שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי במרוקו-התנור הציבורי-The public bakery oven-Le four public
שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו
משה גבאי-הצייר והעורך
ישראל 1988
" והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם (ירמיה י"ז-ח)"
אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.
גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.
התנור הציבורי
יהודיה ובנה, מביאים בערב שבת, קדרות החמין ״סכינה״, לתנור הציבורי. ברקע בעל המאפיה שולח את נערו (״הטרח״) לחלוקת הלחם לבתי־היהודים.
THE PUBLIC BAKERY OVEN
A Jewess and her son are bringing pots of "chamim" called SECHINA to place In the public baking oven. It is Shabbat eve. In the background, the baker sends his apprentice TERAH to deliver bread to the homes of the Jews.
LE FOUR PUBLIC
Une femme juive accompagnée de son fils, apporte la marmite de la Skhina du chabbat à cuire dans le four public. A l’arrière-fond le patron envoie les mitrons porter leurs planches de pain dans les maisons juives avant l’entrée du chabbat.
Conile des rabbins du Maroc des 15 et 16 Fevrier 1955
CONCILE DES RABBINS DU MAROC
DES 15 ET 16 FEVRIER 1955
DISCIPLINE
1") Les « morchim » sont tenus à beaucoup d’égards envers les juges toutes les fois qu’ils sont reçus par eux dans leur bureau particulier, à plus forte raison lorsqu’ils siègent en audience.
2") Ils doivent s’incliner devant les règles de la procédure en usage.
3") En présence des juges, les « morchim » doivent parler avec pondération.
4”) Leurs conclusions doivent refléter exactement les prétentions de leurs clients.
5")Leurs aveux ou dénégations engagent leur responsabilité personnelle.
6") Les « morchim » professionnels doivent présenter leurs conclusions par écrit avant l’audience sous forme de résumé et peuvent par la suite les développer oralement.
SANCTIONS
- Un rabbin-délégué peut prononcer une sanction maximum de 15 jours de mise à pied.
- Un tribunal peut ordonner une mise à pied d’un mois ou plus.
- Au cas où un rabbin-délégué juge grave la faute commise par le morché, il doit en saisir le tribunal régional.
- La première faute disciplinaire commise pendant six mois (d’exercice) entraînera un avertissement à son auteur. La 2ème faute commise dans le même laps de temps entraînera une mise à pied à temps. La 3ème faute commise en l’espace de six mois sera sanctionnée par une mise à pied définitive prononcée par le Conseil supérieur prévu au paragraphe 1er du chapitre suivant.
Toute décision sanctionnant l’une des fautes sus-indiquées devra faire l’objet d’une délibération écrite et signée à l’instar des jugements.
VOIE DE RECOURS
1") Dans les trois jours de leur notification, les décisions ordonnant une suspension supérieure à un mois peuvent être frappées d’appel devant un conseil composé de M. l’Inspecteur des Institutions Israélites, d’un magistrat du Haut Tribunal Rabbinique, d’un magistrat du tribunal régional.
2“) La mise à pied de quinze jours prononcée par le rabbin-délégué n’est pas susceptible d’appel.
3“) Ni le délai d’appel, ni le dépôt d’appel ne suspendent l’exécution de la décision.
4°) Au cas où le rabbin-délégué estimerait que la décision du tribunal régional ne réprime pas suffisamment la faute, il a la faculté d’en appeler au conseil mentionné ci-dessus au paragraphe 1er.
Dans toute instance d’appel les rabbins-juges se borneront à adresser leurs conclusions par écrit.
DATE D’EFFET
La présente réglementation entrera en vigueur le 1er janvier 1956.
BAREME DES FRAIS
DES REPAS DE FIANÇAILLES
Soucieux d’éviter désormais aux ex-fiancés les contestations — se produisant fréquemment — relatives aux frais des repas des fiançailles, le grand rabbin DANAN propose au Concile qui l’adopte, la résolution suivante :
1") Les rabbins sont priés de procéder, avec la collaboration des membres du Comité de Communauté local, à l’établissement d’un barême des frais des repas de fiançailles comprenant cinq catégories à l'instar de celui des pensions alimentaires, savoir indigent ; gêné ; moyen ; riche ; très riche.
2’) Au cas. où l’un des fiancés prétendrait que son adversaire n’a pas dépensé la somme prévue au barême, son argument ne vaudra que dans la mesure où il est appuyé d’une preuve testimoniale. La règle du serment ne peut jouer dans ce cas, le revendiquant étant présumé avoir dépensé ladite somme.
MAJORATION DE L’INDEMNITÉ
DE RUPTURE DES FIANÇAILLES
Se félicitant des résultats positifs obtenus grâce à la résolution du Concile de l’an 5707 décidant, en matière de rupture des fiançailles, qu’au cas où la rupture non valablement motivée serait le fait du fiancé, après les premiers six mois de fiançailles, celui-ci sera tenu de payer une indemnité allant de 2.500 frs à 15.000 frs ;
Considérant toutefois que ce taux s’avère à l’heure actuelle pratiquement incapable de limiter les cas de jeunes gens délaissant leur fiancée sans motif valable.
Le Rabbin MAMANE a proposé au Concile de majorer convenablement l’indemnité dont il s’agit et le Concile a décidé :
1“) Que les nouveaux taux soient compris entre 25.000 et 200.000 frs.
'2“) Que seuls sont susceptibles d’être restitués les bijoux en or ou en argent et les pierres précieuses. Les autres cadeaux : parures, effets vestimentaires, maquillage, etc… ne sont pas restituables en cas de rupture imputable au fiancé, interviendrait-elle au cours même du premier semestre des fiançailles.
SUPPLÉANCE EN CAS DE RECUSATION
DU SECOND NOTAIRE
Signalant le nombre de fois où, dans les petits centres où il a eu à exercer, les notaires israélites étaient récusables en raison des liens de parenté qui les unissaient ;
Exposant les sérieuses difficultés qu’il a eu souvent à surmonter au point de se voir presque toujours contraint de faire venir un autre notaire d’une ville voisine ;
Le Rabbin MALKA propose au Concile, qui l’adopte, la résolution suivante :
Toutes les fois qu’un deuxième notaire officiel sera récusé sans qu’il y ait sur place un autre le remplaçant, le rabbin-juge désignera une personne, convenable pour la circonstance, pour instrumenter et signer (l’acte) concurremment avec le notaire officiel.
CONCILE DES RABBINS DU MAROC DES 15 ET 16 FEVRIER 1955 –takanots page 437-435
נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר
נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א
ע״ע ״מקוה טהרה״
רבותי!
בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל.
אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳ מ׳ בוטבול יש״ץ אבי״ר. שיודע בעצמי כי לא איש דברים אנכי והן ערכי עלי.
אבל, מקומי הכריחני לצאת חוץ ממחיצתי, וההכרח אם לא ישובח לא יגונה לבוא עד הנה לענות חלקי גם אני לפני מעלתכם, לערוך שלחן במדבר דוקא. ולפני מלכים רבותי, אתיצב לחקור ולברר הדבר, כי לכם משפט הבחירה.
רבותי, לא נעלם ממעלתכם היקרה חומר עונש הבא על הנדה רח׳׳ל, בין פנויה בין בעולה. ומקרא מלא דבר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וכו׳ ונכרתו שניהם מקרב עמם רח״ל. ורבותינו אמרו שהנדה אפי׳ שהתה זמן ארוך ולא טבלה היא בנדותה. ואפי׳ בזמן לבונה כל דין נדה יש לה, עיין ביו״ד סי׳ קצ״ה וקצ״ז. וש״ך שם. וכל הנוגע בה יטמא. וכמה הרחקות עשו רבותינו לאיש עם אשתו נדה כדי שלא יפגע בדבר הזה. עיין שם ביו״ד סי׳ נ״ז, וגם ידוע לרבותי מעשה של ההוא תלמיד שקרא הרבה וכו׳ ובשביל שלא נזהר מאשתו בימי לבונה ששכב עמה במט״א וכו׳ מת בחצי ימיו חו״מ. ואי׳׳ץ להאריך בדבר זה דזיל קרי בי רב הוא, ומכ״ש לרבותי שאין דבר נעלם מהם.
רבותיי בעוה״ר בדורותנו אלה, אנו רואים כמעט כל בנות ישראל הפרו ברית, עברו חקה זאת חקת התורה, ונבעלות נדות, ומולידות בנים זרים אשר בשם בני הנדה יכונה להם. ורבתה המספחת בעוה״ר בכל עם ישראל, שמתערבות המשפחות זב״ז הכשרים עם בני הזרים. ואין איש שם על לב. ודבר זה נפל גם במשפחות המיוחסות, בתי אבות רח״ל, יען שבנות הדור חפשיות מן המצות ופרקו עול התורה והמצוה מעליהן. ומכ״ש למצוה הזאת לטבול לנדתן במי המקוה העשוי עפ״י התורה והדת, אשר מצוה זו ללעג וקלס נחשבה בעיניהן, שאומרות, אחר שרחצו וסכו במים חמים, זכים וטהורים, שממקור מים חיים באו, עוד תצטרכנה לבוא בחפירת מים, גומא עכורה של מים קרים ומאוסים שנעשו ממים ישנים וקרוב להיות נתלעים? ומכ״ש אם מקום המקואות במבואות אפלים ומטונפים, ודבר זה כמשא כבד עליהן לקיים מצות טהרה זאת. ואפי׳ נשים אשר עדיין יש בהן רוח חיים רוח היהדות בקרבן, ומקיימות כל מצות ה׳. דבר זה קשה בעיניהן, כיון שרואות מקום טהרתן באי הנקיות כנז״ל. וע״י כן נמנעות הן מלקיים מצות הטבילה לטבול במים סרוחים ומאוסים, ובאות גם הנה במצודה הזאת, ונכשלות גם הנה בעבירה רחמנא ליצלן.
ועל כן רבותי, לכם המצוה הזאת, אל תאחרו אותה. קומו והתעודדו ושנסו מתניכם ודברו על לב בנ״י ועל ראשי אלפי ישראל שיתאמצו בכל עז ותוקף לגדור הפרצה הזאת מעל עמנו, ע״י שיזלו מכספם וזהבם סכומים יפים ויבנו מרחצאות יפים והדורים בבנין יפה ומפואר, טוב ובמקומות נקיים זהירים ובהירים, ובתוכם מקואות של טהרה עשוים עפ״י הדין. אשר מימיהן צחים ונקיים וצנורות חמין עוברים בתוכן. ומימיהן משתנים בכל עוזם וכו׳.
ואזי מובטחים אנחנו בעז״ה שכל בנות ישראל תקדמנה ללכת בזריזות לקיים מצות טבילה בזמנה. ואפי׳ מי שאינה אדוקה במצות, תחישנה לטבול במים החיים, במים החמים. שמתוך שלא לשמה באה לשמה. ואשה אל אחותה תקרב אל הדבר הזה ואזי יטהרו כל זרע ישראל בעז״ה.
