מורשת יהדות מרוקו

המושל של דמנאת הסית נגד היהודים: כל מה שאירע הוא תוצאת ההסתה של המושל נגדנו. הוא האשים גם יהודי בשם יצחק שהסית את המושל נגדנו.

כשהגענו לפאס התלוננו על האנשים הרשעים הללו. השומרים היהודים בשירות המושל, והוזיר סיד מוחמד בן אלערבי הודיעו לנו שהסולטאן כתב למושל שיאסור אותם. וכך אתה רואה מה שקרה לנו כשהגענו.

אנו מבקשים להודיע לוזירים על מה שאירע, וכך ציפינו שיארע. כי ידענו שמושל זה לא יאזין לשום אדם. ולכן, כאשר שגרירים מטנג'יר דיברו אתנו, אמרנו להם זאת. אבל הם ענו שאין לנו ממה לחשוש, ושלא יאונה לנו כל רע. קיבלנו את עצתם וחזרנו תחת הגנתם. עתה יראו כי למרות שלא נכנסנו לדמנאת, היינו נרצחים לולי היינו בורחים. לו היינו רוצים לדווח בפירוט על מצבנו העלוב, הנייר והדיו לא היו מספיקים לכותבם.

דוד עמאר גברח לקזבלנקה: למען ה' ולמען אמונתנו אנו פונים אליכם נא להודיע לוזירים על מה שאירע לנו. אנו עומדים לשלוח שניים או שלושה אנשים לטנגייר, אבל לא נעשה זאת לפני שנקבל תשובתך. בינתיים אנו מצפים לידידותך שתענה לנו במהירות האפשרית, על שמו של דוד עמאר לדאר אלבידה.

 

מושל דמנאת אמר לאנשיו להרוג את היהודים לאחר שברחנו למקום הזה נודע לנו מבני אדם מוסמכים שהמושל אמר לאנשיו שפצעו אותנו: 'נתננו לכם הוראה להרוג אותם, אבל אני רואה שרק פצעתם אותם',

 

25 ביוני 1885- ארבעה יהודים נרצחו בסביבות דמנאת- בקשה להודיע לכי״ח את מצבם

יעקב רפאל קדוש כתב מקזבלנקה לשלמה בן עוליל ביב תמוז תרמ״ה על מנת להודיע לכי״ח על מצבם: לאחר שהגענו לקזבלנקה אני ממהר לכתוב לך את שמות היהודים שנרצחו בסביבות דמנאת על ידי אנשיו של קאיד גילאלי: חזן אברהם דנינו, יעקב דנינו, מרדכי עמאר, ואברהם כהן. גופותיהם וסחורותיהם נעלמו. תלונתינו במכתבנו הקודם[ שלא הגיע לתעודתו] לא הועילה. הזכרנו שני יהודים מרדכי גבאי ויוסף בן שטרית שהמושל הילקה אותם, כי סירבו לעבוד ללא תמורה.

כשהיינו קרובים לדמנאת, ראינו קבוצת חיילים וערבים מצוידים בחרבות, באלות ובסכינים. כשהתקרבו אלינו צעקו תוך איום, כי נחלוץ את נעלינו, וצייתנו להם. למרות זאת תקפו אותנו במקלות, בסכינים ובאבנים. עשרה מאתנו נשארו על הארץ פצועים. רכושנו וכספנו נשדדו. אשה אחת נפטרה מפצעיה. אלה שלא נפגעו ברחו הרחק מדמנאת כשהם נרדפים על ידי אנשים זועמים. כמה מאתנו הלכו לטנגייר כדי להתלונן, אחרים לרבאט כדי להתקבל אצל הסולטאן. מספר ערבים שפגשנו בדרך המילוט שלנו אמרו לנו שקיבלו הוראות מהקאיד גילאלי לרצוח את כולנו. וכי הם לא היו פוגעים בנו אילולי נדרשו לכך, בלוית איומים. אחד מאנשי הסולטאן היה מאד זועם.

יש לנו עדים על מה שאירע. נא להודיע לכי״ח את מצבנו.

 

העתונות המקומית במרוקו עמדה לצידם של יהודי דמנאת, ומתחה ביקורת על הממשל

ב-3 ביולי 1885 פורסם כי עמדתם גרמה אי נעימות לעתונות המקומית. כמה נציגים דיפלומטיים הציעו לממשל המקומי לסגור עתון שימתח ביקורת על כל ממלא תפקיד מנהלי. העורכים של העתונים והמדפיסים כולם אזרחי בריטניה, יזמו אגודה להגנת חופש ההבעה בסיוע עתונים ומנהיגים אירופאים.

7 ביולי 1885- המושל של דמנאת עוד לא פוטר

משרד החוץ הבריטי כתב לדרומונד האי בקשר ליהודי דמנאת כי מתברר שהמושל של דמנאת עוד לא פוטר.

11 ביולי 1885 דרומונד האי כותב לוזיר שורה של הצעות, ביניהן לפטר את המושל של דמנאת

שגריר בריטניה במרוקו דיווח לוזיר ב-26 במרס כי נציגי צרפת, איטליה והכותב, כתבו לו מכתב זהה, בו הודיעו כי בעקבות רצונו של הסולטאן, הומלץ למשלחת היהודית מדמנאת, שברחה לטנגייר בגלל המעשים האכזריים של המושל, לחזור לביתה. ניתנו הבטחות מוסמכות ביותר מהסולטאן, להימנע מפגיעות נוספות, וכי ינהגו בהם בצדק בישוב תביעותיהם, בהתאם להצהרות הסולטאן המחייבות יחם הומאניטרי ליהודי דמנאת, ואלה יבוצעו בקפדנות. בעקבות הפקודות של הסולטאן, המשלחת הלכה לחצר המלכות בפאס להביע את תלונותיה ותביעותיה בפני הסולטאן, ולקבל מכתבים של הסולטאן שיופנו לממשל בדמנאת.

בובקיר וקורקוס ילוו את המשלחת היהודית: במכתב שהפנינו אליך הוצע שסיד בובקיר בן אלחג' אלבשיר והסוחר היהודי קורקוס ממראכש, שבתחילת השנה מונו על ידי הסולטאן לחקור את הדו״ח על התנהגותו של מושל דמנאת, יקבלו פקודה על ידי הסולטאן ללוות את המשלחת בדרכה חזרה, לעזור לה ולהביא לישוב תביעותיהם, יחד עם המושל.

ב-14 במאי כתב לי שגריר צרפת שהתבקש על ידי שגריר איטליה ועל ידי, לנצל את ההזדמנות של ביקורו אצל הסולטאן, לתמוך בשמנו בבקשה של המשלחת היהודית לסולטאן לעשיית צדק.

דוד עמאר מקבל חסות מיוחדת מהסולטאן: קבלתי הודעה שהסולטאן הוציא הצהרה שהעתקה נשלח על ידי שגריר צרפת, ובה הוראה למושל דמנאת שדוד עמאר, זקן הקהילה קיבל חסות מיוחדת של הסולטאן, הוא עומד תחת הגנתו ויש להתיחס אליו יפה.

המשלחת היהודית קיבלה הצהרה מלכותית להגנתה: ב-8 ביוני הודעת לי כדלקמן: יהודי דמנאת שבאו לחצר המלכות חזרו לדמנאת כשהם מצוידים בהצהרת הסולטאן להגנתם ולבטחונם, ועם מכתב מהסולטאן למושל והקאדי של דמנאת ולממונים על גביית המסים, עם הוראה שעליהם ליישב את תביעותיהם, ושיקבל את תביעותיהם כמו אלה לפיצויים על הריגה עד שהסולטאן יגיע למראכש. המושל הנמצא עתה במשלחת צבאית – יחזור. ממלא מקומו הנמצא עתה בעיר, ינקוט בצעדים כדי ליישב את התביעות, חוץ מפיצויים על רצח.

המשלחת סבלה מפגיעות גופניות ומשוד: להפתעתי ולכעסי קיבלתי מכתב מדוד עמר מה-21 ביוני ממנו אני מעביר תמצית, ודיווח על הפגיעות האכזריות מהן סבלו בהגיעם לשערי דמנאת. במקום צדק ויחס נאות כמובטח להם על ידי הסולטאן הם נרגמו, הוכו, נפצעו ונשדדו, ונאלצו למצא מקלט בעיר שכנה, שאינה תחת שליטתו של מושל דמנאת. בקשתי שטוחה בפניך שתעביר לסולטאן מכתב זה ותמצית מכתבו של דוד עמר.

פקודות הסולטאן לא כובדו על ידי המושל: הוד מלכותו בחכמתו יבין ללא הסברים נוספים שפקודות הסולטאן לא כובדו על ידי המושל של דמנאת, והצהרותיו היו בבחינת נייר משומש. ההבטחות הפורמליות שניתנו לנו כנציגי מדינות ידידותיות על ידי הסולטאן, כי כל חברי המשלחת והנתינים היהודים חסרי המזל של העיר הזאת, יזכו לצדק ויטופלו בהגינות. כל זה השתנה על ידי התנהגות המושל והתלויים בו.

אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א

עמוד 148

עצם דיווחו של בן־שבת, בן העיר סאפי שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, על העיתון מעיד שהופץ בעירו. עוד הוא מוסיף כי העיתון הביא את הרעיון הציוני לרחבי מרוקו וכי קוראיו הגיעו מכל חוגי היהודים, מקוראים בשפות השונות (עברית, ערבית מרוקאית וצרפתית). עם זאת יש להתייחס לדבריו של בן־שבת בזהירות, משום שהעיתון לא התרכז בפעילות ציונית בלבד וכלל גם מגוון רחב של דיווחים בנושאים שונים ממרוקו ומחוצה לה. זאת ועוד, מרבית המאמרים המשפיעים פורסמו בצרפתית בלבד ולא בערבית יהודית או בעברית. נוסף על אלה, לפחות שניים מכותבי המאמרים על התרבות העברית לא התגוררו בטנג׳יר: ס״ד לוי ישב בקזבלנקה, ומואיז נהון בחוותו שבסידי וודאר (Sidi Oueddar). מתוך ממצאים אחדים שאיתרתי במחקרים ובעיתונות ומהפרטים הביוגרפיים של המשתתפים בדיון ניתן להסיק כי העיתון נפוץ בערי מרוקו ובאזורים הכפריים, אך סביר להניח כי רק בקרב רשתות מסוימות, שאגדיר ואאפיין להלן באמצעות מעגל כותבי המאמרים.

לוסיוס, שפתח את הדיון על אופייה של התרבות העברית במרוקו, הוא חיים טולידאנו (1967-1877), בנו של יוסף טולידאנו, חבר הנהגת הקהילה היהודית בטנג׳יר. הוא נולד בטנג׳יר והתחנך בבית הספר של כי״ח בעיר, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז(L’École normale israéiite orientale, EN10). בהמלצת מוריו הפסיק את לימודי ההוראה והמשיך ללימודים גבוהים ^־École normale supérieure. גם אותם נאלץ לקטוע מסיבות בריאותיות, וחזר לעירו. טולידאנו עבד בבנק חסן(Hassan Banque) ובמקביל כתב מאמרים לעיתונות במרוקו ומחוצה לה, תוך שהוא מכהן כנשיא אגודת העיתונאים הזרים בטנג׳יר. בשנת 1893 נמנה עם מקימי האגודה הראשונה של בוגרי כי״ח במרוקו. בראשית המאה ה־20 היגר לניו יורק מסיבות משפחתיות, אך המשיך לבקר במרוקו לעיתים תכופות. טולידאנו כתב מדי פעם בעיתון ונהג לחתום בשם H. Toledano. בסדרת המאמרים הנדונה כאן הוא בחר שלא להזדהות וחתם בשם העט לוסיום, ככל הנראה משום שיצא בה נגד הנהגת הקהילה וכי״ח. שם העט שבחר, לוסיום, פירושו ״אור״ בלטינית, וסביר להניח כי כך ראה טולידאנו את שליחותו – הבאת ההשכלה, הנאורות(enlightenment), למרוקו.

בתיק של חיים טולידאנו בארכיון כי״ח נכתב בהערה כי עותקים של המאמרים על החינוך העברי נמסרו לארכיון על ידי ז׳יל ברונשוויג, חתנו של טולידאנו. בעותקים אלה מצוינים בכתב יד שמות שני הכותבים שהופיעו בשם עט (טולידאנו ובן אוליאל). ברונשוויג פעל רבות להפצת התרבות העברית ולימודי היהדות בכי׳׳ח לאחר מלחמת העולם השנייה. על פעילותו ראו הפרקים השני, הרביעי והחמישי. לעיון בעותקים של המאמרים ראו 961 AAiu, Maroc LX111E

ס״ד לוי, בשמו המלא שמואל דניאל לוי(1970-1874), נולד בתטואן. הוא התחנך בבית הספר לבנים של כי״ח בעיר ולאחר מכן נשלח אף הוא ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. בתום לימודיו, בשנת 1891, הוצב כמורה בטנג׳יר. בשנים 1895-1893 ניהל את בית הספר של כי״ח בעיר סוסה שבתוניסיה, ומ־1900 עד 1902 ניהל את בית הספר של הרשת בקזבלנקה. בשנת 1903 נשלח לארגנטינה מטעם יק״א (החברה היהודית להתיישבות) ושם שימש כמורה, כמנהל וכעובד סוציאלי בבתי הספר של החברה במחוז בואנוס איירס. עם חזרתו לקזבלנקה, בשנת 1913, החליט להקדיש את זמנו ליוזמות פילנתרופיות. הוא הצטרף לתא ציוני שהוקם בעיר, ובשנת 1927 נבחר לנשיא קק״ל במרוקו. לוי האריך ימים והמשיך בפעילות ציבורית ענפה עד מותו בשנת 1970. הוא ילווה ספר זה עד סופו.

דוד יום־טוב צמח (1940-1869) נולד בימבול שבבולגריה. התחנך בבית הספר של כי״ח בעירו, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים של כי״ח בפריז. לאחר סיום לימודיו בבית המדרש לימד בבתי ספר בקהילות יהודיות בבולגריה, בעיראק ובסוריה. ניסיונו להקים בית ספר של הרשת בתימן לא צלח. בשנים 1924-1913 היה מנהל בבית הספר של כי״ח בטנג׳יר, ובשנים 1940-1924 שימש נציג כי״ח מול שלטונות הפרוטקטורט."

מואיז(משה) נהון(1928-1870) נולד בטנג׳יר, התחנך בבית הספר של כי״ח בעיר ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. בשנת 1889 חזר למרוקו והחל ללמד בבית הספר של הרשת בפאס. בשנת 1892 הועבר ללמד בבית הספר בטנג׳יר, ולקח חלק בהקמת ארגון בוגרי כי״ח בעירו. ב־1897 הקים וניהל את בית הספר הראשון של החברה בקזבלנקה, וב-1900 נשלח על ידי כי״ח לנהל קולוניה יהודית חקלאית ב־Reghaia שבאלג׳יריה. בתקופה זו התחזקה זהותו הצרפתית של נהון, והוא קיבל אזרחות צרפתית. בשנת 1912 חזר למרוקו, והיה מפקח בכי״ח. לאחר פרישתו הקים עם שני בניו חווה חקלאית ובה העסיק מוסלמים וצרפתים.

סלומון בן אוליאל(1921-1850) נולד בטנג׳יר, התחנך בבית הספר של כי״ח בעיר, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. הוא לימד בבית הספר של כי״ח בטנג׳יר בשנים 1873-1871, ובשנת 1874 הקים בית ספר של הרשת בלאראש וניהל אותו במשך שש שנים. בשנת 1881 הקים בית ספר בפאס וניהל אותו במשך שמונה עשרה שנים. בתום קריירת הניהול שב לטנג׳יר, עסק במסחר והשתתף בפעילות בוגרי כי״ח בעירו. בן אוליאל, בדומה לטולידאנו, בחר שלא להזדהות במאמר שכתב ב La Liberté, וחתם באות.B

מבחינת הביוגרפיות הקצרות הללו עולות נקודות דמיון בין הכותבים המאפשרות להגדיר את הפרופיל שלהם ולאפיין את הרשתות שאליהן השתייכו, רשתות שהשפיעו על מהלך חייהם והיו כר פורה לרעיונותיהם. כאמור, העיתון La Liberté יצא לאור בעיר הנמל טנג׳יר שבצפון מרוקו, ולכל הכותבים הייתה זיקה לעיר: טולידאנו, נהון ובן אוליאל נולדו והתחנכו בה, ובהמשך חייהם שבו אליה וכיהנו בתפקידים ציבוריים; לוי נולד בעיר השכנה תטואן, והיה מורה ומנהל בטנגי׳ר; וצמח, שהיגר מבולגריה למרוקו, התגורר בטנג׳יר וניהל את בית הספר של כי״ח שם. מיקומה של טנג׳יר לחופי מצר גיברלטר הביא להשתלבותה בכלכלה העולמית ולהתפתחותה במאה ה־19.

בשנת 1912היה חלק הארי של מרוקו לאזור חסות צרפתי, וצפון מרוקו, להוציא טנג׳יר, היה בחסות ספרד. בדצמבר 1923 זכתה טנג׳יר למעמד בין־לאומי, והיא שמרה על מעמד זה עד סיפוחה למרוקו בשנת 1956, לאחר שזו קיבלה עצמאות. הקהילה היהודית בעיר לקחה חלק משמעותי במהלך זה ונוצרה בה עילית כלכלית שניהלה קשרי סחר עם אירופה ויצרה קשרים מסועפים, פילנתרופיים ותרבותיים, עם הקהילות היהודיות ביבשת. המפגש המוקדם של הקהילות בצפון מרוקו בכלל ובטנג׳יר בפרט עם אירופה העניק להן יתרון על פני יתר הקהילות במרוקו, ולכן בניהן הם אלו שהובילו תהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בכל הקהילות היהודיות במרוקו. מנהיגים, בעלי עסקים ואנשי חינוך רבים היגרו בראשית המאה ה־20 מצפון מרוקו אל ערי החוף והפנים, והובילו מהלכים שונים בקהילות. בני העילית מצפון מרוקו פיתחו תחושת עליונות תרבותית וחברתית כלפי אחיהם ותפסו עצמם מנהיגיהן של יתר הקהילות היהודיות. לכן אף שהמאמרים על התרבות העברית נכתבו בעקבות הרפורמות המקומיות בטנג׳יר התייחסו כל הכותבים לבעיה ולצורך בפתרונה בכלל הקהילות במרוקו. טולידאנו סיים את אחד ממאמריו בהצהירו כי על ״הקהילה שלנו [טנג׳יר], המתקדמת ביותר במרוקו, חובה מוסרית לעשות את העבודה החלוצית״.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 63

ואף על פי כן, כששבתי הביתה לירושלים, ראיתי עצמי נצרך יותר מתמיד לדבר את הלהג המרוקני שעד אז נמנעתי ממנו וכמעט נשתכח ממני, התחלתי מתקין תבשילים מרוקניים שזכרתי ממטבחה של אמי ז״ל, עוטה בצנעת ביתי את הגלבייה שרכשתי במרוקו ועתה התענגתי עליה והתרווחתי בתוכה ומכריז בפני בל מי שאבה לשמוע שיוצא מרוקו אנוכי. הביקור ההוא עורר בתוכי, או שמא דיכא וסילק החוצה את הנוגדנים שהוחדרו בי, כנגד הזהות שהייתה זהותי אך הוצרכתי לוותר עליה ואחר כך למחוק אותה מתודעתי. אלא דא עקא שביקורי לא עורר בי שום רצון לשוב ולהיות שם, אם כי הוא חולל תהליך של נוסטלגיה מנותקת ומרוחקת לאורח חיים שכבה ואיננו. אז עלתה במוחי המטפורה של המוזאון, שבו יאה להביט ולהתפעל מן העבר ביודעי כי הוא כלוא לבטח בתוך ארונות תצוגה שאין עוד גישה אליהם. היה מרגש לצפות באורח החיים ההוא, אך לא נתנני לבי לשוב ולהיות חלק ממנו או לחיות אותו ובתוכו. להפך, העלאת הזיכרונות ההם, ואפילו ההיאחזות בכמה מגינוני העבר ההוא, רק חידדו את ההכרה כי העבר חלף ולא יישוב עוד. נסיעתי למרוקו הייתה אפוא לדידי מסע לשום מקום, כי היה זה מקום שאהבתי לראות ולהתנתק ממנו במהרה, לצפות בו ולהיזכר בו, אך לא להתחבר אליו עוד, כי הייתי זר לו והוא לי.

פרק שלישי: דמויות

שנים מעצבות היו אלו שצמחתי בהן עד ליציאתי מפאס בגיל 14. ושנים מעצבות דרכן שמותירות רישומן על נער מתבגר הכלוא בעולם צר ומצומצם, נער שאנוס להרחיבו בדמיונו בין במה שהוא קולט בקריאה, בין בסיפורים שהוא שומע ובין בציור דמיוני של מקומות, אנשים ואירועים. יש והוא חולק את חוויותיו עם חבריו הקרובים שגם הם מתלבטים באותם עניינים, ויש שהבושה או הפרטיות כופות עליו לאצור אותן בקרבו ולהימנע מלחשוף את חולשותיו, שאיפותיו, דמיונותיו, יצריו ומעשיו בפני אחרים, שמא יבולע לו או יתקלקל חלילה הדימוי העצמי שהוא בנה או בדה בדי עמל. לעולם קיימת מחלוקת בין הקפדה על טוהר המידות כדי לשים עצמו זך וטהור, עומד בציפיות משפחתו וחבריו על פי הערכים המקובלים שאין לסור מהם, לבין יצר הרע הטופח על כתפו ללא הרף ומאיץ בו לפרוק עול, ללכת אחר נטיות לבו, למרוד במקובל ובסמכות, להתראות כמי שהולך בתלם שהתוו לו, אך בה־בעת פורץ לו נתיבים חדשים שהוא עצמו ירא מפניהם ומתוצאותיהם. עולם סבוך וסתור, והמוסכמות אינן מרשות שהורים ילמדו לילדיהם את עובדות החיים, המבוכה רבה והנחיה אין. זה ודאי אחד הגורמים שהביא לכך שבגיל רך יצאתי להרפתקאת עלייתי ארצה, שהייתה כרוכה בניתוק קשרים מכאיב, באי־ודאות על ׳הבאות, אך גם בריגוש אדיר של הבלתי נודע, חופשי מהורים, ממורים ומסמכותם, ובעיקר חדור חירות עצומה נקייה מכבלים ומשחרת עולם ומלואו. אך עד שהעתקתי את עצמי משם, בנחישות ובפחד, היו כמה וכמה דמויות שהותירו בי רושם בל־יימחה היות וסיפקו תשובות לתהיותי, חלמו יחד אתי, הפרו את דמיוני או פשוט שימשו לי רקע ואווירה לשגות בדמיונות. כמה מהן אתאר בשורות הבאות, ורובן מבני המשפחה, שבימים ההם רוב החיים התנהלו בתוך המשפחות הענפות, שסיפקו די והותר מקום, זמן ומגוון אירועים לשמוח או להתעצב בהם. מעולם לא חסרו.

הראשה והראשונה שבהן הייתה סבתי זקנתי זוהרה ז״ל, אישה שנתקדשה על בניה ונכדיה עד להדהים. קטנת קומה ושבירה הייתה, עטופה מכף רגל ועד ראש כמנהג הימים, וכיוון שתמיד השתוקקתי לראות את שערה, כך נמנע ממני הדבר. כי תמיד המטפחת מהודקת לראשה, וגם בימות החום הלוהטים של הקיץ, כאשר החמה יצאה מנרתיקה והכול פיללו למשב אוויר, אדוקה הייתה בצניעותה לבל תשזוף אותה עין גבר זר. לבד מן הקשר המהודק של המטפחת על קדקודה, לא ניכר כל גוון בפניה החרושים תלמים עמוקים, בעיניה הזעירות והכבדות שלימים יסתמאו, בזרועותיה המכוסות תמיד עד כפות ידיה חסרות העידון והעדיים, ובגלימותיה הארוכות שנגעו בקרקע ועם הילוכה ריקדו שוליהן כגלי ים עולים ויורדים בקצב צעדיה. לא היו לה חיים של נחת כי סבי ז״ל היה איש נוקשה וחסר פשרות, ובימים ההם היה הוא הקובע אם מילאה את שליחותה כרעייתו ואם ילדיו; ואם פיגרה בעיניו במשהו היה מייסרה גם בנוכחות בני משפחה אחרים. הם חיו בדוחק ולכן נמנענו מללכת אצלה, כי לא היה לה במה לשמח אותנו, ואילולי נדדה בין בתי בניה ובנותיה, לא היינו זוכים להתוודע אל קסם אישיותה. קשה לי לשער כיצד התנהל משק ביתה כאשר גידלה את שלושת בניה ושלוש בנותיה, אבל עד שעמדתי על דעתי כבר היו כולם בעלי משפחה לעצמם, לבד משתי דודותי הצעירות מאבא שעוד השתהו בבית אביהן עד שנישאו לאיש. היות ובנותיה הצעירות בגרו גם הן, אף שנותרו רווקות תחת קורת ביתה, היא הייתה נתונה כל־כולה לנכדיה, ואנו זוכרים אותה מבלה עמנו יותר מאשר בביתה. סבתא זוהרה הפכה למין אם־על שאהבנו להסתופף תחת חסותה, שהייתה מגינתנו ומצילתנו כפי שיבואר להלן. הייתה באה גם כשהוזעקה וגם כשלא הוזעקה, בכל ימות השבוע ובכל שעות היום, בניגוד לסבי זקני ז״ל, שנוהג היה אצלו לבוא בשבת אחרי בית הכנסת. במקום לסור לקידוש לביתו היה בא לקדש אצל בנו, כי אבי ז״ל תמיד משך אחריו מניין אנשים לאחר התפילה בשבת, ואימא לעולם ידעה ששולחנה צריך להיות ערוך ומוכן לשרת את כל הכבודה הזאת, נוסף לחובותיה בהכנת מזון לבני משפחתה. וכך, במקום שיממון ביתו והדוחק של עוניו, היה סבא בא להתרווח לשעה, לטעום ממטעמיה של אימא, לאחר שתחילה דחה אותם על פי אורחות ההתנהגות הקבועות, ולשכוח צרות של יום־יום.

לסבתא היינו קוראים בכל שעת דחק, ואחד הילדים היה רץ לביתה על פי רמז או אמירה מאימא, והיא לא השתהתה. סבא ז״ל, שבשעות שלא עבד היה מיסב על כרי מיטתו וקורא בספרי מעשיות או בספרי קודש, עטוי גלימתו המרוקנית וחבוש כובע עגול נטול תיתורת. ממעט היה בדיבור, שחוץ ממה שהיה גוער בי על שנטלתי את מקלו וחיקיתי את הליכתו, או שהצצתי מקרוב מדי בתיבת עפרה של ארץ ישראל שמתחת למיטתו, ספק אם נתן לבו לבואי או ללכתי ולבהילות שבשליחותי. שתי דודותי ישבו שם: הבוגרת יותר מסעודה(=בת מזל או אושר) הייתה יושבת בית כי מזלה טרם הוליד לה זיווג, כך נאמר, ובראשי הילדותי תמיד שאלתי היאך יקום זיווג אם לא תצא ותראה מעלותיה (שלאמתו של דבר לא נקצבו לה בשפע)? מסעודה הייתה יושבת על מצע דמוי כרית גדולה ולידה כל אבזרי מלאכתה שעליה שקדה ללא לאות כל שעות היום. ומה טיבם של אבזרים משונים אלה שלא חדלתי לדרוש בהם? אלה היו כדוריות נייר חלולות למאות ולאלפים, נתונות בקערית גדולה לידה, והיא הייתה נוטלת מהן אחת־אחת, משחילה אותן אחת־אחת על מין מחט עבה מן הסוג שבנות עקיבא משתמשות בהן בימינו לסרוג כיפות לחבריהן, ובחוטי משי לבנים (לפעמים גם צבעוניים) מושחלים במחט קטנה ודקיקה הייתה עוטפת את הכדוריות בתנועות זריזות של שתי וערב עד כי הכדור נעלם ומין חרצן של משי מבהיק בלובנו או בצבעוניו היה יוצא מתחת ידה האמונה. הייתה מניחה לתוך צנצנת גדולה את פרי עמלה ונוטלת את הכדור הבא מן הקערה שלרגליה, וכיוצא באלה שעה אחר שעה ויום לאחר יום, ולולא שבת מנוחה שהכול ייחלו לה להתרווח מעמלם, ספק אם הייתה חדלה ממלאכתה. וכאשר מלאה הצנצנת, היה מגיע שליח שמנה את פרות העמל הללו, ולפי מספרם היה משלם את שכרה וגם מביא עמו חוטי משי ועוד כדוריות נייר לחידוש המלאי לימים הבאים. תוך המתנה לסבתא שתתקין את עצמה ליציאה, ולאחר שביליתי את שובבותי במקלו של סבא, הייתי יושב ליד דודה מסעודה, מביט בפליאה בתנועות ידיה ומונה את היחידות שהשלימה. את יבול עבודתה הייתי מוציא מן הצנצנת ופורסו על הרצפה כדי למנות את יחידותיו, ולא פעם זכיתי לגערה על שפיזרתי את פניני המשי הללו למרחוק או שהיה חשש כי יספחו אליהן אבק ושאר מזיקים רעים ונמצאת ברכת עבודתה לבטלה. למה שימשו פנינים אלה, תהיתי תמיד, מדוע שליחים יצאו בהולים להביא חוטים ולקחת מוצר מוגמר עמם, וכך שבוע בשבוע כנאמר לי? תיקו לפי שעה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012

עמוד 68

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

 

בסוף התקנה נוספו דברי חתימה, ובהם פירוט משך זמן תחולתה והעונשים שיושתו על העובר עליה : כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהזכרת השי"ת כראוי, לקיים ולהשלים על הדרך הנזכר מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח"ו על שום פרט מכל הנזכר, מלבד שייענש בתורת עבריין מלפני בית דין והנגיד ישצ"ו לפי ראותם, ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ"ו מאה אוקיות מעות כסף טוב ליד גבאי המס, על כל פרט שיעבור עליו, בכל פעם שיעבור.

ולראיה שבכך הסכמנו ונשבענו לקיים על הדרך הנזכר חתמנו פה בהסכמת ורשות רבותינו הנזכרים וגבירנו הנגיד הנזכר ישצ"ו בעשור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלום לפרט היצירה פה מתא [=מקום, העיר] פאס, אלהים יכוננה עליון אכי"ר. וחתומים על זה רוב הקהל ישצ"ו.

לעיתים, על מנת לתת תוקף לתקנה, חתמו עליה לא רק חכמי העיר המתקינים, אלא גם כל אנשי הקהילה. לעניין זה ראו עוד בן נאה .

ומן הגב חתמו רבותינו הנזכרים והנגיד גבירנו הנזכר ישצ"ו שהסכימו בכל הנזכר וגם הוסיף לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי אחר שקבלה קידושין, ולא תלך לבית החתן אפילו שערה מכוסה עד צאת הכוכבים כפי שהעיר המהדיר, ניתן להביו את רקעה ההיסטורי של התקנה על פי תיאורו של אחד מחכמי הקהילה, רבי שאול סירירו, שנכתב שנתיים לאחר מכן, בראש חודש תמוז שנת ש"פ [ = 1620 : ]

נסענו קצת יהודים מן העיר מצד רוב המס הכבד עליהם, משהלך המלך למכנאסא, ואנשי אלבלאד שמו שני ראשים, ובחדש זה הרגו בחור אחד, בנו של ישעיה בן שניור הי"ן, רוב תלאותינו הלא זה מן היהודים הרשעים שהדפיסו מטבע הזהב , ובזה היה הפסד למדינה ולקצת יחידים, ועברו כמה נידוים וחרמות, עד שיד ה' היתה בנו , ונפל עַם רב מישראל .

ככל הנראה הדברים מכוונים כלפי זיוף מטבעות בידי יהודים. כנגד תופעה זו, שגילויה היה עלול להמיט אסון על הקהילה כולה, נתקנה תקנה מיוחדת, שאסרה על הטבעת מטבעות "פרטית". ראו להלן.

גם בדורות מאוחרים יותר המשיכו חכמי מרוקו לתקן תקנות המגבילות רכישת מוצרי מותרות והוצאת הוצאות יתירות בשמחה. כך, למשל, אנו מוצאים ש"המלאך רפאל", רבי רפאל בירדוגו, כותב :

[תקנות נגד מותרות, תקנה יט, משנת תקס"ו ( 1806 ), בתוך: הרב משה עמאר, תקנות חכמי מקנאס, ירושלים תשנ"ו.]

מנהג היה פשוט שבסעודת מילה וזבד הבת מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים . ותודה לה' נתקיים הדבר זה כמה שנים…
"המלאך רפאל" היה רגיש ביותר לצער עניים ובושתם וביטוי לכך נמצא בכמה מכתביו. ראו למשל פירושו בעניין מתן לחם לעניים: " 'הלא פרוס לרעב לחמך' ואגב הודיעו אופן נתינת – מאכל לרעב שלא תיתן לו פת שלימה, שאשר יאכל ממנה ניכר ובוש, אבל אשר תיתן לו יהיה – פרוס לחתיכות חתיכות, כי בזה לא יבוש לאכול. וגם לראותו הביאו לפניו פרוסות יאמר כי – הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו, ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כלום. כי כל שיחשוב העני שהדבר הביאו לפניו, קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה. ומכל מקום, אתה לא תיתן לו מהמותר והנבזה בעיניך, אבל מלחמך אשר תאכל תיתן לו, אכן תערים להסיר בושתו, בפרוס לפניו כמו שאמרנו", רב פנינים, מאמר ה': דרוש למעלת הצדקה, עמ' קלז, הוצאת הרב שלום משאש, קזבלנקה תש"ל.

עוד מנהג היה מכמה וכמה שנים שהיו שולחים בשבתות של שמחה בשר וביצים. יש שולח כ"ד ביצים, ויש שולח יותר, ובעלי השמחה שולחים מעקודא [=פשטידת] ביצים ובשר. והכרזנו וביטלנו זה שלא ישלחו כי אם חמש ביצים דווקא, ושמחו כל בעלי בתים וכל הבעלי השמחה היה להם נחת לזה ולזה.

תקנות רבות שתכליתן הגבלת המותרות נהגו גם בקהילות אחרות דוגמת מכנאס וטיטואן . לכל אחת מהן קווי ייחוד משלה המשקפים את אורחות המקום, אך יש גם מכנה משותף רחב באשר לרקען, לסיבות שהניעו את מתקניהן ולתוכנן.

כך, לדוגמה, בראש "תקנת המותרות" של טיטואן, משנת 1822 , שפורסמה על ידי י' בן טולילה, נאמר בהאי לישנא:

ביען שבימים האלה ובזמן הזה הקיפונו סבבונו צרות רבות ורעות, ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו , מלבד המים הזֵדונים  אשר עברו עלינו, ורוב ההטלות והמסים אשר השתרגו עלו על צווארנו… ואנחנו הרואים כמה מבני בריתנו שהפריזו על המידה מרוב המלבושים והתכשיטים שמתקשטים בהם הנשים, מכסף וזהב ואבנים טובות… וגורמים רעה לעצמם, וכמה מהם שלווים וממשכנים עצמם, והחלש יאמר 'גיבור אני' לעשות נחת רוח לנשותיהם, לקנות להן מלבושים ותכשיטים כפי רצונן.

ולא זו בלבד אלא שמסיעים עצמם מן העיר ומתרחקים מנשותיהם שנה אחר שנה כדי שתשיג ידם למלאת חפצם ורצונם, ובזה פשתה המספחת שכל אחד הולך ומוסיף על חברו במלבושי זהב וכסף, ובכל יום ויום פושעים ומוסיפים, ומלבד כמה תקלות שמסתעפים מזה עילה מנהון [=מהם] שמעוררים עלינו קנאת האומות בראותם הני יהודאי בגו גלוותא [=אותם יהודים שבתוך הגלות] שיש להם עושר וכבוד, ותכשיטי זהב וכסף ואבני בדולח מה שאין ידם משגת, ובזה מתרבה השנאה עלינו ונפקא מינה [=ויוצאת ממנה] חורבה בר מינן.

לכן נתוועדנו עם ראשי קהל עדתנו  ישמרם צורם, להסיר המכשלה הזאת מבני בריתנו, ועלתה הסכמתנו לתקן איזה גדרים וסייגים בענייני המלבושים ותכשיטי הנשים ובעניי ני המשתאות…

מתקיני התקנה מדגישים בראש התקנה את ה"צרות שסבבום והקיפום" "בימים האלה ובזמן הזה", ומציינים, בין הסיבות שהניעו אותם להתקין את התקנה את עול המיסים הכבד ואת החשש מפני "התעוררות קנאת האומות". נימוקים אלה, ששבים וחוזרים גם בתקנות אחרות בעניין "איסור המותרות" מלמדים ש"סדנא דתקנתא" חד הוא, – והרקע להתקנתן כמו גם תכליתן ומטרתן מגלה מכנה משותף רחב בין קהילות שמבחינה גיאוגרפית היו רחוקות מאוד זו מזו

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-ליבי במזרח כרך ב'

עמוד 110

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

בס"ד

ליקוטים לפרשת האזינו מאת יצחק פריאנטה

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי אומר ילקוט שמעון [הרב שמעון לעשרי] אפשר לרמוז שבא משה רבינו לעורר את בני ישראל להיות כל מעשיהם לשם שמים. אם למדו תורה תהיה לשם שמים ואם תפילה תהיה לשם שמים בכוונה כראוי כי זהו העיקר כדי שיהיה הכול מקובל ומרוצה לשמים. שאם תהיה התפלה והתורה בקדושה ובטהרה הרי הכול ימצא פתח פתוח למעלה ואם הכול לחוץ בלי קדושה וטהרה אין להם מקום במה להיכנס רק הכול נדחה לחוץ. וזהו שבא משה לומר לישראל היטב בעיניכם שתהיו מתפללים ולא תקובל תפילתכם לכן השתדל שתעשו מעט בקדושה וטהרה כדי שתקובל תפילתכם. והנה שער השמים היא שכינת עוזנו ומשם עולה התפילה למעלה ,והנה אמרו חז"ל דמי שיש בידו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שמסרו לו מפתחות הפנימיים ומפתחות החיצוניים לא מסרו לו.

ועוד מפרש ילקוט שמעון על הפסוק פירש רש"י למה העיד בהם שמים וארץ אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחיש, לפיכך העיד בהם השמים והארץ עדים שהם קיימים לעולם ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם , הגפן תיתן פריה והארץ תיתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו ח"ו תהיה בהם יד העדים תחילה " ועצר את השמים וכו…ואחר כך " ואבדתם מהרה וכו…ואפשר לומר על פי מה שאמרו חז"ל על הפסוק [יום השישי] לומר שכולם תלויים עד יום שישי בסיון אם יקבלו התורה מוטב ואם לא יחזיר העולם לתוהו ובוהו ואם כן מאחר שאנו רואים כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שיקבלו ישראל את התורה ולכן העיד בהם שמים וארץ ומה העדות שיעידו  שהם קיימים לעולם כי עצם קיומם הוא עדות נאמנה שכבר קבלו ישראל את התורה שאם לא כן לא היו קיימים והיה העולם חוזר לתוהו ובוהו.

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי אומר אהבת חיים [הרב מנחם מנשה] גם בהפטרה של השבוע הנביא אומר שובה ישראל עד השם אלוקיך מה ענין שמים וארץ עם התוכחות לישראל? אלא בזאת הפרשה רמוז מלחמת גוג ומגוג מלחמה אשר כמוה לא נשמע מיום שנברה העולם כי אז ירעדו וירעשו שמים וארץ ויבכו כל באי עולם מקצה הארץ עד קצהו ויואבדו מן העולם ויחרב שליש מהעולם וכן רמז דניאל הנביא שבאותם הימים תהיה עת צרה היא ליעקב אשר לא הייתה כמוה אבל ממנה יושע  גם רמוז מכאן שמלחמת גוג ומגוג היא הכרחית להיות זהו שאמר משה באחרית הימים תעשו הרע בעיני השם והעולם יחרב שליש מהעולם ויישארו מתי מספר וכל זה יהיה בעוון ביטול תורה על ידי שלטון של ערב רב כמו שכתוב בזוהר הקדוש ובתיקונים ובכמה מקומות שהערב רב עתידים שיהפכו את תינוקות של בית רבן ותלמודי תורה לחילוניות זאת אומרת לבתי ספר מודרניים וחופשיים וכופרים וגם הגדולים יהפכו אותם. אז באותם הזמנים מתי מעט יישארו באמונת השם ובתורתו שנאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר. ועוד כתוב כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים אמרו המפרשים העם הזה זה ערב רב  והם אשמים בדבר ובסיבתם ובחופשיותם ובכפריותם תהיה המלחמה האיומה והנוראה והחורבן וכל הצרות שבעולם על זה בא משה רבינו ואמר האזינו בני אתם תלמדו תורה שזה ענין רוחני הנוגע

—————-               ——–ה  א  ז  י  נ  ו  –

לשמים על ידי כן לא תפחדו מכול מה שיהיה בכול העולם לא מהמלחמות ולא כיוצא בהם רק האזנו השמים ואדברה כלומר אנחנו ניתן קול לאבינו שבשמים בתורה ובתפילה.

האזינו אומר רבינו בחיי יש בפסוק 7תיבות ו 32 אותיות נגד 7 ימי הבניין ו32 שבילי חוכמה הכל כלולה בזאת השירה הנפלאה [האזינו] בגימ" [וחכמה] ובגמ" [וזו יחידה חיה] השמים בגמ" [נשמה] ואדברה בגמ" ]דרוח ] האזינו השמים ואדברה בגמ" [זה לנפש ורוח ] רוצה לומר שקרא לנפש רוח ונשמה יחידה חיה   שכולם ישמעו בחוכמת דברי השירה הזאת אשר היא כוללת כל מה שהיה ומה שעתיד להיות עד סוף העולם].

יערוף כמטר לקחי כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב [לב/ב]אומר אור החיים הקדוש וכפל לומר מילות שונות לקחי אמרתי כנגד שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנגד תורה שבכתב אמר לקחי שהשם נתנה מידו ליד משה כתובה באצבע אלוקים והגם אלא עשרת הדיברות בהם כלולים כל מה שכתוב בספר התורה כמאמרם ז"ל וכנגד התורה שבעל פה אמר אמרתי שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה וכינה לתורה שבכתב מטר ולתורה שבעל פה טל לפי שהתורה שבכתב היא העיקר ויסוד כל דבר ותורה שבעל פה הם תיקונים ודקדוקים שאינם מפורשים בה אלא נרמזים והוא ענין שלקח הכתוב בדמיונה שדמה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועיקר הכול ותורה שבעל פה לטל שהוא תיקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תורה שבעל פה לתורה שבכתב.

צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך [לב-יח] המילה "תשי" היא ראשי תיבות של המילים "ששת ימים תעבד", והמילה "מחוללך" היא אותיות "מחול לך" וזה רומז לשבת קודש, שהרי אמרו חכמים כל השומר שבת כהלכתה, אפילו עבד עבודה זרה- מוחלים לו. ובזה מוכיח הקב"ה את ישראל, שבמקום שיעבדו שישה ימים וישבתו בשבת, אף את יום השבת מחללים חלילה.

כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא [לב-ב] כתב רבינו הבן איש חי ידוע שמשה רבינו נקבר בחוץ לארץ מעבר לירדן, בשטחו של שבט גד, שנאמר[דברים לג-כ-כא] " ולגד אמר…שם חלקת מחקק ספון", ודבר זה רמז הקב"ה למשה רבינו באומרו לו "מנגד" תראה את הארץ" ונכוון לומר לו בזה כי " מן-גד" תראה את הארץ, כלומר מתוך שטחו של גד יראה משה את הארץ, אך אליה לא יוכל לבוא.

הצור תמים פעולו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיר וישר הוא [לב\ד] אומר רבינו האר"י ז"ל בספרו הליקוטים  ומה שכתוב כי ביום אוכלו מות יומת, בדוד שלזה הסיבה היה ראוי להיות נפל, וימת ביומו, כי היה אדם עצמו. ולולי שנתן לו אדם הראשון השבעים שנה מימיו היה מת. ובהיות ששב בתשובה שלמה, ותיקן מה שעיוות, לא די שלא מת, אלא חי וקיים, כי דוד חי וקיים הוא. ואפילו שינה לא היה ישן, כי אם שתין נשמי כשינת הסוס, כדי שלא יטעום טעם מיתה, כי השינה אחת משישים במיתה. ועוד לא די זה, אלא כי יהיה הפך מאדם הראשון, כי אדם הראשון הביא המות על כל העולם, וכולם מתו,ועל ידי התיקון יבא דוד ויעשה משיח, ויהיה כל המתים כי זהו אד"ם, אותיות אדם, דוד, משיח,, וכל זה נרמז במזמור שיר ליום השבת שאמרו אדם, כשהגין עליו יום שבת, ואמר: כי שמחתני ה" בפעליך, רוצה

                     –  ה  א  ז  י  נ  ו  –

לומר, אמר דוד המלך, שמחתני ביציר כפך שהוא אדם, כי לולי שהיה הוא שנתן לי 70 שנה, הייתי נפל, ולכן שמחתני ה". ורמז ה70 שנה, בפסוק צדיק כתמר יפרח, שהוא דוד. והתמר אינו עושה פירות עד 70 שנה.

ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישמון יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו [לב/י] אומר רבינו בחיי  [ישמן] חסר בגמ" [ת] אחר 400 שנה שגזר עליהם גאלם ממצרים ובתוהו ילל יש/מן שם במדבר במקום תוהו נתן להם את [המן] יסובבנהו אותיות יסבב/הון בגמ"[ממון] שעשה השם סבות וסבב שיצאו ממצרים  ברכוש גדול ובהון עצום ובממון רב מביזת מצרים ומביזת הים שסבב השם שירדפו המצרים אחריהם ויקחו עמהם הון רב ובזזו ישראל מהם את ההון ההוא שגדול היה ביזת הים מביזת מצרים.

יסובבנהו אומר שמנה לחמו הרב אשר בן יעקב יש בו 7] אותיות כנגד 7 ענני כבוד שסיבבן ב7 ענני כבוד גם יסבבנהו בדגלים במחנה ישראל יבוננהו  במחנה כוהנים ולוים שהכוהנים והלויים  הם המבינים בעם כמו שכתוב בהם [דברים לג/י] יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל יצרנהו   כאישון עינו זו מחנה הארון ששם שרתה השכינה כאישון בגמ" בשכינה יצרנהו אותיות [ונצר יה] שקראם [ישעיה ם/כא] נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

השם בדד ינחנו ואין עמו אל נכר [לב/יב] אומר שמנה לחמו  [בדד מספרו 10]  כי בעת שקבלו את עשרת הדברות על הר סיני אז פתח להם את הרקיעים והראה להם שהוא לבדו הוא והוא יחיד ומיוחד והוא בדד בכול העולמות [ואין עמו אל נכר] ולפי זה בדד קאי על הקב"ה  שהוא יתברך לבדו ינחנו לישראל ואינם תחת השר ומלאך ולפי פשוטו בדד קאי על ישראל שלעתיד יהיו ישראל לבדד כמו שכתוב בלעם [במדבר כג/ט] הן עם לבדד ישכון וזה יהיה כאשר האלילים כליל יחלוף ונשגב השם לבדו ואז ימחה שמו של עמלק לכן האותיות שקודם בדד הם אגג  כי כל מלכי עמלק נקראו בשם אגג או גוג ומגוג וכאשר ימחה שמו של עמלק אז השם בדד ינחנו לישראל כמו שאמר בלעם וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו, ואז לא יהיה עמו עוד אל נכר בעולם, וביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד [זכריה יד/ט].

וישמן ישורון ויבעט שמנתה עבית  כשית  ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו[לב/טו] אומר רבינו בחיי [הרב אשר בן יעקב] הפסוק מתחיל ומסיים [בוא"ו]  שבעטו בשם על ידי [ו] ברכות ונגד הששה ברכות שהשפיע להם עשו ששה דברים רעים כל אחת יותר רעה מהקודמת ואלו הן 1] ויטוש אלוה עשהו ולא עבדוהו ולא די שלא עבדוהו אלא גם הוסיפו לחטוא 2] וינבל צור ישועתו 3] יקניאוהו בזרים 4] בתועבות יכעיסוהו 5] יזבחו לשדים 6]צור ילדך תשי ובאלו הששה דברים נכלל כל שאר העבירות והחטאים שעשו לכן ישועתו חסר [ו] שמפני [ו] חטאים אלו חסר מכם ישועת השם בשלימות ולא היה לכם עוד ישועה במלואה שמנת אותיות [נשמת] שכחו שיש בהם נשמת אלוה ממעל.

וירכיבהו על במותי ארץ [לב/יג] אמר הזוהר הנגלה  פתח רבי יהודה ואמר יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קריית מלך רב בוא וראה כאשר ברא השם את העולם זרק אבן יקרה מתחת לכיסא הכבוד ושקעה עד התהום וראש אחד של אותה אבן ננעץ בתוך

                            –  ה  א  ז י  נ  ו  –

התהום  וראשה האחר למעלה ואותו ראש עליון הוא נקודה העומדת באמצע העולם ומשם התפשט העולם לימין ולשמאל ולכל הצדדים ומתוקים באותה נקודת אמצעית ואבן זו נקראת [שתיה] שממנה נתיסד העולם לכל הצדדים עוד [שתיה] שת/יה השם הניחה שתהיה יסוד העולם ותשתית הכול בשלושה אופנים התפשטה הארץ סביב אותה נקודה התפשטות ראשונה סביב הנקודה כל צחות וזכות הארץ נמצאת שם ושם היא והיא עומדת למעלה על כל הארץ סביב אותה נקודה ההתפשטות השנייה סביב ההתפשטות הראשונה אינה צחה וזכה כהתפשטות הראשונה אבל היא דקה ומחה בצחות העפר יותר מכול עפר אחר התפשטות שלישית שם חשכות וגסות העפר יותר מכולם וסביבה עומדים מי הים אוקיאנוס הסובב את כול העולם נמצא שאותה נקודה עומדת באמצע וסביב לה כל אופני ההתפשטות עולם בהתפשטות הראשונה נמצא בית המקדש וכול ההיכלות והעזרות וכל תיקוניהם וירושלים וכל העיר מהחומה ולפנים בהתפשטות השנייה כל ארץ ישראל שהתקדשה בקדושה בהתפשטות השלישית כל שאר הארץ מקום מושבם של שאר העמים וים אוקיאנוס סביב הכול.

הלא הוא אביך קנך [לב/ו] אומר מדרש תנחומה כמו שמצאנו בפרקי רבי אליעזר כשבא השם לבלבל דור הפלגה אמר השם למלאכים שרי כל האומות בואו ונטיל גורלות למי יעלו האומות אומה לכל אחד ממנו ואיזה לעלה לחלקו הטילו גורלות ונפל ישראל לחלקו של הקדוש ברוך הוא כפי שכתוב בהנחיל עליון גוים וכן הוא אומר כי חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו לכך קראם השם לישראל חלף שאר אומות והוא שאמרו חכמים ישראל קנין אחד וזהו הלוא הוא אביך קנך.

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך [לב/ז] אומר מדרש תנחומה לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע כמו שמצאנו במרגלים שמוע בן זכור[במדבר יג/ד] על שלא שמע בדברי המקום וכאילו שאל בזכורו וכן הוא אומר כי חטאת קסם מרי שפט בן חורי [במדבר יג/ה] על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ יגאל בן יוסף [שמות ז] על שהוציא דיבה על הארץ לכך נאסף בלאו עתו פלטי בן רפוא [שמות ט] פלט עמו ממעשים טובים ורפו ידיו שהרי מת גדיאל בן סודי [שמות י] דיבר דברים קשים כגידין גדי בן סוסי[שמות יא] הטיח דברים כלפי מעלה והעלה סיסיא הוא שאמר ארץ אוכלת יושבה עמיאל בן גמלי [שמות יב] העמה כוחו על שאמר כי חזק הוא ממני וגמל לעצמו שלא נכנס לארץ ישראל סתור בן מיכאל [שמות יג] על שהיה בליבו לסתור מה שכתוב מי הוא כאל השם ואומר אין כאל ישורון נחבי בן ופסי [במדבר יג/יד]החביא האמת ופסה האמונה מפיו כמו  פסו אמונים מבני אדם  [תהילים יב\ב] לומר דברי כזבים על הקב"ה  ונעשה מך.

לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו [לב/לה] אומר אור החיים הקדוש לי נקם ושלם יתבאר על דרך אומרם ז"ל[ע"ז/ג] שלעתיד לבוא יוציא השם חמה מנרתיקה הרשעים נדונים בה ולהטה אותם והצדיקים מתרפאים בה והוא אומרו לי נקם ושלם פרוש נקם לרשעים ושלם שכר טוב לצדיקים ,ואומרו לעט תמוט רגלם רגלם הוא סוד מאמר [סוטה מט] עקבות משיחא והוא ברורי ניצוצי רגלי ס"מ כשתמוט רגלם של עושי

                           –  ה  א  ז  י  נ  ו  –

רשעה ותגמר ממה שנגע בה מדבר המעמיד כידוע ליודעי חן ואומרו כי קרוב יום, הוא מאמר הנביא [צפניה א] כי קרוב יום השם ואומרו וחש עתידות למו הם הנחמות העתידות כשישתלמו עושי רשעה תכף ימהר לקים הבטחות העתידות לצדיקים.

ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרון בהור ההר וייאסף אל עמו [לב/נ] אומר אור החיים הקדוש פרוש התרצה למות שאין השם לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם .ואומרו והאסף אל עמיך על דרך אומרם[כתובות קד] שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק ולזה אמר השם אליו שיאסף אל עמיו הבאים לקראתו עוד יתבאר על זה הדרך כי בא לתת שלושה טעמים למיתת איש האלוהים וזה שיעור הכתוב ומות והטעם בהר פרוש על דרך אומרם[סוטה יד] למה קבר מושה בהר נבו בשביל עוון פעור כי בכול זמן שיזקוף ראשו פעור ימצא כנגדו משה ונכנע וכאומרו ויקבור אותו בגאי מול בית פעור טעם ב], אשר אתה עולה שמה פרוש כדי שיוכל להשיג האושר שהשיג באמצעות מעשים טובים הנוראים מה שאין יכול להשיג בעודו משוטף עם הגוף להשיג המעלה ההיא והוא אומרו אשר אתה עולה שמה פרוש בעולם העליון ג] והאסף אל עמיך על דרך אומרים [במדבר/פיט/ בפסוק[לג/כא] ויתא ראשי עם שבאמצעות משה יזכו דור המדבר והם מתיחסים אליו כאומרו [שמות לב/ז] רד כי שיחת עמך , והוא אומרו והאסף אל פרוש לסיבת עמיך להביאם לעולם הבא והגם שבאהרון מצאנו שאמר כן גם כן ויאסף אל עמיו במקום שיש לדרוש דורשים.

כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל [לב/נב]אומר אור החיים הקדוש קשה אחר שאמר ושמה לא תבוא מה מקום לחזור ולומר אל הארץ וכו…ויתבאר על דרך אומרם שעתיד מה לכנס לארץ עם האבות לעתיד לבוא ואמרו בזוהר[חב/קכ] כי הוא יביא את ישאל אל הארץ בבוא גאולתם ולזה כשאמר השם ושמה לא תבוא חש שיהיו הדברים נשמעים שמחליט לו ביאת הארץ לעולם ועד לזה אמר אל הארץ אשר אני נותן פרוש עתה ולא אל הארץ אני נותן וכו… פרוש עתה ולא אל אשר יתן לעתיד.

אל הר העברים [לב/מט] אומר שמנה לחמו אותיות אל הר העברים [אל עבר ההרים] כתוב בספרי ובזוהר שמקבורת משה יש מחיל העובר לקברות האבות לכן נקרא העברים [העברים ] אותיות [ירב העם/רבי העם/מהעבירה] רוצה לומר ששם נקבר רבי של העם והוא רבן של כל ישראל ועל ידי מי עברה המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל וזהו אשר ירב העם עמו ,נגזר עליו שימות שם ,ועל ידי החטא מהעבירה שחטאו ישראל בבעל פעור נקבר שם, כדי לכפר על ישראל מהעבירה של פעור [הר נבו] אותיות [הנר בו], שראה שם נר דלוק ושם נגנז נר ישראל.

ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל אומר שמנה לחמו  אותיות ושמה לא תבוא [ומשה אל אבות] לא תבוא אל הארץ אשר האבות קבורים שם אי נמי כמו דאיתא בספרי ובזוהר שלכן נקרא שמו הר העברים שממנו יש דרך לעבור אל מערת המכפלה אל קבורת האבות לכן ושמה לא תבוא אותיות[ושם אל האבות] רוצה לומר שמשם תוכל לבוא

 

                          –  ה  א  ז  י  נ  ו  –

אל האבות וכן אל הר העברים אותיות [אל עבר ההרים] וההרים הם האבות שמשם תוכל לעבור אל האבות.

אומר רבינו בחיי מה שאנו אומרים בראש השנה וביום כיפור זוכרנו לחיים וכותבינו בספר החיים הכוונה על חיי הגוף בעולם הזה אשר בו האדם זוכה לחיי נפש שקראם דוד המלך ארצות החיים המזומנים לכל ישראל הוא שדרשו חכמנו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר[ישעיה] ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ וכן אומר והחוסה כי ינחל ארץ ויירש הר קודשי.

בברכת שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל.

 

מצווה לקיים דברי המת

נקיות כפיו של רבינו הביאה רבים לתת בו אמון בלתי מסויג. ידעו הם היטב כי מילה שיצאה מפיו חקוקה היא בסלע, ומובטח בה שאילו לא הייתה אמת לאמיתה לא היה אותו צדיק מוציאה מפיו. משום כך, גם כאשר מדובר היה בסכומי כסף מופלגים סמכו עליו מבלי פקפוק וערעור.

דוגמה לכך במעשה אותו סיפר רבי שלמה דיין:

רבי חיים אוחנה נודע כאחד מצדיקי קזבלנקה. כדי לקבל מושג על צדקותו של האיש, נזכיר כי הוא נהג בעצמו תענית דיבור במשך שש שנים רצופות. בין רבי חיים לבין רבינו הייתה קירבה משפחתית רחוקה.

באחד הימים ביקש רבי חיים ללוות סכום גדול מרבינו.

"לשם מה דרוש לך הכסף?״ בירר רבינו.

הסביר רבי חיים כי מאחר ואין אדם יודע יום מותו, מבקש הוא לפזר מממונו לצדקה כאשר בצוואתו יורה לבניו לפרוע את הסכום מהנכסים שיותיר אחריו.

רבינו שלשל לידיו של רבי חיים סכום נכבד, ובתמורה התחייב הלה לשעבד חלק מירושתו לפירעון החוב. דא עקא, שחודשיים ימים לאחר אותו מאורע הסתלק רבי חיים בחטף בטרם הספיק לסדר את צוואתו כראוי. הידיעה אודות קיומו של החוב הייתה אפוא נחלתו הבלעדית של רבינו. מה עושים?

פנה רבינו אל היורשים ואמר להם בזה הלשון:

דעו לכם כי לפני זמן הלוויתי סכום נכבד לאביכם, אולם לא חתמנו שטר ולא העמדנו עדים. על פי דין תורה פטורים אתם מלפרוע את החוב. אולם עלי להודיע ולהבהיר כי אם ברצונכם לעשות נחת רוח לאביכם – עליכם לפרוע את חובו. למותר לציין, כי אם לא תעשו זאת הריני מוחל על החוב במחילה גמורה בכדי שלא לגרום צער לאביכם בעולם האמת!

דבריו הפשוטים של רבינו שנאמרו בכנות כה רבה, הותירו רושם עז על יורשיו של רבי חיים. הללו אספו ביניהם את הסכום הדרוש תיכף ומיד ופרעו את חוב אביהם.

מעביר על מידותיו

כלפי ממון וכבוד הזולת הקפיד רבינו הקפדה יתירה על נקיות כפים בלא גבול ושיעור, אולם ככל שנגעו הדברים אליו עצמו, הייתה גישתו הפוכה לחלוטין. על כבודו, על ענייניו הפרטיים, ואפילו על ממונו כלל לא הקפיד.

אם, חלילה, התעורר חשש של טרוניה, היה מקפיד להכריז בפה מלא כי הינו מוחל וסולח בלב שלם. מדי ערב בטרם עלה על יצועו היה רבינו מתוודה על ״עוונותיו״ בדמעות שליש ומוחל לכל מי שפגע בו. בכך באה לידי ביטוי מידת ה׳מעביר על מידותיו׳ באופן מלא.

באחת הפעמים הסביר רבינו את השקפתו:

ידוע מאמר רבותינו(שבת נה ע״א) ״אין מיתה בלא חסא ואין יסורים בלא עון", ומאידך כתוב שכל צער ויסורין מכפרים על העוונות. מעתה, אם אי מי פגע בכבודי או בממוני מדוע אכעס עליו? עלי לשמוח שהצילני מיסורים!

עוד היה רבינו מטעים, כי מי שאינו מוחל לאחרים אף על עוונותיו לא ימחלו מן השמים. ומי יאמר זיכיתי לבבי? אם מבקש אדם שימחלו עוונותיו – עליו למחול לכל מי שפגע בו בלב שלם ובנפש חפצה. רק אז יוכל לבקש גם מאבא שבשמים שימחול לעוונותיו שלו מידה כנגד מידה.

וראו כל עמי הארץ

לא רק יהודי מקנס הוקירו את חכמתו של רבינו, את נקיות דעתו ואת זהירותו בשמירה על גדרי הדת. גם הגויים תושבי העיר היו מביטים אחריו ביראת כבוד, ונוהגים כבוד ויקר ברבם של היהודים, בו ראו איש אלוקים.

בקרב חוגי השלטון זכה רבינו להערכה והערצה רבה. הוא נמנה בין המעטים שקיבלו משלטונות מרוקו את אות לגיון הכבוד המרוקאי, ׳ויסאם עלאווית׳, שניתן עבור הצטיינות מיוחדת בפעילות ציבורית. גם ממשלת צרפת העניקה לרבינו את עיטור ׳לגיון הכבוד׳. כאשר ביקר במרוקו נשיא צרפת, הגנרל שארל דה גול, זכה רבינו לגינוני כבוד בלתי מצויים מצידו בעת שסר לבקרו ביקור נימוסין.

רבינו לא החניף לחוגי השלטון כדי לזכות לשררה או להערכה. מתוקף תפקידו כרב ראשי הזדמן לו להתייצב לא פעם בפני מלכים ורוזנים. באותן הזדמנויות ניכר היה כי לנגד עיניו עומד הפסוק ״שיויתי ה׳ לנגדי תמיד״. הוא לא התפעל מהשררה ולא התרגש מהמעמד, כי אם דבק בדרך האמת מבלי לסור ימין ושמאל.

יעיד על כך המעשה הבא:

בשנת תשט״ו(1955) הוחזר למרוקו המלך מוחמד החמישי, לאחר שהוגלה ממנה בידי השלטון הצרפתי. עם שובו למרוקו נערכה קבלת פנים למלך השב אל כסאו, ובין מקבלי פניו נמנה גם רבינו כנציגם של היהודים במרוקו.

במהלך הטקס פנה המלך מוחמד החמישי אל רבינו ואמר לו: ״רבי ברוך, אינני יודע מה הטעם לכך אבל אני חש אהבה כלפי היהודים!״

רבינו, שהאמת הייתה נר לרגליו, לא עבר בשתיקה על הדברים.

"הוד מלכותו!״ השיב לו. ״דע לך, שאצלנו בתורה כתוב במפורש כי עשו שונא את יעקב. בדרך הטבע לא היית אוהב את היהודים. אם בכל זאת הינך חש אהבה כלפיהם אין זאת אלא משום שלב מלכים ושרים ביד ה׳!״

סביר להניח שהדברים לא נעמו לאזניו של המלך, אולם הם בוודאי גרמו לו להעריך את החכם היהודי שאינו מוכן לסטות מהאמת הצרופה בשום מחיר.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 119

חיי היהודים במרוקו.

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 

 

חליפת מכתבים בין יהודי ספרד ופרובינציה לבין יהודי קושטא

פרק מתולדות אנוסי פרובינציה-ירושלים תש"ה

א.ז.אשכלי

'חליפת־המכתבים בין יהודי ספרד או יהודי פרובנציאה לבין יהודי קושטא, הפרוטוטיפוס לפרוטוקולים של זקני־ציון, כבר שימשה נושא לדיון חכמים. החזרה לענין זה באה בגלל חומר חדש, שברובו ועיקרו לא היה ידוע עד עתה, ובחלקו לא שימש מעולם בהיסטוריה היהודית. דבר זה דרש לסור קצת מעצם הנושא ולהיזקק לתולדות עדת היהודים בפרובנציאה, שהפכה אחר־כך לעדת אנוסים. אי־אפשר היה להכנס כאן בפרטיו של פרק נעלם זה, אשר בהם אעסוק ביחוד עם פרסום כתבי התעודה והזכרון שבידי, ולפיכך כללתי הדברים. 'במקום שיש להם מקורות, ציינתים.

א

בשנת 1641 פרסם הכומר Bouis באביניון ספר בשם ״כתר המלוכה של מלכי ארל״

(La royalle couronne des rois d’Arles),ובו נמצא כתוב: ״אחרי שרבו תלונות תושבי ארל נגד היהודים בגלל הרבית והנשך שהיו נושכים את תושבי העיר, רב קצפם על היהודים וכמעט שהשליכו אותם חיים אל נהר הרונא! והמלך קארלוס [הה׳], ברצותו להפיק רצון מתושבי העיר, גירש, בשנת 1493, את היהודים מן העיר. אולם שנתיים קודם לכך, בראות היהודים עצמם שנואים בצרפת, ואחרי שהמלך לודוביקוס הי״ב גירשם מצרפת, טרם היותו לנסיך פרובנציאה, ואחרי שאף הם נמצאו בסכנת גירוש כמותם, כתבו אגרת אל יהודי קושטא, בבקשם מהם עצה מה לעשות! העתקת האגרת הזאת נעשתה באמונה על־פי העתק נושן שנמצא בארכיוני אחד המנזרים המפורסמים בפרובנציאה…״.

״אגרת יהודי ארל שנשלחה אל אחיהם בקושטא: יהודים נכבדים, שלום וחסד. עליכם לדעת שמלך צרפת, שכבש עתה את ארץ פרובנציאה. פקד עלינו בהכרזה פומבית להיעשות נוצרים או לצאת את ארצו. ואלה[שאינם יהודים] שבארל, באייכס ובמרסיליאה מתכוונים לקחת את רכושנו, מאיימים על חיינו, מחריבים את בתי־כנסיותינו, וגורמים לנו צרות רבות, וזה מבלבל אותנו בענין מה עלינו לעשות בעבור תורת משה: הנה הענין שבגללו אנו מבקשים מכם הודיענו בחכמתכם מה עלינו לעשות״. חתום: Chamorre, רבם של יהודי ארל, בי״ג לשבט 1489.

מכתב זה פרסמו בואיס בפרובנצאלית, לשונם של יהודי ארל. והוא ממשיך ומספר,שיהודי קושטא לא השהו את תשובתם, ואולם זו ניתנה לא בעברית ולא בפרובנצאלית אלא בספרדית, שהיתה לשון נפוצה מאד בימים ההם, בדורם של המלך רייניי (René) וקודמיו.

והנה ״תשובת יהודי קושטא לאלה שבארל ופדובנציאד.״:

״אחים יקרים במשה, קיבלנו את אגרתכם שבה אתם מגידים לנו את הבלבולים והצרות שאתם סובלים אותם, אשר הרגשתם נגעה עד לבנו כללבכם! והנה לפניכם חוות דעתם של הנשיאים הגדולים (Satrapas) ושל הרבנים:

אשר אתם אומרים שמלך צרפת רוצה לעשותכם נוצרים — צייתו לו, מכיוון שאין אתם יכולים לשנות הדבר: אך שמרו־נא את תורת משה בלב.

אשר תאמרו כי דורשים מכם להניח את רכושכם: עשו את בניכם סוחרים, ואט־אט תקחו מהם את שלהם.

אשר תאמרו שהם לוקחים את חייכם: עשו את בניכם רופאים ורוקחים, כדי לקחת את שלהם.

אשר תאמרו שהם הורסים את בתי־כנסיותיכם: עשו את בניכם קנו׳ניקאים וקלידים,

כדי שיהרסו את מקדשיהם.

אשר תאמרו שהם גורמים לכם צרות אחרות: השתדלו שיהיו בניכם פרקליטים ונוטריונים, ושתמיד יתערבו בעניני הכלל, בכדי שבשעבדכם את הנוצרים תרכשו את הארץ: ואתם תנקמו מהם.

אל־נא תטו מן הפקודה אשר אנחנו נותנים לכם, כי הנסיון יוכיח לכם כי מנדכאים תיהפכו להיות בעלי ערך״.

חתום: .V.S.S.V.F.F, ראש היהודים של קושטא, כ״א בכסליו.

בואיס תרגם את אגרת התשובה לצרפתית תרגום שאינו מדוייק, הבא להוסיף נופך רעל בדברי ״נשיא היהודים״ כדי לשמש אחר־כך את הקורא הנוצרי שאליו הדברים מכוונים.

העובדות ההיסטוריות והפרובלימות המצויות בחליפת־מכתבים זו הרי הן:

• גירוש היהודים מארל בשנת 1493.
• מה היה בסופה של גזירת הגירוש והשמד בשנת 1489, שבגללה כתבו יהודי ארל אל יהודי קושטא.
• מה היה טיב היחסים בין יהודי פרובנציאה ובין יהודי קושטא, יחסים שבהם נתלתה חליפת־האגרות הזאת.

ד) מה היתה הסיבה ההיסטורית הריאלית שעוררה לחיבור האגרות הללו.

עוד כמה שאלות־לוואי מתעוררות למקרא התעודות, הן ופתרונן תלויות בשאלות האחרות ובפתרונן.

חליפת מכתבים בין יהודי ספרד ופרובינציה לבין יהודי קושטא

פרק מתולדות אנוסי פרובינציה-ירושלים תש"ה-א.ז.אשכלי

עמוד 103

נחום נר מערבי

נחום חי באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות היהודים בימי הביניים, הווי אומר, בשנים 1244-1165 לכל המאוחר, וכל המאורעות המרכזיים שאירעו בה בתקופה זו נמצא להם ביטוי אמנותי נאמן בשירתו. שיריו חסרים יסוד אישי והם משופעים יסודות לאומיים, צרות זמנו ותקווה לגאולה קרובה.

השם נחום, שבו חתם את שיריו בלא כל תוספת אחרת, הקשה מאד על זיהויו, מה גם שנמצאה יצירתו השירית על הרוב בכתב יד ובדפוסים של מחזורי ספרד וצפון אפריקה.

בשיר הפתיחה לתרגום ״ספר יצירה״ לר׳ יצחק הישראלי כתוב: ״פירוש ספר יצירה לדונש בן תמים הנקרא אסחאק אלישראלי, נוחו עדן, והעתיקו מלשון ערב ללשון קודש המשכיל המבין ר׳ נחום בפאס, המשכיל ר׳ שמואל פרנקו״.

בצדק הבליטו חוקרי השירה העברית בספרד את כשרונו הספרותי המובהק של נחום, ואף ציינו את שני שירי הטבע שלו ״הסתיו ארח״ ו״נרד וכרכום״ כמאפיינים ביותר את אמנות שירתו שדגלה במיזוג גמור של מוטיבים חילוניים בשירת הקדש.

נחום עסק גם בתרגומים מערבית לעברית. בין היתר הוא תרגם את ״איגרת תימן״ שנכתבה בשנת 1179, וכלשונו ״תהיה זאת לעזרה בצרות לעורר הבשורות כל שכן בזמננו זה, שהוא סוף וקץ לגלותנו תחילה וראש לגאולתנו״.

שאר הספרים שהוא תרגם הם: ״ספר הירושות״, ״שלש עשרה מידות״

לרב סעדיה גאון, ו״ספר היצירה״ לרופא ר׳ יצחק הישראלי.

ירושתו השירית המקומית מסתכמת בחמישה עשר שירים ביניהם שמונה שירים מסוגי הסליחה, חמישה שירים מסוגי הגאולה ושני שירים על טהרת האקטואליה.

לא לחינם זכה משוררנו להערכה חיובית משך כל הדורות, החל במנחם די לונזאנו (בן המאה הט״ז), המצרף אותו אל קבוצת המשוררים הבולטים ביותר שבספרד, דרך צונץ, המעריך אותו כ״בעל כשרון לא רגיל״, מיכאל זק״ש, מתרגם שני שירי הטבע הנזכרים, שנראו בעיניו ״יפים להפליא״, וכלה  בשירמן, הכותב כי ״מיזוג שירת החול בשירת הקודש הגיע בפיוטיו לשיאו״.

אכן נודד היה משוררנו בארצות שונות עד שבא אל המנוחה בפאס, שם חסה בצל קורתו של ר׳ שמואל בן יקותיאל, המכונה פרנקו, שהיה למשוררנו: ״נדב ואבי נדב בלב וביד וניב בשפה ברורה… כרע נאמן״.

ביולי 1148 עלה לשלטון המייחדים יעקוב אל מנצור. שליט זה היה קיצוני מאד בהשקפותיו האלמוחדיות, והיהודים אכן היו קרבן לתנועה קיצונית זו.

מצב היהודים המשיך להדרדר. בתקופה זו חוקקו חוקי גזע נגד היהודים.

בצאתם מץ ״המלאה״ נצטוו ללבוש שחורים.

בבואם לרובעי המוסלמים נצטוו לחלוץ נעליהם ולהרכין את ראשם.

נאסר עליהם להתגונן מפני התוקפים המוסלמים.

את רכושם העמידו לרשות המוסלמים.

למחייתם קבלו תמיד את חצי ערך הסחורה שמכרו.

גורם עיקרי להתנהגות זו היתה קנאת פקידים ממשלתיים ביהודים העשירים המופלגים שבפאס. עד ראייה שהיה שם, המחבר האלמוני של ׳כתאב אל אסתבצאר׳ כתב ״כעת היהודים (אלה שהתאסלמו למראית עין) הם הם הסוחרים ובעלי הון ברחבי הארץ הזאת ובעיקר בעיר פאס… הלוואי שיבואו אם ירצה אללה על ענשם״ .

אך במשך הזמן רפתה קנאותם של האלמוחדים, אל מנצור הכיר בדת היהודית, הרדיפות פסקו, הוא קיבל את מיסיו שהיוו ההכנסה העיקרית לשלטון .

תחת שלטונם של יורשי אל מנצור התחילה ממלכת האלמוחדים לרדת. הנוצרים נלחמו בהם בספרד בשנת 1212 וניצחו אותם. שלטון האלמוחדים הגיע לקיצו בשנת 1249 בערך. השנאה שעוררו השליטים בלב ההמון נגד היהודים, ורבות מן התקנות המשפילות שהנהיגו, נשארו בתוקפם גם לאחר ששליטים אלה עברו מן העולם. עוד זמן רב יעבור שבו יזרח שוב אורה של פאס אחר ההרס הנורא והאיום הזה.

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003–  

עמוד 65

• [8] Si tu avais vu le jour ou on nous embarqua.
• Ils nous pressaient comme des moutons,
• jusqu'a l'arrivee au navire.
• Tous [f. 136] nous rouaient de coups.
• Les chretiens nous conspuaient
• avec joie et allegresse notre depart.
• Qu'il leur soit inflige un terrible malheur.
• [B ajoute: la pestilence, la famine, la maladie atroce,
• avec l'aide de Dieu, Elie, et les nobles prophetes].
• [Refrain] : Nous nous souvenons d'Oran,. etc.
•  
• [9] Je me souviens comment nous etions dans le port,
• la nuit de l' edit de notre expulsion
• Au moment oil nous contoumions Puente la Matna,
• voici qu'une fregate turque nous attendait.
• Nous descencdimes tous au fond de la cale,
• lorsqu'elle se mit a notre poursuite.
• Nous pleurions tous en implorant le Seigneur de nous delivrer
• en faisant souffler la brise.
• II nous envoya un bateau francais,
• le Seigneur nous sauva des Turcs et des Corsaires.
• [Refrain] : En apercevant, etc.
•  
• 10] Ils m'arracherent a mes amis, le creur eperdu et desole.
• Je quittai mon pays, voguant sur la haute mer,
• les yeux emplis de larmes, pleurant et sanglotant chaque jour,
• de mes paupieres est tombe un [torrent], helas.
• Noyees de larmes a force de pleurs.
• [Refrain]: Nous nous souvenons, etc.
•  
• [11] Je me souviens de la nuit de Roses.
• Les vagues deferlaient de la poupe a la proue.
• Les cordes et le gouvemail se detacherent
• et nous derivames jusqu'a Barcelone.
• [ £. 136b] Le jour on avancait et la nuit on reculait,
• avant que la pitie du Seigneur ne s’emparat de nous.
• Jusqu'a ce que nous depassames le Golfe du Lion,
• par crainte, tous nos peches furent pardonnes.
• Le clement MiSericordieux
• nous delivra de la mer et des Tures.
• [Refrain]: Nous nous souvenons, etc.
•  
• [12] Quand nous rentrames a Villefranche,
• nous rendimes grace au Seigneur en Le benissant,
• car 11 nous sauva des Turcs et de la mer.
• Nous arrivames au pays du poisson et de la peche,
• de la pourriture, et des odeurs infectes.
• Nous criames: «O Seigneur, quelle calamite»
• Certains se dirigerent vers Nice, d'autres vers Livoume,
• d'autres encore vers Villefranche ou vers Savone.
• [A: 0 Seigneur prends-nous en patience].
• [B:] 0 Seigneur accorde-nous la patience
• [de supporter] la separation.
•  
• [13] Quelle est terrible la separation, o Dieu, o Seigneur.
• Accorde-nous l'endurance, sois genereux envers nous.
• Envoie notre Messie, et rassemble-nous dans le pays d'Israel,
• avec l' assistance d'Elie et des prophetes.
• [Refrain] : Nous nous souvenons etc
•  
• [14] Quand le soleil se couche, je me souviens de ma maison,. mon pays,
• A l'heure de la priere de l'apres-midi et du soir,
• dans la synagogue, le recit nocturne des psaumes.
• Je quittai celui que j'aimais devant le destin,
• qui me rattrapa et perdure.
• Que je trouve la patience d' endurer le decret du Misericordieux!
• 0 mon Dieu, combien je souffre des epreuves.
• [Refrain] : Nous €voquons Oran, etc.
•  
• [15] Je me souviens du quartier, de la rue et de la place.
• Les demeures des Juifs voisinant [celles] des chretiens.
• Les echanges nous furent precieux.
• Avec ce que nous apportaient les caravanes d' Arabes
• que pouvions-nous demander de plus a Dieu?
• Nous Lui demandons [a present] qu'il nous pardonne.
• Qu'Il nous accorde la subsistance et qu'il ait pitie de nous!
• A eviter a nos enfants ce qui nous est arrive,
• qu'il defasse les desseins que nos ennernis trament contre nous.
• [Refrain] : En apercevant, etc.
• 16] Je me souviens des plaisirs, des promenades,
• des arbustes dans les jardins,
• des sources et des bassins, des jardins du Mont Doun
• au-dessus des cascades [?], entre la riviere et la foret,
• du chant des oiseaux et des grenouilles quand tombait le soir,
• Je me souviens de nos meres,
• lorsque nous nous mettions a parcourir les quartiers,
• Mon coeur est dechire par la nostalgie d'Oran, de ses Juifs et de ses Juives.
• Ils ignorent la beaute de [ ses] merveilles,
• ceux qui parcourent les rues chretiennes.
• [Refrain] : En apercevant, etc.
•  
• [17] Voila ce que mes peches causerent.
• Mes peches me causerent malheur, 0 Seigneur.
• L' expulsion et l' errance dans les pays.
• Nous avons perdu par nos fautes,
• et nous implorons le clement de nous pardonner.
• Le repentir nous incombe. [ici prend fin A].
•  
• [18] De nombreuses iniquites m'envelopperent,
• et, me delaissant devant I' ombre de la mart,
• j' abandonnai mon heritage,
• Je quittai ma famille
• Mes adversaires heriterent la portion de ma famille.
• [Refrain] : En apercevant, etc.
•  
• 0 mon Dieu, console Ton peuple.
• Envoie-moi man l'edempteur.
• A la malheureuse, dis: «Rejouis-toi!
• Dans la cite de Sion, sois confortee.»
• [Refrain] : Nous evoquons Oran, etc.
•  
• APPENDICE
• La relation de l' expulsion par Aaron Sibuni
• Pendant que I' on discutait encore de nos innombrables iniquites, voici
• qu'un apport me parvint faisant etat de la terrible expulsion de la sainte
• communaute d'Oran, [y compris] les membres de la famille et des amis de
• votre honneur. A cause de mes peches, j' avais ete egalement exile et j' avais
• reside [a Oran] pendant quatre mois en l'an 5427 (1667). Je pus y apprecier
• les mceurs et le comportement du sage rabbin Abraham Cansino et sa
• famille, ainsi que ceux du sage rabbin Samuel Sasportas et sa famille . Je leur
• ai decrit la finesse de votre honneur lorsque j' ai observe leur elegance, les
• mets de leur table et le raffinement dans lequel ils viyaient, car ils n' avaient
• jamais entendu la voix de l' oppresseur.
• Mais leurs peches furent la cause de leur expulsion.le premier jour de
• Paque de cette annee [1669]. On leur accorda a peine huit jours [de grace],
• ainsi les biens de leurs maisons et de leur mobilier furent vendus a moitie
• prix• puis ils furent tous expulses. Ils sont a present disperses a Nice, a
• Villefranche, et a Livourne – apres que le Saint beni soil-il, les delivrat du
• [danger] de la capture: car ils furent menaces par des fregates de pirates turcs.
• Mais l'Eternel defit les desseins des pirates, qui, voyant arriver un autre
• bateau a leur rencontre, delaisserent celui qui transportait les Juifs; car
• lorsque les pirates virent le vaisseau empli de gens ils penserent qu'ils
• etaient des pirates comme eux, et se detournerent d' eux. Et lorsque les
• pirates arriverent a Alger, tous leurs chefs furent arretes parce qu'ils n' ont
• point attaque les Juifs. Quelques-uns de leurs chefs furent condamnes a
• mort. Tout cela figure dans une correspondance [qui m'est parvenue]
• d' Alger. Rendons grace a l'Eternel pour son secours (Ps. 118)
•  
• Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
• PAUL B. FENTON -4/4
•  

• 13 במאי 1885 הצהרת הסולטאן לבטחונו של דוד עמאר

דוד עמאר קיבל מכתב מהסולטאן, להבטחת דרכו בשליחותו, ובו נכתב: 'להוי ידוע ממכתבי זה שהענקנו לנושא כתב זה, היהודי דוד עמאר מדמנאת בטחון גמור ושלוה במקום מגוריו. איש לא ירים ידו עליו, ואנו מצוים שהמושלים שלנו והממונים ישימו לב לפקודתנו ויבצעוה, ולא יתכחשו לה, כל זמן שהם חיים. הוראה זאת ניתנה בהשראת הבורא',

• 18 במאי 1885 הסולטאן העניק לדוד עמר חסותו ומכהן כנציג הקהילה בפני המושל

שגריר צרפת במרוקו כתב לגיוהן דרומונד האי, כי הוא שמח להודיעו שהסולטאן כתב לו והודיעו כי ברצונו לקחת תחת חסותו הפרטית את הנציג היהודי דוד עמר, אותו הצענו בהסכמה עם המושל כמועמד עתידי כאיש ביניים בין הקהילה היהודית של דמנאת ובין המושל של עיר זו, בעת דין ודברים משפטיים. הכותב מקווה שתוך כדי קריאת המסמך, אשר העתקו מצורף בזה תיווכח כמוני, שזה מהווה פתרון שיספק את כל הצדדים. הוא שומר על כבודו של השריף, עונה בחיוב על בקשתינו, ולבסוף מבטיח לקהילה היהודית הגנה ממקור נעלה אשר ישמור אותה מעתה מפני פורענויות למיניהן.

ההצהרה המלכותית שקיבל דוד עמאר מספיקה ואינו זקוק לחסות זרה

דרומונד האי ענה לחברו Feraud ב-24 במאי 1885 ואישר את קבלת מכתבו מה-14 בחודש. ועמו העביר העתק של הצהרת הסולטאן, ובה נאמר שמר דוד עמאר נבחר על ידי נציגי צרפת, איטליה ובריטניה להיות הדובר של אחיו, כאשר יהיה דיון בקשר למצבם. היהודי הזה מדמנאת נמצא תחת חסותו המיוחדת של הסולטאן. הכותב מסכים לדעתו של הנמען כי ההצהרה המלכותית צריכה להבטיח את מי שנושאה מכל הטרדה מצד הממשל. בעקבות זאת, ההנחה שהוא צריך להיות תחת חסות זרה יורדת מהפרק.

החזרת רכושם של היהודים: הכותב מקווה לשמוע בקרוב על החזרת הרכוש של היהודים האומללים של דמנאת שנלקחו מהם על ידי המושל האכזרי.

המשלחת של יהודי דמנאת הגיעה לפאס. על המושל להחזיר ליהודים את כספם

ב-29 במאי 1885 פורסמו הדברים הבאים ב-10: המשלחת ששהתה מספר חודשים בטנגייר, הגיעה לפאס ומסרה לוזיר מכתבים. לאחר מספר ימים אמר להם הוזיר שהם יכולים לחזור לבתיהם. נציגו של הסולטאן נשלח לדמנאת, כדי להודיע למושל שעליו להחזיר ליהודים את הכסף שסחט מהם. יש תקוה שנציג זה לא יקבל שוחד מהמושל, והשגרירים של מדינות זרות יעזרו ליהודים. משלחת של יהודי דמנאת פגשה בפאס את שגריר צרפת במרוקו מר Feraud יחד עם מנהיגי הקהילה המקומית. הוזיר לענייני חוץ מסר להם טיהיר ובו אישור למינויו של דוד עמאר כראש הקהילה, והבטיח לו עזרה והגנה.

הבעת תודה על ידי יהודי אנגליה לקונסול ארה״ב

בישיבה החודשית של'אגודת אחים' נמסר, כי בתגובה למכתב תודה שכתבה אגודה זו בינואר לקונסול של ארה״ב, התקבל מכתב מהקונסול שכתב ב-25 באפריל בקשר למצב בדמנאת.

18 ביוני 1885 המשלחת היהודית תפגוש את בובקיר

במכתבה של המשלחת היהודית מדמנאת בחתימתו של דוד עמאר אל סיד בובקיר בן אלחג' אלבשיר, נאמר: היות והשגריר הבריטי ביקש כי כאשר נגיע לסביבת דמנאת, נתקשר אליך כדי שתוכל להתלוות אלינו לדמנאת. וכיון שאהרן אבנצור ומשה פארינטה המליצו לנו לנהוג כך, אנו ממהרים לשלוח אליך באמצעות שליח מיוחד להודיעך שהגענו היום לקלעת. ואנו מבקשים ממך כי כאשר תקבל מכתב זה תצטרף אלינו, נחכה לך כאן עד יום ראשון הבא. באשר בכונתנו להמשיך בדרך עד מקום מסוים, שם נחכה לפגוש אותך.

19 ביוני 1885 במכתב של סיד גובקיר לדרומונז האי ־ רצונו להגיע לחקר האמת

עלי להודיעך שמאז אותו יום שקבלתי מכתבך, בו הודעת לנו מה שאתה ושאר הנציגים הדיפלומטיים כתבו לסולטאן בקשר ליהודי דמנאת, לא קיבלנו כל מידע נוסף עד היום בנושא.

היהודים ביקשו ממני לבא וללוותם לדמנאת. עניתי כי אינני יכול לעשות זאת, כי לא קיבלתי כל הוראה בנידון מהסולטאן. וכן לא קיבלנו כל הוראה מהסולטאן לקחת חלק בישוב הנושא. אם הפקודה המלכותית היתה נשלחת אלינו, היינו עושים ככל יכולתנו עד הפתרון באופן משביע רצון. אם הנושא ייפתר בהתאם לרצונך, יהיה זה משביע רצון.

אבל כפי שכבר אמרנו לך, הוזיר מוכן לקבל הצהרות מזויפות וישכנע את הסולטאן לא לקבל את התנאי שעשית שאנו נישלח, כי הוא יודע שאנו נייטרליים, והאמת תתגלה. יהיה זה מקור של שנאה כלפינו. הזכרנו לך זאת כבר, ואנו משערים שאתה מודע לכך, שאיננו מתכוונים לעשות משהו כדי להשביע את רצונו של מישהו. אנו רוצים לבצע את הרצון שהבעת להגיע לאמת ולצדק בצורה נייטרלית.

המושל התאכזר למשלחת היהודית, עשרה יהודים נפצעו

במכתבו של דוד עמאר מה-24 ביוני 1885 נאמר בין השאר, כי המושל התאכזר לחברי המשלחת —היהודית, וכן כי בדרך הושלכו עליהם אבנים. כתוצאה מכך, עשרה יהודים, וביניהם אשה נפצעו.

הסתה והפגנה אנטי יהודית בטנג'יר

לפי ידיעה מטנג'יר מה-24 ביוני 1885, נוכחות המשלחת מדמנאת בטנג'יר גרמה להפגנה אנטי יהודית בטנגייר. חגי עבד אלכרים, קיצוני בעל קשרים עם יהודי אירופה, פעל נגד הרוכלים היהודים במקום. בהיעדרו של המושל הסית את סגנו שיכנס את ראשי הקהילה, כדי להודיעם שכל יהודי שיכנס לרובע המוסלמי, יסתכן ברציחתו. היהודים מחו על כך, אבל הרבנים צייתו, והודיעו בבתי הכנסת את פקודת המושל, מחשש שאי ציות יסכן את פרנסתם.

25 ביוני 1885 דוד עמאר כותב מקזבלנקה לדרומונד האי, לאבנצור ולפארינטה

הכותב הזכיר לדיפלומט שכתב מפאם ועוד לא קיבל תשובה: הודעת לי כי הוזיר נתן הוראות לסיד בובקיר, וכי גם אתה כתבת לו כי כשנשוב לדמנאת הוא ילווה אותנו כדי להשיג פתרון לבעיה שלנו. כשהגענו למקום הנקרא kalha שלחנו מכתב דחוף לסיד בובקיר בבקשה שיבוא. הוא ענה כי קיבל מכתב מסיר דרומונד האי המבקשו שילווה אותנו. אבל הוא לא קיבל את המכתב מהסולטאן עליו דיבר, ולא קיבל כל הוראה מהסולטאן בנושא. והוסיף כי אנו יכולים להמשיך לדמנאת ללא כל חשש.

אלימות כלפי המשלחת שבראשה דוד עמאר: כשהגענו לשערי דמנאת פגשנו את חבריו של המושל, ויותר ממאה מאורים מצוידים במקלות, אבנים וסכינים, שתקפו אותנו והיכו בנו. פצעו עשרה גברים, אשה אחת, אשה עם ילד נפצעה בשלושה מקומות בגופה, ועתה חולה במצב אנוש. הם קיללו את כל ילידי אירופה. כשתפשנו שהם רוצים לרצוח אותנו, ברחנו כשאנו נוטשים את בהמותינו העמוסות בסחורה ובכסף, והכל נשדד. מצאנו מקלט בעיר קרובה לדמנאת, אבל תחת מרותו של מושל אחר. הושלכתי מהפרד שרכבתי עליו ונרגמתי, כך שנאלצתי לברוח. ולולי היינו נזהרים, הם היו רוצחים אותנו. ואנו עדיין בורחים עם משפחותינו והציוד שלנו.

אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א

עמוד 146

 

 

"א-ת-ם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

 

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך

בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול ה-  א-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב"ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 

 וכדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".

 

 

בראש השנה הבעל"ט,

 כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

 

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

 

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

 

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את דבריו – באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

כלומר – לנתב את האהבה הטבעית שנטע בך אלוקים – לאהבת ה', ולא להבלי העולם הזה.

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

• "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
• ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
• "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
• "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

 

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

 

א.  השופר במקורות:

 

א.  "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

ב.  "בחודש השביעי  באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

ג . "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

א.  תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

 

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

• ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין,

 

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

 

וכן ברכה והצלחה לכוחות הביטחון במיגור האוייב,

והשבת החטופים בשלום ובקרוב מאוד – עוד לפני החגים.

 

ביקרא דאורייתא  – משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק חצק ע"ה. שלום בן עזיזה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לברכה והצלחת בצבא לנכד איש החיל – יונתן בן קרן הי"ו. אמן סלה ועד.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה

 

• Traduction
• [Introduction fol. 134b]
• Au mois de Nissan eut lieu l'expulsion.
• Ce desastre survint un jour de dimanche,
• acculant les Juifs a quitter Oran.
• La reine donna l'ordre au nom du souverain
• de nous embarquer dans le navire dans lequel nous fumes emportes .
• Je supplie le Seigneur, qui nous prend en pitie,
• [ … ] de pardonner nos peches.
•  
• [Refrain] En apercevant le soleil du crepuscule,
• nous nous souvenons de nos foyers.
• Nous nous rappelons de nos maisons et de notre pays.
• Nous evoquons Oran,
• en apercevant le soleil du crepuscule.
•  
•  Avez-vous imagine Marinal se rendre aupres du roi
• Avec la mission d'expulser les Juifs d'Oran,
• Pour etre promu capitaine de cavalerie et drogman ?
• Que le Misericordieux lui inflige une mort affreuse
• et qu'il lui arrive ce qui arriva a Haman .
• Qu'il soil pendu a la porte de Tlemcen,
• pour n'avoir pas implore le pardon aux Juifs
• tandis que Chretiens et Maures rivalisaient en railleries .
• [Refrain] En apercevant etc.
•  
•  Voici qu'un vaisseau genois provenant de Carthagene
• Avec [a bord] une troupe de soldats pour nous expulser,
• Nantie de l'edit et de l'ecrit de la reine,
• Sans que personne ne nous en previenne.
• Que le Seigneur notre Mai'tre accable cette derniere de malheur.
• Ils nous placerent dans des navires pour nous emporter,
• afin que les corsaires nous reperent,
• alors que nous etions inconscients, et nous n'en savions rien.
• Refrain: Quand nous apercevons, etc.

3. Si notre lecture est correcte, l' auteur accuse les Espagnols d' avoir voulu livrer les Juifs aux corsaires. La chose n' est pas invraisemblable, compte tenu du fait que leur navire etait sans defense et sans licence d'entrer clans les ports italiens. En plus , selon le I"ecit de Sibuni (voir infra), les pirates furent punis par les autorites espagnoles pour avoir laisse echapper les Juifs.

•  
• [3] Combien fut terrible ce dimanche-la,
• ou, de bon matin, tambours et clairons annoncerent notre malheur.
• Les fantassins et le clerge vinrent jusque dans nos foyers,
• nous assigner de quitter notre patrie, nous accordant huit jours
• pour liquider nos affaires et nos demeures.
• Les Chretiens y penetrerent
• pour acheter nos possessions
• [pour lesquelles nous avions travaille une vie entiere].
• Levons nos regards vers notre Seigneur,
• pour qu'il defende notre cause et celle de nos enfants.
• [Refrain : ]En apercevant, etc.
•  
• [4] Ce jour-fa nous quittames nos ruelles,
• flanques de soldats et de pretres, precedes par Jes generaux,
• alors que le marquis et les nobles ferrnaient l' arriere-garde,
• suivis par les etendards religieux.1
• Les sanglots ruisselaient de nos yeux
• jusqu'a ce que nous ayons depasse le marche et la carrera,
• laissant derriere nous la porte de la Castelle,
• alors que la foule nous observait avec curiosite.
•  
• La CarreraPrincipale artere commercante de la ville qui ouvre sur la porte de la juiverie.
• [Refrain:] En apercevant, etc.
•  
• [5] Si tu avais vu ce que nous subimes
• le jour oll le marquis nous envoya chercher a la qasba.
• [l se mit a nous demander:
• «Ou allez-vous? a Genes ou a Livoume?»
• «Nous irons la oil se trouvent nos coreligionnaires
• afin que le Seigneur [f. 135b] nous temoigne de !'indulgence».
• Nous descendfmes de la qasba, o malheur,
• retrouvant des quartiers impitoyables, o malheur.
• [Refrain:] En apercevant, etc.
•  
• [6] Si tu avais vu comment a notre passage,
• Les gens nous regardaient ebahis,
• le peuple pleurait sur notre sort,
• sur le [malheur] qui nous est arrive et nous a [frappes].
• Comme des captifs entraines parmi les corsaires,
• Sans compassion, ni pitie pour nous.
• On ne peut imaginer ce que nous subimes
• jusqu'a ce que nous parvimes a la mer,
• portant dans nos bras nos enfants.
• [Refrain]: Nous nous souvenons de nos foyers, etc.
•  
•  Le premier soir de Paque, [nous voici]
• sans table, ni plateau, ni chandelles,
• Assis par terre, eplores tous, hommes et femmes,
• comme le soir du neuf Ab.
• Sans pain azyme, ni Haggadah, ni Hallel,
• Sans sanctification, ni bougie, ni lampes.
• Dans le noir,. sans psaumes, ni cantiques.
•  
• Jour de deuil, anniversaire fatidique de la destruction du Temple de J􀅄rusalem, qui tombe dans. l'annee le meme jour de la semaine que la nuit pascale. Cette correspondance ne manqua pas de frapper les auteurs des quinot, qui contrastent les etats de la redemption et de l' exil, tout comme notre auteur. Ce point conforte l'hypothese selon laquelle cette complainte faisait partie des lamentations.» du neuf Ab.
• [Refrain]: Nous nous souvenons d'Oran, etc.
•  
• Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
• PAUL B. FENTON -3/4