מורשת יהדות מרוקו

כתובות רבות של שירי שבח ושירי צדיקים מציינות במפורש את הקהילות השונות שהוא עשה בהן או מרמזות עליהן. בכולן הציג עצמו רש׳׳ח כמשורר התר אחרי נדיבות לבם של ראשי קהילות ונדבנים, ובתחנותיו השונות גמל למיטיביו בכתיבת שירי שבח או שירים מוזמנים למענם. הוא הגיע עד לתאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, ואף עד לגיברלטר הרחיק נדוד.

באוטאט שבאזור תאפילאלת כתב שיר על הצדיק ר׳ יחיא לחלו, הקבור סמוך לקצר א־סוק. בקהילה זו הוא נתבקש לחבר פיוט עבור העולים לקברו של ר׳ עמרם בן דיוואן סמוך לוואזאן, וזאת שנים מעטות – ואולי אף שנה אחת – בלבד לאחר פטירתו של השד״ר. הוא ביקר גם בכפר בוחאמיד ושר שירי שבח לנגיד הקהילה, ה״שיך״ של המלאח כנראה, אברהם בן משה. הוא שהה גם בקהילות הגדולות כגון מראכש, ושם חיבר פיוטים לכבוד הדיינים ר׳ יצחק ור׳ אברהם פינטו, בניו של המקובל ר׳ יעקב פינטו. כן הוא כתב פיוט לכבוד ר׳ אברהם אזולאי מצאצאיו של המקובל ר׳ אברהם אזולאי, לבקשתו של ״הנכבד וחשוב״ דוד בן דוד ויוסף. הוא ביקר קרוב לוודאי גם במוגאדור ובמאזאגאן. בפאם הוא שהה כנראה תקופה די ארוכה שאפשרה לו לשהות במחיצתם של רבני הקהילה ר׳ אליהו הצרפתי, ר׳ חיים דוד סרירו, ר׳ שאול סרירו, ר׳ יהושע סרירו ור׳ יעקב הצרפתי. שהייה זאת והיכרותו העמוקה עם קהילת פאס ורבניה הן שהביאו אותו כנראה להקדיש קינות רבות כל כך לזוועות שעברו על יהודי המקום בימי מולאי יזיד, אף שלא היה עד ראייה להן, ואף לכתוב פיוט שבח לכבוד הקהילה לאחר שנודע לו על החזרת בניה למקום מושבם ב״מלאח״ עם מותו של המלך הצורר.

• הערת המחבר : ״שיר חדש יסדתיו וכוננתיו בהיותי מתגורר חוץ לארץ מולדתי, ולשמע אוזן שמעתי מדי עוברי בכפר וואטאט יע״א [=יכוננו עליון אמן] שיש צדיק גדול אחד קבור בגבול אחד מגבולי תאפילאלת העיר המהוללה יע״א, והגבול הנז[כר] הוא הנקרא בפה קצאר אשוק. וכשומעי מפי מגידי אמת הרבה צדקתו חברתי שיר זה […] לאומרו בע״ה [=בעזרת האל] בהגיעי לקבורתו […]״ – הכוונה היא לקברו של ר׳ יחיא לחלו. הכפר אוטאט המוזכר כאן נמצא באזור תאפילאלת, ואין הכוונה כאן לעיירה בשם דומה – אוטאט אולאד לחאג׳ – השוכנת בצפון מזרח מרוקו. הטור הראשון של השיר הוא ״צדיק מדבש לחכי מתוק, גדול בישראל״.

הערת המחבר : ״נדרשתי ולי שאלו קהל קדוש קהל לקסאר יע״א […] לפי שהם מזומנים לבקר קבורת החכם השלם והכולל שד״ר [=שלוחא דרחמנא] כמוהר״ר [=כבוד מורנו הרב רבי] עמרם דיוואן זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא] שנלב״ע [=שנסתלק לבית עולמו] בוואדג׳אן, ולזה בקשו ממני לחבר שיר זה בדרך תפילה ובקשה לאומרו על קבורתו […]״. השיר הוא ״היום הזה הנה באתי / לשחר זוהר פנינה, // לשמע אוזן שמעתי / בתפלתי אתחננה״. ר׳ דוד חסין, שהכיר אישית את ר׳ עמרם בן דיוואן מביקורו במכנאס, כתב בחייו פיוט לכבודו וקינה לרגל פטירתו בשנת תקמ״ב (1782). שני השירים מופיעים בדיוואן שלו תהלה לדוד, דפים מו, ב – מז, א; פה, ב – פז, א.

• בכתב־היד הראשון המצוין בהערה 17 לעיל, שנכתב במוגאדור, בדף 201א מופיע הפיוט עם חתימתו של ר׳ שלמה חלואה לכבודו של ר׳ מרדכי ן׳ לבחאר – ממאזאגאן שהיה קרוב למלכות, לצד פיוטיהם של ר׳ דוד חסין ור׳ חיים בן משה (חלואה) בשבחו של אותו נדבן. הפיוט של רש״ח ״אשירה בשיר מזמור לכבוד צרור המור״ אינו מופיע בדיוואנים שלו. על מרדכי ן׳ לבחאר ראה לקמן, וכן משא בערב, עמי 114-104.

כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:

אֱלֹהִים חַי, אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ, / בּוֹחֵן כְּלָיוֹת, לֵבָב חוֹקֵר;

 בִּקְהַל עַם אֲנִי אָשִׁיר עֻוזְּךָ, / חַסְדְּךָ אֲרַנְּן לַבֹּקֶר,

כִּי רַב טוֹב עָשִיתָ עִם עַבְדְּךָ, / נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר;

 יוםֹ עִירֲ אֲשֶׁר לָהּ יָם חוֹמָה עֵינַי / רָאוּ, אֶפְצַח שִׁיר, אוֹמְרָה כָכָה

5 ״מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂ[י]ךָ יְיָ! / מאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ ! "

מקורות וביאורים

• בוחן…: על פי תהלים ז, י.
• אשיר עוזך… לבקר: על פי תהלים נט, יז.
• נצח ישראל…: שמואל א טו, כט.
• עיר אשר לה ים חומה: הכוונה למושבה גיברלטר, הממוקמת על צוק שהוא לשון יבשה בלב ים! התיאור על פי שמות יד, כב, כט ״והמים להם חומה״.
• מה גדלו… מחשבותיך: על פי תהלים צב,
• נָטַע עַם קוֹדֶשׁ צּור תּוֹךְ גַּן בִּתַן, / כְּפָרִים, נְדָרִים, שׁוֹשַׁנִים_;

 נדיבי עמים לחמיהם נתץ / וגם מֵמֵיהֶם נֶאֱמָנִים,

 אֱמוּנִים בְּצִבְיוֹנָן קוֹמָתָן, / המה עומדים לימין אֶבְיוֹנִים.

 יהיו דשנים ורעננים, / זרעם עִמָם נבון לִבְרָכָה.

מה גדלו מעשיך יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!

10 ישרים, זַכִּים, תמימים, בָּרִים, / וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם,

פועלי צדק, דוברי משרים, / ותורת ה׳ בפיהם,

מְיַשְּׁרִים עָקוֹב וַהֲדוּרִים, / יְהִי נָא שָׁלוֹם בְּחֵילֵיהֶם.

 יַזִּיל הָאֵל טַל אוֹרוֹת עֲלֵיהֶם, / שֶׁפַע מִמְּקוֹר הַבְּרָכָה.

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!

• האל שיכן את הקהילה היהודית המקומית במעין גן עדן, וכל בני הקהילה ראויים לשבח ולתהילה, כצמחי הבושם והפרחים המבשמים את גן העדן; נטע עם קודש צור: על פי בראשית ב, ח ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ גן בתן: גן מפואר, על פי אסתר א, ה' ז, ז, ח ״גנת ביתן״, ״גנת הביתן״; כפרים, נרדים: על פי שיר השירים ד, יג. ציון הצמחים בא לתאר כאן גם את גניה המטופחים של גיברלטר.
• בני הקהילה חיים בשפע ואינם מקמצים בנדבות: אפילו המים שהם שותים נקיים וטעימים. נדיב׳ עמים: תהלים מז, י, אך כאן הכוונה לבני הקהילה, שהיו נדיבי לב עם המשורר: לחמיהם: במקום לחמם, משיקולי משקל: לחמיהם נתן, וגם ממיהם נאמנים: על פי ישעיה לג, טז.
• כל בני הקהילה אנשי אמונה הם ובעלי דמות וקומה נאות, עוזרים ומטפלים כיאות בעניים המחזרים על פתחיהם. אמונים: על פי תהלים לא, כד ״אמונים נוצר ה׳״: בצביונן קומתן: על פי חולין ס ע״א ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו״.
• יהיו דשנים ורעננים: על פי תהלים צב, טו: זרעם… לברכה: על פי תהלים לז, כר; זרעם עמם נבון: גם הבנים הצעירים של הקהילה נבונים ולומדי תורה: והמשורר מברך אותם שתמשיך לשרות עליהם הברכה.
• 10 – המשורר מתאר את כל המידות הטובות שהוא מצא ביהודי גיברלטר, ומציין גם את מעמדם הרם, בחינת ״עטרת תפארת לראשם״. ועטרותיהם בראשיהם: על פי יחזקאל כג, כב וברכות יז ע״א.
• פועלי צדק: על פי תהלים טו, ב: דוברי משרים: על פי ישעיה לג, טו: ותורת ה׳ בפיהם: על פי שמות יג, ט.
• מישרים עקוב והדורים: אוהבים שלום ורודפים שלום, מפשרים בין בעלי ריב או סכסוך: על פי ישעיה מ, ד: מה, ב: יהי נא שלום בחיליהם: על פי תחלים קכב, ז: חיליהם: במקום ״חילם״, משיקולי משקל וחריזה.
• יזיל… הברכה: המשורר מאחל לבני הקהילה חיי שפע וחדווה: טל אורות: ישעיה כו, יט: מקור הברכה: כינוי להקב״ה, מלשון התפילה.

העולים שציפיותיהם הושבו ריקם מהווים את אחת הבעיות הקשות של החברה הישראלית. ואף כי אנו ערים לבעיה זו, אין אנו מתמקדים בה במאמר זה. כאן נעורר שאלות הנוגעות לאופי ההתמודדות וההכרעה של היחיד, הנתון בידי דרכי החשיבה והפעולה המסורתית שבהן הורגל לבין אלה הנתבעים ממנו במסגרת החברה והתרבות בסביבתו החדשה.

נברר באיזה אמצעים מבטאים נחקירנו את ניסיונותיהם החדשים, את קשייהם ואת השינויים שחלו בתחומי החיים השונים. דעתנו היא, שהעולים ממשיכים להיזקק לשפת המושגים והסמלים של תרבותם המסורתית כדי לבטא את חוויות ההגירה, ועם זאת משנים את מערכת המושגים והסמלים המסורתית, וכך אפוא חודרים חידושים מפליגים לתרבות שאותה הביאו עמם.

נבהיר מציאות זו על סמך תיאור וניתוח פעולות תרבותיות וחברתיות במצבים שונים. נעסוק כאן בשינויים אשר חלו במבנה המשפחה על רבדיה השונים – המשפחה הגרעינית\ המשפחה המורחבת וקבוצת השארות. בהקשר זה נדון בשיניים בדפוסי חלוקת העבודה שבין הגברים ונשים ובירידת תדירותם של המפגשים בין קרובי משפחה לעומת מקרים התארגנות מחדש של קשרי שארות לצורך השגת מטרות משותפות.

שינויים אלה הנובעים מן התנאים והלחצים הכלכליים, הארגוניים והחברתיים בארץ, כרוכים בארגון מחדש של סדרי חיים בסיסיים ביותר. אכן הסתגלות זו מלווה לפעמים במתחים בין אישיים חריפים. נעסוק גם בתגובת העולים לחוויות הזהות העדתית החדשה שלהם כיהודים בין יהודים, בניגוד למשמעות זהותם הקודמת כיהודים בין מוסלמים.

ביטוי נוקב לתמורות העמוקות העוברות על העולים נמצא בפרקי הספר, המתמקדים בחקר עולם הסמלים הדתי. נדון בתופעת השינויים במהלך טקסי בית הכנסת, במעמדם של מנהיגים דתיים ובאופיה של היצירה הרוחנית של העולים בישראל. מתאר גם את העלייה לרגל של יוצאי צפון אפריקה למקומות הקדושים, נעקוב אחר שינויים בפעילות הסמלית המלווה אירועים אלה, ונאתר את הקשר שבין תופעת השינויים הטקסיים לבין תנאי הקיום והתמורות, שחלו במעמדם החברתי של האנשים מאז עלייתם ארצה.

במחקרים אלה אנו דוחים גישות מדעיות מקובלות, שניסו להסביר תהליכי שינוי של תרבות באמצעות מושגים פשטניים כוללניים, כגון, אקולטורציה, מודרניזציה או סקולריזציה. ההיזקקות למושגים אלה בחקר בעיות ספציפיות מעודדות לעתים הסברים רווחים, שלאמיתו של דבר אינם מעמיקים אל מתחת לפני השטח.

בבואנו לעיין בתופעות מעולם התרבות, הסמלים והדת, עלינו להיזקק למושגים ולשיטות־ מחקר התואמים תחום מוגדר זה. מתוך מודעות למגבלותיה, מסתייעים אנו בתוכנות של גישה סטרוקטורלית־פונקציונלית במובן הרחב של מושגי תיאוריה זו.

 הספר מבוסס על עבודות־שדה אנתרופולוגיות, כלומר מחקר בשיטת התצפית המשתתפת תוך התערות מרבית של החוקר בחיי האנשים שאותם הוא בא לתאר. עיקר עבודות־השדה נערכו בתקופה שבין סוף קיץ 1965 ואביב 1967 ובסתיו 1969.