וכמו שראינו בעינינו בעיר המהוללה עי׳׳ת מקנאם. אשר בנו שם זה זמן בתי מרחצאות בבנין מפואר, ובתוכן רצוף מקוה טהרה של מים חיים. מעין נובע אל תוך המקוה. והמים עוברים בקרבו בהיותם חמים, והכל נעשה בנקיות יתירה ונמצאו כל בנות העיר הנז׳ טהורות, ומקורן טהור. כי״ר גם אנחנו נזכה לקיים המצוה הזאת בכל תפוצות ערי ישראל אמן. ובזכות מצוה זו יבוא בעז׳׳ה משיח צדקנו בימינו אכי׳׳ר.
תמצית אמרינו בזה לכל ערי ישראל
א – בנין מרחצאות חדשות בבנין יפה אף נעים ובתוכן רצוף מקואות שמימיהן חיים וחמין ומשתנים בכל עת וזמן.
ב – בנין המקואות והכשרתן ושיעורן וכו׳ יהיה בהשגחת הב״ד.
ג – ההוצאות תהיינה בעזרת שלמי צבור ויחיד.
ד – הב״ד והרב הדיליגי וחברי הקהלה חובתם להוציאה לפועל בלתי איחור.
ה – הב״ד והרב וכו׳ יעוררו לב בעלי הקרקעות לעשות בבניניהם ״מקוה טהרה״ לשכנים, לבד מקואות הצבוריים.
ו – המקואות הצבוריים יהיו בנוים במקום ראוי, ובהצנע לכת.
ז – הרבנים יכרזו אזהרות כפעם בפעם בבתי כנסיות על חובת טהרת בנות ישראל ועל עונש בטולה. ועל הנזקים הנגרמים מטומאת הנדה רח״ל.
כל זה נתקבל בהסכמה
המשפט העברי בקהילות מרוקו- מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר-עמ' 230-228
השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית
פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933
לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט 
הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם מנגד, בעקבות מה שנקרא ׳הט׳היר הברברי׳ של 1930, שביקש לנתק את האוכלוסיות דוברות הברברית מן האוכלוסיות דוברות הערבית ולתקוע טריז ביניהן, בין היתר על ידי הכרה רשמית במסורת המשפט הברברי שבעל פה, התחילו באותה עת לצוץ ולהתארגן חוגי צעירים לאומניים שניסו לקשור קשרים עם חוגים לאומניים בארצות ערב הרחוקות כמו מצרים וערב הסעודית. כפי שנראה להלן, גם חוגים צרפתיים שהתנגדו מאז ומתמיד למדיניות הקולוניאלית של צרפת בכלל ובמרוקו בפרט החלו להשמיע את דברם בפרהסיה מתוך ניסיון להתחבר לחוגי הצעירים המוסלמים ולעזור להם בבירור ובגיבוש של האוריינטציות הלאומניות שלהם.
אשר לקהילות היהודיות ולבתי הדין הרבניים שלהן, שהיו עיקר הרפורמות שהחליט עליהן הפרוטקטורט לשיפור מעמד היהודים במרוקו, הם זכו אז ליציבות ולפעילות שבשגרה מזה יותר מעשר שנים במתכונתם החדשה. מעמד היהודים לא היה מבוסס עוד על מסורת ה׳דימה׳ המוסלמית, שקבעה הגבלות והשפלות על היהודים ובכללן תשלום ה׳ג׳זיה׳, אף שה׳ד׳ימה׳ לא בוטלה באופן רשמי, אלא רק הושתקה בשיח הפוליטי הצרפתי. לעומת זאת, תמורת הכרה מסוימת בזכויות היהודים למעמד אזרחי בדומה לזה של המוסלמים, איבדו היהודים את האוטונומיה המשפטית שהיתה להם עד אז. תחום הפסיקה של בתי הדין הרבניים הצטמצם לענייני אישות ולענייני ירושות, אך מונה גם בית דין רבני גבוה ברבאט ששימש ערכאה גבוהה ומרכזית לערעורים בעבור כל בתי הדין הרבניים, שהיו אז חמישה במספר. אשר לעניינים האזרחיים והפליליים, היהודים נאלצו להופיע בפני הערכאות של ה׳מח׳זן, היינו הממשל המוסלמי, שהיה מקביל כביכול לממשל הצרפתי אך למעשה היה כפוף לו. הן מינוי הדיינים והן סדרי פעולתם התקינים והביורוקרטיים של בתי הדין הרבניים היו נתונים מעתה לפיקוחם הישיר של השלטונות הצרפתיים, המקומיים והמרכזיים. הפיקוח נעשה הן במישרין הן באמצעות שירותי המפקח על המוסדות היהודיים שהתמנה ב־1919 וריכז את הטיפול בענייני היהודים מטעם שלטון הפרוטקטורט. בראש שירותים אלה שהיו מסונפים למשרד העניינים השריפיים הועמד יחיא זגורי, שקיבל את אמונם של השלטונות הצרפתיים ועשה את דברם.
הערת המחבר: ב־1945 הוקמה מועצת הקהילות היהודיות שהורכבה מראשי הוועדים הקהילתיים ובראשה הועמד מזכיר המועצה, ובשנים 1947־1954 התכנסה מועצת הרבנות של קהילות יהודי מרוקו בראשותו של הרב הראשי וראש אב בית הדין הגבוה לערעורים, שהיה אז ר׳ שאול אבן דנאן. על מוסד מועצת הרבנות ומפעליה ראו מ׳ עמאר, א׳ עצור ום׳ גבאי(עורכים),ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו, מועצת הרבנות במרוקו, ירושלים תש״ם; א׳ בשן, ׳בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש״ז-תשט״ר, בתוך א׳ בשן, מחקרי אליעזר – אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית הספרדית בארצות המזרח והמגרב, לוד תשס׳׳ז, עמ׳ 454-443.
אשר לקהילות היהודיות, הט׳היר של מאי 1918 קבע שיעמדו בראשן ועדים של חמישה עד עשרה מכובדים – לפי גודל הקהילה – מבני הקהילות שיטפלו בענייני הפולחן הדתי, בענייני צדקה ורכוש ההקדש, אך לא היה להם כל מעמד פוליטי בעיני השלטונות מבחינת ייצוג הקהילות והכוונתן הפוליטית. הפרוטקטורט דאג שהיהודים והקהילות היהודיות יורחקו מכל פעילות פוליטית – גלויה וסמויה. האמנציפציה שחסידי הפרוטקטרט ה׳ממוערבים׳ או ה׳מצורפתים׳ מבין היהודים קיוו שיהודי מרוקו יזכו בה תחת שלטון צרפת לא קמה ולא עלתה, ובמקומה בא הפיקוח הצמוד על המוסדות היהודיים, הגם שמבחינה רשמית לפחות חדל שלטון הפחד וההשפלות שהיהודים היו רגילים בו עד לפרוטקטורט.
זהו בקצרה הרקע הפוליטי והחברתי שבו התנהלה פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר, וכל הסדרים הקהילתיים, הכוחות הפוליטיים וההתארגנויות החדשות שנמנו כאן השתתפו באופן כלשהו בהכוונתה, בהתפתחותה ובסיומה. המסמכים הדנים בפרשה ויובאו בהמשך בליווי דברי פרשנות קצרים נכתבו כולם בידי סוכנים רשמיים, ביורוקרטיים, עיתונאיים או תרבותיים. הם מאירים את הדמויות הפועלות ואת ההתרחשויות מנקודות ראות שונות ומקדם־הנחות שונות. בין הנפשות הפועלות היו יצחק אלחראר ובני משפחתו, אך רק את אשתו ואותו אנו שומעים, אם במישרין ואם בעקיפין. לבעלי בריתו החדשים במוגאדור אין זכר בתיעוד הכתוב, לבד מן הקאדי (מסמכים ח, י), אך קיומם אינו מוטל בספק. הכוונה קודם כול לאהובתו המוסלמית, שהתיעוד בעל פה שאספתי ושירו של יצחק הלוי (מסמך י) מעמידים אותה במרכז הפרשה ורואים בה את הגורם העיקרי שחולל אותה וכנראה גם כיוון אותה לאחר שאשתו הגישה את קובלנתה לבית הדין הרבני.
מן המסמכים מצטייר יצחק אלחראר כאדם נחרץ ונמרץ, שגילה זה עתה את אור האמונה המוסלמית והפך למקנא לה ולפועל מכוחה. בשום מסמך רשמי שנכתב עליו או שהיה שותף בכתיבתו(כמו מסמך ח) אין הוא מזכיר במישרין או בעקיפין לא את אהובתו המוסלמית ולא קרובים מוסלמים אחרים במוגאדור. עד לגירושיו הכפויים מאשתו היהודייה הוא התמיד בהצגת עמדתו כמיוסדת כולה על ענייני אמונה עקרוניים ועל בחירתו החופשית בדרך חיים חדשה ולא על עניינים רומנטיים או חומריים. על פי הצהרתו בבית הדין הרבני ושרשרת הפעולות שהוא נקט לביסוס עמדתו הוא ראה את עצמו כמוסלמי לכל דבר ועניין ברגע שהצהיר בפומבי על המרת דתו, ולכן כפר מלכתחילה בסמכות בית הדין הרבני וסירב למלא את קביעותיו(מסמכים ב, ג, ח, ט). כל פניותיו וכל מעשיו מאז מתן פסק הדין כוונו להשגת מטרה עקרונית זו מבחינתו, אך בני הקהילה היהודית שעקבו אחרי הפרשה מקרוב ומרחוק היו משוכנעים שמניעיו ותוקפנותו נבעו בעיקר משיקולים כלכליים ורומנטיים, שכן סכום הכתובה שהיה עליו לשלם לאשתו היהודייה היה גבוה ונקבע לחמשת־אלפים מטבעות זהב ספרדיים (מסמך ג). בעניין זה הוא זכה כנראה לתמיכה ולעידוד ניכרים מבני משפחתו וקרוביו החדשים מקרב המוסלמים במוגאדור, והם כיוונו אותו להיוועץ במכובדים ממוגאדור ולאחר מכן ברבאט כדי לחזק את עמדתו ולהיפטר מתשלום הכתובה. הוא הגיע אל פקידים בכירים במשרדי המח׳זן ברבאט, והם הביעו את אהדתם ונתנו לו בתחילה את חסותם; הם אף ניסו להדריך אותו ולכוון את צעדיו המשפטיים, אך לבסוף נאלצו להיכנע בגלל עמדתם הנחרצת של אנשי הפרוטקטורט (מסמכים ח, ט). גם פנייתו לערכאה המוסלמית העליונה במרוקו, המלך בכבודו ובעצמו, לא התקבלה והוא הוחזר לטיפולם של פקידים במח׳זן(מסמך ח).
