שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
ויאמר לגיחזי חגר מתניך וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער: ותאמר אם הנער חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך ויקם וילך אחריה: וגחזי עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב וישב לקראתו ויגד לו לאמר לא הקיץ הנער: ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת משכב על מטתו: ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה׳: ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו ויחם בשר הילד: וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו: ויקרא אל גיחזי ויאמר קרא אל השנמית הזאת ויקראה ותבא אליו ויאמר שאי בנך: ותבא ותפל על רגליו ותשתחו ארצה ותשא את בנה ותצא. מלכים ב' ד, כט-לז.
גֵּיחֲזִי הוא דמות מקראית, גיחזי היה נערו של אלישע הנביא ומופיע בכמה מסיפורי אלישע אשר היה עד להם בספר מלכים-ב'. כאשר אלישע מחפש דרכים לגמול טובה לאישה השונמית שהטיבה עמו, גיחזי מייעץ לו שיברך אותה בבן, ואלישע אכן מברכה בבן וכעבור שנה הבן נולד
המוהל הגיע למקום המילה מצויד בכליו, שהחשוב שבהם הוא סכין המילה. במקרא לא מצוין סוג מיוחד של סכין. בסיפור מילת יצחק לא נזכר כל כלי, ציפורה מלה את בנה באבן צור(שמות ד, כה), ויהושע השתמש בחרבות צורים(יהושע ה, ב-ג). בתקופת חז״ל השתמשו בעיקר בסכין עשויה ברזל(משנה שבת יט, א), אולם על־פי ההלכה ניתן למול גם בסכין העשויה חומרים אחרים, כדברי הרמב״ם: "ובכל מלין, ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה. ומצווה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספר ונהגו כל ישראל בסכין" (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות מילה, פ״ב ה״א).
משנה תורה לרמב״ם
מפעל ההלכה אדיר הממדים של רבנו משה בן־מימון (1204-1138). הספר מכונה גם ״היד החזקה״, על שם ארבעה־עשר (י״ד) כרכיו, או ״החיבור״ סתם. זהו ״קודקס״ של החוק היהודי, כלומר סיכום ההלכות לפי נושאים. חיבור זה הוא בגדר אנציקלופדיה של ההלכה היהודית. הוא מביא את תמצית הדינים המופיעים בתלמוד בצורה ישירה ופסקנית. משנה תורה מחולק ל״ספרים״, שכל אחד מהם עוסק בנושא־על של ההלכה ומחולק לספרים קטנים יותר, המוקדשים לנושא מוגדר. למשל, ספר ״זמנים״ עוסק במועדי ישראל וספר ״נשים״ מכיל את דיני האישות. הכתיבה בעברית והחלוקה השונה מזו שבתלמוד היוו עניין מהפכני. הן תוכן הפסיקות והן החידושים שבצורה גרמו לכך שהופעתו חוללה סערה בעולם היהודי
ההתייחסות למערכת כלי המילה חרגה במידה ניכרת משימושם לביצוע פעולה רפואית מוהלים ראו בעבודתם מלאכת קודש, שיש לבצעה בכלים מהודרים לשם הידור מצווה. לפיכך להכנת הכלים העיקריים הוזמנו צורפים מומחים – בעיקר בקהילות אשכנז, ספרד ואיטליה הכלים המהודרים הונחו בקופסה תואמת, אשר לעתים נעשתה ממתכות יקרות, כגון עבודת כסף פיליגרן, מעשה ידי אמן.
כלי המילה העיקרי של המוהל בברית המילה הוא כמובן הסכין, שהפסיקה בדורות האחרונים מדגישה כי חשוב שיהיה ״נקי מכל פגם ולכלוך או חלודה" (בן ציון מאיר חי עוזיאל, שו״ת משפטי עוזיאל; יורה דעה, ב, ירושלים תשנ״ח, עמי קעח). בקהילות רבות המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק ״וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.
תיאור כלי המילה, איור מתוך ספרו טל פיקאר, "טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״
Cérémonies et coutumes religieuses) ,(de tous les peuples du monde
אמסטרדם, הולנד, 1723. מטמאל למטה: סכין המילה ומתחתיה איספלנית לחביטה ובדיד לפריעה;מימין מגן טנועד לאחיזת הערלה; במרכז: בקבוקון לאבקה ותחבוטת; למעלה: קערה לתחבוטות וקערת חול לערלה.
ברנרד פיקאר(1733-1673)
אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״
Ceremonies et coutumes religieuses de tous les peoples du monde
שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכע. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.
הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)
בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באק העזר¡ מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.
ערכת כלי המוהל, ובהתאסף קהל גדול יבא המוהל עם קערה שעליה מונחים מכשירי המילה לכל צרכיה, כמו: הסכין, אבק כתית, חתיכות בגד טבולות בשמן שושנים. ויש מכינים עוד תיבה קטנה מלאה חול להניח שמה את ערלת הילד הנימול […] ולמקצתם יש כעין יתד כסף שמניחים אותו לסימן ברצותם למול בשר הערלה.
יהודה אריה נזודינה, טולחן ערוך על חוקי היהודים ומנהגי חייהם (תרגם ט׳ ואבין), וינה תרכ״ז, עמ׳ 101.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.
אסור לבטל מנהג אבות
האיסור לנטוש את מנהגי האבות מופיע במס׳ פסחים (נ, ע״ב): ״בני בישן נהוג דלא היו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דר׳ יוחנן. אמרו ליה אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן. אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״.
פירוש: יום השוק של צידון היה בע״ש, ובני בית שאן נהגו לא ללכת מצור לצידון בערב שבת, והיו מחמירים על עצמם בדבר זה כדי שלא להיבטל מצרכי שבת. באו בניהם לפני ר׳ יוחנן ואמרו לו: אבותינו היו עשירים ויכלו להרשות לעצמם דבר זה, אבל אנחנו זקוקים ללכת לשוק של צידון בערב שבת כדי להתפרנס. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.
והתוספות (שם, נא, ע״א, ד״ה אי אתה) כתבו שאין לבטל אלא מנהג שנהגו בני המדינה מעצמן ומנהג טעות הוא, אבל מנהג שהנהיגו על פי תלמידי חכמים, אין לבטל. וכן כתב הרא״ש במקום. וכן פסק מר״ן(שו״ע, יו״ד, סי׳ רי״ד, סעיף א). בספר זה ימצא הלומד הוכחות שמנהגי צפון אפריקה נבעו מפסקיהם של גדולי עולם. ומוהר״ר שלום משאש נר״ו, המופת של חכמי המערב בדורנו, דחה בספריו הרבים (שו״ת שמ״ש ומגן, ב׳ חלקים, ושו״ת תבואות שמ״ש ד׳ חלקים), את הטענות שהועלו נגד מנהגי צפון אפריקה, ולפעמים אפילו דורש מעדות המזרח לשנות כמה מנהגים מוטעים שלהם (כגון העובדה שהם מברכים ׳להכניסו בבריתו׳ לפני המילה ו׳שהחיינו׳ אחרי המילה ראה שמ״ש ומגן ח״ב, יו״ד, כה).
אמירת פזמונים בתוך התפלה
הבה נביא דוגמה ממנהג שעורר התנגדות עזה בזמן הראשונים. בספרד ובאשכנז נהגו להכניס פיוטים בתוך ברכות ק״ש ובתוך חזרת הש״ץ של תפילת י״ח. הפיוטים שנאמרו ב״יוצר המאורות״ נקראו ״יוצרות״ או ״מאורות״, אלו שנאמרו לפני ״והאופנים״ נקראו ״אופנים״, אלה שנאמרו אחרי ״ואין לנו עוד אלהים זולתך סלה״ נקראו ״זולתות״, ואלה שנאמרו לפני הקדושה נקראו ״קדושות״. כל הפיוטים נקראו בשם הכללי ״קרובות״, ריבוי של ״קרובה״ !כנראה בגלל שאמר אותם ש״ץ, וש״ץ בלשון חז״ל ״קרב״ אל התיבה). בצרפתית עתיקה הריבוי היה עם הסיומת , ולכן נוצרה המלה ״קרובץ״(בר״ת ״קול רנה וישועה באהלי צדיקים״, ראה ב״י או״ח סי׳ סח, ד״ה בענין). יש פיוטים שחוברו כבר בא״י ע״י ך׳ אלעזר הקליר וחביריו, ועוד הרבה מהם חוברו בספרד ובאשכנז.
ובכן מחלוקת גדולה זעזעה את עולם הראשונים האם מותר או אסור לומר פיוטים אלו, האם זה חשוב הפסק או לא. ר׳ יהודה אלברצלוני בספרו ספר העתים (סי׳ קע״א) מתנגד לכל הוספת הפיוטים, כולל הפיוט ״הכל יורוך״ שאומרים בשבת, והוא מיעץ לומר את ״הכל יורוך״ לפני ברכת ״יוצר אור״, כדי שלא לשנות מטבע שטבעו חכמים. הוא אומר שאת כל הפיוטים הכניסו בשעת השמד שיאמרו אותם במקום לימוד התורה. פיוטים אלה הכילו הלכות. הגויים אסרו את לימוד התורה אך לא אסרו את התפילה.
ר׳ יהודה אלברצלוני היה תלמיד הרי״ף ונפטר בשנת 1103, באותה שנה כמו רבו. ספרו הגדול ״ספר העתים״ חובר על ״הלכות הרי״ף״ בהרחבה רבה, והכיל תשובות גאונים רבות. אורכו היה בעוכרו ורק מעט ממנו נותר בידינו היום. כנראה שספר האשכול של הראב״ד השני משמש מעין קיצור של ספר העתים.
מדובר בגזרות של השלטונות הרומיים והביזנטיים על יהדות א״י החל מן המאה הרביעית כשהקיסר קונסטנטיוס התנצר, ועד כיבוש האיסלם במאה השביעית. במכתב שנמצא בגניזה טוען פירקוי בן באבוי תלמיד תלמידו של רב יהודאי גאון במאה הח׳, שמנהגי א״י שהיו שונים בהלכה ממנהגי בבל, אינם אלא מנהגי שמד, ולכן צריך לבטל אותם. מנהגי א״י נבעו בד״כ מפסיקה על פי הירושלמי.
הרמ״ה הוא ר׳ מאיר טודרוס הלוי אבולעפיה גדול חכמי טולדו בראשית המאה הי״ג, וחיבורו החשוב הוא הפירוש ״יד רמה״ על הש״ס. מחיבור זה נותרו לנו היום רק ״יד רמה״ על ב״ב ועל סנהדרין.
