מורשת יהדות מרוקו

א. אמירת פיוטים

בספר ילקוט יוסף (ח״א, עמ^׳ ע״ז, סעיף כ״ט) הוא כותב נגד אמירת פיוטים בתוך הזמירות, לפני ישתבח. ומנהגנו לומר פיוטים כגון פיוט ׳מי כמוך של ר׳ יהודה הלוי בשבת זכור, באמצע ׳נשמת כל חי׳, אחרי ׳כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך׳, וכן לומר פיוט ׳אשירה כשירת משה׳ לפני ׳אז ישיר׳ בשבת בשלח, וכן לומר בראש השנה וביום הכפורים את הפיוטים שנמצאים במחזורים לפני ׳נשמת׳ כגון ׳שואף כמו עבד׳, ׳אלהי אל תדינני במעלי׳ וכו׳ .

ראה על כל זה שו״ת שמש ומגן למוהר״ר שלום משאש (ח״א, סי׳ מ״א). וזה לשונו בעניין קריאת הפזמונים בראש השנה וביום הכפורים: ״אם כל הקהל או רובו הוא מרוקאי, צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו, דאזי יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות. לא כן אחר התפלה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפלה ואלו רק דבר טפל בעלמא ואינו צריך, ולא יבא לכוין בזה כלל״. וראה מאמר ב׳ בד״ה ׳הפיוטים באמצע התפילה'.

מנהג צפ״א הוא מנהג עתיק יומין מימי ראשוני הראשונים, וכבר אז ניטשה מחלוקת עזה בנושא. ראה את מה שכתבתי לעיל בנידון(מבוא, פיסקה שכותרתה: ״אמירת פזמונים בתוך התפילה״). וראה מה שכתבתי בנידון לקמן בהלכות ר״ה ויוהכ״פ (פיסקה ה׳) וכן מה שכתבתי לקמן במאמר ב׳(טענת הפסק, פיסקה שכותרתה ״הפיוטים באמצע התפלה״). מרן בסי׳ ס״ח אוסר לומר פיוטים בתוך היוצר ובתוך העמידה, אך הוא לא אסר לומר פיוטים בתוך הזמירות. לכן מנהג צפ״א הוא כדעת מרן.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.אמירת פיוטים

עמוד 47

כולם היו דרוכים ומתוחים לקראת שעת־הכושר בה ישתחררו מלבטיהם ומבוכתם. ההתלבטות היתה קשה וכל אחד חיכה לראות מה יעשה שכנו, חברו או קרובו לפני שיחליט מה יעשה הוא. הרושם שהתקבל אצל כולם היה שכל אחד החליט שלא להחליט וכולם מחכים לגיבור הראשון שיעז לשבור את הקרח, ואז, ינהרו כולם אחריו. בעוד ענין העליה לישראל נדחה לקרן־זווית היגיע החורף והגשמים החלו לרדת בימים ובלילות. הבתים היו בנויים מחימר עם קירות רחבים ושכבות עבות של טיח ותקרות חזקות. אך למרות הכל הגגות דלפו. האנשים יצאו לתקן את גגות־בתיהם והסתגרו ימים ארוכים בתוך בתיהם סביב מדורות־אש ותנורים ושכחו את המהומה. דרכי־העפר נשתבשו והשטפונות בנהרות מנעו תנועת־כלי־רכב מכל סוג שהוא.

המושל דובארי הגביר את הפיקוח על תנועת־היהודים באזור, כמו גם על תנועת הערבים. נאסר על היהודים לעלות לישראל כל עוד אין אישור רשמי מטעם שלטונות־המדינה והמלך, ואילו הערבים נחשדו בקיום קשר עם תנועות־המרי נגד הצרפתים. מהערים הגדולות מגיעות ידיעות שסיפרו שהמחתרת הערבית של לוחמי־החרות במרוקו, החלה בפעולותיה במגמה להניע את הצרפתים לעזוב את המדינה.

דובארי הנוקשה לא הסתפק בשינוי הדרסטי שעשה כאשר החליט לצמצם את מספר השייכים הרשמיים הערביים משבעה עשר לארבעה והדיח שניים.

הרוש אוחמאד הודח ותחתיו מונה קאייד מחוץ לעיירה בשם קאסם. מוחה או זאייד השייך של אזור תולאל והסביבה, הזדקן ולא יכול היה עוד למלא את תפקידו. במקומו נתמנה בנו עסו או מוחה הצעיר. עסו או מוחה שהיה עד כה מזכיר עירית־גולמימה שבאזור קסר סוק, היה בוגר קולג׳ אזרו. מינויו נעשה לפי כל גינוני־הטקס, וכל תושבי־העיירה והאזור הוזמנו להכתרתו. מטחי־כבוד נורו לכבודו על־ידי יחידה צבאית של הנוטרים המקומיים, הקהל הריע ממושכות, ולמרגלות דגל צרפת שהתנוסס ברחבת־העיריה, העניק גנרל צרפתי, מושל מחוז תאפילאלת, את אות־הכבוד ומינוי הוד־מלכותו לעסו־או־ מוחה, כקאייד ושייך של תולאל וגוראמה. עסו או מוחה ירש מאביו לא רק את שרביט־השלטון, אלא גם רכוש גדול. שלא כאביו, וגם לא כשאר השייכים, היה עסו־או־מוחה אדם משכיל, חכם מאוד, צעיר ונמרץ והקרין על סביבתו סמכות וכבוד.

הצרפתים היו גאים בו, מאחר וזו היתה להם הפעם הראשונה שהם ממנים אדם צעיר ומשכיל לתפקיד כה רם באזור זה, ואולי במרוקו כולה, למרות זאת הם נהגו בו כבדהו וחשדהו. עסו הצעיר גילה בקיאות מפתיעה בתחומים רבים ושלח ידו בכל. הוא שלט על התושבים הערביים ביד קשה ואת היהודים כיבד עד מאוד ולא נגע בהם לרעה כמצוות אביו. הוא הזמין אליו את מומו אמויאל ושמעון יחיה וביקש להקים יחד איתם עסק מסחרי בקנה־מידה גדול, במימון משותף. לשם־כך גייס את המשאית הגדולה שלו, ודאג לכך שכל ערביי־הסביבה, סיטונאים, קמעונאים וצרכנים יערכו את קניותיהם אצל שותפיו היהודיים. הצלחת עסק משותף זה, גרמה לרוב יהודי־העיירה להרחיב את עסקיהם ולהתחרות בו בכל כוחם. כולם עסקו, איפוא, במסחר מכל הסוגים והיתה זו תקופת השפע הגדולה שידעה מרוקו מעודה. תקופה זו, באה לאחר

 הקשיים, המלחמה באירופה ובצורת, ובעיקר בשל מדיניות צרפת להזרים מיליארדים של פרנקים לתושבי־מרוקו בעבודות פיתוח ועסקים שונים. נושא העליה לישראל נדחה, איפוא, לקרן זווית ויהודי־העיירה היו שקועים עד צוואר בתחרות העסקים. בעוד שליחי־העליה במרוקו עסוקים במשלוחים גדולים של עולים לישראל, סירבו יהודי־גוראמה להפצרות הפעילים, וכל פגישותיהם איתם בבית־הכנסת הסתיימו בלא כלום. בין כה וכה דבקה בתושבים היהודיים בדיבוק בהלת המחצבים. היהודים, בעזרת הערבים, עלו להרים על מנת לחפש מחצבים ולהתעשר מהם. הבהלה דבקה בכולם ושאיפתם היתה לחצוב בהרים עפרות ולהפיק מהן רווחים גדולים.

כולם ציפו לעפרת נחושת, ברזל, עופרת ואולי גם זהב. היהודים נאחזו בטירוף בחיפוש העפרות והזניחו את עסקיהם. יום יום יצאו להרים בעקבות המדריכים הערביים. בזה אחר זה התרוששו היהודים עקב השקעותיהם במחצבים המדומים ועד מהרה מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן. הכסף אזל, העסקים חוסלו והרי־העפרות לא היו שווים פרוטה שחוקה. אחדים מהיהודים פשטו ממש את הרגל, אחרים הצליחו לשקם את עסקיהם בעזרת הלוואות ואשראי אשר קיבלו מאת הסוחרים הערביים העשירים. כל מה שנותר ליהודים מבהלת המחצבים היו רשיונות־רישום הרים וגבעות על שמם, בהם השקיעו כספים רבים.

 

 בתוך כדי-כך הגיע לעיירה צרפתי שמן, מהנדס במקצועו אשר ביקש לקנות מחצבים שונים או מכרות רשומים כחוק. שמו היה מסיו אטאלי והוא היה מצוייד בג׳יפ, במכונת־כתיבה, מפות־האזור ופנקס־שיקים. היהודים הציפו את מסיו אטאלי בהצעותיהם הרבות בדבר הרים, גבעות, מכרות וסתם רשיונות. הוא החליט לעשות את עבודתו בלי בהלה ובלי חיפזון. תחילה, התארח מסיו אטאלי אצל משפחת בנימין לתקופה של חודשיים ימים, ולרשותו הועמד חדר מרוהט והמשפחה דאגה למחסורו במאכלים ובנוחיות. כאשר בדק מסיו אטאלי את ״אוצרות הטבע״ של בנימין הלהוט אחרי העושר, סירב לקנותם. סכסוך חריף פרץ בין השניים ומסיו אטאלי עזב את ביתו של בנימין, אשר השאיר על הגבעות וההרים את כל רכושו של אביו, יחיא משה.

מסיו אטאלי סירב גם לשלם את חלקו בהוצאות הרבות שהיו בימים הרבים של הבדיקות שנעשו בשטחי־״האוצרות״ של בנימין. אולם לא חסרו לו למסיו אטאלי מארחים רבים שהציעו לו את ״אוצרותיהם״ ופתחו בפניו את בתיהם. אך עזב את ביתו של בנימין וביתו של שכנו כליפא דודו נפתח בפניו. כעבור מספר חודשים, חזר על עצמו אותו סיפור; מסיו אטאלי הסתכסך גם עם כליפא דודו ודחה את כל הצעותיו לקנות ממנו את הרי ״אוצרותיו הטבעיים״. גם לכליפא דודו סירב מסיו אטאלי לשלם חלק מההוצאות הרבות. וכך עשה מסיו אטאלי כשהוא עובר מבית לבית ומנצל את תמימותם של יהודי־העיירה. לבסוף נתגלה כנוכל וכולם סירבו לבוא אתו במגע וכל שבץ לארחו.

מסיו אטאלי נאלץ לשכור חדר ולהתגורר בו, בודד ומורעב, כאשר הוברר לכולם שגם כסף למחייתו לא היה לו ופנקסי־השיקים שימשו בידו כפיתוי.

והנה בא יהודי צעיר וחסר כל והחליט להתחכם עם מסיו אטאלי. היהודי, דוד הרוש שמו, היציע למסיו אטאלי לממן את הוצאות־הנסיעה אל הר ״האוצר הטבעי״ שהוא דוד גילה הרחק מהעיירה, והוא מלא עפרות עופרת. לדוד הרוש היה תנאי, שמאחר ולו אין כסף, חייב מסיו אטאלי להשקיע את הכספים עד לרישום השטח על שם שניהם כחוק, ורק אחרי זה יהיו שניהם שותפים שווים. מסיו אטאלי נתפתה לרעיון ושניהם יצאו בג׳יפ, בליוויית מדריך ערבי אל המקום, דרך הרים, נהרות ומכשולים רבים. הגישה למקום הייתה קשה ומסיו אטאלי השמן נאלץ להמשיך את דרכו במעלה־ההר, ברגל. כאשר הגיעו שלושתם לפסגת־ההר, אשר לדברי דוד הרוש, מצא בו אוצר רב של עופרת, החל הערבי לחפור בכל כוחו, וכאשר התעייף, החליף אותו דוד הרוש עצמו. פתאום צצו אבנים מבריקות כברק כסף מתוך עפר החפירה ומסיו אטאלי נראה מופתע כלשהו. הוא לקח אבן אחת, בחן אותה מקרוב ואמר לשניים להמשיך לחפור. האבנים המבריקות נעלמו וכל מה שעלה בהמשך החפירה היה רק עפר. למסיו אטאלי נתגלתה תרמיתו של דוד הרוש אשר דאג יום לפני־כן לטמון בעזרת חברו הערבי, מספר אבני עופרת באדמת־ההר כדי להטעות את מסיו אטאלי. אולם לא אדם מומחה למיכרות כמסיו אטאלי אפשר להטעות, והוא התקרב לדוד הרוש וסטר לו על לחיו בכל כוחו.