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 418-416
יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון
אברהם אביחצירא
מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם'
דוד אביחצירא
נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו ופרישתו לא יכילו מגילות. היה עושה כל התקונים והיהודים שמסר האר״י ז״ל למהרח״ו. כל דרכיו בהצנע. רוב ימיו עברו עליו בצומות וסגופים ובפרט בימי השובבים.
נפטר שם י״ד כסלו תר״פ. נכלל בין הרוגי מלכות עם כמה יהודים מתושבי העיר. מספריו נדפסו בירושלים. ביניהם — פתח האהל על חמשה חומשי תורה ע״ד פרדס׳ רישא וסיפא המכיל רמזים על הקבלה, שכל טוב דרושים ועוד. מלכי רבנן עמ. כ.
יעקב אביחצירא
מרבני תאפילאלת. מקובל וחסיד מפורסם. נודע לבעל נס ברוב ערי המערב, במצרים ובא״י. יסופר כי גגלה אליו אליהו. אהב להתבודד ולהתיחד עם למודו, שרובו ככלו היה בקבלה. התענין גם בצרכי עדתו ודאג הרבה לטובת העניים. היה יוצא לאסף כסף כפעם בפעם ומחלקו בין הנזקקים. מכמה עדים וכפרים נהרו אליו בכדי לקבל את ברכתו. בהחליטו לעלות לארץ מנעוהו תושבי עירו ויניחו מעצורים בדרכו באמצעות שר הפלך, ואולם חבתו לא״י לא ידעה גבול, ובהחבא נמלט מן העיד ונסע. תוך כדי כך נתעכב באלג׳יר ומצרים. בהיותו בדמנהור הסמוכה לאלכםנדדיא חלה פתאום, ושם נפטר ביום כ' טבת תר״מ. מועד פטירתו נקבע ליום הלולא, והמון רב מיהודי מצרים ומחוצה לה נוהר ביום ההוא להתפלל ולהשתטח על קברו.
ח ב ו ר י ו : א. דורש טוב, והוא דרשות במוסר לזמנים ולנפטרים (ירושלים תרמ״נ (ב. שערי א וכה כנ״ל ג. פתוחי חותם פי׳ על התורה. ד. יורו משפטיד ליעקב, שו״ת ירושלים תרמ״ג ה. בגדי השרד, ביאור ע ל הגדה של פסח . ו. מחשוף הלבן ע ל התורה, תרנ״ב. ז. מעגלי צדק, פרפראות ע״ד הקבלה תרנ״ג. ח. גנזי המלך באורים בפרד"ס, ירושלים תרמ״ט, ט. אלף בינה פי׳ ע ל א״ב, תרנ״ג. י. יגל יעקב, פיוטים, אלג׳יר תרס"ח . יא. לבונה זכה חדושי הש״ס הוציאו לאור נכדו ר׳ שלום אביחצירא, ירושלים תרפ״ט. יב. שערי תשובה עניני תשובה ושבת הדש כ"י. וכו.
שמואל אביחצירא
ר׳ שמואל אבו חצירי איש אלהים קדוש היה מתבודד בכנישתא דבי גובר בעיר הנקראת עד היום גובר (כפר הסמוך לדמשק), ולרוב פרישותו מצרכי העולם הזה קורין לו רב שמואל אבו חצירי. שה״ג, מע״ג ש. סי׳ עד,. נתן להניח כי קודם לכן ישב בא״י. ובשו"ת מהר״מ אלשיך סי, מ״ג נזכר יוסף בכר רבנו תושב גובאר ופרט זה מוכיח שהיתה שם קהלת יהודים קטנה במאות האחרונות. בבקורי שם בקיץ תרצ״ג, מצאתי רק קייטנים בודדים מבני דמשק.
אברהם ב״ר משה אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בתאפילאלת מרוקו. בכסלו תרל״ב עלה עם הוריו לירושלים. ראשית חנוכו קבל בביה״ם ״דורש ציון׳ להרה״ג יצחק מפראג. אח״כ למד תורה מפי הרב הנודע לשם ר׳ אלעזר בן טובו בעל הס׳ ״פקודת אלעזר״ על או״ח ג׳ חלקים, שהיה רב לעדת המערבים בעיה״ק ירושלים. באייר תרנ״ב נסע מירושלים בשליתות עדת המערבים, ובעברו דרך נא אמון נמנה לסופר ומזכיר בית הדין של הקהלה, ע״י הרה״ג אליהו חזן ז״ל. יחד עם הרב אליהו חזן ז״ל יסד את חברת ״עמלי תורה״, שמטרתה היתה להפיץ תורה בין יהודי נא אמון, ויפתחו בית ספר לנערים והוא נתמנה שם למנהל למודי הקדש. לתועלת ילדי בית הספר הנ״ל, הדפיס את ספרי הלמוד שלו ״העברי״ בד׳ חלקים, אשר עזרו הרבה להפצת השפה העברית וספרותה בערי מצרים. אח״כ החל להתענין במוסדות הצדקה של העדה וגם בהם הנהיג סדרים ידועים לטובת העניים. בראות ראשי העדה כי מרוב עבודתו במשרד הרבנות לא יוכל לעסוק בשאר ענינים, מנוהו למנהל ויועץ ועד הקהלה, ומאז היה המוציא והמביא בכל עניני עדת היהודים באלכםנדריא. אחרי פטירת הרה״ג אליהו חזן ז״ל בסיון תרס״ח נתמנה לאב״ד ולממלא מקום רב ראשי לעדה. הוא כהן במשרה זו עד זמן מנויו של הרב רפאל די לה פירגולה, ובמותו של זה, באלול תרס״ג, היה שוב ממלא מקומו עד בוא הרב דוד פראטו. גולי ארץ ישראל באלכסנדדיא בשנות מלחמת העולם זוכרים, כל מה שפעל הרב הצנוע הזה לטובתם, ועד כמה השתמש בכח השפעתו לבסוס כל חברות החסד שנוסדו בעת ההיא לעזרת הגולים. עיניו היו תמיד נשואות אל העיר הקדושה ומוסדות החסד שלה. כפעם בפעם היה אוסף סכומי כסף הגונים בין ידידיו ומכיריו, ושולחם לאה״ק בכדי לחלקם לעניים. באייר תרפ״ט התפטר ממשרתו ושב לעיה״ק ירושלים. לאות הוקרה על פעולותיו הרבות והמועילות לטובת הצבור, בחרה, בו עדת המערבים בירושלים לנשיא הכבוד שלה.
יעקב חי אביכזיר
יליד צפת בשנת התרמ״ת. בצעירותו שמש סופר ומזכיר של בית הדין. בראשית תרפ״ח נסע בשליחות כולל צפת למצרים, ובתרצ״א נשלח שוב לתוניס. כן היה שד״ר של כוללות עדת הספרדים בירושלים למערב הפנימי בין השנים תרצ״ה—תרצ״ז.
משה אביכזיר
מרבני תאפילאלת במאה הששית למניננו. וכתב הרב בע״ס מלכי רבנן כי כל הכפרים הסמוכים לעיר הנ״ל היו סרים למשמעתו. היה למדן מופלג וטרת ויגע וקבץ ספרים רבים מארצות רחוקות. ובס׳ שופריה דיעקב הובאו מתשובותיו. מלכי רבנן עמ. צ״ו.
אליעזר בן שמואל משה די אבילה
נולד תע״ד. מגדולי רבני המערב. בן אחותו של מוהר״ח בן עטר. ישב על כסא הרבנות ברבאט. חיד״א הפליג בשבחו בשה״ג. חבוריו יצאו לאור ע״י נכדו דר׳ יוסף. התכונן לעלות לא״י יחד עם ר״ח בן עטר, אך נטרפה לו השעה ולא הספיק. נלב״ע בשנת תקכ״א.
ח ב ר : א. מנן גבורים, חידושים ע ל התלמוד ב״ח ליוורנו תקמ״א ,תקמ"ה. ב. מלחמת מצוה על שרשי הלכות בש״ס ובפוסקים ובסופו קונטרס חסד ואמת, שם תקס״ו. ג. באר מים חיים, ל״ו תשובות ליוורנו תקס״ו. ד. מעין גנים, חידושים ע ל טור יו״ד וחו״מ ליוורנו תקס״ו.
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942
תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942
תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של העיר, זורה אור על יישום החוקים במקום. המסמך כולל שמות של חמישים ושלושה יהודים ילידי צפאקץ או שגרו בעיר, ושנפגעו כתוצאה מחוקי וישי, והם ביקשו להחזירם למשרות בהן שימשו לפני יוני 1940. הרשימה המלאה מובאת להלן בנספח א למאמר וכאן אעמוד על משמעויותיה העיקריות
המסמך המרתק במידע החברתי כלכלי שיש בו. הוא מעיד על מידת המעורבות של היהודים בחיי הכלכלה של העיר ועל עמדות המפתח שהחזיקו בהן. בעלי מקצועות שנחשבו יוקרתיים, כמו רופאים ועורכי דין, לא היו ילידי העיר צפאקץ, וחלק מהעובדים המקצועיים באו מאלג'יריה. ניתוח של מידע מסוג זה על יהודים נוספים בצפאקץ ובערים אחרות היה נותן לנו תמונה רחבה יותר של דפוסי העיסוקים של היהודים ושל הניידות הכלכלית החברתית שלהם.
המסמך מציג את היהודים לפי קטגוריות של עיסוקיהם.רדיו – אחד, ביטוח – שלושה, מסחר – אחד, קולנוע – אחד עשר, בנקאות – שלושה, רופאים, בתי חולים – ארבעה, צבא – שלושה, משפט – שישה, עיריות – אחד, מכס – שלושה, אנרגיה – אחד, משטרה – אחד, חינוך – שבעה, דואר – חמיה, עבודות ציבוריות – שלושה. המאפיין העיקרי של העיסוקים האלה הוא שנדרש בהם לקיים קשר עם חברות צרפתיות או לעמוד במגע עם ציבור צרפתי. זה אולי ההסבר למספרם הגדול יחסית של היהודים שעבדו במקצעות הקשורים לבתי קולנוע ( בצפאקץ היו שלושה בתי קולנוע ). אין לדעת אם היהודים ששימשו כסוכנים מסחריים של חברות ביטוח פוטרו על ידי השלטונות הצרפתיים או על ידי החברות שהעסיקו אותם. אחד עשר מהיהודים המופיעים ברשימה נולדו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה ורובם היו בתקופת וישי בעשור החמישי לחייהם. עשרים ושניים מבין היהודים שברשימה היו בעלי אזרחות צרפתית וחלקם אף שירתו בצבא לפני המלחמה. השאר היו בעלי אזרחות תוניסאית, להוציא אחד בעל אזרחות איטלקית ואחד בעל אזרחות ספרדית. המספר הגדול של בעלי האזרחות הצרפתית אינו צריך להפתיע, שכן חוקי וישי כוונו קודם כול אל היהודים שקיבלו אזרחות צרפתית.
