תוצאות החיפוש: שלמה אביטבול
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- הרה״ג רבי נחמן בטיטו זצ״ל
הרה״ג רבי נחמן בטיטו זצ״ל
ראב״ד לעדת המערבים הראשון לציון ומ״מ החכם באשי
רבי נחמן בטיטו זצ״ל, נולד בשנת תר״ו(1846) בעיר הגדולה לאלקים עוב״י מאראקש שבמרוקו.
עודו נער עלה עם הוריו לירושלים וקבל את חינוכו בישיבותיה. שמו נודע בשערים בשל הצטיינותו וגדולתו בתורה. היה ״תלמודי” מובהק ומעמיק בסוגיות הש״ס כדרכם של חכמי מאראקש. בנוסף לכשרונותיו המצויינים בתורה, בעיונו הזך והמעמיק, ובסגנון למודו החד והחלק, היה בעל זכרון נפלא ובלתי שכיח. כן היה בקי גדול בארבעה טורים, וכל רז לא אניס ליה. אלה שהכירוהו העידו כי כל דין קטן וגדול לא נעלם ממנו וידעם על ראשי אצבעותיו ממש.
נועם הליכותיו וצדקותו היה לשם דבר. מטבעו היה רך המזג, מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים. האמת והצדק היה אזור מותניו, ושנא את השקר, את המרמה, ואת החנף. דיבורו היה בנחת עם הבריות ובעל נפש רכה ונדיבה חוט של חן וחסד היו נסוכים על פניו ועל כל דבור מדבוריו. ענותנותו היתה גדולה וגם עם הקטנים ממנו בחכמה ובמנין, התנהג בחבה ובענוה יתירה, ומעולם לא ראוהו כועס. הוא התהלך במישור ובכבוד עם חבריו ומעולם לא התכבד בקלונם. צדיק תמים בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.
רבי נחמן בטיטו זצ״ל נחשב לאחד מגדולי התורה שבדור וכל העדות בירושלים כבדוהו והעריצוהו.
בשנת תרל״ב שימש כדיין בביה״ד של הרב צוף דב״ש. עם פטירתו של זה האחרון בשנת תר״מ, נבחר רבי נחמן לאחד ממנהיגי העדה. בשנים תרמ״ד־תרמ״ו (6־1884) הוציא יחד עם חברו רבי חזקיה שבתי זצ״ל (ראב״ד בירושלים) ספר שמות ״מעם לועז״ בלאדינו. חידושי תורתו פורסמו בקבצים ״תורה מציון״ חוברת ב׳ ס׳ כ״ה ירושלים תרמ״ז. כן חיבר קונטרס ״דין ומשפט״ בדבר קידושי רות הגרוזית, ירושלים תר״ע. ראה הספדו על הרב אלעזר בן טובו זצ״ל בס׳ ״פקודת אלעזר״ ח״א. כמו׳׳כ חתם ראשון בכתב האחוד בין עדת הספרדים והאשכנזים בשנת תר׳׳ע. (ראה יהודי המזרח בא״י ח״א דף 8־137). בשנת תרנ״ט נבחר לראב״ד של עדת המערבים. בהתגלע הריב הגדול בין הרבנים לשאלת הרבנות הראשית בשנת תרס״ט. רבי נחמן בטיטו זצ״ל נתמנה ע״י הממשלה המרכזית למשרת ״הראשון לציון״ ולמ״מ ״החכם באשי״, ובמשרה זו כהן עד שנת תרע׳יב. (מיום כ״ה שבט תרס״ט, עד יום ה, חשון תרע״ב). לאחר סבל, ויסורי נפש וגוף, השיב את נשמתו לבוראו ונתבקש בישיבה של מעלה ב־ט״ו אלול שנת תרע״ה (1915), ועל מצבתו נחקקו מלים אלו:
״ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה, על האי שופרא דבלי בארעא, דרופתקא דאורייתא, צדיק וענו מדוכא ביסורין, עומד בפרץ ירושלים, ראש רבני בני מערבא, וראש״ל הרב הג. המפורסם כמוה״ר נחמן בטיטו זצ״ל. מ״ק ביום ט״ו אלול ש. תרע״ה ת.נ.צ.ב.ה.
ביתו של רבי נחמן בטיטו זצ״ל, הרבנית מרים נישאה להרב הגאון רבי נסים בנימין אוחנה זצ׳׳ל ששימש בשנים תרצ״ה־תש״ז ראב״ד בקאהיר וסגן ראש רבני מצרים, ובעלותו לא׳יי משאת נפשו, נבחר לרב ראשי בחיפה עד כ׳׳ז אדר בי תשכ״ב שנפטר לבית עולמו.
מצאתי לנכון להביא מדבריו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל, נשיא ועד העדה המערבית ומאישיה הדגולים של ירושלים. אשר הכיר והוקיר את זכרו של הגאון רבי נחמן בטיטו זצ״ל, וכך כתב באחד ממאמריו.
את הרה׳יג נחמן בטיטו הכרתי עוד בהיותי ילד קטן.
זכורני כד הוינא טליא, כשהיה ״הוא,, בא להתפלל בבית־הכנסת הגדול של המערבים היו כל המתפללים עומדים ביראת הכבוד וזה היה עושה עלי, אני הפעוט, שאמנם גדול מאד הוא האיש הזה, ומכובד מאד בעיני כל מכיריו ויודעיו.
שנים אחדות אח״כ כשגדלתי ונהייתי לתלמיד הישיבה הספרדית הגדולה ״תפארת ירושלם״. היו גדולי הרבנים בירושלים באים יום יום לבחון אותנו בש״ס ופוסקים. הבוחן של כל יום רביעי בשבוע היה ״אלחכם רבי נחמן״ (החכם ח״ר נחמן בטיטו, ככה נקרא המנוח בפי רבני הספרדים).
ואל יהא הדבר הזה קל בעיניך!.
כל מי שהכיר את תכונות רבני הספרדים לפנים, כל מי שידע איך היו היחסים לכל העדות שאינן ״ספרדיות טהורות׳׳ (שאינן מדברות אישפניולית), כל מי שזוכר איך הביטו מגבוה על ״המוגראבים״ (מרוקנים) על ה״יימינים״(תימנים) ועל יתר העדות שאינן ספרדיות, הוא יוכל לתאר לעצמו כמה גדולה היתה ״זכותו״ של הרה״ג נחמן בטיטו ״המרוקני״ שזכה להיות בוחן בישיבה הגדולה ״הספרדית״, לולא כשרונותיו המצוינים, לולא גדולתו בתורה ובתלמוד ונושאי־כליו בודאי ובודאי שלא היה חולם לעלות ל״מעלה״ רמה כזו.
הרה״ג נחמן בטיטו היה ידוע בירושלם גם בתור עסקן צבורי, משולח בשם כוללים ומוסדות חסד וצדקה, חבר בי״ד, ראב״ד, רב לעדת המערבים ושנים אחדות שמש גם בתור מ״מ חכם באשי וראש״ל (מיום כ׳׳ה שבט תרס״ט עד ה׳ חשון תרע״ב).
לדברי ימיו של רבי נחמן בטיטו, יש לציין את אחת ההסכמות, ובהם תקנות וסדרים חדשים, שאותם יש לקיים בועד העדה, ההסכמה שלפנינו נעשתה בראשית כהונתו כרב העדה:
בעה״י
אנחנו אנשי הועד החו״מ (החותמים מטה) הנבחרים עם מעלת הרב המופלא כמוהרר״ן הי״ו(כבוד מורינו הרב רבי נחמן, ה׳ ישמרהו ויחייהו), החותם ראשון, דהסכמנו הסכמה גמורה להתנהג עפ׳׳י הסעיפים אשר נבאר להלן. והנה אנחנו מקיימים אותם בכל תוקף וחוזק ככל ההסכמות הנעשות מימות יהושע בן נון עד היום הזה, ומהם לא נזוע כל ימי אשר תהיה המשרה הזאת על שכמנו, ויה״ר(ויהי רצון) שחפץ ה׳ בידינו יצליח מעתה ועד עולם אכי״ר (אמן כן יהי רצון), ואלה הם:
א-כל מין הכנסה שתבוא לכוללנו בין מהארץ בין מחו׳׳ל אפי׳ שתבוא לשם הת״ח (התלמידי חכמים) דוקא או לשם עניים, או למס הגולגולת וכדומה, או אפי׳ לשם לימוד, הכל יבוא לידי הסוכן אשר נסכים עליו, ואז יתחלק כל הבא ליד הסוכן לחמשה חלקים, דהיינו חלק א׳ לת״ח, וחלק ב׳ לעניים,
ושלשה חלקים יהיו למס הגולגולת וכל הוצאות כוללינו, כגון דמי שכר הרבנות ושכר אנשי הועד והסופרים ושמשים ופוסטאס (דואר) ובקו׳׳ח (וביקור חולים) והבראות וצד״ל (וצדקה לעניים) ופרעון החובות, רק בסך אשר יבוא לשם לימוד כנ״ל חיובא רמיא על גבאי הת״ח לעשות רצון המתנדב לעשות לימוד ולפרוע מחלק הת״ח שבידו, והסוכן יקח קבלה מכל אחד ואחד, ובכל ששה חדשים ימסרו חשבון הכנסה והוצאה בפרטות לאנשי הועד מכל הנכנס והיוצא תחת ידם.
ב-ועד יהיה מיוחד להנהיג את כל עניני הקהילה, ולא יהיה פחות משבעה.
ג-השלוחיות אשר ינתנו מהיום והלאה יהיה דוקא במעמד כל אנשי הועד ויוחלט על פי רוב דעות אנשי הועד.
ד-מע׳ הרב הר״ן בטיטו הי׳׳ו חותם ראשון ואב״ד וברישיונו להושיב עמו שני ת״ח אשר יבחר בהם לדון ולהורות את הדרך ילכו בה ושכר הת״ח יהיה כפי ראות עיני אנשי הועד הי״ו.
ה-פנקסי הועד והכולל והחותמות יונחו בבית הועד דוקא.
ו-בענין החתימות מי יחתום שני ומי יחתום שלישי הבחירה בידי אנשי הועד הי״ו.
ז-הועד הנז׳ מחויב לסדר הכנסה והוצאה בכל ששה חדשים.
ח-כתבים הבאים מקר׳׳ח הן בשם הרב נר״ו הנז', הן בשם אנשי הועד, אין רשות לפתוח אותם כי אם הרב חותם ראשון ושנים מאנשי הועד.
ט-קבלה או כתב פרטי או כללי הנוגעים לכולל אם לא יהיו חתומים כל הועד אזי הקבלה והכתבים לא יועילו לכלום אם לא יהיה שום אחד מהם אנוס.
יו״ד. הועד מחוייב להשגיח על כל בתי כנסיות דכוללינו, לסדר בו סדרים נאותים לטובת הכלל.
י״א. הועד מחויב לפקח על עניני כוללינו לא פחות משני ימים בשבוע.
אלו הם סדר כוללינו יכב״ץ אשר תקננו במעמד כולל החו״מ ובטחנו בה׳ כי ע״י הסעיפים הללו תהיה הנהגת כוללינו הנהגה ישרה ויהיה לשם ולתהילה בארץ, יה״ר חפץ ה׳ בידינו יצלח ויעזרנו על דבר כבוד שמו כיר״א, כל זה נעשה ונגמר ביום כ״ה לחו׳ אב רחמן שנת התרס׳׳ב ליצירה בא סי׳ והקימותי לך ברית עולם לפ״ק, והשו״ב (והכל שריר ובריר) וקיים.
