Mon passe marocain-Aida Pinto
C’est a Paris, en 1977, dix ans apres le depart du Maroc, que, Maman, Aida Pinto, ecrit ses memoires pour retrouver le temps perdu – son passe marocain – mais surtout celui d’ une petite communaute heureuse et protegee. Elle sait qu’ elle fait partie integrante d’ une Histoire universelle qui a bouleverse son histoire personnelle sans en detruire les fondements. Elle sait que sa famille a choisi d’ emigrer en France, terre de sa culture et de ses ideaux. Elle sait que ses racines juives lui donnent des ailes pour vivre dans ce monde nouveau qu’ elle ne decouvre plus en touriste, mais en residante. Elle sait ce qu’ elle a perdu mais elle garde precieusement le livre de ce passe dont elle tourne les pages nouvelles chaque jour. En 1977-1978, date de la redaction du livre, ses trois enfants ont quitte la maison et leur terre d’accueil, la France, pour d’autres horizons, encore provisoires: les Etats-Unis, pour Jimmy; l' Espagne, pour moi; les etudes a 1’ etranger pour Sarny. Les petits-enfants ne sont pas encore nes: «Mami Alda» n’ est pas encore nee. Elle n’ est plus la fille de Pinhas et de Luna Toledano qui sont decedes, mais elle est toujours epouse, mere, soeur, tante, amie de tous ceux qu’ elle aime. En fait, elle se situe dans un tournant de son histoire personnelle: elle a cinquante-quatre ans, c’ est 1’ heure des bilans, mais son optimisme naturel la
pousse à regarder en avant l’inconnu et l’avenir. C’est pourquoi, lorsqu’en 1987, elle revient au Maroc pour vider la maison de la mère de son mari Jacques, Esther Pinto, elle peut écrire, le cœur lourd et léger à la fois :
« Ce passé est dépassé ».
C’ est une grande force que de pouvoir aller de l' avant, chargée de tout ce que le passé lui a donné. Cette charge semble invisible, mais elle est là, en elle. Aida est habitée par ce passé qu’elle a transformé tous les jours de sa vie en lui donnant les couleurs du temps : elle a conservé le goût de l’union familiale, le goût des plaisirs de se retrouver entre proches ou amis, le goût du soleil, des bains de mer, des parties de bridge, le goût de la lecture, de la culture. Avec le temps, s’est affermie en elle la sagesse de vie que lui ont transmise ses parents : une droiture morale, côté père, un appétit de vivre, côté mère. Sa vie conjugale l’a épanouie : elle ne sera plus jamais la petite fille réservée de son enfance, elle est devenue la jeune femme, passionnément aimée, qui vit son mariage « comme une aventure », pas comme une solution ; puis, la mère de famille comblée par ses enfants. À Paris, sa curiosité naturelle est toujours en éveil : elle n’ arrête pas de lire, d’apprendre, de se cultiver. Toutes les techniques de la modernité l’intéressent: le cinéma, la télévision, les ordinateurs, plus tard. Mais, sa grande passion est la lecture où elle découvre la vie des autres, la vie des écrivains, l' univers de la littérature, que ce soit en français, en espagnol, en anglais ou en… hébreu, langue qu’elle adore lire.
Ce récit évoque un demi-siècle de la vie des Juifs du Maroc avant leur départ, dans les années cinquante ou soixante, essentiellement à Tanger et à Casablanca, deux pôles sociaux différents. Tanger est successivement la ville natale, la ville de refuge de 1939 à 1949, pendant la guerre, puis devient la ville de villégiature estivale. Tanger est le berceau des deux familles Toledano et Bénassayag et des deux familles Pinto et Serfaty. On y parle, entre Juifs, l’espagnol teinté de Haketia, mais on apprend à l' école d’autres langues européennes : l’italien, le français, l’anglais. Les Juifs ont des nationalités multiples et variées : espagnole, italienne, hollandaise, britannique, marocaine. Les Tangérois sont entièrement ouverts sur le monde extérieur mais vivent à la mode espagnole : promenades sur le boulevard, thés dans les maisons ou les salons de thé, bains de mer, promenades à la montagne… La vie communautaire est très riche: synagogues, œuvres de bienfaisance, visites aux parents et amis pour les fêtes. La vie publique est, elle aussi, très variée : les Juifs tangérois vivent aux côtés des légations étrangères, des réfugiés ashkénazes, des Espagnols chassés par la Guerre civile ou la misère.
Casablanca est une grande ville fondee et
développée par les Français. C’ est une capitale économique et commerciale qui attire des habitants de tout le Maroc. Nombreux sont les Juifs qui viennent s’y installer et qui y prospèrent en marge de ceux du Mellah. Les Juifs fondent une classe moyenne dynamique et moderne, influencée par la culture française, formée en France ou par ses écoles. Ils sont commerçants, employés, médecins, avocats, industriels. Cette jeune bourgeoisie juive vit bien ses loisirs sont les clubs de tennis ou de bridge, les piscines en été, les excursions dans les belles plages aux alentours ou à la campagne. Les Juifs casablancais restent entre eux, ils développent une organisation communautaire intense. Ils partiront vers les années cinquante et soixante en Israël, en France ou au Canada. Aïda et Jacques se meuvent entre ces deux villes qui représentent deux cultures, l' une espagnole et L' autre française et ils vivent dans un monde arabe en respectant des traditions juives, le regard tourné vers l' étranger. Complexité et diversité qui sont bien vécues. Cosmopolitisme qui deviendra, par la suite, presque une identité de substitution.
Dans ces pages, Aïda cherche à se comprendre elle-même et à comprendre les siens qui l' entourent. Elle évoque des disparus qui l' ont façonnée : la présence tutélaire et apaisante du père, Pinhas, la figure rayonnante et solaire de sa mère, Luna, ses frères, Samy, mort prématurément, Maurice, le complice, et Alegria, sa sœur, la compagne inséparable de son enfance. Elle retrace aussi la vie quotidienne d’une grande famille où les oncles, les tantes, les cousins sont étroitement liés par des liens d’affection et d’amour. Elle fait le portrait de ses amies, de ses cousines et de ses camarades de classe. Elle raconte les grands repas de famille, les merveilleux séjours de ses neveux dans la villa de Casablanca, les thés de dames qui réunissaient les amis de sa mère dans le jardin, les promenades sur la côte à Casablanca, les folles sorties avec les amis de toujours. Elle raconte F histoire d’une belle vie où tous les moments ont été vécus pleinement. Elle n’ occulte pas les peines et les malheurs, la faillite de sa famille, les deuils, le déclin de sa mère. Il lui semble qu’ils sont, en quelque sorte, la rançon du bonheur. Elle n’ arrête pas de remercier les siens de lui avoir donné une vie protégée, préservée. La découverte de l' Holocauste est un choc fondateur : elle comprend la chance d’avoir été préservée. Elle comprend aussi la fragilité du destin historique de son peuple. Elle possède une force étonnante de vie et d’intelligence qui lui permettent de se tourner vers l' avenir. Elle décide d’être le témoin de son passé, mais si on lit les petits carnets qu’elle écrit quotidiennement pendant toute sa vie, on s’aperçoit qu’ elle est surtout l' actrice infatigable d’un présent vécu intensément. Elle ne consacre pas beaucoup de son temps à l’introspection, elle se donne plutôt à tout ce que la vie lui présente, jour après jour, avec le même appétit de connaître et de jouir du moment présent.
Mon passe marocain-Aida Pinto
Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-בן העשיר ובת המלך
מסמטאות המלאח
יא. בן העשיר ובת המלך
היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,ומעשה שהיה בעשיר מופלג אחד, ולו בן יחיד שהיה אהוב עליו מכל. בשעה שהרגיש כי קרובה שעתו להיאסף אל אבותיו, קרא לבנו יחידו ואמר לו: ״בני יחידי, אני זקן ויומי קרב, בוא ואלמדך את תורת המסחר, כדי שתוכל להמשיך בדרכי״. סבב הבן עם אביו בשווקי הארץ, נשא ונתן עם סוחרים, דגים וכרישים, ובבוא יומו הפקיד את נשמתו אצל בורא עולם. בנו יחידו, כמצוות אביו, המשיך את דרכו.
יום אחד הגיע אדם זר לעיר וחיפש שותף לעסקיו. חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: ״זה חודשים שאני מחפש שותף רציני בעסקי הזהב. האם תהיה מוכן להיות שותפי?״ ״למה התכוונת באומריך עסקי זהב?״, שאל בן העשיר, והזר השיב: ״הרחק מכאן הר, ובהר מרבץ זהב שאיש אינו יודע על קיומו״. ביקש בן העשיר להיוועץ באמו וזו הזהירה אותו באומרה: ״לעולם אל תאמין לזרים״. בשעות הערב הגיע הזר לביתם, שם דחו את הצעתו הנדיבה ולפני שהלך לדרכו כיבדוהו בכוס תה. בעוד האם מפטמת את קנקן התה בחבילי נענע ריחניים, בזק הזר לתוך הקומקום שיקוי תרדמה. לגמו השניים מן התה ושקעו בתרדמה עמוקה. מה עשה הזר? העמיס על שכמו את בן העשיר, הניחו בתוך סירה והפליג עמו לכיוון הר הזהב.
בעודם מפליגים להר הזהב, נתעורר בן העשיר ומצא עצמו בתוך סירה. הביט כה וכה ושאל בתדהמה: ״מה מעשי כאן?״ הסביר לו הזר כי הם שותפים וכי אמו נתנה את הסכמתה לשותפות ביניהם והם עושים את דרכם להר הזהב. משהגיעו השניים לחוף, ירדו מן הסירה והלכו כברת דרך עד הגיעם אל ההר המוזהב.
פנה הזר לבן העשיר ואמר: ״הנה ההר לפנינו, אלחש לחשים ואתה תטפס בעזרתם אל ראש ההר, אך זכור: אל תפנה מבטך לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף מן העשב הגדל בראש ההר והשליכו אלי״. שאל בן העשיר בתמימות: ״והיכן הזהב?״ הסביר לו הזר כי מהעשב המיוחד יכינו אבקת זהב.
בן העשיר אכן טיפס בעזרת הלחשים לראש ההר, קטף מן העשב הפלאי וזרקו למטה לשותפו. לאחר שסיים את המלאכה ביקש מהזר שיורידו למטה בעזרת לחשיו.
הזר, שהיה לא אחר מאשר נוכל, נהג להונות כך אלפי שותפים תמימים שמצאו את מותם על ראש ההר, בנסותם למלא את מצוותו ולקטוף עבורו את עשב הזהב. בן העשיר, שנותר לבד על ההר, החל סובב ומקיף את פסגת ההר בנסותו למצוא מוצא ולרדת ממנו. בעודו מהרהר ברעה שבאה עליו, והנה גילו עיניו הררי שלדים של אדם, אנשים תמימים שהלכו שולל אחרי הנוכל ומתו שם. מצוקתו הלכה וגברה, עד שלפתע צץ רעיון במוחו, הוא בנה סולם מעצמות השלדים והשתלשל מן ההר אל הים הגועש. הוא היטלטל בין הגלים עד שהגיע לחוף מבטחים, כשהוא תשוש ורעב. בקרבת המקום אליו השליכוהו הגלים בחשכה, ראה בית מואר. זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, התדפק על דלתו וצנח על מפתנו, כשהוא מחוסר הכרה. לשמע הדפיקות בדלת נזדרזה נערה יפהפיה ופתחה את הדלת. היא הכניסה אותו לביתה, טיפלה בו כיאות, ולאחר ששבו אליו כוחותיו החל לספר לה את כל הקורות אותו טרם הגיעו אליה. כאשר סיים, אמרה לו הנערה: ״ידוע בכל הסביבה שהנוכל נוהג למצוא לו שותף מדי שנה בעונת לבלובו של העשב הפלאי, ואת שותפיו הוא נוטש למוות על פסגת ההר. אך אתה היחיד מבין כל שותפיו שנותר בחיים״. ועוד סיפרה לו, כי היא בת מלך הגרה בגפה, והציעה לו שיארח לה לחברה, כי בודדה היא. בן העשיר קיבל את ההצעה וחי במחיצתה שלוש שנים שהיו מאושרות עד מאוד.