״מדוע אתה סוטר לי מסיו אטאלי? אמור שאינך מעוניין במכרה שלי כפי שאמרת לכל היהודים בעיירה, ולך לכל הרוחות״. אמר דוד הרוש למסיו אטאלי ופרץ בצחוק לגלגני. זה היה הקש ששבר את גב־הגמל, ומסיו אטאלי נאלץ לעזוב את העיירה לאחר שהיהודים והערבים הציקו לו ולעגו לוכל הזמן.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 87

בס"ד

ליקוטים לפרשת וזאת הברכה מאת יצחק פריאנטה

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל[לג/א]אומר אהבת חיים ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאין העולם מתקיים אלא בזכות תורה וברכה , כמו שכתוב כי שם צווה השם את  הברכה חיים עד העולם והמברך מתברך, וכתוב הני כי כן יבורך גבר , והביא במסורה שלוש פעמים וזאת הברכה, וזאת  התרומה, וזאת התורה רוצה לומר החוט המשולש לא במהרה ינתק, כל פרקמטיא של משה הייתה בזאת ובוטח בזכות שלושה אבות זאת ראשי תיבות זכות אבות תמיד אם קימתה וזאת התרומה ונתת מעשר ותרומה וצדקה, השם יזכה אותך לזאת השני דהיינו וזאת התורה, וכל המקים את התורה מעוני סופו לקימה בעושר וזאת השלישי דהיינו וזאת הברכה זה השפע- וזאת הברכה.

וזאת הברכה ממשיך אהבת חיים ואומר כתוב בספר שמנה לחמו שבשעה שברך משה את השבטים לא ברכם כסדר תולדותם ולא כסדר דגליהם אלא ברך אותם על סדר מה שעתיד להיות לימות המשיח ואיך ינחלו ישראל את הארץ והחיל מראובן לא מפני שהוא הראשון אלא מפני שהוא עתיד לבוא במלחמה בראשונה במלחמת גוג כדאיתא באדרא ובזוהר הקדוש פרשת ויחי שעתידים לעורר מלחמה בארץ ישראל בזמן שיתגלה המשיח אז יצאו שבט ראובן ויעשו מלחמות בעולם וינצחו ויתגברו על האומות, ולכן ברך אותם משה.

וזאת הברכה. אומר בעל התורים לעי"ל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל וסמיך ליה וזאת הברכה לומר אני מסכים על ברכתם וזאת הברכה. בגי" [זו היא התורה] כי בזכות התורה ברכה: משה איש האלוהים. ראשי תיבות[מאה]  וסופי תיבות [משה] וזהו ה" אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים שאמר תנו לו [ק] ברכות בכל יום וכל ברכה וברכה [י] זהובים הרי אלף לכך אמר יוסף ה" עליכם ככם   אלף פעמים משלי ויברך אתכם משלו, הפסוק מתחיל ב [ו] ומסיים ב [ו] לומר שבירך 12 שבטים.

וזאת הברכה אומר רבנו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם והנה יש להתבונן מה טעם אמר הכתוב וזאת הברכה בלשון יחיד, היה לו לומר בלשון רבים "ואלו הברכות אשר ברך משה" , שהרי משה ברך את שנים עשר השבטים באופן פרטי, לכל שבט ברך ברכה אחרת המיוחדת לו. ונראה לי כי משה רצה להמשיך אור הברכה על ישראל מבחינת ארבעה שמות הקדושים הרמוזים בסוד ארבע העולמות הקדושים, האצילות הקדוש, הבריאה אשר הוא סוד עולם הכיסא, היצירה סוד עולם המלאכים והאופנים, ועולם העשייה אשר הוא סוד עולם חיות הקודש, וארבעה שמות אלו עולין בגימ" [רל"ב] כמניין תיבת הברכה. עוד נלמד כי משה רצה להמשיך עליהם אור מסוד האחדות העליון הפשוט והגמור בתכלית האחדות. ולפיכך אמר הכתוב וזאת הברכה בלשון יחיד.

אשריך ישראל מי כמוכה עם נושע בשם מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך[לג/כט] אומר אהבת חיים איזה חרב זה? וכי יש חרב לקדוש ברוך הוא? כמו שאנחנו מזכירים בליל הסדר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים וגם בישעיה [כז/א] כתוב ביום ההוא יפקוד השם בחרבו הקשה הגדולה והחזקה על לוויתן נחש

————————-ו  ז  א  ת   ה  ב  ר  כ  ה  –

בריח ועל לוויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים . הזכיר כאן שלושה אופנים הקשה כנגד לוויתן נחש בריח זה ישמעאל שמתקשה על עם ישראל כול ימי גלותנו . הגדולה כנגד לוויתן נחש עקלתון וזה כנגד אדום אומה גדולה שנקמה בישראל, וחזקה אלו שאר אומות שהתחברו עמהם יחד וקרא אותם הנביא התנין אשר בים . עוד כתוב כי רוותה בשמים חרבי על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט פה גם כן הזכיר חרב עבור שעשו חרם על ישראל שלא למכור להם שום דבר ועל זה יביא אותם למשפט. עוד כתוב חרב לשם מלאה דם הודשנה מחלב וכמו זה יש  הרבה חרבות בתורה בנביאים ובכתובים וכולם לשון נקמה שהטיח לנו הקדוש ברוך הוא שיושיענו. וזה שאמר משה עם נושע בשם . מכול זה למדנו מוסר גדול שאנחנו צריכים להתחזק באמונה ולחזור בתשובה וכשיבואו בני ראובן ויצאו למלחמה נזכור ברכתו של משה.

יחי  ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר [לג/ו]אומר רבינו בחיי  ועל דרך הקבלה הזכיר יחי על חיי העולם הבא, ואל ימת שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה , וזהו שתרגם אונקלוס  ומותא תנינא לא ימות , וגלה לנו בזה כי הנשמות  מתגלגלות לשוב בגוף אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהינום ,וזה ידוע ומקובל כי כשם ששמיטות העולם חוזרות ומתגלגלות כן הנשמה אחר שקבלה שכרה בגן עדן או ענשה בגיהינום הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במידה כנגד מידה, והגלגול הזה נקרא אצל חז"ל תחיית המתים, הוא שאמרו בתחילת [מסכת תענית ב] בשלמא תחיית המתים כל יומא ויומא זמנא הוא אלא גשמים כל יומא ויומא זמניה הוא.

וזאת ליהודה ויאמר שמע השם קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה [לג/ז]אומר רבינו בחיי וזאת ליהודה היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כוח הניצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר [תהילים כז] אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר ועוז מלך משפט אהב, וכתיב משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכול המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנציח מזמור לדוד , יודה לקדוש ברוך הוא כי הוא המנציח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין ניצוחו אלא מצד המידה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במידה ההיא ושפך דמים רבים על כן לו הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלומו בנו שהיה איש השלום מחזיק במידת הצדקה, כעניין שאמר וצדקתך לבן מלך.

וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה [לג/ה] אומר רבינו בחיי ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה [בת קול] [אורים] [ותומים] ורוח הקודש] נבואה, וכולן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכולם נמשכות מן המידה נקראת צר, וזהו [איוב כט] צדק לבשתי וילבישני והנני מבאר לך מכאן ארבע מדרגות הללו הראשונה בת קול ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, בנין אב משני כתובים ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם , וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכול נאמר בהשגחה מכוונת וחוכמה יתרה, וחכמי האמת שכול דבריהם מיוסדים על אדני חוכמה וספיר גזרתם קיבלו כן מהנביאים עד משה מסיני וכן  בכאן בבת קול שהזכירו בת

                       ו  ז  א  ת    ה  ב  ר  כ  ה

ולא בן מוכרח היה לפי שהקול הזה המגיע לאוזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו [שמות טו] והיה אם שמוע תשמע לקול השם אלוקיך, וכן עוד [במדבר ז] וישמע את הקול מדבר אליו והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאוזני השומע כמידת הכיסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כיסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה מלמטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמידת הכיסא, ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשים בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים.

יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך [לג\י] אומר הזוהר הנגלה אמר הרועה הנאמן: אין דבר בעולם המבטל מיתה כקטורת, שהיא קשור דין ברחמים, עם ריח ניחוח שבאף. תרגום קשר- קטירו. ואמר המאור הקדוש [רבי שמעון]: מאחר שהתפילה היא הקרבן, כל האומר " פטום הקטורת" אחר תהלה לדוד, מבטל מיתה מהבית.

ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן [לג/כב] אומר שמנה לחמו שהשם אמר לו דן את ישראל, וזהו שמשון שהיה משבט דן וכן ברכו גם כן יעקב [בראשית מט/טז] דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל גור אריה אותיות [הורג ארי] , הוא שמשון שהרג את הארי. [גור אריה] בגמ" בנזיר מן הבטן יזנק מהבשן שזינק לו מים מן שן הלחי. [יזנק מהבשן] בגמ" הוא הנס במים מהשן יזנק אותיות [נזיק] והוא מלשון נזיר.

רבי דוד ן' מרג'י

בשנת תקכ״ט (1769) סיבב בשליחות חברון בצפון־אפריקה ר׳ דוד ן' מרג׳י. הוא היה מעולי מרוקו שהתישב בחברון, וכבר בשנת תקכ״ג(1763) חתם עם חכמי חברון על אגרת־ שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי. בשנת תקכ״ט הגיע בדרך־שליחותו לטריפולי שבאפריקה. במרוקו חיבר לכבודו הפייטן ר׳ דוד ן׳ חסין שיר, תחילתו: ״אנכי אשיח בלב שש שמח״. בשירו יאמר על השליח: ״ואייתי מתניתא בידיה ותוספתא, מילי דאגדתא ומילי דשמעתא״. נשתמרה גם אגרת שנכתבה מחברון לר׳ שלמה טולידאגו במכנאסא בדבר שליחותו.⁷¹

רבי אברהם רובייו ורבי רפאל שבתי הכהן

בשנת תקכ״ח (1768) נשלחו מחברון לפולין שני שלוחים ביחד: ר׳ אברהם ב״ר מרדכי רובייו ור׳ רפאל שבתי הכהן. הגיעה לידינו אגרת בדבר שליחותם שנשלחה מחברון לגביר ר׳ יעקב יערסלוב בברעסלא. באגרת נאמר: ״אם אמרנו נספרה תלאותיגו… כמה ירחי שוא ולילות עמל מינו לנו…צרות רבות ורעות סדורות ובאות לאלפים ולמאות… ובראותינו כי באו מים עד נפש, חלינו פני החכמים… כמוהר״ר אברהם רובייו נר״ו וכמוהר״ר רפאל שבתי הכהן נר״ו ללכת בשליחותינו למחנה קדשכם…״ בשנת תקל״ד (1774) כבר היו שגי השלוחים שוב בחברון.