הצעיר נחמן בטיטו ס״ט — הצעיר שמעון אשריקי הי״ו ס״ט — הצעיר אליהו יעקב לעג׳ימי ס״ט — הצעיר שמואל קורקוס ס״ט — ע״ה שמואל בוחבוט ס״ט — ע״ה אברהם ארואץ הי״ו — ע״ה ראובן בואינום הי״ו — הצעיר הח״י יקותיאל חיים בן שמעון הי״ו ס״ט.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי נחמן בטיטו זצ״ל
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- הרה״ג רבי יששכר אצראף זצ״ל
הרה״ג רבי יששכר אצראף זצ״ל
ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרמ״ו—תרנ״ב)
גאון בתורה וגדול במידות, היה רבי יששכר אצראף זצ״ל. אשר מלא את מקומו של הג״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל כראש אב בית הדין ורב העדה המערבית בירושלים.
הרב זצ״ל, נולד בעיר סאלי שבמרוקו בשנת תקע״ז, ושימש בה ריש מתא וריש מתיבתא. מתלמידיו המובהקים היה הגאון המפורסם המלאך רפאל אנקאווה זיע״א שלימים היה גם חתנו, ושימש כרבה הראשי ונשיא ביה״ד הגדול במדינת מארוקו. (אודותיו נפרסם בכרכים הבאים אי״ה).
אצילות נפשו וגדולתו בתורה הקנו לו שם דבר בעירו ומחוצה לה ומעשים רבים נרקמו סביב אישיותו עד כי נחשב לאיש קדוש ובעל מופת.
על אחד המעשים כותב רבי יוסף משאש זצ׳׳ל בספרו נחלת אבות(ח״ב דף רס״ו), וכך מספר: ״ועוד שמעתי אחד קדוש מדבר הלוא הוא הרה״ג כמוהר״ר רפאל אנקאווה זצ״ל כי בעיר רבאט, היה גוי אחד נכבד מאד בעמיו, מצד עשרו ומצד יחוסו, והיה שונא את ישראל תכלית שנאה, והיה מתפאר כי מעולם לא נטמא לא במגע יהודי ולא במגע בגדיו, והיה תמיד אלה פיהו מלא וחרפות וגידופין לישראל, וסבלו ממנו היהודים הרבה, יום אחד היה חמיו של הרב הנז׳, הצדיק כמוהר״ר יששכר אצאראף זצ״ל, עובר ברחוב הגויים מצד חצר הגוי הנ״ל, והנה לקראתו כלב מדברי גדול שוטה ומשוגע, הרב בראותו אותו נבהל ועמד וצעק, ה׳ הושיעה, ותיכף יצא אותו הגוי מחצרו, ועוד לא צעד צעד אחד קפץ עליו אותו כלב בשתי רגליו על ב׳ לחייו ויקרעם לגזרים, ויפילהו ארצה ויתמרמר עליו ויקרע את בגדיו ואת בשרו, ויתקבצו עליו גוים רבים במקלות, ובהכותם בכלב נגעו המכות גם בגוי וימותו גם שניהם, והחכם הנז׳ תכף נשא רגליו ויברח וימלט, ואותו היום היה לו לצום וצדקה וצעקה בכל שנה ושנה כל ימי חייו, וכל ישראל וגם הערבים הישרים בלבותם שמחו לאידו ולמיתתו המנוולת של אותו הגוי, והרבה מהם לקחו מוסר והיטיבו מעשיהם עם היהודים, ואמרו בפה מלא כי בעוון היהודים נתפש אותו רשע ונתקיים בו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, ע״כ שמעתי.
בשנת תר״מ (1880). עלה לשכון כבוד בירושלים. ושמו נודע לשם ולתהלה בקרב חכמי ירושלים אשר עמדו על גדולתו וחסידותו ונועם מידותיו הנאצלו, שהיו קנין בנפשו של רבי יששכר זצ׳׳ל. בשל כך זכה שהיה אהוב ונערץ על כל הציבור הירושלמי כקטון וכגדול. כספרדים וכאשכנזים. כולם כבדוהו בכבוד הראוי לאיש מופת כמוהו.
עם פטירתו של הג״ר אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. נתמנה רבי יששכר, לממלא מקומו בעדה המערבית. ושימש בה כראש אב בית הדין ורבה של העדה, בנועם דרכיו ובאצילות נפשו, ידע רבי יששכר להנהיג את צאן מרעיתו באהבה ובכבוד לכל אחד, וכך בתבונתו הגדולה, ידע לאחד את השורות בתוך העדה, ולהרים את קרנה. כותבי העתים של אותן זמנים יודעים לספר כי שנות כהונתו של הרב יששכר אצראף זצ״ל, היו שנות שפע לעדה המערבית וחכמי ועניי העדה חיו ברווח ולא בצמצום. וכל ענייני העדה התנהלו על מי מנוחות.
בכ״ו לחודש אב שנת התרנ״ב (1892) נתבקש רבי יששכר אצראף לישיבה של מעלה והוא בן ע״ה שנים. כבוד גדול עשו לו במותו, כראוי לאיש צדיק וישר ופועל צדק אוהב שלום ורודף שלום.
וזה נוסח ציונו במרומי הר הזתים.
וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא ויקירא קול יללה נשמע בחוצות ירושלים, נמס כל לב ורפו כל ידיים, אל הלקח ארון האלדים אחד מן הרמתיים, הי חסיד הי עניו יושב בין המשפתיים, אבד חסיד מן הארץ אין לנו תמורתו, כל העם מקצה יגידו תהלתו, צדיק כתמר, גם ריחו לא נמר, משים עצמו כאין, מקבל את האדם בשמחה אשר עין בעין, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, מה טוב טעמו, דורש טוב לעמו, הרביץ תורה בישר׳ כמוהר׳׳ר יששכר אצראף זצוק׳׳ל נתבקש ביש״מ יום עש״ק כ״ו לאב הרחמן ש׳ התרנ״ב ליצי׳ בא סי׳ א״ת המרא״ה הגדול הזה לפ״ק ת.נ.צ.ב.ה.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יששכר אצראף זצ״ל
נטיפה-בזו-רב שלמה בן חמו
באדיבותה של חנה בן חמו
זה לא חומר שועלה לויקי רק התמנות העלנו אותם לשם
כל המקורות מפי אבי משה בן חמו נכדו שגר באשדוד התמונות והסיפורים
רב שלמה בן חמו אביו של משה בן חמו (שקבור ליד רבי יוסף אבאזיו) היה מוכר בעיר נטיפה
נולד בקטווה ,במרוקו בשנת 1869 לרב יוסף בן חמו ולאמו אסתר בילדותו למד תורה אצל אביו .אחיו ,אברהם נהרג בדרכים ע"י שודדים ,נישא לסוליקה מבית בנישתי בנטיפה ואז התיישב שם.
מדי חודש היה נוסע לענות שאלות בענייני הלכה במרקש .
הוא היה בקשר הדוק עם חכמי מרוקו וכן חכמים שהתיישבו בישראל.
כמו הרב שמעון ועקנין שישב בטבריה ,והתכתבו בינהם בעייני קבלה וכן שלח לנטיפה את רב יוסף אבאזיו שיאסוף תרומות לישיבה ולכולל של טבריה.
הרב יוסף אבאזאיו נשלח כשד"ר למרוקו לכולל של חברון, שם חלה ונפטר בשנת תרע"ד 1914. קברוהו באוהל בעיר לידו קבור בנו של רב שלמה בן חמו – משה בן חמו שנפטר בגיל 32 שהיה תלמיד חכם גדול.
הקבר הפך לעליה לרגל ליהודים ולמוסלמים כאחד, כמקום קדוש .
ידועים סיפורים רבים על נסים שאירעו לאחר ביקור בקברו:
על קברו חקוקה מצבה בזו הלשון: "מצבת קבורה הרב הקדוש המלומד בנסים אדמו"ר איש אלוקים קדוש הוא כמוהר"ר יוסף אבאזאיו זצוק"ל שיצא מארץ לחו"ל לדלג על ההרים ולקבץ על הגבאות לעניי ארץ ישראל תוב"ב ובעוהר פגעה בו מדה"ד ונתבקש ביש"מ ונם נפשיה ועלה לשמים ש"י תרע"ד לפ"ק עיר נתיפה".
סיפור אחד מוכר על קברו של רבי יוסף אבאזיו ,פועל ערבי ששמר על הבית קברות בנה קיר בין קברו של רבי יוסף אבאזיו לזו של רבי משה בן חמו ,למחרת בנייתו הקיר נפל ,הוא בנה שוב והמקרה חזר על עצמו ,עד שרצה לבנות בפעם השלשית ,בא אליו רבי
יוסף אבאזיו בחלום ואמר לו :"אל תבנה קיר ביני לבינו כי זה כמו בני ,וזה מפריע לנו ללמד תורה ביחד"
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט
3.3 בין־טקסטואליות בפעולה
פוליפוניה-מיוונית: poly הרבהphone + קול] רַב-קוֹלִיּוּת, שִׁלּוּב קוֹלוֹת אֲחָדִים בִּיצִירָה אַחַת. זאת של הצלילים – המוסיקליים לפחות – היא מתכונותיה העיקריות של השירה העברית במזרח בכלל ובצפון־אפריקה בפרט לאחר גירוש ספרד, וזאת כתוצאה ישירה מהתפשטותה המהירה ומיוקרתה הרבה של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות אלה. אולם מה שיעניין אותנו כאן להבנת אמירתו השירית של רש״ח בפרט והשיח השירי־העברי בצפון־אפריקה בכלל הוא פוליפוניה מסוג אחר, פוליפוניה המכוונת את ארגון מארג המשמעויות והמשמעים בתוך השיר העברי ואת השימוש במבנים ובצורות של הלשון העומדים לשם כך לרשותו של המשורר. פוליפוניה זאת נוגעת למרקם הלשוני של הטקסט העברי ומגדירה אותו כישות בין־טקסטואלית מובהקת השואבת את קיומה ואת מבניה וצורותיה מתוך זיקה הדוקה לטקסטים עבריים־ארמיים אחרים.
הערת המחבר: פרט ליצירתו השירית של רש״ח המוצגת כאן וליצירה אחרת אין לנו כל ידיעה על חיבורים אחרים משלו בכל תחום שהוא. היצירה הנוספת היא מליצה ארוכה ובוטה (יותר מ־2500 מילה) בשם ״מלחמת מצוה״ שהוא חיבר על המן וזרש. המליצה מופיעה בכתבי־יד ממכנאס שברשותם של יוסף ושלום סודרי. אני מודה להם כאן על שהעמידו את כתבי־היד לרשותי והרשו לי לצלמם.
יצוין כאן בדרך אגב, שמסורת פוליפונית זאת עשויה לעזור לחוקרי השירה הערבית העממית של המאה ה־18 והמאה ה־19 במרוקו לשחזר את המנגינות המקוריות של שירים רבים שנשאר מהם התמליל לבדו, וזאת על פי לחניהם של הפיוטים שהורכבו עליהם והם מושרים עד היום בקרב יוצאי הקהילות היהודיות השונות.
במחקר הספרותי של ימינו נקבעה תופעת הבין־טקסטואליות כאחת מתכונותיו העיקריות של כל טקסט באשר הוא טקסט. דומה שבשירה העברית, למן הפיוט הקדום ועד לשירתו של ביאליק, אותה שירה שנכתבה שעה שהעברית לא תפקדה כשפה מדוברת אלא כשפת לימוד ועיון, תופעה זו בולטת עוד יותר ומייחדת אותה מבחינה לשונית יותר מכל תכונה אחרת. לתיאורם הראשוני של ביטויי הבין־טקסטואליות בשירתו של רש״ח בפרט ובשירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נסתפק כאן בהערות כלליות בלבד.
