מורשת יהדות מרוקו

ישיר ישראל המפואר

נכתב, נערך, עוצב והוגה ע"י שלמה סויסה הי"ו

סֵדֶר שְׁלֹשִׁים מִינֵי פֵּרוֹת

עֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הֵם פְּרִי גָּמוּר, וְאֵין בָּהֶם קְלִפָּה, לֹא בִּפְנִים וְלֹא בַּחוּץ. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלָם הַבְּרִיאָה.

וַעֲשָׂרָה מִינִים הֵם, הַפְּרִי מִבַּחוּץ, וְהַגַּרְעִין שֶׁלָּהֶם בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְּצִירָה.

וַעֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הַקְּלִפָּה שֶׁלָּהֶם מִבְּחוּץ, וְהַפְּרִי בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, וְאֵלּוּ הֵם:

עֲשָׂרָה שֶׁכְּלָם פְּרִי:

עֲנָבִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֶתְרוֹגִים, לִימוֹנִים, אַגָּסִים,חֲבוּשִׁים, תּוּתִים, סַרְבַּשׁ (חוזרר), חֲרוּבִין.

עֲשָׂרָה שֶׁהַגַּרְעִין בִּפְנִים:

זֵיתִים, תְּמָרִים, גֻּדְגֵדָנִיּוֹת (דֻּבְדְּבָן מָתוֹק), שֵׁיזָפִים (שׁוֹפָאִיפָאשׁ), אֲפַרְסֵק, שְׁזִיפִים, מִשֶּׁמֵּשִׂים, דֻּבְדְּבָן חָמוּץ, עֻזְרָדִין (זערור אַקְרָאנִים), שֶׁסֶק.

עֶשְׂרֵה שֶׁהַקְּלִפָּה בַּחוּץ:

רִמּוֹנִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פְּרִישִׁין (קוֹקוֹס), עַרְמוֹנִים,

לוּזִים (בנדק), אַלּוֹנִים (בלוט), פִּסְתּוּקִים, פִּנְיוֹנִים (צנובר האורן), בְּטָמָה (פְּרִי אֵלָה).

עמוד 135

ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט לט"ו בשבט

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

החכם ר׳ אלעד פורטל תיאר בכישרון רב את תולדות חייו, את דמותו, את פעלו ואת השקפת עולמו של אחד השרפים שהכירה קהילת מכנאס בסוף ימיה – הלא הוא מו״ר הנשר הגדול הגר״י משאש זצוקלה״ה. ר׳ אלעד עשה זאת ע״י חקירה מצויינת של חיבורי הרב וע״י ליקוט עדויות ממשפחת הרב ומכריו. ברצוני במבוא זה, לתאר את הרב, מתוך חוויותי האישיות בימי ילדותי. תיאור זה יוסיף מימד לספרו הקדוש של ר׳ אלעד פורטל – מימד חוויתי – שכן לא דומה מראה עינים למשמע אזנים.

מלאך ה' צבאות

ובכן, זכורני כי כאשר הלך הגר״י משאש ע״ה ברחוב, הוא השרה הוד והדר על כל הרובע היהודי. הוא היה הולך בנחת, פניו לוהבות, זקנו הלבן על גלימה בהירה, היה כשלג בראש ההר. הכובע האגדי חום בהיר מוקף למעלה בסרט אדום, דמה לענן ה׳ השורה על המשכן. מלאך משמים הילך ברחובות האור. כל הולכי הרגל נזהרו לא להימצא בארבע אמותיו. כולם שמרו על מרחק, מרחק של כבוד ויראה. ואנחנו הילדים הקטנים היינו רצים לתפוס את ידו הימנית ולנשק אותה בלהט. והיה מניח את ידו על ראש כל ילד ואומר לו: ״ברוך תהיה״. חשנו כי השכינה שוכנת בתוכנו.

היה לנו עוד רב, עוד מלאך משמים. זה היה הרה״ג ר׳ רפאל ברוך טולידאנו זצוקלה״ה. נשמתו היתה חצובה מתחת לכסא הכבוד. כולו אמר קודש. אך שונים היו שני המלאכים האלה: הגר״ר ברוך טולידאנו היה נמרץ, רץ, בוער, והגר״י משאש היה שלו, שקט, רגוע; האחד עמוד האש והשני עמוד הענן; האחד משה רבנו והשני אהרן הכהן; ושני המלאכים ביחד ריחפו על קהילת מכנאס, ותהי עדת ה׳ כקדושים אשר בארץ המה, ואשר כל חפץ ה׳ בם.

דרשותיו בבית הכנסת החדש ברובע החדש

עוד תמונה שהותירה בי רושם עז – תמונת דרשותיו של הרב בשבת לפני תפילת מנחה. לפי מה ששמעתי על בן איש חי ע״ה, מדובר בתופעה דומה. זה היה בית הכנסת הכי גדול במכנאס. שעה לפני הזמן, אנשים הצטופפו בבית הכנסת. רבים ידעו מראש כי אין עוד מקום, ותור ארוך של אנשים נושאי כסאות השתרך ברחוב שליד בית הכנסת. וגם זה לא הספיק. אחרי שהרב נכנס, התחילו אנשים לצבוא על הפתח. ופתח בית הכנסת היה רחב. זה היה למעשה שער. אך הפתח נסתם מרוב עם. ואנשים השתרכו ברחוב, ועמדו בחלונות.

הרב נכנס, רחש בקהל, דומיה משתררת, תפילת מנחה.

הרב עומד לפני התיבה, מתח באויר, כולם דרוכים לעבר פני המלאך. הרב מתחיל לדבר: ברשות מורי ורבותי! כל הציבור ענה: ברשות שמים! הרב: קהל קדוש ונכבד! הוא אומר את הנושא ומדקלם סוגיה שלמה של גמרא בעל-פה. אח״כ הוא מתחיל לפרש אותה. אחרי כחצי שעה, הרב מתחיל לספר סיפור. דממת הס נזרקה בחלל. הסיפור מותח. וכשיוצאים מבית הכנסת, הציבור הרב גודש את הרחוב, ועיניו של כל אחד מתקשות עדיין להתרגל לאוירה של הרחוב. כאילו יצאו מקודש הקדשים.

כוחא דהיתרא

ברצוני לציין כאן שלשה מאורעות ועניינים בהם הפעיל הגר״י משאש את כוחא דהיתרא שלו. לגבי יתר המקרים נא לעיין בגוף הספר של ר׳ אלעד פורטל.

1-בגיל ארבע עשרה למדתי הלכות שחיטה יחד עם אחי וראש הרה״ג ר׳ דוד טולידאנו. התכוננו לעבור את מבחן הסמיכה לשחיטת עופות. היינו אז יתומים ואין אב, בתוך שנת פטירתו של אבינו ומורנו עט״ר ר׳ חביב טולידאנו זלה״ה. ר׳ דוד אחי, אז כבן שש עשרה, שחט עוף. הוא בדק שוב את כנפיו אחרי השחיטה, ומצא בו כנף שבורה. ביקש ממני לרוץ מיד אל הגר״י משאש:

האם אחיך בדק את כנפי העוף לפני השחיטה? – שאל הרב.

הוא אינו זוכר ־ עניתי – אבל מסתמא בדק, כי כך למד לעשות.

לך לבדוק אם השבר רחוק כאגודל מן הכתף, ואז העוף כשר – הציע הגר״י משאש ע״ה.

ואם לא אמצא כך, מה יהיה רבי? – שאלתי בדאגה של ילד יתום שחי בדלות.

מותר בני! מותר! מותר! מותר! – זעק הרב כשדמעות בעיניו.

אהבה עצומה לקב״ה ולתורתו השתלטה עלי. הרגשתי את רחמי ה׳.

על כזה אמר דוד המלך ע״ה: ״כי עמך הסליחה למען תורא״(תהלים קל, ד). דוד המלך אומר כי הסליחה של הקב״ה מביאה לידי יראתו. וזה פרדוקס: היינו מניחים כי העונש הוא המביא לידי יראה! אלא פרדוקס זה נובע מהגדרה לא נכונה של יראת ה׳. יראת ה׳ אינה יראת העונש, היא אינה יראה מעריץ ח״ו. יראת ה׳ היא יראת הרוממות, היא תחושת הנשגב, היא גילוי בתודעת האדם של התהום המסחררת שבין אפסותו של האדם לבין אינסופיותו של האלהים, שבין זיהומו, טומאתו וחטאיו של האדם, לבין קדושתו של הקב״ה. יראה זו היא יראת הרוממות, והיא המבוא לאהבת ה^׳.

אם הרב מרחם – אמרתי – אם הוא מוכן להתיר למרות ספקותיו, הרי שהתורה היא תורת רחמים.

2-עוד זכורים לי שיעוריו בעניין הדלקת החשמל ביום טוב וכיבויו. רוב הקהל נהג על פי הוראתו, הדליקו וכיבו חשמל ביום טוב. הוא טען כי החשמל הוא אש מצויה, שהרי האלקטרונים מצויים באופן קבוע בתוך חוטי החשמל. ולגבי הכיבוי, הוא טען שאם נאסור את הכיבוי, לא ידליק אדם הרבה חשמל לצורך יום טוב, ונמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב. והוא היה מסתמך על המשנה הבאה במסכת ביצה(פ״א, מ״ה): ״בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר״. ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: ״תריסין – מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר – בתריסין שאין להם ציר כלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח בית שבתוך החצר; ובתריסין שיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין; כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה, ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות – ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין, ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב״.

ובכן אמר הגר״י משאש: איסור כיבוי החשמל אינו אלא מדרבנן אפילו בשבת, שהרי הכיבוי אינו עושה את הפתילה פחם, ולכן יש להתירו ביום טוב כדי שלא ימנע מלהדליק את החשמל לצורך יום טוב ויבוא לידי ביטול שמחת יום טוב.