היהודים שברשימה עסקו בעיסוקיהם למעלה מעשר שנים, והיו שעבדו ארבעים שנה, בבנקאות למשל, באותו מקום עבודה. שישה יהודים נושלו ממשרותיהם כבר בשנת 1940. מרביתם עבדו במנהל הציבורי הצרפתי, מורות למשל, שבעה עשר נושלו ממשרותיהם בשנת 1941, וגם הם הועסקו במנהל הצרפתי, וביניהם הרפאים, עורכי הדין ופקידים. עשרים ושלושה יהודים נושלו בשנת 1942. מספרים מקריים אלה מלמדים על ההרחבה של חוקי וישי למקצועות נוספים וכן על יישומם של החוקים לאורך כל התקופה שעד אמצע 1942. מעניינת במיוחד העובדה שבחלק מהמקרים ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין.
לא ברור מה היו הקריטריונים להענקת הפיצויים ומה פשר ההבדלים הגדולים בין מי שלא קיבלו כל פיצויים למי שקיבלו פיצויים בשיעור של שמונה עשרה ואפילו עשרים משכורות חודשיות. העובדה שלמרות אפלייתם על רקע גזעני ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין עשויה ללמד על מרקם היחסים שבין היהודים לבין מעסיקיהם, שככל הנראה לא תמיד השלימו עם הוראות חוקי וישי.
בצפאקץ היה בית ספר אחד של אליאנס והלימודים נמשכו גם בתקופת וישי. עדות אחת שנשארה מתקופה זו היא מכתב אנונימי שנשלח מצפאקץ ביוני 1941 אל קסוויה ואלה – Vallat, הממונה על ענייני היהודים בשלטון וישי, המכתב הופנה אל "נמרי המלכותי הקטן י' – כך בחר הכותב לכנות את ואלה.
הכותב האנונימי קבל מרות על היחס המפלה של משטר וישי כלפי היהודים, בעיקר כלפי היהודים הצרפתים. לדבריו כואב הדבר במיוחד כאשר מדובר בצרפת, מולדת זכויות האדם והאזרח. מה הן בעצם טענותיך כלפי יהודי צרפת ויהודי האימפריה הצרפתית ?, שאל הכותב " פחדן גדול, יקשה עליך להשיב על כך. היהודים כאן שפכו את דמם בשדה הקרב…והתחייבו במיליארדים למלוות המלחמה. אני יכול להבטיח לך שאין פטריוטים גדולים יותר מאתנו. והכותב ממשיך ושואל " אז מה נהיה ? אנחנו, נשותינו, זקנינו וילדינו ? לא עדיך היה לירות בנו מאשר לגרום לנו לסבול מרעב ומחסור או להביא אותנו למעשה פחדנות של התאבדות. והוא סיכם באיום הבא : אני לוחם ותיק של מלחמת 1914 והרגתי כמה גרמנים, זאת כדי לומר לך שאיני אוהב את הנשק, אף שאני כבן חמישים, ובעיקר שאיני פחדן. אני מקבל על עצמי את הנקמה של בני עמי. אני דן אותך לעונש מוות….לא יהיו לי שום רחמים למענך מאחר ואין לך רחמים למען עם שלם…יחי המוות.
כלום זה היה מכתב יחיד מסוגו ? כלום משקף הוא את תחושתם של רבים מיהודי צפקאץ ? קשה להשיב על שאלות אלה באפן חד משמעי. עם זאת אין ספק שהמכתב משקף את האכזבה הרבה של יהודים, גם מצפקאץ. לנוכח המדיניות האנטישמיות של צרפת. הגשה המובעת במכתב היא אמנם קיצונית אך הייתה זו אחת העמדות שיכלו היהודים לנקוט בתור יחידים. תקופה וישי כמעט לא זכתה לתיעוד בכתב או בעל פה. מטילדה גז סיכמה כל את התקופה :
"הטעם המר הגיע אלינו לא דרך הנאצים בתחילה. לא דרך הגרמנים, אלא דרך הצרפתים של מרשל פטן. הגרמנים השתוללו בארצות אירופה, אבל הצרפתים האנטישמיים השתוללו בתוניסיה ובכל ארצות צפון אפריקה. כשהתחילו להגביל את הילדים בבתי הספר ולמנוע מלהגיע אל האוניברסיטאות. התחילו להכניס את אפם בעסקים של היהודים, להתווכח על רווחים של יהודים. הכניסו עצם לכל הדברים, אלו הצרפתים, שחיינו אתם בידידות ובחברות טובה, והיו בני בית אצלנו. פתאום הפכו את עורם, ופתאום שמו את הברבאסך על הראש והברסו ( סרט בד שעונדים על השרוול, ובמקרה זה מדובר בסמל הפשיסטים ) בזרועם, ומיד נהפכו לעוינים, ופחדנו מהם לא פחות מאשר מן הערבים במקום".
מתקבל הרושם כי התקופה לא הותירה חותם עז בלב היהודים. אף שיהודים נושלו ממשרותיהם, חיי היהודים ככלל התנהלו ללא הפרעה. הכלכלה לא נפגעה, חיי היומיום התקיימו פחות או יותר כסדרם, ואף חיי התרבות לא נפגעו. ייתכן כי הפרספקטיבה שלאירועי המלחמה גימדה בדיעבד את חשיבותם והשפעתם של חוקי וישי.
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח עמ 19-17
רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה
שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״.
הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין הגדול, ביטא את התרעומת והתדהמה הכללית לנוכח החזרה לברבריות במאה ־20. יצחק עבו, ראש ועד הקהילה, ביטא את תקוותו לראות את האנושות כולה מתקוממת נגד הברבריות הנאצית, והדגיש את הצורך הדחוף בחרם. הוא הסביר כי קנייה של מוצר גרמני היא למעשה עזרה למשטר הנאצי לרדוף את היהודים. בין אנשי הציבור הלא יהודים שנשאו דברים היו הנשיא המקומי של האגודה לזכויות־אדם מר פסקואה Pascoué נשיא לשכת המסחר פֵירְטי (Perreti) ופרופסור סלְפרנק Sallefranque) מהמכללה המוסלמית בפאס. מייסד מפעל הפסטות מלוזין(Mélusine) חגדול ביותר במדינה; גסטון ברוך (Gaston Baruk), תעשיין יהודי ממוצא איטלקי, הודיע כי מפעלו ביטל זה עתה הזמנה מגרמניה בסכום של חצי מיליון פרנק. הקהל מחא כפיים.
החרם הופעל תחילה רק בערי החוף, ומשם התפשט בהדרגה לכל המדינה, כולל לאזור הספרדי ובטנג׳יר, כפי שמעידים דוחות נספחי המסחר הגרמנים שנשלחו לברלין. ב-4 באפריל 1933 דיווח קונסול גרמניה בלראש: ״כבר עשרה ימים שהיהודים מחרימים סחורות גרמניות, חנויות גרמניות וספינות גרמניות, בעוד ש-70 -80 אחוז מהמסחר הגרמני במרוקו היו עד כה בידי סוחרים יהודים״.
גרמניה חששה מהשלכותיו המזיקות של החרם, ולחצה על שלטונות הפרוטקטורט לשים לו קץ בטרם יתגבר. היא הסתמכה על סעיף ״הדלת הפתוחה״ שאימצה ועידת אלג׳ריאס ב-1911. סעיף זה הבטיח חופש מסחר לכל המדינות, ואסרה על כל צעד מפלה כנגד אחת המדינות החתומות. מעבר להשלכות הכלכליות היו גם שיקולי יוקרה. ברלין לא יכלה לסבול שמרוקו המדינה שעד תחילת 1910 ניהלה עם צרפת תחרות על השליטה בה תהיה המדינה היחידה שתהיה סגורה כלכלית בפניה.
בטנג׳יר, עיר פתוחה לכול בשל מעמדה הבינלאומי, לבשו הקריאות לחרם צליל תקיף יותר, כפי שהעיד נציג האינטרסים הכלכליים הגרמנים בעיר. הוא דיווח לברלין על כרוז ארוך בספרדית עליו חתום ״ישורון״, שהופץ ב-19 במאי 1933. בכרוז שהפיצו באספה המחוקקת העירונית, הצדיקו צירי הקהילה היהודית את הימנעותם מהצבעה בשאלת המעמד החדש של הסוכנים הכלכליים הגרמנים במרוקו. הם הוסיפו שבהיעדר אפשרות של לחץ פוליטי, החרם הוא אמצעי ההגנה הלגיטימי הבלתי אלים היחיד נגד המפלצת הנאצית.
הוראות החרם אסרו על קניית סחורות גרמניות, מתן שירותים לספינות הגרמניות, השכרת מבנים וציוד, עבודה בחברות גרמניות, אספקת מידע לחברות אלה ואיסור להעסיק עובדים גרמנים. נוסף על כך עודד הכרוז להודיע לשלטונות על כל פעולה של התעמולה הפוליטית הגרמנית הארסית. בקיצור, עודד להימנע מכל סוג של יחסים מסחריים, חברתיים ותרבותיים עם הגרמנים, כל עוד לא ישנה היטלר את מדיניותו ״המביאה להרס המדע והקדמה״.
התגובה הצרפתית לתנועת החרם לא יכלה להיות אלא מעורפלת. מצד אחד, היו החוגים הקולוניאליסטים מרוצים מהקטנת התחרות הכלכלית עם גרמניה. הם חששו שבמסווה של פתיחות כלכלית, תחזק ברלין את השפעתה הפוליטית במרוקו על רקע התקוממות השבטים הברברים בהרי הריף, שהובילה למלחמה אכזרית באמצע שנות העשרים. התקוממות זו הוכיחה את חיות התנועה הלאומית המרוקאית גם לאחר כינון הפרוטקטורט. מצד שני, משרד החוץ הצרפתי לא שש לעימות חזיתי עם המשטר הנאצי. בנוסף על כך היה עליו לקחת בחשבון גם את פעולות החתרנות של ספרד, שלא השלימה עם הוויתור על החלק הארי של מרוקו, ואשר לא החמיצה שום הזדמנות לבקר את המדיניות הצרפתית במרוקו, כפי שעשה למשל העיתון ממדריד "לה אופיניון״ (La Opinion):
׳״אפשר להסביר את שורש התגובה הנמרצת של יהודי מרוקו נגד גרמניה, בזרם הבלתי פוסק של ידיעות על הרדיפות הנאציות, המשתרעות על מספר טורים בעיתוני האזור הצרפתי של המדינה. מסע זה מתנהל דווקא כאשר דנים על פתיחה מחדש של הקונסוליות הגרמניות באזור. גם אנחנו מוחים נגד הפגיעות בזכויות אדם שמבצעים הנאצים, אולם אין אנו יכולים להימנע מלציין את הצורה שבה הצרפתים מנצלים את הדברים לטובתם הם״.