א. עולמו הבין־טקסטואלי של המשורר: למן המאה השלישית ועד לדור תחיית הלשון תפקדה הלשון העברית – ולאחר מכן גם הארמית – כלשון כתיבה ויצירה בעיקר, שהמשיכה יצירה טקסטואלית ענפה ובעלת יוקרה רבה, כלומר כל אותם המקורות הכתובים והמייסדים של התרבות העברית והתרבות הרבנית כאחת, הכוללים את ספרות המקרא ואת ספרות חז״ל. מאז ימי הביניים המוקדמים היוו מקורות אלה בכל קהילות ישראל את המסד לחינוכו ולהכשרתו של התלמיד־חכם. לגביו של המשורר העברי במרוקו ובקהילות ישראל במזרח בכלל בתקופה שלאחר גירוש ספרד לא הצטמצם קורפוס התייחסות זה של טקסטים לספרות המקראית ולספרות חז״ל בלבד, אלא כלל את כל הספרות הרבנית ההלכתית, הפרשנית, העיונית והמיסטית המאוחרת, שהייתה חלק מהותי מחינוכו היהודי הפורמלי או האישי־הפרטי. קורפוס זה כולל טקסטים סיפוריים, עיוניים, פרשניים, שיריים ומיסטיים בשתי השפות היהודיות הראשונות, העברית והארמית, המקיימים זיקות ישירות ביניהם ובמיוחד לעולם המקרא.
טקסטים אלה מאוכלסים בדמויות בעלות תכונות שונות, במצבים מגוונים, באירועים משמעותיים, באמירות מחייבות ובמבנים לשוניים הראויים לשימור ולשימוש. מכלול הטקסטים ומרכיביהם הסמנטיים־הפרגמטיים והמבניים סיפקו את עיקר מסכת הדימויים והמיתוסים וכן את מערכת הידע של המשורר או הכותב על העולם ועל הקיום היהודי. על פי מכלול זה הוא פירש את הווייתו הוא כחלק
מהקהילה היהודית וכבן לעם היהודי הנמצא בגלות, ובנה את היסודות המשמעותיים להבנתה ולהצגתה של הווייתו זו בטקסטים חדשים מפרי יצירתו, שכן זה היה עולמו האינטלקטואלי המובנה ואף חלק גדול מעולמו הרגשי. מכלול טקסטים זה, שתפקד לגביו כמערכת אחידה, היווה עבורו אם כן מסגרת התייחסות ערכית, שיפוטית ויצירתית.
ב. הבין־טקסטואליות כרצף תרבותי יהודי פנימי: בבואו לכתוב טקסט חדש כלשהו לא יכול היה המשורר או הכותב העברי – וגם לא רצה בכך – להתעלם מכל הידע הטקסטואלי המגוון והעשיר הזה, אלא להפך: הוא היה מעוניין לתת לו חיים מחודשים ולהפגין את אמתותו הנצחית ותקפותו הבלתי מעורערת. לגביו זהו המקור הלגיטימי היחיד שממנו הוא יכול לשאוב את מבני המשמעויות והמבעים שיעמדו במרקם הטקסט שלו. בכתיבתו הנשענת על קורפוס טקסטואלי זה אין המשורר עושה מעשה חיקוי או חזרה חסרת השראה על משמעים ומבנים קיימים, אלא מזדהה הזדהות מלאה עם עולם תרבותי ואינטלקטואלי, שהוא קיומי עבורו ועבור קהילתו, ומשייך את יצירתו לרצף ההוויה התרבותית היהודית שלו. מכאן נובעת כל אותה מלאכת השיבוץ, הפירוק, הצירוף וההעתקה בטקסט השירי החדש של פסוקים, קטעי פסוקים, אמרות, מבנים, צירופים, צורנים ומשמעים של יחידות לשוניות שמקורן במכלול הטקסטואלי הקודם, מלאכה המאפיינת כל כך את הכתיבה השירית העברית למן הפיוט הקדום, ובמיוחד למן שירת ספרד.
אם בשירת תור הזהב הייתה מסגרת ההתייחסות הטקסטואלית האידאלית כמעט תמיד לשון המקרא, הרי במסורת המאוחרת של השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל נפרצה מסגרת מצומצמת זאת, והמשוררים שאבו את המבנים הלשוניים שלהם מכל המקורות הלשוניים העבריים והארמיים שעמדו לרשותם, כולל לשון הפרשנות והעיון, לשון הפיוט הקדום, לשון השירה הספרדית ולשון השירה המאוחרת של ר׳ ישראל נג׳ארה ושל משוררי צפון־אפריקה, ולפעמים גם מלשון הזוהר. אולם גם פה המשיכה לשון המקרא ובמיוחד הטקסטים השיריים ־הכמו־שיריים שלה, ספרי תהלים, משלי, איוב והנביאים בעיקר, להיות המרכיב ־עיקרי בעיצובה של לשון השירה. זיקה זאת של השיר ללשונם של טקסטים ־־דמים מקבלת בשירתו של רש״ח, בדומה ליצירתו של כל משורר, גם אופי פנימי, אינטְרָה־טקסטואלי ולא רק אינטר־טקסטואלי. בשירים רבים אתה מוצא מבנים ואף מבעים שלמים שהוא משתמש בהם כלשונם או בשינויים קלים בשירים קודמים."
הערת המחבר: ראה למשל את השיר על הזונה היהודייה ״בת כהן על דת עוברת, / דינה בשריפה בקורת״ ,הבנוי על פי מתכונתו ולשונו של הפיוט על זרש: ״זרש על הדת עוברת, אשת המן בן מופקרת״ רש״ח בנה שירים אחדים גם על יסוד שירים של משוררים אחרים. ראה למשל לקמן את שיר השבח שלו לכבוד מרדכי בן לבחאר, שבו הוא מתנה את מצוקותיו של העני, ושהוא כתב אותו על פי הלחן והתוכן של הפיוט הדו־לשוני ״שמעו קולי בלשון צח״ על מצוקותיו של העני המתקשה לספק את צורכי פסח. שיר זה נכתב כנראה בידי שלמה גוזלאן. השווה שיטרית, ש׳ גוזלאן; שיטרית, השירה הע״י, פרק ג.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמ' 196
אוריקה-שאול טנג'י-רבי שלמה בֶּלְחָנְש
אוריקה-שאול טנג'י
בקע עמוק בהרי האטלס, הוא יעד נהדר לטיול־יום ממראקש כ-45 דקות נסיעה. הצוקים התלולים בצדי העמק מתנשאים מעל שדות בירוק עז כשמרקש מזיעה בחום השמש, נמלטים לעמק הקטן תושבי העיר ומקימים אוהלים עושים פיקניקים ומסתלבטים.
העמק מתמשך ממזרח לג'בל טובקאל ומשמש גם לסקי ולטרקים (באביב ובקיץ בלבד). מוקדיו הם עיירת הסקי אוקאימדן ( שמתרוקנת כמעט כליל מחוץ לעונת השלגים, נובמבר-אפריל) והכפר סתי פאטמה שממזרח לה.
בחוריף נתון העמק להצפות העלולות לגרום לנזקים אדירים. האחרונה הקשה מביניהן אירעה באוגוסט 1955 וגרמה למאות הרוגים
אודות מקום קבורת הצדיק רבי שלמה בלחנש
כשני קילומטרים מהכפר אָגְבָּאלוּ (AGHBALOU) נמצא מתחם קברו של רבי שלמה בן לְחֶנְס באוריקה,. שאותות ומופתים שעשה בחייו ובמותו מתקשרים לנחשים.
במתחם הקבר גרים יָמְנָה וחנניה אֶלְפָאסִי שניתגלה להם הצדיק בחלומם בימים שארזו מטלטליהם וביקשו לעלות עם יהודי אוריקה לארץ ישראל, ואמר להם: ״יודע אני שעזה עליכם אהבתכם וערגתכם לארץ ישראל, אך מה יהיה עלי? מי יהיה משגיח על חלקת קברי, שהרי נטלתם שרביט זה מזקנתכם סָעְדָה אֶלְפָאסִי ששירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה. עמדו השניים ופרקו מטלטליהם, נפרדו מיקיריהם, נטשו את כפרם אֶלְגָּזִי ועברו להסתופף תחת קורת צלו של הצדיק. ריבון העולם לא העניק להם פרי בטן.
את המתחם מקיפים חדרי המגורים ובצלע הצפונית נמצא בית הכנסת ובו קברו של הצדיק רבי שלמה וקברה של לאלה סָאעְדָא אֶלפָאסִי אמו של חנניה.
גם את מועדי ישראל הם חוגגים בחלקת הקבר ואינם מבלים במחיצתה של קהילת יהודי מראכש. ומעשה שהיה בערב פסח שהוזמנו לחגוג את החג בביתה של מזל בן סוסאן. משתם סדר ליל פסח, שעה שנטו השניים לישון, ראתה ימנה בחלומה אח חדרו של הצדיק כשהוא מואר באורות אדומים וכחולים וצדיק אחד ששק מלא דינרי כסף על כתפו עומד ומחלק צדקה לצדיקים שישבו סביב לקבר. הצדיק חולף על פניה של ימנה מפנה אליה את גבו ואינו מעניק לה מנדבתו. נתעוררה ימנה משנתה והעירה את חנניה וסיפרו לו את חלומה.
עמד גם הוא וסיפר לְיָמְנָה שבחלומו חש מעין נמלול בשתי רגליו ונחשים ותולעים, רחמנא לצלן, מטפסים על גופו והוא מנסה להרחיקם מעליו, אך ללא הצלחה. עמדו שניהם ופירשו זה לזו את חלומם ועלו בלבם הרהורי חרטה על שנטשו את קברו של הצדיק ולא עשו עמו את סדר ליל הפסח. ב־א׳ של חול המועד נזדרזו ורכבו לקברו של הצדיק וביקשו ממנו מחילה והבטיחו שלא ינטשוהו לעולם.
לימים, כשהייתי פוקד אח חלקת קברו של הצדיק הייתי שואל את ימנה, עד מתי תמשיכו לשבת כאן לבד בעמק האוריקה? מדוע לא תעלו לארץ-ישראל? וימנה הייתה מפנה אלי את פניה המאירות ואומרת: ״עוד לא נכתב לנו ואין מי שיישאר עם הצדיק.״ בביקורי האחרון בחלקת קברו של הצדיק שאלה אותי ימנה שאלות רבות על ארץ ישראל ומנימת קולה הבנתי שגמלה בלבה החלטה לעלות לארץ ישראל. ״ומה יהיה על הצדיק?׳׳ שאלתי. השפילה עיניה הטובות ואמרה, ״הצדיק הוא צדיק גדול והגיעה השעה שידאג לעצמו
באוריקה ביקרתי עשרות פעמים ובחודש אוקטובר 1999 לא ראיתי את גב' ימנה. שאלתי את מר חנניה היכן היא ואז אמר לי: "היא נפטרה באוגוסט 1999". חייב אני לזוכרה לטובה כי בכל הפעמים הרבות שביקרתי במקום עם קבוצות ישראלים, תמיד קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות ואף דאגה לכבדנו בכוס התה המרוקאי עם הנענע הגדל בגינתה שהיה בעל טעם מיוחד שבוודאי אתגעגע אליו. בביקורי בבית-העלמין בְּמָרָאקֶש הקפדתי לפקוד את קברה. יהי זכרה ברוך. מר חנניה למרות שאשתו נפטרה וקבורה בְּמָרָאקֶש, הוא ממשיך להתגורר בציון ולטפל בציון. לדבריו הקהילה לא מסייעת בידו והוא מתקיים מתרומות ואני חייב לציין של ישראלים:
רבי שלמה בֶּלְחָנְש ההילולא ל"ג בעומר.
בעמק אוּרִיקָה, מעט לפני הפנייה לאוקאמידן (OUKAIMIDEN) וכשני קילומטרים מהכפר אָגְבָּאלוּ (AGHBALOU) נמצא מתחם קברו של רבי שלמה בן לְחֶנְס הבנוי סביב חצר מרובעת שיורדים אליה בדרגות על צלע ההר. בציון טיפלה אמו של חנניה כשמונים שנה ואלו חנניה ואשתו התגוררו בכפר אֶלְגָּזִי. סעדא אלפסי נפטרה ונקברה ליד הצדיק וחנניה וימנה אשתו ארזו מטלטליהם והתכוננו לעלות לארץ-ישראל כיתר אחיהם, הצדיק ניגלה להם בחלום ואמר להם: "יודע אני שעזה עליכם אהבתכם לעלות לארץ-ישראל, אך מה יהיה עלי?, מי יהיה המשגיח על חלקת קברי, הרי אמך סעדה שירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה?. עמדו חנניה וימנה אשתו, פירקו מטלטליהם ועברו לגור במתחם הצדיק באוריקה. את המקום לא עוזבים אפילו בחגים.