הטור או״ח בסימן ס״ח מביא את תשובת הרמ״ה שבה הוא מתנגד לאמירת הקרוב״ץ. לפני כץ תמך ר״ת במנהג. והטור מוסיף: ״אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב״ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו, וכן כתב הראב״ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא, לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות״. אך מסיים הטור: ׳ומ״מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי, גם פירוש ר״ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א״א ז״ל. בעל ב״ח כותב על דברי הטור האלה: ׳אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה, ואחד היו בזמנינו שהתחיל לבטל מאמר קרוב״ץ בקהלו ולא הוציא שנתו, וכ״כ שבלי הלקט וז״ל אבל רב עמרם ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון (שלשתם מחשובי הגאונים) והרב רבעו יונה ורבינו קלונימוס ור׳ יוסף טוב עלם ורבינו שמעון הגדול ורבעו סעדיה גאון וכל גאוני לותי״ר (Lorraine) כתבו כולם שיש לומר פיוטים, וכ״כ בהגהת אשיר״י מא״ז בפ״ק דברכות וז״ל וכבר נחלקו ר׳ יוסף טוב עלם ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר״. ע״כ.
בעל שדי חמד (ח״ד, דף 273 עמ׳ ב כותב בנידון: ״ואף במנהג שצווחו עליו גדולי ישראל, אם המנהג גם כן נתיסד על פי גדולי ישראל אין לבטלו, כמו שמתבאר מדברי מרן הבית חדש בסימן ס״ח על מה שכתב רבינו הטור רטוב ויפה לבטל קריאת הקרוב״ץ וכו׳ והרב שמש צדקה בא״ח סוף סי׳ ד הביא דברי הבית חדש הנ״ל וסיים ואם אין זכרוני כוזב, כמדומה לי שמהרי״ל הצדיק עליו דין שמים שמתה בתו על ששינה ניגון סליחה אחת ביום כיפור בהיותו שליח צבור״.
כחו של מנהג
א. דוגמה של מנהג כדעת בית שמאי שלא ביטלו אותו החכמים
שנינו במס׳ סוכה (משנה פ״ג, מ״ט): ״והיכן היו מנענעין? בהודו לה׳ תחלה וסוף ובאנא ה׳ הושיעא נא – דברי בית הלל; ובית שמאי אומרים אף באנא ה׳ הצליחה נא. אמר ר׳ עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והן לא נענעו אלא באנא ה׳ הושיעא נא״. ובכן המנהג המקורי היה כבית שמאי, ולמעלה ממאה שנה אחרי שעלה הלל לארץ, עדיין נהג העם כבית שמאי. (מעניין שכאן רבן גמליאל שנהג בהרבה דברים כבית שמאי בגלל היותו מנהיג ומאחד של עם ישראל, בדבר זה הוא הצטרף לר׳ יהושע).
ב. דוגמה של מנהג בו פסק מר"ן נגד שלשה עמודי הוראה:
מר״ן ב״י פוסק בהלכות סוכה (תרל״ט, ח): ״נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה״. ובב״י הוא מביא שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש פסקו שיש לברך על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה, ואע״ם שדרכו של ב״י לפסוק כתלתא עמודי הוראה, כאן הוא פסק כדעת ר״ת שמובאת ע״י הרא״ש שצריך לברך על האכילה ולפטור את כל השאר אפילו את השינה, והטעם הוא: ״וכתב המרדכי: וכן עמא דבר; וגם הרב המגיד כתב שכן נהגו העולם שאין מברכין אלא עד הסעודה כדעת ר״ת; וכן פשט המנהג״.
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.
עמוד 33
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Résurgences marranes au Brésil
Des résurgences marranes apparaissent également au Brésil dans le courant du xxe siècle, mais plus tardivement qu’au Portugal. Elles se manifestent aussi bien à Sâo Paulo et Rio de Janeiro qu’à Recife, Natal ou Fortaleza, foyers entre lesquels certains individus, dans leurs parcours, assurent d’ailleurs un lien. Cependant, c’est surtout dans le Nordeste, plus précisément dans le polygone formé par le Pernambuco, la Paraiba, le Rio Grande do Norte et le Cearâ, que le mouvement de retour au judaïsme atteint l’ampleur d’un phénomène collectif.
En fait, qu’il s’agisse du Sud-Est ou du Nord-Est, les récits de ces marranes contemporains présentent bien des analogies. Chaque itinéraire est évidemment singulier, unique, et néanmoins, à travers la diversité des cas, des thèmes récurrents se font écho d’un témoignage à l’autre. Leurs auteurs sont généralement originaires d’un milieu rural, nés dans des familles organisées selon un modèle patriarcal et pratiquant un système d’alliances endogame. Or ces familles se signalent par l’observation de coutumes distinctes (telles que la prohibition du porc, la bougie du vendredi soir, des rites funéraires particuliers, etc.), dont elles ne savent pas toujours clairement l’origine. C’est souvent au contact du monde extérieur, lorsque pour des raisons diverses certains de leurs membres arrivent dans la grande ville, qu’ils sont amenés à s’interroger: ils découvrent alors, avec stupeur, que les traditions familiales transmises de génération en génération, qu’ils croyaient pleinement chrétiennes, en réalité ne le sont pas. Ils prennent dès lors conscience que ces coutumes ne peuvent s’expliquer que comme un héritage juif, ou plutôt judaïsant. Au terme d’une quête qui peut être longue et difficile, ces personnes décident finalement (ou non, selon leur foi) de mettre leur identité religieuse en accord avec leurs racines.
Considérons tout d’abord quelques cas qui se situent dans la région du Sud-Est, à Rio de Janeiro ou Sao Paulo : il s’agit généralement d’individus isolés pendant la plus grande partie de leur parcours. Certains d’entre eux s’efforcent cependant, au tournant des années 1980-1990, d’établir les premières bases d’un réseau d’échanges et d’informations, avec pour ambition d’embrasser l’immense territoire brésilien.
Francisco Correa Neto, professeur à l’université de Niteroi, est né en 1932 à Itaperuna, à l’intérieur de l’Etat de Rio de Janeiro. Il raconte que son père, lecteur assidu de la Bible, consommait du pain azyme au moment de la Pâque et pratiquait en septembre un jeûne complet de vingt-quatre heures (qu’il désignait comme le «jeûne de l’octave»). Francisco Correa Neto confie aussi que, adolescent, il « ressentait un vide religieux qui exigeait d’être comblé, mais ni l’Église catholique ni les Églises protestantes ne pouvaient le faire». A l’âge de vingt ans, en 1952, il trouva à la bibliothèque publique de Niteroi un livre sur l’histoire du peuple juif, du rabbin Isaias Rafalovitch: «Ce fut mon initiation. En 1956, j’étais déjà décidé à redevenir juif, sans aucun contact avec quiconque, et en sachant encore moins comment4. » Quelques années plus tard, il rencontra le rabbin Henrique (Heinrich) Lemle, établi au Brésil après avoir fui le nazisme ; celui-ci avait organisé à Rio de Janeiro une communauté composée de Juifs européens, principalement allemands, et animait à la radio une émission religieuse très écoutée (nous le retrouverons aussi plus loin). Francisco Corrêa Neto put ainsi s’intégrer pleinement dans les milieux juifs de Rio de Janeiro ; sa conversion en bonne et due forme fut prononcée, en 1976, par le rabbin orthodoxe Abraham Anidjar, de l’Union Israélite Shel Gemilut Hassadim. Par la suite, il publia en 1987 un livre, Os Judeus. Povo ou religiâo ?, et, outre ses activités professionnelles, se consacra à entretenir une abondante correspondance avec des descendants de nouveaux-chrétiens disposés à effectuer, eux aussi, leur retour au judaïsme.
Cette première mise en relations fut relayée par la fondation à Sâo Paulo, à l’initiative du journaliste Helio Daniel Cordeiro, de la Société hébraïque pour l’étude du marranisme (SHEMA), une association culturelle qui se proposait de « sauver les valeurs historiques et religieuses des descendants de nouveaux-chrétiens qui, avec l’Inquisition, perdirent le contact avec leurs origines48». Cette société prenait elle- même la suite d’un petit groupe d’études religieuses qui se réunissait autour de Francisco Assis de Oliveira, connu comme Yacov, un jeune homme originaire du lointain Mato Grosso, qui passait tout son temps à prier avec ferveur à la synagogue du Beit Chabad de Sâo Paulo, et dont émanait un vrai charisme ; mais il ne tarda pas à effectuer son alyah pour Israël. –
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 49
"ראה" = ר- בותי א- לול ה- גיע {ר"ח אלול יחול בימים שלישי ורביעי}-הרב משה אסולין שמיר
"ראה" = ר– בותי א– לול ה– גיע {ר"ח אלול יחול בימים שלישי ורביעי}
"ראה" = מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.
"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.
"היום" = כל יום הוא יום חדש, {בו נוכל לפתוח דף חדש}.
א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).
הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".
כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",
גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.
"ברכה {או} וקללה".
הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,
תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.
את הברכה – אשר תשמעו אל מצות יהוה…
והקללה – אם לא תשמעו" (דב' יא כו).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "ראה" וראש חודש אלול.
"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס': "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".
השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.
במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה
עושה הטובה".
המסר האמוני מאמור לעיל:
הטוב והרע,
הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.
"ראה" – הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א) ברכה או קללה.
המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).
הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).
על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".
הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).
הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,
ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.
ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –
יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).
"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,
ולהמעיט כל טובות העולם הזה"
מדברי רבנו-אור-החיים-הק'
רבנו-אור-החיים-הק' שואל 3 שאלות:
א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות שמיעה כמו "שמע".
ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"? ג. מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את" בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:
א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.
ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".
פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:
"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".
כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).
פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).
"היום – ברכה או קללה".
עם מידת הזריזות – יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,
ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.
בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.
משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.
השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.
רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א)
"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד' א').
או – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).
חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,
מידתו של רבי מאיר בעל הנס.
התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).
"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.
הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?
רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.
ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.
רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.
כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).
הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.
רבנו-אור-החיים-הק': "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).
ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,
את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:
"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /
ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".
.
"בנים אתם ליהוה אלהיכם:
לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.
כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,
ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)
בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.
הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים.
רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".
רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.
האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.
יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".
הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .
הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".
רבנו-אור-החיים-הק': "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.
רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.
רבנו-אור-החיים-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.
המסר האמוני:
כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.
חשיבות מצות הצדקה.
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן
מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ
אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ
לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ – מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן"
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ – וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ.
כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה
יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ – וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
(דב' טו, ז' – יא)
התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".
כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".
האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.
תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.
חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.
רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.
במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.
כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה בלי כלום.
"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).
עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.
בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16 פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.
הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).
רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).
רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':
"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.
מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.
ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":
"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.
על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה
בברכת שבת שלום
וחודש אלול טוב ומבורך
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .
להתבשם באור החיים למוצש"ק.
לרבי מאיר בעל הנס הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,
ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.
רבי מאיר בעל הנס הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.
שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).
רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).
רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).
מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.
רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.
רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).
רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).
רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.
לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).
כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).
הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".
המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.
אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).
דוגמאות נוספות מתורתו של רבי מאיר בעל הנס –
המשמש כסנגורם של ישראל:
כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).
רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".
רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).
רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).
רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.
רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.
רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.
כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית, כל שכן אצלו.
רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.
זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.
כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.
פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,
רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.
שבת שלום ור"ח טוב ומבורך –
ביקרא דאורייתא – משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני ואחרון-רחל אליאור
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני ואחרון
[ב]
בתחתית המפה, מתחת לספרד תראו את צפון מרוקו. היום נדון בקיצור נמרץ על חכמים שונים בין צפון אפריקה, ספרד, צרפת וגרמניה שעסקו בענייני נשים. שלוש הארצות הראשונות הן על המפה, הרביעית מחוברת לצרפת בגבולה הצפון מזרחי, בעמק הריין המבדיל בין צרפת לגרמניה. אלזס לורן מצד אחד בחלק הצרפתי וקהילות הריינוס שפיירא מגנצא וורמייזא בגרמניה מצד שני, חלקו תרבות משותפת והיו מחכמיהם שהגיעו לספרד. נתחיל מהמאוחר אל המוקדם כי משפחת משאש מצפון אפריקה מוכרת לנו גם היום.
הרב יוסף משאש (1974-1892), שנולד במקנס ((Meknès שבצפון מרוקו וכיהן כרבהּ של תלמסאן שבצפון אלג'יר בגבול מרוקו, כתב בספרו נחלת אבות כתיבה נועזת רחבת אופקים: "עוד נראה שבאה מלת 'כל' לרבות את הנשים, שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה, אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה, כמו דבורה וחולדה שזכו לנבואה מפני חוכמתן וצדקתן, וכן אמא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל, ומה גם ברוריה בתו של רבי חנניה בן תרדיון, אשתו של רבי מאיר. וכן בתו של רש"י הייתה כותבת וחותמת שאלות ותשובות בשם אביה זיע"א, וכן אחותו חיליט, וכן מרים אשת רבנו תם, וחנה אחותו של ריב"ם ועוד הרבה".
של לדברי פרופ' אברהם גרוסמן, היסטוריון של ימי הביניים, אשר דן בייחודו של רש"י ביחסו לנשים: "רש"י הקדיש תשומת לב רבה להגנה על כבודה של האשה ועל זכויותיה. ספק אם היה עוד חכם יהודי בימי הביניים שהמגמה הזאת בולטת כל כך ביצירתו". הוא כתב על האשה שהיא "אשתו, בת-זוגו, שהיא זרע אלוהים", ומכאן תבע מהבעל להתייחס אל אשתו בהגינות ובכבוד".
חכם נוסף שקדם לרש"י ונודע בהגנתו על נשים ובתרומתו למגמה להשוואת זכויות האשה לזכויות בעלה, הוא רבנו גרשם מאור הגולה (1028-960), שחי במגנצא (Mainz), בעמק הריין שבגרמניה, ונודע בהכרזת החרם בקהילות אשכנז על נישואי כמה נשים בעת ובעונה אחת, מצב משפטי הידוע כפוליגמיה או פוליגניה, הרווח עד ימינו בארצות האסלאם, באסיה ובאפריקה ובקהילה הבדואית בארץ.
בחרם נוסף של רבנו גרשם נקבע כי כמו שאין הבעל מגרש את אשתו בעל כורחו, כך גם אין האשה מתגרשת אלא בהסכמתה. כלומר, נאסר לגרש את האשה בעל כורחה, נגד רצונה. גט שכפה עליה בעלה לקבלו פסול הוא, והבעל והסופר והעדים מוחרמים.
והנה רגע המעבר של חכמת אשכנז מגרמניה לספרד או מוורמייזא לטולדו:
רבי אשר בן יחיאל (1327-1250), תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג, הנודע בכינוי מוהר"ם מרוטנבורג (1293-1220) הפוסק החשוב ביותר באשכנז במאה ה-13 שברח מגרמניה לספרד מפני המושל הגרמני שרצה לכלוא אותו, כשם שהקיסר הגרמני כלא את רבו, ר' מאיר, לשם כופר-נפש שיקבל עבור פדיונו, מסַפר על כך:
"רבנו גרשם תיקן להשוות כוח האשה לכוח האיש, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה". המילים להוציא ולגרש הן מילים נרדפות בהקשר של גיטין. מתרכתא היא גרושה בספרות הרבנית. הציטוט לקוח מ:תשובות הרא"ש, כלל מ"ב, סימן א.
הרא"ש, כאמור, הוא ר' אשר בן יחיאל (1328-1250), תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג (1293-1215), שנכלא בבית האסורים בשנת 1286 בידי הקיסר רודולף ההאבסבורגי, כדי ששוביו יקבלו תמורתו הון רב כפדיון נפשו. הוא נכלא באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. באותה תקופה לא היה חופש תנועה לבני חסות והיהודים שחיו כבני חסות לא היו רשאים לצאת ללא רשות. הקיסר תבע מהיהודים סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, והרא"ש ערב להבאת הכסף ואסף את דמי הכופר. בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל בשל סירובו של המהר"ם שיפדוהו בסכום כזה, משום שידע שפדיון נפש בסדר גודל כזה יגרור ניסיונות סחיטה נוספים מצד השליטים. הוא הורה שאין לפדות אותו מכלאו לגבי עצמו, על פי ההלכה ש”אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן” (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'). מוהר"ם מרוטנבורג כאמור התנגד לסחיטה, בחר להישאר כלוא כל ימיו בכלא, במגדל המכשפות ברוטנבורג או בוורמס, ומת בבית האסורים.
תלמידו ר' אשר בן יחיאל, הרא"ש, ברח מוורמייזא היא וורמס שבגרמניה לספרד, משום שהמושל רצה כאמור לכלוא אותו בבית הסוהר ולדרוש מקהילות ישראל סכומי עתק ככופר נפשו.
בקיץ 1298 פרצו באשכנז פרעות רינדפלייש. בפרעות הושמדו כ-146 קהילות, ונהרגו אלפי יהודים, בהם רבי מרדכי בן הלל, קרובו וחברו של הרא"ש מישיבתו של מהר"ם מרוטנבורג, יחד עם אשתו וחמשת ילדיו. הרא"ש חיפש הזדמנות לברוח מארץ הדמים וההרוגים ופנה לספרד.
ראשי קהילת טולדו (טוליטולה) באמצא האי האיברי [הסתכלו במפה, לא רחוק ממדריד] הזמינו את הרא"ש, שברח בשנת 1303 לספרד, להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולדו, היפהפייה, מינוי המעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד. על חשיבותו כפוסק הלכה ועל יוקרתו הרבה מעידה העובדה שרבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" בחר בו במאה ה-16 להיות אחד משלושת עמודי ההוראה שעל פיהם הוא פוסק, לצד הרמב"ם והרי"ף שעל פי ספריהם פסקו הלכה בספרד עד לימי הרא"ש.
יהודים נסו על נפשם בעקבות עלילות דם, פרעות נוראות, איומי המרה, המרה מאונס ופחד מעריצות השלטונות. בשלהי המאה ה-15 הם ברחו מספרד לצפון אפריקה ולאימפריה העותמאנית' אולם, במפנה המאות ה-13-14 היו שברחו מוורמייזא לטולדו. כל מנוסה כזו כרוכה בסבל אבל גם בהעברת ידע בידי אנשים וספרים ובמיזוג בין דעת ומסורת של קהילות שונות ממזרח וממערב, מצפון ומדרום.
יהודים רבים נודעו בין חכמי טולדו, ביניהם אברהם בן מאיר אֶבּן עזרא (ראב"ע), רבי יהודה הלוי (ריה"ל), הראב"ד הראשון, רבי מאיר הלוי (הרמ"ה) והרא"ש ובנו יעקב בן אשר, אהבו את עירם היפהפייה ואת שמיה הסוערים וזכו להשראה אמנותית מסביבתם הדרמטית. יהודים רבים נודעו גם בין מגורשי טולדו. ויש משפחות הקרויות טולדאנו על שם העיר האהובה. אם גם אתם ממשפחות מיוצאי טולדו, ספרו לנו.
חיים באר מספר לנו בספרו המקסים 'מסע דילוגים', ברשימה ששמה 'שלושה מבטים על טולדו' שאמו, ברכה רכלבסקי, נשמתה עדן, אהבה את התמונה הנודעת של אל-גרקו "מראה של טולדו" אהבת נפש, ואני מביאה אותה לזכר יהודי טולדו ואוהביה, בניה ובנותיה ומגורשיה בני כל הדורות בתגובות.
המשך יבוא
[ג]
תסתכלו בבקשה על המפה על הגבול המפריד בין ספרד לפורטוגל, יהודים רבים נסו מערבה , מספרד לפורטוגל בזמן פרעות קנ"א 1391, ובזמן גירוש ספרד, 1492 . הם קיוו שיוכלו לחיות בפורטוגל כיהודים ולא לחיות כאנוסים נוצרים בעל כורחם בספרד הקתולית.
בעקבות רדיפות היהודים בעולם הנוצרי לאורך האלף השני, שכללו עלילות חילול לחם הקודש, פרעות, שחיטות, עלילות דם, אונס והטבּלה כפויה לנצרות, נוצר מעמד חדש של יהודים אנוסים בעל-כורחם, שנאלצו לחיות כנוצרים בחצי האי האיברי ובמקומות נוספים שהיו תחת שלטון הכנסייה הקתולית.
האינקוויזיציה ידעה אל-נכון כי רבים מן הנוצרים החדשים, שחיו כאנוסים מאז פרעות קנ"א (1391) וגירוש ספרד (1492), שומרים בסתר על אורחות חייהם כיהודים, וניהלה משפטים נגדם באמצעות איומים בעונש מוות ובהשלכה לגיהינום על נוצרים קתולים מלידה, העובדים בשירות היהודים שהתנצרו, או יודעים בכל הקשר על אנוסים יהודים שהתנצרו בעל כורחם, השומרים בסתר על יהדותם (מראנוס=חזירים בספרדים) ובאמצעות עידוד הלשנות של עובדי משק ביתם לאורך המאה ה-16. האינקוויזיציה הכריזה על שלושה ימי חסד כשבאה העירה, בהם כל מי שילשין מרצונו על מעבידיו היהודים המתנצרים, יהא פטור מעונש גיהינום.
בתיקי האינקוויזיציה שמורות עדויות רבות של נשים נוצריות על נשים יהודיות אנוסות, לצד עדויות של נשים יהודיות, שהועמדו לדין בשל שמירת יהדותן בסתר, וחלק מעדויות אלה, השומרות קולות נשכחים על המשמעות הקשה של החיים בזהות כפולה, תורגמו ונדונו במחקר ההיסטורי על יהודי ספרד ופורטוגל. תיקי עדויות אלה מאפשרים הצצה אל רגעים בחייהן של נשים אלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בכתבים של המשטרה ובתי המשפט אשר חוקרים ומענישים אותן, אבל תוך כדי כך גם נותנים להן להעיד ולהשמיע את קולן. ראו: רינה לוין מלמד, "נשים בחברת האנוסים בספרד בשלהי המאה ה-16", בתוך: אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות (עורכת יעל עצמון), עמ' 222-208. השוו: David M. Gitlitz and Linda Kay Davidson, A Drizzle of Honey, The Lives and Recipes of Spain's Secret Jews, New York 1999
דיוויד גיליץ ולינדה דווידסון קראו בתיקי האינקוויזיציה ובמחקריםם באנגלית, ספרדית ולטינית על האנוסים, וכתבו ספר נפלא על התבשילים שאותם המציאו נשים יהודיות כדי להעמיד פנים שהן אוכלות בשר חזיר. איך המציאו את הקישקע הממולא סולת וטבול במיץ סלק או גזר כדי שיראה כנקניק חזיר ואיך המציאו בישול איטי של נתחי בשר ושעועית וביצים הנודע כחמין כדי להסוות את העובדה שאינן מדליקות אש בשבת. בראשית המאה השבע-עשרה היו אנוסים שברחו מפורטוגל וספרד להולנד הקלוויניסטית פרוטסטנטית, שנלחמה בספרד הקתולית ששלטה בה והצליחה להשתחרר ממנה. היהודים הבינו מיד שנפתח בפניהם אופק חדש וביקשו רשות להתיישב כסוחרים פורטוגזים אמידים לבושי הדר באמסטרדם, שיתרמו רבות למסחר הבינלאומי. הם אלה שבנו את ספריית עץ חיים ואת בית כנסת עץ חיים באמסטרדם שהיא שוכנת בו.
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני
רחל אליאור-יהודי ספרד בעת הגירוש פרק ראשון
רחל אליאור
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק ראשון
מפה יפה זו כוללת היסטוריה רבת משמעות של יושבי הארצות האלה ושל היהודים שהתגוררו בהן כבני חסות בצל הנצרות או תחת האסלאם.
בימים הקרובים אספר כל יום סיפור קצרצר על כמה מהמקומות הנזכרים במפה.
[א] הכל קשור – דת וגאוגרפיה ואינטרסים כלכליים, מסחריים ומלחמתיים ותרבותיים וחלומות ורדיפות ושינויים ותמורות. הסתכלו נא על המפה ליד קו רוחב 38 ותראו את אנדלוסיה היפה שבה חיו יהודים תחת שלטון האסלאם בתור הזהב במשך מאות שנים. בתי הכנסת הנפלאים באנדלוסיה הפכו לכנסיות נוצריות ורכוש יהודי עצום, שהמגורשים שסירבו להתנצר, נאלצו להשאיר מאחוריהם, נפל שלל בידי מלכי קסטיליה ואראגון, פרדיננד ואיזבלה לבית הבסבורג, המלכים הקתוליים החסודים אשר לוו הון עתק מתושביהם היהודים בני החסות שחיו בספרד הנוצרית הצפונית, שהלוו למלך ולמלכה מהונם כתושבים נאמנים המקורבים למלכות, כדי להילחם באנדלוסיה המוסלמית הדרומית. אבל, ביום שפרדיננד ואיזבלה הקתוליים האדוקים כבשו את גרנדה, בירת אנדלוסיה, באוגוסט ב-1492 הם הכריזו שבארצם הקתולית הטהורה לא יחיו יהודים או מוסלמים אלא רק קתולים מלידה ויהודים ומוסלמים שיתנצרו ויטבלו וימחקו את זהותם היהודית מכל וכל ואת כל הכרוך בה.
לא ארחיב כרגע על האנוסים המתנצרים בעל כורחם, שנקראו בספרדית 'מאראנוס' , מילה שמשמעה חזירים!, בפי הספרדים הקתוליים מלידה, ולא אדבר עכשיו על סבלם ועל חייהם הכפולים, אלא רק אזכיר שמאחורי החסידות הדתית של פרדיננד ואיזבלה שנכספו למלוך על ארץ נוצרית טהורה מכל אלה הכופרים באלוהותו של ישוע בן מרים מנצרת, עמד אינטרס כלכלי מובהק שניתן לכנותו שוד לאור היום. הרעיון של מלכי ספרד הנוצרים לגרש את הבנקאים היהודים ואת כל בני קהילתם, מהם לוו המלכים הקתוליים הון עתק לשם ציוד צבאם וכלכלתו במלחמה הארוכה על כיבוש אנדלוסיה המוסלמית, היה רעיון מבריק .
הרבה אנשים היו שמחים להיפטר מהבנקאים שמהם לוו כסף רב, כדי שלא יצטרכו להחזיר את ההלוואה או את המשכנתא או את הערבות שקיבלו מהם, אבל רק מלכי ספרד היו יכולים לצוות על גירוש הבנקאים שלהם בהינף צו מלכותי דתי שדיבר ברוב חסידות דתית וכוח צבאי שמומן בידי היהודים, על רצונם במדינה לאומנית דתית אחידה קדושה וטהורה שאין בה אף כופר אחד .
כל הרכוש הקהילתי הרב של כל יהודי ספרד שגורשו ב1492 עם כיבוש אנדלוסיה, התחלק בין המלוכה הקתולית לכנסייה הקתולית. כשליש מיהודי ספרד בחר או אולץ להתנצר, אם לא לא בחר לצאת בגירוש באב/אלול אוגוסט 1492 , או לא יכול היה לצאת מחמת זקנה, תשישות, אשפוז, מחלה, נכות, ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ייבום וחליצה, הריון או לידה וכיוצא באלה מניעות אנושיות בכל מקום ובכל תקופה. אל לנו לשפוט אף אדם עד שלא נגיע למקומו אבל אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לשאול את עצמו מה היה עושה אם היו אומרים לו בהתראה קצרצרה שעליו לעזוב את ביתו ומשפחתו, שלא יכולה לעזוב מכל טעם, ולוותר על כל קרוביו ועל רכושו וכספו וחסכונותיו וזיכרונותיו ולהיפרד מכל אוצרותיו ולעזוב מאחוריו את כל ספריו ולוותר על כל החובות של אלה שלוו ממנו והוא הלווה להם, ועליו לעלות על ספינת דייגים בחמסינים של אוגוסט ולהגיע לשום מקום, כי איש לא הסכים לקבל את המגורשים!. האם עליו כיהודי במצוקה להעמיד פני נוצרי עד יעבור זעם , או האם עליו להעדיף לההרג על קידוש השם ולא להמיר את דתו או האם עליו לעזוב את ילדיו וביתו ללא רכושו וכל מה שיקר לו. איש לא חיכה למגורשים בשום מקום בקיץ הנורא של 1492.
שליש מיהודי ספרד התנצר בכורח הנסיבות ובשל העדר אפשרות לעזוב הכל בחטף, שליש טבע בים, מת במגפה ואבד במדבריות צפון אפריקה, ושליש הגיע לארצות האסלאם. היהודים גורשו מכל העולם הנוצרי הקתולי, לא רק מספרד, אלא מכל חלקי האימפריה ההבסבורגית שהייתה למלכים פרדיננד ואיזבלה שליטה עליהם. גם אבות אבותיי ממשפחת פאלאג'י palacio, נמנו על המגורשים מחצי האי האיברי שהגיעו למרוקו, כמו רבים מאבות אבותיכם, ומשם לאימפריה העות'מנית ואחר כך לפולין בעקבות הצבא העות'מני שכבש את פולין בשלהי המאה ה-17 והיהודים שימשו בו כאפסנאים, טבחים חייטים ומשרתים..
כל מי שנקרא בשם משפחה כגון קורדוברו, מלשון קורדובה או טולדנו מלשון טולדו, או סביליה על שם העיר סביליה או קסטיליה או נברו על שם העיר נברה, או סרגוסטי על שם סרגוסה, או ליאון או כל שם עיר או אזור בספרד, נמנה עם מגורשי ספרד שנסו על נפשם עם מפתחות בתיהם בידם. הם לא זכו לחזור אליהם אבל הם שמרו את שפתם הקסטיליאנית יהודית הנודעת בשם לאדינו בכל מקום אליו הגיעו כשהם נדדו מצפון אפריקה הקרובה לספרד לאימפריה העותמנית הרחוקה ממנה לאיזמיר ושלוניקי ומשם נדדו ברחבי העולם לפעמים בעקבות הצבא העות'מני.
אולם יש גם צד שני לסיפור.
נפילתה של אנדלוסיה המוסלמית, עם כיבוש גרנדה, בקיץ של שנת 1492, בידי צבאם של איזבלה ופרדיננד, מלכי קסטיליה ואראגון, בשנה שבה נודע גילוי אמריקה, ובשנה הנוראה שבה גורשו היהודים מספרד הקתולית אל העולם המוסלמי, חשפה אוצרות דעת ומדע לא נודעים מספרד המוסלמית המשכילה והעשירה, בפני העולם הנוצרי, אוצרות שכללו טקסטים מהעולם היווני העתיק ומהעולם היהודי והמוסלמי, וגילתה את מציאותם של עולמות אנושיים חדשים שהכנסייה לא נודעה בהם כלל ולא ידעה על קיומם.
עולמות חדשים אלה, שנקראו בשם 'העולם החדש', היו, למרבה ההפתעה, עולמות בלא אל, המחולק לאב, בן ורוח הקודש, בלא דת נוצרית המאמינה בלידת בתולים ובתחייה מן המתים של בן אלוהים, דת של חסד לכאורה שיש לה כנסייה מעוררת אימה למעשה, התובעת תשלומים ומעשרות וירושות מהמאמינים לטובת הכנסייה הדשנה המשופעת בעושר ובנכסים, שאיימה על מאמיניה שאם לא יורישו לה מעושרם ביד רחבה לא יזכו להיכנס לגן עדן אלא יירשו גיהינום – בעולם החדש התגלה למרבה ההפתעה שיש חיים בלא כנסייה קתולית ובלא אפיפיור, בלא כתבי קודש, בלא אינקוויזיציה ובלא צנזורה.
בעולמות חדשים, אלה שגרו בהם, בין השאר, האצטקים או האינקה בדרום אמריקה ושבטי הנאבחו, האפאצ'י, הקומאנצ'י, הצ'ירוקי, השיאן והסיו בצפון אמריקה, לא נודעו כלל מושגי-יסוד בעולם המערבי. מושגים כגון צליבה, עלייה לשמים, לידת בתולים, תחייה מהמתים, חסד אלוהי, סקרמנט, מחילה, ישועה או גאולה, שהיו מופקדים כולם רק בידי הכנסייה, במסגרת תפקידה המכריע בניתוב המאמינים בדרך הקודש המובילה לגן עדן, ובהרחקתם מדרך הכפירה המובילה לגיהינום, לא נודעו כלל.
המצאת הדפוס בגרמניה באמצע המאה ה-15, סמוך לנפילת קונסטנטינופול ב-1453, שבה בירת העולם הנוצרי המזרחי במשך אלף שנה, נפלה בידי המוסלמים והפכה מקונסטנטינופול הנוצרית האורתודוכסית המזרחית דוברת היוונית היא קושטא, לאיסטנבול המוסלמית הדוברת טורקית עות'מנית או ערבית לצד היוונית המדוברת מזה אלף שנה, והתפשטות הדפוס המהירה בתקופה זו של גילוי העולם החדש, הטילו צל של ספק באמיתות קבועות עתיקות ומקודשות.
גם גילוי נתיבי השיט והמסחר החדשים, שערערו על מושכלות ראשונים רבים שנחשבו כבלתי ניתנים לשינוי, סייעו להפצה של מידע חדש זה בתחומי דעת ותודעה שונים, בין תרבויות, דתות ויבשות, ובין מלומדים וחוקרים, אמנים ויוצרים, בני דתות ושפות שונות, באופן חסר תקדים.
ליהודים הנרדפים והמגורשים הרב לשוניים שידעו עברית, ערבית, לטינית, קאטאלנית וספרדית קסטיליאנית, ולעתים גם יוונית, שגורשו מחצי האיברי לעולם האסלאם, והגיעו עם ידע רב בתחומים שונים לארצות שונות, היה חלק חשוב בהעברת הידע מתרבות לתרבות ומשפה לשפה וחלק חשוב בהתחלת הרנסנס הרב-לשוני ורב תרבותי שסלל את הדרך מהעולם הדתי ההירארכי פטריארכלי הרודף אל העולם החילוני הליברלי הומניסטי המאמין בחירות ושוויון, בחופש דת ובחופש מדת.
רחל אליאור-יהודי ספרד בעת הגירוש פרק ראשון
28/08/2024
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.
- 3. ההתעוררות הציונית במרוקו בתחילת המאה העשרים
תנועת ההשכלה העברית של סוף המאה ה־19 במרוקו החדירה את רוח המודרניות בתחום האישי, בתחום החברתי־קהילתי ובתחום החברתי־לאומי של החיים היהודיים במרוקו. אין ספק שתמורות אלה נגעו למיעוט קטן בלבד בתוך הקהילות העירוניות הפנימיות הגדולות, כגון מכנאס, פאס ומראכש, ולמיעוט גדול יותר בערי החוף, שהיו פרוצות להשפעות זרות אינטנסיביות יותר, כמו טנג׳יר, סאפי ומוגאדור במיוחד. אולם מיעוט זה היה מעודכן במה שהתרחש בעולם הגדול ובעולם היהודי, ועקב דרך העיתונות העברית אחר ההתפתחויות והתסיסה הרעיונית והפוליטית שטלטלו חוגים רבים בקהילות היהודיות המרכז־אירופיות והמזרח־אירופיות בין ייאוש לתקווה. אין תמה, אם כך, שראשוני הארגונים הציוניים שקמו במרוקו עם תחילת המאה העשרים קמו באותן קהילות החוף שבהן פעלו חוגים משכיליים עבריים תוססים. הדבר מוכח לגבי מכנאס, מוגאדור וטנג׳יר, ומסתבר לגבי סאפי/אספי. הפעילות המשכילית העברית עם ססמאותיה החברתיות והלאומיות שימשה בקהילות אלה כר נוח וטבעי לראשיתה של הפעילות הציונית ההרצליינית.
במוגאדור, במיוחד, אותם אנשים ששלחו כתבות לעיתונות העברית המזרח־אירופית בשנות התשעים של המאה שעברה[המאה ה-19 א.פ] היו גם מעורבים בייסודו ובהקמתו של הארגון הציוני הראשון במרוקו בקיץ 1900. ר׳ דוד אלקאים עצמו, שדיווח בשבועון ״היהודי״ על ייסודו של הארגון ״שערי ציון״ ערב ראש חודש אב תר״ס; משה לוגאסי, שהיה בין היוזמים להקמתו של הארגון; דוד בוחבוט, שנבחר לנשיאו — כל השלושה, וחברים נוספים, היו פעילים גם בחוג המשכילים העבריים שהתחיל לפעול כעשר שנים לפני כן. להכרת הנסיבות והאווירה שבהן הוקם ארגון זה, נביא כאן את שתי כתבותיו של ר׳ דוד אלקאים.
א. אספה כוללת התאספו בבית הגבר נפתלי יפרגאן, כל חברי הציונים באו כלם, ורגשי אש אהבתם הצית והלהיב לבות באים מרחוק להסתופף ולהתחבר להחברה שערי ציון. גם עתה עמד האדון לוגאסי, ויטיף מדברי פיו על עניני ציון, ודבריו נכנסו באזני השומעים ויעשו רושם גדול; והגדיל והוסיף באורים למלתו החדשה, להחלטת אמריו, כי היום בימינו סרה קנאת הדת, ולא נשארה לבד שנאה טבעית; וראיה אחת מראיותיו היא, לפני זה בערים רבות אשר כמה מחברי השונאים נאספו למעמדותיהם ויחקרו אחר כמה ממשפחות הנוצרים, וחקירה אחר חקירה, עד אשר עלתה בידם למצא גזע ועיקר כמה וכמה מן הנוצרים שהם ישראלים; ואם שנאת הדת מתהלכת עתה אשר הם נוצרים, מדוע תגדל שנאתם מאחר שהם עתה זרה להם דת היהדות? ולא כך ראינו, כי על יהדותם שממנה חוצבו יקחו כפלים מחרפות וגדופים, ושנאה מקננת בלבבם, גם עתה שהתנצרו. אחר שמלא דבריו, עמד רבי יעקב יפרגאן ויטיף מלים אחדים מדברי הרמב״ם, בהלכות מלכים, ובתוך דבריו אמר כי חובה על כל אחד ואחד לעזור לאחיו בני עדתו ולדאוג על עירנו המהוללה ולעורר הרבה בטבע, ואחר אשר יראה ה׳ כי דואגים בני ישראל לירושלים ולביאת משיחנו ב״ב [=במהרה בימינו], ויתעוררו מעצמם ואחד לאחד יעזורו, ויתקבצו כלם, אחר יופיע ה,, כמה שאמר הנביא — כי אחר שאמר ״ונקבצו בני יהודה״ אמר הנביא ירמיה: ״אקבץ את שארית צאני״; כן דברו וכן מצאו אנשים כלבבם. בעת עתה נקראת בשם חברת ״שערי ציון״ ויקראו חבריה למנות
ראשיה ומנהיגיה להחברות. ואלה יצאו ראשונה בשם ראש החברה: האדון הגבר אדון דוד בוחבוט — נשיא; האדון הגבר יהודה אסבאג — משנה; האדון הגבר נסים אפריאט — סוכן [=גזבר? — י״ש]; האדון הגבר שמואל בן דן [צ׳׳ל: בן דהן — י״ש] — סופר בלשונות אירופא; הא׳ הגבר דוד אלקיים — סופר בלשון עברי. אנשי הועד; הא׳ הגבר אליהו חאתול; הא׳ חיים אבולעפיא; הא׳ מסעוד אפריאט; הא׳ חכם אביצמר [צ״ל: אביצרור — י״ש]; החכם רבי יעקב יפרגאן; הא׳ יהודה אלחראר; הא׳ יוסף שלום אלמאליח; הא׳ מאיר בן שושן; הא׳ יוסף אלחראר; הא׳ מאיר אוזנכוט. היושבים הפיקו רצון מן האספה והסופר רשם שמות המתנדבים מלבד המתנדבים בקנית שטרי הבנק. דוד בן נסים אלקאים.
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.
יוסף שיטרית
עמוד 323
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.
למעשה סקירה היסטורית של ההרכב הדמוגראפי בארץ במשך הדורות, מגלה כי לא יכול היה להתפתח מנהג אחיד בא״י. היו תמיד קהילות שונות בארץ. היתה תמיד קהילה אשכנזית בירושלים ובערים אחרות בא״י, ששמרה על יחודה. השל״ה הקדוש עלה לירושלים בראשית המאה הי״ז והיה לרבה של הקהילה האשכנזית בירושלים. במאה הי״ט הגיעו לארץ תלמידי הגר״א ותלמידי הבעש״ט והקימו בה קהילות חשובות. לגבי יהדות צפון אפריקה, יש לנו ידיעות קדומות ומדורות שונים. בתחילת המאה הי״ג ביקר בארץ המשורר ר׳ יהודה אלחריזי והוא מספר בספר ״תחכמוני״ שלו(שער ארבעים וששה) כי מצא בירושלים ״את הקהילה החשובה מן המערבים״ שבראשה עמד ר׳ אליהו המערבי. בסוף המאה הט״ו הגיע לארץ רבינו עובדיה מברטנורה, והוא מספר כי בשנת הרמ״ה (1485) היו מתפללים בירושלים ״לפי מנהג המערביים שנוהגים כדברי הרמב״ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו״. יש כאן ידיעה מעניינת כי הקהילה המרוקאית בירושלים לא נהגה על פי הרא״ש אלא על פי הרמב״ם. גם בצפת של מר״ן ב״י, מצא תייר אחד יותר משלש מאות בעלי בתים ולהם שלשה בתי כנסיות: אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של ״מערבים״. ר׳ רפאל אלעזר הלוי בן טובו, ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תר״מ-תרמ״ס, נולד בראבט, ועלה לארץ בשנת תרי״ח (1858) – נלחם בספרו ״פקודת אלעזר״ לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו בתוך ירושלים. [ראה ספר ״חכמי המערב״ בירושלים לרב שלמה דיין, ירושלים, תשנ״ב, עם׳ 255.]הא לנו עדויות מדורות שונים על קהילות ״מערביות״ (כלומר מרוקאיות) בא״י או בירושלים בתקופות שונות, ואין ספק שהן קיימו מנהג נפרד משלהן, שאם לא כן, הן היו מתמזגות בתוך אחת הקהילות האחרות.
ובכן, היו תמיד קהילות שונות בארץ: מוסתערבים (קהילות מזרחיות), ספרדים (שהגיעו מגירוש ספרד), מערבים, אשכנזים, והן קיימו בארץ מנהגים שונים. קשה איפוא לדבר על ׳מנהג ירושלמי׳.
יש לנו גם עדויות שונות של גדולי החכמים, כי בדורות שונים נהגו בירושלים על פי פסקים שונים מפסקי הראש״ל הגרע״י שליט״א. למשל, אחת הפסיקות החשובות ביותר של הגרע״י, היא שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. רבינו החיד״א כתב בספרו ברכ״י (סי׳ תת״ד, אות ב׳) ״מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב זה שנים רבות ערערתי על זה דנהגו כך מעצמן ואנן קבלנו הוראות הוראת הרמב״ם ומרן והם פסקו שלא לברך וכר. ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי״ש, מרבוואתא קמאי דמייתו ליה הרב שבלי הלקט והמרדכי כמ״ש בקונט׳ שם הגדולים דף ל״א, שהיה שואל מן השמים ומשיבין לו, וכתוב שם ח״ל: שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר אם יש עבירה ואם הויא ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות, והשיבו וכי אכשור דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו את ה׳ אלהיכם, והעד מגילה וחנוכה, ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות, בלולה נמי מצינו סמך שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ובשופר אמרו אמר הקב״ה אמרו מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא זכרון אבותיכם לטובה לפני, ובמה בשופר, והנשים נמי צריכות שיבא זכרוניהם לטובה, לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם״. וכן כתב החיד״א בספרו ״יוסף אומץ״(סי׳ פ״ב): ״ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לר״י ממרוי״ש כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכ״י סי׳ תת״ד אות ב׳, נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה״ק ירושת״ו. והגם דמר״ץ ז״ל פסק שלא יברכו, נראה ודאי שאילו מר״ן שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובת ר׳ יעקב ממרוי״ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי הא לא שייך בשמים היא, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו, אהניא לן לפסוק כמותן, כיון דאית לן סייעתא דשמיא״.
מכל זה עולה כי המנהג בירושלים לא היה כמו שפסק הראש״ל הגרע״י בכל מקום שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא.
להלן דוגמה נוספת בקידוש של ברית מילה. בצפ״א נוהגים לשתות מן הכוס אחרי שאומרים את הבקשה ״אלהינו קיים את הילד הזה וכד״. הראש״ל הגרע״י טוען שזה הפסק, ושצריך לשתות מיד אחרי ״כורת הברית״. ר׳ אהרן בן שמעון מדווח בספרו ״נהר מצרים״: ״המנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים שהמברך על הכוס אחר שגומר ברכת אשר קדש ואלהינו קיים וכו' וכל סדר הברכה, ואח״כ טועם. ואין לחוש משום הפסק דמפסיק באמירת אלהינו קיים וכו׳ דבהדיא כתב רבינו הטור משם בעל העיטור בסימן רס״ה דבקשת רחמים לא הוי הפסק יעו״ש. ואין לומר דמטעם הפסק אנחנו נותנים יין בפי התינוק קודם שיטעום המברך, רזה אינו. חרא דהא אין אנחנו נותנים יין בפי התינוק כי אם באמירת פסוק ׳ואמר לך בדמיך חיי׳, וכמנהג שהביא מרן הב״י, וטעם המנהג כמו שיראה המעיין, וא״כ מה תיקון הוא זה? הרי כבר הפסקנו בין הברכה לטעימת התינוק. ושנית שאם באמת יש לחוש משום הפסק, אין טעימת יין בפי התינוק מצלת, דהתינוק לאו בר חיובא, ומה יושיענו זה? וכמו שכתב מרן הב״י משם הכלבו יעו״ש. ועל כן אין כאן חשש הפסק כלל. וכן הוא מנהג עיקו״ת ירושלים ת״ו (הלכות מילה, אות ל״ב)".
הא למדת כי מנהג צפ״א זהה למנהג ירושלים בדבר זה. ואעפ״כ הרב יצחק יוסף שליט״א כתב: ״אמנם כבר פשט המנהג לטעום לפני אמירת אלוקינו וכו׳ סמוך לברכה, דכיון דאינו מטבע ברכה, רק בקשת רחמים לכתחלה טועמים קודם, מחשש להפסק" נמצא שמה שמכונה ״מנהג ירושלים״ הוא מנהג לא יציב, ואיך אפשר לבוא כל פעם בשם מנהג מפוקפק כדי לבטל מנהגי אבות של מאות בשנים שנהגו בצפון אפריקה?
מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-יישום הרפורמות בקהילת מוגדור
- יישום הרפורמות בקהילת מוגדור
על פי רשימותיו של ראש השירותים המשפטיים ברונו בביקורו במוגדור בסוף 1917 מנתה האוכלוסייה היהודית המקומית 7,697 נפשות במפקד של ה־29 באוקטובר 1917 . ועד הקהילה, שנבחר בידי נכבדי הקסבה והמלאה, מנה חמישה חברים מתוך השבעה שנבחרו חמש או שש שנים לפני כן, וכולם מתושבי הקסבה. אשר לשניים האחרים, אחד נפטר, והשני פרש כמחאה על ניהולו האישי מדי של ראש הוועד, מסעוד עטייה. לנשיא הקהילה קמו אז מתנגדים — קומץ של סוחרים עשירים מן הקסבה. הם טענו נגדו שהשתמש לרעה במעמדו וחילק באופן שרירותי את כספי הצדקה, וביקשו מן הנציג הצרפתי שיוטל פיקוח על דרך ניהול ענייני הקהילה.
על פי דיווחו של ברונו ייצג הוועד את הקהילה בפני המנהל העירוני, תיווך בסכסוכים בין בני הקהילה וחילק את כספי הצדקה לעניים הרבים של הקהילה מדי שבוע, וכן בערבי פסחים, שבועות וכיפורים. הכנסות הוועד היו מורכבות מן המס על הייצוא והייבוא של סוחרי הקהילה, בשיעור משתנה לפי סוג הסחורה, מן המס על הבשר הכשר, ממס על שטרי מטען, ממס על מכירת עורות ומתרומות של חברי הקהילה. ההוצאות כללו עזרה לעניים ולחולים, תשלום משכורתם של הרבנים־המלמדים שלימדו בתלמודי התורה ותשלום משכורתם של שלושת הדיינים. הוועד השתתף לפני כן במימון חלק מהוצאות
בתי הספר של כי״ח, אך חדל מכך מספר חודשים לפני ביקורו של הפקיד בגלל הגידול במספר העניים. ברונו רשם׳ שלרשותו של הוועד לא עמדו נכסי הקדש פרט אולי לבית כנסת אחד.“
המנהל העירוני הצרפתי במוגדור ביקש להחיל את הצ׳היר של 1918 , שקבע את ארגונה מחדש של הקהילה, וראש השירותים העירוניים של מוגדור זימן את נכבדי הקהילה לשם כך. המנהיגות החדשה נבחרה מתוך רשימת נכבדי הקהילה, שנקבעה בהליך של בחירות. מי היה זכאי לבחור ואיך נוהלו הבחירות, אי אפשר לברר זאת כעת. נספרו 1,646 קולות, וסביר להניח, שמתוך אוכלוסייה יהודית של ב־8,000 נפש ייצג מספר זה את רוב הגברים המבוגרים של הקהילה. ועד הקהילה הורכב משבעת המועמדים הראשונים במניין הקולות מתוך ארבעה־עשר מועמדים. השלטונות דאגו לוודא, שכל חברי הוועד יהיו ״מרוקאים במקורם״; ואלה שנבחרו ולא השתייכו לקטגוריה זו הוחלפו באחרים, וביניהם שני נתיני אעליה שנולדו בגיברלטר. יהודים שנולדו במרוקו והיו בני חסות זרה היו זכאים להיבחר, אך יהודים שהיו בעלי נתינות זרה ונולדו מחוץ למרוקו לא היו זכאים לכך גם אם היו אבותיהם מרוקאים. עו של הווזיר הראשי מה־7 בספטמבר 1918, קבע כי במוגדור יכולים שבעה נכבדים להיות חברי ועד ושבעת החברים התמנו רשמית.
המועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר נבחר ליושב ראש הוועד. כל חברי הוועד הקודם היו חברים בוועד החדש, וראש השירותים העירוניים לא החליפם, וזאת בהתאם להוראות שקיבלו פקידי הפרוטקטורט מגנרל ליוטה, שביקש למנוע כל תסיסה בקרב היהודים עקב החלת הרפורמות. במו בן, אף שהדיינים של בית הדין המקומי היו אמורים להתמנות במישרין בידי השלטונות, הסכים השלטון הצרפתי ששלושת הדיינים המקומיים, ר׳ מסעוד כנאפו, ר׳ דוד כנאפו ור׳ יוסף בן עטאר, וכן מזכיר בית הדין יצחק בן שימול, ייבחרו למעשה בידי הקהילה. אשר לדיינים, רק שלושה הגישו את מועמדותם לשלושת המקומות, ואחד מהם היה אמור להתמנות אב בית הדין, אך הם קיבלו שלושתם יחדיו 242 קולות בלבד. לתפקיד מזכיר בית הדין נספרו 51 קולות בלבד לשלושה מועמדים. גם כאן לא ברור מי היה זכאי לבחור. ר׳ יוסף בן עטאר שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר היה אמור להיבחר כאב בית דין, אך הוא מונה לבית הדין הגבוה ברבאט, ודיין אחר מעיר אחרת היה צריך להתמנות במקומו, שכן מנהיגי הקהילה לא יכלו להצביע על מועמד מתאים מבני הקהילה. הדיין השלישי היה ר׳ משה חי אליקים, והשלושה התמנו רשמית ב־9 ביוני 1918.
מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-יישום הרפורמות בקהילת מוגדור
עמוד 86
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- מודל הילולה ביתי ובית כנסתי
מודל רמב״ה – רשב״י
עוד מתקופות קדומות ידועים הקשרים ההדוקים שבין יהודי צפון אפריקה לבין ארץ ישראל, קשרים שבאו לידי ביטוי גם במסגרת פולחן הקדושים המקומי. מסורות שונות במרוקו מתייחסות לדמויות מקראיות ותלמודיות הקבורות במרוקו. משאת נפשם של יהודים רבים בצפון אפריקה, בכל התקופות, היתה לעלות לארץ כדי לסייר ולהשתטח על קברי הקדושים. אלפי הילולות התקיימו במרוקו לזכרם של קדושים מארץ ישראל, והבולטות שבהן, ללא כל ספק, היו של ר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל הנס, סביבם התארגנו כל מיני קבוצות וחברות למטרות לימוד, צדקה, סיוע לזולת, ביקור חולים ופעילויות אחרות. עם עלותם לארץ נהפכו מיד המקומות הקדושים בארץ למוקד של עלייה לרגל.
שתי מגמות זירזו תהליך זה. מצד אחד, המשיכה המסורתית החזקה לכשעצמה של המקומות הקדושים בכל הדורות, ומצד שני, היעדר קיום הילולות גדולות דוגמת אלו שהתקיימו במרוקו בל׳׳ג בעומר ובתאריכים אחרים. תופעה אחרונה זו בלטה בעיקר בשנים הראשונות, וקשורה לבעיות הקליטה הכלכלית והחברתית בארץ. הכותל, קברי האבות, קבר רחל, שמעון הצדיק, קבר רבן גמליאל, מערת אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס ור׳ שמעון בר יוחאי מושכים כל השנה קהל רב של מבקרים מכל העדות, אך יהודי מרוקו נוטים להרחיב את ביקוריהם גם לקדושים אחרים, והמיוחד ליהודי מרוקו הוא שלגבי רמב״ה או רשב״י הם אינם מסתפקים בביקורים רגילים, או ביום ההילולה עצמו, אלא הם באים ומתיישבים שם ימים רבים לפני כן. רבים מהם באים, למשל, מראשית אייר לטבריה עד שהם נוכחים בתהלוכת ספרי תורה ובהילולה המתקיימת בי״ד באייר, אחר כך נוסעים למירון עד לל׳׳ג בעומר. אפילו מעקב שטחי אחר זהותם של האלפים הרבים המצטופפים בטבריה ובמירון, מראה מה חלקם הרב של יהודי מרוקו בקהל הנוכח. למעשה הועתקו לכאן דפוסי הזייארה, שהיו מקובלים לגבי קברים קדושים במרוקו, עם כל הסממנים המאפיינים אותם, כגון הקמת מאהל, שהות ימים רבים, שחיטה, בילוי בחיק הטבע תוף שירה, תפילה וריקודים, התייחדות תכופה ליד הקבר הקדוש ובו׳.
מודל הצור ויבנה
ריבוי הקברים הקדושים במרוקו, שמיקדו את פעילותם הפולחנית של היהודים שם, קשור ללא ספק למושג המרחב הקדוש. כיסויו של תחום ההתיישבות היהודית במרוקו ברשת צפופה של קברים קדושים, בדומה למוסלמים, מקנה ליהודים הרגשת ביטחון, ומשמש כמכשיר יעיל להגנה נגד שכניהם המוסלמים. הקדוש, שחולל לפעמים על ידי המוסלמים – בגלל יהדותו או כסמל, כדי לפגוע ביהודים עצמם – כאשר הוא מעניש את מחלליו וזוכה ליראה ולמעמד בקרב המוסלמים, מעביר יחס זה גם ליהודים מצד המוסלמים. היהודים נמצאים אז תהת חסותו של הקדוש, ואין פוגעים בהם. החיים ביישוב קטן יחסית (יבנה, הצור הגלילית), כאשר מצוי בקרבו קבר קדוש, מחזקים את הקשר הידוע עוד ממרוקו בין הקדוש ״בעל המקום״ ובין תושביו. אכן, קדושים רבים במרוקו מכונים "מול״, דהיינו, בעל, שליט, כאשר הכוונה היא לשליטתו המוחלטת בתחום גיאוגראפי מסוים. יהודי הצור ויבנה, שרובם ממרוקו, סיפחו למעשה את הוני המעגל ורבן גמליאל והפכו אותם לקדושים מקומיים. בנוסף לממד היהודי הכללי נקבעו להם תאריכי הילולה חדשים, המזכים אותם בביקורים יומיומיים. מספרים שחוגי המעגל מונע נפילת פגזים בסביבתם, וכך הדבר לגבי רשב״י במירון וכו׳.
מודל רח״ח – רי״א (ר׳ חיים חורי ור׳ יצחק אביחצירא)
במודל אחרון זה מדובר ברבנים שנולדו בחו״ל, אך נהפכו כאן במותם לקדושים. זוהי תופעה משמעותית ביותר המעוררת שאלות רבות. איך להסביר הופעתם של קדושים חדשים על רקע המציאות הישראלית החדשה ולאור המודלים שתוארו לעיל, המספקים לכאורה כל צרכיה של האוכלוסיה הנחקרת. זאת ועוד: באיזו מידה היכרות קרובה עם שני הרבנים האלה, ר׳ חיים חורי ור׳ יצחק אביחצירא, והתמודדות עם בעיות של חיי שעה, שהיו עדים ושותפים להן אנשים רבים, פעלו כגורם מקרב או מרחיק. האם מקרה הוא שלגבי יהודי צפון אפריקה יש לנו, בשלב זה, עניין עם שני קדושים חדשים, כאשר אין רואים, לפי שעה, תופעה דומה בקרב עדות אחרות? האם מדובר כאן בתופעה מקרית או בגיבוש דפוסים היוצרים תופעות דומות?
ר׳ חיים חורי נפטר בבאר־שבע בכ״ה באייר תשי׳׳ז, ור׳ יצחק אביחצירא (הנקרא לרוב באבא חאכי) נהרג בתאונת דרכים בכ״ו באדר תש״ל. מאז פטירת ר׳ חיים חורי נהפך מקום קבורתו תוך שנים מועטותלמרכז של עלייה לרגל, כאשר יום ההילולה משמש כשיא מבחינת מספר המשתתפים. עדיין יש לחקור את פרק הזמן הזה באופן יסודי, כדי לבחון באופן מדוקדק את שלבי צמיחתו של הקדוש והתפתחות הפולחן שמסביבו.
מותו הטראגי של ר׳ יצחק אביחצירא גרם לזעזוע בקרב הקהילה היהודית המרוקנית בארץ. יהודים רבים באו אל ביתו כדי להשתתף באבל המשפחה, נשים רבות קוננו עליו. כבר בלוויה, שנערכה ברמלה, שמעתי נשים מדברות ביניהן על מעלותיו. אחת הנשים סיפרה שהרב מת כדי להציל את ישראל מסכנה גדולה, ושמותו בא ככפרה לעם ישראל. ברגע זה ידעתי שנולד קדוש.
מאז, מקיימת המשפחה הילולה לכבודו. סיפורים רבים מסופרים עליו, ומקום קבורתו הפך מוקד משיכה לעלייה לרגל.
סיכום
דומה שיהודי מרוקו, הנישאים על גל הדבקות בפולחן הקדושים, שאפיינה אותם כל כך בארץ מוצאם, גורמים כאן לשינוי משמעותי בכל הקשור לפולחן הקדושים ולמקומות הקדושים. מאפיין תרבותי זה, שהיה כה מודגש במרוקו, ממשיך להוות מוקד של פעילות ענפה בארץ. כאשר ביקרתי לאחרונה באופקים במסגרת עבודת שדה של מחקר זה, הקלטתי שם ביום אחד סדרה של חלומות מפי אנשים שונים, ובערוב היום שאלתי את עצמי: האם העיירה חולמת, או אני החולם?
נראה שלאחר תקופת התאקלמות מסוימת, בעקבות בעיות הקליט שאפיינו את יהודי צפון אפריקה, עלה צימאון גדול לקדושה ולקדושים לפי המודלים שתוארו לעיל. הכוח העומד מאחורי כל המודלים הללו הוא הרצון והשאיפה להידבק לפולחן הקדושים. הביטויים השונים שבמודלים תואמים את המציאות הקהילתית או האישית האופיינית לכל מקום ומקום.
במודל רד״ו, אנו רואים שאין יהודי מרוקו מוכנים להשלים עם כך, שהם התנתקו מארץ מוצאם ושקדושיהם, שאליהם היו כל כך קשורים, יישארו שם, ולכן עדים אנו לריבוי החלומות המאשרים את בואם של הקדושים לכאן. אגב, במקרים רבים יחידים וקהילות לא עזבו את מקום יישובם במרוקו לפני שקיבלו באופן גלוי אות או סימן מן הקדוש לעשות זאת, ובכמה מקרים הקדוש הודיע בעצמו על רצונו לעלות ארצה. לפנינו אפוא סגירת מעגל מסוים, כאשר במקרים רבים ייחסו מוצא ארץ־ישראלי לקדוש מקומי, ולכן החזרתו לארץ נראית כתהליך טבעי.
נראה ששמירת הקשר במסגרת הילולה ביתית או בית כנסתית היוותה תשתית מתאימה לצמיחת מרכזים גדולים כמו בצפת, אשקלון ואופקים. קשר מיוחד זה עם קדושים ממרוקו אינו פוגם במאומה בקדושתם של אישים בארץ ישראל, הידועים מקדמת דנא, שגם הם זוכים לא רק לביקורים תכופים (מודל רמב״ה-רשב״י), אלא גם נעשים נסיונות לספחם ולהתאימם לצרכים המקומיים (מודל חצור-יבנה). גם כאן החותם הארץ־ישראלי של הקדוש הוא גורם מכריע, והוא בא לאשר את מידת דבקותם בקדושים ממרוקו ממוצא ארץ־ישראלי. נשאלת השאלה: האם סיפוחם של חוני המעגל בחצור או רבן גמליאל ביבנה לא בא למלא חלל של האטה בתהליך יצירת קדושים חדשים, שהיה קיים במרוקו? אמנם תהליך זה כבר התחיל, וביטוייו הראשונים הם ר׳ חיים חורי ור׳ יצחק אביחצירה, אבל ייתכן שקודם להתגברותו, ייעשו נסיונות בכיוון של מודל חצור-יבנה. נראה שהדבקות בפולחן הקדושים אינה תופעה חולפת.32 השתתפותם של צעירים רבים בפעילות זו מבטיחה המשך קיומה של התופעה. ואכן, כאשר בדקנו בזיקה לנוכחות רד׳׳ו בצפת תופעות שקרו לפצועי מעלות, נוכחנו לראות שגם בקרב צעירים ביי שבע־עשרה, המתחנכים בבית ספר תיכון ישראלי רגיל, בלטו חזיונות בדבר קדוש המופיע בעצמו ומציל את הצעירים, נדרים שנדרו לו וקשרים שנקבעו לפרק זמן ממושך.
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- מודל הילולה ביתי ובית כנסתי
מקדם ומים כרך ב'
מודל רמב״ה – רשב״י
מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'
ירושה
לפי דין תורה אין אישה יורשת את בעלה, אלא זכאית לגביית כתובתה מן העיזבון. כל עוד לא דרשה את כתובתה, רשאית היא להמשיך להתגורר בדירה ולהתפרנס מהעיזבון, כמו שהייתה רגילה בחיי בעלה. בנות נשואות אינן יורשות במקום שיש בנים; ובנות רווקות מתפרנסות מהעיזבון וזכאיות לעישור נכסים כנדוניה לחתונתן.
במרוקו נתקיימו שלושה מנהגים בדיני ירושה:
(א) קהילות שנהגו לפי ההלכה כלשונה.
(ב) קהילות שנהגו לפי תקנות פאס, לאמור, שהבעל והאישה נחשבים שותפים לעניין ירושה בכל נכסיהם: במות אחד מהם לוקח זה שנותר בחיים מחצית העיזבון, והחצי השני מתחלק בין היורשים; ובמקרה שהיורשים בנים, מתחלק העיזבון בין הבנים והבנות הבלתי נשואות.
(ג) קהילות שנהגו לפי ״תקנת הבחירה״ שתיקנו חכמי מכנאס בשנת תק״ף (1820), לאמור, שבמות הבעל תהיה הבחירה בידי היורשים לתת לאלמנה מחצית העיזבון או לפרוע לה סכי כתובתה. תקנה מעין זו התקבלה בפאס בשנת תרט״ז(1856), אך הודגשו בה היבטים שונים מאלה של תקנת מכנאס.
בכינוס השני הועלה עניין זה לדיון, כשלנגד עיני החכמים עמדו שתי מטרות: האחת, הצורך לאחד את כל קהילות מרוקו במנהג אחד. השנייה, הואיל ועל פי המנהג הקיים אם תיקח האישה מחצית העיזבון יש חשש לפגיעה ביתומים, אם רב מספר הבנים; ואולם גם אם תיקח רק כתובתה יצאו היתומים נפגעים, הואיל ונהוג לכתוב בכתובות סכומים גבוהים. על כן מציעה התקנה, שתחלוק האישה כאחד הבנים בחלקים שווים, עד ארבעה בנים; ואם יותר מארבעה בנים, לוקחת האישה עשרים אחוזים מהעיזבון, והיתר יתחלק בין היורשים.
מאחר שהתקנה המוצעת מבטלת תקנה קודמת שקיבלו החכמים הראשונים, מציע הרב הראשי ר׳ שאול אבן דנאן לערוך משאל בין כל הקהילות במרוקו ולהחליט לפי דעת הרוב, שנקבע לפי גודל יחסי של האוכלוסייה בכל קהילה. ואכן ההצעה אושרה ברוב גדול, ובדיני ירושה הונהג מנהג אחיד בבל הקהילות במרוקו.
הערת המחבר: יש לציין, שגם הרבנים הראשיים הרב בן ציון מ״ח עוזיאל והרב יצחק הרצוג ז״ל סברו, כי ניתן לתקן תקנות בדיני ירושה, ורצו לתקן תקנות. כנראה מאימת הקנאים לא עלה הדבר בידם. על כך ראה: הרב י״א הרצוג, ״הצעת תקנות ירושה״, תלפיות ט(תשכ״ה); הרב ב״צ מ״ח עוזיאל, ״משפט ירושת הבת״, שם, עמ׳ 48-27; הרב עוזיאל, האשה בנחלת בעלה״, התורה והמדינה ב (תש״י), עמי ט-יז. כאשר נודע לרב הרצוג על קיומן של התקנות במרוקו, פנה במכתב מי״ט בטבת תשי״א לרבי שאול אבן דנאן, וביקש שישלח לו את כל החומר הנמצא אצלו בנושא ירושת הבת, הן מתקנות פאס והן מאסיפות הרבנים, כדי להיעזר בו לגיבוש הצעת התקנה בעניין זה, כי ״אני עוסק זה מזמן בהכנת הצעת תקנות מסוג זה במסגרת התורה הקדושה״ (ראה: שו״ת הגם שאול, ירושלים תשל״ז, ב, עט׳ יט-כג). על ההתנגדות לתקן תקנות בנושא ראה: הרב יוסף כהן, ״כח בי״ד, ומוסדות הציבור בתקנות לשינוי דיני ירושה״, התורה והמדינה ד-ה (תשי״ג-תשי״ס, עט׳ קעז-קץ.
ירושת הבת
בהלכה זו הונהג באותם כינוסים חידוש: גם אם ירשו הבנות הרווקות את אביהן עם הבנים, יירשו עם אחיהן בפטירת אמן. וזאת בניגוד לתקנה קודמת, שהעניקה לבנות הרווקות זכות ירושה חד־פעמית, בפטירת אביהן או בפטירת אמן. אשר לבנות הנשואות נשאר המצב הקודם, שאינן יורשות.
בכינוס הרביעי הועלתה ההצעה להעניק גם לבנות הנשואות זכות ירושה בתוך שאר הבנים היורשים. הייתה בכך היענות לטענות המשכילות, שדרשו שוויון מלא לבנות ולבנים, כפי שהובאו דבריהם בפי החכם המציע, הואיל ״והיום הזה כמעט הרינו כזכרים לכל עבודה, ומיגיע כפינו נחיה. גם רבות בנות עשו חיל לנדן [= להכין נדוניה] או לכל הפחות להיות לאב לעזרה, הן בנדונייתן הן גם למחית פרנסתו״. כלומר, כל עיקר הטעם שהתורה שללה זכויות ירושה לבנות אינו אלא מפני שהן לקחו את חלקן ויותר בנדוניה שנתן להן אביהן. כי בדרך כלל היו הבנות נישאות לאיש בגיל צעיר, וגם לא נהגו לצאת לעבודה מחוץ לביתן (ההוכחה לכך, שבנות רווקות זכאיות לעישור נכסים לנדונייתן). מה שאין כן בימינו, שהבנות עובדות לפרנסתן בטרם נישאו, ובדרך כלל מכינות את נדונייתן משכר עבודתן, ולפעמים אף עוזרות בהוצאות המשפחה, ולפיכך אין הצדקה לכך שיימנע מהן חלקן בעיזבון אביהן. הוחלט לערוך משאל בין הקהילות בעניין זה. אולם המתדיינים לא הספיקו להשלים את הדיון בנושא זה עד שפסקו הכינוסים. סביר להניח, שלו היו הכינוסים נמשכים, הייתה הצעה זו זוכה לאישור ברוב גדול, וגם לבת הנשואה היה נקבע חלק בירושה.
הערת המחבר: למרות הסתייגותו של רבי ברוך טולידנו, רב העיר מכנאס, שהיה בין המשתתפים, הוחלט להמשיך במשאל; ראה: המשפט העברי במרוקו, עמ׳ 494. נראה שר׳ שאול אבן דנאן פנה גם לרבנים שלא השתתפו בכינוס מועצת הרבנים לחוות דעתם בכתב על התקנה המוצעת. ראה: ר׳ משה מלכא, מקוה המים, א, סימן נד.
מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'
עמוד 195
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
מזל — גורל:
1- לְמְזַל דִי בְּנְאָדָם… = המזל של הבן אדם… / ש״ח 58. 2
2-כיף למאזל [דקדוק 59] די המן בדא יטיח… = כשמזלו של המן החל ליפול… / כ״י 2836, דף 109א.
3-כיף מה נתנהד עלא האד למזאל [דקדוק 58] דייאלי = איך לא איאנח על המזל הזה שליי / ש״צ ב 17.
4-למאזאל [דקדוק 58, 59] דליהוד = מזל היהודים / כ״י 2837, עמי 11.
5-למזזל [דקדוק 84] דייאלהא… = המזל שלה… / ע׳ 99.
6-מזאלו [דקדוק 58] ־ מזלו / ש״צ ב 1.
7-כאן מזלהום טאייח = [תרגום חופשי:] לא נתמזל מזלם [מילולית: היה מזלם נפול] / כ״י 2837, עמ׳ 15.
8-למזלות דייאלהום כאנו מבדדלין = המזלות שלהם היו שונים / צ163.
9-די ענדו למזל גרוע… = מי שיש לו מזל גרוע [דהיינו מי שאין לו מזל]… / מ״ב, פתיחה א, עמ׳ 11.
10-פהאד צהר למזל די ישראל טאלע = בחודש הזה המזל של ישראל עולה [כלומר יש להם מזל] / ק״מ טז, א.
11-כלאק פלמזל דלעניות = נולד במזל עניות / ש״ח 32.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
עמוד 288
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר
דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר
במסכת פסחים (פסחים נא, ע״א) אומר רב אשי שמי שהלך למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו, חייב לקבל עליו את מנהג המקום החדש. וכן פסק מר״ן (יו״ד סוף סימן ריד). וכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. והשאלה היא אם כלל זה חל רק על יחידים או גם על ציבורים שלמים שנעקרו ממקומם. לפי ר׳ שמואל די מדינה (שו״ת מהרשד״ם, יו״ד, סי׳ מ) ור׳ חזקיה די סילוה (פר״ח או״ח סי׳ תצ״ו), הכלל חל רק על יחידים, אבל ציבורים שלמים צריכים להמשיך במנהגם המקורי. מאידך, לפי מרץ בשו״ת אבקת רוכל (סי׳ רי״ב) הכלל של מסכת פסחים נאמר גם על ציבורים שלמים. החדשים חייבים לקבל עליהם את מנהגי הוותיקים. ומר"ן מחדש שם שאפילו אם החדשים מתרבים עד שהם הופכים לרוב, אינם יכולים לחזור למנהגם הראשון, ולא אומרים ״חוזר וניעור״, אלא אומרים: ״קמא קמא בטיל״, כלומר כל אדם חדש שמגיע מתבטל בוותיקים והוא הופך להיות כמותם, ולכן תמיד החדשים יתבטלו בוותיקים. ועל זה מסתמך הראשל״צ הגרע״י נר״ו כשהוא דורש מכל הקהילות שהגיעו לארץ לקבל עליהן את מנהג ארץ ישראל (אם מנהג כזה בכלל קיים). ואלה דבריו בספרו חזון עובדיה (ח״ב, עמ׳ נו): ״כאן בארץ ישראל עיקר התושבים מקדם היו ספרדים, ומן הדין גם האשכנזים היו יכולים לנהוג כדעת מרן מרא דאתרין, בין להקל בין להחמיר״. והנה עולה מדברים אלו, שלא רק הקהילות הספרדיות שבאו לארץ חייבות לקבל עליהן את מנהג א״י, אלא גם האשכנזים. מדוע אם כן מתיר הראשל״צ הגרע״י נר״ו לאשכנזים במקומות אין ספור, להמשיך במנהגם על פי הכלל האומר: ׳ובני ישראל יוצאים ביד רמ״א׳?
והנה יש לדון בדעתו של מרץ ב״י שכן שם באבקת רוכל סימן ל״ב, הוא פוסק בצורה הפוכה מפסקו בסימן רי״ב.
להלן שתי התשובות:
סי׳ ל״ב: קהילות שנהגו לפי הרמב״ם עד עכשיו(כנראה קהילות אראגון), אינן צריכות לשנות את זאת ולהתחיל מעכשיו לנהוג לפי ר׳ יעקב בעל הטורים (כנראה לפי דרישת הקהילות הקשטיליאנות שהושפעו ע״י הרא״ש ובנו שהתישבו בטולדו בשנת 1305). הטענה היתה שהרמב״ם הוא חד-שיטתי בעוד בעל הטורים הוא רב שיטתי, ולכן הוא עדיף. זו טענה מעניינת שמאפיינת את המפגש הבין־עדתי של המאה הט״ז. ר׳ יוסף קארו ע״ה פסק לאותן קהילות שהן צריכות להמשיך במנהגן לפסוק על פי הרמב״ם.
סי׳ רי״ב: קהילות של אשכנזים שהגיעו לבולגריה ורצו לשמר את חומרותיהם בבדיקת הריאות, וב״י פסק שהם צריכים לאמץ את מנהגי המקום שאליו הגיעו ולהפוך לספרדים.
[1] מדובר במאה הט״ז שהתאפיינה בנדידות גדולות של קהילות יהודיות, בד״כ ממערבאל המזרח. גירוש ספרד התרחש בשנת 1492, ורוב יהודי ספרד הגיעו אל תורקיה, ארצות הבלקן, מצרים וא״י. כמו כן במאה הט״ו היו גירושים גדולים של יהודי אשכנז מגרמניה ־ לדוגמה הגירוש הגדול של שנת 1465, וקהילות שלמות נדדו מזרחה לעבר פולין ורוסיה, אך גם לאיטליה ולארצות הבלקן.
בתשובה סי׳ רי״ב של מרן ב״י, מדובר בעיר פליבינא שנמצאת כיום בבולגריה, ושאוכלוסיתה היהודית המקורית היתה ספרדית, והאשכנזים הגיעו למקומם של הספרדים. לכן היה מקום לדרוש מהם לקבל את מנהגי הספרדים. מאידך, בסי׳ ל״ב מדובר במקומות באימפריה התורכית שאליהם הגיעו בו-זמנית אחרי הגירוש, קהילות שונות מגירוש ספרד, כשאלו באו ממלכת ארגון ואלו באו ממלכת קשטיליה. והנה עד בואו של הרא״ש לטולדו בשנת 1305, כל קהילות ספרד נהגו לפי פסקי הרמב״ם. אח״כ קהילות קשטיליה נטו בד״כ לפסוק כדעת הרא״ש שהיה רב בטולדו בשנים 1321-1305, ואילו קהילות ארגון שלא הושפעו ע״י הרא״ש, המשיכו לפסוק כדעת הרמב״ם.
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר.
עמוד 23