מורשת יהדות מרוקו

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

אולם, כאשר חש משוחרר מן האילוצים הנסיבתיים שכבלו במידת־מה את ידיו ביחס ליהודי לוב, ובהתקשטו מאז 1937 ב׳חרב האיסלאם׳, הטביע מוסולוני(אשר שאיפותיו לספח את תוניסיה ידועות היו לכול) בחותם אנטישמי חזק את התעמולה האיטלקית שכוונה אל עבר המגרב הצרפתי. בסיוע עיתונים כגון ה׳אוניונה׳ (Unione) בתוניס, ה׳ודטה׳ (Vedetta) בטנג׳יר וה׳וואה מארוקיין׳ (Voix Marocaine) ברבאט, הציגו ראדיו בארי ושירותי הקונסוליה האיטלקיים את יהודי מארוקו ותוניסיה בתורת סוכני השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון-אפריקה ואת אחיהם בארץ־ישראל בתור נושאי כליו של האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון. יתר על כן, בשל חולשתה היחסית של התעמולה, הכתובה והמשודרת כאחד, על ההמונים, החלו עשרות ׳תיירים׳ איטלקים לפעול בפנים הארץ במארוקו ובתוניסיה, כדי להפיץ ישירות את ה׳בשורה׳ הפאשיסטית.במקביל למסע זה נצטוו בתי־המסחר ומוסדות התרבות האיטלקיים שפעלו בתוניסיה ובמארוקו לפטר את עובדיהם היהודים, בעוד שבתי־הספר האיטלקיים בתוניס, רבאט וטנג׳יר, סגרו בשנת 1938 את שעריהם לילדי היהודים, עם פרסום תקנות הגזע באיטליה.

התגובה היהודית

מול פעילות זו לא נותרו הקיבוצים היהודיים בשני הפרוטקטורטים בחוסר מעש: ככל שגברו הרדיפות האנטישמיות באירופה התרבו בבתי־הכנסת התפילות וימי ההתייחדות, ואילו הסוחרים החרימו בשיטתיות את הבנקים האיטלקיים ואת מוצרי התעשייה האיטלקית והגרמנית. מגמה זו, שהחלה בשנת 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, שימשה לפעמים עילה לתקריות בין יהודים למוסלמים, כפי שאירע בתיטואן, בקזבלנקה וברבאט.

הפגנות הסולידריות של היהודים זכו לתגובה הבאה בבטאונם של ציוני מארוקו:

לפנינו אחד היתרונות הראשונים והבלתי־מעורערים של שנאה קולקטיבית זו, לפנים דתית, כיום גזענית, מחר אולי במישור אחר ולא־צפוי, ואשר בלעדיה עם ישראל היה פוסק מלהתקיים זה מכבר […]. מכאן שאין בדעתנו להתרעם או למחות נגד נחשול זה, היכול הרי להציף את הסכרים הגבוהים ביותר ואף לעקור אותם כליל. ישאגו אחרים אלי ירח. תפקיד מגוחך זה אינו לטעמנו.

ככלל, ראשי הקהילות סברו כי ההמתנה היא הגישה הנבונה היחידה. הם הניחו למצפונם את ׳אלה המשפילים את עצמם׳ בצעוקם ׳מוות ליהודים׳ וגינו נמרצות את ׳קנאות היתר׳ של חלק מן הנוער היהודי'אשר, בהשפעת הזרם הציוני הרוויזיוניסטי, בחר באופציית הפעולה הישירה. לבד מדברי הרגעה בדבר הצורך לשמור על ׳הידידות בין יהודים למוסלמים׳, נותרה היוזמה נגד ההסתה האנטי־יהודית כמעט רק בידי ארגונים חוץ־קהילתיים, כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳, ׳הליגה להגנה על זכויות האדם׳, ה׳ליבר פנסה׳ (Libre Pensée), ׳הפדרציה של החיילים המשוחררים הריפובליקנים׳ והמפלגה הסוציאליסטית (..(S.F.I.O

ב־1935 דחו שלטונות הפרוטקטורט במארוקו את בקשתו של ברנאר לקאש ליסד סניפים של ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ בתחומיו: בשנה שלאחר־מכן הותר לו בכל זאת לסייר בערים הראשיות של הממלכה השריפית. בהזדמנות זו הציע לקאש למאזיניו היהודים להתקרב יותר אל בני ארצם המוסלמים.²⁴ רעיון זה זכה מיד לתהודה רבה, וביולי 1936 נוסדה בפאס ׳אגודה מארוקאית של יהודים ומוסלמים׳, שכללה אנשי־רוח יהודים צעירים וכמה לאומנים מוסלמים. אולם ארגון זה נשכח באותה מהירות שבה הוקם: האידיאלים שלו לא עלו בקנה אחד עם שאיפות המוסלמים, ואף לא עם תקוות היהודים שרובם המכריע נשא עיניו לצרפת, ולה בלבד.

הרי כי כן, כאשר נראתה המלחמה בלתי נמנעת, הביעו מאות יהודים במארוקו ותוניסיה, שהשתייכו לכל שכבות האוכלוסייה, את רצונם להתגייס לצבא הצרפתי.

פרק שלישי לקראת ׳המהפכה הלאומית׳

עם כניסתה של צרפת למלחמה הגיע לשיאו ה׳פטריוטיזם׳ הצרפתי של יהודי צפון־אפריקה. ביטויי הסולידריות עם ׳צרפת הליברלית ושוחרת השלום׳, צרפת ׳המגנה על החלשים ועל המדוכאים׳ היו כנים ומוחלטים: ׳עם ישראל כולו, ולא כל יהודי לבדו, חייב לנטות שכם עם צרפת ובעלי־בריתה למען הנצחון על האויב המשותף׳. הכול תרם לכך: אימת ההיטלריזם והשנאה כלפי גרמניה, ׳אויבו האכזרי ביותר של הגזע היהודי, החיבה המחודשת כלפי ארץ האמנסיפציה — ׳צרפת של האב גרגואר׳ — שאויב ׳שיצא משיווי המשקל ושואף לשלוט בעולם לאחר שיביא לחורבנו׳העמידה בסכנה, לבסוף התחושה המעורפלת שביצירת גוף אחד, מול הסכנה המשותפת, עם ה׳מולדת המאמצת והמעניקה חסות׳. ובעוד הרב הראשי ליהודי תוניסיה, חיים בלאייש, ביקש מבני קהילתו כי ימירו את חסכונותיהם לאגרות־חימוש, אורגנו לילות־שימורים ותעניות־ציבור בתוניס, נאבל ובֶזָה. בזו האחרונה פנתה הקהילה היהודית, ׳הלהוטה לסייע עד קץ יכולתה לנצחונה של צרפת׳, לשלטונות ׳כדי שיכריזו מיד על גיוס חובה לצבא צרפת של כל יהודי תוניסיה בגיל השירות׳.

