מורשת יהדות מרוקו

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפור בריאת כס הכבוד והכיסא(6)

• הערת המחבר : (6)כֻּרְסִי ועַרְשׁ הם שני מונחים קוראניים (למשל סורות 255,2; 7,11), המשמשים מילים נרדפות לתיאור כס מלכותו של אלוהים. השימוש בשתי המילים לאותה מטרה הביא חלק מהמפרשים לראות בהן שני דברים שונים: היו שראו בכֻּרְסִי הדום לרגליו של אלוהים היושב על העַרְשׁ (כֻּרְסִי), והיו שראו בכך ביטוי אלגורי לציון ידיעתו של אלוהים. הדים למחלוקת בנושא זה נראים גם אצל כסאאי בהמשך הדברים.

סורה 2- פסוק 255
המילה כֻּרְסִי וערש מודגשות, פרופסור רובין בספרו " הקןראן " מתרגם את המילה כֻּרְסִי –כסא, לעומת זאת בסורה 11 –פסוק 7 – הוא מתרגם " ערש "  ל " כס כבודו "

اللّهُ لاَ إِلَـهَ إِلاَّ هُوَ الْحَيُّ الْقَيُّومُ لاَ تَأْخُذُهُ سِنَةٌ وَلاَ نَوْمٌ لَّهُ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الأَرْضِ مَن ذَا الَّذِي يَشْفَعُ عِنْدَهُ إِلاَّ بِإِذْنِهِ يَعْلَمُ مَا بَيْنَ أَيْدِيهِمْ وَمَا خَلْفَهُمْ وَلاَ يُحِيطُونَ بِشَيْءٍ مِّنْ عِلْمِهِ إِلاَّ بِمَا شَاء وَسِعَ كُرْسِيُّهُ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ وَلاَ يَؤُودُهُ حِفْظُهُمَا وَهُوَ الْعَلِيُّ الْعَظِيمُ 255

وَهُوَ الَّذِي خَلَق السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ وَكَانَ عَرْشُهُ عَلَى الْمَاء لِيَبْلُوَكُمْ أَيُّكُمْ أَحْسَنُ عَمَلاً وَلَئِن قُلْتَ إِنَّكُم مَّبْعُوثُونَ مِن بَعْدِ الْمَوْتِ لَيَقُولَنَّ الَّذِينَ كَفَرُواْ إِنْ هَـذَا إِلاَّ سِحْرٌ مُّبِينٌ 7

• אחרי כן ברא אלוהים את כס הכבוד (אלעַרְשׁ) מאבן חן ירוקה, אשר לא יתוארו מידותיה ולא אורה, והניח את כס הכבוד על זרם המים. אמר וַהְבּ: אין ספר [קדוש] מספרי הקדמונים ^– הכוונה לספרי הקודש של היהודים והנוצרים. אשר לא נזכרו בו כס הכבוד והכיסא (אלכֻּרְסִי), שכן אלוהים בראם משתי אבני חן ענקיות. אמר כַּעְבּ: לכם הכבוד שבעים אלף לשונות, וכל אחת מהן משבחת את אלוהים בשפעת שפות. והיה [כס הכבוד] על המים, כמו שנאמר: ״וכס כבודו נישא על פני המים״ (סורה 11, 7). אמר אבן עבאס: כל יוצר בונה תחילה את היסוד ואחר כך בונה עליו את התקרה, ואילו אלוהים ברא את התקרה תחילה, שהרי ברא את כס הכבוד לפני השמים והארץ. ועוד אמר [המסרן]: אחרי כן ברא אלוהים את הרוח ויצר לה כנפיים שאין יודע את מספרן וריבוין אלא אלוהים, וציווה עליהן לשאת את המים הללו, וכך עשו. היה כס הכבוד על המים, והמים – על הרוח.

עוד אמר [המסרן]: אחר כך ברא אלוהים את נושאי כס הכבוד. כיום הם ארבעה, אך בבוא יום הדין עתיד אלוהים לתמכם בארבעה נוספים, כמו שנאמר: ״ושמונה יישאו מעל ראשיהם את כס ריבונך״ (סורה 69, 17). גודלם לא יתואר, ולכל אחד מהם ארבע דמויות: דמות כדמות בן אדם, המשמש מליץ יושר לבני אדם בפרנסתם; דמות כדמות שור, המשמש מליץ יושר לבהמות בפרנסתן; דמות כדמות אריה, המשמש מליץ יושר לחיות הטרף בפרנסתן; ודמות כדמות נשר, המשמש מליץ יושר לעופות בפרנסתם.

אמר אבן עבאס: הכיסא עשוי [גם הוא] אבן הן, אך שונה היא מאבן החן אשר ממנה ברא אלוהים את כס הכבוד. אמר והב: ולכס הכבוד מלאכים, הכורעים על ברכיהם ועומדים על {$} רגליהם בנשאם את כס הכבוד על כתפיהם, אך יש שהם נחלשים עד כדי כך שאין נושא את הכס אלא גדולת אלוהים, והכיסא עשוי מאורו של כס הכבוד. יש אומרים שהכיסא הוא ידיעתו של אלוהים, אך יש אומרים שדווקא כס הכבוד הוא ידיעתו של אלוהים לגבי ברואיו, וזהו שקר, משום מה שמסר אבו דיר אלגַפַארי מפי שליח אלוהים, עליו התפילה והשלום, לאמור: שאלתי את שליח אלוהים איזהו הטוב שבפסוקי הקוראן, והוא השיב: פסוק הכיסא.(8) ועוד אמר [המסרן]: אין שבעת הרקיעים בהשוואה לכיסא אלא כסחבה המושלכת במדבר צייה, ויתרון כס הכבוד על הכיסא כיתרון המדבר על אותה סחבה.

הערת המחבר :(8) בערבית: אַאיַת אלכרסי(סורה 255,2). זהו פסוק מפורסם המתאר את ייחוד האל, את גדולתו, את גודל ידיעתו ואת גודל כיסאו, שהוא ״חובק שמים וארץ״.

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר זאת ברא אלוהים נחש עצום המכתר את כס הכבוד – ראשו מפנינה לבנה, גופו מזהב ועיניו משתי אבני חן צבעוניות. אין יודע את גודלו של אותו נחש אלא אלוהים. לו ארבעים אלף כנפיים עשויות שפעת אבני חן. ליד כל נוצה מכנפיו ניצב מלאך, ובידו רומח מאבן חן, והם [כלומר, המלאכים] משבחים את אלוהים ומקדשים אותו. וכאשר נחש זה עצמו משבח את אלוהים, גוברות תשבחותיו על תשבחות המלאכים, ובפתחו את פיו זוהרים השמים והארץ בברקים, ולולא היה נחש זה מעודן בתשבחותיו, היו הברואים כולם המומים מעוצם קולו. יש אומרים שהוא דרש בשלומו של נביאנו מוחמד, עליו התפילה והשלום, בליל העלייה לשמים (9) ובישר רוב טובה לו ולאומתו. אמר [המסרן]: כס הכבוד הוא כס הגדולה והגאווה, והכיסא הוא כיסא התפארת וההוד, שהרי לאלוהים אין חפץ בהם, כי הוא היה טרם בריאתם, לא על פני מקום כלשהו ולא בתוך מקום כלשהו. (10)                   

הערת המחבר :(9) בערבית: אלמִעְרַאג׳. מדובר ב״עלייה״ של מוחמר מהר הבית השמימה, בעקבות מסעו הלילי ממכה לירושלים, כשהוא רכוב על בהמה פלאית (מהדורה, הערה 43); כך לפי אגדה שהתפתחה במרוצת השנים, בהסתמך על פסוק קוראני מעורפל, הפותח את סורה 17 ומקנה תוקף לקדושת ירושלים באסלאם. על מועד העלייה לשמים ראו מהדורה, הערה 127. לפרטים נוספים על האירוע ועל ביטויו בפרשנות הקוראן, בסוגות ספרותיות שונות, בארצות שונות ובאמנות האסלאם, ראו שריקה ואחרים, מִעְרַאג'. לעניין האמנות ראו למשל איורים אחדים אצל סטיוארט, האסלאם הקרום, עמי 25-24; מילשטיין, אור (מבין האיורים הנלווים למאמר, עמי איור 11). על קדושת ירושלים באסלאם נכתבו מחקרים רבים, וכאן אזכיר רק בודדים בסדר אלפביתי: כוסה, ירושלים: גבאי, ירושלים: גויטיין וגרבר, ירושלים: גויטיין, ירושלים: לצרוס־יפה, ירושלים: סיון, ירושלים: קיסטר, מסגרים.

 הערת המחבר : (10) – מסורת זו משקפת את הפרשנות האלגורית לקוראן(שרווחה בחוגים מסוימים באסלאם – המעתןלה והשיעה), הדורשת להבין פסוקים שיש בהם תיאורים מגשימים של אלוהים, לא כפשוטם אלא במשמעות מופשטת. לפרטים ראו גולדציהר, הרצאות, עמי 163-161,84-79: לצרוס־יפה, פרקים, עמי 368-367. על עמדתו הספציפית של כסאאי בנידון ראו שמזמן, כסאאי, עמי 166-163.

מפי דודו אדם דרעי שסבו היה בין הנרצחים הי"ד

69 שנים לפוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו, עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו ואף אחד לא זוכר ומזכיר! לקרוא, לזכור, ולכאוב.

הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי מספרים ל"יום ליום" על הפוגרום, ותוהים: מדוע לא נעשתה עד כה שום הנצחה לאותם קדושים וטהורים שנספו יחד עם רב הקהילה הר"ר משה הכהן סקלי ומשפחתו הצעירה?

הרב ישראל מרגלית \\\ מוסף "יום ליום".