צרפת ביקשה אם כן לא לדרדר את יחסיה עם גרמניה. לכן, על פי הנחיות מפריז הורה הנציב העליון ליחיא זגורי, לדחות את הזמנתו של הנשיא סטפן וייז להשתתף בפריז בכינוס העולמי של ועדי החרם, לצורך בדיקה של התגובה הכלל יהודית לחקיקה האנטי יהודית בגרמניה. הנציב ביקש בתקיפות מראשי הקהילה היהודית לשמור על פרופיל נמוך. הסיבה לבקשה הייתה גם כדי לא להכעיס את האוכלוסייה המוסלמית, שלא הייתה רגילה לראות את היהודים נוקטים בפומבי עמדה בסוגיה פוליטית. לחרם הכלכלי נלווה מטבע הדברים גינוי מוסרי, שנתפש בעיני המוסלמים כביטוי פוליטי מובהק של סולידריות עם אחיהם המדוכאים, בעוד שבהוראת הנציבות נשלל מהם החופש להפגנת סולידריות עם ״האחים המוסלמים בפלסטינה״. חוגים מוסלמים הופתעו לראות את יהודי הערים הגדולות מארגנים כינוסי מחאה המוניים נגד האנטישמיות הגרמנית, בעוד שבזמן המאורעות בפלסטינה ב-1929 נתקלו המוסלמים בסירוב מוחלט מצד שלטונות הפרוטקטורט לקיים כינוסים כאלה, ונאסר עליהם להתרים כספים למען בני דתם.
הסוחרים המוסלמים התקוממו נגד תכניות החרם ופעולותיו, וחיכו בקוצר רוח לשובם של המוצרים הגרמניים המבטיחים להם ״רווחים נאים״. בדוח לפריז כתב הנספח לנציבות אורבאן בלאן (Urbain Blanc):
״עד כה השתדלו היהודים לא לבלוט, ואילו עכשיו הם מופיעים בגלוי, ועוד כמסה אחידה, מודעת לכוחה ולערכה… כך הם מעוררים את האנטישמיות אצל שכניהם המוסלמים. הערבי מגיב – זאת הסיבה לאנטישמיות. היה זה חוסר זהירות מצדם לארגן כינוסים שבהם ראו הילידים בתדהמה את אנשי המללאח חוברים ליהודים מתקדמים יותר, ומתאחדים כדי להפגין סולידריות עם נרדפי גרמניה״.
גם לדעת היועץ המסחרי של גרמניה במרוקו, הנחיות החרם הן שגרמו לתקריות בין ־הודים וערבים. בדוח שלו לברלין הוא טען כי העוינות הגדולה של הערבים כלפי שכניהם היהודים נובעת מהדרך המעוותת שבה הבליטו העיתונים הצרפתיים במרוקו את הזוועות שכביכול מעוללת גרמניה ליהודיה, וכל זה במטרה לפגוע בעסקי המסחר ־גרמני במדינה. לפי טענתו התמיכה המוסרית ביהודים גרמה להם להרגיש שידם על ־עליונה, והם החלו להתנשא על המוסלמים. המוסלמים מצדם ניצלו כל הזדמנות נדי להתנקם ביהודים.
בשל לחץ הנציב העליון, וההתלהבות המועטה שגילו הסוחרים היהודים הגדולים ביישום החרם, דעכה תנועה החרם. לא הועילו גם הקריאות החוזרות ונשנות של השבועון הציוני ״לאבניר אילוסטרה״ לשמר את החרם, כמו למשל במאמר המערכת מ-31 באוקטובר 1933 : ״כל מוצר גרמני צריך להבעיר את ידינו… כל פרנק שבו אנו מעשירים את הרייך הוא כדור שיִיָרֶה באחינו. על ישראל להוכיח לעולם כולו שהסולידריות היהודית אכן קיימת״.
לא עבר זמן רב והעיתון הוקיע את הפרות הסולידריות, ומסקנתו הייתה שתנועת החרם נכשלה על רקע משבר כלכלי כללי:
״הגיעו לוועד החרם ידיעות מצערות על התנהגותם של מספר סוחרים יהודים בקזבלנקה ובערים אחרות הממשיכים לקנות מוצרים גרמנים… במה מתבטאת בעצם פעולת ועד החרם במרוקו, ומה הן תוצאותיה? אפסיות!… זו קריאתנו הנואשת לצרכנים: ׳עזבו לנפשם את אלה שתאוותם סנוורה את עיניהם והשכיחה מהם את חובתם כיהודים״׳ (30.11.1933). החרם התבטא למרבה הצער רק בלהיטות גדולה יותר של הסוחרים המקומיים לרכוש ולצבור עוד מלאי של מוצרים גרמנים… כאן מגרדים את התווית ׳מייד אין ג׳רמני׳, שם מכסים אותה בכיתובים פחות מסגירים״ (30.1.1934).
עם זאת, בניגוד לפסימיות המרירה של עיתון מגויס, אין ספק כי לחרם היהודי הייתה, מעבר לערכו המוסרי והפסיכולוגי, השפעה על האטת הפיתוח של הייצוא הגרמני למרוקו. לאחר ההסכם שנחתם בתחילת 1933, והסרת ההגבלות הדרקוניות לשהיית סוחרים גרמנים, קיוותה גרמניה שהייצוא שלה למרוקו ישוב להיות לפחות בהיקף שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם זה לא קרה.
המשקיף הגרמני הגזים ללא ספק בהשפעת החרם וביטויי הסולידריות עם יהודי גרמניה על עוצמת ההתנגשויות והמתח בין יהודים וערבים. כפי שנראה בהמשך היו להתנגשויות אלה גם סיבות אחרות, אולם להד השלילי שלהם, בקרב האוכלוסייה המוסלמית, הייתה ללא ספק השפעה ניכרת על החלשתו ההדרגתית של החרם וכישלונו הסופי. אכן בדומה למדינות העולם האחרות, לא היה בכוחו של מסע החרם להישמר באותה קפדנות לאורך זמן, מבלי ליצור מתחים עם יתר האוכלוסייה ומבלי לתת עילה להאשמות של נאמנות כפולה, או העדפת הנאמנות היהודית על האינטרס הלאומי המקומי.
רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב עמ' 24-21
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005
מתל אביב לביירות
בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה.
ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה האזורי. יאשה ידע שפות, והיה לו ניסיון טוב בניהול. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד, הפך להיות מועמד לניהול סניף ״זינגר״ בדמשק, משרה שהייתה עתידה להתפנות רק כעבור שנה.
בתיה החליטה לנצל את השנה הזאת להעברת המשפחה לביירות, לרישום הילדים לבית ספר, ״שיתרגלו לסביבה החדשה״. הדרך הפשוטה ביותר להגיע לביירות הייתה באוטובוס שיצא מחיפה מוקדם בבוקר והגיע ליעדו לקראת סוף היום.
אבל לבתיה היו רעיונות משלה. המשפחה תיסע דווקא בדרך הים! פעמיים בחודש הייתה אוניית ״מֶסַז'רִי מריטים״, שקיימה את הקשר בין מרסיי לאלכסנדריה, עוגנת בנמל יפו. עלינו עליה והפלגנו צפונה, להתאחד עם אבא שהמתין לנו שם.
יאשה, יפה ונאה בחליפת הבד, עמד בתחתית הסולם כדי לקלוט אותנו בזרועותיו. הוא ענב עניבה. מעולם לא ראינו אותו קודם בלבוש כזה. ביירות הייתה ״עיר שמתלבשים בה״, אמר. היינו עתידים ללמוד זאת על בשרנו. כבר למחרת בואנו לשם היינו צריכים ללכת, כל ארבעתנו, לחנויות הגדולות של ׳אוֹרוֹסדי בק, ושם קנו לנו המון בגדים ואבזרים, להלביש אותנו מכף רגל ועד ראש. שלום לסנדלים שנהגנו לנעול שנים־עשר חודש בשנה! כשחזרנו למלון, אמרה לנו בתיה שהבגדים החדשים עלו הרבה, וצריך להיזהר שלא לקלקל אותם. לכן נלבש בבית את הבגדים שהבאנו איתנו מתל אביב.
השהות הקצרה שלנו במלון של שלום רבינוביץ׳ הספיקה לנו כדי להבין שלא נוכל להשתנות מיום למחרתו, גם אם הבגדים שלנו חדשים. בתל אביב היינו מבלים שעות בריצה על החולות של שפת הים. עכשיו היה צריך למצוא בדחיפות פתרון שיוציא אותנו מבית המלון: תפסנו יותר מדי מקום.
עַלֵיי, עיר הררית קטנה, שכנה במרחק שעה מביירות, והיה בה בית ספר שניהלו נזירות. המוסד הכין את הילדים לבחינות המעבר של בתי הספר השונים בביירות. הנזירות הסכימו לקבל אותנו, ושם עשינו את צעדינו הראשונים בצרפתית וגם בערבית. ארבעתנו ידענו עד אז רק עברית.
עזבנו אפוא את המלון ועברנו לבית בכפר שבפרברי עליי. חיינו בתל אביב בוודאי היו יותר מאושרים. איך אפשר להשוות את המשחקים עם החברים לחיי־העקורים האלה? עד היום אני זוכר את הקיץ ההוא כתקופה של שיעמום ועצב.
אך כשנגמר הקיץ היה צריך לחזור העירה. על פי המלצת הנזירות של עליי נרשמנו, כל הארבעה, ל״מיס קצאב״, בית ספר פרטי של הבורגנות הלבנונית האמידה. מעט זכרונות נעימים נשארו לי גם
מהתקופה הזאת. המאמץ שכל אחד מאיתנו היה צריך לעשות כדי לעבור משפה לשפה היה עצום. יאשה ובתיה העמידו פנים שהכול כרגיל. הם לא שידרו שום חולשה.
תקרית אחת חוזרת ועולה בזכרוני בהקשר זה. קבוצת ילדים מכיתה גבוהה יותר התנפלה על ארבעתנו בצעקות ״יהודים מלוכלכים״. שולה אחותי סיפרה על כך ליאשה, ותגובתו היחידה הייתה שאם יעליבו אותנו שוב, עלינו להשתמש בחגורות הצופים שלנו כדי להרביץ להם. הרעיון מצא חן במיוחד בעיני שני הצעירים מבין ארבעתנו. בנו שאל: ״ואם הם לא יעליבו אותנו?״ ויאשה הדגיש בנימה חד־משמעית: ״אף פעם אל תהיו הראשונים. אני אוסר עליכם״.
למחרת עברה ההפסקה הראשונה בלי שום תקרית. אבל בסוף היום, כשכל התלמידים היו בשביל המרכזי שמוביל אל היציאה, פרץ פתאום קרב אמיתי. אשר ובנו תקפו את קבוצת ה״גדולים״ במכות חגורה. שולה ואני הצטרפנו לקרב כדי להגן עליהם. בתוך שניות אחדות הגיעו האחראים על המשמעת. השקט חזר. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרב כזה התחולל ב״מיס קצאב״, והוא הפך לשיחת היום בביירות. יאשה זומן אל המנהלת. בתיה, שידעה עם מי יש לה עסק, אמרה ביבושת לבנו שהוא זה שהתחיל. ״הם הקיפו אותנו ואמרו דברים בערבית״. זה כל מה שהיה לו לומר.