בְּאוּרִיקָה ביקרתי עשרות פעמים ובחודש אוקטובר 1999 לא ראיתי את גב' ימנה. שאלתי את מר חנניה היכן היא ואז אמר לי: "היא נפטרה באוגוסט 1999". חייב אני לזוכרה לטובה כי בכל הפעמים הרבות שביקרתי במקום עם קבוצות ישראלים, תמיד קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות ואף דאגה לכבדנו בכוס התה המרוקאי עם הנענע הגדל בגינתה שהיה בעל טעם מיוחד שבוודאי אתגעגע אליו. בביקורי בבית-העלמין בְּמָרָאקֶש הקפדתי לפקוד את קברה. יהי זכרה ברוך. מר חנניה למרות שאשתו נפטרה וקבורה בְּמָרָאקֶש, הוא ממשיך להתגורר בציון ולטפל בציון. לדבריו הקהילה לא מסייעת בידו והוא מתקיים מתרומות ואני חייב לציין של ישראלים בעיקר.
את המתחם מקיפים חדרי המגורים מקיפים שלושה צדדים ובצלע הצפונית נמצא בית הכנסת ובו קברו של הצדיק רבי שלמה וקברה של לאלה סָאעְדָא אֶל-פָאסִי אמו של חנניה.
http://rickgold.home.mindspring.com/page20.html
רבי שלמה בֶּלְחַנְש נחשב לאחד מהצדיקים המפורסמים והנערצים מבין צדיקי וחכמי מרוקו בעיקר מאזור הדרום. לפי אחת המסורות מוצאו של רבי שלמה בֶּלְחַנְש מא"י והגיע למרוקו בתקופה קדומה ושמו מופיע ברשימות דֶמְנָאת של שבעה רבנים שהגיעו למרוקו למטרת גיור. השניה אומרת שהגיע מא"י כשד"ר למטרת איסוף כספים לעניים ולבני ישיבות.
תחנתו הראשונה הייתה מָרָאקֶש, אחת השמועות אומרת שרבי שלמה לא מצא שפה משותפת עם רבני המקום ולכן החליט לנדוד לישוב אחר.
קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק
נודע בשערים שמו,
קדוש הוא מה נורא שמו ומה טעמו.
הוא רבנו שלמה, בלחנש נקרא שמו.
נורא ונשגב שמו אל עליון בתעצומות
זכות הרב שלמה בלחנש שמו
אוריקה נתקדשה, כי בה עלה בקדושה,
לגן-עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה.
סיפורים ממעשי-הנסים של הצדיק.
סיפור 1 – פריצת מים מהקבר.
מספר יהודי מקומי: "מה שאני מספר ראיתי במו-עיני, היינו הרבה אנשים בָּזְיָארָה (פקידת הציון), שרנו ורקדנו, ופתאום אחד המשתתפים קם ואמר: "החכם נמצא אתנו באמצע החדר"! ואז התחלנו לראות איך הקבורה של החכם מתמלאת מים כאילו ששפכו עליה דליים של מים. האנשים קראו קריאות שמחה, כל אחד לקח קצת מים ומרח על פניו. אחדים מהמשתתפים אמרו: זהו סימן שכל מי שנכח בציון הצדיק תפילתו התקבלה. למחרת עשינו חגיגה גדולה בגלל הנס שראינו במו עינינו.
הרב ד"ר מרדכי דָאדוּן שליט"א מוסיף: "בשנת התשי"ד (1954) יחד עם ילדים יהודים אחרים היינו באחוזת הקבר של הצדיק במסגרת קייטנה. באחד הימים, ואני ניצב וקורא את הכתוב על המצבה של הצדיק, התחוללה התופעה הנ"ל מול עיני ממש! וצעקתי באופן ספונטני "הָא לְמָא!!" (הנה המים!), אחת הנששים היהודיות ששכבה בפינת החדר קפצה ממקומה כדי לגעת במים שיצאו מול עיני ממש מאחת הפינות שעל המצבה. טבלתי גם אני את ידי במים (וכן האישה הנזכרת) והקול יצא החוצה. מיד התאספו הרבה יהודים כדי לזכות גם הם ולגעת במים שנבעו ממצבת הצדיק. זכר צדיק לברכה ולחיי-העולם –הבא ולתחיית-המתים
למקור השם בֶּלְחַנְש, הגירסאות השונות:
מסורות רבות הקשורות בצדיק עוסקות בנחשים. יש גם מסורות דומות מאוד המסופרות על צדיקים אחרים.
על רבי שלמה בֶּלְחַנְש נפוצות אגדות ומעשיות רבות ושונות הקשורות לצדיק סביב מוטיב "הנחש". להלן המקורות כפי שסופרו ע"י אנשים שונים.
- רבי שלמה צפה ברוח הקודש שעומד להחזיר נשמתו לבוראו וזה היה ביום ששי. הוא ביקש מתלמידיו שיכרו לו קבר, תלמידיו נעצבו אל לבם ולא יכלו למלא את בקשתו, הוא עמד על כך ואז אמרו: "יום ששי היום והשמש עומדת לשקוע: אמר להם אתפלל והשמש תשקע כאשר תסיימו את קבורתי". תלמידיו נשארו ליד קבורתו עד צאת השבת, וכאשר רצו לקחת אתם את הבהמה עליה רכב הרב, היא לא רצתה לזוז ממקומה והשאירוה, ערבי שעבר במקום ניסה לקחתה ומבין אוזניה ראה דמות של נחש והוא נס על נפשו.
- רבי נסים אֶלְבָּאז אומר שנקרא רבי שלמה בֶּלְחַנְש, מפני שראו נחש יוצא מקברו והוא ממשיך ומספר שזו הייתה תופעה שכיחה שהיו רואים נחש עולה מתוך קברו של הצדיק. הוא עצמו זוכר כשהיה קטן לקחו אותו לְזְיָארָא (לפקוד קבר הצדיק).
- רבי אהרן כהן באזור אֶלְמָטָל, לדבריו מתוך המדורה ששהייתה ליד קברו ראו נחש מזדקר עולה ועומד זקוף. גם ראו קולות מים הפורצים למעלה מהמקום ההוא
- גירסה נוספת אומרת: כל מי שהיה מתפלל ליד קברו ורואה נחש סימן שתפילתו התקבלה.
- מספר החכם השלם רבי מָסְעוּד ביטוֹן שהיה על קברו של הרב הנ"ל ושאל את השומר: " למה קראו לו בֶּלְחַנְש"? תשובתו: "מפני שהיה לבוש עור של נחש".
- נקרא בְּלְחְנְש, יתכן שגָּבר על איזה נחש או מפלצת כלשהי שעשו שמות בתושבי-המקום ונקרא כך.
- רבי יסף דָנִינוֹ אומר: באזור היו הרבה נחשים ובזכותו של הרב לא ניזוקו יושביו. כמו שאמרו חז"ל במסכת אבות: "עשרה נסים… ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים וכו' (תלמוד בבלי יומא כא/א)
הקבר נמצא בתוך מבנה גדול ובו בית-כנסת, מקום להדלקת נרות ומספר חדרים לאלה הרוצים ללון בציון.
הכיתוב על המצבה
זאת קבורת הרב הגדול מעוז ומגדול
נודע בשערים ובכפרים
זקנים עם נערים, כולם יעידון יגידון
את כבוד גודלו ואת יקר ניסיו מהללו
משגב עתות בצרה איש חייל רב פעלים
אדונינו ורבינו כמוהר"ר
שלמה בלחנס
זצוק"ל זיע"א, צדיק ישר פעלו נסיו ונפלאותיו תמיד נגלו
נשמתו עולה למעלה לפני נורא צער וכל הולך אליו שחוח
ועל מצבת קבורתו משתטח שטוח מאד ואמץ כח
וכל מכאובין עיניים יאירו כשמש בצהרים
וזכות שוכני אדמה
לקדושים אשר בארץ המה תהיה מגדול
עז חיל וחומה לחברת חסד ואמת תמיד
ולכל המחזיקים בבנין המצבות
ה' איתם את הברכה והמרפא תעל ארוכה
חיים עד עולם ובכלל השמש הנאמן שמעון אביסדריס
נתייסדה בחודש אדר שנת העתירו בעדו
(הערה: התאריך המופיע על המצבה הוא תאריך הקמתה
ולא מועד פטירת הצדיק. ש"ט)
אוריקה-שאול טנג'י-
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.
רבי אלעזר הלוי זצ״ל, החדיר בתלמידיו, חכמה ותבונה ויראת אלקים. ״גם לרבות מעולם לא עבר עליו חצות, עם חברה קדושה, ההוגים בתורה אבן הראשה…״ (עדות רבי נחמן בטיטו זצ״ל ב״הספדא יקרא״ הנדפס בפקו״א ח״א). גם תלמידיו העידו עליו: ״תקצר היריעה מהכיל שבחו, גדול אדוננו שמים לו זכו מעינות החכמה לו… לא פסקא גירסא מפומיה בלילה כיום יעיר כותלי בית המדרש יוכיחו, ספרין פתיחו, מימיו לא עבר עליו חצות, עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות…״ (הקדמת המגיהים על ספר פקו״א).
כן נהג רבי אלעזר הלוי, לנהוג בעצמו חומרא, והתחסד בכל מיני חסידות. באחת מאלה הוא מספר: ״ואני זה יותר מלי שנה שאני רגיל לערב בלא ברכה בע״ש וביה״כ ומתכוין שזה למצוה מן המובחר לעשות המצוה בעצמי, לא שאיני יוצא חייו בעירוב חכם הקהל או בעירוב הקהל אלא שהוא לתוספת טובה לקיים המצוה בגופי ואם חייו יש שכחה כבר אני יוצא בעירוב חכם הקהל או עירוב הקהל״ (פקו״א חלק שלישי דף י״א).
הרבה תקנות ומנהגים, הנהיג ותיקן רבי אלעזר הלוי, לטובת בני קהלתו. כסייג מפני הקלקולים והרוחות הרעות, אף הקל בכמה מהחומרות ומהמנהגים. כדוגמת הימים שנוהגות הנשים שלא לעשות בהם מלאכה, ובפרט במערב הפנימי ובעירו רבאט שנהגו שבכל יום שאין בו נפילת אפיים נוהגות הנשים שלא לעשות בו מלאכה. רבי אלעזר הלוי שלא מצא חן בעיניו מנהג זה מפני התוצאות השליליות שבדבר, כותב: ״ואני הקטן דעתי נוטה שכל יום שאין בו איסור מן הדין ממש מד״ס אלא מתורת מנהג, שיש להורות להם קולא בדבר שלא ימשך קלקול ומכשול מבטלתם כגון לעמוד בפתחי חצרות בחו״ל או לצאת לטייל בשוקים ורחובות כאן בירושלים עה״ק. וטוב לעבור על מנהג לעשות מלאכתם או לכבס בגדיהם וכיוצא, שעל ידי כן יושבות בחצריהם ובבתיהם מלעשות המעשים הנז׳.״ (שם, עמוד ב׳).
מתוך עיון בספריו ״פקודת אלעזר׳,, אנו רואים עד כמה השתדל רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו, גם בתוככי עיה״ק ירושלים. ולמרות המנהגים הנפוצים כ״מנהג ירושלים״. גדול היה כוחו בכל מכמני התורה, כדי לקיים את המנהגים שהביא עמו מהמערב בהסתמכו בבירור יסודי בדברי הש״ס והפוסקים.
