התפתחות התמורות החברתיות־הפוליטיות בקהילות היהודיות במרוקו-דניאל שרוטר ויוסף שטרית
[1] התפתחות התמורות החברתיות־הפוליטיות בקהילות היהודיות במרוקו
2.1 התמורות שלפני החלת הפרוטקטורט הצרפתי
עד להחלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912 הוגדר מעמדן המשפטי של הקהילות היהודיות כמו בכל יתר ארצות האסלאם, על פי שתי מערכות שונות, האחת חיצונית והשנייה פנימית. מחד גיסא הכירה המדינה האסלאמית ביהודים כאהל אל־ ד׳ימה והעניקה להם את חסותה המותנית; מאידך גיסא הצליחו המוסדות הקהילתיים לקיים מעין שלטון עצמי בכל הנוגע לחיים הדתיים, החברתיים והתרבותיים של בני הקהילה. מעמדן זה של הקהילות במרוקו התקיים להלכה עד להחלת הפרוטקטורט הצרפתי, אך חלו בו תמורות שונות עוד לפני העידן הקולוניאלי כתוצאה מפעולתם של גורמים שונים, כגון: הענקת החסות הקונסולרית לסוחרים יהודים בערי החוף במאה ה־19 צמיחתם של חוגי השכלה עברית בקהילות שונות בסוף המאה ה־19, ובמיוחד חדירת הארגונים הפילאנתרופיים הבינלאומיים היהודיים כי״ח ואגודת אחים Anglo-Jewish Association שני ארגונים אלה התחרו ביניהם להלכה על הקמת מוסדות חינוך וארגונים קהילתיים חדשים בקהילות שונות, אך למעשה שיתפו פעולה ביניהם ועם הקונסוליות הזרות להשגת מטרותיהם. כך קרה, למשל, במוגדור, שבה התקיימה קהילת החוף הגדולה ביותר במרוקו במאה ה־9 ו. זמן מועט לאחר הקמתה של כי״ח בפריס בשנת 1860 תמך הקונסול הצרפתי בעיר נמל זו, אוגוסט בומייה(Beaumier), בהתלהבות במטרותיה ופעל להקמת בית ספר ראשון בקהילה. כי״ח ראתה בקונסוליה הצרפתית בת־ברית בהשגת תמיכה לבית הספר שלה במוגדור, ובשנת 1888 — לאחר שבית הספר נסגר כמה פעמים — היא ביקשה מן הקונסוליה לכנס אספה של חברי הקהילה כדי לדון בדרכים מעשיות לפתיחתו מחדש של בית הספר לבנים.
לאחר פתיחתו המחודשת של בית הספר פיקחה למעשה הקונסוליה הצרפתית על פעולותיו. נוסף לכך, כאשר קמו במוגדור סניפים של כי״ח ושל אגודת אחים,, קראו חבריהם לקונסוליות הזרות לפעול אצל השלטון המרכזי למען יהודי מוגדור ויהודי מרוקו בכלל והפנו אליהן את עתירותיהם בד בבד עם פרסומן מעל דפי העיתונות העברית של מזרח אירופה ומרכזה. שליחותו של משה מונטיפיורי במרוקו בינואר-פברואר 1864 בעניינם של יהודי מרוקו לא שינתה בעיקרו של דבר את מעמדם כ׳ד׳ימי' אך סימנה נקודת מפנה חשובה לבני הקהילות, ואלה שיוועו מעתה להתערבותן של המעצמות הזרות כדי לשים קץ להתנכלויות ולהתעללויות שמהן סבלו היהודים מאז ומתמיד במרוקו. מלבד זאת, במחצית השנייה של המאה ה־19 צמחה אליטה חדשה של יהודים, שעסקו רובם ככולם בסחר־חוץ ונהנו מזכויות אקסטרה־טריטוריאליות כמעט מלאות הודות לשיטת החסות הקונסולרית. חסות זרה זו נתמכה בידי הארגונים הבינלאומיים היהודיים. בוועידת מדריד שנערכה בשנת 1880 פעלו ראשי הארגונים במישרין אצל ממשלותיהם לשם המשך קיומה של השיטה ולהסדרתה החוקית של החסות הדיפלומטית שהוענקה ליהודים. לשם כך הם ניהלו מסע שתדלנות מאומץ בקרב באי הוועידה, אך פעולתם לא הצליחה במלואה.
כך נוצר קשר כפול למען יהודי מרוקו: בין הארגונים היהודיים הבינלאומיים לבין ממשלותיהם, ובין הארגונים היהודיים וממשלותיהם לבין יהודים ממרוקו שנהנו מן החסות. הודות לקשריהם אלה תפסו בהדרגה חברי אליטה זאת, שהיו לרוב סוחרים אמידים, עמדות השפעה מכריעות בקהילותיהם, ובמיוחד באותן קהילות שבערי החוף שהנהנים מן החסות ישבו בהן. המנהיגות המסורתית נאלצה להתאים את עצמה לתנאים החדשים שהתפתחו בקהילות, או שהושתקה למעשה בידי אלה שיצרו קשרים עם הנציגים האירופים ובעלי האינטרסים הזרים. תהליך זה גרם לשינויים במבנה הארגוני של מספר קהילות, ולעתים יצאה המנהיגות המסורתית נגד תמורות אלה. במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19 ובעיקר לקראת סוף המאה הוקמו באופן פורמלי ועדי קהילה, שכונו בשם הספרדי חונטה (Junta) או העברי מעמד, בקהילות של ערי חוף שונות כגון טנג׳יר," תיטואן, מוגדור וקזבלנקה, והוסדר עניין בתי הדין הרבניים. לצד מוסדות קהילתיים אלה התחילו לפעול סניפים של כי״ח ושל אגודת אחים שפעלו לא רק למען בעלי החסות הזרה אלא גם השפיעו על חיי הקהילות, ושימשו צינורות להחדרת השפעת המעצמות הזרות. כמו כן קמו בתחילת המאה העשרים אגודות של בוגרי בתי הספר של כי״ח בקהילות שונות.
כל התחומים שהיו בעבר בשליטתה המוחלטת של המנהיגות המסורתית הושפעו מכך; המדובר בחינוך הקהילתי, בהכנסות ובהוצאות של הקהילה, בחברות הוולונטריות, בארגון הצדקה ובחברות סעד אחרות, וגם בדימויים העצמיים של הקיום היהודי בגולה, שהבליטו יותר ויותר את האנומליות שבו. כידוע, מנהיגות מסורתית זאת היתה מורכבת מאוליגרכיה רבנית ומאוליגרכיה מסחרית.
מסימטאות המללאח יעקב אלפסי-עיירת הולדתי – אזימור- פרופ' דב נוי
בין תלמידי בקיבוץ זה נמצאת גם תלמידה ותיקה מלפני קום המדינה, המשמשת עתה כמתנדבת ב״מרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, שבהנהלתי. הקיבוץ אינו רחוק מירושלים ולא פעם הרציתי בו והשתתפתי באירועים ״אתניים״ הכרוכים ביישובי סביבתו ובמורשת תרבותם. אירועים מסוג זה, בקיבוץ ומחוצה לו, היו פרי יוזמתו וארגונו של אבויה, והייתה לי ההזדמנות במשך השנים שחלפו לעקוב מקרוב אחרי דרך התפתחותו ואחרי תהליך התהוותה של אסופת הסיפורים שלו. ראשית צמיחתה של האסופה בזכרונות מן הבית וב״נוף״ שנשתל בלבו, המשכה – בסקרנותו האינטלקטואלית ובמלאכת האיסוף והרישום מפי מספרים ומסרנים יוצאי מרוקו בכלל ואזימור בפרט, ופירותיה – הספר המונח לפנינו.
אין לי ספק שמעשהו המיוחד של אבויה באיסוף החומר, בארגונו ובפרסומו, דרכו המיוחדת בכל הכרוך בזכירת ״נוף מולדתו״ ובהנצחתו וכן ניסיונותיו להבליט גם את השולי שהוא חשוב ומהותי לא פחות מן המוקד המרכזי, כל אלה משתלבים בחיי המעשה שלו בקיבוצו. המכנה המשותף לכך היא: החלוציות.
מהו המיוחד בדרך ההנצחה של קהילת אזימור באסופת הסיפורים שלפנינו, שהם העיקר בספר, בהשוואה עם ספרי הנצחה אחרים המוקדשים לקהילות ישראל במרוקו? כדוגמה לספרים האחרים עשוי לשמש הספר המקיף קהלת צפרו (ד׳ כרכים אשר האחרון בהם יצא לאור בירושלים, תשמ״ה) מאת הרב דויד עובדיה.
ננסה למספר את האספקטים המייחדים את ספרו של יעקב אלפסי ולדון בכל אחד בפני עצמו, כחלק מן המודל המומלץ לגבי ספרים מסוג זה בעתיד. כי כל אספקט יש בו גם ניסיון לפתור בעיה. זאת גם אם מחברנו אינו מודע תמיד לכך.
העם והעלית, המוקד והשוליים. ב״ספרות היזכור״ מובלטת בעיקר העילית, המנהיגות המקומית או המנהיגות הנורמטיבית, המקובלת על אנשי המקום: תלמידי חכמים, גדולי התורה, בעלי מופת וכיו״ב. השער של קהילת צפרו (מחברו היה האחרון בשושלת הרבנים בק״ק צפרו ושימש כרב וכדיין גם בקהילות פאס ומראכש) מעוטר תמונות של י״ג (כמספר ״אחד״ או כמספר ״אהבה״…) ״מרבני ומחכמי העיר צפרו(מרוקו) האחרונים״. שמותיהם מפורסמים וידועים גם מחוץ לגבולות צפרו ומרוקו. לארבעה מהם השם אלבאז, לשלושה מאמאן וכיו״ב – שמות בעלי יוקרה וחשיבות עד עצם היום הזה. שער זה מעיד על אופי הספר המייצג את המוקד, העילית, המנהיגות הסמכותית (הדתית ההלכתית בחברה התיאוקרטית של מרוקו היהודית).
היצירה הבאה לביטוי בספר על קהילת צפרו כרוכה בעיקר בספרות שבכתב, לרוב בספרות ההלכה, יראת השמים ושמירת המצוות.
לעומת זאת מבליט המבוא של אבויה בספרנו, המשלב את שני החלקים הראשונים דלעיל בספרות ה״יזכור״ המזרח אירופית, את פשוטי העם, את יהודי ה״יום יום״. גם היצירה המייצגת את אזימור
היא יצירה שבעל־פה – מעשיות ואגדות הרווחות בכל שכבות הציבור. אמנם, מחברנו מבליט במבוא, ובצדק, את ההבדל בין ספרות הנשים (סוג המעשייה) לבין ספרות הגברים (סוג האגדה), אך גם האגדות היהודיות של הגברים, שגיבוריה הם חכמים ורבנים, נמסרות בעל־פה, מסירה הנחשבת נחותת דרגה לעומת ספרות ההלכה, הפרשנות והדרוש שבדפוס. וזאת לזכור, שאין אזימור בגדר עיירה קטנה. יישובה היהודי רשם דפים חשובים ומפוארים בספר התולדות של יהודי מרוקו, הן מבחינת רבניה, חכמיה ועסקניה (ראה מאמרו של דויד קורקוס בכרך י׳ של ספונות 1966), והן מבחינת השתתפותה בעלילות יהודיות כלל עולמיות, המהוות חלק מן ה״מוקדים״ בתולדות ישראל: קליטת האנוסים במאה ה־16 אגב החזרתם לחיק היהדות, תמיכה בדויד הראובני והזדהות עם חלומותיו הלאומיים המדיניים ועוד. אך לא מעשי העילית הם העיקר באסופה.
ב. מעשיות לעומת אגדות. רוב הספרים והמאמרים, שבהם נכללו סיפורים של יהודי מרוקו ועליהם, נשאו בעבר אופי היסטורי וכללו בעיקר אגדות – שבחי צדיקים. הדברים אמורים הן לגבי המאמרים הרבים הרשומים בביבליוגרפיה שלי על סיפורי עם מפי יהודי מרוקו ועל גיבוריהם באסופתי שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו (ירושלים 1964, מהדורה ב׳ מורחבת – 1967), עמי 173־175, והן לגבי אסופות הטקסטים, כגון שבח חיים (״מעשיות בלערבייא״ על ר׳ חיים פינטו), קאסאבלאנקא 1944 (הדפסה חוזרת: ירושלים 1960 ועוד), או הטקסטים יהודיים־ערביים של פאס (בצרפתית, אסופה חשובה ומוערת של לואי ברינו ואלי מלכא), ראבט 1939, ועוד. בכל החומר הזה עולה מספר האגדות (סיפורי עם המתרחשים בזמן היסטורי מוגדר ובמרחב גיאוגרפי מוגדר כאשר הדמויות הפועלות בהם ידועות ומפורסמות בחברה המספרת והמאזינה כדמויות היסטוריות ממשיות ו״חיות״) על מספר המעשיות (סיפורי עם שעלילתם מתרחשת באלזמן ובאלמקום). כמפנה בתחום זה יש לציין את אסופתי הנ״ל הכוללת יותר מעשיות מאשר אגדות. הפרופורציה הזאת, המשקפת בוודאי את המציאות בחברה, נשמרת באסופה שלפנינו (השווה גם את אסופת תמר אלכסנדר ודב נוי, אוצרו של אבא, ירושלים 1989, שבין 101 סיפורי עם שלה, יש 15 מטאנג׳יר במרוקו הספרדית וכולן, בלי יוצא מן הכלל – מעשיות): בין למעלה מ־140 סיפורי האסופה שלפנינו מגיע מספר האגדות (במדור ״שבחי צדיקים״ המתרכז מסביב לשמונה בעלי־נסים) 22 בלבד. המעשיות המאגיות כלולות במדור ״פלאי פלאים״ (15 סיפורים), הדתיות והנובליסטיות במדורים ״משפט וצדק״ (13), ״שכנים״ (12) ו״מצוות וערכים״ (28), הריאלסטיות – במדור ״הומור״ (51). ״הדמות הפועלת״ העיקרית בין ״שבחי הצדיקים״ הוא ר׳ אברהם בעל הנם הקבור באזימור, ומחברנו מתאר בהרחבה את פולחן הקדושים היהודי בכלל – ואת הילולת ר׳ אברהם בעל הנס וחכמי אזימור האחרים, כגון ר׳ שמעון אלקיים (הוא ״החזאן שמעון״ ששימש כרבה של אזימור בשנים 1930 ־1949) בפרט.
היסודות העבריים והארמיים בערבית יהודית החדשה – יצחק אבישור
בג׳דאד היום עש״ק 4 אדר א׳ התרנ״ד
יא מואלף אפתכר ואתעגב עלא הל פלוס אלדי קאעד תרוח ללאבוד בהיך שקל אשכאל אשכאל קאעד תתכלף פי לירא 1 ופי לירא תנין. וקאעד תתעלק פוק ראס אלבלה עלא אלגרפאייא מלצומא בל צנארא מן אלראם לי אלראס איש דעווא האוי ״נשרא״ תנפע לל חרז לעין הרע. מי שמע כזאת מי ראה כאלה. עליש האת קמיע מבטל לעין הרע, ואדא כאן סווהא בל כורד אל פראים ונסמעהא איש כתר כאן ■¿:חכנה עלא עקלהום אל נאקץ. וא1א מא יבעתון יתקתלון בית אלחתן וירדון ״נשרא״ ויא חיף עלא הל פלוס אלד־י תרוח לבהלה. וכם מרא נבהו מע׳ לחכמים הי״ו עלה אלנשרא ומע כל האיי לם קאעדין יגוזון. תומא נחצעיעלא הל חוואם אלז־י יום ען יום קאעד תזדאד פלוס אל איבוד ויטלעון בדע אשכל אלוואן. מן תאריך כמם סת סנין קאמו יסוון ללכלה דאריי תיל וכלהא מנקושא תיל מצבובא. פרד צבא מן אלראם לי אלראס אל ארצייא מאל הל דראיי בריסם וקאעדין ישתרון תיל מתקאל תמאנין. אכו מתקאל מאייא ועשרין וזוד. ואל נקאשא אלדי קאעד תנקשהא תטלע אגרת אלנקאש קריב אלארבעין רופייא ללנקאשא. והל דאריי קאעד תתכלף פי רומי עשר תלאף וזוד תסור מ״מ תלת מאייא וכמסין רופייא וקאעד תלבסהא אלכלה פי אלערץ ופי אלעיד ומן אנקצת סנא עליהא קאעד גמיע אלתיל אלד־י כאן קאעד ילמע יסווד ומא בקא תנלבס. וכיף מא גאלהא יתקצקץ אל תיל וינפץ וירוה ללאיבוד. בל אוול באנו יטלעון פרד דאריי אם אלתיל, ופי הל סנה סארת דאריי תנין וקאמו ישרטון מע בית אלכלה באנהו ירדון דאריי אם אל תיל תנין תקילי וכפיפי. וסכת אל סיבי לי חית סבוע אלמצא ואחד יהודי כבאז קדסהא אלבנתו וטלע להא מבלג׳ מית לירא ואלחתן אסתקלא לימא אתראצא בשרט דאריי תיל. האז־א צבאז היך טלע איש עתב עלא אלתגאר. ואלחתן בארו יביע גיג ותחאריג. ליש היך קאעדין יתלפון מאלהום באידהום והאדי סארת מליחה ללנצארה חית פקט נסוואן אלנצארא יערפון ינקבון דאריית אלתיל והאד־י קאעד תסאנד מן גווא ראסו ללדלאל אלז־י קאעד יסווי אלבזאר מאל אלבנת ירוח ענד בית אלחתן ויקול להום אנתום אסבתו, ואנה אערף אשלון אחכי מע בית אלכלה, למן ירוח ענד אבו אלכלה יקלו לאזם ינראד מנך הל בתר תכשיטין ובגדים ודארייאת תיל תנין. אבו אלכלה יקלו מא אקדר. יקום יצרסו בלסאנו ויקלו אנתה מצבור איש תסווי קום ביע רוחך וסווי גארה ארהן ביתך תרא בית אלחתן עגבו אזייד ואנא דאיים אראציהום ואדוס עליהום חירנ פלאן ואחד ענדו בניתי אחסן מן בנתך ודפע ללחתן אזייד מנך מית לירא זאייד. ואיצא בנתך כברת ובנת פלאן ואחדי זג׳ירי ואדא תעווקהא אלבנתך סת אשהר לאך בעד מא תנרג׳ב בעד. אבו אלכלה למן יסמע היך יחסב כלאם אלדלאל צדק ויאמן בינו ויקום יתראילא. ואז־א ענד וקאל מא מתמכן אלדלאל מא יקטע אלאייאס מן אבו אלכלה יקום ירוח וירגע בל נהאר עקב מן יטלע לל פוק יקום יחבי מע אם אלכלה אנתי סמעתי איש קאעד יקול זוגך מא מתמכן ובו׳ או־א בנתך כברת ובו׳ ירד יקול להא אנתי תערפין איש תחכין מעהו אלזוגך צלי יביע רוחו. אם אלכלה אוול מא יגי זוגהא תנקר בינו מעלומכום מא אכו צער פי אלעולם מתל תנקר אלמרא ושור שור אלנסא. מסכין אל אב ינגבר אדא יערף יביע חושו. מן בעדה יציחולו ללדלאל באנהו ירוח יעטיהום כבר אלדיי תראצינא. אלדלאל יחמל מניי פוקהא באנהו בית אלחתן ראדו יקדסוהא אלבנת פלאן ואחד ואנא עווקתוהום מן טרפכום. ראח לי בית אלחתן בשרהום וקאל להום סוויתו עלא כיפכום. קבל אל קדוס אנבעתית ציניית אלנבאת לי בית אלכלה ובעדה קדסו. אבו אלבלה יעטינו ללדלאל פקט מאל אלקדוס דוראת לירא ויזעל עליהא ויקול אשכון האדי יפרהא ויפות. יקומון יכמלוהא ויתמסלון בינו לימא יאצד־הא ויתראצא. ומן בעדא ירוח לי בית אלחתן ויאצד פרד לירא יסמוהא מאל ציניית אלנבאת. חית וקת אלדי תנבעת אלצינייא אלדלאל ימשי צלפהא. בית אלכלה מן גאהום ציניית אלנבאת יקומון יצלוהא פי אלקבא ומן אלצבאח יקסמון אלא גמיע קראייבהום וצדקאנהום ולמן ישופון מא קאעד תווגד יקומון ישתרון נבאת תנין דוראת וזנא מן ענדהום ויבעתונו אלא גמיע אלצדקאן וגייר. נריד נשוף אבו אלכלה איש צאבו פי הל ציניית אלנבאת חצל יא כצר. אלמסכין כצר לולא מא יבעתולו אחסן. נרגע עלא אחוואל אלדלאל לילת אלשבת אלקדוס אלד־י יבעתלא אלחתן ללבלה ציניי לוזינא ומעהא חאגא יוקף אלדלאל ויקול האז־י אלציניי קלילי מנין לוזינא קלילי וזנא לאזם מנתין אנתום מא תרדון קדרכום ? יקומון יסודן מתל מא יאמר וישילא אלצינייא עלא אלחמאל ומעהא אלדלאל יוודיהא לי בית אלכלה ולאזם יאצד־ פרד גארך לוזינא ויעטונו לירא וחדי זוד נקץ ודוראת יזעל עליהא וישופה קלילי ובז־אלך יכמלוהא. יא קאריין אלעזאז אבו אלכלה איש צאבהו מן הל ציניי מא צאבו אלמסבין גייר אלצצארא יסלם לירא ללדלאל בכשיש מאל אלציניי. וכדאלך כל וקת אלד־י יבערנון ציניי אן פי אלחנוכה וט״ו בשבט ופורים וגייר. ואדא בעדהא פי בית אבוהא מקדסא ויבעת אלחתן טול אלסנא וקת פי וקתו ואד־א תזווגת וראחת ענד זוגהא ויבערנ אבו אלבלה טול אלמנה כל וקת פי וקתהו. יגי יוקף אלדלאל עלא ראסהום ויאצד אל ציניי וימשי צלפא ויקבץ בצשישו. אלמקתצר הל שי אלדי קאעד ירוח לל אבוד מא דאם יתקסם ללאהל ואלצדקאן ואלגיראנאת ופוקא קאעדין צצרון פלוס. ואי^ה מן עדא הא1י אלז־י ז־כרנאהא שי אלד־י קאעד יחצלהו אלדלאל יום אלכתובה עקב מא יגון בית אלחתן לי בית אלכלה פלוס מאל אלדומאם חאל חאל אלמתמבן. אל פקיר אלדי קאעד יגדי יבעת מגידי ואחד הוד. ואל וצטאני קאעד יבעת מגידי במסי יא סתת לירא וזוד. ואלזנגין קאעד יבעת לירא וזוד. דוראת לירא תנין. ועאדתהום אל הל פלוס יעטוהא לל דלאל. הל אן אתעלם אלדלאל למן קאעדין יבעתון פלוס אלתמאם ביד אלדלאל קאעד יגיבהא לבית אלכלה ויעטיהא ביד אם אלכלה יריד יבמלוהא ויקומון יכמלון פוקא לימא יתראיצוא. יא קאריין אלעזאז אפתברו ושופו איש בתר קאעד יוצלהו ללדלאל פלוס מתל אל מטר ויום עלא יום קאעד תזיד. הל מבלג׳ אלדי קאעד נעטי וקת פי וקתו לל דלאל האז־י זאדאת על אבו אלכלה האת מא כאן גפעתהו אלאבו אלבלה? ליש היך פלוס קאעד תרוח לגהנם ואלמבלוק קאעדין יפרג׳ון שווייא שווייא, ואי^א קאעד יטלע נאגי פי נפסו מליח לאכת קאעד יטלע מדיון עלא עדד שער אלו־י פי ראסהו ואלדי ענדו בנאת תלאתי ארבעא ומא ענדו אשלון?
השוואת שני הטקסטים מראה, שהטקסט שכתב חכם בקהילה במבתב הראשון מלא מלים, צירופים, פתגמים ופסוקים מן המקורות היהודיים. לעומת זאת בטקסט השני השימוש במרכיב העברי נדיר. שליש מן הטקסט הראשון הוא עברי; לעומת זאת בטקסט השני יש בסך הכל, אם נתעלם ממלים החוזרות ונשנות, כעשרים מלים, והללו בכל היקרויותיהן החוזרות ונשנות מקיפות כארבעה אחוזים מכלל הטקסט.
במכתב הראשון ישנה פתיחה וחתימה בעברית, כמנהגם של תלמידי חכמים באיגרותיהם, הפותחים וחותמים במליצות ובחרוזים בעברית. לעומת זאת במכתב השני אין שימוש בזה.
מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי
שאלה זו של הגלסה – חזקת היישוב – או חזקת היישוב נתעוררה בקהילת צפרו בשנת תר״ל (1870). המדובר היה בבתי הקדש שהיו בנויים על קרקע בבעלות מוסלמים. בתים אלו נמסרו לעניים להתגורר בהם, ולאחר כמה שנים השיגו בהם את זכויות חזקת היישוב. בשנת 1860 לערך רכשו יהודים מבני הקהילה מן המוסלמים את הקרקע שעליה היו הבתים הללו, ובאותו זמן רצה גזבר העניים לשלם לקונים היהודים את מחיר הקרקע בתוך שנה ממועד הקנייה ולהעבירה לרשות ההקדש, על סמך חזקת היישוב שהייתה לעניים דיירי הבתים. נתעוררה מחלוקת קשה בעניין, כי בעלי הקרקע טענו שרק מי שיש לו חזקת הקרקע רשאי לסלקם ממנה ולא מי שבידו רק חזקת היישוב. המחלוקת הובאה בפני בית דינו של ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו, ועל סמך פסיקות ותקנות שונות של חכמי מרוקו מן הדורות הקודמים הגיע למסקנה, כי מעיקר הדין נראה לכאורה בי ניתן לעשות זאת במהלך השנה מיום שמכרו המוסלמים את הקרקע ליהודים, גם אם מדובר בבעל חזקת היישוב בלבד שאין לו חזקת הקרקע. אך מאחר שאין הוראה מפורשת בעניין, הרי שאין לסלק את המוכרים על סמך חזקת היישוב בלבד של העניים.
הערת המחבר : אלבאז תרס״א, חושן משפט, סי׳ עב, דפים צה ע״ב – צו ע״א. בתשובתו המפורטת מביא הרב אלבאז תקנות ופסיקות בעלות חשיבות רבה לעניין זכויות חזקת היישוב משל החכמים: ר׳ יעקב בן מלבא, ר׳ רפאל בירדוגו, ר׳ יעקב ביררוגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה אביטבול, ר׳ אליהו הצרפתי ור׳ מתתיה סירירו. חלק מן החכמים הקנו לבעלי חזקת היישוב בלבד את הזכות לסלק את קונה הקרקע ממנה, ולדעת אחרים רק מי שהוא בעל חזקת הקרקע יכול לעשות זאת. והשווה לכל זה עובדיה תשל״ו, עמי 67-65.
נראה שמצבה של קהילת מכנאס הלך והחמיר לקראת סוף המאה ה־18, והנהגתה חיפשה כל דרך להגדיל את ההכנסות מקרקעות העניים על מנת להרבות את התמיכה בעניים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטה מחול המועד פסח תקמ״א (1781) של שני ראשי הקהל, ר׳ רפאל אבן צור ור׳ יעקב בירדוגו, למנות גזבר מיוחד שיקפיד על גביית דמי השכירות מדי חודש – בוודאי משום שרבים מן השוכרים התחמקו מלשלם, ואולי בניגוד לנוהג מקובל לשלם את דמי השכירות אחת לשנה – מן המחזיקים בקרקעות ההקדש; ואם הם מעניי הקהילה לנכות במקור את כספי התמיכה שהם מקבלים מן הקהילה לטובת דמי השכירות ולחייבם לשלם באופן ישיר את יתרת הסכום. וזה לשון המסמך:
עלה בדעתי היום רעיון טוב ומועיל לזמן הזה שהכל מתדרדר ואנו יגעים בזה. זאת אומרת שקרקעות העניים הללו אנו צריכים למנות גזבר מיוחד עליהם שיגבה מדי חדש בחדשו. ואפילו מן העניים הגרים בקרקעות הללו ינכה להם חלקם ממה שהם מקבלים בתורת עזרה מן הקהילה (פרס) והשאר ישלמו לידי הגזבר הנ״ל.
תעודה מעניינת מצפרו משנת תקפ״ט (1829 ) מלמדת, כי דמי שכירות החנויות חולקו לעניים מדי שבת בשבתו, אלא שדמים אלו עוקלו על ידי מוסלמים שהלוו בריבית לקהילה, שהייתה בדוחק כספי. ״וכאשר ראו הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו״, לוו את הסכום הנדרש מיהודי עשיר תושב פאס על מנת שיוכלו להחזיר את ההלוואה למוסלמים ולשחרר את דמי שכירות החנויות עבור העניים.
תעודה מספר 112 במפרטת את נושא העזרה לעניים דרך דמי השכירות של הבתים
תעודה מספר 112.
התקפ"ט – 1829
ב"ה.
להיות שבני קהלינו קהילת קודש צפרו יע"א לשעבר הוצרכו לאיזה מעות לצורך כללות הקהל והלכו וגבו אותם מאת הגויים ברבים ובימים האלה ובזמן הזה אלצום דחקום בעלי המעות לפרוע פרעות ולא מצאו לאל ידם כי אזלת יד וכלתה פרוטה.
ובשביל כן עמדו הגויים בעלי המעות ועקלו שכירות החנויות וכאשר הם לזכות העניים על השוכרים. וכאשר ראה הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו.
נועדו יחדיו ליטול עצה כדת מה לעשות והקרה ה' לפניהם את הנכבד והחשוב והמעולה הרב יוסף בן הרב משה הי"ן אפלאלו דמתא פאס יע"א ופייסוהו ונתפייס ונענע להם בראשו להלוות להם סך אלפיים אוקיות מכסף טוב.
והם ימשכנו בידו שתי חנויות ולא יהנה מפרותיהם כי אם בסך חמשים אוקיות בכל חדש, ובכן העיד על ידי בקניין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל יחידי קהלינו הלוא המה הנכבד וחשוב ומעולה הרב שלמה בן כבוד הרב משה ז"ל ה"ן אדהאן.
והחכם ונבון כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן ה"ן אלבאז והמשכיל ונבון וחשוב ומעולה כבוד הרב יצחק בן כבוד הרב רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והנגיד הרב ישועה בן ראובן ה"ן אלכסלאסי והרב אברהם בן שלמה ה"ן סמחון, והרב מסעוד בן כבוד הרב מרדכי ה"ן אשראף וברב אברהם בן יצחק ה"ן אביטבול ידי נפשי תמאיושת.
וכבוד הרב שלמה בן כבוד הרב יהודה ה"ן צירולייא והרב שלם בן שמואל ה"ן יתאח והרב מרדכי שנקרא על שם אביו הרב מרדכי ה"ן אלבאז והרב דוד בן כבוד הרב יצחק הכהן ובכח הקניין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה לאחר שקבלו אחריות בני קהלם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה שבעד סך אלפיים אוקיות מכבסף טוב שנטלו וקבלו מאת הרב יוסף בן כבוד הרב משה ה"ן אפלאלו הנזכר לעיל.
גמרו ומשכנו בידו שתי חנויות שבשורה הרואה פני מזרח ואחוריה כלפי החצר הנקראת על שם סי עמר חמאמוש הם החנויות הראשונה והשנייה לשמאל היורד לפתח שער האלמללאח גוף וחזקה משכונה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלה מהיום ועד מלאת שנה תמימה בניכוי מחצית אורייא לשנה .
בתוך הזמן לא יפדו ואחר עבור הזמן יפדו אם ירצו וכל זמן שלא פדו תמשך המשכנונה הנזכרת בניכוי הנזכר כמשכנתא דסורא שהדין בה במישלם שנייא אלין תיפוק ארעא בלא כסף למרה ומעתה רשאי בעל המשכונה לעשות במשכונה הנזכרת כל חו"ר להשכיר ולדור ולתת ולמסור ולהחליף ואין דובר אליו דבר.
אלא שלא יהנה מפירות החנויות הנזכרות כי אם בסך – נם – בכל דושח דווקא ועל יחידי הקהל הממשכנים לסלק ולהפיץ ולהדיח כל עורר וטוען ותובע ומשטין ומקטרג ומלגלג מעל החנויות הנזכרות ומעל מקצתן עש שישארו החנויות הנזכרות מנוקים ומשופים מכל ערעור וקטרוג ושטנה שבעולם.
עד שיפדו והודו שטר מכונה מוחזק ומקויים וכו'…ובנאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים שהאמינו הממשכנים הנזכרים לבעל המשכונה הנזכרת ולבאי כוחו עליהם ועל באי כוחו בכל ענין שטר זהבלי לחייב שום שבועה קל וחומר וגלגול שבועה ואפילו חרס סתם לעולם ובאחריות גמורה ועליהם ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן טלטלי שנה ושיקנה כתקנת חכמים זכרונם לברכה. דלא כאסי ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל.
בקניים שלם ושבוע חמורה בכל שטרי מכונות העשויים באופן המועיל כפי הדין ולראיה ע"ח חתומים פה והיה זה עשרים יום לחדש סיון המוכתר בכשרות תורה שתתעלה שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים .
אליהו משה הכהן – רפאל חותא.
נאמן בקניין שבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הגזבר הנאמן החכם הותיק כבור הרב יוסף בן כבוד הרב אברהם ה"ן אלקובי והסכים על המכונה הנזכרת ובנאמנות וכו'…ובאחריות וכו'…מכל חוזק ותוקף האמור לעיל
יוסף א"א אהרן הכהן ס"ט – אהרן א"א מכלוף הכהן ס"ט
נאמן בקניין שלם ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו על המשכונה הנזכרת ובנאמנות כשני עדיםפ כשרים וכו' ובאחריות וכו' בכל חוזק ותוקף האמור לעיל והכל שריר ובריר וקיים
יצחק בן יתאח סי"ט – רפאל חותא סי"ט
גם אני החתום מטה מסכים על המשכונה הנזכרת כי ראיתי דטבא ליהו לעניים הוא דעבדי להו פו ישארו ברעב ובחוסר כל וראיה חתום פה זמן הנזכר וקיים
ישוה יש"י ס"ט
גם אנחנו צעירי הצאן החתומים מטה מסכימים על המשכונה הנזכרת כי ראינו שהשעה צריכה לכך וראיה עבדי ה' חתומים פה וקיים.
יהודה א"א משה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול סי"ט
סוף התעודה מספר 112
היו גזברים שמעלו בתפקידם ולקחו לעצמם את ההכנסות מקרקעות העניים שנתמנו לנהלם, ועל כך יוצא זעמם של רבני קהילת צפרו בשנת תקע״א:
הן היום בראותינו בחזותינו א<נו> ח<תומים> מ<טה> שכלתה פרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים הת<למידי> ח<כמים> ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד הת<למידי> ח<כמים> אפילו למזונות בני ביתם וכ<ל> ש<כן> לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחיים לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהן לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום ביד יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקודש של ההקדש שהיו מופקדים בידיו ואין אומר השב ועשו דין חלוקה ב[י]ניהם כאדם העושה בתוך שלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיין להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני ת״ח לדון עמהם על כל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר להחזיר האבידה לבעליה.
תעודה מספר 130 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו "
גזבר שמעל בכספי העניים ולאחר מותו הוריש אותם לבניו…ונזדעקו הרבנים להשיב אבידה לבעליה….וכך היה הדבר..ונתעודד לדון עמהם…אין הרבנים יראים מלדון עם יורשיו של הגזבר שסרח ותובעים במפגיע מיורשיו להשיב את אשר נגזל מקופת הצדקה לעניים
תעודה מספר 130.
התקע"א
ב"ה
הן היום בראותינו בחזותינו אנחנו חותמי מטה שכלתה הפרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים התלמידי חכמים ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד תלמידי החכמים אפילו למזונות בני ביתם וכמו שכתוב לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחייו.
לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהם לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום בידי יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה. ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקדש של ההקדש שהיו מופקדים בידו ואין אומר השב.
ועשו דין חלוקה ביניהם כאדם העושה בשלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיים להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני תלמידי חכמים לדון עמהם עכל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר ולהחזיר האבידה לבעליה ובזה תהיה נחת רוח בעולם הבא למר אביהם זלה"ה.
ולכן מנינואנו חתומים מטה אחר שקנו מידינו ונתנו ארבע אמות קרשע להחכם השלם כהה"ר אליהו משה הכהן ולהחכם השלם כהה"ר שלמה אלבאז ואגבן מנינו אותם מורשים גמורים בעדינו לעמוד לדין עם יורשי כבוד מרינו ורבניו הרב שאול ישועאה אביטבול זלה"ה לפני כל רב ודיין.
ושמנו ידם כידינו ופיהם כפינו ותביעתם כתביעתנו וכל אשר הם עושים עמהם כפי הדין רצוי ומקובל עלינו בסבר פנים יפות בדל אלמימר ליהו לתקוני שדרנום ולא לעוותי וכן אמרנו להם זילו ודונו וסבו וזכו לנפשייכי והנפיקו לגרמייכי וכל מאי דמתעניתו מן דינא עלינו ליהדר ונגמר הכל בקניים שלם מעכשיו במנא דכשר למקניי אביה מידינו באופן המועיל בכל דיני הרשאות העשויין באופן המועיל והיה זה בשמנה עשר יום לחודש שבט ה' אלפים וחמש מאות ושבעים ואחת ליצירה ושריר ובריר וקיים.
ישועה בכהה"ר יהודה אזולאי ס"ט – מסעוד בן יתאח ס"ט – ישראל יעקב עולייל ס"ט – שלמה אביטבול ס"ט – יוסף בן זכרי ס"ט – שלמה בן חותא ס"ט
השבועה והתוצאה
השבועה והתוצאה
בעולם העסקים של יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מראכש בפרט, הכל היה מבוסס על אימון הדדי, הקובע : מלה – זו מלה. ואף על פי כן מן הדין היה חשוב שכל עסקה תרשם בספרי הזיכרונות של ספרי בית הדין, אך לא תמיד נמצא הזמן להתעכב על הפרוצדורה הכרוכה בכך.
אולם במקרים הדורשים סודיות על עסקה שלא נתן להודיע עליה ברבים וכו…, סמכו איש על רעהו. הפרת האימון הייתה דבר נדיר במקרים כאלה, בין בעלי המלאכה או סוחרים. בדרך כלל הדבר היה מתבצע כך, פלוני מצא עסקה גדולה והיה לו מחסור במזומנים כדי לגמור את העסקה, כמקובל מוצא לו שותף סמוי לאותה עסקה על פי הסדר המוסכם בין הצדדים, מעין שותפות זמנית לאותה עסקה בלבד.
מה שלא נראה כך בעסקי נדל"ן, עסקי שידוכין, תנאים והסכמים ברי קיימא וכו….פרט לעסקאות קצרות מועד, שלפעמים אולי השתיקה יפה להן. הדבר התרחש בשנת 1939, אווירה של מועקה וחוסר וודאות שורה בכל.
פחד המחסור הביא לאגירה של סחורות, העסקים נעשו בחדרי חדרים, הכל נעשה בשקט וללא פרסום של שטר ועדים. רק האימון ההדדי והדיבור, שלא יקרה חס ושלום מי שישנה את דיבורו.
איך זה קרה ? הנה הסיפור כ-פי שרישומו חרוט היטב בזיכרונו של ילד, ומעשה שהיה כך היה : זה היה ביום מעונן אביך ואפור בעל אווירה קודרת, ששמש כתפאורה הולמת למה שעמד להתרחש אותו יום. בעניי השובעה ! הייתי תלמיד בתלמוד תורה, היכן שהיה בית הכנסת הגדול. בית כנסת – שהטיל אימת מוות לאלה שהלכו להישבע שם. במקרים כאלה כל העיר רעשה והעניין היה לשיחת היום
שני גבירים מעשירי העיר נפל ריב ביניהם, שמשהו שקשור אולי בעניין מעילה באימון, או חשד של הכחשת דברים על שהיה – או לא היה ?. כל המאמצים של הרבנים לפשר ביניהם לא עלו יפה, ועניין השבועה נשאר בעינו. ומחוסר איזה שהיא ראיה ולו הקלושה ביותר, חוץ מהדיבור שיש להם אחד על השני. זה טוען " שנתן " וזה טוען לא היו דברים מעולם ! ובזה לא היה הדבר שאפשר להיאחז בו.
ניסיונותיהם של הרבנים להזהירם ולהרתיעם מתוצאותיה החמורות של השבועה לא עזר. שניהם היו בעלים בעמם, האיש שנתבע להישבע היה אחד מיקירי העיר. האיש היה מכובד בעמו, וגם בנה בית כנסת הכי מפואר בעיר. התובע שזכה להטיל על שכנגדו את השבועה, היה איתן בדעתו, שייקוב הדין את ההר ועל הנתבע להישבע. הוא נדחה פניות רבות של אנשים בעלי השפעה, להניאו מכך שלא להשביע את יריבו, כפי שנקבע לו בפסק דין. אנו הילדים נצטווינו לעזוב את כיתות הלימודים ולצאת החוצה מבית הכנסת, שלא יהיו התלמידים נוכחים בזמן השבועה. במקום הורשו להיכנס רק שלוחי בית הדין והנשבע בלבד. אולם לא נשארנו באפס מעשה, נרות מושחרים בפיח נמסרו לידינו, כדי להחזיק אותם דלוקים תמורת כמה פרוטות, כתפאורה לדרך בה יעבור האיש הנשבע. שלושה אנשים בלבד נכחו בטכס ההשבעה. שני בעלי הדין עצמם, ושליח בית דין שעמד להוציא לפועל פסק דין השבועה.
המשביע לא הסתפק בכך, ורדף את הנשבע ברחוב וצעק אחריו דרך בזיון : " חלאף, חלאף ". כלומר, נשבע לשווא. אף אחד לא ידע מה גרם למטען הכעס שכל אחד מהם נשא על חברו, ואין זה למראית עין בלבד. טכס השבועה בוצע למרות הכל, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא ממנו נשכר, להפך ! את מה שניבאו להם בעלי דבר שניסו להניאם התקיים בהם רחמנא לצלן. שניהם לא האריכו ימים אחר כך, הם נפטרו בהפרש זמן לא רב.
כל אחד לקח את סודו וגרסתו אתו אלי קבר, ורק יודע תעלומות, יודע את אשר היה ביניהם. המקרה ותוצאותיו זעזעו עמוקות את אמות הספים של העיר מראכש, הידועה במשא ומתן בן אחים המבוסס על אמת ואמונה ללא סייג. מי שלא ראה ספרי הקהילה המתעדים בפירוט רב רישום מסודר של עדויות והסכמים הנוגעים לכל חיי הקהילה מאל"ף ועד ת"ו, לא יידע במה מדובר. בדרך כלל אין עסקה או שותפות, גדולה או קטנה ככל שתהיה, שאין רישומה ניכר בפנקסי סופרי בית הדין. בעלי עניין היו חייבים לגשת " לסופר בית דין ועומדים על כל תג בהסכם הנרשם בפנקס הסופרים, הכל בדיוק נמרץ מפי כל אחד בשפתו, בערבית ועברית הנהוגה בשפת השטרות. רישום של זיכרון דברים, אינו קשור כמעט בהוצאה כלשהי או מאמץ מיותר. וכאמור זה לא קרה כך במקרה דנן, ועקב כך נראה שרבים רבים מבעלי עסקים הזדעזעו מהמקרה, והסיקו מסקנות מהעניין. מאותו מעשה כאשר קורה שנתבע אדם לשבועה, מיד נרתמים קרוביו וידידיו להניאו מכך. ולפעמים אישים " משכיני שלום " מתרוצצים לפשר בין הצדדים, והיו מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא להגיע לשבועה.
מקנס-ירושלים דמרוקו יצחק טולידאנו
אימי מורתי ע״ה
אימי מורתי גרסיה ע׳׳ה היתה ביתו של ראש קהילת מקנם רבי אהרן סודרי זצ״ל. אימי ע״ה היתה חכמה ומשכילה גדולה, סבי ע״ה אמר פעם עליה אילו היתה בן היתה תלמיד חכם גדול. כל יודעיה היכירוה כי היא זרע ברך ה' כל הבא במחיצתה התבשם מחכמתה ופקחותה.
עשתה מעשה חסד לרוב, רבינו רבי ברוך טולידאנו זצ״ל, קבע לה יום מיוחד בשבוע שבו היתה תופרת ומתקנת את בגדיהם של תלמידי הישיבה במקנס.
כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון, ידועה ומפורסמת במקנס ובבני ברק בצדקותה וביושרה ובמעשיה הטובים, עודדה והמריצה בחכמתה את נכדיה וקרוביה לעלות במעלות התורה והיראה. נלבע״ה ב״ה חשון תש״ן.
גדולים מעשיה
נכתב ע״י נכדה הרה״ג ר׳ מרדכי טולידאנו שליט״א
נהגה שנים רבות עם הסבא רבי דוד זצ״ל לקיים תענית דיבור כל שבת.
נהגה להתפלל בשבת בביכ״נ אחר מהסבא כדי ששניהם יוכלו להגיד אחד לשני את הדרשה ששמעו בשבת מפי הרב.
היתה קמה מוקדם בבוקר כדי לשמוע את ברכות השחר ולענות אמן אחר כל ברכה. וכן היתה מסתובבת אצל בני הבית לשמוע את הברכות ולענות אחריהן אמן.
איזוהי אשה כשרה בנשים זו שעושה רצון בעלה, כל קריאה לכל צורך שבעלה היה קורא היתה רצה כדי להענות לקריאתו.
דאגה לחינוך לתורה לנכדים והיא היתה מטפלת בסידורי התשלום והקשר עם התלמוד תורה.
פעם שאלה את הנכד מרדכי האם היא עושה טוב בהתפללה שלש תפילות בכל יום כי היות והיא חייבת רק תפילה אחת ואם היא מוסיפה עוד שתי תפילות א״כ ראוי לכוין בהן כי הרי דרך אשה לחשוב בתוך התפילה על הסירים והבישולים וזה מפריע בתפילה לכן אולי אסור להתפלל עוד שתי תפילות. שאלה זו שאלתי מר׳ח הגאון הגרע״י שליט״א ואמר לי שעם כל זה חייבת בתפילה.
היתה נוהגת במעשי חסד כל ימיה, היתה מתקנת ללא כסף תיקונים בבגדים של משפחות ברוכות ילדים.
כשנכדה קנה תפילין מהודרות עשתה חגיגה במשפחה וחילקה ממתקים. בהדגישה כי כך אביה נהג כשקיבל תפילין מעור אחד עשה סעודה.
היתה נוהגת לקרוא קריאת שמע סמוך למטה עם וידוי.
כל ימיה האחרונים ארבע שנים שסבלה עד כדי שיתוק מוחי ואי בהירות כאילו בחלום, ואפילו את בני משפחתה ושמותם לא זכרה, אבל בענין ברכות ותפילות היתה צלולה ומתפללת כאילו בריאה.
האחיות היו מרגישות טוב בחברתה כאשר היו מטפלות בה משום שהיתה מברכת כל הזמן את הסובבים אותה.
היתה יודעת על פה את שירי הקודש של אביה הגדול רבי אהרן סודרי שירי עיקרי הדת המיוסדים על י״ג עיקרים שחיבר הרמב״ם.
היתה מזכירה ברכת המזון לאוכלים וסועדים על שולחנה והיתה יחד עם בעלה הסבא אומרים בהדגשה ״ברכת מזון דאורייתא״.
היתה דואגת תמיד לכבוד הבעל והאשה בקרב המשפחה והיא היחידה שכתבה ברצף מכתבים לחתן נכדתה רבי משה אזואלוס ותמיד עודדה אותו לכבד את האשה.
היתה מעודדת בעלה ללמוד תורה ולשם זה היתה יושבת לידו ושומעים את לימודו וכשהיה עייף מקריאה היתה לוקחת הספר וממשיכה לקרוא לפניו.
היתה מן הראשונות בבית הכנסת בתפילה והיתה משגיחה על הנשים שלא ידברו ויפריעו בשעת התפילה.
קבעה מקום לתפילתה הן בבית הכנסת והן בבית.
פעם ראיתי שהגה״צ רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל קם מפניה כשנכנסה לבקרו.
תמיד היה לה מה לומר מחידושי תורה והיתה מוסיפה למי שהיה דורש ומשמיע לפניה.
עוד במרוקו שהיו האחיות נפגשות בשבת, היתה אומרת במקום לדבר דברים בטלים נדבר דברי תורה, ובהמשך הזמן התאספו הרבה נשים והיתה דורשת לפניהם.
כשדיברה בכבוד תורה היתה מספרת שאביה היה קם לכבוד בנו הקטן שבא מלימודו והיה מצוה על כל בני הבית לקום מפני שלמד תורה.
היתה קמה בעוד לילה בחמש בבוקר לרוץ לביהכנ״ס הקרוב להספיק להתפלל במנין.
כשהיתה בודדת באלמנותה אבא יבלח״ט שאלה האם לא קשה לה להיות לבד, ענתה כל זמן שאני רואה וקוראת בספר, אני מבלה את הזמן בספר ומרגישה טוב.
בזמן שהסבא עבר ניתוח וסבל מאוד היתה זמן רב מעודדת אותו וקוראת לפניו בבית החולים תהילים, אפי׳ שסבל כמה שנים.
כשהסבא היה בבית חולים ולא מסוגל לאכול היתה משכנעת אותו לשתות כפית של נוזלים תה, והיתה אומרת לו בשכנוע תשתה כפית זו לכבוד אברהם אבינו. ואח״כ לכבוד יצחק, וכשלא יכל עוד אמרה לו יעקב יפגע לכן תשתה עוד כפית.
נפטרו לה שתי בנות בצעירותה בת אחת היתה לפני חתונתה, לקחה את כל נדוניתה וחילקה לעניות וקיבלה על עצמה בתום השבעה שתטפל בכלות עניות ותעזור להן.
דאגה להכנסת כלה יתומה להכניסה לחופה והיתה מסתובבת אצל כל המכרים לאסוף עבורה להכניסה לחופה.
היתה נזהרת בבל תשחית וכמעט שלא זרקה שום דבר אוכל.
ואפי׳ בבגדים היתה מקמצת ככל האפשר, אבל בעניני צדקה היתה נותנת ביד רחבה אפי׳ שלא עבדה ולא היה בידיה אמצעים.
אחרי שסבא זצ״ל נפטר, בתום האבל, ביקשה לטפל בקניית מקום קבורה ליד הסבא. אחרי שבוע ביקשה להפסיק הטיפול בנושא ונימקה משום שחלמה בחלום שבאה אליה אשת כהן ואמרה לה מדוע את מבקשת להקבר ליד בעלי. הלכנו ובדקנו וראינו שקבור אחריו כהן כן שהיה מקום פנוי בין הכהן ובין הסבא. אולם זכתה להקבר בחלקת הרבנים בעדה המערבית בגבעת שאול תנצב״ה.
בשבעה, סיפר הרה״ג שלמה בן עזרא, יו״ר ״ועד העדה המערבית״ לעניני קבורה. וזכה לטפל בקבורת הסבתא. שבהכירו את המשפחה בגיל צעיר בא לביתנו וסבתא שאלה אותו אתה יודע שמצוה ללבוש טלית קטן ומה אתך? אמר, מה זה טלית קטן הרי גם לאבי אין, מיד לימדה אותו מה זאת ציצית ועשה למכונת תפירה ותפרה עבורו טלית קטן ומאז לבש ט״ק, ואמר מי יודע אם זה שהכניס בי את הרגש לקדושה שמאז פגה ללמוד תורה.
כשהייתה שומעת שמדברים סרה על איזה ת״ח או צדיק היתה משתיקה אותנו ואומרת, לכם אסור לדבר, אתם קטנים להכיר בגדלותם, ואפי׳ תשמעו גדולים מדברים עליהם לכם אסור, אתם קטנים ואינכם מבינים.
אחרי שסיימתי ת״ת ועמדתי ליכנס לישיבה היה חופש הגדול היא אמרה חבל על ביטול תורה, לקחה אותי בידיה להרב רפול שהיה לו ישיבה בבני ברק. וביקשה ממנו שיכניס אותי בחופש לישיבה בכדי שלא אתבטל, וכן היה. (אגב אמר לי באותו זמן דע לך יחוס זה כמו המספר אפס, אבל כשמוסיפים את המספר ו זה 10. כן מי שיש לו יחוס אמנם זה אפס אבל כשמוסיפים מידות טובות ותורה אז היחוס נותן תוקף פי כמה, וסיים — יחוס מחייב). ואני זוכר עד כמה היה מכבד, והיה מדגיש כמה גדולה היא ומשבחה.
כלתה, מרת אימי תחי׳, מעידה שאף פעם לא ראתה אותה בחוסר צניעות והיתה נזהרת שאפילו קורות ביתה לא יראו אמרי חלוקה.
את קיצבת הביטוח לאומי שלה נתנה קבוע לתשלום חוב למשכנתא של הנכד אהרן, וכל זה כן כשסיפר לה גיסי ר׳ יהודא שאין מה לשלם היא עודדה ואמרה אין מה לדאוג הנה הביטוח לאומי ואף אחד לא ידע מזה.
יהי זכרם ברוך
מנוחתם כבוד בעיר הקודש ירושלים ת״ו.
ASSOULINE
ASSOULINE
Nom patronymique d'origine berbère, formé de l'indice de filiation berbère, Oua, équivalent de l'arabe et de l'hébreu Ben, dont il n'est resté que le a final, et du substantif, souline, le rocher, le fils du rocher. Au figuré, l'homme solide, sur qui on peut compter. Il existe au Maroc, dans le Haut Atlas, dans le territoire de la grande confrérie des Glaoua, une tribu qui porte ce non: Aït Tizguin Ouassouline. Le berceau de cette famille au Maroc est la vallée du Draa, dans le sud du pays. Autres formes: Assolen, Assolin, Assouly, Benassouline, Benassouli. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Fès, Salé, Sefrou, Marrakech, Mogador, vallée du Sous, vallée du Draa, Meknès, Tardoudant, Mazagan, Tanger, Tétouan, Larache, Casablanca) et en Algérie (Oran, Alger, Constantine, Bône, Aïn-Béida, Sétif, Saint-Denis du Sig, Sahara), et très peu en Tunisie (Tunis), sous la forme de Assolen.
MAKHLOUF: Un des rabbins de la communauté des Tochabim de Fès – les indigènes, appelés ainsi pour les distinguer Mégourachim, les expulsés d'Espagne signataire de deux Takanot des Tochabim sur les règles des contrats de mariage en 1455 et 1550. A cette date, l'affrontement entre les vieux habitants et les nouveaux arrives s'était terminé par l'adoption des coutumes des Mégourachim dans presque tous les domaines- sauf justement le contrat de mariage, la kétouba. Celle des Tochabim autorisant théoriquement la bigamie, était moins favorable à la femme quant au choix de la ville de résidence et à la succession. Les deux formes de contrat, les règles de Carille, ou la coutume locale . ont subsisté au Maroc jusqu'à l'unification édictée par le 5ème Concile des Rabbins de 1952. Il fut parmi les rabbins qui instituèrent en 1578 le petit Pourim, dit de los Christianos, qui devait désormais commémoré "jusqu'à la fin des générations " chaque année le 2 du mois de Elloul. La tradition juive impose en effet d'instituer un jour de réjouissances pour commémorer un miracle survenu à la communauté. Le miracle, ce fut la Bataille des Trois Rois au cours de laquelle trouvèrent la mort les deux prétendants au trône marocains et le roi très Chrétien du Portugal, Don Sebastien qui avait juré, en débarquant au Maroc, de baptiser tous les Juifs du royaume ou de les passer par le fil de l'épée.
- R.MOCHE:
Rabbin à Fès et Taroudant, auteur d'un recueil de sermons, rédigé vers 1570, connu bien que jamais imprimé, "Sefer Hadrachot".
- R.AHARON
Saint dont on ignore la biographie, enterré dans le cimetière de Ferkla, dans la vallée du Draa, et qui faisait l'objet d'un culte local.
- R.AHARON: Saint dont on ignore la biographie, enterré dans le cimetière de Tinjdad dans la vallée du Draa, dont la tombe était un lieu de pèlerinage local.
MOCHE BENASSOULI:
Administrateur de la Douane au port de Tanger sous le pieux sultan Moulay Slimane (1790-1822), qui, tout en essayant de réduire au minimum les relations avec l'Europe, privilégia les négociants juifs aux marchands chrétiens, estimant leur influence sur l'âme du peuple musulman marocain moins néfaste.
ITSHAK
Un des pionniers de la grande vague de alya du Maroc au milieu du XIXème siècle, né dans le village de Nétif dans le Haut Atlas, en 1837. Il fit ses études talmudiques à Marrakech, comme tous les jeunes les plus doués des petits villages. A la fin de ses études, il décida, avec trois de ses compagnons d'études, Lévy Cohen, Eliahou Chemoul et Yaacob Simhon, de monter en Terre Sainte en 1852. Ils furent parmi les premiers immigrants juifs à s'installer dans le port de Jaffa. Shohet expert, il exerça son art pendant plus d'un demi-siècle, fonda avec ses compagnons un cercle d'études de kabbale où il était très versé. Sa mort fut un événement qui marqua la mémoire de la jeune communauté. Tombé malade, il avait prévu l'heure exacte de sa mort. Quand elle arriva, il demanda aux Cohanim qui le veillaient de se retirer – car le contact d'un mort est pour eux une souillure. Comme il paraissait encore en possession de tous ses moyens, on refusa de le croire, lui prédisant au contraire une prompte guérison. Sans en tenir compte, il commença alors la récitation du credo de la foi juive, "Shema Israel" et quand il le termina, il ferma les yeux et rendit son âme à son Créateur. Il avait 75 ans.
MOCHE:
Fils d'Itshak, né à Jaffa quelques années après l'arrivée de son père du Maroc, il fit ses études primaires dans le Talmud Torah fondé par son père et ses trois compagnons d'études. Sioniste convaincu, il servit de prête-nom pour l'achat de terres pour les pionniers venus d'Europe Orientale. Il fut parmi les fondateurs de l'un des premiers quartiers de la première ville juive, Tel-Aviv, qui porte son nom à ce jour: Ohel Moché.
- R.LEVY (1828-1903)
Fils de rabbi Yossef, né à Marrakech. Il étudia à Salé chez son oncle rabbi Ihya Assouline, kabbaliste connu enterré à Mazagan. Installé à Constantine, il y fut shohet et fonda une yéchiva avant d'entrer au tribunal rabbinique comme rabbin-juge. Son traité sur l'abattage rituel, "Zibhé Elohim", imprimé à Tunis en 1901, était connu de tous les sacrificateurs rituels et consulté en raison de sa clarté et de sa concision. Il a été réédité à Jérusalem par son descendant rabbi Chalom Assouline, né à Casablanca, au début des années 80. Le recueil de ses sermons "Bné Lévy", imprimé après sa mort, à Tunis en 1904, a été réédité en même temps que son autre livre.
- R.BENJAMIN
(1918-1993): Fils de Yaacob, rabbin, né à Constantine. Disciple de la yéchiva Etz Hayim de rabbi Yossef Ghenassia, il fut intronisé rabbin en 1936. Fait prisonnier par les Allemands au cours de la campagne de France en 1940, il s'évada l'année suivante et trouva refuge à Lyon. Au lendemain de la guerre, il fut nommé rabbin de la communauté sépharade de Lyon qu'il releva des ruines. Il fonda le bulletin de la communauté "La Voix Sépharade". Monté en Israël en 1970, il fut nommé rabbin du mochav Bet Ouziel, poste qu'il occupa jusqu'à sa retraite à Jérusalem. Après sa mort, "La Voix Sépharade" lui a consacré un numéro spécial: Séfarad. Il laissa un opuscule qui fut imprimé après sa mort, "Les Dix Commandements".
SHELOMO:
Notable et militant sioniste à Larache, il fut en 1920 parmi les fondateurs de l'association sioniste "Boné Yerouchalayim", les Constructeurs de Jérusalem ,dont il fut le vice-président
- R.ABRAHAM:
Grand rabbin de Marrakech au début du XIXème siècle.
YAACOB:
Un des grands notables de la communauté de Fès au début du siècle. Il fut élu parmi les 15 membres du comité chargé de négocier avec les autorités du nouveau Protectorat l'indemnisation des victimes des massacres et du sac du mellah de Fès en avril 1912, survenus moins d'un mois après l'instauration du nouveau régime.
AYOUCH
(1860-1926) : Fils de Yonah Benassouli. Né dans le port espagnol d'Algésiras en 1860, où sa famille venant de Tétouan, avait trouvé refuge à l'approche de la guerre hispano-marocaine. Après la fin des hostilités, sa famille s'installa à Tanger, où il fut particulièrement actif dans la vie communauataire, parmi les premiers membres du Comité de la Communauté, la nouvelle Junta, élue pour la première fois au suffrage universel en 1891. Membre actif de la Commision d'Hygiène qui devait devenir la municipalité de Tanger, il oeuvra en faveur du rapprochement avec l'Espagne, dans le cadre de l'association Hispano-Hebrea dont il fut le vice-président dès sa fondation en 1912. Il fut décoré pour son action dans ce cadre, et en faveur de la Croix Rouge espagnole, de l'Ordre d'Isabelle la Catholique par le roi Alphonse XIII. Mort à Tanger en 1926,
JUAN JONAS
(1888-1962): Fils de Ayouch. Il fut le premier Marocain diplômé de l'Ecole Centrale des Arts et Manufacture de Paris. Il continua l'action de son père en faveur de la Croix Rouge Espagnole dont il fut vice-président, et dans les années trente, président du Casino de Tanger.
JOSEPH:
Président de l'Association des Anciens Combattants Juifs d'Algérie dans les années trente et quarante, originaire de Constantine. Il conduisit en Août 1941 la délégation des anciens combattants juifs, composée d'Albert Lelouche, René Amar, Gaston Elbaz, Emile Adjaj et Saïd Avelan, qui rencontra à Alger le Commissaire aux Questions Juives, Xavier Vallat, pour lui demander, en tant que lui-même ancien
combattant et mutilé, une application plus humaine du second statut des Juifs, en particulier pour les anciens combattants toujours dévoués à la France. Ses illusions sur la bienveillance du régime de Vichy furent fortement ébranlées par l'application du numerus clausus à tous les stades de l'enseignement, déclarant "le coup des écoles est trop fort et nous dépasse" et il sollicita, en vain, une audience des anciens combattants juifs avec le maréchal Pétain.
MAKHLOUF:
Colonel de réserve de l'Armée Royale Marocaine, né à Sefrou. Directeur du service financier à la Préfecture de Casablanca. Un des rares juifs du Maroc à avoir fait une carrière militaire. Depuis la conquête islamique et
jusqu'à l'indépendance du Maroc, les Juifs n'étaient pas mobilisables, la condition de dhimmi impliquant l'interdiction de porter les armes. En revenant sur le trône fin 1955 Mohammed V proclama solennellement l'égalité des droits des ses sujets juifs à l'égal des sujets musulmans, mettant fin à la condition de dhimmi.
MOCHE:
Directeur du service de formation au Ministère de l'Agriculture israélien et membre du mochav Yasresh,
près de Ramlé. Un des fondateurs de l'Union des Originaires du Maroc en Israël, dont il assura la présidence dans les années 1970. Il fut en 1981 un des premiers membres du parti sépharade Tami fondé par Aharon Abehséra.
AMNON LINE:
Fils de Yonathan Assouline. Avocat et homme politique israélien descendant d'une famille de Sefrou arrivée dans la grande vague des années 1920-1921. Ancien député du Likoud, président de la commission des Lois de la Knesset et ancien directeur Société d' Electricite.
PIERRE:
Fil, de Marcel Journaliste de la presse écrite et de la radio, né à Casablanca en 1953. Il a collaboré notamment au "Quotidien de Paris", "France-Soir", "France-Inter", "Radio Luxembourg", "Histoire", "Lire". Sur le plan littéraire, il s'est spécialisé dans la biographie et est considéré aujourd'hui comme le meilleur représentant en France de ce genre où excellent les Anglo-Saxons. Auteur de nombreux ouvrages, dont "de nos envoyés spéciaux" (Paris, 1977), "Lourdes, Histoire d'eau" (Paris, 1980), "Les nouveaux convertis" (1982), "Monsieur Dassault" (1983), "Gaston Gallimard" (1984), "L'Epuration des intellectuels" (1985), "Une éminence Grise" (1986), "Albert Londres, vie et mort d'un grand reporter" (1989). Après "Hergé", sympathisant déclaré des nazis, parut en 1996, il confirme en 1997 l'attirance qu'exerce sur lui les hommes de droite et d'extrême-droite avec la biographie d'un obscur journaliste français collaborateur, directeur de la revue "Révolution Nationale" sous Vichy, Lucien Combelle, "Le fleuve Combelle". En 1937, il publia "Le dernier des Camondo", histoire d'une famille de .banquiers sépharades installés en France au XIXème siècle
ASSOULINE : originaire des Aït Tizgui N'Opasouline de la tribu des Glaoua, dans l'Atlas. Signifie également rocher en berbère.
La symbiose judeo-ibadite-Pessah Shinar
Egalement vexatoire mais non moins conforme aux règles de la Dhimma, était l'interdiction faite aux Juifs de ne construire qu'une seule synagogue. En 1872, à la suite de dissensions au sein de la communauté, un nommé Lalou ben Daoud construisit une nouvelle synagogue. Peu après, par décision de la Djemà'a des Laïcs, cet édifice fut démoli et la caisse communautaire pillée. Après l'annexion du Mzab, les Mzabites ont quelque peu adouci leur attitude : la synagogue principale a pu être agrandie et reconstruite (en 1887) et deux petits oratoires ont été ouverts en 1890 et 1892.
L'ibadisme (arabe : الاباضية al-ibaḍīya) est l'école la plus ancienne en islam, elle a été fondée moins de 50 ans après la mort du prophète Mahomet.
L’ibadisme a été chassé par d'autres courants musulmans pour ses pensées politiques : selon les ibadites, le commandeur des croyants ne doit pas être nécessairement de la lignée de Mahomet, ni d'une certaine race ou couleur.
Le nom de l'école dérive du nom : Abdullah ibn-Ibad at-Tamimi. Cependant, les disciples de cette école revendiquent que Jabir ibn Zaid al-Azdi, originaire d'Oman, était leur vrai fondateur. Il fut parmi les meilleurs élèves d'Aïcha, la femme du prophète et d'Abdullah Ibn Abbas, le cousin du prophète (et l'un des grands connaisseurs des principes islamiques après lui). L’école ibadite représente la vue islamique de la vie : principes, travail, égalité… Les ibadites, pendant toute leur histoire, ont développé les études islamiques et celles de la langue arabe. L'ibadisme est le courant dominant du sultanat d'Oman, dans la région du Mzab en Algérie avec le Kharidjisme (dont est issu l'ibadisme), mais aussi dans l'ile de Djerba en Tunisie, à Zanzibar et en Libye, dans le Djebel Nefoussa.
III
Afin d'apprécier à sa juste valeur le comportement des Ibâdites envers la minorité juive, il convient de le comparer avec leur attitude envers un autre élément sectaire, les Arabes màlikites Beni Merzoug et Médabih. Ces anciens nomades ayant dû fuir leur tribus d'origine pour diverses raisons, s'installèrent entre le Xlle et le XVI siècle autour de la ville de Ghardaïa. Les Mzabites avaient besoin d'eux pour tenir en échec les Chaamba, mais connaissant leur turbulent caractère, ils s'efforcèrent de les tenir hors de la ville. Les Arabes surent se rendre indispensables en tant que mercenaires à la solde des "partis" qui divisaient Ghardaïa, comme du reste les autres qsûr de la bordure saharienne, et de la sorte, ils réussirent à acquérir des immeubles à l'intérieur de la ville où ils construisirent leur mosquée. En 1869, celle- ci fut détruite sur l'ordre de la djemà'a mzabite qui autorisa les Arabes à faire leurs prières à la mosquée ibâdite. Les Béni Merzoug se soumirent à ces conditions et acceptèrent de faire partie intégrante des fractions mzabites sans toutefois embrasser leur foi. Les Médabih, par contre, formant un groupe plus nombreux et plus compact, refusèrent d'être absorbés et constituèrent un foyer permanent de désordre. A l'arrivée des Français en 1882, ils ne possédaient qu'un petit local comme maison de prière. Profitant de la présence française ils agrandirent immédiatement ce local et demandèrent en 1893 l'autorisation de la transformer en mosquée, et de procéder, comme il se doit, à l'appel à la prière, l'adhàn. La djemâ'a ibâdite, consultée, opposa un net refus. L'affaire rebondit en 1902 lorsque les B. Merzoug, qui avaient eux aussi agrandi leur local, se mirent à faire l'appel à la prière, et encore en 1930, parce qu'un iraàm màliMte fit cet appel clans la rue, déclenchant de ce fait une violente campagne de presse et engageant les bureaux d'Alger.
Jalousement attachés à leurs principes, les Ibàdites du Mzab refusèrent ainsi à leurs coreligionnaires orthodoxes ce qu'ils avaient consenti aux Juifs "polythéistes." Il est vrai qu'une mosquée mâlikite avec appel à la prière risquait de compromettre davantage le caractère unitaire et dominant de l'Ibàdisme au Mzab qu'une simple maison de prière dans le mellâh, mais les Ibàdites savaient for bien qu'ils avaient affaire à un groupe autrement plus nombreux (18,000 Màlikites contre 40,000 Ibàdites en 1960) que les Juifs, qui appartenait de surcroît à la population majoritaire du pays et jouait un rôle de plus en plus important dans l'économie du Mzab. En outre, les Ibàdites étaient bien conscients qu'en contrariant ce groupe sur un point primordial du culte musulman ils risquaient fort de s'attirer la colère de l'opinion algérienne à un moment où celle-ci commençait à être travaillée par des courants nationalistes arabes. Lors des sanglants événements de Constantine (Août 1934) qui mirent aux prises Juifs et Màlikites, certains journaux musulmans ne se privèrent pas de montrer les négociants mzabites comme les seuls bénéficiaires du tragique conflit, leur concurrents Juifs étant momentanément éliminés à la suite du boycott musulman; telles des "sangsues (dûdat 'imtisâs)", écrit le journal al-Umma, "ils se gorgent du sang de l'indigène puis rentrent dans leur patrie (le Mzab—p.s.) laissant ce dernier les poches vides". Ce faisant, ils servent les intérêts des Juifs frauduleux dont le seul but serait de semer la discorde entre les Musulmans.
Dépassant le cadre religieux, l'attitude l'Ibàdite à l'égard de son voisin arabe était foncièrement négative. Elle s'exprime dans sa législation qui permet à la jeune fille mzabite de refuser le mari qu'on lui imposait si il était "bédouin ou assassin." Cette attitude se serait même accentuée à la suite de l'introduction de la réforme religieuse, vers la fin du XIXe siècle: "Autrefois," écrit Mlle Goichon, "on parlait beaucoup plus l'arabe et il y avait souvent des mariages entre Arabes et Mozabites. Maintenant, au contraire, ils sont très rares et mal vus. 'Une femme qui a du coeur ne se marie pas avec un Arab' ". A la lumière de cette attitude essentiellement négative des Ibàdites envers leurs 'agrégés' arabes mâlikites, il convient de nous interroger sur les relations entre ces derniers et les Juifs. Nous avons vu que dans le Tell, leurs relations, correctes et pacifiques jusqu'aux années trente, subirent une rude épreuve à un moment donné. Dans le Mzab elles semblent avoir été assez ambivalentes. D'une part, les Mâlikites, autant que les Ibàdites, évitaient de se rapprocher du mellâh et, en guise de brimade, profanaient fréquemment les pierres tombales portant des inscriptions juives, car ils savaient — affirme le Dr. Huguet — que la religion interdisait aux Juifs de toucher aux sépultures, une fois terminées. D'autre part, ils ne répugnaient pas à rendre certains services aux habitants du mellâh: vidange des lieux d'aisance, garde des chèvres, travaux de maçonnerie etc. … Les Juifs partageaient avec l'Ibâdite la méfiance et le mépris du nomade arabe et considéraient l'influence' magique du Musulman arabe comme particulièrement maléfique et dangereuse. A l'approche de l'indépendance algérienne, les Arabes du Mzab, enivrés de leur nouvelle puissance, adoptèrent une attitude de plus en plus menaçante à l'égard des Juifs, ce qui poussa ces derniers à chercher leur salut dans l'exode de 1962, En résumé, le Mzab nous présente un système relationnel triangulaire, où les rapports entre les groupes — et surtout entre Musulmans d'une part et Juifs de l'autre — se situent exclusivement sur le plan des services et des échanges économiques. Cet ostracisme social semble bien répondre à un désir mutuel mais le facteur déterminant y était sans doute la volonté de la majorité ibàdite׳ de sauvegarder la pureté de sa foi et l'intégralité de ses institutions et de son mode de vie.
שירתו האישית והחברתית-היסטורית של ר' שלמה חלואה-מכנאס המאה הי"ח-יוסף שטרית
למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;
בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;
תמיד אין צוחה, אין פרץ, אין / יוצאת בבל רחובותיכם.
25-תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.
מה גדלו
מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,
רודפי צדק, פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,
צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.
לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.
מה גדלו
30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תטעמו;
בקרוב יחזו באפריון / עשה לו המלך שלמה;
ישירו במכתם ושגיון / לויים עלי דוכנמו,;
ישיני עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,
וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.
ישים שלום
25-22. המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שבניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.
למרבה המשרה… וקצבה: ע״פ ישעיה ט, ו.
בתיכם שלום מפחד: ע״פ איוב בא, ט:
סואן ברעש לא תשמע אזניכם: ע״פ ישעיה ט, ד.
אין צוחה … ברחובותיכם: ע״פ תהלים קמר, יד.
תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: ע״פ איוב כא, יג:
טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.
מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיבראלטאר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר):
מזכים הרבים: ע״פ לשון חז״ל (אבות ה, יח: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.
פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה וארצות חוץ, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.
צורי: בוראי, הקב״ה;
כנשוא נס הרים: מעלה, מעלה, ע״פ ישעיה יח, ג;
ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה מערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר el-lah ihiz mezalkoum
לעולם: לנצח, לעולמי עד;
שלמים וגם רבים: ע״פ נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה,
אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיבראלטאר חיים ומשגשגים.
34-30. מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית־המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.
הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים שהיא ״הדרת קדש״, ע״פ תהלים קד, כח: כט, ב:
מקדש עליון: בית־המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״(בראשית יד, כב);
שמה תטעמו: תשכן אותם, ע״פ שמות טו, יז.
אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית־המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית־הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית־הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך: הירשברג, ב, עמי 283 ועמי 365, הערה 79.
ישירו במכתם ושגיון: ע״פ תהלים ז, א;
לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית־המקרש;
עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.
ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, ע״פ דניאל יב, ב:
תהיה לה׳ המלוכה: ע״פ עובדיה א, בא.
ברב חסדו: ע״פ תהלים סט, יד:
ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים — ע״פ איוב בה, ב י,
ישים שלום טובה וברכה: ע״פ תפילת שמונה־עשרה.
נקל להבין את התרגשותו, את התלהבותו ואת הכרת התודה של ר׳ שלמה חלואה לבני הקהילה בגיבראלטאר ולמנהיגיה. הוא הגיע למושבה שנה או שנתיים לאחר תום מאורעות מולאי יזיד, ב־1793 או ב-1794, ובעשר שנים לאחר תום המצור הגדול והנורא של הספרדים על המושבה בשנים1779-1783, ולאחר שהספיקה הקהילה להתאושש, להתייצב ולשגשג מחדש. לעומת זאת, רש״ח ניצל זה עתה מזוועות וממוראות שעברו במשך עשרים ושניים חודשים על יהודי מכנאס ובני קהילות רבות אחרות במרוקו, והתוודע לקהילה מאירה פגים ופורחת, שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים יוצאי מרוקו ומצאציהם ילידי המושבה, שהמשיכו לשמור על מנהגי אבותיהם ועל חיי דת קפדניים. הייתה זו הקהילה היהודית הראשונה מן הקהילות שצמחו בצל האסלאם שנחלה שוויון זכויות ואף אוטונומיה תרבותית מלאה. רבים מבני הקהילה קבלו אזרחות בריטית. חלקם עסקו במסחר בינלאומי וקיימו קשרים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם אנגליה ומרוקו. הם חיו בבטחה, באיכות חיים ובכבוד בצל הממלכה הבריטית, ואין פלא שחייהם דמו בעיני המשורר העני כגן עדן עלי אדמות, וזאת לאור מצבם העגום, המושפל, הבלתי יציב ולעתים אף הטראגי של יהודי מרוקו. בתארו את מזלם הטוב ואת האושר שהזדמן ליהודי גיבראלטאר התייחס רש״ח למעשה בין השיטין למצבם השוגה והרעוע כל כך של יהודי מרוקו ושלו עצמו.
פרט לכך מצא רש״ח אוזן קשבת לשיריו בקרב עשירי הקהילה, והללו גם היו נדיבים עמו. כך הוא מתאר אותם במליצה המשמשת מבוא לפיוט: ״ואחריהם יאירו נתיב יחידי סגולה, / נכבדי ארץ כותרות וגולה, / גבירים, גזברים ופרנסים הדר הקהלה, / ששים ושמחים, מאושרים לשם תפארת ותהלה, / מנייהו מלכי מנייהו אפרכי [=מהם מלכים מהם היפרכים, היינו רמי מעלה], נושאים ונותנים באמונה בסלע מלה, / נבונים וידועים, חוקרים ודורשים וזאת תורת העולה, / כל ישעם וחפצם להבין משל ומליצה, תמן מתלין מתלא [=שם ממשילים משל, מתמצאים בשירה] […]״.רש״ח הקדיש שתי מחרוזות תמימות משירו לתינוי שבחיו של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה דיין בטיטואן והתחיל כנראה לשמש דיין ואב בית־הדין בגיבראלטאר לאחר תום פרעות מולאי יזיד, זמן קצר, כנראה, לפני שהמשורר ביקר בקהילה. הוא השפיע על קהילתו החדשה משאר רוחו ומידענותו הגדולה בתלמוד ובהלכה, והנהיג אותה בחכמה ובתבונה. בשיר שבח אחר שרש״ח הקדיש לראשי הקהילה כדי לעניין אותם במצבו ושהוא כתב אותו לפני נסיעתו לגיבראלטאר הוא לא הזכיר את ר׳ שלמה אבודרהם, שכן זה שימש עדיין דיין בטיטואן, אך במליצת המבוא לפיוט שלפנינו הוא האריך עוד יותר בשבחיו וציין את טיפולו המסור בעניים: ״איש רץ לקראת רש [=עני] יריץ, / יוסר מידו עושר ורש [=ועוני], / ותעלומה יוציא אור מאיר לארץ, / ואחריו נוהים יראי אלד׳ים, החכמים השלמים, כל אחד לפי מעלתו נ״.]׳׳.
אשר למבנה הפיוט שלפנינו, התבנית היא של שיר מעין־אזורי ללא מדריך. השיר מורכב מסטרופת פתיחה, משש סטרופות בעלות ענף של שלושה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה ואזור חד־טורי, ומסטרופת סיום. סטרופת הפתיחה כוללת ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי, המשמש מעין מדריך, כאשר הטור השני משמש רפרן לכל הסטרופות האחרות, פרט לאחרונה, הנושאת גם היא אזור בעל שני טורים תואמי חריזה. המשקל הוא הברתי פונטי עם עשר הברות בצלעית הראשונה ותשע הברות בשנייה. הוא נשען על לחן של פיוט אחר, ״אליך, צורי, שוכן עליה״ [א, א 5089] לר׳ דוד בן אהרן חסין, בעל מבנה דומה. מבנה החריזה בשיר הוא אבאבאבגדגד הוהוהווד זחזחזחחד, וכן הלאה. סימנו של הפיוט: אני שלמה.
שיר שבח זה שהצגנו כאן הוא כנראה השיר האחרון שהכניס רש׳׳ח לדיוואן השני שלו והוא אולי אף אחד משיריו האחרונים, אך בוודאי לא היחידי מסוג זה שהוא כתב. רש״ח הפך את שירי השבח שהוא הקדיש לגבירים ולבעלי עמדה בקהילות לאחד מכלי הפרנסה החשובים שלו. דרך שירים אלה הוא לא רק מנה את שבתיהם ותכונותיהם המהוללות של משובחיו, אלא גם חשף לעתים את הבעיות האישיות והכלכליות שהעיקו עליו וכיוונו במידה רבה את יצירתו. בשיר שבח נוסף שנציג בהמשך הוא תיאר את כל תסכוליו ומצוקותיו של העני יותר משתיאר את שבחיו של נמען השיר. ואכן, מצוקותיו של אדם חסר אמצעי קיום סדירים ומספיקים לפרנסת בני ביתו הן העומדות במרכז כתיבתו האישית והחברתית. למצב מעיק זה הוא הקדיש שירים רבים מסוגים שונים, והוא התייחס אליו גם בשירים שנושאם או כוונתם אמורים להיות שונים. מצב קיומי זה טבע את חותמו על חלק גדול מיצירתו. בכל רובדי שירתו הוא כורך את מצוקתו האישית עם מצוקת הציבור. שיריו אלה האישיים־חושפניים הם תופעה נדירה בשירה העברית בצפון־אפריקה, וזאת עד לשירתו של ר׳ דוד אלקאים, שנולד ופעל במוגדור יותר ממאה שנים אחריו, והתלבט כמו רש״ח וכמו ר׳ דוד חסין בבעיות פרנסה.
ماذا تبقى من اليهود المغاربة؟
ماذا تبقى من اليهود المغاربة؟
يعيش معظم اليهود المغاربة في المدن الكبرى، كالدار البيضاء والرباط وفاس
خاص بـ"موقع الحرة"- إبراهيم مِطار
في ظل غياب أرقام رسمية، يصعب الحديث عن عدد اليهود المغاربة الذين فضلوا الاستقرار بالمغرب على الهجرة إلى أوروبا أو الولايات المتحدة الأميركية أو إلى إسرائيل حيث يوجد أكثر من مليون يهودي مغربي، وفق فدرالية اليهود المغاربة في واشنطن.
رغم ذلك يكفي أن تقوم بجولة صغيرة في المدينة القديمة بفاس أو أن تزور إحدى أسواق مدينة الدار البيضاء لتشاهد العشرات من اليهود المغاربة، ووفق الجمعيات الناشطة في مجال حماية التراث اليهودي المغربي، فعددهم يزيد عن 3000 نسمة في الدار البيضاء وحدها.
وفي مدينة أكادير مثلا جنوب المغرب، توجد طائفة تضم 60 فردا، يداومون على القيام بشعائرهم الدينية ويمشون في شوارع المدينة جماعات بزيهم "التليت"، ويتبادلون التحية مع من يصادفون في طريقهم بـ"الدارجة" المغربية أو باللغة الأمازيغية.
فلماذا فضلوا الاستقرار بالمغرب على الهجرة؟
لم تفكر عائلة هيرفي ليفي، عضو الطائفة اليهودية في مغادرة مدينة أكادير التي يدير بها مشاريع والده، الذي كان برلمانيا. ويشدد في تصريح لموقع "الحرة" على أن التاريخ اليهودي الأمازيغي يمتد في المغرب لأكثر من 2500 سنة.
ويتابع: "أنهيت تعليمي الإعدادي في أكادير بعدها ذهبت إلى الدار البيضاء حيث نلت شهادة الثانوية، غادرت المغرب لفترة قصيرة للدراسة في كندا، بعد التخرج من هناك رجعت إلى بلدي، نحن أبناء البلد".
يستعرض هيرفي الذي يشتغل في قطاع السياحة مجموعة من المبررات الأخرى التي دفعته إلى البقاء في بلده، "في المغرب العشرات من المزارات الدينية التي هي بمثابة حج سنوي يحرص المغاربة اليهود على زيارتها قادمين من كل البقاع، هنا دفن الأجداد وأولياؤنا الصالحون".
غير بعيد عن أكادير، وفي مدينة تارودانت يوجد مزار ديني يستقبل سنويا الآلاف من اليهود القادمين من إسرائيل ومن أوروبا، يجتمعون هناك لإحياء "هيلولة ربي دافيد بن بروخ"، وهو طقس ديني يحرص اليهود المغاربة على حضوره للتبرك بـ"الولي الصالح"، و"صلة الرحم مع أقاربهم وبلدهم الأصلي".
موسم تارودانت أو باقي المواسم الأخرى وسط وشمال المغرب، يحضرها ممثل للعاهل المغربي محمد السادس، ويستحضر الزوار حماية الملك محمد الخامس لهم ورفضه طلب حكومة فيشي الفرنسية الموالية لألمانيا التي كانت تريد ترحيلهم في خضم الحرب العالمية الثانية.
ويعتبر اليهود المغاربة هذه التجمعات صلة وصل بين الذين فضلوا الاستقرار بالمغرب وبين الذين رحلوا منذ ستينيات القرن الماضي إلى إسرائيل أو إلى الدول الأوروبية.
"هنا نعيش في تعايش وتآخ ولا نشعر بأي تمييز، نعيش في احترام تام متبادل مع إخوتنا المغاربة المسلمين"، يضيف هيرفي لموقع "الحرة".
كم تبقى من اليهود المغاربة؟
تعددت المبادرات الحكومية في المغرب الرامية إلى إعادة الاعتبار للمكون اليهودي، منها مشاريع تابعها عاهل البلاد الملك محمد السادس، كترميم الكنائس اليهودية كـ"صلاة الفاسيين" عام 2013، كما تقود الجمعيات الناشطة في نفس المجال الكثير من المبادرات الأخرى.
لعزيزة دليل
"من خلال المبادرات الميدانية التي نقوم بها نعتقد أن عددهم حاليا يصل إلى 4000 شخص، غالبيتهم يستقرون في المدن الكبرى"، تقول لعزيزة دليل نائب رئيس جمعية ميمونة لموقع الحرة.
وقالت المتحدثة إن المغرب يوفر لليهود فضاء من التعايش قل نظيره في الدول العربية، وأضافت: "نقوم في الجمعية بتنظيم مجموعة من اللقاءات وبالاحتفال بالمناسبات الدينية، الغاية منها هو إحياء الذاكرة المشتركة للمغاربة، نقوم مثلا بتنظيم إفطار في رمضان حيث يجتمع المغاربة باختلاف دينهم حول نفس المائدة".
وأوضحت دليل أن المسلمين يحتفلون من جهتهم بميمونة، وهو طقس متجذر في الثقافة اليهودية المغربية.
شاهد احتفالات "ميمونة" عام 2016:
جمعية ميمونة، إطار غير حكومي تأسس عام 2007، وفي عام 2011 نظمت الجمعية ندوة دولية حول الهولوكوست، وصفتها نيويورك تايمز بـ" الأولى من نوعها في العالم العربي"، وحظي اللقاء بدعم ورعاية عاهل البلاد.
وأوضحت دليل أن الاستقرار السياسي الذي يعيشه المغرب من العوامل التي تجعل اليهود يستقرون فيه.
وتابعت "يتمتع المغرب اليوم بمستوى أمان عال مقارنة بدول المنطقة. فيعيش اليهود بأمان بجانب المسلمين، يتعاملون تجاريا مع بعضهم البعض و يعايدون بعضهم البعض في الأعياد والمناسبات.
وقال رئيس فدرالية اليهود المغاربة بواشنطن شارل دحان من جانبه إن الكثير من اليهود المغاربة يريدون الآن العودة إلى الاستقرار بالمغرب.
شارل دحان
"معظم اليهود المستقرين حاليا بالمغرب من كبار السن، ويفكر الكثير من اليهود المستقرين خارج البلاد في العودة إليه ومعظمهم من الجيل الجديد، الذين ازدادوا خارج المغرب، يريدون العودة للتعرف على بلدهم وموطن أجدادهم"، يتابع لموقع الحرة.
واستعرض المتحدث مجموعة من العوامل التي حافظت على روابط التعايش بين المغاربة، ويضيف قائلا "المغرب أفضل بلد في العالم العربي، إنه بلد الاستقرار السياسي والاقتصادي".
من الأوراش أيضا الرامية إلى إعادة الاعتبار لليهود المغاربة، مبادرة رسمية أخرى أمرت بإعادة الأسماء الأصلية إلى الحي اليهودي في مدينة مراكش، وعنها يقول دحان: "تصور معي أن يعود مغربي إلى هذه المدينة ويجد أن الحي الذي ترعرع فيه يحمل اسم عائلته حتما سيكون له أثر بليغ".
صور الحي اليهودي "الملاح" بمراكش:
خاص بموقع الحرة
להערכת תפוצתה ודפוסיה של ההשכלה העברית בצפ״א א. המודעות המשכילית בצפון אפריקה-יוסף שטרית
- להערכת תפוצתה ודפוסיה של ההשכלה העברית בצפ״א
א. המודעות המשכילית בצפון אפריקה
פרוגרמה לאומית עברית זאת הייתה, כאמור, זהה במידה רבה לתכניות הפעולה ולססמאות המגייסות של חוגי ההשכלה המתונה של סוף המאה הי״ט במזרח אירופה. רעיונות כאלה נדונו ואף נדושו באלפי מאמרים וכתבות מעל דפי העיתונות העברית היומית, השבועית והתקופתית, שחלק נכבד ממנה הגיע לקהילות היהודיות בצפ׳יא. אולם טעות גסה תהיה לחשוב, שמשכילי צפ״א הסתפקו בהעתקתן הפשוטה של תבניות וססמאות אלה ובהחלתן האוטומטית על קהילותיהם השונות. ההפך הוא הנכון. בקראך את מצעם ואת הגיגיהם אתה נדהם לגלות, עד כמה חשיבתם העצמית וניתוחיהם של המציאות היהודית ניזונים מהמצב הספציפי של כל קהילה וקהילה בארצות מושבם ומהמסורת הקהילתית שלהם. פרט לשלום פלאח, שמילא כנראה את כרסו גם בכתבי פובליציסטיקה משכילית שהתפרסמו באירופה מחוץ לעיתונות היומית והשבועית ושעקבותיהם ברורים בכתביו, אינך מוצא כאן כמעט דיון תאורטי על תכונותיה או יתרונותיה של ההשכלה העברית־לאומית, אלא התייחסות ישירה להשלכותיה ולמוסדותיה של תנועה רעיונית זאת.
מסגרות ההתייחסות ונקודות המוצא של כל המשכילים העבריים בצפ״א היו הבעיות הממשיות שבהן התחבטו הקהילות היהודיות והיחידים היהודים בתקופה של תמורות, לרוב כפויות או בלתי מתוכננות, והדרכים או הפתרונות הרצויים להתמודד מבפנים עם בעיות לוחצות אלה. יתרונו הבלתי מעורער של המודל המזרח־אירופי שהם אימצו בהתנסותם המשכילית היה בכך, שהוא התאים מחד גיסא למסורתם הדתית־לאומית והקהילתית המושרשת היטב ולזהותם היהודית האיתנה, והציע מאידך גיסא פתרונות או דרכי התמודדות סלקטיביים או ממוקדים שדרכם הם קיוו — או השלו את עצמם לחשוב — שהם יכולים לכוון את התמורות והשינויים החיצוניים לאפיקים רצויים או בלתי מסוכנים לקיום הקהילתי. לכן הם העמידו במרכזו של מודל לאומי עברי זה של ההשכלה את סדרי החינוך היהודי ותכניו העבריים הסימבוליים, האמורים להשפיע במישרין על התנהגויותיהם של הדורות הבאים, אם על פי המודל של כי״ח, כל עוד לא הספיק להכזיב את התקוות שתלו בו, ואם על פי מודל עברי לאומי, כמו בתוניס. העיתונות העברית, שמשכילי צפ״א קראו אותה מתוך התפעמות, תרמה בעיקרו של דבר לחידוד מודעותם לבעיות הקהילתיות ולבעיות הזמן ולביטויה הפומבי של מודעות זאת, וכן שכנעה אותם להתגייס אישית להחדרת השינויים הרצויים לפי דעתם בחיים היהודיים בעידן של תהפוכות חברתיות ותרבותיות ובעידן של חוסר יציבות וחוסר ודאות.
חוגי ההשכלה העבריים קמו ופעלו בצפ״א בזכותה של מודעות זאת, שהייתה בראשיתה של התופעה קודם כול נחלתם של יחידים. בקהילות שונות, ואף בגדולות שבהן, כגון אוראן או פאס, הצטמצמו חוגים אלה ליחידים ולבודדים שרובם נשארו עלומים עד היום. בקהילות אחרות, וביניהן גם קטנות, התארגנו חוגים מסודרים שקיימו גם פעילות משותפת במסגרות מצומצמות או רחבות. כדי לעמוד מקרוב על ממדיה של התופעה, אין טוב מאשר לסכם פה את ממצאינו עד כה לגבי הקהילות שבהן התקיימו חוגים או יחידים אלה ולגבי הדמויות המרכזיות שקידמו בכתביהם או בפעילותם את ההשכלה העברית בצפ״א. נבדוק תפוצה זאת בארצות צפ״א השונות, החל בתוניסיה וכלה בלוב, דרך אלג׳יריה ומרוקו, על פי רמת הפעילות המשכילית, דפוסיה ובעיותיה בפי שהתקיימו בבל אחת מהן ברבע האחרון של המאה הי״ט ובעשור הראשון של המאה העשרים.
ב. דמויות ודפוסים בהשכלה העברית בתוניסיה
מסיבות היסטוריות מיוחדות התקיימו בסוף המאה הי״ט בתוניסיה — ובתוניס במיוחד — התנאים החברתיים והפוליטיים הטובים ביותר לצמיחתה של תנועת ההשכלה הלאומית עברית כמודל מתחרה למסלול הצרפתי של המודרניות. הפרוטקטוראט הצרפתי שהוטל על המדינה ב־ 1881, שלוש שנים לאחר שנפתח בתוניס בית־הספר של כי״ח, לתמורות חשובות בתחומים שונים של החיים היהודיים, כולל חיי היומיום (אם כי אלה הורגשו בעיר הבירה בעיקר), והמשיך בו בזמן סדרים וסטטוסים קהילתיים שהיו נוהגים לפניו.השינויים המשמעותיים נגעו קודם בול לתחום חופש ההתארגנות, חופש הדיבור וחופש העיתונות. שאפשרו ליהודים את הוצאתם לאור של עיתונים עצמאיים בשפות שהם רצו. מצד שני, נשאר למעשה בתקופה המעניינת אותנו כאן מעמדן המשפטי והפוליטי, המפלה לרעה, של הקהילות היהודיות, כפי שהיה תחת שלטונו הישיר של הביי.
לגבי השכבות הגבוהות וחלק מהבינוניות, שהיו מצומצמות יחסית בקהילות והיו עוד קודם לכן קרובות לרוח התרבות האירופית, סיפקה המודרניזציה הצרפתית־אירופית, שנתמכה עתה הן בנוכחותה המסיבית של צרפת בכל מערכות השלטון והתרבות הממסדית והן בחינוכו האסימילטורי של בית־הספר של כי״ח, הזדמנות נאותה ומבטיחת סיכויים חדשים לשיפור מעמדן החברתי והכלכלי, אפילו במחיר של הינתקות מסוימת מהמסורת היהודית, סוכנת הסולידריות והזהות הקהילתית. לעומתן המשיכו השכבות היהודיות החלשות והבינוניות — הרחבות — בעלות המסורת היהודית הטוטלית והזהות הקהילתית המודגשת להתחבט באותן בעיות קיום ובאותם קשיי יומיום שאפיינו את רובם הגדול של בני הקהילה במשך מאות שנים. בעשור הראשון לפרוטקטוראט הצרפתי אף החמיר מצבן הכלכלי, ונעשו ניסיונות להכניס שינויים מדאיגים במסורותיהן המושרשות ביותר. שכבות נרחבות אלה היו ערות מצד אחד לתוצאותיה הרצויות אך המצומצמות בינתיים של האמנציפציה החלקית, והמשיכו מצד שני לחיות על פי דרכן המסורתית בת מאות השנים. אכזבתן של שכבות אלה מהמשטר הקולוניאלי יכלה רק לחזק את תודעתן הקהילתית המסורתית ולדחוף את האליטה האינטלקטואלית המשכילית שיצאה מקרבן להשליך על מצב זה את הססמאות הלאומיות־עבריות של ראשית התנועה הלאומית היהודית. להגברת תוצאות אלה תרמה גם האנטישמיות האירופית החדשה שצמחה בקרב הפקידות הקולוניאלית ובקרב המתיישבים הצרפתיים על רקע תחרות כלכלית ומקצועית על אותן משרות חדשות, שהיו ביטוייה של המודרניזציה המתמסרת והולכת עקב התבססותו של השלטון הקולוניאלי.
הערצת הצדיקים – יששכר בן עמי
37 ר׳ אברהם מאיית יעיש (איית יעיש)
הוא ממשפחתם של ר׳ אליהו דהאן ושל ר׳ שלום דהאן.
38 ר׳ אברהם מול אנס (אזימור)
ר׳ אברהם בעל הנס.
קדוש זה הוא מקרה מעניין של מקום פולחן שהגיע לפופולריות רבה מאוד בכל מרוקו ושצמח ממש בדורנו, בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. גם כך פרטים מדויקים על צמיחת הפולחן חסרים. לפי המסורת הוא קבור בתוך חצר בית שברובע הישן של אזימור. מאוחר יותר אילתרו מעין מציבה.
הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים.
הערת המחבר : קורקוס — מחקרים, עמי 228-227 מספר על התגלות הקדוש: "…D'autres fois on'inventait'le saint. J'ai ainsi vu 'inventer' deux de ces sépultures: l'une dans une maison de l'ancien quartier juif d'Azemmour… un homme aurait fait un rêve dans lequel le saint lui aurait apparu et lui aurait fait savoir qu'il était inhumé à tel endroit… le saint d'Azemmour pour lequel on 'invente' aussi un nom, R. Abraham Moul en-Niss (R. Abraham, le maître du miracle, le faiseur de miracles), attirait les foules juives de Mazagan située à proximité de cette petite ville et surtout celles de Casablanca pour qui le voyage d'Azemmour, à moins de cent kilomètres de la métropole, était devenu la promenade du Dimanche. Ces faits se sont passés il y a vingt… ans environ״: וכן יעקב אלפסי, קהילת אזימור, נתיב הל״ה 1981. עמי 26-24 ונספח א׳ בסוף החוברת. בראש המציבה שלו מופיע מגן דוד שבמרכזו כתוב ציון. מתחת לציור פסוק מתחלים בצורת קשת ״צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו״. אחרי זה כתוב: מלאת אבן למלאת שבחי הרב הקדוש המלומד בניסים אדוננו כמוהר ר׳
אברהם בעל הנס
זלהה וזיעא. הרב הזה שמו נודע בשערים בכל ערי המערב בנסיו ונפלאותיו שעושה עם כל המשתטחים במקומו שלום בחילם שלוה בגבולם זכותו תהי מגן וצנה לנו ולכל ישראל אחינו לעד לעולם אכיר קומיטי אזממור. יעא המתנדב ע״ה מאיר ביטון ה׳ ניסן תש״ז
Ci git le grand rabin venere Rebbi Braham Moul Nesse auteur de miracles
״יש לנו איזה צדיק שהראה את עצמו. קוראים לו ר׳ אברהם מול אנס. הוא היה באזימור, אך לא הראה את עצמו. כשבאו היהודים נגלה אליהם ואמר להם: אני ר׳ אברהם מול אנס, אתם צריכים לבוא אצלי ולעשות לי את הכבוד המגיע לי… הצדיקים באים בחלום לאנשים שהם צדיקים כמוהם, ככה שאנשים יאמינו לדבריהם. אז התחלנו ללכת לשם והערבים שהיו שם התחילו להשתחוות לנו ולכבד אותנו, כי מאז שהיהודים התחילו ללכת היו קונים מאצלם פירות וירקות. הם היו אומרים שמאז שהיהודים הגיעו הם התחילו לחיות. אז אם הולכים לשם ויוצאים מים מן הקבורה הרי שהבקשה התקבלה. אם לא, אז תחזור לביתך״.
הערת המחבר : יציאת מים מהקבר היא אחד הסימנים הבולטים לכך שהקדוש נעתר לבקשת הפונה אליו. ראה עמי 97. הרבה עדויות נמסרו על יציאת מים מקברו של ר׳ אברהם מול אנס.
2.38 ״למוסלמי באזימור היתה טחנת־רוח. כל פעם הסוסים שסובבו את הטחנה מתו. בא אליו בחלום ואמר לו: אני קדוש. ספר זאת ליהודים. זה היה לפני כ־34 שנים״.
3.38 ״דודי, אחיה של אמי, עודנו בחיים וגר בשובל שליד באר־שבע. הוא היה שוחט. לילה אחד אף אחד לא תרם לו. הוא ישב ליד קבורת הקדוש ואמר לקדוש: ר׳ אברהם מול אנס, אתה תביא לי הלילה את ארוחת הערב שלי. הוא ישן. היתה אשה שישנה גם בחדר. הקדוש בא אליה בחלום ואמר לה: קומי והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, אני נתתי לך פקודה לקום. עכשיו ר׳ אברהם ישן ללא ארוחת ערב, קומי והביאי לו ארוחת ערב. קמה והביאה לו ארוחה. שאל אותה: מדוע היא באה בשעה כזו והיא ענתה שהקדוש בא אליה בחלום ונתן לה פקודה לקום ולהביא לו ארוחת ערב״.
4.38 ״באזימור יש מול אנס. נהגתי להשתטח על קברו. אסביר לך מדוע קוראים לו כך. המלאח היהודי כמעט והתרוקן מאנשים. למושל הצרפתי שהיה באזימור, קומאנדר, היתה בת שהיתה חולה ולא מצאו לה תרופה אצל הרבה רופאים. הצדיק שראה שהשכונה היהודית מתרוקנת, בא בחלום לאנשי העדה הגדולים, ואמר להם: יבקשו מהמפקד הזה שיביא לי את בתו שתישן לידי שבעה ימים ואני ארפא אותה׳. הלכו ומסרו את בקשת הצדיק. ענה: טוב, אם הוא ירפא את בתי אני אעשה הרבה. הביא את בתו ולאחר שבעה או שמונה ימים היא הבריאה בזכות אלוהים והצדיקים היקרים. בהתחלה לא נקרא מול אנס. אף אחד לא הכיר אותו בשם זה. מאז המקרה הזה קראו לו מול אנס. המפקד, כל שנה מביא סעודה. המוסלמים והיהודים מכירים אותו״.
5.38 ״פעם הייתי חולה בדלקת־פרקים והמחלה הזאת הפכה ברגלי לכדורים. היו לי מעין תפוחי־אדמה בכל הרגליים ולא יכולתי ללכת. כאשר הלכתי לצדיק בא גם אדם עיוור. אתה רואה שעיניו פקוחות אבל אינו רואה בהן. כאשר הלכנו, אנחנו ישבנו. באותו זמן עוד לא באנו ליד הצדיק. ישבנו אנשים ונשים. אני התחלתי לבכות ונרדמתי מרוב בכי. בא אלי [בחלום] זקן עם מקל ארוך וחובש ׳אלכנא׳.הוא הכה אותי במקל שלו על הרגליים. צעקתי ואמרתי לו: למה אתה מכה אותי ? אני תובעת אותך בפני הצדיק הזה, מול אנס, הוא ישפוט אותך. האנשים שהיו שם שמעו אותי, העירו אותי. התחילו לשחוט ואמרו לי: קומי, בקשתך התקבלה. התעוררתי, קמתי ותפוחי־האדמה שהיו ברגלי נעלמו ולא נשאר אחד. האדם האחר שהיה ישן לידי, העיוור, באותו זמן נהגו לישון נשים וגברים יחד ליד המציבה של הצדיק וחם וחלילה לא קרה שום דבר. גם הוא נפתחה עין אחת ואמר להם שהוא מתחיל לראות. אין לי שום דבר. בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק התרפאנו ומאותו יום אנו תמיד קוראים לעזרתו של הצדיק בכל מקרה ומקרה״.
6.38 ״אני ביקרתי רק ברבי אברהם מול אנס באזימור. הייתי חולה והלכתי לבקר שם. הייתי חולה. הלכתי לשם ושכרנו חדר. הוא נמצא ליד גשר, ליד הים. מדליקים נרות, מגישים סעודות. אוויר טוב, דגים טובים ועופות בזול. נשארנו שם יומיים, שבת ויום ראשון. פעם ילד בשם חנן טבע ולא מצאו אותו. בלילה בא הצדיק בחלום לאבי הבן והראה לו איפה נמצאת הגופה של בנו. הלכו ומצאו אותה. אני נכחתי״.
39 ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא (מיסור)
נודע כצדיק גדול ובעל ניסים. מהאיזור כולו היו נוהרים לקברו. ההילולה על־יד הקבר נערכה במוצאי חג הפסח ובמימונה. נערץ גם על־ידי המוסלמים.
1.39 ״הרבה שנים היתה רק אבן על מקום קבורתו. אבן שהשחירה מרוב נרות שדלקו עליה. בשנות העשרים החליטו יהודי האיזור לבנות לו מציבה ולכך התנגדו המוסלמים בטענם שהמקום שייך להם. אנשי המקום פנו למושל הצרפתי וטענו שבאותו מקום קבור קדוש יהודי ושהאיזור כולו הוא בית־קברות יהודי עתיק. המושל קבע שהיהודים יחפרו שם ואם יימצאו עצמות יוכלו לבנות מציבה לקדוש. היהודים חפרו ומצאו עצמות״.
2.39 ״מה שאני יודע על הצדיק הוא שאנשים נהגו להשתטח על קברו כל ערב ר״ח וליל שבת. פעם אחת, בליל שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על־יד הקבר של הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להיכנס מפחד להפריע לו בתפילתו. חיכו הרבה זמן אבל היות שזה היה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב, אמרה שכנה אחת לשנייה: בואי ניכנס, נדליק ויקרה מה שיקרה. נכנסו ולא מצאו אף אחד׳׳.
3.39 ״החותן שלי היה הפקיד והשמש של הקדוש. בהתחלה היה קבר לא מוכר בתוך בית־קברות. לא ידעו אם ערבי או יהודי. וכך היה: הוא התגלה הצדיק הזה, עליו השלום. התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן־מכלוף, כמו שהתגלה כאן הצדיק הזה, עליו השלום, כך הוא התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן־מכלוף וחייבים לבקר בו ולטפל בו. אז בנו קבר. בהתחלה היה משהו מאבנים. השומר היה ערבי. מי שהיה בא, היה מביא סעודה ונותן למוסלמי. כל מי שבא שחט תרנגול ונתן לערבי. אחרי זה הערבי היה מטפל באנשים. באו אנשים וזרקו נרות. פעם גנב הערבי שני נרות. שם אותם בכובעו. הגיע הביתה. שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים. חזר לצדיק, הכניס את ידו ומצא שני נרות. בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר: אני ערבי, אני גנב. לא טוב. אני לא מוכן להמשיך [לשמור], אמרו לו שזה לא נורא. אמר להם שהוא לא יכול. בא, ביקש סליחה מהצדיק ועזב. בא חותני ז״ל, יהודי חסיד, יוסף בן־שושן, והיה שומר שלו. בא בבוקר להדליק לו נרות. פעם בבוקר בא כרגיל להדליק והוא ראה את הצדיק מתפלל עם ציצית ותפילין. היהודי היה חסיד והיה צם בהפסקות. הוא ישב בחוץ עד שגמר הצדיק את התפילה. אחר מכן נכנס ולא מצא אף אחד. לאחר מכן באו אנשים מאוראן ומכל הסביבה ובנו מעליו בניין לא רגיל, בית־כנסת יפה. עשו לו סעודה כמו לצדיקים פה״.
L'heure de la priere musulmane
L'HEURE DE LA PRIÈRE MUSULMANE.
Définition des horaires des prières en Islam
- Sobh (prière du matin) : Prière qui commence à l’aube ou au crépuscule du matin. Le sobh se termine juste avant le lever du soleil.
A noter qu’il existe une confusion entre les termes « sobh » et « fajr » qui selon les savants sont utilisés pour faire allusion à la première prière obligatoire du matin. Ceci s’explique par le fait que avant d’accomplir la prière obligatoire il existe une prière fortement recommandée que l’on appelle « Sounnat Al Sobh », « Sounnat Al Fajr » ou encore « Rabibatou Al Fajr » - Dhor (prière de la mi-journée) : Prière qui commence à la mi-journée, quand les rayons du soleil ont dépassé le méridien. Par commodité de nombreux horaires de prières ajoutent 5 minutes à la mi-journée pour déterminer le début de Dhor.
Le dhor se termine au début du Asr. - Asr (prière de l’après-midi) : L’horaire de la prière du Asr dépend de la taille de l’ombre projeté par un objet.
Selon l’école de jurisprudence Shâfiite le Asr débute lorsque la taille de l’ombre dépasse la taille de l’objet.
Selon l’école Hanafite le Asr débute quand l’ombre projetée dépasse le double de la taille de l’objet. - Maghrib (prière au coucher du soleil) : Prière qui commence au coucher du soleil et se termine au début de icha.
- Icha (prière de la nuit) : Prière qui commence quand la nuit tombe et que le crépuscule du soir disparaît.