אינני מספר סיפור זה כדי להתיר בימינו את הדלקת החשמל וכיבויו ביום טוב. בימינו כמעט כל הפוסקים הגיעו למסקנה שהאלקטרונים אינם חשובים אש מצויה. וכן האמצעים הטכנולוגיים העומדים כיום לרשותנו, כגון כל שעוני השבת המשוכללים למיניהם, מבטלים את הטענה שהאדם יבוא להימנע משמחת יום טוב. אבל בתנאים של אז, הטענה של הגר״י משאש היתה הגיונית, גם אם היתה נועזת עד מאד.

3-והנה עוד סיפור שנוגע להוצאה מרשות לרשות: בעיר מכנאס היו שתי שכונות יהודיות צמודות: הרובע הישן והרובע החדש. שניהם היו מוקפים מחיצות שלימות לצורך העירוב של שבת, כדעת הרמב״ם ומרן. הרובע החדש היה מוקף במערב, בצפון ובמזרח, בחומה ההיסטורית של המלך מולאי אישמעיל. בצד דרום בנו היהודים קיר אבנים. בימים ההם עדיין לא הכירו היטב את הבטון, והמלט היה עשוי מחול בלבד. חלקים מן הקיר היו נופלים מדי פעם בפעם בגלל הרוחות, והיהודים דאגו לבנותם מחדש.

ויהי היום, לא הספיקו לסתום את הפרצות בזמן. הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח שליח להגר״י משאש לאמר לו כדברים האלה: ״רוב הציבור במכנאס מגיע לדרשתך כל שבת. נא לפרסם בשעת דרשתך כי אין עירוב וכי אסור להוציא שום דבר מן הבית חוצה בשבת״. הגר״י משאש סירב, ופלט: ״מי אומר שאסור?״. אני גם זוכר כי הגר״י משאש אמר בפנינו: ״אני עצמי צריך שתהיינה עלי באופן קבוע, חמש ממחטות: אחת לנקות את האף, אחת לזיעה, אחת להתעטש … השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים כי הגר״י משאש מתיר הוצאה בשבת. תוך כמה ימים קיבלנו בספריה התורנית של הקהילה, פסק בן שמונה עמודים בכתב צפוף, בו מנמק הגר״י משאש את ההיתר. אני זוכר איך כל החכמים ישבו ללמוד ולדון בנושא. עיקר ראייתו של הגר״י משאש ע״ה היתה שלדעת מרן אין רשות הרבים בזמן הזה. לפיכך הוא החליט שגם הגזירה של כרמלית אינה קיימת עוד, שכן אם בטל הטעם בטלה הגזירה, בעיקר בעניין שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.

הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח אז להגר״ש משאש שהיה דיין בקזבלנקה, כדי לבקש ממנו להגיב על ראיותיו של הגר״י משאש. הגר״ש משאש באמת דחה את ראיותיו של הגר״י משאש, ותשובתו הרמתה פורסמה בשו״ת ״תבואות שמ״ש״(חלק או״ח, סי׳ סה).

שפה משותפת גם עם הדור הישן וגם עם הדור החדש

זכורני כי בניגוד לשאר הרבנים במכנאס, הקהל הרב שצבא על דרשותיו ושיעוריו של הגר״י משאש זצוקלה״ה, לא היה מורכב רק מאנשי הדור הישן, כמו אצל יתר הרבנים, אלא נראו בו צעירים רבים, כולל מאלו שלמדו באוניברסיטאות. לרבנים במכנאס לא היתה בד״כ שפה משותפת עם הדור החדש. הם לא ידעו את הרעיונות שמציעה התרבות המערבית. לא ידעו מה אומרת הפילוסופיה, ומה כתוב בספרות המערבית, ומה אומר המדע המערבי. יוצא דופן היה הגר״י משאש זצוקלה״ה. גם הוא כיתר הרבנים למד רק תורה בימי עלומיו. הוא לא ביקר בבית ספר של אליאנס. אולם פתיחותו לכל חידושי התרבות המערבית היתה מדהימה. הוא נהג לקבל עיתונות מארץ ישראל והיה מעודכן בכל מה שקורה בעולם. בשיעוריו הוא לימד לא רק תורה, אלא גם דיבר בהתמדה על התגליות המדעיות ועל ענייני דיומא בטכנולוגיה, ברפואה ובמדע. וזכורים לי בחורים רבים שהיו רחוקים מן התורה והמצוות, שבסופו של דבר חזרו לדבוק בה׳ ובתורתו, בזכות שיעוריו ודרשותיו ומתק לשונו של הגר״י משאש זצוקלה״ה.

תורה עם דרך ארץ

רב של חב״ד בשם הרב מיכאל ליפסקר זצ״ל, הקים ישיבה במכנאס, אליה הביא מאות תלמידים מן הכפרים. הם למדו רק תורה, ובכל לילה, הילדים הקטנים האלה זכו לשיעור על התניא מפי הרב מיכאל.

ויהי היום, הגר״י משאש פגש את הרב מיכאל ויאמר לו: ״במה יתפרנסו הילדים האלה כשיגדלו? האם באת אלינו כדי להקים פבריקה (בית חרושת) של עניים״. הרב מיכאל ליפסקר ע״ה הבין את הרמז, וזמן קצר אח״כ הקים מפעל לייצור תפילין בתוך הישיבה, וכך למדו הילדים מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בכבוד.

באמת זכורני כי במכנאס לא היה שום אדם שלמד תורה ולא עבד לפרנסתו. הדיינים כמובן עבדו לפרנסתם בזה שדנו את עם ישראל. הבחורים שהקדישו את כל זמנם ללימוד התורה התכוננו לבחינות הרבנות והדיינות, כדי שפרנסתם לא תתבסס על צדקות. והם היו בודדים בלבד. כמעט מאה אחוז מן הציבור עבד לפרנסתו שלא בתחום התורה. וכמעט כולם היו אנשי תורה.

אהבת הבריות

אין לתאר את עצמת אהבתו של הגר״י משאש זצוקלה״ה לכל יהודי באשר הוא. הוא דן כל אדם לכף זכות. הוא התייחס בכבוד לכל אדם. דבריו היו מתוקים מדבש. היה נדמה לנו כי לא ידע מהו כעס. רק פעם אחת, זכורני כיצד זעק כנגד מי שנסע בשבת בתוך הרובע היהודי: ״את ה׳ הוא מגדף״, והדבר השאיר עלי רושם עז. ועוד פעם, נתחדש מנהג רע שכמה יהודים התחילו לעבוד אצל הצרפתים בשבת. העבודה התחילה בשעה שמונה בבוקר. היו מתפללים בבית כנסת אחד בחמש בבוקר. כששמע הגר״י משאש את הדבר, הוא ציוה לסגור להם את בית הכנסת. הרב הקדוש הזה שעשה הכל כדי לקרב את הרחוקים, שהבין את הדור החדש, ידע היכן עובר הקו האדום. על כזה אמר רבא: ״האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאם ה״׳(תענית ד, ע״א).

עמדתו בלפי מדינת ישראל

היום מכניסים את הגר״י משאש אל תוך המשבצת של הרבנים הציונים. כתוצאה מכך הרבנים החרדים מרגישים אי-נחת בהתייחסותם אליו. לענ״ד יש כאן טעות רבתי. ברור לי שהגר״י משאש ע״ה לא הזדהה ח ״ו עם מנהיגים ישראלים שהתנתקו מן היהדות. אך ראשית הוא ראה בהם יהודים, והוא לא התיאש לעולם משום יהודי. שנית וזה העיקר, הוא ידע בבירור כי לא הם הקימו את מדינת ישראל, אלא הקב״ה. הוא ידע כי ההיסטוריה של עם ישראל מנוהלת ישירות ע״י אבינו שבשמים. והקב״ה רצה כי אנשים רחוקים מעולם התורה יהיו שלוחיו במשימה זו. ואין לנו להרהר אחר מידותיו. אנחנו רק צריכים לעמול כדי לתקן את המצב הרוחני בארץ ישראל. ובנו תלוי הדבר להפוך את המדינה הזאת למדינתו של המשיח.

הגאונות

הרושם שהיה לכולם מהגר״י משאש הוא שהוא ידע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה. הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל הבעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהיסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנולוגיה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית.

אפשר לומר על מו״ר הגר״י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: ״שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן״(ב״ב קלד, ע״א). זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה

את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.

מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198

גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

החופש והדרור והרוחות הזרות ששררו במצרים באותם ימים, הדיחו רבים וטובים מדרך היהדות ומוסרה. אף הולידו נגיפים רעילים ביותר, שהתבטאו לא מעט באיבוד עצמם לדעת של צעירים רבים, שאיבדו כל ענין בחיים. מתוך דאגה רבה להתפתחות זו של ריבוי המאבדים עצמם, החל רבי רפאל אהרן להלחם בעוז בתופעה זו בכל הדרכים שעמדו לרשותו. הוא הקהיל קהילות ברבים ודרש בפניהם על חומר האיסור שבדבר, ואף עשה תקנה שבאמצעותה ביקש לעצור את המגיפה, וזו לשון התקנה:

"אמר המחבר בדורנו זה אשר הפרוץ מרובה, ואבדה האמונה ונתרופפה היראה מאד לדאבון לבב, ראוי והגון לכל רב ומו״ץ היושב על כסא ההוראה להיות נוטה ראשו ורובו לצד החומרא בענין מאבד עצמו לדעת, כאשר יגישו לפניו את משפטו. ואחרי שהרב המו״ץ חקר ודרש והתברר לו שהמעל״ד לא היה שכור, ולא מבולבל כדעתו, ולא בעל יסורים ומכאובים קשים שהיה סובל, ורק טרף נפשו באפו ברגזו ובחמתו, ובפרט אם הוא מפורסם לאיש בלי דת, ידונו בו ככל חומר הדין שכתב מהריק״ש בדין מעל״ד מבלי התחסד לבקש לו קולות וקולי קולות להעבירו מסוג מעל׳׳ד.