לא קל היה הדבר, לשנות מהמוסכמות ומהמקובל כמנהגי ירושלים. ואף היו כאלה שערערו והתריסו כנגדו. ״ובדידי הוה עובדא שהייתי נוהג להוציא ס״ת פעם אחרת כמנהג עירנו… ומחמת מנהג ירושת״ו שאין מוציאין ס״ת פ״א נתעוררו בי קנאים על מנהגי ירושת״ו, לקיימם בלי שינוי וביטלו ממני לתפ״ץ״
רבי אלעזר הלוי, דגל בכך ״שדיו לכל אחד שיעמוד בשלו. כל שאינו עובר על איסור תורה ודברי סופרים לפי מנהגי קהלתו״… וכ״ש שאנחנו קהלה לעצמנו ואין צריך לנהוג כמנהגם אלא כמנהגינו כמו שעושים ק״ק האשכנזים הי״ו שתופסים כאן מנהגי עירם אפיי לענין ברכות כמו בברכות הלל בר״ח וחייה דפסח וכוי וכיוצא בכמה מנהגים וכמו שציינתי מקומות שדברו בהם הראשונים זלה״ה… (פקו״א או״ח סי׳ נ״א).
הרב צוף דב״ש זצ״ל, שחביבים היו בעיניו מנהגי ירושלים, לא תמיד הסכים לדעתו של רבי אלעזר הלוי, ופעמים שהעיר לו על כך. אך רבי אלעזר הלוי, עמד על דעתו, ונימק לפני גדולי ירושלים, בראיות חזקות, את נימוקיו והכרעתו בדין. גם היו פעמים שהוא פנה לגדולי הדור להכריע ולחוות את דעתם, בדין זה או אחר. ״…ואני סדרתי דברי לפני מעי הרב המובהק אב״ד כמוהר״ר משה נחמייאש הי״ו דכיון שבמערב אצלינו נוהגים להוציא כמה פעמים בלי שינוי מקום כלל אפיי בבית אי… ואני איני בק״ק ספרדים כי אם בק״ק מערבים שאיני חייב אז במנהג הספרדים כלל, ויכול אני לעשות כמנהגי׳ במערב, אבל אם אני יכול לעשות כך שישמעו הציבור לדברי שלא יהיה מחלוקת בשביל הרב דב״ש הי״ו שאין דעתו כך, ואמרתי לו בודאי, שאני הוא שעושה המעשה בעצמי, והצבור שעושים עמי הם הלומדים עמי שמקבלים סברתי בשופי בלי שום התעקשות ח״ו כלל ועיקר, והסכים לדברי…״ (שם, סי׳ ס״ט).
רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ׳׳ל. כותב בספר ״נהר פקוד״ (בהל׳ קס״ת סי׳… נהירנא כד הוינא טליא שמעלת הרב המופלא תנא דאורייתא כמוהר״ר אלעזר הלוי בן טובו זצוק״ל, המחבר ספר פקודת אלעזר, מרבני המערב אשר עלה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים ת׳׳ו היה קורא ערעור על מנהג עיקו״ת… שהיה קשה בעניו להניח מנהג עירו במערב…״.
אפס קצהו מקדושתו וטהרתו, מיראתו והתמדתו בעבודת הקודש של רבי אלעזר הלוי זצ״ל. ניתן לראות מהקונטרס רב האיכותי והמנומק שכתב בספרו ״פקודת אלעזר״ חלק ב׳ סימן ר״מ. בענין קדושת הזיווג. ״אמר הצעיר אלעזר, הנה חשקה נפשי לקבץ ביחד דרוש אחד מלוקט מזוה״ק והש״ס וכתבי האר״י זלה״ה בענין גודל חיוב קדושת הזיווג…״. בהמשך דבריו כותב דברים המאפיינים במיוחד את אורח חייו עלי אדמות ואשר הוא עצמו יישמם במלואם: ״שורש כל הרפואות של תחלואי הנפש הוא השתדלות בעסק התורה יומם ולילה ובפרט מחצות לילה ואילך שעל ידי כן מתטהר ומתקדש האדם בטהרה ובקדושה גמורה…״.
ואכן כך היה דרכו להתקדש ולהטהר בקדושה עליונה ושם לילות כימים בלימוד התורה ובהרבצת תורה ומוסר בקרב תלמידיו הרבים, ובני קהלתו.
עם הסתלקותו של הרב צוף דב״ש זלה״ה, נתייתמה העדה המערבית בירושלים, מאב ומאם גם יחד. אב במובן הרוחני, ואם במובן הגשמי. כי הרב צוף דב״ש, היה הפטרון לכל צרכי העדה ברוחניותם ובגשמיותם. בתום ימי בכיתו, נחלקה העדה לשלשה כיתות.
״כת אחת אומרת שאין אנחנו צריכים לעשות רב למלאות מקום הרב הנז״ל (כלומר, הרב צוף דב״ש) וכל הקהלה תתנהג עפ״י שני המונים עשירים, ולעת כזאת ידם תקיפא ואין לנו שום כח עליהם כי אם דוקא שירחמו עלינו מן השמים ותהיו אתם בני גאולתינו בעזר פינו והן אמת כי יש לנו רב אחד ראוי והגון לכל דבר שבקדושה איש אמתי ושונא בצע רחמן על התלמידי חכמים והעניים ויתומים ואלמנות הלא הוא זה שמו הרב הגדול, מעוז ומגדול, ח״ק לישראל, הוא סיני ועוקר הרים, כל ימיו מתעסק בקדשים וידיו רב לו בנגלה ובנסתר מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא כמוהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו נר״ו הי״ו. והם אינם מרוצים בו.
כת ב׳ אומרת שהרב הנז׳ ראוי דוקא לחתום ראשון ולדון ולהורות, אבל בעיניני הכולל אינו ראוי בעבור שהם אומרים שמימי נערותו עד ימי זקנותו לא היה מעורב עם הבריות, שכל ימיו על התורה והעבודה.
וכת ג' אומרת שהוא ראוי והגון לכל ענין הן לדון ולהורות והן לכל דבר הצריך לכוללינו, וזאת הכת היא רוב בנין ורוב מנין כאשר תחזינה עניכם מודעה אחת מודפסת בתוך כתב דנא…״. (כך כתבו חו״ר העדה המערבית, להגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, ראב״ד בעיר פאט שבמרוקו, ובקשו את עזרתו והשפעתו למנויו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל. מתוך כ״י).
אכן, רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נבחר לממלא מקומו של הרב צוף דב״ש, ובכהונה זו, שמש במשך שש שנים, עד כי בשנת תרמ״ו חלה, וביום כ״ב אדר א, עלתה נשמתו השמימה.
וכך חרות על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים:
קול נהי נשמע מציון במר צורח,
ירושלם תתן קולה תבכה ותתיפח,
על הלקח ארון האלקים אור הירח,
הרב המופלא נר המערבי אדמו״ר כש״ת רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ׳יל עלה לשמים יום כ׳׳ב אדר א׳ התרמ״ו ת. נ. צ. ב. ה..
הניח אחריו בן צעיר לימים בשם יעקב חי, ובת בשם רבקה.
כן הניח אחריו אוצר רוחני רב הכמות והאיכות. אלו הם ספריו ״פקודת אלעזר״ ביאור על השלחן ערוך או׳׳ח. אשר נדפסו בהשתדלות תלמידיו המובהקים, רבי שמואל רפאל בוחבוט זצ׳׳ל. ורבי אברהם אביכזר זצ״ל ששימש שנים רבות רב ומורה צדק בעיר אלכסנדריה שבמצרים, ואח״כ ראב״ד בירושלים. את החלק הראשון של הספר הנז׳ הדפיסו בשנת תרמ״ז (1887). חלק שני בשנת תרנ״ב (1892). חלק שלישי בשנת עת״ר(1910).
שאר החלקים לא הודפסו. יש להניח שהרב זצ׳יל, חבר על כל ד, חלקי הש״ע, וכן ספר שאלות ותשובות, דרשות וחדושים. אך לצערנו לא זכינו עד היום לאורם. (הנחה זו באה מתוך השאלות והתשובות שהיו לו עם גדולי הדור ההוא בשאר חלקי הש״ע, כן תלמידיו הנז׳ מזכירים בתחילת החלק השלישי של הס׳ ׳׳פקודת אלעזר״, כי כל ההכנסות שיקובץ בדמי הספר, לא יעשו בו שימוש כלל ועיקר, כי אם דוקא בהוצאות דפוס החלק הרביעי. וכידוע חלק זה לא ראה אור).
הערות
אודותיו ראה, מלכי רבנן למהר״י בן נאים, דף כי׳ב ע״ד. אברהם אלמאליח בלוח ארץ ישראל, לונץ, י׳יד. יהודי המזרח באי׳י למ.ד. גאון. הסכמת הרבנים על סי ״פקודת אלעזר״ בהקדמת תלמידיו. ובהספד שנשא עליו הגאון רבי נחמן בסיסו זצ״ל, נדפס בתחילת החלק הראשון.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.
עמוד 260
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון
הרב יו״ט ישראל זצ״ל, כתב בספרו מנהגי מצרים כי המנהג במצרים הוא לעשות חזרת הש״ץ בכל התפלות וגם בתפילות המוספין, בניגוד לתקנת הרמב״ם ז״ל שביטל בזמנו את חזרות הש״ץ. רק בשבת שיש בו שורה (ר״ל שמחה וכדו,) ושם נמצא ריבוי עם, מתפללין תפלת מוסף אחת בקול רם. כותב ע״ז רבי רפאל אהרן:
״כי האידנא תלי״ת כמעט הוקבעו להתפלל שתים בתפלת המוספין גם בשבת שיש בו שורה והכי הונהג בכל הקהלות דמצרים״.
וכך מוסיף וכותב רבי רפאל אהרן על אחד המקרים שהיה לו בנושא זה בתחילת דרכו:
״ובתחילת כניסתי לשרת בקדש בקרית העליזה מצרים יע״א נמצאתי בשבת שהיתה בו שורת חתונה, והכבידו על הקהל טורח בריבוי עולים והשכבות ונדבות לחיי פלוני ואלמוני, ובעת חזרת המוסף היו איזה אנשים שאמרו לש״ץ שיתפלל אחת כי כבר רד היום. ועליתי על התיבה ואמרתי לבעל השמחה, דע בני כי הקב״ה אומר שרוצה גם הוא להיות עולה לס״ת לשמחת בנך, האם לא תתרצה בזה? ונרעש והשתומם לדברי על הפליאה הזאת ששמעו אזניו, ואמרתי לו כי בכל העולים שעלו לס״ת לשמחת חתונתך לא היה עליך לטורח שום אחד מהם, ורק בחלק הקב״ה אתה טורח, כי על כן חשוב כמה מינוטין ילכו בעלית עולה אחד והשכבה על דור אבותיו, ונדבה ומי שבירך לחיי קרוביו וקרובותיו, והזמן הזה עצמו תתנהו לבורא עולם ששמחך בבנך ובחתונתו ויתפלל הש״ץ חזרת מוסף כתקנה, ותחשוב בדעתך שכביכול אחד מהעולים להבדיל. ותכף ומיד נתנו צו הקהל לש״ץ שיתפלל שתים, ואשריהם ישראל קדושים הם, וטהורים הם…״.
סיפר לי הרה״ג ר׳ עזרא בצרי שליט׳יא, אב״ד בירושלים, מעשה ששמע מאיש נאמן, כי פעם הוזמן הגר׳יא בן שמעון לערוך חופה וקידושין לבתו של אחד הגבירים הרמים מהידועים והמפורסמים במצרים, אשר היה ידוע לעשיר מופלג ובעל השפעה רבה בקרב הקהילה, וגם יד ושם לו בבית המלכות ואצל השרים.
למותר לציין, כי אל החתונה הזו שנערכה בחצר ארמונו של הגביר אשר היתה כחצר המלכים, הגיעו כל המי ומי מנכבדי הקהילה, גבירים ורוזנים, שרים וגדולי המלכות. בשעה היעודה לעריכת החופה, נעמדו כל המוזמנים ביראת כבוד סביב לאפריון, ועיניהם מופנות אל מסדר הקידושין, הלא הוא החכם באשי, הגר״א בן שמעון.
