מורשת יהדות מרוקו

קווים כלליים לארגון הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח:

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

המיסוי

כבר קבעו חכמי הדורות האחרונים שדפוסי ההנהגה העצמית היהודית בגולה הם מן התופעות היסודיות של חיי עמנו. קביעה זו יפה גם לארצות אפריקה הצפונית ולקהילה הגדולה שבה — הקהילה במרוקו.

מתוך עיונים ראשונים במקורות ששרדו ממאות השנים האחרונות, עולה שחיי היהודים במרוקו, עד עצם התחסלותה של קהילה זאת בדורנו, זרמו בתהליכים מסורתיים: הווייתם החברתית, הרוחנית והתרבותית נארגה במסגרת התא הקהילתי על כל מוסדותיו.

הנושא שלפנינו — כמו נושאים רבים בתולדות היהודים בארצות האסלאם ובאפריקה הצפונית בכלל זה — לא זכה עד היום לבירור. אף־על־פי־כן היו חכמים אחדים שדנו בכמה שאלות העולות מנושא הקהילה וארגונה. ראשון להם הוא אנדרי שוראקי שבדק את השאלה, אם חלו תמורות בהתארגנותה של הקהילה במרוקו בחמישים שנות הפרוטקטורט הצרפתי. זכור לטוב ח״ז הירשברג שקבע את רציפותו של ארגון הקהילה היהודית גם בתקופה עלומה שבין רדיפות המוראביטון והמווחידון לבין התאוששותה בימי השלטון המריני. קביעה זו חשובה היא, לדעתנו, משום שהיא מתייחסת לשתי תקופות מכריעות בתולדות האוטונומיה היהודית באפריקה הצפונית. הירשברג קובע שלמרות שתי תמורות חשובות שחלו בתקופה זו — מחד גיסא פסקה לחלוטין הזיקה הרוחנית של חכמי אפריקה הצפונית לישיבות בבל בראשית המאה הי״א, ומאידך גיסא נותקו הקשרים החברתיים והתרבותיים, שהיו ליהודי המאגרב עם יהדות ספרד, תמורה שחלה במאות הי״ב והי״ג — למרות תמורות אלה השכילה הקהילה היהודית המקומית לשמור על מסגרותיה.

ואולם עד היום בדקו רוב חוקרי תולדות היהודים באפריקה הצפונית — מאלה שחקרו את התקופה משלהי המאה הט״ז ועד ימינו — בעיקר את המסגרת המדינית והמשפטית שבה התנהלו חיי הקהילה. רק לאחרונה נחלצו אחדים לחקור את עולמה הפנימי, שעל פיו ניתן לתהות בעליל על ייחודה בתוך כלל קהילות ישראל. נזכיר אחדים מבין חוקרים אלה: תחילה את דוד קורקוס ז״ל שתיאר במאמר מקיף את המסגרת הדימוגראפית. הוא העלה את ראשיתה של השכונה היהודית, המלאח, בקהילות הראשה בפנים הארץ, בפאס, במראקש ובמכנאס, בתיטואן ובערי־החוף החשובות, רבאט סלא ומוגאדור. חיים זעפרני בדק לראשונה את אושיות ארגון הקהילה היהודית על־פי מקורותיה היא. ג׳יין גרבר כתבה את המונוגראפיה הראשונה מסוגה על תולדות האוטונומיה היהודית באפריקה הצפונית: קהילת פאס במאות הט״ו־י״ז. הרב דוד עובדיה העלה על הכתב את קורות קהילת צפרו מיום היווסדה ועד הדור שבו שימש אחרון רבניה. הוא כלל בשלושת כרכי־הספר מאות תעודות שהם מקור ראשון במעלה לשחזור תולדות הקהילה היהודית בצפרו בפרט ובמרוקו בכלל.״

אילו הם המקורות המשמשים בסיס לכתיבת תולדות ארגון הקהילה היהודית במרוקו ? בנוסף למקורות הידועים לנו זה מכבר והכוללים אוספי־כרוניקות, ספרות־נוסעים, תעודות דיפלומאטיות וכלכליות והמסייעים בתיאור המסגרת המדינית והחברתית הגדרת המצב המשפטי ושיחזור הפעילות הכלכלית שבתוכן התרקם התא הקהילתי, ניצבת במקום ראשון ספרות מסוג אחר לתיאור החברה היהודית, שיחזור עולמה הרוחני ודפוסיה הארגוניים והתרבותיים. ספרות זו כוללת שרידים של פנקסי בתי־הדין ופנקסי־הקהל. אוספים של תקנות, שאלות ותשובות וכיוצא באלה. כתבים אלה רובם ככולם עדיין מונחים בקרן זווית. מה חשיבותה של ספרות זו ? בעוד שמהמקורות שתוארו עד עתה עולה בעיקר דמותן של שכבות ההנהגה כמו משפחות רבנים  עיליתות כלכליות וחברתיות, הרי מהספרות שלפנינו מבצבץ גם דיוקנן של שכבות הביניים והשכבות הדלות. נדגים עניין זה בשתי דוגמאות מ׳ספר התקנות׳ של יהודי מרוקו: תקנה אחרת שחזרו והתריעו עליה אסרה על סעודות ראווה ׳מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכנינו בענייני המיסים, ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בענייני הסעודות, עניים ועשירים, ולוקחים בריבית, מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום׳. תקנה מסוג אחר העוסקת בענייני חינוך מאלפת בתוכנה, וזאת משום שנדמה שהמצב המתואר בה חזר ונשנה עד לפני דור אחד. עניין תקנה זו הוא ב׳שערוריה שמפני דוחק השעה, בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית וכבר שבע [כבן שש וכבן שבע] ומשכירין אותם לאומן… ועדיין אינם יודעים לקרות קרית שמע ולהתפלל׳.

כללו של דבר, מתוך ספרות מעין זו — ובמידה לא מעטה מתוך ספרות פרשנות המקרא והתלמוד, חידושי ההלכה, הקבלה, הדרוש, הפיוט, תרגומי המקרא וספרים אחרים וכן היצירה העממית הענפה — ניתן להתחקות אחרי עולמה הפנימי של הקהילה.

רוב החוקרים שעסקו עד היום בסוגיה זו תיארו בעיקר את מוסדות הקהילה כמות־שהם בפרק זמן מוגדר, אך לא הצביעו על שתי שאלות יסוד שיש לתת עליהן את הדעת: האחת — ייחודה של הקהילה היהודית במרוקו בכלל קהילות ישראל, והשנייה — מה היו הבעיות המרכזיות שניסרו בחלל עולמה של הקהילה היהודית במרוקו בתקופה מסוימת וביחס לתקופות אחרות בתולדותיה ?

יהדות פורטוגל במוקד

באופן שכיח הן היו בזות בעליל לנצרות, בעיקר להיבטיה החיצוניים, שבלטו בהשוואה לדתם היהודית המופנמת. בשנים הראשונות של פעילות הלשכה הקדושה, בעיקר, התבטאה תחושה זו באמירות כגון: ״גבירתנו (הבתולה הקדושה) פוזלת (או עקומה ?)״, או ״גבירתנו שווה כקוקייה״, מה שלא נחשב ממש לחילול הקודש, אשר לא היה אופייני לפסיכולוגיה הנשית.

מאוחר יותר אנו מוצאים תגובות כמו זו של ברנקה ואז  (Branca Vaz) מקואימברה, שבקיאותה בתנ״ך הייתה רבה ועמוקה, וב־1601, בגיל קרוב ל־80, לאחר ניסיון של מאסר קודם והשתתפות באוטו־דה פה ב־1568, לא נמנעה מלהחזיק בביתה פסל בהט של משה רבנו עם המטה בידו, ״וצלמים של אנשים אחרים המלקטים בסליהם ובכנפי בגדיהם את המן הנופל מן השמים״. ועוד, בין חפצים נמצאו אצלה ארבע או חמש תמונות עם סיפורו של אברהם, דבר שזעזע את פקיד המס שערך את רשימת המצאי של רכושה של הנאשמת. בישיבות של משפטה השני, שנערך בשנת 1601, הצהירה במפורש שכבר הודתה 32 שנים קודם לכן שהיא יהודייה, שלא היו לה פסלים של ישו או של הקדושים הנוצרים, כדי שלא יעידו עליה עדות שקר. ויותר לא היה לה מה לאמר, כי אלוהים יודע את האמת.

עד הגנה של החשודה אמר שלדבריה ייחוסה היה עדיף על זה של הנוצרים הוותיקים, מכיוון שמקורו בהיסטוריה של גבירתנו (הבתולה הקדושה), ואילו הנוצרים הוותיקים הם מצאצאי הכנענים ועובדי האלילים.

לא פחות חד־משמעית הייתה הערה נועזת אחרת של ברנקה ואז, שהזהירה את שכנתה כאשר עמדו למכור את הרכוש שהוחרם: ״אל תקני את הדברים האלה, גבירתי, כי הם מוכרים את דמם של החפים מפשע, ועוד תראי אותם מתים, דהיינו את מי שמכר אותם […]״.

בגלל שחזרה לסורה, ובגלל תעוזתה ברנקה ״נמסרה לידי בית המשפט החילוני״, כלומר נידונה למוות על המוקד.

הצלחנו לקבוע שהתנהגות חצופה כמו זו – התגרות אמתית באינקוויזיטורים – קשורה לרמה התרבותית של המואשמים (שהיא בולטת פחות אצל הנשים), אך בעיקר לגיל.

ואמנם, העמדות הבלתי מתפשרות והנועזות ביותר שייכות לנשים צעירות מאוד, ספוגות אידאליזם והעזה טיפוסיים לגיל הצעיר, או מאידך גיסא – לאנשים בשלים, בני גילים מבוגרים, נטולי אשליות אך בעלי ביטחון שמקורו בניסיון החיים.

כך, פיליפה  (Filipa) מסוימת, בת 17, הודתה באמירת תפילות ואף המשיכה לקיים פולחן יהודי בתוך כותלי בית הסוהר (כפי שהעידו השומרים), ובכלל זה תפילות ותעניות, ואף העמידה פנים כאילו אוכלת ומקיאה. פיליפה אחרת, בת 50, הרחיקה לכת ובבית הסוהר לא רק שצמה, בלי משוא פנים, אלא גם בכוונה הייתה מניחה סמרטוטים מלוכלכים על מקל ומכסה בהם את הצלב, ומשתינה על ידו ומשאירה שם את הצואה.

אחרות, שכבר ידעו כמה שחיקה ומתח גורמת הישיבה בבית הסוהר, בעיקר כשיושבים לבד בתא, הסתכנו עד מאוד על מנת להעביר דברי חיזוק ותמיכה לאסירות אחרות, פגיעות יותר, כפי שעשתה האלמנה קלרה גומש, אשר אף על פי שהייתה חולה הצליחה להעביר מסרים של עידוד, כגון זה: ״[…] שלא תתעצבן, אף על פי שיושבת כבר שנה בבית הסוהר, שתאזור אומץ של אישה ושתמשיך איתנה בעמדתה, כמו שאני מיטיבה להתנהג, שאני מתעלמת מרגשות לבי; וכשהיא מוסרת הודאות, שתיזהר מאוד שלא להעלות שמות של אף אחד על דל שפתיה״. לא כך איזבל נונש מטורה דה מונקורבו(Torre de Moncorvo), שלא עמדה במראה חדר העינויים ומיד כשקשרו את ידיה היה לה אומץ רק לייבב, לגנוח ולקרוא בקול רם: ״ישו, בן הבתולה, אל תעזבני, הושיעני כי עומדים להורגני״; זה היה הסימן המוסכם להודיע לאסירים האחרים היכן היא נמצאת ושכבר הודתה. אז התעלפה.

באשר לביאטריז הנריקש, בת 50, מווינייש (Vinhais)  למרות שעמדה בפיתוי ־לא הודתה, לבסוף נטרפה עליה דעתה. האינקוויזיטורים התקשו להאמין בכך אלא רק לאחר מספר חודשי מעקב צמוד, שבמהלכם שמו את בנותיה בחברתה. היא הפגינה נטיות התאבדות.

גם גרסה דה מדיירוש (Graca de Madeiros), בת 60, מווילה דה קונדה, לא הודתה במאומה, שמרה על שפיותה והצליחה לתלות את עצמה בתא, בעזרת מגבת מבד הודי, אחרי שלבשה את בגדיה הטובים ביותר, חצאית ומעיל קצר.

אף על פי כן היו מי שראו את המצב בצורה שונה לחלוטין – כך אישה אחת מברגנסה, בת 30, פיליפה דרגה, שזעמה בגלל שנעצרה פעם שנייה על היותה קשורה לזייפני ברגנסה. כשלא קיבלה את המחזור, חשבה שאין לה כבר מה להפסיד. בטוחה הייתה שתקבל עונש כבד, ואם כך – למה שלא תשתמש בתכסיס הישן של הטרדה מינית. ״הצהירה שגם אם תצטרך לעשות סיבוב בגיהינום תגיד שהרתה לאלקייד, שלקח אותה לבית אחד ושכב אתה״.

הערת המחברת : מדובר בסיפור יוצא דופן, שהתרחש בעשור האחרון של המאה הט״ז, והוכיח את מידת חכמתם ואת ערמומיותם של ״בני האומה״ מברגנסה. הם התלו בסמכות השיפוטית של האינקוויזיציה, והצליחו – באמצעות תחבולה מתוחכמת – לפתור שתי סוגיות קשות ביותר: הראשונה, לשים קץ לאמינותה של הלשכה הקדושה, או של דרכי החקירה שלה; והשנייה – לנטרל את החגיגה של הרוב באוכלוסיית ברגנסה, אשר שמחו לאידם בגין המאסרים הרבים של הנוצרים החדשים בברגנסה על ידי האינקוויזיציה.

ואכן, הקהילה של ברגנסה המציאה בדיה ענקית, לפיה מאז שנות השמונים של המאה הט״ז היו אנשים שהצליחו לרכוש מסמכים ספרדיים מזויפים שבאמצעותם ביקשו להוכיח כי הם בני הקהילה הנוצרית הוותיקה. במשך שנים מסרו חשודים שונים את המידע הזה במהלך ההודאות שלהם. וכאשר התחילו להלשין על אותם נוצרים ותיקים אשר לגלגו עליהם או מסרו את שמותיהם כמתייהדים, לא הצליחו הללו להתגונן בעזרת מוצאם. הלשכה הקדושה הייתה להוטה להצהרות כוזבות, כמו אלה שהמציאו המתייהדים מברגנסה. על כן עברו גם הנוצרים הוותיקים את נתיב הצרות של עצורי הלשכה הקדושה. כאשר נחשפה המזימה והליצנים באו על עונשם במספר שנות מאסר, איבדה כבר האינקוויזיציה מאמינותה, שכן הדברים הגיעו עד לנקודה שבה הודו חלק מאותם נוצרים ותיקים – בעצת שכניהם הנוצרים החדשים – ביהדותם או בהתייהדותם, על מנת להשתחרר מן הלשכה הקדושה. ההדים שקיבלה פרשה זו זירזו את מתן החנינה הכללית של 1605.

אסיפה א׳

האסיפה הרא׳ של ״מועצת הרבנים״ השנתית שנתייסדה במארוק ברשיון הממשלה יר״ה, נהייתה פה עי״ת ״ארבט״ באולם של הבדי״ץ הגבוה יום ב״ך יברך לחדש סיון המכב״ת ש׳ לעזרת ה׳ בגבורים. תחת נשיאות הרב כמוהר״ר יהושע בירדוגו ראב״ד מ׳ יש״ץ ואתו עמו האדון מ׳ בוטבול הי״ו המפקח על מוסדות היהודים במארוק בא־כח מועץ הממשלה ואליהם נלוו הרבנים כמוהר״ר שאול אבן דנאן יש׳׳ץ וכמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא יש״ץ חברי הבדי״ץ ה׳. כמו כן כאן נמצאו והיו באסיפ״ה הרבנים:

כמוהר״ר שלמה הכהן אסבבאן                      ראב׳׳ד אוזדא

כמוהר״ר חיים דוד סירירו                           ראב״ד פ׳אס

 כמוהר׳׳ר ברוך רפאל טולידאנו                    ראב״ד מק׳נאס

כמוהר״ר דוד ן׳ שושן                                 ראב״ד דאר לבידא

כמוהר״ר אהרן ן' חסין                                ראב״ד אצווירא

כמוהר״ר מרדכי אנקאווא                            ראב׳׳ד טאנכיר

וכמוהר״ר מרדכי קורקוס מ״מ ראב״ד מראקס (אשר לא נשתתף בהאסיפ״ה הגם שהיה במספר הקרואים).

 כמוהר"ר ר' יוסף משאש                     חבר בדי"ץ מקנאס

כמוהר"ר ר' ידידיה מונסוניגו                חבר בדי"ץ פאס

כמוהר"ר ר' שמעון הכהן                      חבר בדי"ץ דאר לבידא

גם במזומנים היו סופרי ומזכירי הב״ד הראשי החכם כמוהר״ר יוסף חיים אלמאליח הי״ו וה״ח אברהם אוחיון הי״ו וה׳׳ר יהודה צבע הי״ו.

עבודת המועצ״ה נפתחה בנאומו של ראב״ד הגבוה ה׳ יש״ץ. אחריו דברו חבריו בעניינים העומדים על הפרק כמוזכר להלן.

ס״ו. שוב ראינו בכתב יד החכם הנז׳ וז״ל דין עדי מסירה כרתי בגט בדיעבד, ואם נתן הבעל רשות לשליח לכתוב גט לאשתו בפני עדים, שהשליח יכתוב גט והבעל או שלוחו ימסרנו לה בעדי מסירה וסגי. עיין בסימן קל״ג בטור אבן העזר ועיין עוד בסי׳ ק״מ בשם בעל העיטור, שאפי׳ אם נתן הבעל גט לשליח ואמר לו הולך גט זה לאשתי, ואם נאבד תכתוב גט אחר עד שיבוא גט לידה, לית ליה רשותא למימר לספרא למכתביה, דמילי נינהו, ונדלי לא ממסירן לשליח. ואם כתב הוא בעצמו ונתנו לה בפני עדים כשר, ותנשא בו לכתחילה, דעדי מסירה כרתי בדיעבד ע׳׳כ. והכי עבדי עובדא בנדון כזה החכמים השלמים נ׳׳נ זלה״ה הקדמונים.

 וגם בימינו ג״כ אירע מעשה גדול מזה, שאחד אמר לשלוחו תן גט זה לאשתי בעדים, כאשר הוברר לנו שטר השליחות, ולא אמר לו כתוב ותן גט לאשתי, ואעפ׳׳י כן נתקבצו החכמים השלמים נ״נ ז״ל ועמדו למניין, ויצא מביניהם ברובא ורובא דמנכר, דאפילו שלא אמר לשליח כי אם תן, יכול הוא לכתוב וליתנו לה בעדי מסירה, ועדי מסירה כרתי. ויראה לי שהפשיטות שהביאו המורים להקל בדבר זה, הוא ממתניתא במי גיטין בפי האומר התקבל.אמר לשנים תנו גט לאשתי, או לשלשה כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, ופי׳ רש״י ז״ל לשם אמר לשנים תנו גט וכוי, אע״ג דלא אמר כתבו, הרי אלו יכתבו בעצמן, ולא יאמרו לסופר אחר לכתוב, ולא לעדים לחתום. דלא כב״ד שויינהו, והן הן שלוחיו והן הן עדיו. אבל לשלשה וכו׳ מפורש ממתניתין, דאעג״ב דלא אמר אלא תנו גרידא, כאלו אמר כתבו ותנו. ואף לגבי יחיד שאמר לו תן גט לאשתי דין א׳ להם. עם היות שיש לבעל דין לחלוק עם כ״ז אחרי רבים להטות, ואין להרהר אחר ב״ד. שאם באנו להרהר אחריהם יש להרהר אחר בית דינו של יהושע בן נון. ואלים כח תן גט לאשתי, מכתוב גט לאשתי גרידא. שאם אמר לו כתוב גט לאשתי ולא אמר תן אותו בידה. עדין אני אומר כתוב אותו והניחו אצלך, עד שאומר לך מה תעשה בו, או תתנהו לה, או תחזירהו לידי. כמפורש בטור א״ה בסי׳ קמ״א בסעיף ט״ו, ואפילו אמר לשנים כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, הרי אלו לא יתנו. דלא עשאם שלוחים כי אם לכותבו, לא ליתנו. ופי׳ הטור לשם והוא מן הגמרא, בד״א בבריא, אבל בחולה לאחר ג׳ ימים, או שקפץ עליו החולי, הרי אלו יכתבו ויתנו וכוי. עיין שם. וכל מה שכתבנו בא לידינו ג״כ. והשבנו לשואלים כאשר כתבנו הלכה למעשה. נאם שמואל אבן דנאן ס״ט עב״ל ז״ל. ולראיה שכך ראינו בכתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל והכרנו כתיבתו, ח״פ וקיים וחתום החכם השלם החתום לעיל.

שוב ראינו בכתב יד החכם הנז׳ וז״ל, כתב הר״י קארו ז״ל בטור א״ה בסי׳ קמ״א בב״י בהלכות גטין ם׳ ל״א, עמ״ש הרי״ץ ז״ל, שכשמגרש ע״י שליח קבלה לא יטול תנאי בגט וז״ל, תמהני דמ״ש מ״ש כשמגרש לאשה עצמה, ואפשר דחיישינן דילמא אי־כא עדים דידעי שקבל הגט, ולא ידעי בתנאי, ואזלן ומסהדי שהגט שהגיע ליד שלוחה, ואזלא ומנסבא אפומהן, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים עכ״ל הרב מוהרי״ק ז״ל. ובדקנו בס׳ ש״ע ולא הביא זה החידוש, ויש לחוש אליו שנימוקו עמו הרב ז״ל בדבר זה וס״ל כתוב.

עוד כתב הרב מוהרי״ק ז״ל בטור הנז׳ בסי׳ קמ״ד בסוף סי׳ י״א, הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו, ע״מ שאם לא יבוא מאותו יום עד ב׳ שנים יהיה גט. ואם יבוא תוך ב׳ שנים לא יהיה גט, והאשה לא רצתה לקבלו עד עבור ששה חדשים אחר הב׳ שנים. עשה מעשה בזה ה׳׳ר יהודה ן׳ בולאנו ז״ל, וציוה ליתנו לה, והתירה מיד. וכתב ע״ז פסק, וגם ע״י היה מעשה פה צפת תוב״ב, והתרנו בבנופייא עכ״ל.

ונלע״ד שנפל להם הספק עד שהוצרכו לכנופייא שלהיות שלא רצתה לקבל הגט בהשלמת הזמן הנזכר, יראה משם שנתבטל התנאי, וכאילו פנים חדשות באו לכאן להצריכה גט אחר, אך אמנם בראותם ז״ל, שהכל הוא בנוי על יסוד אמיתי, שהאשה מתגרשת בעל כרחה, וברצון הבעל תלייא מילתא. והואיל והוא כוונתו להרחיב זמן לעצמו, שבכל עת שיבוא בתוך הב׳ שנים הגט אינו גט, ואם תתרצה האשה גם היא להרחיב לו זמן יותר זהו חפצו ורצונו, שאם בוא יבוא ורצונה לשוב אליו, עליה תבוא ברכת טוב. אמנם לא מפני זה יתבטל הגט, שבכל עת שתרצה לקבל הגט לאחר עבור הזמן הרשות בידה, ולית דימחא בידה. וכן הסכימו עמנו החכמים השלמים ישצ״ו, נאם הצעיר שמואל אבן דנאן יס״ט עכ״ל ז״ל, ולראיה שכך ראינו בכתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ וקיים. וחתומים החכמים החתומים לעיל זלה״ה.

ס׳׳ח. וזה אשר מצאתי בכתב יד מוהר״ש שאול הנ״ל זלה״ה, שהעתיק הוא מכת״י כמוהר״ר יעקב ן׳ דנאן זלה״ה.

בענין אשה שנתפשרה עם בעלה, בפרעון כתובתה קודם שפטרה בגט, שמחלה לו כולה או מקצתה, קודם שכתב לה הגט. שוב ערערה על המחי׳ לומר שהיתה באונס, ומסרה עליה מודעה בעדים שהכירו באונסה כראוי, וטוענת מכחה לבטל המחילה אחר שקבלה גטה, בלי שום שיור ותנאי בעולם, ותובעת כתובתה במושלם. נגזר בב״ד הצדק שאין הגט גט עד שתתקיים המחילה, ותתבטל המודעה כמאן דליתא. שאם תתקיים המודעה ותתבטל המחי׳, נמצא גיטה שהגיעה לידה בטעות, שהרי הודית לבעל באותה מחילה, דאנן מהדי דלא פיטרה בגט ההוא, אלא לחושבו שהמחילה קיימת וכמאן דהתנה על הגט דמי, דלא יהא גט זולת אם תתקיים המחילה. והשתא דקדמה לה מודעה המבטלתה, גם הגט אינו גט.

מיהו אם תחדש לו מחילה אחרת בביטול כל מיני מודעות הגט גט למפרע, ואינה צריכה ממנו גט שני, הואיל ולא התנה בפירוש בשעת מסירת הגט, שלא יהיה גט אלא בהתקיים המחילה. ואע״ג דאנו דנין אותו כאילו התנה כן בשעת מסירה, דוקא לענין ממונא אמרי׳ כן, לפוטרו מהכתובה שמחלה. אבל לענין ביטול הגט מטעם אומדנא דמוכח, במקום שלא נאמר התנאי בפירוש, לא הורע כח הגט כל כך, רק בלא יגמר קיומו עד שתמחול מחילה אחרת בביטול כל מיני מודעות וכו'. אכן בחידוש מחילה אחרת כראוי יתקיים הגט למפרע, מעשה שהגיע לידה ואינה צריכה גט אחר. ונפקא מינה דלא מצי בעל הדר ביה לומר, דאינו גט השתא, ראותה מחילה קמייתא הות בטעות, ולא צבינא במחילה אחרת אפי׳ שתהיה קיימת בביטול כל מיני מודעות, דהואיל ומטעם טעות קא אתינא שהטעתו במחילה בלתי הגונה. הוי דינה כדין מקח טעות דחוזר בו הלוקח, עד שיחזיר לו המטע׳ אותו דבר שקנה ממנו, או שמכר לו שבו היה ביניהם מקח וממכר. מיהו בהנתן הדבר ההוא למוטעה, יתקיים המקח למפרע כמוטעה, ולא מצי הדר ביה. ואין לומר אדרבא, איפכא מסתברא להחמיר באיסור אשת איש להצריכה גט שני, מטעם האומדנא הנזכר. דהא לגבי ממונא אנן עבדינן עיקר מן האומדנא, ומכ״ש לגבי איסורא. דיש לומר דתנאי כזה שהוא מכח האומדנא, ובפירוש לא איתמר בשעת מסירת הגט, ולא קודם לזה, לא הוי מסירה שלא כהלכה, ושלא כהלכה בשעת מסירה הוא, כגון שחסר בו א׳ ממשפטי התנאים, אם שהקדים בו לאו להן, או לא היה תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה, ותנאי בדבר א׳ וכו', ושיוכל להתקיים עיי שליח, ושתוכל לקיימו כדמוכח בסי׳ קמ״ג טוא״ה, דמוכח משם שאפי׳ היה בשעת מסירה אם לא נעשה כהוגן ככל משפטו כמאן דליתיה דמי התנאי ההוא, והגט קיים. וכ״ש בנדון דידן שלא נזכר כלל ריח מהתנאי הנז׳ בשעת מסירה, ולא קודם לה, אלא באומדנא דמוכח אתינא למימר וכו׳ וק״ל. נאם יעקב עכ״ל הרב זלה״ה.

מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים

ל. מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים. וגם הנערים יום התחניכם במצות תפילין, מושיבים אותם בהיכל הם והילדים הבאים עמהם, ודורשים דרשה בענין מצות ציצית ותפילין שמלמדים אותם המורים. וגם ביום ש״ ת מושיבים בהיכל חתן המסיים התורה וחתן המתחיל התורה. ומצאתי למוהר״ח פלאג׳י ז״ל, בס׳ יפה ללב, או״ח סי׳ קן, אות ו, וז״ל: כב׳ נוהגים לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים, כדי שכל הנכנס יכיר ויגמול חסד זכר למקדש. ומה גם שבית הכנסת נקרא מקדש מעט. מו״ה מעיל צדקה, אות תשנא, דף מח ע״ג, ויעו״ש. ועיין כך החיים הבבלי, סי׳ קן אות מז. ומרן פסק באבל לשנות מקומו.

מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת

לא. מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת, ביום צאתם מהאבלות מחליפין החלוק שלהם, ואין מחליפין אלא בבית המת שנתאבלו שמה, ואין מוליכין החלוק לביתם לכבסו רק מכבסין אותו בבית האבילות, ובורחין מזה כבורח מן הנחש.

מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש

לב. מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש. והטעם דדגים נאמר בהם אסיפה, והצדיקים נאמר בהם אסיפה.

מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת.

לג. מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת. ובערים אחרות עושים אףלתשעה חודשים. ונראה שהמנהג שלנו יש לו בסיס על מה לסמור, דראיתי למוהר״ א הכהן האתמרי זצ״ל, בס׳ מדרש אליהו, דרוש שביעי, שעמד על זה, וז״ל: ונחזור על המנהג הקבוע לספוד ולבכות למת אחר תשלום השנה, והטעם למנהג עם מה שפירשנו לא ימנע מן החלוקה, דההספד הזה סיוע בין לצדיקים בין לרשעים. אם הוא רשע וישב בגהינם י״ב חודש, אנו בוכים עליו ומייללים עליו לסייעו להוציאו החוצה, משום שההספד שסופרים ומספרים שבחיו שהיו בו, הוא סיוע להעלותו מיד. והוא דרך משל למי שישב כמה זמן בתור הבור העמוק ולא היה רשות לצאת משם, וכשנתנו לו רשות אינו יכול לעלות אם לא יתנו לו יד לסייעו. ג״כ אחר י״ב חודש ניתן לו רשות לזה לצאת מגיהנם, והבכי וההספד הוא כמתפלל עליו לסייעו על ידי הבכי וסיפור שבחיו וכו'. וכן לגבי צדיקים אחר י״ב חודש שנשמתו שוב אינה יורדת בזה העולם כדפירשנו, אז ההספד והבכי וסיפור מעשיו, הוא סיוע לו להעלותו ליותר מדרגה שבג״ע. והשם ברחמיו יזכנו להיות כמוהו ולעמוד במחיצת הצדיקים, לחזות בנועם ה׳ ולבקר וליכנס בהיכלו אמן, עכ״ל. ומה טוב מנהג עי״ת מקנאס יע״א, שבליל פקידת השנה נאספים בערב בבית הנפטר, ואומרים כי הם נאספים לעשות הספד, ואומרים קינות בקול רם בתמרורים המשברים את הלב. ועיין בס׳ מדרש אליהו הנדז', שהביא ראיות להספד השנה. וראיתי למהר״א הכהן ז״ל, בם׳ חסדי כהונה, דף נב, וז״ל: מה שנהגו ישראל לעשות פקידת השנה אע״פ שכבר עשו כל שלשים יום הראשונים, דכל י״ב חודש הנשמה עולה ויורדת והוי בפניו, ואין יכולין לומר כל שבחה אבל בתשלום השנה שעולה ואינה יורדת, הוי שלא בפניו ויכולין לספר כל שבחיה דקיי״ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, יעויי״ש.

מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת

לד. מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת. עיין יוד״ע, סי׳ רמס סעי׳ טז בהגהה, מה שנוהגים לפסוק צדקה עבור המתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין ומהני לנשמותיהן (רקח סי׳ ריז).

מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו

לה. מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו ושמו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, וכמ״ש מרן או׳׳ח, סי׳ קנד ס״ב, דזהו גניזתן שיהיה לו קיום. וראיתי בשיירי כנה״ג, יו״ד, סי׳ שנג, שכי עמ׳׳ש הטור, אין מניחין ס״ת על מטתו של חכם. וכי על זה עיין הרדב״ז, ח״א, סי׳ קז, כתב הרלנ״ח, בסי׳ סג, דהשתא עבדינן לחכם במיתתו מאי דלא ס״ל בחייו כשהוא דבר מוסכם, עכ׳׳ל. וודאי מזה נשתרבב מנהג זה. ודין זה הוא במס׳ מגילה דף כו, ס״ת שבלה קוברין אותו אצל ת״ח ופסקו בטור ובשו״ע יור״ד, סי׳ רפב. והרב תורת חכם למוהר״י ידיד הלוי, ח״א, סי׳ ג, עמוד עז, עיי׳׳ש.

מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר.

לו. מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר. ועיין להרב החבי״ף ז״ל, בס׳ רוח חיים, יוד״ע, סי׳ שעט אות ב, שנתעורר בזה וציין לעיין בס׳ אבק דרכים, סי׳ יג_; ותפארת למשה, מ״ש בעניו זה. ובהלויית המת קפדי שלא להתערב עם הנשים, רק אנשים ונשים לבד, עיין זוה״ק, פ׳ ויקהל דף קצו ע״א. ועיין שדי חמד, ערך אבילות, אסיפת דינים סימן קצט, שאסר בזה דעות החולקים והאדיר כדרכו בקדש.

התנגדות ורדיפות; התפתחות תורתו של מוחמד

כבר ראינו שלא קל היה למוחמד לשבור את שוויון־הנפש של אנשי מכה הבטוחים בעושרם ובמשפחתם. אולם הטפתו עוררה מוקדם מאוד התנגדות שלא ציפה לה, ואולי לא היה צריך לצפות לה, כי הלא בתחילה לא פגע מוחמד בקודשי מכה. הוא לא הטיף נגד האלים. אדרבא, הוא שם בפי אללה את המצווה לזבוח אצל הכעבה. אך הוא פגע בדבר שהוא קדוש ביותר לכל אדם — בשלוותו. הוא אמר לאנשי מכה שעושרם הבל, שאינם יכולים לסמוך על מה שיש בידם. הוא ערער את בטחונם. מהר מאוד הרגישו: הנער הזה מבית עבד אלמטלב אינו ככל האדם, ועתיד הוא להחרידם מן השלווה שהיו יושבים בה. דבר זה אין סולחים לאדם. אין אנו צריכים לחפש סיבות מיוחדות וצדדיות להתנגדות החריפה, אלא בעצם בשורתו של מוחמד: חיי העולם הזה הם הבל, אין אדם יכול לסמוך על עשרו ואינו יכול לבטוח במשפחתו, השלטון על חיי אדם הוא לאלהים בלבד — לשמוע זאת לא היה נעים. הדבר פגע בהרגשה היסודית של הערבי, בהרגשת החופש, כי הנה הוא צריך להיות עבד של אללה בכל דבר. כמו שאמר מוחמד (סורה 21, 17): ״לו מי אשר בשמים ובארץ ואשר אצלו (אותם מלאכים שהם גיבורי כוח) — אין (הם) מתגאים מלעובדו ואין (הם) לאים״. ואתם אנשי מכה מתגאים ואינכם חפצים להכנע…

משום כך השיבו אנשי מכה מלחמה שערה. קודם כל הטילו ספק בעצם סמכותו של מוחמד בשליחותו. כבר אמרנו שבתחילה חשש מוחמד שמא הוא ״מג׳נון״, שמא הוא תפוס על ־ידי שד. אם הוא עצמו היה לו ספק זה, טבעי שאחדים האשימוהו בכך (סורה 81, 22; סודה 68, 2). האשימו אותו שהוא ״כַּאהִן״ – كاهين – מתנבא, שהוא משורר, ובעיקר שיומרתו שהוא מדבר בשם אללה אינה אמת, ודבריו הם דברי בן־אדם (סורה 74, 25), או סיפורי קדמונים (סורה 68, 15 ; סורה 83, 13). מתנגדיו מפרשים את דבריהם ומצביעים על אדם זר שהוא רבו של מוחמד ונותן דברים בפיו. וכך אנו קוראים בסורה 16, 101 ואילך:

״וכאשר אנו מחליפים פסוק בפסוק, ואללה יודע מה הוא מוריד, אומרים הם : אתה רק בודה מלבך… אנו יודעים שהם אומרים: אין זה כי אם בן־אדם מלמד אותו״.

ועל זד. משיב מוחמד: ״לשונו של זה שהם מאשימים שלא בצדק היא לועזית וזו היא לשון ערבית ברורה״. כלומר, מוחמד מודה שדיבר עם איש או אנשים זרים שאינם ערבים, ועל כך הוא אומר: איך יכול להיות שמה שאני אומר לכם אלה הם דבריו! הלא הוא לועז, הלא לשונו היא זרה ואני מדבר אתכם בשפה ערבית ברורה. ועוד הם טוענים (סורר. 25, 4):

אלה הם מעשיות ראשונים, שהוא רושם לו,

כדי לקרוא לפניו בבוקר ובערב (היינו, תמיד).

ועוד, מוחמד קירב כל כך לדמיונם את יום הדין, שקרוב לבוא, עד שבאה השאלה: היכן הוא יום הדין ? ימהר יחישה, מדוע אין יום הדין, שאתה מכריז עליו, בא ? (השווה ישעיהו ה/ יט)

ומה שהכאיב ביותר למוחמד, שדווקא ממשפחתו קמו לו אויבים. אין אנו יודעים מה עשה לו אחי אביו עבד אלעֻזא, אך שהוא ואשתו עוללו לו עלבונות קשים אנו רואים בסורה 111, כשמוחמד מקלל את דודו קללה נמרצת וקורא לו ״אבו להב״ — בעל הלהבה, שייצלה באישה של גיהנום ואשתו תביא עצים להגדיל את הלהבה.

לא קל היה לעמוד נגד הלחץ מבחוץ. על כן צריך אלהים לעורר ולעודד את מוחמד. ואנו קוראים כמה פעמים: אל תאבה להם, אל תשמע להם, אל תכנע להם. מה שהיה בלבו של מוחמד על אנשי מכה העיקשים הוא שם בפי הנביאים. למשל, בתפילה הגדולה של הנביא נוח (סורה 71, 5 ואילך):

הנה קראתי לעמי (אומר נוח) יום ולילה,

אך אין קריאתי מוסיפה להם אלא התרחקות בגלוי ובסתר

קראתי להם, אך הם ממרים את פי              

ריבוני, אל תניח על הארץ מן הכופרים אחד —

שלא ילדו אלא פושעים כופרים.

ואולם כלפי חוץ קבעה פקחותו הטבעית של מוחמד חזות אחרת. לא היתה למוחמד חמת ה׳ המסכנת את חיי בעליה, כפי שהיתה בירמיהו, אלא הוא הסתפק בהיותו צופה המזהיר את עמו, ואם לא יזהר — את נפשו מוחמד הציל. סורר. 73, 10 : " דום על מה שיאמרו ופרוש מהם פרישה יפה״, משמע: אל תתווכח. סורה 26, 214 ואילך:

הזהר את משפחתך הקרובים

 והטה את כנפיך (כלומר היה נוח) כלפי ההולכים

 אחריך מן המאמינים.

אם לא יאבו לך — אמור : אני נקי ממה שתעשו

 ויחל אל האלהים.

ז. ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן וישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר

ישיבת אקס לה בן היתה שונה מיתר הישיבות הליטאיות בכך שלא נוצרו בתוכה משקעים של טינה בין ספרדים ואשכנזים.

הישיבה נוסדה בשנת 1945 על ידי הרב ארנסט וויל, במסגרת המאמצים הראשונים שנעשו לאחר המלחמה לקומם את ״עולם התורה״. לראש הישיבה מונה רבי חיים יצחק חייקין מאחרוני תלמידי החפץ חיים״. הישיבה הגדירה עצמה בפרסומיה כמי שממשיכה את מסורת הלימוד של מזרח אירופה. שיטות לימוד הגמרא היו זהות לאלו שהיו מקובלות בישיבות ליטא ופולין ושימשו מודל לפני מלחמת העולם השנייה. שפת הלימוד היתה צרפתית, התלמוד עמד במרכז הלימודים אך התקיימו גם לימודי מוסר ודינים.

ייחודה של ישיבת אקס לה בן ניכר בשני תחומים: הראשון, הנהגת לימודי חול לתלמידי הישיבה כבכל בית ספר תיכון כללי בצרפת, כך שהתלמידים יוכלו לקבל תעודת בגרות. לתלמידי הכיתות החמישית והשישית התנהלו לימודי החול בבית הישיבה על ידי מורים לא יהודים, או על ידי מורים בוגרי הישיבה. תלמידי השביעית והשמינית למדו בבית הספר התיכון המקומי, לפי תוכנית מיוחדת בתיאום עם משרד החינוך הצרפתי. תלמידי הישיבה למדו רק מקצועות בהם חובה היה עליהם לעמוד בבחינת הבגרות, ומשאר השיעורים היו פטורים. התחום השני התבטא באופי לימודי הקודש. ראש הישיבה, הרב חייקין, לא הדגיש את הצד העיוני אינטלקטואלי של לימודי הקודש. מטרתו החינוכית היתה שהתלמיד יהיה מצויד בידע שנדרש לטובת הקהילה. הישיבה קיבלה גם צעירים שמלכתחילה לא שאפו להיות גדולים בתורה ו/או רבנים, וגם בעלי בתים שביקשו ללמוד תורה. עם זאת, היתה גם אופציה ללימודי רבנות לחפצים בכך. הרב חייקין סירב להעניק תעודות גמר או הסמכה לבוגרי הישיבה, ומי שרצה בתואר התקבל לישיבה אחרת או לבית הספר לרבנים בפאריז. בקרב התלמידים היו אף ״בעלי תשובה״ רבים, ביניהם סטודנטים לרפואה ומשפטים אשר נטלו פסק זמן בקריירה האקדמית על מנת ללמוד יהדות. נתונים אלו מסבירים את רמתם האינטלקטואלית הגבוהה של תלמידי הישיבה. ד״ר שרשבסקי (המפקח החינוכי מטעם הג׳ויינט) מציין שבוגרי ישיבה זו ממלאים תפקידים חשובים בערים באירופה, צפון אפריקה ואפילו באנגליה, והם משמשים כמורים, מנהיגים, מפקחים, ורבנים. פרסומיה של הישיבה הדגישו במפורש את ייעודם של בוגריה: לצאת מעולם התורה אל הקהילה כדי להנחיל בקרב חבריה תורה ומוסר. הישיבה פרסמה בגאווה את התפוצה הבינלאומית של בוגריה ואת שורת התפקידים שבוגדים אלו ממלאים בקהילות השונות. בוגרי הישיבה ביקשו להשפיע לא רק באמצעות תפקידים של ״כלי קודש״ בקהילה, אלא גם בעזרתם של בוגרים שהם רופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים שיוצרים בתוך הקהילה מרכזי לימוד והפצת היהדות. על פי הקטלוג שהישיבה פרסמה בשנת 1956, ההשפעה הרבה ביותר של בוגרי הישיבה הורגשה במרוקו עצמה. הקטלוג מציין בעלי תפקידים מרכזיים שהם בוגרי הישיבה: מנהל תלמוד תורה בקזבלנקה (1,300 תלמידים); יועץ ממשלת מרוקו לחינוך היהודי; מנהל הישיבה בטנג׳יר, ותפקידי חינוך רבים ברחבי הארץ.

שילוב לימודי קודש וחול שישיבה זו הנהיגה הוא נדיר וחריג בקרב הישיבות הליטאיות. עצם השילוב והנהגת לימודי החול בישיבה נראה טבעי בעיני היהודים הצרפתים (שנולדו בצרפת). במובן זה הם דמו לזרם החרדי הגרמני, מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש (1888-1808), שדגל בגישה המשלבת ״תורה עם דרך ארץ״. הבעיה והוויכוח שהעסיקו את החרדים במזרח אירופה, האם מותר ורצוי לערב בין קודש לחול, כלל לא עלתה על סדר היום אצל היהודים הצרפתים לאחר המלחמה. כשמלאו לישיבה עשר שנים ולאחר שכבר התנהלו בה לימודי חול, נסע הרב חייקין מייסד הישיבה ל״גדול״, הוא הרב יצחק זאב סולובייצ׳יק (הבריסקער רב) בשוויץ, וקיבל ממנו הסכמה לעירוב קודש בחול. הנימוק לבקשה ולהסכמה היה פרקטי לחלוטין, אלמלא הונהגו לימודי חול, היו ההורים מוציאים את ילדיהם מהישיבה והיא היתה נסגרת.

לישיבה באקס לה בן היתה תדמית טובה גם מבחינה כספית. על פי הדו״ח של ד״ר שרשבסקי באותה תקופה, אקס לה בן היתה המוסד היחיד שלא סבל מגדעון כספי ותקציבו היה מאוזן. שרשבסקי מייחס זאת לניהול נכון ולאגודת הידידות של הישיבה המגייסת עבורה תרומות. הישיבה זכתה לתמיכה של ה־FSJU (ארגון הסעד והקהילה היהודי המקומי), הג׳ויינט וועדת התביעות בארצות־הברית (ארגון העוסק באיסוף כספים למען יישוב מחדש של משפחות ניצולות שואה ובניית קהילות יהודיות: וכן בפיתוח והקמת ארגונים שעוסקים בנושא השואה).

ישיבת אקס לה בן החלה לקלוט תלמידים ממרוקו עוד לפני שנות החמישים. בבקשות תמיכה שנשלחו לג׳ויינט בשנת 1949, כותבים המבקשים שחלק גדול מתלמידי הישיבה הם צפון אפריקאים ובכוונתם לקלוט עוד תלמידים משם. באמצע שנות החמישים מנתה הישיבה כשמונים סטודנטים, מתוכם 70% יוצאי מרוקו, מספר תלמידים מועט מאלג׳יריה ותוניס, והשאר ממזרח אירופה.

בישיבת אקס לה בן, כאמור, לא נוצרו משקעים על רקע היחסים בין ספרדים לאשכנזים. כיוון שייעודה של הישיבה היה להחזיר את התלמידים לקהילה כשהם מצוידים בידע בתורה ובהשכלה כללית, לא נוצרה תחושת ניכור בקרב התלמידים והם לא הסתגרו והתבדלו בתוך כותלי הישיבה. ישיבת אקס לה בן הגדירה עצמה בפרסומיה כאורתודוקסיה קיצונית, הממשיכה מסורת אשכנזית ממזרח אירופה בת מאות שנים, אך בד בבד מצאה דרך לקלוט לתוכה תלמידים ממרוקו, לחנכם ברוח מסורת זו תוך שילוב לימודי חול.

גם בישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר של הרב וולטנר, לא התעוררה התנגדות בולטת לאופייה הליטאי הזר של הישיבה. נשמעו טרוניות של מנהלים מקומיים נגד ההגמוניה של האשכנזים ונגד מנהיגותו של הרב וולטנר, אך לא הוגשו תלונות של תלמידים נגד מוריהם או תלונות בגין יחם רע. גישתו החינוכית של הרב וולטנר צמצמה ככל האפשר את רגשות התסכול והניכור, שכן הרב התייחס ברגישות רבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מתלמידיו: בישלנו ואכלנו את האוכל והטעמים שהם היו רגילים מהבית, התפללנו בנוסח התפילה שלהם, האווירה שלהם, רק לימודי הקודש היו ע״י מורים אשכנזים בעברית, ושיטת הלימוד וסיפורי המוסר מהישיבות הגדולות שלנו. כשהגיעו לפוניביץ וחברון ראו בהם אחד משלנו.

51 – כיצד בא הכסף לעולם

מספר שלמה חזן

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

כיצד בא הכסף לעולם

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היו בני־אדם חושבים כל החיים שלהם רק על המוות. הם לא היו נהנים, לא מן האכילה ולא מן השתייה, כי חשבו רק על מלאך המוות ועל יום המוות. למה ? — כי טרם היה להם אז על מה לחשוב: מחשבות אחרות טרם נבראו בעולם. ומה היה קורה ? — ככל שזקנו, הלכו בני אדם ונעשו רזים יותר ויותר! כי זה טיבה של מחשבה על המוות: היא אוכלת את בשרו של אדם בעודו בחיים. וכשמתו בני־אדם הם היו עור ועצמות ממש, בלי שום בשר. ולתולעים שבאדמה לא היתה כל תועלת מהם.

יום אחד באו התולעים להתאונן בפני הקדוש־ברוך־הוא, וכך טענו לפניו: — ריבונו של עולם, כאשר בראת אותנו, אמרת, כי נאכל בשר. והנה מה נאכל, כשכל בני־אדם מתים רזים וצנומים עד כדי כך, שבקושי מחזיק העור את העצמות, ובשר אין עליהן כלל. אולי נאכל עצמות ? אמר אלוהים:— הצדק אתכם. אתייעץ עם המלאכים. שמעו המלאכים את טענות התולעים וגם הם הודו, כי הצדק אתן. הרי הן נבראו כדי לאכול בשר.

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא ? הוא הוריד את הכסף לעולם. היה האדם קונה במאה ומוכר במאתיים, והיה משתעשע הרבה בענייני מקח וממכר ורווח, עד ששכח על המוות, כי היה חושב כל הזמן על הכסף. ומה היה עושה? מן המאתיים שהרוויח היה קונה סחורה בעד מאה ובעד מאה היה קונה צורכי אוכל. והיה לו על מה לחשוב:— איך להרוויח כסף ואיך להוציאו. ומן האוכל_; הלך והשמין.

ועכשיו, כאשר מתים בני־אדם, שמחות התולעים ומודות לקדוש־בריך־הוא על חסדיו הגדולים.

52 – על מה העולם עומד

מספר שלמה חזן

52. על מה העולם עומד

פעם אחת כאשר אהרן הכהן, אחיו של משה רבנו, הקריב ביום הכיפורים פר בבית־המקדש, קפץ הפר מתחת לידיו של אהרון והרביע פרה. המליטה פרה זו עגל חזק ובריא מאין כמוהו. לא עברה שנה והעגל גדל והיה עצום יותר מכל העולם כולו.

לקח אלוהים ישתבח את העולם ושם אותו על קרנו של פר זה. עומד לו הפר ומחזיק את העולם על קרנו כל הימים, כי זהו רצונו של הקדוש ברוך־הוא. אבל יש ואנשים חוטאים, החטאים קשים והעולם נעשה כבד מהם. אז מתעייף הפר הרבה מן המשא הכבד, ומה הוא עושה ? הוא זורק את העולם ומעבירו מקרן לקרן בתנועת ראש. אז באות לעולם רעידות אדמה, המלוות רעש גדול. הרבה אנשים רשעים מתים ואתם חטאיהם הכבדים. ושוב קל לפר, והעולם עומד יציב על הקרן האחת.

כך מגלגל הפר מדי פעם בפעם את העולם מקרן לקרן, וגורם לרעידות אדמה ולאמונות אחרים, לא עלינו. והחטאים מתנערים.

ואם תשאלו, למה דווקא על קרן פר? אשיב: כדי שבני אדם ידעו את הסכנה ויראו עד כמה הם תלויים בחסדי אלוהים. אם יקיימו את המצוות ויקדשו את שמו יתברך יום יום, יעמוד הפר במקומו ועל קרנו יישאר עולמנו קבוע, יציב ושקט.

זה ספר יחיד מסוגו המקבץ יחד דברי הגות של סופרים, משוררים וחכמי דת מוסלמים, מימי הביניים ועד העת החדשה, על היהודים והיהדות.  בתוכם מי שנותן בלשון פולמוסית קשה נגד היהודים (אבן חזם) ויש מי שמשמיע קולו בנחת ( אלגזאלי ). יש הנוקטים לשון סטריאוטיפית (כגון סופרים ערביים מודרניים) ויש המגלים ידיעה טובה ביהדות ( אלמקדסי ) וכבוד ליצירה המדעית היהודית (אבן צאעד ) ואף מבטיחים ליהודים את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא ( עבד אלגני אלנאבלסי ).

למבחר זה מצטרפים מאמרים אחדים העוסקים במעמד היהודי. בארצות האיסלאם וביחס אליהם מצד שכניהם המוסלמים, וכן בפולמוס המוסלמינגד היהדות. המחברים.כולם מזרחנים, רובם ותיקים וידועי שם במקצוע ואחדים צעירים בראשית דרכם, דבריהם קובצו לספר אחיד על־ידי העורכת, פרופסור חוה לצרוס יפה כלת פרס ישראל; והם פורשים לפני הקורא יריעה מגוונת ומרתקת מתוך עולם הגותי בלתי ידוע לציבור בישראל.

הד'מה – התחייבות בין שני צדדים.

כידוע נחשבו היהודים, הנוצרים ובני דתות מונותיאיסטיות אחרות כשומרונים וכ'צאבאה – ולמעשה, אם כי לא להלכה ולמעשה, גם הזורואסטרים וההינדים – כ׳בני חסות׳ (׳אהל אלד׳מה׳) של האיסלאם. כנראה בהתאם לפסוק הקוראני ״אין אֹנֶס בדת״(סורר, ב, 257) אסור היה להעבירם בכוח על דתם. תמורת תשלום מם גולגולת פרוגרסיווי (׳ג׳זיה׳) וקבלת שורה של דינים מפלים ומשפילים המקובצים במסמך המכונה ׳חוזה עמר׳ (או ׳ברית עמר׳ או ׳תנאי עמר׳), הובטח להם בטחון חיים ורכוש, וניתנה להם הרשות לעבוד את אלוהיהם בדרכם, כמעט באין מפריע וכמעט ללא סייג. הרבה נכתב על הדינים המפלים הללו, אולם לעיתים רחוקות הודגשה העובדה שאף־על־פי שה׳חוזה׳ היה מעין קורפוס תקנות שלטוניות שהוטלו על ׳בני החסות׳ – בכל זאת גם המוסלמים מצידם התחייבו למלא את חלקם ב׳ברית׳.

הערת המחברת : ה" הצבאים " ( בערבית : צאבאה ) היו באותה עת עדה בעלת פולחן מפותח של גרמי השמיים. עובדי כוכבים ומזלות אלו שהתרכזו בעיקר באיזור חרן ( בערבית חראן ), אינם זהים כלל עם כת ה " צאבאה הנזכרת בקוראן ואינם מהווים המשך שלה.

השופט וחכם ההלכה הקדום אבו יוסף אלאנצארי (מת בשנת 798) כותב בספרו ׳כתאב אלח׳ראג״: ״אין להכות את ׳אהל אלד׳מה׳ בשעה שהם משלמים את ה׳ג׳זיה׳ ואין להעמידם בשמש או כיוצא בזה ואין לפגוע בגופם, אלא יש לנהוג בהם בעדינות (׳רִפק') ולאסור אותם עד שישלמו את המס״.׳אהל אלד׳מה׳ לדעתו הם בני חסותו של הנביא עצמו ותפקיד החליף לדאוג לכך שלא ייעשקו ולא ייפגעו ולא ייתבע מהם מס מעל ליכולתם ובניגוד למותר. אבו יוסף מספר כיצד החליף השני, עמר בן אלח׳טאב (644-634), בא לעזרת יהודי זקן וסומא שהתלונן לפניו על מצבו. עמר נתן לו מכספי הצדקה המוסלמיים, שחרר אותו מעול ה׳ג׳זיה׳ והזהיר את אנשיו: ״אלוהים לא ינקנו אם אכלנו את כספו של זה בצעירותו וניטשנו בזקנתו״. כמובן היה גם שיקול כלכלי ליחס מיוחד זה, כפי שעולה בבירור ממכתב ששלח על פי המסורת עמר בן אלח׳טאב אל אחד מנציביו, אבו עבידה:

השאר את האדמות האלה אשר אללה נתן לכם שלל בידי תושביהם והטל עליהם מס במידה שיוכלו לשאת, וחלק את הרווח בין המוסלמים. הנח להם לעבוד את האדמה כי הם יודעים זאת היטב וטובים בכך יותר מאתנו. אל תראה אתה והמוסלמים אשר אתך את אלה (אשר אינם מאמינים) כשלל, ואל תחלקם (כעבדים), בשל הברית שבינך לבינם ובגלל המס שאתה לוקח מהם כפי יכולתם. אללה הבהיר זאת לנו ולכם ככתוב: ״הילחמו באלה אשר אינם מאמינים באללה וביום הדין, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם מאמינים בדת האמת, (אך) הם מאלה שניתן להם הספר, עד אשר ישלמו את מם ה׳ג׳זיה׳ מידם כשהם מושפלים״ (סורה ט, 29).

תוספת שלי ממקורות אחרים…התרגום בעברית לקוח מספרו של פרופסור אורי רובין

 قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה –

לאחר שלקחת מהם את ה׳ג׳זיה׳ אין לך כל זכות עליהם. האם עלה על דעתך מה יישאר למוסלמים שיבואו אחרינו אם ניקח אותם (לעבדים) וננצלם? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. ואילו כך המוסלמים יאכלו(את עמלם) של אלה כל ימי חייהם, וכאשר אנו והם נמות – בנינו אחרינו יאכלו(מעמל) בניהם, וכן תמיד – כל עוד הם עבדים למוסלמים, כל ימי גבור האיסלאם. לפיכך הטל עליהם מס ומנע מהם שבי ואל תתן למוסלמים לעשוק אותם או לפגוע בהם או לשדוד את רכושם, אלא לפי המותר, ושמור בקפדנות את התנאים אשר הענקת להם בכל מה שנתת להם.

פגיעות ביהודים בימי הביניים והידרדרות מצבם בארצות האיסלאם בזמן החדש הוסברו לעתים קרובות בכך שהם הפרו את ברית החסות מצידם, מאסו במעמדם הנחות, לבשו בגדי פאר כמוסלמים השליטים, תפסו עמדות מפתח בשלטון או פגעו בכבוד הנביא והאיסלאם. המשפטנים המוסלמים בימי הביניים דנו במפורט בשאלה אילו עברות מצד בני החסות פירושן הפרת הברית (׳נקד אלעהד׳) כולה. היו שצמצמו עברות אלה לדברים שיש בהם נזק למוסלמים, כגון: סיוע לאויבי האיסלאם ומתן חסות למרגלים נגדו, הריגה של מוסלמים, שוד דרכים, חיי אישות עם אישה מוסלמית או נסיון להעביר מוסלמי על דתו. היו שהדגישו דברים עקרוניים יותר, כגון: פגיעה בכבוד הנביא – שעליה חל עונש מוות גם על מוסלמי – ובכבוד האיסלאם, אי תשלום מס ה׳ג׳זיה׳ או פריקת עול האיסלאם בכללותו. אך בדרך כלל נזהרו העולמא המוסלמים מאוד בעניין זה ורוב ההפרות של ׳תנאי עמר׳ – לפי אחדים אפילו קללת הנביא עצמו – נחשבו לעברות שעונשן בצדן, אך לא לעילה להפרת עצם חוזה החסות. נדמה שרק יהודים שהמירו את דתם לאיסלאם העזו לתבוע בפה מלא את הסרת כלל החסות (׳דימה׳) שהאיסלאם מעניק ליהודים, בדרך כלל בטענת השווא שהיהודים אינם עוד מונותיאיסטים אמיתיים והם בבחינת עובדי אלילים ואפילו עובדי אש. אכן, גם באירופה הביניימית נתנו נסיכים ורוזנים חסות ליהודיהם – בדרך כלל משיקולים כלכליים – ולעתים הגנו עליהם מפני ההמון או מפני הכנסייה, אך נדמה שמעולם לא התחייבו לכך במסמך משפטי כלשהו. שם גם מעולם לא ראה איש צורך להצדיק רדיפות ופרעות ביהודים בנימוק משפטי.

הראשונים לציון , תולדותיהם ופעולתם – אברהם אלמליח

הוצאת ראובן מס – ירושלים-תש"ל

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.

שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.

לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הרא­שונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסו­לריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.

עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.

ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.

ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.

בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.

ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.