יאשה קיבל על עצמו את האחריות לתקרית. הוא אמר למנהלת שהרשה לילדים להגיב, אם יתייחסו אליהם כאל ״יהודים מלוכלכים״. מרגע זה ואילך לא היו עוד שום עלבונות, ואני אף צורפתי לנבחרת הכדורגל של חטיבת הביניים.
בסוף דצמבר התחיל יאשה לדבר על העברת המשפחה לדמשק. ההורים החליטו להשאיר אותי בפנימייה בביירות, כדי שאסיים את שנת הלימודים כסדרה. ב״מיס קצאב״ לא הייתה פנימייה, וחברים המליצו על סן־ז'וזף, בית הספר של הישועים. הכמרים נענו לבקשת המנהלת והסכימו לקבל אותי לכיתה ה׳ ואף לתת לי שיעורי עזר פרטיים. יאשה קיבל הבטחות שלא יאלצו אותי להשתתף במיסה וגם לא בשום שיעורי דת. למחרת הגיעי לבית הספר, בשעה שהתלמידים הלכו לאולם התפילה, נתן לי כומר צעיר כדור ואמר לי ללכת לשחק בחוץ. זה לא הכי נעים לשחק בכדור לבד. למחרת הודיעו שני תלמידים נוספים, מוסלמים, שגם הם מסרבים ללכת לתפילה. בסוף אותו שבוע כבר היו מספיק תלמידים להקים שתי קבוצות כדורגל… השהות בבית הספר הישועי הייתה חשובה, מפני שזו הייתה היציאה הראשונה שלי מחיק המשפחה. הכמרים דיברו אל התלמידים כאל אנשים מבוגרים. שם, אצל הישועים, ״חציתי את הגשר״ מבחינת שטף הדיבור שלי בצרפתית. אולם בחופשת הקיץ נכונה לי אכזבה: בתיה סירבה, חד וחלק, שאחזור אל הישועים לשנת לימודים נוספת.
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'40-37
דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו
פרק 16: פיוטים
פיוט ר׳ סעדיה אדאתי
ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו.
ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה.
ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה.
ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא.
במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה.
ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו בלא בחרייא.
ר׳ סעדיה בחכמה הוא מלא, בפרדס הוא יורד ועולה, ומתורתו לאחרים משקה ודולה, ובכתר שם טוב הוא מתעלה.
ר׳ סעדיה הווא מעא סחאבו, צוורו מרכב פלחיט וורקבו, ובאמר אלא׳ה ג׳א לבחר תחתו ווהרבו, כל וואחד די פאיין קאן מקתובו.
ר׳ סעדיה בחיים חיותו, לא ימוש מתוך ישיבתו, ומשפט וצדקה הורה לעדתו, הוא וכל בני חברתו.
וותהרס למרכב וובקא ידור, התא ג׳א לנאדור, וצאפט ליהוד באש ידפנו לגנדור, ומה ביה גיר לגוי בלחדור.
ומאת ה׳ היתה סיבה, קמו בני עוולה באיבה, והרגו מהם כמה אלפי רבבה, ורובם שרפו פלג'אבא.
חין סמעו לאומות האד למסאלא, קאלו נקותלו לגוי בתאפלא, ווצבט נזל עליהום מן אלאה תעאלא, ווהרבו קלהום ברפלא.
ר׳ סעדיה כחמה פניו יאיר, פנאדור וחביריו פדזאייר, דבדו ותלמסאן יגביר, עליהום סומכים בני העיר.
ופליל גאת חג׳רא מן ג׳בל מוג׳ודא, חסהא קיץ רעאד מדרדבא, וומא הרסת וולא עמלת כרבא, לקבר צדיק משאת בלהיבא
הבאים סעודה יעשו, על קברו רחמים יבקשו, ורחוקים אליו יידרושו, מבקשי פניו לא יחשו.
ישראל בצדיק ישמחו, צהלה ורינה ישיחו, חיים תן להם כי בך בטחו, קבצם לציון ושם ינוחו.
יא רבי עמל פי אוג׳ה תורה, פך ישראל מן כל הייא צרה, ווג׳מע קומי די פי כל הארא, לבית לקודש הייא למועתארא.
(כ״י שמעון די יוסף מרציאנו)
פיוט לכ׳ התנא רשב״י:
סימן מסעוד אצרף חזק.
מלך ישורון, עלה לחברון, ר׳ אהרן, קדוש הוא.
סידנא סידנא, יא מולא מירון, דימא קון מעאנא, יא רבי שמעון.
ספרים ארבע, הדפיס וטבע, תורתו קבע, אני קבע אני ה׳.
זאנא זאנא בעצאתו כדרא, וונתי יא רבי שמעון יא מול לחברה.
עשו הסכמות, חכמים רשומות, ארבע ארצות, בחר ה׳. סידנא, סידנא…
ואלה שמותם, ספר יעקב איש תם, פתוחי חותם, קודש לה׳. זאנא, זאנא…
דורש טוב שמו, אהוב בעמו, רבים יחכמו, מוסר ה׳. סידנא סידנא…
אחריו יגידו, אמר תלמידו, משפטיך יעידו, עדות ה׳. זאנא, זאנא…
צדיק וישר, כל טוב לא חסר, מלך וגם שר, בקהל ה׳. סידנא, סידנא…
רבי ומורי, הוא רץ כצבי, שפט טוב יורה, הלבה מסיני. זאנא, זאנא…
פעולת ההא, אמר בן האהא, ובעת ההיא, יאמר ה׳. סידנא, סידנא…
חייבים בכבודו, אמר תלמידו, יעידו יגידו, עדות ה'. זאנא, זאנא..
זכרו לברכה, זיFה וזכה, ראיתי כבה, עדות ה׳. סידנא, סידנא…
קדוש קדוש, מלא וגדוש, באוצר בלום, בקהל ה׳. זאנא, זאנא…
פיוט לכבוד אבא מארי, סימן אני שמואל מרציאנו
אני אשיר בשירי, לכבוד אבא מארי, שמו אליהו מורי, עטרת ראשי ונרי,
מה טוב טעמו ונאומו, יהיה אלקיו עמו.
שדי ישמור אותו, לו ולכל בני ביתו, מכל צרה יציל אותו, עד מלאת ימי זקנתו,
מה טוב וכו׳
מלן נשגב ועליון, יושב בסתר עליון, יזכה לראות את אפיריון, עם בוא אליהו וינון,
מה טוב וכו׳
ושדי יצליחו בבל קנינו, וכל אויביו יתן לפניו, יזכה לראות בני בניו, עם כל ישראל חביריו,
מה טוב וכו׳
אב רחמן תעזרהו, ומכל צרה תצילהו, ובטובך הגדול תסעדהו, בביאת משיח מבשרנו,
מה טוב וכו׳
לירושלים תעלה אותו, עם בל בני בריתו, לראות ארץ נחלתו, ולמלאת תאוותו,
מה טוב וכו׳
מלך מי כמוך, ואין עור בלעדיך, הטיבה ה׳ לחוסיך, ולי אני עבדיך,
מה טוב וכו׳
רחמן רחם עלינו, והשב נקם לשבננו, הקמים תמיד עלנו, בכל עת לכלותינו,
מה טוב וכו׳
ציון השב על כנו, ובית המקדש על מכונו, ויהודה ישוב למעונו, אל ארץ ארמונו,
מה טוב וכו׳
ה׳ אלקיך פדני, ומכל צרה גאלני, וביראתך הדריכני, ובדרך הטוב תנחני,
מה טוב וכו׳
אל אתה לא אל חפץ ברשע, סלח לי על כל פשע, בי אני מלא רשע, ואתה צדיק נושע,
מה טוב וכו׳
נא עליון השיבנו, אל ארצנו וזבולנו, הסר מעלנו חשבנו, כי אתה הוא אבינו,
מה טוב וכו׳
וקרב לנו קץ הישועה, והשמיענו תרועה, יושב הכרובים הופיעה, קיים לנו השבועה,
מה טוב וכו'
דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו-תשע"ב – עמ' 156-152
Michel Knafo-Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes
Le département d'immigration, le Mossad et autres organismes
Depuis que Kadima, l'organe du département d'immigration, avait été dissous sur ordre des autorités du Maroc indépendant, l'émigration des Juifs vers Israël s'est poursuivie sous diverses formes. Ils quittaient le pays de manière légale ou illégale, avec l'accord des autorités ou malgré leur interdiction, par la négociation ou l'activité clandestine. Des caravanes plus ou moins grandes d'émigrants étaient organisées – recevaient des instructions nécessaires et on les transportait, clandestinement, au-delà des frontières. Derrière toutes ces activités la main directrice de l'Etat d'Israël.
La participation du département de la Alyah dans l'organisation de la sortie clandestine des Juifs du Maroc n'a pas été le fruit du hasard. Elle est née, et ensuite poursuivie, de manière toute naturelle, étant l'émanation de l'essence même du mouvement sioniste œuvrant en faveur de Sion, quant à l'autre partenaire il représentait la ligne officielle de l'Etat d'Israël qui agissait en faveur du rassemblement des exilés. On le sait, le département d'immigration était chargé de l'Alyah des Juifs déjà avant que naisse l'Etat d'Israël, et c'est encore sa fonction aujourd'hui. Ce sont là des considérations d'ordre général, mais dans le cas de la Alyah du Maroc, les choses ne pouvaient être si simples en raison naturellement de l'interdiction de sortie imposée aux Juifs.
Rappelons qu'un an avant la fermeture des bureaux de Kadima, des agents de l'Etat d'Israël oeuvraient déjà, au Maroc, avec la collaboration de l'élite de la jeunesse juive, à l'organisation de l'autodéfense. La fermeture des bureaux de Kadima a joué certes un rôle prépondérant dans l'interruption de l'activité sioniste. Les délégués de l'Agence juive ont donc dû quitter le Maroc lorsque la validité de leurs visas est arrivée à terme, mais en revanche, les autorités marocaines ont été dans l'impossibilité de mettre la main sur les agents de l'Etat d'Israël restés dans le pays.
Telle était la situation, et il était donc naturel que ces agents et les activistes de la Misguéret investissent leurs efforts, aient pris le relais de l'organisation de la Alyah clandestine à ses débuts. La volonté des Juifs de partir était plus forte que jamais, surtout à la suite des événements de cette période.