תגובות דומות נרשמו במארוקו: ׳יהודי מארוקו המנועים מלהתגייס לצבא […] תורמים גם הם מכספיהם לביטחון הלאומי ונרשמו סכומי־כסף ניכרים שנתנו לרוב סוחרים ידועים, נאמר באחד הדינים־וחשבונות הרשמיים.

אולם, בשני הפרוטקטורטים לא שבעו השלטונות נחת מהפגנות הסולידריות הגואות של האוכלוסייה היהודית ואלה אשר קיוו, במארוקו, תוניסיה ואלג׳יריה, כי מול ׳אחוות המלחמה׳ תיעלם ההסתה האנטישמית כלא היתה נאלצו להכיר במציאות המרה: ככל שהלכו והתמוטטו קווי־ההגנה של צרפת מול הפולש הגרמני והסתמנו אותות המפלה הקרבה ובאה, כך הלכה והתחזקה החזית האנטי־יהודית בצפון־ אפריקה.

במארוקו החלו הדינים־והחשבונות הרשמיים למסור על החרפת הפעולות האנטישמיות בקרב האוכלוסייה האירופית והמוסלמית בערים הגדולות — כבר בימים הראשונים של שנת 1940.״ אזכורים כאלה נעשו רבים ומדויקים יותר ערב שביתת־הנשק ולאחריה: בסלא (Sale) שבמארוקו אסר הפחה על היהודים להעסיק משרתים מוסלמים״ ובמכנאס תבעו הסוחרים המוסלמים את סילוקם של היהודים מהשוק העירוני המרכזי, סוק אל־עטארין,״ ואילו בערים אחרות צוירו צלבי־קרס ברבעי ה׳מדינה׳. אולם לדעת החוגים הרשמיים ׳נבעו מעשים אלה מרגשות אנטי־יהודיים יותר מאשר מאהדה לגרמניה.

האינטלקטואלים [המוסלמים] נעשים אנטי־בריטיים מתוך אנטישמיות, ובשל כך מתקרבים לתפיסה הגרמנית׳. מעשי האיבה האנטי־יהודיים החמירו בשל הדלדול במוצרי המזון ועליית המחירים שבהם הואשמו היהודים, כמי שרצו להפיק תועלת מן המלחמה שאחיהם באירופה חוללו במו־ידיהם. בערים שבהן היו ריכוזים גדולים של בני אירופה — קזבלנקה, אוג׳דה, פור־ליאוטה (Port-Lyautey), רבאט ופטיז׳אן(Petitjean) — מילאו חוגי הימין הקיצוני תפקיד מכריע-, ואילו במקומות אחרים ׳הקשר האנטי־יהודי בין האוכלוסייה האירופית והערבית׳, כלשון הדינים־והחשבונות הרשמיים, מצא את ביטויו ב׳פעולות עונשין׳ של חיילים צרפתים ומוסלמים ברבעי היהודים: במלאח של פאס נהרג יהודי אחד ועוד שישה נפצעו בעקבות מבצע כזה שביצעוהו לגיונרים צרפתים ומוסלמים.

אף בתוניסיה דווח, לאחר שביתת־הנשק, על חלקה של האוכלוסייה המוסלמית בהגברת המסע האנטי־יהודי: כרוזים הקוראים לטבוח ביהודים הופצו בתוניס, לה־גולט (La Goulette), חאמאם־ליף (Hammam-Lif), מונאסטיר, נאבל, וגאפסה, ואילו במקומות שונים בכף־בון(Cap Bon) ובסאחל נתקפו ונבזזו בתים וחנויות של יהודים. השלטונות ייחסו אירועים אלה ל׳מגמה האנטי־יהודית הרווחת בדרך הטבע בקרב המוסלמים בתוניסיה׳ וכן להשפעת המסע האנטישמי שערכה כמה חודשים עד אז העיתונות האירופית. אולם, הסברים אלה התחמקו מהיבט מרכזי בקוניוקטורה החדשה: בשעה ש׳המהפכה הלאומית׳ היתה עדיין בחיתוליה היתה תדמיתה של צרפת, כפי שהצטיירה בעיני נתיניה הלא־צרפתים שמעבר לים, כשל ענק ששמו הלך לפניו בתור לא־מנוצח וחסין מפני שגיאות, והנה עתה הפילו הצבא הגרמני ארצה: החלשה זו של המעצמה הקולוניאלית שבה ועוררה את שאיפות העצמאות של האוכלוסייה המוסלמית: מתוך עידודה של השקיעה הצרפתית, היא החלה להלום כחולייה החלשה ביותר שבמצב הקולוניאלי, ביהודי, שקידומו החברתי היה מאז ומתמיד לצנינים בעיני חלק מדעת־הקהל המוסלמית.

• יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

פרק חמישי

וישי ויהודי צפון אפריקה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

הרקע האידיאולוגי

החקיקה האנטי־יהודית של וישי לא ׳יובאה על גבי הטאנקים הגרמניים " כשם ש׳המהפכה הלאומית׳ לא תוכננה ואף לא נתבעה מפי היטלר. וכך הכריז ביולי 1940 שר החוץ פ׳ בודואן:

המהפכה הטוטאלית שבה מתחילה צרפת הבהבה מזה עשרים שנה. ההתפתחות הנוכחית נעשתה באורח חופשי ולא נועדה כלל למצוא חן בעיני מנצחינו […]. אנו נאמץ פתרון צרפתי, לפי אופיינו, לצורכינו, למיטב המסורת שלנו […]. העולם שלפני 1940 נקבר סופית.

אכן, שום לחץ גרמני לא בא לאכוף על פטן להתקין את חוקי הגזע מסתיו 1940 ולהרחיב את תוקפם לצפון–אפריקה, ועוד פחות את ביטולו של ׳צו כרמיה׳ — שאותו תבעו במשך עשרות שנים כל האנטישמים בצרפת ובאלג׳יריה. ה׳אליבי׳ הגרמני — שהושמע לעתים כה קרובות במשפטים שלאחר השחרור — לא הועלה מעולם מפי אנשי וישי, לפחות לא לפני קיץ 1942, כדי לתרץ את המדיניות האנטי־יהודית של ׳המדינה הצרפתית׳. נהפוך הוא: כולם התאמצו להדגיש את אופיה הצרפתי המובהק של מדיניות זו, ואי־תלותו הגמור של ממשל פטן בהכנת הצווים המשפטיים הנוגעים ליהודים.

בטרם החל ׳הפתרון הסופי׳ להתבצע הלכה למעשה בצרפת, נאותו הגרמנים ברצון לשחק את משחקם של לאוואל ושל דארלאן, שהשתמשו בשאלה היהודית כמו בשטר־חליפין או אף בתור פתיון בסחר־מכר שניהלו עם הכובש. תחילה הסתפקו הגרמנים, שקיבלו מידע שוטף על כל הצעדים האנטי־יהודיים שהוכנו בוישי וכן על הלוך־הרוח ששרר בנושא זה אצל המנהיגים הצרפתים, במתן עידוד ועצות למכביר לשלטונות וישי. אלה תוו במו ידיהם את המרקם המשפטי והמינהלי, שבו עמדו הנאצים, במועד המתאים, ללכוד את יהודי צרפת.

הרי כי כן, ׳תקנון היהודים׳ (Statut des Juifs) שהכין בחופשיות גמורה באוקטובר 1940, שר המשפטים אליבר, הקפיד מאוד להתיישר על־פי תורת הגזע עד כי עלה גם על המסמך המקביל, שפרסמו שלטונות הכיבוש ימים מספר קודם־לכן בפאריס. הגרמנים הגדירו את היהודים במונחים דתיים גרידא, ואילו הצרפתים הגדילו לעשות, בהרחיבם את מושג הגזע עד כי התקנון שלהם הכליל קטיגוריות מסוימות של ׳יהודים׳, כגון הקראים, שעליהם לא חלו צווי הגרמנים.

בתחילת מארם 1941 הציעו הגרמנים לוישי את הקמתה של ׳נציבות כללית לענייני היהודים׳, שתופקד על ביצוע החוקים האנטי־יהודיים שכבר פרסמה המדינה הצרפתית, על תיאום חוקי וישי עם התקנות שפרסמו שלטונות הכיבוש ועל הכנת תקנות חדשות בתחום האריאניזציה של הכלכלה. ב־29 במארס מינה המרשאל פטן אנטישמי ותיק, קסוויאה ואלה, בראש המשרד החדש, שסונף תחילה למשרד ראש הממשלה, הועבר אחר־כך לפיקוחו של משרד הפנים ואחרי־כן שב והועבר למשרדו של ראש הממשלה. ׳הנציבות הכללית׳ לא היתה רק חרושת לביצוע הפקודות שנתנו הגרמנים. היה לה מעמד משפטי משלה, היא אוישה בסגל צרפתי בלבד וקיבלה על עצמה תפקידים רבים יותר מאלה שקבעו הגרמנים, למשל בנוגע ליהודי צפון־אפריקה: בלי שהגרמנים רמזו על כך, קבע קסוויאה ואלה כי היה זה מסמכותו של ה׳משרד׳ שלו לעסוק בבעיה ׳מורכבת׳ זו, והכין ׳הצעות לפתרון׳, כדי לסלק מחלק זה של האימפריה הצרפתית את ההשפעה היהודית ׳שהתגלתה כמזיקה ביותר לאינטרס הלאומי׳.

אכן, כשם שהתבוסה שימשה קרש־קפיצה אידיאלי לאבות ׳המהפכה הלאומית׳, כך עתיד היה ׳הפתרון הסופי׳ לספק לאנטישמים הצרפתים את ההזדמנות לתרגם סוף־סוף למעשה את הרעיונות שבהם דגלו מאז ׳פרשת דרייפוס׳.

אמת, האנטישמיות של וישי היתה תרבותית יותר מאשר גזענית במהותה, ולכן שיקעה את שורשיה אל תוך מסורת ההתבוללות הצרפתית. ערב פרסומו של ׳תקנון היהודים׳, הסביר לה־רוק את התפיסה העומדת ביסוד האנטישמיות של וישי:

לאחר שאומץ ונטמע חלה על כל אזרח ואזרח סמכותו של החוק הכללי: היהודים שאוזרחו לפני דורות רבים משתייכים בעקרון, ובזכות, למשפחה הלאומית הגדולה. אין להעלות על הדעת כי יינקטו נגדם צעדי מניעה שאותם לא היו נוקטים לפני התבוסה, אף לא מתוך שמירה קפדנית ביותר על האינטרס הלאומי.

עקרון זה נכון במיוחד לגבי צרפת גופא, שבה חייבות היו מדיניות ההטמעה של היהודים כמו שאלת האזרחות שלהם להיבדק ׳לפי שיקולים אישיים ואובייקטיביים המופעלים לאחר מעשה׳. אך שונה בתכלית היה דינה של צפון-אפריקה, שבה לבשה הבעיה היהודית אופי מיוחד, כדברי מנהיג ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳:

יהודי מארוקו, אלג׳יריה ותוניסיה חיו בצפיפות בתוך הגיטאות שלהם. קהילותיהם סיגלו לעצמן את כל המנהגים הייחודיים של חמולות המצייתות למנהיגיהן הרוחניים ושמרו עליהם, לא רק מנקודת־ראות דתית וחברתית אלא גם מבחינה פוליטית […]. לא היתה התבוללות […]. אלה הן העובדות. משום כך לא ייתכן לפתור את הבעיה בצפון־אפריקה, אלא בנקיטת צעדים כוללניים, אשר יושמו למפרע: ביטולם של ׳צו כרמיה׳ ושל צעדים משפטיים דומים, ביטול מידי של זכויות האזרח הנובעות מצו זה ובדיקה מקיפה שתאפשר לקבוע יוצאים מן הכלל מסוימים על פי קריטריונים צבאיים או אזרחיים שאין לערער עליהם.

אנשי וישי התייחסו לעצמם כאל ׳אנטישמים ממלכתיים׳, ולא כאנטישמים מתוך אינסטינקט או ׳אפידרמיים׳ — על־פי ההבחנה הישנה של מוראס (Maurras). לפיכך הציגו את הצעדים האנטי־יהודיים בתור אמצעי של התגוננות ושמירה על האורגניזם הצרפתי מפני ׳החיידק שהיה מוליך אותו לאנמיה קטלנית׳, או לחילופין בתורת ניתוח כירורגי שנועד לרפא ׳נשמה צרפתית זו הסובלת ממחלה שהוליכה אותנו למצב שבו שרויים אנו עתה." היהודי המהפכני, היהודי ׳המנהל את הנשמה הצרפתית ואת האינטרסים הצרפתיים׳, היהודי ׳סוכן זר׳, או, ביתר פשטות, היהודי המלווה בריבית קצוצה — כל אלה היו מטרה מועדפת לאנטישמיות של וישי:

היהודים התקבלו לבית צרפת ואלג׳יריה בתור דיירים שווים בזכויותיהם לכל האחרים. אולם הם רצו להרוס את הבית. לכן, אל להם לתמוה אם שאר הדיירים, 98 אחוז, אינם מרוצים. מ־98 אחוזים אלה אני מבקש לנהוג כיאות לצרפתים, ללא אלימות. אל להם לעשות צרות לשני הדיירים שבקומה האחרונה.

בדרך זו הפציר שר המשפטים, ז׳ ברטלמי, בצרפתים לדבר ׳בידידות׳ ו׳באחווה׳ על הבעיה היהודית ואילו קסוויאה ואלה הכריז לפני קבוצה של חיילים משוחררים מאלג׳יריה ׳כי לא היה רוצה כי ביום מן הימים יגידו עליו שהוריד אפילו יהודי אחד לדרגת רעב׳.

מידת כנותם של אנשים אלה אינה צריכה לעורר ספיקות, ומן הראוי להבחין הבחנה ברורה בין האנטישמיות במתכונתה הווישיסטית והשנאה הגזענית הנאצית. אך יחד עם זאת עובדה היא כי תשתית המשפט שהניחו אנשי וישי עתידה היתה לקבל תנופה משלה גם בלי לחצם של הגרמנים, שכן נתונה היתה ללהיטות הביצוע של המינהל המקומי ולדחפים של דעת־הקהל האנטי־יהודית.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

יהדות אלג׳יריה מול האנטישמיות

מועצות הקהילות היהודיות באלג׳יריה — הקונסיסטוריות — נהגו במתינות רבה לנוכח התסיסה האנטי־יהודית, משום שמנועות היו על־פי חוק מלעסוק בשאלות פוליטיות. לפיכך עברה אז היוזמה לידי גופים יהודיים מקומיים — כמו איגוד עובדי החייטות בקונסטנטין, כארבעים פועלים יהודים שגמרו אומר להיאבק נגד מזימותיהן של ׳אגודות הידידות הצרפתית׳ בראשות מורינו: או לידי גופים חוץ־קהילתיים, כגון ׳ועד המחקרים הסוציאליים באלג׳יר/ שחידש את פעילותו ב־1937 בראשות ד׳׳ר א׳ לוי־ואלנסי: או לידי גופים בין־דתיים כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳. ההצעה שקיבל ב־1937 ׳ועד המחקרים הסוציאליים׳ שיקפה את הקו הפוליטי העתיד להנחות את ראשי היהדות באלג׳יריה במשך השנים הבאות: ׳האמת חייבת להתייצב נגד השקר ולחשוף את מניעיהם האפלים של המסיתים בשכר ושולחיהם׳.

מכאן שלגידופים ולנאומי הסתה של התנועות האנטישמיות עתידים היו להשיב תמיד בנימה מאופקת, אגב פניות תכופות ל׳צדק׳, ל ׳חוק' ומעל לכול — ל׳תבונה׳.כנגד השמצותיהם של ז״ק לגראן, ג׳ לאמבר, ו׳ אריגי על היעדר הפאטריוטיות של היהודים, נופפו בגאווה את הנתונים על חללי מלחמת־העולם הראשונה, מתוך ׳ספר הזהב של יהדות אלג׳יריה׳, שבהם הוצגו לראווה שמותיהם של יהודי אלג׳יריה שנפלו, נפצעו או נשבו במהלך המלחמה.

מתוך התנגדות מוחלטת לכל פעולה שיריביהם עלולים היו לפרשה כ׳גזענית׳ וכל שכן מתוך התנגדות ליוזמות הקיצוניות והראוותניות של כמה צעירים שפעלו בקבוצת ׳ביתר^, באוראן, העדיפו ראשי הקהילה באלג׳יריה לנהל את מאבקם במסגרת ארגונים פוליטיים או הומניטריים מקובלים. משום כך נוח היה להם יותר להרים אצבע מאשימה כלפי המסר ה׳אנטי־ריפובליקני׳ וה׳אנטי־צרפתי׳ שבתעמולה האנטישמית מאשר לגנות את אופיה הספציפי, בהיותה מופנית כלפי קבוצה אתנית מיוחדת.

ביטוי מובהק להלך־רוח זה אפשר למצוא בדיונים שקדמו, במאי 1938, להקמתו של ׳הוועד לשמירת זכויות הקהילה היהודית׳ באוראן.

היוזמה לצעד זה באה מנשיא הקונסיסטוריה האוראנית, א׳ סמאג׳ה. הוא הסביר לאסיפת נכבדי הקהילה כי הוועד הוקם כדי —

לאסוף סכומי־כסף גדולים כדי להגן על הריפובליקה מפני מי שמבקשים להחריבה, וכדי לממן את הוצאות הנסיעה של חברי-הוועד שיבקרו ב׳ממשל הכללי׳ באלג׳יריה ובמיניסטריון הפנים בפאריס כדי להתריע מפני סכנת האנטישמיות.

ואולם הנואמים רחוקים היו מתמימות דעים אם אכן היה זה צעד בעתו. כמה מהם טענו כי ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ כבר פעלה למען אותה מטרה וכי נציגיה הרבו להתערב אצל השלטונות ככל הדרוש: אחרים לא שבעו נחת דווקא מן האוריינטציה הפוליטית הסוציאליסטית של ׳הליגה׳, וטענו כי אסור ל׳ועד לשמירת זכויות הקהילה׳ להיות כפוף למפלגה כשלהי, ׳ומשום כך נועד להגן אך ורק על הריפובליקה נגד כל אלה שביקשו לחבל בחוקיה׳. והיו גם מי שסברו כי ראוי להגן על הריפובליקה באמצעות ׳ועדת תיאום׳ שתכליתה לתמוך בעיתונים ובמפלגות הפוליטיות הנאמנים ל׳חזית העממית׳.

לבסוף הוקם ׳הוועד לשמירת הזכויות׳, כמשאלתו של סמאג׳ה, שסירב במפתיע להתמנות לנשיאו. חמישה־עשר חברי הוועד נמנו כולם עם נכבדי הקהילה: סוחרים, רופאים, עורכי־דין ועיתונאים.

סביר כי בהיותו גוף שהשפעתו מקומית גרידא, לא תיאם הוועד האוראני את פעולתו עם הוועדים מאותו סוג שהוקמו בה בעת בשאר ערי אלג׳יריה — ובפרט עם ׳ועד המחקרים הסוציאליים׳ באלג׳יר, שנחשב לדוברה הראשי של יהדות אלג׳יריה, בשל שיעור קומתם האינטלקטואלית של חבריו.

מגעיו של הוועד האלג׳ירי עם שלטונות ׳הממשל הכללי׳ בדבר דיכוי המסע האנטישמי לא העלו כל תוצאה חיובית. לפיכך שיגר לפאריס, ביוני 1938, משלחת של ארבעה חברים, אל ראש־הממשלה ואל שר הפנים. אף שליחות זו נותרה ללא תוצאות משמעותיות, מאחר שבפי מנהלי המשרדים של דאלאדייה ושל סארו לא היו אלא דברי פיוס והבטחות מעורפלות. אך ראוי לציין כי לבד מן התביעות שנגעו לקהילתם, ביקשו חברי המשלחת את שחרורו של השיח׳ אל־עוקבי, מנהיג התנועה הריפורמיסטית באלג׳יריה, שנעצר בעקבות קנוניה משטרתית, בעוון רציחתו של המופתי מאלג׳יר, ביוני 1936.

התערבות זו — לבד מאופיה ההומאניטארי הברור — ביטאה את רצון ההתקרבות עם המוסלמים, כפי שהביעו מאז מהומות קונסטנטין כמה מחבריו המרכזיים של ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳. מגמה זו היא שהוליכה, כעבור כמה חודשים, לכינון ׳האגודה של המאמינים המונותיאיסטים׳, שפעילותה רוכזה בידי השיח׳ים בן־באדיס ואל־עוקבי, ומן הצד היהודי בידי פ׳ בנישו, א׳ ואלנסי, וא׳ גוזלאן. פעילי ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ נטו לשתף פעולה עם העולמא הריפורמיסטיים, שלאומנותם רוחנית היתה יותר מפוליטית — וראו בקבלת האזרחות הצרפתית מעשה כפירה — ולעומת זאת שמרו על מרחק כלפי מרכיביה האחרים של התנועה הלאומית באלג׳יריה, לרבות חוגי המתבוללים, שתבעו את מלוא זכויות האזרח לערביי אלג׳יריה. מכאן שיחסם מסויג היה ביותר כלפי הד״ר בן-ג׳לול, בשל התפקיד הדו־משמעי כלשהו שמילא בעת מהומות קונסטנטין, ובראש־וראשונה בשל הערותיו הביקורתיות על האפליה שגרם ׳צו כרמיה׳ לרעת המוסלמים 

ההישארות ׳בתוך המשפחה הצרפתית׳ היתה הבסיס והיסוד לתפיסתם הפוליטית של יהודי אלג׳יריה, בשנים המכריעות שקדמו למלחמה. ככלל, הם השלימו, מתוך יחם ׳פילוסופי׳, עם ההתקפות שכוונו נגד דתם ורכושם, אך הם הפגינו רגישות יתירה

כלפי כל ניסיון לערער על זכותם לאזרחות הצרפתית ועל מסירותם ל׳מולדת האם׳. על רקע זה יוקל להבין את מפח־הנפש של הקהילה היהודית באלג׳יריה עם ביטול ׳צו כרמיה׳ ב־1940. מכה זו עתידה היתה להכאיב מאוד, בעיקר משום שהנחיתוה ׳הצרפתים שבצרפת׳, שבהם הקפידו תמיד לראות קטיגוריה נפרדת מ׳צרפתי אלג׳יריה׳, רוויי אנטישמיות ושנאה גזעית.

המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטוואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבירור בעת ההיא, נקודת-מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה – ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת – לגורל אחיהם במערב.

הסיוע המיידי – בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת בני ישראל במרוקו – לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור היתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטוואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר הגיע לאזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן מתאים להתערבות כזאת, אבל כשישתפר המצב … המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.

יהודי גיבראלטאר – רובם ככולם ממוצא מרוקאני – פנו לעזרה לנדיב הידוע השר משה מונטפיורי (אחותו היתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס). העילה המיידית לקריאת העזרה היתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל אספי. הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים.

 כל בנין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג (בן שמונים) יצא לדרך (1863). ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה.

היא העמידה לשרות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היתה מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השניה שגלתה הבנה למטרות שליחותו. הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש.

 הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר. משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטוואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות: שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם.

ואז הגיע הרגע הגדול לו כולם ציפו: באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו:

"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד-מלכותה מלכת בריטאניה, ובשם בני-דתי שבאנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד-מלכותו להמשיך בגילויי חסד ורצון כלפי אחי במדינת הוד-מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד-מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט.

וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם יהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד-מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד-מלכותו …"

ב5- לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכויות חגיגית וזו לשונה:

" ו. אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת; על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.
2. כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו באחד מהם.
3. אף אבק עוול או מקרה (רע); ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם ולא ישתמשו.

4. בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם; כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת; כי כל בני-האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.

5. בעזרת אללה פקודה זו עניניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.
6. למי שירצה לעשות להם עוול; וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללה ב26- של שעבאן המבורך בשנת 1280 ."

לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה. לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם אוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפלייה המשפילים האלה ולנהוג בכל נתיניו באותה מידה של צדק. לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק.

אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים". לעומת ציפיות מסוייגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה, גם למלך מרוקו היתה סיבה לשמוח, הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה.

 ההצגה היתה מושלמת, השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם למעשה. ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה. לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס ממראכש, היתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "

אנו שכנענו את הויזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמוגי-לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר משה".

 להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות …" ואכן ההצהרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה לא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל- נאצרי מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד:

"בשנת 1280 בא יהודי מלונדון וביקש את האמנציפציה בשביל היהודים של המגרב … כדוגמת יהודי מצרים… הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים … ולא נתן להם האמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים".

ברם למרות כל הציניות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים היתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה "אם כך קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם ..," ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם מאירופה.

במקביל למאמציהם של יהודי אנגליה החלו גם יהודי צרפת לגלות ענין בגורל אחיהם במגרב. מיד לאחר יסודה בשנת 1860 שיגרה אגודת "כל ישראל חברים" משלחת לחקר מצב היהודים במרוקו. הדו"ח שחובר העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות על רקע של ניוון כלכלי.

האליאנס ביקשה את סיוע משרד החוץ הצרפתי כדי שיפעיל השפעתו לטובת היהודים. צרפת שהחלה להתערב בעניניה הפנימים של מרוקו הטתה אוזן לבקשות אלו.ב- 1864 כאשר התרבו מעשי התנפלויות וגם רצח יהודים במקומות שונים (והחמור מכל בעיירה דמנאת שבקרבת מוגאדור), שלחו אגרות מחאה הנציגים הדיפלומטיים של צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל וארצות הברית.

באותה שנה אסר הפחה של תיטוואן ארבעה נכבדים יהודיים ואיים לגרש עוד שמונה שהיו בחסות מדינות אירופה, על סירובם להשתתף בתשלום ההיטל על שמירת שערי המלאח. הפעם כל הסגל הדיפלומטי נקט בפעולה חריפה ללא תקדים ושיגר לשר החוץ תזכיר משותף. המלך שחשש מהתערבות צבאית לא יכול היה לעמוד בפני לחץ זה, כל הנכבדים היהודיים שוחררו וצו הגירוש בוטל.

מלך מרוקו שיגר שליח מיוחד לצרפת כדי להרגיע את הממשלה ובמשך שהותו נפגש עם נציגי אגודת כי"ח והבטיח להם שזכויות יהודי מרוקו ישמרו ביתר קפידה בעתיד. אין להטיל ספק בכנותו של המלך אלא ביכולתו לתרגם למעשים כוונותיו הטובות. דבר זה יהיה עוד יותר נכון לגבי יורשו.

אל טייב ן' אל ימאני מודה ליעקב ואברהם קורקוס על היחס המיוחד שהם גילו כלפי ידידו אל חאג' אל ערבי בניס.

19.3.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوس واخاه التاجر يعقوب آما بعد فشد وصلنا كتابكم وعرفنا منه

אל שני חברינו, הסוחר אברהם קורקוס ואחיו הסוחר יעקב, לעצם העניין, הגיענו מכתבכם

ما ذكرتما من تشوفكما لاخبارنا وما يحصل لكما من الفرح والسرور بكتبنا وسلامتنا

בו אתם כותבים כמה מייחלים אתם לידיעות ( אודותינו ) ומה רבה השמחה ורב העונג אשר מכתבינו ודבר שלומינו מסיבים לכם.

כך חשבו עליכם , יתן אלוהים חיים לילדיכם . קראנו את אשר כתבתם לנו אודות טיפולכם המסור באמין……

אלסייד אל-חאג' אל-ערבי בניס ועל מה שעשיתם למענו בזכות האהבה היתרה והעניין המיוחד אשר הנכם רוחשים כלפינו…….

טרם הגיע הבורג לידינו ולא ראינוהו. סוף 7 רמאצ'אן שנת 1277

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במר

וקו – מיכאל אביטבול

הקדמה

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם. 

מכתב מספר 6

מכתב ברכה מאת הח'ליפה של מראכש, מחמד בן עבד אל רחמאן לאברהם קורקוס על מינויים של האחים קורקוס למשרת " סוחרי המלך " במקום אביהם.

8.12.1853

الحمد لله وحدة

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان

2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي

3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة

4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

الخليفة

مولاى محمد

ابن امير المؤمنين

عبد الرحيم

وفقه الله

الحمد لله وحدة

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח באלוהים העליון, העצום

1 جديم مولانا المصور بالله ابراهيم قرقوز، وصلنا كتابك اجبرت فيه بان

אל משרת אדוננו – נצחונו באל – אברהם קורקוס. לעצם העניין : הגיענו מכתבך בו הינך מודיע כי

2 مولانا المنصور بالله ابقاكم في مرتبة ابيكم فانكم لا ترون من جانبه العالي

אדוננו – נצחונו באל – השאירכם במשרת אביכם ( 1 ). הנה, לא תחזו מעם הוד מעלתו

1 – על פי תאריך כתיבתו של מכתב זה, יוצא ששני האחים הודיעו לח'ליפה של מראכש על מינויים עוד לפני שהגיע לידן כתב המינוי הרשמי מאת המלך. סביר גם להניח שהם ידעו על כך הרבה זמן לפני שאל טייב בן אליימאני בישר להם במתכתבו על החלטת המלך

3 بالله الا الجير لان اباكم من جاصة تجار اليهود ومن خدام اعتباه الشريفة

אלא בטובה שכן, אביכם נמנה על חשובי הסוחרים היהודים ומשרתיו של הוד מלכותו השריפית ( 2 )

2 – תואר המציין את המוצא של השושלת המרוקאית הטוענת לזיקה ישירה למשפחת הנביא. זהו המקור של השם " הממלכה השריפית " – שהאירפים – ובעקבותיהם המרוקאים עצמם – נהגו להשתמש בו, במרוצת המאה התשע עשרה לציון שמה של מרוקו

4 والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

סוף. 7 לרביע אל אוול שנת 1270

الخليفة

مولاى محمد

ابن امير المؤمنين

عبد الرحيم

وفقه الله

חותמת – הח'ליפה, מולאי מחמד בן נסיך המאמינים עבד אל רחמאן, יצליח האל דרכו ( 3 )

3 – חתימה בלתי שגרתית. בהיות המכתב מופנה ללא מוסלמי, החותמת צריכה הייתה להופיע לא בסוף המכתב אלא בראשו שכן לפי המקובל אין לכתוב את שמו של מוסלמי מתחת לשמו של יהודי. 

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

הקדמה

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם. 

מכתב מספר 5

אל טייב בן אל ימאני מודיע לאברהם קורקוס על מינויו הקרוב יחד עם אחיו יעקב למשרת " סוחר המלך ".

8.12.1853

الحمد لله وحده

ولا حل ولا قوة الا بآلله العلي العظيم

الطيب ابن اليماني

1 –  صاحبا التاجر ابراهيم قرقوز اما بعد وصلنا وعرفنا ما فيه وها جواب

2 –  سيدنا يوافيك ففيه الكفاية وقد سبقك اجوك يعقوب بالكتابة لسيدنا

3 –  فاجاجه اعزه الله بما يسر واعلم ان اباك صاحبنا ومتاعنا وبفي موت

4 –  في خاطرنا غاية والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

الحمد لله وحده

השבח לאל לבדו

ولا حل ولا قوة الا بآلله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

الطيب ابن اليماني

אל טייב בן אלימאני

1 –  صاحبا التاجر ابراهيم قرقوز اما بعد وصلنا وعرفنا ما فيه وها جواب

1 – אל חברנו הסוחר אברהם קורקוס. לעצם העניין : הגיענו מכתבך והבינונו את תוכנו ( 2 ) תשובת

2 – בדומה לאחיו, יעקב, ביקש אברהם קורקוס מהמלך את הרשות לרשת את אביו בתפקידו כסוחר המלך

2 –  سيدنا يوافيك ففيه الكفاية وقد سبقك اجوك يعقوب بالكتابة لسيدنا

2 – אדוננו בדרך אליך והיא תרצה ותספק אותך. אחיך יעקב הקדימך וכתב לאדוננו

3 –  فاجاجه اعزه الله بما يسر واعلم ان اباك صاحبنا ومتاعنا وبفي موت

3 – אשר ענה לו – יפארנו האל – תשובה משמחת. דע לך, כי אביך היה ידידנו ו " משלנו " וכי מותו

4 –  في خاطرنا غاية والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

4 – נחרט עמוקות בלבנו. 7 לרביע אל אוול שנת 1270

האוכלוסייה המוסלמית ויחסה לאנטישמיות האירופית

נושא חוזר, העובר כחוט השני דרך כל דוחות המשטרה האלג׳ירית, עניינו במתיחות -היחסים בין יהודים ומוסלמים, מאז מאורעות קונסטנטין. כל פרובוקציה עלולה הייתה לגרום בכל רגע להתפוצצות כללית, אגב התנגשות שתי הקהילות זו בזו.

 לפיכך הסבו השלטונות תשומת־לב מרבית אף לקטנה שבתקריות, כגון קטטה שפרצה בבריכת־שחייה שבקונסטנטין, וכפי שהוברר לא הייתה אלא מריבה ׳שגרתית׳ בין שיכורים יהודים ומוסלמים; הם הודאגו גם בשל שמועות מגמתיות ביותר, כגון אלה שהפיצו ׳עדי־ראייה׳ אירופים, בדבר התנגשויות שאירעו כביכול בעיר בין יהודים למוסלמים, או בדבר סגירתו של בית־קפה ערבי עקב התערבותם של יהודי אוראן.

כן הפגינו השלטונות רגישות רבה כלפי כל צעד, ולו הקטן ביותר, שהמוסלמים יכלו לפרשו כמשוא־פנים לטובת היהודים. לפיכך התבקשה העיתונות המקומית בצנעה שלא לסייע למסע שערכו כמה ארגוני יהודים בעניין משפט־חוזר לה׳ זאואי, יהודי שנידון למוות בעוון רציחתו של נכה המלחמה אוברטן, שכן: ׳דברים כאלה עשויים לשלהב את הרגשות האנטישמיים אצלם " המוסלמים "׳. והסיבה לכך:

האוכלוסייה המוסלמית […] מתלהבת מעונש המוות [של זאואי], מה גם ששני מוסלמים נערפו לפני כמה ימים באוראן, בעוון פשע שאינו נתעב יותר. החוק צריך להיות אחד, ליהודים כמו למוסלמים…³

לעומת זאת, הוכיחו השלטונות התאפקות מרבית נוכח יוזמותיהם של ארגוני הימין הקיצוני, שעודדו את הקמתם של גופים אנטישמיים בקרב האוכלוסייה המוסלמית, או לפחות ניסו להצית בה איבה מתמדת כלפי יהודים.

פעילים ביותר בתחום זה היו האב לאמבר ואמיל מורינו: ראש־העיר אוראן הוא־ הוא שהגה את הרעיון להוסיף חטיבה מוסלמית ל ׳ליגות הידידות הלאטיניות " ואת ניהולה הטיל על טייב אחמד, האחראי על שירותי הניקיון של העירייה.

 בין שתי אסיפות פרסם איש זה ׳קריאות אל העם המוסלמי " שבהן הוצגו היהודים בתורת ׳מחריבי הדתות׳ ו׳אויביו המושבעים של האיסלאם׳. אין ספק כי הקמתה של חטיבה מעין זו, בחסותה של אישיות בכירה כמו ראש־העיר עצמו, חייבת הייתה לעורר את תשומת־לבם של מוסלמים רבים, אשר לא הושפעו כלל בעבר מן התעמולה האנטי־ יהודית:

הילידים מניחים כי השלטונות התירו את הקמתה של חטיבה זו, או לפחות לא התנגדו לה: כך לובש המאבק נגד היהודים אופי של תנועה חוקית. 

באותה עת פרסם העיתון ׳ לה רפובליקיין ׳ (Le Républicain), של קונסטנטין, מובאות נרחבות מן העיתונות הערבית המזרח־תיכונית על המאורעות בארץ־ישראל, וכן מכתבים של קוראים מוסלמים — שספק אם היו אמיתיים — שקראו לבני דתם ללכת בעקבות אחיהם הפלסטינאים, ׳הכורעים תחת העול הציוני׳.

בדומה ל׳פטי אוראני׳ (Petit Oranais ) ופרסומים אחרים מאותו זרם, העניק העיתון הקונסטנטיני מקום נרחב לנושאים האנטי־יהודיים השונים ששירותי התעמולה הגרמניים והאיטלקיים הועידו לאוכלוסיות המוסלמיות של המגרב.

 אם כי הוא התעלם מן ההיבטים האנטי־קולוניאליים והאנטי־צרפתיים החריפים של התעמולה הפאשיסטית; בנשימה אחת גינתה העיתונות האנטישמית גם ראשי התנועה הלאומית האלג׳ירית, שאותם כינתה לעתים ׳ערבים מתייהדים " על רקע מאבקם למען הצעת החוק בלוס-ויולט. דחייתה של הצעת חוק זו וביטול ׳צו כרמיה׳ היו שני נושאים המשלימים זה את זה, בתעמולת התנועות האנטישמיות:

יש לזרוק את היהודים הימה, יש לשלול מהם את אזרחות צרפת… [אל להם למוסלמים] להאזין ליהודים אשר, תחת לספק להם עבודה ולחם מבקשים להשיג עבורם את זכות ההצבעה, שלא תביא להם תועלת.

אולם את תכסיסיהם של הארגונים האנטישמיים גינו פעמים רבות פעילי התנועה הלאומית באלג׳יריה. וכך כתב הפעיל הקומוניסטי בן־עלי בוקורט בביטאון השמאל ׳המאבק החברתי׳ (La Lutte Sociale).•

להחניק את תנועתנו הלאומית על־ידי הסבתה אל עבר האנטישמיות, הרי זהו אחד מאמצעי הלחימה של אויבי ענייננו. מיהו המוסלמי שמצפונו תמים עד כי טחו עיניו מראות את כוונתם הפושעת של כל האנטישמים שונאי הערבים האלה ?

אשר למאורעות בארץ־ישראל, שהזכירה לעתים כה קרובות עיתונות הימין הקיצוני, הרי ׳אין המאבק מתנהל שם עוד בין ערבים ליהודים׳, אלא ׳בין העם הערבי הפלסטינאי והאימפריאליזם האנגלי ושותפו הציוני׳, הסביר ק׳ בלקאיים.

בעיני הריפורמיסטים המוסלמים, הייתה שאיפתם של מנהיגי ׳ליגות הידידות הלאטיניות׳ ׳לחולל מהדורה חדשה של דרמת קונסטנטין׳; או, כדברי השיח׳ זאהירי:

הם רוצים היו כי בחסות המהומות יונהג מצב־חרום ויופעלו בתי־דין צבאיים, כדי שאפשר יהיה לכלוא את כל הפעילים שלנו, לשבור את התנועות הערביות, לסגור את בתי־הספר שלנו…

האם הושפעו גילויי־דעת אלה מאישים יהודים או מגופים כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ (.L.I.C.A), שנציגיה באלג׳יריה עשו לבלימת התפשטותה של התנועה האנטישמית בקרב המוסלמים ? ללא כל ספק, אם להאמין לדוחות המשטרה; אולם על־פי גישת היסוד שלהם, עשו השלטונות כמיטב יכולתם כדי להכשיל כל מסע נגד… האנטישמיות בין המוסלמים.

ראש ׳המרכז למידע ולמחקר׳ שבאוראן הסביר מדיניות זו מפורשות, לאחר שהצנזורה אסרה לפרסם מאמר פרו־יהודי בעיתון ׳אוראן דפובליקייך(Oran Républicain).-

זה כמה ימים שהגורמים היהודים, הממלאים תפקידים רבים בעיתון זה, הפעילו לחצים כדי לעשות משהו ולהיאבק באנטישמיות, שעליה מתלוננים. לפיכך פנו לשיח׳ זאהירי שיכתוב מאמרים, בפרט כדי להרגיע את הערבים; הוא התחמק, על־פי עצתי, שכן הערכתי היא כי בנסיבות הנוכחיות פרסומים כאלה עלולים למעשה להביא להחרפת האנטישמיות. דומה כי אותם השיקולים הנחו את הצנזור הצבאי כאשר החליט לבטל את המאמר האמור.

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכתב מספר 4

מכתב תנחומים מאת הווזיר הגדול, אל טייב בן אל ימאני אל יעקב קורקוס לאחר פטירת אביו, שלמה קורקוס. כמו כן הוא מודיע לו ולאחיו על מינויים הקרוב למשרת " סוחרי המלך " במקום אביהם.

4.12.1853

الحمد لله وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

1 –  صاحبنا التار يعقوب بن سلوم قرقوز اما بعد فقد كان ان بلغا ان قرقوز مات

2 –  فاشكل علينا الامر ولم ندر من مات منكم الى ان ورد علينا كتابك تذكر فيه ان

3 والدك هو الذي مات بثغر الصويرة فبقى في خاطرنا وتاسفنا عليه بشهادة الله

4 – لاكن هان امره حيث بقيتم انتم وترككم كما يحب من الخير في الخدمة سيما حيث

5 – امركم مولانا المنصور بالله على عملكم فاحمدوا الله وكونوا من الشاكرين

6 – نعمه وقد كتبنا في شانكم للحاج العربي الطريس واوصيناه عليكم غاية وان

7 –  كنت لم تطلب منا ذلك وها كتاب يرد عليك في طي هذا فوجهه اليه ولا تغيب

8 –  عنا جبرك ولا بد ويطلك جواب ولدنا ابرهيم فادفعه  اليه والتمام في

9 –  الثالث من ربيع الاول عام 1270

10 – وها جواب سيدنا يرد علي

الحمد لله وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

השבח לאל לבדו

 אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

אל טייב ( 1 )  בן אלימאני ( 2 

1 – שם השולח מופיע במוזח בתחילת המכתב ולא בסופו שכן, לפי המקובל אסור ששמו של מוסלמי יבוא מתחת לשמו של ד'מי.

2 – אבו עבדאללאה מוחמד אל טייב בן אלימאני " אבו עשרין " החל את דרכו תחת המלך מולאי סולימאן. לאחר מכן, נקשר למלך מולאי עבד אל רחמאן ולבנו, מוחמד הרביעי, להם הוא שימש כשר החצר וכ " ווזיר גדול ,.

הוא יה בעל השכלה דתית רחבה, מה שלא מנע בעדו לצדד בהרחבת קשרי המסחר של מרוקו עם אירופה. הוא נפטר בשנת 1869

1 –  صاحبنا التار يعقوب بن سلوم قرقوز اما بعد فقد كان ان بلغا ان قرقوز مات

1 – אל חברנו הסוחר יעקב בן שלמה ( 3 ) קורקוס. לעצם העניין : נודע לנו שקורקוס מת

3 – במקור " סלום "

2 –  فاشكل علينا الامر ولم ندر من مات منكم الى ان ورد علينا كتابك تذكر فيه ان

2 – אך העניין היה מסופק בעינינו ולא ידענו מי מבניכם מת עד אשר הגיעני מכתבך בו הינך מציין

3 والدك هو الذي مات بثغر الصويرة فبقى في خاطرنا وتاسفنا عليه بشهادة الله

3 – כי אביך הוא שנפטר בעיר הנמל אל צווירא ( 4 ). חי האלוהים, כי נחרט הדבר בלבנו והצטערנו עליו

4 – אל צוויראהוא שמה הערבי של העיר מוגאדור שנבנתה על ידי המלך מחמד השלישי בסוף המאה השמונה עשרה לפי תוכניתו של האדריכל הצרפתי קורנו   Cornut . העיר נמצאת כ – 200 קילומטר מערבית ממראכש שימשה נמל ייצוא לכל מוצרי חבל הסוס והדרע שבדרום המדינה וכן לסחורות שהובאו מסנגל ומסודאן המערבית על גבי שיירות. יחד עם טנג'יר היא הייתה לעיר הנמל החשובה ביותר של מרוקו עד לסוף המאה התשע עשרה.

4 – لاكن هان امره حيث بقيتم انتم وترككم كما يحب من الخير في الخدمة سيما حيث

4 – אך נחמה פורתא היא שנותרתם אתם. והשאירכם ( אביכם )  אחרי כפי שחפץ : מהמוצלחים ביותר בשירות ( המלך ) ובמיוחד

5 – امركم مولانا المنصور بالله على عملكم فاحمدوا الله وكونوا من الشاكرين

לאחר שאדוננו – המלך – נצחונו באל – הכיר לכם תודה על עבודתכם ( 5 ).שבחו, אפוא, את אלוהים והודו לו

5 – בצורה מרומזת זו מודיע הווזיר הגדול לשני האחים קורקוס על מינויים לתפקיד של " סוחרי המלך ".

6 – نعمه وقد كتبنا في شانكم للحاج العربي الطريس واوصيناه عليكم غاية وان

על חסדו. כתבנו בענייניכם לחאג' אל ערבי אל טריס והמלצנו עליכם מאוד בפניו

7 –  كنت لم تطلب منا ذلك وها كتاب يرد عليك في طي هذا فوجهه اليه ولا تغيب

למרות שלא ביקשת זאת מאיתנו. מצורף בזה המכתב המיועד לו. העבר נא אותו אליו. אל תמנע

8 –  عنا جبرك ولا بد ويطلك جواب ولدنا ابرهيم فادفعه  اليه والتمام في

מאתנו ידעות אודותיך. זו פקודה ( 7 ) מכתב התשובה אל בננו אבראהים עומד להגיע אליך מסור נא לו אותו. סוף

7 – משפט זה מעיד על היחסים החמים והבלתי פורמאליים ששררו בין השר לבין משפחת קורקוס.

9 –  الثالث من ربيع الاول عام 1270

3 לרביע אל אוול שנת 1270

10 – وها جواب سيدنا يرد عليك

תשובת אדוננו ( 8 ) בדרך אליך.

8 – הכוונה לט'אהיר המינוי למשרת " תאג'ר אל סולטאן " אשר כנהוג נשא את חתימת המלך ונמסר לנמענים עם כניסתם לתפקיד.