מורשת יהדות מרוקו

פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית    

בימי ממשלת חסן-בק ביפו * דרישתו כסף ו“קבלותיו” על הכסף * דרישתו כלי זין מהישוב היהודי * אכזריותו ועריצותו * בהא-אלדין * ידו החזקה * סדריו * בואו של בני מאיר נתין צרפתי * חזרתו אל האניה * מצוקת התושבים * בנין המסגד בנוה-שלום * שחרור התימנים מחובת הצבא * קורות ברזל ממחסנו [ממחסננו] לבנין המסגד הערבי * בין בהא-אלדין וחסן-בק * נסיונותי לעשות פרוד ביניהם * תוצאות הפירוד לטובת הישוב

בחודש אב שנת 1914 הוכרזה המלחמה העולמית ונמשכה כשש שנים. בין הארצות שסבלו ממלחמה זו היתה גם ארצנו שבה התנגשו הצבא התורכי עם צבאות ההסכמה. יותר מכל הערים סבלה כידוע יפו ממושלה העריץ חסן ביק ששרירות לבו עברה כל גבול. תחת שלטון זה נאנק הישוב מרוב סבלו שהגדיש את הסאה. עד שהממשלה התורכית גרשה את תושבי יפו לדרום ולצפון הארץ. פעולות המושל הזה, מעשי התועבה ויחסו הפראי לישוב היפואי ישארו לדראון עולם בהתפתחות העיר יפו. אציין פה כמה מהדברים כהויתם שנשתמרו בזכרוני והמפיצות אור על התנהגותו הבלתי אנושית של מושל אכזר זה.

ימים אחדים אחרי בואו ליפו קרא לאספה אחדים מנכבדי העיר: מושלמים, נוצרים ויהודים, בערך ארבעים נפש במספר. מהיהודים הוזמן הרב ב"צ עוזיאל, דיזנגוף ואנכי, הוא נאם לפני הנאספים נאום שאת תמציתו הנני רושם פה.

"כידוע לכם הוכרזה המלחמה העולמית בין ארצות אדירות וארצנו גם היא נמצאת בתוך החזית. כפי שהנכם רואים הצבא נוסע יום יום להחזית ובעוד זמן מה תתרוקן העיר מחיל המשמר ובהיות ואי אפשר להשאיר עיר שלמה בלי משמר צבא וביחוד בימות המלחמה, באתי הנה לשרת אתכם ולשמור על בטחון התושבים. רצוני הוא שהכל יתנהג בסדר בשביל הבטחון הצבורי ואני מציע לפניכם לארגן קבוצות נוער מצעירי התושבים שבעיר בתור שומרים על שלום העיר ותושביה ואני בטוח שתסכימו לכך. רק שאלתי מכם היא, אם לעשות בגדים לצעירים אלה כבגדי אנשי הצבא או להשאיר את כל אחד ואחד מהם בבגדיו הוא, אלא לחבשם חגורה ולסמן עליה את תפקידו. אחדים מהנאספים השיבו שרצוי יותר לעשות לצעירים מלבושים מיוחדים בכדי שיכירם כל איש בתור חיל המשמר אחרת לא יהיה כל סדר ומשמעת. וחסן ביק אמר: שמח אני לשמוע מכם דברים נכונים אולם כסף אין לממשלה ולא נוכל גם לדרוש מאתה תקציב לזה מפני שהיא מוציאה יום יום סכומים ענקים על החזקת הצבא ולכבוד רב יחשב לתושבים אם יטפלו בעצמם בשאלה זאת. כתום דבריו קם אחד מראשי הערבים עומאר-אל-ביטר ראש עירית יפו ואמר:

"אדוני הקומנדנט, יעשה נא חשבון כמה צעירים נצרכים למשמר ולחלק את הוצאות דמי הבגדים הדרושים להם על שלשת חלקי הישוב בארץ: המושלמים, הנוצרים והיהודים. וכן היה. הקומנדנט העריך את הסכום הכללי לחמש מאות לירות. הסכום הזה נחלק לשלשה חלקים, והוטל על הא' דיזנגוף ועל כותב הטורים האלה להמציא עד למחרתו את השליש. הא' בירותי בשם הנוצרים, הא' עומר אל ביטר בשם המושלמים והא' דיזנגוף בשם היהודים ענו להקומנדנט בחיוב".

למחרתו קבצנו את הכסף בין המוסדות הכספיים שלנו והלכנו למסור לחסן ביק את הסכום נגד קבלה רשמית, אבל הוא קבל את הכסף בלי תודה ובלי כל קבלה. דרשתי ממנו קבלה והוא הוציא מכיסו את כרטיס הבקור שלו ורשם עליו מלים שעד היום לא ברור לי פרושן: “קבלתי סך זה שהייתם חייבים”. מורגז היה באותה השעה וקבלה רשמית לא יכולנו להשיג ממנו ונאמר ללכת, והנה הוא קורא אותנו ומבקשנו לשבת ולהקשיב לדבריו. שמח הוא שתודה לאל אנו מארגנים את המשמר אבל בקשתו מאתנו להמציא לו אקדחים וגם משקפות שתוכלו להשיג אצל יהודים ולתת לנו כדי לזין בהם את המיליציה. אמרנו לו שכלי זין אינם בנמצא אצל היהודים אבל משקפות אולי נוכל להמציא לו אם נמצא כאלו. אז קפץ ממקומו כנשוך נחש לא רק משקפות הנני מבקש מכם כי אם כלי זין הנחוצים ביותר לצעירי המיליציה. אמרנו לו שוב, שכלי זין אין אצלנו וממילא לא נוכל להמציאם. חסן ביק התקצף וענה בזעף: “מצא תמצאו. מחר עליכם להביא מאלה המינים שאני מסמן לכם” ועזב אותנו לנפשנו ועשה את עצמו שהוא עסוק וטרוד. יצאנו ממנו והלכנו לאחדים מהיהודים לבקשם שיעזרו לנו למלא אחרי פקודת הקומנדנט. עברו שני ימים ואנו לא השגנו את המבוקש ושוטר בא לחפש אחרינו ודורש תשובה חיובית. התחלנו לחפש ברצינות רבה, אספנו בקושי רב רובים אחדים ותריסר אקדוחים ממינים שונים וגם משקפות אחדות שקבלנום במתנה מאחינו, מלבד משקפות אחדות מצוינות שנדב אותן ה' ברלין, ששוין עלה למאות פרנקים ושמחנו שעלה בידינו לשרת את הממשלה והקומנדנט ובלבד להפטר מדרישות נפרזות שלו. שמנו את כל החפצים שאספנו במזודה ונסענו אל הקומנדנט.

כשהופענו במשרד המושל מצאנו אתו את הסוחר הערבי הנכבד יוסף עשור. הוא קרא לשוטר שיפתח את המזודה ויסדר את החפצים על שלחנו. חסן ביק נגש בעצמו ובדק את האקדחים וכשמצא ביניהם שני אקדחים מהמין הפשוט זרק אותם בקצף לאחת מפנות החדר בקראו בזעם: “אתם באים ללעוג ממני, הנה עשיתם לי משחק ילדים ותביאו לי אקדחים שתינוקות משתעשעים בהם ואת האקדחים המשובחים החבאתם והשארתם אצלכם. דיזנגוף ואני נבהלנו מאד למראה פניו הזועפים ולא ידענו מה לענות לעריץ זה. רק אני רמזתי לערבי הנכבד שישב לצדו שהבין כונתי והתערב בדבר בפנותו לחסן ביק: “אנשים אלה נכבדים וחשובים ואולי לא הבינו מבוקשך” ועוד דברי שדול ופיוס. אז נרגע במקצת ופנה לערבי: יודע אני שאנשים אלה נכבדים וישרים הם אך לא אוכל להסכים שיעשו צחוק ממני. ואלינו אמר: “אני מבקש מכם להכריז לכל היהודים שביפו ותל-אביב כי כל מי שיש לו אקדח מחויב הוא להביא אותו אליכם ובמשך עשרים וארבע שעות תביאו את האקדחים הנה לחדר זה, ומי שלא ישמע לפקודה זו הממשלה תערוך חפושים וכל מי שימצא אצלנו אקדח יענש בכל חומר הדין”. על יסוד כל זה הכרזנו הכרזה רשמית לכל הישוב העברי ביפו ותל-אביב והודענו לאחינו היהודים את פקודת העריץ האכזר ובאותו ערך [ערב] נאספו בערך כמאה וחמשים אקדחים מכל המינים לבית הא' דיזנגוף. בבקר שלח לקרוא אותי הא' דיזנגוף. כשבאתי אליו מצאתי אותו מסדר את האקדחים למיניהם בסדר טוב. אני התחלתי להתאונן על מעשהו, הלא חסן בק יחשוב שיש לנו בית חרושת לנשק ואנו הבאנו לו אחדים מכל מין. עלינו למסור לו האקדחים מעורבים כשם שקיבלנו אותם. הא' דיזנגוף הרגיש באמיתות דברי וחדל לסדר את האקדחים. שמנו אותם בלי סדר בתוך שקים והטענו על עגלה ונסענו לקישלה (קסרקטין). מפקד הצבא הרשה לקבל אותנו, כשנכנסנו לאולמו מצאנו בו מלא אנשים ואת חסן בק עסוק. חכינו שעות אחדות ובינתים סמרו שערות ראשנו לראות כיצד חסן בק מתיחס בעריצות לקהל. הוא שלח לקרוא אחרי הא' בירותי. כשהתיצב לפניו דבר ורעד, וחסן בק הסתער עליו בחרופים וגדופים כנמר טורף, באותו זמן שאפילו פחה ירושלים לא העיז לדבר כדברים האלה עם הא' בירותי, כי היה מכבדו. ובחוצפה ובעזות כזו דבר גם עם נכבדים אחרים. כשראינו זאת הבינונו מי הוא האיש שעלינו לבוא אתו במו”מ. התחלנו לחשוב מה עלינו לעשות יאוש עז תקף אותנו. חפצנו להתיעץ ביננו לבין עצמנו כיצד עלינו להתנהג, לדבר עמו בטון אמיץ בלי כל פחד או להרתע מפניו. הבטנו איש על רעהו והנה לא יכולנו להוציא הגה מפינו. כשאני לעצמי החלטתי שעלינו לדבר עמו באומץ מבלי כל התרפסות. רמזתי להא' דיזנגוף על דבר מחשבתי והוא עודד אותי בשפתים נעות.

חסן ביק השאיר אותנו לאחרונה ובהיות והשעה היתה שעת צהרים אמר לנו: אני אשאיר אתכם לאחר הצהרים או [אז] תחכו לי. ענינו לו: אנו לא בקשנו ממך מאומה אלא אתה בקשת מאתנו אקדחים והבאנום אליך. מן הבקר אנו מחכים, אם כ' הביק רעב וחפץ לאכול גם אנו רעבים כי הלא צהרים לכל בן אדם. הנה האקדחים שמצאנו אצל היהודים מונחים בשקים ולכן אנו נלך כי אין לך צורך בנו משום שבזה גמרנו את התפקיד שהטלת עלינו. הוא הקשיב לדברינו ואמר “אני אעשה כרצונכם לא אסעד לפניכם, נשב לשעה קלה ונראה מה שהבאתם ואחר כך נלך לאכול”. הוא פתח את השקים וכשמצא ששה אקדחים ממין אחד צעק בזעם: הלא אמרתם שאין ליהודים אקדחים הנה אני רואה שיש לכם בית חרושת לאקדחים מצאתי ששה אקדחים ממין אחד. אז קמתי ואמרתי בקול רם: צריך שהביק יבין פעם אחת שדיזנגוף ואנכי מדברים דברי אמת ולא הרגלנו לדבר שקרים, ואין אנו פוחדים כדי שנצטרך לשקר דברינו הם דברי אמת ומעתה ולהבא צריך הביק לדעת זאת. וספרתי לו את כל מה שראיתי בבקר כשנכנסתי לדיזנגוף וראיתיו מסדר את האקדחים והתאוננתי עליו שאחר כך יחשוד בנו הביק. אז צחק העריץ ואמר: ובכן, אתם אומרים שדבריכם הם דברי אמת? השיבונו לו: אין אנו יודעים שטה אחרת. – אם כן, אמר המושל, הגידו לי האמת, המחסנים הגדולים הנמצאים מתחת למשרד האפ“ק והמחסנים הנמצאים במקום פלוני ואלמוני למי הם שיכים? ענינו, להאפ”ק, מלבד המחסנים הריקים עם המפתחות שלהם השיכים לבעלים הממושכנים אצל אפ“ק. אחרי זה מסר לנו קבוצת מפתחות ובקש אותנו למסרם לאפ”ק ונפרדנו בשלום ופנים צוחקות.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית   

43%

פרק י״א

מוצאה של המוסיקה האנדלוסית

כפי ששמעתי מפי מורי באוניברסיטת ב״ש ד״ר אברהם אמזלג במסגרת הקורס ״המוסיקה של יהודי מרוקו ראה על הנדון בספרו של הלה ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.

הימים הם ימי שלטונו של הארון א־ראשיד החליף מבגדד שחי במאה ה־9. ראש השרים שהיה מוסיקאי הזמין את אבא אל חסן עלי בן נפע המכונה ״זיריאב״ לארמון לצורך הופעה משותפת אצל החליף. זיריאב זה היה תלמידו של היהודי יצחק מוצילי, מוסיקאי בחצרם של שליטי שושלת עבאס בבגדד. ראש השרים נתקנא בגאוניותו המוסיקלית של זיריאב, והלה נאלץ לברוח מבגדד. בנדודיו הוא הגיע עד לקורדובה בירת ממלכת אנדלוסיה. ממלכה זו שהיתה בתקופת שגשוג, פיתחה היטב את התחום התרבותי וכך זכו השירה והמוסיקה לתשומת לב מיוחדת.

ממלכת אנדלוסיה ־ ע״ש השבטים הונדאלים שפלשו בראשית המאה ה־5 לחצי האי האיברי, השטח האיברי. השטח הכבוש נקרא על שמם ״ונדלוס״ ומכאן ״אנדלוס״ בערבית. האימפריה המוסלמית התפשטה בכיבושיה והגיעה עד לחצי האי האיברי. באנדלוסיה הכבושה הם הקימו את חליפות קורדובה בשנת 711 אחה״ס שכונתה כשם עיר בירתה ־ קורדובה. בצפון המשיכו להתקיים הממלכות הנוצריות העצמאיות: ארגון, נוורה, קסט'־- ולאון. אנדלוסיה התפרסמה בעושרה: החקלאות שגשגה והמצב הכלכלי היה טוב. אנדלוסיה נודעה במבנים רבים שהוקמו לצורכי החליפים ולרווחת התושבים: ארמונות מפוארים, מסגדים, ספריות, בתי מרחץ ציבוריים ושווקים שחנויותיהם היו עמוסות סחורות. על רקע זה מתפתחת גם התרבות: הדקדוק הערבי הלשון, הבניה, עיטורי הערבסקות וגם השירה.

בתקופה זו, המאה ה־9, מגיע זיריאב לקורדובה, הוא נקלט בה היטב והשליט המקומי, עבד א־ רחמן השני, העמיד לרשותו תקציב כספי ופתח לכבודו בית ספר למוסיקה.

לאחר שנים הצליח זיריאב לחבר יצירה מוסיקלית מעניינת, מורכבת ובעלת רמה. בתחילה היא נקראה ״שירת אלטארב״ ־ ״שירת התענוג״ ־ ומאוחר יותר היא נקראה ״המוסיקה האנדלוסית״. על זיריאב, המוסיקאי המחונן, שהמציא את המוסיקה המעניינת והמורכבת הזאת, אין פרטים רבים. על כל פנים, זהו הסיפור העומד מאחורי חיבורה של המוסיקה האנדלוסית.

דעת יחיד בנוגע למקורה של המוסיקה האנדלוסית אפשר למצוא בספר ״אעירה שחר״ של הרב חיים שושנה ז״ל. במבוא שכתב הוא מציין, כי מקורה של מוסיקה זו הוא עוד מימי בית המקדש ואף מימי דוד המלך. הלויים כללו את שיריה בין השירים אותם שרו בכל עת במקדש. לדעת יחיד זו אין כל תימוכין עובדתיים, ואינה מקובלת על חוקריה של המוסיקה האנדלוסית.

במוסיקה האנדלוסית, או מוסיקת ״האלא״,[״אלא״ ־ ע״ש כלי נגינה בערבית.] ניכרת היתה השפעה אירופאית והשפעה מג׳רבית-ערבית. זו האחרונה באה לידי ביטוי בעיטורים ובאלתורים מזרחיים. תרכובת מסוגננת ורב גונית זו עשתה את שלה וכך הפכה במשך השנים מוסיקת ״האלא״ להיות המוסיקה של השכבות הגבוהות והחשובות בספרד האנדלוסית. הדחיפה הרבה להצלחתה של מוסיקה זו היתה בעצם אימוצה ע״י השליטים המקומיים, ובכך היא הפכה להיות מוסיקת החצר של השליטים. שיאה של מוסיקה זו היה במאות ה־ 13 ־ 10 אחה׳׳ס, תקופת הפריחה של שלטון האיסלם בספרד האנדלוסית.[ תקופה זו מקבילה לתקופת ״תור הזהב״ של יהודי ספרד.] טבעי יהיה שמוסיקה זו תחדור, אם כי באיטיות מסויימת, גם לשכבות פחות גבוהות. כך הפכה המוסיקה האנדלוסית לחלק בלתי נפרד מהמורשת האנדלוסית המפוארת.

והנה עם התהפוכות ההסטוריות בספרד: גירוש המוסלמים וכיבושה של ספרד מחדש ע״י הנוצרים,[ לכיבוש המחודש של ספרד ע״י הנוצרים קוראים בשם ״הרקונקיסטה״, תחילתה במאה ה־ 11 וסופה ב־1492.] נדחקו המוסלמים הצידה לשולי ההיסטוריה ויחד איתם תרבותם המפוארת, קרנם של המוסלמים ירדה ויחד נשכחו גם 24 הנובאת שחיבר זיריאב.

המוסיקה האנדלוסית לא נכתבה והיא עברה מפה לאוזן. המגורשים המוסלמים עזבו את ספרד והגיעו, מטבע הדברים, לשכנה הקרובה־למרוקו. מוסיקה לא ניתן לחסום ולכלוא, היא יושבת בראשיהם של מוסיקאים ־ זמרים ונגנים ובראשיהם של סתם אנשים שעברו למרוקו.

גואל למוסיקה זו היה ערבי בשם מוחמד אבן אל חוסיין אלחייכ אל טיטואני מהעיר טיטואן שבצפון מרוקו, והוא פעל כמוסיקאי בעירו. אל חאיכ נעזר בעבודתו בשנת 1786 בחיבורים קלאסיים מכתבי יד שונים. שהיו נפוצים בחוגים סגורים של המוסלמים במלאח היהודי ובבתי הכנסת היהודיים.

הוא הצליח לשחזר, במאמץ רב, 11 נובאת בלבד מתוך ה־24 שחיבר זיריאב בקורדובה. לעבודתו הוא קרא ״אל מג׳מועה״ (״האסופה״). מ־13 הנובאת הנותרות הוא הצליח לשחזר שרידים בלבד. נובאת אלה נשכחו, לא הועברו כראוי בע״פ ואבדו לתמיד. להם קרא ״איתמא״ (יתומים). כך הצליח אל חאיכ להחזיר עטרה ליושנה: להחיות מוסיקה שנעלמה במידה רבה מהתרבות המוסיקלית של אנשי האזור ולהפכה במידה רבה של הצלחה למוסיקת החצר החביבה על שליטי מרוקו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מוצאה של המוסיקה האנדלוסית.

עמוד 127

ספר התקנות -יהודי ספרד ופורטוגל במרוקו 1753-1492

בעריכת שלום בר אשר

יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם; 1753-1492

לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון תהא מנוחתו כבוד 

מסגרת הדיון ומטרותיו

בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש          בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.

בראיון מיוחד סיפר הרב לחיאני:

בשנת תשי״א הגיע השליח הרב שלמה מטוסוב במטרה להרחיב את הפעילות ולהקים מוסדות חינוך "אהלי יוסף יצחק״ בכל רחבי מרוקו. הרב מטוסוב התגורר בקזבלנקה והוא ביקש שישלחו לו את אחד מתלמידי הישיבה במקנס שיסייע לו בעבודתו, להמשיך להקים ולפקח על עוד מוסדות ברחבי המדינה. פנו אלי בהצעה לקבל את התפקיד הזה, ואחרי שהתייעצתי עם רבותיי, הרב טולידנו [רבה של מקנס] וראש הישיבה הרב יצחק סבג שבירכו אותי שאצליח בעבודתי, נתתי את הסכמתי.

בעיר הראשונה שבה ביקרתי התברר לי שהילדים נאלצו לבקר בבית הספר גם בשבתות. אספתי את אנשי הקהילה בבית הכנסת ודיברתי על ליבם על החשיבות של הקמת תלמוד תורה "אהלי יוסף יצחק״, ואף הדגשתי שלא יתכן שהילדים ימשיכו ללמוד בבית הספר הממשלתי בשבת. באותה עיר היה ממשל צבאי, וכאשר המושל הצבאי של העיר שמע שכינסתי את אנשי העיר ודרשתי שלא ישלחו את ילדיהם לבית הספר בשבתות, הדבר הכעיס אותו עד מאוד והוא ראה בזה פגיעה בסמכותו. הוא זימן אותי ונזף בי על שבאתי לעיר מבלי לקבל רישיון מראש מהמשרד הצבאי בעיר הבירה כנדרש, ועל שאני ממריד את אנשי הקהילה. אמרתי לו שבאתי בשליחות הרבי מליובאוויטש והסברתי לו את משמעות יום השבת כיום קדוש עבור היהודים. בהמשך גם הגיע ראש העיר והסברתי להם שאי אפשר שלא להקים תלמוד תורה, אם הילדים היהודים מבקרים כעת בשבת בבית הספר תוך חילול השבת הקדושה, ובסופו של דבר הם הסכימו לבטל את הגזירה הזו.

אמרתי למושל שנודע לי שגם בכפרים הסמוכים הילדים לומדים בשבת, והייתי רוצה שהפטור יחול גם עליהם. כנראה שמצאתי חן בעיניו, והוא הסכים שאמסור זאת בשמו לממונים בכפרים הסמוכים, וכך אכן היה ובעזרת השם הצלחנו לבטל את הגזירה הזו גם בעוד מקומות באותו אזור.

על פעילות זו כתב הרב לחיאני דו׳׳ח לרבי וקיבל מענה מעודד. בשנים הבאות פעל בתחום הכשרות במרסי שבצרפת, ואף זכה להגיע אל הרבי ולקבל הוראות בעבודתו. כיום הרב לחיאני מכהן כרב בעיר אשדוד.

דו״ח נסיעות לכפרים

בארכיונו של הרב מטוסוב נמצאות רשימות ובהן דו״חות מנסיעותיו לעיירות ולכפרים. הנה הצצה לרשימה מהחודשים תשרי תשי״ב – אדר תשי״ג:

ג׳ תשרי – נסעתי לצפרו

 ד׳ תשרי ־ נסעתי לטמזא

ה׳ תשרי – חזרתי לקזבלנקה

כ״ד תשרי־ נסעתי לתאדלא

כ״ה תשרי – נסעתי למדזעם וחזרה לקזבלנקה

כ״ח תשרי – נסעתי למאראקעש

כ״ט תשרי נסעתי לאגויים – אסלין

ל׳ תשרי נסעתי לאגויים – מאראקש

א׳ מר חשון – נסעתי לקזבלנקה

ד׳ מרחשון – נסעתי לסעטמט וחזרה

ו׳ מר חשון – נסעתי למעקנעס

ז׳ מר חשון – נסעתי לבולמאן – צפרון

ח׳ מר חשון – נסעתי לתאורירט

ט׳ מר חשון ־ נסעתי למעקנעס – אאוזאן

י׳ מר חשון ־ נסעתי לקזבלנקה

י״ב מר חשון – נסעתי לסעטמאט וחזרה

כ׳ מר חשון – נסעתי למאראקעש

כ״ב מר חשון – נסעתי לבריזה וחזרה

כ״ג מר חשון – נסתי לשדה חיים וחזרה

כ״ד מר חשון – חזרתי לקזבלנקה

כ׳׳ה מר חשון – נסעתי למאראקש – תאמאסינת, אורזאנאת – תאורירת

כ״ז מר חשון – נסעתי לתלמסלא – אגדז – אסלים – תאאכוגאלת – אגדז

כ״ח מר חשון – נסעתי לכסבא – רבאט ־ דאגורא – ערואיאת, תמגונית

כ״ט מר חשון – נסעתי למחמיד – בני חיון, לכסבא

ל׳ מר חשון – נסעתי לשקורא – תיכרת מין דלימיני – אגויים

א׳ כסלו – נסעתי למאראקעש

ד׳ כסלו – חזרתי לקזבלנקה

ז׳ כסלו – נסעתי למעקנעס וחזרה

כ״ה כסלו – נסעתי לבני מעלאל

כ׳׳ו כסלו – נסעתי לתאדלא

כ״ז כסלו – חזרתי לקזבלנקה

ב׳ טבת – נסעתי למעקנעס

ג׳ טבת – נסעתי לצפרו

ד׳ טבת – נסעתי למעקנעס

ה׳ טבת – נסעתי לקזבלנקה

י׳׳ח טבת, נסעתי לסעטמט וחזרה

כ״ה טבת – נסעתי לצפרו

כ״ו טבת – נסעתי למעקנעס

כ״ז טבת – נסעתי לקזבלנקה

ז׳ שבט – נסיעה למאראקעש

ח׳ שבט – נסיעה לקזבלנקה

כ״ט שבט – נסיעה לסעטאט

כ׳׳ב אדר – נסיעה לסעטאט

כ״ג אדר – נסיעה לקזבלנקה

ג׳ ניסן – נסיעה למאראקעש

י״א ניסן – נסיעה למקנס

י״ב ניסן, חזרה לקזבלנקה

י״א סיון נסיעה לראבאט תשי״ג

י״ב תשרי – נסיעה למאראקש

ז׳ מר חשון – נסיעה למאראקש

ה׳ כסלו – נסיעה למקנאס

ו׳ כסלו – נסיעה לצפרו, בולמאן, מידלת

ז׳ כסלו – נסיעה לריש, קסאר סוק

ח׳ כסלו – נסיעה לריסאני, ארפוד, טנג׳יר

ט׳ כסלו – נסיעה לאולאד, בו עאמיד, אורזאזאת, מאראקש

י׳׳ב כסלו – נסיעה לאולאד זנאגיא, זאוויא, דימנאת, אלקלעד, בני מעהלאל

י״ג כסלו – לסעטאט, קזבלנקה

ג׳ אדר ־ לסעטאט וחזרה

ז׳ אדר למקנאס, צפרו

ח׳ אדר – חזרה לקזבלנקה".

8. 8. השגת צדק חברתי

בתורה שבכתב ושבעל פה מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים ־ המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית־רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסוימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים.

החכמים, כגורם מוסרי וניטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, ובמייצגי דבר ה', ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, אפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות. בפזורה הספרדית מצאנו תחומים רבים ומגוונים בנושא הצדק החברתי בהם החכמים קבעו עמדה. הם מוזכרים ונדונים בספרות התשובות, להלן חלק מהנושאים: חלוקה צודקת יותר של נטל המיסים; תשלום לפי הכנסות ולא לפי נפשות; בעיות מס מרביים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים; נגד הפקעת מחירים; בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון; נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות; עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת; מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. התערבות החכמים באה בשתי צורות:

1) כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.

2) כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין.

החכמים יצאו נגד העלאת מחירים גם כשמדובר בצורכי מצווה. ר׳ משה דיטרני [=המבי״ט] מחכמי צפת במאה ה־16, מתח ביקורת חריפה על העשירים המשלמים מחירים גבוהים לאתרוגים מהודרים, כי בכך פוגעים בחסרי היכולת שאין ידם משגת לאתרוגים מהודרים. כי על ידי נהירה למהודרים נחשבים בעיני ההמון האתרוגים האחרים כפסולים (תשובות המבי״ט, ח״ג סימן מט). ובמרוקו בשנות השלשים של המאה העשרים, יהודים שחכרו את פרדסי האתרוגים העלו את מחירי האתרוגים. החכמים איימו לאסור על היחידים באותה שנה לרכוש להם אתרוג אם לא יחזירו את המחירים למה שהיה מקובל בכל שנה. האיום עזר והמחירים ירדו (תועפות ראם, סימן צז). כמו כן במאה ה18- באלג׳יר ובאיזמיר הועלו מחירי הדגים, החכמים תיקנו שלא לקנות דגים גם לשבת, כל עוד שלא ירדו המחירים. ר׳ יהודה עייאש באלג׳יר ור׳ חיים אבולעפיה באיזמיר, כל אחד במקומו ובזמנו עמדו על המשמר והדפו נסיונם של כמה עשירים לעקוף את התקנה (בית יהודה, ח״א, יור״ד, סי׳ לב. יצחק בן ג׳אמיל, חיים וחסד, תקנות ז ויג).

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

הישועה ללבטיו המיסרים את נפשו השסועה, באה בפגישתו עם יצחק טולדנו. הוא הכיר את יעקב מהפעמים הרבות שבהן ביקר בבית הכנסת כשליח של הקהילה היהודית בתטואן. וכעת הגיע לחברון בפעם האחרונה, לפני שיחזור לביתו לבלות את שארית חייו עם בני משפחתו. לפני שעזב, מיהר יעקב להיפגש איתו ולהתרשם מדבריו על אורחות החיים בעיר – האם נותרו כשהיו, או שיש מידע חדש ומועיל על העיר תטואן, שהייתה במוקד התעניינותו. להכיר את העיר שאליה רצה לשוב בשנית, לשמוע על המצב הכלכלי, על יחם השלטונות ליהודים. סוגיות רבות עניינו אותו, אולם הזמן אזל. יעקב יצא וחצי תאוותו בידו. בדרך אגב שמע את אשר רצו אוזניו לשמוע. טולדנו סיפר בהתלהבות על סוחר יהודי מיפו שמסייע לו, תמורת תשלום של כמה לירות, לארגן את סידורי ההפלגה לתטואן בחודש אפריל. לאחרונה חש מותש מן המסעות והתלאות, והיה להוט לחזור למשפחתו בתטואן. ״השליחות לקהילות ישראל ברחבי מרוקו היא מלאכה קשה וטומנת בחובה סכנות בדרכים, ועכשיו – עייפות הגוף הכריעה אותי,״ אמר בכאב לב. ״הלוא גם תלמידי ישיבה אוכלים אצלנו מהזריחה ועד השקיעה, ואני אחזור עם בשורה בעניין הזה,״ פסק. ״כל היתר חיים בשפע, יש אינספור אפשרויות למסחר אם בידך היוזמה. דבר אחרון ומכריע הוא שיהודי העיר חיים בשלום עם שכניהם המוסלמים והנוצרים.״

הוא אף הוסיף את דעתו על ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות האחרונות, וסיפר כי מחיר הסחורות ירד בשווקים עקב התפתחות הסחר בכותנה ופיתוח אמצעי העיבוד המשוכללים מספרד. בעקבות הסכם פס שנחתם ב-1912 בין המעצמות על הפיכתה של מרוקו למדינת חסות צרפתית. יש הסכם חדש בין צרפת לבין ספרד הנוגע לתטואן. ״מהו אותו הסכם?״ שאל יעקב בסקרנות רבה. ״סולטן מרוקו, עבד אל חפיר, הסכים עם ממשלת צרפת על הפיכת מרוקו למדינת חסות צרפתית, וצפון מרוקו תהיה למובלעת ספרדית הכוללת

את הערים סאוטה, מלייה ותטואן. טנג׳יר תהיה עיר בינלאומית, ויגיעו אליה קונסולים מכל מעצמות אירופה. תטואן תהיה הבירה הספרדית באזור.״ כך סקר יצחק טולדנו בהתלהבות את המצב הפוליטי והכלכלי, על פניו נסוך חיוך רחב, כי חשב שזו בשורה ליהודים בתטואן, וטובה למסחר, ובמיוחד למסחר במשי, שבו התעניין יעקב. הדברים ששמע יעקב הביאוהו להתרגשות גדולה והוא חש כי זהו העיתוי הנכון לנסוע לתטואן. כעת היה בידיו כל המידע הנחוץ לו כדי להתחיל ברגל ימין את ההכנות להפלגה למרוקו ולשוב לעיר הולדתו אחרי שנים. יעקב האמין בכל מאודו בתעשיית המשי ובאותו רגע גמר בליבו לחדש את עסקיו – אולי יעלה בידו להחזיר את חובותיו. ברוריה רעייתו לא גילתה עניין בכל הפרטים, למעט הידיעה שתטואן נמצאת כעת תחת שלטון ספרדי. יעקב היה ער לנטיות ליבה ולרגישותה לעניין האוריינטציה האירופית, שעל ברכיה התחנכה. עד עתה הוכיח הדרכון הספרדי את עצמו בפתרון בעיות היומיום. השנים במחיצתם של ערביי חברון בדרב אל יהוד גרמו לה לסלוד במופגן ממנהגיהם ומנימוסיהם הנלוזים. המביט מן הצד היה בוודאי מזהה את סגנון לבושה, שהיה כמראה הנשים האירופיות, שפקדו את העיר רק לעיתים רחוקות. בימים רגילים לבשה אריגי כותנה צבעונית, והייתה עוברת בשוק כשושנה בין החוחים, ועיני כל הרוכלים נישאות אליה, כאילו הייתה האישה הראשונה מאז בריאת העולם. לתחושת התרוממות הרוח הוסיף גם מכתבו של ד״ר משה מני, יליד חברון, שבו הוא מבשר לאחיו ישראל כי סיים בהצלחה את לימודי הרפואה בפריז. הוא קיבל הצעה מחיים בן שמחון לשמש כרופא בבית החולים היהודי בטנג׳יר והודיע כי אינו מתכוון להגיע לעיר בזמן הקרוב, והזמין את ישראל אחיו, שהיה עורך דין, לבוא ולהצטרף אליו. מאז ששמע על כך יעקב היה פוקד את ביתם של משפחת מני כדי לדלות מידע ממכתביו של מנשה לפני נסיעתו לתטואן. ״העיר טנג׳יר קרובה לתטואן ואוכל להיעזר בו במידת הצורך,״ סיפר יעקב לברוריה בהתרגשות. אט אט החלה ברוריה להשתכנע ולקבל בחיוב את תוכניתו של יעקב.

רחמה, בתם היחידה של יעקב וברוריה, גדלה בינתיים ופרחה והגיעה לגיל מצוות, ובעיני יעקב משמעות הדבר הייתה שעליו להעמיד אותה על חובותיה במסגרת מעמדה החדש. הסדר והחוק נעדרו מחיי היומיום בחברון, והחשש הלך וגאה שמא רע יאונה לילדה שזה עתה תמו ימי ילדותה. רק בזמן האחרון התירה לה ברוריה להיפגש עם חברותיה בחצר הבית – עד עתה הייתה ספונה בין חומות של אבן וחלונות מוגפים בשל מצב התברואה ומפאת חשש ממחלת הכולרה שהתגברה בעיר, שגבתה עד אותו היום קורבנות חסרי מזל. לא זאת בלבד, גם החשש פן יראה ערבי מחברון כי יפת מראה היא וירצה בה גרמו להוריה לנהוג בזהירות רבה.

בברוריה עלו וגאו חששות והיא הפנתה את כל מרצה ותשומת ליבה לחינוכה של בתה, וזאת מצידה עשתה חיל בלימודיה והמורים שיבחו אותה בכל הזדמנות – אך רחמה הייתה מופנמת ונחבאת אל הכלים וסלדה מתשומת הלב היתרה שהפגינו כלפיה. יפה וזוהרת הייתה בשמלתה הפרחונית ופניה קרנו יותר ויותר. ככל שהתבגרה, רחמה עוררה את תשומת ליבן של נשות חברון. שכנותיה היו זריזות כדרכן, והחלו לרחרח סביבה ולרקום במוחן תוכנית לשידוך הנערה. ברוריה הצהירה תמיד שהבן הצעיר של שמואל תנחום השכן מוצא חן בעיניה, אבל רחמה תינשא רק לבחיר ליבה, כמו שנהוג לעשות בחברה המודרנית. ברוריה תסנן עבורה את כל הצעות השידוכים שהחלו כבר להגיע אליה, ורק היא תחליט מי יהיה השידוך הראוי?! היא לא תולך שולל במלכודת השדכניות של חברון. העין רואה והנפש חושקת. איך תתיר את נשואיה לאדם לא ראוי, רק משום שאביו יבקש את ידה. ברוריה ידעה היטב עד כמה מחשבה זו אינה מקובלת בחברון. יעקב שתק בעניין זה. ברוריה תמיד הרגיעה אותו, והוא סמך על חושיה. תמיד ידע כי נישא לאישה מיושבת בדעתה. נשות חברון הספרדיות ביקשו את קרבתה בשל כך. יעקב אמר שיש לה עין טובה לגבי אנשים: בפעמים שנועץ בה – תמיד צדקה בסופו של דבר. מאז ציין בפני כל: יש ־'אישה הזאת עין חודרנית הבוחנת לב וכליות.״ באשר לתוכניותיו אמרה: ״אתה יכול לנצל את קשריך ואינך צריך להסתמך על טולדנו.״ יעקב הבין מנימת דבריה שהוא אינו עושה מספיק, ויכול להשתדל יותר.

נכון שיש קשרי ידידות עם כמה מבעלי השררה והממון,״ אמר. אתרי דברי הביקורת של ברוריה כשהיה מהרהר כיצד לקדם את ענייניו באמצעות קשריו האישיים, הבין יעקב בוגנים שעליו לנצל את קרבתו ־'סגן מנהל הבנק, על מנת שיסייע לו להחזיר את חובותיו לפני נסיעתו. יצחק דה אבילא, סגן מנהל הבנק הצרפתי ״קדרי ליונה״, היה הראשון שהציע לו עזרה. הוא פגש את יעקב כשהגיע לבקר את בני משפחתו בחברון, אז שמע מפיו על נכונות הבנק לסייע לסוחרים בחברון במתן ־לוואה קצרת מועד. יצחק היה מגיע בערבי חג לחברון, ויעקב התלבש בחליפה מהודרת לכבודו. חליפותיו של תנחום החייט היו בעלות יכולת להותיר רושם רב, והמראה החיצוני סייע בידו. יחסיו עם הבנק הצרפתי עלו על דרך המלך, וכעבור זמן מה, אחרי שפרע את כל חובותיו, הכול היה מוכן לקראת הפלגתם לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

הימים עברו ולא היה סימן שנתן תקווה לעתיד לבוא. המצב הקשה בבית לא נותן לו מנוח ובאין מוצא ביקש להתייעץ עם הרב שמכירו היטב מתפילותיהם יחדיו. באותה העת הרב שחיפש שליח ציבור, הציע לאבא את תפקיד השליחות. אבא מייד נענה, עוד לפני שעדכן בכך את אשתו, לא היה ספק בליבו שהיא תיתן את ברכת הדרך, תפקיד מכובד לא דוחים. תפקיד השליחות החזיר את האור שכבה במשפחה עת אבא ישב מובטל והמשפחה התקיימה מתמיכת מש׳ אזולאי והקהילה. האמונה חזרה והפיחה תקווה במשפחה הצעירה ובעתידה. כעת, כשהדאגה לפרנסת המשפחה ירדה, בראשו עברה המחשבה שכאן הוא נפרד ממקצוע הסנדלרות. עכשיו אבא התפנה לשאול מהו תפקיד השליח? הרב בסבר פנים הסביר ואמר, זהו מונח הלכתי לאדם המבצע פעולות שתוחלתן נזקפות לזכות משלחו. היום פועלים בכל העולם כ-4000 שליחים כאלה, המוכרים לנו כשליחי חב״ד הנמצאים בכל פינה ברחבי הגלובוס. התפקיד מחייב היעדרות ארוכה מהבית, האם תעמוד בזה? קח את הזמן ותתייעץ בבית, אמר הרב. אבא קיבל על עצמו את התפקיד, עם כל המגבלות. עכשיו לאחר שנתן את אישורו, התפנה לספר לאשתו על פניית הרב, ובעיקר על ההיעדרות הארוכה מהבית הכרוכה בתפקיד השליחות ברחבי הערים במדינה. השמועה הגיעה למשפחת אזולאי, משפחת אשתו, ומייד התגייסו ולקחו עליהם לעזור ולסייע בכל הנדרש מהיכרותם את הקשיים שהיו לאסתר, כולל גידולה של זוהרה שרק עתה נולדה. הם ראו שתפקיד השליחות יביא כבוד גדול למשפחה. ביחס לאמצעים הדלים שהמשפחה התקיימה מהם בעבר, השליחות תעניק הכנסה ראויה למשפחה הצעירה בראשית דרכה. עם הזמן התברר שההוצאות של אבא בערים שבהן התגורר, קיזזו הרבה מהכנסתו. את יתרת הכנסתו היה מעביר לקיום המשפחה. כסף זה, אף פעם לא הספיק, לכן משפחת אשתו המשיכה בתמיכת שתי ״הנשים״ שנשארו בבית (אשתו ובתו). משפחת אזולאי סייעה בכל הנדרש.

אבא קיים את מצוות השליחות כהלכה, נע ונד בין הקהילות היהודיות בערי מרוקו. באחת הפעמים כשחזר לעיר לדווח לרב על שליחותו, קיבלה את פניו ״בשורה קשה״. אשתו(אסתר) אושפזה בבית החולים בזמן היעדרו וחזרה ממנו בידיעה שכבר לא תוכל עוד ללדת. זאת הייתה בשורה קשה מאוד. כיהודי מאמין הרים אבי ידיו למעלה ובתחינה שאל, על מה עוד אני צריך לתת את הדין? קודם פרנסתי נגזלה ומובטל ישבתי בבית, ועכשיו הרחבת המשפחה נגזלת ממני? למה? כיהודי מאמין, הוא הבין שכעת הוא עומד למבחן.

אבא המשיך בשליחות הרב, הפעם הגורל האיר לו פנים והראה לו את הדרך לעיר מקנס, שם במקנס פגש באקראי את אשתו לעתיד. אישה צעירה ויפה, שמשכה את תשומת ליבו. גם לה קראו אסתר, אסתר בן הרוש. כאשר אבי הבין שהיא עדיין רווקה, הוא ביקש ממנה שתמתין לו. חוזר לעירו סאלי לפניו שתי משימות: לדווח לרב על הביקור ״המוצלח״ במקנס, ולבקש את אישורה של אשתו לשאת אישה נוספת, מאחר שהיא כבר לא יכולה ללדת יותר. מהרב ביקש אבי לסיים את תפקידו. הוא ביקש לעבור לזמן מה ל״מקנס״, שם גם מצא עבודה בייצור מזרנים. אבא קיבל את ברכת הרב ובהמלצתו אף התמנה להיות שמש באחד מבתי הכנסת שהיו במלאח.

מתוך עבודת השורשים שאחותי כותבת עם הנכד שלה מסתבר שסבתא אסתר אזולאי הייתה מוגבלת בראייה וללדת כבר לא יכלה. אבא שרצה עוד ילדים ביקש את אישורה של אשתו לשאת אישה אחרת. רק לאחר שקיבל את אישורה הוא נסע למקנס.

שמש בית הכנסת

עד המאה העשירית לספירה, התואר ״שמש״ לא היה קיים בפני עצמו. אנו מכירים מן התלמוד, את הביטוי ׳חזן בית הכנסת׳. המפרשים מסבירים שהכוונה הייתה לשמש, ותפקידו של השמש היה לעסוק בצורכי בית הכנסת. ייתכן שמתפקיד זה נולד ״שמש בית הכנסת״ המסורתי.

אם נציב בראש ההיררכיה של נושאי המשרות הניהוליות בבית הכנסת, השמש אחראי על תפקודו השוטף של בית הכנסת ברמה הפרקטית ביותר, כמו ניקוי המקום ועוד… עליו מוטלת האחריות שבשעה היעודה יהיו עשרה למניין וכן הלאה.

תפקיד מרתק נוסף המזוהה עם השמש לאורך הדורות הוא השכמת המתפללים לפנות בוקר לתפילת שחרית, בעיקר לאמירת הסליחות בחודש אלול – תפילה הנאמרת לפנות בוקר. אני זוכר את עצמי צועד עם אבא לתפילת השחרית, ובדרך לבית הכנסת מעיר את המתפללים בקריאה ״שעת שחרית״.

השמש בפולקלור היהודי מצטייר כיהודי פשוט, טוב, ירא שמיים ונאמן. בספר ׳אוצר הידיעות׳ מצוטט ה׳יעב״ץ׳(מגדולי הרבנים במאה ה-18) שאמר כי ״תפקיד השמש מהווה סגולה לאריכות ימים, וכי המציאות מורה כי שמשים נפטרים בשיבה טובה״.

כשמש בית הכנסת, אבא נפרד מהסנדלרות, ועבר לעבוד בייצור מזרנים אצל רפד. את המזרנים בתקופה הזו, היו ממלאים בקש. אחי הקטן שלום, מספר שהיה עוזר לאבא בהפרדת התבן(הקש) למילוי ויצירת המזרן.

מה אימא עשתה במקנס בשעה שכל משפחתה חיה בעיר ״ספרו״? לכך לא הצלחתי לקבל תשובה. המפגש האקראי עם אבא היה במקנס. אבא חזר למקנס וביקש את ידה של אימי לעתיד, אסתר בן הרוש.

עמוד 33

פרק אחד עשר

הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״

הפיוט נכתב לצורך התפילה ולצורך של טקס דתי. כדי שהפיוט ייהפך לחלק משיגרת היום־יום ויחדור לתודעתם של אנשים, יש להלחינו. הלחן נותן חיים מיוחדים לפיוט הכתוב. במקרה וקיבל הפיוט בפעולת התרכיב לחן מוכר ־ מקומי, הדבר יעורר מעורבות רגשית של השומע, הזדהות עם המילים והנאה רבה.

לפיכך, אחד הדברים המרתקים את הנוכחים בערבי ״שירת הבקשות״ הם הלחנים המלוים את הפיוטים. המדובר בערבים תרבותיים שיש בהם התעלות רוחנית הרבה בזכות הפיוטים המשרים על הנוכחים אוירה ייחודית. ללחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״ יש מבנה רב־גוני, לחנים שונים המתחלפים בתדירות במהלך הערב. לחנים אלה נעימים לאוזן, מרכיב הסלסול בהם בולט ביותר, יש בהם מעבר חד בסגנון והדבר ניכר בנוכחים־ערב של הנאה רבה.

מהם הסגנונות המוסיקליים השונים בפיוטי ״שירת הבקשות״? מהו מקורם של סגנונות אלה? קודם יש לקבוע, כי קיים מבנה רב גוני של סגנונות מוסיקליים מתקופות שונות. סגנונות מוסיקליים אלה באו ממקומות שונים, ולהם יש רקע חברתי ותרבותי שונה. לחדירתם לפיוט של יהודי מרוקו בכלל ולפיוטי ״שירת הבקשות״ בפרט יש סיבות חברתיות ותרבותיות השונות לכל סגנון וסגנון.

בפרק זה יינתן הסבר על מאפייני הסגנון ועל הרקע לכניסתם לפיוט של יהודי מרוק'

ולערבי ״שירת הבקשות״.

א. סגנון ״הקדים״(שירי ה״טרקאן)

אלו הם לחנים מהמאות ה־18־17, והם החומר ה״קדים״ (ה״ישן״) של ״שירת הבקשות״. לחני הטרקאן הינם לחנים קדומים, שהורכבו על פיוטים עתיקים ושמקורם מחוץ למרוקו.

השדרי״ם, שהיו הסוכנים של מנהג ״שירת הבקשות״ מצפת למרוקו, הביאו איתם לא רק את מילות הפיוטים, אלא גם לחנים, שכנראה, כמיטב המסורת המקובלת על ר׳ ישראל נג׳ארה, היו בעיקרם לחנים שמקורם בארץ ישראל הקדומה, או שהובאו לא מכבר מן המזרח והופצו ע״י השדר״ים כמו פיוטיהם של המקובלים מצפת (״יה רבון עלמא״, ״יודוך רעיו: ״ידיד נפש״ ועוד). הם הביאו איתם גם לחנים תורכיים ומארצות ים תיכוניות אחרות, והם נשתקעו במשך השנים בהוויה התרבותית של הפיוט היהודי המרוקני, וחיו את חייהם במלאח ובבתי הכנסת. במשך השנים ירכיבו מחברי הפיוטים את הלחנים הזרים מסביבתם הקרובה על פיוטים שכתבו. לאחר שנעשה שימוש בלחנים אלה במשך שנים, הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות המוסיקלית של יהודי מרוקו.

חוקרים מוסיקליים מתקשים לזהות את מחבריהם של לחני הטרקאן ולזהות במדוייק את ארצות מוצאם מלפני מאות שנים, שהרי קשה להתחקות אחר מוסיקה החוצה גבולות והעוברת מארץ לארץ.

ב. המוסיקה האנדלוסית

המוסיקה האנדלוסית, ״המלכה הבלתי מוכתרת״ של ״שירת הבקשות״, הינה מוסיקה אמנותית חצרנית בארמונות השליטים בממלכה האנדלוסית ובחצרות הארמונות של מלכי מרוקו. היא אומצה ע״י היהודים ־ הורכבה על פיוטים וחדרה לשירה הדתית ־ בתפילות ובטקסים ציבוריים ובחיי היומיום היהודים החילוניים.

מפאת חשיבותה של מוסיקה זו אני מביא סקירה מפורטת על המוסיקה האנדלוסית הרקע שעליו חוברה, שלבי התפתחותה, המבנה הייחודי שלה, תפוצתה ומידת השפעתה.

תפיסת המזרח כלפי המוסיקה

גדולי הפילוסופים בימי הביניים (החל במאה ה־ 8־7) כתבו את ספרי החכמה בלשון ערבית. חכם ערבי, מוסיקאי במקצועו, בשם אל־כינדי פיתח רבות את הפילוסופיה המוסיקלית הערבית שראתה במוסיקה כוח עליון, שהגיע מספירות שמימיות עליונות. לכוח עליון זה יש כוח חדירה ישיר לאדם עד כדי עיצוב אופיו וניקוי נפשו. יסוד זה הוטמע חזק אצל המוסיקאים הערבים החל במאה ה-8.

״אכוואן סאפא״ (״האחים הנאמנים״) היתה קבוצת פילוסופים מלומדים בבגדד של המאה ה־ 10, שריכזה את הידע בתחום הפילוסופיה של המוסיקה. הם כתבו אנציקלופדיה בנושאי המוסיקה בפרט וכ- 70 ספרים על התרבות בכלל.

לטענתם, המטרה הנעלה של המוסיקה היא להקטין את החלק החומרי שבאדם, ובמקביל להגדיל את החלק הרוחני שבו. המוסיקה הרעה מעוררת את היצרים הבהמיים ואילו המוסיקה הטובה מעוררת את היצרים הטובים של האדם. לפיכך, המוסיקאים הפילוסופיים אמרו, כי למוסיקה יש כוח תראפי להבריא את הנפש של החולה.

הערת המחבר: ההגמוניה של התרבות עברה לארצות האיסלם: לבגדד עד המאה ה־10 ולספרד המוסלמית במאות ה־15־11. ההגמוניה של העולם המוסלמי עוברת באמצע המאה ה־15, לאירופה המערבית.(ע.כ)

מתוך ויקיפדיה: אל-כִנדי (בערבית: الكندي ; שמו המלא: أبو يوسف يعقوب بن إسحاق الصبّاح الكندي; תעתיק; אבו יוסף יעקוב בן אסחאק אל-סבאח אל-כנדי (801–873) היה פילוסוף, מתמטיקאי, מוזיקאי ורופא ערבי מוסלמי משבט "אלכינדה" התימני (ומכאן כינויו אל-כנדי) שהשתלט על עיראק. זכה לכינוי "פילוסוף הערבים" ונחשב לאבי הפילוסופיה הערבית והאסלאמית עקב הסינתזה (המיזוג) של פילוסופיה זו עם הפילוסופיה היוונית העתיקה והאימוץ של האחרונה למסגרת אסלאמית.

אל-כנדי היה צאצא לשבט הכִנדה, התימני במוצאו. נולד והתחנך בעיר כופה שבעיראק, ולאחר מכן עבר לעיר בגדאד. אל-כנדי נהפך לדמות מפתח בבית החכמה בבגדאד ומספר ח'ליפים מבית עבאס מינו אותו למפקח על התרגום מיוונית לערבית של יצירות פילוסופיות ומדעיות. החיבור שלו ל"פילוסופיה של העתיקים" (כפי שהפילוסופיה של יוון העתיקה כונתה בפי המוסלמים) השפיע השפעה ניכרת על היצירה האינטלקטואלית העצמאית שלו, שבאה לידי ביטוי במאות חיבורים על נושאים מגוונים הכוללים מטאפיזיקה, אתיקה, לוגיקה, פסיכולוגיה, רוקחות, מתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אופטיקה, מטאורולוגיה, מוזיקה ועוד.

המוטיב החוזר בכתיבתו הפילוסופית של אל-כנדי הוא הניסיון להראות את ההתאמה בין פילוסופיה לתאולוגיה ואסלאם. יצירותיו הפילוסופיות עוסקות בנושאים הקלאסיים שעניינו את הפילוסופיה האסלאמית כגון טבעו של אלוהים, נפש האדם וטבעם של הנבואה והידע הנבואי. למרות ששיחק תפקיד חשוב בהפיכת הפילוסופיה היוונית העתיקה למוכרת בעולם האסלאם, היצירה הפילוסופית שלו עצמה לא זכתה להכרה רבה כפי שזכה לה אל-פאראבי, ומעט מיצירותיו הפילוסופיות נשמרו עד ימינו

בתחום המוזיקלי, אל-כנדי היה התאורטיקן הגדול הראשון של המוזיקה הערבית. הוא היה מייצגיה של האסכולה הפיתוגיראית במוזיקה. "אל-כנדי התמקד בקשר שבין ארבעת מיתרי העוד ויסודות העולם. הוא טען לקיומה של זיקה בין המיתרים וארבעת המרכיבים הבסיסיים של העולם: אדמה, מים, אוויר ואש… לכך היו, לדעתו, השלכות על משמעותה, כוחה והשפעתה של המוזיקה" הוא הציע להוסיף מיתר חמישי לעוד ודן במשמעויות הקוסמולוגיות של המוזיקה. סך הכל פרסם חמש-עשרה מסות בתאוריה של המוזיקה, מתוכן שרדו חמש. באחד מחיבוריו מופיעה לראשונה בערבית המילה מוזיקה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הלחנים של פיוטי ״שירת הבקשות״

עמוד 125

15. 15. המקהלה של דודי יצחק

דודי יצחק, אחיו הצעיר של אבי, היה אישיות צבעונית ביותר. כל העיר העריצה אותו בזכות כישרונותיו. הוא היה עיתונאי, צייר ומשורר וגם במאי לעת מצוא. כולם רצו בחברתו כי הוא היה איש שיחה מבריק. הוא היה מעין אנציקלופדיה חיה וידע תמיד יותר מאחרים בכל עניין ועניין. בדרך כלל, ידענים לוקים בטרחנות יתרה, לא כן דודי יצחק! היה לו קסם רב וכולם אהבו להקשיב לו.

באותה מידה, היה בעל עקרונות נוקשים, ועמד על כך שאנשים יכבדו את ערך הזמן. ״הזמן שלי לא פחות חשוב משלכם,״ היה אומר. הוא דרש מעצמו ומאחרים דייקנות ללא פשרות. לא אחת קרה, שהוזמן לתת הרצאה והאנשים איחרו. כשראה כך, לא חיכה להם אפילו דקה אחת, אלא קם ויצא מהאולם בלי להגיד מילה. כך נהג גם אם הייתה לו פגישה עם אישיות חשובה ככל שתהיה, ואפילו אם הייתה על פי בקשתו כדי לקבל משרה או כדי לקדם עניין כלשהו. אין צורך לומר שהדבר גרם לו לא פעם לנזקים קשים.

באותה תקופה חש על בשרו את האנטישמיות שהלכה וקיבלה לגיטימיות בקרב אנשי השלטון הצרפתי בהשפעת ממשלת וישי בצרפת. ה״סלונים״ הצרפתיים שחיפשו קודם את קרבתו, סגרו בפניו את דלתותיהם. חברים מושבעים משכבר הדירו רגליהם מביתו.

כך החל לגלות עניין בציונות, וככל הנראה הגיע למסקנה, שהיא התשובה לאנטישמיות הגואה.

באותם ימים, בטרם קמה מדינת ישראל, העלייה לארץ כ״עלייה ציונית״ לא הייתה נפוצה עדיין בין יהודי מרוקו. למושג "ציונות״ לא היה אותו היבט מעשי שנתלווה לה מאוחר יותר. בעינינו אז, הציונות התבטאה באהבת ארץ ישראל דרך השירים והסיפורים שלה, ולהמשיך לחלום על שיבת היהודים לארצם באיזה שהוא זמן בלתי מוגדר.

דודי יצחק ראה בשירים שהחלו להגיע אלינו מ״פלסטינה״, נקודת חיבור חזקה לארץ ישראל. על כן הקים מועדון זמר קבוע שקיבל בפינו תואר של ״מקהלה״, וכל הנוער היהודי של מוגדור החל ללמוד שירים, קודם בצרפתית ואחר כך בעברית. כל מי שבא מפלסטינה של אותם הימים היה מתבקש ללמד שיר. כך הגיעו אלינו שירים שונים ומגוונים שנקלטו ללא אבחנה, כ״שיר העמק׳/ ״נומי נומי ילדתי׳/ ״החמה מראש האילנות׳/ ״לא ביום ולא בלילה״ ועוד. השירים היו בעברית ואנו לא הבנו את המילים. אני זוכר איך הדוד הסביר לחברי המקהלה שהעלמה מהשיר ״לא ביום ולא בלילה״, מחכה לחתן, ולא חשוב אם יבוא מפולין או מליטא, וזו הייתה הפעם הראשונה שמחוזות כאלה הוזכרו במקומותינו. לאותה עלמה לא היה אכפת מי יהיה חתנה, לבן או שחור, רווק או אלמן. אך חתן אחד היא לא רצתה בשום אופן – ״רק לא זקן! רק לא זקן!״

חתונת זקן בן שבעים עם נערה בת שבע עשרה ואפילו פחות מזה הייתה חיזיון נפרץ אצלנו. לרוב, הזקן שהתאלמן ונשאר לבדו עם שמונה או עשרה ילדים בבית, חיפש לו אישה צעירה שיהיה לה די כוח כדי לטפל בכל המשפחה הגדולה הזו. עוד תירוץ חשוב היה לו לאותו זקן: רבנים דאגו לשנן ללא הרף שאסור לו לאדם להישאר בלא אישה. לשדכנים הייתה כבר רשימה של בנות ממשפחות עניות שהגיעו לפרקן. על נקלה הצליחו לשכנע את הורי הנערה, שכדאי להם להסכים לשידוך המוצע להם. הנימוקים לא היו חסרים:

"מי ייקח אותה? הרי אתם מחוסרי כול! נכון, אפשר להשיא אותה לנער עני כמוה, אבל אלה החיים שאתם רוצים בשבילה? חיים של עוני ללא פרנסה עם מגורים באיזה חור מעופש? שם יגדלו את ילדיהם? חתונה ללא אופק לעתיד? הנה פלוני בן פלוני, הוא התאלמן, יש לו בית ועסק והוא יהיה כמו אבא לבתכם…"

כמה שיחות התקיימו בין באי המקהלה בנושא הזה! כמה התמרמרויות נשמעו מפי הבנות שכבר הוצעו להן שידוכים עם גברים שהיו בגיל כפול מזה שלהן, אם לא יותר! והרי לכם שיר מארץ ישראל אשר תרם ללא ספק לתודעת אנשי הקהילה לגבי נישואין בין זקנים לצעירות.

ומי שהביא את השירים האלו ודאג להחדיר את משמעותם היה דודי יצחק. ולא ידענו אז שהשיר הקטן הזה הוא של חיים נחמן ביאליק הנערץ. למדנו שם גם שיר קצר שעד היום מעלה חיוך על שפתי:

״גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיף – יופ.

 רק כאשר עליתי ארצה והלכתי לקיבוץ, ראיתי זיפזיף לראשונה והבנתי למה התכוון המשורר, אך עד היום איני יודע למה יופ? מה ליופ ולגמל גמלי?

אני הייתי צעיר מדי בשביל המקהלה. על כן דודי הודיע לי בפסקנות שטרם הגיע זמני להצטרף אליה. האכזבה שלי הייתה רבה, אך היא לא האריכה ימים, כי יום אחד הוא קרא לי ואמר: ״אביך סיפר לי על תשוקתך לכינור. לו היה לי כסף, הייתי קם עכשיו ונוסע לקזבלנקה לקנות לך כינור. כי בכתובים שלנו נאמר: ׳חנוך לנער על פי דרכו׳. מכל מקום, החושק בכינור חושק במוסיקה, ואנו כאן במקהלה עוסקים במוסיקה, על כן מצווה לצרף אותך אלינו!״

כך בזכות הכינור שלא היה לי, נכנסתי למקהלה של דודי יצחק.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. המקהלה של דודי יצחק

עמוד 38

תורה, צדקה וענווה: עולמו הערכי של רבי יוסף

אריאל כנפו

מי היה רבי יוסף כנאפו? ידוע לנו מעט (ובקובץ זה מתגלה לנו עוד) על קורות חייו, על הספרים שכתב, ועל ההקשרים החברתיים, התרבותיים וההיסטוריים שבהם פעל. פחות מכך ידוע לנו על עולמו הפנימי. המשימה המוטלת עלי במאמר זה היא לחשוף בפני הקורא מעט מעולמו הערכי של רבי יוסף כנאפו, כפי שהוא מתבטא בכתביו. מה היה חשוב לרבי יוסף? האם הוא עסק בנושאים ערכיים, או שמא טרח לכתוב בעיקר על הלכות וקיום מצוות ככתבן? האם קיבל את הדברים כמובנים מאליהם, או שמא חשב עליהם, העריך אותם, ואז החליט מה חשוב יותר ומה פחות? עיון בכתביו מעלה כי נושאים אלה העסיקו אותו במידה רבה.

אתחיל בהגדרת המושג ״ערכים״, ובהבחנה בין ערכים לבין תכונות והתנהגויות. לאחר מכן, אאתר את הערכים העולים מכתבי רבי יוסף, ובפרט את שלושת הערכים החשובים ביותר מבחינתו. אדון גם בהיררכיה שבין הערכים, וגם ביחסים שבין ערכים אלה. לבסוף, אדון במימושם של ערכים אלה מבחינה פילוסופית לדעת רבי יוסף, ומבחינת אורח חייו, כפי שהוא ידוע לנו.

ערכים: הגדרה

לפני שניגש לניתוח עולמו הערכי של רבי יוסף, עלינו להגדיר את המושג ״ערכים". עשרות רבות של הגדרות שונות ניתנו למושג זה (ראו דיונים אצל שקולניקוב ושורק, ו200 ;1993 ,Hechter, Nadel & Michod 1992 ,Rohan, 2000; Schwartz). כולן כוללות אלמנט מרכזי: מתן חשיבות לדבר מסוים. אחת ההגדרות המועילות והמקובלות ביותר נוסחה על ידי שוורץ (1992 ,Schwartz) בעקבות 1973) Rokeach): ערכים הם מטרות רצויות, חשובות יותר או פחות לאדם מסוים, המשמשות אנשים כעקרונות מנחים בחייהם, כדי לכוון או להצדיק התנהגות, ולהעריך התנהגויות שלנו ושל אחרים במונחיו של רבי יוסף כנאפו, ערכים מכונים ״מידות יקרות״ ("יפה עיניים", ו׳). כלומר, רבי יוסף מתייחס לאלמנט החשיבות במושג "ערך״.

ערכים, תכונות והתנהגויות

כדאי לזכור, כי ערכים ותכונות או התנהגויות אינם דברים זהים. אדם המחשיב ערך מסוים, הוא בעל מוטיבציה לפעול על פיו, אך לא תמיד זה אפשרי. לא תמיד אדם יהיה מרוצה מתכונותיו, ואם אינו מרוצה – הרי שתכונה זו אינה ערך עבורו. קשה להעלות על הדעת, למשל, אדם ש״הססנות" היא ערך עבורו. כפי שציין שוורץ, ערכים הם גם מצדיקי התנהגות, ולא רק מכווניה. אותו הססן עשוי לראות את עצמו כמחשיב את ערך ה״מתינות״ או ה״זהירות" (לגבי הקשר בין ערכים והתנהגויות ראו 1996 ,Schwartz, ולגבי הקשר בין ערכים ותכונות ראו ,Roccas Sagiv, Schwartz, & Knafo, in press).

וכך, אף כי ידוע לנו שרבי יוסף כנאפו היה עניו(למשל, הוא קורא לעצמו ״ואנכי עפר" (שם, י״ב), עדיין איננו יודעים אם היה הדבר חשוב לו. אולי היתה זו רק דרך דיבור? אולי הוא לא אהב בעצמו את התכונה הזו? לכן, עלינו לנסות להבין האם הוא ראה בכך ערך. האם הוא ייחס לכך חשיבות. אילו היה רבי יוסף נבדק במחקר ערכים מודרני, הוא היה עונה על שאלון ערכים, ומציין מה חשוב בחייו (עם כל הבעייתיות שבשיטת מחקר זו, היא ככל הנראה הטובה ביותר הקיימת היום). במקום זאת, שיטת המחקר להבנת ערכיו היא עיון בכתביו, תוך ניסיון להבין את העדפותיו מתוך דבריו.

שלושה ערכים בסיסיים:

עיון בכתבי רבי יוסף מעלה התייחסויות ערכיות רבות. כך, למשל, מתן חשיבות לערכי אסתטיקה ויופי צרוף עולה מהשמות שנתן רבי יוסף לכמה מספריו (״יפה עיניים״, ״טוב רואי״, ״זך ונקי״). מדבריו עולה גם מתן חשיבות נמוכה לערכי הדוניזם (הנאה ועונג): ״אם האדם לא השיג בעולם הזה תענוגיה וכל חמודיה, אל יצטער״ (פירוש על פרקי אבות, ע״ ו).

במאמר קצר זה, לא ניתן לדון בכל אלה. לכן, בחרתי להתמקד בדיון ערכי מרתק שעולה מתוך דפי ההקדמה שכתב רבי יוסף לספרו ״יפה עיניים". בספרו מציג בפנינו רבי יוסף שלושה ערכים חשובים:

והנה עיקר הקדושה וכל השלמות המה שלוש מידות יקרות, ונכבדות מדובר בם:

ראשונה, למוד תורה לשמה

שנייה לה, צדקה וגמילות חסדים

שלישייה, מידת ענווה ושפלות רוח.

(״יפה עיניים״, ו־ז, החלוקה לשורות היא שלי).

מעניין לציין, כי ערכים אלה מתייחסים ליחסיו של האדם עם א-לוהיו, עם זולתו, ועם עצמו. הערך הראשון, לימוד תורה, הוא כלפי שמים (לימוד תורה כמצווה א-לוהית), הערך השני הוא כלפי הזולת (צדקה), והערך השלישי הוא כלפי האדם עצמו (שפלות רוח). עם זאת, כפי שנראה בהמשך, הגבולות בין שלושת הערכים והגורמים אשר אליהם הם מתייחסים, מיטשטשים בכתבי רבי יוסף.

בהמשך, דן רבי יוסף בכל אחד מהערכים הללו, ומרחיב בעניינו, ומספק לנו הזדמנות נדירה לקבל תשובות למספר שאלות מעניינות בנוגע לעולמו הערכי: (א) מהו סדר החשיבות שמקנה רבי יוסף לשלושת הערכים? (ב) מהם היחסים בין שלושת הערכים?(ג) מהו מימוש אמיתי של כל אחד מהערכים הללו?

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-תורה, צדקה וענווה: עולמו הערכי של רבי יוסף

עמוד 91

ארגון בית העלמין

כאשר נכנסים לבית העלמין מתגלות לעינינו שורות ארוכות ומסודרות של קברים. אלו בדרך כלל הקברים של שלושת או ארבעת העשורים האחרונים של חיי הקהילה היהודית במוגדור. אגב, השער הראשי ממנו נכנסים לבית העלמין אינו השער המקורי. אם נביט הרחק הרחק לתוככי בית העלמין נוכל לראות שער קטן. זה היה השער המקורי. לימים, פתחו שער גדול מול השער של בית העלמין הישן וכך כמעט איחדו אותם, רק כביש מפריד ביניהם. זה מסביר מדוע הקברים העתיקים ביותר נמצאים ליד השער המקורי.

כאשר נכנסים פנימה יותר, שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת והקברים נוגעים זה בזה, אחדים אלכסוניים, אחרים לרוחב ואחרים לאורך. אחדים דבוקים ממש ואחדים עולים זה על גבי זה. ייתכן מאוד שסיבת אי הסדר הבולט הזה של קברים שבין 1877 ל-1935 היא – המגפות הרבות שפקדו את העיר ואילצו את הקהילה לקבור מדי יום ביומו עשרות מתים בחיפזון רב.

הקברים בבית העלמין שעליהם מגולפת צורת גוף וראש הם כאמור קברי נשים בלבד. אין הדבר כך בהכרח בבתי עלמין אחרים במרוקו. כאשר החלו לבנות מצבות משיש, ציור הגוף נעלם לחלוטין ובמקומו באו עיטורים שונים והתארכו הכתובות שעל הקבר וניתן דרור להשראת המשוררים שכתבו כתובות ארוכות ביותר. הכתובת של מרת יאקוט יפלח היא בת 61 טורים).

חשיפת הקברים והעתקת הכתובות שעליהם

לפני כמה שנים, שהינו חודש ימים במוגדור כדי להשגיח על שיקום כמה מן הקברים. בזמן שהתבצעו העבודות וככל שנחשפו מצבות, התחלנו להיווכח שדברים חשובים ואף נפלאים רשומים עליהן.

עברנו מקבר לקבר והתחלנו להעתיק ולצלם את הכיתוב. ככל שהתקדמנו, התחוור לנו, שחלק גדול מהקברים טמון מתחת לאדמה. ביקשנו מהשומר מעדר ומטאטא והתחלנו לחשוף מצבות. כך עלה בידינו לחשוף כמה עשרות קברים שהיו נעלמים לחלוטין מן העין.

לפנינו דוגמה לחשיפת קבר:

על קברו של בחור צעיר בשם שלמה אלקסלסי, קראנו את המילים הבאות: ״וקדרו שמיו של הבחור שלמה, לימין אחיו ינוח נעימות" (קברו של שלמה בן שאעוד אלקסלסי התרס״א-1901 )

כשראינו שורות אלו, תרנו אחר קבר האח. במרחק שני קברים מהקבר המדובר, בצבץ קצה של קבר שרוב רובו היה מכוסה באדמה ובצמחייה, וכך נתגלה קבר האח שנפטר שנתיים קודם. (קברו של אהרן לקסלאסי בן סאעוד תרנ"ט 1899 -למרבה הפלא, הקברים שחשפנו היו הקברים השמורים ביותר של בית העלמין.

כך עלה בידינו לחשוף קברים חשובים ביותר, כמו קבר רבי אברהם צאבח שהיה רב העיר; רבי מסעוד כנאפו שהיה חבר בית הדין תחת כהונתו של רבי יהודה בן מויאל; של מוזס קורקוס, שהיה מראשי העיר: של יהודית אשתו הראשונה. (אחרי מותה, הוא נשא לאישה את סטלה קורקוס הידועה, זו שהקימה את בית הספר לבנות במוגדור); של רבי יצחק בן הרב אברהם קוריאט, אחד מרבני משפחת הרבנים הידועה ועוד רבים אחרים. לאחרונה, זכינו לגלות את קברו של רבי חיים אפריאט, אחד משלושת מחברי"שיר ידידות״. עד עכשיו, איש לא ידע היכן הוא קבור.

לא הרחק מקברו של רבי יוסף כנאפו זיע״א, גילינו את קברו של יצחק בן יעיש הלוי. מיקומו של הקבר הזה לא היה ידוע. הוא אינו מופיע באתר של אלכסנדר לוי.⁴ יצחק בן יעיש הלוי היה תלמיד חכם משכיל ממוגדור, עיתונאי ומשורר שכתב כתבות, ביקורות נוקבות על קהילת מוגדור בעיתון היומי שהופיע בוורשה. הוא חיבר יחד עם המשורר רבי דוד יפלח את קובץ הפיוטים ״רוני ושמחי״ שקדם לקובץ ״שיר ידידות". הקבר גדול יותר מהקברים האחרים, הוא עשוי מסלע ים מלוטש והוא שמור להפליא. עליו נמצא שיר ארוך למדי(בדרך כלל, השירים הארוכים נמצאים על הקברים העשויים משיש).

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור

עמוד 29