש שהם נשמעים לכורח המקצב והתבנית עד כדי ביטול הגבולות, המפרידים בין שני אופני הבעה אלה — הפרוזה והשירה. במסגרת ספרות המקרא, יותר מאשר בכל ספרות אחרת, מאבדת ההבחנה בין שירה ופרוזה מחומרתה ומהגדרתה המקובלת. שירה ׳מפוזרת׳ זו היא מפגש של כל הסוגים והסגנונות: התעלות לשירית ותיאורים אפיים, מאורעות דרמאטיים ותמונות פאסטוראליות, קינות, שירי מוסר־השכל וכיוצא בזה. הנבואה מהווה סוג בפני עצמו, ׳הנעלה והאלוהית שבסוגים׳, וכן המזמורים המכונסים בספר תהלים, המושרים והמנוגנים על־פי נעימות המיוחדות לכך.

השירה המקראית מילאה תפקיד מרכזי בעיצובו האינטלקטואלי של המשכיל היהודי במרוקו במסגרת החינוך המסורתי בחדר ובישיבה, כלומר בפיתוח הרגישות של כל יהודי, שילדותו עברה עליו בדקלום טקסטים ושירתם בטעמים, בקצבים ובנעימות, שהקלו מאוד על הזכירה ואיפשרו להעלות מן הזיכרון קטעים שלמים ולעשותם חלק מיצירות ספרותיות מאוחרות יותר. הסופרים במרוקו, כאחיהם מושכי־עט־סופר שבשאר תפוצות הגולה, שאבו את מיטב השראתם מאוצרות השירה המקראית. הם עשו שימוש בדגמים ובטכניקות קומפוזיציה שונים בכל הנושאים והסוגים: הימנונים, מזמורים, שירי הודיה, קינות ותוכחות, תפילות יחיד מכל סוג שהוא, שירי געגועים, שירי מוסר־השכל, משלים, שירות היסטוריות, שירים דידאקטיים וכדומה. יצירותיהם משופעות בדגמים על־פי דגמי המקרא, בתבניות לשון, באליטרציות ובחריזה אסונאנטית, בפזמונים ובאקרוסטיכונים.

מטבע הדברים התרחקו משוררי מרוקו מן הנורמות המקראיות, שכן מקורות ההשראה התרבו, ההגות היהודית התעשרה, ואילו בצורות השיר ובטכניקות הכתיבה חלו שינויים והתפתחויות הודות לירושה של אסכולת הפיוט הארץ־ישראלי ובעיקר הודות למשוררי ספרד (אנדלוסיה), שהיו שכניהם בזמן ובמרחב ואשר אליהם חשו מידה רבה של קרבה אתנית ולשונית.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד- עמ'32-28

שערי רצון….

אלי שפר….

בספר "שערי רצון" מביא אותנו המחבר אל מחוזות ילדותו ואגב כך נפרש לעיני הקורא עולמם של הילדים היהודים במרוקו, חוויותיהם, משחקיהם וההתמודדות שלהם בימי שלווה ובימי פוגרום.

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

בספר "שערי רצון" מספר המחבר מזווית ראייה של ילד על הקשיים שהיו נחלת היהודים שביקשו לעלות לישראל, על הסלקציה שקרעה משפחות , על שיטת פיצול משפחות ועל היציאה החשאית של יהודים רבים בספינות מעפילים כנגד הסכנות בים והחשש מפני השילטונות.

בחלקו השני של הספר מספר המחבר ביד רגישה ואוהבת על חוויותיו של תלמיד עולה חדש במעברה ובשיכון העולים, על מכשולים שעמדו לו בדרך ועל הקשיים בהם התמודדו הוריו , כמו עולים רבים אחרים, אשר השאירו חותם מכריע בתור חלוצים בנגב.

המחבר מעיד על עצמו כי בזכות הרבה כַּפִיוֹת של אהבה לה זכה בבית יכלו לצמוח בו תעצומות נפש של נכונות להתמודד בעקשנות ובהתמדה כדי להגשים לו בארץ חלום ושמכל התלאות אשר היו במסע הארוך הזה נותר בו רק טעם של מתיקות ושביעות רצון, ושבשום מקום אחר בעולם לא יכול היה להתגשם.

היום האחרון ללימודים.

אהבנו במיוחד את היום האחרון ללימודים. הסתדרנו ליד שער בית הספר, תלינו את התיקים  מלפנים ותופפנו עליהם בסרגלים ובמה שבא ליד.

שַׂמֵח תַּלמיד, שמח תלמיד

הגיע החופש לתמיד

שלום, שלום ולא להתראות

למבחן, להכתבה ולמחברות

מחוץ לבית הספר נשתולל

נָשִׁיר, נִשְׁבֹּר וְנִתְהוֹלֵל.

זה לא היה שיר שנכתב מראש וכל תלמיד יכול היה להוסיף שורה משלו. היו שהוסיפו הצעה לצאת דרך החלונות ובהזדמנות זו גם לשבור את השמשות והיו שהגזימו והציעו להתנקם במורה הקשוח ושנכתוב עליו משהו בלוח….

כן… גיבורים בדיבורים…. ורק מחוץ לכותלי בית הספר…. במציאות זה היה שונה בתכלית . היתה משמעת, היתה תלבושת אחידה, היתה יראת כבוד כלפי המורים אך גם יראה מפני עונשים. התלמידים חיכו בכיתה לתחילת כל שיעור ועמדו דום עם כניסת המורה . כדי להגיע אל שולחן המורה הכל יכול, הכל יודע היה צורך "לעלות" אליו , כלומר לעלות על בימה שהיתה לאורך כל הלוח ובקצה הבימה עמד שולחן המורה.

לבימה היה תפקיד נוסף והוא לגרום לתלמיד פיק ברכיים. תלמיד הוזמן אל הבימה בדרך כלל כדי לדקלם בעל פה את "הדיקלום היומי". היו הרבה כאלה, כמו למשל המשלים של לה-פונט״ן, או תקצירים לכל יחידת לימוד שהודפסו במיוחד לכך בספרי הלימוד, על מנת שנוכל לדקלם אותם בכיתה. כיוון שלא ידעת מתי תוזמן אל הלוח היית חייב להתכונן לכל שיעור, שאם לא כן היית צפוי לגערה הגונה, אם לא למעלה מזה. היו מקרים, אמנם חריגים, שהמורה נזקק לסרגל הארוך ששימש בדרך כלל כדי להצביע על הלוח או המפה, אלא שהפעם כדי להשאיר סימנים אדומים על קצות האצבעות של התלמיד שהדיקלום נעתק בפיו או שכלל לא טרח להתכונן. אסור היה לך לשכוח את כל הקטעים שלמדת בעל פה כי היה מבחן בסוף כל חודש ולא ידעת על איזה קטע תיבחן. עוד אספר לכם על מפגש מביך שהיה לי בעינ״ן זה.