והנה בשמים עדי וסהדי במרומים, כי בשנים הראשונות לשבתי על כסא ההוראה בקריה עליזה זאת מצרים יע״א, נמס לבי כדונג ורעדה אחזתני מראות ברע. כי ענין מעל״ד היה כאב מצוי מאד, וכמה איבדו עצמם לדעת על סיבה קלה, או בעבור כבוד מדומה, או לחשק טינוף הזימה אשר לא השיג, וכהנה מהסיבות אשר תיו הקיקלון רשום עליהם. ואני שנסתי מתני וגמרתי בלבי לגדור את הפרץ הזה אם יהיה ה׳ עמדי אשר הושיבני לכסא שופט. ובמקרה הראשון שבא לידי, אחר הבירור שאיבד על״ד מחמת רוגז וקצף ולא היה שכור ומבולבל וכו׳, נתתי עליו חומר הדין ככל אשר כתב מרן מהריק״ש ז״ל. ולא נתתי אל לבי לתור ולחפש בדברי ההפוסקים למצוא צד קולא אשר אולי אמצאנה בדבריהם ז׳׳ל. כי לבי הומה עלי מאד שראיתי שנשתרבב הנגע הזה מערי אירופא, ובילדי נכרים הספיקו להתלמד מן המקולקלים שבאומות אשר זה דרכם בכל שנה מאבדים על״ד למאות ולאלפים על סיבת מה בכך. כי אין להם אמונת השארות הנפש, ולא דין וחשבון בשאול אשר הוא הולך שם ולא יראת אלהים, וע׳׳כ בהציק להם הזמן מעט קט לא יקבלו דין שמים באהבה, ובשעה מועטת יוציא עצמו למרחב ע״י המות אשר יקרא לו. לא כאלה חלק יעקב אשר הוזהרנו ע   רציחת הנפש ושמירתה, ואנחנו מאמינים באמונת הגמול והעונש ע״כ המעשה אחר המות, ברוך אלהינו שהבדילנו מן התועים. ועוד אחריו בזמן לא רחוק, אירע עוד מאורע שאיבד על״ד אשר נתברר לי ענינו, וגם עליו נטיתי קו הדין לכל חומרותיו בפרהסיא ותהי העיר לחרדת אלדים. וכאשר ראו כל זאת אלה רופפי אמונה שהעונש החמור כזה יעטה עליהם חרפה ועל משפחתם אחריהם, בהיות נעדר מהם כל כבוד המתים וכיוצא, מאז חדלו רוגז. ותלי״ת שנגררה הפרצה כמעט כולה. ומאותו זמן עד היום אין פרץ ואין צוחה. כן יהיה תמיד. וגם פי מלאתי תוכחות מוסר בדרשות ברבים לעת מצוא.

ועל כן הרב המו״ץ תהיינה עיניו פקוחות לראות מה הזמן דורש ממנו ולהיות עומד לגדור פרץ, ובפרט בדורותינו אשר מלחמת החיים קשה כקריעת ים סוף. ומרי נפש רבים המה. ה׳ ימתיק להם את חייהם ברחמיו המרובים. ועל כן אין לו להתחסד יותר מהמרה. וממ׳׳נ למאי יחוש, אם בשביל כבוד החיים של משפחת המת הלא אין נגרע מכבודם בשגם יהיה המת מעל״ד לכל חקותיו ומשפטיו. ואם יחוס על נפש המת, הלא בכל כבוד אשר נעשה לו אין בכח אנושי למלטו ממשפטי העונשים הצפויים לו מאת הבורא יתברך שמו על אשר שלח ידו בפקדון שאינו שלו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן. ואדרבא בהחמירו על מעל״ד אחד לעשות בו משפט כתוב אחרי שנתברר לו ענינו — הלא הוא יתן חיים למרי נפש אחרים שלא יעשו כמעשהו, והוא והם יבחרו בחיים, ויוסיפו לו ולהם שנות חיים. וד״ב הערה.

מקוה ישראל— מושיעו

נושא טהרתן של בנות ישראל כדת וכהלכה, עמד בראש דאגותיו של רבינו: ״הא מילתא ידעי לה רבנן דבקריה עליזה הזאת ק״ק ברוך עמי מצרים ישצ״ו, הן בעון מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח״ל… ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור… וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש… ומיום בואי לשרת בקדש בק׳׳ק הנז׳ הע׳׳י מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה, ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי״.

רבי רפאל אהרן מונה אחת לאחת את הסיבות שהביאו לזלזולן של נשים במקוה טהרה. ראשית הוא מתאר את המציאות המיוחדת של ארץ הנילוס אשר ״גם טבע הארץ עזר לרעה במכשלה הזאת…״. שאין בה גשמים, והנילוס הוא בה המקור היחיד לאספקת מים גם קיץ גם חורף, ועל כן המקואות כולם היו חפורים במעבה האדמה ״ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול, יורדים אליו במדרגות רבות, ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי, שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו…״. יתירה מזאת, שמי הנילוס היו מתכנסים לתוך גומה אחת במקוה והסרחון נדף מהן, זאת ועוד, שהמקואות ניצבו ברשות הרבים ״ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם״, גם המרת מקום מגוריהם של היהודים היה בעיצומו ״וקבעו דירתם במגרשי היער ופרבריה בנינים חדשים מקרוב ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה״.

רבי רפאל אהרן לא שקט ולא נח. הוא עשה לילות כימים כדי למצוא מזור ותרופה ״למכה״ זו, כהגדרתו.

סיעתא דשמיא מיוחדת האירה ליהדות מצרים באותם ימים, כאשר הוכנסו לראשונה לארץ הנילוס על ידי חברה צרפתית תחנות כוח בעלות עוצמה רבה, באמצעותם הותקנה מערכת אספקת מים מסועפת הדוחפת את מי הנילוס למערכת הצינורות הקבועים העוברים מתחת לפני הקרקע ומספק מים לכל בית ודירה.

רבי רפאל אהרן הגה בכל פעלו וטכס עצה עם גדולי עדתו ונשיאיה, ויחד הגו תכנית כיצד לפטור את בעיית.המקואות במצרים : ״ובכן אפשר למצוא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת של תורה בכל הבתים ולמלאות אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם…״.

רבינו שנס את מותניו והלך ללמוד את סדרי פעולת המכונה ״ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה, לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה על ידי אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניק…״.

רבי רפאל אהרן כתב פסק הילכתי ארוך ומנומק ואף צירף תרשים מפורט של תכנית אספקת המים, עם הסברים ברורים ומאירים.

כשמוע תושבי מצרים את תוכניתו של רבם הנערץ, שמחו מאוד. כך מתאר רבינו את שמחתם: ״אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח״ו, ושמחו שמחה רבתי על זאת, וכולם ענו ואמרו

שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין, יתוקן הדבר בע׳׳ה. כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה״.

מפאת חומרתה ההילכתית של שאלת הנדה ואיסור הכרת שבה, ובעיקר לאור המצאה חדשה זו, לא רצה רבינו להכריע בסוגיא חמורה זו ולסמוך על עצמו בלבד כי ״יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני את ערכי עלי מך הוא, ועל כן אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלים בית תפארתי ועלימו תטוף מלתי מה שהעלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה, אזי שוש אשיש בהי אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקודש…״. בקשתו של רבינו היתה שטוחה לפני רבני ישראל שישתדלו ״בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההיתר… ועת לעשות לה׳… ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין אופן אחר לעשות מקוה טהרה״. עוד מוסיף רבינו לבאר ״כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירא באיסור כרת שבה, כי עי״ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור ויתקדשו ויהיו קדושים״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת – עמוד 188

הרה״ג רבי אברהם אביכזיר זצ״ל

ראש רבני העדה המערבית בירושלים (תרפ״ח— תש״ה)

ערך: הרב אפרים לוי— ירושלים

אחד הדמויות הבולטות והחשובות של יהדות המזרח בדורות האחרונים היתה של הגאון המפורסם רבי אברהם אביכזיר זצ״ל. אישיות שקיפלה בתוכה תורה וגדולה במקום אחד, ראש אב בית דין, מחנך מעולה, פוסק ומנהיג, לפני מלכים יתייצב ועלית על כולנה ענוותנותו וצניעותו.

מוצא משפחתו מעיר תאפילאלת שבמרוקו, הידועה בחכמיה וצדיקיה בכל צפון אפריקה, וזכרם נערץ עד ימינו. ביניהם מפורסם הרה״ג המלוב״ן רבי יעקב אביחצירא זלהי׳ה. אולם הרה״ג רבי אברהם אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בעיר מאהראן(אוראן) שבאלגייריה לאביו רבי משה בעת ששהה באותה עת בעיר זו.

ילדותו

בעודו ילד נפטר עליו אביו, ואמו הרבנית פריחה החליטה להעתיק מקום מגוריה ולעלות לארץ ישראל משאת נפשה, ובכסליו תרל״ב עלתה עם בנה והתיישבה בירושלים. ראשית דרכם בעיר הקודש היתה דרך קשה רבת יסורים, מכיון שהגיעה כעניה מרודה לא היה לה דירת מגורים, ובלית ברירה קבעה משכנה יחד עם בנה היתום בעזרת הנשים שמעל לבית הכנסת לעדת המערבים ״צוף דבש״ בירושלים העתיקה.

את פרנסתה השיגה בקושי כשהיתה מסבבת לכבס בבתי ירושלים במשך היום ומקבלת פרוטות אחדות. משכר זעום זה הפרישה אחוז גדול מאד לשלם עבור מלמד לבנה, כי כל שאיפתה ומשאת חייה היתה לראות את בנה רבי אברהם תלמיד חכם, ואף שגדל ויכול היה לצאת ולהשתכר במלאכה ולפרנס את עצמו ואת אמו האלמנה, מנעה זאת ממנו בתוקף והתחננה לפניו שימשיך בעסק התורה בלבד, וכדאי לה לחיות בדוחק זה למען עתיד בנה. התוצאות לא איחרו לבא, וזכה רבינו לשתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד, וכל ימיו החזיק טובה לאמו הצדקנית שבזכותה ובעבורה זכה למה שהגיע ועליה נאמר ״אשרי יולדתו״, (מפי הרה׳׳ג ר׳ דוד שלוש שליט״א רב העיר נתניה ששמע מפי הרב על ילדותו).