הפרשיה נחשבת כעלומה בהחלט, לא רבים נחשפו אליה. אילו הייתה מתרחשת במחצית השנייה של כדור הארץ, או בעיתוי אחר, סביר שהיו על שמה כמה וכמה אנדרטאות להנצחה וזיכרון. אך לא, זה לא קרה באי שם הנידח שבו קרתה הפורענות הנוכחית שעליה אנו סחים. 
ובכן הסיפור לא היה סתם כך כמות שהוא נשמע, כמו עוד שאלה בין רבבות השאלות שבעולם השו"ת, זו הייתה פורענות של ממש, שעליה שמענו בימים אלו מהרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, שהם כמו עוד אחרים הפעילים בעניין, חפצים לעשות יד שם וזכר לאותם יהודים יקרים שנספו אז, ובעיקר גם לרבה של הקהילה הצעיר, רבי משה הכהן סקאלי הי"ד, שנספה הוא וביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. 
סיפור המעשה התרחש בימי קום המדינה, מה שמאשש את התזה הרווחת כי לעתים, הקמת המדינה רק הזיקה ליהודים רבים, בפרט בארצות ערב שעד אז חיו בשלווה יחסית, כמובן. כך קרה שכמו בשאר ארצות האסלאם, הקמת מדינה יהודית המלווה בתבוסת צבאות ארצות ערב עוררה את יצרי הנקם של ההמון הערבי, בכל מקום זה התפתח אחרת. 
העיר אוג'דה, עיר גבול, הגבול הסמוך עם אלג'יריה. יהודים שהחליטו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, לא מצאו את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות, מתוך מרוקו. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, היתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית, גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוג'דה. 
עשרות עולים בשנים 1945-1948, עשו את הדרך ההיא, התרכזו ונפגשו באוג'דה עם שליחים סמויים וחצו את הגבול. המוסלמים באוג'דה ידעו את המתרחש בעירם, הם החליטו על הנקם ביהודים בקרוב ממש.
את שרידי התקרית ניתן למצוא כמו בהרבה מקרים נוספים בספרות השו"ת, לימים הבאים נותרה כאן שאלה הלכתית אופיינית שאותה מצאנו בספר "מעלות לשלמה" [חו"מ, סי' י"ח] שנכתב בידי הגאון רבי שלמה הכהן צבאן, שנוכח היה גם בסיום התקרית, וכה הוא כותב: 
"בזמן אחד התנפלו הגוים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג'ראדה) והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם. ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו, ולא נודע אם נשים נהרגו תחלה ולפי זה בניהן יורשים חצי העזבון ובמיתת הבנים יירש אותם אביהם ואין ליורשי האשה ירושה כלל. ויש להסתפק ג"כ דילמא הבנים מתו תחילה ואח"כ מתה האשה ולפ"ז הרי מן התקנה יחלוק הבעל עם יורשי האשה, היכי לעביד". 
היה זה בדיוק לפני 64 שנים, ביום שני, [7 ליוני 1948] בשעה 9 וחצי בבוקר, בשוק הפחמים בעיר אוג'דה, אירוע זוטר של תקיפת יהודי לאור יום גרם לריב קולני ולתגרה רבתי בין עוברים ובים מוסלמים ויהודים. סמוך למקום האירוע ולאחר זמן מועט, נדקר מוסלמי על ידי יהודי. הדקירה היתה בינונית, אבל חיש מהר השמועה נפוצה לאמור: "יהודי רצח מוסלמי!" זה הספיק להדליק הבעירה.
אספסוף מצויד בכלי משחית, סכינים וכדומה, נהר לשכונת היהודים "שוק אל יאהוד" לנקום נקמת המוסלמי הפצוע, שכביכול נהרג: חמישה אנשים נהרגו, ארבעה יהודים ואחד צרפתי, עשרות פצועים, שמונים ושתים חנויות נבזזו (מתוכם שישים ושבע רוקנו כליל), שבעים וחמישה בתים נבזזו.
שוטרים וחיילים שהוזעקו למקום הפורענות השתלטו על המצב ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוג'דה. 
אירוע זה נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג'ראדה המרוחק מאוג'דה, כחמישים קילומטר. נוסעים אלה שהגיעו לכפר ג'ראדה, הפיצו שמועות על יהודים שהרגו מוסלמים ושהרסו גג מגדל המסגד הגדול באוג'דה. ויכוח שהתחיל לפנות ערב, בין מוסלמי ליהודי שמכר לו כרטיס הגרלה, ונמשך בתגרה, הסתיים בטבח איום ונורא שביצעו חיות טרף, בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל, עובדי כפיים. הארורים האלה, בלי הבחנה ובלי רחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחת רב הקהילה, הרה"צ רבי משה הכהן סקאלי הי"ד בן 35, אמו בת 52, אשתו בת 28, חמשת הילדים (מבן 8 חודשים ועד בן 13 שנה), נשחטו על קידוש ה'. 
מספר הנרצחים הי"ד היה 38 (אחד מהם לא יהודי), עשר נשים, עשרה ילדים, ושמונה עשר גברים, והפצועים עשרות רבות.

מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

״חלפו עוד כמה ימי חקירה קשים. באחד הלילות, בשעה 2 לפנות בוקר, צילצל הטלפון בביתי. סניטר בבית החולים הממשלתי מסר לי כי רפי הועבר מהכלא לבית החולים בקזבלנקה וכי שלושה שוטרים הופקדו על חדרו. הוא סיפר כי רפי הובא במצב של עלפון וכי מצבו קשה. מיד התקשרתי עם הרופא שעבדתי עמו. זה פנה לד״ר ליאון בן־זקן, שר הדואר לשעבר, שהיה רופאו הפרטי של המלך וידידו האישי. ד״ר בן־זקן פנה לשר הבריאות וביקש להעביר את רפי לקליניקה פרטית. הבקשה נדחתה. אולם בינתיים המלך מוחמד ה־5 מת ולרגל הכתרת בנו, המלך חסן ה־2, הוכרזה חנינה כללית במדינה. ד״ר בן־זקן פנה למלך הצעיר וביקש לחון גם את רפי. ואמנם, בערב פסח 1961, התירה ממשלת מרוקו את העברתו של רפי לבית חולים פרטי בפאריס. הטיפול בו היה מסור אך נואש. כעבור 4 חודשים נפח רפי את נשמתו. ברגעי גסיסתו האחרונים, הוא עוד הספיק לומר לי כי הוא מבקש שאני ושלוש בנותינו נחיה בארץ. ב־11 ביולי 1961, הובא רפי לקבורה בגבעת שאול בירושלים. בהלוויתו השתתפו, בין היתר, משה שרת וש.ז. שרגאי וכן חברים רבים מה׳מסגרת׳. חודשיים לאחר מכן, הגיעו גם הבנות ארצה ונכנסנו לגור בדירה שה׳מסגרת׳ הכינה עבורנו בשכונת אפקה בת״א. ב־1977, שש שנים לאחר מותו מעינויים, הוכר רפי על־ידי ממשלת ישראל כ׳הרוג מלכות׳, עם כל הזכויות הנובעות מכך״.

רפי ועקנין הי״ד, היה היחיד בין חברי ה״מסגרת״ במרוקו ששילם בחייו עבור השתתפותו במבצע ״בזק״ ועבור מסירותו ונאמנותו למדינת ישראל. חברי ״לביא״ האחרים שנעצרו, עונו קשות אך שוחררו במסגרת החנינה הכללית. סיפר על כך ״ראמון: ״לאחר מעצרי, הועברתי מבית כלא אחד למשנהו, לרבות בית המעצר עין־סוק שהתפרסם כ׳מקום שממנו אין חוזרים׳. ליד בית הכלא היה בית קברות קטן, שבו נהגו להטמין את גוויותיהם של העצורים שמתו מעינויים. נוסף למרוקנים, חקרו אותי גם קציני מודיעין סוריים ומצריים. אלה ניסו להוציא מפי פרטים על הכוונה להתנקש בחייו של גמאל עבד אל־נאצר, בימי ביקורו בקזבלנקה. נשאלתי אודות פרטים רבים על ה׳מסגרת׳ ומי הם ראשיה וכן נחקרתי על מה שכונה ׳רשת בינלאומית לפעולה נגד הערבים׳. במשך 21 ימים רצופים, נחקרתי לסירוגין על־ידי המרוקנים, הסורים והמצרים. בין היתר הוכיתי במכות חשמל, טבלו את ראשי בחבית של מים מרופשים ובשלב מסוים הפכתי אפילו למשוזק־שעשוע: החוקרים ׳תלו׳ אותי על דלת, והחלו חובטים בי כאילו הייתי שק־איגרוף. בין חבטה לחבטה, היו חוזרים ושואלים אותי היכן מוסתר הנשק, מי הם מפקדי ה׳מסגרת׳, כיצד מתבצעת הברחת היהודים ועוד כיוצא באלה שאלות. כאשר החוקרים לא הצליחו לדלות מפי דברים משמעותיים, הם נקטו כלפי בשיטה של לוחמה פסיכולוגית. הם הובילו אותי לאגף הנידונים למוות ובפרוזדור חשוך הם הצמידו אקדח לרקתי ואמרו לי – ׳נמאס לנו כל הענין הזה, אנו מחסלים אותך…׳ אך לשווא.

בסופו של דבר, התמוטטתי מרוב עינויים והועברתי לבית חולים במקנס, ומשם לקזבלנקה. למזלי, נפטר באותה עת המלך והודות להתערבותם של גורמים זרים, הוחלט להפסיק את החקירה ולהעמידני לדין. אך הסתבר כי גם זה היה טכסיס. נציג התביעה היה בא לבית הכלא ולוחש על אוזני: ׳אם תשתף פעולה, אנו נמליץ על עונש קל. אך אם תוסיף להתעקש – תשב בכלא 60 שנה׳. בערב פסח שוחררתי בערבות כספית גדולה ונתנה לי ׳חופשה׳ של 8 ימים, כדי שאוכל לבלות את חג הפסח בחיק משפחתי. מיד עם שחרורי, הצליחו חברי ב׳מסגרת׳ להסתירני בבתים שונים. מאחר ש׳נשרפתי׳ – לא היה טעם בהמשך ישיבתי במרוקו והוחלט להעלותני ארצה, יחד עם שני הורי, אשתי, אחותי וארבעת ילדי, מהם שניים מיתומי הרעש באגאדיר שאומצו על־ידי. ה׳מסגרת׳ כיסתה, כמובן, את סכום הערבות ותיכננה את הברחתי. פעמיים ניסו להבריחני בדרך הים. עשינו דרך ארוכה עד לחוף, אך בשני המקרים – ההפלגה לא יצאה לפועל. הייתי כבר על סף התמוטטות עצבים. העברתי לאלכס בקשה להבריחני למובלעות הספרדיות בדרך היבשה. ואמנם, באוגוסט 1961 הובאתי יחד עם בני משפחתי לחווה גדולה ששימשה תחנת מעבר לעולים. הכרתי חווה זו יפה ואני עצמי השתמשתי בה פעמים רבות בעבר. לאחר חניית לילה, הועברנו בטנדר למקום־מפגש אחר ושם עלינו על משאית שבה היו עוד כ־20 יהודים. שכבנו על רצפת המשאית וכוסינו באבטיחים. המבריח היה מצויד בשטר־מטען המעיד כי הוא מעביר מטען אבטיחים למלייה. כך נסעו קרוב ל־13 שעות.

 המשאית היתה מכוסה ברזנט ונעצרה פעמיים. שוטרים הסיטו את הברזנט והאירו לתוך המשאית. לאחר ששוכנעו כי ה׳מטען׳ הוא אכן של אבטיחים הם הורו לנהג להמשיך בדרכו. לאחר מסע ארוך ומייגע, עברנו את הגבול למלייה. מצבנו הגופני היה נורא. איש מנוסעי המשאית לא היה מסוגל לעמוד על רגליו ולהתיישר והיה הכרח ל׳שלוף׳ אותנו בשכיבה, אחד אחד. הושכבנו על הקרקע כמשותקים ולא היינו מסוגלים להניע אבר. רק כעבור 4 שעות, התחלנו לחוש את שרירינו. למרות תלאות הדרך, היינו כמובן מאושרים שאנו כבר מחוץ לגבולות מרוקו.

אך אל־העלייה תבע גם בפעם זו את קורבנו: תינוקת אחת הוצאה מהמשאית ללא רוח חיים. היא פשוט נחנקה תחת ערימת האבטיחים…״ מעצר חברי ה׳מסגרת׳ בקזבלנקה, לא היה מוגבל לגברים אלא הקיף גם מספר נשים. אחת העצורות היתה ״פרנאנד״ – כיום תושבת נהריה ומורה בקיבוץ. ״פרנאנד״ נולדה במרקש למשפחה בת 9 ילדים ואחד מאחיה, קצין־חימוש בצה״ל, נהרג במלחמת לבנון. בשנת 1958, בהיותה בת 18, ביקרה בישראל כתיירת ושוטטה כחודש ימים בכל רחבי המדינה. בשובה למרוקו, החלה להורות בבית הספר ״אליאנס״ במרקש ואחד המורים שם, גייס אותה ל״מסגרת". לאחר שעברה קורס קצר של ה״הגנה״ בצרפת, עברה ב־1960 לקזבלנקה וניתן לה הכינוי המחתרתי ״פרנאנד״. כחברה בתנועת הצופים במרקש, הצליחה ״פרנאנד״ לגייס גם בקזבלנקה כמה צופים יהודים למאמץ העלייה החשאית. ״פרנאנד״ עצמה השתייכה בקזבלנקה לאחת מחוליות ״לביא״, שבראשה עמד אז ״רוסיני״.

בעקבות המעצרים שבוצעו במקנס, בפאס ובקזבלנקה, נעצרה גם ״פרנאנד״ היא סיפרה: ״נעצרתי יחד עם 'ז׳אנט׳, פקידה בחברת ביטוח צרפתית, שהשתייכה לחולייה של רפי ועקנין ז״ל. לאחר חקירה ראשונית, הועברנו למקנס ושם נודע לנו כי גם רפי ועקנין, ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳ נעצרו. החוקרים התייחסו אלי באכזריות מרובה. בין היתר היכו אותי במנעול על העין, הלקו אותי ואף הפעילו עלי לחץ פסיכולוגי. כך, למשל, באחד הימים הסיעו אותי לקזבלנקה ו׳טיילו׳ עמי בחוצות ה׳מלאח', מתוך תקווה שפעילי ה׳מסגרת׳ יגשו אלי ובכך יסגירו את עצמם. אך הטכסיס לא הצליח. נשארתי במעצר כמה שבועות. לאחר מות המלך, ניתנה לי חנינה ובעזרת דרכון ישן שלי – יצאתי לפאריס ומשם עליתי לישראל. הורי ובני משפחתי הוברחו ממרוקו בסירת דייגים, באוקטובר 1961 והם מתגוררים עתה בישראל״.

באוירה מתוחה וקודרת זו, נועד המלך מוחמד ה־5, ב־18 בפברואר 1961, עם משלחת של שישה נכבדים יהודים, בראשותו של ד״ר ליאון בן־זקן. המשלחת כללה גם את דוד עמאר, יו״ר ועד הקהילה הארצי; מאיר עובדיה, לשעבר יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה והרב שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה.

הפגישה נערכה כמה ימים לאחר ביקורו של נשיא בריה״מ ליאוניד בח׳נייב, ברבאט. המנהיג הסובייטי הגיש למלך ״מתנה״ של 14 מטוסי ״מיג״, שבעקבותיהם עתידים היו להגיע לרבאט גם כמה מדריכים וטכנאים סובייטים. הכל ראו בביקורו של ברז׳גייב ובמתנת ה״מיגים״ משום חיזוק למגמה האנטי־ מערבית והפרו־נאצרית כפי שהסתמנה ב״ועידת קזבלנקה״. מדיניות רדיקלית זו נעשתה יותר ויותר מודגשת. כך, למשל, בחודש ינואר, הקים המלך מרכז תרבות בקאהיר, שתפקידו היה לפקח על הרחבת קשרי התרבות של מרוקו עם העולם הערבי. מורים מצריים נתקבלו לעבודה באוניברסיטאות ובבתי ספר תיכוניים מרוקניים. ב־15 בפברואר, נועד עבד אל־חאלק טוראס, סגן רוה״מ ושר המשפטים המרוקני עם גמאל עבד אל־נאצר בקאהיר וביקש ממנו למנות שופטים מצריים, במקום השופטים הצרפתייים שעמדו לסיים את תפקידם במרוקו. המשלחת היהודית מחתה באוזני המלך על המעצרים ההמוניים וההשפלות המרובות שהחלו ערב בואו של נאצר ונמשכו למעלה מחודש ימים. המלך נראה עייף וחולה. הוא הביע צער על מה שאירע בקזבלנקה, אך ביקש לדעת מה דוחף את היהודים להסתכן ולעזוב את המדינה בסירות קטנות ורעועות. הוא שאל את חברי המשלחת אם הם ״ציונים״. על כך השיב לו הרב משאש: ״אין אנו ציונים, אך כאשר אני מתפלל ׳לשנה הבאה בירושלים׳, אני מקווה שדבר זה אכן יתגשם…״

פגישת המלך עם המשלחת היהודית באה בשיאו של מסע דיפלומטי נמרץ, שבמרכזו עמדה מדינת ישראל. דוד בז־גוריון וגולדה מאיר לא האמינו עוד בדיפלומטיה חשאית והם הטילו את כל כובד משקלם, כדי להביא לשינוי במדיניותו היהודית של מלך מרוקו. ואמנם, כחלק ממאמץ זה, מסר שגריר ארה״ב ברבאט, צ׳רלס יוסט, לידי המלך איגרת אישית מאת הנשיא ג׳והן קנדי. ראשי הקונגרס פנו ל״בית הלבן״ בענין זה, והם היו מוכנים ליזום דיון בהפסקת הסיוע האמריקני למרוקו – אם לא יפסקו מיד רדיפות היהודים. בן־גוריון וגולדה מאיר פנו אז גם לעזרתו של נשיא צרפת, שארל דה־גול. משום זיקתו העמוקה למערב ובשל אי־רצונו לגלוש כליל לחיקה של מוסקבה, החליט המלך להיעתר לפניותיהם של נשיאי ארה״ב וצרפת אליו. הוא הודיע לד״ר בך זקן וחבריו כי מרוקו עודנה מקווה שהיהודים לא יעזבו את המדינה וישתלבו בכל תחומי חייה. אך כמדינה החתומה על מגילת זכויות האדם, היא לא תניח מכשול על דרכם של אלה המבקשים להגר. בהתאם לכך, המלך הבטיח להוציא הנחיות מתאימות לשר הפנים, סי בקאעי, כי ינפיק דרכונים לכל דורש. היה זה הישג מרשים לדיפלומטיה הישראלית ודוגמה מוחשית להתחזקות מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, מול ירידת קרנם של נאצר ומנהיגים ערביים אחרים.

פגישתו של המלך מוחמד ה־5 עם המשלחת היהודית, זכתה לפירסום רב באמצעי התקשורת בעולם והביאה למיתון מיידי בהתקפות העיתונים על יהודי מרוקו. ב־24 בפברואר 1961, פירסם סי בקאעי הצהרה שבה גינה את הציונות על כי היא ״מסיתה״ את היהודים לעזוב את מרוקו. יחד עם זאת, וברוח הוראתו של המלך, בקאעי הבטיח להנפיק דרכונים לכל דורש. שר הפנים המרוקני הדגיש כי יהודי מרוקו רשאים להגר לכל מדינה, ״פרט לישראל״. הוא הזהיר כי יהודי שיהגר לישראל – יאבד מייד את אזרחותו ואת כל רכושו. גם שר ההסברה המרוקני אחמד אל־עלווי, פירסם הודעה דומה. הוא גינה את הציונות על ״חתרנותה״ במרוקו והזהיר כי ״מרוקו לא תסבול הגירה יהודית המונית לישראל״.

אולם הליברליזציה במדיניותה היהודית של מרוקו, לא באה לידי ביטוי מעשי בימי חייו של המלך מוחמד ה־5. ביום ה־25 בפברואר 1961, יום אחד בלבד לאחר פירסום הודעתו של סי בקאעי, חש המלך ברע והובהל לבית החולים. כעבור שעות מעטות, הוא מת על שולחן הניתוחים.

סיפור מספר 24

תפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו נפקד, עד שהייתה אשה עקרה שהשתוקקה לבנים. אמרה בלבה: הייתי מאושרת לו היה הקדוש־ברוך־הוא חונן אותי בילד ולו אחד בלבד.

היא עשתה כל מצווה, ביקרה בקברי קדושים וגם נעזרה בלחשי מכשפות, אך האל לא שעה לבקשותיה. יום אחד, בהיותה עסוקה בנקיון הבית, שמעה מבעד לחלוץ אדם המכריז ברחוב: "תפוח ההריון! תפוח ההריון״! מיד יצאה וראתה איש זקן ובידו תפוח אחד. שאלה האשה לפשר הכרזתו והזקן ענה: "זהו התפוח האחרון שנותר. כל האוכל ממנו מתעבר״. בלב האשה שהייתה מיואשת, נולדה לפתע תקווה חדשה והיא קנתה את התפוח במעט הכסף שהיה בידה. מיד נכנסה האשה המאושרת לביתה והניחה את התפוח בארון, עד לבוא הבעל, כדי להראות לו. כשגמרה את נקיון הבית, יצאה לערוך קניות. האשה הנרגשת מהשגת התפוח בעל הסגולה הנדירה, השתהתה יתר על המידה בשיחות עם מכרותיה וכן בבחירת הירקות והפירות. היא הרבתה להתווכח עם המוכרים בשוק ולא מיהרה לחזור לביתה. בינתיים, הבעל שהיה חוטב עצים, חזר מעבודתו ולא מצא בבית את אשתו, כהרגלו. התפלא הבעל ואמר בלבו: תמיד אני מוצא אותה בבית. מעניין מה קרה היום?

בעודו מהרהר, הוא ניגש לארון, לקח בגדים להחלפה והנה לנגד עיניו מונח תפוח ריחני ומושך. חשב שכנראה אשתו השאירה לו את התפוח לאוכלו, עד שתגיש לו את ארוחת הערב. מה עשה ? אכל את התפוח ואמר: ״מעולם לא אכלתי תפוח כה טעים, טעמו כטעם גן־עדן ממש "! בינתיים, חזרה האישה מהקניות ורצה מיד לארון, כדי להפתיע את בעלה, ולבשר לו על תפוח הפלא שקנתה מהזקן ברחוב. מה גדולה הייתה הפתעתה כשלא מצאה את התפוח. הבעל, שראה את אשתו בהיכנסה שמחה ומאושרת, תמה לראות שפניה נפולים עתה. הוא ניגש אליה ושאל: ״למה חוורו פנייך אשתי היקרה״? ענתה: "קניתי תפוח בעל סגולה נדירה, שכל האוכלו מתעבר והנה הוא נעלם מן הארון״. הבעל המופתע אמר: ״חשבתי שהתפוח מיועד לי, הייתי רעב ואכלתי אותו״.

פני האשה החווירו עוד יותר, אך את הנעשה אין להשיב. הכינה האישה את הארוחה, אכלו והלכו לישון, שבעים אך עצובים. ככל שעברו הימים, הלכה ותפחה בטנו של הבעל. הוא הפסיק לעבוד ולא יצא עוד את פתח הבית.

כעבור תשעה ירחים, ילד החוטב מבוהן רגלו ילדה, שזוהר פניה מילא את החדר, כאילו אומרת ללבנה האירי או שאאיר במקומך את החדר. שמחו החוטב ואשתו על שהתברכו בילדה נפלאה כזו ושמרו את סודם. לכל האנשים שבעיר, היה ברור ללא צילו של ספק, שהאשה היא שילדה אותה.

יום אחד, עלתה האם עם התינוקת לגג הבית לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט בשמש. היא הניחה את הילדה על השטיח והתיישבה, כדי להתבונן בעוברים ושבים. לפתע חג נשר מעל הגג, חטף את התינוקת ועף איתה ליער. שם הניח אותה הנשר על צמרתו של עץ וטיפל בה. מידי־יום ביומו, עף הנשר, חטף כל מה שהזדמן לו והביא מזון לילדה הקטנה. היה מביא חלב, לחם ופירות. כך גדלה הילדה וככל שגדלה, נהייתה יותר ויותר יפה.

יום אחד, תפס הנשר בשערות ראשה של הנערה היפה, עף איתה לארץ רחוקה ושם הניחה על גג ארמון המלך. הנערה הייתה המומה ממראה יופי בוסתניו של הארמון וממראה האנשים. עד לאותו יום, גדלה הנערה ביער ולא ראתה מעולם בני אדם. בעודה מהרהרת, הופיע לפתע בך המלך על גג הארמון, כהרגלו מידי־יום, וראה את הנערה שיופיה היה נדיר ביותר.

בן־המלך התאהב בה ממבט ראשון. הוא ביקש מנשותיו לטפל בנערה, לרחצה, להלבישה ולדאוג לכל מחסורה. במשך הזמן, דאג ללמדה קרוא וכתוב. הנערה גדלה ולא נראתה יפה כמוה הן בארמון והן במדינה כולה. בן המלך לא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה והוא נשא אותה לאשה. מרוב אהבתו אליה, הזניח בן המלך את נשותיו הקודמות.

הקינאה והכעס בערו בהן, אך הן העמידו פנים, כאילו דבר לא קרה. בלבן הן חרשו רעה להפטר מהנערה הזרה. מה עשו? הן פנו למכשפה והתייעצו איתה. הלכה המכשפה לארון הקסמים שלה, הוציאה סיכה ואמרה: ״כשתטפלו בשערות הגבירה, הכניסו סיכה זו בתוך שערותיה. היא תיהפך ליונה ותעוף לה למרחקים״. ביום חמישי, הזמינה הגבירה כהרגלה את הנשים לטפל בשערותיה. כאשר היא פתחה את מחלפות ראשה, הכניסו הנשים את סיכת הכישוף לשערותיה. הפכה הגבירה ליונה ועפה לה מעלה מעלה עד שנעלמה. בן־המלך המתין לאשתו היפה לסעודת הצהריים ונדהם להיווכח שנעלמה. כששאל את נשותיו לפשר הדבר, ענו לו שכנראה, הנשר שהביאה הוא שלקחה בחזרה.

בן־המלך פנה לכל היועצים, הקוסמים והמכשפים של ארמון המלך. איש מהם לא יכול היה לעזור לו. הוא חלה מאוד מרוב צער. יום אחד, לעת ערב, הופיעה היונה על גג הארמון הצופה לבוסתן. פנתה לגנן ואמרה: "גנני, יה גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו או לאו״?

הגנן המופתע ענה: ״הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. לאחר תשובת הגנן, פתחה היונה בשיר:

תפוח, תפוח, מה הפלאת,

הרי מה זה עוללת?

 אימי אותך רכשה מעני,

אבי מבוהנו הולידני.

הוי, הוי, תפוח פרחוני,

הן הנשר גידלני

הנסיך נשאני

ונשותיו כישפוני.

לאחר שיר זה, נשמע רעש אדיר בכל הבוסתן. סערה אדירה השתוללה בגן וגרמה לנזק רב. הגנן המפוחד, שאת כל שנותיו השקיע בטיפול בבוסתן, חשש שכל עמלו יירד לטמיון. אמר בלבו: אמתין למחר, אולי היונה תחזור. אשקר לה ונראה מה יקרה. למחרת, באותה שעה, הופיעה היונה על הגג ושאלה את הגנן: ״גנני, יה גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו או לאו״? ענה הגנן: "הנסיך מסוכסך עם נשותיו והוא עומד לגרשן״. לאחר תשובה זו, פצתה היונה בשירה:

תפוח, תפוח, מה הפלאת,

 הרי מה זה עוללת?

אימי אותך רכשה מעני,

 אבי מבוהנו הולידני.

הוי, הוי, תפוח פרחוני,

 הן הנשר גידלני

הנסיך נשאני

ונשותיו כישפוני.

לאחר השיר, נשמע קול אדיר בבוסתן. הייתה סערה והכל חזר לקדמותו. הבוסתן היה שוב יפה כמקודם. היונה עפה לה והגנן רץ לנסיך וסיפר לו את מעשה הפלאים.

תחילה לא האמין הנסיך, אך מאחר שהגנן חזר ותיאר את הפלא בעקשנות, החליט שלמחרת יעלה על הגג ויראה את היונה במו עיניו. למחרת, המתין בן־המלך על הגג. היונה הופיעה והוא שמע את שאלתה. תשובת הגנן הייתה הפעם: ״הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. פצחה היונה בשירה העצוב וכשסיימה, השתוללה סערה והיה תוהו ובוהו בבוסתן. הנסיך היה המום ונרעש. בו ביום, קרא אליו את היועצים, הקוסמים והמכשפים אל הארמון. הוא סיפר להם את מה שראו עיניו והם הציעו למרוח את הגג בזפת, כדי לתפוס את היונה. וכך עשו. כשנחתה היונה, כהרגלה מידי־יום על גג הארמון ולאחר ששרה את שירה העצוב, ניסתה להתעופף אך לא יכלה, כי רגליה נדבקו בזפת. מיד רצו שומרי הארמון, תפסוה ומסרוה לנסיך. הנסיך ויועציו החלו בודקים את היונה, עד שלפתע נדקר אחד היועצים בסיכה. הוא הוציא את הסיכה ולעיניהם הנדהמות של כולם, הפכה היונה לאשת הנסיך, יפה כתמיד. לאחר הפגישה הנרגשת, סיפרה האשה לבעלה וליועצים את כל קורות חייה ואת ההסבר לשיר אשר שרה. באותו יום, ניתנה הוראה למשמר הארמון, לקשור את שערות ראשן של נשות הנסיך הבוגדניות לזנבות סוסים. פרשים נועזים, דהרו על הסוסים בהרים ובגבעות, עד שבשרן נקרע לגזרים.

מאז חיו הנסיך ואשתו חיי אושר ועושר שנים רבות ועשו צדק לכל. מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

בית כנסת אבוהב בצפת

לאחר כיבוש ארץ -ישראל בידי העות'מאנים בשנת 1516 , מוצאים אנו בעזה , בשנת  1525 , אוכלוסיה יהודית המונה 95 ראשי בית-אב , כשליש מהם מערבים , מאוחר יותר,בשנת 1538 , מוצאים אנו בשכם 3 משפחות מערביות . מרובות יותר ידיעותינו על קהילות המערבים בשני המרכזים היהודיים הגדולים באותו זמן בירושלים ובצפת . נדון תחילה על המערבים בירושלים .

רבי משה באסולה , שביקר בירושלים בשנת רפ"ב ( 1522 ) מונה בין העדות היהודיות שבה : אשכנזים , ספרדים , מוסתערבים ו'מערביים . . . שבאו מברברייה' . אין הוא מציין את מספרם של המערבים , אך עצם הזכרתם בהקשר זה מעיד על קיומו של קהל מערבי לצד הקהלים האחרים . אנו יודעים אך מעט על יחידים בעדה המערבית בירושלים במאה ה – 16 . אחד מהם היה ר' יששכר בן סוסאן המערבי , שחי בה שנים אחדות בעשור הרביעי של המאה , ואולי אף קודם לכן , במחיצת ר' לוי אבן חביב )הרלב" ח) , רבה הראשי של ירושלים באותה עת .

הערת המחבר : כותב על כך ר' יששכר בן סוסאן בשנת ש"ה או ש"ח : 'וכן זוכר אני כשהייתי דר בירושלם שהיא מוחזקת במוקפת חומה מימות יהושע בן נון . . . על פי הוראת מורי הרב החכם השלם מהר"ר לוי בן חביב זלה "ה , שהוא אז היה איש ירושלים, אפשר שמאותו זמן ועד עתה כמו י"ב שנה' – ראה : בן סוסאן , עבור, דף .בז ; וראה גם : פרומקין-ריבלע , א, עמ' 77-78 ,וכן להלן. –ע.כ-הערת המחבר

על קשריהם של יהודים מערבים בירושלים לארץ-מוצאם מעידה איגרת כתובה ערבית , שנשלחה מירושלים למארוקו בעת שלטונו של 'צולטאן סולימאן' , היינו בין השנים 1520- 1566 . את האיגרת פירסם , במקורה ובתרגום עברי , הרב יעקב משה טולידאנו , אולם אין יסוד לדבריו , כי מחברה הוא יצחק בר מוסא והיא נשלחה לאביו בשנת ש"א ( 1541) באיגרת מובלט היסוד התעמולתי : מחברה מרבה בשבח ארץ- ישראל , מדגיש את מעלותיה , לעיתים בהגזמה , ואף מנסה לשכנע את מקבל האיגרת לעלות לארץ. וזאת מכמה נימוקים :

• 'כי ארץ ישראל לא רחוקה' , משך הנסיעה לארץ בדרך היבשה – דרך אלגזאייר (אלג'יר) , תונס . זרבא (ג'רכה) אלכסנדריה , מצרים (קהיר) בואך ירושלים – הוא (חֹדש ושבעה ימים' .
• 'בכדי שיתכפרו עוונותיך' .
• 'תנוח מאותם הארצות של הטומאה' .
•  'היהודים פה אינם משלמים כי אם מראש השנה לראש השנה מטבוע אחד לגלגלת , אפילו מי שיהיה לו מאה ככרי זהב אינו נותן כ"א [כי אם] מטבוע' . מחבר האיגרת גם מזכיר את 'היהודים המערבים' בירושלים ונוקב בשמות אחדים מהם : 'רבי משה ורבי מוסא אזרוואל שהיה בבני צביח' , ו' ר' יעקב בן מוסא' , שעימו הוא סייר בארץ . במקורות אחרים אנו מוצאים ידיעות על אישים נוספים מצפון-אפריקה שחיו ופעלו בירושלים .

הערת המחבר : כגון : 'החכם הנעלה הישיש כה"ר סעדיה המערבי נ"ע' הנזכר (בסוף המאה ה-16 ) בשו"ת ר"ב אשכנזי, סימן יד. ושמא גם ר' 'מאיר בכמה"ר יוסף פאשי זלה"ה' , שהיה חבר בית-דינו של הרלב"ח בירושלים בשנת רצ"ז ( 1537 , ) אפשר ששמו מרמז על מוצאו מפאס – ראה : שו"ת הרלב"ח , סימן צג. על נישואין בין 'איש מבני המערב שדר בירושלים' לאשה אשכנזית – ראה שו"ת ר"י בירב, סימן מא , ואולי אפשר לראות בעובדה זו סימן ליחסים תקינים בין שתי העדות הללו בירושלים , ללא מתיחות, ולא כפי שמצינו באמצע המאה ה- 15 , כאמור לעיל. שמות של יהודים מערביים נזכרים גם במסמכי בית-הדין השרעי בירושלים – ראה : כהן , יהודים , עמ' 57, 58 ,209 .על עולי-רגל מהמגרב בירושלים בשנת 1538 – ראה : שם , עמ' 118.

ידיעותינו על המערבים בצפת בראשית התקופה העות'מאנית מרובות יותר , ושמא יש בהן כדי ללמד שמספרם היה גדול ממספר המערבים בירושלים ואף המעמד של קהלם בכלל הקהלים בצפת היה רם יותר.

נתונים מאלפים לעניין זה מצויים ברשימות המיפקדים של משלמי המיסים )התחריר) בארץ-ישראל , בעשרות השנים הראשונות של השלטון העות'מאני בה . במיפקדים בצפת – שלא כמו בירושלים ובערים אחרות בארץ-ישראל – סווגו הרשימות של משלמי המס היהודים לעדות ולקהלים . לפי הרשימות של מיפקדים אלה עולה : שבשנת 1525/6 מנתה העדה המערבית בצפת 33 משפחות מכלל 233 המשפחות היהודיות שבעיר . שלושים שנה מאוחר יותר היא מנתה 38 מתוך 719 משפחות, ואילו כעבור 12 שנים נוספות מנתה 52 ראשי בית-אב מתוך 945 . ודאי אין נתונים אלה משקפים במדויק את המציאות הדמוגראפית, אך משקפים הם את התמונה הכללית. בפרק זמן של שלושים שנה – שנות דור – גדלה העדה המערבית בצפת ב – 5 משפחות בלבד , וכעבור עוד 12 שנים נוספו לה עוד 14 משפחות . אם לקחת בחשבון את הריבוי הטבעי ואת הגידול הניכר באוכלוסיה היהודית הכללית בצפת באותו פרק – זמן , הרי העדה המערבית כמעט לא גדלה ואפילו ירדה במספרה . הגורמים לכך אינם ידועים . האם היה זה משום שבני עדה זו עקרו ממקומם או התמזגו בקרב העדה הספרדית הגדולה ? מכל מקום . נראה מנתונים אלה ומנתונים אחרים , כי המערבים היו העדה השלישית בחשיבותה בקהילה היהודית בצפת . לאחר הספרדים והפורטוגאלים שהיה להם רוב מוחלט , ולאחר המוסתערבים , שאמנם קהלם הצטמצם בהדרגה ובשיעור ניכר . מקורות אחרים מהמאה ה- 16 המזכירים את העדות בצפת מתייחסים אך ורק לשלוש העדות הללו , ולפי אותו סדר.

וכך כותב ר' משה באסולה בספר מסעותיו לארץ-ישראל משנת רפ"ב (1522 ) צפת הוא גליל העליון . . . והם יותר מג' מאות בעלי בתים ויש בה ג' בתי כנסיות א ' של ספרדים וא' של מוריסקים וא' של מערביים וקורין לה כנסת של אליהו ז"ל , כי היא קדומה , וקבלה בידם שאליהו ז"ל התפלל בה .

מתוך פעמים מספר 24

היסוד העברי בעלונים:

 50 ״ידיעות השבוע — כבאראת עלא כוואננא בארץ ובגולה״: העלונים כתובים ערבית יהודית, אך מאחר שהנושאים קשורים במידה רבה במציאות הישראלית, הם חייבו אוצר מילים חדש, שאינו אופייני ללהג המקומי, ושאיננו מוכר לד־וברים. התוצאה היא שכותבי העלונים השתמשו ביסודות עבריים הקשורים במישרין בעברית בת ימינו כפועל יוצא של המציאות הישראלית. היסודות בחלקם אינם ניתנים לתרגום שיכלול גם את הקונוטציה של המילה, למשל: לאשכנזים, בית עולים, חלוץ, יורדים, יישוב, מעברות במקרים אחרים העדיף הכותב לעקוף את המילים הקשות בדרך אחרת, למשל: |חכם כביר דלעקל = חכם גדול של השכל , דהיינו איש מדע.

51 מהגיליון השני ואילך העורכים משתמשים באמצעים טכניים שונים כדי להבליט את ־יסודות העבריים, אם כי אין בכך קביעות. אחד האמצעים הוא שימוש באותיות גדולות ומובלטות. בדרך כלל רק היסוד העברי מובלט, ואילו אותיות היחס ומוספיות אחרות מן הערבית כתובות באותיות רגילות, ולעתים אפילו מופרדות מהמילה עצמה: |מסאוו אלמערה והררסו… = [הגרמנים] הלכו למערה [כלומר לבית הקברות] והרסו… לעתים מובלטת גם אות היחס: |מר… קאל פנאום דייאלו = מר… אמר בנאומו  לעתים קרובות מובלטת גם ל׳ היידוע, כי היא נתפסה כחלק אינטגרלי של המילה: ולחברה דליהוד דלוזי די כא תסגל… = חברת היהודים ״אוזי״ o.s.e  ־ Organisation sociale des enfants] העוסקת ב… פה ופה מודגשים גם יסודות לא עבריים שמקורם בצרפתית: ואחד לכומפאניא כבירא = חברה גדולה_; דיסכור = נאום_; ליטא ־ ארץ.

אמצעי חשוב אחר הוא רישומם של היסודות העבריים במרכאות או בסוגריים (באותיות רגילות או גדולות): ולכפרים כללהום ׳הקרובים והרחוקים״ ־ הכפרים כולם, הקרובים והרחוקים . ויקבל נאס די יזיו לענדו (בסבר פנים יפות) = יקבל את האנשים הבאים אליו בסבר פנים יפות (ע׳ 144). פוקת נזול די (אבן היסוד) = בעת הנחת אבן…

52. לעתים היסודות העבריים שבעלונים אינם באים במקום היסודות הלא עבריים, אלא לצדם — בסוגריים או במרכאות וגם בלעדיהם, באות גדולה ומודגשת או באות רגילה. בדרך כלל שתי המילים שוות ערך, והמילה העברית מיותרת, כי היסוד הלא עברי (ערבי, צרפתי או ספרדי) מוכר יותר. הסבר אפשרי לתופעה זו הוא שעורכי העלון השבועי ״מתהדרים״ ביסודות העבריים בשל יוקרתם: מוואדע ספסייאל (מיוחדים) ־ מקומות מיוחדים (מיוחדים) / . בלפאסייאנסא (סבלנות) ולחכמה דייאלהום = בסבלנות (סבלנות) ובחכמה שלהם . האד זמעא עמלו לבוט ״הצבעה״ = השבוע עשו הצבעה, ״הצבעה״ . בירו ספיסייאל ״מיוחד״ פישראל = משרד מיוחד ״מיוחד״ בישראל (ע׳ 147). וענדו כומפייאנס אמונה ־ יש לו אמון אמונה (ע׳ 103). כא נטלב ססמאחא (מחילה) = אני מבקש מחילה (מחילה). כאן מערוף (מפורסם) = היה ידוע (מפורסם). באס יתסממאו גנס עזיז(עם סגולה) = כדי שייקראו עם יקר (עם סגולה). פלעזאייב (נסים) דלגאולה = בנסים (נסים) של הגאולה . דוגמות נוספות: רראי (עצה), (התנצלות) עדור, ליכספוזיסיון (תערוכה), שמן דה פר ״רכבת״, דיסכוראת ״נאומים״, (שנאה) לכרוהייאא, רזא (תקוה), ועוד.

לעתים הכותב משתמש במונחים הלא נכונים. דוגמה: וישראל צאפדת האד זמעא ואחד שארזמאן(העמסה) כבירא = ישראל שלחה השבוע משלוח (העמסה) גדולה [של אבטיחים לשויצריה] . המילה העברית העמסה מתרגמת את המילה הצרפתית המקבילה, אלא ששתיהן אינן מתאימות למילה המתבקשת משלוח.

יש שאותו יסוד עברי מתורגם לעתים במילה ערבית עתים במילה צרפתית ( ועתים במילה ספרדית), למשל המילה ביקור מתורגמת במקום אחד סופאן ובמקום אחר ביזיתא. בא כוח – במקום אחד פרוכורור, ובמקום אחר לכליפא. במקביל אנו מוצאם שאותה מילה מתורגמת במילים עבריות שונות: לכליפא — במקום אחד נציב, ובמקום אחר בא כוח.

מעצרם של ״דורי״, "צ׳ארלי״ ו״מלודי״, גרר אחריו את מעצרם המיידי של אנשי ה״מסגרת״ בפאס ובמקנס. ״מומו״ נעצר במקנס ובחיפוש שנערך בביתו נמצא האקדח ״ברטה״ שבו התאמנו חברי ה״מסגרת״ בעיר. כעבור שבוע נעצר במקנס גם ״גברי״. בפאס נעצר ״אגדי״. במהלך חקירתו במשטרה, נקב ״אנדי״ בשמו של ״בן־נאני״ כמי שמשמש איש־קשר שלו בקזבלנקה. ״בן־נאני״ היה אחד מכינויו של ״סאמי״, רכז שלוחת ״לביא״, אך היה גם שמו האמיתי של פקיד מרוקני בקונסוליה השוודית. קציני בולשת בלבוש אזרחי הגיעו למשרדי הקונסוליה השוודית בקזבלנקה בשעת הפסקת הצהריים. הם שאלו את השוער על ״בן־נאני״ וזה השיב: ״האם זה בקשר לויזות?״ כאשר הוא נענה בחיוב, השוער ביקש 1,000 פראנק ואמר להם לחזור בעוד יומיים. קציני הבולשת היו משוכנעים שהם גילו קצה חוט שיבהיר להם את שיטת הברחתם של יהודי מרוקו. הם עצרו את השוער והעבירוהו לחקירה במשטרת קזבלנקה.

במשך ימים הוא נשאל מה ידוע לו על ה״מסגרת" וראשיה. הוא לא ידע דבר, אך החוקרים חשבו שהוא מסרב לשתף פעולה. על כן, הם עינו אותו באכזריות וכעבור מספר ימים הוא נפח את נשמתו ומת.

חרף כשלונה בפרשת בן־נאני, המשטרה לא הרפתה. שירות הבטחון המרוקני, שבראשו עמד עתה מוחמר אופקיר – עשה מאמץ עילאי כדי לחשוף את זהותם של אנשי ה״מסגרת״ בקזבלנקה. נוכח מאמץ זה ולאחר המעצרים בפאס ובמקנס, קיים היה חשש סביר לחשיפת זהותו האמיתית של ״סאמי״. אלכס החליט על כן כי מוטב ש״סאמי״ ייעלם לזמן־מה מן השטח. לאחר שחבריו נפרדו ממנו בביתו של ״גאבי״, אלכס ואשתו הסיעו את ״סאמי״ לשדה התעופה של קזבלנקה. הודות לקשריו המצוינים של אלכס עם קציני ביקורת הגבולות, הוא הצליח להעביר את "סאמי״ את דוכני המשטרה במהירות וליווהו עד לכבש־המטוס ממש. לאחר תקופת צינון קצרה, שב ״סאמי״ למרוקו ופעל בה כשנה נוספת. חילוצו של "סאמי״, לא מנע את מעצרם של כמה מראשי וחברי חוליות ״לביא״ שפעלו בכפיפות לו. בין היתר נעצרו רפי ועקנין הי״ד, ״ראמון״ ו״רוסיני״. ארבעה חודשים לפני מעצרו של ״רוסיני״, נשרף אביו חי בפתח חנותו בפאס. עתה ישב ״רוסיני״ בכלא ועוגה באכזריות במשך שלושה ימים תמימים. החוקרים הצליפו בשוט על גבו והלקוהו ברגליו שלוש פעמים. כעבור שלושה ימים הוא שוחרר מכילאו מבלי שניתן שום הסבר לכך. נוסף על מפקדי החוליות, נעצרו בקזבלנקה גם ״ז׳אן״ ו״ארסין״, שעבדו במחלקת ההנדסה והתחזוקה בעירית קזבלנקה.

מעצרם של ופי ועקנין ז״ל ושל ״ראמון״ היכה בתדהמה את ה״מסגרת״ ואיים למוטט את פעילותה. שכן, השניים היו מראשוני פעיליה ומילאו מטעמה שליחויות שונות. רפאל ועקנין נולד בקזבלנקה ב־30 באוגוסט 1927. כאחד המרוקנים המעטים שהתגייסו אז לשורות האצ״ל, עלה רפי בשנת 1947 לישראל. לבוש בלבוש המרוקני המסורתי הוא ברח תחילה ברכבת מקזבלנקה לאלג׳יר ושם עלה על אניית סוחר שהובילה אותו למארסיי. עם בואו ארצה, הוא התגייס לצה״ל ונלחם בירושלים. לאחר חתימת ההסכם לשביתת נשק בין ישראל למצרים, שב רפי למרוקו והתחתן ב־1950 עם מרים, אחות במקצועה. רפי נתקבל לעבודה כפקיד בבנק הלאומי המרוקני. בשנת 1955 בגבור מאבקה של מרוקו לעצמאות, גויס רפי ל״מסגרת״ על־ידי ״ארנו״, יהודי יליד טוניס, פעיל בעלייה ב׳ וכיום חבר קיבוץ. ״אדנו״ היה אחד המתנדבים הראשונים לפעולה במרוקו והוא גויס לפעולה זו על־ידי ״לואי״. הוא שוטט בכל רחבי המדינה, כולל בכפרי הדרום ונטל על עצמו, לעתים, סיכונים שחרגו מעבר למותר. תחילה עבר רפי אימוני נשק קל וחינוך גופני על־ידי "ארי" אחד מותיקי ה״הגנה״ ופעיל בעלייה ב'. אך לאחר זמן, הוא נשלח להשתלמויות באירופה וחיש מהר הפך לאחד המפקדים הבכירים של ה״מסגרת״ במרוקו. על כן לא ייפלא כי מייד לאחר שעצרה את ראשי ה״מסגרת״ בפאס ובמקנס, התמקדה המשטרה המרוקנית באיתור האחראים למבצע ״בזק״ בקזבלנקה. החוקרים המרוקנים ידעו כי מוקד הפעולה הוא בקזבלנקה. על כן, כך הם סברו, אם יעלה בידם ללכוד את ראשי ה״מסגרת״ בעיר זו – יקיץ בכך הקץ על העלייה היהודית החשאית ממרוקו.

על נסיבות מעצרו של רפי ועקנין הי״ד ומותו מעינויים, סיפרה שנים רבות לאחר מכן אלמנתו, מרים. בדירתה הצנועה בתל אביב, גילתה מרים ועקנין שאף היא היתה חברה ב״מסגרת״, וכינויה המחתרתי היה ״כרמלה". היא סיפרה: ״ב־13 בפברואר 1961, לאחר המעצרים בפאס ובמקנס, נעצרו בקזבלנקה ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳. אני הייתי אחות במקצועי ועבדתי במרפאה של אחד הרופאים הנודעים בעיר. עקב זאת, נהגתי לבקר בבתיהם של פקידים וקציני משטרה בכירים ובעתות מחלה – הזרקתי להם ולבני משפחותיהם זריקות שונות. כך נודע לי, שהמשטרה מחפשת עתה את רפי ואת ׳פרנסואה׳, אף הוא מראשוני ה׳מסגרת׳. בעלי הסתיר את ׳פרנסואה׳ באחד מבתי היהודים והוא עצמו הלך לדירה, ששימשה מעין ׳סליק׳, כדי להוציא משם את הנשק, רשימות החברים וחפצים מרשיעים אחרים. בשעה 7 בערב, הסיע אותי רפי הביתה. מטעמי זהירות, עליתי לדירה לבדי. סיכמתי עמו שאם חדר המדרגות יהיה ׳נקי׳ – אעשה לו סימן מהחלון והוא יוכל לעלות. אך מיד בהכנסי לחדר המדרגות, ידעתי כי אנו נתונים במעקב. אותתתי לו מבעד לחלון כי לא יעלה. רפי מיהר להסתלק מן המקום. לאחר שנקט בטכסיסי הטעיה שונים, על מנת להתחמק ממעקב, הוא הביא אוכל ל׳פרנסואה׳ במחבואו. אחר כך ניתנו ל׳פרנסואה׳ תעודות מתאימות שבעזרתן הוא נמלט לטאנג׳יר וממנה יצא מיד לאירופה. בשעה 1 לפנות בוקר, חזר רפי הביתה. כל אותו לילה לא עצמתי עין כמובן. בבוקר השכם הפצרתי ברפי לקום ולברוח. שיערתי כי אפילו אם השוטרים הסתלקו בינתיים, הדירה נשארה במעקב. על כן עוד לפני שובם של השוטרים, מוטב שיקום ויעזוב את הבית. ואמנם, כאשר רפי ירד מהבית, השוטרים כבר חיכו לו בפתח ועצרו אותו מיד. נראה כי בידי המשטרה היה מידע רב אודות רפי ופעילותו, ועל כן עינו אותו באכזריות. הם ידעו, למשל, שהוא חולה כליות. לכן היכוהו בכליותיו. הוא התעלף מיד. על מנת ל׳אושש׳ אותו – טבלו החוקרים את ראשו במים מעופשים ובמי צואה. במצב קשה זה, כאשר הוא חצי מעולף, הכניסו לתאו את ׳ראמון׳. רפי העמיד פנים כמי שאינו מכיר אותו והכחיש בתוקף כל קשר עמו. כעבור שלושה ימים התירו לי לבקרו. הייתי ממש מזועזעת. רפי היה מוכה וחבול בכל חלקי גופו ודמעות עמדו בעיניו. שאלתו הראשונה היתה – מה עם ׳רוסיני׳ ו׳פרנסואה׳. ניסיתי להרגיעו כי ׳הכל בסדר׳ וכי מוטב שיתענין במצבו. אך הוא היה מפוכח מאוד וידע שמצבו קשה. יצאתי מתאו בלב כבד ודמעות חנקו את גרוני. השאלה שענינה אותי היתה – מה עושים כדי לשחרר את בעלי. בתחנת המשטרה פגשתי בקצין שאשתו היתה בטיפולי. הוא סיפר לי כי המשטרה מנסה ללכוד 53 חברי ׳מסגרת׳ נוספים. הוא טען כי בנסיבות רגילות, יתכן והיה יכול לעזור. אך במקרה מיוחד זה, הוא חסר אונים: מוקד החקירה מצוי במקנס ורק על פי הוראותיה של המשטרה שם, ניתן יהיה לשחרר את רפי. הוא חשש, כמובן לעורו וסירב להתערב.

ב־1976, כאשר שימשתי מנהל ראשון של המרכז לחקר יהדות צפוךאפריקה שבמכון בן־צבי, הצעתי לחברי הוועדה האקדמית של המכון לארגן כנס בינלאומי על יהודי צפון־אפריקה. כמה מחברי הוועדה תמהו על הצעה זו, ואחד החברים הבולטים שבה הקשה, אם יימצא פורום לקיום מפגש מן הסוג הזה.

שנה לאחר מכן, באפריל 1977, התקיים כנס בינלאומי שנושאו היה ״צפוךאפריקה בתקופה הקולוניאלית״, ובו השתתפו כשלושים חוקרים מהארץ ומחו״ל. מפגש זה היווה מפנה היסטורי בפיתוח תחום מדעי חשוב, וגרם לגיבוש תכנית מדעית ראשונית וכן לשיתוף פעולה פורה בין החוקרים. בכנס זה הונח גם היסוד לשיתוף פעולה בינלאומי עם אוניברסיטת Aix-en-Provence שבצרפת. מוסד זה אירח באוקטובר 1978 את הכנס השני; בכנס זה נטלו חלק כארבעים חוקרים, והוא הוקדש ליחסים בין היהודים לבין המוסלמים בצפון־אפריקה.

מאז עדים אנו להתפתחות מרשימה שבאה לידי ביטוי במערכת האוניברסיטאית, שבה טופחו ההוראה והמחקר בתחום זה. האוניברסיטה העברית בירושלים, שגם בתחום זה הייתה חלוצה, עודדה בהתמדה קורסים בהוראת יהדות צפון־אפריקה בחוגים שונים שרוכזו במרכז להוראת יהדות ספרד והמזרח בהנהלתו של פרופ׳ שלמה מורג. ביזמתו של פרופ׳ משה בר־אשר, כראש המכון למדעי היהדות, נוסד המרכז להוראת לשונות הדיבור של היהודים, שבמסגרתו ניתנו, לראשונה בארץ ואולי בעולם, קורסים ללימוד ערבית־יהודית של יהודי צפון־אפריקה מפי פרופ׳ יוסף שיטרית וחוקרים נוספים. גם בתחום המחקר והפרסום עדים אנו מאז לפריחה מחקרית מרשימה שפירותיה מפרנסים מגזרים רבים. משבר התקציב החמור שפגע באוניברסיטאות השונות החליש במידה ניכרת תנופה זו ומנע זרימת כוחות צעירים ומוכשרים שבלעדיהם אין קיום לענף מדעי זה.

כיום יש בארץ ובעולם כמאה חוקרים שעוסקים בהיקף זה או אחר בחקר יהדות צפון־אפריקה. המרכז הבין־ארצי להוראת תרבות ישראל באוניברסיטאות מקיים בשנים האחרונות סדנאות מיוחדות בנושאים שונים, וביניהם גם על יהדות צפוךאפריקה. בסדנה שהתקיימה ביולי 1990, ושנושאה היה ״היסטוריה ותרבות בצפוךאפריקה — הקשר בין צפוךאפריקה וספרד״, דנו בנושא זה כעשרים חוקרים מהארץ ומחו״ל במשך שבוע ימים בצורה אינטנסיבית ומעמיקה.

הקובץ שלפנינו מהווה מבחינת היקפו, משקל משתתפיו ותרומתם הייחודית תוספת נכבדה וציון דרך במחקר על יהדות צפון־אפריקה. שלושים חוקרים מהארץ ושלושה־עשר מחו״ל — המייצגים את צרפת, ארצות הברית, קנדה וברזיל — מגישים לקורא קשת רחבה מאוד של מחקרים בנושאים שונים ובתחומים שונים.

העיסוק האינטנסיבי ביהדות צפוךאפריקה בשנים האחרונות העלה שאלות קשות של תפיסות והדגשים של החוקרים השונים, ולכן נתבקש דיון על תפיסותיהם של ארבעה חוקרים־ חלוצים — דוד קורקוס, חיים זאב הירשברג, אנדרה שוראקי וחיים זעפרני(במאמרו של שלום בר־אשר). דיון בסוגיות היסטוריות מיוחדות אינו נעדר מקובץ זה (במאמרו של אליעזר בשן).

Recherches sur la culture des Juifs d'Afrique du Nord

Edite par

Issachar Ben-Ami

En 1976, alors que j'étais le premier directeur du Centre de Recherche du Judaïsme Nord-Africain, à l'Institut Ben-Zvi, je proposai aux membres de la commission scientifique d'organiser un Colloque International qui traiterait des Juifs d'Afrique du Nord. Certains d'entre-eux s'étonnèrent de mon idée et un membre éminent se demanda même s'il se trouverait suffisamment de chercheurs qui justifieraient une rencontre de ce genre? Une année plus tard, en avril 1977, eut lieu un Colloque International qui avait pour thème, L'Afrique du Nord à l'époque coloniale et auquel prirent part une trentaine de chercheurs d'Israël et de l'étranger. Cette rencontre qui marqua un tournant historique dans le développement de cet important domaine de la science, stimula la première élaboration d'un programme scientifique et une collaboration féconde entre chercheurs. Au cours de ce colloque on jeta également les fondements d'une coopération internationale avec l'Université d'Aix-en- Provence, en France et au mois d'Octobre 1978, cette dernière offrait déjà l'hospitalité à un deuxième colloque qui avait pour thème, Les relationsjudéo-musulmanes en Afrique du Nord, et auquel avaient pris part une quarantaine de chercheurs.

ברוח סיכום זה, נקבע שהכרוז יופץ בלילה שבין ה־8 ל־9 בפברואר 1961 וכי ב־9 בפברואר, בשעת הצהרים, יקיימו יהודי מרוקו שתי דקות דומייה לזכר הניספים. וזה היה נוסח הכרוז שהופץ בשפה הצרפתית, ב־10 אלפים עותקים בערי מרוקו השונות:

צילום המסמך נמסרה לי באדיבותה של מיכל בתו של רפי ועקנין ז"ל, מראשוני מגוייסי ה " מסגרת " במרוקו ואחד ממפקדיה הבכירים בקזבלנקה

לאחינו בני ישראל במרוקו.

ארבעים ושלושה יהודים, ספוגים שאיפת־נצח לארץ הקודש ומלאי־תקוות לעתיד נטרפו בלב־ים. רק חלק מהם זכה לבוא לקבר ישראל, האחרים טבעו במצולות. אנו מבכים אותם מרה, יחד עם בני משפחותיהם וכל בית ישראל. הם לא הופקרו בסירה רעועה. יודעים אנו כמה חרדים אחינו לכל נפש מישראל, כמה מאמצים הם משקיעים להוביל את היוצאים בבטחון, לקראת עתידם החדש. דבריהם של אלה שהגיעו במשך שנים יוכיחו זאת. דחף של 2000 שנה מניע את היהודי לצאת לציון וירושלים בכל הדרכים, מה גם שתקוותיו למצוא את מקומו במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן ויד החצר איננה בגלי הרדיפות החוזרים ונשנים. אין אלה עולות בקנה אחד עם מסורת האיסלאם. אולם ישנם שונאי ישראל שגמרו אומר לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. לאלה ייאמר כי מאז ימי עמלק והמן, עד היטלד ואייכמן – יד הגורל השיגה אותם תמיד. אין אנו בודדים. קהילות ישראל בעולם מבכים עמנו את הקורבנות ומתפללים לשלומנו ולזכויותינו. ראו את סערת הרוחות שקמה בעתונות העולם, בקרב המוסדות והארגונים היהודיים והלא יהודיים ואף בפרלמנטים השוגים.

אל תיפול רוחכם, חיזקו ואמצו.

נגביר המאבק לזכויותינו בכל הדרכים.

הפצת הכרוז תוכננה בצורה קפדנית ביותר וניתן לה שם הצופן מבצע ״בזק״. היתה זו פעם ראשונה בתולדות יהודי מרוקו שכרוז כזה מופץ בתנאים מחתרתיים ובהיקף כה נרחב. התכנון נעשה כולו בידי ה״מסגרת״ ובהפצת הכרוז שולבו חברי חוליות ״לביא״ וכ־150 חברי תנועות הנוער הציוניות – הבונים, דרור, השומר הצעיר, בני עקיבא והנוער הציוני. באותה תקופה, היו במרוקו כ־850 חניכים בתנועות הנוער. אלה פעלו במסגרת 15 מועדונים ו־50 שבטים״. 45 מבין חברי תנועות הנוער היו פעילים ב״מסגרת״. במבצע ״בזק״ עמדו להשתתף גם חברי תנועת הצופים, ה־דז׳, אך ביום האחרון ממש הם חזרו בהם מהסכמתם. שיתופם של חברי ״לביא״ בלבד במבצע ״בזק״ נבע מהשיקול שאם אמנם תקרה תקלה ויבוצעו מעצרים – תיפגע רק שלוחה אחת של ה״מסגרת״ ושלוחת ״מקהלה״ תוכל להמשיך ולשאת במאמץ העלייה. המאורעות עתידים היו להוכיח כי היה זה שיקול נכון ואלמלא שמר אלכס על עתודת ״מקהלה״ – יתכן והיה בא קץ למאמץ העלייה בכללותו.

תנועות מחתרת שונות שפעלו באירופה בימי הכיבוש הנאצי, כמו גם צעירים בארץ ישראל שהשתייכו לארגוני ה״הגנה״, הארגון הצבאי הלאומי (אצ״ל) ולוחמי חרות ישראל (לח״י) – התנסו כבר בעבר בהדבקת כרוזים בתנאים מחתרתיים. אך חברי המחתרות הללו, באירופה או בארץ ישראל, פעלו בקרב אוכלוסיה אוהדת, זכו לשיתוף פעולה מצידה ונאבקו לגירושו של שלטון זר. הפצת הכרוזים במרוקו, התנהלה בתנאים שונים: היהודים במרוקו היוו מיעוט קטן בכלל האוכלוסיה ויחס השלטון אליהם היה עוין ביותר. מאחר שמפיצי הכרוזים לא יכלו לצפות לסיוע מצד כלל האוכלוסיה, אלא רק מצד קומץ קטן של יהודים בערים השונות, הרי שהסכנה שנשקפה להם היתה כפולה ומכופלת. מכאן גם ההקפדה הרבה על כל פרט ופרט. השיקול העיקרי שעמד ביסודו של מבצע ״בזק״ היה ההכרח להקטין ככל האפשר את סכנת החשיפה. כך, למשל, סוכם שחברי ה״מסגרת״ יפעלו לבדם ואילו חברי תנועות הנוער, יפיצו את הכרוזים בחוליות נפרדות. אולם ההפצה עצמה חייבת היתה להתחיל באותה שעה, בכל רחבי המדינה.

הפצת הכרוזים עשתה רושם רב על יהודי מרוקו ומילאה אותם גאוה. כולם חשו בטחון כי שאלת עלייתם לישראל מצויה בידיים נאמנות ורבים מהם העזו לומר לפקידים מרוקניים, בגלוי ובאומץ: ״אין אנו זקוקים עוד לדרכונים כדי להגר ממרוקו. אפשר לצאת את המדינה גם בדרכים אחדות…״ ועד הקהילה בקזבלנקה הסתייג אמנם מהפצת הכרוז, אך הוא ניצל את הענין כדי להוקיע את ההתפרצות האנטי־יהודית בעתונות המרוקנית. ואילו עתוני מרוקו, כמצופה, ראו בעצם הפצת הכרוז משום הוכחה להגברת הפעילות הישראלית במדינה זו. ברם, למרות אמצעי הזהירות והתכנון הקפדני, מבצע ״בזק״ גרם למפולת בשורות ה״מסגרת״ במרוקו. כעשרים חברי ״לביא״ – ביניהם מפקדי חוליות בקזבלנקה – ורבים מחברי תנועות הנועד נעצרו ועונו באכזריות. כדי למנוע שיתוק בפעולות ה״מסגרת״, היה הכרח להחיש למרוקו כמה מתנדבים יהודים מאירופה. חששותיהם של אלה שחזו תוצאה מעין זו, התגלו כמוצדקים. אף על פי כן, שכרה המדיני של פעולה זו היה, לטווח ארוך, גדול לאין שיעור מניזקה המבצעי הזמני. המפולת החלה במקנס והקיפה מיד כמה ערים מרוקניות אחרות.

כתוצאה משיבוש בלוח הזמנים, אירעו כמה תקלות בתיאום הפעולה בין פאם למקנס. ״דורי״, כיום קצין בשירות בתי הסוהר בישראל, היה בין חברי ה״מסגרת״ שנעצרו באותה תקופה במקנס והוא סיפר: ״נולדתי במקנס בשנת 1930 והתנדבתי ל׳מסגרת׳ בשנת 1959. אחת לשבוע, בימי ראשון בבוקר, נהגנו להתאמן בנשק קל. בין היתר למדנו שימוש, פירוק והרכבה של אקדח איטלקי מתוצרת ׳ברטה׳ והתאמנו בהכנת בקבוקי מולוטוב ובהטלת רימוני יד. כאשר הוחלט על מבצע ׳בזק׳, היו ׳מומו׳ ו׳אנדי׳ – שניהם מורים לערבית – האחראים על חברי ה׳מסגרת׳ במקנס ובפאס. עקרונית סוכם כי אנשי מקנס ישתתפו בהפצת הכרוזים בפאס ואילו אנשי פאס יפעלו במקנס. כל חוליה מנתה שני אנשים והם נסעו במכוניות של ה׳מסגרת׳. המבצע עמד להתחיל בשעה תשע בערב והוראת הביצוע עמדה להנתן בטלפון, באמצעות הסיסמא: ׳הביאו את הפצועים לבית החולים׳. אולם מסיבה שלא הובררה לי עד היום, תנועות הנוער החלו להפיץ את הכרוזים ב׳מלאח׳ של מקנס, כבר בשעה שש בערב. כאשר באו חברי ׳לביא׳ לחדרי במקנס, כדי להצטייד בכרוזים – כבר היה בידיהם עותק אחד של הכרוז שהופץ בגטו. מיד התעורר בלבי חשש שמא כמה כרוזים נפלו בידי המשטרה. לאחר שורה של בירורים, ניתנה לנו ההוראה להמשיך במבצע, כמתוכנן. תוך זמן קצר הוברר כי החששות שלי היו מוצדקים. יחד עם ׳צ׳ארלי׳ מפאס יצאתי להדביק כרוז על קיר תחנת המשטרה במקנס. אך שם הופתענו על־ידי משמר שוטרים שארב לנו במקום. ׳צ׳ארלי׳ גיסה לדרוס במכוניתו את אחד השוטרים ואילו אני ניסיתי להמלט. אך השוטרים דלקו אחרינו ועצרו אותנו. בשכונה אחרת של העיר, נעצר ׳מלודי׳ אף הוא מפאס. אני במקצועי פועל דפוס. אך במקנס שיחקתי גם כדורגל והרווחתי כ־ 5,000 פרנקים צרפתים לכל משחק. בתחנת המשטרה מצאתי שוטר ששיחק איתי בקבוצה. על פי בקשתי, הוא הלך לביתי והודיע להורי כי נעצרתי. קציני בולשת חקרו אותי במשך שלושה ימים רצופים על פעולתה של ה׳מסגרת׳ במרוקו, מי הם ראשיה ומי מבין היהודים משתף עמם פעולה. מאחר שבמקנס לא הכרנו את ראשי ה׳מסגרת׳, אזי החוקרים לא יכלו לדלות מפי שום דבר. ישבתי בכלא כמה שבועות מבלי לדעת מה יהא בגורלי. אך לאחר מות המלך מוחמר ה־5 והכתרת בנו חסן, למלך תחתיו, הוכרז על חגיגה וכך שוחררתי מהמעצר. לאחר שחרורי, הוזהרתי שלא לעזוב את גבולות מרוקו. עקב זאת יצאתי את מרוקו רק ב־1964 והגעתי לישראל דרך פאריס״.

שמואל שגב-מבצע " יכין " עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל- מבצע ״בזק״….

מבצע ״בזק״….

טביעתה של ״אגוז״ וההשפלות שהושפלו היהודים בעת ביקורו של נשיא קע״מ, – הקהיליה הערבית המאוחדת
שמו של האיחוד בין סוריה למצרים בין השנים 1958 לבין 1961 גמאל עבד אל־נאצר, בקזבלנקה, שימשו תמרור חשוב במאבק הציוני הפומבי למען זכות הגירתם של יהודי מרוקו. בממשלת ישראל, בהנהלת הסוכנות היהודית ובקרב ארגונים יהודיים שונים בעולם, רווחה ההרגשה כי ללא לחץ בינלאומי מרוכז על המלך מוחמר ה־5, לא יבוא שינוי במדיניותו כלפי יהודי ארצו.

הרגשה זו נבעה מהיצרים המנוגדים שהתעוררו במרוקו באותם הימים. חרף הרגשת הכאב והאבל על אסון הספינה, גברה מיום ליום נחישות החלטתם של היהודים לעזוב את מרוקו בכל מחיר. רצון עז זה מיקד אליו את תשומת לבה של דעת הקהל בעולם ושימש רקע נוח לפעילות דיפלומטית ישראלית בכל רחבי העולם. מאידך, עתוני מרוקו המשיכו בהתקפותיהם על ישראל והציונות. במאמר ראשי שפורסם ב־28 בינואר 1961 בעתון ״אל־עלם״, בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״, נאמר בין השאר כי ״במרוקו לא קיימת בעיה יהודית והממשלה חייבת, על כן, לשים קץ לפעילותם של הארגונים הציוניים, המסיתים את היהודים למעשי הרפתקנות״. עתונים אחרים ראו ב״פעילות ציונית״ זו, משום מגמה להכשיל את מדיניותו של המלך, כפי שהתגבשה בעת השתתפותו של נאצר ב״ועידת קזבלנקה״. מסע הסתה זה, חיזק את מגמותיה הפרו־מצריות של הממשלה והשפיע על התנהגותן של זרועות השלטון השונות. כך, למשל, משטרת קזבלנקה עצרה קבוצת תלמידים מישיבת ״נוה שלום״, משום שנשאו דגל כחול־לבן וחבשו לראשם כיפות שחורות. בהתערבותם של מוסדות הקהילה, שוחררו התלמידים כעבור 10 שעות. אוירה כבדה זו, היא שהניעה את קארלוס נאסרי, מלומד יהודי והוגה דעות בעל מוניטין, להציג בפומבי את השאלה: להיות או לחדול ? במאמר שפרסם בבטאון הקהילה היהודית בקזבלנקה, כתב נאסרי כי מדיניותה הבינערבית של מרוקו, ההתפרצות האנטישמית שבאה לידי ביטוי בימי ביקורו של נאצר ואסון טביעתה של ״אגוז״, העלו לפני יהודי מרוקו את השאלה במלוא חריפותה: האם לחשאר במרוקו או לעזוב את המדינה ?

מצב פנימי מורכב זה, השפיע כמובן גם על ה״מסגרת״ וכפה עליה לתכנן את המשך פעולתה במרוקו, תוך התחשבות בכל הגורמים העשויים להגביר או להאט את קצב העלייה. ברוח הבטחתו של אלכס ובעקבות מסקנות ועדת החקירה על נסיבות טביעת ״אגוז״, חודשה ההעפלה באמצעות ספינות מבריחים. מטבע הדברים, העפלה זו היתה מצומצמת בהיקפה בהשוואה לתקופה הקודמת. אך ה״מסגרת״ קיוותה למצוא מענה מהיר לבעיה זו. במגמה למנוע את הישנות אסון ״אגוז״, פעילי ה״מסגרת״ בדקו את הספינות, הקפידו על תקינותו של ציוד ההצלה, ודאגו להגביל את מספר האנשים בכל ספינה. אולם למרות העובדה שהלהט היהודי לא נחלש ורצון העשייה אפילו התגבר, כמה מהפעילים המקומיים של ה״מסגרת״ היו שרויים במצב רוח עגום ומתסכל. הם חשו חוסר אונים מול מגמותיה העוינות של הממשלה, וניכר היה שהתעללות המשטרה פגעה בהם עד עומק נשמתם. על כן, פעילים אלה הגו רעיונות שונים כיצד לנקום בממשלת מרוקו, הן על מעצר היהודים והן על הקשיים שהיא עורמת בהנפקת דרכונים. וכך, ימים מעטים לאחר טביעת ״אגוז״ ומעצר קרובי הטבועים, הציעו פעילים אלה לאלכס לתפוס את אחד מקציני המשטרה המרוקניים ולהוציאו להורג בתלייה. כן הציעו להפיץ כרוז מחאה נגד השלטונות.

אלכס חש בתסכולם של אנשיו והבין יפה את מניעיהם ואת הצורך שלהם לפעולה ראותנית גדולה. אך כמי שנשא באחריות לבטחונה של יהדות מרוקו כולה, הוא דחה על הסף את ההצעה לתלות קצין משטרה מרוקני. הוא סבר כי מעשי ה״מסגרת״ מדברים בעד עצמם ואין הפעילים זקוקים למעשים הרפתקניים מעין אלה, כדי להפגין שרירים או כדי להעלות את המורל. הוא חשש פן באוירת ההסתה השוררת בכל רחבי המדינה, מעשה קיצוני מעין זה יביא לפרעות ביהודים ושכר הפעולה ייצא בהפסדה. לעומת זאת, נטה אלכם לתמוך בהפצת הכרוז, הן כ״הפגנת נוכחות״ של ה״מסגרת" והן כאמצעי לחיזוק ידיהם של אותם יהודים הכמהים לעלייה. אך ״אמיל״ הממונה בפאריס על פעולת ה״מסגרת״ בצפון־אפריקה, הסתייג מהרעיון. ״אמיל״ חשש ממפולת והוא היה סבור כי מוטב לשמור על כוחה של ה״מסגרת״ למימוש המטרות שלשמן היא הוקמה ולא לשם פעולות ראותניות. גם ״אמיל״ היה מודע לתסכולם של כמה פעילים, אך הוא ׳סבר שהמורל שלהם יתחזק על־ידי עצם העשייה ולא על־ידי הפגנה. אולם כאן אירע דבר מפתיע. פעילי תנועות הנוער הציוניות, שהיו הכוח המניע מאחורי הרעיון להפצת הכרוז, הודיעו לאלכס שהם מוכנים להפיץ את הכרוז לבדם, בשם תנועותיהם וללא קשר ל״מסגרת״. אלכס דחה הצעה זו בתקיפות. הוא הבין כי תנועות הנוער מהוות את המאגר האנושי העיקרי לפעילותה של ה״מסגרת״ ועל רקע האסון שפקד את ״אגוז״, חובה עליו לשמור על מאגר זה בשלימותו ולא לגרום לפיצולו. על כן, כמי שמצוי בשטח וחש בכל מה שמתרחש בו, הוא ביקש אישור להפצת הכרוז. ואמנם, בסופו של ויכוח ממושך ונוקב, הוסכם כי ה״מסגרת״ תפיץ את הכרוז ביום ה־30 לטביעת ״אגוז" וכי בכרוז זה יודגשו שלוש נקודות: הזדהות עם זכר הניספים והשתתפות באבל משפחותיהם; הטלת האחריות לאסון על ממשלת מרוקו; אזהרה תקיפה לשלטונות מפני המשך ההתנכלויות ליהודים, תוך איום מוסווה בהענשתם.

פרק שיש – סגולות לשמירה על הילד

נגמרו הטכסים ועימם החגיגות. הילד שבא עתה לעולם יביא, כך מקווה המשפחה, אושר ומזל טוב להוריו ולסביבתו. אך יש לעשות גם כן הרבה מאמצים על אנושים, כדי לשמור עליו ממוקשי השטן האורבים לו מכל עבר. יש להיזהר מכוחות האופל ולנקוט נגדם את כל האמצעים, הן על ידי קמעות ולחשים פולחניים, והן על ידי ביקורים תכופים אצל קברי הצדיקים. כל אלה נלחמים ברוחות ושדים ןבכל מרעין בישין. השיטות הידועות והמוסכמות ללוחמה בחיצוניים ובכל המזיקין למיניהם הן העאדאת ( מנהגים ). יש המכנים את העאדאת, בשם " קבלה בידינו ", אם תשאלו אותם מדוע הם נוהגים כך ? יענו לכם מיד, שזאת " קבלה בידם ".

הערת המחבר.  קבלה בידם – מין אמונה, נוהג, נדר – עאדא בערבית. יהודי מרוקו רגילים לקיים מנהגים קבועים ובמועדים קבועים וגם נזהרים לקיימם, והם נקראים עאדאת ( בריבוי ). יש להבחין בין מנהגים כלליים לבין מנהגים משפחתיים או מקומיים.

מנהגים כלליים – מנהג ארצי או כלל יהודי ארצי במדינה ; מנהגים משפחתיים אך ורק בקרב המשפחה ולפעמים גם בקרב משפחות במדינה ; מנהגים מקומיים אך ורק בקרב בני שבט אחד או מספר שבטים שבאזור.

המנהגים.

הרבה מנהגים זרים, מהם תמוהים מאוד, נתווספו לאלה שהיו כבר קיימים. מנהים שלא היו מכוונים בוודאי לתורת משה, חדרו למללאח מבלי שהרבנים יוכלו למנוע קלקלותיהם, ומן הדין לראות בהם דווקא השפעה זרה, השפעה של אמונות ומנהגים שבאו בירושה ממעבה הדורות.

האמונה במזיקים שלידתם מעירוב דמים של אח ואחות שמתו מיתה משונה, הביאה מאמינים אלה לחפש להם מפלט ושיטות מיוחדות כדי להילחם בהם, כי החיים מוקפים איומים של כוחות הנסתר, של יצורים רוחניים חסרי גוף ובלתי נראים. כך במשך הדורות, סוגים שונים של " הקדמת רפואה למכה " אומצו כאמור, כגום קמעות, ביקורים על קברי הקדושים או תחבולות מתוחכמות שאת המעט הידוע לנו ננסה להביא.

התינוק מוחלף בתינוק שד.

חייו של יהודי במללאח, עמוסים היו מלידה עד מוות, מנהגים ואמונות מקומיים, וכן גם ברפואות עממיות. ילדים קטנים ובעיקר תינוקות, נהגו להשכיבם על קברי הצדיקים ולהשאירם שם למשך שעות ולפעמים גם ללילה שלם כשהאם, ניצבה מרחוק משום שקיימת אמונה עממית, שאם התינוק חולה ללא סיבה מספקת ומצבו מחמיר, סימן שהשדה " אתאבעא " ( הרודפת ) החליפה אותו בתינוק שד.

חילוף התינוקות מתרחש, כאשר האם באופן פזיז יוצאת מחדרה ומשאירה את עוללה לבד, או שהיא מוציאה אותו לפני תום ה " ארבעים ", ועוברת על יד " אסקקאייא " ( מקום ממנו שואבים מים ). אזי היא חוזרת עם ילד אחר לגמרי. התינוק ממעט לינוק, מרזה מיום ליום, יורד במשקל ולא מתפתח.

במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת קבר שכוח של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה,סימן שהוא מן העולם הזה של עלי אדמות. היא ניגשת מיד, נוטלת אותו ואומרת : " לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים ". ואם הוא לא בוכה, אז הוא שייך לשדים וימות. קיימים גם מצבים אחרים בהם פונים לקברים ידועים ולא שכוחים – קברי צדיקים. מניחים את בתינוק על הקבר, במקרה שהוא ינק " לגייאל ", דהיינו : ינק מאימו כשהיא בהריון, ( אומרים : תינוק זה " רדע לגייאל " – תינוק זה ינק רעל ). מקרה נוסף הוא כאשר באופן פתאומי התינוק נחלש, מפסיק לינוק ללא סיבה ומצבו מחמיר. אז חוששים שהוא נחטף על ידי השדה התאבעא והוחלף בתינוק שד, לכן חלה. במקרה הזה, לוקחים אותו לבית החיים, מניחין אותו על קבר אחד הקדושים ומשאירים אותו כשעה  – שעתיים. האם פונה לקבר ואומרת : " אם התינוק הזה הוא שלי והוא מהעולם הזה, מה טוב, ואם לא אני אקבור אותו על ידך.

לא קונים מצקת.

אמצעי אחד לעקיפת תמותת התינוקות הוא המצקת. היו משפחות שקבלה בידן לא לרכוש מצקת. אם הם זקוקים לה במטבח, שואלים אותה מהשכנים או שקרוב משפחה מתנדב לרכוש אותה מכספו ומגיש אותה כמתנה לאותה משפחה, הסיבה לכך היא שלמשפחה נולדו פעם תאומים ואחד מהם מת.

הם קברו אותו עם המצקת שהייתה להם בשימוש בבית, כדי שהתאום המת לא יחפש את אחיו. מאז אותה משפחה מחליטה לא לרכוש מצקת לעולם בטענה שזה : מאסי מליח ( אין זה סימן טוב )

הערות המחבר :  לג׳י, עמי 106: האם-מביאה להם מנחות ומניחה אותן על הקבר! בן-עמי, מפעלי המרכז לחקר פולקלור, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ה, ירושלים 1973, עמי 111-110¡ ראה גם בן-עמי(קדושים), עמי 91: אמא של תינוקת חולה השתטחה על קברו של ר׳ יצחק הלוי, והשכיבה את תינוקה על הקבר ואמרה לו:״ אם התינוקת… ראה הסיפור 2.300 בעמוד 432; נוכחות השדים, עמי 4.

     נוהג בחכמה, עמי קג-רכג_; התחדשות, כרך ג׳ עמי 87: גם אצל בני העדה הכורדית קיים מנהג דומה: אם נפטרו בשנה אחת שניים מבני המשפחה, נוהגים לקבור ביצה עם המת השני. ביצה זו, כפיוס לכוחות העליונים.יש עדות שנהוג אצלם: שאם נפטרו שני אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה, שוחטים תרנגול וקוברים אותו בבית־העלמין למרגלותיו של הנפטר השני.