יום אחד פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה לו: ״זה שלוש שנים שלא ביקרתי את אבי המלך, נפשי יצאה אליו מרוב געגועים. אני יוצאת לדרך ומשאירה לך את הבית ואת כל תכולתו, אך בקשה אחת לי אליך: לעולם אל תיגש לחדר הנעול שבקצה הבית״.
הבטיח בן העשיר לעשות כדבריה, ליווה את בת המלך כברת דרך וחזר אל הבית. בן העשיר הרהר ימים אחדים באזהרתה של בת המלך ושאל את עצמו: ״מה כבר יכול להיות בחדר הזה?״ בחלוף הזמן גברה עליו סקרנותו והוא ונכנס לחדר. לתדהמתו הרבה גילה בו בן העשיר גן קסום ומפלי מים עוטרים אותו. במרכזו בלט היפה והגדול שבהם, כשבתחתיתו בריכה תכולה כעין התכלת ובתוכה משתכשכות שבע עלמות יפות מראה. צדה עינו את הצעירה שבהן שהיתה היפה מכולן. מדי יום הוא היה מפר את ההבטחה שנתן לבת המלך, פותח את דלת החדר וצופה בעלמה הצעירה והיפה כשהיא משתכשכת בעין התכלת. ומרוב שחשקה נפשו בה, לא בא אוכל אל פיו ימים רבים עד שכחש בשרו וצפד עורו ומראהו לא היה כתמול שלשום.
לאחר מספר שבועות שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר שהכירה עומד לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. פנתה אליו ואמרה: ״אחי, אחי הותרתי אותך עלם יפה תואר ובשובי והנה אתה שלד אדם״. סיפר לה בן העשיר את קורותיו, לא כיחד דבר ועוד הוסיף ואמר: ״אם לא תינשא לי העלמה הצעירה אעדיף את מותי על חיי״. בת המלך הסבירה לו כי שבע היפיפיות הן בנותיו של המלך הגדול השולט על מדינות רבות ובכללן המדינה בה מולך אביה, וכי אביה הפקיד אותה למשמרת על העלמות היפות. בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: ״אעזור לך אחי, למרות העונש הצפוי לי. מחר, היכנס דרך החלון העגול וגש אל המקום בו פושטות הנערות את שמלותיהן. קח את שמלתה של הצעירה והסתתר עד שאחיותיה תסתלקנה. או אז תצא מהמחבוא וכשהבת הצעירה תראה את שמלתה היא תתקרב אליך ואתה התרחק ממנה אט אט, עד שתגיע לחלון העגול, ומשם אני אחטוף אותה״. בן העשיר עשה כדבריה ובת המלך חטפה את העלמה וכלאה אותה בחדר חשוך. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים, כשבן העשיר משתוקק לראותה, אך היא מסרבת בכל תוקף לראות איש.
יום אחד התישב בן העשיר ליד דלתה הנעולה של אהובתו והחל לנגן בכלי מיתר שהתקין משערות זנב סוס. הצלילים נגעו ללבה של העלמה והיא אפשרה לו להיכנס לחדרה ולנגן לפניה. בחלוף הזמן נקשרו השניים בעבותות של אהבה, נשאו זה לזו ונולדו להם שלושה ילדים.
עם הולדת ילדיו, נכספה נפשו לראות את אמו יחידתו ולדעת מה עלה בגורלה מיום שיצא אל הר הזהב. הוא ביקש מבת המלך שהיתה לו כאחות שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיו, נפרד מהם לשלום ויצא לדרכו.
משהגיע בן העשיר לעירו, מצא את אמו כשהיא לובשת שחורים ומקוננת על בנה. פנה אליה ואמר לה: ״אמי, זה אני בנך״. סירבה האם להאמין ואמרה: ״אל תהתל בי, בני מת לפני שנים רבות״. התעקש הבן ושאל: ״ומה סימן יש לך כדי לזהות בו את בנך יחידך?״ השיבה האם כי לבנה יחידה היתה שערה על זרועו הימנית. הפשיל הבן את שרוול יד ימינו ומשראתה את הסימן על זרועו של בנה חיבקה אותו אל לבה ובכתה מרוב אושר. בנה סיפר לה את כל הקורות אותו והבטיח כי יסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו, וכך היה. בן העשיר נפרד מבת המלך, לא לפני שהבטיח לבוא לבקרה מדי שנה בשנה ונטל את אשתו ואת שלושת ילדיו. בחלוף שנה החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת המלך. הוא הודיע לאשתו ולילדיו על נסיעתו הקרובה ואת אמו ציווה שתשמור בשבע עיניים על אשתו. לפני שנפרד מאמו לחש על אוזנה: ״בארון צפנתי את שמלתה, דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים, כי ברגע שבו תיפול השמלה לידיה, תעלם היא והילדים עמה״, ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות היאך תשים את ידיה על השמלה. מה עשתה? לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. במהלך הרחצה הילד הקטן החל לבכות ואמו שרה לו שיר ערש. קולה הערב של האשה הגיע לאוזנה של המלכה אשר רחצה גם היא במקווה באותה השעה. ניגשה אליה המלכה, שהתלהבה מקולה, וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה לשיר בתנאי שיביאו לה את השמלה המאוחסנת בארון חמותה. המלכה נתנה הוראה לחיילים ששהו בחוץ, להביא את השמלה מהארון, עליו שמרו שבעה מנעולים.
החיילים עשו כמצוותה, פרצו לבית, שברו את שבעת המנעולים ונטלו את השמלה. כשלבשה אשת בן העשיר את שמלתה, נטלה חיש את ילדיה ולעיני כל הסובבים נעלמה כרוח רפאים.
כעבור ימים אחדים חזר בן העשיר לביתו והנה הוא רואה את אמו כשהיא לבושת שחורים. שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את כל סיפור המעשה. הוא נפרד לשלום מאמו, שם פעמיו לעבר ידידתו בת המלך וסיפר לה את כל הקורות אותו. בת המלך, שהבינה למצוקת לבו, ציידה אותו בכתובת בה מתגוררת אשתו והבהירה לו ששנים רבות יידרשו לו כדי להגיע אליה. הוא נפרד ממנה לשלום ויצא לדרכו הארוכה. סבב בן העשיר מעיר לעיר ומכפר לכפר, חורף וקיץ, אביב וסתיו, עד שהגיע לעיר אחת גדולה. ברחובה הראשי פגש בשלושה נערים שרבו והתווכחו ביניהם על דבר ירושה שהוריש להם אביהם וכל תכולתה שלושה פריטים. הראשון היה כובע, השני היה זוג נעליים והשלישי מקל הליכה. שלושת הפריטים ניחנו בתכונות פלא. פתח הנער הראשון ואמר: ״מי שיחבוש את הכובע לראשו יראה את כולם, אך איש לא אותו״. אמר השני: ״מי שינעל את הנעליים, הן יובילו אותו גם עד קצה השמיים״. סיים הבן השלישי: ״מי שאת המקל יקח, כל דלת ברזל נעולה יפתח״. עמד בן העשיר והקשיב קשב רב ללהג פיהם, פתח ואמר: ״מה טעם יש בוויכוח סרק. אם ייטב הדבר בעיניכם, לכו והביאו את ירושתכם ואני אפיל פור ביניכם״.
הסכימו שלושת האחים, אצו לביתם והביאו לו את שלושת הפריטים. מה עשה בן העשיר?! חבש את הכובע וחיש קל נעלם מעיני הנערים. אח״כ נעל את הנעליים וביקש שישאוהו אל המקום בו שוכנים אשתו וילדיו. כהרף עין מצא עצמו עומד בפתח בית שדלתו הייתה עשויה ברזל ונעולה בשבעה מנעולים. שאל בן העשיר את העוברים והשבים מי זה השוכן מעבר לחומה, ואלה סיפרו לו שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה על אשר ברחה מאחיותיה, התרועעה עם גבר זר וילדה לו ילדים. הניח בן העשיר את מקלו על דלת הברזל וזו נפתחה חיש קל. הוא חבש את הכובע לראשו והפך לרואה ואינו נראה, עבר משער לשער עד שהגיע לאולם שהיה בנוי אבני גזית גדולות ודלתו פלדה יצוקה מן המסד ועד הטפחות. בעזרת מקלו הפלאי, פתח גם אותה ולהפתעתו הרבה מצא את אשתו ושלושת ילדיו כשהם כבולים בשלשלאות אל אבני הגזית וסביבם רוחשים נחשים ועקרבים. הוא הסיר את הכובע וכהרף עין נתגלה לעיני אשתו וילדיו. הם נפלו זה על זרועותיו של זה, מתיפחים בדמעות של אושר, כשהילדים מתגאים בתעוזתו של אביהם על אשר עשה את הבלתי יאומן. באמצעות המקל התיר אותם משלשלותיהם ובעזרת הנעליים הופיעו כולם לפני המלך והמלכה הנפעמים. בן העשיר קד קידה ‘לפניהם וסיפר להם את כל הקורות אותם, לא כיחד מהם דבר. בו במקום הורה המלך למשרתיו לערוך משתה חתונה שכמוהו לא נראה ברחבי מלכותו. ומאז חיו החמישה באושר גדול.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-בן העשיר ובת המלך
עמוד 89
אהבת טנג'יר-אמי בוגנים
עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."
בשנות השמונים נהנו סופרים ממעמד-על של נביאים. קולו של עמוס עוז הדהד מקיבוץ חולדה בצפון ועד ערד בדרום, קולו הלא-נורמלי של א. ב. יהושע דיבר בזכות הנורמליות, וקולו החרוך של ס. יזהר לא חדל להישמע מעל גלי האתר. סופרים צעירים יותר נמנו עם הדמויות השחצניות והנבובות ביותר שהסתובבו בהיכלי התרבות, ונטיתי לחשוד בהם יותר מאשר לבטוח בהם. ראיתי איך אנשים משכילים, בעלי רשימת פרסומים מפלצתית, כורעים תחת השכלתם ומאבדים כל אבחנה, וראיתי עד כמה קריאה לא ביקורתית משבשת את שיקול הדעת של הקורא. לא ראיתי כל תועלת בריבוי ספרים ולא ששתי לפאר את הספר, אלא הוקעתי בו את מקור הדוגמטיות וחוסר הסובלנות שדודות במחשבה האנושית. העובדה שמשהו היה כתוב לא עשתה אותו נכון או מעניין.
על אף שרשימתו של פוקס יכלה לתרום להכוונה יעילה של הקריאה, התייחסתי במידה מסוימת של רחמנות לאמונה שלו בסגולות הקריאה. לתלות כה הרבה בספרים נראה לי, אם להשתמש בלשונו, ״הימור לא סביר בעליל.״ קריאה לא הכשירה את הלבבות ואת המוחות אלא סתמה אותם. לא הייתי מבלה את ימיי על אי בודד עם רוסו או עם וולטר, עם פרויד או עם בטלהיים, עם רשב״י או עם המהר״ל. אם פוקס כה רצה לשמור על היהודים ולמנוע את התבוללותם, הוא היה צריך להמר על המצוות. לא משתחררים מהן גם כאשר פורקים את עולן; הן אוחזות חזק בכל מי שעוצב על ידן. אבל מכיוון שהתרבות האנושית העליונה הייתה תאית ספר וכל ערעור על חשיבותו היה רק פוגע בי, נמנעתי מלהביע את דעתי בנושא. התעמולה הספרותית הייתה – ועודנה – כה כוללנית, אגרסיבית וכפייתית עד שכל מה שנותר לי לעשות היה להרוויח מהשיבוש שריבוי הספרים מכניס לעולם. סביר להניח כי דבר זה עמד ביסוד הפיכתי לסופר צללים פורה וממולח.
העמיתים התכנסו בכל ימי ראשון בבית ערבי ברחביה ללימודים משותפים. מחשבת ישראל, מחקרי חינוך, יהדות זמננו. דיונים ערים התפתחו בחדר הגדול ששימש אותנו. להוציא עוד ערב אחד שהוקדש למפגש עם איש רוח או עם דמות ירושלמית, כל אחד תפר לעצמו תוכנית לימודים, בין שביקש לעצמו מנחים אישיים ובין שהשתתף בקורסים באוניברסיטה. דניאל ואני לא ביקשנו מנחים ולא הייתה לנו סבלנות לשיעורים; הרכבנו ביחד חברותא והתמודדנו עם השאלות שהעסיקו אותנו. צללנו לתלמוד בעזרת כל מיני מילונים, קונקורדנציות ותרגומיו של הרב שטיינזלץ. קראנו בזוהר של תשבי. תיאמנו בינינו את הקריאות ברוסו, דווי וסקינר. אבל עיקר הלימוד שלנו היה במחשבת ישראל. נהגנו להיפגש בקומה השלישית של ספריית הר הצופים (לאמיתו של דבר הקומה השנייה, אבל מכיוון שלמבנה הייתה קומה תת-קרקעית קראנו לה הקומה השלישית). באותם ימים הוקדשה מחציתה הימנית, אם איני טועה, לספרי הגות ויהדות. ספרים לא חסרו לנו. אפילו קיבלנו תקציב מיוחד לרכישתם. אבל הרגשנו צורך לצאת מהבית ולבלות בספרייה. נראינו כסטודנטים לתואר שני או שלישי לכל דבר, להוציא את העובדה שלא היינו צריכים לעבור בחינות ולהגיש עבודות אלא לחשוב. פשוט לחשוב. לחשוב בלבד. מאז חקרתי לא מעט שיטות הכשרה ולא מצאתי, אני מודה, שיטה יעילה יותר מאשר לתת למשתלמים להשתעמם. לא הייתה לנו ברירה אלא לשאול את עצמנו שאלות שספק אם אחרים שואלים את עצמם.
ניסינו לכסות את היצירות המרכזיות במחשבת ישראל, החל מ״אמונות ודעות" לר׳ סעדיה גאון וכלה ב״כוכב הגאולה״ לפרנץ רוזנצווייג. לא נתנו לקבלה להסיט אותנו מעיונינו, וגם לא לחרם שהטילה הציונות על כתבי הרמן כהן ותלמידיו. קראנו בשקיקה, קראנו בהתפעמות. כאילו כל מחויבותנו לתוכנית התרכזה בשחזור הצמתים העיקריים בהגות היהודית, שהצטיירה בעינינו כמסכת כתבי הגנה על היהדות מפני מתקפות מדומות של הפילוסופיה, שכמעט לא התייחסה אליה. אם "ספר הכוזרי״ ליהודה הלוי רצה להרים את היהדות מהשפלתה בידי הנצרות והאסלאם, ו״כוכב הגאולה״ שאף להבהיר את מקומה של היהדות בעולם שנחלק בין הנצרות והאסלאם, ״מורה נבוכים" הצטייר בעינינו כתעודה מאלפת של שמירה על היהדות למרות הכול. גם אם לא הייתה לה הצדקה, גם אם המדע ערער את עיקריה, גם אם היא משרה יותר מבוכה מאשר נוסכת ביטחון. גם אם האמת הייתה במקום אחר, על היהודי היה לדבוק באמונתו.
דניאל לא היה ציוני או אנטי ציוני. בעיניו השאלה הייתה שולית ומיותרת. היהודים לא בחרו להקים מדינה – היא נכפתה עליהם, והוויכוח סביב הזכות על הארץ היה ויכוח סרק. עם זאת, הוא לא הסתיר את עניינו בנדודי היהודים. הוא נטה להתייחס אליהם כאל מסע מרתק בן אלפיים שנים, ובזמן שבו עמד המסע להניב פירות מבטיחים, בכל התחומים ובכל הארצות, השואה שמה לו קץ אכזרי. ישראל רק קלטה את שארית הפליטה, קיבצה נידחים ואפשרה ליהודים לבצע נקמה אצילית בשונאיהם. היא נעשתה למצבה עבור אותו סיפור של נחישות, התנגדות, גבורה וקידוש השם. אלא שדניאל לא היה בטוח בכושר העמידה – הסימבולית – שלה לאורך זמן. אלוהים גידר את עצמו במגדלי פעמונים ובצריחי מסגדים מאחורי גבם של היהודים, הכפותים על ידי בחירתם. הנוצרים הצטיינו בבניית קברו, המוסלמים הדהדו אותו, היהודים הורידו אותו למחתרת ומהמחתרת הזאת לא מיהרו להוציאו, כדי שלא לרתום אותו להתנחלות כדוגמת מפעלם של יורשיו השחצנים והגזענים של הרב קוק. מוסד בית המקדש לא הצליח בעבר ליהודים, הוא לא יצליח להם גם בעתיד. במקום לקחת נערים לסיורים בבתי כנסת בטנג׳יר הם לקחו אותם למחנות השמדה, והדבר חרה לדניאל. במקום לטפח זהות שלווה ויפה טיפחו זהות חולנית, דואבת ומצולקת.
שנות השמונים, לפני האינתיפאדה הראשונה, היו ימים שקטים שבהם היה אפשר לאהוב בירושלים. אהבה פשוטה, בינו לבינה, בתפאורה של עיר כפרית. אפילו האותיות המרובעות נראו מחייכות, הולכות ומתעדנות, מתכוננות לצקת משמעות רכה יותר מכל המשמעויות שהן אצרו בקרבן עד כה. החרדים התמקמו להם במאה שערים ובסביבתה הקרובה. הם נחשבו אז לדמויות סהרוריות שאבד עליהן הכלח. קרה שהגיחו משכונתם כדי למחות נגד חילול שבת, חילול קברים או חילול שמיים. אבל מחאותיהם נשמעו חלולות למדי. לא מתלהמים ולא מאיימים. נציגם הבולט ביותר היה אותו לייבל׳ה וייספיש, שנגמל מכל פעילות עסקנית והתמסר להפצת משנתו של ניטשה בקרב חילונים. עם כפות ידיו המגולפות והמוכתמות, מצחו המקומט ומשקפיים שהאירו את פניו, הוא ניבא בשם ניטשה את היעלמות המדינה. כאשר הופיע בטלוויזיה הוא עטה את טליתו על ראשו וקרא קדיש עליה. ישעיהו לייבוביץ, גדול המוכיחים בשער, התנצח עם שדיו והתפרץ נגדם כדי לגרשם. ישראל אלדד, ממפקדי הלח״י ומתרגמו של ניטשה לעברית, ירה את צרור מילותיו לכל עבר, מעלה באוב את אבות היישוב.
האב מרסל דובואה, כומר דומיניקני שקשר את גורלו עם מדינת ישראל, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ניסה לעורר אהבה בין היהודים המתקוטטים תמיד. כאשר עטה את גלימתו – ללא צלב עליה – היה המחזה בגדר בשורה לגויים. האוניברסיטה הייתה ממלכת חכמים. ריחנית בכל עונות השנה, לא חוסכת בחשמל כדי להאיר את המעברים ואת הפרוזדורים ששחזרו את מבוכי ההשכלה. היא הייתה גם מלכות של יופי. אולי בגלל שהנשים היו צעירות, יפות וטבעיות יותר; אולי בגלל שהמדינה כולה נראתה הרבה יותר יפה. ללא התלהמות, ללא רהב. ללא חדשנות, ללא מזימות. ללא יזמות, ללא קומבינות. לבטח הייתי צעיר ויפה מספיק כדי להרגיש שכל היופי הזה נועד לי וביקש את הכרתי. בעיקר האמנתי בעצמי. לא ידעתי מה יהיה גורלי, אבל לא היה לי ספק שאיכשהו אנתב את חיי לחיי עצלות, אם באקדמיה ואם מחוצה לה.
דניאל התגורר בפיצול של רחוב טשרניחובסקי, שיורד ימינה במקביל לרחוב שמעוני. דירה שכורה בבית על עמודים, באותם שיכונים שנבנו בשנות החמישים עבור פקידי ממשלה. הוא אהב את השכונה וחקר את קורותיה. היא נקראת בפי כול ״רסקו״, על שמה של חברת הבנייה שבנתה אותה. הוא הקפיד לתת לה את שמה הרשמי, ״שכונת הוורדים", ולפעמים את שם הכפר הערבי שקדם לה, ״אל מאליחה״, שמשמעותו ״השקטה״ או ״הנחמדה״. הכפריים הערבים גידלו על שטחה פרחים שמהם הפיקו מי ורדים, שמצאו את דרכם לכנסיות ולמנזרי ירושלים. דניאל אמר שהוא מריח את זכר הוורדים. ממערב לכפר היו ואדי עמר, כיום ״עמק הצבאים״, וקאד אל-ווזיר, היא גבעת הנזיר (או הווזיר). היעדרה של האבן הירושלמית לא הפריע לו. על אף שהיא משווה אופי אצילי לעיר, הוא נטה להתייחס אליה כאל אבן מצבה. חדרו הציץ לעמק המצלבה, וכל העת השתוקק לבקר במנזר שבו.
לפעמים אספתי אותו מביתו, ויותר מפעם אחת עלינו להר הצופים ברגל, תוך שאנחנו מסובבים את החומות ומטפסים על ההר מצידו המזרחי. פשוט אהבנו את העיר. גם אם פה ושם היו פיגועים היא הייתה ידידותית ולא נראתה ערב התפרצות. היה בה משהו עצור ושאנן, היא לא געשה ולא צפרה, כמתעלמת מהמתחים והשסעים. היא הגיעה לסטטוס קוו, וזה נראה 1נוח יותר מכל איחוד או חלוקה מחדש. האיסור לעלות על הר הבית שמר עליה מפני התגרויות אנשי המקדש, העיר העתיקה האירה פנים למבקרים היהודים, מאה שערים הפנתה גב למערב העיר. הקבלה
הייתה שולית, לא איימה לכבוש את הצמתים ולא את החוגים למחשבת ישראל. הר הצופים היה רחוק מדי ממרכז העיר, ועיקר הפעילות האינטלקטואלית התרכזה ברחביה מסביב למכון ון ליר. אפילו מכון הרטמן טרם הוקם, אפילו במכון לדמוקרטיה לא היה צורך. גם אם דניאל לא הפסיק לעבות את המיתוס של טנג׳יר, הוא נמנע מלומר מילה רעה על ירושלים. היו לו כל מיני משפטים שנשמעו לי תמוהים:
"אני חושש מאדישותה של ירושלים. היא לא מתחשבת לא בקריאות המואזינים ולא בצלצולי הפעמונים. היא משועממת מדי. אני סקרן לדעת על איזו ספרות היא דוגרת, האם תהיה יהודית או ערבית."
באותה תקופה ספריו של דוד שחר קצרו הצלחה בצרפת יותר מאשר בירושלים, ואיש לא חשד בעוז שהוא רוקם לנו סיפור על אהבה וחושך.
אהבת טנג'יר-אמי בוגנים
עמוד 29
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה
מסע התחקותו של רפאל אחר אגדת האבן ממשיך מבית הקברות אל חדר סבו. בפעם הראשונה ששאלו רפאל על אודות האבן שנפלה מן השמיים, הרהר הסב בדבר אך לא סיפר מאומה, והילד עזב את החדר בלי לגלות את סוד האבן. רק בחלוף שבועות אחדים, כשנכנס רפאל שוב לחדר סבו על מנת להביא לו כוס מים, שאל אותו הסב אם הוא עדיין מעוניין לדעת על האבן. לאור תגובתו הנלהבת של רפאל הושיבו לידו וסיפר לו את נוסח האגדה.
על פי מקבילת הסיפור הנמסרת כאן מפי הסב, גיבור הסיפור הוא חנוך הסנדלר, שנתפס בקרב יהודי הקהילה כצדיק, מאיר פנים וערירי, שמוצאו ומשפחתו אינם ידועים. דמותו של חנוך מהדהדת סיפורים מדרשיים קדומים, אשר על אף שאין זה המקום לדון בהם, אבקש להתמקד בקצרה במוטיבים הנקשרים לדמותו ושעשויים לסייע לנו בהבנת הסיפור שלפנינו. במקרא מופיעות שתי דמויות ששמן חנוך: האחד הוא בנו של קין והשני הוא בנו של ירד. על האחרון נאמר בבראשית ה, כד: ׳ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אליהים׳. הילקחו בידי אלוהים, ככתוב בפשט, היה פתח למסורות מדרש שונות ולפיהן חנוך, שבימי הביניים זוהה כתופר מנעלים, עלה השמיימה וחי שם חיי נצח. בתחילה הוא זוהה כצדיק, לאחר מכן ראו בו חז״ל רשע שהומת בידי אלוהים ולא עלה השמיימה, בעיקר בגין אימוץ המיתוס בידי הנוצרים שביקשו לבסס כך את עלייתו של ישו השמיימה, ורק כאשר השקפות מיסטיות וקבליות נעשו נפוצות הועלה חנוך שוב לדרגת צדיק ש׳לקח אתו אלהים׳.
בסיפור שלפנינו מלאכת תיקון המנעלים מעוצבת כמעט כטקס המילה – הלקוח ישוב על כיסא אליהו, וחנוך בתפקיד הסנדלר־המוהל חותך, מדביק ומחדש את הנעל. מצד אחד טקס ברית המילה, המשתמע כאן מבין השיטין, מדגיש את העובדה הטרגית הפותחת את נוסח סיפורו של רפאל בן־טולילה, שאביו לא זכה במצוות מילת בנו. מצד אחר, במנותק מההקשר המשפחתי שבו נתון הסיפור ובהתייחס להקשר התרבותי הרחב שלו, טקס ברית המילה מהדהד גם את הזיהוי של הנעל בחציצה בין קדושה לארציות, ומעניק לחנוך את מעמדו כמי שמחבר בין עולמות – מעלה את התחתונים אל העלי די במבטו של חנוך כדי לחבר בין מישורים שונים של מציאות, כנרמז גם במשפט: ׳מידי פעם היה מרים מבטו כלפי הלקוח ומורידו כאילו ביקש לחבר בין הסוליה לבעליה, בין תחתונים לעליונים׳. ניתן לומר על הסנדלר, גיבור אגדת האבן, שאומנותו תורתו, שכן היא אינה רק מלאכה ארצית אלא היא מועלית לדרגת ׳יצירת אומנות׳ ולדרגת סמל הברית עם אלוהים והתפילה אליו, כנכתב במפורש בהמשך: ׳אמונתו הייתה עבודתו ועבודתו הייתה תפילתו׳.
כשם שלאורך הדורות נחלקו המסורות השונות בין צידוד בדמותו של חנוך לבין הסתייגות ממנה, גם בגרסה שלפנינו ניתן לשמוע הדים לכפל פנים זה. לצד זיהויו כצדיק שמחבר בין העולמות ושעבודתו היא סמל לתפילה ולברית, פה ושם נרמזים גם דברי ביקורת עליו. ראשית נאמר על חנוך ש׳לעתים נדירות ראו אותו בבית כנסת׳, מכאן אנו למדים שנוסח זה משמר עמדה המזהירה מפני התרופפות המנהג לפקוד את בית הכנסת, בין השאר כדי להתפלל בציבור. אפשר גם שמגעיו בעבודתו עם לקוחות הבאים מרקע שונה ׳ללא קשר לאמונתו׳ משמשים כתמרור אזהרה לשומעים לבל יהדקו יתר על המידה את קשריהם עם המוסלמים, שכן עבירה גוררת עבירה וסופם שימירו את דתם מבלי לדעת מדוע, כמסופר על חנוך. האמירה ׳בכל נקב ונקב׳, יש שפירשוה כ׳נקיבה ונקיבה׳ ובכך הוסיפו ממד מיני ורמזו על הרחבת המעשה הדתי זאת ועוד, דמותו של חנוך מתוארת כבעלת יסוד גשמי, גס ומלא תאווה: שגרת יום השבת שלו כוללת התמסרות בהנאה מופגנת לאכילה במקום לאידיאל היהודי של עונג דתי־רוחני. אף לקראת מותו נאמר עליו שהוא מבקש לחזור ליהדותו ולהיקבר כיהודי בשל רצונו העז ׳לשוב למנהגים, לניגונים ולמאכלים שליוו אותו כל חייו׳, והרי המנהג היחידי שנמסר לנו שנהג בחייו הוא אכילת האדפינה של אשת חברו, והניגונים הם ניגוני קרביו במשך השבוע בחושבו על טעמה המשובח.
תיאור גסותו ותאוותו עשוי להתאים לעיסוקו כסנדלר, שכן יש בסיס להניח שסנדלרים כמו בורסקאים, הנתפסים בעיני חז״ל כבעלי מלאכה בזויה מחמת עיסוקם בעורות של בעלי חיים מתים, באים גם הם במגע תכוף עם טומאה. לבסוף, מספר הסב כי ׳מאות נעליים ליוו את חנוך הסנדלר בדרכו האחרונה׳, כשהכוונה הגלויה היא כמובן לנעליהם של המלווים. עם זאת, בבחירת המספר למקד את מבטו אך ורק בנעליים, במנותק מהמלווים הנועלים אותן, לא ברור אם מדובר במחווה של הנעליים (המואנשות) לסנדלר היחף המובל אל קברו, או במחזה מבעית, מקברי משהו, החושף את היעדרם של בני קהילתו ואת הסתייגותם ממנו.
ראוי לציין גם את הזיקה של חנוך, גיבור האגדה שלפנינו, לדמות היהודי הנודד, המתהלך, שנרמזת ביראת הכבוד שהוא רוחש לדרך שעשתה הנעל ובמוכנותו לתקן גם נעליים ׳שלא יכלו לשלם את מחיר הדרך שעשו׳. ראו עוד בעניין־חנוך ׳המתהלך׳ והזיקה שבין חנוך־מטטרון לבין דמותו של היהודי הנודד אצל: פדיה, נעל וגוף.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה
מואיז בן הראש-בארץ המהגרים-מובן, כל כך מובן
מוּבָן, כָּל כָּךְ מוּבָן
הוּא מִתְקַשֵּׁר פַּעַם בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים
אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהִפָּגֵשׁ
וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר עַל הַמַּנְטְרָה שֶׁלּוֹ
לָמָּה אַתָּה לֹא בּוֹלֵט יוֹתֵר
דַּוְקָא יֵשׁ לָךְ שִׁירִים טוֹבִים מְאֹד
וְאַתָּה מְפַרְסֵם בְּכָל הָעוֹלָם
אָז לָמָּה אַתָּה לֹא מוֹצִיא אֶת סְפָרֶיךָ
בְּהוֹצָאוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר
וְאָז אֲנִי אוֹמֵר לוֹ
מְשׁוֹרְרִים תְּמִימִים הֵמָּה
אַתָּה הֲרֵי לֹא מֵבִין וְלֹא תָּבִין
מִמָּרוֹם אַשְׁכְּנַזִּיּוּתְךָ
מָה זֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר לֹא אַשְׁכְּנַזִּי
הַסִּבָּה הִיא פְּשׁוּטָה מֵאֵיד
אֲנִי מָרוֹקָאִי
לָכֵן אֲנִי לֹא מוֹצִיא לָאוֹר אֶת סִפְרִי
בְּהוֹצָאוֹת
בּוֹלְטוֹת יוֹתֵר
וְאָז הוּא מַתְחִיל לְהַסְבִּיר הֶסְבֵּרִים מִמִּינֵי הַהֶסְבֵּרִים
וּלְסַפֵּר סִפּוּרִים מִמִּינֵי הַסִּפּוּרִים
הוּא אוֹהֵב לָשִׁיר סְלִיחוֹת סְפָרַדִּיּוֹת
וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ בָּאָה מִמָּרוֹקוֹ לְפּוֹלִין בַּמֵּאָה השתֶם עֶשְׂרֵה
כִּי הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתִי, הוּא לֹא יָכֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתִי
אַחַר כָּךְ יֵשׁ טֵלֵפוֹן מֵהַמְּשׁוֹרֵר הַשֵּׁנִי
הֵם מִשּׁוּם מָה מְתַקְשְׁרִים בְּתוֹךְ כַּמָּה שָׁעוֹת
וְאוֹמֵר לִי מָה אַתָּה רוֹצֶה
כָּתְבוּ עָלֶיךָ בָּעִתּוֹנִים
וְאָז אֲנִי אוֹמֵר לוֹ דָּבָר כָּל כָּךְ פָּשׁוּט
יוֹתֵר פָּשׁוּט מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר
אֲנִי רוֹצָה לְפַרְסֵם סְפָרִים וְשֶׁהֵם יִהְיוּ בַּחֲנוּיוֹת הַסְּפָרִים
וְשֶׁהַקּוֹרְאִים יִקְנוּ אוֹתָם וְיִקְרְאוּ אוֹתָם
אִלְמָלֶא כָּךְ לְשֵׁם מָה לְפַרְסֵם סְפָרִים
אֲבָל הוּא אוֹמֵר לִי שֶׁהוּא לֹא מֵבִין
וּכְשֶׁאֲנִי מַסְבִּיר הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ
כַּמּוּבָן כָּל סִבָּה היא הַסִּבָּה וְתָמִיד הַאֵין נָבִיא בְּעִירוֹ
וַאֲנִי לֹא נָבִיא וְלֹא בֶּן נָבִיא וַאֲנִי לְצַעֲרִי הָרַב רָחוֹק מֵעִירִי
כַּמֶּרְחָק הַמִּזְרָח מִן הַמַּעֲרָב וְהֶעָנָן מִן הָאֲדָמָה
וְאָז הוּא אוֹמֵר שׁוּב שֶׁהוּא לֹא מֵבִין
אַחַר כָּךְ אֲנִי מְסַפֵּר עַל הַסֵּפֶר שֶׁעוֹמֵד לָצֵאת בִּסְפָרַד
וְזֶה נִשְׁמַע לָהֶם אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה וְשֶׁקִּבַּלְתִּי מִקְדָּמָה
שֶׁל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שַׁ"ח וְזֶה גַּם לִי נִשְׁמָע אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה
וּבִכְלָל כְּבָר הִפְסַקְתִּי אֶת הַנִּסָּיוֹן לְהָבִין אוֹ לִהְיוֹת מוּבָן
הַכֹּל מְגֻחָךְ עַד כְּדֵי כְּאֵב וְהַכֹּל מַצְחִיק עַד כְּדֵי דְּמָעוֹת
וְאִישׁ כְּבָר לֹא יוּכַל לְהָזִיז אוֹתִי מִמְּקוֹמִי
חוּץ מֵהֶעָנָן הַשַּׁחַר שֶׁמָּעַל רָאשִׁי
וְהַשָּׁנִים שֶׁעוֹבְרוֹת מֵעָלַי וּמַרְחִיקוֹת אוֹתִי
מֵעַצְמִי וּמִמּוֹלַדְתִּי וּמִבֵּית אָבִי וּמִבֵּית סָבִי
רַק שָׁם הָיִיתִי יָכֹל לִהְיוֹת מוּבָן, לְפָחוֹת לְעַצְמִי.
מואיז בן הראש-בארץ המהגרים-מובן, כל כך מובן
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא-תנועות הנוער היהודיות במרוקו
תנועות הנוער היהודיות במרוקו
הקדמה
במסגרת עבודה זו על תנועות הנוער היהודיות במרוקו נבחין בין שתי תקופות עיקריות ושונות בתכלית זו מזו, מבחינת התפתחותן ופעולתן.
התקופה הראשונה נמשכה משנת 1944, שבה נוסדה התנועה הראשונה, תנועת ״ביל״ו״ כחלק מתנועה הצופים היהודים הצרפתים(.E.I.F) ועד מועד הכרזת עצמאותה של מרוקו במרץ 1956.
התקופה השנייה החלה בשנת 1956 והסתיימה בגמר ״מבצע יכין״ ב־1964, ובה פעלו רוב התנועות בתנאי מחתרת.
בתקופה הראשונה (1944־1956) אנו עדים לייסודן ולהתפתחותן של כל תנועות הנוער, התנועות הצופיות: .E.D.F. ,E.I.F. ,F.F.E ו־ D.E.J.J והתנועות הציוניות החלוציות. כל התנועות בתקופה זו פעלו על פי מודל קלאסי של תנועות נוער, כלומר, על פי המסורת הצופית אירופאית והמסורת של תנועות הנוער היהודיות במרכז ובמזרח אירופה, אך עם דגש ארץ־ישראלי.
המונח ״תנועות נוער״ מבוסס על ההגדרות ועל הקריטריונים שנקבעו בעבודה זו, המבחינים בין תנועות נוער לבין ארגוני נוער ו/או מועדוני נוער למיניהם.
תנועות נוער פעלו כמסגרות רב־גיליות, מגיל 10־11 ועד 20־22. התקיימה בהן פעילות רצופה לפי שכבות גיל והדריכו בהן מדריכים צעירים מבני הנוער עצמם. כל תנועה פיתחה תכניות חינוכיות שהיו מותאמות לכל שכבת גיל, כולל סמלים וסיסמאות ייחודיים, מטרות ויעדים רעיוניים, אידאולוגיים וחינוכיים מוגדרים.
התנועות הקהילתיות קדמו בהקמתן לתנועות הציוניות וזכו לגיבוי של ההורים,
של הקהילה היהודית ושל בתי הספר של רשת ״אליאנס״. השלטונות הצרפתיים, שבתחילה לא ראו בעין יפה התארגנות של תנועות נוער יהודיות אוטונומיות, תמכו בהמשך בתנועות הנוער הקהילתיות וראו בהן מסגרות חיוביות שתורמות לעיצוב הנוער היהודי הלומד, מקרבות אותו לתרבות הצרפתית ומרחיקות אותו מכל גורם שהתסיס והתנגד לנוכחות הקולוניאליסטית הצרפתית.
תנועת הצופים היהודים הקדימה, כאמור, את בואם של השליחים ופעלה ביזמה מקומית עצמאית במרוקו, בחסות תנועת הצופים שפעלה בצרפת. היא התקיימה ברוב המקומות שבהם פעל בית ספר של ״אליאנס״ ובתמיכתו. תנועת הצופים היהודים הייתה התנועה הגדולה ביותר בשנים אלו(1964-1944). היא גם הנהיגה את הפעילות החברתית־חינוכית של הדאד.
התנועות הציוניות־חלוציות קמו מאוחר יותר. ערב עצמאותה של מדינת ישראל ומיד עם הקמת המדינה, שלחו כל התנועות ההתיישבותיות והמפלגתיות, בעידודה ובמימונה של המחלקה לנוער וחלוץ של הסוכנות היהודית, שליחים כדי להקים תנועות נוער ציוניות וחלוציות במרוקו. חלקן היו בקשר עם תנועות האם בצרפת ו/או בארצות אחרות בצפון־אפריקה. כך הוקמו תנועת ״הבונים״, ששמה הוחלף ל״איחוד הנוער החלוצי״, אשר היתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים; תנועת ״דרור״ היתה קשורה לקיבוץ המאוחד; ״השומר הצעיר״ היה קשור לקיבוץ הארצי; ״בני עקיבא״ – לקיבוץ הדתי; תנועת ״הנוער הציוני״ היתה קשורה לקיבוצי ״העובד הציוני״ והמפלגה הפרוגרסיבית. תנועת בית״ר, התנועה הרוויזיוניסטית ומפלגת ״חירות״ בארץ, שפעלה שנים רבות כתנועה גדולה וחזקה בתוניסיה,28 לא הצליחו לפתח במרוקו תנועת נוער שקיימה פעילות רציפה ומשמעותית.
התנועות החלוציות עוררו בחלקן הגדול את התנגדותם של הרבנים, של רוב ההורים, ושל הנהגת הקהילה שראתה בהן גורם מתסיס, פנימי וחיצוני, שעלול ״לסבך״ את הקהילה הממוסדת עם השלטונות הצרפתיים. תנועות הנוער הציוניות לא זכו, כמובן, לאישור פעולה לגאלי מטעם השלטונות, אך הן פעלו והתפתחו תוך ״עצימת עין״ מצד השלטון.
התנועות הציוניות פעלו בקרב הנוער היהודי במגמה מעורבת. מצד אחד הן רצו לארגן מהר גרעיני עלייה להגשמה במסגרת הזרמים הקיבוציים שמשקיהם שיוועו לידיים עובדות. זאת בעידוד מפלגות האם שנלחמו על קולו של ה״בוחר הפוטנציאלי״ טרם עלייתו. מצד שני, היו ניסיונות מוצלחים יותר או פחות, להקים תנועות נוער חינוכיות קלאסיות, שימשיכו את המסורת של התנועות שצמחו במרכז ובמזרח אירופה ושפעלו גם בארצות המערב. למרות שרוב החניכים של תנועות הנוער באו מתוך כותלי בתי הספר של רשת ״אליאנס״, הרי הנהלת ״אליאנס״ ומנהלי בתי הספר שלה נעלו את שערי בתי הספר בפני כל פעולה של תנועות הנוער הציוניות. למרות שבתקופה זו ידעו ראשי ״אליאנס״ היטב את ההיקף ואת התוצאות של השואה באירופה, ולמרות ההתרגשות הרבה שהתעוררה ברחוב היהודי עם הקמתה של מדינת ישראל, הם המשיכו, כמערכת חינוכית, לחתור לקידומו של הנוער היהודי במרוקו באמצעות קירובו להשכלה ולתרבות הצרפתית במטרה לשלבו במרוקו, כשבידו כלים תרבותיים וטכנולוגיים משופרים.
בתקופה זו חלה בתנועות הנוער התפתחות מהירה, גם מספרית, והן הקיפו בתקופות השיא(1955-1953) כ־ססס,8,000-7 בני נוער, כשיותר מ־60% מהם השתייכו לתנועות הקהילתיות. התקיימה תחרות, לעתים קשה, בין התנועות, עם דגש על הפעילות
הפנים־תנועתית ומעט על שיתוף פעולה בין־תנועתי. התהליך המואץ של פוליטיזציה ארץ־ישראלית אגרסיבית השפיע לא מעט על יחסי התנועות החלוציות בינן לבין עצמן, בינן לבין התנועות הקהילתיות שקדמו להן ובינן לבין הקהילה והשלטונות.
רוב בני הנוער שהיו חברים בתנועות למדו בבתי ספר של רשת ״אליאנס״, ובחינוך העל־תיכוני(Lycée) של המערכת הפרנקופונית. פעולתן של תנועות הנוער התרכזה בעיקר בערים הגדולות והבינוניות שבהן פעלו בתי ספר של רשת ״אליאנס״(בתקופה זו התגוררו בערים אלו כ־85% מכלל יהודי מרוקו), אך גם בקהילות אלו רוב הנוער שהשתתף בתנועות הנוער היה שייך למשפחות מן המעמד הבינוני והבינוני־נמוך. ילדי השכבות העממיות והעניות גרו ברובם בשכונות היהודיות המיוחדות(המלאה). חלק מן הילדים למדו בחדרים ובבתי ספר דתיים־חרדיים של רשתות חינוך כמו ״אם הבנים״,29 אוצר התורה״,30 חב״ד31 ומעטים למדו בבתי של ספר של רשת ״אליאנס״.32 חלק מבני נוער אלה זכו לטיפול מרוכז ורחב־היקף עם הקמתן של ״היחידות העממיות״ (Unités .Populaires – U.P) על ידי תנועת הצופים .E.I.F ותנועת הדאז׳ שהתחילה את דרכה כמחלקה חינוכית של הנוער היהודי בארגון ״שדל נטר״. מעל 7,000 נערים ונערות השתתפו כל שנה בפעילות ״היחידות העממיות״, שכללה יציאות לשדה ולמחנות קיץ בסיוע כספי של ארגון הג׳וינט במרוקו.
התנועות הקהילתיות, שלא חינכו לעלייה ולהגשמה, דחפו את בוגריהן ליטול על עצמם משימה חברתית־חינוכית רבת היקף זו, תוך הישענות על המערך החינוכי וההדרכתי של התנועות הצופיות היהודיות.
בתקופה השנייה (1956־1964) אסר השלטון המרוקאי הערבי־מוסלמי העצמאי,
זמן קצר לאחר עלייתו, על כל פעילות ציונית. הוא סגר את משרדי ״קדימה״33 שעסקו בעלייה בתקופת השלטון הצרפתי ובהסכמתו, והורה לשליחים הישראלים שפעלו במערכות העלייה, החינוך ותנועות הנוער, לצאת ממדינת מרוקו העצמאית.
במצב זה החלו התנועות הציוניות־חלוציות לפעול בתנאי מחתרת. הן קלטו רק נערים בני 17 ומעלה, ״שיכולים לשמור סוד״, ללא אפשרות של שיתוף פעולה, ללא מפגשים במועדונים גדולים ופתוחים, כי אם בחדרים קטנים ומוסתרים. הפעילות התנהלה בקבוצות קטנות, ממורדות, ללא אפשרויות של פעילות בהיקף גדול שעלולה היתה לסכן את החניכים ואת הוריהם, ללא המערכות החינוכיות המזהות של תלבושת, סמלים, דגלים ומפקדים שהיו כה חיוניות לגיבוש החווייתי והרעיוני של החניכים.
התהליך החינוכי ה״קלאסי״ שובש לחלוטין ועסק בעיקר בהקניית כלים לפעילות במחתרת ולהגנה עצמית, לחיזוק המודעות הרעיונית ציונית ולסיוע בפעולות העלייה הבלתי לגאלית שניהלה ״המסגרת״.
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–תנועות הנוער היהודיות במרוקו
Debdou-Histoire de la ville
Moulay Er-Rachid étendit son autorité sur les Arabes Makhil et les Béni Snassen. À cette nouvelle, Moulay Mohammed accourut avec une armée pour combattre son frère rebelle. La rencontre eut lieu dans l’Angad en août 1664 et prit fin par la mort de Moulay Mohammed qui tomba frappé d’une balle. Son frère l’enterra dans le Dar Mechâal. Cette indication nous permettra d’établir où se trouvait le Dar Mechâal, qui ne pourrait être très éloigné des régions de l’Angad et des Béni Snassen
Nous n’avons pas à faire ici l’histoire du règne de Moulay Er- Rachid. Disons seulement qu’avant de se rendre à Fès pour se faire proclamer sultan dans cette ville, le Chérif eut à combattre la longue résistance armée de Taza dont il finit par s’emparer en 1666
Son successeur, Moulay Ismaïl (1679), passa la première partie de son règne à combattre les Turcs qui menaçaient le Maroc et qui semaient des divisions entre les tribus des confins. Finalement il se décida à traiter avec les Turcs et put ainsi dompter les tribus rebelles des régions de la Moulouya. Comme les Mérinides, il éleva, sur le parcours, des Kasbahs occupées par des garnisons. Mais pour des raisons encore ignorées il expulsa, vers 1690, les Juifs qui habitaient toujours
Dar Mechâal et finit par détruire cette place forte qui disparait alors des annales de l’empire marocain
Quant aux Juifs expulsés, nous les retrouvons par la suite à Debdou.
Un siècle plus tard, un auteur français, André Chénier, très versé dans l’histoire récente du Maroc, relata ces événements de la façon suivante״) :
«Moulay Er-Rachid alla ensuite dans un canton appelé la Montagne du Juif, parce qu’un Juif y commandait et que les Berbères qu’il avait subordonnés à ses lois le respectaient comme leur souverain; ayant répandu le trouble dans cette contrée, il fit périr le Juif comme indigne de commander à des Mahométans, s’empara de ses richesses et en récompensa des troupes.»
Il n’est pas inutile de rappeler ici qu’il existe encore, chez les Béni Zekkara, près de Tiznit, une montagne portant le nom de «Montagne du Juif» à côté d’une source et d’un ancien cimetière auquel on attribue le même nom. Cette indication encore permet de situer le Dar Mechâal entre Taourirt et l’Angad.
Du côté juif, un document contemporain, ignoré jusqu’ici, qui a trait à cet épisode, m’a été signalé par le rabbin Hassarfaty de Fès, d’après une chronique manuscrite se trouvant encore aujourd’hui à Fès. Un extrait de cette chronique, que l’éditeur admet être incomplète, a été récemment publilé dans l’ouvrage du rabbin Chlomo Tolédano de Tibériade. L’auteur de la chronique est Samuel Ibn Danan, rabbin à Fès au dix-septième siècle.
«Dans l’année 5425 (‘1664-1666) (״), Moulay Ali Ech-Chérif se rendit du Tafilalet au Sous. Il prétendait à la royauté. Mais il fut jeté en prison par Admimi, le gouverneur du Sous. Celui-ci lui donna pour compagne une servante noire. De leur union naquit Moulay Ismaïl qui devait régner plus tard. Antérieurement déjà, Moulay Er-Rachid, le fils aîné de Moulay Ech-Chérif s’était rendu du Tafilalet à Taza où il massacra, par traîtrise, au moment du Chabbat, le juif Aaron ben Mechâal qui gouvernait en roi. Puis il se rendit à Fès et on ouvrit devant lui la porte Bab el- Bouzet : cette nuit-là, il coucha dans le Mellah. Le lendemain, on ouvrit devant lui la Bab es-Samrin de Fès el-Djedid.»
page 47
Debdou-Histoire de la ville
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano« La synagogue de la Lionne
Ses premieres annees au 'heder
A Meknes, le tsala’h, lieu de priere, servait aussi de Talmud-Tora aux enfants du mellah. Dans ces lieux simples, mais impregnes de saintete, des maitres prives, auxquels les parents versaient un modeste ecolage, enseignaient aux enfants les premiers éléments de connaissance de la Tora et de piété. Lorsqu’ils grandissaient, les plus doués se groupaient autour de l’un des nombreux érudits dont Meknès regorgeait. Aucun cadre n’existait pour les filles qui acquéraient leur savoir et toutes les halakhoth pratiques auprès de leurs mères et grands-mères, respirant depuis leur plus jeune âge une atmosphère de foi et de crainte de D.
Ci-après, une description laissée dans ses écrits par Rav Maïmon Ben Attar, rabbin de Meknès qui se rendra plus tard en Égypte :
Quand j’avais cinq ans, mon père m’a conduit chez un maître qui m’a inculqué avec amour le Pentateuque et sa traduction en judéo'arabe, ainsi que le commentaire de Rachi. J’ai aussi appris trois sortes d’écriture, comme on le faisait à l’époque : écriture semi-koulmous (une écriture cursive locale moitié hébraïque moitié ‘aramith’), l’écriture de Rachi, et celle dans laquelle on écrit le Sefer Tora.
Lorsque j’eus dix ans, après avoir terminé ce qu’on pourrait appeler mon ‘cycle scolaire’, j’ai rejoint une sorte de yechiva où l’on étudiait le jour et la nuit et où je me suis consacré à l’étude du Talmud et de ses commentaires. Grâce à D., l’étude me comblait et m’aiguisait l’esprit, et je me suis formé au iyoun (approfondissement par questions, recherche, comparaison entre raisonnements, etc.) grâce à mon maître et Rav. Le matin, on étudiait la souguia de la Guemara (déchiffrer et mettre au clair le raisonnement des Sages sur un sujet donné) avec Rachi et Tossafoth. Laprès-midi jusqu’au soir, nous révisions, entre élèves, ce que nous avions appris le matin. Après la prière du soir, nous revenions au domicile du Rav pour reprendre tout ce que nous avions appris, jusqu à très tard dans la nuit.
Nous dormions dans la maison du Rav tous les jours de la semaine et ne rentrions à la maison que le vendredi soir. Lorsque nous allions au lit, un élève restait éveillé pour nous lire quelques lignes de moussar dans des livres comme le « Chévét Moussar » ou le « Pélé Yoets », afin que nous nous endormions ‘sur’ des divrei Tora, des paroles de Tora : ce même élève ne posait la tête pour dormir que lorsque tous les autres étaient endormis. À quatre heures du matin, nous nous levions pour faire tous partie des dix premiers arrivés au beth hakenesseth.
Au lever du jour le jeune Baroukh se dépêchait de rejoindre son père au beth hakenesseth familial, l’oratoire de Rabbi Chemouèl Tolédano. Prier dans cet endroit équivalait à ‘étudier’, car l’élite de Meknès s’y trouvait : trois générations de rabbanim, soit au moins soixante véritables érudits !
Telle était l’atmosphère première dont Rabbi Baroukh s'est imprégné durant ses jeunes années : une famille prestigieuse avec un riche passé d’étude de la Tora et de responsabilité communautaire ; une communauté préservée des influences étrangères et vouée tout entière à la crainte de D. et à l’observance des mitsvoth ; des récits prodigieux à propos d’ancêtres des générations passées ; une prière authentique et sincère, et une vie entièrement articulée autour d’une valeur suprême : Tu y méditeras dans la Tora jour et nuit.
Ce sont ces valeurs qui ont façonné la personnalité du jeune Baroukh et l’ont marqué pour la vie. Même après des années, les Anciens de Meknès le montraient du doigt en se disant l’un à l’autre : « Voilà un échantillon vivant du Meknès de jadis ! Il est le produit de la « Jérusalem du Maroc » dans toute sa splendeur ! »
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes- Rabbi Yaacov Toledano« La synagogue de la Lionne
Page 51
מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-יישום הרפורמות בקהילת מוגדור
לאחר מכן עמדו העירייה ופקיד הפרוטקטורט על כך, שבחירת חברי הוועד ומינוי הדיינים ייעשו בהתאם לנהלים הביורוקרטיים. על הקהילה היה להגיש את תקציבה לרשויות בכל שנה עברית. תקציב זה כלל בעיקר חלוקת כספי הצדקה לעניים, לחולים ולזקנים וכן תשלומים שונים עבור שירותים קהילתיים, תמיכה בבית הספר של כי״ח ובתלמודי תורה. ההכנסות באו בעיקר מן המס על הבשר הכשר ומן המס על מכירת עורות, ביצים וסחורות שונות נוספות.
חברי הוועד המשיכו למלא תפקיד נכבד בבחירת הדיינים ואב בית הדין של מוגדור, אן המנהל העירוני ופקיד הפרוטקטורט המקומי קיבלו מעתה את סמבות ההכרעה בשאלת המינויים כשהתעוררו מחלוקות בקהילה. כן קרה בשנת 1922 , כאשר הקהילה נחלקה בין חסידיו של ר׳ משה בן שמחון, שלא היה יליד מוגדור, וחסידיו של מועמד צעיר יליד הקהילה, ר׳ דוד כנאפו. ראש המנהל העירוני המליץ לפקיד הפרוטקטורט שאישיות נכבדה מילידי מוגדור תמונה לתפקיד אב בית הדין, כגון ר׳ יוסף בן עטאר, שכיהן בבית הדין הגבוה ברבאט, או ר׳ אברהם בן שושן, שישב בפאס אך זכה להערכה רבה במוגדור. הוא האמין, שמינויו של כל אחד משניהם יתקבל בברכה בקהילה, ומינוי זה ימנע את היריבות עם אחד הדיינים המכהנים זה מכבר במוגדור. בהמשך למכתב זה נפגש פקיד הפרוטקטורט עם ועד הקהילה, והגיע לאותה מסקנה, תוך העדפת ר׳ אברהם בן שושן. הוא גם העלה את שמו של מועמד שלישי, ר׳ משה חי אליקים, שכיהן קודם לכן כדיין בקהילה, עזב שנה וחצי לפני כן לארץ ישראל, והתיישב בטבריה.
לאחר שהתהליך הפך ביורוקרטי, נגרעה מחשיבותו של תפקידם הפורמלי של הדיינים. הסדרתן המלאה של פעילויות בית הדין והענקת משכורת סדירה לדיינים על פי קביעת השלטון הצרפתי אילצו את הדיינים לוותר על מתן שירותים בלתי פורמליים, שעזרו להם בעבר להגדיל את הכנסותיהם. מסיבה זו כתב בשנת 1919 אב בית הדין של מוגדור ר׳ מסעוד כנאפו לשלטונות הפרוטקטורט וביקש מהם להעלות את משכורותיהם של פקידים מבני המקום: ״אתם יודעים שאין לנו אלא המשכורת שלנו בלבד. לא הוענק לנו כל פיצוי על אף העלייה ביוקר המחיה, ואין המשכורת מספיקה למחייתנו״.ובשנת 1924 פנה אב בית הדין ר׳ אברהם בן שושן עם סופר בית הדין לשלטונות ברבאט בבקשה להעלאה במשכורת עקב העלייה ביוקר המחיה; בקשה זאת לא נענתה בחיוב.
רוב העניינים שטיפל בהם בית הדין במוגדור נגעו לנישואין, לגירושין ולסכסוכים בין בני זוג. למרות הגבלת סמכות בית הדין לענייני אישות המשיכה הקהילה להיזקק להתערבותו של בית הדין ליישוב סכסוכים בין יחידים בתוך הקהילה, כגץ מקרים של אלימות במשפחה, סכסוכים עסקיים, ענייני הלוואות ומלוות, וכן עניינים שבחיי המוסר של הקהילה. ברור מעל לכל ספק, שגם לאחר החלת הרפורמות המשיך בית הדין לשמש סמכות מוסרית בקהילה היהודית ולתווך בעניינים שונים שהיו מחוץ לתחום סמכותו הפורמלי, אך קרובים לענייני אישות.
איך התפתחה מערכת החינוך היהודי במוגדור באותן שנים? לפני העידן הקולוניאלי נתון היה החינוך לאחריות הקהילה האוטונומית, שכן דרך החינוך המשיכו מוסדות הקהילה להתקיים ועברו מדור לדור. אולם עוד לפני החלת הפרוטקטורט הלכה והצטמצמה מידת הפיקוח שהפעילה מנהיגות הקהילה על החינוך הקהילתי, וזה עבר במידה רבה לאחריותם של כי״ח ואגודת אחים. עם הפרוטקטורט הוטל פיקוח רב יותר על בתי הספר של כי״ח לא רק ממרכז החברה בפריס אלא גם בידי השלטונות הצרפתיים במרוקו. השפעת הקהילות על תכניות הלימודים פחתה, ועם זאת התבקשו הקהילות לתמוך יותר ויותר בהפעלת בתי הספר.
מקרה הממחיש התפתחות זו אירע ממש בתחילת תקופת הפרוטקטורט, בשנת 1912, כשפרץ סכסוך חריף בין מנהל בית הספר של כי״ח במוגדור, לובטון, לבין רוב מנהיגי הקהילה. כי״ח הטילה על לובטון, על פי המלצתו שלו, לאחד ולשלב בתוך בית הספר שהוקם במלאה בשנת 1906 את כל תלמודי התורה המסורתיים שפעלו בקהילה, ומנו לדבריו ״4,000 תלמידים בני שכבות דלות ומפגרות כאחת״. הקהילה רצתה להשיג את פיטוריו, והאשימה אותו בהתעללות בתלמידים מזה שנים. כי״ח פנתה לקונסוליה הצרפתית בבקשה לערוך חקירה. לובטון לא המתין לחקירה, וביקש את התערבותם של שלטונות הפרוטקטורט להפסקת המערכה לפיטוריו., הוא ביטא את שאיפותיו ואת תחושת העליונות שלו בפנותו כך אל הקונסול הצרפתי: ״האם עליי להוסיף שאני מאושר וגאה להשתתף בפעולה לשיפור תנאי הקיום הפיזיים, המוסריים והאינטלקטואליים, שבה עוסקת חברתנו [כי״ח], כשאני סמוך ובטוח שאני משרת בו בזמן את האנושות ואת צרפת?״
מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-יישום הרפורמות בקהילת מוגדור
עמוד 88
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. טלית קטן
ב. טלית קטן
לבישת טלית קטן אינה אלא מידת חסידות. ולבישתה ע״י מי שאינו חסיד, נחשבה ליוהרא. לכן רוב העם לא נהגו ללבוש טלית קטן, להוציא תלמידי חכמים מפורסמים. בימינו נוהגים כולם ללבוש טלית קטן, ואין בזה עוד משום יוהרא, הואיל ונתפשטה התורה בשכבות העם, ורובם יודעים את חומרת האיסור בלבישת ציצית פסולה, והם זהירים בבדיקת הפתילים יום יום.
עובדה מעניינת זו הובאה ע״י מוהר״ר יוסף משאש זצ״ל באוצר המכתבים (ח״ג סימן אלף תשס״א). הוא מביא את הנימוקים שניתנו ע״י ר׳ סעדיה עמור שחי באלג׳יר בימי החיד״א ושאסר ללבוש טלית קטן, ואלו הם: א) מדובר בחסידות ולא בהלכה, כי מי שאין לו בגד של ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. ב) יש זלזול במצוה כשנכנס לבית הכסא עם טלית קטן, כי מנהגנו לעשות בכל כנף כ״ו כריכות כמספר השם הקדוש, ואיך דבר קדוש כל כך, נזלזל בו כל כך? ג) פעמים רבות נפסלות הציציות ולא מרגישים בהן, ונמצא שלובשים בגד בעל ארבע כנפות בלי ציציות, ועוברים אז בחמישה עשין. ד) התורה אמרה ׳על כנפות כסותך אשר תכסה בה׳, והרי אין זה חשוב בגד, הואיל ואדם מתבייש לצאת בו החוצה.
וכתב מוהר״ר יוסף משאש (שם): ״וכן היה המנהג במרוקו בזמן הקודם, שלא היו נזהרים במצות טלית רק תלמידי חכמים מפורסמים דוקא, ושאר ההמון אין אף אחד שהרהיב עוז בנפשו ללבוש טלית אף בשבת ויום טוב. ורק בפאס התחילו איזה בעלי נכסים למדנים, ללבוש טלית בשבת, וקמה מהומה גדולה בין הרבנים והתלמידי חכמים. ועל זה ראיתי תשובה כ״י לגדול אחד שנשאל אם יש יוהרא בזה, ואם מוחין על זה. והשיב ככה, רז״ל אמרו במס׳ בתרא דף צ״ח ע״א, כל המגאה בטלית של ת״ח והוא אינו ת״ח, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, ואף שיש מפרשים טלית היינו סודר, אין זה אמת. שאף בכתובים אמרו אין מקרא יוצא מדי פשוטו, וכ״ש בדבריהם, שפירוש טלית, טלית כפשטיה, וא׳׳כ יש בזה עונש גדול וראוי להוכיח. ועוד שיש בזה יוהרא גדולה בפני הגדולים וכו״׳.
ורק תלמידי חכמים עשו טלית קטן והיו סובלים ממנו צער גדול: א) צריך לכבס אותו בתדירות גבוהה יחסית לטלית גדול, ועקב כך הציציות מסתבכות ונקרעות, והיו צריכים כל הזמן למנותן ולהחליפן;2) בכל פעם שהיו צריכים ליכנס לבית הכסא לעשות קטנה או גדולה, היו צריכים להסירם. אמנם מרן פסק בשו״ע (סי׳ כ״א, ס״ג) שמותר להיכנס בציצית לבית הכסא. אך הם חששו לדעתו של מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה מרבני פאס הראשונים זיע״א שלא התירו להיכנס לבית הכסא אלא בבגד מצוייץ שלובשים אותו לצורך מלבוש, והתירו להיכנס בו לבית הכסא מפני כבוד הבריות: אבל טלית קטן שלנו שהוא מיוחד למצוה, ״חלילה להעלות על הדעת לזלזל בו, דלא לבד שהוא מיוחד רק למצוה וקדוש ןאמר לו, עוד זאת שיש בו שתי הויות וכו׳ ועוד מנהג ישראל קדושים לעשות בכל כנף כ״ו כריכות כמספר השם הקדוש וכו׳ ואיך דבר קדוש כל כך, נזלזל בו כל כך? ובכן דבר פשוט שהמזלזל עונשו חמור עכ״ל״.
ור׳ שמואל עמאר ממקנס, כתב בספר לקוטים: ״ובשביל זה אין להתחסד חסידות המביאה לידי קולא באסור חמור לזלזל בקדש חלילה, דקשה מאד ליזהר, עד שאי אפשר ליזהר, ובשביל זה הרבה תלמידי חכמים אנשי מעשה אין עושים טלית קטן״.
יש לציין כי כבר במאות הי״ב-י״ג, בעלי התוספות מסרו לנו כי במקומם לא נהגו בד״כ ללבוש טלית קטן. ואלה דבריהם (תוספות נדה סא, ע״ב, ד״ה אבל עושה אותם) על מה שכתוב במסכת מנחות (מא, ע״א) שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים משום לועג לרש: ״ואומר ר״י דבימי חכמים שכולן היו לובשים ציצית, אם לא היה להם גם במותם – לעג גדול היה, שדומה כמו שהיו אומרים: הואיל ומת אין צריך עוד ציצית, אבל עכשיו שאין הכל לובשים ציצית בחייהם, אם ישימו ציצית לכולן, הוא יותר לועג לרש, שבחייו לא קיים, ובמותו יקיים, ואם ישים למי שהיה לו בחייו ולא למי שלא היה לו, יתביישו החיים״. גם התוספות במסכת ברכות (יח, ע״א, ד״ה למחר) כתבו: ״אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית, אי הוי רמינן להו(למתים) הוי כמו לועג לרש״.
כמו כן כתב הכלבו (שבת, סי׳ לא, דף כט, ע״ב): ״אמנם הר״מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת, דלמא מפסיק אחד מן הציציות, והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, וכן עמא דבר״. א״כ החשש שהיה בצפון אפריקה שמא ייפסל הטלית הקטן – היה כבר חששו של מהר״ם מרוטנבורג. [רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג]
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. טלית קטן
אמרות עממיות
يا صِحْتِي، يا مَليِ
إلا مْسِيتي، أسْ بِقالي
יא סחתי, יא מאלי,
אילא מסיתי, אס בקאלי
ya sihti, ya mali
ila mssiti, ass bq'uali
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano-Rabbi Raphael Berdugo (1747 -1822)- Fin mouvementee de regne
FIN MOUVEMENTEE DE REGNE
Les dernières années du règne de Moulay Slimane furent mouvementés, ponctuées de nouvelles rebellions des tribus berbères du Moyen Atlas.
En 1818, l'armée royale fut battue; son fils Moulay Brahim tué et le sultan fait prisonnier, mais il fut libéré au bout de quelques semaines. En 1820, une fausse rumeur annonçait la mort du sultan à Marrakech où il guerroyait contre un le ses frères entré en dissidence. Les Oudaya qui n'avaient pas pardonné aux juifs de les avoir délogés pour retrouver leur quartier, en profitèrent pour attaquer le mellah de Fès. A Meknès, on retrouve les mêmes scènes de panique comme le rapporte un témoin, rabbi David Messas "Dès l'annonce de cette nouvelle, le mellah devait rester fermé 40 jours – à l'égal des 40 punitions révues dans la Torah… "
aggravation globale de la situation économique devait se doubler d'une très grave atteinte aux finances de la communauté de Meknès privées par un lit du sultan de la plus grande partie de recettes traditionnelles – on ne sait trop pour quelle raison, les sources juives restant muettes à ce sujet – comme rapportait rabbi Raphaël Berdugo en 1821, une année avant son décès :
Dans l'ancien temps pour faire face au poids des impôts, les Premiers avaient institué une taxe sur les bouchers de 9 proutot par livre de viande, appelée en arabe siga que les bouchers reportaient sur le public. Du fruit de cette taxe, on payait les salaires des shohatim et des dayanim, rabbins -juges. Les bouchers fournissaient gratuitement la viande aux shohatim et aux dayanim en augmentant de 2 proutot le prix de la livre de viande. Et voilà que maintenant le sultan a annulé toutes les taxes, aussi bien sur la viande que sur l'eau de vie mahya, l'huile et tout autre produit…"
La détérioration de la situation économique était si désespérée que la communauté avait décidé d'appeler au secours les Juifs d'Algérie mieux lotis. Un des notables de la ville, rabbi David Attia, fit la tournée des communautés d'Alger, Oran, Tlemcen, Blida, Miliana et Mostaganem, porteur d'un poignant message 🙂
" Sa Majesté le sultan vient d'annuler toutes les taxes communautaires, les sources se sont asséchées, les mains se trouvent liées et les lumières éteintes, alors que le poids des impôts s'alourdit. Le nombre de riches a diminué et celui des malheureux a grandi; le manque de donateurs rencontre la multiplication des indigents. Tout le peuple demande du pain et il n'y en a point. Et si telle est la situation des gens aisés, que dire alors des talmidé hakhamim restés sans exagération sans aucune ressource. Toutes leurs sources de revenus se sont taries; toutes les portes se sont fermées et il n'y a presque plus d'élèves dans les bâté midrash. Ceux qui ont quitté les études à la recherche de travail, sans avoir la moindre expérience des affaires, n'ont rencontré qu'échec et désillusion; et les anges de la paix pleurent – est -cela là la Torah et sa récompense ? Est -ce là le sort des serviteurs de Dieu ? De plus, en ces temps de troubles bien connus, une vague de malheurs nous submerge et menace de nous noyer. Dehors l'épée tue, et à l'intérieur règne la terreur; il n'y a de paix ni pour celui qui part ni pour celui qui reste.
Chaque jour des rumeurs plus alarmantes les unes que les autres, circulent sur l'intention de nos méchants voisins de nous attaquer et de nous piller comme ils l'ont déjà fait contre d'autres communautés…Malheur à la génération qui doit faire face à de tels tourments, alors que la Torah est en voie d'oubli en Israël, et que presque toutes les yéchïbot ont été désertées…C'est pourquoi aiguillonnés par les pleurs des pauvres, nous vous avons dépêché un émissaire pour vous informer, vous nos frères, de nos tourments et de nos souffrances, afin que guidés par votre sens de la solidarité et de la justice; vous preniez pitié de notre dénuement…"
Signataires les rabbins Raphaël Berdugo, Mimoun Berdugo, Yossef Berdugo, Moshé Toby, Shélomo Tolédano, Shémouel Malka, Mordekhay Berdugo, Haïm Tolédano; Abraham Benharosh; Shélomo Maimran, Shélomo Ben- simhon, Abraham Berdugo, Eliezer Berdugo, Mordekhay Messas, Yéhouda Abensour, Yaacob Berdugo, Yossef Hacohen, Pinhas Hacohen, Mordekhay Elbaz, Shémouel Tolédano.
Dès son arrivée à sa première étape, Oran, les rabbins de la ville, Yéhouda Moatti, Farouz Karsenty, Yéhouda Darmon et Mordekhay Benichou, le munirent d'un message pour les autres communautés d'Algérie, leur recommandant de se montrer généreux avec lui à l'égal "des émissaires d'Eretz Israël, car c'est une bonne action équivalente au commandement de rachat de prisonniers. Que le riche donne plus, et que le faible dise je suis un héros. Il est du devoir de chacun de porter au secours de son frère et de renvoyer l'émissaire heureux et comblé…"
Deux ans plus tard, en 1822, quand la mort du sultan, épuisé par la lutte incessante contre les tribus, fut confirmée, le même témoin, rabbi David Messas ajoute que "les portes du mellah ont été fermées sur ordre des rabbins et tous les Juifs ont pris leurs biens et se sont réfugiés avec femmes et enfants chez leurs amis musulmans et il n'est resté en ville que très peu de personnes – que Dieu nous prenne en pitié et nous envoie son sauveur… "
Si cette fois la communauté de Meknès fut épargnée, il n'en fut pas de même de celle de Fès, payant le prix d'être redevenue la capitale officielle, le mellah de nouveau envahi et pillé par les irréductibles Oudaya.
Le souverain avait pris la précaution de désigner avant sa mort son successeur, le fils de son frère Moulay Hicham, Moulay Abderrahman, épargnant au moins au pays une nouvelle guerre de succession.
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano-Rabbi Raphael Berdugo (1747 -1822)- Fin mouvementee de regne
Page 125
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- לקראת העצמאות
על רקע המלחמה העולמית
כאשר הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה ב־3 בספטמבר 1939, עדיין היה המלך הצעיר נטול ניסיון מדיני. ואף־על־פי־כן גילה חוש מדיני מפותח, ובתוך כך גם תחושה עזה של חובותיו המוסריות, כאשר פקד להשמיע בכל המסגדים דרשה של תמיכה בצרפת. שום דבר לא הזיז אותו מתחושה זו לאחר התבוסה של 1940.
שום דבר גם לא אילץ אותו כעבור חודשים אחדים להגן על היהודים. אף־על־פי־כן כך עשה כאשר השיב ללא היסוס לנוגס, שדרש ממנו להנהיג את החוקים היהודיים שחוקקה וישי: ״יהודי מארוקו הם נתיני וחובתי היא לגונן עליהם מפני כל תוקפנות״. מענה־לשון זה זיכה אותו, דור אחר דור, בפולחן של ממש בכל קיבוצי היהודים המארוקאים ברחבי העולם.
משקנה לו את חיבת הבריות, משקנה לו גם בטחון בשיפוטו וביתרונו על התנועה הלאומית, השתחרר הסולטן מהשפעתו המדינית של איש כגנרל נוגס, שמאותה שעה והלאה היתה דרכו רצופה טעויות. בזיווג בין הסולטן לנציב־הכללי, הגם שהיחסים נשארו ידידותיים, הרי מעתה היתה ידו של הסולטן על העליונה.
סידי מוחמד הוסיף אומץ דווקא משום שפעל נגד הזרם: ידידו נוגס בחר בשיתוף־פעולה, ומבחינתו לא היתה דעת־הקהל המארוקאית – או לפחות חלק ממנה – מצרה יותר מדי על מפלתה של מעצמת־הכיבוש. עלאל אל־פאסי העמיד כתנאי לתמיכתו בגוליסטים שתובטח עצמאות למארוקו. בלאפרג׳ (שעוד נשוב לדבר עליו) נסע לברלין כדי לתהות על כוונותיה של גרמניה. בצפון הארץ בחרו תורס ונאצירי בסופו של דבר במחנה של גרמניה הנאצית.
תמיכתו של סידי מוחמד בצרפת ובבעלות־הברית לא היתה תמיכה מוסרית או מדינית בלבד. היתה זו גם תמיכה של לוחם־מרי לאמיתו. מ־1940 והלאה הסווה הסולטן יחידות מארוקאיות במדי משטרה והטמין נשק בכל פינות הארץ. כך עמדו לרשותו, בבוא העת ב־1943, רבבות פרשים, חיילים בגדודי־הילידים וסיירים שהיו מוכנים לחצות את הים התיכון ולהשתתף, תחת פקודתו של הגנרל ז׳ואן במערכה באיטליה. מעלליהם במונטה קאסינו הם חלק מן האגדה הצבאית של מלחמת־העולם השנייה.
אחרי נחיתת האמריקאים בנובמבר 1942 באה ועידת־אנפה, שציינה את פריצתו של סידי מוחמד לזירה הבינלאומית. כמה וכמה פגישות היו לו לסולטן – אחת מהן בארבע עיניים – עם הנשיא רוזוולט, שעודד אותו לתבוע בפה מלא את העצמאות והבטיח לו את סיועה של אמריקה. גם אם התרשם מאיש־שיחו, נמנע בכל־זאת מלנצל לטובתו את קשייה של צרפת.
הפגישה הראשונה עם דה־גול היתה בקיץ 1943. ראוי שנצטט כאן באריכות מחוות־דעתו של מנהיג צרפת החופשית:
נפגשתי כגבר עם גבר עם הסולטן מוחמר בן יוסף. השליט הזה הצעיר, הגאה, המסוגר בתוך עצמו לא הסתיר את שאיפתו לצעוד בראש ארצו בדרך אל הקדמה, ובבוא היום אל העצמאות.
כשראיתיו ושמעתיו, פעמים נלהב, פעמים נזהר, תמיד מוכשר, מורגש היה שהוא מוכן לבוא לידי הסכמה עם כל מי שעשוי לסייעו במילוי התפקיד הזה, אלא שעם זאת הוא מסוגל לגלות עקשנות מרובה מול מי שיבקש לעמוד לו לשטן.
פרט לזה, הגה הערצה לצרפת והאמין בתקומתה, ולא שיער בנפשו שתוכל מארוקו לוותר עליה. אם במקרה הטה אוזן לדעות מסוימות שהעבירה אליו גרמניה תוך כדי נצחונותיה, ואם בשעת ועידת־אנפה האזין לרמיזותיו של רוזוולט, הרי מכל מקום גילה את נאמנותו לארצנו.
לימים, באזכרה למוחמד החמישי, הוסיף דה־גול:
ידידות בת עשרים שנה קישרה אותנו. בשמה של צרפת החזקתי לו טובה על שבימות המלחמה, ואפילו בימים הרעים ביותר, שמר אמונים להתחייבויותיו, ולאחר תבוסתם התחילית לא שמע לעצות של בגידה שהעביר אליו היטלר, גם לא לעצותיו הערמומיות של רוזוולט, שבעת ועידת־אנפה הסית אותו לנער את חוצנו מחוזה הפרוטקטורט.
בעבור שגילם אחר־כך באישיותו את העזרה הנכבדה שהושיטה מארוקו למאמץ שלנו למען הנצחון, בלוחמים ובמשאבים, הענקתי לו את התואר עמית־השחרור.
סידי מוחמר היה הזר היחיד שקיבל את העיטור הזה, וב־1945 צעד במעלה שאנז־אליזה לימינו של הגנרל דה־גול, לכבד את זכר יום־השנה החמישי לקריאה של ה־18 ביוני 1940.
בתום המלחמה נראה סידי מוחמר חזק יותר מתמיד. השליטה על הלאומנים היתה בידו, ומעצמת־החסות החזיקה לו טובה. כמלך צעיר הרואה נכוחה, אמיץ־לב וישר־דרך, נכנס ראשו־ורובו למאבק למען העצמאות במזיגה האופיינית לו של העזה ־פרגמטיות.
לקראת העצמאות
לאחר נחיתת הכוחות האמריקאיים ושיבתה של מארוקו למעגלה של צרפת החופשית חתר סירי מוחמר בגמישות ובעוז־החלטה להשיג את היעד הכפול: שחרור ומודרניזציה למארוקו. מעתה עסק בכך במיומנות מושלמת בפוליטיקה, שבזכותה נתן לו ז׳אן לאקוטיר את הכינוי המוצלח ״מקיאבלי הספונטני״.
הוא השיג את יעדו לבסוף מתוך שניווט ותמרן בזריזות בין שלושת הכוחות שהתחלקו בשליטה על מארוקו: הלאומנות, אל־גלאוי, וצרפת. הוא השתדל להיראות לצרפתים כחומה היחידה הניצבת מול הלאומנות הגואה; מבחינת התנועה הלאומית שימש מגן מפני דיכוי אכזר – המלך ביקש לשמש השראה לתנועה הזאת, ולבלום אותה כמידת הצורך, תוך שהוא מקפיד על אי־תלות בתנועה עצמה שהרי ממילא הוא כבר אבי העם. אשר לגלאוי, אותו השכיל לדון בצוננים וברותחים לסירוגים, עד שהכריע את הפאשה של מראקש.
ביחסים עם צרפת עתיד היה סידי מוחמד להפוך בהדרגה לטובתו את הנוסחה המקובלת בצל הפרוטקטורט: ״המלך מולך, הנציב־הכללי מושל״. הוא השכיל לשחוק את הנציבים־הכלליים אחד־אחד, החל בפיאו חדל־האישים וגמור בגיום הממולח, וכולל ז׳ואן המפחיד. ואף־על־פי־כן לא צייר לעצמו את עתידה של מארוקו בלי צרפת. איש־העקרונות, שסירב לתבוע את העצמאות מצרפת בשעת תבוסתה והשפלתה, ראה רשות לעצמו לעשות זאת מול צרפת חזקה ששבה לאיתנה לגמרי.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– לקראת העצמאות
עמוד 93