בידים רועדות קמעה, מסר הגביר את גביע הברכה לידיו של הרב, ומלאו ביין משובח ישן נושן, אשר זה עתה העלה ממרתף היין אשר לו.
הגר״א בן שמעון, פנה אל הגביר ולחש לו באוזנו כי היין איננו ראוי לברכה. הגביר שלא הבין את פשר כוונת הרב. נגש מיד למרתפו ובמו ידיו הביא יין אחר יותר משובח מהראשון. שוב פנה אליו הרב ולחש לו, כי גם יין זה פסול הוא ואינו ראוי לברכה. שוב חזר הגביר בפנים מסמיקות למרתף והביא מהיין הכי משובח שהיה לו, ושוב פנה אליו הגרי׳א בן שמעון ואמר לו בלחישה אך בתקיפות כי היין פסול ואינו ראוי כלל לברכה.
בצר לו פנה הגביר להגר״א בן שמעון, ובקשו אחר הסליחה רבה מכבוד תורתו, להתלוות אליו למרתף ושם הוא יבחר את היין הראוי לברכה.
כאשר נכנסו שניהם למרתף היין, פנה הרב אל הגביר ואמר לו: ״בני ויקירי, לצערי הגדול לא אוכל לברך על היין שברשותך כי יין נסך הם״. הגביר הביט ברב והשתומם על דבריו. אזי פנה שוב הרב אל הגביר והסביר לו, כי הלכה היא, ״שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם, ויינו יין נסך״. ולדאבוני, העושר והכבוד גרמו לך להתרחק מדרכי אבותיך. והנך מחלל שבת בפרהסיא לעיני כל ישראל, אשר על כן, יינך יין נסך הוא, ולא אוכל לברך עליו ולקדש בו.
דברי הגר״א בן שמעון, שנאמרו בלב כואב ובצער עמוק וכדבר איש אל בנו אוהבו, ירדו חדרי בטן וחדרו עמוק עמוק לליבו של הגביר, אשר היה מזועזע עמוקות למשמע אוזניו, בשרו של הגביר נעשה חדודין חדודין, וחש מחנק בגרונו בשומעו מפי הרב את ההשואה שיש בין מחלל שבת לעכו״ם עד כדי כך שיינו יין נסך.
לאחר שהתאושש הגביר מתדהמתו, בעינים דומעות ובאנחה שוברת לבב אנוש, פנה להגר״א בן שמעון, ואמר לו: ילמדנו רבינו, דרך ישכון אור להעמידני על הדין ועל האמת ולהחזירני ליהדותי, והריני מעתה מקבל עלי לשמור את השבת ולהיות יהודי נאמן ובעל תשובה גמור.
כראות הרב, שהדברים נאמרו באמת ובאמונה ובלב תמים, פנה אל הגביר ואמר לו: אשריך בני שקבלת עליך להיות בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אשר על כן, צדיק גמור אתה מעכשיו, והיינות שברשותך כשרים הם לברכה.
בפנים צוהבות ובעינים מאירות אור יקרות, חזרו הרב והגביר אל החצר לערוך את החופה והקידושין, ומיני אז חזר הגביר לשמור ולעשות את השבת, ועבד את ה׳ בלב שלם.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- עמ'175
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב
דרכיה דרכי נועם )משלי ג' י״ז.)
הגר״א בן שמעון הצניע לכת עם אלהיו, וצניעותו בולטת לעין המעיין בספריו ובתשובותיו. כאשר נתבקש לתת את הסכמתו לספר ״מרפא לנפש״ להחכם מסעוד חי בדוך ז״ל, ספר, המכיל דרש, מוסר, רמזים וגמטריאות ואף סתרי תורה וסוד תעלומיה (נדפס אסכנדריה שנת תרנ״ט), כותב הוא ז״ל בהסכמתו:״… וגם הדרך אשר דרך בה לא אדע נתיבה כי לא קבלתי מרבותי רק מעט מזער בראשית חכמה…״.
חומרות רבות, סייגים ומילי דחסידותא, אימץ לעצמו ונהג בהם. אך, הוא נהג לקיימם רק בתוך כתלי ביתו ובד׳ אמותיו. כלפי הציבור הוא לא היה מאלה המגבבים חומרות וסייגים. הוא הסתייג לא מעט מאותם ״חכמים״ בעיניהם, המתחסדים ומורים לאחרים חומרות הנוטים מקו הפסק שבשולחן ערוך, ובפרט מאותם שנהגו להורות כן כדי להתפאר ולהראות ירא וחסיד, ומה גם כאשר הדבר היה נעשה בפני גדולי תלמידי החכמים שבדור אשר הנם ״גדולים מהם או כמוהם״. להתנהגות זו כינה הרב בן שמעון ״חוצפא ויוהרא״.
הגר״א בן שמעון סבר שלהורות חומרות בפני ת״ח אחרים, ״זה שורש פורה להרבות שנאה וקנאה וקטגורייא בשונאיהם של ת״ח. ובפרט אם ימצא איש מהמוני עם והוא נכבד מיסב אתם, הלא בלבבו יאמר הלא כן דרך החכמים מה שזה אוסר זה מתיר ועדיין לא שוו בשיעוריהן הם בעצמם ,ואיך יאמרו לנו עשו, וכדי בזיון…״. גם יראת שמים שלימה אין בכך, ״כי משורש היראה וענפיה הסתרת המעשים והצנע לכת עם אלהיך כתיב, וזו היא יראה האמיתית אשר אאמיניה ותפארת לעושיה. וכל כלפי לייא הראות מעשיו לזולת לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שהיא יראת ה׳ שלימה״. בסוף דבריו כותב הוא ז״ל דברים המלמדים להועיל כיצד לנהוג בדרך הסלולה והישרה כפי שלימדונו רבותינו ואבותינו, ״דרך המלך״. וכך הוא כותב:
״וזה כלל גדול למדונו אבותינו ורבותינו להסתיר מעשיו אם הם מתורת חסד, ולהתנהג בקרב ביתו כאשר לבבו יחפוץ להיות מן המחמירים ומן החסידים המהדרים, אכן במסיבת ריעים ודודים תהיה דעתו מעורבת עם הבריות במה ששורת הדין מסייעתם ודי, ובזה ימצא תמיד כף נחת וחברתו עריבה ונעימה נאה ומשובחת, וריח לו כלבנון ערוגת הבושם שהכל מתבשמין בו רוקח מרקחת…״(שער פקוד הל׳ כרכות או׳ יא).
הגר״א בן שמעון נשא בקרבו את המידות והתכונות המבורכות שניחונו בהם חכמי ספרד. שכל ישר וגאונות טבעית, אופי מאוזן, שלוה נפשית, רוחב לב ומתינות בדעות ובהליכות, ידיעות חובקות בכל תחומי החיים הן במילי דעלמא כבמילי דשמיא, שיקול דעת בתבונה פשוטה וברורה, למדנות יסודית ומסודרת, הידור וגינוני אצילות. דרכים והליכות שהטביעו את חותמן והתבטאו בשלמות אצל תלמידי חכמים שבדורות עברו, ובפרט בתור הזהב של חכמי ספרד. הגם שפעמים רבות התגלה הגר״א בן שמעון כלוחם ללא חת על עקרונות האמונה וההלכה, עשה זאת במקל נועם, בשיכנוע ובמוסר כליות החודרים לבבות. כמו כן היה נכון להיענות לצרכים הרבים שהעלתה המציאות היום יומית, ובלבד שהדברים לא סתרו במאומה את ההלכה ואת ההשקפה התורנית.
וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך (ישעיה ס״ב, ב׳.)
בד בבד עם פעולותיו הברוכות בקרב הקהילה, הוא פעל רבות אצל השלטונות לרווחתם של בני קהילתו. בחכמתו הגדולה ידע ליצור קשרים הדוקים גם בקרב צירי הממשלות השונות שהיו במצרים, והם היו לו לעזר לעת מצוא בענייני הקהילה וסדריה, ובפרט בענייני היהודים הרבים שהיו נתינים של אותן ארצות. ידיעתו של הגר״א בן שמעון בשפות זרות, ערבית צרפתית איטלקית וספרדית, עזרו בידו ליצירת קשרים הדוקים אלה.
השולטן התורכי אשר העריך מאוד את פועלו הרב ואת כושרו הרבגוני של הגר׳׳א בן שמעון, כבדו באות כבוד ״מגידי״ מדרגה שניה, ובאות כבוד נוסף ״עותומניה״ מדרגה שניה. גם ניתן לו בגדי שרד במאמר השולטן.
אמשכם בעבותות אהבה (הושע י״א, ד׳)
הגר״א בן שמעון, שפע אהבה כנה וצרופה לקהל עדתו. במתק שפתיו, בחיוכו המלבב, בסבר פניו הקורנות אהבה אבהית וחברתו העריבה והנעימה, השריש בקרבם את אהבת התורה וכבוד ללמודיה. אף הציבור השיבו לו אהבה רבה על אהבתו אותם. ראשי הקהילה נכבדיה ונשיאיה היו סרים למשמעתו וראו בו אביהם ופטרונם. ועל כן, מכל דבריו, תקנותיו, עצותיו ומהלכיו אשר עשה למען הקהילה, לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, וכך הוא כותב:
״וגם אני תהלה לאל יתברך, כבודי חדש עמדי, כי חנני ה׳ בכבוד ויקר כאדם תור המעלה, וגם בגוים שמי נכבד, ולא חסרתי דבר, בחסד אלקים אלי, גם כל אשר חפצתי לתקן בקריה נאמנה הזאת תקנות, והסכמות וגדרים, לכונן סדרי העדה ומשטריה על אדני היראה והנהגה האנושית לטובת הקהל בחומר וברוח, אלהי אבי היה עמדי עדי הקימותי כל אשר חפצתי לעשות.
אסיר תודה הנני לצור ישעי…. ונתנני לחן ולחסד בעיני בני עמי העי״א גם בעיני הממשלה ושריה ורוזניה, עדי גדלה עדתינו שבעוב״י מצרים לאושר ולכושר ויהי שמה לתהלה ותפארת בין קהלות הקדש אשר בתפוצות הגולה, בנועם סדריה וביושר נתיבותיה…״.
אכן, במסירותו הגדולה למען קהלתו, הצליח רבי רפאל אהרן, להעלות את הקהלה שבמצרים על במת האושר והכבוד, וכל זאת על ידי הנהגתו ותקנותיו אשר נעשו באמת וצדק שהיו נר לרגליו.
בתבונה ובדעת, חדר רבי רפאל אהרן אל תוך חדרי לבבם של צאן מרעיתו. הוא ידע בטוב טעם ודעת להבהיר להם משפטי ה׳, חוקיו ומשפטיו. הוא השתמש בסגנון מיוחד במינו, כדי לפלס לו נתיב בלב שומעי לקחו ולהעמיד את משפטי הדת על תילה. והרי שתי דוגמאות המאפיינות את דרכו בקודש.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- עמ'173-171
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ד'
3.3 בין־טקסטואליות בפעולה
פוליפוניה זאת של הצלילים — המוסיקליים לפחות — היא מתכונותיה העיקריות של השירה העברית במזרח בכלל ובצפון־אפריקה בפרט לאחר גירוש ספרד, וזאת כתוצאה ישירה מהתפשטותה המהירה ומיוקרתה הרבה של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות אלה. אולם, מה שיעניין אותנו כאן להבנת אמירתו השירית של רש״ח בפרט והשיח השירי־עברי בצפ״א בכלל הוא פוליפוניה מסוג אחר, פוליפוניה המכוונת את ארגון מארג המשמעויות והמשמעים בתוך השיר העברי ואת השימוש במבנים ובצורות של הלשון העומדים לשם כך לרשותו של המשורר. פוליפוניה זאת נוגעת למרקם הלשוני של הטקסט העברי ומגדירה אותו כישות בין־טקסטואלית מובהקת השואבת את קיומה ואת מבניה וצורותיה מתוך זיקה הדוקה לטקסטים עבריים־ארמיים אחרים.
פוֹלִיפוֹנְיָה
ל (נ') [מיוונית: poly הרבהphone + קול] רַב-קוֹלִיּוּת, שִׁלּוּב קוֹלוֹת אֲחָדִים בִּיצִירָה אַחַת.
[פּוֹלִיפוֹנְיוֹת]
במחקר הספרותי של ימינו נקבעה תופעת הבין־טקסטואליות כאחת מתכונותיו העיקריות של כל טקסט באשר הוא טקסט. דומה שבשירה העברית, למן הפיוט הקדום ועד לשירתו של ביאליק, אותה שירה שנכתבה שעה שהעברית לא תפקדה כשפה מדוברת אלא כשפת לימוד ועיון, תופעה זו בולטת עוד יותר ומייחדת אותה מבחינה לשונית יותר מכל תכונה אחרת. לתיאורם הראשוני של ביטויי הבין־טקסטואליות בשירתו של רש״ח בפרט ובשירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נסתפק כאן בהערות כלליות בלבד.
א. עולמו הבין־טקסטואלי של המשורר: למן המאה השלישית ועד לדור תחיית הלשון תפקדה הלשון העברית — ולאחר מכן גם הארמית — כלשון כתיבה ויצירה בעיקר, שהמשיכה יצירה טקסטואלית ענפה ובעלת יוקרה רבה, כלומר כל אותם המקורות הכתובים והמייסדים של התרבות העברית והתרבות הרבנית כאחת, הכוללים את ספרות המקרא ואת ספרות חז״ל. מאז ימי הביניים המוקדמים היוו מקורות אלה בכל קהילות ישראל את המסד לחינוכו ולהכשרתו של התלמיד־חכם. לגביו של המשורר העברי במרוקו ובקהילות ישראל במזרח בכלל בתקופה שלאחר גירוש ספרד לא הצטמצם קורפוס התייחסות זה של טקסטים לספרות המקראית ולספרות חז״ל בלבד, אלא כלל את כל הספרות הרבנית ההלכתית, הפרשנית, העיונית והמיסטית המאוחרת, שהייתה חלק מהותי מחינוכו היהודי הפורמלי או האישי־הפרטי. קורפוס זה כולל טקסטים סיפוריים, עיוניים, פרשניים, שיריים ומיסטיים בשתי השפות היהודיות הראשונות, העברית והארמית, המקיימים זיקות ישירות ביניהם ובמיוחד לעולם המקרא.
טקסטים אלה מאוכלסים בדמויות בעלות תכונות שונות, במצבים מגוונים, באירועים משמעותיים, באמירות מחייבות ובמבנים לשוניים הראויים לשימור ולשימוש. מכלול הטקסטים ומרכיביהם הסמנטיים־פרגמטיים והמבניים סיפקו את עיקר מסכת הדימויים והמיתוסים וכן את מערכת הידע של המשורר או הכותב על העולם ועל הקיום היהודי. על פי מכלול זה הוא פירש את הווייתו הוא כחלק מהקהילה היהודית וכבן לעם היהודי הנמצא בגלות, ובנה את היסודות המשמעותיים להבנתה ולהצגתה של הווייתו זו בטקסטים חדשים מפרי יצירתו, שכן זה היה עולמו האינטלקטואלי המובנה ואף חלק גדול מעולמו הרגשי. מכלול טקסטים זה, שתפקד לגביו כמערכת אחידה, היווה עבורו אם כן מסגרת התייחסות ערכית, שיפוטית ויצירתית.
ב.הבין־טקסטואליות ברצף תרבותי יהודי פנימי: בבואו לכתוב טקסט חדש כלשהו לא יכול היה המשורר או הכותב העברי — וגם לא רצה בכך — להתעלם מכל הידע הטקסטואלי המגוון והעשיר הזה, אלא להפך: הוא היה מעוניין לתת לו חיים מחודשים ולהפגין את אמיתותו הנצחית ותקפותו הבלתי־מעורערת. לגביו זהו המקור הלגיטימי היחיד שבו הוא יכול היה לשאוב את מבני המשמעויות והמבעים שיעמדו במרקם הטקסט שלו. בכתיבתו הנשענת על קורפוס טקסטואלי זה אין המשורר עושה מעשה חיקוי או חזרה חסרת השראה על משמעים ומבנים קיימים, אלא מזדהה הזדהות מלאה עם עולם תרבותי ואינטלקטואלי, שהוא קיומי עבורו ועבור קהילתו, ומשייך את יצירתו לרצף ההוויה התרבותית היהודית שלו. מכאן נובעת כל אותה מלאכת השיבוץ, הפירוק, הצירוף וההעתקה בטקסט השירי החדש של פסוקים, קטעי פסוקים, אמרות, מבנים, צירופים, צורנים ומשמעים של יחידות לשוניות שמקורן במכלול הטקסטואלי הקודם, מלאכה המאפיינת כל כך את הכתיבה השירית העברית למן הפיוט הקדום, ובמיוחד למן שירת ספרד.
אם בשירת תור הזהב הייתה מסגרת ההתייחסות הטקסטואלית האידיאלית כמעט תמיד לשון המקרא, הרי במסורת המאוחרת של השירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נפרצה מסגרת מצומצמת זאת, והמשוררים שאבו את המבנים הלשוניים שלהם מכל המקורות הלשוניים העבריים והארמיים שעמדו לרשותם, כולל לשון הפרשנות והעיון, לשון הפיוט הקדום, לשון השירה הספרדית ולשון השירה המאוחרת של ר׳ ישראל נג׳ארה ושל משוררי צפון־אפריקה, ולפעמים גם מלשון הזוהר. אולם, גם פה המשיכה לשון המקרא ובמיוחד הטקסטים השיריים והכמו־שיריים שלה, ספרי תהלים, משלי, איוב והנביאים במיוחד, להיות המרכיב העיקרי בעיצובה של לשון השירה. זיקה זאת של השיר ללשונם של טקסטים קודמים מקבלת בשירתו של רש״ח, בדומה ליצירתו של כל משורר, גם אופי פנימי, אינטךה־טקסטואלי ולא רק אינטר־טקסטואלי. בשירים רבים אתה מוצא מבנים ואף מבעים שלמים שהוא משתמש בהם כלשונם או בשינויים קלים בשירים קודמים.
ג.בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים — כל מרכיבי השיח השירי — מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים הלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, אלא בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידיאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.
במלאכת הבנייה הסמנטית־פרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה — במובן של העברה — שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד (או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות(או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב — דהיינו תיאורים(ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סמנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח — והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפס, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב (המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.
אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־טקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ד' עמ' 41
האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה) מאת שלמה שפיצר
כאן נכון להוסיף, שיחס חיובי זה לתורת אשכנז בכלל ולחכמי אשכנז בפרט מצד הרומניוטים נמשך גם לאחר מכן במאה הט״ז, כאשר כבר הגיעו לאיזור מגדולי חכמי ספרד. והרי דברי ר׳ אליה קפשאלי: ״.. .אח״כ בדקתי ומצאתי אין לי טופסי גיטין ששלח למרי׳ ר״י סג״ל ז״ל, רבי האלוף מהר״ר יהודה מינץ ז"ל, מצאתי נוסה שעושה השליח ראשון לשני וכותב כי הוא סדר הגאון מהר״ר יעקב מרגליות זלה״ה, לא ידעתי אם שמעת עליו, אבל היה מגדולי ישראל וראש באשכנז וגאון בזמנו ממש״ (שו"ת אהלי תם, ויניציאה שפ״ב, ב). יש שקשה במקצת להבין יחסו של חכם ספרדי או רומניוטי אל חכמי אשכנז. כך לדוגמה כותב ר׳ יהושע צונצין במקום אחד על ר׳ מאיר מפדואה: הרב הגדול זקן ונשוא פנים ירא אלוקים, וכן מתייחס הוא בדרך ארץ ובכבוד אל חמיו של ר׳ מאיר, ר׳ יהודה מינץ. אך מאידך ממשיך הוא: ״אל תשיביני מדברי מהר״י מינץ… קבלנו מרבותינו שאין חכמתו ופלפוליו ניכר מתוך פסקיו, שיותר גדול היה כפלי כפלים ממה שפסקיו מורים עליו כי היה אשכנזי וכל האשכנזים בטבעם הם עלגי שפה כבדי פה וכבדי לשון, ואין כח בהם לבטא בשפתים ולא לכתוב בקולמוס העומק, השוכן בתוך לבם ולא יבינם אלא מי ששמע אותם וקבע בישיבותיהם עידן ועידנים״. ובמקום אחר הוא כותב: ״היום הזה גלותי מעלי חרפת האשכנזים המלעיזים אותי על שאיני בודל כל בין השמשות מדרכי הספרדים ופניתי הבית מלפלפל על דרך האשכנזים״ . כאן גם המקום להעיר על עניין המעיד מצד אחד על עולמם הרוחני של החכמים הרומניוטים ואף של הספרדים לאחר מכן, ומצד אחר על התפשטותן המהירה של תשובות האשכנזים בקרב יהודי המזרח, בזמן שהדפוס עדיין לא בא לעזרת הפצת החיבורים. אין כאן הכוונה לחיבורים הקלאסיים כמו המרדכי או תשובות מהר״ם רוטנבורג. מפתיעה ביותר היא העובדה שמרבים לצטט את האחרונים שביניהם ובמיוחד את ר׳ ישראל איסרלין בעל תרומות הדשן ואף את ר׳ יעקב וייל (המהרי״ו) .
באמצע המאה הט״ו לערך התפרסם גם ״הקול הקורא״ המפורסם של ר׳ יצחק צרפתי שישב באדריאנופול ״אל ק״ק היהודים הנמצאים באשכנז, להודיע להם מיטב ארץ תוגרמה ויתרון מלכות ישמעאל״. החוקרים נחלקו בדבר קביעת התאריך המדוייק שבו נכתבה האגרת. הם גם הגזימו במידה מסויימת בדבר התעמולה של ר׳ יצחק צרפתי למשוך יהודים לתוגרמה. המעיין היטב באגרת יגיע למסקנה אחרת למעשה, והיא, שהוא קורא ליהודי אשכנז לעלות לארץ־ישראל ולירושלים ומורה להם על כיוון עלייתם״. בכל אופן, קשה לברר אם על יסוד קריאתו של י׳ יצחק צרפתי עזבו באמת ״יהודי אשכנז, שוואבין, רינוס, שטייערמרק, מאהרין ואונגרין״ את ארצם ופנו אל ארץ תוגרמה, ״ארץ אשר לא תחסר כל בה״. החשוב לנו הוא להראות, כפי שכבר הראינו לעיל ועוד נראה להלן, שאמנם נוסדו קהילות אשכנזיות לפני בוא הגל הגדול של מגורשי רנ״ב—רנ״ז מספרד ופורטוגל. אגרת זו מתווה לעולים מאותן ארצות את סימני הדרכים לארץ הקודש, לאחר שנחקקו החוקים שאסרו על הנוסעים היהודיים להפליג באניות מאיטליה לארץ־ישראל. היא גם מראה לנו את הכיוון ואת הנתיב, שלאורכו נוסדו היישובים שבהם ישבו אשכנזים; הכוונה במיוחד לאורך נהר הדנובה ומשם דרומה ודרום־מזרחה. ציר זה קיבל תנופה גדולה יותר במחצית הראשונה של המאה הט״ז, בעקבות כיבושה של הונגריה בידי סולימאן הראשון בשנת 1526. אך לפני כן נסקור את התיישבות האשכנזים באיזור לפני בוא המגורשים, היינו, עוד במאה הט״ו; בידינו עדויות על כך מקושטא ומשאלוניקי, אך גם מערים אחרות ברומליה כמו אדריאנופול, סופיה, פליבנה ועוד. להלן נבדוק את המקורות כדי לאמת את הנחותינו.
רבי שלמה אבן וירגה
אבל לתוך המסגרת הזאת של נוסחאות והשקפות מסורתיות נכנסת וחודרת רוח אחרת, רוח של השכלה חילונית ומידה ניכרת של ביקורת אמפירית־קאוזאלית. ר׳ שלמה בן וירגה לא רצה לספר רק את המעשים כמו שהיו, אלא הוא רצה לפרשם בשיטתו החדשה. הוא גמר בדעתו לחקור את הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, לשנאת ישראל. ״מה השנאה הגדולה הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים?״ כל עוד שהוא מחפש את המום באנשי עדתו הוא, הרי הוא הולך בעקבות המוכיחים הגדולים שקמו ליהדות הספרדית מבין החסידים והמקובלים.
אך הוא אינו מסתפק בהגידו לבני עמו את פשעם, אלא חטאות ישראל נחשבים אצלו רק כאחת הסיבות הטבעיות למפלתם בין גורמים היסטוריים שונים. הוא הולך ומונה וקובע את יחסם השונה של המעמדות הנוצריים לשאלה היהודית ומתברר לו. כי המלכים והשרים והמשכילים אוהבים את היהודים, והשנאה יוצאת רק מן הכומרים אכולי אדיקות דתית ומן השכבות הנמוכות של האוכלוסיה הנוצרית אשר מצוקתם הכלכלית מביאה אותם להעליל עלילות טפלות על היהודים ולדרוש את גירושם מן הארץ.
ומן הניתוח הסוציולוגי של תופעות הגלות יוצא המחבר ומפליג את דעתו למרחקי ההיסטוריה. הוא מבקש למדוד את ההיסטוריה הישראלית בכללה על־פי חוקי הטבע. סימנים לגישה זו נמצאו בכמה מקומות של ספרו. בייחוד, בשיחה הארוכה שבין אלפונסו המלך ובין טומאש החכם(בסיפור ז׳), בה מנסה המחבר לבדוק את הסיבות הפוליטיות הריאליות לחורבן המדינה היהודית בזמן הבית הראשון והשני. בין שאר הדברים נזכרת גם הדת כגורם פוליטי שלילי.
״היהודים בתחילה כאשר נשאו חן בעיני האל, היה לוחם מלחמותם… ולכן לא למדו תחבולות המלחמה, כי לא הוצרכו…, וכאשר חטאו, הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתם לא היו יודעים, ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים והיו נופלים כצאן בלי רועה״(עמי מד).
הבטחון בעזרה האלהית מנע את היהודים מלדאוג לעזרה עצמית. למרות הצורה הקלה שבה הוסברו הדברים, מפתיע ניתוח ראציונאליסטי זה של הסיבות הטבעיות הפועלות בהיסטוריה. ולא במקדה ולא על דעת עצמו נקט ר׳ שלמה בשיטתו. בתחילת המאה הט״ז התחילה נפוצה תורתם החדשה של חכמי המדינה וההיסטוריונים האיטלקיים הגדולים שהשתחררו לחלוטין מכבלי ההשקפה התיאולוגית של ימי־הביניים והעמידו את דבריהם על המחקר האמפירי, בלא משוא פנים להרגשות ואמונות מקובלות. שמא שמע רי׳ש בן וירגה מדבריהם או קרא בספריהם?
הספד ״שבט יהודה״ הוא, לפי צורתו החיצונית, אוסף של סיפורים קטנים. כמה מהם העתיק המחבר כמו שהגיעו לידו, או שהכניס רק פה ושם הערה אופיינית משלו, ורבים בדה לגמרי מלבו, ורק עין בוחנת תוכל להבחין בין הישן והחדש, בין סיפורי חסידים ומאמינים תמימים ובין דעות חיצוניות.
המחבר מצא את הצורה הספרותית הנאותה לדרכו מוכנת לפניו בנובילה (Novella) האיטלקית. התחלותיה של הנובילה נמצאות באותם הסיפורים הקטנים, על מעשי צדיקים, בעלי מגמות דתיות ומוסריות, השכיחים כבר בספרות התלמודית, והדרשנים של ימי הבעיה, יהודים ונוצרים, הלכו בעקבותיהם. ספר חסידים האשכנזי שלנו הוא בחלק גדול אוסף של דרשות ומעשיות כאלה, אלא שהמגמה הדתית מרובה אצלו על התוכן הסיפורי.
בספרד נתחברו אוספים כאלה ע״י מלכים ושרים נוצריים, מתוך מגמה והצלחה דידאקטית וספרותית גם יחד. באיטליה התחילו כבר מסוף המאה הי״ג סופרים מחוגי המשכילים הבורגנים והחצרנים להשתמש במסורת ספרות זו ולהפוך אותה לתכליתם החילונית ולליצנות ואפיקורסות, ספרי נובילות כאלה הכילו מעשיות היסטוריות ובדיות אלו על־יד אלו ויש שנצטרף להם ה״מוסר־השכל״ בשביל חיי הפרט והכלל.
אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה קרא בספרים ממין זה ולמד מהם פרק בשיטתו הספרותית בכלל ובכמה פרטים. הראיה החותכת ביותר היא באותו המשל המפורסם לסבלנות דתית, הידוע למשכיל המודרני ע״י המחזה ״נתן החכם״ של ג. א. לסינג. המשל הובא תחילה בשני מאספים של נובילות איטלקיות מימי־הביניים ומופיע גם בספר שבט יהודה.
שלוש הדתות המונותיאמטיות הגדולות נמשלו לשלוש אבנים יקרות שהנחיל האב לשלושה בניו, ואין איש יודע ביד מי האמתית. רק אבינו שבשמים יודע את האמת.כך הוא הפירוש ההומאני־הטולרנטי של המאה הי״ח. בימי־הביניים נמסר המשל בלחישה ובכוונה של אפיקורסות מחוצפת במקצת.
כל אומה מבין שלוש האומות הגדולות (ישראל, אדום וישמעאל) ירשה את דתה, כאילו היא האמיתית היחידה, ורואה את עצמה מחוייבת לקיים את מצוותיה, אבל לא הוכרע ביד מי האמת, ועדיין השאלה במקומה עומדת. האיש שסיפר את המשל לראשונה התכוונן להורות אמונה פילוסופית שווה לכל נפש חכמה וכפר בעיקרן של תורות ומצוות פוזיטיביות.
בצורתו הקרובה לכוונה זו נמצא המשל באוסף הנובילות Decamerone למשורר הפלורנטיני Giovanni Boccacio ובצורה מטושטשת יותר באוסף הקודם לו במאה הי״ג של Le Cento Novelle Antiche בשני הספרים, נראה, לא הלקח הפילוסופי של המשל הוא העיקר, אלא המעשה בסולטאן, שמתכוון להכשיל את היהודי ע״י שאלתו ולמצוא אמתלה לקחת את רכושו, והיהודי משיב תשובה פקחית ונמלט מן הפח שטמנו לו.
זה הצד השווה לשני המחברים האיטלקיים, אם כי המשורר בוקאג׳יו המתיק קצת את הנוסח הגס של המספר הראשון. אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה לקח את סיפורו מן המקורות האיטלקיים הנזכרים או מצנורות מתווכים אחרים. גם אצלו הובא המשל בצורה מטושטשת וכדוגמה ל״פקחות היהודים״ ודחיה בקש.
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה הלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו יוסף שיטרית
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה הלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו
יוסף שיטרית
- שִׁיר שֶׁבַח לְחָכָם – מַה טּוֹב טַעְמוֹ! ־ כָּל הָעָם יַבִּיעוּ בְּפִיהֶם: -14
צְאוּ וּרְאוּ בַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה / אָבוּ דַר הֶם בְּתוֹך נְוֵיהֶם.
מַה טּוֹב וּמַה נָּעיִם גּוֹרָלֵמוֹ ! / הָאֵל יוֹסֵף עֲלֵיהֶם כָּהֶם.
מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת לָהֶם, / בָּחַר בַּקְּהִילָּה הַנְּסוּכָה.
מה גדלו
-שְׁמוֹ הןֵ הוּא נוֹדַע בַּשְׁעָרִים / הַמְצֻויָּיִנִין בַּהֲלָכָה,18
מְפוֹצֵץ סְלָעִים, עוֹקֵר הָרִים, / וְשִׂיחָתוֹ, תַלְמוּד צְרִיכָה,
עָנָו שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק מֵשָׁרִיםָ / עָשִׁיר, דַּל וְרוּחוֹ נְמוּכָה;
שָׁיֵיף עָיֵיל, שָׁיֵיף נָפֵיק, וכַ־ / מֶּלֶך בַּגְּדוּד הוּא בַר רֵיכָא.
מה גדלו
15-14 המשורר מציין לשבח את הרב הראשי ואב בית הדין הנערץ של קהילת גיברלטר, ר׳ שלמה אבודרהם, שמוצאו היה מתיטואן ושהיה מיטיבו.
מה טוב טעמו: מלשון השירה והמליצה, על פי תהלים קיט, סו:
יביעו בפיהם: על פי תהלים נט, ח.
צאו… שלמה: על פי שיר השירים ג, יא;
המלך שלמה: רמז לתוארו הבלתי רשמי של הרב הראשי בגיברלטר!
אבו דר הם בתוך נויהם: הכוונה כאן לכך שבני הקהילה הזמינו את ר׳ שלמה אבו דרהם מתיטואן, ששם הוא שימש דיין, לבוא ולדור בקרבם ולשמש רב הקהילה!
אבו: רצו;
דר: שישתכן ויתיישב!
הם: בני הקהילה:
נויהם: ברבים, משיקולי משקל וחריזה.
מה… נעים גורלמו: על פי תהלים קלג, א ועל פי לשון התפילה!
האל… כהם: על פי דברים א, יא.
מאת… זאת: תהלים קיח, כג!
בחר: הכוונה כאן כנראה להסכמתו של ר׳ שלמה אבודרהם לבוא ולשמש דיין בגיברלטר ולוותר על כהונתו בתיטואן!
הקהילה הנסוכה: המבוססת והמפוארת, על פי לשון הפיוט הספרדי ולשון השירה המאוחרת.
21-18 המשורר מונה את שבחיו, מעלותיו ומידותיו התרומיות של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה ממשפחת רבנים ידועה, היה גדול בתורה וביראה והנהיג את קהילתו בשאר רוח ותוך הקפדה יתרה על דין צדק.
נודע בשערים: משלי לא, כג, והכוונה כאן לרבני מרוקו, עמיתיו של הדיין, וכן לאבותיו הרבנים ממשפחת אבודרהם, שהיו גדולים בתורה ובהלכה!
המצו״נין בהלכה: מוסב ל״שערים״.
מפוצץ סלעים, עוקר הרים: תלמיד חכם חריף ובקיא, על פי מאמר חז״ל ״עוקר הרים וטוחנם זה בזה״ ומאמרים דומים אחרים!
ושיחתו תלמוד צריכה: ר׳ שלמה אבודרהם היה חכם תלמודי, וכל היום שח בסוגיות תלמודיות! על פי תהלים קיט, צז ״כל היום היא שיחתי״.
שופט בצדק משרים: על פי צירוף של תהלים ט, טו! עה, ג!
ורוחו נמוכה: מי שמדוכא וחלש בחברה, ולא כמקורו בלשון חז״ל ובלשון הפיוט ״[שפל ו]נמוך רוח״ בהוראת ״צנוע״.
שייף… נפיק: (בארמית) זוחל כשנכנס וזוחל כשיוצא, היינו עניו וצנוע – בבלי סנהדרין פח ע״ב!
כמלך בגדוד על פי איוב כט, כה! כאן הכוונה לא רק למנהיג רוחני סמכותי ונערץ, אלא רמז לתואר הלא רשמי שבן כינו היהודים בסוף המאה ה-18 בגיברלטר את הרב הראשי של הקהילה " מלך היהודים "
בר ריכא : בארמית מזרע אצילים וגדולי העם – כאן מזרע רבנים ידועי שם בתולדות יהודי מרוקו