On comprend donc comment se sont associés ceux qui, depuis des années, l'Agence juive avait chargé de s'occuper de l'immigration, et les agents d'Israël venus enseigner aux Juifs du Maroc la fierté israélienne d'être indépendants. La collaboration du département d'immigration avec le Mossad fut donc la conséquence directe des événements. Le département d'immigration apporta à cette association sa longue et riche expérience dans l'organisation de l'immigration des Juifs vers Israël, ses relations avec les autorités portuaires et les compagnies navales et aériennes, et ses possibilités financières; le Mossad apportait son expérience du travail clandestin et ses hommes, recrutés essentiellement dans les rangs de Tsahal, dans les colonies agricoles et parmi les originaires d'Afrique du Nord.
A partir de 1956, la collaboration entre les deux équipes a été entière. Si au depart cette coopération fondée encore sur la négociation des droits et compétence réciproques très vite devait régner une harmonie totale, grâce à la sagesse des dirigeants et au dévouement commun à la même cause.
La question toutefois peut se poser pourquoi un organisme de l'Etat d'Israël qui, par sa nature devait s'occuper de sujets tout différents, a été chargé de l'émigration des Juifs du Maroc. En approfondissant la question, à la lumière de l'expérience marocaine, on comprendra la différence entre l'immigration illégale en Erets- Israël à l'époque du mandat britannique, et l'immigration après la création de l'Etat d'Israël. En effet, dans le premier cas, l'entrée était interdite, mais les Juifs étaient libres de quitter leurs pays d'origine, alors que dans le deuxième cas, après la création de l'Etat d'Israël, avec l'accession à l'indépendance de différents pays arabes, les choses avaient changé. L'entrée en Israël était absolument libre, mais plusieurs pays fermaient petit à petit aux Juifs leurs frontières.
L'organisation devait subir des changements stratégiques mais fondamentalement le travail restait identique; aussi bien avant la naissance de l'Etat d'Israël qu'après, on ne pouvait renoncer au travail clandestin. Le front n'était plus le même, mais la clandestinité n'avait pas changé. Sur le nouveau front, la terre du Maroc, il était nécessaire de trouver les hommes adéquats de cristalliser de nouvelles méthodes et de faire appel à l'expérience. Les personnes qui semblaient aptes à préparer les Juifs du Maroc à l'autodéfense semblaient capables aussi d'organiser leur émigration vers Israël
C'est donc ainsi que se sont déroulés les événements. Le Mossad a été jugé apte à ce travail de par son expérience de la vie clandestine et anonyme qui est en fait son mode de vie.
Dans les conditions particulières qui régnaient au Maroc, il était nécessaire d'utiliser une méthode de travail fondée sur la notion de commandement et non pas sur une hiérarchie administrative, ce qui est la spécialité du Mossad.
Il fallait aussi trouver les instruments nécessaires. L'Etat major de la Misguéret à Paris a pris la direction du travail des nouvelles antennes: l'Alyah Beth – l'immigration illégale, et les mouvements de jeunesse pionnières – et à partir de fin 1961, aussi l'antenne de l'Alyah Guimel qui a succédé à la Alyah Beth.
Au cours des premières années de la collaboration, la répartition du travail entre le département d'immigration et le Mossad était la suivante: les aspects politiques, les négociations apparentes avec les différents organismes pouvant avoir de l'influence sur les questions d'émigration du Maroc étaient du ressort du département de la Alyah alors que l'aspect opérationnel et organisationnel de l'émigration des Juifs du territoire marocain relevait de la compétence de la Misguéret, c'est-à-dire du Mossad.
Globalement, on peut dire que la Misguéret était chargée de faire sortir les émigrants du sol marocain et de les mener à un des camps de transit à Marseille, Naples ou Gibraltar. A partir de là, et jusqu'à leur arrivée en Israël, ils étaient sous la responsabilité du département de la Alyah. Il est évident que toutes les dépenses de la Misguéret liées aux opérations étaient couvertes par le département d'immigration de l'Agence Juive.
Telle était, en ligne générale, la répartition du travail qui a été décidée en son temps et qui a effectivement fonctionné pendant des années. Inutile d'ajouter que la coopération exigeait souvent des consultations réciproques.
Il y avait aussi des camps de transit à Marseille, Gibraltar et à Naples, dirigés par des délégués du département d'immigration et de la Misguéret.
L'étroite coopération entre le département d'immigration et le Mossad s'est poursuivie même à la période de l'Alyah Guimel (opération Yakhine), mais la répartition du travail a subi des changements. Si on avait eu la certitude que les portes du Maroc resteraient ouvertes jusqu'à la fin des opérations, et que la sécurité des Juifs ne risquait plus d'être remise en question, le Mossad aurait pu se dégager de ses responsabilités et laisser toute l'activité sous la responsabilité du département d'immigration. Malheureusement, ce n'était pas évident, et la collaboration a continué plus ou moins dans les mêmes schémas
Le Mossad et le département d'immigration étaient les principaux protagonistes, presque exclusifs, dans l'organisation et dans la mise en pratique de l'émigration des Juifs du Maroc, mais il ne faut pas pour autant oublier la contribution des autres organismes: le Congrès juif mondial, en collaboration étroite avec l'Agence juive, et le ministère des Affaires étrangères d'Israël qui était en permanence lié aux consultations et aux décisions, et dont les fonctionnaires suivaient les événements du Maroc. Il y avait aussi HIAS (Hebrew Immigrant Aid Society) dont les dirigeants, aussi bien aux Etats-Unis qu'en France ont contribué à la promotion des négociations avec les proches du Palais royal avant le début de l'opération Yakhine, et ensuite pour l'application des accords.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo Juillet 2007-page 76-79
קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור
כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם 
היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה הקבועה של הכובשים: בכל עיר שנכבשה לפניהם ריכזו את היהודים במבצר שלה״». גם במה שנוגע להרכב של חילות המשמר הרי עדות ההיסטוריונים הערביים הקדומים ברורה וחד־משמעית. מכל הסיפורים נראה לעין מה גדול היה התפקיד שמילאו בכיבוש ספרד הנסיכים מבית ויטיצה והמפלגה בקרב תושבי ספרד הנוצריים שתמכה בהם. והנה בבואם לספר על כינון המשטר המוסלמי בערים הנכבשות מדברים הכרוניסטים הערביים על גיוס היהודים בלבד ואינם מזכירים שגם נוצרים מבני הארץ, כגון תומכי בית ויטיצה, גויסו לחילות המצב. אין זאת שיגרא דלישנא, אלא יש להאמין לסופרים הערביים. בודאי לא רצו הכובשים לסמוך על הנוצרים ולהפקיד בידיהם את השלטון
על ערים חשובות והעדיפו להרכיב את חילות המצב מבני עם אחר. זאת היתה שיטה בדוקה בידי השליטים במלכויות בנות עמים שונים משך אלפי שנים ועד היום הזה.
אין בידינו ידיעות על העזרה שהגישו היהודים לכובשים בדרכים אחרות. אולם הידיעות על גיוסם לחילות המצב בלבדן מדברות לשון ברורה. הנן מבליטות את האופי המיוחד של קיבוץ יהודי זה שלא היה דומה לו בקורותיהם של שאר קיבוצי הגולה. בארצות אחרות נהגו היהודים בדרך כלל להתגונן בשעה שהותקפו, אך השתתפות הפעילה במלחמות בין הגויים היתה מהם והלאה. זהו כלל גדול בתולדות היהודים בגולה ומקרים שונים, ההשתתפות של יהודים במהפכות וכיו״ב, אינם באים אלא לאשר את הכלל. והנה שיתוף הפעולה הצבאי בין היהודים ובין הכובשים המוסלמיים אינו מקרה מיוחד בתולדות היהודים בחצי האי האיברי, גם בדורות יותר מאוחרים לא נרתעו יהודי ספרד לחגור את החרב ולצאת למלחמה.
רגילים היו להתערב במלחמות ובעיקר להגן על הערים שבהן התגוררו. תכונה זאת מנין באה להם? האם הקנתה להם את התכונה הזאת ישיבתם הממושכת בארץ אשר תושביה אוהבי מלחמה הם מקדמת דנא ? אכן, השורשיות שלהם וקשרם עם האדמה הביאו לכך. הם ישבו בספרד לפני שבאו לשם הגוטים ובימי הפורענויות של נדידת העמים הגרמניים׳ בזמן שהאימפריה הרומית נתפוררה ובכל מקום פשטו כנופיות שודדים הצטרך כל איש להגן על עצמו בכוח הנשק. ברם, לשוני בין יהודי ספרד ובין היהודים בארצות אחרות גרמו גם סיבות אחרות, הסבה לכך העובדה שיהודי ספרד לא היו שכבה של קולוניסטים זרים אלא יסוד אוטוכ׳תוני שסיגל לו הנימוסים של שאר תושבי הארץ וחי לפי דרכם.
אוטוכ׳תונים [יוונית: autos עצמוkhthon + ארץ] יְלִידִים, צֶאֱצָאֵי הַתּוֹשָׁבִים הַקְּדוּמִים שֶׁל חֶבֶל אֶרֶץ מְסֻיָּם.
אך סיבה חשובה מזו היתה דרך חייהם והשתייכותם המעמדית. רבים מיהודי ספרד תושבי עירות היו אשר פרנסתם על החקלאות ונאלצים היו להגן על חייהם ועל רכושם בזרוע נטויה. אף בעלי האמניות שהתפרנסו מעבודת כפיים מרובים היו בקרבם. במלים אחרות: האופי של תושבי הארץ שהיהודים היו אחד מיסודותיהם המושרשים מזה והמבנה החברתי שלהם מזה גיבשו את האופי הלוחם של יהודי ספרד. כך נוצר טיפוס של יהודי שהיה מיוחד במינו בתולדות של ישראל בגולה. בעוד שברוב הארצות, הן ארצות המזרח המוסלמי, הן ארצות אירופה הנוצרית, היו היהודים מיעוט נסבל, נרדף וחסר אונים, הרי בחצי האי האיברי היה היהודי גאה ואמיץ לב, שולף חרב ומחזיק רומח, מתהלך עם מלכים ורוזני הארץ. כאלה היו יהודי ספרד משך מאות שנים וכך היו בזמן שהמוסלמים פלשו לארץ זו וכבשוה.
בני אדם מסוג זה נמצאו ראויים להיות בני ברית של עם לוחם וכובש ואמנם שיתוף־הפעולה בין המוסלמים ובין היהודים קוים בעקיבות ובהתמדה עד תום הכיבוש. אמת נכון הדבר שהכרוניסטים הערביים אינם מספרים על הגיוס של יהודים לחילות המשמר לאחר כיבוש מארידה. אולם הטעם פשוט. בשאר מסעותיו עבר מוסא בן נציר על פי רוב באזורים שהיו כמעט ריקים מיהודים ואילו על מסעות טארק בזמן ההוא אין ההיסטוריונים הערביים מרבים לספר משום שהוא הועמד בצל עם בוא מוסא לספרד.
אחרי כיבוש מארידה יצא מוסא עם הצבא שלו לטולידו ונשאר בעיר זו משך הסתיו והחורף 714/713. בהיותו בבירת ספרד הכריז מוסא בן נציר חגיגית על סיפוח הארץ אל האימפריה הכ׳ליפית וכך נגוזה התקוה של תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים אל חצי האי. בכל זאת הוסיפו להלוות אליהם במסעותיהם ולהיות להם לעזר. באביב של שנת 714 החל הצבא המוסלמי במסעות כיבוש חדשים. מוסא וגדודיו זזו לעבר צפון־מזרח. מטרתם הראשית היתה העיר סרגוסה. אחרי שנכבשה ונהרסה העיר מדינסלי, ירדו המוסלמים אל עמק האברו ובהגיעם לשערי סרגוסה לא נתקלו בהתנגדות. העיר הוסגרה לידיהם על־ ידי תושביה שהעדיפו לחיות תחת שלטונם מאשר לנסות את כוחם במלחמת יאוש או לברוח אל ההרים. משנכבשה העיר הזאת חילק המצביא המוסלמי את כוחותיו. טארק ירד בעמק האברו וערך מסע לקטלוניה, ואילו מוסא עצמו חדר לארץ הבסקים. אולם ההרים השוממים של הפרובינציה הענייה הזאת ועקשנות תושביה שארבו לפולשים מאחרי הסלעים והגאיות הטילו עליהם אימה ומוסא נאלץ לסגת.
באותו זמן הופיע מגית׳ אר־רומי, כובש קורדובה, ובידו פקודת הכ׳ליף שמוסא יחזר למזרח, לסוריה. המצביא המוסלמי לא אבה לשמוע בקול מלכו. הוא היה סבור שעליו לגמור את המלחמה ושאסור לו לצאת את הארץ ולהשאיר בה קנים של אויבים. על כן החליט שלפני צאתו לסוריה יערך עוד מסע אל אסטוריה, אותה פרובינציה הררית על חוף האוקיאנוס האטלנטי שהיתה נועדת להיות מחבוא של קנאים נוצריים. המצביא המוסלמי עלה איפוא בעמק האברו, התקדם אחר־כך בכביש רומי למרגלות הרי קנטבריה הלוך ונסוע מערבה, עד שהגיע אל העיר אסטורגה. משם פנו המוסלמים צפונה, עברו את שלשלת ההרים הגבוהים וירדו אל שפלת החוף, אל הגליל של אוביידו.
המסע דרך הרי אסטוריה לא היה קל כלל וכלל. אנשי ההרים האלה אוהבי החירות היו שהעדיפו את המות על חיי עבדות, אופאס, נסיך הכנסייה מבית ויטיצה שליוה את המוסלמים, ניסה לבוא אתם בדברים ולשדל אותם שירפו מהתנגדותם, אך לשוא. האסטורים עמדו בשלהם. הם התנפלו על המוסלמים בכל מקום שהתאים לכך. אף המה שילמו להם כמעשיהם, הרגו את אנשי הכפרים והציתו את בתיהם ובעיקר הרסו את הכנסיות וערו בהן עד היסוד. ודאי שמוסא התכון לחדור אל הקצה המערבי של חצי האי, אולם בהגיעו לעיר לוגו הופיע לפניו שליח נוסף של הכ׳ליף שדרש ממנו במפגיע לחזור אל המזרח. המצביא המוסלמי לא יכול לסרב עוד. הוא חזר לדרום בכביש המוביל מאסטורגה אל מארידה, הגיע לטולידו, אסף שם אוצרות הרבה שהיו מיועדים לכ׳ליף, המשיך את נסיעתו לקורדובה, ביקר עוד בסביליה וירד באלכ׳סיראם לאנייה שהעבירה אותו לאפריקה. כסבור היה שבבואו לחצר הכ׳ליף יתקבל בכבוד מלכים כיאה לכובש מדינה גדולה ועשירה ולא ידע שישלך לבור הכלא ויוציא בו את ימיו האחרונים…
קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966 – עמ' 17-14
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט
פרק רביעי
הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות
מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו:
1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16.
2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19.
3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20.
בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״.
- המנהג בצפת הקבליסטית
המקובלים בצפת השכימו קום כבר מחצות הליל, הם היו מאורגנים בחבורות, וכל חבורה עפ״י רצונה ובדרכה האישית קראה מזמורי תהילים ותחינות לפני הקב״ה. המקובלים שרו משיריהם של פיטנים שחיו בצפת (כמו ר׳ ישראל נג׳ארה שכתב את ספרו ״זמירות ישראל״, האר״י הקדוש ואחרים). הפיוטים היו ספוגים ברעיונות מיסטיים על הגאולה ועל המשיח הקרבים לבוא. הם גם קראו קטעים מה״זוהר״ וקטעי משניות, וזהו בעצם ״תיקון לאה״ הנאמר בשבתות ובמועדים בימים שבהם אין תחנון. הרקע של צמיחת מנהג זה היה רעיון קבלי־זירוז הגאולה דרך חזרה בתשובה ותיקון חיי הפרט כחלק מתיקון חיי הכלל. מנהג זה היה חלק מסדרה רחבה של מנהגים שפשטו בצפת ובגליל, כמו: סעודת עונג שבת, קימה בחצות לאמירת תהילים. היו אחרים שהתענו בתדירות רבה יותר, והיו גם כאלה שנטלו על עצמם סיגופים שונים. כל זה נועד לטהר את האדם וליצור את האוירה המתאימה שתזרז את בוא פעמי משיח.
- 2. המנהג במרוקו במאות ה־19־17
השדר״ים הראשונים התחילו להגיע למרוקו בסוף המאה ה־16 וביתר שאר בעשרות השנים הראשונות של המאה ה־17. שדר״ים אלה נשאו איתם מטענים תרבותיים ורוחניים שנספגו חיש מהר בקהילות מרוקו.
אין זה פלא שמנהג הבקשות נקלט במרוקו, שהרי הוא היה אחד מהאמצעים שהשתמשו בהם המקובלים כדי לזרז את בוא הגואל. הוא מבטא בתכניו את מצבם ואת רצונם העז של יהודי מרוקו ־ לשימת קץ לצרות הגלות ולבוא הגאולה. יוצא איפוא כי התכנים בצפת שבגליל ובמרוקו חד הם.
- בתחילה, קובצי הפיוטים של ״שירת הבקשות״, שהיו קיימים בכל קהילה וקהילה, הכילו מספר מזמורי תהילים, קטעים אחדים מה״זוהר״ ובקשות לשבת בלבד.
- הקובץ ״רני ושמחי״ (1890) היה רחב יותר, ומנהג שירת הבקשות קיבל מימד רב יותר. הקובץ כלל את הפיוט ״ידיד נפש״, ברכות השחר, קטעים מה״זוהר״ ובקשות לשבת. בסוף הקובץ הופיעו גם פיוטים אחרים. ״רני ושמחי״ לא היה ערוך לפי סדרות כמו ״שיר ידידות״, כפי שאנו מכירים כיום.
המנהג במרוקו במאה ה־20
מאז שנת 1890, זמן עריכת ״רני ושמחי״ ועד לעריכת ״שיר ידידות״ בשנת 1921 עברו 31 שנה, שבמהלכן נשתקע מנהג ״שירת הבקשות״ בהוייה הדתית־תרבותית של יהודי מרוקו. כך אנו מוצאים באחת הפרשיות את המשורר סעדיה שוראקי כותב פיוט על הקימה לבקשות בליל שבת, ובו הוא מתאר את השתתפותם של בני ביתו במנהג:
אָעִיר כַּנֶּשֶׁר /קִנִּי מֵאֹשֶׁר
לאֵמֹר מִזְמוֹר שִׁיר/לְיוֹם הַשַּבָּת
העובדה כי במשך השנים הוא הפך למנהג בולט בקהילות היהודיות במרוקו הביאה את עורכי ״שיר ידידות״ להכניס סדר במנהג:
1 – החלק הקבוע נשאר, פחות או יותר, כמו ב״רני שמחי״ : ״תיקון לאה״ היה ונשאר המרכיב המרכזי בחלקו הראשון של המנהג.
2 – נקבעו הפיוטים שיש לשיר בכל שבת : הפיוט שתוכנו על השבת וקבוצת הפיוטים הנוספת שתוכנה כלל נושאים, כמו שעבוד הגלות, הציפיות לגאולה, כיסופים לארץ־ישראל, מועדים ופיוטים בנושאים שונים.
3 – צירוף הקצידה לכל סדרה שבועית.
יוצא אפוא כי ב״שיר ידידות״ המרכיב של הפיוטים בולט יותר לעומת היסודות הדתיים עד כה ־ ״תיקון לאה״, קטעי משניות, תפילות וכו'. גם בקיבצי הפיוטים הפרטיים, שהיו בכל קהילה וקהילה, המרכיב הדתי בלט יותר ואילו פיוטי הבקשות הופיעו באופן מצומצם בסוף הקובץ.
לאחר סקירה זו אציג כעת את המנהג על כל מרכיביו. לאחר הגעתם של הנוכחים לבית־הכנסת, בדרך כלל מדובר בשעה 03:30 לפנות בוקר, מתחילים את המפגש עפ״י הסדר הבא
ברכות השחר ־ כמתחייב לאחר שנתו של אדם מישראל.
״תיקון לאה״
״תיקון לאה״ חובר ע״י המקובלים של צפת באמצע המאה ה־16. זהו תיקון הגאולה והנחמה באותם ימים שבהם לא אומרים תפילות תחנון כמו בשבתות ובמועדים.
1 – קריאת שמונה מזמורים מתהילים (עפ״י הסדר הבא): מ״ב, מ״ג, כ״ד, כ״א, ס״ז.
קי״א, נ״א, קכ״ו. המשותף למזמורים אלה ־ שבח ותהילה לה׳, ישועה וגאולה.
2 – קטע תפילה מתפילת המוסף לשלוש רגלים: ״אלוקינו ואלוקי אבותינו…״.התפילה עוסקת בבקשת רחמים מה׳ שישיב עטרה ליושנה ־ שיבת ציון ובניית המקדש.
3 – משנה, מסכת ״תמיד״ פ״א, משניות א׳־ד׳: ״בשלושה מקומות…״. הקטע עוסק בעבודת הכוהן בבית המקדש.
4 – קדיש: הקדיש כאילו סוגר את המבנה הדתי של סדר ״תיקון חצות״.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 42-40
תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973
עגילי־תליונים – התמונה הימנית
טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן
לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר
זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)
עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית
פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור
זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ
המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה,
פאריס
ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ; קטלוג "אמנות האיסלאם״, עט׳ 211
(432)
עגילי־תליונים — "חאלאקאת"-התליונים הקטנים למטה בצד שמאל
רבאט; המאה הי״ט
צורה הנפוצה לאחרונה בכל הערים
זהב; מעשה ריקוע וחיקוק ; אבני ספיר, אזמרגד, אודם ופנינה הגובה: 12 ס״מ
המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה,
פאריס
ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח 0, מס׳ 29(433)
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו