מורשת יהדות מרוקו

347 אשחאל מן עתקייא כא תפק מן אל־הג׳לייא.

בתולה זקנה, ולא אלמנה. (פתגם צרפתי)

כמה רווקות ניצלו מאלמנות.

348 שרט אל־עזרי על הג׳אלא:

מא נזווג׳ך חתא תכוני עאתק יא לאלא.

התנה תנאי הרווק לאלמנה:

 לא אקח אותך עד שתהיי בתולה.

349 סידי עלא סבא, טללק מראתו עלא כדבא.

אדוני חיכה להזדמנות, גירש אשתו על שקרנות.

בעוון שינאת חינם, מריבה רבה בביתו של אדם. (שבת לבי)

נישואין ללא גירושין, קטר ללא שסתום בטחון. (פתגם צרפתי)

350 רבי ינז׳יךּ מן א-ז׳יעאן אילא פאק

ול-מרא אל־קביחא אידא טלבת צדאק.

ישמורך אלהים מרעב בי יתעורר,

 ומאשה רעה בי תדרוש גט.

351 זוואז׳ אל־קוק, וטלאק אל־ברקוק.

חתונה בעונת הארטישוק, והגירושין בעונת השזיפים.

חתונה בימי העוני, וגירושין במי העושר.

352 כּאנת מראתי, רז'עת נעשקהא.

אהבה ישנה אינה בטלה לעולם.

אהבה ישנה אינה בטלה לעולם

האדם חוזר תמיד לאהבתו הראשונה.(Guillaume etienne)

אהבה ראשונה אינה משתבחת. (זה לעומת זה ע׳ 120)

בלתי אפשרי לאהוב פעם שניה מה שבאמת הפסקנו לאהוב (de la.rochefoucauld)

אין אדם מוצא-רוח אלא מאשתו הראשונה. (יבמות 0גי)

בל המגרש אשתו הראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. (גיטין צי)

אדם נושא אשה על אשתו הראשונה, זוכר מעשה הראשונה. ;ברבות לגי׳

353 כ׳יאלו פ־סוק, אחסן מן אל־מאל פ־סנדוק.

דמותו ברחוב, ולא כספו בארגז.

354 שיפתו פל-בית, ולא קנדיל ד-זית

פניו בבית, ולא מנורת שמן-זית.

אחריהם, הרב הגדול ואב בית דין ומשנה וגזבר ונגיד ורופא ומוהל כמוהר"ר יהודה אבן שאול ישראל זלה"ה, והרב הגדול כמוהר"ר יהודה בנבנישתי הנקרא אדיין בפי כל מפני שהיה בדורו הרב הגדול כמוהר"ש והרב הגדול כמוהר"ר שלמה בנשנישתי זלה"ה, וכי דלא מחלפי וכו…..

והרב הגדול  כמוהרר"י בנבנישתי הנקרא אבן ישראל והיו קורים אותו אליהו, וכמה עניינים ונסים ספרו עליו מגיד אמת, שני פעמים בשבוע היה נגלה אליו אליהו ז"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. והרב הקדוש כמוהר"ר יצחק דילויה ז|"ל, הרב הקדוש כמוההר"ר מאיר אביו זלה"ה, והרב הגדול כמוהר"רמשה אחיו זלה"ה.

והרב הגדול כמוהר"ר יוסף בן מאמאן ז"ל הניח כמה חיבורים לכ"ד ספרים . הרב הגדול המופלא סובר הרזים כמוהר"ר שמואל פילייאג'י ז"ל, והרב יצחק אחיו, וסופר שנסתלק לבית מנוחתו ביו כ"ה שנים. אחריהם הר הגדול האלודי כמוההר"ר אברהם אזולאי זלה"ה, והתנא הפסקן הגאון הגדול כמוהרר"ש אחיו זלה"ה.

ובניהם הלא המה ב' בני היצהר בני מהר"ש אזולאי זלה"ה, כמוהר"ר אברהם נפטר בין י"ח שנה מופלא יותר מאביו סמוך לחופה לא עליכם, וכמוההר" משה וכמוה"ר משה אזולאי בנו של הרבה הנזכר ז"ל. כמהה"ר יעקב בן חיין הדיין ז"ל, כמוהר"ר אברהם אבן מאמאן אביו של הרב הגדול אב בית דין כמוהה"ר דוד בן מאמאן ובמכנאז יע"א נפטר לבית עולמו ושם נקבר.

הרב הדיין הבקי בדיני ממונות בספר המצוות ואחרים בעל פה כמוההר"ש אבן ננס, סדורו התייר הגדול מים עמוקים וכו.. עמוק עמוק מי וכו… מופלא שבסנהדרין כמוההר"ר שלמה בנבנישתי זלה"ה.

המחבר מציין שחכם בשם משפחת ננס לא נמצא בכתובים, ולא ידוע שם זה בקרב יהודי מרוקו.

והמעמיק הגדול טורא תקיפא וספרא רבא הרב המובהק כמהה"ר חיים בנבנישתי ז"ל, וזקנו הרב הדיין כמוהה"ר דוד בנשבנישתי ז"ל בן ישראל אחיו של כמוהה"ר יהודה בן ישראל ז"ל, והררי אל ההרים התלויים בשערה הרב המובהק כמוהה"ר אברהם בנבנישתי, ועמו מופלא בחכמה יותר ממנו כמוהר"ר יצחק בנו ז"ל ואביו של רבי אברהם אב בחכמה נעים זמירות ישראל ראש המשוררים של עולם כמוה"ר יצחק בן ישראל אח להה"ר יהודה וכמוהר"ר דוד ז"ל.

והרב הגדול והקדוש תורה וכהונה וגדולה במקום אחד החסיד העניו איש אלדים קדוש הוא כמוה"ר ישעיה הכהן ז"ל, ונגלה אליו אליהו ז"ל כמה פעמים, ואריה דבי עלאי אתו עמו מחבר הרב הקדוש המובהק בפשט רמז דרש וסוד חסידא קדישא ופרישא התנא האלדי מרנא ורבנא נזר ישראל והדרו כמוה"ר יעקב פינטו זלה"ה.

והרב הגדול ה"ה המעיין הגדול חסיד ועניו מאד מאד בקי בכל מיני חכמות והוא מוריה=נו שלמדנו אתו אצלו בישיבתו כמוהה"ר אברהם פינטו ז"ל אחיו של הרב ז"ל. אמרו עליו שהיה בא לישיבה ולומד עם החכמים אחר שנסתלק לישיבה של מעלה, ובשנה אחת היה נדמה להם בחוש הראות.

והרב המופלא כמוהה"ר יצחק בנו נפטר בחור במכת המגיפה רימנא ליצלן, והה' חסיד ועניו אמרכלא מהימנא שנהנה  מיגיע כפיו והא כמוהה"ר מרדכי בן אלבחאר ז"ל, והדרשן  הגדול המקובל האלדי החסיד העניו כמוה"ר יעקב חיונה זלה"ה.

עד כאן מצאתי, על כן ההעתקה על ידי שמואל קונקי ס"ט ( ספיה טובה )

  יהדות פרס ומדי, זו אשר ענפיה הגיעו לבוכארה ולאפגניסתאן ולים הכספי משני עבריו, ובהשפעתם דבקו בשעתם מלכי כוזריה בעם ישראל ובדתו! יהדות פרס, אשר מסרה נפשה על קידוש השם בימי גזירות עבאס השני באיצפאהאן ובשיראז וכו', השאירה לברכה דברי שירה וספרות יהודית־פרסית! ואנוסיה, אנוסי משהאד, שמרו במחתרת את הגחלת לא פחות מאנוסי ספרד ופורטוגל שבמערב! ובניה, שהיו מהראשונים לעלות לארץ עם העליה הראשונה, בתחילת שנות השמונים, כבר אז יסדו שכונות עמלים בירושלים, ומהם חדרו גם למושבות. נוסיף עליהם את העדות  המיוחדות מכורדיסתאן, ״האובדים בארץ אשור״, הנושאים מסורת עתיקה מימי גלות שומרון והמנותקים בהרי כורדו מכל שאר הגולה, שעדיין הם מדברים בשפה בה דיברו ובה כתבו אביי ורב אשי ותלמידיהם, דורשי תלמוד בבלי, בשפה שהם קוראים לה שפת ״התרגום״. הם אנשים כפריים, חקלאים, עובדי אדמה! רבים מהם היו משועבדים לביכּים הכורדים — עד שקמה מדינת ישראל והתקיימה הנבואה: ״לאמר לאסירים צאו ולאשר בחושך הגלו״. אף לפני כן באו כמה אלפים מכורדיסתאן, וכבר בסגירה ראינו מהם בין ראשוני הפועלים והמתישבים. רבים מהם השתכנו בשכונות העוני בירושלים ועסקו בסבלות, בסתתות, בבנאות ובכל עבודת פרך, ונשיהם עבדו בעבודות בית! והם יחד עם עולים מעדות מזרחיות אחרות הוו מעמד עובד בקרב הישוב הישן בירושלים, הישוב שנתמך במידה רבה על ידי צדקה. ואם כסף ועושר תרבותי לא הביאו אתם, הלא הביאו ידיים חרוצות וכשרון לעבודה. חלוציהם השתתפו בצבא־הגנה לישראל, ועכשיו — בישובי המסדרון ובמקומות אחרים.

יהודי צפון אפריקה: מארוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, המונים אף הם את ימי גלותם מתקופת הבית השני, התפשטו עד קצות המדבר, ועד הרי אטלאס ועד סהארה הגיעו. בשעתם התיצבו אבותיהם בראש שבטים בארבאריים, ובהנהגת המלכה דאהיה אל כאהינה היהודיה, נלחמו עם המוסלמים. בתקופה יותר מאוחרה הקימו רפובליקה אבטונומית בוודי־ דרעה, ועדיין זכורה בדברי הימים מלחמתם הגבורית עם זרם הפולשים ממדבר ערב. יותר מזה זכורות הישיבות בפאס ושמותיהם של הרמב"ם והאלפסי.

ליהודי צפון אפריקה חלק גדול בעליה לארץ־ישראל. ההתחלה היתה בימי השליטים מבית איוב והממלוכים! ואחרי גירוש ספרד גבר הרבה הזרם. במאה הי״ט השתתפו יהודי צפוךאפריקה במדה ניכרת בבנין ירושלים, יפו, חיפה, טבריה. הם הקדימו לחובבי־ציון בשיבה אל הקרקע. קצתם התישבו בשפרעם ובכפר יסיף וחיזקו בהם את הישוב היהודי. יש מהם כיום בארץ סוחרים ועסקנים צבוריים, אנשים בעלי השכלה גבוהה, חלוצים, חברי הכנסת, שר בממשלה. העליה מצפון אפריקה נמשכה על אף מאמצי צוררי ישראל להפסיקה. במארוקו כלואים היהודים כמו במחנה הסגר ! הממשלה משגיחה בשבע עינים ששום יהודי לא יצא מן הארץ — פן יסע לארץ־ישראל. כוחות גדולים טמונים ביהדות צפון אפריקה, כוחות שאנו זקוקים להם לבנין ארצנו. והם יבואו — גם יהודי אלג׳יר, שהיגרו לצרפת, גם יהודי תוניס, וגם שארית יהודי לוב. ולא לעולם יוכלו שליטי מארוקו החשוכים לקיים את ההסגר על יהודי ארצם.

יהדות מצרים ידועה לנו מקרוב, ואין מן הצורך לעמוד עליה. ידוע לכולנו מה רב היה חלקם של יהודי קאהיר ואלכסנדריה בקידומה של מצרים, ביחוד במסחר, בבנקאות, בתעשיה ובחרושת־המעשה, וודאי לא ייגרע מערכם בשעה שייצטרפו יהודים אלה לבוני המולדת ויקדישו את מרצם ואת כוחותיהם להקמת התעשיה והחקלאות בישראל. משבעים אלף היהודים, שהיו במצרים לפני משטרו הצורר של נאצר, נותרו רק אלפים מעטים! רוב יהודי מצרים כבר במדינת ישראל, וגם הנשארים יגיעו.

יסוד חשוב בבנין הארץ הם יהודי תורכיה, עולי בולגריה ויוון, ושאר ארצות הבלקן המסונפים ליהדות העותמנית, צאצאי גולי ספרד, שהקימו גם בדורות שלאחר הגירוש גאוני רוח, מחוקקים ופוסקים כרבי יוסף קארו והר״י בירב, מורים גדולים בנגלה ובנסתר, משוררים ימליצים וגם אנשי מעשה, אשד הראו את כוחם בבנין ערים, בתעשיה ובמלאכה בים וביבשה, כמו בסאלוניקי וכו'; ומדינאים גדולים כיוסף נשיא ודונה גראציה, מהם שהקדישו כוחם גם ליישובה של ארץ־ישראל, לבנינה של טבריה ולביצורה של צפת ולהחייאתן של גדות הכנרת.

ואחרון אחרון יהודי תימן, שבט מופלא זה, אשר שמר את תמימותו ושלימותו כחטיבה מוצקת, שבט השומר מסורת מימי הבית השני, זכרונות מימי מלכות ישראל בחמיר, מסורת של גבורה בתוך המרה שבגלויות ישמעאל. בזמננו זכינו לראות בעליתו השלימה של שבט זה, ובקיום ברכתו של משה רבנו לשבט יהודה: ״שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו״.

לצערנו נידלדלה גולת ישמעאל זו במשך הדורות הרבים וירדה מהשיא התרבותי הכללי שהגיעה אליו באנדלוסיה ובבבל. קצתה נתרחקה מהתרבות היהודית המקורית! נידלדלו מקורות מים חיים שהוחלפו בבורות ופירורי תרבות לבנטינית שיטחית שהושטה להם מארצות המערב, בעיקר מצרפת. לצערנו, לא זכו יהודי מזרח אלה לתשומת לב ראויה מצדנו, כאשר זכו :שעתם יהודי פולין — להכשרה חלוצית ולתרבות העבודה היוצרת.

מצב זה מחייב אותנו להקדיש את כל תשומת לבנו להכשרתם: מקום שאפשר, יש להכשירם בארץ מוצאם, ומקום שאי־אפשר — מתחילת ביאם למחנות בארץ המולדת? אולם הכשרה זו וטיפול זה צריכים להיות במקל נועם ולא במקל חובלים. יש לעמוד דווקא על הגורמים המאחדים, המשותפים, ולא על המפרידים. לא על ידי יצירת זרמים מפלגים במקום שאינם, אלא, על ידי חינוך אחיד, חינוכה של מדינת ישראל. עלינו להרגילם ולחנכם בשפה אחת, לקרבם לעבודה יוצרת וליצירה משקית, להדריכם בחיי אזרחים חפשים במדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא לחנכם ולהכשירם למנהיגות. עלינו להציל ניצוצות שנשתכחו ונשתקעו בתהום נשיה, להוציא לאורה, את שרידי יצירתם ותרבותם, להעלות את הנכסים החשובים ולעשותם קנין הישוב כולו. ואם כן נעשה, יש לנו סיכויים טובים, שאף יהדות זו, גולת ישמעאל, תמלא את תפקידה ההיסטורי האחראי בבנינה של מדינת ישראל. לשם כך יש לאמץ את המוסדות המיוחדים למחקר יהדות המזרח, אך בראש וראשונה — לדאוג לחינוכם ולטיפול ביישובם, בקליטתם ובשילובם בישוב. כי בוא יבוא היום, בו ישאו באחריות ממלכתית יחד עם שאר שבטי ישראל, כי אין הבדל בין שבט לשבט, באשר אב אחד לכולנו ומצור אחד חוצבנו. כל הזנחה בנידון זה הפסד הוא לנו, וכל עמל והשקעה שנשקיע היום באחינו הנידחים ״האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים״ — בבניננו אנו משקיעים, בדור הבא, כי ״ממקבת בור אחד נוּקרנו.״

ב. גרסת מוגאדור

השיר שונה מגרסת תארודאנת בסטרופת הסיום שלו, שצומצמה כאן לחמישה טורים במקום תשעה בגרסה המקורית. האירועים המשמשים מסגרת התייחסות לשיר כרוכים כאן ביציאת התורכים מארץ ישראל לאחר כיבושה בידי הבריטים ולא במפעלו הציוני של הרצל, שאינו מוזכר כלל. גם שנת הגאולה השלמה הוסבה כאן מתרפ״ח לתרפ״ה (1924/1925). כאן נוסף גם טור (ס׳ 17) המתייחס למצבה של ירושלים, שנמצאת עדיין תחת כיבוש של זרים אף שהתורכים עזבו אותה. גרסה משופצת זו נכתבה במוגאדור כנראה בסוף העשור השני של המאה.

אשר לתבנית השיר, אין הבדל בין שתי הגרסאות פרט לשינויי נוסח שנבעו מצורכי השיפוץ ומטעויות בהעתקה. כתובת השיר גם היא שונתה בהתאם לשיפוץ: ״שירה ליום הבשורה ולכבוד עיר תהלה ירושת״ו בב״א. [=ירושלים, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אמן]. סי[מן]: אני ע״ה [=עבד ה׳] דויד חזק חזק; נו[נעם]: דברי שיר שבח״. המקור: כ״י משה כהן בידוך, ללא עימוד.

ו אוחילה לאל אראה / יום הבשורה; / אז נשיר בשיר נאה / עוז ותפארה.

נכספה נפשי לראות / בית הבחירה, / ורחובות עיר מלאות / רנה וזמרה.

ישמע גם קול לוי. / שיר על דוכנו / ישיר ישראל בנוה, / יושב על בנו.

תגטיא עיר תהלה, לה קורא,

שינויי נוסח בגרסת תארודאנת בהשוואה לגרסת מוגאדור

3 ישמע: ישמח [!] // 4 יה קורא: הקורא "

יאמר לה: התנערי,

חומת אש סביב אורי;

לא יבוא בך עוד נכרי.

ההרים יפצחו בשיר / רנה ותודה; / כל עץ היער ישיר / לצור תעודה.

דביר ואולם לבנ[ו] / בארץ חמדה; / כיהן יקריב קרבנו / וזבחי תוז־ה. 10

ובכול יום אני אוחיל / קץ הפלאות, / בנה נא חומות וחיל / מתי להראות.

 תגטיא ימי קץ איש חמודות

בא חשבון אנשי מרות.

 פקדו מצפוני סודות,

עלה מספר החידות.

15 דברו יחד, קרוב / בא עת חננה_; / בשנת תרפ״ה מכאוב / יבוא ברנה.

חזק לבות כי צמחו / אותות גאולה, / כי קדר עזבו ברחו / מעיר תהלה.

 חיש מהיר מלא שמחת / עיר הבנויה, / כי זה היום הוא תחת / אומה נכריה.

 זמן יבוא בימיו / נושע יאוז־ה; / יה, טל יערפו שמיו, / תהיה לעיז־ה

קץ כל גלות רע ומר_; / אין עוד צריכה. / אברך על המוגמר, / זאת הברכה.

מקורות וביאורים של הטורים השונים

15 בשנת תרפ״ה מכאוב: על פי חישובי הקץ שהילכו בקהילתו של המשורר, אמורה הייתה הגאולה להתרחש בשנת תרפ״ה (1924/1925;

תרפ׳׳ה מכאוב: כפל לשון של הצירוף, הן על פי מובנו הראשון של תיקון צרות עם ישראל והן כסימן לשנת הגאולה.

16 כי קדר עזבו ברחו מעיר תהלה: הכוונה כנראה ליציאת התורכים מירושלים לאחר שנכבשה בידי הבריטים.

מלא שמחת עיר הבנויה: השלם את שמחת אנשי ירושלים והעם היהודי;

כי זה היום הוא תחת אומה נכריה: עם ישראל עדיין בגלות.

זמן יבוא בימיו נושע יאודה: על פי ירמיה כג, ו; לג, טז:

יאודה: במקום ״יהודה״, כמקובל בכתביהם של תלמידי חכמים;

טל יערפו שמיו: על פי דברים לג, כח.

קץ כל גלות רע ומר; אין עוד צריכה: עם ישראל אינו צריך להמשיך ולסבול בגלות הנוראה;

 רע ומר: על פי ירמיה ב, יט.

מכתב ה

רבי משה בירדוגו: הנודע בשם ״המשבי״ר״ ב״ר אברהם ז״ל רב ומו״ץ בעיר מקנאס, רבותיו היו רבי יוסף בהתית ורבי חביב טולידאגו המזכירו בתשובה בס׳ זכות אבות סי׳ ל״ז ובה כותב ״מורי ורבי מוה״ר חביב טולידאנו ז״ל״.

הרב הנז׳ הרביץ תורה בתלמידים ובשנת תע"ה נתמנה לחבר בי״ד עד שנת תפ״ג. ובשנה ההיא במות האב״ד רבי משה טולידאנו, נתמנה המשבי״ר לראב״ד תחתיו, עד שנתבש׳׳מ ביום ה׳ חשון תצ״א.

המשבי״ר נודע בשערים שמו מיושר ועומק עיונו, ראה החיד״א במערכת הספרים אות משביר. וראה מ״ש עליו רבי חיים ן׳ עטאר בספרו אור החיים דברים א׳ ט״ז כי בשעת הדין כאשר היו הבעלי דינים עומדים לפניו היה הוא ז״ל נותן את מבטו למטה ולא נשא עיניו למול אחד מהבעלי דינים למען לא יתבלבל השני לחשוב כי חפץ הוא להצדיק את בעל דינו ויסתתמו טענותיו וראה מ״ש גם בספרו חפץ ה׳ בשיטתו למס׳ שבת ד״י ע״ב.

הרב הנז׳ חיבר כמה ספרים ופס״ד והנודעים הם: ראש משביר על הש״ס ב״ח; כנף רננים דרשות על ספר בראשית; ליקוטים כ״י; שו״ת דברי משה; ביאורים וחידושים על התנ״ך; פירוש על פירוש רש״י עה״ת; והגהות קצרות על משניות, ראה נר המערב הנד״מ דף ר״ה. מלכי רבנן בערכו.

מכתב ט

רבי שמואל אזאווי זצ״ל ב״ר משה, מחכמי עיר סאלי אשר חי במאה הה׳ ונתבש׳׳מ לפני שנת תק״ט, עיין מלכי רבנן באות ש׳. הר׳ הנ״ל לראשונה היה סופר בי״ד וגם שו״ב ואח״כ נתמנה לאחד מהבי״ד, אומנם עוד מכבר אהב להתחרות עם גדולים ממנו כמו שתראה במוצב״י בתשובה ששלח רבי חביב טולידנו למו"ה משה ן׳ חמו זצ״ל. מהר״ש הנ״ל התחרה תמיד עם חבריו בבית דין, הרבנים ששמשו בבי״ד הם: ר״י צרפתי, ר״ש כהן, ור״ש קארו ז״ל ועקב התחרות זו התלקח ביניהם ריב ומדנים, והשתדלו ג׳ חבריו הנ״ל להורידו מכסא הדיינות, אך מהרי׳ש אזאווי התיצב לנגדם בעקשנות. ומפאת הריב הזה נסחפו רבני פאס ומכנס, בראש מתנגדיו של מהר״ש אזווי עמד הרב יעב״ץ אשר עמד על טיבו של הריב ונכנס לעוביו, אחרית הריב הזה לא נודע, אך נראה שלא עלה הדבר בידי רבני סאלי להסיר את מהר״ש הנ״ל מלהיות דיין, וראינוהו חותם בס׳ מוצב״י ח״א.

מכתב ט

רבי מנחם סירירו בכהה״ר דוד דומ״ץ בפאס מגדולי היחס שבמשפחות המגורשים הרב הנז׳ חי בחצי הא׳ של המאה הה׳, ידוע היה כאדם גדול וששמש גדולים והוא אחד מהחותמים על התקנות העמיד תלמידים רבים וגדולים ומהידועים שבהם רבי יהודה בן עטאר המכונה ״רבי אלכבי״ר״ ושני לו הרב יעב״ץ ז׳׳ל. חבר כמה ספרים מהם ביאור על התנ״ך, פס״ד, והגהות על השו׳ע, ועמד בקשרי מכתבים עם רבני המערב, ובכללם עם מו״ה משה בן חמו חד מקמאי רבני צפרו, הרב הנז׳ זכה לזקנה מופלגת ונתבש׳׳מ ביום שב״ק כ״ג אדר ב׳ שנת התס״א. ביחס לכתובה תארוהו בזה״ל ציס״ע אור ישראל וקדושו גזר אלהיו על ראשו, פטיש החזק עמוד הימני אור נערב, מופת הדור והדרו הרה״ג מעו״מ, אבן הראשה, נהורא דשמשא, חסידא ופרישא, מר קשישא, מופלא שבסנהדרין, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, מו״ר זיע״א. נר המערב עמי 190 מלכי רבנן אות מי, קהלת צפרי ח״א עמי 297—192 וח״ב 234 —240. ואגדה מהלכת שפעם ישב לחשב הכנסותיו והוצאותיו, ולבסוף מצא שההוצאות יתר על ההכנסות, ואמר במליצה על עצמו מי״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד.), כלומר מים = מ׳ מנחם, סמ״ך = סרירו פרנסתו בנס. וקונן עליו הרב יעב״ץ בספרו עת לכל חפץ:

״קדר עץ הדר, מטה עוז ותפארה.

 ראש מדברים, משיב מלחמה שערה,

על אותו אצרח, ברוח נשברה.

אהה אין אשכול, לאכול בכורה.

על כי נעתמה, מנורה הטהורה…

 ובארמית:

יומי ולילי הוה לעי, ועסיק באורייתא.

 והוה משתעי, הנהו מילי מעלייתא.

ולכל מאן די בע ידעי, מייתי בידיה מתניתא.

ובדיני סרכי ובועי, כותיה אפסיקא הלכתא.

ובממוני ושבועתא, נחית לעומקא דדינא…

כיצד הגיעו הבתים והקרקעות לרשות הקהילה? נראה שהיו שלוש דרכים:

א.   הקדש על ידי הבעלים, בין מחיים בין לאחר פטירתו על פי צוואתו. כך עולה מן התקנה השנייה דלעיל, וכן מקיצור התקנות לר׳ רפאל בירדוגו ומקיצור התקנות לר׳ רפאל משה אלבאז. עוד למדים אנו משאלה שהופנתה לר׳ יוסף אלמאליח (רבאט, 1832-1750), כי שכיב מרע ציווה כי מחצית מכל רכושו תינתן לאדם אחד שאינו מיורשיו ואילו מן המחצית השנייה יעשו לו תכריכים וספר תורה לזכרו והשאר להקדש.

ב.   עזבון בעלים שלא נמצאו להם יורשים, כלשון תשובת חכמי סאלי לר׳ חביב טולידאנו השני (נפטר במרחשון תע״ו/1715), שהיה דיין במכנאס: ״יש להם מנהג ותקנה באותה העיר שכל קרקע שלא ימצאו לה בעלים או יורשים תופסים אותה גזברי העיר לזכות עניי העיר״. במקרה זה היה נחוץ שהדבר ייעשה שלא בידיעת השלטונות המוסלמיים או על ידי השתקתם באמצעות שוחד, לפי שעל פי חוקי האסלאם רכוש כזה עובר לרשות אוצר השלטון.

ג.   הפקעה על ידי הקהילה כעונש על פגייה לערכאות של גויים. דבר זה כמובן מפתיע ביותר, אבל מצעו תקנה אחת בעניין זה מקהילת מכנאס, שנת תקכ״ט (סוף 1768):

ביען שכבר הסכמנו ותיקננו בחשון של שנה זו, ששום אדם מישראל ממחנה קדוש זה מכנאסה יע״א, די יכון [שיהיה] אלם ולא ציית לדינא, וילך א<ל> ע<רכאות> ש<ל> ג<וים> או אצל בעלי השררה, שהוא מובדל מע<דת> יש<ראל>, וממונו הפקר בכח הפקר בית דין לעניי עירנו […] ובכן אחר שעברו האנשים הנז' ופרצו גדר התקנה הנז',

" גזרנו אומר בל ימוט ע<ולם> וע<ר> שמע<תה> ו<עד> ע<ולם>_/ ממונם וקרקעותיהם הם הפקה בכח ב<ית> ד<ין> יפה, והרשות נתונה ביד בני קהלינו להפסידם בכ<ל> מ<יני> הפסד, ויש להן רשו<ת> ג<מור> למכור ולמשכן קרקעותיהם, וליטול כל אשר להם, ולייסרם בכ<ל> מ<יני> יסורין, עד שיחזרו בתשו<בה> שלימה.   

הערת המחבר :             אבן צור תרס״ג, סי׳ נג, דף לב ע״א (מכנאם). אלבוים תשל״ב, עמי 81, הערה 259 מביא לשון זו ומייחסה שלא כדין לתקנת העיר סאלי. ולא דק בדברים, שכן אמנם החבמים החתומים על התשובה היו מקהילת סאלי, אך תשובתם נשלחה לר׳ חביב טולידאנו שהיה דיין במכנאס והוא פנה אליהם בעניין, ככל הנראה משום שהכירם מעת ששהה בסאלי פרק זמן מסוים. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף לב, עמי א־ב. עוד לעניין קרקע חסרת יורשים שעברה לרשות גזברי העניים ראה אלבאז תרס״א, חו״מ, סי׳ י(צפרו).

בפאס הקפידו ביותר לשמור את התקנה שלא למכור את קרקעות העניים. כך בתקנה משנת ת״ס (1700) הסכים בית הדין של הקהילה אך למשכן ״לקצת יחידי סגולה״ חלק מקרקעות העניים למשך שנה אחת בלבד על מנת לממן את המסים הגבוהים לשלטונות, שרוב הציבור לא יכלו לעמוד בהם. וכן בצפרו הייתה תקנה שאסרה על מכירת קרקעות ביים. לעומת כן בתקנה ממכנאס מיום ה באייר תקכ״ח (1768) הותר הדבר, בהסכמת בית הדין ויחידי הקהילה, כדי להקל על עומס המסים:

יען כי רבו כמו רבו משאלות לב שכנינו וגבר כמו נחשול של ים על בני קהלינו י<שמרם> צ<ורם>, וכשל כח הסבל מלסבול עול המסים, אי לזאת נתקבצו הקהל י״ץ ונועדו יחדו למכור החנויות הידו<עות> לכללות הקהל, להקל מעליהם מעט ולמלט נפשם מיד שואל ״משא מלך ושרים״. ובכן הסכמנו אנחנו ב<ית> ד<ין> החתומים על מכירת החנויות […].

גם אנחנו יחידי ק״ק מכנאס יע<זרם> א<ל> מסכימים על מכר החנויות.

מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים (ערבית יהודית)

1

חוכי ען אלסייד מימון אבו אלרב משה בר מימון ע״ה אן כאן ענדו תסעת אוולאד מן מרא ואחדה וכולהום תלמידי חכמים עוט'אם. פי לילה מן דאת אללייאלי אלרב מימון נאיים גאלו אלסייד אליאו הנביא ז״ל פי אלמנאם וקאל להו קום רוח פי אלבלד אלפלאנייה ואתזווג בבנת פלאן אלפלאני. פי קאם מן אלנום מצרוע. פי קאלת להו אל רוביסה מאלך. קאל להא יא רוביסא גאלי אלסייד אליאו ז״ל פי אלמנאם וקאל לי נקום נסאפר בלד אלפלאנייה נתזווג בבנת פלאן. קאלת להו אנעיס יא סיידי לם תפכר פי שאן דאלך לאן אלפסוק קאל חלומות שוא ידברו.

 פי נעס תאני גאלו איצה אלסייד אליאו ז״ל וקאל להו קום רוח בלד אלפלאנייה ואתזווג בנת פלאן. פי קאם תאני מצרוע. חכא איצה לגמא(ע)תו. פי קאלת להו גמאעתו מתל מא קאלת להו אוול. פי נעס תאלת כטרא גאלו איצה אלסייד אליאו הנביא ז״ל וקאל להו קום רוח אלבלד אלפלאנייה ואתזווג בנת פלאן. פי קאם אלרב מימון מצרוע תאלת כטרא ואחכא לגמאעתו באלדי חוצול להו תאלת כטרא. פי אלחין קאלת להו אל רוביסא בחיס אן גאלך אלסייד אליאו תלת כטראת לם תכאלף קום צלי וכוד שוויית זוואדה ואתווגה אתזווג אל בנת חוכם מא ערפך אלסייד אליאו ז״ל. פי חין מא צבח אלנהאר קאם צלא וערף אוולאדו באלדי חוצול להו בל מנמאת פי קאלו להו עשה והצלח. פי אכד אלרב מעו שוויית זוואדה ואתווגה לל בלד אלדי פיהא אלבנת פי טלע ללבלד וסאל עלא אל יאודי אבו אלבנת פי קאלו להו יא סיידנא למאדא תסאל עלא האדא אלרוגול לאן האדא אל רוגול רשע וליש תסאל עליה. פיקאל להום באמר לאזם. פי פרגו להו אלראגל בייאע לחם פי דכאנו. קעד קוצאדו לחין מא פרג׳ אללחם. אתקדם עליה אלרב מימון וקאל להו שלום עליכם פי קאל להו לם נעלם איש בתקול איש תריד מני פי קאל להו נריד מנך בנתך פלאנה נתזווגהא. פי קאל להו תריד תאכודהא ערייאנה פי קאל להו אל רב מימון טייב. פי ארסל אל ראגל חצר אלבנת וקאל להא יא בנת אקלעי אל חוואייג אלדי עליכי. פי קלעית אלבנת תייאבהא ואל רב מימון קלע פרגייתו אלדי עליה וג׳טאהא וקדסהא ואכדהא ואראח לבלדו עמל שבעה ברכות ודכל עליהא. מן לילתהא קמת חבלית לחין אן מצו אל תסעת אושהור וצעית ג׳ולאם מתל מא נזל נוור ועמלו להו מילה וסמאה משה.

מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים

(תרגום עברי) 1. לידת הרמב״ם

סופר על האדון מימון, אבי הרב משה בן מימון עליו השלום, שהיו לו תשעה ילדים מאישה אחת, וכולם תלמידי חכמים גדולים. באחד הלילות היה הרב מימון ישן, ובא אליו האדון אליהו הנביא ז״ל בחלום ואמר לו: קום לך לעיר פלונית והתחתן בבת פלוני אלמוני! והתעורר מהחלום מבוהל. אמרה לו הרבנית: מה לך? אמר לה: רבנית, בא אליי האדון אליהו ז״ל בחלום ואמר לי שאסע לעיר פלונית ואשא לאישה את בת פלוני. אמרה לו: שכב, אדוני, בל תהרהר בדבר ההוא, כי הפסוק אמר: ״חלומות שוא ידברו״.

נרדם שנית, ובא אליו שוב האדון אליהו ו״ל ואמר לו: ״קום לך לעיר פלונית והתחתן בבת פלוני״. התעורר שנית מבוהל. סיפר גם לאשתו, ואמרה לו כמו שאמרה לו בראשונה.

נרדם פעם שלישית, ובא אליו שוב האדון אליהו הנביא ז״ל ואמר לו: קום לך למקום פלוני והתחתן עם בת פלוני. התעורר הרב מימון מבוהל פעם שלישית, וסיפר לאשתו מה שאירע לו בפעם השלישית. אז אמרה לו הרבנית בקול: אם בא אליך האדון אליהו שלוש פעמים, אל תסרב! קום התפלל וקח מעט צידה ושים פניך לשם והתחתן עם הנערה כפי שהודיעך האדון אליהו ז״ל. בבוקר קם והתפלל, והודיע לבניו מה שאירע לו בחלומות. אמרו לו: עשה והצלח.

לקח הרב מעט צידה ושם פניו למקום אשר בו הנערה. עלה למקום, ושאל על היהודי אבי הנערה. אמרו לו: אדוננו, למה תשאל על האיש הזה? כי האיש הזה רשע, ולמה תשאל עליו? אמר להם: בעניין הכרחי. הראו לו את האיש, שהיה מוכר בשר בחנותו. ישב מולו עד שנגמר הבשר. פנה לעברו הרב מימון ואמר לו: שלום עליכם! אמר לו: איני מבין מה אתה אומר, מה אתה רוצה ממני? אמר לו: אני רוצה ממך את בתך פלונית כדי להתחתן עמה. אמר לו: אתה רוצה לקחתה עירומה. אמר לו הרב מימון: טוב. שלח האיש והביא את הנערה ואמר לה: נערה, פשטי את השמלות אשר עלייך. פשטה הנערה את בגדיה, והרב מימון פשט את אדרתו אשר עליו וכיסה אותה וקידשה ולקחה והלך למקומו. עשה שבע ברכות והתייחד עמה ובאותו לילה הרתה. כשעברו תשעה חודשים ילדה בן. באותה שעה שנולד נגה עליו אור, עשו לו ברית מילה, וקרא (אביו) את שמו משה.

עם תום מלחמת העולם השנייה החלה מחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות היהודית לפרסם כתבי עת בשפה הצרפתית, " רביבים " ו Visages d'Israel , שזכו להצלחה רבה בקרב הנוער היהודי בצפון אפריקה, בעיקר בשל כמה מדורים המתייחסים ליהדות ולארץ ישראל.

במרוקו נוצרו יחסי גומלין משמעותיים בין הציונות הדתית מבית מדרשה הארץ ישראלי לבין ארגוני הנוער הגדולים במרוקו – " שרל נטר " שכללה את " חובבי השפה ", הצופים היהודיים, D.E.J.J " והיחידות העממיות ". יחסי הגומלין אלה התחזקו הודות למסורותיהם ולדתיותם של קברניטי " שרל נטר " והארגונים הכפופים לה, ובמיוחד בדמותם של אלפונסו צבע ודניאל לוי, מצד אחד, ופתיחותם לציונות ולהגשמה החלוצית, מן הצד השני. הצטרפותם של כוחות ציוניים דתיים מארץ ישראל, בדמותם של עקיבא קשת מהמחלקה התורנית, שמעון המל – ממנהגי הצופים היהודיים בצרפת, בעל השפעה בארגון הצופים במרוקו ואיש הקיבוץ הדתי, ואשר אוחיון – חניך הצופים במרוקו, איש " הפועל המזרחי " והקיבוץ הדתי – רק חיזקה את יחסי הגומלין שבין הציונות השתית הארץ ישראלית לבין " שרל נטר " ואת התשתית למשנה החינוכית הציונית דתית.

עקיבא קשת, שמעון המל – " שאמו " – ואלפונסו צבע היו שותפים לא רק לפעולה החינוכית בארגוני הנוער אלא גם להערכת בעייתו של הנוער המרוקאי ולפתרונה. הם סברו כי לנוער זה, הנתון לתמורות בעידן הקולוניאלי, אורבת סכנת חילון ואיבוד הזהות העצמית. לדידם, תנועות הנוער הציוניות מזיקות לו בגלל חילוניותן ומפלגתיותן. לפיכך סברו כי יש להנחיל את ערכי הציונות הדתית ללא פוליטיזציה ; יש להתחיל את החינוך היהודי והציוני דתי מבראשית, לבנות נדבך אחר נדבך ביסודיות ובשיטתיות. הלמידה " האפורה " היום יומית היא הדרך הנכונה ויש לנקוט בה מגן הילדים דרך בית צהספר, הישיבות וארגוני הנוער ; ולבסוף, אין צורך ב " ייבוא " של מגרות חינוכיות מחוץ למרוקו, אלא יש לפעול במגרות הקיימות השונות – בתי ספר, " חדרים ", ישיבות, בתי כנסת וארגוני נוער צופיים – בתוכן צריך לפעול ומתוכן יש לכוון.

אלטון ויטאליס, ממחנכי כל ישראל חברים והצופים, מציג אותו כאדם שהתגייס כל כולו לטובת הנוער היהודי בקזבלנקה ובכך הגשים את ייעודו. ויקטור אביטבול שם את לבו במיוחד לחוליות החלשות והנחשלות של החברה היהודית בקזבלנקה. " ידידותו, חיבתו לכול, פשטותו, מצב הרוח הנינוח שלו, חיוכו וחוש ההומור שלו, כבשו קטון וגדול…ויקטור יקירי, ממקום מנוחתך, אתה מן הסתם דואג לעבודה החינוכית שעוד נותר לעשות. אל דאגה, תנוח על משכבך בשלום. הלפיד שאתה ושכמותך, בעלי לב, מסרתם למאות בני נוער, לא יכבה לאור דוגמתך האישית. לא יכולנו לנצח את מותך אבל ננצח את השכחה וזכרך לא ימוש ".

אלברט לוי הספידו בשם " שרל נטר ". הוא ציין והדגיש מכי כבר בגיל צעיר, גיל 15, החל את פעילותו החברתית באלמוניות מעוררת התפעלות. כמו כן הוא הבליט את אישיותו המשומרת מצוות, השומרת מכל משמר על מורשת אבות.

גם אלי אוחיון הספידו בשם " שרל נטר ". אוחיון הדגיש את הליכתו המהירה שהפכה לאגדה בתנועת " שרל נטר " : " לאן אתה רץ, שאלוהו חברים. " אני רוצה להגיע בזמן לפעילות, היה משיב. לא, לא, הוא אף פעם לא הגיע בזמן אלא הקדים את כולם, לוודא שהכול כשורה והכול מוכן כדבעי….היה מונע מאנרגיה בלתי נדלית. יכול הוא לגדולים ממנו בכוח שכנועו שנבע מרכותו ומדוגמתו האישית.

" הוא ניחן בכוח הפיוס. ידע למצוא את המילים הנכונות לבל ייפגש איש מדבריו. מאחרי רכותו וגמישות הרוח שלו, הסתתרה נחישות, היה כסלע אל מול חוסר הסדר והמשמעת או חוסר האיזון הפנימי והחיצוני שבתנועה – וכל זאת מתוך טוב עצום – שנועד לרכך את מסריו. הוא נמנה ללא ספק על העילית שבחבורה, הניחן בטוהר בלתי רגיל….לא פעם ייצג את " שרל נטר " בפני מוסדות ואינסטנציות שונות, בחן רב ושכל ישר, תוך שמירה על האינטרסים של התנועה, למרות גילו הצעיר ואולי דווקא משום כך.

לא נפטר אדם פרטי כי אם הבטחה ותקווה שנגוזו עמו ". כמה נאה וכמה יאה לסיים את פרק ההתמודדות החינוכית של " שרל נטר " בדמות מופת זו, בתלמיד אחד מיני רבים שהעמידה תנועת " שרל נטר ".

קשיי ההתקבלות של העיתונות היהודית

קבלת הפנים לחלוצי העיתונות היהודית במרוקו לא הייתה קלה, כפי שמעיד יצחק בן יעיש הלוי:

יש מן הבוערים והחכמים בעיניהם, אשר ראו מכתבי הקודמים ב׳׳הצפירה״, והיו מתאוננים לאמר: מי הרשה לזה שהפריז על המדה וכתב תועה על מנהיגי עירנו אשר גבלו ראשונים ויתנם ללעג ולשמצה, וכי הוא יליד פאריז או לונדון? הלא גם הוא יליד הארץ עיפתה [מרוקו] כמונו, וכמה חכמים וגבירים ובעלי דעה בעירנו, ובמה כחו גדול לכתוב כזה׳

״בין אחינו הרחוקים״, הצפירה, כ׳׳ב מנחם אב התרנ״א (1891),גיליון 182, עמי 137.

רתיעתם של נכבדי הקהילה ורבניה מפני העיתונות גברה כאשר נוסדו במרוקו עיתונים מקומיים. חשיפת דפוסי הנהגתם לביקורת ציבורית ושיתוף בני הקהילה בתפקוד מוסדותיה פגעו במעמדם כמנהיגי הקהילה, והתנגדותם באה לביטוי באמצעים ממשיים שנקטו נגד העיתונים ועורכיהם. לדוגמה, הס מנעו מסוחרים יהודים לפרסם את מוצריהם בעיתון, כדי לדחוק אותו למצב של פשיטת רגל. במקרים קיצוניים הם פנו לשלטונות, שהשעו את העיתון או שללו את רישיון עורכו.

על רקע זה יש להבין את צעדיו של יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה, נגד אור המערב. העימות החל כאשר עורך העיתון תקף אותו על שלא קיים בחירות דמוקרטיות לוועד הקהילה (כמתחייב מן הפקודה של שנת 1918). במקום להתמודד עם הביקורת באופן ענייני בחר זגורי להשתיקה. כיוון שהכיר את רגישות השלטונות כלפי פעילות ציונית, שנחשבה פעילות פוליטית לא־חוקית, העביר לשלטונות מידע על הפעילות הציונית של עורכי העיתון, דבר שהוביל להטרדות המשטרה ובסופו של דבר לסגירת העיתון.

עם התבססות השלטון הצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה בשלו התנאים להתפתחות עיתונות כללית במרוקו. הטכנולוגיה והתקשורת סיפקו ערוצי מידע ואמצעים להדפסת עיתון ולהפצתו_; צמחו מעמד עירוני בעל תרבות קריאה ויכולת כספית להיות מנוי על העיתון, ולשמש לקוח פוטנציאלי לפרסומות שהיוו מקור מימון חשוב לעיתונות, ומעמד משכיל ובעל תודעה ציבורית, שהיה בכוחו לשנות את גורלו ואת גורל קבוצת ההתייחסות שאליה השתייך. כך הפכה העיתונות למרכיב קבוע בנוף המשכילי של מרוקו. בשנות העשרים של המאה העשרים החלה לצאת לאור עיתונות כללית בשפה הצרפתית, שפנתה לשכבה של מקומיים ואירופים ששירתו את השלטון הקולוניאלי, כגון Le Petit 1920 ,Marocain (המרוקאי הקטן) 1922 ;La Vie Economique (חיי הכלכלה). עיתונות זו נהנתה מזכויות היתר של אנשי המגזר הקולוניאלי במרוקו, והצליחה לשרוד כל עוד לא מתחה ביקורת נוקבת מדי על השלטון. לקראת שנות השלושים התרבו העיתונים בשפה הערבית הספרותית (אלחיאת [החיים] 1933_; אלמגרג [המערב] 1937, ועוד). הם נוסדו על רקע התגברות המודעות הפוליטית של האוכלוסייה המוסלמית המקומית, ובעידוד מפלגות פוליטיות שהחלו לקרום עור וגידים. בעבור חוקרים רבים מסמלים עיתונים אלה את ראשית ההתעוררות הלאומית במרוקו, שהחלה במחשבה על תיקונים חברתיים, ומאוחר יותר התפתחה למאבק נחוש ומתמשך בשלטון הקולוניאלי. מאחר שעיתונות זו הייתה בעלת אופי חברתי, פוליטי ומחאתי, היא סבלה מנחת זרועו של השלטון חדשות לבקרים, ובמקרים רבים שרדה זמן קצר בלבד.

התפתחותה של העיתונות הכללית במרוקו הקרינה על החברה היהודית, ושימשה דגם להשראה ולאתגר כאחד. מתמערבים יהודים ביקשו לייסד במה פומבית משלהם, אם כדי לחקות את העיתונים הכלליים ואם כדי להגיב על הנימות האנטי־יהודיות, האנטישמיות והאנטי־ציוניות, שהופיעו באחדים מהם. ואמנם, כתשעים אחוז מהעיתונים היהודיים יצאו לאור בתקופה הקולוניאלית.

מטרתם של העיתונים היהודיים הייתה להפיץ רעיונות חדשים ולטפח שיח ציבורי בין יהודי מרוקו לבין עצמם, בינם לבין הפזורה היהודית, ובינם לבין סביבתם הלא־יהודית (החברה והשלטון הצרפתי, מחד גיסא, והחברה המשכילית והשלטון המרוקאי המקומי, מאידך גיסא). ״העתיד המצויר״, אחד העיתונים היהודיים המרכזיים בקזבלנקה, הגדיר את תכניתו ברוח דומה במאמר מן ה־22 ביולי 1926:

כדי להצדיק את זכות הקיום של עיתוננו אין צורך בהסברים ארוכים. כאשר הקמנו את ״ל׳אווניר אילוסטרה״ הייתה שאיפתנו העיקרית למלא חסר, שהשלכותיו המצערות ידועות לנו זה זמן רב, בכך שנעניק ליהדות מרוקו וצפון אפריקה במה חופשית ובלתי תלויה: טורי העיתון שלנו יהיו פתוחים לכל הדעות ללא כל הגבלה. […] בבית זה, יהודי ביסודו, ננקוט עמדה בלתי משוחדת, ברוח של פיוס, וללא משוא־פנים. נהיה נושאי דברם של כל הרעיונות הנאורים. עיתוננו – בהיותו גוף על־מפלגתי – ידע להגן או להאשים, אם הנסיבות יצריכו זאת, וייאמץ שפה שקולה, אך תקיפה […] עידן חדש עומד בפתח, עידן של עבודה משותפת להגדלת תפארתה ושגשוגה של ארץ זו, במשימה הזאת תשתתף יהדות מרוקו. […] אנו נקדיש תשומת לב לכל מה שנוגע, במידה מרובה או מועטה לחיי עמנו ולאוכלוסייה שבקרבה הוא חי, הן בצפון אפריקה והן בעולם כולו.

תקופת השיא של העיתונות היהודית החלה לאחר מלחמת העולם הראשונה. למרות הדמיון במטרותיהם הכלליות נבדלו העיתונים מבחינה אידאולוגית וחברתית, בהשפעת המאבק האידאולוגי שהתרחש בעולם היהודי וחדר למרכזים העירוניים במרוקו. שתי אידאולוגיות עיקריות היכו שורשים: האחת ביקשה לפתור את בעיית היהודים במישור הפרטי, בדרך האמנציפציה, והשנייה ביקשה לפתור אותה במישור הקיבוצי, בדרך הלאומית. שתי האידאולוגיות האלה צמחו בנסיבות אירופיות, ולפיכך תפקיד העיתון היהודי המקומי היה לא רק לייבא אותן ולהפיצן בקרב הציבור המשכיל, אלא גם להתאים את תוכניהן לצרכיו של חוג המשכילים העירוניים במרוקו, ולתרגם את מושגיהן להקשר התרבותי הייחודי שבתוכו צמח ופעל. תהליך זה התרחש על רקע מאבקים בחברה המרוקאית, חריפים לא פחות, בין הכוחות המסורתיים לבין הכוחות הפרו־צרפתיים, ובין אלה לבין הכוחות הלאומיים החילוניים.

פרק ב: התאסלמות והתנצרות

התאסלמות

לפי הדין המוסלמי אין לכפות על ד'מים את האסלאם, אבל כפי שהזכרנו, המייחדים כפו על היהודים התאסלמות (ראו חלק א). עם זאת, היתה זו תקופה מוגבלת בלבד. היו גם מתאסלמים שלא חזרו ליהדות, ועם זאת שמרו על מוצאם היהודי. בפאס מצויים עד זמננו מוסלמים המתייחסים לצאצאי יהודים שנאלצו להתאסלם, מהם בעלי שמות משפחה אופייניים ליהודים. אלה בדרך כלל מוסלמים מבוססים ומוכשרים, שנשארו במקצועות שעסקו בהם יהודים, כמו צורפות, ונאלצו ליסד גילדות נפרדות משל מוסלמים מקוריים. בכל הדורות היו במקומות שונים גברים, נשים וילדים יהודים שהתאסלמו, מהם בודדים ומהם קבוצות.

מניעי ההתאסלמות

היו מצבים פוליטיים או אישיים, שבהם הועילה ההתאסלמות: כדי להימנע מתשלום מס גולגולת, במקרה של לחץ כלכלי, אם יהודי הסתבך בחוב למוסלמי, ולא רצה או לא יכול להחזיר את החוב, ההתאסלמות שחררה אותו מהחוב. וכן אם רצה יהודי לעשות קריירה בעמדה שיהודי לא היה יכול להגיע אליה, או בנסיבות של סכסוכים במשפחה או בקהילה. עבריין שנתפס היה יכול להינצל כך ממאסר או ממוות.

במצבים אלה היה יהודי יכול להציל את חייו על ידי התאסלמות: בעת רדיפות והתנפלויות; כשיהודי היה קורבן עלילה שביזה את ׳הנביא׳ או את הדת המוסלמית; כשהיו לו קשרי מין עם מוסלמית, או שרק העלילו עליו זאת; אם שמעו יהודי אומר את השהאדה (העדות, היא ההצהרה באמונת הייחוד ומוחמד שליחו), או אפילו העלילו עליו זאת, הוא היה חייב ליהפך למוסלמי, ולא היתה לו דרך לחזור ליהדות; או אם נכנם למסגד, או למקום קדוש.

יהודים התאסלמו במספרים גדולים בעת רדיפות, ובשנות בצורת, כי רק מאמינים׳ קיבלו בדרך כלל סיוע מהשלטונות ומקופות הווקף. בשנות הבצורת של 1603־1606 התאסלמו כ־2,000 יהודים, וב־1723 התאסלמו כ־1,000 יהודים בפאס בלבד. רבים התאסלמו בזמן שלטונו של יזיד. משיר של הפייטן שלמה חלאווה ממכנאס במחצית השנייה של המאה ה־18, ניתן ללמוד על אשה יהודייה שעסקה בזנות והתאסלמה.

בשנות ה־90 של המאה ה־19 התאסלמו יהודים בלחצו של מושל עריץ במראכש. לעתים נאלץ יהודי אמיד להתאסלם, כי ניסו לסחוט כסף ממנו וממשפחתו. אם הבעל התאסלם, גם אשתו היתה חייבת ללכת בעקבותיו, והיו מקרים שהאשה וילדיה ברחו והתחבאו, כי סירבו להתאסלם.

ילדים יתומים אוסלמו על ידי הממשל; ילדים וילדות נחטפו ואוסלמו. מסופר על נער יהודי שהתאסלם בעקבות קשיים במשפחתו ב־1886, בעיר סלא. הנער הלך לקאדי, זרק כובעו לארץ ואמר את השהאדה, לשמחתו של הקאדי והסובבים אותו. הרבנים הלכו לקונסולים וטענו שהנער הוא מתחת לגיל הבגרות. התברר שהנער נקט צעד זה בגלל אכזריותו של אביו כלפיו.

השימוש ב״ עץ חיים״

אף־על־פי שר״ח גאגין דאג להפיץ את חיבורו בפאס ומחוצה לה ^, מכל מקום, ממהדורתו הראשונה לא הגיע לידנו אפילו עותק אחד. גם ממהדורתו המוגמרת לא הגיעו לידנו עותקים רבים, וגם אלה רק בהעתקה מאוחרת מהמאה הי״ח ואילך. נראה שהסיבה לכך היא בשימוש המועט שנעשה בספר. בשעה שהוכרעה ההלכה כדעת המתירים, הלכה ונדחקה דעתו של ר׳ חיים עד שנעלמה כליל ממארוקו; היתר הנפיחה הפך דבר ברור מאליו, השווה לכל נפש, כולל תלמידי חכמים ואנשי מעשה. הוכחה לכך תשמש העובדה שדעת ר״ח גאגין ודברי חיבורו ״עץ חיים״ לא מצאנו שהוזכרו על־ידי חכמי מארוקו גם בדורות הבאים, להוציא איזכור אחד בשמו בדבר היתר המסוכנת, אשר הגיע לידנו משם ר׳ שמואל אבן דנאן, ואיזכור נוסף על־ידי ר״ח בן עטר, מחכמי העיר סאלי (נפטר בירושלים בשנת תק״ד, 1744), אשר הזכירו לשבח בחיבורו ״פרי תואר״  וציטט קטעים מהחיבור ״עץ חיים״. לאחר שהאריך להוכיח את איסור הנפיחה הוא כותב:

ואחר שהראנו ה׳ את כל זאת, אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה… ראיתי מנהג רע ומר בערי המערב, ארבעה המה נפלאו ממני עיר סלא ועיר פאס ומכנאס וטיטוואן ומחוזיהם, שנופחים כל סרוכה ואוכלים אותה כהיתר גמור. ותפשתי לדעת מוצא דבר הלכה זו, ובעלותי מעירי אל עיר עז לנו עברתי דרך עיר פאס, ושם מצאתי מעין ומוצא הדבר, בא לידי קונטרים אחד ושם ראיתי את הלחש אשר היה על הדבר הזה, כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקאשטילייא אשר אנו מבני בניהם. ואשא עיני ואראה והנה אלקים עולים מן האר״ש ארשת שפתיו ברור מללו, הוא הרב הגדול, ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה, את ה׳ הוא מכבד, הוא המופלא בדורו כמהר״ר חיים גאגין זלה״ה, שחבר קונטרים אחד וקרא לו עץ חיים, ובו כתב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו…

מדברי ר״ח בן עטר למדנו שלשה דברים:

א. מנהג היתר הנפיחה פשט (לפחות) בארבע הערים שבהן הקהילות הגדולות במארוקו. משמע שלא היה קיים בערים אלו למעשה זכר לשיטות המחמירים, גם בין תלמידי חכמים ואנשי מעשה. לכן היה תמה, מה המקור להתפשטות המנהג.

ב. בעירו סאלי לא היה מצוי החיבור ״עץ חיים״ וגם לא היה ידוע על קיומו או על קיום ״פולמוס הנפיחה״, למרות שבתקופה זו היתה סאלי עיר גדולה של חכמים ושל סופרים.

ג. נראה כי מאז דעך ״פולמוס הנפיחה״ לא התעורר שנית. למצער, לא היה ידוע לר״ח על עירעור שקם על היתר הנפיחה מאז הפולמוס ועד ימיו ״.

אילמלא כן, היה מזכיר את קיומו ומסתייע ממנו. ר׳ חיים סיכם את דברי האחרון האוסר ומסיק ״דכל דנהוג איסור בנפיחה לא מצי להתיר לו… וכל עוד דלא חזר למנהגו הראשון הרי הוא מורד בתודה ובדברי חכמים״. גם ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, מחכמי פאס (נפטר בתרמ״ד, 1884), מצטט מספר ״עץ חיים את הקטעים ההיסטוריים ״. נראה שהוא התוודע לספר רק דרך ״פרי תואר״, ומציין: ״וקרוב שהוא הקונטריס שכתב מוהר״ח בן עטר כנד שזה [עץ חיים] שבידנו מלא שיבושים וטעיות וחסרונות״. משמע מדבריו שגם בימיו לא היה ספר ״עץ חיים״ ידוע ומפורסם. גם בעולם המחקר לא נעשה שימוש בספר ״עץ חיים״, למרות הפרטים הרבים המצויים בתוכו ״. יוצא מכלל זה הרי״מ טולידאנו, שהעתיק ממנו בספרו ״נר המערב״ את מרבית הקטעים המתארים את ״פולמוס הנפיחה״ ¹¹⁵, וכל החוקרים שבאו אחריו מסתמכים על ציטוטיו.

[1]        כמעט כל החוקרים מציינים במפורש את שימושם ב״נר המערב״, בקשר ל״פולמוס הנפיחה״. יוצאת מכלל זה ג׳ גרבר  שהקדישה לנושא הפולמוס פרק שלם בחיבורה (הרביעי, עמי 113—120). מתוכנו ומציוני מקורותיה עולה לכאורה שאכן השתמשה המחברת בכתב־יד ״עץ חיים״ הנמצא בבימ״ד לרבנים (שיתואר להלן בתיאורי כתבי־היד, כתב־יד ו). גם אם אכן עיינה בכתב־היד, הרי רוב דבריה בפרק זה לוקים בדמיונם הפורה ובחסר ויתר. להלן מספר דוגמאות : לא הבינה את מהות בדיקת הריאה, נפיחתה והסירכות. ראה שם, בעמי 115, בדבר רגשי עליונות של הספרדים וכן על יחס עוין בו קיבלו התושבים את המגורשים בבואם לפאס ; אין זה נכון, ואין לכך אחיזה במקורות שעליהם מסתמכת גרבר. בעמי 117, הרקע לתחילת הפולמוס, כפי תיאוריה, אינו נכון. בעמי 118, הבנתה ומסקנותיה בדבר הנוהג הקיים בערים אחרות אינן נכונות. בעמי 119, תיאורה על נוכחותם של נכבדים בביה״ד, בניהם יעקב רוזאליס, אין לו בסיס. וכן עובדת מינויו של רוזאליס על־ידי המלך כמתווך בין הצדדים אינה נכונה. הנגיד עמי שם טוב בן אברהם לא נמנה עם המגורשים. כן אין הוכחה שמשפחת רמוך, הנזכרת בענייננו, נמנתה עם המגורשים.

הפרדי. כי בא סוף. הוא מביט בך. עד קץ נוצצו אישוניו החיים. כי האב לא ימות. כי הוא אב לאין קץ.

כי שאולה ירד חיים.

דרי מעלה בקבלם את אבא למחיצתם

בשבועיים האחרונים, בשוכבו בבית החולים, הפגין אבא את גדולת אישיותו. עד מהרה, התחבב על אנשי הצוות וידע לקבל באהבה ובשמחה גם את הגרועה והמכאיבה שבבדיקות. דומני, שהמשפט היפה ביותר שאמר אז לאחד הרופאים שבדקו באופן מכאיב עד מאוד היה: אין דבר, אני אצעק ואתה תעבוד״. וכשהיה צינור ההנשמה בקנהו, ידע תמיד לסמן בתנועת יד סימון של עידוד לסובבים אותו. הוא, שהיה זקוק לעידוד ולכל כוחות הנפש והגוף כדי להתגבר על סבלו, ידע גם מתוך מצבו זה לעודד אחרים ולסייע למטפלים בו, ושוב לרכוש בהתנהגותו אוהבים רבים מספור.

וכך, כשסמוכים אליו כל אוהביו, נפטר אבא אזולאי ביום השבת. יום השבת הוא יום פטירתם של צדיקים; עקיבא היה כזה; צדיק שהלך בינינו כאחד האדם; צדיק שזיכך נפשו בייסורי מחלתו, וביום שכולו טוב. בשבת הקודש נקרא לשוב אל עולם האמת, אל עולם החסד. כך, מתוך העצב, עולה בי מעין חיוך של שמחה, כשמדמה אני, כיצד שמחים דרי מעלה בקבלם את האבא הקדוש למחיצתם; כיצד גאים הם שהאיש רב הפעלים, מורה היושר והאהבה – אתם.

מוקף בבני משפחתו האוהבים והנושאים תפילה נפטר אבא בשלווה. ביום השבת, י״א אלול, תשמ״ד; בבית החולים "שערי צדק״.

האבא והסבא היקר איננו, אך רוחו מפעמת בנו. בכל אחד ואחד מאוהביו נותר משהו ממנו; נותרה פיסת דרך, רעיון, והכול יחד יקיימו מצוות דרכו של היקר.

סבא, מלה אחת, שם אחד שהכיל עולם ומלואו

דברי אבי כספי

לכתוב על אודות סבא עקיבא; לתאר הסבא בעט דומה, כי אין זו מלאכה קלה; אין בשום עט היכולת לתארו, ולו אף במעט.

אך ראו כמה אומר שמו, בכמה אופנים שונים נקרא הוא: סבא עקיבא – מר אזולאי – עקיבא. כן, היה הוא סבא עקיבא, היה הוא הסבא המתהלך גאה בנכדיו וניניו, השומר ומלכד המשפחה, אף כי לא נהג כדרך הסבים לחלק מתנות ודברי מתיקה לנכדיו. כל אימת שפגשם, ניכרה האהבה העזה והעצומה שרוחשים לו אלה. כשהיה עסוק בטרדות שונות ומשונות והיה רואה אחד מנכדיו, היה מוצא הזמן לחייך, לאמר דבר מה, להינתק אך לרגע קט מענייניו ולשים לבו אל נכדיו, כי בראש ובראשונה, סבא עקיבא היה איש משפחה; המשפחה הייתה במוקד התעניינותו, וכל שעשה היה למענה. גם אם כביכול כוונו מעשיו לעניינים אחרים, הייתה עינו פקוחה תמיד על משפחתו, וניסיונו העשיר בחיים ניווט אותה בדרכה.

״לרדת לסבא״, הביטוי השגור כל כך אצל הנכדים, דרי האזור, לא נאמר מעולם ברוגזה; לא נאמר מעולם בקוצר רוח וכלאחר יד. תמיד נחשבה ההליכה לסבא לכבוד, גם בשעות לחץ של נכדיו ידעו הם לתת אהבה, לדאוג, להתעניין, ועקיבא – בדרכו שלו, בדרכו המיוחדת, ידע לעורר אהבה זו; ידע לעודדה; ויותר מכך – ידע לקבלה, ולא טרח טרחה מלאכותית כלשהי לשם כך; יכולת קבלת האהבה ונתינתה הייתה מעצם טיבו. בכל אירוע חגיגי תפס בשקט הרועם שלו מקום חשוב; היה יושב אצל השולחן בלחיים סמוקות־משהו, קצת מבויש, קצת צנוע, ובשקט, ללא הרמת קול, היה מספר סיפור, שואל, מבדח ונהנה הנאה אמיתית עם משפחתו. הוא היה יותר מסתם סבא וראש משפחה, היה סמל: סמל הגיבוש, הליכוד המשפחתי, סמל הכבוד והאהבה; לא האהבה היומרנית והרועשת, לא רק האהבה שמעצם היותו חלק מהמשפחה, אלא אהבה כנה ועמוקה, אהבה שקטה שיש בה שמחה ואמת. הסבא לא היה המנהיג המשפחתי, שהכול יראים ממנו. נראה היה, שהכול מצטופפים תחת כנפיו, הכול חוסים בצלו כאפרוחים קטנים המתכרבלים תחת נוצות אמם, כחתלתולים המתלכדים ומתאחדים בחסות החתולה הבוגרת, והחום שהעניק הסבא רב היה אף מחומם של אלה. כן, הוא ידע לבשל, להצחיק, לבלות, לטייל. כל כך הרבה סיפורים עליו: סבא עקיבא מארגן בילוי קיץ נהדר בנתניה, כף עם סבא עקיבא בנופש בטבריה, טיול מאורגן ועליז עם סבא. הכול להנאת הנכדים והנינים, שראו, הבינו והעריכו. זוכרני ביקור של כמעט הפתעה, כשבאנו לבקר את פנינה, והוא שהה שם, כבר טרח במטבח והכין ארוחה דשנה בדבקות רבה. ״תאכלו, תאכלו ותיהנו״, אמר, והסתכל בנחת בנכדים ובנינים הנהנים מארוחתו; והוא, בצנעה, בלי לדאוג אף למנת מזון לעצמו.

אך מר אזולאי היה גם האישיות המכובדת בעירייה, במועצה הדתית, הנשיא בעדתו, כי חלקו האחר של הסבא היה נתון במשך זמן רב לפעילותו הציבורית, לא פעילות ציבורית לשם כבוד ורווח, לא לשם שכר, אלא לשם המטרה שמאחורי, לשם האידיאל והחברה. מדי יום היו פונים אליו ידידיו לפשר בחיכוכים שונים, לייעץ, לפתור מחלוקות ולהורות הדרך. לא היה אפשר לטעות בו, הוא היה פעיל בכל מאודו. אך גם בשטח זה – הכבוד, היושר, הרדיפה אחר הצדק והאמת הם שהנחוהו. האישיות הזאת, מר אזולאי, ידע למתוח ביקורת גם על ידידיו, וודאי גם על עצמו. ברדיפה אחר היושר והצדק לא ידע פשרות, לא הסכים להנחות ולהקלות, גם לא בפוליטיקה, והביע זאת בוויכוחים ובהצגת דעותיו. כששכב בבית החולים, ביקרו אותו רבים: ידידים, עמיתים לשעבר ורעי ההווה; הכול ישבו לידו וארשת כבוד על פניהם. גם הרב הראשי ופמלייתו, שטרחו ובאו, נהגו בו כאדם המכובד והנישא מכולם. איש לא העז להפריעו בדבריו. הכול הראו עד כמה רבה הערכתם אליו; לא על מראהו, לא על דיבור חלקלק ומתייפח, לא על מעמד או כוח; כל הכבוד ניתן לו על פשטותו, עממיותו, יחסו הפשוט והכן לכול – הן לנשיאי העם והן לפשוטים שבהם. ועל כן, היה אהוב באמת. הוא היה עקיבא, כך סתם עקיבא, ללא תואר, ללא כינוי רב־רושם, פשוט עקיבא, מלה אחת, שם אחד שהכיל הכול, עולם ומלואו.

ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.

אליעזר בזשן -יהודי פאס תרל"ג-תר"ס – 1873-1900

במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו כל ישראל חברים ואגודת אחים מכתבים לגורמים שונים כדי לשכנעם להמשיך בהענקת חסות זרה ליהודי מרוקו, לקראת ועידת מדריד. אגודות אלה ייצגו את העמדה שיש להעניק את החסות גם לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים עם מרוקו. בין השאר כתב א. לוי מזכיר אגודת אחים כי אם ישללו את החסות, יסבלו אותם יהודים בין השאר מכך שיאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות בפאס, מראכש, וואזאן, גם בשאר כל חלקי העיר.

הנושא נדון גם במישור המדיני בלונדון. חבר פרלמנט ברג'נט סיימון נפגש על שר החוץ הבריטי הרוזן גרנויל וציין כי נוסף לגברים גם נשים יהודיות חייבות לחלוץ נעליהן.

ב – 28 באפריל 1880 פנה משה מונטיפיורי נשיא ועד שליחי הקהילות וג'והן סיימון סגן הנשיא של אגודת אחים לשר החוץ הלורד גרנויל בתזכיר על מצבם של יהודי מרוקו וביקשו על שלושה נושאים שיובטחו על ידי הצהרה מלכותית ובהם יכלל הסעיף הבא :

אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי. שר החוץ העביר את הנושא לשגרירו בטנג'יר דרומונד האי, שקיבל גם פניה ישירה מאגדות אחים. השגריר כתב לוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסאר על שורה של הפליות והשפלות ביניהן חובת היהודים לחלוץ נעליהם ברבעים המוסלמים בפאס ובמכנאס.

ב – 5 במאי 1880 ענה לו הוזיר הראשי ולדבריו, זהו נוהג קדום בערים מסוימות במרוקו שהיהודים קיבלו על עצמם מאז התיישבותם בממלכה זו והם התחייבו לקיימו, ואם הדבר יבוטל, גם התנאים ( תנאי עומר ) יבוטלו. כלומר כיוון שמעמדם הנסבל של היהודים והחובה מצד השלטונות לשמור על חייהם ורכושם מותנה בקבלת ההגבלות וההשפלות על ידי היהודים וזו אחת מהן, הרי אם יורשה ליהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, אז גם ההתחייבות מצד הממשל לשמור על חייהם וזכותם לחיות בארץ זו תבוטל.

כתגובה לפניית היהודים ב – 28 באפריל, כתב שר החוץ ב – 20 במאי לדרומונד האי בנדון, ובו מנה נוסף לפאס 12 שמות של ערים, בהן קיימת גזירה זו, נוסף למקומות קטנים אחרים, והורה לו לטפל בנושא.

הטיעון של הוזיר הראשי שהוזכר לעיל, לא שכנע את האגודות היהודיות בלונדון, ובשיבתן ב – 17 ביוני הוחלט על שליחת מכתב נוסף לשר החוץ הבריטי שנכתב ב – 22 ביוני. הן דחו את ההנחה שאם יורשו יהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם ברובע המוסלמי, עלול הדבר להתנקם ביהודים, וירגיז את האוכלוסייה המוסלמית.

והראייה שלפני מספר שנים בעקבות התערבותם של נוצרים ויהודים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמיר גזירה זו, ולא ניכרה כל התנגדות לנטישת " מנהג ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמוס השיא אגודת אחים, שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל בנידון.

הבעיה עוד לא נפטרה והמועצה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ואגודת אחים המשיכה בפעולתה בנידון גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב – 6 במאי באותה שנה הוחלט על ידי הנ"ל להעיר תשומת לבה של הממשלה לנושא זה. במכתב לשר החוץ הבריטי הנושא את תאריך 20 במאי נאמר, כי חודשה הפקודה בפאס על הליכה ללא נעליים החלק המוסלמי של העיר, והנמען התבקש להפעיל השפעתו לביטול הפקודה.

דרומונד האי שהיה בעל ניסיון והכיר את הממשל והאופי של המוסלמים היה בדעה שבנושא זה ובו האוכלוסייה דבקה בביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסכן את חיי היהודים ומעמדם העדין. ניכר שהוא הושפע מהנימוק של הוזיר הראשי ב – 5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. עם זאת הגיע למסקנה כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים ירדו, והקנאות ניכרת פחות, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג מתוך כניעה למוסלמים הקנאים. דעתו זו העביר לשר החוץ שקיבלה ואישרה במכתבו לדרומונד האי ב – 23 במאי 1881, והעתק נשלח לאגודות היהודיות בלונדון.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ ב – 15 ביוני 1881, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי שנשלח לאגודת אחים. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגודה א. לוי קבלתן ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי. לא מצאנו ראייה שהשגריר ניצל את מעמדו כדי להשפיע על הסולטאן לבטל גזירה זו. ולא חל שינוי בנידון גם בשנים הבאות.