ר׳ אברהם רובייו כבר חתם בחברון בשנת תקכ״ג (1763) על אגרת־שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי. בשובו משליחותו חתם שם בשנת תקל״ה (1775) על אגרת־שליחותו של הרב חיד״א ועל אגרת־שליחותו של ר׳ משה הכהן סקלי. שליחותו זו ביחד עם ר׳ רפאל שבתי הכהן היתה שליחותו הראשונה. אחריהם יצא בשליחות הברון עוד שלש פעמים לאירופה המערבית: בשנות תק״ן—תקנ״ג(1790—1793), בשנות תקנ״ח—תקס״ב (1798—1802) ביחד עם ר׳ מיכאל הכהן, ושוב ביחד עם ר׳ ישעיה באג׳אייו. ועל שליחויות אלו יסופר להלן בפרוטרוט. (עיין עמ׳ 599—600).

שותפו בשליחותו הראשונה, ר׳ רפאל שבתי הכהן, חתם בשובו משליחותו בחברון בשנת תקל״ד (1774) ובשנת תקמ״ב (1782) על אגרות־שליחותו של ר׳חיים אברהם ישראל זאבי, ובשנת תקל״ה (1775) על אגרת שליחותו של הרב חיד״א ועל אגרת־שליחותו של ר׳ משה הכהן סקלי. בשנת תק״ן (1790) הסכים ביחד עם חכמי חברון לספר ״שמן המר״ לר׳ מרדכי רובייו, שנדפס ע״י בנו ר׳ אברהם רובייו בליוורנו תקנ״ג. בשנת תקנ״ב (1792) חתם שם על אגרת־שליחותם של ר׳ אפרים נבון ור׳ יהודה ליאון. וכנראה נפטר סמוך לזמן זה.

בראשית שנת תקל״ג (1772) נשלח שנית בשליחות חברון לאירופה המערבית ר׳ חיים חיד־א יוסף דוד אזולאי. על שליחות זו, שנמשכה עד סוף תקל״ח (1778), כבר סיפרנו בפרוטרוט אגב שליחותו הראשונה.

באותה שנה, שנת תקל״ג, נשלח חברו של הרב חיד״א, ר׳ יעקב ב״ר חיים יוסף אלישר, ר׳ יעקב בשליחות חברון לארצות ערב. אביו ר׳ חיים יוסף אלישר היה באמשטרדם בשנת תע״ב אלישר (1712) ביחד עם ר׳ אברהם יצחקי והדפיס שם מתוך כתב־יד את הספר ״נגיד ומצור.״ לר׳ יעקב צמח, ובשנת ת״ץ (1730) היה בשליחות חברון בצפון־אפריקה, ובאיטליה עם ר׳ אליהו ן' ארחא.

הוא עזב את חברון ביחד עם הרב חיד״א ביום ערב ר״ח חשון תקל״ג, לילך למצרים דרך עזה ומדבר סיני. חיד״א רשם ביומנו: ״ערב ר״ח חשון יום ב׳ פרשת נח נסענו מחברון עם החר״י אלישר״. וביום ט׳ חשון הוא רושם שם, שעל גבול מצרים נתגלעו חילוקי־דעות בינו ובין ר׳ יעקב אלישר באיזה דרך לילך ״ודברתי להחרי״א [להחכם ר׳ יעקב אלישר] טובא תוכחתי ואמרתי לו: ׳נהי דבתורה אתה גדול ממני, אך בעניני העולם אינך מכיר כלום׳״.

בשנת תקל״ה (1775) היה בבצרה ובאותם הימים עלו הפרסים על העיר ויצורו עליה, ובמשך שנה תמימה סבלו היהודים מתגרת־ידם הקשה של הצרים. לבסוף הצליחו התושבים להדוף את האויב והיהודים ניצלו. לזכר הנס חיבר השליח שיר־הודיה בשם ״מגלת פרס״.  בהיותו בבצרה שמע על מות אשתו בחברון, ונשא שם אשה אחרת.

• השיר נדפס בפעם הראשונה מתוך כתב־ידו ע״י נכדו הרב ראשון־לציון ר׳ יעקב שאול אלישר בראש ספר־דרושיו ״איש אמונים״, ירושלם תרמ״ח! וחזר ונדפס בקונטרס מיוחד בשם ״מגלת פרם״, בבגדאד בשנת תרס״ו: ונדפס שלישית ע״י יוסף מיוחם ב״ירושלים״ של לונץ, ט׳ (תרע״א),

עט׳ 285—326 : ונדפס רביעית ע״י החכם דוד סולימאן ששון ברבעון ,Jewish Quarterly Review .New Series, XVll (1926-1927), _PP. 440 ff ונדפס חמישית ע״י א. אלמליח ב״מזרח ומערב״ כרך ג׳ (תרפ״ט), עמ׳ 311—324. הרב ר׳ יעקב שאול אלישר טעה (או הוטעה) לחשוב שר׳ יעקב אלישר השליח־המשורר היה בנו של ר׳ חיים ירוחם וילנא בן ר׳ יעקב וילנא אשכנזי (ואחריו נגררו אלמליח במאמרו הנ״ל ופריימאן ב״מעגל טוב השלם״ עמ׳ 49), אף שבראשי החרוזים הוא חותם בפירוש : בן חיים יוסף, ואביו ר׳ חיים יוסף אלישר היה ידוע ומפורסם וישב בחברון, כאמור לעיל. וכן די לקרוא את מכתבו לחיד״א שפרסם אלמליח שם, כדי לראות שכותבו היה ספרדי.
שלוחי חברון באמצע המאה הי"ח עד התיישבות חסידי חב"ד בחברון

עמוד 591

יעקב בירב

נולד בשנת ה״א רל״ד-1474- במקדה שבקרבת טולידו בספרד. בצעירותו בהיותו בן י״ח שנה עבר לפאם, עיר מרובת אוכלוסין ובה אז חמש מאות בע״ב יהודים. אח״כ היה בתלמסאן ומשם עלה לאה״ק וישתקע בירושלים. אך לא ארכו ימי שבתו בה, ונסע למצרים וישתתף שם בבית דינו של הנגיד ר׳ יצחק הכהן שולל ז״ל, כנזכר בתשובותיו סי , לח. סמוך לזמן פטירתו של הנגיד עלה לצפת, ויקבע בה את ישיבתו ותלמידים רבים נהרו אליו ללמוד אצלו ולשמוע תורה מפיו.! רבני זמנו הפליגו בשבחו. הרב יהונתן גלאנטי ור״מ פאפיריש בהקדמתם לספרו יאמרו , שהיה גאון מופלא רב מוסמך ומפורסם בדורו ממזרת שמש ועד מבואו נודע שמו כי זרח בחשך אור לישרים וממנו יצא תורה ואורה לכל ישראל בארץ הצבי צפת. והרב נסים שלמה אלגאזי הזקן כתב עליו: כי היה יחיד בדור, עמוד גולת אריאל צדיק יסוד עולם. ר״ש קלעי בספרו משפטי שמואל יציינו כמופת הדור ופלאו. נזכר הרבה בתור ״ראש בית הועד" בצפת. רוב חכמי ישראל בצפת היו תלמידיו וגם מרן בית יוסף בתוכם, כי בכמה מקומות קראו ״רבי ומורי״. הרב המבי״ט בתשובה אחת ח"א סי׳ מא. מזכיר כי שלשה סדרים היו ערוכים על לשונו כמאן דמנת לי בכיסתיה, ובמקום אחד: ״בבוא הרב הגדול מורנו כמהר״ר יעקב בירב זלה״ה ממצרים פה להאיר עינינו במאור תורתו וכו״. שו״ת המבי״ט ח״א, ם״י רמ״ז. הרה״ח גרץ יתארהו, כאחד מאנשי המעשה החרוצים ורבי הפעלים ביוצאי ספרד וגדול בתורה יותר מכל הרבנים שבימיו. בתחלה סבל מחסור, רעב וצמא, ויעמד פעמים רבות במקום םכנה. בפאס יסד ישיבה גדולה, ובבוא לשם גדודי הספרדים לכבשה עזב את המקום.

כרוב חכמי צפת היה גם הוא מתעסק במסחר. בשנת ה״א רפ״ה קנה בשמים הידועים בשם קרנפ׳יל וקאנילה, מיד הסוחר שבתי הכהן סיציליאנו בסך תתק״ע פרחי זהב, אשר היה בעצמו סוכנו של הסוחר יחיאל הכהן. בעקב אי הבנה בינו ובין אלה שנמצא עמהם בקשר, ערך מחאה אל בית הדין בצפת, ביום כ״ו תמוז רצ״ו. וכן ביום כ״א כסלו רצ״ז. חברי ביה״ד בירושלים בעת ההיא הרבנים רלב״ח, מאיר בכמוהר״ר יוסף פאסי ור״ד בן שושן שנתבקשו לעיין בדבר הצדיקו את המוכר, בגגוד לדעת ביה״ד בצפת אשר פסק לזכותו של מהרי״ב. אולי סייע פרט זה במשהו, בהתלקח הריב בענין הסמיכה. בבואו לצפת, כבר היו רבני המקום מדיינים ביניהם ע״ד חדוש הסמיכה, כמו בזמן המשנה והתלמוד. מהר״י בירב מצא איפא את הקרקע מוכשרת לקליטת רעיונו הנעלה, והוא נגש לממשו באמונה ובאמץ רוח.

הצד הטוב שבו שהיה עשיר ובלתי תלוי באחרים, ולפיכך התכבד על פני כלם ויגמר בלבו לתת חזוק להתעוררות המשיחית. לתכלית זו אפף את רוב רבני העיר, ולאחר שקבל את הסכמתם של עשרים וחמשה מהם נתחברה על ידו אגדת הסמיכה. הרבנים הנ״ל בחרו בו מיד לראש עליהם ויסמכוהו, ובנוסח התלטתם נאמר: ״בררנו לגדול שבנו בחכמה ומנין וכו', שיהיה סמוך וראש ישיבה ורב יתקרי הוא יושיב מהיותר חכמים שבנו אצלו, ורבנים יתקרו סמוכים לעד לעולם וכו'״. וכך הושבה הסמיכה ליושנה בשנת רצ״ח. צעד זה של מהר״י בירב ורבני צפת, גרם לוכוחים סוערים ולמחלוקת נוראה ועצומה ששני נושאיה העיקריים היו הרב המוסמך יעקב בירב עצמו ובר פלוגתיה שלו הרב לוי בן חביב ראש רבני ירושלים בעת ההיא. פרטי המחלוקת השייכים לנושא זה האגרות מצד אל צד וכו', הובאו בשו״ת מהרלב״ח קונטרס הסמיכה בסוף הספר וכן בכל ספרי ההיסטוריא הישראלית.

הד עמום מעצבו ומרגזו של מהר״י בירב בעתות המבוכה ההן עולה ובוקע אלינו ממכתבו אשר כתב אז להחכם השלם והדיין כה״ר יצחק בן חיים יצ״ו. ואלה דבריו: ״כתבך קבלתי, וה' יודע שאני מצטער מצערך יותר מצערי, ותדע שבזמן הזה כל חכם שאינו חנף ועושה לכל אחד משוא פנים חייו אינם חיים, וכל חייו חיי צער. ואודיעך, שהטבע של זה העולם הוא, מי שהיום בצער מחר בנחת, ואין שום דבר בזה העולם שיהיה תמידי״. שו״ת מהר״י בירב סי׳ לז, עמ. כו. עב. לרגל חלוקי הדעות הגדולים ששררו בעת ההיא בין רבני א״י ע״ד שאלת הסמיכה וכל המסתעף ממנה, נאלץ מהר״י בירב לצאת את צפת ויתישב בדמשק. המחלוקת שבינו וכמה ממעריציו מצד אחד, ובין מהרלב״ח והנוטים אליו ואל דעותיו מצד שני קרבה את קצו, ובר״ח אייר שנת אש״ה, השיב רוחו הטהורה אל על. ר׳ אליעזר אזכרי בספרו ״חרדים״ כנהו: רבן של כל חכמי צפת. אחד השואלים שפנה אליו בעניני דת ודין כתב לו: ״אלו היו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ונר ישראל אתה גאוננו ומלכנו ורבנו בכף שניה תכריע את כלם״ הרב המבי״ט תלמידו המובהק העיד כי ״מלבד בקיאותו הגדולה וחריפות שכלו היה גם בעל מרץ כביר ומשפיע גדול, תקיף בדעתו וגבור הרוח״. רוב תשובותיו הדנות בעניני גטין וכו', נאספו לספר ע״י הרב שלמה בן עזרא ונדפסו בוינציה שנת תכ״ג, במצות השר הגדול אנדדיאה מורישיני ברשות השררה וכו'. בספר באו הסכמות והקדמות של הרב המו״ל, של ר' שלמה אלגאזי הזקן ושליחי צפת באזמיר, הרבנים יהונתן גלאנטי ומשה פארידיש. בסופו יש שו״ת אחחדות להרבנים יוסף פאסי, מאיר הלוי, ברוך בכמוהר״ר אליקים, מוהר״ר דוד בן זמרא, חידושי תלמוד לרשב״א על קדושין, שיטת מהרי״ב וכו'. כמה מתשובות מהר״י בירב נדפסו בשו״ת המבי״ט.    רבי משה בר יוסף מִטְרָאנִי (המבי"ט. 1500 – 1580; 

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– יעקב בירב
עמוד 146

חבריו ללימודים

הרא״ה מזכיר בחיבוריו אחדים מחבריו ללימודים, את רבי ראובן בן היעב״ץ, בפתיחה להספד שנשא עליו:

דרוש שדרשתי על שמועה כי באה שנתבקש בישיבה של מעלה בקצרות ימים החכם השלם כהה״ר ראובן ן מורנו הרב המובהק וכולל דיין ומצויין וחסיד מר קשישא כהה״ר יעקב ן צור, שמת בחה״מ [בחולי המגפה] בעיר סאלי, אב בחכמה ורך בשנים, שנותיו יהיו קרוב לחמשה ועשרים שנים, עמיתי בתורה ובמצוות, אוי לאזנים שכך שמעו, ה׳ ישקה לאביו כוס תנחומין, ויהיה מזבח כפרה בעד כל ישראל אמן. נתבקש בי״ג באב, וקדם לו מת בנו יחידו. ובאה השמועה בי״ז לאב, דרשתי עליו כ״א באב, יום ג׳ בשבת מש׳ ק״ב לפרט.

כמו כן מזכיר רבי שם טוב בן אמוזג, שכנראה למד איתו אצל רשב״א ור״ח בן עטר: ׳ואחרי כותבי זה השקפתי על חבור החכם רבי שם טוב בן אמוזג ז״ל וראיתי שכתב קרוב למה שכתבתי ….׳.. הרא״ה מזכיר חבר נוסף ׳הקשה אחינו החכם השלם ר׳ יוסף בן סאמון נר"ו.

הרא״ה בתיטואן

בשנת התצ״ח, מעוצמת הרעב ששרר באזור בשנה זו, הרא״ה ברח מפאס לתיטואן, כפי שמוזכר בחיבור שלפנינו: ׳להיות שבימי הרעב שעברו בשנת ח״ץ לתפ״ץ כשגלינו מארצינו לעיר תיטוואן יע״ה אחר עבור הפסח של השנה הנז״. בשנת הת״ק (1740) הרא״ה דרש בתיטואן לכבוד שמחת חתן. בשבתו בתיטואן דבק בתלמידי חכמים, עיין בכתביהם, נשא ונתן בדבריהם בענוה ובעוז. רבי מנחם עטיא מחכמי תיטואן, נדרש לבאר דברי הגמרא המצריכה לברכת הגומל עשרה ׳ותרי מינייהו רבנן׳, לבאר דברי הרא״ש ושאר הראשונים. הרא״ה בהיותו בתיטואן בשנת ת״ק העיר באריכות על תשובת רבי מנחם; ׳שנת ת״ק, בסדר שלח לך, בתיטואן יע״א. ראיתי מה שכתב החכם השלם ד״ו כהה״ר יצחק הלוי זלה״ה, על מוהרא״ם זלה״ה ומה שהקשה עליו, ונלע״ד לתרץ קושיות שהקשה על מהרא״ם ז״ל, ע״ה אליהו הצרפתי סי״ט׳. הוא נשא ונתץ עם חכמי העיר ׳ויכוח שהיה לי עם הרב יעקב טאוריל נר״ו על מה שכתב הרא״ם…; וכן מזכיר מה ששמע משם חכמי תיטואן, ׳ושמעתי בשם הרב הגדול כמה״ר חסדאי אלמושנינו׳. הוא שהה בתיטואן לפחות עד לשנת התק״א. בשנת התק״ב (1742) אנו מוצאים את הרא״ה בפאס, לשם חזר בראשית שנה זו או בסוף שנת התק״א. דומה שלהרא״ה היו קרובי משפחה בתיטואן, משום כך מצאנו אותו לפעמים שוהה בתיטואן, הוא הכיר את חכמי תיטואן ונשא ונתן עמהם בהלכה על אף המרחק הגיאוגרפי.

הרא״ה ורצונו לעלות לארץ ישראל

סמוך למחצית המאה הי״ח, גברה עלייתם של יהודים ממרוקו לארץ ישראל. משפחות רבות מכרו את רכושם, לקחו מקל נודדים ויצאו לדרך ביבשה ובים, ללא תמיכה וללא הדרכה. כשכל משאת נפשם להגיע אל ארץ חמדה. קשיים רבים עמדו בדרכם: מרחקים גדולים, דרכים עקלקלות והוצאות מרובות, גייסות ומלחמות בין עמים, וסכנת נפילה בשביה בידי שודדי דרכים, עם כל המשתמע מכך. אולם שום דבר לא עצר בעדם, כי עזה אהבתם וכמיהתם לזכות לדרוך על אדמת הקודש ארץ אבותינו ונחלתנו. גם הרא״ה, בצעירותו השתוקק לעלות לארץ ישראל, ולשם כך קיבל מחכמי מרוקו המלצה המתארת את אישיותו ואת יחוסו. יתכן שהוא הושפע מעלייתו של רבי חיים בן עטר או מיציאת חברו ר׳ יוסף בן סאמון, שיצא ממרוקו כדי לעלות לארץ ישראל, משום מה עלייתו של הרא״ה לא יצאה לפועל.

מרביץ תורה

עם חזרתו של הרא״ה מתיטואן לפאס, התמיד בתלמודו ביתר שאת ויתר עוז, וחידושים רבים מאשר נתחדשו לו בשנים אלו, העלה על הכתב, והם פזורים בכתביו המרובים. הרא״ה הרביץ תורה לתלמידים, הוא התמסר לתלמידיו וטיפל בהם כאב לבניו. סמך את תלמידיו בסמיכת חכמים, חלקם ידועים לנו בשמותיהם ויוזכרו בהמשך. שנים רבות לאחר שעזבו תלמידיו א ספסל הלימודים, המשיכו בקשרים עם הרא״ה בעל פה ובכתב, וביקשו ממנו עצה ותושיו וגם הוא היתה דעתו עליהם נענה לבקשותיהם, הדריכם ונתן להם גיבוי מול בעלי בתים וראשי קהילה שהתנכלו להם. כמאמר שלמה המלך: כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים  כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָֽאָדָֽם׃ (מש כז, יט), תלמידיו החזירו לו הוקרה ואהבה עזה. מתלמידיו הידועים לנו הם: רבי שאול ישועה [= להלן: רש״י] אביטבול, רבי שלמה אביטבול, רבי רפאל אהרן מונסונייגו, רבי מרדכי הלוי, רבי משה אלמושנינו, רבי שלם מאמאן, רבי בנימין לכרייף, רבי ישראל בן שעייא שכיהן כרב בג׳יבלטאר.

רבי ישועה אביטבול: נולד סביב שנת התצ״ט. חידושיו בהלכה ופסקיו נדפסו בספרו ׳אבני שי״ש׳, ב״ח, דרושיו וחידושיו בספרו ׳אבני קדש׳ (ירושלים תרצ״ד). עליו ראה משה עמאר, במבוא לשו״ת אבני שיש, מהדורת מ׳ עמאר, ירושלים תשע״א.

רבי שלמה אביטבול: רב ומו״ץ בצפרו, נודע כבעל צדקה. למד לפני ר׳ שאול ישועה אביטבול ולפני הרא״ה. והם הסמיכוהו לדיין. הוא כיהן ברבנות בצפרו. הוא נפטר בשנת התקע״ח. והניח אחריו סיפריה עשירה ומגוונת.

רבי רפאל אהרן מונסונייגו: בן רבי ידידיה משה מונסוניגו. נולד בסביבות שנת התק״ב, למד לפני רבי שאול סירירו ולפני הרא״ה, והוסמך ע״י הרא״ה. כיהן ברבנות בעיר פאס. הוא היה פוסק, דרשן ומשורר, והשאיר אחריו כמה וכמה חיבורים, ומהם נדפסו: ׳מי השילוח׳, ׳משכיות לבב׳ ו׳בנאות מדבר׳. נפטר בשנת הת״ר, בהיותו כבן שמונים שנה. עליו ראה משה עמאר, במבוא שכתב לחיבוריו ׳מי השילוח׳, מהד״צ לוד תשנ״ג; ׳בנאות מדבר׳,לוד תשע״ז.

רבי מרדכי הלוי: בן רבי אברהם ן׳ חסדאי. רבינו הספידו באב שנת תקכ״ז, וכינהו ״תלמידי החכם״ , נער בוכה, דרוש טו עמ^׳ עו.

רבי משה אלמושנינו:  תלמידו משודך עם בתו של הרא״ה, נפטר בחייו ונספד על ידו: ״על תלמידי משודך בתי כה״ר משה אלמושנינו ז״ל בפקידת השבוע, בבית הכנסת הי״ג של כהה״ר רפאל עובד ן׳ צור נר״ו״ נער בוכה, דרוש כא בסופו, עמ^׳ קכג.

רבי שלם מאמאן: נפטר ברביעי בשבת כ״ד לחשון התק״ב, ונספד ע״י הרא״ה: ״על תלמידי הנבון ה״ר שלם הנקרא מאמאן ז״ל״, ובסופו: נ״ל אליהו התק״ב בכסלו, ודרשתיו בפקידת החדש על תלמידי הנבון כה״ר שלם ן׳ מאמאן ז״ל״, נער בוכה, עמ׳ נו־נח. דרוש לת״ח שמת בקיצור שנים ב״מ על הנבון כהה״ר שמואל ן׳ מלכא ז״ל ובסופו רשם: חידשתיו באלול התקי״ט ליצירה… דרשתיו על תלמידי הבחור ונבון שלם ן׳ מאמאן שנפטר ברביעי בשבת כ״ד לחשון התק״ך ליצירה״, נער בוכה, ס-עא.

רבי בנימין לכרייף: מח״ס גבול בנימין, שהה בפאס ומכנה להרא״ה בספרו משי״ח (=מורי שיחיה) אליהו רבא, וראה בהקדמות לספר הנ״ל.

רבי ישראל בן שעייא שכיהן כרב בג׳יבלטאר: שאלות ותשובות ממנו נמצאות בשו״ת ר׳ יצחק בן וואליד, ויאמר יצחק, ליוורנו תרל״ב, ח״ב,חו״מ, סימנים מג ופא, ושם בסוף סימן מג, מציין שהיה תלמיד של הרא״ה וראה להלן יליד ציון הערה 306; משפטים צדיקים, ח״א, סימן י. תודתי נתונה לעמיתי ר׳ שלמה דיין שהפנה את תשומת לבי לתשובה זו. עליו ראה מלכי רבנן, דף עט טור ג. ר׳ ישראל נפטר בגיל מופלג בט״ז אייר ת״ר(1840).

בית הכנסת של משפחת צרפתי

כאמור לעיל עד למחצית המאה הי״ז היה בידי משפחת צרפתי בפאס בית כנסת ׳תלמוד תורה' הוא נחרב על ידי השלטונות עם עוד בתי כנסת בפאס בשנת ת״ו (1646). המשפחה הקימה בית כנסת חדש וגם הוא נחרב ברעב של שנת התצ״ח (1738). הרא״ה הקים שתי בתי כנסת אחת נקראת על שמו ׳צלאת אלחכם׳ [=בית הכנסת של החכם], התפלל בה ובה היתה הספריה המשפחתית. והשניה העמיד בה שליח ציבור את תלמידו רבי רפאל אהרן מונסונייגו, והיא נקראת גם על שם רבי אהרן. שתי הבתי כנסת התקיימו והתפללו בהן עד לשנות הששים של המאה העשרים. בעקבות העליה הגדולה לארץ ישראל ומעבר היהודים מהמלאח לגור בעיר החדשה, חדלו לתפקד.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 55

הקדמה: כדי להשאיר עקבות בזמן

וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

'דברים פרק לאי פסוק יט

על פי הנחיית התורה, לכתב, ללמד, ולשמר, כמו שירה, אני כותב את מורשת יהדות סאפי כדי שהבאים אחרינו ילמדו, יכירו ויטפחו אותה עבור הדורות הבאים.

אני שייך לדור שהכיר ולמד את מורשת העבר, בעוד שבנותיי, נכדיי ונכדותיי וצעירים רבים כמותם, רואים בדורי ובתקופתי עולם ארכאי ומיושן. לכן, התפניתי מענייני היום יום, 'לפני רדת המסך,' כדי להעלות את סיפורי ואת סיפור קהילת סאפי על הכתב ובכך להשאיר עקבות בזמן.

כתיבת ספר אינה מלאכה פשוטה. היא דורשת להעלות זיכרונות מהעבר, זיכרונות שעוברים דרך פילטר הראייה של העיניים בהווה, אחרי עשרות שנים, עם תובנות לגבי העבר.

נולדתי, גדלתי וחייתי בעיר סאפי שבמרוקו והייתי בשר מבשרה של הקהילה עד לסיום הפרק היהודי, העיקרי שלה, בסוף שנות השבעים.

מעבר לרצון ולצורך לכתוב את קורות חיי, רציתי לתעד ולספר לדורות הבאים את עברה של קהילת יהדות סאפי במחצית השניה של המאה העשרים. חוט היסטורי בל ינותק. רציתי לספר, מכלי ראשון, את סיפורה של קהילת סאפי שבמרוקו, קהילה שנמוגה אחרי שש מאות שנים של חיים קהילתיים עשירים. קהילה שהייתה תוססת, מלוכדת ומתפקדת לעילא מבחינה חברתית, דתית, חינוכית, ציבורית וקהילתית, בעלת מוסדות אוטונומיים שניהלו אותה לאורך כל השנים.

במאות ה-19 וה-20 נהנתה הקהילה מחופש דתי, מיציבות, מקידמה ומחינוך מודרני וזאת הודות לכניסתה של רשת אליאנס, "כל ישראל חברים", לעיר. בעלי המלאכה ובעלי עסקים נהנו מפריחה ומרווחה כלכלית, תוך קיום יחסי ידידות חמים עם המוסלמים, שאיתם ובתוכם חיה הקהילה.

בספר זה אני נוגע בשורשיה העמוקים של הקהילה מאז גירוש ספרד ופורטוגל ועד להתבססותה בעיר נמל קטנה, דרומית לקזבלנקה על החוף האטלנטי. מגורשי ספרד, היהודים, השפיעו מאוד על הרכב הקהילה, על רווחתה, יוקרתה ותלמודה. היתה זו הגירה יהודית איכותית, משכילה, מיומנת ומוכשרת בעלת קשרים ענפים ויוזמות בתחום המסחר, הדיפלומטיה, העסקים והקשרים הבינלאומיים.

עד היום, "אולאד בן־זמירו" (בני בן־זמירו), מצאצאי מגורשי ספרד, נותרו הקדושים של יהדות סאפי. היו להם זכויות רבות בפיתוח העיר ובצמיחת חכמיה, כפי שמתואר בספר. מגורשי ספרד הסבו כבוד ורווחה לבני קהילתם, אם כיועצי המלכים המרוקנים, ואם כיזמים שהקימו את העיר א-סאווירה במאה ה- 18 בעשיריה הראשונה כמקורבים של עשירי המלך "טוג'אר אל סולטן".

ההווי המשפחתי של משפחת עזרן משקף נאמנה את מנהגי הקהילה, ההווי היהודי, והמסורות שהתקבעו מדוד לדור, ומתוארים באירועים משפחתיים כפי שאני חוויתי אותם. תפילתי היא שהקורא יספוג דרכי את חייה של קהילת סאפי. ההווי היה מתובל במסורות של ההילולות, ולמרות שלא הבנו, אז, את הרקע שלהן ואת חשיבותן, למדנו שאלו מחוות של כבוד והוקרה לחכמי מרוקו, על הרבנים והמלומדים הגדולים, הגאונים, ענקי הרוח והקבליסטים שפעלו גם במקומות נדחים. הם לימדו תורה, תלמוד, קבלה, מדרש וחשיבה יהודית מקורית, והעבירו ידע וחכמה מדור לדור כשהותירו אחריהם ספרי עיון, פרשנות, הלכה ומוסר מעמיקים.

כאמור, החשיפה לעולם המודרני והמתקדם, באמצעות מוסדות "אליאנס", חיזקה את קהילת סאפי ואפשרה לבניה נגישות למקצועות שונים בפקידות הבכירה של מרוקו, ברפואה, במשפטים, בהוראה, בבנקאות ובעולם המסחר.

החינוך המודרני המערבי במאה ה-20, בקרב ילדי סאפי, היה דבר מובן מאליו. במרוקו, החינוך בבתי ספר יהודיים, היה צרפתי לכל דבר ועניין, עם זיקה קלה ליהדות וללימוד השפה העברית. בו-זמנית, הלכו ודעכו מוסדות הלימוד היהודיים המסורתיים כמעט לחלוטין.

במקום לימודי קודש בחדר, התקיימו עתה, לימודים כלליים עיוניים, טכנולוגיים או מקצועיים, ואלה החליפו את לימודי הרבי. השפה הצרפתית הייתה מקובלת, נגישה ונהירה לכל.

בספר זה אני עומד גם על תרומתן של תנועת הצופים ותנועת הדאג' באירגונם של בני הנוער היהודי במרוקו. תשתית מאורגנת, פעילה וחיובית זו, הייתה הרקע לצמיחתן ולפעילותן של התנועות הציוניות, שהיוו אחרי קום המדינה את המנוע לעלייה המונית של יהדות מרוקו לישראל.

יהדות סאפי האמינה ש״בשנה הבאה בירושלים…" ובכל ערב פסח התפללה שהגאולה תתקיים בימיה. וכך היה.

להערכתי, מעל לשמונים אחוזים מכלל משפחות קהילת סאפי עלו ארצה. השאר היגרו לצרפת או לקנדה, אולם נשארו קשורים בלבם ובנפשם לעיר בה נולדו, לעמם ולישראל.

כיום, בכתיבת ספר (שנת 2023), לא נותר אף יהודי בעיר. בעזרת המדיה החברתית והקשרים שאחי, סולי עזרן, יצר בעיר, נחשפנו לאינטלקטואלים מוסלמים תושבי סאפי, כמו ברהים קריידה, או מר סי־טאהר אידריסי אל-חסני, עבד-אלעזיז מודדין, הכותבים, מספרים ומשמרים את העבר היהודי של סאפי.

מוסלמים רבים נוספים הם שותפים לאחווה מיוחדת זו וזוכים, כמובן, לתודת כל בני הקהילה וישמחו לחזור ולחדש את האחווה והידידות בין הדתות.

דו-קיום מופלא זה, יהודי־מוסלמי במרוקו, ובפרט בעיר סאפי שבה לא היה קיים מלאח יהודי, הוא מודל ייחודי של סובלנות אמיתית, קרבה ורצון הדדי לחזק ולטפח אותו. "הסכמי אברהם״, שמרוקו לקחה בהם חלק, ביססו וחיזקו את הקשר העמוק וההיסטורי איתה.

יהדות סאפי עברה במאה הקודמת מהפך, מקהילה מסורתית לקהילה מודרנית ומתקדמת, פתוחה לעולם המערבי וכזו שספגה את ערכיו הליברליים ולא הגיעה לארץ חסרת כל השכלה.

זכיתי, עם עלייתי לארץ, להיות בין מובילי ההשכלה, לרכוש תארים גבוהים, כך גם פלורנס אשתי ושנינו יחד, ציונים נלהבים ומחויבים לעמנו, לשגשוגו, לרווחתו ולתפארתו, ובאותה מידה מחויבים למורשת מבית אבא.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן

עמוד 12

כך או כך, חנוך הסנדלר נטמן כפי שביקש – כיהודי. אלא שאז הגיעו שישה מוסלמים, הוציאו את גופתו מקברה ונשאוה אל בית הקברות המוסלמי. כשעמדו ללכת, כמסופר בגרסתו של הסב, נפלה אבן מן השמיים, קברה את ששת המוסלמים תחתיה וחנוך עצמו ׳נעלם בעליונים ואיש לא יודע את מקום קבורתו עד היום הזה׳. במקבילה זו של האגדה הנס הוא נס כפול: נפילת האבן מן השמיים על האדמה ועליית חנוך מן האדמה השמיימה. התיאור מעבה את האקסיס מונדי בדרך אחרת מזו שהראיתי בנוסחים קודמים, ומחזק את דמותו המלאכית של חנוך, המודגשת במספר מסורות.

בתום סיפורו של הסב, חוזרת עלילתו של רפאל אל הסיפור המשפחתי שמקיף את גרעין האגדה. רפאל, ששמע זה עתה אגדה על כך שמקום קבורתו של הצדיק היהודי לא נודע בעוד מקום קבורתם של גנבי הגופה המוסלמים ידוע וגלוי, נזעק: ׳אבל אני כן יודע היכן קבור אבא שלי!׳. תגובתו החומלת והמנחמת של הסב מסגירה את כוונת הילד: אם רק צדיקים זוכים לחיי נצח ומקום קבורתם לא נודע ואילו מקום קבורתם של רשעים ידוע לכול, אזי עצם ידיעתו את מקום קבורת אביו הופכת את האב בו־זמנית לרשע ולמת. מסקנה זו נוטלת את הילת הצדיק מן האב המת ומעבירה אותו סופית מעולם החיים לעולם המתים, ובכך מערערת על תפיסתו של הילד בדבר קיומו של אותו אזור דמדומים בין שני העולמות. אפשר שבעוד הבן זועק ברובד המודע את כאבו על מות אביו, ברובד הלא־מודע זעקתו נותנת ביטוי לזעם שהוא חש כלפי האב שנטש אותו. על כל פנים, בשלב זה שולף הסב ׳ממעמקי מגירת השולחן׳ את דבר הצוואה של האב: ׳להיקבר יהודי׳. בשתי מילים בודדות הצליח הסב לצבוע את דמות האב בצבעי דמותו של חנוך הצדיק ולזכות את שניהם בחיי נצח.

סיפור זה, שקראתי בו בקריאה צמודה, הקשובה למסופר בו בגלוי ובמרומז ומשתדלת להעלות לפני השטח תפיסות תרבותיות רחבות המשוקעות בו, התעצב בתהליך של הסתגלות במישור המשפחתי, כהגדרתה של תמר אלכסנדר. גם מקבילה זו, בדומה לסיפור על רבי קלונימוס, עברה שלב של צמצום, שכן עתה נהפכה לסאגה משפחתית ולסיפור הלל על אחד מאבות המשפחה. מנגנון ההסתגלות משתקף בהעתקת הסיפור מדמות אחת למשנה,

כך למשל העלילה מועתקת מן הרב יצחק כהן אל חנוך הסנדלר, ובהשמטת חלופות עלילתיות מסוימות והוספת אחרות. גם במקרה זה חל שינוי בהגדרת הסוגה הספרותית של הסיפור ובתפקידו: הוא נהפך מאגדת מקום לסיפור הלל משפחתי. הסיפור מועבר מדור לדור לא רק בעל־פה אלא גם באמצעות ספר המשפחה שנערך לקראת טיול השורשים, והוא נועד לחזק את הקשרים בין בני המשפחה למקום שאליו הם נוסעים ולהעתיק את הסיפור הידוע על האבן שנפלה מן השמיים אל משפחת בן־טולילה. מבחינת תוכנה, במישור התרבותי הרחב, הגרסה שלפנינו מעמעמת את המתח בין היהודים למוסלמים, גם אם ברור שנפילת האבן מן השמיים היא מעין הכרעה אלוהית בדבר עדיפותם של היהודים על פני שכניהם. במישור המשפחתי, מקבילה זו, המטשטשת ללא הרף את הדיכוטומיה בין המתים לחיים, כמו מבקשת להניח אבן על מצבת האב המת ובאותה העת להשיבו לחיים, או ליתר דיוק להקנות לו חיי נצח בעולמות עליונים לצד חנוך הסנדלר או בגלגול מאוחר שלו.

סיכום

סיפור האבן שנפלה מן השמיים ממחיש את מצבי המתח והחרדה במרחב המשותף ואת יחסי הכוח המגולמים בו. המקבילות המוקדמות שאספתי מקימות חיץ בין התרבויות, ואילו המקבילות המאוחרות, המובאות מפי מוסלמים ויהודים המתגוררים כיום בטיטואן, מבססות את קדושתו של המקום על ערכים של קירוב לבבות ועל נרטיב החותר תחת הנוסחים המוקדמים והשואף לפוגג את המתח או למזער אותו. גרסאותיו השונות של הסיפור מסמנות ערכים מבוררים וידועים בקרב יהודי טיטואן, אך גם מבטאות נורמות מתהוות המסמנות את רוח הזמן ואת השינויים ההיסטוריים במרחב ובנוף המקומיים. דוגמה לשינוי מרחבי העולה מקריאת מקבילותיו של הסיפור היא העתקת המקום: מקום של יהודים – החודרייה, שכונת היהודים – הפך למקום של מוסלמים, והסיפור בונה חומה ומפריד בין המרחבים הסמוכים זה לזה. הגרסאות השונות מותאמות לרוח הזמן ומתאפיינות באחיזה במציאות החיים הנכונה לתקופתה. הן מעוגנות בהווי החיים המשותפים לשלוש התרבויות – יהדות, אסלאם ונצרות – כפי שהתעצבו מנקודת מבט דיאכרונית.

החלופות העלילתיות ההולכות ומתרבות הן על פי רוב נוסחיהם של האנשים הדתיים. אלה הן מקבילות שמרניות יותר הרואות באגדה סיפור עימות בין דתות שבמהלכו האל מצליח לסתום את הגולל ובדרך נס לטמון את הרב במקום הראוי לו, לאחר שבוצע מעתק של מקום והגופה הועברה מחסות

המוסלמים לבית העלמין היהודי. מקבילותיהם הסיפוריות של מוסלמים ושל יהודים חילונים הן ככלל מפשרות, מנטרלות ומרדדות את העימות, אך יש בהן מודעות לנוף המשותף ולמגעים בין הדתות ואלה מגולמים בסיפור. בעוד המקבילות היהודיות הקדומות לסיפור תורמות לביצור הזהות, המקבילות היהודיות החילוניות, המקבילות המוסלמיות ואלו שמתווכות על ידי הנוצרים מאירות לאחור את קודמותיהן, כהמשגתו של עלי יסיף, ויוצרות קרבה ודיאלוג בין זהויות, כפי שמראה גלית חזן־רוקם במחקרה על האויקוטיפ כדיאלוג בין זהויות.

הנרטיבים הפוליפוניים והרב קוליות התרבותית העולים מן הסיפור ממחישים דרכי התמודדות עם מתחים בין תרבויות, אך בה בעת גם מסמנים את הסיפור ככלי להפגת מתחים. האבן מסמלת חוזק, יציבות ושליטה במרחב, כיוון שהיא נטועה כה עמוק בקרקע עד שאין אפשרות להזיזה; ואבן זו משמשת גם כמקור להסתרה: הסתרת הרב מאיום, הסתרת היהודי שסרח ואימץ את האסלאם או התקרב אליו בדרך כלשהי, או לחלופין הלך בנתיבי הקבלה ולקה בשיגעון. נוסף על שתי הפרשנויות הללו האבן, כפי שהראיתי בניתוח המקבילה האחרונה לסיפור, היא גם ביטוי סימבולי לשמירה על הקשר הביל דורי בתפיסת המשפחה בתרבות היהודית. אומנם ביטוי זה נידון בהרחבה רק בגרסה זו בשל המסגרת המשפחתית שהיא נמסרה בה, אך למעשה הימצאות האבן במרחב בית העלמין מהדהדת בכל מקרה את מנהג הנחת אבן על מצבה ועל כן היא מעלה על נס את חשיבות הקשר הבין־דורי ואת החובה לשמור על שרשרת הדורות לבל תינתק (למשל דרך התקרבות לאסלאם). האבן היא אם כך ביטוי להדגשת קרבה משפחתית ולחיזוק השייכות התוך־תרבותית. אך שוב, כמשקל נגד היא גם ביטוי לטשטוש ולעמעום מגמות של קרבה ושל שייכות בין־תרבותיות בין יהודים למוסלמים בטיטואן, שהרי האבן היא גם דימוי קונקרטי של הדחקה. באמצעות מוטיב האבן מובעת גם השאיפה להדחיק את הקשרים החברתיים עם המוסלמים, את קיומן של דמויות משותפות האהודות על שתי הדתות, וייתכן שאף את הקרבה והמגעים הפיזיים והרוחניים עצמם בין שתי תרבויות אלה.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה

עמוד 47

המגרב

55- יהודים ומומרים במארוקו(לערך 1790)

בדרך־כלל היהודים מחויבים לשלם לקיסר [סולטאן] סכום שנתי מסוים בהתאם למספרם, וזוהי הכנסה נכבדה, שאינה קשורה בנגישותיו השרירותיות. סידי מוחמר [1790-1757] פטר את יהודי מארוקו מן המס הזה, ועל מקומו אילץ אותם לקנות ממנו סחורה, שאותה ימכרו כמיטב יכולתם, וישלמו לו פי־חמשה משוויה; על־ידי כך סבלו הרבה יותר מאשר אילו שילמו את המם השנתי.

 

55-הפלייה לאחר המרת־דת

כאשר יהודי או נוצרי מקבל עליו את דת האסלאם, מיד מלבישים אותו לבוש מאורי ומסובבים אותו ברחובות על גב סוס, בליווי נגינות ובמעמד עם רב. אחרי־כן הוא בוחר לו שם מאורי וקובע לו איש המאמצו כילד, ומאז לעולם הוא קרוי אביו. אולם אין זה אלא אימוץ שלהלכה, שכן בשום־פנים אין הוא חייב לכלכלו. המומר החדש אינו רשאי לשאת אלא אשה כושית, או בת של מומר; ויוצאי־חלציו אינו נחשבים מאורים אמיתים עד דור רביעי.

ו. לאמפרייר

56-סוכניו וחצרניו של הסולטאן(לערך 1790)

האנשים האלה אם גוי ואם יהודי הם רק כלי המלך, כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר לא תגע בו יד פן יבולע, אם יסתיר המלך רגע פניו מהם בגללם לנצח יאבדו רואיהם יאמרו אים, נוראים הם ולא נאהבים, נכונים הם להרע ולהיטיב לא ידעו. לא ימלאו רק מחרבות אחרים; אומרים לאביהם ולאמם לא ראיתיו, אחיהם לא יכירו, בניהם לא ידעו. איש ברעהו מחמאות פיו וקרב לבו יקריב לו מנחה, והוא שב מנכליו להכין לו כלי־מוות. מושכים האבירים בחבלי התוחלת ויסחבו הצעירים בחתת; על־פני מרומי גדולתם הרחיבה שאול נפשה תחת רגליהם. רק הדבר יצא מפי המלך ואינם. במשלם ייאנח עם ובאבדם תעלוץ קריה. לא כמות כל האדם ימותון רובם ופקודת כל האדם לא יפקד לכולם… אחד מאלף מצאתי אשר מטובו היטיב, ואחד בכל אלה לא מצאתי אשר בא עד קצו. הם הנקראים סא״חאב א״ל סול״טאן (ר״ל אוהבי המלך, ועניינו חובבי השליט). על כן כי יאמרו אליך פלוני נשא מן המלך עד שחקים רחם עליו, התפלל בעדו או בעדך, אז שם בסד נפשו, אז יכונן להשחית. כי תשמע לאמר: פלוני מאצילי בני הארץ הוא, מפינות העם, מזרע הפרתמים, לא תאמן; חי ה׳ שקר הם דוברים למען החניפו כי יראים ממנו; הוא רק אבן מערמות העפר כי היתה לראש־פינה עד ישיג המלך את חפצו. למשרתי המלך אין מערכות במעלות הרוממות, חפץ המלך ממית ומחיה מוריש ומעשיר משפיל ומרומם. על כן רגע יעלו שמיים רגע יירדו תהומות ולעד נפשם ברעה או בטובה תתמוגג. לו ידעתי כל זה מני שים רגלי עלי ארץ מערב לא תקרינה אותי כאלה היום. כך מי יגיד לנו האותיות?

ש. רומאנליי, משא בערב, אצל הירשברג

 

יחס דת האסלאם לדתות האחרות"-בת יאור-מגרב

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן

ד"ר יצחק- ג׳ק עזרן גדל וחי בסאפי בילדותו, מביא בספרו ״הילד מסאפי״ את סיפורה של הקהילה. ספר שהינו ביוגרפיה מקיפה, מרתקת ומרגשת המאפשרת לנו הצצה חיה לחיים באותה עת.

קהילת יהודי סאפי פעלה מאות שנים וכללה חיים קהילתיים עשירים, תוך קיום יחסי ידידות חמים עם המוסלמים, שאיתם ובתוכם חיה.

בהמשך מגורשי ספרד, היהודים, השפיעו על הרכב הקהילה, על רווחתה, יוקרתה ותלמודה. היתה זו הגירה יהודית איכותית, משכילה, מיומנת ומוכשרת בעלת קשרים ענפים ויזמות בתחום המסחר, הדיפלומטיה, העסקים והקשרים הבינלאומיים.

עד היום, ״אולאד בן־זמירו, מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו למקום, נותרו הקדושים של יהדות סאפי. היו להם זכויות רבות בפיתוח העיר ובצמיחת חכמיה, כפי שמתואר בספר.

הספר מתאר את ההווי המשפחתי של משפחת עזרן ודרכו מספר את מנהגי הקהילה, ההווי היהודי, והמסורות שנמסרו מדור לדור.

הספר קולח ומרתק למי שיש לו נגיעה לנושא. מסקרן ומרחיב דעת לכל מי שלא הכיר וידע.

ד״ר יצחק – ג׳ק עזרן, בעל תואר דוקטור בכימיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

עבד שנים רבות בשירות המדינה, יזם ועסק בתחום הפרמצבטיקה ופיתוח מוצרים רפואיים עד היום. נשוי לדר׳ פלורנס עזרן לבית אסרף,

אב ל-3 בנות וסב לנכדים. היה פעיל שנים רבות בתנועת ״עודד״.

תפילת "כל נדרי" בליל כיפור הבעל"ט –

מאגדת ומאחדת את עם ישראל לאגודה אחת.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

זכה להארה עצומה – בפתיחת ההיכל ב"כל נדרי",

כאשר זכה לחוג את יום הכיפורים הראשון בירושלים תובב"א.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על ההארה הגדולה לה זכה כשפתח את ההיכל ב"כל נדרי".

וכלשון קדשו:

"ובשעה שפתחתי את ההיכל ממש היו בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת. וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש… ייאמנו דברי, שלא ראיתי מימי מעולם – הארה כאותה שעה". (מתוך ספרי "להתהלך באר החיים" עמ' 309).

 

בתפילת "כל נדרי" מוציאים ספרי תורה, ושלוש פעמים חוזר הקהל אחרי שלושה חזנים המהווים בית דין של מטה על תפילת "כל נדרי", כדי להתיר להתפלל עם העבריינים.

הסיבה לכך, ישנן עבירות שהעושה אותן מתחייב בנידוי ואסור להתפלל אתו בציבור, לכן תפילת "כל נדרי" מכשירה את כלל המתפללים, והופכת אותם לאגודה אחת מתוך אחדות אחת.

כמו כן, מתירים את כל הנדרים, כך שכל אדם יוכל להתקרב לקב"ה כשהוא זך ונקי.

 

לפני שנים רבות, נהגתי להתנדב בכלא כפר יונה במסגרת האגף לחינוך. בין היתר, שימשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. הדהימה אותי התלהבותם הגדולה של האסירים במהלך התפילה. מתברר שמצוות התשובה מוצפנת עמוק בתוך כל יהודי, ופתוחה בפני כל אחד, הדרך להתקרבות ולהתדבקות בה', בבחינת הכתוב:

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ,

 לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו – וּלְדָבְקָה בו" (דברים יא כב).

 

כדאי וראוי לנצל את היום הכיפורים הקדוש, היות ושם למעלה הקב"ה גוזר את דיננו לאחר שנתנה לנו ארכה של 40 יום מראש חודש אלול בו עלה משה רבנו לשמים בפעם השנייה, ועד ליום כיפור בו הוריד את לוחות הברית. הלוחות השניות פוסלו ע"י משה רבנו, ונחרטו ע"י הקב"ה, כך שהיה שיתוף פעולה בין הקב"ה למשה, שלא כמו הלוחות הראשונות שהיו כל כולן ע"י ה'. כמו כן, הלוחות הנ"ל הורדו כשעם ישראל היה בתפילה ובתענית יום הכיפורים, והם ניתנו בצנעה שלא כמו הלוחות הראשונות שניתנו בקולות שופר וברקים – ושלטה בהם עין הרע.

 

המהר"מ חאגיז – הרב משה חגיז ע"ה, בנו של הרב ישראל יעקב חגיז ע"ה {בעל הלכות קטנות}, כותב בספרו "מנחת חכמים":

ביום הכיפורים מצווים אנו לחלוץ נעליים כמו מלאכים, וכמו הכהנים בבית המקדש שהלכו יחפים.
הקב"ה יורד לאט לאט על הארץ ומתקרב אלינו, החל מר"ח אלול בו עלה משה רבנו השמיימה.

השיא מגיע בכיפור, כאשר הקב"ה נוחת בארץ, וכך כל מקום בו יהודים נמצאים, הופך לבית מקדש אחד גדול.

 

הרב רפאל הירש מדמה את ירידת הקב"ה לארץ לנשר.

 "כנשר יעיר קינו – ועל גוזליו ירחף וכו'".

מצד אחד הנשר הוא חזק ואף אכזר, מצד שני הוא רחמן על צאצאיו. ככה הקב"ה: מצד אחד אחד הוא האלוקים הכל יכול, ומצד שני הוא רחמן על בניו, ואנחנו בניו: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: (חפץ ה' מסכת שבת דף פט ע"ב).

 מצות התשובה היא ההוכחה שאנחנו ב'בנים' למקום – "בנים אתם לה' אלוקיכם".

חכמים אמרו: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". לעומת זאת "אב שמחל על כבודו – כבודו מחול". המסקנה: למרות שהקב"ה מלך, ואין כבודו מחול, ומן ההיגיון – לא יכול למחול לנו, אלא הוא מוחל לנו בגלל שאנחנו בניו. לכן אנחנו מתפללים: אבינו מלכנו – חטאנו לפניך".

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך התשובה וההזדככות,

 בפני הקדוש ברוך הוא.

 

סליחה = סלח = חסל – חסל סדר שנאה.

מחילה = מחל = מחול או מחלה חלילא.

כפרה = כפר = כופר נפש = כיפורים.

טהרה = טוהר = זיכוך מוחלט בכיפור,

 בכך שנוכל לסלוח, למחול, ולכפר מכל הלב.

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

 נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפסוק הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפסוק אחר סמוך:

"כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלוהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן:

 "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם…".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לרצות ולבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם לפני ה' – תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

 

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז).

 רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

 

בערב יום הכיפורים, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

"וידבר ה' אל משה לאמר:

אך בעשור לחודש השביעי הזה,

יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם,

 

 ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אישה לה'

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה –

כי יום כיפורים הוא, לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם"

(ויקרא כג, כו –  כח).

 

קדושת יום הכיפורים – בהשוואה לימות השנה,

ע"פ רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ליום הכיפורים יש קדושה עצמית של זמן, גם אם לא נקדש אותו ולא נתענה בו. רבנו לומד זאת  מהביטוי: "יום הכיפורים … מקרא קודש".

 

וכלשון קדשו:

"בלא אמצעות קריאתם אותו קודש, ובלא עינוי שמתענים הוא הוא יום כיפורים מצד עצמו. ומעתה, יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו, מלבד רווח הכפרה".

רבנו לומד זאת מסוף הפס' "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם". וכדברי קדשו: "והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש: כי עיצומו של יום מכפר. ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו – והוא עסוק במלאכתו".

 

רבנו מביא דוגמא מברכת כהנים בה אסור לומר פסוקים כשהכנים מברכים, אלא להקשיב לברכת הכהנים. ע"פ הגמרא (סוטה מ). היות ואיך יתכן שהקב"ה מברך אותך דרך הכהן, ואתה לא מקשיב. "כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מקשיב" כלשון קדשו.

רבנו מסתמך על דברי רבי יהודה הנשיא (שבועות יג ע"א):

 

 "דתניא רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפרים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר"

חכמים חולקים על רבי, וסוברים שבנוסף לכיפור, צריך תשובה.  הרמב"ם פוסק כמו חכמים.

 

רבנו חיים ויטאל בפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פרק ה).

 ביום הכיפורים מתגלית בחינה והארה שאיננה בכל השנה.

 

בעל התניא (אחרי מות כט ע"א). "והנה עניין יום הכיפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות,

 ע"י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור אין סוף ברוך הוא… יום הכיפורים הוא יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא"

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים:

 

 "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

 

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

 

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס':

"מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב".

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמש חלקי הנשמה:

נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

תהליך התשובה לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים:

1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי".
2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. וידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

 

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

 

 

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

 

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

איך נוכל לקרב הגאולה?

 

לאחר שהזדככנו במשך 40 יום, מר"ח אלול ועד יום יום הכיפורים, נראה לי שזה הזמן לבקש על גאולתנו.

את השאלה הנ"ל שואל הזוהר הק'. (זוהר חדש, נח דף ל ע"א). רבי אליעזר הגדול אומר שהגאולה תופיע רק על ידי תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים. שואל אותו רבי עקיבא: איך יוכל להתקיים דבר כזה שכל עולם היהודי המפוזר בעולם, ישוב בתשובה? עונה לו רבי אליעזר:

די אם יחזרו בתשובה "רישי כניסתא" {ראשי העדה}, או חדא כניסתא {עדה/קבוצה אחת}.

 

רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, ניסה את המתכון על ידי גיבוש "האידרא רבה" שכללה 10 חכמים, אחר כך ע"י האר"י הק'. גם הרמח"ל ניסה לגבש קבוצה של עשרה אנשים שיחיו באחדות אחת לאור התורה, אבל ללא הצלחה, אם כי נתנו לו את המתכון. כל אחד מאתנו הוא שליח היכול ע"י כוחותיו הדלים להזיז עוד לבנה בבניין השלם.

עומדים אנו בשערי "חג האסיף"

 המסוגל לאסוף את כל עם ישראל לסוכה אחת גדולה של ליוויתן

 בה מחכים לנו שבעת האושפיזין עילאין.

 כשנבוא לסוכה מתוך שמחה ואחדות עם ישראל,

דבר הבא לידי ביטוי בפירגון ואמירת מילה טובה,

 ברכה, עזרה והזמנת אושפיזין עילאין, בדמותם של נצרכים בשר ודם.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב –

ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

 

איש כפרי אחד, נהג להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט. לכפרי, היה בן שלא ידע צורת האותיות, שלא לדבר על תפילות. עקב כך, אביו לא לקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי לא ידע מאומה.

כאשר נעשה בר מצוה, אביו לקחו עמו ביום הכיפורים, כדי לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש, מחסרון ידיעתו והבנתו. לילד היה חליל, בו חילל תמיד בעת שישב בשדה לרעות את הצאן.

את חלילו האהוב, לקח אתו לתפילת יום הכיפורים, כשהוא מוסתר בכיס בגדו, כאשר אביו לא ידע על כך דבר. הנער ישב ביום הקדוש בבית מדרשו של הבעש"ט, כשהוא תוהה ובוהה במתפללים הזועקים אל ה' בקול ניחר, והוא אינו  יודע על מה ולמה, היות והוא אינו יודע לקרוא במחזור יום הכיפורים.

 

בעת תפילת מוסף אמר הנער לאביו: "אבי, יש איתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". אביו נבהל מעצם הבקשה, ומיד גער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד, לבל תעשה את הדבר הזה".

 בעת תפילת מנחה, שוב ביקש הנער מאביו: "אבי, הרשה לי ליתן קול ולחלל בחלילי".

 

אביו הזהיר אותו באזהרה חמורה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה, שוב ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול".

כאשר ראה אביו את תשוקת בנו לחליל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הבן אכן הראה לו. האבא לקח את ידו והחזיק חזק בכיס בו היה מוסתר החליל, כדי לשמרו, שלא יחלל בו, וע"י יחלל את היום הקדוש.

במשך כל תפילת הנעילה, האבא הסתכל מידי פעם במחזור, אבל ידו המשיכה להחזיק בחוזקה בכיס בו היה מונח החליל.

 באמצע תפילת הנעילה, הנער משך בחוזקה את חלילו מתוך הכיס, ומיד נתן קול תרועה אדירה בחליל, דבר שהבהיל והרעיד את המתפללים.

 

 רבנו הבעל שם טוב, אחרי ששמע את "קול הנער", קיצר מהרגלו בתפילה, ואמר לציבור אחר התפילה:

 

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפילות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל. נוף השדות והמרחבים האינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים, עזר לו להבין את הקשר בין שמים וארץ, כמו יצחק אבינו שיצא להתפלל ולשוח בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו יהוה".

בעצם, הנער הלך בדרכם של האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה, מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

 

גמר חתימה טובה – משה אסולין שמיר.

 

הגבלת סכום תוספת כתובה

ביטוי מעניין להגבלה נוספת שהוטלה מטעמים של "תקנת הציבור" על חירות הפרט והאוטונומיה שלו מצויה באחת מתקנות פאס שהגבילה את סכום הנדוניה שרשאי האב לקצוב לביתו . כמסתבר, תופעה זו הייתה קדומה למדי. וכבר בעלי התוספות העידו על חתנים שהיו מתחייבים בכתובה [מאה ליטרין ]=סכום גבוה למדי[, אף על פי שאין לו שווה פרוטה] .

בדורות האחרונים, נפוץ מנהג זה בקהילות נוספות. עדות מקהילות מרוקו בדור האחרון, מדברת בחתנים שנקבו בכתובה סכומים חסרי שחר, עד ש"אפילו עני שבישראל, שאינו יכול להשיג עד ככר לחם, כותבים עליו כמה מיליונים .

מעבר להיותה מסמך משפטי, שעיקרו התחייבויות החתן לכלתו, שימשה הכתובה אמצעי וביטוי חיצוני להדגשת ייחוסם של בני הזוג ולקיבוע מעמדם החברתי לא ייפלא אפוא שלא אחת הושקע ממון רב בכתיבת כתובה מעוטרת ומפוארת שנכתבה ביד אומן.

כך, למשל, הובלט הפער הכלכלי והחברתי שבין בני קהילת ה"מגורשים", שנהגו לכתוב כתובות על גבי קלף, לעומת ה"תושבים", בני המקום, שכתבו כתובותיהם על גבי נייר. ה'מגורשים' הקפידו לציין בכתובה שהיא נעשית "כמנהג ק"ק מגורשים" ולא אחת רשמו בה סכום גבוה (שפעמים הרבה עלה, ולא במקרה, למניין "ח"י אלפים", סימן ברכה ומזל(, והדגישו אותו ב'גופן' בולט בגוף הכתובה, בדומה לכתובות שמקורן מפורטוגל.

המנהג לקצוב סכומים גבוהים מאוד בכתובה הביא לכך שבנות המעמד הנמוך, שהוריהן לא יכלו להתחייב בסכומים ניכרים כל כך, התקשו למצוא להן בן זוג. זאת, בנוסף לקנאה שהייתה תופעה זו עשויה לעורר הן בתוככי הקהילה הן כלפי השכנים הלא יהודים , ולמתחים החברתיים שנכרכו בה. תקנה זו, בצירוף תקנות אחרות, תוקנה בשנת תנ"ח ( 1798 ) וחתמו עליה ארבעה מדייני הקהילה ומנהיגיה: ר' מנחם סירירו, ר' וידאל צרפתי, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל צרפתי. וזה לשונה  :

בהיותנו מקובצים להמתיק סוד  בעניין תיקוני בקיעי עירינו, פקחנו עינינו על אשר בעונותינו שרבו כמעט ננעלו שערי ההשפעה [=הפרנסה], ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם , צר ומצוק מצאום, יום ולילה לא ישבותו  מקבוע בלבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו לשלחן ולתתן לאנשים, לסיבת פשיון נגע צרעת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש, כי אם בנדוניא רבא [=גדולה], ועוד תוספת מרובה על העיקר, חפץ או חפצים מכסף וזהב, ובדולח ואבנים טובות, או מעות או קרקע, או לסייע החתן בתכשיטין המוטלים עליו לעשות הנקראים בפי ההמון פאניו"ש וכדומה, באופן שרוב בעלי בתים נשארים שלולים [=ללא נכסים], ויוצאים נקיים מנכסיהן וקצתם לוקחים מעות ברבית להשלים התוספת ההמה, והרבית עולה שתים במעלות על גביהם כל ימיהם. ואשר אין ידם משגת ואין מוצאין גם כן מי שייתן להם ברבית לסיבת עניותם, נשארות בנותיהן עד ילבינו שער, ואין איש מאסף אותן הביתה , לכן ראינו לתקן ולגזור על כל המשתדכים מהיום הזה והלאה שאין רשות לא למשתדך ולא לקרובי המשתדכת להתנות שום תנאי תוספת כפל הנדוניא בשום אופן מהאופנים הנזכרים לעיל וכן אין רשות לקרובי הכלה להעניק לה בכלל הנדוניא שום כסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות וקרקע, ולא שום תכשיט מהפניו"ש הנזכר, רק חפצי הנדוניא אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשותם כפי כבודו.
אכן, דומה שלמרות תקנה זו, היו בקהילות אחרות (ואולי בשנים אחרות, ברוכות יותר במישור הכלכלי) במרוקו אנשים שיצרם תקפם והמשיכו לנקוב בכתובה סכום גבוה ועצום שידם לא השיגה כדי תשלומו בעת מימוש הכתובה.

מצב הפוך משתקף מתקנת קהילת צפרו. אף על פי שבעקבות דין התלמוד, נקבע שיעור "תוספת כתובה" דרך כלל בשיעור סביר, שרוב בני אדם יכולים לעמוד בו, תיקנו בקהילת צפרו "שיעור מינימום" לתוספת הכתובה, שעלה כדי "סך עצום".

ככל הנראה, כדי להגן על בנות ישראל בעת הגירושין, שיהיה בידן ממון כדי –פרנסתן, או למנוע מצב שבו "יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן". תקנה זו הקשתה על עניי הקהילה לעמוד בתשלום חובם בעת מימוש הכתובה .

כפי שעולה מתשובתו של בעל שו"ת "שופריה דיעקב", רבי יעקב בירדוגו, מחכמי מכנאס, נדרשו גם כאן חכמי הדור לסייע בידי העניים. בתשובתו מעיד רבי יעקב על תקנה קדומה שקבעה, ולמרות הסכום הגבוה שנכתב בכתובה, בנסיבות מסוימות אין לכפות את האיש לשלם את דמי "תוספת הכתובה" :

מצאנו לבית דין הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה, וניכר לבית הדין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באישה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכור, וכיוצא בהן לפי ראות עיני בית דין: האחת, כגון שהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא אישה אחרת על אשתו מצד התקנה, ולא איתדר ליה [ואינו רוצה] בשתי נשים ולא יוכל לסבול; או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול; או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני בית דין וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו, שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דווקא, ונדוניה מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, אף על פי שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם – רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן – ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 114     

משבר מרוקו 1905 –  1912

טורוד מדי בשמירה על כסאו ובבלימת ההתערבות הצרפתית, על ידי השענות על גרמניה שהתנגדה לשאיפות פאריס, לא גילה מולאי חפיד התעניינות מיוחדת בנתיניו היהודיים, אם כי תחילה היה יסוד לחשוד בכוונותיו הטובות כפי שמעיד הרב יוסף משאש :

" והיינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאישה את בתו של הצר הצורר " מוחמד אוחמו " שהוא כמלך במקומו בעיר כניפרא וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים. הוא עצמו ימ"ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי.

והשר שלהם הנזכר, הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ"ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה. וכל יהודי עובר לפניהם , היו מכים אותו בחוזק יד, ומסירים לו כובע מעל ראשו ומגוללים אותי בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו.

ומלבישים אותו על ראשו בעל כורחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים בכל מיני קללה וחירוף. והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגויים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגידופים והמאסרים והעינויים.

וביום שישי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס"ו, באה ה]קודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבוקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י"ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותו הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול הפחדים.

ובבוקר השכם התפללנו בפחד ורעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פני המלך, ומהבוקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול. ובחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעוברו לפני הקהל כרעו כולם וישתחוו לו אפים ארצה, ובירכו אותו בקול רם. והוא הראה להם פנים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבוקר העלו לו ראשי הקהל מצנחה, ולב המלך ביד ה' הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקיבל מנחתם בכבוד, וביטל כל הגזרות ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו.

שמההיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ ".

לא זלמן רב, המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, הפכו לבלתי נמנעת התערבות מעצמות אירופה, מה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור : המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.

סוף המרוץ.

לאחר השלמת כיבוש אלג'יריה שהחל בשנת 1830 ופרישת החסות על תוניסיה בשנת 1881, שאפה צרפת להרחיב את שליטתה על כל צפון אפריקה. יעד זה חייב אותה לנטרל את מעצמות אירופה האחרות שלהן היו גם אינטרסים במרוקו. הסכמים סודיים הוציאו מחוץ למרוץ את אנגליה ואיטליה על ידי מתן פיצוי באפריקה השחור ובלוב.עם ספרד היה ברור שצריך בבוא העת להתחלק בשלל, המכשול האחרון הייתה גרמניה. ביסמארק ראה בעין יפה ההרפתקה הצרפתית באפריקה בתקווה שתשכיח מלבה את האזורים האבודים באל-זאס-לורן. אולם הקיסר וילהלם השני התקנא במעצמות האחרות ורצה גם כן להקים לא אימפריה באפריקה.

את התנגדותו לשאיפות הצרפתיות הוא ביטא במסע מפורסם לתנז'ה בשנת 1905 בו הוא הציג את ארצו כערבה לעצמאות מרוקו. ההתנגשות בין שתי המדינות נמנעה בוויתורים צרפתיים לגרמניה במרכז אפריקה ותמורתן הסכימה ברלין להשתתף בועידת אלז'זיראס שהכירה רשמית , באינטרסים המיוחדים " של צרפת במרוקו.

בתמורה ניתן לכל המעצמות להמשיך ולסחור באופן חופשי עם מרוקו במסגרת מדיניות " הדלת הפתוחה ".הוסכם גם שמעצמות אירופה יסייעו לסולטאן לארגון מחדש את כלכלת ארצו. הצרפתים נטלו על עצמם  ארגון מחדש של הצבא , המכס, הנמלים והנפקת המטבע המקומי.

תנז'ה זכתה למעמד בינלאומי מיוחד. אולם משטר החסות הבינלאומית במקום לייעל ניהול המדינה, הכניס אנדרלמוסיה מוחלטת, ונוסף לכך נחשד המלך בעיני עמו בשיתוף פעולה עם הזרים. אי השקט נמשך וצרפת ניצלה רציחות של כמה מתושביה כדי להשלים כיבוש כל מזרח המדינה הגובל באלג'יריה בשנת 1907. שנה לאחר מכן רצח שבעה פועלים צרפתיים שעסקו בבניית נמל קזבלנקה מסתיים בכיבוש העיר וכל האזור הפורה של עמק השאוויה.

נחיתות הצבא התרפתי בעיר שהייתה עוד עיירה קטנה, נתנה האות למעשי הרג, שוד, וביזה שנמשכו שלושה ימים ולא פסחו גם על המללאח. כל הבכתים ובצי הכנסת נבוזו עד עדני החלונות. נשים ובנות נאנסו או נלקחו לשבי. עשרות נהרגו. כ-2000 יהודים מתוך 6000 שמנתה האוכלוסייה היהודית ברחו ומצאו מקלט ברבאט, סטאט, מזאגאן והשאר היו ללא קורת גג.

כמה חודשים לאחר מכן גם המללאח של סטאט הותקף וניצל רק עם הגיעו של גדוד צרפתי. המלך שעלה לשלטון כדי להלחם בזרים היה חסר אונים וכל תקוות הייתה שגרמניה תתנגד להשתלטות הצרפתית, אבל בעיני עמו הוא איבד כל אמינות ונחשב לבוגד.

 בעיר מכנאס המורדים מכתרים מלחך חדש מולאי אזין,והשבטים מתכנסים בעיר כדי לצעוד לעבר הבירה פאס. כרגיל בתקופות המהומות היהודים משמשים עד מהרה יעד נוח כאשר אין יכולת לפצח היעד המרכזי. יהודי מכנאס חיים בפחד מסוגרים בתוך המללאח בזוכרם את מה שכבר עברו עליהם בשנת 1903.

נשמע פעם נוספת את עדותו של הרב יוסף משאש המתאר את הלכי הרוח של הקהילה שלא יודעת לאן לפנות ושאינה מבינה המשמעות הגלובלית של המאורעות המטילים עליה את אימתם.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 –  1912

 

עמוד 106