שלא תהיינה אי-הבנות, אהבנו ללכת לבית הספר, אהבנו ללמוד, כל אחד לפי יכולתו, אהבנו את החצר בהפסקות ובמיוחד את מתקני הספורט כמו עמודי המתח שעליהם התנדנדנו, את הקורה להליכה בשיווי משקל, וסתם לרוץ ללא מטרה ולהשמיע מצהלות ילדים.

בהפסקה חילקו לנו כוס שוקו חם למי שרצה. הכוס הזאת החזיקה אותנו עד השעה 12.00 .

 בהפסקת הצהריים שנמשכה כשעה ורבע נהגנו ללכת הביתה לאכול ולשוב להמשך הלימודים עד השעה ארבע אחר הצהר״ם. אבל….

לפעמים ויתרנו על ארוחת הצהר״ם רק כדי לצפות בקרב האבנים הגורלי שיכריע למי שייכת החלקה החקלאית שנראתה תמיד ירוקה והפרידה בין בית הספר היהודי לבין בית הספר המוסלמי. התקריות של ידוי אבנים היו בין התלמידים הבוגרים משני בתי הספר, בעוד אנחנו הצעירים יותר שימשנו את תפקיד הקהל המעודד . שמחנו במיוחד כאשר "כוחותינו" הניסו את "האויב" והשתלטו על שטח המריבה. בסופו של יום , היתה החלקה החקלאית זרועה באבנים, למגינת ליבו של בעל החלקה.

חוויות כתלמיד בבית ספר "אליאנס"

בבית הספר שלי למדו רק בנים. מעבר לחומה עמד בית הספר לבנות ולמרות היותו סמוך לבית ספרנו ולמרות שאחותי למדה בו, מעולם רגלי לא דרכה בו. בניין בית הספר "אליאנס" לבנים היה בנין ארוך, כל פתחי הכיתות פנו אל חצר גדולה. היציאה מן הכיתה היתה אל פרוזדור ארוך שחיבר בין כל הכיתות ושלוש מדרגות הפרידו בין הפרוזדור לבין מגרש המסדרים.

בכל בוקר עמדתי עם חברי לכיתה, כמו שאר הכיתות, בטורים ובזוגות. המסדרים גרמו לתלמידים להזדרז לפני נעילת שערי בית הספר. מי שאיחר נאלץ להמתין בפרוזדור בית הספר לבירור. לא יודע כיצד טיפלו בהם, כי מעולם לא איחרתי לבית הספר. לאחר מספר הודעות המנהל, צעדו התלמידים עם תיק בית הספר על הגב, לפי התור אל כיתותיהם. מיד לאחר בדיקת נוכחות התפנתה המורה לבדוק בהתאם לצורך את התלבושת האחידה שהייתה אמורה להיות נקייה ומגוהצת, או את הציפורניים או ניקיון הראש. נהגנו להניח את כפות הידיים על השולחן ולכופף מעט את הראש על מנת שהמורה תוכל להגביה קבוצת שיערות באמצעות עיפרון ארוך. לאחר שנרשמו שלוש הערות לתלמיד הוא נאלץ להביא את הוריו. תכיפות הבדיקות הלכה ופחתה ככל שעלינו כיתה.

הפרוזדור היה גם המקום בו חיסנו אותנו בכתף השמאלית, חיסון שהשאיר סימן על כתפי עד היום הזה. כל הכיתה נעמדה בשורה וכל אחד ניגש בתורו לקבלת החיסון. יותר משכאבה הדקירה הצחיקו אותנו עיוותי הפנים של חברים לכיתה לפני הדקירה ולאחריה. החיסון נתן אותותיו, חלק נעדרו יום או יומיים. ואני? כלום אפשר להעלות על הדעת שאעדר מלימודים? לא רציתי להפסיד לימודים, כי גם ככה הפסדתי מספיק ימי לימוד.

הסיבה להיעדרותי מבית הספר למספר ימים נבעה ממחלה שנקראת אבעבועות רוח. בהתחלה הופיעו על שתי רגלימעין כתמים קטנים אדומים ושטוחים ולאחר מכן בלטו מעל פני העור. הכתמים הפכו לשלפוחיות מלאות בנחל שקוף שהופך בהדרגה למוגלתי. בשלב זה ההורים לא שלחו אותי לבית הספר מחשש שאדביק ילדים אחרים. בשלב האחרון השלפוחיות מתכסות בגלד ומתחילות להתייבש עד אשר נעלמות. שלב זה היה הכי קשה עבורי כיוון שהבגד נדבק לפצעים וגובר הרצון לגרד. בימים כאלה ההורים לקחו אותי למרפאה כדי שימרחו לאורך שתי רגלי שיכבה עבה של משחה צהובה כדי לזרז את התייבשות הפצעים. הצטרכתי לשכב מספר ימים כשלצידי ספרי הלימוד שהיו אז החבר הטוב ביותר שלי.

לפעמים שמעתי נשים ערביות שבאו לתפור בגד אצל אמא בבית . הן הסבבירו לאמא כ׳ הפצעים הן תולדה של השפעת ה״ג'נון" כלומר הרוחות ויש לעשות משהו להגנת הילד. כעבור כשעה חזרה ערביה אחת אלינו לאחר שהלכה לשוק בו מציעים לכל דכפין צמחי רפואה לצד קמיעות. הערביה שבה עם שקית מלאה בצמחים ששימשו לקטורת והבטיחה שהדבר ירגיע את הרוחות. הערביה הבעירה את הצמחים בתוך כלי והקטורת הדיפה ריח והרבה עשן. הערביה מילמלה משהו לג'נון בשעה שאמא מילמלה תפילה לאליהו הנביא. מיד לאחר שיצאו מן החדר מיהרתי לפתוח את החלון , לפחות שאוכל לנשום.

אבא נהג לבוא בזמן העבודה לבקר אותי ולספר לי סיפור כדי להשכיח ממני את הכאב. אלה היו סיפורים שמוסר השכל היה חבוי בהם. כך למשל:

• בוא ואספר לך הפעם סיפור אמיתי על ערמומי שפגש פיקח ….

לא אלאה אתכם בסיפור אלא רק אומר שאבא רצה להזהיר אותי מפני איש ערמומי , שהוא בעל תככים וחורש מזימות . לעומת זה, הפיקח יודע להתחמק מתכסיסי הערמומי משום שהפיקח עיניו פקוחות וחדות. אולם, וכאן בא האווווולם הגדול , שאהב אבא להשמיע כדי למשוך תשומת לב, אולם האדם החכם עולה על הפיקח. והוסיף לטעון:

• אתה עוד תפגוש בחייך את החכם ואליו תדבק וממנו תלמד. יש אפילו אימרה האומרת – 'הפיקח מצליח לצאת ממצבים קשים, שחכם יודע לא להיכנס אליהם".

אבא הושיט את ידו בעדינות אל ידי שניסתה להתגנב מתחת לסדין לגירוד קל, איחל לי רפואה שלמה והותיר אותי עם מחשבות שהשכיחו ממני את הכאבים לזמן מה.

מיד לאחר שיצא , חשבתי לעצמי – למה לא להיות גם פיקח וגם חכם? ומה רע להיות פיקח שאינו חושש לנסות דברים בעוד שהחכם חושש לנסותם. ביום שלמחרת , לפני שאבא התחיל בסיפור חדש אמרתי לו מה אני חושב על הפיקח והחכם ואבא ענה לי :

• דע לך , בחכם תמצא את הפיקחות ואילו בפיקח לא תמיד תמצא את החוכמה. זה ההבדל !

פתיחה לבקשות

הפיוטים בחלק השני של מעמד הבקשות נושאים אופי קבלי, והם חוברו ע״י המקובלים־פיטנים שחיו בצפת במחצית השניה של המאה ה־16.

הפיוט ״דודי ירד לגנו״: הפיוט נכתב ע״י ר׳ חיים כהן מצפת שפעל גם בארם ־ צובא (חלב שבסוריה). הוא היה תלמידו של ר׳ חיים ויטאל (שהיה יורשו הרוחני וממשיך דרכו של האר״י הקדוש שעמד בראש חכמי הקבלה של צפת). הפיוט נושא אופי קבלי, בן 27 בתים, מתחרז בצלעותיו עם אקרוסתיכון אלפא־ביתי בראשי בתיו. שני הבתים האחרונים נושאים את שם המחבר. הפיוט כתוב בצורת דו־שיח בין ה׳ לכנסת ישראל ונותן ביטוי עמוק לרגשות הלאומיים. בפיוט יש שפע של ביטויים המעידים על האהבה המיוחדת והגעגועים שיש בין עם ישראל ־ הבת ובין אביהם שבשמים שהוא ה״דוד״:

הערת המחבר:        לא חסרים פיוטים בעלי אופי קבלי, ״דודי ירד לגנו״ הוא אחד הבולטים שבהם. כדוגמא נוספת אפשר לציין את הפיוט שכתב ר׳ דוד חסין ״משכיל שיר הידידות״. ״בתהילה לדוד״ דף י״א, א׳ הוא כותב בהקדמתו ״פיוט מפואר יסדתיו על עשר ספירות״.

"דודי ירד לגנו לרעות בגנים

להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק פתחי לי תמתי

שערי ציון אשר אהבתי"

הפיוט ממצה את הרעיון המרכזי של "תיקון חצות" כפי שרצו ויזמו המקובלים. בו פנייה ל"דודי" הקב"ה לגאול את עם ישראל מיסורי הגלות:

"זר טמא היכל קדשי…

בעלונו אדונים-זרים זולתך"

העם רוצה בהחשת הגאולה:

"נא חיש גואלנו אדון הנפלאות

יבנה ציון ויכנס נדחי עמי

מארבע כנפות אל בית חמדתי"

האל, אליו פונה העם, עונה בחיוב ובתשובתו הוא מזכיר את העתיד המזהיר של עם ישראל:

"דעי כי אחישנה עת רצון

ותשאבי מים חיים בששון

כי בנייך אגאל עני ואביון

תשכח ימיני אם אשכחך"

2. 2. הפיוט ״ידיד נפש׳׳: הפיוט נכתב ע"י ר׳ אליעזר אזכרי(מתלמידי האר"י הקדוש) שחי בצפת במאה ה־16. גם פיוט זה בעל מסר קבלי. פיוט בן 4 בתים בני 3 שורות בכל בית, 2 שורות ראשונות בכל בית מתחרזות. השורות האחרונות בכל בית מתחרזות זו עם זו. בפיוט קיים אקרוסתיכון בשם ה׳.

הערת המחבר: ר׳ אליעזר אזכרי היה תלמיד חכם מובהק, איש קבלה וחכמת הנסתר. הוא הקים סביבו חבורת מקובלים ״חברה קדושה״ שתכליתה להביא את עם ישראל לידי חזרה בתשובה. בספרו ״ספר חרדים״ ניכרת אהבתו העזה לא״י.

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן. מְשׁוךְ עַבְדְךָ אֶל רְצונֶךָ.

יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמו אַיָּל. יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ.

יֶעֱרַב לו יְדִידותֶיךָ מִנּופֶת צוּף וְכָל טָעַם:

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעולָם. נַפְשִׁי חולַת אַהֲבָתֶךָ.

אָנָא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בְּהַרְאות לָהּ נועַם זִיוֶךָ.

אָז תִּתְחַזֵק וְתִתְרַפֵּא. וְהָיְתָה לָהּ שִׁפְחַת עולָם:

וָתִיק יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ. וְחוּסָה נָא עַל בֵּן אוהֲבָךְ.

כִּי זֶה כַּמָּה נִכְסוף נִכְסַפְתִּי לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶךָ.

אָנָּא אֵלִי מַחְמַד לִבִּי. חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם:

הִגָּלֶה נָא וּפְרוס חֲבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלומֶךָ.

תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבודֶךָ. נָגִילָה וְנִשמְחָה בָּךְ.

מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מועֵד וְחָנֵּנִי כִּימֵי עולָם:

הפיוט כולל רגשות עזים וכיסופים כלפי ה׳ שהפיטן מכנהו ״ידיד נפש, אב הרחמן. הדור, נאה, זיו העולם, אלי, ותיק, חמדת לבי, חביב, אהוב״. עשר לשונות של פניה לה׳ ב־ 12 שורות של הפיוט. ישנם בפיוט יחסים בין הדובר ־ המשורר ־ המדבר בשמו עם ישראל ולבין האל המתואר כאהוב.

הפיוט כולל מובאה מקראית ״אל נא רפא נא לה׳״ ומובאה מחז״ל ״ירוץ כמו איל״ הפתיחה של ״שירת הבקשות״ דוקא בפיוטים ״דודי ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ מעידה על רצון העורכים כי נאה יותר, אם סדרת הבקשות לה׳ תפתח בפיוטים קבליים. למדים מכאן עד כמה השפיעה הקבלה על הפיוט ובמיוחד על זה של יהודי מרוקו. הדבר ניכר כמובן בעצם שילוב הפיוטים שכתבו ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ אליעזר אזכרי, האר״י הקדוש ועוד.

הדבר צריך להיות מובן מאליו, כי הרעיון ב״שירת הבקשות״ מקורו בצפת הקבליסטית. צירופם של שני פיוטים אלה מתאים ומשתלב בכיוון התוכני הכללי של הפיוטים ב״שיר ידידות״. אחוז ניכר מהפיוטים ב״שירת הבקשות״ בעלי מסר של גלות וגאולה וכיסופים לארץ־ישראל.

הפיוטים ״שחר אבקשך״ ו״כי לו נאה״ מושמעים ע״י חלק מהחבורות לפני ״דודי ירד לגנו״. לעתים הם מועברים לסוף הבקשות (לפני דברי התורה שנושא הרב).

קטע התפילה ־ ״ח׳ חננו לן קוינו…״: גם כאן בלקט פסוקים אלה ממזמורי תהילים ומפרקי שיר השירים רואים את הכיוון הכללי של העורכים־שיבוץ פסוקים של נחמה לעם ושל גאולה עתידית ״וכבוד ה׳ עלייך זרח כן אנוכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו״.

קדיש: שוב הקדיש בסיומו של חלק הפתיחה לבקשות נותן את המסגרת לחלק כולו.

עד כאן ראינו כי חלקים א׳־ב׳ משמשים כחלק הקבוע בכל שבת, חלק בעל אופי דתי ־ פיוטים של נחמה וגאולה לעם כולו, לכל הקהילות שבתפוצות. על רקע זה קל להבין את מעמדה של הקבלה במרוקו ואת מידת היחס להם זכו המקובלים מצפת ומא״י.

המסר המרכזי של המקובלים שדיבר על גאולה ועל פעמי משיח ענה על הצורך הדחוף של יהודי מרוקו לשרוד בתנאים הקשים של הגלות ולהמתין בקוצר רוח לפעמי הגואל.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'45-42

באותה תקופה כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים מלאים עם מאוריטניה – מדינה שלגביה היתה קיימת במרוקו רגישות מיוחדת בשל משבר הסהרה. ישראל הבהירה אז מיד כי היחסים עם מאוריטניה לעולם לא יבואו על חשבון הקשרים עם מרוקו. אף על פי כן, מרוקו הבהירה שהעיתוי לביקור ברק בחודש אוקטובר אינו נוח לה.

במחצית דצמבר 1999 בדקה ישראל שוב אפשרות לביקור ברק ברבאט. ראש הממשלה סיים אז סיבוב נוסף של שיחות שלום עם סוריה, בחסות הנשיא קלינטון. ישראל קיוותה שעצם קיום השיחות עם דמשק יביא לפריצת דרך גם ביחסים עם מרוקו. משרד הקישור הישראלי ברבאט בחן אפשרות שמטוסו של ברק ינחת בבירה המרוקנית בדרכו חזרה לישראל. אולם מרוקו השיבה כי בשל צום הרמדאן, המלך לא יוכל להיפגש עם ברק באותו מועד.

במקום זאת נמסרה ההזמנה לשר החוץ דוד לוי לערוך ביקור רשמי ברבאט. היותו של לוי ממוצא מרוקני הקלה מאוד על המלך הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינערבית. ההזמנה נמסרה ללוי על ידי ראש משרד הקישור המרוקני בישראל, טלאל ג׳ופראני. מיד לאחר קבלת ההזמנה יצא המנכ״ל המנוסה של משרד החוץ, איתן בנצור, לרבאט כדי להכין את ארבעת ימי הביקור. בנצור ביקר כבר ברבאט ב־1995, בתוקף תפקידו כמתאם הפעילות הישראלית ב״פרויקט ברצלונה״ לשיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון. ביולי 1999 נמנה בנצור גם עם חברי המשלחת הישראלית שנכחה בהלווייתו של המלך חסן ה־11.

על פי התוכנית שסוכמה, נקבעה ללוי פגישה אחת עם המלך מוחמד ה־VI פגישה עם ראש הממשלה וכן שתי שיחות עבודה וארוחת ערב חגיגית במעונו של שר החוץ, מוחמר בנעאיסה. כמחווה של רצון טוב אורגן ללוי גם ״ביקור שורשים״ בבית שבו נולד ברבאט.

ערב ביקורו של שר החוץ הגיע לרבאט ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס. הוא סיפר למלך על הקשיים במשא ומתן עם ישראל והפציר במלך לשוחח על כך עם לוי, בתקווה שישראל תגמיש את עמדותיה.

לקראת ביקורו של שר החוץ עברו על גדי גולן, ראש משרד הקישור הישראלי ברבאט, כמה רגעי מתח מובנים. מטעמי ביטחון נבדקו בקפדנות כל דברי הדואר שנשלחו לנציגות הישראלית. בין החבילות היתה אחת, שמתוכה נשמע תקתוק שעון. מיד פונה משרד הנציגות מיושביו ולמקום הוזמנו מומחי נפץ מרוקנים. הוברר שהחבילה הכילה שעון קיר שנשלח במתנה לשר החוץ מטעם חברה מסחרית מרוקנית, שנציגה ביקר לא מכבר בישראל.

שר החוץ יצא לרבאט במטוס מיוחד, ב־12 בינואר 2000, ונתקבל שם בכל הגינונים המקובלים בביקורים רשמיים. לוי בא למרוקו בלווית אשתו וארבעה מבניו. שר החוץ נתקבל בנמל התעופה של רבאט על ידי עמיתו המרוקני, מוחמר בנעאיסה, ועל ידי יועץ המלך אנדרה אזולאי ומנהיג הקהילה היהודית הקטנה במרוקו, סרז׳ ברדוגו. לוי ובני פמלייתו שוכנו במלון ההארחה הרשמי בטמארה, ליד רבאט. לאחר שיחת הכנה עם אזולאי נועד לוי בו ביום עם המלך. היתה זו פגישתו הראשונה של מוחמר ה־VI עם שר ישראלי, מאז ירש את כיסאו של אביו ביולי 1999. שיחתו של המלך עם שר החוץ היתה חמימה מאוד ונמשכה כשעתיים. לוי כינה את מוחמר ה־VI ״מלך של שלום״. הוא דיווח למלך על הסיבוב השלישי בשיחות השלום עם סוריה ועל התעקשותה של דמשק על נסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן עד שפת ים כינרת ממש, למרות שקו גבול זה חרג מהגבול הבינלאומי בין שתי המדינות.

לעומת תיאור זה של המשא ומתן עם סוריה, פרסם השבועון המרוקני בשפה הצרפתית "מרוק הבדו", שהנשיא חאפז אסר הסכים לנסיגה ישראלית עד למרחק של 10 מטרים משפת ים כינרת – דבר החופף את הגבול הבינלאומי ומשאיר את כל האגם בריבונות ישראלית. כן דיווח השבועון המרוקני שאסר הסכים להקמת מערך התראה ברמת הגולן, כדי להפיג את חששותיה של ישראל מפני התקפת פתע סורית.