ראשית חינוכו קיבל רבי אברהם זצ״ל תורה ב״כותאב״ (חדר תשב״ר), משם עבר לבית המדרש ״דורש ציון״ מיסודו של הרה״ג רבי יצחק מפראג (אופלטקה) שהיה מתלמידי ה״חתם סופר״ זיע״א. אחר כך נתעלה לבית מדרשו של הגאון החסיד נר המערבי כמהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, שהיה ראב״ד לעדת המערבים בירושלים, ונודע לשם בחסידותו וקדושתו ובחיבורו המפורסם ״פקודת אלעזר״ על שו״ע או׳׳ח, (צולם מחדש בירושלים), רבו זה מלבד בקיאותו בחדרי התורה, עסק בצרכי ציבור ודאג לבני עדתו במצבם הקשה ובהתארגנותם בעת העלייה הבלתי פוסקת של יהודי מרוקו לירושלים עיה״ק כדי לחונן את עפרה. וכן נמנה בין מייסדי ועד עדת המערבים בירושלים.

אצל רבו זה למד בשקידה רבה ואמו דאגה למחסורו, ועד מהרה יצא שמו לתהלה בירושלים בידיעתו ובקיאותו בש״ס ובפוסקים ובמחשבת ישראל. אחר פטירת רבו הנ״ל קבל עליו יחד עם חברו הגאון כמהר״ר שמואל רפאל בוחבוט זצ״ל להגיה ולהדפיס את חיבורו הגדול של רבו ״פקודת אלעזר׳׳ על ג^, חלקיו. היתה זאת הכרת תודה לרבו הגדול שלמדו תורה, וכיאה לאצילות נפשו ונדיבות לבו העמוקה.

כמי שחש על עצמו את העוני והמחסור, ירד אל אחיו וראה בסבלות בני עדתו במצוקתם הכלכלית והחינוכית, ובכך יסד עם חביריו הרבנים הגדולים כמהר״ר מסעוד חי בן־שמעון זצ״ל בנו של הרה״ג הגדול צוף דב׳יש, ורבי יוסף אלמאליח ורבי שמואל בוחבוט את התלמוד תורה הראשון לעדת המערבים ואת החברה ״חסד ואמת״ שמטרתה היתה לעזור לעניים ונצרכים, ועוד אגודת סעד דומים.

פעולתו באלכסנדריה של מצרים

עקב מצבם הכלכלי הקשה של יהודי ירושלים בכלל ועדת המערבים על חכמיה ורבניה בפרט, הוצעה לו ע״י כוללות המערבים לצאת בשליחות מצוה לערי המערב לטובת עניי העדה, ובאייר תרנ״ב נסע מירושלים, ובעוברו דרך נא־אמון(אלכסנדריה) ביקש ממנו נשיא הקהילה סי׳ שלום טובי להשאר בעיר כדי להורות תורה לתשב״ר של הקהילה. רבנו נגש בהתלהבות למלאכת קודש זו, ובראשית מעשהו תיקן סדר לימוד משופר, שהיה עד אז בדרגה נמוכה, וזאת מכיון שהסתפקו המחנכים הקיימים בלימוד טעמי המקרא והפטרה בלי כל ביאור. אך מכשול גדול עמד בדרכו, והוא העדר מחנכים מתאימים היכולים להורות כדבעי, ולשם כך הכשיר צוות מורים שיתאימו למפעלו החינוכי. מכשול נוסף עמד לו בדרכו, והוא חסרון ספרי לימוד מתאימים. גם לזה נגש רבינו וחיבר בעצמו ספרי לימוד בשם ״העברי״ בארבעה חלקים: חלק א׳ הודפס בשש מהדורות בשנים תרס״ד־תרפ״א, חלק ב׳ בשנת תרס״ו, חלקים אלו עוסקים ביסודות הלימוד ותרגילי קריאה וכתיבה. חלק ג׳ בשנת תרס״ח, ומכיל סיפורים המתאימים לנערים, מקורות ימי נביאינו וחכמינו. חלק ד׳ בשנת תרס׳׳ט הוא קיצור דברי ימי עם ישראל מבריאת העולם ועד גלות ספרד, הלכות ודינים נחוצים וכללים אחדים בדקדוק עברי. מהדורה שניה נקראת ״דעת התורה והמצות״ המכיל קיצורי דינים, נדפס בנא־אמון תרע״ד. כן חיבר ספר ״דברי הימים״ בשני חלקים נדפס בנא־אמון תרע״ו. ספרים אלו הו״ל ע״י החברה שיסד בשם ״עמלי תורה״. בראש חברה זו עמד רבה של העיר אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצוק״ל מח״ס שו״ת תעלומות לב, מטרת החברה היתה להפיץ תורה ויראה בקרב יהודי אלכסנדריה ופרבריה, והכשרת תלמידים לת״ת שפתח במסגרת החברה ועמד בראשה. הרב הראשי רבי אליהו חזן ונשיא הקהילה הגביר שלום טובי בראותם את כשרונותיו ומדותיו התרומיות של רבי אברהם ובקיאותו בש״ס ובפוסקים, בקשוהו למלא גם את התפקיד של סופר ומזכיר הרבנות הראשית באלכסנדריה, כדי שיתרום מכוחותיו לתועלת העדה כולה.

עד מהרה נתחבב מאד ע״י גדולי ופרנסי הקהילה, בקבלו כל אדם בסבר פנים יפות ובענווה גדולה. נשיא הקהילה שבעצמו נהג לקבוע עתים לתורה ראה ברבי אברהם איש כלבבו, צנא מלא ספרי, בקי בחדרי התורה, חריף ופקח, ויקבע עמו עתים לתורה.

ע״י קשריו המצויינים עם נשיא הקהילה מר טובי ותפקידו הרם ברבנות, התקרב אל המשפחות המיוחסות שבאלכסנדריה ומצרים, כמשפחת הברונים לבית מנשה, שהקימו מוסדות רבים של תורה וחסד בתי כנסת וחינוך בתי חולים וכח, והתפרסמו בכל המזרח ובא״י בתרומותיהם הרבות ובמעשה הצדקה והחסד לתפארת. וכן עמד בקשר עם המשפחות המכובדות: אגאן, רולו, סאקאס, טילקי, עדה, סווארס, קטאווי, מוצרי, גרין ועוד.

מלבד ידיעותיו הרבות בתורה בקי היה רבנו בהויות העולם ובשפות שונות, נואם בחסד עליון, מושך לבבות במתק שפתיו בחן דיבורו וביושר לבבו. המשפחות החשובות שהזכרנו מעולם לא מנעו ממנו דבר שביקש להם, ונדבותיהם ותרומותיהם למוסדות התורה והחסד במצרים ובא״י ניתנו בהמלצתו, והודות להשפעתו והשתדלותו. רבני ירושלים וא״י וראשי מוסדות החסד ידעו שיש להם באלכסנדריה תומך נלהב שהשפעתו גדולה ודבריו נשמעים, ומעולם לא השיב פני איש ריקם.

מלבד עזרתו לטובת מוסדות תורה וחסד, הנהיג סדרים במוסדות העיר. שימש כאחד ממנהלי בית החולים המפואר של הקהילה, ותיקן בו תקנות רבות וסדרים נאותים ובפרט לטובת חולים עניים. כן יסד את חברת ״עזרת אחים״ שהציבה למטרה לעזור לעניים צנועים בחלוקת כסף וקמח וכיו׳׳ב. דאג לסדרים ושיפורים במשרד הרבנות שבאלכסנדריה ובבית הדין, ומינה פקידים נאמנים שטובת הציבור לפניהם בלי הבדל מעמד. ראשי הקהילה מינוהו למנהל ויועץ ועד הקהילה, ומאז הוא היה המוציא והמביא בענייני עדת יהודי אלכסנדריה.

בין התקנות החשובות שתיקן, הוא ביטול מנהג משלוח זרי פרחים להלויות, וכתחליף לזה התרים למוסדות צדקה וחסד המועילים לעילוי נשמת הנפטרים. תקנתו התקבלה ונדבות רבות זרמו למוסדות החסד.

מר ב״צ טראגאן בספרו ״לקורות היהודים באלכסנדריה״ הכולל יומן סקירה של חיי הקהילה, כותב בין השאר על רבי אברהם: ״אין בית ספר, בית חסד, מוסד של צדקה אשר חקרתי ודרשתי אודותם, שלא הזכירוני את השם הפרטי הזה לטובה״.

דאגתו לפליטי ארץ ישראל

ביתו של רבי אברהם באלכסנדריה היה בית ועד לחכמים, פתוח לרווחה לשליחי ארץ ישראל שהתאכסנו בו. על תקופת מלחמת העולם הראשונה בשנים תרע״ד־תרע״ח, כשיהודי ארץ ישראל בעלי נתינות זרה נאלצו להרחיק נדוד למצוא להם קורת גג ומרגוע לנפשם, מתאר זאת הרב דוד שלוש שליט״א שאביו הרה״ג רבי יוסף שלוש והגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ״ל סיפרו לו את פרשת חייהם וטלטוליהם בשנים אלו כשנאלצו לעזוב את הארץ כל הנתינים הצרפתים שהיו עויינים לממלכה התורכית, ובשל כך הגיע זרם גדול של פליטים לאלכסנדריה. רבנו לא נח ולא שקט רץ ממקום למקום למצוא להם קורת גג, והתרים כספים לארגונם וקליטתם באלכסנדריה או סידורם במקומות אחרים. דאגתו לפליטים היתה אבהית ומסורה באופן יוצא מהכלל, הוא גייס את כל מוסדות הצדקה והחסד שבעיר לעזרת הגולים, ואף יסד ישיבה גדולה לגולי א״י שמנתה כמאתים רבנים בערך, ודאג לקיומה וכלכלתה עם עזרת הגביר היוזם רבי נסים נחום זצ״ל. לילות כימים עבד ללא ליאות, ותמיד היו עיניו נשואות לעיר הקודש ירושלים ולא״י ולמוסדות החסד שבהם, והיה שולח סכומים גדולים לכוללות ירושלים ולקופת רבי מאיר בעה״נ זיע״א בטבריא, שהיה אוסף בין מכריו וידידיו או אנשים שהורישו כספם לצדקה. הוא היה האיש שהתרים את משפחת נשיא הקהילה הגביר שלום טובי, והוקמה ישיבה על שמו בשם ״טובי ישבעו״ בחצר הכולל של עדת המערבים בירושלים העתיקה (שהיתה ליד הסאראייה). כן היה שולח להרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל מתרומות שאסף מידי שנה בשנה בהילולת זקנו הרב הקדוש המלוב׳ין כמוהר׳׳ר יעקב אבוחצירא זיע״א הקבור בעיר דמנהור שליד אלכסנדריה.

על אף כל פעולותיו הרבות לא החזיק טובה לעצמו. מ.ד. גאון ז״ל מציין בהערתו לתולדות הרב בזה״ל: ״במכתבו אלי כותב הרב, גם בירושלם כמו באלכסנדריה לא עשיתי דבר טוב יוצא מהכלל, ולכן איני ראוי שמע׳׳כ יטרח לרשום את תולדותי אשר אין בהם מתום״ (יהודי המזרח בא״י ח״ב עמי 18), אף שלמעשה כל חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות ברוכות ובלתי פוסקות לטובת עמו וארצו.

חובב ספר היה רבנו זצ״ל. ספרייתו העשירה כללה ספרים רבים בהלכה ובאגדה וכתבי יד חשובים.

אחר פטירת החכם באשי של אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצ״ל מח״ס שו״ת תעלומות לב ביום כ״ב סיון התרס״ח, נתמנה לראש אב בית דין וממלא מקום ראש הרבנים באלכסנדריה, אחרי כהונת דיינות רבת שנים בבית הדין באלכסנדריה עם הרה״ג הדיין רבי אברהם בן סעדיה שחב (עיי שרית תעלומות לב ח״ג קונטרס אגרת שבוקין סי׳ י״ז בתאריך י״ט אדר אי תרנ״ו באלכסנדריה).

אהבה רבה וידידות עמוקה היתה בינו לבין עורך ״המאסף״ הרה׳׳ג הגדול הראב״ד דירושת״ו רבי בן ציון אברהם קואינקה זצוק״ל, ומידי ביקוריו של הגרב״צ קואינקה באלכסנדריה היה סר לביתו של רבי אברהם אביכזיר, וקיימו קשר הלכתי מתמיד ביניהם, הן פנים אל פנים והן בדרך מכתבים בחידושי תורה והלכה. בחוברות ”המאסף^,’ מסי 2־1 שיצאו לאור מחדש ע״י הרב עזרא בצרי יצ״ו בשנת תשל״ט פורסמה שאלתו של רבי אברהם אביכזיר להרב קואינקה בענין תיקון העירוב באלכסנדריה, ובחוברת שניה תשובת הרב קואינקה להרב אביכזיר. בשו״ת יד רא״ם להרב אהרן מענדל בהר״ן הכהן אב״ד לעדת האשכנזים בקהיר, ישנם חילופי איגרות בהלכה עם הרב אביכזיר בענין שמות גיטין ועוד, וכן ענין חברותו באגודת הרבנים העולמית שנוסדה ע״י הרה״ג ר׳ אהרן בשנת תרס׳׳ג. (׳׳יד רא״ם״ שו״ת ח״א תש״ך חלק ב׳ חאה״ע סי^, י־י״א).

חזרתו לעיה״ק ירושלים

ביום כ״ב אייר תרפ׳׳ח חזר לארץ ישראל אחרי שלושים שנות רבנות ופעילות ברוכה וחשובה באלכסנדריה, ומיד עם הגיעו לירושלים עיה״ק נתקבל בכבוד גדול ע״י ראשי עדת המערבים בירושלים, ובה בעת מינוהו ל״ראש רבני העדה ונשיא הכבוד״ שלה, מכתבי ברכה רבים קיבל מרבנים ואירגונים שונים בא״י לרגל חזרתו לעיר הקודש, משאת חייו בירושלים היה לשבת ולשקוד בתורה מבלי לקבל עליו כל משרה ציבורית, ולשם כך בנה לו מכספו בית לדירתו עם חדר מיוחד, בה שכנה ספרייתו התורנית העשירה, וגם בית כנסת לתפילה ולתורה שריהט אותו מכספו, ביכ״נ זה נקרא על שמו ״זכור לאברהם״ הקיים עד היום הזה בשכונת רוממה בירושלים. ואולם גורמים ציבוריים שונים לא עזבוהו ויפצירו בו בבקשות חוזרות ונשנות לקבל משרת ראב׳׳ד לעדת הספרדים בירושלים, וחבר משרד הרבנות הראשית לארץ ישראל, רבנו הסכים להצעה זאת וקיבל המשרה על שכמו, בתנאי אחד שהוא לא מוכן לקבל כל פרוטה על שירותו ברבנות, וכן היה. (שמעתי זאת אני הכותב מפי הרבנית סעדה שלוש אשת הרה׳׳צ רבי יוסף יצחק שלוש זצ״ל).

תקופה זאת של בחירתו היתה בזמן הבחירות השניות להרבנות הראשית בארץ ישראל שהתקיימו ביום י״ז כסלו תרצ״ז אחרי פטירתו של הגרב״צ קואינקה כחדש ימים, נבחרו עמו הרבנים הגדולים הרה״ג רבי אברהם פילוסוף ורבי יוסף מרדכי הלוי, והרה״ג רבי צבי פסח פראנק ורבי יעקב קלמס ורבי אליהו מרדכי וולקובסקי זכר צדיקים לברכה.

העדה המערבית כשיסדה בית כנסת מרכזי בשכונת מחנה יהודה בירושלים שנחנך בשנת סת״ר ל״י(ת״ש), נקרא בית הכנסת על שמו ״זכור לאברהם״.

ביתו היה פתוח לכל קשי יום ומר נפש ששפך שיח לבו לפניו ומצא מזור לצרתו, וכן כל דורש דבר ה^' זו הלכה היה בא ומעיין בספרייתו.

רבי יוסף חיים ילוז מחכמי טבריה החשובים מתאר בספרו טוב רואי על אישיותו ונדיבות לבו של רבי אברהם וזה לשונו: ׳׳ובהיותי בירושלים אני הכותב בשנים תרצ״ב— תרצ״ד, תמיד היה עוזר לי ומפיג צערי ביסורים שבאו עלי בפטירת אשתי הצדקת, ומרוב חיבתו לעיה״ק טבריה, חשקה נפשו לבנות בית שם, והיה בא בכל חורף להעביר אותה בטבריה החמה עם נו״ב הצדקת מ׳ צופי, אשר היתה מנוחתה כבוד בטבריא ביום עש״ק א׳ אדר תש״א, ויחלק כסף לת״ח ולעניים לעילוי נשמתה״ (טוב רואי עמי כ״א, וכן שמעתי זאת מפי הרבנית סעדה שלוש נ״ע).

רבנו נהג תמיד להתפלל מתוך סידור דוקא, באימה וביראה, ושמר על נקיון גופו ובגדיו כיאה לת״ח, איש שלום ואחוה היה רבי אברהם, ושנא את המחלוקת, בסכסוך שהיה בין הרה״ג הרב הראשי לא״י הרב יעקב מאיר לבין ראשי ועד עדת הספרדים בירושלים, נתמנה כבורר ופשרן יחד עם עמיתו הגאון רבי נסים אלישר(בנו של הראש״ל והחכם באשי הגאון יש״א ברכה), ובישיבת ועד העדה בתאריך ז׳ שבט תרפ״ט שיבחו מאד את רבי אברהם אביכזיר על מאמציו הרבים והכבירים להשכין שלום בעדה בטרחתוהרבה.

דיין ופוסק

בישיבותיו בבית הדין היה עשוי ללא חת, ולא יכל לסבול כשראה פגיעה בכבוד בנות ישראל, והגן בתקיפות ובאומץ על זכויותיהם, מסופר שבמשפחת הרב הראשי לא׳׳י והראש״ל היה דין ודברים, ולא הונעם לדיינים לקבל ולדון בתיק זה, ויתכן שהרגישו בעצמם כי יהיה קשה להם לדון דין אמת, אולם רבי אברהם שהאמת והצדק היו נר לרגליו, קיבל את התיק לידיו, ובשיתוף עם הרב הראשי לא״י הרה״ג רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ״ל, סוכם אחר מו״מ ארוך להגיע לתוקף פסק דין.

הסתלקותו

במוצאי שבת קודש כ״ח תשרי תש״ה, אחרי הבדילו על היין כדרכו בקודש, לא עברו שניות מעטות ונפטר רבינו במיתת נשיקה, הרופא שדר סמוך לביתו הובהל אליו, אך כבר איחר את המועד.

הספידו עליו הרה״ג רבי יצחק הלוי הרצוג הרב הראשי לא״י, שאמר בהערכת אישיותו בין השאר: ״הרב היה תלמיד חכם גדול, ויש הרבה רבנים, ולא אלמן ישראל, אבל דבר אחד היה בו שלא היה לאחרים, שהיה איש אמת, ואינו מתיירא משום אדם, ודן את הדין לאמיתו^,,. דברים אלו מתייחסים לסיפור האחרון דלעיל, כן הספידו הרה׳יג הראב״ד רבי יוסף מרדכי הלוי, הרה״ג רבי אליהו מרדכי הלוי וולקובסקי, הרה״ג המקובל רבי שלום מרדכי אזולאי. ליד קברו ספד ידידו הותיק הרה״צ רבי יוסף יצחק שלוש, וכן ביום השבעה והשלשים, ספדו לו הרבנים הראשיים הנ׳׳ל, והגאון רבה של ירושלים עיה״ק רבי צבי פסח פראנק, והגאון ראב״ד בירושלים עיה״ק רבי חזקיה שבתי יהושע, ועוד.