היישובים שחקרנו מצויים באזור גאוגרפי קרוב, בלכיש ובנגב הצפוני. מחקרו של דשן נעשה בעיקרו בקרב עולים מדרום תוניסיה, שיושבו בעיר הנקראת כאן ׳צפונית׳. נחקרו גם עולים ממרוקו שהתגוררו במקום זה, וכן עולים מדרום תוניסיה בכפרים ובעיירות במקומות שונים בארץ.

מחקרו של שוקד התמקד בקרב עולים ממרוקו, שהתגוררו במושב עולים הנקרא בספר ׳רוממה׳. אולם מובאים כאן גם מחקרים נוספים, שערך שוקד בכפרי עולים אחרים באותו אזור. ׳צפונית׳ הוקמה בשנת 1956, בתקופת שיא העלייה מצפון־אפריקה, ורוב תושביה נשלחו אליה מיד בהגיעם לחופי הארץ. בשנת 1965 מנתה צפונית 17,000 תושבים. מתוך כוח־עבודה של 5,500 איש היו 500 מועסקים כפועלים חקלאיים, עונתיים או יומיים, בכפרי הסביבה.

כ־500 תושבים נוספים התקיימו מקצבות סעד, או מעבודה יזומה שסופקה לקשישים ולמוגבלים. שתי קבוצות אלו היו השכבה החברתית־ כלכלית הנמוכה במקום. עם השכבה הגבוהה יותר נמנו 1800 עובדי תעשיה, 750 מועסקים בשירותים, 230 במסחר וכ־1000 בבניין ובמלאכות אחרות.

 יוצאי צפון־ אפריקה היו יותר ממחצית האוכלוסיה בעיירה, ובהם 8000 יוצאי מרוקו ו־1700 יוצאי תוניסיה. התושבים האחרים מנו 4000 עולים ממזרח־אירופה, ו־1700 ותיקים ובני הארץ, גם הם ממוצא אירופי. כן היו בעיירה קבוצות־אוכלוסיה קטנות אחרות, שהגיעו מארצות שונות.

 תושבי צפונית עמדו כולם בפני קשיים רבים. הם היו חדשים במקום, ורובם אף חדשים בארץ. היה עליהם להסתגל לתנאי המקום והארץ, שהבולטים בהם היו לגבי מרביתם לימוד השפה העברית וקיום מגע תקין עם קבוצות אוכלוסיה שמקורן ברקע תרבותי וחברתי שונה וזר להם.

על אף המשותף לתושבי צפונית, היו גם מאפיינים רבים שהפרידו ביניהם והאנשים חשו כי זרים הם זה לזה. יתר־על־כן, היה על התושבים להסתגל לארגונים ולנהגים מינהליים השולטים בעיירה. במשך הזמן נשתנו לא־מעט צביונם ותפקודם של מוסדות אלה על־ידי קהל הנזקקים להם, אך הסתגלות חלקית זו לא ביטלה את תחושת הזרות העמוקה שהם עוררו בשנים הראשונות בקרב העולים.

וחמורים מכל היו תנאי הכלכלה והדיור הקשים במקום, ובמיוחד לגבי בעלי משפחות גדולות. הללו הצטופפו בדירות קטנות והתקיימו מהכנסה דלה. אנו נעסוק בשכבה הכלכלית־ החברתית הנמוכה בעיירה, משפחות שמפרנסיהן היו לרוב פועלים בלתי־מקצועיים, משפחות מטופלות בילדים רבים ומתפרנסות בדוחק.

בדומה למרבית ההתנחלויות הכפריות של העולים מאז שנת 1948, תוכננה גם רוממה על־ידי מוסדות ההתיישבות בהתאם לדפוס השיתופי של מושב העובדים, אשר נוסד בשנות העשרים על־ידי חלוצים שעלו ממזרח־אירופה. בהתאם לדפוס־ התיישבות זה מקבלת כל משפחה החברה במושב העובדים חלקת אדמה לעיבוד עצמי, וניתנים בידיה אמצעי־ייצור שווים.

 על אף התקווה שבני המושב יעזרו זה לזה ויישארו שווים במעמדם החומרי, הרי במשך הזמן עשויים להיווצר הבדלים כלכליים פנימיים, כתוצאה משוני במאמצים ובכישורים אישיים, מהבדלים בהרכב כוח־העבודה במשפחה וגורמים אחרים.

 חברי המושב מקיימים שיתוף בפעילויות כלכליות שונות, כגון בשיווק התוצרת, אספקת חומרים למשק ומצרכים לבית, ושירותים משותפים כמחלבה ומחסן לתוצרת חקלאית. הנהלת המושב נתונה בידי ועדות(ועד הכפר הוא החשוב שבהן) ובעלי תפקידים שונים, הנבחרים כולם על־ידי האסיפה הכללית של חברי המושב.

 דפוס־התיישבות זה, על מגמתו האידיאולוגית ומורכבותו הארגונית, נבחר על־ידי מוסדות ההתיישבות, מאז שנת 1948, כדפוס־ היישוב ההולם ביותר קליטת עולים בחקלאות.

תושבי רוממה הגיעו כולם מקהילה אחת בהרי האטלס, אסאמר שליד דמנאת. כל בני הקהילה יצאו את מרוקו בשנת 1956, ושלושים ושלוש משפחות מתוכם התיישבו בשנת 1957 ברוממה. תושבי רוממה התפלגו לשלוש קבוצות־משפחה, שהיו שרויות בתחרות קשה על משאבים כלכליים ועל תפקידים ציבוריים בארגון המושב.

עד שנת 1963 עבדו המתיישבים כפועלים חקלאיים בפרדסים ובמשקים בסביבה, ורק באותה שנה חולקו להם משקים. החקלאות ברוממה, בדומה לשאר הכפרים באזור, התבססה על גידולי ירקות (תפוחי־אדמה, בצלים, עגבניות, מלפפונים ופלפלים) ועל גידולי תעשיה(כגון סלק־סוכר).

כל איכר קיבל גם לול ובו ארבע מאות מטילות, וכן זכאי היה לחמישה דונמים מפרדס הכפר. משהתחילו לעבד את משקיהם נתפרסמו אנשי רוממה כחקלאים חרוצים, שההצלחה מאירה להם פנים. הם עשו שימוש מלא בכל מקורות הקרקע, המים ומיכסות הגידולים שהוקצו להם.

 היו אף מתיישבים שהתחילו לעבד חלקות־אדמה פנויות, שעדיין לא הוקצו למתיישבים ולא הותקנה בהם רשת־מים קבועה. בשנת 1965 כבר שפר חלקם של תושבי רוממה בהשוואה למצבם של מתנחלי כפרים ועיירות רבות אחרות(כולל צפונית המתוארת בספרנו).

בשנת 1962 מוזגה רוממה עם מושב קטן שקראנו לו ׳תורם׳. מושב זה תוכנן מעברה השני של הדרך המוליכה לרוממה. הוא נוסד בשנת 1957, אך יושב רק ב־1962. עם יסודו נקרא המושב בשם תורם, ואולם עם איכלוסו הוכר מכל הבחינות הארגוניות והמוניציפאליות כחלק מרוממה. 

בראש פיוט על פי הלחן של השיר הידוע ״בר יוחאי״ לר׳ שמעון לביא רשם המשורר: ״פיוט נו[עם]: ׳בר יוחאי׳, ומוסדו על איש שמו יעקב, ראוי והגון לו; שקול משקל נאה ומפואר, וסימנו: אני שלמה בן יששכר, ו׳אני׳ בג׳[=שלושה] בתים, ומה שנשאר מן הסי[מן] — בשלשה בתים׳׳. עיון במבנה הפיוט מראה שזהו שיר מעין חרוזי עם מדריך בעל שני טורים, כשהטור השני משמש רפרן, ושש מחרוזות. כל המחרוזות מתחילות במוטיב ״נעלה״, וכוללות ענף בעל שני טורים דו־צלעיים ואזור דו־טורי שהטור השני שלו פסוקי. בענף הצלעית הראשונה היא בת שש הברות (פרט להברות של ״נעלה״ בטור הראשון) והצלעית השנייה בת שלוש הברות בלבד. באזור הטור הא׳ הוא בן שש הברות והטור הב׳ בן שמונה הברות, כמו בטורי המדריך. מבנה השיר תואם את מבנה הלחן המסורתי של הפיוט ״בר יוחאי״, המשמש בתרכיב. המדריך -המחרוזת הראשונה של השיר הם:

נַעֲלֶה, שִׂים לְמִישׁוֹר עָקוֹב;

צוּר, תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב.

נַעֲלֶה / אָשִׁיר שַׁי וּתְשׁוּרָה, / לִקְדוֹשִׁי,

 יָצַר יְפֵה צוּרָה / אֱנוֹשִׁי

אִישׁ הָאוֹהֵב תּוֹרָה,

הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב.

צור, [תתן אמת ליעקב].

בראש שיר אחר בעל מבנה מיוחד, שהוא הקדיש אותו לצדיק אזרו, כתב רש״ח:״[…] מלאכה שלא דרכו בה בעלי השיר במלאכת מחשבת, וזה הוא שיר חרוזי [!]״.הפיוט, שהוא שיר מעין־אזורי, כולל טורים קצרים ביותר(ד׳ הברות, פרט לטור האזור בעל ח׳ הברות) ופסיחות רבות מטור לטור בתוך המלים, במו במחרוזת החמישית והשישית:

לכאיבי ר—/

פואה, גם ר — /

צון האל רו — /

צה, לבי רו — /

אה כי המלך במסיבו.

מאל אדרוש,/

ואתה רוץ /

לעשות רו—/

שם דבר, רו — /

דף איש חם לבו בקרבו.

רש״ח חיבר גם שירי אותיות. בשניים מהם, שהוא הקדיש לפורים, הוא אף השתמש באיות המלים בשני טורי האזור של המחרוזת, כמו בפיוט ״בלב צר תוקד / אש להבה תנקוף, / בזכות הנעקד, יו״ד צאד״י חי״ת קו״ף [=יצחק]״, שמחרוזתו השלישית היא:

יום צר, בזדונו, / על שומרי ברית

שקל מהונו / אלפים עשרת,

חיש לאדונו, / בן הממזרת.

וברוק לקראתו / בי״ת רי״ש קו״ף, [=ברק]

תהה מיתתו / חי״ת נו״ן קו״ף. [=חנק].

פרט לשירים אלה שהצגנו אן ולשירים הלימודיים הארוכים בעלי החריזה המברחת אך המתחלפת כתב רש״ח בעיקר שירים מעין־אזוריים בעלי מבנים מגוונים ביותר בהתאם לשירים וללחנים המוקדמים שעליהם הוא הרכיב אותם. דוגמאות למבנים מעין־אזוריים אלה ניתן לראות בשירים שהצגנו ושנציג עוד בעבודה זו.

מודעותו הפואטית של רש״ח מתבטאת גם בשימוש הרב שהוא עשה בטורים הראשונים של שיריו בשמות עצם, בפעלים ובמבעים מטא־פואטיים — מן המקורות ומספרות העיון כאחד — לתיאור עשייתו השירית: ״תוכחת הסגולה״, ״מספד מר״, ״אשא במר קינה״, ״אשירה […] שיר מזמור״, ״שיר אפצח וזמיר אערבה״, ״אני אשיר […] בחרוזים״, ״אביעה שי רחשי״, ״בשגיון פי ירון״, ״שיר מזמור למנצח״, ״בשגיון ומזמור לתודה״, ״אקריב מזמרת פי שי ותשורה״, ״שירה יפה תמה״, ״שיר השירים המעלות לשלמה״, ״אשיר במכתם שגיון ובניב שפה ברורה״, ועוד צורות רבות אחרות שתקצר היריעה מלמנותן. לשון מטא־פואטית זאת וכן ההערות הפואטיות שבכתובות של השירים מעידות על כך שרש״ח ראה את עצמו קודם כול כמשורר ״מקצועי״, במובן זה שהוא הקדיש לכתיבה השירית את עיקר מעייניו וזמניו. למרות ידענותו הרבה בהלכה ובמקורותיה הפרשניים ולמרות חינוכו הרבני המובהק — ושיריו הלימודיים יעידו על כך, וכן ידידותו עם גדולי הרבנים בדורו — דומה שהוא לא התנסה בכל סוג של כתיבה רבנית אחרת, אלא הצטמצם כל כולו בכתיבת שירה עברית. דרך כתיבה זאת הוא קיווה, ואף הצליח כנראה, להסב את תשומת לבם של נדבנים ומיטיבים, אישיים או מוסדיים, למצבו הכלכלי הרעוע, ולהביאם להרים לו נדבות.

תרכיביו של רש״ח והשיטה הפואטית בכלל המשתקפת בשירתו מראים עד כמה השירה העברית המזרחית שהמשיכה את שיטתו של ר׳ ישראל נג׳ארה סיגלה לעצמה מבנים פוליפוניים מובהקים. מלבד נושאיו ותכניו המחברים את השיר העברי למכלול תרבותי יהודי רב־היקף, הרי נקשר עתה השיר גם בלחן שלו אל טקסט אחר השייך לאותה מסורת שירה אם הוא שיר עברי, או למסורת זרה — בתכניה אך לא בלחניה — אם הוא שיר ערבי או ספרדי. במקרה השני, עיצוב הטורים הראשונים של השיר כהד פונטי למקור הערבי בא כביכול להפקיע את הלחן מתרבותו הזרה ולאזרחו בתרבות היהודית, או בלשונו של רש״ח ״להוציאו מכלל שבר ולעשותו נגינה / חבר״. אולם, תהודה זאת מעידה, להפך, על שמירת זכר הטקסט הערבי המקורי בתוך השיר החדש, והיא הופכת את צליליו הראשונים לישות פוליפונית מוחלטת, למרות כוונותיו הטהורות של המשורר העברי.

ויכוח היה בין איש נוצרי ובין איש יהודי לפני המלך           

דון אלפונשו מפורטוגאל

אמר הנוצרי: יש לנו כמה מזמורים מורים מציאות משיח שלנו, ומכללם מז­מור: ״אלי אלי למה עזבתני״, אשר אמרו כששמו אותו על עץ התוך, ועליו אמר: ״כמים נשפכתי״ וכו' ואמר: ״כי סבבוני פרים רבים״ והם שופטי היהודים, ״פצו עלי פיהם״, אשר אמרו כי מסית ומדיח היה, ומה שאמר: ״כי סבבוני כלבים״ על היהודים נאמר, ומה שאמר: ״כרו ידי ורגלי״ על ישו נאמר, שהיהודים תקעו מסמרות בידיו ורגליו על העץ, ואמר: ״ונפשו לא חיה״, זה ישו שקבל המות ברצון לכפר עון אדם, ״ולעם נולד כי עשה״ על הנוצרים נאמר, שנולד ונתחדש להם דת.      

תשובת היהודי: אתה, החכם, ידעת, כי כל פסוק בלשון עברי סובל כל צורה שירצה המצייר, אבל הצורה האמתית במה יתאמת ? הלא הוא אם נמ­שכו שאר הפסוקים על הצורה ההיא. והנה במזמור ״אלי אלי״ יש כמה פסו­קים מנגדים לפירושך. וראשונה אומר לך מה שאמר חכם יהודי בכיוצא בזה לפני מלך ספרד, אמר זה לשונו: אדוני המלך, אתמול כעסתי על התרנגול  אשר בביתי לפי שהתעני בקריאתו, והכיתיו במקלי, ורדפתי אחריו, עד שה­באתיו בחדר אחד חשוך. ואחר כך בכל יום ויום הייתי מכה בו עד שקרעתי עורו ושברתי עצמותיו, אחר כך הבאתיו בקדרה וכיסיתיו כראוי, ואחר שמת נעשה לו נס ושב אליו הרוח, והתחיל לקרוא ולרנן כסדרו. והנה עתה מצאתי כל הענין הזה שנתנבא עליו ירמיהו: ״אני הגבר ראה עני״ הוא התרנגול, שכן נקרא בלשון תלמוד, ״בשבט עברתו״ הרי המקל, ״אותי נהג״ הרי הרדיפה, ״חשך ולא אור״ הרי החדר החשוך, ״אך בי ישוב״ הרי הרדיפות האחרות, או שיאמר שהיה מגיס בקדרה, והוא מצרכי הבישול, ״בלה בשרי״ הרי קריעת העור ושבירת העצמות, ״בנה עלי״ הרי הקדרה, ״במחשכים הושיבני שם הכביד נחשתי״ הרי הכיסוי, ״גם כי אזעק ואשוע״ הרי קריאת  הגבר. ויראה אדוננו אם ראוי שנאמר שהנביא נתנבא בזה, כל שכן כאשר שאר הפסוקים לא ימשכו לכוונה זו, עד כאן דברי השלם ההוא. וכן אני אומר, כי מזמור ״אלי אלי״ אעפ״י שיש פסוקים מורים על ענין המשיח, הרוב אינם מורים כן, שהרי התפלל: ״אלי אלי למה עזבתני— אלהי אקרא יומם ולא תענה״, והלא אם הוא קבל המות ברצון כמו שמורה ״ונפשו לא חיה״ — איך היה מתפלל שיענהו ויושיעהו ממנה? ועוד איך אמר: ״בך בטחו אבותינו״ — והוא לא היה לו אב! וכן: ״אספרה שמך לאחי״— ולא היו לו אחים! ואיך אמר: ״יושב תהלות ישראל״ ״וכל זרע יעקב כבדוהו״— והם היו שונאים לו! ומה שאמר: ״לעם נולד״ — עלינו נאמר, שמתוך הגלות והצרות הד כאילו נולדנו בכל יום.

אמר המלך: אי יהודי בעל תחבולות, איך ברחת מלהשיב על הדבר העצמי— והוא אומר: ״כרו ידי ורגלי״?

השיב היהודי: אדוננו המלך! אם הוא עצמי הלא הוא לפי טעות גירונימו המעתיק, כי ״כארי״ באל״ף כתיב ועם יו״ד ולא וא״ו! וכן עשה ״על מה כבו­די לכלימה״ אשר קרא ״על מה כבדי לב״, ואמר שהם דברי האל על היהודים כאשר לא רצו להאמין במושיעכם, ״וכארי ידי״ על יושבי הגלות נאמר, שיקרא להם כמו שיקרה לחיות עם האריה שעושה עם זנבו עגולה סביב ההר  ואין רשות לשום חיה לצאת ממנה, אבל להפך שמקבצים ידיהם ורגליהם לפני האריה.

השיב המלך: היה לו לומר: ״כארי קבצתי ידי ורגלי״, כ״ש שענין העגולה אפשר שהוא מדברי הזקנות הטפלות.

אמר הנוצרי: וכאשר נאמר כי אין מהמזמור הכרעה, למה לא תאמינו  במשיחנו, ואתם מאמינים בדבר יותר זר, והוא״הבריאה יש מאין, אעפ״י שהביא ארסטו מופתים אל הקדמות.

השיב היהודי: שאלה זו כבר נשאלה לפני המלך דון גואן מארגון, והשיב חכם גדול משלנו, כי מופתי ארסטו אינם מופתים חותכים. ועוד, כי הדבר הזר ראוי להאמינו אם מורה יכולת האל, והבריאה מאין— הוא המורה היכולת המוחלט, אבל שנאמר שהאל נתלבש בבשר יראה חסרון באלוה, כי עשינו מה שהוא אלוה שאינו אלוה. ועוד, שאם נתלבש בבשר לקבל עונש בלתי בעל תכלית על עון אדם שחטא כנגד הבלתי בעל תכלית, עונש זה מי קבלו? אם נאמר החלק האלהי—אי אפשר, כי הוא אינו מקבל מות, ואם חלק הבשר — ידוע כי הבשר בעל תכלית, ואיך נאמר שקבל עונש הבלתי בעל תכליתי  

אמר המלך: יש לי על הדברים האלה השגות, אביאם בסוף ענייננו, ואני אומר שכיון שמנהג שלכם לומר דברי שקר ושוא כבר הוחזקתם לשקרנים בכל דבר. ואני שמעתי בויכוח אחד, שאתם אומרים בתלמוד שלכם שנמצא צפרדע גדולה כששים בתים, ושתנין בלע אותה, ושבא עורב ובלעו, ודלג על האילן. וכל אלו דברי שקר מפורסם, כפי מה שנתאמת. ועוד אתם אומרים, שבים אוקינום נפל ברזל ונתגלגל ז׳ שנים ולא ירד לקרקע, מי ראה בעמקי ים אם ירד או לא? ועוד אתם אומרים, כי איש חכם ראה בים שנתגאו גליו, ובין גל לגל שלש מאות פרסאות, — וזה שקר, כי כל הים ההוא אינו שלש מאות פרסאות.

תשובת היהודי: כתבו קצת מנבוני לב, שהקדמונים היה מנהגם שכשירצו לקרב העם שישמעו דבריהם היו לוקחים נבל ומנגנים, וכשהעם קרב לערבות הניגון אז היו אומרים מה שנראה להם לתקון הסדר המדיני והישרת הנשמה. והנה קדמונינו, כאשר לא ידעו לנגן, תפשו דרך אחרת, להביא דב­ריהם בדרך משל ומליצה, והיודע ידע התוכיות. ושני הדברים למדנו מלשון המשורר אשר אמר: ״אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי״. ומשל הצפרדע  — רמז לחכמה הטבעית המשוררת מעשה ה' כמו שעושה הצפרדע. ואמר שהיא גדולה כששים בתים — רמז לששים חלקים או פרטים אשר בה. הרא­שון — יסוד הארץ, ומתחלק לשבעה אקלימים, וכל אקלים מזג וטבע מתחלף מחבירו, וכל חלק מתחלק לחמשה חלקים, והם: סלעים והרים, גבעות ועמ­קים ומישור. ובבטן הארץ יש עצמות ועורקים וריאה וכסף וזהב וברזל ונחשת, בדיל ועופרת וכסף חי וגפרית — הרי בבטן הארץ י״א דברים. והעצמות הם האבנים הגדולות, שהן לארץ כעצם אדם, והעורקים הם המקו­רות ההולכות בתוך הארץ והמעינות, והריאה הם האבנים הטובות אשר מר­איתם כמראה הריאה, יש חלק לבן כמו הספיר נקרא דיאמנטי, ויש אדומה והיא הנפך, ושני מינין יש בו, האחד אדום מאד ושני דומה נוטה לירוק. והאחלמה הנקראת גסינטה היא אבן ירוקה, ותועיל לרעי העין ולכהות עיני הזקנים. ביוצא מן הארץ הם חמשה דברים: עשב מזריע ועשב בלתי מזריע, אילן פרי ואילן סרק ואילן מורכב, והוא בקצה הארץ אשר יוצא מן הארץ כשהשמש זורח, ונכנס בארץ כשהשמש שוקע, נראה שיש בו טבע הארץ בצמיחה וטבע השמים בזריחה ושקיעה. ובגדל מן הארץ הם שבעה חלקים, והם: האדם המתחלק לבשר ולנשמה, ולא ראי זה כראי זה, והבהמה וחיה ושרץ ורמש ומורכב מאדם ובהמה, הוא חי שחציו אדם וחציו בהמה, נקרא בלשונכם סינטאריו, הרי בארץ וביוצא וגדל ממנה ל״ד חלקים. יסוד המים מתחלק לשנים: למים מתוקים והם הנהרות, ולמים מלוחים והם מימי הים. ויש באלה דגים וצפרדעים, ובפרט הצפרדע הנקרא תמסח שכל בעלי חיים מגיעין הלחי העליון והוא אינו מניע. ויש בים ביחוד בהמה, חיה, שרצים ורמש, שכן קבלו התלמודיים שיש שור בים ושור ביבשה, שור היבשה מותר לנו ושור הים אסור, לפי שאין לו סמני טהרה, ובחמור הוא להפך, שחמור היבשה אסור וחמור הים מותר לפי שיש בו סמני טהרה. ויש בים מורכב מאדם ודג, והוא הסירסי הנקרא בלעז שירינא דיל מאר, והשלג והברד והמטר והשהם והאלמוג והלויתן, הרי במים ט״ו דברים, והספוג הרי ששה עשר. ויסוד האויר והנולד ממנו, והם חיות דורסות ובלתי דורסות והקאמיליון, והוא נזון מן האויר לבד אשר שואב בראש הרים והמורכב והוא הנשר אשר עולה עד יסוד האש, לפי שהיא מורכבת מיסוד אש ואויר, הרי חמשה חלקים, ויסוד האש ותולדותיו, והם הסלמנדרה והרעם והברק והלפיד, הרי חמשה. הנה בין כלם ששים חלקים, עליהם אמר שלמה: ״ששים המה מלכות״, והם מלאכת הטבע, ״ושמנים פילגשים״, הם עשרים דברים סגוליים, ויש בהם קצת מהטבע, ״ועלמות אין מספר״ רוצה  לומר דברים נעלמים. ועוד אבאר הדברים הסגוליים אחר באור המאמרים. והתנין הבולע היא החכמה הלמודית, וקראה תנין לפי שהתנין מתעגל כעגולות השמים, ורמז כי חכמה זו מעולה מחכמת הטבע, וזהו שרמז באמרו שה­תנין בלע הצפרדע. והעורב— רמז לחכמה האלהית, וכן המשילה שלמה שנאמר: ״שחורות כעורב״, ונאמר: ״ישת חשך סתרו״, וזה רמז לעומקה, ואמר שבלע התנין רמז לגדולתה על הלימודית. ואמר שעלה לאילן, רמז לתורה שנאמר: ״עץ חיים היא״, ורמז שכל החכמות בה. ומאמר גלי־הים רמז לתאוות האדם, שכל תאוה ותאוה רחבה היא מני ים. ומאמר הברזל רמז לשכל האדם חד כברזל. ושבע שנים רומז לשבע חכמות, ואמר שעם כל זה מעולם לא ירדו לעומק הבינה.

אמר המלך ליהודי: רואה אני דבריך טובים, אבל הכרח לא יכריחו, וכיון שכן אנחנו הנוצרים נעמוד על קבלתנו האמתית, ואתם תעמדו במה שחשב­תם שהוא אמת, ויש לכם שכר לפי שכוונתכם לשמים, ואילו ידעתם במופת הפך אמונתכם הייתם שבים אלינו.

אמר הנוצרי: הם לא כן ידמו עלינו, וחכם שבהם אמר שאנו כעורים מגמת  פנינו דרך המלך ותעינו ונפלנו בבור שחת.

השיב המלך: אין זה פלא, כי מאמר החכם הוא שהדתות לא יתקיימו כי אם בדמיון, ועם כל זה אני אענישם בעונש אם תשבע לי שלא אמרת אתה כנג­דם יותר מזה.

השיב הנוצרי: חי אדוננו וכתרו! אילו היו מי הים דיו והשמים ניידים ועצי  היער קולמוסים לא יספיקו לכתוב מה שאמרתי אני עליהם רעה.

השיב המלך: זהו פועל הדמיון אשר אמרתי לך, ועתה נבוא וכו'.

לא יכולתי להעתיק הסיום כי נטשטש מאד.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז- עמוד פז-צ

חכמי המערב בירושלים – הרב שלמה דיין

שיר לכבוד ירושלים 

לנועם יה לעם עני. סימן שלמה דיין

עורי ציון עורי

עורי ציון עיר חמדתי

התנערי, התנערי, התנערי

התנערי מעפר קומי

שלומך דורשים בניך ידידיך

נושקים עפרות זהב פוך אֲבניך

האירי להם פניך, בשלומך ירושלים

למעונך שובי החישי פעמיך

תתני כתם פז עטרת לְרֹאשַיִךְ

תעדי משכנותיך, ארמונות ירושלים

מה יפו ברגלים נסיכיך

כהנים בעבודת אל ואוּריך

לוים נגנו שירַיך, שבחי ירושלים

השיבי בניך אל יריעותיך

יֵשבו נער וזקן בחוצותיך

בשרי לעדריך, לחים בירושלים

דַּיָּנִים יִשְׁפְּטוּ צֶדֶק בִּשְׁעָרַיִךְ

אֵלִיָּה יְבַשֵּׂר טוֹב עַל חוֹמוֹתַיִך

אֹמֵר מָלַךְ אֱלהַיִךְ, גָּאַל ה' יְרוּשָׁלַיִם

שלמה דיין ס"ט

1 – הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.

בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.

בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.

עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.

צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעיוני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.

עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.

דברי הימים וחקר ימי צבאם של רבותינו חכמי המערב, נפשם בארץ החיים. היו מעודי לשעשוע נפשי בימי גולמי, ואף כי אחרי שרוח הבגרות זרח עלי והחל לפעמני.

וכל זה ייזקף לזכותם של אנשי מידות, ונשי לפידות, מוכתרים במידות חמודות, עשר ידות. אשר בילדותי זכיתי והסתופפתי בצלם ובצל קורתם. להם אשלם תודות. זכרם בספר הזיכרון יוחק. ושמם הטוב חרוטים הם על לוח לבי לעד.

בפרט מן הפרט אעלה על אר"ש יצועי, את זכרו הטוב של מור זקני אבי אמי, איש צדיק תמים, הולך את חכמים, גומל חסדים טובים למאות ולאלפים, עם החיים והמתים, אשר היה הרוח החיה בחברת חסד של אמת, בעיר מולדתינו טיטואן יע"א.

והוא משרי הנצבים, המשכימים ומעריבים, כליל לאישים, משמח אלקים ואנשים מנעוריו. וכהנה רבו אשוריו, כבוד הרב שלמה עקריש בן כבוד הרב ברוך ז"ל ( אמו הכהנת צדק רבת המעלות מרת לונה לבית נהון נ"ע. ומסטרא דנקובא היא ממשפחת רם גאו"ע, עט"ר, נר המערבי, סבא דמשפטים, הרה"ק המלוב"ן, אדמו"ר רבינו יצחק בן וואליד זצוקלה"ה וזיע"א. ….

ולכן נקרא ארץ ישראל מערבה כי שכינה במערב ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'

הגאון רבי חיים פלאג'י זלה"ה בספרו ארצות החיים שער ד'.

בשם " מערבים , יכונו יהודי מאורו, אלג'יריה, טוניס ולוב. את שלושת האחרונים יקראו בשם " המערב החיצון " ומרוקו בשם " מערב הפנימי ", ובשם זה מכנה הרב חיד"א את מרוקו בספרו שמות הגדולים.

הרב הגאון רבי דוד בן שמעון זצ"ל

הרב צוף דב"ש תקפ"ו – תר"מ . 1826 – 1880

תפארת בית דוד.

הרב צוף דב"ש זצ"ל נולד בשנת תקפ"ו – 1826 בעיר רבאט שבמרוקו, לאביו הצדיק ותם הדרך כבטד הרב משה ז"ל ולאמו הצדקת מרת דיליסייה .

הערת המחבר

 את שם אביו ואמו, ידעתי מתוך כתב עדות שכתבו חכמי רבאט. והרב רפאל אהרן בן שמעון שלח אותה להרב הגאון דוד צבאח זצ"ל בעהמ"ח " שושנים לדוד ", כמו כן באחד משיריו מציין הרב דב"ש בראש השיר זימן אני דוד בן משה.

הערת המחבר.

העיר רבאט שבמרוקו, עיר המלוכה ובירת הארץ. נוסדה במאה הי"ב על ידי האלמואחדים מול העיר סאלי. לרבאט עצמה הגיען היהודים הגולים מספרד בשנת 1492 והפכה להיות לאחד הנמלים החשובים להורדת הגולים ליבשה.

רוב הקהילה היהודית בעיר זו, הייתה מורכבת בעיקרה מסוחרים אמידים בעלי רמה תרבותית ונוסח חיים מעודן. ליהודי רבאט היו קשרים הדוקים רוחניים תרבותיים ומשפחתיים עם היהודים שבקהילות האמבורג, אמסטרדם ולונדון, דבר אופייני גם לקהילות היהודיות שבנמלים האחרים, כגון, טיטואן, סאפי, אגאדיר ומוגאדור.

היהודים ברבאט שמרו על אורח חיים דתי כביתר ערי מרוקו. ואף הייתה תקופה שרבאט וסאלי הסמוכה לה, ערכו כעין תחרות סמויה למי משפט הבכורה במלומדים וחכמים. קהילת רבאט העמידה מתוכה במשך התקופות השונות, גדולי תורה ויראה, אשר רישומם ניכר בפסיקה ההלכתית, בישרה, בפירושי התלמוד והקבלה

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1967-1950

חזון וממשות

פתיחה

בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים ייסד ר׳ שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו ונשיא בית הדין הרבני הגבוה בבירה רבאט, בשיתוף מועצת ועד הקהילות היהודיות במרוקו, בית מדרש ייחודי לרבנים במטרה להכשיר דור חדש של דיינים, שיחליפו בבוא היום את ההנהגה הקיימת.

ה׳מדרשה הגבוהה ללימודים רבניים׳, ובשמה הצרפתי des Hautes Études hébraïques Institut Marocain עוררה בשעתה רושם כביר: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה׳ רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם. המדרשה להכשרת רבנים־דיינים שיקפה את שאיפותיהם של גדולי הרבנים במרוקו, והם השקיעו בה עמל ויגיעה. אולם כגודל התקוות גודל האכזבות. בסופו של דבר לא השיגה המדרשה את התוצאות המיוחלות.

הערת המחבר: ר׳ שאול אבן דנאן (1883-1972) היה בנו של ר' שלמה אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו בשנים 1967-1935. לפני כן כיהן כרב בערים שונות. בסוף ימיו עלה לארץ־ישראל ונפטר בירושלים. מחבר הספר 'שו״ת הגם שאול׳.

 קדמה ליזמה זו הקמת הסמינר לרבנים 'תורה וחיים' בטנג׳יר בראשית שנות העשרים. סמינר זה נקט שיטות פדגוגיות מודרניות ונוסף על לימודי הקודש הקנה לתלמידת חינוך צרפתי וכללי. מנהיגי הקהילה בטנג׳יר שאפו להכשיר במוסד זה רבנים מודרנים – ולא דיינים כבסמינר ברבאט – שידעו לייצג את קהילותיהם בפני השלטונות, אולם התוצאות בסופו של דבר אכזבו. לעת עתה ראו על כך בקצרה: לסקר, החינוך היהודי, עמי 84-83; לסקר, החינוך, עמ׳ 134.

במאמר זה אספר את סיפורה של המדרשה, אעמוד על ייחודה ביחס למסגרות אחרות להכשרת רבנים ודיינים, ואתאר את צמיחתה על רקע צומת התרבויות שאליו נקלעו מרוקו והיהודים בה על ספה של תקופה חדשה – המעבר לשלטון הצרפתי. מפעל ייחודי זה הוא בעיניי דוגמה לתגובתם של גדולי רבני מרוקו על אתגרי המודרנה ולדרכי התמודדותם המושכלות עם בעיותיה ומורכבותה.

אפתח בסקירת הרקע ההיסטורי הבסיסי והמצב המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים במרוקו, לאחר מכן אתאר היבטים שונים של המדרשה, ואסיים בדיון בשאלת הצלחתה ביחס למטרותיה. המאמר מבוסס על מסמכים רשמיים שפרסמה הרבנות הראשית במרוקו⁴ ועל ראיונות עומק שקיימתי עם בוגרי המדרשה החיים כיום בארץ.⁵

התזכיר הכללי משנת תשי״ב אשר הוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית ברבאט. פורסם מחדש: המשפט העברי,עמ^׳ 289.

בעיקר התזכיר הכללי משנת תשי׳יב – ראה: המשפט העברי,

עמי 292-287 – וכן תזכירים נוספים שפורסמו מחדש בספר זה. יש להבחין בין התיאור בתזכירים שנכתבו לפני הקמת המדרשה ובשנתיים הראשונות לפעילותה, ובין הראיונות עם הבוגרים שחוו את המשך פעילותה של המדרשה ואת תוצאותיה הדלות כמה שנים לאחר הקמתה. עם זאת יש חשיבות רבה למסמכים הרשמיים, שפורסמו בסמוך להתרחשות ההיסטורית, בעוד הראיונות התקיימו כעבור קרוב לשישים שנה והם סובייקטיווים יותר. על יתרונותיו של המחקר האיכותי ראו: שקדי, עמ^׳ 59-58, 63-61, 71-70. על הרבנות הראשית במרוקו ראו למשל: עמאר, הרבנות.

תחילה ראיינתי בוגרים בני כל המחזורים, אולם משהגעתי למסקנה שלאחר שני מחזורים שינתה המדרשה את פניה, התרכזתי בתיאור שני המחזורים הראשונים. כדי להבין כיצד פעלה המדרשה בסוף דרכה ומתי נסגרה ראיינתי גם תלמידים של המחזורים האחרונים וכן את הרב דוד בר־חן (אוחנונה),

מנהל המדרשה בסוף דרכה. תודה נתונה לרב מאיר אלעזר עטיה, תושב העיר רבאט בשנות פעילותה של המדרשה וכיום בירושלים, על שהפנה אותי לכמה מהבוגרים, על תובנותיו ועל שהואיל בטובו למסור לי את התמונות המתפרסמות בזה. אני מודה גם לכל המרואיינים שתרמו לי מזמנם.

ב. רקע פוליטי, היסטורי ותרבותי: השלטון הצרפתי במרוקו ויהודי מרוקו

ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס, קיבלה מרוקו את החסות הצרפתית, וצרפת כוננה בה שלטון קולוניאלי. סדרי הממשל שונו, ואת המשרדים הממשלתיים איישו מעתה פקידים צרפתים.

שלטון החסות (פרוטקטורט) חולל שינוי עמוק במצבם של יהודי מרוקו. הצרפתים, ששאפו לבסס את אחיזתם במרוקו ולפתח את כלכלתה, ניסו לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי להם, וכדי לקדם את מעמדם במדינה אף עמלו לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם. ואכן בשנות העשרים והשלושים שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו נטייה פרו־צרפתית. נוסף על כך כבר בשלב מוקדם הוכרע למעשה כי הנוער היהודי המקומי יתחנך בהשפעתה התרבותית של יהדות צרפת. וחברת כי״ח, שפעלה במרוקו משנת 1862, המשיכה לספק את הכלים שסייעו בידי היהודים להשתלב בכלכלה האירופית.

השלטון הצרפתי לא ראה ביהודים, שהיו מיעוט במרוקו, יסוד מסוכן, לפיכך היו הצרפתים מעוניינים שהיהודים ירכשו השכלה צרפתית. ראו: לסקר, מוסלמים, עמ^׳ 254.

ר׳ יוסף משאש, יליד מכנאס (1974-1892), תיאר את מורכבות המפגש התרבותי עם הצרפתים: 'מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה לא משתבש׳ (משאש,א, סי׳ ריב, עמי צג, תשרי תרע״ב). שמונה שנים לאחר מכן כתב תיאור חד־משמעי: 'אשר כל מלחמותם הם קדושות רק למען האמת והצדק, והחופש והדרור, להציל עני מחזק ממנו, ולפשוט אדרת הבערות מהבוערים, ולהלביש אותם מחלצות הדעת והשכל… והודות לאל עליון העומד לימין צדקם, הוציאו כמה רבבות נפש אדם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול… ושמש צדקת מעשיהם ופעולותם אשר הזריחו על המין האנושי, בדם קדשם, יהיו חקוקים על לוח לבנו תמיד, ויהיו חרוטים על ספרי דברי ימי עולם, לזכרון, לדור אחרון׳(שם, סי' רעב, עמי קכה, ניסן תר״ם). ע"כ

ג. רקע משפטי: הנהגת הקהילות ומעמד בתי הדין טח החלת החסות

בעקבות כינון שלטון החסות הצרפתי חל שינוי מהותי גם בהנהגת יהדות מרוקו. הוקם גוף בשם מועצת הקהילות, ברית הקהילות" או ועד הקהילות, וחבריו היו נציגי הקהילות, שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה.

בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלות מרוקו וצרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים ובראשם ר׳ רפאל אנקווה, התקבל חוק הדיינים, שהיה מורכב מעשרים וארבעה סעיפים, ושהסדיר את מערכת בתי הדין הרבניים ואת סמכויותיהם.

הערות המחבר: בניגנד לממשל הסלטאן בעבר, שלא התערב בענייניהן הפנימיים של הקהילות, חתר הנציב הכללי הצרפתי הגנרל ליוטיי (Lyautey) לשפר את המערכת הקהילתית ולהטיל פיקוח של השלטון על פעולותיה. ראו: בשן, יהדות, עמ' 312. בשן ציין כי נחום סלושץ מונה להמליץ על ארגון מחדש של הקהילות ובתי הדין, וחלק מהמלצותיו היו הבסיס לרפורמה שעשה השלטון הצרפתי. צור שיער שארגון הקהילות על ידי הצרפתים נשען על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת. ראו: צור,קהילה,עמ' 103-102 .לדבריו אמנם הייתה לצרפתים מטרה להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם, אולם חברי מועצת הרבנים לא צייתו בהכרח לצרפתים ולנציגיהם. ראו: שם, עמי 104-103.

בשן, בתי הדין, עמ׳ 260. ר׳ שלום משאש סיפר שהוועד היה נבחר בבחירות של הקהל 'שנעשים לפני פקיד הממשלתי, או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה׳(המשפט העברי, עמי 453). לדברי בשן הוועד כלל ארבעה עד עשרה נכבדים בהתאם לגודל הקהילה, הללו מונו על ידי הווזיר על פי רשימות מומלצים שהגישה לו הקהילה. המינוי היה לשנתיים וחייב אישור של הממשל הצרפתי. גוף זה יחד עם הרב הראשי היה גוף בעל סמכויות שדן עם הממשל בכל נושא שהיה קשור לקהילות. ראו: בשן, יהדות, עמי 312.

לדברי ר׳ יצחק חזן ׳ואז נקבע סדר אחר כפי מה שהוסכם בין שתי הממשלות ונציגי הרבנים' (המשפט העברי, עמי 466).

ר׳ רפאל אנקווה (1935-1848), רבה הראשי של יהדות מרוקו בשנים 1935-1918 ומחבר הספרים 'שו״ת קרני ראם', ׳שו״ת פעמוני ראם', ׳פעמוני זהב על השו״ע חושן משפט׳, ׳חדד ותימא חידושים על הש׳׳ס׳ ו׳פעמון רימון על שו״ע חושן משפט׳. ראה: בשן, יהדות, עמי 313. ע"כ

בחוק נאמר כי בערים שייקבעו בחוק הממשלתי יוקמו בתי דין יהודיים רשמיים, שסמכותם הוגבלה לענייני אישות וירושה, ושלכל בית דין ימונו אב בית הדין, שני דיינים ומזכיר. בערים קטנות שלא יוקם בהן בית דין מלא, ימונה רב דיליגי (délégué, ציר), שתפקידו להיות ׳משגיח על סופרי בית הדין ויטפל בשלומות. כל ענייני המשפט יוגשו לפני בית הדין המחוזי, מלבד אם המתדיינים יקבלו על עצמם לדון לפני הרב הדיליגי ואז לא יוכלו להגיש ערעור על הפסק שיפסוק ביניהם.

הערת המחבר: חוק הדיינים, שנכתב ונחתם בין הממשלה המרוקנית ובין הממשלה הצרפתית באלח׳סירס בשנת 1918, פורסם לראשונה בעיתון הרשמי של החסות, בצורת טהיר, שנחתם ב־22 במאי 1918. ראו: בשן, בתי הדין, עמ^׳ 260; פורסם שוב: המשפט העברי, עמ^׳ ל209-20. לתיאור יישומו בפועל ראו בדברי ר' שלום משאש, שם, עמי 452־455; ר׳ יצחק חזן, שם, עמ^׳ 466- 468. בדברי שניהם ניכרת הערכה לאופן שבו התנהלה מערכת בתי הדין מיום בוא הצרפתים למרוקו. לתיאור קצר של בתי הדין וסדריהם בתקופה שקדמה לבואם של הצרפתים ראו:בשן, היהודים, עמ' 36-35.

 המשפט העברי, עמ^׳ 207, סעיף 1. ואלו הערים שהוקמו בהן בתי דין של שלושה: קזבלנקה, רבאט, מךאכש, מכנאס, פאס, אצןירה (מתחר), או-ג׳ז־ה (שם, עמי 209). ר׳ שלום משאש הוסיף: 'גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה׳(המשפט העברי, עמ^׳ 452).

שם, סעיף 3. ואלו הערים שנתמנה בהן רב דיליגי: אגדיר, צאפי, אלג׳דידה, סטאת, בני מלאל, דמנת, ואזאן, צפרו, דבדו, מידלת, ארפוד, קניטרה (שם). והשוו לדברי ר׳ יהושע ממן: 'הואלתי לבאר מה שהיה נהוג אצלנו במארוקו שבערים לא גדולות, מנתה הממשלה רק דיין אחד, והוא לבדו דן, והמתדיינים אצלו אפי׳[לו] ערעור לפני בי״ד [^ית דין] הגדול בעי״ת [בעיר תהילה] ארבאט (הבירה) לא יכולים לערער' (שו״ת עמק יהושע, א, חושן משפט, סי׳ ו, עמ׳ קצה). ע"כ

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 37-33

תולדות / פיוטים

קנב

אסתכבאר — בייתאיין

— פיוט — סי׳ שלמה חזק, ע״מ יב״ת יב״ת י״ת

שְׂחִי לָאֵ–ל יְחִידָה הַחֲכָמָה / וְרוֹּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה
לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי יוֹמֵךְ וְלֵילֵךְ / וְלָמֶה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה ?
מְשׁוּלָה אֶת בְּחַיָּתֵךְ לְאֵ–ל חַי / וְכַאְשֶׁר נֶעֱלָם אַת נֶעֱלָמָה
הֲלוֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי / דְּעִי, כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה
חָסִין נוֹשֵׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ / כְּמוֹ תִּשְׁאִי גְּוִיָּה נֶאֱלָמָה
זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְיוֹצְרֵךְ / אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה
קְרָבַי, בָּרְכוּ תָּמִיד לְצוּרְכֶם / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵּל כָּל–נְשָׁמָה:

כנפי שחר

(133) הנושא: מעלות הנפש, רשות ל״נשמת.

שחי – השתחוי. הבל ולמה — שמות נרדפים, ולמה — לא־מאומה. משולה את — בחמשה דברים לא-ל חי: א) בחייתך — שאין לפניו שינה, גם את כן. ב) וכאשר נעלם… — רואה ואינו נראה, גם את כן. ג) יוצרך טהור — בעולמו, ואת בגוף. ר) נושא… — סובל את עולמו, ואת את הגוף. לא שם דמותך… — שאת יחידה כמו שהקב״ה יחיד בעולמו וע״פ דב״ר ב, בו).

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב)

לשם מה היה הצורך בכל כך הרבה תמרים? ובכן במוצאי חג הפסח נהרו המונים לביתו של רבי שלום כדי לזכות בברכתו. הוא ז״ל היה מברכם בחמלה ובחנינה ונותן לכל אחד ואחד תמר לעצמו לאות הצלחה ופריחה כתמר. בתמר זו שנתן רבי שלום מידיו הקדושות, היתה בה סגולה מיוחדת וסגולה מסוגלת לרפואה. לפקוד עקרות, לרווח והצלחה בכל מכל כל. היו כאלה שאף שלחו לקרוביהם שמעבר לים את התמר של הצדיק. עד היכן הגיע כוחה של סגולה זו, אתה למד מאותו מעשה בעשיר אחד מוגראבי, שבנו למד בקהיר את תורת הרפואה. אותה שנה שבנו היה צריך לגשת לבחינות, שלח לו האב תמר, וכתב לו כי לפני הכנסו לבחינה יאכל את התמר של הצדיק ויצליח בבחינה. הבן צחק בלבו ולא נתן לב לבקשת אביו התמים, והשליך את התמר. הנה כשהגיע שעתו להבחן ניגש הבחור לאולם הבחינות והרגיש ששכח את תלמודו. בלית ברירה ניגש לבחינה ונכשל, בבושת פנים כתב לאביו וסיפר לו את הקורות אותו. במוצאי פסח הסמוך הלך שוב אביו לרבי שלום וביקש ממנו תמר עבור בנו, וכמובן שלא סיפר לו כלום אודות בנו ומכשלונו בבחינות. הפעם קיבל הבן את התמר ושמרו בדחילו ורחימו ולפני שנכנס לבחינות אכל את התמר, ואכן הצליח בבחינות הצלחה מעל ומעבר לציפיות. כאשר שב לירושלים לקחו אביו אל רבי שלום כדי לקבל את ברכתו, והזהירו לבל יספר לרבי שלום מה שעשה עם התמר הראשון, כשנכנסו אצל הרב, הציג האב את בנו, רבי שלום הושיט לבחור שתי אצבעות לנשיקה ואמר לו:

״מפני שזלזלת בתמר, קיפחת שנת חיים, בני״

כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל (בראשית ל״ב)

בוליסה חנה אשתו של רבי שלום היתה מקבלת אף היא תמר מידי בעלה, ועל ידי סגולה זו לא נשרה אף שן אחת מפיה כל ימי חייה. גם לא סבלה חולי או מיחוש, רק פעם אחת חלתה בימי חיי בעלה, ומעשה שהיה כך היה.

הרבנית בוליסה חנה נפלה למשכב וכפשע היה בינה ובין המות, אנשי החברה קדישא ישבו סביבה וחיכו ליציאת הנשמה כדי לומר לה את ה״שמע״. אותה שעה ישב לו רבי שלום על מחצלת ואמר תהילים, פתאום נפתחה הדלת, והכל שמעו את רבי שלום אומר:.

״לך והגד לשולחך, שני בתים החרבת, ושלום מתחנן לפניך שאת ביתו לא תחריב״.

כעבור רגעים אחדים צעק רבי שלום כשפניו מופנים לדלת הפתוחה:.

״מה לך ולי? גוזרני עליך שתביא את דברי לפני רבוני ורבונך, ואם ימאן— תשוב ותקחנה״.

הדלת נסגרה. כעבור שעה קלה שוב נפתחה הדלת מאליה, פני רבי שלום נהרו וקרנו מאושר, קם ממקומו ואמר לאנשי החברה קדישא.

״שובו לבתיכם, השם ענני״.

לא עברו שלושה ימים והרבנית בוליסה חנה קמה מחליה כאילו לא חלתה מעולם.

אמרתי אעלה בתמר (שיר השירים ז. ט)

רבי שלום לא ידע מעולם חולי מהו. בן שמונים וארבע היה במותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו. רק יומים לפני הסתלקותו חלה במעיו במקצת, והרבנית חשבה שהחמין של שבת הזיק לו. חייך רבי שלום ואמר לה.

״בתי, למעלה משמונים שנה אכלתי חמין, ומהן חמישים ושבע משלך, ומעולם לא הזיקו לי — צרות ישראל מחלחלות במעי, אולי אושע בטענותי לפני בית דין של מעלה״.

הרבנית לא הבינה את הרמז שבדבריו. ביום השלישי ישב רבי שלום על המטה כשהבית היה מלא זקנים וחסידים, קרא אליו את אחד מזקני ועד עדת המערבים ולחש לו.

״הזהרו בכבודה של בוליסה חנה ששימשה אותי כל ימי בטהרה״.

אחר כך קרא אליו את אחד המקובלים הגדולים ואמר לו מה שאמר, ומיד החל לקרא קריאת שמע. וכשעדיין שפתיו הטהורות מלחשות, הוציא את נשמתו בטהרה והיה נראה כאילו היה מנמנם לאחר סעודת שבת. היה זה בשנת אעל״וז בתמ״ר (תרע״ה).

בן יחיד היה לרבי שלום זצ״ל, ורבי שמואל שמו. אף הוא היה פרוש כאביו מכל העולם הזה. גדול בתורת הנגלה ,ובתורת הנסתר. בן שלושים שנה נתמנה לש״ץ, בישיבת המקובלים ״בית אל״, בזמן המקובל האלהי רבי מסעוד הכהן אלחדד זצוק״ל.

רבי שמואל זצ״ל למד תורה מאביו. וכן היה תלמיד מובהק להרב הגאון החסיד מו״ה אלעזר תלוי בן טובו זצ״ל. לרוב אהבתו ודבקותו לרבו, אסף רבי שמואל, יחד עם עמיתו בתורה וידידו מנוער, הגאון רבי אברהם אביכזר זצ״ל, את כתבי רבם. הגיהו והדפיסו את ספרו הגדול ״פקודת אלעזר״ על השו״ע. אף הם כתבו כמה הגהות, מאירות עינים.

רבי שמואל נפטר כשהוא בן חמישים ושש שנים, ב־ה׳ שבט תרע״ח. במותו כיפר על עדת ישראל שבעיר הקודש והציל את עם ה׳ מכליה ח״ו.

ומעשה שהיה כך היה: שבועות מספר לפני שגורשו התורכים מירושלים, כבדה מאוד ידו של הצורר ג׳מאל פחה על ירושלים. גזירת גירוש היהודים מתוכה, ריחפה מעל ראשיהם. מבוכה רבה וחרדה גדולה היתה בלב היהודים, זקנים משער שבתו ובחורים מנגינתם ושבת משוש לבם. אבלים וחפויי ראש התהלכו הזקנים והילדים בתוכה. חרדת אלהים ירדה על העיר.

באחד ימי מבוכה אלה, קרא אליו רבי שמואל, לשמש אחד, חסיד ותמים עם ה׳, ואמר לו:

״לך וכנס לי מנין של זקנים יראי ה׳, שיקראו בכל יום באשמורת הבקר את ספר התהלים בבית הכנסת האיסטמבולי, ועל ידי קבלה מעשית אצרף שמות שיבטלו את גזירת הגרוש״.

אף גילה לאותו שמש כי בעשותו את המעשה הזה, הוא יציל בנפשו את קהל עדת ישורון מכליה.

וכך היה, בערב חנוכה עזבו התורכים את ירושלים, וכעבור תשעה ימים

נפל רבי שמואל למשכב ולמחרתו נפטר מן העולם. זיע״א.

רבי שלום עלה לירושלים מעיר רבאט שבמרוקו, הרביץ תורה הרבה בבית התלמוד תורה של עדת המערבים והצטיין בשיטת החינוך ובהוראה. מ.ד. גאון בספרו יהודי המזרח בא״י ח״ב בערכו כתב ששמע ממכיריו של רבי שלום כי ״היה תארו כדמות מלאך אלהים, בזקנו הלבן והנאה היורד על פי מדותיו, בעיניו הבוערות והשופעות אש קודש, בפניו הצוהלים והשלוים, על הבל ניבו העדין, סבלנותו ביחס לכל תופעות החיים וענותנותו היתרה״.

הערת המחבר: החומר על המאמר הנ״ל. נלקח בעיקר מהספר הנפלא ״בסוד עניי הכתל״, לסופר הדגול, ארי בן זהב, וראה מה שכתב הסופר ר׳ אברהם אלמאליח בערך הסופר והספר הנ״ל, בבטאון ״המזרח׳׳ שנה שניה גליון גי(י״ב חשון תש״ג) עמוד 7.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

אחד המיוחד מרבותיו הנערצים שלמד לפניו רבי רפאל אהרן בן שמעון, היה זה רבי שלום בחבוט זצ״ל. מתלמידיו המובהקים של אביו הרב צוף דב״ש. כבן עשרים שנה עלה רבי שלום זצ״ל לשכון כבוד בתוככי עיר הקודש והמקדש, והיה זה זמן קצר אחרי שעלה רבו הצוף דב״ש.

בהכיר הרב צוף דבי׳ש, את תלמידו חביבו רבי שלום, אשר הקדושה והטהרה אפפה עליו, לקח אותו למלמד לבנו רבי רפאל אהרן, ואף צירף אליו את חבריו, רבי יוסף הכהן, רבי יוסף אלמאליח ועוד. אכן, תלמידים אלו עלו ונתעלו בתורה וביראת ה' טהורה, ושמם הטוב נודע לשם ולתפארת כאשר מדת הענוה היתה שזורה בתוך מידותיהם הטובות והישרות, וכל זאת ממה ששאבו וינקו מרבם הצדיק והקדוש.

בין שומעי לקחו של רבי שלום, נמנה הגאון המפורסם המקובל האלהי רבי עובדיה הדאיה זצוק״ל(ראש ישיבת המקובלים ׳׳בית אל״ בירושלים, מחבר ספרי השו״ת ״ישכיל עבדי״ ועוד. נולד ר״ח טבת תר׳׳ן, ונתבש״מ כ׳ שבט תשכ׳׳ט). בביוגרפיה שנכתבה אודות רבי עובדיה זצ״ל בתחילת השו״ת ״ישכיל עבדי״ מהדורה חדשה תשל״ו, כתוב לאמור:

״כשאר נערי ירושלים קיבל את חינוכו בת״ת ״דורש ציון״, אח״כ המשיך בישיבת ״חסד אברהם״ וב׳׳תפארת ירושלים״ והיה תלמיד המחכים את רבותיו. אביו רבי שלום אשר ראה את בנו כי לגדולות נוצר, ביקש עבורו מלמד מומחה אשר יקנה לו דרך נכונה ומסילה נאותה בים התלמוד. הוא שם עיניו ברבי שלום בוחבוט, אשר היה בבחינת ארי במסתרים, גאון, צדיק ומקובל. צדיק זה ישב ועסק בתורה מתוך הדחק והתפלל עפ״י כוונות האר״י. אפילו ברכת ״אשר יצר״ היה מקפיד להתפלל מתוך סידור עפ״י הכוונות. רבי שלום הדאיה שידע כי הרב בוחבוט מתפרנס בצער, זרק לעברו מאג׳ידי של זהב כדי לאלצו ללמוד עם בנו חודש ימים, וכך נקשרה נפשו בנפשו. יש יסוד להניח כי אצל רבו זה קנה את ראשית יסודות חכמת הקבלה בהיותו בן שבע עשרה, וזאת ללא ידיעת אביו״.

שמו של רבי שלום בחבוט זצ״ל נודע לשם ולתפארת, ועל אף צניעותו וענותנותו הגדולה, קדושתו ויראתו, ופני השכינה אשר הקרינה, האירה ואפפה עליו. הסגירה אותו, וראו כל בני ירושלים כי איש אלקים קדוש ונשגב הוא.

רבים המופתים והמעשים, אשר סופרו ונרקמו סביב אישיותו של רבי שלום בחבוט זצ״ל, עד כי זכה לתואר המלוב״ן (ר״ת המלומד בניסים). אנו נציין כמה מעשים ידועים. מעט מהמחזיק את המרובה.

כי מלאכיו יצוה לך (תהילים צ״א)

רבי שלום זצ״ל נתבקש ע״י רבו הרב צוף דב"ש, לצאת למארוקו כדי לאסוף נדבות להקמת בתי כנסת ותלמוד תורה לעדת המערבים בירושלים, וזו היתה אחת השליחויות הראשונות לחו׳יל מטעם הרב צוף דב״ש, שממנה נוסד כולל המערבים בירושלים. רבי שלום סובב את מארוקו, ובכל מקום בואו קבלוהו בכבוד ויקר, ותרמו לו בעין יפה למען המטרה הקדושה שעליה הוא בא.

באחד הימים כאשר רבי שלום רכב יחד עם שמשו, בדרך לא נושבת, התנפלו עליהם שודדי דרכים ברברים צמאי דם תרתי משמע, ובחרון אף תבעו מרבי שלום את כל הכסף אשר בידו. רבי שלום סירב לתת להם מאומה. הם התנפלו עליו ועל שמשו קשרו אותם על עץ ואמרו לרצחם נפש. באותו רגע ממש, כאשר חרב המשחית שלופה היתה על ראשיהם, הופיע אדם שאף הוא נראה כברברי וחרב שלופה בידו. הוא שאל את השודדים.

״מדוע קשרתם את הללו אל העץ?״

השיב לו ראש השודדים:

״היות שהם קנו מאתנו מצרכים ואין ברצונם לשלם״.

השמש של רבי שלום הכחיש בשבועה את דברי השודדים, ורבי שלום קרא בקול גדול.

״רבונו של עולם בזכותה של ירושלים עיר הקודש הצילנו מכף רשעים״.

ניגש אותו האיש אל השודדים ואמר להם:

״אם אינכם מסתלקים מכאן פה תהיה קבורתכם״.

בשומעם זאת, פחד מוות נפל עליהם וברחו כל עוד נפשם בם. האיש ההוא התיר את החבלים מידיהם ורגליהם של רבי שלום ושמשו וליווה אותם עד העיר הקרובה. בהגיעם לעיבורה של עיר, בקש רבי שלום להודות לאיש חסדו והנה האיש איננו… באותו רגע, נדר רבי שלום את האחוזים המגיעים לו משכר שליחותו, לבנין ביהכנ״ס בירושלים.

כתמורה לנדבתו זו, הקציעו לו חדר למגורים בבית הכולל של המערבים ברחוב חברון בעיר העתיקה בירושלים.

ארבעים ושתים שנה התגורר רבי שלום בחדר זה ולא יצא פתח הבית מחשש שמא יתלה עיניו הטהורות ויסתכל באשה. או שמא יגע בבהמה טמאה, חמור או כלב. הוא נשמר מכל משמר לבל יראה דבר טומאה חלילה.

בראש השנה כאשר יצא רבי שלום לתשליך לאחד החצרות שהיה בו בור גדול, רבים ליווהו כאשר עומדים היו מלפניו ומאחריו מימינו ומשמאלו, שלא תיתקל עינו בדבר טומאה. כל כך היה נערץ ומקודש בפי כל, בין בני ברית ובין שאינו בני ברית. עד כי ראש ה״סראיה״ (בית השלטון) חסאן אפאנדי, היה שולח שני שוטרים כדי לילך לפניו וללוותו.

אשרי עין ראתה את המחזה המרהיב הזה, את רבי שלום, לבוש בבגדים לבנים כצמר צחר, זקנו היורד לו על פי מדותיו כאשר פניו הקדושות האירו והבזיקו אורות עליונים, והוא כעמוד אש מתהלך בתוך סמטאותיה של ירושלים, ועם רב מלווה אותו בחרדת קודש לסדר התשליך.

טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א)

פרנסתו של רבי שלום היה מפרוטות מעטות שקיבל מכולל המערבים ומתמיכה מסוימת שהיה מקבל מידי פעם מעשיר אחד שנתן לו מתן בסתר, אך כל זה הספיקו לשליש ולרביע לצרכיו המינימליים של רבי שלום. אף גם זאת שבמעט הזה חילק את רובו לעניים ולתלמידי חכמים נצרכים. אם כן, ממה היתה פרנסתו?! ובכן, פרנסתו של רבי שלום היתה מידו הטובה והרחבה של בורא עולם, ממש מידו פשוטו כמשמעו, והרי כמה הוכחות לכך.

פעם בערב פורים, שעה שרבי שלום היה לומד עם תלמידיו את מגילת אסתר פנתה אליו אשתו הצדקת מרת בוליסה־חנה, ואמרה לו כי אין פרוטה בבית לפורטה, ועדיין לא קנתה דבר לצרכי סעודת פורים ולמשלוח מנות. השיב לה הרב,

״עוד היום גדול ותשועת ה' כהרף עין״.

השיבה לו הרבנית,

״שעת הצהרים עברה ואתה אומר עוד היום גדול״?!.

פנה רבי שלום לתלמידיו ושאל,

״מי מכם יודע מיהו מרדכי הצדיק״?.

כולם השיבו בחיוב. פנה רבי שלום לאחד התלמידים שישב בקירבתו ואמר לו,

״לך והגד למרדכי הצדיק, שלרבי שלך אין מעות לפורים״.

קם הנער מלפניו, ושם פעמיו אל הכתל המערבי. הוא קרא תהלים ואחרי כל פרק, צעק בקול.

״מרדכי הצדיק, לרבי שלי אין מעות לפורים״,

אותה שעה, בא אל הנער אדם אחד והושיט לו צרור של מטבעות ואמר

״לך ומסור זאת לרבי שלך״.

רץ הנער אל רבו ומסר לו את צרור המטבעות. רבי שלום לא נרגש כלל ובפשטות אמר לנער.

״לך ותן זאת לאשה״. והמשיך בלימוד המגילה כאלו דבר לא קרא.

פעם אחרת לא היתה הפרוטה מצויה בבית וערב שבת היה. קבלה אשתו לפניו, הפסיק רגע קט רבי שלום את תלמודו ושאל,

״לכמה את צריכה?״

השיבה:

״מגי׳די״ (מטבע תורכית),

אמר לה:

״פשפשי בכיסיך שמא תמצאי בתוכן מטבעי׳.

חייכה הרבנית בצער ואמרה לו,

״כל הכסף שהיה בידי כבר הוצאתי, ליום אתמול הוצאתי את המטבע האחרונה״.

חייך רבי שלום ולחש לה,

״אף על פי כן פשפשי בכיסים״.

הכניסה הרבנית את ידה לכיס ריקה, והוציאה מגי׳די.

הרי עוד מעשה, ערב פסח עמד בפתח, ולרבנית אין אף נפוליון בבית להוצאות החג. ראה רבי שלום בצערה ואמר לה:

״שבי נא בתי ונעשה חשבון לכמה כסף את צריכה״.

ישבה הרבנית ומנתה לפניו.

״כך וכך למצות, כך וכך ליין, לביצים ולשני שקי תמרים ועוד״.

רבי שלום רשם הכל על נייר חלק, ואמר לאחד מתלמידיו:

״לך אל הכותל המערבי ושים את הנייר הזה באחד הסדקים״.

הנער עשה כמצוות רבו. בדרכו חזרה, פגש ביהודי אחד ממוצא בוכארא ששאל אותו היכן ביתו של רבי שלום בחבוט. הנער הביאו לבית הרב, והלה פנה לרבי שלום בלב נשבר ונדכה ושפך לפניו את מר שיחו, כי בתו היחידה חולה מאוד היא ועל כן מבקש הוא את פני הרב שיברכנה ברפואה שלימה. עשה רבי שלום את מבוקשו. הבוכארי השאיר על שולחנו של הרב צרור מלא כסף. רבי שלום פתח את הצרור ואמר לנער ״קח את הצרור ומסור לאשתי״.

כשמנתה הרבנית את המטבעות מצאה בו את סכום הכסף שחישב הרב ברשימה, לא פחות ולא יותר.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

משנתו ערוכה

ילאה עט סופר לתאר ולהעלות על הכתב אפס קצהו מההיקף הרב שיש במשנתו של הגר״א בן שמעון, הסדורה והערוכה בטוב טעם בכל מקצועות התורה. לנו קשה לתאר במסגרת מצומצמת זו, את הגות רוחו הפורה והמפיק הוד וזוהר, סדר והגיון, בבהירות המחשבה ובסגנון עשיר. כמו כן, ספריו אשר זכה להדפיסם בחייו בהונו ובממונו, השתדל הגר״א בן שמעון זצ״ל לתת להם צורה נאה, הן בהדפסה, הן באותיות מאירות והן בנייר משובח. עליו ניתן להאמר בפה מלא, ״תורה מפוארה בכלי מפואר״.

מלבד הספרים אשר ראו אור, הניח אחריו הגר״א בן שמעון ספרים רבים שלא זכינו לאורם. מהם בחדושי הש״ס, בדרש ובאגדה. ולצערינו אין אנו יודעים היכן הם גנוזים.

ברם, ספריו אשר זכינו לאורם, הנם נכסי צאן ברזל ובנין עדי עד לרבנים ודיינים, לגדולי תורה, ולתלמידי חכמים. כן נהנים מפרי עטו, ״עמך״, בעלי בתים הדורשים את ה׳ ומבקשים לשמור ולעשות מנהגי אבותיהם, וכן הסטוריונים וחוקרים למיניהם.

ואלה הם חיבוריו אשר יצאו לאור.

״נהר פקוד״ נלוה לס׳ ״שער המפקד״, והוא ביאור רחב, הגהות והערות על מנהגי ירושלים, שני חלקים. חלק א׳: או״ח, נדפס בנא אמון, שנת תרס׳׳ח. חלק ב׳: אבן העזר והוא הנקרא ״אגרת שבוקין׳ בו סודרו כל סדרי הגיטין, נדפס בירושלים, שנת תרע״ט.

״נהר מצרים״ אספת דינים על שלשת חלקי השולחן ערוך, או״ח יו״ד אה״ע, על פי מנהגי ק״ק מצרים. ב׳ כרכים, נא אמון, שנת תרס״ח. כרך א׳: או״ח יו״ד. כרך ב^,: אבן העזר, ונלוה אליו ״סדר חליצה׳/ וקונטריס ״בעבור נעלים״ והוא סדר חליצה לאיטר רגל.

״טוב מצרים״, קבוצת שמות אנשי שם רבני מצרים וגאוניה, מימות הרמב״ם והלאה, מסודרים לפי א־ב, ירושלים תרס״ח.

״ומצור דב״ש״ שרית על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ירושלים תרע״ב, ובשנת תשמ׳׳ט יצא במהדורת צילום על ידי.

״הספד מר״ בעברית ובערבית, הספד שנעשה לכבוד השר פליקס סווארס, וניתן לבניו לזכרון מאת בית דין הצדק דק״ק מצרים.קהיר תרס״ו.

״בת נעות המרדות״ על דיני אשה מורדת, ונחלק לשני חלקים, נדפס ירושלים תרע״ז. חלק א׳: נקרא ״אם במרד״. חלק בי: נקרא ״אם במעל״.

צאצאיו: הרב מאיר אברהם, (שו"ב ומוהל), נלב״ע כ״ח אב שנת התש״ב במצרים, ושם מנוחתו כבוד, יחד עם אשתו דונא, (נלב״ע כ״ג טבת תש״ז), בחלקת קבר רבי חיים כפוסי זצ׳׳ל. ר׳ דוד רחמים, (פקיד בבנק האחים מוצרי בקהיר). הרבנית שמחה, אשת אחיו הרה״ג מסעוד חי זצי׳ל.

אין ספק, שלא יצאנו ידי חובה בביאוגרפיה זו להגר״א בן שמעון זצ״ל על חייו ומשנתו, כי לדמותו הקורנת שמור מקום חשוב מאד בגלרייה המפוארת של גדולי עולם, המאירים את נתיבי לומדי התורה בכל העתים

והזמנים.

הצוואה

בינ״ו עמ״י עש״ו‘

בשם ה׳ נעשה ונצליח, עזרנו מעם ה׳. עושה שמים וארץ.

כתוב בתורתינו הקדושה, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט).

אני הכותב והחותם מטה רפאל אהרן ן׳ שמעון יצ״ו [ישמרני צורי וינטרני], נתין ממשלת טורקיאה, כי היא שמה אותי חכם באשי פה מצרימה וסביבותיה, מזה שלשים שנה ועד היום בכלל, ומידה ניתנו לי אותות הכבוד המגידיה והעוסמניה, כפי תעודות הממשלה הטורקית אשר בידי, ולמפורסמות אין צריך ראיה. ואנכי השליט בכל כלפיה, לעשות בהם כרצוני לעבודת שמו יתברך. הנני בידי אני כותב את הצוואה הזאת, הן בעודני חי ובריא תלי״ת, ודעתי מיושבת עלי. וברצוני הגמור והמוחלט אני כותב את צוואותי, אשר יתנהגו על פיהם בני העי״א, יורשי אחרי, אורך ימים ושנות עולמים. והם האחים שלא יתפרדו, החה״ש כה״ר מאיר אברהם ן׳ שמעון יצ״ו, ואחיו החו״ן [החכם השלם כבוד הרב רבי.] דוד רחמים ן׳ שמעון, אתה ה׳ תשמרם [דומה כי היו לו רק שני בנים אלה, והוא מזכירם בהקדמתו לספר ״משפט וצדקה ביעקב״. אך נראה כי היו לו בנות; אחת מהן היתה נשואה לאחיו ר׳ מסעוד.] ובכח המב״י [המסור בידי] מתורתנו הקדושה שתתעלה, אני משביע אותם ש״ג' [שבועה גמורה] על דעת המקום ועל דעתי שלא ישנו דבר מדברי צוואתי זאת, ואני משביעם שנית, שאינם רשאים לישאל משום חכם או דיין או ב״ד [בית דין. המלים לשאול משום אינן ברורות בכתב היד.]או מי שיהיה התרה על שבועתם זאת. כי רצוני וחפצי הוא בקיום כל מה שאני כותב בצוואתי זאת לטוב לי להם, ה׳ יעזרנו עדכ״ש אכי״ר. [על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.]

משה עמאר

א

14. אני מצווה אותם באזהרה גמורה, שלא יהיה להם שום עסק במסחר הבורסה [כנראה זה בעקבות מפולת הבורסה שהיתה באמריקה בשנת 1921 והמשבר הכלכלי שהתחולל באנגליה בשנים הללו.

], שלא להכניס עצמם בעסקיה ומסחרה, בי רבים חללים הפילה. ואני אוסר עליהם את ממוני אשר אתן להם בע״ה, שלא יכניסוהו למו״מ הבורסה כלל ועיקר.

אני מצווה את בני שיעשו כל מה שאפשר להם לצאת מארץ מצרים ולשוב לעיה״ק ירושלים ת״ו, כי אדע, כי בהסן שיגיע לבל אחד מהם ממתנתי זאת בע״ה יוכלו לדור בעיה״ק ולהסתחר בה, ובעהי״ת יצליחו

וירויחו עושר וכבוד עד עולם כי״ר.

שלא ישאו נשים לבניהם מבנות הארץ, כי אם אחרי(שיתברר להם בעדות) נאמנה, שאם הכלה היתה טובלת במקוה טהורה לנדתה, אחרי ספירת ימי הנדה וספירת ז׳ נקיים. ובלא עדות ברורה ומפורסמת, לא יחללו את כבוד משפחת בית דוד בהכניסם לתוכה את נשי בני הנדה. ואם ח״ו יעברו על זה, ידעו נאמנה כי לא יצליחו בזיווגם, ויהיו הם הגורמים רעה לעצמם, ודי בזה.

להיות מזהירים את נשיהם ובנותיהם ונזהרים גם הם להזהיר בניהם ובנותיהם, שלא יתגעלו בלבוש הנו״ז [הניאוף וזנות, ואפשר שהתכוון למלה צרפתית שמובנה ״ערומות״ כלומר בלבושי הערום]. והמתועב והמשוקץ של המלבוש שנתחדש למלבוש הנשים בדור האחרון הנק׳ דיקולטי, [צווארון פתוח] דהיינו שיתגלה בשר וגוף האשה בחלק העליון, כאשר פשטה הצרעת הזאת בנשי מצרים הרעים. וכזאת יודיעו את הבתולות אשר יקחו לנשים לבניהם, ויתנו עליהם להתהלך בהצנע לכת לכסות בשר חזיהם עד הצואר, וזרועם כולה, כאשר היתה דרך הצנועות קודם זאת המודא [האופנה] הארורה הזאת, ובזה יהיו

בני זוכים ומזכים.

ה. בשובם בעהי״ת לארץ ישראל, יהיו נזהרים באזהרה גמורה שלא יגלחו זקנם כל בני ויוצאי חלצי, הם ובניהם עד עולם, כי אם במספרים, כפי מה שהדין מתיר ותו לא, ואע״פ שדין זה נוהג גם בחו״ל, אכן בא״י צריך ליזהר יותר, וד״ב.[ודי בזה]

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון-הצוואה

עמוד 224

המדרשה- מרעיון להקמה

משנתמנה ר׳ שאול אבן תאן בשנת 1935 לרב ראשי ולנשיא בית הדין הגבוה ברבאט, נוכח לדעת שהדיינים המכהנים אינם מתאימים לאופיו הרשמי המודרני והממלכתי של בית הדין, ואף צפה שלא יהיה דיי בבוגרי מוסדות החינוך התורני בערי מרוקו בשנים הבאות לבנות שכבה חדשה של דיינים פוטנציאליים שיאיישו את המשרות לכשתתפנינה עם פרישתם של דיינים מבוגרים. הישיבות המסורתיות המעטות שהיו קיימות באותן שנים, הצטיינו אולי בלימוד תורה, אולם לא הקנו לתלמידיהם כלים להתמודד עם המציאות המודרנית החדשה. בתזכיר כללי מאת בית הדין הגבוה שהוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית, בשנת תשי״ב, נכתב:

לא נעלם מרבותינו איך היתה לפנים ארץ מרוקו למרכז הדת והתורה… אמנם אין לכחד שבימינו אלה ירדנו פלאים. ישיבות הש״ס והפוס'[קים] הולכות ומתמעטות יום יום ובאותן הנשארות הקיימות והעומדות בנם, אין החינוך ניתן לפי רוח היום המחייבת כל רב ומנהיג רוחני להשתתף באופן פעיל – ולא רק כיועץ דתי בלבד – בכל עניני הקהלה והתלבטויותיה לחיות את חייה היומיומיים במלוא המובן… ועל מי נטשו את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום, אחריות העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.

הערות המחבר: כך נכתב בתזכיר הכללי משנת תשי״ב: ׳והנה עינינו רואות שרבנים מעין אלה [רבנים שחונכו ׳לפי רוח היום׳], גם סופרי בדי״ץ [בתי דין צדק] משכילים רבי האחריות, שוחטים הגונים ומזכירי בדי״ץ מצויינים, כולם יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית׳(המשפט העברי, עמי 288).

ייתכן שמיסוד מערכת הדיינות, שהצריך שלושה דיינים בערים הגדולות ודיין אחד בערים הקטנות, חשף את הצורך בדיינים רבים והגביר את החשש שבעתיד לא יהיו בנמצא.

בתזכיר נוסף שהוגש למועצת הרבנים בשנת תשי״ב, ושעסק באופן ממוקד יותר במצב החינוך הדתי במרוקו, הודגשה חשיבותן של ישיבות הש״ס גם כמכשירות תלמידים פוטנציאליים למדרשה: ׳חלילה לנו לשכוח ענין הכי עיקרי של ישיבות הש״ס. כבר בתזכיר הכללי שהצגנו לפני מעכ׳׳ת הבלטנו חשיבות המדרשה שנתקיימה לפני שתי שנים וכולכם בודאי מודים שמוסד זה הוא חלק יסודי בחייה הרוחניים של קהלתנו פאלמארוק [כאן במרוקו], וכל כמה שאנו מעריצים אותה אנו חייבים לדאוג למצוא התלמידים הראויים לה. ולמי נסור ולאן נפנה אם לא נקבע מעתה ישיבות ש״ס תשמשנה פרוזדור למדרשה הגבוהה שבהן יתחנכו התלמידים במשא ובמתן בתלמוד, בתנ״ך ובפירושו, בעברית ובדקדוק וגם ירכשו להם ידיעות בדברי עמנו ובספרותו שליטה בצרפתית' (המשפט העברי, עמי 331).

ר׳ שאול אבן דנאן ביקש אפוא ליצור מסגרת להכשרת דיינים ומזכירי בית דין שבוגריה יוכלו להשתלב בעשור הבא בבתי הדין ולעמוד בתנאים החדשים.

הרב שלמה אבן דנאן אמר לי בריאיון עמו שר׳ שאול שלח אליו שליח מאת בית הדין להזמינו לבחינות ואמר לו ׳בעוד שש שנים תוכל להיות דיין', אולם ככל הנראה מטרת המדרשה הייתה להכשיר דיינים פוטנציאליים שבתום לימודיהם ישתלבו בבתי הדין כמתמחים (ריאיון עם הרב דוד בר־חן, מנהל המדרשה בשנים 1960־1966 וכיום רבה הראשי של העיר שדרות, וכן ריאיון עם עמרם סודרי). הרב שלמה אבן דנאן כתב לי על כך בכ״ז טבת תשע״א: ׳המושג "מתמחה" (stagiaire) שימש להנהלת המדרשה בעיקר כהצדקה למינוים המיידי של בוגרי המחזור הראשון כדיינים רשמיים מטעם משרד המשפטים, למרות העדר משרות פנויות ולא זמני כהכרח מקצועי וה״מתמחים" היו כעין עתודה (רזרבה) לעת הצורך… אני בעצמי מלאתי הרכב שלושה בביה״ד של רבאט כשנעדר דיין אחד מההרכב הקבוע׳. כך או אחרת ייתכן שהכוונה הייתה שכבר בשלבי ההתמחות יוכלו להשפיע על אופיו של בית הדין.

בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נזכרו שני אישים, מורים בוטבול וז׳אק(יצחק) דהן, אשר ׳יחד עם הרבנות הראשית העיזו לברוא בית אולפנא גבוה שיתאים למשאלות לבנו. במועצת הרבנים השלישית, בשנת תש״י, תיאר יצחק דהן את השתדלותו להוציא לפועל את רעיון המדרשה הגבוהה לדיינים, וציין ׳שגם מר בוטבול הבטיחו שקרוב הדבר להתגשם, הוא מקוה שבמשך השנה שעלינו בעזה״ו נזכה לחוג את חג התייסרות המפעל הקדוש הזה׳.

התכנית הוצגה לפני יועץ הממשלה לוזיל, באמצעות סגנו ז׳רמן (Germain) והם אישרו אותה והעבירוה לסלטאן מחמד בן יוסף, לימים המלך מחמד החמישי. הסלטאן תמך בתכנית ואף הקציב סכום של 5 מיליון פרנק למימושה. תקציב זה שימש מן הסתם להכשרת מקום הלימודים, לתחזוקתו השוטפת ולתשלום המשכורות לסגל ההוראה, וכן לכיסוי הוצאות הלימודים של התלמידים וכן לרכישת ספרים וכלי כתיבה, לכלכלה מלאה בתנאי פנימייה, כולל מזון וטיפול רפואי ותרופתי, ואף למלגת מחיה בהתאם למצב הכלכלי של התלמיד.

י׳ קונקי(Conquy), מנהל בית הספר של כי״ח בסלא, תיאר בדו״ח ששלח להנהלת כי״ח בפריז את הרקע להקמת המדרשה:

אין זה סוד שהרבנות של מרוקו מתאמצת לפעול למען כל שכבות האוכלוסייה. אולם הרבנות הזאת קיימת בכמות אך לא באיכות. מוסר העבודה יכול להיות טבעי, זה עניין של ׳לב׳; ידיעת המשפט העברי אינה עניין לאלתור – ניתן לרכשה, וההתפתחות המושגת מתוך לימוד אינה יודעת גבולות. הרבנים הראשיים אנקווה, אבן דנאן, ברדוגו… היו או הם רבנים משכמם ומעלה, אבל שמותיהם המפוארים כוללים לא יותר מיד אחת… על כן צריך להכין עתיד בטוח לרבנות של מרוקו ולהרבות תלמידים שימשיכו את דרכם, בשביל למצוא את הזרעים היקרים לגידול תלמידי חכמים ולקצור בגאווה את הפרות.

בהמשך צוינו כל הגורמים שחברו יחדיו לסייע בהקמת המדרשה: ׳האספה של כל קהילות מרוקו החליטה לתת את כל האמצעים הכספיים שברשותה למטרה זו. הסכמת הנציב העליון הצרפתי, העצות הטובות של יועץ הממשלה, וההסכמה של מפקחי משרד החינוך על המוסדות היהודיים, של בית הדין הגבוה ושל אספת הקהילות של כל מרוקו, אפשרו את הקמת המוסד׳.בין השאר תיאר קונקי בהתרגשות את אירוע הנחת אבן הפינה לבניין המדרשה:

מעמד הנחת אבן הפינה הסמלית היה אירוע מרגש, ובמהלכו הרב אוחיון, לאחר שבירך את הרפובליקה הצרפתית ואת הוד מעלתו הסלטאן, ביקש מההשגחה האלוקית להשגיח על מקום המרכז הרוחני והמוסרי של היהדות. לאחר מכן התקיימה במרכז כי״ח מסיבה נוצצת שנכחו בה מושל האזור, הוד מעלתו הבאשא של רבאט, הממונה על השלטון המקומי, הממונה על השירותים העירוניים, המפקחים ניקולה קזנווט [Cazenavette] ולאנדרי [Landry], המפקח על המוסדות היהודיים, המזכיר הכללי של מועצת הקהילות היהודיות, אב בית הדין הרבני, נציגי כי״ח ונציגי ארגוני הצדקה מהערים רבאט-סלא ובראשם נשיאי הקהילות. מר ברדוגו הגדיר באופן כללי את תפקיד המוסד שייקרא על שם קודמו, מר עזר בן־הרוש. מר מוניס, מושל האזור, הביא את ברכת הממשלה לשגשוג המוסד, שעתיד למלא תפקיד מרכזי ביהדות. נאומו ריגש עד מאוד את הנוכחים. תוכן נאומו, סגנונו האצילי והשראתו הנעלה מקורם בלב רחב – הלב של צרפת.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 44

יהודה שלמה חי אלקלעי

נולד בשנת תקנ״ח בשאראיו בירת בושנא. נפטר בירושלים ד׳ תשרי תרל״ט. ראשית למודו היה בישיבות אשר בעיר מולדתו. כאחד ממוריו יצוין ר' אליעזר פאפו בע״ס ״פלא יועץ״. בעודו נער הובא ע״י קרוביו לירושלים ללמוד תורה ובה התחנך. בהיותו בן כ״ה, הוזמן לעיר זמלין הסמוכה לבלגרד כרב ומו״צ לעדת הספרדים. רושמי קורותיו יציגוהו כאחד מאלה המעטים אשד סללו דדך לרעיון הציוני, והכשירו את הלבבות לתנועה לאומית מדינית בישראל. הוא הראשון והיחיד בבני דורו שרעית תקומת עמו משפלותו שמש לו לתכן חיים, אף עבד בענין זה תכנית ברורה ושלמה. בימי שבתו בירושלים עמד קרוב למחיצתם של מקובלי העיר, ומאז החלו תוססות בו מחשבות על דבר שחרור עמו

. יכונה בצדק חלוץ הציונות המדינית בזמנו. הוא לא צמצם את הגשמת הרעיון במעשים קטנים אלא הלך בגדולות. בנסיעותיו השונות בערי אירופא, בגרה בו ההכרה שאפשר לעשות הרבה, בכדי להגיע אל המטרה. יתכן לומדר כי מעטים הם העסקנים הצבוריים בדור ההוא אשר הרבו לנוד ממדינה למדינה כמוהו, לשם הסברת הרעיון הנעלה שהיה לו הכבוד להיות נושאו. נלחם כל ימיו בחריפות מיותרת עם הרבנים הריפורמיים שבגרמניה, אלה שנהגו קלות ראש בנוסח התפלות המקובל, ושאפו להשמיט מתוכו את זכרון ירושלים, מלכות בית דוד וקבוץ גלויות. בשנת תרי״ב יצא למסע תעמולה אל מרכזי הטמיעה, ברלין, ליפסיה וכו'. בדרכו שהה ימים מספר בלונדון, ייסד שם חברה לישוב א״י בשם ״שלום ירושלים״ שלא נתקימה זמן רב. בשנת תרי״ט בקר באמשטרדם. בוינה, ברסלוי, פריז ועוד. נפגש ובא בקשר מכתבים עם סיר משה מונטיפיורי, אדולף כרימיה קרל נטר, בני בית רוטשילד, אלברט כהן ואחרים. לכלם באר ביד כשרונו הטובה עליו, את גודל תפקידם בתתית האומה. בכדי לעשות פומבי לדעותיו כתב כמה ספרים בעברית ובספרדית, שנדפסו תוך כדי נדודיו בארצות אירופה. אחדים יצאו במהדורות שונות ועשו בשעתם רשם רב באחד מספריו קובל ומתמרמר: ״כי נסך ה' עלינו רוח תרדמה. ובעונותינו אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים באשר תרדמת ה' נפלה עליהם. ואפילו כשאנו דורשים בנחמות ויעודי הגאולה, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים הרי כל אחד מתאר לעצמו את הגאולה כאשר עולה דמיונו, איש כפתרון חלומו, ואין אתנו יודע עד מה״. מקיצי נרדמים עם. ב נראה הדבר, כי תלה תקוות רבות בחברת כי״ח, ויתשב ויאמין שביכלתה לתת מהלכים לרעיונו הנעלה ולעזר לממושו. בטוי לתקותו זו נתן במכתבו אל מו״ל ״התבצלת״ שנדפס עוד בהיותו בזמלין. ואלה דבריו שם: ״אנו חייבים להודות להלל ולשבח ולפאר את החברה ״כל ישראל חברים״ על כל הטוב אשר עשתה במוסד הישוב אצל יפו, ותפתח פתח כחודו  של מחט ואבינו שבשמים ירחיבו עד שיהיה כפתחו של אולם״. חבצלת שנה א. כ״ח חשון תרל״א גליון ו. רוב שנותיו עברו עליו בגולה, ובשנת תרל״א עלה לא״י בכדי ללמוד מקרוב את שאלות ישובה.

אז בא לידי מסקנא, כי חברה מרכזית ארץ ישראלית אחת עם סניפים לה בכל העולם צריכה להוסד בא״י עצמה במקום המעשה. לתכלית זו הקהיל קהלות ביפו ובירושלים וידרוש ברבים בענין הנדון, ודבריו נתקבלו בהסכמה מצד רבים. בהתאם להצעתו, התאחדו בירושלים הספרדים והאשכנזים מכל הכוללים לסוגיהם ולפלגותיהם, ויסדו אגודה כללית בשם ״כל ישראל חברים לישוב א״י״, עם ועדים ארציים במרכזי היהודים בחו״ל. באספה המיסדת נבחר ועד בן שבעה חברים שכלם היו מנכבדי ירושלים וטובי עסקניה, ועליו הוטל התפקיד לנהל את כל עבודת התעמולה שהצטרכה להעשות בחו״ל

. במאמרו בנין ירושלים, כותב בין השאר: ״והסירותי את שמות הבעלים… ולא יזכרו עוד ספרדים ואשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו, למען יתנהגו באהבה ובאחור. כנימוס הקיבוץ. והלאה: הסכימו ליםד את החברה בתנאי מפורש כי תכלית פעולתנו תהיה ישוב הארץ בעבור פרנסת העניים כי באמת תדאב נפש האיש הישראלי מצרת העניות הגדולה השוררת בירושלים. ואני עבד נרצע… הקדשתי כחי ומסרתי נפשי על קדושת שמו ועליתי אל המקום אשר בחר בו, ליסד פה ישוב ולכונן את בית חיינו.״ 2 ישוב הארץ לדעתו, הוא בית החולים הגדולהכולל, באשר יעלה ארוכה ומרפא לכל תתלואי בית ישראל, חולי אהבת ה׳ אהבת התורה ואהבת האחוה. ואם יש אנשים גדולים צדיקים וכו' המנדבים תרומות גדולות להקים בתי חולים, הכנסות אורחים, מושבי זקנים, מעונות יתומים ומוסדות צדקה, למה לא ירימו כעת את תרומתם לה' ליסד את בית החולים הגדול הכולל. מנחם ציון פרק ג. מבשר סוב סרק ד.

שבועות אחדים ישב הרב הנ״ל בירושלים ויאמץ ויעודד את הועד לקראת עבודתו העתידה. אף הוא עצמו יסד לו לשכת סופרים מיותרת, בה ערך המון מכתבים ומגלות בענין ישוב הארץ אל בעלי ההשפעה והיכלת הכספית מבני ישראל אשר בכל הארצות. זמן קצר אחר זה יצא את א״י בהיותו חדור אמון בעוזריו והכרה כי צעדיו הצליחו, ושעליו שומה מעתה להתמסר לארגון העבודה בגולה. ואולם הוא טעה בזה. אך יצא יצא מירושלים ולפתע עברה רוח אחרת במחנה. בעלי החלוקה לשבטיהם החלו מעוררים את הצבור למרד, ומפיצים שמועות כי כל ענין ישוב א״י אינו מכוון למטרה אחרת אלא בכדי לסתום את צנורות השפע של פרנסתם, וכי המשתדלים בדבר יניאו את לב העם מהרים את נדבותיו לטובת חו״ר אה״ק, וכתוצאה מזה כל אלה הנזונים מחלוקה עתידים לגוע ברעב. רבות אלו וכיוצא בהן השפיעו על האנשים באין הבדל עדה, ומקץ שבועות אחדים התפוררה החברה הנ״ל בירושלים, בטרם הספיקה לעשות דבר. עוד זאת. גם את מחולל הרעיון ונושאו, העסקן החרוץ והישר באדם לא נקו אנשי החלוקה מדפי, ויעלילו עליו כי עינו רק אל בצעו, ולפיהם כל חפצו הוא לנצל את כספי הקדשים אשרירים העם בתפוצותיו לטובת ישוב א״י, ויחד עם זה לטובתו ולהנאתו הוא.! ידיעות אלו דכאו את רוחו, ומאז לא מצא מרגוע בגולה. בשנת תרל״ג עזב את זימלין לחלוטין, ויעלה לירושלים על מנת להשתקע בה. במאמריו שפרסם בעת ההיא ב״המגיד״ כונן חצים כלפי יריביו ויודיע: כי כל הטובל עטו בדיו לכתב נגד חברת ישוב א״י כאילו טובלו בדם אדם, ולא של פרט רק בדם אומה שלמה״. למרות זקנותו המופלגת לא נרתע מהכנס בפולמוס חריף עם מנהלי הכוללים השונים בירושלים וינהל נגדם מלחמת דעות נמרצת עד יומו האחרון. נפטר ביום ד. תשרי תרל״ט.

צ י ו נ ו : וי להאי שופרא דבלי בארעא הרב המובהק כמו״ה יהודה אלקלעי זיל נלב״ע ד״ תשרי חרל״ט, וזה שמו יהודה שלמה חי אלקלעי ז״ל בעל ס׳ שמע ישראל, וס׳ שלום ירושלים ת״ו זמלין. — על ידו קבר אשתו שנלב״ע עשרה ימים אחריו. וזה נוסח הכתבת: האשה. הכבודה הרבנית אסתר אלקלעי נ״ע, אשת הרב יהודה שלמה חי ז״ל. נלב״ע יום י״ד תשרי תרל״ט.

מתוך ויקיפדיה: הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי (תקנ"ח, 1798 – ד' בתשרי תרל"ט, 1878) היה רב בסרביה, מבשר הציונות המעשית והמדינית הראשון, וחלוץ הציונות הפוליטית המודרנית. הקדיש את חייו להתיישבות בארץ ישראל, ולשם כך גיבש תוכנית מדינית להקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, כ-50 שנים לפני בנימין זאב הרצל.

נולד לשלמה חי אלקלעי בסרייבו, שבבוסניה, אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, וחונך בחינוך דתי יהודי על ידי אביו. עלה ארצה בגיל 11. בגיל צעיר הוסמך לרבנות בירושלים, כתלמידו של רבי אליעזר פאפו, ה"פלא יועץ". בשנת 1825, בגיל 27 נשלח לשמש רב בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית זמלין), שהייתה עיירה בקרבת העיר בלגרד שבסרביה, ונשלטה באותה עת על ידי האימפריה האוסטרית.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– יהודה שלמה חי אלקלעי