כפי שניתן היה לצפות, בייחוד לנוכח ביקורו המוקדם של מחמוד עבאס ברבאט, המלך היה מעוניין דווקא בנושא הפלשתיני והוא עודד את לוי להמשיך במשא ומתן עם יאסר ערפאת. כמי שעומד בראש ״ועדת ירושלים״ שליד ארגון המדינות המוסלמיות, מוחמר ה־VI דיבר על פתרון שישמור על מעמדה של הרשות הפלשתינית בחלקה המזרחי של העיר. לוי הסביר למלך את הקושי הישראלי בניהול שיחות מקבילות עם סוריה והפלשתינים.

נושא ירושלים עלה כמעט תמיד במגעיו של המלך עם אישים ישראלים וגורמי חוץ. כך למשל, במאי 2007, בעקבות ידיעות על חפירות ארכיאולוגיות ברחבת הכותל המערבי ולאחר שפורסם על תוכניות לבניית אלפי יחידות דיור חדשות, הזהיר מוחמר ה-VI מפני ההשפעות השליליות שיהיו למהלכים הללו על תהליך השלום הישראלי־ערבי. באיגרות לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ובאיגרות דומות לראשי האיחוד האירופי, במאי 2007, כתב המלך כי התוכניות הישראליות לבניית יחידות דיור נוספות באזור ירושלים יביאו ל״ניתוק סופי״ בין ירושלים לבין העורף הפלשתיני שלה. המלך האיץ בגורמים אלה להתערב ולשכנע את ממשלת ישראל, כי צעדים מעין אלה אינם משרתים את מטרות השלום באזור ובעולם. ביחס לקיפאון בשיחות השלום בין ישראל לפלשתינים, המלך מוחמר ה-VI הזהיר כי הצעדים המתוכננים על ידי ישראל יסכלו כל מאמץ לחידוש תהליך השלום.

במישור היחסים הדו־צדדיים, ביקש לוי מעמיתו המרוקני להעלות את דרג הייצוג הדיפלומטי בין שתי המדינות ״יותר מאשר משרדי קישור ופחות מאשר שגרירויות״. לוי חזר גם על הצעה קודמת של שמעון פרס לפתוח קו תעופה ישיר בין שתי המדינות. אולם בהיעדר התקדמות ממשית בנושא הפלשתיני, מרוקו לא היתה מוכנה עדיין להיענות לבקשות אלו. גם נושא מאוריטניה עלה בשיחות. לוי הבהיר לבן שיחו כי יחסי ישראל עם מדינה אפריקנית זו לא יבואו לעולם על חשבון הקשרים ההיסטוריים עם מרוקו.

לוי שוחח עם שר החוץ המרוקני גם על הרחבת הקשרים הכלכליים, הטכנולוגיים והחקלאיים בין שתי המדינות. משלחת של אנשי עסקים מרוקנים ביקרה בישראל בדצמבר 1999, והיא שבה לרבאט עם תקוות גדולות להרחבת הקשרים בין שתי המדינות. בהתאם לכך, הסכימו לוי ובנעאיסה על הקמת ועדות משותפות לקידום הקשרים בין שתי המדינות בתחומי החקלאות, הבריאות, החינוך הטכנולוגי והכלכלה. מנכ״ל משרד החוץ, איתן בנצור, ועמיתו המרוקני נתמנו לתאם את פעולותיהן של הוועדות המשותפות. בשיחה פרטית עם בנצור ביקש אנדרה אזולאי כי ישראל תארגן גם קורס מיוחד לניהול בתי חולים.

לפני שובו לישראל, ערך לוי ביקור מרגש בבית שבו נולד לפני 63 שנים ב״מלאח״(הגטו) של רבאט. המקום המה אנשים. ניכר היה ביהודי מרוקו שהיו גאים על כך ש״אחד משלהם״ הגיע למעמד כה רם בממשלת ישראל. רעייתו של לוי, רחל, ביקרה בעיר הולדתה אל־סווירה (מוגאדור).

אולם למרות האווירה החמימה והשיחות החיוביות, שיתוף הפעולה הישראלי־ מרוקני עלה חיש מהר על שרטון. ביוזמתו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, התכנסה בקמפ דיוויד ועידת שלום ישראלית־פלשתינית, לבחינת אפשרויות להסדר בגדה המערבית וברצועת עזה. ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וכן הנשיא קלינטון הגישו ליאסר ערפאת הצעות מרחיקות לכת, כולל בעניין ירושלים. אולם ראש הרשות הפלשתינית לא היה אז בשל להסדר, והוועידה נכשלה.

הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-שמואל שגב-תשס"ח-2008 – עמ'22-20

הסכם ורסאי ב-1919 ביטל את הסכם אלג׳יג׳ירםס

 העורך של השבועון המלוכני שיצא לאור בקזבלנקה בשם La Voix Français פרסם בגליונו ב-11 באפריל 1931 מאמר בו נטען, כי הסכם ורסאיי בשנת 1919 ביטל את ההסכם של.Algeciras

פיתוחה של קזבלנקה והנמל

בנייתו של נמל קזבלנקה היה פרויקט שבוצע על ידי המושל הצרפתי הראשון של מרוקו המרשל ליוטי, החל בשנת 1912. תחילה במימון פרטי, ביולי 1914 היו למושל העיר מעל 70 מיליון פראנקים כמלוה ראשון, והתאפשרה עבודה בקצב מהיר. הנמל היה בגודל של נמל אוראן, ו-70 אחוז מהמסחר של מרוקו התנהל בעיר זו. פוספאטים: שהתגלו במרוקו ב-1919 זכו ליצוא בכמויות גדולות. היצוא הראשון דרך נמל קזבלנקה היה בשנת 1922, חמש שנים לאחר מכן, הגיע הייצור למיליון טון ומעלה, וב-1930 הגיע לשיא. בשנים הבאות חלה ירידה. ובפרוץ מלחמת העולם השניה היתה שוב עלייה ביצור וביצוא, שהכניסה סכומים גדולים לכל המעורבים ביצוא דרך נמל קזבלנקה. אחד המוצרים שעברו דרך נמל קזבלנקה היה יצוא דגים. וב-1936 היתה קזבלנקה הנמל הרביעי באימפריה של צרפת בכמות הדיג שהנמל יצא. חל תהליך של תיעוש העיר, ומחצית מכלל הפעילות הכלכלית, וענפי התעשיה והמסחר במרוקו, התרכזה בקזבלנקה. פירסומה של קזבלנקה כעיר תעשיה ושיש בה עבודה בשפע, הביא אליה המוני מהגרים, רובם פרולטרים מהכפרים ומערים אחרות. אלה היוו איום לבטחונה של העיר. הדרך כפי שבוצעה לפני השנים של מלחמת העולם השניה היתה ״טיהור״ העיר, כשהכוונה, שהמונים גורשו ממנה, ורבים אחרים הועלו על אוניות גירוש. קזבלנקה הפכה לנמל השלישי בחשיבותו בעולם, והשביעי בגודלו בכל הנמלים של צרפת. ב-1936 היבוא שעבר דרך הנמל הגיע ל-706 אלף טון, והיצוא למיליון ו-847 אלף טון, כולל פוספאטים.

עליה במספר התושבים

בשנים 1836-1834 חיו בקזבלנקה 700 תושבים, ובשנים 1867-1866 ששת אלפים. בשנת 1897 מספר התושבים 25 אלף מהם שלושת אלפים יהודים, ו-6000 אירופאים. בשנת 1911 גרו בקזבלנקה כ-9 אלפים אירופאים, 8000 יהודים, מוסלמים 30 אלף. ס״ה 47 אלף תושבים. ב-1917 חיו בה כ-75 אלף תושבים מהם 28 אלף אירופאים ו-47 אלף ילידים. ב-1918 מספר התושבים הגיע ל-92 אלף, מהם 37 אלף אירופאים. ב-1936 נימנו בה כרבע מיליון נפש, מהם 146 אלף מוסלמים, 72 אלף אירופאים 28 אלף יהודים. עשרים שנה לאחר מכן סיים המרשל ליוטי הנציב הצרפתי הראשון במרוקו, את בניית הנמל שהוא הנמל הראשון במרוקו, הבטוח בכל מזג אויר. כפר הדייגים הפך לעיר של בנקים, חברות ביטוח, וחברות ספנות. נבנתה שכונה אלגנטית, והיתה הרגשה שניתן ליצור הרמוניה בין המסורת המאורית והשליטה הצרפתית. אחרי מלחמת העולם השניה, קזבלנקה הפכה לנמל הגדול ביותר במגרב. גדולה יותר מהנמלים באוראן ובתוניס. מספר התושבים עלה פי שלושים ממספרם ב-1906, והגידול הוא כחמישים אלף בשנה. קזבלנקה היא הלב והרוח של צרפת במרוקו. היה קיים שיתוף פעולה בין הבנקאים והסוחרים הצרפתים המקומיים ובין הבירוקרטיה המקומית. השקעות של צרפתים מושקעות בעיר והרווחים מגיעים החוצה.

תיאורה של קזבלנקה ע׳׳י תיירים וסופרים בשנות ה-20 של המאה הכ׳

צרפת גאה על קזבלנקה בהיותה העיר שהיא יצרה וביססה, זו עיר לפי דגם אמריקאי. לפני כעשר שנים לא היה כאן ולא כלום, ועתה עיר פורחת. אבל למעשה נמלה כנמל עיקרי של מרוקו, הוא הגרוע לעומת נמלים אחרים במרוקו. אין איש המצדיק את הקמתה, העיר צמחה מהחולות. משעה לשעה היא צומחת מעיירה מוסלמית קטנה חסרת חשיבות על הריסות מבצר פורטוגלי ששמה נשכח, לעיר הבירה האמיתית של מרוקו. אוכלוסיתה מונה עתה מעל מאה אלף תושבים. הנשים הולכות כשפניהן מכוסות ברעלות, ואין איש יודע אם הן יפות או לא, צעירות או זקנות. הילדים מהם מתרוצצים ברחובות, אחרים שוכבים על הארץ, מהם ישנים על המדרכות.

מצויים שם גם יהודים ויהודיות שהם נפרדים מהמאורים והנוצרים, אף שהושפעו על ידי אלפי שנים של מסורת משותפת. הגברים לבושים בלבוש אירופאי-כובעים וחליפות אירופאיות. אין להם את השלוה של המוסלמים, ולא האוירה היציבה והפעילה של הצרפתים. פניה של יהודיה זקנה האוחזת בארגז של מצרכים, מעידה על הטרגדיה של בני עמה, שהם זכרונות של אירועים חשוכים. אין לה פנים של אירופאית, ולא לגמרי פנים של אשה מזרחית. על פניה אגדה של חיה נרדפת עם נשמה, במשך דורות עיניים אלה ראו אירועים של יאוש. אנשים אלו גאים, למרות זאת צנועים. אין להם בית עלי אדמות, הם היו נודדים וגורלם שיהיו נודדים לעד.

ליד שער מראכש מקום שהאדמה הכפרית והעיר נפגשים, תחת החומות של צ׳אר אלבידא – העיר המאורית, עוד ניתן לראות כמה יסודות אופיניים של הכפר. אני רואה לפני את השער הפתוח שדרכו עוברות צעקות של ילדי המוסלמים, וכן חמורים קטנים. כל הנוצרים דומים, והיהודים מחליפים צורה. האסלאם מטביע חותמו על כל פניו של מאמין. מחוץ לחומה, יהודים בעלי אף כמו גמלים. האף הפינאנסי והפה מלא שיניים שבורות, הם יושבים כשהם מחכים לצרכן. מהו הדבר שמושך את תשומת לבי? אנשים עניים מצויים בכל מקום, וכובסות נמצאות בכל העולם. התשובה – כי אנשים אלה אינם חיים בהווה ולא בעתיד, אלא בעבר. הם עבדי הזמן של מאות שנות דיכוי. המאורי נושא אתו גאוה טבעית, לכושי יש בעל חיים משלו, אבל בפניהם של היהודים אין גאוה, יש משהו של יאוש. הם באים מהכפרים לעיר. מצויות יהודיות שמבריזות שהן מוכנות לשאת כדי מים על כתפיהן, ואחרות המושחות את פניהן וצובעות באדום את שפתותיהן. אדם שנעמד לידי רוצה למסור לי מידע: ׳קרוב למקום זה שאתה עומד מצוי רובע הזונות ואין זה מקום מכובד בלילה׳.

על מעמד היהודים: צרפתי מקומי אמר למחבר – לפני שאנחנו באנו היו כמה תקנות: א. ליהודי אסור להסתכל על פניו של הערבי. ב. על היהודי לרדת מחמורו אם מוסלם בא לקראתו. ג. בהליכה ברחוב עליו לתת למוסלם זכות קדימה. ד. להשאיר זרוע אחת בלתי מכוסה.

ב־1923 יצא לאור ספרו של פרופסור באוניברסיטאות של קמברידג וליברפול, חבר הפרלמנט הבריטי סיר Martin Conway שכתב על ארץ ישראל ועל מרוקו. בתיאור מסעו הוא מזכיר את קזבלנקה. במעבר של יום מליסבון הפליג לקזבלנקה ב-14 בינואר 1923, ומציין את ההתקדמות תחת החסות של צרפת. עתה נמסר לו כי הנמל הורחב, וגם אניות המפליגות באוקינוס יכולות לעגון שם. לפני עשר שנים בלבד קזבלנקה היתה עיר מאורית קטנה מהעיר פאס, ובלתי אירופאית כמראכש. עתה ברחובותיה רואים גמלים, חמורים, מכוניות ואופניים. בצד אחד של הרחוב קפה צרפתי, בצד השני מצוי פונדוק מוקף קיר לעוברי אורח, המזכירים את אלה שבמארסי. שווקים ובהם חנויות זעירות שנמצאות בדרכים במזרח, ממרוקו עד סמרקנד. אירופה המודרנית ואסלאם עתיק מחוברים. העיר מעוררת תמיהה והיא מכניסת אורחים, בה השמש יוקדת. קזבלנקה הצרפתית היא עיר של ניסיון למבקר המתעניין בארכיטקטורה. נסללו מחדש רחובות בסגנון המאפיין את הסגנון בצרפת. בבריכות של קזבלנקה רק הגוף השחור של השוחים העיד מי אינו צרפתי.

היהודים המבוססים גרים באזור המגורים של הצרפתים

 לפני שנת 1912 העיר המרוקאית היתה מחולקת לשני חלקים: הרובע המוסלמי והיהודי, הנקרא מלאח. לאחר הכיבוש הצרפתי, האירופאים גרו בדרך כלל במקומות בהם הותר גם ליהודים לגור, לרכוש קרקעות ולבנות בתים. אף שאין נתון סטטיסטי, המגמה של הדור הצעיר היתה לגור באזור האירופאי של העיר, מחוץ למלאח. בקזבלנקה רוב העיר חדשה, והיהודים גרים גם מחוץ למלאה, לצדם של הצרפתים ואירופאים אחרים. ליהודי בן המעמד העליון או הבינוני מבחינה כלכלית, היתה לו אפשרות בדרך כלל לרכוש את ביתו, או לשכור דירה ברובע החדש של העיר.

הכיבוש של מרוקו ע״י צרפת יצר אפשרויות כלכליות. צרפת סללה כבישים, מסילות לרכבת, נמלי ים ושדות תעופה. עודדה חקלאות מודרנית, תעשיה, כוח לחשמל, רשתות השקיה ומכרות. יחד עם ההתקדמות התעשייתית, הונהגו תנאים סוציאליים לעובדים, לפי הדגם בצרפת.

המשבר העולמי ב-1929 פגע גם בקזבלנקה. התוצרת החקלאית ירדה בגלל פגעי טבע: שנות בצורת בדרום מרוקו, ועודף גשמים בצפון ובמזרחה של מרוקו, שפגעו בגידולים. בגלל עודף אוכלוסיה בכפרים, היתה הגירה מהכפרים לערים, וביניהן לקזבלנקה. הדבר התבטא במספרים: בשנת 1931 חיו בקזבלנקה כ־115 אלף תושבים. וחמש שנים לאחר מכן מעל 184 אלף. כלומר, גידול של כ-57 אחוזים. מוסלמים ויהודים היגרו לקזבלנקה כדי למצא פרנסה. אבל המהגרים שרובם חסרי מקצוע, התקשו למצוא עבודה בתעשיה המתוחכמת. בשנים 1937-1935 היה משבר כלכלי במרוקו בגלל בצורת, והוא השפיע על הכלכלה בכל צפון אפריקה. הדבר גרם לנדידה של שבטים רעבים לעבר קזבלנקה, והתגלו מעל מאה בני אדם שחלו במחלת הטיפוס בקזבלנקה. החובות של סוחרים, שלא היה סיכוי לפרעונם, כוסו על ידי קרן פדרלית שנוסדה בדצמבר 1930. באוגוסט 1932 ביקש משרד החקלאות ביטול החובות בסכום של 126 מיליון פראנקים. בסוף שנה זו דרשו המתיישבים ביטול חובות בסכום גבוה יותר. שלטונות החסות סירבו להעניק מתנה בגובה הנקוב הנ״ל.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 32-29

משה בן יצחק די אבילה

מתושבי ונכבדי מכנאס. מטיף ועסקן מפורסם. בעבר ר״ח בן עטר ובני ביתו בשנת תס״ה דרך עירו, עכבהו אצלו וספק לו כל צרכיו במשך שנתים וחצי. אחדים מפסקי הדין שלו נדפסו בס׳ משפטים ישרים, קרקוי תרנ״א, ומדדושיו הובאו בס׳ אזן שמואל. נלב״ע לפני ש' ה״א תפ״ה.

אברהם אבינון

מגדולי רבני שאראי בושנא. גדל בבית הרב מוהר״מ פירירה שהיה ר״מ ואב״ד בטראב׳ניק ואח״כ בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בחברון. מלא את מקום רבו כ״ו שנה, ובעברו לעיר הבירה שאראי לכהן פאר ברבנות השאיר את אבא מארי תחתיו. בשנת תרנ״ט עלה לבקור ממושך באה״ק. חשב להשתקע בירושלים אולם בני ויחידי עדתו בחו"ל לא הסכימו. חזר לשאראיו וישב שם על כסא הרבנות עד יום מותו. נלב״ע כ״ו שבט תרס״ג.

דוד בן מאיר אבישר

יליד חברון, כ״ח חשון תרמ״ח. ראשית חנוכו קבל מאביו ז"ל, שהיה ת״ת צנוע, ותמים עם אלהים ואנשים. אח״כ למד בישיבות, והרבה להגות בכתבי הקודש. בהיותו לבר מצוה דרש ברבים בנוכחותו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני, בע״ס ״שדי חמד״ שאז בא להתישב בחברון. שנות רבנותו של הגאון הנ״ל היו לברכה לכל תושבי העיר, בפרט לדור הצעיד אשר שאף להשתלם בחכמה ודעת. מחבתו הרבה לשוחרי תורה, שם עינו הפקוחה על שלשה אברכים עניים, ויכנס בשם כולל רב אד״א. הם למדו זמן מה גם אצל רבנים אשכנזים ומתוך מגע עמהם דברו בשפה העברית. בעת ההיא נשבה רוח חדשה בעיר האבות. בני המשפחות המיוחסות מני, חסון, קמחי, וכו', נסעו להשתלם לירושלים, למקוה ישראל, לביירוט ולקושטא, ויציאתם את העיר עשתה רשם. נדידה שיטתית זו של צעירי חברון עודדה את חברת כי״ח לפתוח בית מדרש לרבנים בעיר הנ״ז, תחת השגחתו של הרב מדיני.

ואולם חו״ר האשכנזים ראו ביסודו של המפעל נזק לעניניהם החיוניים, ויצרו דעת קהל כנגדו. בעקב זה נשללה האפשרות לממושו. קנאותם הדתית הנפרזה של רבני חברון האשכנזים, נגד הצעירים ושאיפותיהם בערה בהם כאש אוכלה. בהגיע השמועה על מות הרצל, החליטו צעירי חברון לקרא את העם לבכי ולמספד, בבית הכנסת הגדול המיוחס לאברהם אבינו. לשם כך היתה דרושה הסכמת הרב מדיני. בקשר עם זה פנה אליו ד. אבישר ויחד עם הסכמתו קבל גם הבטחה מפורשת, להיות נוכח באזכרה, ולומר מצדו מלים אחדות לכבוד המת הגדול. לכאורה היה זה נצחון מעודד — נצחון האור על החושך, והתלהבות הצעירים עברה גבול. בהודע הדבר לרבני האשכנזים מהרו להקים רעש והמולה, רגזו ויניעו ראשם, ולפתע היתה העיר כמרקחה. כתוצאה מהמבוכה אשר התעוררה בצבור הופרע הסדר, והאזכרה הפומבית נדחתה.

בו ביום התכנסו הצעירים הדואבים במחבואים, בבית אשר שמש לפנים בית מרזח, ובמהשך, לאתר שסתמו את הארובות שבו, לבל תשורם עין זר, הדליקו נרות סביב לתמונת הרצל, והקריאו ביראה ורעד מיצירותיו. ההספד החשאי הזה גגמר באסף תרומות לטובת הקרן הקימת, וכן ביסוד אגודה של דוברי וכותבי עברית, אשר רכזה תתת דגלה את כל צעירי הדור ההוא. בשנת תרס״ו, נסע דוד הצעיר ירושלימה, בכונה מראש להשתלם בבית המדרש למורים של חברת העזרה. עם הכנסו למוסד הנ״ל היתה רוח אחרת עמו, ויפתחו לעיניו אפקים חדשים. תנועת העלית של חלוצי העבודה הראשונים לארץ, חברי הפועל הצעיר ופועלי ציון, השפיעה במדה מרובה על חניכי ביהמ״ד הנ״ל. מאז נמשך אחר תעודותיה והשקפותיה של מפלגת פועלי ציון.

גורם חשוב לכך היה הסופד י״ח ברנר, שהתהלך כאח ורע עם התלמידים המבוגרים. מתוך משאו ומתנו עמם, נתן עינו בג׳ צעירים ספרדים שבלטו בבית המדרש הנ״ל, והם: שמי, בורלא, ואבישר. שלשה אלה נסו אז למשוך בעט סופרים, ודבריהם נדפסו בעתוני הארץ. עוד כחניך ביהמ״ד לקח חלק פעיל בחיי התלמידים ובתנועתם. למד ולמד, ויהי מן הראשונים אשר התנדב להורות בשעורי הערב ״מוריה״.

בה בעת, יסד יחד עם חבריו י. בורלא, לוי ואחרים, מוסד דומה להנ״ל גם בעיר העתיקה, בשביל בני ההמון הספרדי. הוא נלחם בחרף נפש במוסדות המסיון למיניהם, נמנה בין יוזמי השביתה הראשונה נגד חברת העזרה בראשית שנת תרע״ג, שגגמרה בנצחון מוסרי מוחלט לצד התלמידים, עזר בארגון פועלי ירושלים, פרסם מאמרים בעתונות אף חרז חרוזים במסתרים. בכלותו חוק למודיו נשלח ע״י חברת ״העזרה״ לנהל בית ספרה בחברון, ואח״כ עבר כמורה ראשי אל חדr תורה ״תחכמוני״ בירושלים. מקץ זמן קצר נתמנה למנהל ״תלמוד התורה״ של הספרדים.

שמונה שנים נהל את המוסד הזה, ויצליח להעמידו בשורת בתי הספר המתוקנים. בין הזמנים נהל הקורס העברי, שנועד להכין מורים עברים לבתי הספר של חברת כי״ח, והביא לידי סיום את המחזור הראשון. בשנים האתרונות עובד בבית הספר העירוני לבנים בירושלים, תוך כדי עבודתו בהוראה, הקדיש הרבה מעתותיו הפנויות לצדכי צבור. בהוסד הסתדרות הספרדים בשנת תר״פ, היה בין חבריה הותיקים ונכלל בין באי כחה באספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י. אח״כ נבחר ברשימת אגף העבודה שהוא משתייך אליו ובשמו נכנם אל הועד הלאומי. בין הזמנים היה ציר הועידה השניה של הסתדרות העובדים. כוון עבודתו מבוסם על אחדות פזורי האומה לגוש לאומי אחד, הגנה על עניני ההמון הסובל והרמת מצבו התרבותי. בשם סיסמאות אלו הוא פעל ונלחם, ולאורן הוא דוגל ועמל. שנים מספד היה יו״ר הסתדרות ״חלוצי המזרח״ והודות לעבודתו המסודר, בה, הועמדה זו בין הכתות המאורגנים שהשתתפו ביצירת המסכת המדינית של הישוב העברי בארץ. השם ״חלוצי המזרח— במקום צעירים ספרדים — ניתן על ידו, ובתור אחד מקובעי מטרתה הציב בראש תעודותיה את הסעיף: ״אחוד יהודי א״י לקהלה אחת״.

מרץ רב השקיע לקיום שורת ההרצאות השבועיות של הסתדרות זו, אשר משכו אליהן המונים מכל החוגים, והוא עצמו נמנה בין המרצים על כל ענין צבורי שעמד על הפרק. בשנת תרפ״ג, עת התאסף הכנסיה הציונית הי״ג בקרלסבד שאליה נסע כציר יהודי ארם נחרים, הניח שם, יחד עם חברו מאיר לאניאדו את היסוד לפתיתת המשרד המכין את הועידה העולמית הספרדית, שהתקים ופעל בשם זה עד תמוז תרס״ה.

בראשית תרפ״ה יצא מטעם הלשכה הראשית של הקהק״ל, למסע תעמולה בערי יון ומצרים, ושליחותו זו הוכתרה בהצלחה. בשנים האחרונות נהל טיולים עממיים ברחבי הארץ, הפיץ תרבות וידיעות בין הגדולים, נטל חלק פעיל בעבודת הקהק"ל, בעדת היהודים הספרדים ומוסדותיה, עניני החנוך וכיוצא. כן השתתף בפרי עטו בהחרות, האחדות, ארץ ישראל, הארץ, דאר היום, העולם, השלח, הפועל הצעיר, הד התנוך, — ובעתונים האשפניולים בשלוניק: לה ב׳ידדאד, איל טיימפו, איל פרוגריסו וכו', וכן בעתוני קהיר הצרפתים ל׳ אורור, וישראל. במאמריו דן תמיד על שאלות ישוביות, צבוריות ולאומיות. 

הגזזת שפרצה בשנות החמישים לא משה מסדר היום. המדינה טרם סיימה לשלם פיצויים לקורבנות וזן חדש של המחלה, קטלני יותר, מתגלה בראשים, בזקנים, בקירות… ותחת עטו של המחבר. "גזזת" הוא סיפור הומוריסטי על אחת המחלות שהשתרשו בהווי הישראלי.
קרן מתנאל Ɩ הוצאות מא"י

פרוזה

Ringrow – سعفة الراس

2016

© כל הזכויות שמורות למחבר ול:

מכון האירו ים־תיבוני לדיאלוג בין ציוויליזציות

The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog