AYOUN-AZAN-AZAR
AYOUN
Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, francisation de Hayoun, augmentatif de Hay qui signifie il est vivant, un des très nombreux patronymes votifs liés à la vie, équivalent de l'arabe Ayache et du latin Vidal, Vital. Autres formes, précédé de l'indice de filiation: Benayoun, Hayoun. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté sous cette forme en Algérie (Oran, Alger, Nedromah, Constantine, Souk-Akhras, Batana, Biskra, Sétif) et en Tunisie et au Maroc sous la forme de Hayoun. Au Maroc, il est porté le plus usuellement précédé de l'indice de filiation berbère O'hayoun, O'hayon et nous l'étudierons à part.
ROBERT (1926-1996): Ecrivain, critique et cinéaste français, né à Port Lyautey, Maroc, mort à Paris. Fervent cinéphile, épris de surréalisme, il avait fondé en 1950 la revue "L'Age du cinéma" avec Ado Kyrou qui ne publia que cinq numéros. Il se joignit ensuite en 1952 à la revue "Positif la revue rivale des "Cahiers du Cinéma", à laquelle il collabora jusqu'à sa mort. De 1972 à 1983, il fut le critique cinématographique de l'hebdomadaire parisien "Le Point". Particulièrement attiré par les comiques américains, il a publié un grand nombre d'ouvrages, dont "L'Anthologie du non-sens" (Paris, 1959), "Le Dessin animé après Walt Disney" (Paris, 1961,; "L'Erotique du surréalisme" (Paris, 1965), "Bonjour M. Jerry Lewis" (Paris, 1972), "Les frères Marx" (Paris, 1980), "Alain Resnais, arpenteur de l'imaginaire" (Paris, 1980), "Le Regard de Buster Keaton (Paris, 1982), "Woody Allen: au-dela du langage, ( Paris, 1985). Il essaya seux reprises, sans grand succes , dans la realisation, tournant, "Paris n'exiate pas" ( 1969) et :Serieux comme le plaisir" (1975)
MAURICE:
Avocat. Un des héros de la Resistance à Alger au cours des sombres anees 1940-1942. Le groupe qu'il commandait avait été chargé, la veille du debarquement américain du 8 novembre 1942, de prendre le Palais d'Eté, résidence ru Gouverneur Général de l'Algérie et centre névralgique du commandement des autorités fidèles au gouvernement de Vichy. Sur les cent hommes mobilisés, il ne s'en présenta que trente, en majorité juifs, dont son assistant l'avocat Raymond Abécassis, Gilbert Timsit, Sauveur Elbaz, Lucien Saïag, André Gabay, René Blum, Simon Morciano, Sylvain Ayache, Paul Nedjar, Alphonse Cherqui, Joseph Struck, Armand Bénichou, Fernand Khemis, Maxime Hagay, Robert Rekassa, Sauveur Guérabli, Jo Karsenty, Albert Sciari et Elie Hazan. Malgré ces défections de dernière minute, grâce à l'effet de surprise, la mission fut couronnée d'un total succès, paralysant pendant les premières vingt- quatre heures critiques pour le succès de l'opération "Torch", toute résistance organisée au débarquement américain qui devait marquer le véritable tournant de la guerre.
RICHARD: Historien français, né à Oran, descendant d'une famille originaire de Tétouan. Docteur en histoire, licencié d'hébreu, il est maître de conférences en civilisation d'Israël (monde sépharade) à l'Institut National de Langues et Civilisations Orientales et enseigne l'histoire des Juifs d'Afrique du Nord à l'Université Paris VII. Auteur de nombreuses études parues dans les revues spécialisées, dont "Les juifs de France, de l'émancipation à l'intégration (1789-1888), "Les Juifs d'Algérie" (1830- 1905), analyse des archives consistoriales sous la direction de Gérard Nahon, et de trois livres: "Les juifs d'Algérie: deux mille ans d'histoire" (Paris, 1982), en collaboration avec le journaliste Bernard Cohen, "Sépharades d'hier et d'aujourd'hui – 70 portraits", en collaboration avec Vidal Séphiha (Paris, 1992), "Typologie d'une carrière rabbinique: l'exemple de Makhir Charleroi". Ce livre monumental, en deux tomes, basé sur sa thèse de doctorat, paru à Paris en 1993, a reçu le Prix Zadok Cohen. Il retrace la carrière d'un rabbin français qui joua un grand rôle dans l'évolution de la communauté d'Oran à la fin du siècle dernier.
AZAN
Nom patronymique d'origine hébraïque, francisation de Hazan, le chantre, l'officiant (voir Hazan). Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie (Alger, Saint-Denis du Sig, Constantine).
AZAR
Nom patronymique d'origine hébraïco-arabe, sans doute diminutif judéo-arabe du prénom biblique Elazar qui a pour signification Dieu a aidé, porté par le fils du Grand Prêtre Aharon et qui lui succéda à sa mort. Ce prénom était encore donné jusqu'à nos jours dans les communautés juives marocaines, mais dans le judéo-arabe il était devenu synonyme, avec une pointe de dérision, d'anonyme, d'une personne indéterminée: un tel. Autre forme: Azaria Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis, Sousse, Sfax) et au Maroc (Sous, Agadir, Safi, Mogador, Rabat).
מסמך על קופת צדקה של קרקעות העניים- יוסף טובי
ג. התעודה מארכיון אלצראף בעניין הקדש קרקעות העניים
על פי מכלול הפרסים שהובאו לעיל נוכל עתה להבין לאשורו את עניין התעודה הנדונה מארכיון אלצראף. בשנת 1816 כיהן בתפקיד גזבר העניים ר׳ חיים בן דנאן, בן לאחת המשפחות הידועות במרוקו עוד מדור המגורשים מספרד, קרוב לוודאי אחד מצאצאי שמואל בן סעדיה בן דנאן, שהתקנות הראשונות הידועות לנו בעניין קרקעות העניים הגיעו אלינו בגינו. (54) לצד ר׳ חיים בן דנאן שימש צוות עוזרים. מכוח סמכותו שהוקנתה לו מבית הדין העניק בן דנאן רשות לשני שותפים, יעקב בן כ׳לפון הידוע בשם ן׳ סמאג׳ה ומשה בן סמחון הידוע בשם ן׳ קאביסה,(55)לבנות בית או חנות על חלקת קרקע שנודעה בשם צפאיין, – המזקקים, ונראה שהדבר קשור לייצור השמן שנעשה בסמיכות מקום. סמוך ל״מעסרה– בית הבד, וצ״ל מעצרה, ברבים מעאער. למעתק צ<ס בפי יהודי מרוקו ראה הית׳ 2002, עמי 158 הידועה לשמואל בן דידי״.(58) לא היה זה מעשה של מכירה אלא החכרת הקרקע בלבד, ותמורתה היו אמורים לשלם שתי אוקיות(59) בלבד (לשנה?) לצמיתות. חוכרי הקרקע התנו ״שלא יוכלו אחרים לבא בגבולם כלל״, כלומר שאין הקהילה רשאית באמצעות גזבר העניים לצרף אנשים ״ספים לקרקע המוחכרת. עסקה זו נרשמה במעשה בית דין במיון תקע״ו (1816)
הערת המחבר -54 – עם משפחת אבן דגאן נמנה ר׳ סעדיה אבן רנאן, המשורר והמדקדק המפורסם שהיה בין המגורשים מספרד בשנת 1492 שגלו למרוקו. עליו ועל בני משפחה זו ראה טולידאנו תרע״א, עמי 26-24; בן נאיים תרצ״א, דף ק ע״ב; עובדיה תשל״ט, א, על פי המפתח, עמי 374-373, ערך ״אבן דנאן״; ב, עמי 91-1; בניהו תשנ״ג, עמי 29-25. בן נאיים תרצ״א, דף לט ע״ב, עובדיה, עמי 274, ובניהו, עמי 39, מזכירים אישים שונים בשם חיים ן׳ דנאן, אבל אין הם זהים לחיים אבן דנאן דנן. וראה דברי בניהו, שם, על הקושי בזיהוי אישים בני משפחה זו.
הערת המחבר 55 – לא מצאתי זכרם במקורות שלפניי. על פייטן (ממוגאדור – העורך) החותם בראשי החרוזות בפיוטיו שלמה קאבישה וכן שלמה כאביסה ראה סויסה תשס״א, עמי 308-303. -.5
הערת המחבר 58 – אף הוא לא מצאתי זכרו במקורות שלפניי. תעשיית השמן פרחה בפאס, ובשנת 1903 היו בה ארבעים בתי בד, שהיו מרוכזים סביב שניים משערי העיר שדרכם הובאו הזיתים מן הכרמים הגדולים שמצפון לעיר ובייחוד מדרומה. ביחס לאותה שנה ולאחריה מצוין, כי הפועלים היו כמעט כולם הרריים מבני שבט בני חסן הסמוך לתיטואן. ראה לה טורנו 1949, עמי 329-328. אך אפשר שבבית הבד המצוי כאן לא רק הבעלים היה יהודי אלא אף הפועלים. על התעסקות יהודי צפרו בתעשיית שמן וזיתים עוד מן המאה ה־15 ראה עובדיה תשל״ו, עמי 125.
הערת המחבר 59 – אוּקִיָה (רבים אַואַק) הוא מטבע כסף מעיקרו שנודע גם בשם דִרְהָם (רבים: דראהם). ראה לה טורנו 1949, עמי 283. ערך 10 אוקיות בתקופה הנדונה היה מתק'אל אחד. ראה בנטוב תשב״ו, עמי תמב; עובדיה תשל״ה, א, עמי 439.
חוכרי הקרקע התנו ״שלא יוכלו אחרים לבא בגבולם כלל״, כלומר שאין הקהילה רשאית באמצעות גזבר העניים לצרף אנשים נוספים לקרקע המוחכרת. עסקה זו נרשמה במעשה בית דין בסיון תקע״ו (1816) בחתימת הדיינים רפאל אהרן מונסונייגו ופתחיה סירירו, שני חכמים בני משפחות מפורסמות בפאס.(60 )
הערת המחבר 60 – ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו חי בשנים 1840-1760. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף קה ע״ב׳, עובדיה תשל״ט, א, עמי 310 311; תדגי תשנ״ד, על פי המפתח, עמי 203, בערבו. לא מצאתי זכרו של פתחיה סירירו בספרים הנדפסים הידועים לי. על אישים אחרים ממשפחות מונסונייגו וסירירו ראה עובדיה תשל״ט, א, עמי 335-329; בניהו תשנ״ג, עמי 45-40 ועל פי המפתח, עמי 194.
לאחר זמן, ב־1820, מכרו השותפים הנ״ל את הבית שבנו לאדם בשם שאול בן דוד ויוסף(61) תמורת חמישים מת׳קאלים" במכירה גמורה וחלוטה, תוך התעלמות מן העובדה שהקרקע הייתה אך מוחכרת להם על ידי גזבר העניים. הבעלים החדש חדל אפוא לשלם את דמי החכירה השנתיים. בינתיים נפטר הבעלים החדש וגזברי העניים (שמותיהם לא. צוינו) – שנוכחו לדעת כי קופח חלק העניים על ידי כך – פנו אל בית הדין בתביעה לחייב את יורשי הבעלים החדש ואת השותפים הראשונים לשלם את דמי החכירה בעבור כל השנים שחלפו ולא שולם בעבורן, וכן להתחייב לשלם את דמי החכירה כסדרם מכאן ולהבא. בבית הדין הושגה פשרה, שלפיה ישלמו יורשי הבעלים החדש את דמי החכירה ואף יוסיפו עוד סכום תמורת חלק העניים בבית, כלומר דמי החכירה השנתיים לעתיד, והבית יהא רכושם המוחלט. פשרה זו קיבלה את אישור ר׳ חיים הצרפתי וכן את הסכמת נגיד הקהילה באותם הימים, שהיה אמור לפקח על ניהול נכון של נכסי העניים על ידי גזברי העניים.
הערת המחבר 61 – ויוסף = בן יוסף. הוו אינה וו החיבור העברית או הערבית אלא ״בן״ הברברית, בדומה לשם אוחנה שפירושו ״בן חנה״. שם המשפחה הוא אפוא ״בן דוד ויוסף״. משפחה הקיימת עד היום. תודתי לידידיי פרופי יוסף שיטרית והרב ד"ר משה עמאר, שהאירו עיניי בעניין זה.
כל הפרשה מובאת במסמך הנדון מחודש כסלו תר״ד (סוף 1853), בהקשר לחלוקת הרכוש הנ״ל בין יורשי שאול בן דוד ויוסף – בתו הצעירה, שהייתה אמורה להינשא לאדם בשם אברהם בן דוד הכהן, ואחיה יעקב ושלמה – ובהקשר למכירת הנכס לאדם אחר בשם שלמה בן יהודה המכונה בורוס. בינתיים עלה ערך הבית והוא נמכר עתה במחיר של 112 מת׳קאלים, בעוד שבמכירה הראשונה משלושת השותפים לשאול בן דוד ויוסף נמכר במחיר של 50 מת׳קאלים בלבד(קשה לשער שהשינוי היה רק בשל פיחות של המטבע). המסמך הסופי נחתם על ידי הדיין ידידיה מונסונייגו, בנו של ר׳ רפאל אהרן הנ״ל, ואתו ר׳ יצחק בן שמול, והובאו בו הנוסחים של כל מעשי בית הדין הנ״ל. למעשה האקט המשפטי האחרון אינו קשור כלל לעניין גזבר העניים, אבל לצורך התיעוד המלא של אקט זה הביא הדיין ידידיה מונסונייגו את השתלשלות הבעלות על אותה חלקת קרקע, ומחמת כך הגיעה לידינו עדות חשובה על פעילותו של מוסד גזבר העניים בקהילת פאם במחצית הראשונה של המאה ה-19.
על כל פנים, המסמך שלפנינו מעיד על בעיות שנתעוררו בניהול התקין וההוגן של הקדשי הקרקעות בעבור העניים, ומלמד כי נפתחה דרך למכירת הקרקעות תוך הפרה גמורה של תקנות הראשונים. דבר זה עולה גם משתי תעודות מצפרו משנת תרב״ד(1864) תרסי׳א (1901). בתעודות אלה ניתנת למעשה אפשרות לכל אדם לקנות את קרקע העניים, אלא שעליו להתחייב לשלם את הפדיון המגיע להם.
דו־קיום בין יהודים למוסלמים- מרוקו-עורך חיים סעדון
דו־קיום בין יהודים למוסלמים
בצד האיבה והדחייה שתוארו לעיל היו גם יחסי שכנות תקינים בין שתי הקהילות. ניתוח דפוסי הקיום הכלכלי מלמד על שיתוף פעולה ועל יחסי רעות לצד גילויי איבה ושנאה¡ וכך גם פולחן הקדושים, שהיה ביטוי ליחסי אחווה וליחסי גומלין בין־תרבותיים אך לא אחת גם מוקד לחיכוך. קביעתו של הרמב״ם כי המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה הקלה על המגעים ועל שיתוף הפעולה עמם, שכן החכמים גילו יחס שונה לנוצרים ולמוסלמים. הרב משה מרציאנו(1996-1917), שנשאל אם מותר לא להחזיר כסף שמוסלמי שכח אצל יהודי לבעליו ולתתו לצדקה, בהסתמך על המשנה(סנהדרין עו, ע״ב) לפיה אין להחזיר אבדה לגוי, חייב בתשובתו את החזרת האבדה. הוא הבדיל בין עובדי עבודה זרה ובין ״הישמעלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחדוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם״(מורשת משה – שאלות ותשובות וחידושים, סימן פז).
הדו־קיום התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כגון המימונה, נהגו מוסלמים לבקר אצל היהודים, והיו שהביאו פירות. יש שמוסלמים ביקרו בבתי כנסת כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים נהגו יהודים לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו נכנסים לבתי הכנסת. רבי דוד אלקאים (השני) כתב כי כאשר חגג ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגאדור, בר־מצווה לבנו, הוא תרם גם לעניים מוסלמים ולא רק ליהודים. בעיר סאלה נהגו מוסלמים, שרצו להכיר נערות לנישואים, לפנות ליהודייה, ולבקשה לבקר בביתה של המיועדת כדי לקבל מידע עליה.
השפעות הדדיות ניכרות בתרבות החומרית, באומנויות, במנהגים ובאמונות העממיות של המוסלמים והיהודים. היו יהודים שהאמינו אפילו בכוחם המאגי של צדיקים מוסלמים ופנו לעזרתם בעתות מצוקה; ומוסלמים האמינו בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נסים, והיו פונים אליהם לפתוח שערי שמיס בשנות בצורת ולמנוע מגפות ומכות מידי שמים. בין קברי הקדושים החשובים נציין את בני משפחת בן זמירו הקבורים בסאפי, ואת רבי עמרם בן דיואן. גם את קברו של רבי רפאל אנקאווא בסאלה פקדו יהודים, מוסלמים ונוצרים.
בתחום האינטלקטואלי חייתה כל עדה בתחומה, והקשרים בין החכמים של שתי הדתות היו נדירים. אחד החריגים היה רבי יששכר אצראף מסאלה, בן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. גם רבי אבנר ישראל הצרפתי מפאס, שכתב ב־1879 על עברה של העיר, הזכיר כי שאל חכמים מוסלמים על זמן היווסדה של העיר, והם השיבו לו כי נוסדה בידי אדריס הראשון בן עבדאללה (שלט 791-788).
היהודים בחברה הברברית
מעמדם של היהודים בקרב הברברים היה שונה, והתבסס על ברית העאר (בושה) – אמונה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו היה הדְבִיחָה – טקס פולחני שבו הקריבו היהודים שור או כבש. בתמורה התחייבו הברברים להגן עליהם, ואף נקמו במי שפגע ביהודים כמו היו בני משפחה. אם יהודי נשדד, נאלץ השבט שהתוקף יצא ממנו לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. על היהודי נאסר לעזוב את מקום מגוריו, אך אם יצא מן הבית כדי לעבד שדות או למכור את מרכולתו, שימשו אשתו וילדיו ערבים לשובו בנוכחותם במקום. ראש השבט היה רשאי לנהוג ביהודי כרצונו: לגרשו, למכור את ביתו, להורישו או להרסו.
עזרה מקהילות ישראל
העניין שגילו המעצמות במרוקו, הקמתם של ארגונים יהודיים בין־לאומיים בצרפת ובאנגליה ומצוקתם של יהודי מרוקו, הביאו להתפתחותם של שלושה אפיקי סיוע ליהודי מרוקו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. סולידריות בין־יהודית – התערבות חד־פעמית של גופים יהודיים בעניין מסוים; פילנתרופיה – עזרה כלכלית מיידית או ארוכת טווח¡ רפורמיזם – ניסיון לעצב מחדש את ערכי החברה היהודית בדמותה של החברה היהודית האירופית. להלן נבחן את דפוסי הסיוע בשלושת האפיקים.
ב־1860 נוסדה בפריס אגודת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), וב־1871 נוסדה בלונדון ״אגודת אחים״. הן שיתפו פעולה בסיוע כלכלי ומדיני ליהודי מרוקו. כאשר הגיעו ידיעות על פגיעות ביהודים, פנו האגודות למשרדי החוץ של מדינותיהן, ואלה הפעילו לחצים על הסולטאן להענשת העבריינים ולשיפור היחס כלפי היהודים. בארכיונים של אגודות אלה מצויות פניות של מנהיגי קהילות שהיו במצוקה עקב מעשי ידי אדם, כגון גזירות והשפלות; ומכות בידי שמים, כגון שנות בצורת. האגודות נענו לפניות, שלחו תרומות ואף התערבו בעת הצורך באמצעות ממשלותיהן.
בשנים 1860-1859, בימי מלכותו של מחמד הרביעי, פרצה מלחמה בין מרוקו לספרד. תיטואן נכבשה ב־5 בפברואר 1860, והוחזרה לסולטאן תמורת תשלום גבוה. כישלונו של הסולטאן הגביר את גילויי הקנאות נגד הנוצרים, וחצי שנאה הופנו גם נגד היהודים. בעקבות מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו. ועד שליחי הקהילות בלונדון שלח את משה חיים פיצ׳יוטו למרוקו. בדו״ח שחיבר תיאר את מצבם עגום של היהודים בערי מרוקו, את יחסם המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית כלפיהם, את הבורות והעוני ואת התעלמותם של העשירים ממצוקת אחיהם העניים, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך. לשליחותו של פיצ׳יוטו היו שתי תוצאות ישירות. בשנת 1862 הוקם בתיטואן בית הספר הראשון של כי״ח, ובלונדון הוקם ועד פעולה, שייסד קרן לגיוס תרומות לעזרת היהודים הסובלים בשם Fund Morocco Relief פעילות הקרן היא ביטוי לאפיק הסיוע שכינינו פילנתרופיה.
באוקטובר 1863 נתקבל בלונדון מכתב מקהילת גיברלטר ובו אזהרה מפני הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו, בעקבות עלילה כי יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נאסרו וסגן הקונסול הספרדי תבע מהסולטאן להוציאם להורג. שניים מהנאשמים הוצאו להורג, וסכנת חיים נשקפה לשני האחרים. משה מונטיפיורי יצא למרוקו ונפגש עם הסולטאן מחמד הרביעי במראכש, בפברואר 1864; הודות להתערבותו ניצלו חייהם. הוא מסר לסולטאן בקשה, שנוסחה פורסם על ידי רופאו, ד״ר תומס הודג׳קין, אשר נלווה אליו במסעו:
[…] ויהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר שהיהודים והנוצרים בכל חלקי ממלכתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם ייהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו – וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של מדינת הוד מלכותו.
הירשברג, תולדות, כרך ב, עמי 309.
ב־5 בפברואר 1864 נמסרה למונטיפיורי הצהרת הסולטאן:
אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה […] על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודינו כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה יתעלה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגע באחד מהם אף אבק עוול או מקרה [רע] […] ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נענוש אותו לפי דיני נפשות בעזרת אללה. פקודה זו ענייניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק למי שירצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם, ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם.
מחנה פליטים יהודים שברחו לגיברלטר בזמן מלחמת 50רד-מרוקו, 1860-1859
אליעזר בשן
שם, עמי 310-309.
בתשובתו של הסולטאן אין חידוש ואין מענה לבקשתו של מונטיפיורי. הצהרתו שהיהודים יזכו לשוויון ביחסו של בית המשפט מנוגדת לתנאי עומר, שלפיהם עדות של ד׳מי המפלילה מוסלמי בפני קאדי אינה קבילה. גם הסעיף על עבודה ללא כפייה ותמורת שכר סותר את המציאות לפני הביקור ולאחריו. מונטיפיורי חזר לאנגליה בתחושת ביטחון ששליחותו הצליחה, ומעתה לא יתנכלו ליהודים במרוקו, אך בפועל לא השתנה דבר וההתנפלויות נמשכו.
דוגמה אחרת לסולידריות היא ההתערבות הקונסולרית לטובת היהודים, בעיקר בנושא החסות. ב־1836 פרסם עבד אלרחמאן השני הוראה האוסרת על העסקת יהודים כסוכנים קונסולריים, כלומר כספקי שירותים לקונסולים הזרים שבתמורה נהנים מחסותם. שר החוץ הבריטי, הלורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין בריטניה למרוקו ב־1824. הסולטאן התעלם מהמחאה וחזר שוב על האיסור ב־1855. אלא שהמציאות הייתה שונה, ויהודים רבים קיבלו חסות קונסולרית. על רקע זה התכנסה במדריד במאי 1880 ועידה בין־לאומית לדון בנושא החסות והחליטה להחמיר את התנאים לקבלת החסות.
הביטוי המרכזי לפעילות כי״ח במרוקו היה הקמת בתי ספר שהנהיגו תכנית לימודים צרפתית, והיו אפיק המודרניזציה העיקרי של יהודי מרוקו. המורים והמנהלים של כי״ח ראו עצמם שליחי התרבות האירופית, וככאלה הייתה השפעתם החינוכית רחבה והתבטאה בשינוי יסודי ומתמשך במצבם החברתי והתרבותי של יהודי מרוקו בכל תחומי החיים. מעבר לפעולתם החינוכית הייתה למורי כי׳׳ח גם השפעה מסוימת על הקלת מצבם של היהודים.
השלטונות ורבני הקהילות לא התנגדו לפעולת הארגון. שנתיים לאחר הקמתו של בית הספר בתיטואן הוקם בית ספר גם בטנג׳יר. ב־1904 למדו בבתי הספר של הארגון שהוקמו במרוקו כ־2,500 תלמידים ותלמידות, ומספרם עלה עוד בשנים הבאות. ב־1912 היו בתי ספר ב־15 ערים במרוקו.
סיפורי מס' 2 בשלמותו וברצף – עליזה שנהר -חיה בר יצחק-אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא
סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק
ימנה דיין מספרת
ימנה דיין
הספר הזה הודפס בשנת 1982
נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.
בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.
עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.
ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.
ימנה דיין
אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא
כּאן רב וּגאלש פ־(א)לישיבה תא־יקרא טול (א)ל(א)ייאם וּעמל רבעין תלמיד תא־יקרריהום. מראתו מא כּאנת־ש תא־תולד, משכּינה, עאגרה.
ימנה דיין
הכתוב בשמים לא יימחה
היה רב שהיה יושב בישיבה כל הימים. היו לו ארבעים תלמידים שאותם היה מלמד. אשתו לא ילדה:
עקרה, המסכנה.
חנא האכּדא, ואחד (אל)נּהאר קאלת־לכּ הייא גאלשה מן־(א)יימאת (אל)לּה וּואחד (א)ליהודי…, ואחד (אל)זוּז׳ ד־(א)ליהודיאת ז'או
יום אחד מימות האלוהים יושבת האשה בביתה, והנה באות שתי נשים יהודיות.
קאלו — ל(ה)א: ״פאין א־(א)כתי(א)לחכם?״
אמרו לה: ״היכן, הוי אחותי, החכם?״
קא(ל)ת ל(ה)ום: ״א־בנתי! (א)לחכם, פ־(א)לישיבה ת־יגייל; (א)לפטור תא־(א)נצאפד(ה)ו — לו להנאכּ ופ־(א)לעשייה תא־יזיי. מן עשייה לעשייה עאד תא־יז׳י״. קאלת־ל(ה)א: ״אש חבתוהּ?״
אמרה להן: ״הוי בתי, החכם נמצא כל היום בישיבה. אני שולחת לו לשם ארוחת צהריים, ורק בערב הוא חוזר. מערב לערב הוא חוזר. לשם מה אתן רוצות אותו?״
קאלת־ל(ה)א: ״א־בנתי, מא תא־נולדו־ש וסאלו־לנא תא־יולדו(אל)נּאש עלא (א)ידּיהּ ו(ח)תא חנא חבנא מן־(אל)לּהּ ומנו, יכּתב־לנא ואככה ג'יר נולדו(א)ולייד אַו בניתה״.
אמרו לה: ״הוי בתי, איננו יולדות, ואמרו לנו שהנשים נפקדות בעזרתו. וגם אנחנו רוצות ממנו ומאלוהים שיכתוב לנו קמיע ונלד, לו בן או בת.״
קאלת־להא: ״לוכּאן כוכו ידאוי, ידאוי ראשו. ו(ח)תּא אנא מא תא־נולד־ש ועלאהּ מא כּתב־לי אנא?״
אמרה להן: ״לו יכול הרופא לרפא — את עצמו היה מרפא. גם אני איני יולדת, ולמה לא כתב לי
קמיע?״
קא(ל)ת להא: איוא בניתי די קאלו־לנא (אל)נאש הווא האדא״. משאו קאלת־ל(ה)ום: ״חבתו (א)לעשייה אזיוהּ, וּדאבא מא תא־יכונ־ש פ(אלנּהאר הנא״.
אמרו לה: ״הוי בתי, זהו שאמרו לנו האנשים.״ אמרה להן: ״בואו אליו בערב. הוא אינו נמצא כאן במשך היום.״
משאו פ־חאל־(ה)ום (הא)דוכּ (א)ליהודיאת משאת הייא פררשת ונעשת ורק(ד)ת פ־חאלהא ז׳א (אל)רראז׳ל פ־(א)לעשייה ז׳א (א)לחכם פ־(א)לעשייה. דארי תא־יציבהא עאמלה (א)לעשא וראדה (א)לכּאפטירה תא־תג'לי תא־תעמל אתאי ושי־באש מא כאין.
הלכו להן היהודיות האלה. הלכה האשה, הציעה את המטה וישנה לה.
חוזר הבעל בערב, חוזר החכם, ומוצא את אשתו, שכרגיל היתה מכינה ארוחת־ערב ומרתיחה מים בקומקום כדי להכין תה, והנה היא ישנה.
״אש (א)כדכּ עלאש ראקדא?״
קא(ל)ת־לו: ״מרידה״
— ״מה לך, מדוע ישנת?״
אמרה לו: ״חולה.״
קאל ל(ה)א: ״באש? ראני משית והניתכּ צחיחה.״ קא(ל)ת־לו: ״עלאש ת־תז׳י תכתב לליהודייאת יולדו וחנא מא ענדנא־ש (ח)תּא (א)לקטּה ת־תזווי פ(אל)דאר ומא תכּתב־לנא־ש חנא.״
אמר לה: ״במה? הרי כשהלכתי היית בריאה.״
אמרה לו: ״למה אתה כותב קמיעות ליהודיות כדי שילדו, ולנו, שאין לנו אפילו חתול מיילל בבית, לא תכתוב?״
קל־ל(ה)א: ״א־בנתי! אנא ת־(א)נעאין (אל)שם יתברך חתּא יזיבהּא־לי עלא ידּו. וילא חבּתי (א)נכּתב־לכּ, (א)נעמל שאלת־חלום ואש מא ואז׳בוני (א)נואז׳בכ.״
אמר לה: ״הוי בתי, אני מחכה לשם יתברך שיביאו לי. אך אם את רוצה שאכתוב לך קמיע אעשה שאלת־חלום, ומה שיענו לי אומר לך.״
צבאח לאג'דּא, קאם הווא משא עזייזי, קסּ טפארו ועמל טבילה פ־(א)למקווה ו(ח)תּא הייא האכּדאכּ לבשת כל־שי ז׳דיד, וכל־שי מסבּן, משאת ללמקווה וז׳את, נעשו.
למחרת בבוקר קם יקירי( תואר חיבה המעניקה המספרת לרב ) גזז את צפרניו וטבל במקווה, וגם היא עשתה בן: לבשה הכל חדש, הכל נקי, הלכה למקווה וחזרה.
ישנו.
פ־(אל)ליל זיא וקף עליה (א)למגיד. קאל־לו: ״חּבתי בנת? תשמּאד לילת(אל)רראחה! חבתי ולד? מא יכונ־ש ענדו(א)״למזל!״
בלילה ניצב עליו המגיד ואמר לו: ״תרצה בת? תשתמד בליל הכלולות. תרצה בן — לא יהיה לו מזל.״
פאקו. קאלו(ו) ( צ"ל : קאל ) ל(ה)א: ״אש כּאין?״ קא(ל)ת לו: ״הא נומת והא נומת״ קאל־ל(ה)א: ״נומת (ח)תא יאנא. (הא)דאכ (אל)שי נומת. האדאכּ (אל)שי קאל־לי״.יקא(ל)ת לו: ״וכּיפאש דאבא?״
התעורר, אמר לאשתו: ״מה?״ אמרה לו: ״כך וכך חלמתי.״ אמר לה: ״גם אני חלמתי בך, זה מה שאמרו לי.״ אמרה לו: ״ומה נעשה?״
קאל־ל(ה)א: ״מא נחשמ־ש, חכם קדאש אנא, ות־(א)נקררי (אל)נאש וישמעו עלייא באין אילא בנתי תשמ(ד)ת לילת (אל)רראחה? עלא רבי נקולו־לו, ולד. נעביו(א)למצוה, (א)למצוה ד־(א)למילה ודי־פכּכּאן(א)לכּהן, ומא חדּנא עאישין, הא־חנא ת־נוכּלוהּ ונשררבוהּ מעאנא ונכּברוהּ, וילא משינא רזקו על(א)(אל)לּהּ״.
אמר לה: ״האם לא אבוש? חכם כה גדול אני, מלמד אנשים, וישמעו שבתי השתמדה בליל כלולותיה?! נבקש ממנו בן, לפחות נקיים מצוות — מצווה מילה ומצוות פדיון הבן. כל עוד אנחנו חיים, הרי אנחנו מאכילים ומשקים אותו ומגדלים אותו, ואם נמות — אלוהים יפרנסו.״
תסאורת הייא וייאהּ. מן־די זיאהום (א)למגיד, קאל־ל(ה)ום: ״אש כּאין?״ קאל־לו: ״(א)עטינא ולד.״
התייעצו. כשבא אליהם המגיד אמר: ״מה החלטתם?״ אמר לו: ״תן לנו בן.״
משאת פ־חאלהא, קאמת פ־(אל)ליל הייא. איוא מא תקול אילא בקאת חבלה; תלאתה וחם, תלאהה שחם, תלאתא מ(ד)ת אידיהא ללחבל קאלת: ״יא פכאכ(א)לוחאיל״. כלאס־להא(א)לולד. מא צאבו(ח)תּא ,פאין יעמלוהּ מואלין(א)לבלאד; (אל)רב ד־(א)לבלאד כלאק־לו ולד וּז׳איין (א)למתנות וּ(אל)תכּאבר וּמ(ן)־בלאד לבלאד.
היא קמה בלילה.( כוונח המספרת לכך שהזוג קיים יחסי אישות, והדבר אינו נאמר במפורש משום צניעות)
טוב. אל תאמרי אלא,״ הרתה האשה, שלושה חודשים ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה אל החבל, אמרה: ״הוי המציל מצרות…״
נולד לה בן. מרוב שמחה לא ידעו אנשי העיר היכן להניחו. ״לרב העיר נולד בן! לרב העיר נולד בן!״ באים, מביאים מתנות, מביאים דורונות, טוב.
איוא פרחו(הא)דיכּ (אל)שבע אייאם ודווז׳ו (א)למילה ופכּכּאן (א)לכּהן. ומאשיין. (אל)נאש ת־תכּבר באין (אל)שנּין וּ(א)למנין ו(הא)דאכּ (א)לוּלד תא־יכּבר באין(אל)צפחה וּ(א)למנדיל. כּאן יז'יד ב(אל)ליל וב(אל)נּהאר.
שמחו שבעת ימים, ועשו מילה ועשו פדיון הבן.
האנשים הולכים וגדלים לפי מניין השנים, והוא גדל בין השולחן למפה׳: היה מוסיף וגדל ביום ובלילה. (מקום שבו היו מניחים בצק שיתפח. המספרת משתמשת כאן בהשאלה להבלטת מהירות גדילתו)
כּבר (א)לולד, עבבאה מעאה ללישיבה ותא־יקרריה יאללהּ יאללהּ תא־יקרא, אש יאכּל אש ישרב, ועאזּינו וחאבינו. איוא הומּא גאלשין רזקום עלא (אל)לּהּ. תא־יקרא, תא־יקרא, תא־יקרא. כּבר, עמל (אל)תפלים, כּבר (א)לולייד בדא תא־יפרכּש שווייש.
גדל הילד, לקח אותו אביו לישיבה והיה מלמד אותו. וההורים מאכילים ומשקים אותו ככל שירצה, כך היו אוהבים אותו.
טוב, הם חיים ואלוהים דואג לפרנסתם, והוא לומד, לומד ולומד.
ז'או ואחד (אל)נהאר, קאלו־להום (אל)רב ד(א)לבלאד נפטר. (אל)רב ד-(א)לבלאד הווא די נפטר קא(ל)ת לו: ״או, וכיף (א)נעמל?״ שמע ישראל. ( העורך: נהוג לומר " שמע ישראל " כשטועים או שאומרים דבר לא נכון, שקר )
ביום מן הימים, הודיעו" רב העיר נפטר, רב העיר הוא שנפטר, אמרה ; מה נעשה כעת " שמע ישראל "
מ(ן)־דּי קבל לא תוולד, כּאן לושהא, כא ראז׳להא מא ענדו־ש משכּין (א)לחאלה חאלת (אל)לּהּ; האדאכּ כאן חכם ותאז׳ר, וּכאהּ עאטיהא על(א)(אל)לּהּ מא כּאין-ש. מא ענדו ואלו, כּאין(אל)לּהּ.
לפני שילדה האשה היה מצבו של גיסה קשה. בעלה היה חכם ועשיר, ואחיו — מצבו דורש עזרת אלוהים, אין לו דבר.
ז'את לילת פסח, מראתו קא(ל)ת־לו: ״א־כּבדי!, דאבא, תא־נצאפדו־להום שי חאז'ה ומא ת־יכפיהום־ש וענדו (אל)דראלי וּדאבא ז'יבוהום יעיידו מעאנא (א)לעיד יאכּלו (ח)תּא ידוז׳(א)לעיד וימשיו פ־חאלהום לדארהום, רזקהום על(א(אל)לּהּ״. קאל־ל(ה)א: ״מן די קולתיהא (א)נתי(ח)תּא יאנא חבּת, כאהּ״.
בערב פסח באה אשת הרב ואמרה לבעלה: ״אנחנו שולחים להם דבר מה, אך בזה לא די. יש לאחיך ילדים, הבא אותם שיחגגו אתנו את החג כולו. כשיעבור החג יחזרו לביתם ואלוהים יעזור לפרנסתם.
אמר לה: ״אם זה רצונך, זהו גם רצוני.״
צאפד עלא בנת כאהא ז׳את. קאל־ל(ה)א: ״עאוונהא פ־פסח ועאוונהא פ־(א)לכּשר ופ־(א)לחמץ, ו(א)גלש מעאהא״. קא(ל)ת־לו: ״ואככה א־עמּי״.
שלחה להזמין את בת אחיו.
באה.
אמר לה החכם: ״עזרי לאשתי בהכנות הפסח, בבשר ובחמץ, ושבי איתה.״ אמרה לו: ״טוב, הוי דודי.״
איוא רפ(ד)ת מעאהא (הא)דאכּ (אל)שי כּאמל; די כּאנת תעמל האדי, כּאנת תעמלו מעאהא, (ח)תּא ז'א לילת פסח. צאפ(ד)ת קא(ל)ת־לו: ״שיר ז׳יב אומכּ וז׳יב כוואנכּ וזיב כל־שי יעיידו מעאנא״.
טוב, עזרה לה בכל עבודות הבית. כל שעשתה הדודה, הייתה עושה אתה. עד שהגיע ערב פסח. שלחה אותה ואמרה לה: ״לכי הביאי את אמך ואת אחיך. הביאי את כולם שיחגגו אתנו
איוא עיידו מעאהום וּ(א)כּלו ושרבו, (אל)לּהּ יעמרהּא דאר. קא(ל)ת־ל(ה)א: ״איוא שיר א־מראת עמי, (הא)דיכּ (א)לּי פררחתנא וז׳אבתנא פ־האד(א)לעיד. מא כלּאתנא־ש מנכּדין יפררחהא כּאב־יכול(כינוי לקדוש ברוך הוא- המספרת) (ח)תּא הייא״. איוא האכּדא שמעהא כּאב־יכול טלבתהא ישמעכּום ישמעני ויעקב בן־זוהרה. ז'את ול(ד)ת (א)לולייד מגאבּלאהּ מגאבלאה ופא תלת־שהור רבעה, שמעת (אל)רב באין נפטר. קא(ל)ת־ל(ה)א: ״א־בניתי! (א)נהנּי־לכּ (א)לולייד ו(א)חד׳יה ו(א)נמשי אנא לדאר (אל)רב (א)נביין וז׳הי ו(א)נז׳י״.
.״ טוב, חגגו, אכלו ושתו, והנערה מברכת את הבית שימלא כל טוב.
אמרה לה: ״הוי, אשת דודי, ששימחה אותנו והביאה אותנו בחג זה ולא השאירה אותנו עצובים — ישמח אותה הקב״ה.״
;כפי ששמע הקב״ה את בקשתה, ישמעכם וישמע אותי ויברך את יעקב בן זהרה.״*״*) ילדה האשה את הילד, והנערה הייתה מטפלת בו. מלאו לו שלושה חודשים, ארבעה חודשים. שמעה האם כי נפטר איזה רב.
אמרה לנערה: ״הוי, בתי, אשאיר לך את הילד. השגיחי עליו, ואני אלך לבית הרב להראות פני
ואחזור.״
איוא רד׳עתו, ואוכּכּלתו ושררבתו, ורקּ(ד)תּו חדאהא פ־(א)לעגלה יאו פ־כונא, יאו פאש־מא־כּאן. ומשאת פ־חאלהא הייא, ובקאת (א)למתעלמה מעאה, בנת עמו.
בקאת מעאה, ז'את הייא רפ(ד)ת מכידּה. רק(ד)ת חדאהּ. ורק(ד)ת. ז׳א (א)למגּיד וקף עליהא פ־(א)לחלום. קאל־ל(ה) א:״(א)חד׳י (הא)דאכּ (א)לולד, ראה האדאכּ הווא מזאלהא, האדאכּ, הווא שעדהא״.
טוב. היניקה אותו, האכילה אותו והשקתה אותו והשכיבה אותו לישון ליד הנערה, בעגלה או בעריסה, והלכה לה. והבת של גיסה נשארה איתו. לקחה כרית ונרדמה לידו. בא המגיד, עמד עליה בחלום ואמר לה: ״שמרי על הילד הזה, זהו מזלך״
קאלת הייא: ״א־וילי, אנא כון דית(א)נולד, כון ול(ד)ת מנו תלאתה יאו ;א)רבעה, שאעה (א)נעאינו (ח)תּא יכּבר ו(ח')תא יעמל (אל)תפילים ועאד (א)נזווז׳ו!?!״
אמרה: ״אבוי לי, לו ילדתי, יכולתי כבר ללדת שלושה או ארבעה תינוקות כמותו. ועתה אחכה לו שיגדל וייעשה בר־מצווה ואהר־כך אנשא לו!״
רק(ד)ת, ז׳א קאל־ל(ה)א: ״קולת־לכּ מא תבקא־ש ת־(ת)שאור׳ האדאכּ הווא מזאלהא אילא טלעתי ל(ל)שמא האדאכּ הווא די כאין טילא נזלתי האדאכּ הווא די כאין״.
ישנה. בא המגיד, אמר לה: ״אמרתי לך, אל תוסיפי להסס, זהו מזלך. גם אם תעלי לרקיע — זה חלקך, ואם תרדי — זה חלקך.״
קאמת ת־תכמם עמלת־לו(א)לחריר, לבבשת־לו חריזאתו ולבּבּשת־לו חוויזיאתו ועמלתו פ־ואחד(אל)סנדוקה כּבירה וּכּאן (אלבחר לוז'הּ (אל)דּאר, לוז׳הּ (אל)דּאר והייא תא־תלקו פ־(א)לבחר. תלקתו פ־(א)לבחר. תלקתו פ־(א)לבחר, ר'עת רק(ד)ת פ־חאלהא פ־(אל)נעאש.
קמה והתחילה חושבת.
הלבישה לילד את קמיעותיו ואת בגדיו והניחה אותו בקופסה גדולה. הים היה מול הבית, והיא השליכה אותו לים וחזרה לישון.
ז'את (א)למבארכּה די… ז׳את אומו ת־תכזר פ-אלעגלה — מא כּאין־ש (א)לולד. אלבנת, מא חדאהא — ש (א)לולד. ופ־אין הווא? ת־תחררכּ פיהא. ״פאין(א)לולד?״ קא(ל)ת־ל(ה)א: ״מא (א)נערף, הנּיתו חדאיא ורק(ד)ת יאכּ מא… הא (א)נתי תא־תרא, מא כּאין ואלו״.
חזרה אמו, מסתכלת בעגלה — הילד לא נמצא. ליד הנערה — הילד איננו. היכן הוא? העירה את הנערה: ״היכן הילד?״
אמרה לה: ״איני יודעת. השארתי אותו לידי ונרדמתי. התעוררתי, ועיניך הרואות — איננו.״
גז׳דרת(א)למגבונה וחנתרת וגיי(ט)ת וּמא כלּאת מא עמלת. ז׳א (א)לחכם מן(א)לישיבה, לבשו(אל)תּלאלש וחזמו ראשהום ב(אל)חבאל. — ״ואש מא עמּר(ה)ום מא ראו(א)לולד (ח)תּא ראוהּ — ז׳רא — לו(הא)דאכּ (אל)שּמאתה״.
התאבלה המסכנה וצעקה, ולא השאירה דבר שלא עשתה.
חזר החכם מן הישיבה, לבשו שקים וקשרו אותם. מעולם לא היה להם ילד וברגע שזכו לו — אסון כזה?!
משאת. איוא גלשת פ־חאלהא, קאמו תא־יבכּיו חזנו וחכּמו(הא)דיכּ (א)למדיובה, נית ענדהום קאלו־ל(ה)א: ׳׳(א)גלש תקד׳י־לנא ותעמל־לנא מא נאכּלו״. גלשת מעאהום פ־(אל)דאר ומשאו פ־חאלהום, מג'בונין.
קמו לבכות ולהתאבל. את האומללה החזיקו אצלם, אמרו לה: ״שבי ותעזרי לנו, ותכיני לנו לאכול.״ ישבה אתם בבית.
שיר (אל)רב די ואחד(א)לבלאד אכור, אילא מא יכּון־לו־ש (א)לחות לילת (אל)שּבת מא כּאין־ש.
נעבור הוי לרב של עיר אחרת. רב זה לא ייתכן שלא יהיה לו דג ביום שישי.
ז׳או(א)לחוואתה קאלו־לו: ״מא צבנא־ש א־(א)לחכם מא צבנא־ש (א)לחות פ־(א)לבחר. תא־נרמיו (אל)שבכה תא־תטלע־לנא כאויה, מא צבנא״. קאל־להום: ״ואככה תז׳יבו לי גיר קד (אל)כּאש (א)נבארכּ עליה״
באו הדייגים ואמרו לו: ״לא מצאנו, הוי החכם, לא מצאנו דגים בים. אנחנו משליכים את הרשת ועולה ריקה.״
אמר להם: ״הביאו לי, ולו בגודל כוס.״
עגבו. עגבו ב(אל)חזרה. תא־ידליו הא־הייא ואחד(א)לחותה כבירה די שרבת(הא)דיכּ (אל)סנדוקה כבירה. תא־יז׳י יהזהא ב(אל)שבכּה תא־תז׳יה תקילה ת־יטלקהא ללבחר, ויקומ פ־חאלו. קאל־לו (א)לחכם: ״ואככה תז׳יב־לנא גיר, גיר קד שבר״.
חזרו לים, השליכו את הרשת, והיה דג גדול מאוד, שבלע את הקופסה עם הילד, והוא ניצוד ברשת. ניסה הדייג למשות אותו עם הרשת, אך הוא היה כבד. שחרר אותו הדייג וחזר לים.
אמר לו החכם: ״הבא לי ממנו חתיכה, ולו בגודל כף יד.״
משאו(א)למג'בונין בקאו יתקאתלו יתקאתלו, יתקאתלו, (ח)תא ז׳בדוהא ב(אל)סיף. זיאבוהא ז׳ררוהא־לו פ־חאל(א)לבקרה וּשּלּוהא — לו חדאהּ.
הלכו המסכנים, התאמצו, התאמצו, התאמצו עד שמשו אותו בכל כוחותיהם. הביאו לו את הדג, והם סוחבים אותו כסחוב פרה, והניחו אותו לידו.
קאל־ל(ה)א למראתו: ״קום צווב (א)לחות״. קא(ל)ת לו: ״דאבא תקום תצוובו בנתהא״. ״קום צווב (א)לחות ואככה תגררד — לנא גייר טרף ותצוובו. ארא נטבכו, קבל לא ידכל (אל)שּבת״.
אמר לאשתו: ״קומי לנקות את הדג.״
אמרה לו, שעוד מעט תקום בתה ותעשה זאת.
— ״קומי, הכיני לנו את הדג. לפחות חתכי ממנו חתיכה והכיני אותה, והביאי לי שאבשל אותה לפני כניסת השבת.״
משאת הייא, ז׳ררת (א)למוש האכּדא פ־(א)לכּרש ד־(א)לחותה וּ(א)לולד זווא, תא־יבכּי הייא תהרב(אל)בנת כאפת. ד׳רבת ב(א)למוש וּכאפת. קא(ל)ת־לו: ״באבא״. קאל־ל(ה)א: ״נעאם״ קא(ל)ת־לו: ״בנאדם פ־(הא)דיכּ (א)לחותה״. קאל־ל(ה)א: ״שכון קאלהא־לכּ״. קא(ל)ת לו: ״אנא ז׳ררת (אל)שּכּין וּבנאדם, (א)לבכּא ד־(אל)תרבייה תשמאע־לי.״ קאל־להא למראתו: ״קום שיר(א)נתי די תעארף וכליהא מ(ן)־עליכּ בנת סגירה מא תעארף״
הלכה הנערה, החלה לפתוח את בטן הדג באולר, והנה בכה התינוק. ברחה, נבהלה. השליכה את האולר ונבהלה.
אמרה לו: ״אבא.״
אמר לה: ״כן.״
אמרה לו: ״יש בן־אדם בדג.״
אמר לה: ״מי אמר לך?״
אמרה לו: ״אני משכתי בסכין, ובכי של תינוק נשמע.״
משאת מראתו ב(א)לכּיאשה (ח)תּא פתקת (א)לחותה, וּז׳ב(ד)ת־ל(הא) דיכּ (אל)סנדוקה וחלתהא, וצאבת ואחד (א)לכימיה די־ואחד (א)לעזיז יראוה (א)לג'נם מא ירעאו־ש. קא(ל)ת ל(ה)א: ״האכּ הא־הווא הא־בנאדם די פיהּ, הא־הווא״.
הלכה אשתו ועבדה בזהירות, עד שפתחה את הדג והוציאה את הקופסה ופתחה אותה. מצאה בה ילד מושלם בבל המעלות, אמ יראו אותו הצאן — לא ירעו.״,
אמרה לו: ״הנה בן־האדם שבדג, הנה הוא.״
איוא ג'שלת־לו ולבשת־לו ועמלתו מעא (א)ולאדהא. כּאנת תוכּכּלו ותשררבו פ־חאל דאבא האד (אל)שי די ת־יקווט (אל)דרארי; הא־(א)לבאנאן, הא (אל)תפאח, הא־האדי, הא־האדי (ח)תּא כבר (א)לולייד, כבר ותצאוב ועאד ימשי מעא (א)ולאדהא ללצלה, לבית־ספר״. כּבר מעא (א)כואנו. הווא תא־יערף גיר (א)כוּאנו וּאוּמו וּבוּה האדוכּ הומא. מא ערף (א)חד.
טוב, רחצה אותו והלבישה אותו ושמה אותו עם ילדיה. היתה מאכילה אותו ומשקה אותו במאכלים המיועדים לתינוק: בננות, תפוח ועוד, עד שהילד גדל. היה הולך לבית־הספר עם ילדיה, וחשב שאלה אחיו, אביו ואמו, ולא הכיר איש מלבדם.
יאללה, יאללה, יאללה, פ־חאלו פ־חאל(א)ולאדהום. ימשיו משיה וחדה ויז׳יו מז׳יה וחדה, ויאכלו וישרבו.
חלף זמן. הילד אוכל, שותה, כמוהו בילדיהם — הולכים כאחד וחוזרים כאחד ואוכלים ושותים.
איוא כבר ולא עזירי. דאת (א)למזגובה די־בנת (א)למראה. משאת תא־תעכּשו ותא־תד׳רבו, פ־(אל)צלא תא־יתד׳ארבו בינאתהום. קאלו: ״תשבּהּ־לכּ(א)נתי כאנא?(א)נתי מא כאנא־ש ראהּ גיר צבנאכּ פ־חותה פ־חותה״.
טוב. גדל והיה לנער.
הילדים הסתכסכו ורבו ביניהם בבית־הכנסת, ואז אמרו לו: ״האם אתה חושב שאתה אחינו? אתה אינך אחינו, רק מצאנו אותך בדג.״
ז׳א האדאכ (א)לולד בכּא ומא חבּ יאכל מא חבּ ישרב־להום. ז׳א (א)לחכם קאל־לו: ״א־בנייני, אש (א)כדכּ? מא דארי־ש ת־תז׳י האכּדא. תא־תז׳י ת־תד׳חכּ מעא (א)כואנכּ וּתא־תהדר וּת־ת… ותאכּל ותשרב. ועלאש דאבא מא חבתי־ש תהדר?״ קאל־לו: ״אנא מא כאי־ש, קולו־לי שכון הווא באבא וימא! קולוהום־לי!״. קאל־לו: ״א־בנייני! מנאין ז׳אונא?״ קאל־לו: ״לא, קאלו־לי (א)ולאדכ באין ראה צבתוני גיר פ־חותה״. קאל־לו: ״א־בנייני! שמע ישראל אדוני….הא כּיף והא כּיף״.
חזר הילד, בכה, לא רצה לאכול ולא רצה לשתות.
קם החכם, אמר לו: ״הוי בני, מה קרה לך? אתה אינך נוהג להתעצב בך. אתה רגיל לצחוק עם אחיך, לאכול ולשתות, ולמה אינך רוצה לדבר עתה?״
אמר לו: ״אני לא אחיהם. אמרו לי מי אבי ואמי, אמרו!:׳
אמר לו: ״הוי בני, אם לא הולדנו אותך, מאין באת אלינו?״
אמר לו: ״אמרו לי ילדיך שמצאתם אותי בדג.״
אמר לו: ״הוי בני, שמע ישראל, אדוני.״**
סיפר לו כל שהיה.
עאוד־לו כּיפאש. — ״ודאבא, עז׳בכּ, ז׳א עלא כאטרכּ (א)גלש מעאנא פ־חאל (א)ולאדי, (א)נזווו׳־לכּ ו(א)נעמל־לכּ…״ משאת פחאלהא. קאל־לו: ״ואככה, ב(אל)חקּ דאבא (א)נחּב פאבור מנכּ; (א)נלבש־לכּ (אל)תפילים ו(א)נשרי־לכּ (אל)ציצית וּ(אל)תפילין ותכּון תצלי ביהא״. כּל־נהאר, ושיר תפתש עלא ואלדיכּ פאין הומא. אילא שייבכּ (אל)לּהּ עליהום. הא־(א)לקמיע הא־הווא מכּתוב פ־חז׳רו הא־הווא מכּתוב פיה אישמכּ ואישם(א)בוכּ״. קאל־לו: ״ואבכה״.
— ״ובעת, אם תאבה לשבת אתנו, כמוך כילדי. אחתן אותך ואעשה הבל למענך.״ סירב.
אמר לו: ״אבקש ממך טובה. חבה עד שאקנה לך טלית ותפילין ותתפלל יום־יום,*" ואז לך חפש את ־וריך. אולי יוליבך אלוהים אליהם — הנה הקמיע שהיה תלוי על החזה. הנה כתוב בו שם אביך ושם
אמך.״
אמר לו: ״טוב.״
איוא גלש מעאה, עמל צבר איוב (ח)תא גלש ועמל־לו(אל)תפלים מעא(א)ולאדו אוכּכּלו ושררבו ושרא־לו (אל)תפלים, שרא־לו (אל)ציצית ושרא־לו (א)לי חדאז׳ כּאמל (א)למסאחף וצאפדו. קאל־לו: ״שיר א־בנייני (אל)לּהּ ילקיכּ (א)לכיר ילקיכּ בואלדיכּ״.
טוב. ישב אתו, התאזר בסבלנותו של איוב. ערך לו הרב בר־מצווה עם ילדיו, האכילו, השקהו וקנה לו תפילין וטלית וספרים, בל מה שצריך, ושלח אותו.
אמר לו: לך, הוי בני. אלוהים יזמן לך אך טוב, ויפגיש אותך עם הוריך.״
משא (א)לי מא־יד׳חחכּנא מן האד(א)לבלאד להאדי מ(ן)־האד (אלבלאד להאדי. מא ילוחו כּאב־יכול (א)לעזיז גיר פמּ דארו פמּ רא- (א)בוהּ. צאבהא מעמרה ב(אל)זבל (אל)שּכּואה ללכלא, וּב(א)לקראעי (א)למהררםין וּב(א)לכּישאן, די תכּשּרת־לו חאז׳ה, רמאהא הנאכּ, מא ענדהא מוואלין, מא יכּנשוהא, מא יכּמלוהא, מא ואלו.
־לך מעיר לעיר ולא הנחה אותו הקב״ה היקר אלא לפתח ביתו, לפתח בית אביו.
״הבית מלא אשפה, ובקבוקים שבורים וכוסות. כל מי שהתקלקל לו דבר מה השליך אותו לשם. אין לבית בעלים שיפנו וינקו אותו.
קאל: ״בודאי נוגּא האד (אל)דאר או־יכון פיהא (א)לפדו״. הווא ואלד והייא ת(ד)כל, נז'בא(ד)ת (הא)דיכּ־(א)לבנת פ־ידהא (אל)זבל אושי. תז׳בא(ד)ת תלוח והייא תציבו. — ״אללה א־בוייני! ואש ז׳ית תעמל פ־האד (אל)דארי״ קאל־ל(ה)א: ״עלאש? שכון הווא מוואליהא? קא(ל)ת־לו: ״לא! מוואליהא — מן — גייר וז׳הכ־מא כאינינ־ש״.
אמר: ״אראה את הבית הזה, אולי תהיה בו פדות.״
׳נודו עומד והנה יצאה הנערה ההיא, ובידה אשפה להשליך.
אמרה לו: ״הוי אחי, מה באת לעשות בבית הזה?״
אמר לה: ״למה, מי הם בעליו?״
אמרה לו: ״בעליו אינם נמצאים.״(לא עליכם*) אמר לה: ״למה?״
קאל־ל(דז)א: ״עלאה?״ קא(ל)ת־לו: ״איוא, ואחד(א)לחכם הא־ז׳רא־לו והא ז׳רא־לו״.
אמרה לו: ״הכם אחד, כך וכן קרה לו.״ סיפרה לו על הילד…
עאו(ד) ת־לו על(א) (א)לולד ועל(א)… מאל־ל(ה)א: ״ואככה תכּנש־לי, תשטּב־לי ג'יר מוד'ע שי־חצירה (א)נגלש פיהא ומכדּה (א)נגלש עליהא. האדי הייא(א)למוד׳ע דיאלי. מא פיהא(א)חד, מא פיהא (א)חד, (א)נגלש פ־חאלי(א)נקבד מצחאפי מא)נגלש ו(א)נקרא.
אמר לה: ״אולי תטאטאי לי מקום למחצלת שאשב עליה, או לכרית שאשב עליה. בין כה וכה אין כאן איש. אקח את ספרי ואשב לקרוא.״
דכלת קא(ל)ת־לו לעמהא: ״עמי״. קאל־ל(ה)א: ״נעאם״. קא(ל)ת לו: ״אַ־ואדּי! ואחד(א)לולד הא — הווא מא־זאל נקולו לבש (אל)תפלים והא כיף והא… קאל־לי! ׳ואככה ג'יר ז׳יבת־לי מכידּה(א)נגלש עליהא׳״. קאל־ל(ה)א: ״שיר אָ־בנייתי אילא קבל בינא, ברוך מוואלין… ודאבא כּאין(אל)לּהּ, ז׳יב(ה)ו, באש מא תקוותנא (א)חנא — יתקוות הווא״. קא(ל)ת לו: ״ואככה״ משאת. קאל־ל(ה)א: ״(א)דכל ל(הא)דיכּ (א)לבית די מקפולה שחאל האדי מן עאם, חלהא אוגּא אילא צבתי פיהא שי־חאז׳ה; זרבייה יאו, אַו־די־כּאן, פררשהא־לי״.
נכנסה, אמרה לדודה: ״דודי.״
אמר לה: ״כן.״
אמרה לו: ״נער אחד, שרק הניח תפילין, רוצה כך וכך. אמר לי — תני לי רק ברית לשבת עליה.״
אמר לה: ״לכי, הוי בתי, אם נאה לו להיות אתנו — ברוך הבא. אנחנו אנשים חכמים, ויש אלוהים. הביאי אותו ובמה שנתקיים אנחנו יתקיים גם הוא.״
אמרה לו: ״טוב.״
הלכה.
אמר לה: ״היכנסי לחדר ההוא, הנעול שנים רבות, ופתחי אותו. אולי תמצאי שטיח או דבר אחר לפרוש לו.״
דכלת ללבית חלת (א)לבית ז׳ב(ד)ת זרבייה יאו מד׳ררבה כּנשת־לו מווידע ופררשתו־לו, וגלש. וגלש פיהא ועמלת־לו כּאש ד־אתאי וכּאש ד־(א)לקהווה יתחלו עיניה וגלש ת־יקרא פ־(א)למצחאף.
נכנסה לחדר, פתחה אותו, הוציאה שטיח או מזרון, טאטאה לו מקום והציעה לו מיטה, וישב בה. הכינה לו כוס תה או כוס קפה שייפקחו עיניו וישב לקרוא בספר.
קאל־לו: ״כּיף אַ־חכם, (א)נתי חכם וּ(א)נתי האכּדא ועלאש תחזן ועלאש תעמל האד(אל)שי כּאמל? אילא משא האדאכּ יז׳י אכור״. קאל לו: ״מא כּאינ־ש! כּונּא עאגרין (ח)תּא חנּ־פינא (אל)לּהּ פ־(הא)דאכּ (א)לואחד, הא עמלת־לו האד(א)לעמאל, האד(א)לבנת הארי, ומא עאמחתהא(א)לּי חתּא די כּאן כּאן״.
אמר לחכם: ״איך, הוי חכם, תתאבל ככה? אם הלך ילד זה, יבוא אחר.״
אמר לו: ״היינו עקרים עד שריחם עלינו אלוהים בילד זה.״
גלש שבת מעהום(אל) שּבת. קאל לו: ״וכּיף ז׳רא ללולד וכּיף ז׳רא־לו וכּיף ז׳ראי״ קאל־לו: ״א־שידי, הנּינאהּ פ־יד האד (א)לבנת ומשינא (א)חנא לדאר (אל)רב. ז׳ינא, מא צבנאה־ש. יא־בנתי פאין(א)לולד? קא(ל)ת־ל(ה)ום: ימא ריתו־ש! רק(ד)ת דאז׳ בייא(אל)נּעאש ומא ריתו פאין משא, מן עבאהּ׳״. קא(ל)ת־לו: ״איוא דאבא א־עמי די עטא (אל)לּהּ עטאה, די כּאן כּאן, הא ז׳רא־לי, הא ז׳רא־לי והא ז׳רא־לי; קאלו־לי ואש האדאכּ הווא שעדי האדאכּ הווא מזאלי, וּאנא כּבירה וּבאירה וּנעאין האדא (ח)תּא יכּבר? טלע עלייא (אל)שּם קולת, האכּדא (א)נעמל־לו. עמלתו פ־(הא)דיכּ פ־(אל)סנדוקה ורמיתו ללבחר״. ״אללה יא־בנתי וגיר קולהא לי ונזווז׳כּ ליה מן(הא)דאכּ (אל)נהאר ואככה (ח)תא סגיר, ב(א)לפרחה (א)נכּבּרכּ ו(א)נעמל־לכּ…״ קא(ל)ת־לו: ״די עטא(אל)לּהּ, די קאל עקלי הווא האדאכּ״.(יו) כררז׳ (א)לעזרי חרוזו וצאבו אישם (א)בוה ו(א)ומו ו(א)ישמו מכּתובין קאל־ל(ה)א: ״חי״(אל)שם ברוך־הוא (אל)לּילה (אל)לּילה, (אל)לּילה, (אל)לּילה (א)נקדּשכּ ליה, (א)נקדּשכּ מעאה״.
נשאר איתם לשבת.
אמר לחכם: ״איך קרה וכיצד קרה הדבר לילד?״
אמר לו: ״הוי אדוני, השארנו אותו בידי הנערה הזו ואנחנו הלכנו לביתו של רב. כשחזרנו לא מצאנו אותו. ׳הוי בתי, היכן הילד?׳, אמרה: ׳לא ראיתי אותו. נרדמתי וישנתי ולא ראיתי לאן הלך ומי
לקחו.״׳
אמרה הנערה: ״כעת, דודי, אספר מה קרה. כך וכך קרה לי: אמרו לי שהוא מזלי, ואני גדולה ורווקה. האחכה לזה עד שיגדל? התרגזתי ואמרתי: ׳ככה אעשה לו.׳ שמתי אותו בקופסה וזרקתי אותו לים.״
״הוי בתי, לו רק אמרת לי, הייתי משיא אותך לו באותו יום, אפילו בהיותו קטן, בשמחה הייתי מגדל אותו…״
אמרה לו: ״זה אשר נתן אלוהים ואשר אמר לי שכלי.״
הוציא הבחור את קמיעותיו, ומצאו את שם אביו ואמו ושמו, שהיו כתובים בהם.
אמר החכם: ״חי השם ברוך הוא, הלילה, הלילה, הלילה, הלילה אקדש לך אותו, אקדש לך אותו.״
איוא קאס משא עזייזי, חייר (הא)דאכּ (א)לחזן מ(ן)־עליהּ וּג'של ולבש (אל)תּסבין ולבש חוואיז׳ו, בדּלהום הווא ומראתו ומא קדּתהום (ח)תּא פרחה. וּז׳אבו, לאג'דה ז׳אבו (א)לחמּאלה כּנשו, שטּבו(אל)דאר וז׳אבו (אל)ז׳ייארה זיירוהא. ומא כּמּל (אל)שּבת (ח)תּא רווחהא — לו. זווז׳ מעהא. ואש מן חאז׳ה (א)לי מכּתובה פ־(אל)שמא, מא תא־תמחא! מא תא־תמחא־ש.
טוב, קם המסכן, פשט את בגדי האבלות, התרחץ ולבש בגדיו הנקיים — הוא ואשתו. ולא היה קץ לשמחתם. למחרת הביאו את הסבלים לפנות את האשפה. טאטאו את הבית והביאו סיידים לסייד את הבית. בטרם בוא השבת קידש לו אותה. נשא אותה לאשה.
האם הכתוב בשמים יימחה?! לא נמחה.
קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה-תעודה מספר 12-13
תעודות אלה המובאות על ידי דבי דוד עובדיה זצ"ל רבה האחרון של העיר צפרו והיסטוריון ידוע, מאפשרות לנו מבט עמוק אל תוך נבכי חייהם של היהודים ברחבי מרוקו….טמון בהן ידע רב ערך, כגון פסיקות בהלכות שונות, פסיקה בין אדם לחברו בכל עניין ועניין. בתעודה מספר 12, אנו למדים מכבוד החכמים האלה, שאין לדון אדם לפי שמחועה או דיבור, אלא רק על פי ראיות מוצקות, יען כי מדובר בדיני נפשות…
תעודה מספר 12.
התי"ב – 1652
בעה"ו
חכמינו ודיינינו ומנהגינו ועטרת ראשנו כל החכמים השלמים רבותינו שאנו מתאבקים בעפר רגליהם חכמי מדינת פאס יע"א ויגן בעדם ויהיה בעזרם אמן כן יהי רצון הלא המה כבוד הרב שאול סירירו יצ"ו אוי"ר וכבוד הרב סעדיה בן לאדוננו וגבירנו עפרות מרגלותיו מר ואהלות על ראשינו הה"ר שמואל אבן דנאן תנצב"ה. וגם כן חכמי ספרו יע"א ובראשם הה"ר דוד ראג'יל ישצור"ו בעדו ויהיה בעזרתו וכל החכמים והרבנים והדיינים והמנהיגים ותמידיהם ותלמידי תלמידיהם ישמרם השומר אמת לעולם.
יוודע למעלת כתר תורתו על המאורע שאירע כאן במחוז ארצינו שהנרג העלוב רבי משה בן שטרית דיידיע בשם לפיסי השם ינקום נקמתו ונקמת עם ישראל אמן כן יהי רצון ולפי ששלחו בני רבי משה בן סיסו נ"ע לחלות פנינו כדי להודיע למעלת כבוד תורתו איך היה המאורע מתחילתו עד סופו.לפי שנחשד אחיהם אחד ודוד שמו שחס ושלום הוא נגע ידו בהריגת ההרוג הנזכר והפסידו את בני הרב משה הנזכר בקצת ממון ועלה עליהם , ויצא קול במחנכם הקדוש שהוא היה בעדת ההורגים בידו או בממונו והסכים עמהם על הריגתו ולראיה אמרו בני רבי משה ההרוג הנזכר, ה' ינקום נקמתו שכך העידו להם קהל תאזא.
לכן בבקשה מעלת כבוד תורתכם שתשמעו ותטו אוזניכם לדברינו מה ששמענו ומה שיש אצלנו מכמה עדות ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אותו האיש רבי משה ההרוג הנזכר ה' ינקום נקמתו בא ונתארח אצלנו ימים שמשלוש חודשים ולאחר כן הלך לכפר אחד הנקרא ג'לדמאן ויום שהלך למחר באה שמועתו שנהרג והרגו גוי אחד ימח שמו וזכרו. ובבית אותו הגוי אמרו לנו פלוני ופלוני הם דרים אצל הגוי הנזכר הלא הם דוד בן הרב הנזכר וברהים בן משה בן אדרעי ורננו בני אדם בשוק שמא הם חס ושלום היו בעצת הריגתו וחרה לנו עד מות על מיתת העלוב ועל רינון בני בית. ולאחר שנקבר ההרוג ועשו הקהל מה שחננם האל מן החסד עמו ושלחו לעברים הנזכרים הקהל בכלל ואמרו להם אם ככה עשיתם ויש לכם…בהריגת פלוני אל תבואו אצלנו ואל נראה פניכם ואם באולי תבואו אצלנו נדרשו מכם דמו כמו שיחייב הדין ופחדו על עצמם האנשים הנזכרים ובאו אצלנו….
רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף מפחד הקהל שהגדילו עליהם אימה וכמעט רצו לתופשם ולעשות בהם נקמה בלי דרישה וחקירה לולי שעמדנו נגדם ואמרנן להם עד שנדרוש ונחקור הטיה והנה אמת נכון הדבר שיהה להם מגד יד בכל הנזכר ואז יעשה להם משפט כתוב ואחר כל זה אמרו האנשים האלה אשר נקבו בשמות דוד וברהים הנזכרים תרצו שנשבע לכם שבוע חמורה בספר תורה בכל חומרי השבועה שאין להו שום מגע יד בדבר חס ושלום. וזאת ועוד אחרת אם באולי יבוא עד ואפילו עד אחד או גוי או קרוב או פסול או אישה ויעיד עלינו שום עדות או רמז עדות על כל מה שתרצו לעשות בנו עשו ולארח כן נשבעו שבועה חמורה לדעת וכו' בספר תורה שלא היו דברים מעולם ואין להם מגע יד ולא רמז מגע יד ודרשנו וחקרנו היטב ולא מצאנו שום עדות חס ושלום.
לא עדות ישראל ואף לא עדות גויים ימח שמם וזכרם ולראיה שלא היה כל דבר אלא מה שיש בשורותים אלו ולמה יתלו בני רבי משה הנזכר הדבר בקהל יהודי תאזא חס ושלום אין לקהל יהוד תאזא עדות ולא רמז עדות אחרת זולת הנ"ל לכן לראיה חתמנו שמותיהם פה יום שני י"ג לחודש סיון שנת תי"ב לפ"ק וקיים
אברהם בר הרב יוסף שענון נ"ע – צ"ל נפתלי בן מסעוד כהן – אליהו ארואץ יצ"ו – אלעזר אלחזאן – ישראן בן לאדוני אבי אברהם בן שענון – יעקב בן אברהם הכהן – יוסף בן מימון אדהבי ס"ט.
כל החתימות יצירות נעשו לרצון השואלים להגדיל…..
תעודה מספר 13
ב"ה
התצ"ח
בעבור תהיה לעדה כי בא לפני ה״ר מימון בר יצחק ן׳ בוטבול יש״ץ וידיע ן׳ אמלאל ולמד מפי סופרים וספרים הלכות שחיטה ובדיקת הריאה וגם הוא בקי ביד בין בבדיקת הסכין בין בשחיטת הסמנים כמו שנתנסה לפני מומחים ובקיאים… בכן הרשות בידו לשחוט באשר ימצא בהמה גסה ודקה וחיה ועוף ובלעדו לא ירים איש את ידו בענין הנז' זולת אם תהיה בידו קבלת בית דין ידוע אמנם אם לא יהיה בידו שטר קבלה כנד וימצאנו אצל שחיטה הרשות ביד הר׳ מימון הנז' להענישו במכות וייסורין והפסד ממון ולראיה ביד הר׳ מימון חתמתי בסדר וזבחת מבקרך ומצאנך ז״ך לאב רחמן שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים ושמנה ליצירה נאם דיין העירה פאס יע״א
שמואל אלבאז ס״ט
יכי"ן – רבי יוסף כנאפו זיע"א
יכי״ן מדגיש כי בדרך זו תצמח תועלת חברתית של בני־העם כולם. לפנים, העדר השכלה ניכרה אצל רוב הצעירים וההמונים, ובפרט בחידושי הלכה ופירושי אגדה ועיונים פשוטים במוסר ובאמונה. היום, הסוג של משכילים חדשים, שנסתפגו מתרבותם של העמים שבקרבם הם יושבים, ואף התקרבו במידה רבה לחברתם הערבית והמוסלמית – ובכל זאת נשארו ׳שלומי אמוני ישראל׳ מאות שנים וחיו היטב בתוך עמם במלוא הרגשתם היהודית – מצוי בייחוד בקהילות האוקינוס האטלנטי שנפתחו להשפעות אנגליות צרפתיות וספרדיות ממוגדור בדרום ועד טנג׳יר בצפון. בתפיסת עולמם של משכילים, כמו יכי״ן או ר׳ דוד אלקאים במוגדור, ר׳ יששכר אסראף בסאלי ור׳ יצחק בן ואליד בתיטואן" ואחרים, נולדו מושגים שניזונו מנסיון חייהם ומנסיון דורם. הרגשתם היהודית תתחזק גם מן התמורות בספרים החדשים המגיעים מאירופה ומהמזרח. באנשים הללו, שנמצאו גם בקהילות הוותיקות, כמו ר׳ חביב טולדאנו במכנאס, שהיה לו שיג ושיח עם ר׳ אליהו בן אמוזג (בדפוס של האחרון הודפסו כמעט כל ספריו של יכי״ן) ושאב ממנו רעיונות חדשים על היתרונות בחכמות העמים, או בתרגום האנונימי של ספר התפילות הנזכר והמיועד לנשים בפאס, יש ניצנים ראשונים על אופי ההשכלה החדשה במרוקו.
בתכנים משתנים – כמו הרעיונות החדשים על מקומו של האדם הפשוט בחסידות, תנועה המסמנת את הזמנים החדשים, ובסוציולוגיה של היידע המשתנה, בצד פרשנותו השמרנית של יכי״ן – הוא מגן על השתילים החדשים ועל השפעתם. ההנמקה מעוגנת במקורות עתיקים וקאנוניים אבל תהליך הדמוקרטיזציה, המתבטא הן בנטילת הסמכות לחדש את עצם התרגום לערבית־יהודית או בדחיית ההעדפה המסורתית של הלימוד המסורתי בתורה על פני הספרות החדשה, מעמיד את יכי׳׳ן בין הראשונים במגמה החדשה. הוא מביט בתוך הקהילה ורואה שיכולת הקליטה של השכבות החדשות – נוער, הדיוטות ונשים בלשון הקודש, מלאה חרדה והוא בוחן את עצמו כנבדל, כשונה דווקא במשהו שאינו שונה בעיניו: הרי כולם ידעו ערבית-יהודית וכבר היו דברים מעולם בימי-הביניים שבהם גדולי ישראל כתבו את ספריהם בשפות זרות, אם כן מדוע זה ייבצר ממנו ומקהילתו כאשר השפה הזו אינה זרה לו, אדרבה ואדרבה ה׳מוסיקה׳ שבערבית מוכרת לו בכל ענייני החולין, והרי מטרתה של השפה החדשה היא ללמד את בני העם דרכי התנהגות מוסר ואמונה המושפעים מצורכי התקופה. כל הסביבה הערבית מדברת ׳מרוקאית׳ והוא הדין עם הסביבה היהודית שבין החומות במלאת המדברת ניב דומה. השפעה זו באה אף מלמעלה מחוגי העשירים החיים בקסבה שפתוחה להשפעות חדשות ממערב אירופה ובעיקר בקרב יוצאי ספרד ופורטוגל, אלא שאצלם הם קראו ספרות בספרדית יהודית או באנגלית. בזמן החדש יש איזו אי־תקינות פוליטית לדבר על השפעה מן החוץ, זו פעילה לעומת סבילות המקבל, אך כך התפתחו תולדות עם ישראל בכל הדורות. יכי״ן ודומיו הושפעו לא רק מן החדירה האירופית הקרובה אליהם אלא גם מן התמורות שהופיעו בקהילות יהודיות רחוקות כגון בתרגום שבחי הבעש׳׳ט אצל יכי״ן, בעברית המתחדשת של ר׳ דוד אלקאים, בצורך בשידוד המבנה החברתי אצל ר׳ דוד דאנינו בקזבלנקה או בהתחברות ליישוב היהודי המתעורר בארץ-ישראל כמו אצל ר׳ דוד בן שמעון מרבאט.
הדת האמונה והמוסר ניזונו אמנם מן ההתגלות החד-פעמית ופירושיה בזמנים קדומים בפי אלה שהיו קרובים למעמד הר סיני, וחכמי ישראל תמיד חששו שמא תיפגע המקוריות ברמה המודעת והלא מודעת. יכי״ן היה מודע היטב לחשיבותה של הלשון העברית שבה ניתנה התורה ונכתבו כתבי הקודש, כמו בחשיבותו של ספר התורה, תורת משה על ייחודו ועל נשגבותו, אך בין הקווים האופייניים למשכילים מסוגו של יכי״ן היה הקשר האורגני שבין הישן לבין החדש והצורך להביא את הראשון במעטפת חדשה: גם בתוכן וגם בצורה. ומכאן התמורות בקהל הנמען ובלשון הרגיל בה.
[1] דוגמות נוספות ראה מאמרי: הספרות הרבנית בצפון-אפריקה 700ו-1948, פעמים 87-86 (תשס״א), המבוא, 232, והחלק על מרוקו, 257-245.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה….
http://www.ybz.org.il/?CategoryID=287&ArticleID=2239#.WfWES1sjSM8
רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
מקצוע הפייטן.
מיוזמתו שלו או לבקשת המעוניינים כתב דוד בן חסין שירי שבח המושרים בבתי כנסת בעת עלייה לתורה או בהזדמנויות אחרות, ובתמורה לכך העניקו לו אנשים אלה מתת, כל אחד לפי נדיבותו ויכולתו. מדי פעם בפעם פנו אליו וביקשו ממנו לכתוב פיוט לרגל אירועים ציבוריים או פרטיים וכדי להספיד נפטרים.
כמו הפייטנים בני תקופתו, גם דוד בן חסין ביקש את ידידותם וחסותם של אנשים רבי השפעה, שלהם הוא קשר כתרים וכתב שירי שבח. עמהן נמנים אברהם, דניאל טולידאנו שמת ב תקמ"ב והמשורר שיבחו " במין אנוש נבחר, פזר נתן לאביונים ", מרדכי שריקי ומסעוד בן זכרי, אנשי החצר הידועים של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, אשר הוצאו להורג על ידי מולאי יזיד בתק"ן, שלום דילאמר, ובנו מרדכי, שהיו סוחרים במזאגן ומקורבים לחצר הסולטאן, ובעיקר שלמה סבאג ממכנאס, העשיר אשר תמך בלומדי תורה והבטיח לפייטן לתמוך בהוצאת ההדפסה של " תהילה לדוד ", כמצויין בדברי המבוא.
למרות הסכנות והקושי שבנסיעות, דוד בן חסין, מונע על ידי מזג הרפתקני, לא היסס לצאת למסעות לצורך פרנסתו ולסיפוק יצר סקרנותו העז. הוא חצא לפאס, תיטואן, מראכש, תפיללאת, ואפילו לג'יברלטאר, כנראה בהזמנת הקהילה היהודית המרוקאית.
הוא התרגש לגלות את דרכי המוסיקה והתרשם במיוחד משיטת התווים. המסעות הללו איפשרו לו להפיץ את פיוטיו ברחבי מרוקו ודו בן חסין נהיה לפייטן נערץ כבר בימי חייו, כפי שמעידות ההקדמות וההסכמות שנכתבו ל " תהילה לדוד " והשירים אשר חוברו לכבודו.
אך למרות הפופולריות שלו, מצבו הכלכלי של המשורר נותר רעוע במשך כל חייו. בשיריו השונים עולות תפילות נוגעות ללב ותחינות לפרנסה ולקיום יומיומי. ואכן בקינה על מות רבי דוד ביכה רבי שלמה חלואה את הפייטן ותיארו כמי שחי בעוני ובקשים רבים.
מלבד העתקת כמה כתבי יד על פי הזמנה ונדבת ידם של אלה אשר להם הוא הקדיש שירים מיוחדים, ותמיכה הניתנת לחובשי בית המדרש, הוא ניסה להתפרנס גם כחזן בבית הכנסת, אולי באותו בית הכנסת הנושא את שמו עד עצם היום הזה, ובזכות זאת הוא קיבל תרומות מן המתפללים.
בנוסף לכל זה נמצא חוזה חתום מיום ד' , ט' בניסן תקכ"ג ( 23.3.1763 ), המלמד שהדיין של פאס, רפאל עובד אבן צור ( 1706 – 1769 ) מסר לדוד בן חסין סכום של 250 אונקיות תמורת ההוצאות שהיו לו במהלך עבודות הבנייה שבוצעו בבניין בית הכנסת הידוע בשם בית הכנס על שם רבי משה די-אבילה במכנאס.
במסמך משפטי אחר מחודש סיון תקכ"ג ( יוני 1763 ) פירט דוד בן חסין את הוצאותיו והביא שני עדים המעידים על נכונותן. וכך מתברר שדוד בן חסין היה מעין יזם ומתווך לעת מצוא, דבר החושף פן מעשי ובלתי צפוי באישיותו של הפייטן, בעל מלאכות רבות שלא היה בהן כדי לספק את פרנסתו. מן הפיוט האישי שכתב על קברו של הצדיק מאגינה אנו למדים על מה שהטריד את פייטננו.הוא שופך את לבו ומבקש מן הצדיק שיתפלל לפני האל כדי שיקל על סבלו ועל עוניו.
נראה שלמרות הקשיים הצליח המשורר לפרנס את משפחתו רבת הנפשות בצניעות, אך בצורה ראוייה, הוא אף העניק נדוניות לבנותיו הרבות לפני נישואיהן וחי בבית, שבסופו של דבר נקרא על שמו עד לראשית המאה ה-20. הבניין עמד ברחוב אל-גזזארין, או רחוב הקצבים, והרחוב כולו נקרא רחוב רבי דוד בן חסין
יהדות מרוקו עברה ותרבותה – אליעזר בשן – החכם ובית הדין
החכם ובית הדין
הדיין היה גם רב הקהילה, ולא היתה קיימת ההבחנה הנהוגה בישראל בימינו. בדרך כלל הוסמכו הדיינים על ידי חכמים ותיקים שהכירו את בקיאותם וכישוריהם. במידה שהבן היה הראוי לכך, הוא ירש את מקום אביו מכוח ׳שררה,. החכם היה נבחר על ידי ׳טובי העיר והנגיד, ואלה היו מצרפים אליו שני חכמים נוספים כדי שיהוו בית דין. אותו גוף קבע את תנאי משרתו, שכרו, תפקידיו(בין השאר לדרוש בשבתות ובמועדים), וסמכויותיו בכל ענייני הקהילה ובית הכנסת, להעניש מי שימרה את פיו, ומי שרוצה להעביר דינו לעיר אחרת צריך לקבל הסכמת הדיין. כך נאמר במקורות מצפרו בשנים תק״ט (1749), תקי״ב (1752), תקל״ד (1774), תקע״ד (1814), תר״ב (1842) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 85,28, 106, 115, 167).
שוחט של הקהילה מונה על ידי הדיין לאחר שעמד במבחן שעשה לו(תצ״ח 1738, תקס״ג 1803, שם מסי 490,13).
היו דיינים שהחלו את כהונתם בגיל צעיר יחסית, וכיהנו במשך כל חייהם. ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־1809) כיהן בתפקיד זה מגיל 18 במשך 50 שנה. דיינים אחרים התחילו בתור סופרים בבית הדין – כדוגמת יעב״ץ בשנת תנ״ג (1693), בגיל 20 – ולאחר מספר שנים ישבו בדין. היו מקומות שבהם דיין יחיד היה פוסק בביתו או בבית הכנסת.
אם הצדדים היריבים היו מכובדים או עשירים, היה הדיין בוחר שניים או ארבעה חכמים, כדי שיהיו עמו בהרכב של שלושה או חמישה דיינים. כל אחד מהם היה כותב את פסק הדין לבדו, ואם דעתם היתה זהה, הוציאו פסק דין. אם לאו, היו דנים ביניהם ומגיעים לסיכום על פי רוב דעות, או היו פונים לחכם ידוע בעיר אחרת, ומבקשים את חוות דעתו. במקומות קטנים פעל רק דיין אחד ולעתים גם זה לא.
על פי הדין אין בית הדין מתכנס בערבי שבתות וימים טובים ולא בשבת ויום טוב(שו"ע חרם, סי׳ ה).
בית הדין היה דן בכל תחומי החיים, ענייני אישות וכלכלה, ומתקין תקנות. תפקידיו היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אב בית הדין היה לא רק שופט, אלא לעתים גם ישב בראש האסיפה של נכבדי הקהילה, שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בענייני החינוך, בגביית המסים וחלוקתם, באחזקת בית הקברות, במינוי אפוטורופוס ליתומים ובשירותים נוספים.
בשנת שס"ג(1603) תוקן בפאס, שגם אפוטרופוס שמונה על ידי אבי היתומים חייב למסור חשבון לבית הדין, ואם נראה לו שהחשבון אינו מדויק, יכולים לסלקו; ואפוטרופוסים הכותבים בשטרות בשם היתומים היו צריכים לכתוב מי היתומים (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמתי, דף פג ע״ב). ר׳ וידאל הצרפתי דיין בפאס כתב בתרע״ט (1919) שתוקנה תקנה כהוראת שעה בעירו בקשר למשכורות הגבוהות שנוטלים האפוטרופוסים הממונים על היתומים(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 277).
לפי תקנה בפאם משנת שע״א (1611), צוואה או מתנת שכיב מרע היתה בטלה, אם לא נעשתה בפני חכם או דיין העיר(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ נח, פד). תקנה זו היתה קיימת גם במכנאם, ונזכרה במחצית השנייה של המאה ה־19 על ידי רי חיים משאש (ילקט הקמח׳, דף קצו). באותו זמן תוקן גם שסופר בית הדין צריך להודיע לבית הדין על הקדשת רכוש, בין אם המקדיש בחיים ובין לאחר מותו. אם האם נפטרה, האב היה האפוטרופוס, אלא אם לא הלך ׳בדרכי הכשרים׳, שאז מונה אפילו אפוטרופוס נוכרי.
בעקבות ההנחה שלא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים בכתיבת שטרות, הותקנה בפאס תקנה בשנת תצ״ז (1737) האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא התייעצות עם בית הדין והסכמתו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ קעא,
קעב)
בפנקס בית הדין נרשמו לא רק פסקי הדין אלא גם שטרות, חוזים, הסכמים, התחייבויות. בית הדין שימש גם כנוטריון. תעודות מפנקס בית הדין בפאס מהשנים תנ״ט־תע״ה (1699־1715) על אומנים ובעלי מלאכה, מלמדות על אופי הרישומים בפנקס ועל הסופרים של בית הדין, מהם חכמים שכיהנו לאחר מכן בתור דיינים, כגון יעב״ץ שכיהן בפאס ובמכנאס.
בשנת תס״ח (1708) תיקנו חכמי פאס, שמושב בית הדין יתקיים בימי שני וחמישי, והסופרים יכתבו את טענות בעלי הדין(על פי רמב״ם, הלכות אישות, פרק י, הלכה טו).
מעמדו של בית הדין
לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלן עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).
היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:
כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)
כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.
הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).
ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).
שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).
בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).
כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:
נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).
״אל-ערוסה פל-כרסי ומא תערף לימן תמשי״-סיפורי יהודי מרוקו-חנניה דהן
החלפת שני זוגות בלום חתונתם
יום השבועה הוא היום שלפני החתונה, בו הורי החתן והכלה קובעים ביניהם כמה תנאים: פירוט הנדוניה שהכלה מביאה לחתן שלה, גובה סכום הכתובה, חלוקת הוצאות החתונה בין שתי המשפחות ועוד דברים אחרים. התנאים נקבעים בנוכחות סופר בית דין ושני עדים, ושתי המשפחות חותמות על מה שנקרא ״שטר החיוב״. הדבר העיקרי שתמיד מעורר ויכוח בין הצדדים הוא גובה סכום הכתובה, אשר בדרך כלל נקבע לפחות פי שלוש על סכום הנדוניה שמביאה הכלה. ויש עוד שתי סיבות מצד משפחת הכלה על סכום הכתובה. א. כתובה בעלת סכום גבוה מראה על רצינות החתן ויחסו כלפי הכלה. ב. חיוב החתן בכתובה בעלת סכום גבוה מקשה על החתן למקרה של גירושין.
והנה קרה שבשבוע אחד ובאותו יום עמדו להתקיים שתי חתונות. ביום קביעת התנאים, שתי המשפחות לא באו ביניהן לידי הבנה והסכם, עד כדי ביטול החתונות על אף פשרות והצעות מצד כמה גורמים, כל משפחה עמדה בסירובה. יש לציין כאן שביטול חתונה נחשב כדבר חמור ואסון למשפחה. טובי העיר לא קיבלו גזרה רעה זו והביאו הענין בפני רב העיר. הרב שמע טענות שתי המשפחות וקבע באופן מוחלט שאין לבטל שתי החתונות. מה גם ששתי הכלות עברו כבר טבילת טהרה לצורך החתונה. גם הפצרותיו של הרב לא הועילו – ומחוסר אפשרות אחרת, הרב הציע ששני בני הזוג יוחלפו אלה באלה. כלומר חתן זה יתחתן עם הכלה שעמדה להיכנס לחופה, וחתן זה יתחתן עם הכלה השניה, ובלבד שלא לבטל בשום פנים את שתי החתונות. וכך היה. שני הזוגות התחלפו זה בזה.
יש לציין כאן, שבאותה תקופה, עניין השידוך היה אך ורק בידי ההורים. ואילו החתן והכלה היו רק כחומר בידי היוצר, שהוריהם הם שקבעו את גורל שידוכם. זהו מקרה מוזר מאד, אבל בסופו של דבר שני הזוגות שנאלצו להתחלף ביניהם, חיו באושר ובשלווה.
ענין זה הזכיר את הפתגם ״אל-ערוסה פל-כרסי ומא תערף לימן תמשי״ (הכלה מתחת החופה, ואינה יודעת למי היא מיועדת).
האבל אינו מבטל את שמחת החג
שנה מסוימת (1930) נפטרה זוהרה מב״ת, אשתו של הרה״ג רפאל אנקווה – הרב הראשי של יהודי מרוקו. במרוקו מקובל שבשנת האבל כל האבלים מחליפים את מקומם הרגיל בבית הכנסת, ויושבים בכותל המערבי למשך כל השנה. פטירת הרבנית חלה בימים הקרובים לחג מסוים. כמנהג הקהילה, גם הרב וגם אלה ממשפחתו שחל עליהם האבל, העתיקו מושבם וישבו בכותל המערבי של בית הכנסת. בתפילת כל חג, יהודי מרוקו נוהגים לשיר פיוטים בענייני החג, אפילו באמצע התפילה.
ר׳ אברם יצחק מויאל ז"ל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב, ביקש שהתפילה תהיה רגילה, ללא פיוטים ושירים, כאות השתתפות באבלו של הרב.
הרב, בכעס ובחימה זועמת, קם על רגליו ואמר: ״האם היום תשעה באב, למה לא שרים הפזמונים והשירים של החג.
ר׳ אברהם ניסה להרגיעו ״לנוכח האבל של כבוד הרב החלטנו לא לשיר השירים המקובלים בתפילת החג, כאות השתתפותנו באבלו של הרב״.
הרב ענה לו: ״האבל שלי שייך לביתי ולא לבית הכנסת. אני דורש ותובע שתפילת החג תתקיים לפי מנהגנו בשירה ובפיוט, מבלי כל התחשבות בענייני האבל שלי״.
לקול תרעומת הרב, התפילה התקיימה כסידרה בפזמונים ושירים המקובלים בכל תפילת חג.
כדאי לציין כאן שרבני ארץ-ישראל מתנגדים לשירים ופיוטים באמצע התפילה. בטענה שזה כעין הפסקה באמצע התפילה. כמו כן גם הפזמונים של ראש-השנה ויום כיפור, קוראים אותם רק לאחר החזרה של תפילת עמידה.
יהודי מרוקו לא נשמעו בעניין זה לדעת רבני ארץ-ישראל, וממשיכים עד היום כמנהגם.
טעות אחת שתוקנה בארוחה
דוד חסין, מרבני מכנאם, נודע כאחד מגדולי המשוררים במרוקו. שיריו כונסו בספר ״תהילה לדוד״ הנפוץ מאד גם בקהילות שמחוץ למרוקו. יש עוד שירים ופיוטים ממנו בשם ״שתילי דוד״, עדיין בכתב-יד, ותוכנו לא ידוע ברבים. פרנסתו של ר׳ דוד היתה דחוקה מאד, עד כדי מחסור ועוני. ערב אחד הוא, אשתו ושבע בנותיו הלכו לישון, מבלי לאכול משהו, אפילו פת לחם חרבה. באותו ערב התקיימה מסיבת חברים, אוכל לשובע בליווי שירים ופיוטים כדרכם של יהודי מרוקו, המשמחים את לבם בשירה וזמרה בכל סעודה חגיגית. אחד מהמסובים שר בין היתר, אחד משיריו של ר׳ דוד חסין, אלא שהוא קרא מלה אחת בצורה לא נכונה. בין המסובין התעורר ויכוח לגבי אותה מלה, זה אומר ככה וזה אומר ככה. אחד מהם אמר: ״הרי התשובה קרובה לידנו. נלך לר׳ דוד, נזמין אותו לסעודה, והוא יאמר לנו את הנוסח הנבון״.
הלכו לביתו של ר׳ דוד והזמינו אותו לסעודה מבלי לומר לו במה מדובר. ענה להם: ״איך אוכל ללכת לסעודה, כאשר אני, אשתי ותשע בנותי הלכו לישון מבלי להכניס לפינו אפילו פרוסת לחם״. אמרו לו: ״אין כל בעיה, תבוא אתה יחד עם כל בני המשפחה לסעודה״. וכך היה, כל בני משפחתו התלוו אליו. תוך כדי הסעודה ביקשו ממנו לשיר להם את השיר שהנוסח שלו עמד לויכוח. ר׳ דוד שר את השיר, בנוסח הנכון של אותה מלה שעוררה ויכוח, ורק אז הסבירו לו את מטרת ההזמנה. ענה להם: ״זה מה שאמר שלמה המלך: ׳רש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי׳(משלי, פרק ז׳, יוד), כי הנה לתיקון שגיאה אחת זכיתי אני ובני ביתי להינצל מחרפת רעב״. על זה נאמר: ״לא ירעיב ה׳ נפש צדיק״(משלי יוד, גי).
סגולת התפילה לביטול גזרות רעות
אירוע זה קרה בעיר מכנאס, זה כשלוש מאות שנה. בעיר זו היה תלמיד חכם ושמו ר׳ שלמה צאייג ז"ל, השאיר את אשתו בחבלי לידה והלך לביה״כ לתפילת שחרית. הוא היה עני מאד. בשובו מבית הכנסת, מצא שאשתו ילדה בן זכר. הנשים הסובבות אותה לא מצאו בביתה אפילו כוס חלב, או להכין לה צלחת מרק כדי לחזק את היולדת, לאחר חולשת הלידה. ר׳ שלמה הנ״ל יצא לרחוב כדי למצוא מניין יבוא עזרו. בעוברו ברחוב פגש אדם אחד וביקש ממנו עזרה בחושבו שאותו איש יש ביכולתו לעזור. האיש עונה לו ״אני יותר עני ממך. בוא נלך לאלוהים ונשטח את תפילתנו בפניו״. שואל אותו האיש ״הרי אלהים, מלוא כל הארץ כבודו, ואינו בשר ודם. היכן ניפגש איתו?״ ענה לו: ״הוא מצוי בבית הכנסת״. הלכו שניהם לבית הכנסת הנקרא על שם הרב הגדול והקדוש, ר׳ שמואל בן וואעיש זיע״א, שהיה בבעלותו של ר׳ משה בן עטר. בית כנסת זה נבנה בשנת ת״י(1835).
שני העניים נכנסו לבית הכנסת, פתחו את ארון הקודש ושיטחו את תפילתם בבכי תמרורים. באותו זמן משל ערבי תקיף ואכזרי. הזמין אליו את נגיד היהודים, ר׳ משה בן עטר ודרש ממנו שתוך כך וכך ימים יאסוף מהקהילה היהודית סכום גדול, הדרוש לו אישית. הגזרה היתה קשה, נוכח גובה הסכום שדרש השר.
הנגיד, ר׳ משה בן עטר, הלך גם הוא לאותו בית הכנסת, להתפלל בעד ביטול הגזירה, שהיתה בה סכנת נפשות לקהילה היהודית, אם לא יקיימו אותה.
בבית הכנסת מצא אותם, שני עניים מתפללים ובוכים. ״עזבו את העניינים שלכם״ אומר להם הנגיד בן עטר ״והתפללו רק לביטול הגזרה הקשה שהוטלה עלינו מצד השר״.
באמצע תפילתם בא אליהם שליח בריצה ואומר להם ״תפסיקו התפילות, כי אלהים בא בעזרנו. השר הצורר מת, בנופלו ממדרגות עליית הגג שלו״. במקומו נתמנה אחיו, שנטה חסד ליהודים וביטל את רוע הגזרה.
היהודים ערכו תפילה חגיגית בהלל גמור, ובהודיה. בזה נבין שתפילה בבכי ובתחנונים עוזרת לבטל גזרה רעה.
הרב בן-עטר, לפני עוזבו את בית הכנסת, אמר לשני היהודים ״מה היום מיומיים שבאמצע היום שניכם באתם להתפלל, מחוץ לשעת התפילה״. ענו לו על צרותיהם, בו במקום הרב בן-עטר נתן לכל אחד סכום מסויים.
אבי התינוק קנה עוף ליולדת, עשו לה מרק והשיבה את נפשה. זוהי סגולת התפילה.
הרב חי טייב לא מת-חוכמה מקדם-חזי כהן
ג׳רבה
האי ג׳רבה, הנמצא בים התיכון מצפון לתוניסיה, היה מרכז יהודי, בעל מאפיינים ייחודיים. באי חיה קהילה יהודית עתיקת יומין המיוחסת לימי שלמה המלך. תושבי האי המבודד הצליחו לשמר את המסורת באדיקות. לאורך הדורות היתה הקהילה היהודית בג׳רבה כפופה לרבני תוניס, אולם במחצית השנייה של המאה התשע־ עשרה חלה פריחה תורנית באי, ולנוכח המשבר הרוחני העמוק בתוניס, נטלה ג׳רבה את הבכורה והפכה לגורם רב השפעה. הלימוד המקובל בג׳רבה היה ממוקד בהלכה (״אליבא דהלכתא״), כלומר, לימוד התלמוד מתוך כוונה לגזור ממנו השלכות הלכתיות. את המהפכה הלימודית הנהיג הרב כלפון משה הכהן שהיה הרב הראשי של גירבה. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד בשיטת ״העיון התוניסאי״. הרב כלפון לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. בכל שבת היה מציג בעיה הלכתית, ותלמידיו היו עוסקים בה במהלך השבוע וכותבים את תשובותיהם. בשבת שלאחריה נהג לבחון את תשובותיהם. עם הזמן בחר סוגיות יותר ויותר מורכבות וצמצם את המידע שמסר לתלמידיו מראש, זאת על מנת שיפתחו את היכולת לברר את השאלה על כל צדדיה ולהכריע. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה ובראשם הרב רחמים חויתא הכהן, ממשיך דרכו. הגישה החינוכית הג׳רבאית ראתה בכתיבת חידושי תורה חלק אינטגרלי מלימוד התורה. עם הקמת בתי דפוס באי במאה העשרים, יצאו לאור ספרים תורניים רבים.
הרב חי טייב לא מת
כבר בגיל צעיר היה הרב חי טייב(1837-1743) נערץ בקרב יהודי ג׳רבה ותוניסיה כולה. נודע כאיש חריף וכלמדן מעמיק הבקיא ברזי הקבלה וכן בעשיית נסים. היה אהוב על הבריות, העמיד תלמידים רבים, ועם זאת חי חיי עוני ונזקק לתרומות. בצעירותו שרפה אמו את כתביו משום שרצתה שיישא אישה, וכתוצאה מכך, שקע בדיכאון והתמכר לטיפה המרה. לאחר מותו נוסף לו הכינוי ״לא מת״, ללמדך ש״צדיקים במיתתן קרויים חיים״. רבים מחיבוריו אבדו, ורק מעטים מאלה שנותרו, זכו לראות אור.
כיצד נתגלה רבי חי טייב?
באחד מבתי העשירים התעוררה בערב פסח שאלה קשה בעניין כשרותו של עוף. אם הבית פנתה אל משרתה והורתה לו להראות לרב את העוף. המשרת רץ אל עליית הגג, שם ישב שקוע בלימודו נער צעיר ויתום מהוריו שאומץ על ידי הגביר. בני הבית נהגו לכנותו ״הרב״ משום שעסק בתורה כל היום, אף כי לא הוסמך לרבנות. המשרת טעה ופנה אל הנער ולא אל רב העיר, רבי שלמה אלפסי. הנער המופתע נשא עיניו אל העוף, עלעל בפוסקים שעה ארוכה ופסק להתיר. המשרת שב ובפיו פסק ההלכה מאת ״הרב״ ופני אשת הגביר אורו. בבוקרו של פסח הלכו גדולי העיר ועשיריה להתברך מפי רב העיר, והגביר הודה לו על שהתפנה בערב הפסח לפסוק בעניין העוף. הרב אלפסי תמה על הדברים והכחיש שהובאה לפניו שאלה כזאת. הגביר הנדהם קרא למשרת וזה סיפר ששאל את ״הרב״, כלומר, את הנער חי טייב. בפנים חמורות קרא הרב אלפסי לחי הצעיר ושאלו כיצד העז לפסוק הלכה בשאלה סבוכה ללא רשותו. הנער הוציא מתיקו צרור דפים עבה כתוב בכתב צפוף והוכיח בראיות ברורות את פסיקתו. תדהמה אחזה ברב אלפסי ולעיני כול הכריז, ״זה הקטן גדול הוא!״ ומיד מינה אותו לחבר בית הדין הרבני.
פתרון כפוי
הרב חי טייב חולשה היתה לו לטיפה המרה. בן דודו(ויש אומרים אחיו), הרב הראשי, הרב יצחק טייב, הורה לכל בעלי החנויות שלא למכור לו ערק. הרב חי טייב כיתת רגליו מחנות לחנות אך בכל מקום סירבו למכור לו בתואנות שונות. כשהגיעה השבת עלה הרב יצחק לדרוש, עמד על הבמה אך לא הצליח להוציא הגה, מחשבתו היתה מבולבלת והוא גמגם. אז שם עינו על הרב חי טייב והטיח בו, ״אתה עוצר מבעדי מלדרוש!״ השיב לו הרב חי טייב, ״אתה סגרת לי למטה, ואני סגרתי לך למעלה.״ אז התחייב הרב יצחק לבטל את הוראתו והרב חי טייב ביטל את גזירתו.
למי מכוונת התוכחה?
בעיר ג׳רבה התגורר יהודי מתבולל, עשיר וקמצן, שהיה רחוק מתורה ומצוות. כשמת קברוהו בהלוויה מצומצמת והמשפחה הקרובה ישבה עליו שבעה. מנחמים מיעטו לבוא וחכמי העיר נמנעו מלדרוש כדרכם בבית האבל, שכן לא היה בפיהם דבר שבח לומר על הנפטר. אחד מתלמידיו של רבי חי טייב בא לנחמם ושמע על צערם. משחזר לישיבה וסיפר על כך הסכימו התלמידים ביניהם שאכן כך ראוי לרשע. ראה רבי טייב את ההתגודדות ושאל לפשר העניין. מששמע את אשר אירע, הודיע, ״אני אבוא הערב לדרוש!״ תמהו התלמידים, מדוע זכה אותו יהודי שכל חייו חי כגוי, שהגאון חי טייב יבוא לדבר בשבעה שלו? התפשטה השמועה על כך וכל תושבי האי התקבצו בבית הנפטר לשמוע מה יאמר הרב. פתח רבי חי טייב וציטט מדברי חז״ל, שימיו של אדם חולפים כצל עובר וכל עושרו והנאותיו הן זמניות וחסרות חשיבות, וכן דיבר על אפסות האדם. כל השומעים חשבו שהוא מבקר את העשיר, ובסתר לבם אף חייכו ושמחו שהרב משיב לו כגמולו. המשיך הרב טייב בדרשתו ולפתע החלו נשמעות אנחות כבושות מן הקהל. אז עצר הרב טייב ואמר, ״דעו, אחי, שברגע זה של אנחה מעומק הלב זכה הנפטר למחיצה בגן עדן, כי גדול כוחו של המזכה את הרבים, והמנוח זיכה אתכם במותו בהרהורי תשובה.״
סגולות לשמירת הילד-רפאל בן שמחון
מכירת הילד.
אמצעי נוסף לשמירה על הילד, הוא מכירתו לגורם זר. אדם הקובר את ילדיו בגיל רך מחליט כאשר נולד לו בן חדש, למוכרו לחברה קדישא תמורת תשלום מסויים. התנאי הוא שכאשר יתבגר הילד ויגיע לפירקו, על האב יהיה לפדותו מחברה קדישא תמורת תשלום כספי. האב קונה בחזרה את בנו מהחברה, במחיר יותר גבוה. יש להדגיש שברגע שהילד נמסר לחברה, משנים את שמו לשם חדש שהוא מקבל מהחברה והוא לא נושא עוד את שם משפחת אביו.
לפעמים נמכר הילד לקרוב משפחה או שהוא נמסר למשפחה מסויימת או לשכנים, אשר ידאגו לכל מחסורו עד אשר יגדל ויהיה לאיש. זהו מן אימוץ מוסכם. אפשרות אחרת היא להשאיר את התינוק במסגרת המשפחה, אך לא בטיפולה מבחינה מעשית.
הערת המחבר : בן־עמי, רפואה עממית: האב מוכר את הבן לאדם אחר (זר) וזה מגדלו עד גיל הבר־מצווה או גיל מוסכם; נהגו העם, עמי 352 (ט): ״האב מוסר הבן לחברה קדישא, והללו מגדלים אותו עד גיל חמש, קונים לו לכסווא דל כימס סנין (החליפה של חמש שנים). אח״כ, אביו פודה אותו מהחברה תמורת תשלום מסויים״; נוהג בחכמה, עמי קלה: האב מוכר את הבן לחברה קדישא ומתנה שאם הבן יגיע לגיל הנישואין, יחזור האב ויקנה את בנו מהחברה בסן יותר; ליצחק ריח, יו״ד, ערך מים, אות י״ג. ספר חסידים, סי׳ רמייה¡ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ כא, עמי 59, ובעוד מקומות.
הדבר מתבטא בכך, שהשכנים הם הדואגים לכל מחסורו. לילדים אלה נוהגים לקשור מטפחת ובה שמים מטבע כסף. נזהרים מאוד לא לקנות לו שום דבר מכספי המשפחה. יש מקרים שהאם מוסרת את תינוקה לשכנה להיניק אותו, למרות שיש לה חלב בשפע. משום שהיא חושבת כי "השכנה" ( כאן הכוונה לשדה ) פגעה לה בחלב ועל כן ילדיה מתים. העירקים נוהגים למסור את התינוק להנקה לאישה אחרת.
השכנה – הכוונה כאן לשדה; השדים נקראים בשמות שונים : שכנים, אחרים, חיצוניים, תחתוניים, הטובים מאתנו, ועוד. במקרה שלפנינו כאן, השכנה היא " התאבעה " – הרודפת של האישה.
חולצה מתכריכין.
במראכש, יש משפחו התופרות משאריות התכריכין " תאשמיר – חולצה, לילד שמכרו לחברה קדישא. בתקווה שבגד זה ישמור עליו מכל מזיק ומשטין הרוצה להתנכל לו. את השאריות של התכריכין משיגים כאשר איזה רב נפטר בעיר ואז המשפחה נוטלת אותם מגזורי התכריכין.
נזם זהב.
ישנן משפחות במרוקו שנהגו לנקב חור בחנוך אוזנו של התינוק, ימים אחדים אחרי ברית המילה ותלו בה עגיל זהב. מנהג ענידת הנזם קיים גם אצל ערביי מרוקו ונפוץ יותר אצלם. מטרת ענידת הנזם היא לשמור על הילד. ד"ר פ' לג'י, מביאה מנהג שהיה קיים במרוקו אצל הערבים והיהודים כאחד, והוא : כדי לשמור על הרך הנולד בימיו הראשונים, נוהגים הערבים לענוד לו נזם מכסף הנקרא " כ'ריסא ". את הנזם עושים או מייצרים משבע מטבעות כסף, שנתרמו על ידי שבע אימהות לילדים יפים, חסונים ובריאים. את שבע המטבעות מוסרים לצורף יהודי, אשר מתיך אותן ועושה מהן נזם. הוא בעצמו חייב לנקב חור בתנוך אוזנו הימנית של הילד ולענוד לו את הנזם. מכאן אנו רואים שגם מלאכת הצורפות שימשה בידם לסגולות ולמאגיה.
התכשיט הזה נקרא במקרה זה גם " עייאשא " –(ביטוח חיים). אסור להוריד את הנזם לתינוק עד שתעבור תקופת הסכנה. כאשר תחלוף התקופה המסוכנת – הימים הראשונים – מסירים את הנזם, מתיכים אותו ועושים ממנו טבעת, צמיד או פגיון, ועל הילד לענוד אותו תמיד.
גם הנשים היהודיות נוהגות בתקופת הריונן לקחת את אותן המטבעות, לקדוח בהן חורים ולקשור אותן לשיער ראשן או לצעיף ראשן. רק אחרי הלידה, הן מורידות אותן וקושרות אותן לבגדי הרך הנולד. נראה שמנהגים אלה היו קיימים בערי השדה אבל לא בערים הגדולות.
משפחות מסוימו בקרב יהודי דבדו – כמו משפחות מרציאנו -, נוהגות לנקב את אוזנו הימנית של התינוק הנולד ולענוד בה עגיל זהב. לפי טענתם, קבלה היא בידיהם שאבותיהם לא השתתפו במעשה העגל כאשר אהרן אמר אל בני ישראל : " פרקו נזמי הזהב אשר באשני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו לי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם – שמות, לב, ב-ג – אולם אמותיהם של אלו, לא אבו לסייע ולא לקחו חלק באותו חטא. בספר "ויען שמואל" מסביר מדוע מדוע משפחת בני מרציאנו הולכים עם נזם באוזן.
במכנאס, ניקבו את תנוך האוזן רק אחרי גיל חמש בערך. לילדות ענדו נזם גדול הנקרא אל-כ'רסא ולילד נזם קטן שכונה א-נפתיל. קוטר הנזם של הילדות היה כשמונה סנטימטרים ואילו זה של הילד הגיע לשלושה סנטימטר בלבד. זוכרני כמה זקנים מכובדים ונשאוי פנים, שהלכו עם נזם זהב באוזן. גם היום אפשר לפגוש באלה העונדים את הנזם, ולאו דווקא זקנים, כי זו עאדא – מנהג. יהודים אלה היו מאוד מכובדים בעיני הערבים שהתייחסו אליהם בכבוד רב וראו בהם את בני ישראל האמיתיים ששרדו : האדו הומא בנו ישראל – אלה הם בני ישראל – האמיתיים, את יתר היהודים כינו אותם בנו-זיפא – בני נבלה.
יש לציין כי אלה שענדו את הנזם, עשו זאת כל ימי חייהם. במותם, הם נקברו עם הנזם.
תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך
חיבורו של עמאר בענייני סירכות הריאה מלמד בבירור כי אכן הייתה יצירה הלכתית של ממש ושרמתה הייתה גבוהה מאוד בספרד בתקופה הסמוכה לגירוש. כן מלמדת הסכמת מדינה דיל קאנפו בעניין ביטול חשש הסבלונות, שהיו מעורבים בה גדולי חכמי ההלכה בקסטיליה – ר׳ יצחק די ליאון ור׳ יצחק אבוהב. גם העובדה, שבקרב המגורשים וצאצאיהם הגיעו הלמדנות ההלכתית והידענות המשפטית לשיאים מופלגים, תומכת בסברה שמורשת זו יסודה בארץ מוצאם ספרד. עם זאת לא הגיעו לידינו חיבורים הלכתיים מספרד של המאה החמש־עשרה העוסקים בנושא הייבום, ואין לדעת אם חיבורים כאלה נתחברו שם או לא."
ניתן לנסות ולבדוק את השורשים הספרדיים בהימצאות התקנה גם במקומות הגירה אחרים שלשם הגיעו גולי ספרד. אולם בבדיקת מקורות שונים מתחומי הפזורה הספרדית לא מצאנו תקנה מעין זו. כל שמצאנו הוא תניה בכתובה בעלת תוכן דומה לתקנה, שזמנה הוא כנראה אמצע המאה השש-עשרה. אך גם לכך – השגת מניעת ייבום באמצעים חוזיים על ידי הוספת תניה לכתובה – לא מצאנו עד כה שורשים בספרד. בכך מתחזקת השערתנו לעיל כי מגורשי קסטיליה שבפאס יצרו יצירה משפטית חדשה, ולא רק ביקשו להנציח את מנהגם משכבר הימים או לשדרגה מתניה בכתובה לחקיקה מקיפה. קשה אפוא להניח שרק המגורשים בפאס חרדו לשמירה על מורשת ספרד בעוד המגורשים האחרים התעלמו ממנה.
הלב נוטה להניח שחכמי המגורשים פעלו כאן מתוך מניע דומה לזה הקיים בהלכה לגבי העגונה הקלסית, שהיא אישה נשואה שבעלה נעלם ואין ראיות ישירות לכך שהוא איננו בחיים. כבר הזכרנו במבוא כי סביר מאוד שמשפחות רבות נפרדו בעקבות הגירוש ואחים פנו ליעדי הגירה שונים לעתים מבלי שידעו איש על יעדי רעהו. חמורה הייתה הבעיה אם אחד האחים השתמד, כפי שנהגו רבים מיהודי ספרד, ונותר בספרד, ובייחוד אם הצטרף לדת הנוצרית ולא היה בגדר אנוס. מצבים אלה, תקלתם הייתה עלולה להיות רבה, אם למשל מת האיש בפאס בלי ילדים, ואלמנתו זקוקה לייבום. האישה הייתה עלולה להיוותר עגונה בשל קשיים טכניים להיפגש עם הגיס ולקבל ממנו חליצה משום שגלה למקום אחר באגן הים התיכון, ועל אחת כמה וכמה אם נטש את הדת היהודית ונשאר בספרד.
אלא שגורם זה של עגינות היה קיים גם בקרב קבוצות מגורשים שפנו ליעדים אחרים ברחבי אגן הים התיכון. אכן, נעשו ניסיונות שונים להקל על מצוקת העגינות בייבום בדרך של ביטול זיקת הייבום בין משומד לאלמנה, או ביטול תוקפם של קידושין אם הבעל השתמד ולא היגר עם האישה. נושאים אלה עוררו פולמוס הלכתי חריף. ולעתים התקבצו גדולי חכמים במקום מסוים והחליטו על עמדתם המשותפת. כך למשל החליטו חכמי המגורשים בשאלוניקי, שקידושי אנוס אינם בני־תוקף, ולכן נפתרת מאליה בעיית הייבום במקרה כזה. והנה כינוס אחר של חכמים החליט כי זיקת הייבום בין אלמנה לגיסה המשומד הם שרירים וקיימים ומחייבים חליצה. לא כל החכמים הסכימו עם עמדה זו הן לעניין תוקפם של הקידושין והן לעניין תוקפה של זיקת הייבום. אך אלה וגם אלה לא נקטו צעד דומה מעין זה של מגורשי קסטיליה בפאס.
ייתכן שתקנה זו קשורה במקרה קשה שנזכר בשני חיבורים היסטוריים שנכתבו בסמוך לתקופת הגירוש. מסופר שם על מאתיים נשים עגונות שגורשו מפורטוגל בשנת רנ״ג (1492/3) והורדו בידי רבי החובלים של הספינות בסביבת העיר פאס. היו בין העגונות כאלה שבעליהן נעלמו ואחרות היו יבמות שגיסיהן לא היו עמן, ובשל אי יכולתן להינשא הן הקימו לעצמן מעין קומונה בעיר סאלי ופרנסו עצמן ממלאכת יד, ואת העודפים אף תרמו לתלמידי בתי מדרש. יש להניח שנוכחותה של קבוצה גדולה כל כך של נשים יבמות ועגונות, המרוכזות יחד, הייתה זיכרון צורב מתמיד לחכמים ולראשי הקהילה, והייתה עשויה לדרבן אותם לחוקק תקנה שתביא לצמצום התופעה. אלא שלגבי עגונות רגילות חזר המצב לשגרה, משהתיישבו המשפחות במקומן וחדלו מנדודיהן, ואילו לגבי יבמות עגונות נותרה סכנת העגינות בעינה, שכן, כאמור לעיל, רבו המקרים של פירוד בין אחים בעקבות הגירוש.
נדחי ישראל – יצחק בן צבי
קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב
מתוך כתבי־היתדות, שפוענחו במאה הי״ט, למדים אנו על התפשטות שלטונם של מלכי בבל על פני מדבר ערב! כן ידוע לנו ענין כיבושה וחורבנה של תימא על־ ידי צבאות הכשדים! אולם זכותו הגדולה של הפרופ׳ י. גאד היא, שפתח לרווחה חלון חדש, שדרכו יוכלו החוקר והמעיין לראות את כיבוש הבבלים במלוא היקפו וכן לעמוד על פרטים חשובים בתולדות התישבותם, שנעלמו מעינינו עד כה.
חשיבות מיוחדת נודעת לכתובות החדשות ולשמותיהם של הישובים בנאות־המדבר, הואיל ותגליות אלו מפיצות אור חדש על התישבותם של גולי יהודה במדבר ערב בימי־קדם. הדברים אמורים בכתובות הארוכות בכתב־היתדות, שנרשמו על האסטילות (מצבות־אבן) של נבונאיד ושל אמו אַדַגֻפּאִ, שנתגלו בחרן על־ידי הד"ר ד. ס. רייס בשנת 1956 ופוענחו בהצלחה על־ידי הפרופ׳ גאד. כן גילה חוקר זה במאמרו הנ״ל את הקשר האורגאני שבין הכיבוש לבין ראשית יישובם של גולי יהודה, שבאו עם הבבלים, בנאות־המדבר בצפונה של חג׳אז, שהן: תימא, דדן, פדככו, ח׳ברא, יאדיחיו ויתרב.
גאד מבליט את העובדה האופיינית, שכל המקומות הנזכרים במצבת נבונאיד כמקומות כיבוש ויישוב של מהגרים מבבל, מופיעים בתקופה הרבה יותר מאוחרת כישובים יהודיים קבועים ומושרשים מדורות בצפונה ובמרכזה של ערב. מכאן הוא מסיק את המסקנה על הקשר ההיסטורי שהיה קיים בין הישוב היהודי ״המאוחר״, הידוע לנו מתוך מקורות מאוחרים, כגון: ״ספר החמיארים״ וחיבורי ההיסטוריונים הערביים שלאחר הופעת האיסלאם, לבין הישוב הקדום של גולי בבל, שעליו נרמז במצבות הנ״ל של נבונאיד.
לכך יש להוסיף קטע, שנתגלה במגילות הגנוזות, שנמצאו במערות שעל חוף ים־המלח: גם בו מדובר על נבונאיד ועל פגישתו עם ״גזר״ (מגיד־עחידות) יהודי, המוכיח אוחו על חטאיו ואף מצליח להחזירו למוטב. עצם הסיפור, שכבר בימי נבונאיד, יורשו של נבוכדנאצר, מופיע בתימא הנידחת נביא, קוסם או חכם יהודי, וכן האגדה על ״החזרתו למוטב" כלומר, על התייהדותו של נבונאיד זה בתימא, מעידים על קיומו של ישוב יהודי קדמון שם, לפחות מימי כיבושיהם של מלכי בבל בחצי־האי הערבי.
ומתעוררת שאלה קשה: כיצד ניתן להסביר את הפער הגדול של אלף שנים בין נבונאיד, שחי באמצע המאה השישית לפני מנה״נ ובין הופעתם של היהודים בנאות־ערב במאה השישית למנה״נ? כלום אפשר למצוא ראיות היסטוריות לקיומו הקדום של ישוב יהודי במרחבי חצי־האי, אם בצפונו ובמרכזו, היינו בסמוך לארץ־ישראל, או בדרומו, כלומר בארצות חמיארי תפקידי במאמרי זה הוא לנסות להשלים. במידת האפשר, את החוליות החסרות.
פרק ראשון מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז
התעודות הארכיאולוגיות, שפוענחו ונתפרסמו לא מכבר על־ידי הפרופ׳ גאד, מכילות ארבע כתובות. האחת נתגלתה בשנת 1906 על־ידי פוניון, ואילו שלוש האחרות נתגלו בחדשי אוגוסט־ספטמבר של שנת 1956 על־ ידי הד״ר רייס. תעודות אלו חושפות, כאמור, תמונה בהירה של ההתרחשויות בצפונה של ערב, בעקבות מסע־הכיבוש של נבונאיד בשנת 556 לפמנ״ה. התגליות הארכיאולוגיות מאשרות את הידיעות על כיבוש חלקיה הצפוני והמרכזי של הג׳אז בידי מלכי בבל ועל התישבותם של חיילים בנאות־המדבר הפוריים על פני שטח עצום, שארכו היה כ־250 מיל ורחבו — כ־100 מיל. התעודות הארכיאולוגיות מאותו פרק־זמן מכילות ידיעות ורמזים על כך, שבתוך צבאות מלך בבל, הן הלוחמים והן המתיישבים, תפסו מקום ניכר גם צאצאי בני יהודה, אם מן השבויים, שהוגלו על־ידי נבוכדנאצר כיובל שנים לפני כיבוש נבונאיד, או מבין תושבי יהודה, שנשארו בה לאחר החורבן. בעובדות אלו יש משום אישור למסורת הרווחת בין יהודי תימן בדבר מוצאם הקדום מגולי יהודה, מסורת, שהחוקרים ראו בה עד כה אגדה גרידא.
מתוך המסופר בכתובות נבונאיד ואמו מצטיירת התמונה הבאה: נבונאיד בן נבופלאסר (שעלה על כסא־מלכותו בשנת 556 לפמנה״נ) ראה בחלום את ננר, הוא סין, אלוהי הירח, שפקד עליו לחדש את מקדשו ההרוס בחרן, שנחרב כ־54 שנים קודם לכן ע״י הכובש המדיי (610). המלך הושפע מהחלום ומהופעתו של אל־הירח במידה כזו, שנתן פקודה לאנשיו להיחלץ ללא דיחוי למלאכת הקמתו של המקדש בחרן. והנה אירע דבר בלתי־צפוי לחלוטין: נתיניו של נבונאיד, שקינאו, כנראה, את קנאת מרדוך, האל הראשי של בבל, סירבו לציית למלכם. כך פרץ סכסוך חריף בין המלך לעמו. אמנם הדברים לא לבשו צורה של מרד כללי, אולם המלך כעם על עמו, עזב בירת ארצו ונדד עם צבאותיו מבבל לערב. הוא הקים את מרכזו בתימא שבצפון, ומכאן פשט על נאות־המדבר. שבע או עשר שנים עסק בביצור שלטונו באיזור זה, מתימא ועד יתרב ועד בכלל. רק לאחר־מכן נתפייסו עמו בני בבל והחזירוהו בכבוד לארצו, אף הסכימו להקים את מקדשו ההדום של סין, אל־הירח, בחרן. כך מספרות האסטילות הנ״ל, שנתגלו בחרן, בשם נבונאיד עצמו.