על מצבתו נחרת:

אשרי איש מלא חכמה,

פה נגנז מלא תפארה אוצר חביון מלא אורה,

דן עמו בצדק ומשפט וסברא ישרה באלכסנדריה המפוארה,

ובירושלים ת״ו הבירה הרה״ג אברהם איש החסד נאזר בגבורה,

ממשפחת אביכזר המעשירה נשמתו עלתה במוצש״ק היקרה,

כ״ח תשרי תש״ה ליצירה

תהי נשמתו בצרור החיים צרורה

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב–  הרה״ג רבי אברהם אביכזיר זצ״ל ראש רבני העדה המערבית בירושלים (תרפ״ח— תש״ה)

86) פיוט – סי׳ לסעדיה

לְנֵר וְלִבְשָׂמִים / נַפְשִׁי מְיַחֵלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה

סֹלּוּ דְּרָכִים לִי           פָּנוּ לְנָבֹכָה

פִּתְּחוּ שְׁעָרִים לִי        כָּל מַלְאֲכֵי מַעְלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס /      יַיִן לְהַבְדָּלָה

עֵינַי אֲנִי אֶשָּׂא           אֶל אֵ־ל, בְּלֵב כֹּסֵף

מַמְצִיא צְרָכַי לִי        בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס /     יַיִן לְהַבְדָּלָה

דֵּי מַחְסוֹר, תֵּן לִי       מֵאוֹצְרוֹת טוּבְךָ

כִּי לַחֲסָדֶיךָ               אֵין קֵץ, וְאֵין תִּכְלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס /  יַיִן לְהַבְדָּלָה

יִתְחַדְּשָׁה גִּילִי                      טַרְפִּי וְטוֹבָתִי

תָּסִיר יְגוֹנוֹתַי                      מִכְּאֵב וּמֵאֲפֵלָה

אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה

הִנֵּה, יְמֵי מַעֲשֶׂה        מִתְחַדְּשִׁים תָּמִיד

יִתְחַדְּשָׁה בָּהֶם           שָׁלוֹם, וְטוֹב סֶלָה

ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט למוצאי שבת קודש

מִידֶלְט – MIDELT

הישוב

אוכלוסיית העיר מונה כ-50 אלף נפש ונמצאת בגובה 1,488 מ׳ למרגלות ג׳בל עיאשי [הר עִיָאשִׁי].

נמצאת כמעט במרכז מרוקו באמצע שומקום. אי שם בין הצפון לדרום. האזור המקיף אותה שומם מאדם, אבל הנוף מרהיב, בעיקר כיוון שההרים של מזרח האטלס־הרם צצים כאן במפתיע. העיר עצמה אינה מעניינת, אבל היא משמשת בסיס יציאה נוח למספר טיולים מצוינים באזור כולל הטיול אל רכס ג'בל עיאשי. . זוהי גם נקודת עצירה נוחה בכביש הראשי מפאס, ממקנם ומאזרו אל אראשידיה והדרום. העיר מהווה בסים מצוין לסיורי ג׳יפים במסלולים מעניינים שבאמור ג׳בל עיאשי ובהרי האטלס המזרחיים. האיזור עשיר במכרות ובמחצבים. חלק מהמחצבים המאופיינים בתצורות מרהיבות מעשה ידי הטבע.

    במידלת אין הרבה יותר מרחוב ראשי אחד, שבצפון העיר הוא נקרא  שדרות מוחמד ה-5 ובדרומה – שדרות חסן ה-2.  חסן השני  שוק צנוע ומספר מסעדות גדולות מאוד, המיועדות לתיירים בטיולים מאורגנים

    האתר המעניין הוא שוק השטיחים, הנמצא בסוק אֶל-גְ׳דִיד [השוק החדש] . בשוק נמכרים אך ורק שטיחים הארוגים בידי שבט האטלס הגבוה באיכות טובה. השטיחים מוצגים בצורה ססגונית ומרהיבה

יהודים

רוב היהודים התגוררו במלאח ובתקופת החסות הצרפתית עברו לעיר. הם עסקו בעיקר במסחר ולרשותם היו שישה בתי כנסת ובית ספר.

ביקרתי בעיר מספר פעמים עם קבוצות מטיילים, וכדרכי בכל ישוב אני שואל אחרי יהודים. הופתעתי לשמוע מפי אחדים שכולם הכירו את היהודי היחידי שהיה חי בעיר והיו מכנים אותו  "לָאהוּ  אְלִי  כָּא  יִבִּיע  מָאחְיָא" [אליהו מוכר העראק]

הצדיקים

רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם ההילולא כ"ה באייר .

בחודש טבת שנת ״צדיק כתמ״ר יפרח״ [1900] באותו חודש שבו נסתלק לגנזי מרומים מאור הגולה מרן האדמו״ר רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א [ראו עליו בערך העיר דמנהור שבמצרים, ש"ט], נולד זצוק״ל להוריו רבי משה זצ׳׳ל, והצדקנית מרת חנה ע״ה. הם היו רודפי צדקה וחסד, וביתם שימש בית ועד לחכמים, בית שכל עובר ושב מצא בו קורת גג ובית חם שדאג לכל מחסורם. נוסף על כך בבית זה היה גם מתן בסתר והם הירבו לתת. שליחות השדרי"ם דרשה מהם לשהייה של חודשים רבים בבית הוריו, ורבי שלמה ניצל כל הזדמנות כדי לעסוק עמם בתורה. משעמדו השדרי"ם על כוחותיו הגדולים של הנער ועל צימאונו הגדול לתורה נשארו למענו בבית הוריו חודשים ארוכים כדי להמשיך וללמוד עמו ולהרוות את צימאונו.

   נכדו של הצדיק מוסיף: אני מאמין שבזכות כך זכו הוריו ע"ה לבן צדיק ותלמיד חכם כרבנו שלמה ונתקיים בהם בבעלי הבית מאמר רבי יהושע בן לוי [בבא בתרא דף ט] ״כל הרגיל לעשות צדקה הדיין ליה [לו] בנין בעלי חוכמה וכו…,

רבותיו

בילדותו נלקח רבינו על ידי אביו אל המלמד דמתא, הרה״ג רבי אברהם עטיה זצ״ל, וחלק גדול מתלמודו הוא למד מהצדיקים הגאונים בניו של רבי יעקב אבּוּחָצִירָא ובמיוחד עם רבי מָסְעוּד (ראו עליו במבוא של פרק זה. ש"ט) בנו בכורו של רבי יעקב ואביהם של בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי זצ"ל. (ראו על שניהם בפרק זה. ש"ט) אשר ראה בו "קנקן חדש אך מלא ישן" (המשפט הנכון והמלא: "קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו" -משנה  מ. אבות ד'/ב')

    הוא חונן בכושר קליטה והבנה, ובזכרון מופלג בור סוד שאינו מאבד טיפה. משגדל הנער והתנשא על פני בני גילו שוב לא נמצא לו מלמד במידלת עירו, שמלבד רבי אברהם – שעול התלמידים והציבור היה עליו – לא היה בה באותם ימים מי שיוכל להרוות את צמאונו של הנער. ישב לו רבי שלמה בעליית הגג שבבית הוריו והגה בתורה בשקידה יום ולילה. במצב זה שלא היה לו רב וחבר שילמד עמו, היו לו לעזר השדרי״ם והם גבאי צדקה שהלכו מעיר לעיר לגבות צדקה, ודרך כלל היו בוחרים ששליחים אלו יהיו תלמידי חכמים גדולים כידוע ממר״ן החיד״א והרי״ט אלגאזי שגם הם היו שדרי״ם, ששליחות זו דרשה מהם לשהות חודשים רבים בנכר, ורבי שלמה היה מנצל שהותם של השדרי״ם מארץ ישראל ומשאר ארצות שהתאכסנו לרוב בבית הוריו, כדי לעסוק עמם בתורה בכל הזדמנות. משעמדו על כוחותיו הגדולים של הנער ועל צמאונו הגדול לתלמוד תורה, נותרו למענו בביתם עוד חודשים ארוכים, בספריו ובעוד מקומות מביא פירושים בשם רבני אשכנז בלי לצטט שם של ספר וכנראה שהיו אלו שדרי׳׳ם, ובפרט מצוי בכמה מקומות פירושים בשם ר״מ בן יואל הכהן מ״מ דק״ק מאקוו.

    אלו היו רבותיו של הנער, ונראה שחלק גדול מתלמודו היה מבניו הגדולים של הגאון הקדוש רבי יעקב אביחיצירא [רבינו למד את חוכמת הקבלה מרבינו יצחק אביחצירא זצ״ל, בנו של האדמו״ר רבינו יעקב זצוק״ל, מרוב הערכתו למורו ורבו לא היה קוראו בשמו אלא בכינוי הנביא], שסבבו מפעם לפעם בעיירות האיזור, מפיהם דרש רבינו וקיבל מלא חופניים תורה ודרכי עליה. אך עם כל זה תקופות ארוכות בלית ברירה למד בגפו. לימודו היה ביגיעה מופלגת, מרבה בישיבה וממעט בשינה, הוריו שחששו לבריאותו דיברו מפעם לפעם על לבו, למען ישגיח יותר על כוחותיו, ולא ימעט כל כך בשינה ומנוחה, והוא בשלו: חשקה נפשו בתורה.

    בהגיעו לפרקו נשא את הצדקנית מרת אסתר ע״ה. אחרי חתונתו המשיך בדרכו בקודש, יושב בעלית הגג על תלמודו ומוסיף קדושה על קדושה, ויגבה לבו בדרכי ה׳ ובנתיבות החכמה והעבודה עד כי שגבו דרכיו מאד. באותה תקופה אף נכנס לפרד"ס התורה לפני ולפנים, וידו אוחזת בעץ החיים ובכתבי הארי ז״ל. כתבים והגהות בחכמה ועל ״אוצרות חיים״ למהרח״ו ז״ל בכתב יד קדשו שנשתיירו ונשתמרו על לימינו אלה, היו למראה עיני אחד מגדולי מקובלי דודנו, שהפליא את רוממות השגותיו ועומק הבנתו בסתרי תורה, דברים שהם כבשונו של עולם וכיסם עתיק יומין, ואין זוכה להם אלא מי שהוא בעל חכמה חסיד וירא חטא.

    הוא השתלם בחברתם של גאוני וצדיקי המשפחה המפוארה והחשובה משפחת אבוחצירא אשר איתן מושבה היה בחבל תאפליללת בה ערים של חכמים ופרושים, ועליה היה נפוץ פתגם עתיק במרוקו: ״אם חריפות ולמדנות אתה מבקש סע למראקש, אם קדושתה ופרישות אתה מבקש סע לחבל תָאפִילָאלְת״, ולא שחסרה מראקש קדושה או תאפיללאת למדנות, אלא שנתעטרה כל אחת מהן בעטרה שנתייחדה בה.

תורתו

כבן י״ט שנה בלבד היה כאשר פגש בו בעיר לקצאבי הגאון הצדיק רבי מסעוד אביחצירא זצוק״ל [בנו בכורו של האדמו״ר רבי יעקב זצוק״ל], ששמעו של הבחור הצעיר מהתבודד תדיר בעלית בית אביו ועוסק בתורה יומם ולילה הגיע לאזניו. ביקש רבי מסעוד לראותו, משהביאוהו לפניו פנה ושאל: במאי עסיק [במה עוסק?] מר. ענה: בהלכות שחיטה. נשאו ונתנו ארוכות בדברי תורה ושקעו במו״מ של הלכה ובפרט בהלכות ומנהגי איסור והיתר. השתומם רבי מסעוד מן הצעיר אשר לפניו, ראה בו קנקן חדש מלא ישן, ונוכח בגדלותו בתורה ובמו״מ של הלכה. עינו הבוחנת לפי ולפנים אף ראתה את יראתו הקודמת לחכמתו ואת השגותיו בקדושה וביראת חטא. ומסר בידו ״כתב סמיכה״ בה נתן ביטוי להתפעלותו, וכך כותב הוא בין הדברים: ״ודעתו צלולה בהבנה, ועמו נאמנה יראה הגונה… ויודע ומבין דעת קדושים באו״ה מבין דבר מתוך דבר… וראיתי שהוא חרד אל דבר ה׳ וסמכתי ידי עליו…״.

     בגיל 19 הסמיכו הגאון הצדיק רבי מסעוד אבּוּחָצִירָא (אביהם של בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי זצ"ל. ש"ט) לרבנות ואמר עליו: "ודעתו צלולה ומבין דעת קדושים ומבין דבר מתוך דבר… וראיתי שהוא חרד אל דבר ה' וסמכתי ידי עליו.

    בתאפיללאת – חבל ארץ בדרומה של מרוקו, התהלכו יחידי סגולה מבני עליה שהיו כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היו בה כאלו שלא הביטו מימיהם חוץ לד׳ אמותם, מתבודדים בד׳ אמות של הלכה, נוהגים בנפשם מנהגי חסידות ופרישות מופלגים, מרבים בתעניות ומבקשים תדיר תחבולות למשול בגוף ובכל תולדותיו. המפורסם שבהם היה מאור הגולה אדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זי״ע.

שאול טנג'י – מִידֶלְט – MIDELT- רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם

ניתוח הקווים הדומים בהתנהגות שתי קבוצות עולי־הרגל מרוממה תואם את הגישה הרווחת במחקר האנתרופולוגי, המייחסת לחגים ולטקסים תפקיד חשוב בקיום אחדותה ובהגברת ליכודה של החברה. בעלייה־לרגל של אנשי רוממה למירון היו שלוש משמעויות לגבי מצבם החברתי:

(א) שילובם של עולי מרוקו בבני עדות אחרות בחברה הישראלית הרחבה, שבה יוצאי צפון־אפריקה ואשכנז (דתיים ולא־דתיים כאחד) מזוהים בדרך כלל כשתי קבוצות הנבדלות זו מזו מבחינות חברתיות ותרבותיות רבות;

(ב) פגישתם המחודשת וחיזוק הקשרים בין בני עדת יוצאי מרוקו, אשר התפזרו בכל רחבי הארץ;

(ג) השכנת אווירת רגיעה, ולו גם זמנית, בקהילת תושבי רוממה, ויצירת יחסים נינוחים בין יריבים, שהיו שרויים בדרך־כלל בסכסוכים מרים.

נעבור עתה לניתוח התצפיות, שנערכו על שתי קבוצות עולי־הרגל כמייצגות דפוסים שונים של התנהגות. כבר בשלבי תיכנון הנסיעה למירון התנהגו בני ביטון אחרת מבני סבאג. אף כי לוי לא היה אמיד פחות מעזיז, תיכננה חבורת בני סבאג חגיגה מפוארת הרבה יותר. הכנות משפחת סבאג היו נושא לשיחה ברוממה, והיה בהן כדי להרשים מכרים וזרים מבין עולי־הרגל במירון. הם הביאו אתם למירון עז חיה לשחיטה, והקימו אוהל בולט משמיכות ושטיחים במקום מרכזי, שבו עוברת דרכם של אלפי הנכנסים והיוצאים מחצר קבר רשב״י. משום כך היתה להם הזדמנות לראות ולהיראות על־ידי מרבית מכריהם שבאו למירון.

לעומתם, חבורתו של לוי בחרה לה מקום חניה בפינה מרוחקת ממרכז ההילולה, ולכן יכלו הם לפגוש את מכריהם רק כאשר עזבו את מקומם ויצאו להסתובב בקרב החוגגים. אך ההבדל בין שתי הקבוצות התבלט במיוחד בדרך שבה בחרו לקיים את מנהג כיבוד הקהל במאכל ובמשקה. בני סבאג הופיעו במיטב בגדיהם במרכז החגיגות לאור היום, ופנו אל הקבוצה הנבחרת בין הנאספים במירון; ואילו בני ביטון בחרו בחצר האחורית של הקבר, מקום שסביבתו היתה מוזנחת ועלובה למראה, והמסתופפים בו היו מדלי הקהל. לדבריהם, הם נתכוונו לקיים את המצווה של שיתוף העניים במזונם. בני ביטון ראו בפגישה הבלתי־צפויה עם החסיד האשכנזי בתום יום החגיגות אות וסימן שכוונתם נתקבלה, ועלייתם לרגל צלחה.

אין ספק שגם לבני סבאג וגם לבני ביטון היו מניעים דתיים וכן שאיפות להכרה ולהערכה חברתית על הישגיהם החומריים. מניעים אלה חברו יחד בקביעת התנהגותם בעת העלייה־לרגל. עם זאת ראינו שוני בסגנון ההתנהגות; בני סבאג הפגינו פאר וניסו לפנות אל קבוצות חברתיות חדשות, ואילו בני ביטון ביטאו צניעות בכל מעשיהם בשעת החגיגות. העלייה למירון איפשרה לכל אחת מהקבוצות לבטא, לתבוע ולחזק את תדמיתה העצמית הנבדלת מבחינה מוסרית וחברתית, אותה תדמית שהתבלטה לעינינו גם בסגנון־ההתנהגות השונה בבתי־הכנסת ברוממה. וכך איפשר אותו אירוע מצד אחד ביטוי לאחווה בין אנשי הקהילה, ואילו מצד שני סיפק הזדמנות להדגשת ההבדלים החברתיים שביניהם.

בעקבות חוקרים המסבירים את הפעילות הטקסית באמצעות בחינת היחסים החברתיים שבין משתתפיה, נוכל להבין טוב יותר את ההתנהגות בה צפינו במירון, לאור מכלול היחסים ודרכי־ההתנהגות של אנשי רוממה בתחומי־חיים שונים. כבר עמדנו על התחרות הממושכת בין שתי הקבוצות המשפחתיות ברוממה, שמהן התארגנו חבורות עולי־הרגל. ההבדלים החברתיים והכלכליים, שהבחינו בין שתי המשפחות במרוקו, הלכו וניטשטשו בישראל. בני ביטון השיגו באח שוויון במשלח־יד, במשאבים כלכליים, בזכויות ועמדות פוליטיות עם בני סבאג, אשר במרוקו עלו עליהם בעושרם ובכוחם. אך שתי הקבוצות שאפו לעלות זו על זו במעמדן, ומשום כך התמידו בתחרות על צבירת יוקרה בתחומי־חיים שונים, הן בקהילה והן מחוצה לה.

התחרות המקובלת, שמצאה ביטוי בהצבת מטרות דומות או במניעת הצלחה מכל צד, בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והדת, הביאה תכופות את שני הצדדים לרמת־הישגים שווה. דפוס תחרותי זה הצמיח תהליך מתמיד של השוואת הישגים אשר יצר גם חוסר ביטחון לגבי הבדלי המעמד. כדי להגיע להישג בר־קיימא, היה עליהם לפרוץ את מעגל השוואת ההישגים, דבר שניתן לעשותו על־ידי שימוש בדרכי־פעולה חדשות לחלוטין, או בהצבת מטרות חדשות לתחרות. וכך, במקום להתאמץ כדי להידמות למתחריהם, שינו כמה מאנשי רוממה (ובני ביטון — ראשונים) ממנהגיהם והשתדלו להפגין דווקא את השוני, מכל מקום בכמה מדפוסי הפעילות הדתית. חידוש זה באורח ההתנהגות ראינו כשוני של סגנון בלבד, שכן לא היתה כאן בחינה־מחדש של הערכים והסמלים הדתיים הבסיסיים. יצירת סגנון חדש פירושה בחירה מיוחדת, מתן משמעות חדשה והרגשתם של מוסכמות וסמלים מסוימים מתוך מכלול המושגים הדתיים והתרבותיים הנתונים. ניתן להניח, כי בתנאים מסוימים עשוי אמנם סגנון חדש לחולל תהליך התפתחות של מערכת אמונות ודעות וכללי התנהגות חדשים לחלוטין. כך, למשל, עשויה ההתנגדות של ההנהגה המסורתית והקהילה השמרנית לסגנון החדש לשמש גורם, הממריץ את חסידי הסגנון החדש להתגבש במסגרת של כת דתית נבדלת.

גמישותם וריבוי משמעויותיהם של סמלים ונורמות מהווים מאפיין חשוב בדתות אוניברסאליות, הקובעות את התנהגותם של יחידים ושל קבוצות המצויים בעמדות חברתיות, כלכליות ואישיות נבדלות זו מזו, במערכת של תנאים ונסיבות המשתנים בהתמדה.

מערכת דתית המשותפת למשל לעניים ולעשירים, לנבערים ולמשכילים, חייבת לספק מגוון רחב של צידוקים, גירויים ותגמולים, שיתאימו למאמינים השונים. בשל רבגוניות בסיסית זו בין בני־אדם, משמש התחום הדתי קרקע נוחה לפיתוח דפוסים שונים גם בקרב קבוצות ואומות, שהן לכאורה הומוגניות וריכוזיות. המישור הדתי סיפק לאנשי רוממה הזדמנות מיוחדת־במינה לפרוץ את מעגל־ הקסמים של השוואת הישגיהם, מכיוון שכאן נמצאה להם הלגיטימציה האידיאולוגית החיונית לסיגולה של דרך חדשה למדידת הישגיהם. לשני סגנונות־ ההתנהגות השונים, שאותם אימצו שתי הקבוצות, היו שורשים במסורת היהודית. הספרות התורנית העשירה מספקת תפיסות שונות, ולעתים אף מנוגדות, לגבי אורח ההתנהגות הרצוי בתחום היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אף קני־מידה שונים לה להערכת מצב קיומו היומיומי של האדם. כך, למשל, נמצא במקורות שבחים לעניים ולענווים על עליונותם המוסרית, הן בחיי החולין והן בהתנהגותם הדתית; אך נמצא גם שבחים לעשיר על נדיבותו ועל מידת הפאר שבה הוא עובד את הבורא. בני ביטון מצאו סימוכין דתיים להתנהגותם הצנועה, אשר הדגישה את השוויון בין בני־האדם ואת כללי המוסר המסורתיים, באותה מידה שבני סבאג מצאו סימוכין להתנהגותם, שהדגישה נדיבות, תרומות מרשימות ועבודת האל בהדר. בעוד בני סבאג ראו בפזרנותם משום שמחה ועבודת האל בכבוד הראוי לו, גינו בני ביטון התנהגות זו כראוותנית. לעומת זאת, שעה שבני ביטון ראו עצמם כמצניעי־לכת ועושי צדקה לשמה עם החלכאים והנדכאים, התייחסו בני סבאג להתנהגותם כחסכנית ודלה.

ניתן היה לראות את הדפוס החדש של יחסי־התחרות גם בצביון הפעילות בבית־ הכנסת של בני ביטון. הקמתו של בית־כנסת זה, שנבעה לכאורה מתקרית על רקע סכסוך אישי, הפרידה למעשה בין שתי הקבוצות וצימצמה את המגע ביניהן. תופעה זו אובחנה בבירור במקום ניטרלי, במירון, שם ביטאו הקבוצות את יריבותן בצורה גלויה אך בדרכי שלום, ולא באמצעות סכסוכים ופירוד, כפי שמורגלים היו בכפרם. ייתכן שהיה קל יותר לבני סבאג לבחור באורח־חיים של פזרנות וראווה, ולבני ביטון לעומתם — בצניעות ובענווה, כיוון שבעבר היו בני סבאג אמידים יותר. עם זאת, נראה שנסיבות הקיום גם הן כפו על הצדדים את הבחירה באורחות־התנהגות מנוגדים, הן בהימצאם בסביבה מוכרת(רוממה) והן בהימצאם במקום זר(כמו מירון). בשני המקומות צפו בהם יוצאי אסאמר(הן תושבי רוממה והן תושבי מקומות אחרים בארץ) וכן אנשים נוספים, שהיו מודעים לחלוקה המעמדית שהיתה קיימת באסאמר. בני סבאג נדחפו לקיים אורח־חיים ראוותני ופזרני, כדי להוכיח שלא ירדו ממעמדם. לעומת זאת, בני ביטון, בהעדיפם אורח־חיים צנוע ומרוסן, הדגישו את העובדה שאף־על־פי ששיפרו את מעמדם הכלכלי לא אימצו להם דרכי־התנהגות של ראווה והידור; אילו בחרו בני ביטון להפגין את עושרם, היו נראים לעיני כול כעשירים חדשים המתיימרים להופיע כבני מעמד גבוה יותר. התפתחותן של מוסכמות התנהגות שונות בין הקבוצות בתחומי־ חיים הקשורים לערכי המסורת והדת(כגון מקומן ותפקידיהן של הנשים) הוסיפה להבחנה הנראית לעין כול — פזרנות לעומת צניעות — מימד עמוק יותר של פער בערכים ובאורחות־חיים.

תחרות בתחום הפעילות הדתית מוכרת גם בחברות אחרות ובדתות אחרות. כך, למשל, תושבי מרביתם של הכפרים במאלטה נחלקים לשתי קבוצות של מאמינים הסוגדים לקדושים שונים. התחרות והמחלוקת בין קבוצות אלו מתבלטת בקביעות ביום החגיגה השנתית, הנערכת לכבוד כל אחד מהקדושים. בחגיגות אלו משתדלת כל אחת מקבוצות המאמינים לעלות על חברתה בתפארת הטקס שהיא עורכת ולהעיב בכך על הישגי מתחרתה. בדפוס זה של תחרות המוליך להשוואת הישגים, אין אף צד מהצדדים מצליח להגיע לידי יתרון קבוע על פני הצד שכנגד. לעומתם, אנשי רוממה, שבתחומים רבים של התנהגות פוליטית פעלו בדומה לקבוצות המתחרות במאלטה, אימצו לעצמם שיטת־תחרות ששמה קץ למעגל של השוואת הישגים, לפחות בתחום הדת.

בשלב זה של מחקר אין לנו עדיין תשובה על השאלה באילו תנאים תרבותיים וחברתיים מתפתחת תחרות המוליכה להשוואה מתמדת של הישגים, ובאילו תנאים מתפתח סגנון חדש, היוצר מסלולים נפרדים לביטוי הישגים. הבחנה זו עשויה לסייע בניתוח התפתחותן של כיתות ותנועות חדשות במסגרת הדתות הגדולות, ובמיוחד של אלו המאופיינות במגמות של פרישות. ניתן יהיה לפתח השערות בדבר התנהגותן של קבוצות, שהצליחו להגיע לעמדות כלכליות וחברתיות חשובות, אך המתחרות עדיין על הכרה חברתית בקבוצות המבוססות הוותיקות. מכיוון שקבוצות העילית הוותיקות מצוידות באמצעים, והן בעלות מיומנות ובקיאות רבה יותר בגינוני ההתנהגות המעניקים יוקרה בתחומים שונים, ובכללם תחום הדת, עשויות הקבוצות השאפתניות החדשות לבחור באחת משתי אפשרויות: להתחרות על יוקרה בתחומים שונים באמצעות תהליך המוליך להשוואת הישגים וגם להסתכן בגינוי על התנהגות של ׳עשירים חדשים׳; או לנסות ולבסס סגנון־התנהגות חדש וקנה־מידה שונה למדידת יוקרה. תחום הדת, המצטיין בגמישות וריבוי משמעויות של סמלים ונורמות, עשוי במיוחד לספק הזדמנויות ותנאים להתפתחות כזאת. גם בדת היהודית חל תהליך של היווצרות כיתות, כמו תנועת החסידות וענפיה השונים, למן המאה השמונה־עשרה (כץ, תשי״ח). אך בניגוד להתפתחויות מקבילות בנצרות ובאיסלאם, הוליכו תנועות אלו רק לעתים רחוקות מאוד לפירוד מכריע בדת ובקהילה היהודית; אפשר משום שברוב התקופות לא היתה ביהדות הירארכיה רבנית מרכזית רשמית, וכן משום שלפירוד דתי ביהדות לא יכולות היו להיות תוצאות פוליטיות וביטויים במונחים של כוח חילוני, כפי שאנו מוצאים, למשל, בתנועות דתיות מוסלמיות(אוונס־פריטצ׳רד, 1949). עם זאת, ייתכן שכמה מהתנועות והקבוצות החדשניות ביהדות גם הן התפתחו בדפוסי התהליך, אשר תואר בפרק זה.

הקדשנו פרק זה בעיקר לתיאור השתקפותן של תמורות עמוקות ביחסים החברתיים בקרב בני קהילה אחת, ואשר התחוללו זמן קצר אחרי שעזבו את הרי האטלס. אך ראוי לדון ולהדגיש את מקומה של העליה לרגל למירון במסגרת הווי החיים הדתיים שנדון בפרק הקודם. חגיגות ל״ג בעומר, ובמיוחד הטקסים במירון, מילאו במידת מה את החלל שנוצר בעולמם הרוחני של יוצאי מרוקו. הרבנים שהגיעו עמם ירדו ממעמדם, ואת קברי הצדיקים שנהגו לפקוד בהילולות השנתיות ובהזדמנויות אחרות, השאירו מאחור. אין זה מפתיע שהערצת רשב״י, שהיתה מסורת חשובה גם במרוקו, תפסה מקום מרכזי בעולם האמונה ובחיי הטקס של יוצאי צפון־אפריקה עם בואם לארץ. אולם הערצת רשב״י ומסורת הביקורים במירון לא פחתו גם בשנים המאוחרות יותר (שנות ה־80 וה־90) כאשר מפת העליות לרגל לקברי צדיקים הלכה והתגוונה וכאשר חלה התאוששות מרשימה במעמד המנהיגות הדתית של יוצאי מרוקו.

משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון