מורשת יהדות מרוקו

הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ח — תשט״ז) 1928-1956

רבי שמואל עזראן נולד בשנת תרל״ב בעיר הגדולה לאלקים ״מראקש״ שבדרום מערב מרוקו. לאביו הגאון החסיד רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת אסתר.

עיר מולדתו־ובית אביו

אביו של רבי שמואל, רבי מרדכי עזראן, היה אישיות תורנית מפורסמת צדיק גדול, ובעל אכסניה של תורה בעירו ׳׳מראקש״, הידועה והמפורסמת בהיסטוריה היהודית כמטרפולין של תורה.

לאו מלתא זוטרתא, לבלוט בתוך עיר, המלאה ישיבות ובתי מדרשות, אשר רבניה וחכמיה היו בעלי שיעור קומה, חריפים ובעלי פלפול, הגוזרים ים החכמה לגזרים, ודורשים תילי תלים על כל קוץ וקוץ, ואם אכן בלט מאן דהו, הרי שללא ספק, היה צריך להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה, בקי בעיון ובסברה ישרה, נושא ונותן ברוב המקומות בש״ס ופוסקים. וכזה היה רבי מרדכי עזראן, ת״ח מופלג, חריף ובקי בכל חדרי תורה, מעמיק, ובעל עיון זך וישר, שהיה קשה להזיזו ממקומו, בהיות דבריו בנויים על אדני ההגיון הבריא.

רבי מרדכי עזראן, נולד בשנת תר״ח בעיר מולדתו מארקש. בשנות נערותו, חייו ופעלו בעיר זו, גאוני עולם, אדירי התורה פוסקים בהלכה ובפרשנות התלמודית, ענקים ובעלי שאר רוח. נזכיר רק אחדים מהם:

רבי דוד צבאח, גאון אדיר ומקובל אלהי, נודע בשערים בשם ׳׳דוד מלך ישראל״. מתוך ספרו ״משכיל לדוד״, ניכרת חכמתו הגדולה חסידותו וקדושתו, ובחזיון לילה היו מתגלים לו רזין עילאין, וכמה מהם העלה על הכתב בספרו הנז׳. כן נדפס ספר ממנו, מעט הכמות ורב האיכות ״מורה צדק״ נימוקים על הש״ע חחו״מ וליקוטי דינים. נתבש״מ ליל יוה״כ שנת תרי״ט. והניח אחריו שני צנתרות הזהב, הגאון החסיד רבי ימין צבאח, והגאון הדיין המצויין רבי אברהם צבאח זצ״ל.

רבי משה רוזיליו, גאון אדיר ומפורסם. בהיותו בן י׳יח שנים חיבר שיטה על כמה ממסכתות הש״ס ונקרא ״קול מבשר״, נדפס בירושלים ש׳ יגדיל תורה, והוא ספר גדול ודבריו כאחד הראשונים.

רבי רפאל מסעוד בן מוחא. גאון גדול ומפורסם, הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, והיה עניש וקטיל. לגדולתו וקדושתו אין די באר. והוא מפורסם בכל המערב, חיבר כמה ספרים. מהם נדפסו ״פרדס רימונים״ (ירושלים תשל״ט) ו״פרפראות לחכמה״ (ירושלים תדש״מ) ראה שם בהקדמות לספרים הנז' אפס קצהו, והיה שקיל וטרי עם גדולי הדור, וביניהם עם מופת הדור נר המערב רבי יצחק בן וואליד. ראה שו״ת ״ויאמר יצחק״ ח״א (אה״ע סימן קמ״ט). ועם הגאון האדיר, רבי יעקב בירדוגו, ראה שו״ת ״שופריה דיעקב״ (סי׳ לז). ועוד. נתבש״מ ח״י תמוז תרל״ג.

רבי דוד שלוש, ידוע ומפורסם בגדלותו ובקדושתו וכינוהו חכמי עירו ״המלך דוד״. העמיד תלמידים הרבה. והרבה נסים נעשו על ידו, ואף כי אחרי מותו. נתבש״מ י״ג כסליו תרנ״ג. והניח אחריו בן יחיד הוא הרה״ג המפר רבי יוסף שלוש זצ״ל רב העדה המערבית בירושלים. (ראה אודותיו בפרק מיוחד בספרנו, ועל מהרד״ש הנר ראה בספר ״חמדה גנוזה״, לנכדו הרה״ג ר׳ דוד שלוש שליט״א, רבה הראשי של העיר נתניה ומשם באריה).

רבי יעקב אבטאן, איש אלקים קדוש, (בנו של הגאון המקובל האלהי רבי מרדכי זצוק״ל), אודותיו כתב הרב מלכי רבנן: הוא חי במאה הו' ומו"ץ במראק״ש, ובס' קול מבשר במסכת שבועות יש שם חידושים ממנו, ולא ידעתי אם הניח אחריו כתבי יד, ונתבש״מ ער״ח אייר תרל״ג. ולשמע אוזן כשעבר השד״ר מו"ה ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה ב' מעיינים גדולים במערב, א׳ מו"ה יעקב אבטאן במראקס, וא' מו”ה שאול אבן דנאן זצ״ל בפאס, הרב הנז' היה תלמיד מו״ה משה רוזיליו מחבר ״קול מבשר״, ובפטירתו דרש עליו מוהר״ר מרדכי צרפתי זצ״ל, ושמעתי שהרב הנז' כל ימי השבוע לא הניח גבו על כר וכסת כלל, והיה כל הלילה יושב ולומד, ואם חטפתו שינה היה ישן והוא יושב בלימודו בספר, ובליל שבת היה שוכב על מטתו בכר וכסת, וביחס הכתובה תארוהו בזה״ל: הרב הכולל חסידא קדישא ופרישא המקובל האלהי סבא דמשפטים כמו״ה יעקב אבטאן זצ׳יל, וראיתיו חותם עם רבני מראקס בפס״ד א' ש׳ תר״ט פ״ק, עכ״ל.

וראיתי בספר ״תהלתו בפי״ למהר״י פרץ זצ׳׳ל(ירושלים תש׳ימ שכתב בהקדמתו כי כאשר הרב הגדול החסיד רבי ימין צבאח בנו של מוהר״ר דוד הנ״ל, נסע מחוץ לעירו לכפר ״איגינישנאי״ כדי לסדר שם חליצה לאשה אחת, וביום השישי הודיע לקהל שבאותו הכפר, כי הגיע שעתו להפטר מן העולם. וציוה אותם על הקבורה התכריכין וההספד, ושלא ידאגו אף כי היום קצר, כי בטיפולם בו ובקבורתו יתארך הזמן ויספיקו לעשות הכל קודם כניסת שבת, וכן היה.

ובאותו היום כאשר במארקש עדיין לא הגיעה הידיעה על הסתלקותו של צדיק, אמר רבי יעקב אבטאן זצ״ל לסובבים אותו, דעו כי אני רואה את מטת הצדיק ר׳ ימין צבאח בשמים. והתברר כאשר באו שליחים מהתם להודיע על פטירת הצדיק, כי רבי יעקב דיבר ברוח קודשו ודייק ממש בשעת הפטירה, והיה לפלא.

עוד גאונים ומקובלים התהלכו בעיר מארקש באותה תקופה, אשר שמם הטוב הולך לפניהם ונודעו בכל ערי המערב בחכמתם הגדולה כ־רבי אלעזר חזאן, רבי מימון ומשה פינטו, רבי יוסף אביטבול, רבי שלום הכהן. רבי אלעזר הלוי, רב תלמודי וגאון מופלא, בעל המחבר ״עבודת הלוי״ (ירושלים תרפ״ד), פי׳ על כמה מסכתות הש"ס, והוא ביאור ופירוש נפלא כדרך המהרש״א. רבי שאול נחמיאס חסיד בעל מעשים ומקובל אלהי, ידועים כמה מעשה נסים שנעשו על ידו ועל ידי אחיו הרבנים זלה״ה. רבי רפאל יוסף חרוש. ועוד.

על ברכיהם של רבנים אלו ואחרים גדל וצמח רבי מרדכי עזראן. מהם ינק תורה, יראה ודרך חיים, עד כי למרות גילו הצעיר התפרסם כתלמיד חכם רשום וכדרשן מבוקש. עיקר לימודו היה עם הגאון הגדול רבי מרדכי צרפתי זצוק״ל. אודותיו כתב הרב ״מלכי רבנן״ וז״ל: ״מו״ה מרדכי הצרפתי זצ״ל, מו״ץ במראקס ונתמנה לדיין בפרשת מטות ש׳ תרל״ב ודרש ברבים… הרב הנז׳ היה קנאי לבלי חת והיה עניש וקטיל, והוא למד אצל הרה״ג מו״ה משה רוזיליו מחבר ס׳ קול מבשר, ובסוף ימיו עיניו כהו מלראות. ולשמע אוזן, שאחד לא ציית לדינו ואירע שלא השלים יומו, והניח אחריו כמה פסקי דינים שעדיין המה בכ״י, ונתבש״מ בשי תרמ״ה״. ע״כ.

התעסקותו במסחר לא הפריעה לר׳ מרדכי בהתמדתו ובשקדנותו בלימוד התורה, אדרבה הוא זכה לשתי שולחנות, תורה וגדולה, ביתו היה בית ועד לחכמים, אצלו התאכסן לפרקים הרב הקדוש האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא, כאשר היה בא למארקש. כן התאכסנו בביתו שדר״י א״י שבאו לקבץ תרומות עבור הישיבות והכוללים השונים. הרי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ כותב, שכאשר הוא ואביו ר׳ אליהו ילוז זצוקי׳ל בקרו במארקש בשנת תר״ס יצאו לקראתם רבני העיר הרה״ג ראב״ד ר׳ יעקב בן חיים. ושאר בית דין הצדק, ר׳ אברהם זריהן, ר׳ ימין כהן, ר׳ שלמה אסבאג, ר׳ אברהם בן מוחא ורבי מרדכי עזראן.

הרב מרדכי עזראן ומשפחתו עלו לא״י בשנת תרס״ז והתישבו ביפו.

כאן מצא כר נרחב ומקום להתגדר בו, ויחד עם ידידו ובן גילו, רבי יוסף ארוואץ ור׳ שבתי בוחבוט, פתחו את בית הדין הספרדי הראשון בעיר זו. על עובדה זו מציין הראשון לציון, הגאון רבי אליהו פאניזי׳ל בפסק דין בענין עגונה אשר נדפסה בס׳ ״עם מרדכי״ וכך הוא כותב: ״ראיתי את השאלה הנ׳׳ל ע״ע היתר עיגונא אשר נטפלו והשתדלו מע' הב״ד צדק דעיה״ק יפו ת״ו הרבנים הגדולים יצ״ו דחתימי עלה, ויגעו ומצאו לה ארוכה למכתה האנושה, כי זה בערך ג׳ שנים אשר העלובה הנ״ל אסורה בכבלי עיגון ולא היה מי שירחם עליה להקריב משפטה לפני דייני דפום דרתא רבנן תקיפי ארעא קדישא הע״י, עד אשר העיר ה׳ את רוח מע׳ ידידנו הרה״ג רב הוד יוסף ארוואץ יצ״ו וסיעת מרחמוהי הע״י אשר קבעו ישיבה בארעא קדישא יפו ת״ו, אשר מימי עולם לא זכתה העיה״ק הנ״ל לקבוע ישיבה שמה לתורה ולתעודה, והרבנים הנ״ל היו הראשונים במצוה הזאת ואליהם יבואו העם לדרוש את ה׳ על הדין ועל המשפט״. למותר לציין, כי שלשת חברי בית דין זה עשו מלאכתם לשם שמים שלא ע״מ לקבל פרס, הם לא נהנו מכספי הצבור ולא רצו להפוך את תורתם קרדום לחפור בו.

בימי המלחמה העולמית בשנת תרע״ד. נאלץ ר׳ מרדכי יחד עם משפחתו וחבריו הרבנים לגלות ולנדוד לאלכסנדריה שבמצרים, מפאת היותם נתינים צרפתיים. בתום המלחמה חזר ר׳ מרדכי לא״י שאותה כה אהב, ונתיישב בעיה״ק ירושלים.

בישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה, קבע ר׳ מרדכי את מקום משכנו.

לא עבר זמן רב, ושמו התפרסם בקרב תלמידי החכמים שבירושלים כחריף גדול בעל פלפול וסברה השוחה בים התלמוד ובמפרשיו. בין הרבנים שיחד אתם קבע את לימודו, היה הגאון הצדיק רבי בן ציון אטון זצוק״ל.

ר׳ מרדכי הכיר טובה לישיבה ולמייסדיה, ובהקדמה לספרו ״עם מרדכי״ (ירושלים תרצ״ג) הוא קובע ברכה ״לרבנים הגדולים הגבאים הנכבדים העומדים על הפקודים פקודי ה׳ בכאן ״ישיבת פורת יוסף׳׳, אשר ע״י הנהגתם והשגחתם השלימה, תורה יוצאת בהינומא, קולה נשמע ברמה״. גם בדרושים אשר דרש הזכיר לטובה את מייסדי הישיבה ר׳ יוסף אברהם שלום זצ׳׳ל ובתו הצדקת רבקה, וכך הוא מציין בדרוש יו״ד מספרו הנז׳: ״היום הזה יום מנוחתו של המנוח והאיש הנכבד המקים דגל התורה הוא יוסף אברהם שלום מאריה דאתרא הדין ז״ל, ולהיות כי אנחנו מלחמו אנו אוכלים ומימיו אנחנו שותים, ובביתו ובחומותיו אנו דרים, לכן אנחנו חייבים לכבדו ולעשות לו יקר וגדולה בכל יכלתינו, ובכן אנא בריה קלה זעירא דמחבריא אמרתי בלבי לומר עליו מעט דברי תורה, ובזה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כי תורתנו היא תורתו, ומדידיה קא זכינא…״.

כ־ט״ו שנים תמימות ישב ר׳ מרדכי בין כתלי ישיבת פורת יוסף, ושם לילות כימים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. כל מכריו היו מתפלאים לראות כי למרות גילו, מעל הגבורות, לא נס ליחו ולא פג רעננות נעורים ממנו, בחריצותו, בעיונו המעמיק ובסברותיו הקולעות אל השערה.

עוד בשבוע האחרון לימי חייו, והוא בן תשעים שנה, ישב ולמד כאילו היה עוד בימי עלומיו. ביום פורים ט״ו באדר של שנת תרח״ץ (1938), התרופפה בריאותו וכוחותיו עזבוהו, בני ביתו הביאו לו חזן שיקרא לו את המגילה, ואחר המגילה התאזר בכל כוחותיו והצליח והתיישב ללמוד במסכת שבת, למחרת ט״ז באדר עלתה נשמתו השמימה, בנשיקה ממש.

הניח אחריו את הספר ״עם מרדכי״ דרושים לשבת תשובה, שבת הגדול, שבת כלה, לתפילין ולהספד, לל״ג בעומר, למע' הבטחון ולחג הסוכות, למעלת הענוה ולגאולה, ובסופו פס״ד בענין עגונה. (נדפס שנת תרצ״ג בירושלים).

מלבד בנו יחידו רבי שמואל, הניח אחריו שתי בנות, מרת חנינה שנישאת לר׳ אברהם מלכא, ומרת פריחה שנישאת לר׳ שלמה שריקי.

בנו רבי שמואל שנולד כאמור בעיר מארקש בשנת תרל״ב (ולא תרכ״ז כפי שכתוב ביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון). אף הוא יצק מים מגדולי ומאורי עיר מארקש, ולמד בחברותא עם הגאון המפו׳ רבי אברהם זריהן זצ״ל. כבר בצעירותו הצטיין בענוותנותו, בצניעותו, בשכלו הבהיר ובהרבה מעלות טובות. הוא ירש מאביו תכונות נעלות ושקדנות ללא ליאות. ובהגיעו לפרקו, השיא לו אביו את אחת מבנות מראקש, המהוללה בצניעותה ובמעשיה הטובים, מרת ריקה בת רבי יאיר עזרא ז״ל.

בשנת תרס״ז עלה עם אביו לא״י והתיישב ביפו. בשנת תרע׳יד הוכרח לנדוד לאלכסנדריה עם אביו וב״ב. ובתום המלחמה העולמית. חזר עם משפחתו והתיישב בירושלים.

בירושלם נתמנה לר״מ בישיבת ״טובי ישבעו׳׳ שע׳׳ש הנדיב שלום טובי מאלכסנדריה, והעמיד תלמידים הרבה, שרובם הוסמכו להוראה.

רבי שמואל היה מיחידי סגולה במעשיו, ביחסיו לזולת ובנמוסיו. מפני מדותיו התרומיות התחבב על כל יודעיו ומכיריו. ביתו היה בית ועד לחכמים. עניים, יתומים, ואלמנות היו מוצאים אצלו תמיד אוזן קשבת. והיה מאושר תמיד להושיט להם את עזרתו.

בשנת תרפ״ד הוזמן לשמש כחבר בבית הדין של העדה המערבית יחד עם חבריו הרבנים : רבי עמרם אבורביע ורבי שלום מרדכי אזולאי.

בשנת תרפ״ח עקב פרישתו של האב״ד רבי שמעון אשריקי, נתמנה רבי שמואל לאב״ד במקומו, ובמשרה זו שימש רבות בשנים עד שנתבקש לישיבה של מעלה בו׳ לחודש שבט תשט׳׳ז, והוא בן פ״ד שנים.

רבי שמואל זצ״ל הניח אחריו בן מופלג בתורה ובמידות, הגאון המפורסם רבי נסים עזראן זצ״ל.

רבי נסים, נולד בכ״ח כסליו שנת תרע״א בעיר יפו, ובבית אביו וזקנו הגאונים, ספג תורה ויראה עד כי גדל מאוד לתפארת הוריו ומשפחתו. בשנת תרצ״ג נשא לאשה את הרבנית אביגיל, בתו של הרה״ג ר׳ יוסף שלוש.

ר׳ נסים התחנך בישיבת ״פורת יוסף״ וכבר בצעירותו ניכר במדותיו התרומיות ובענוותנותו הגדולה ובכשרונותיו הכבירים, תכונותיו הנאצלות הביאוהו לבחירתו כר״מ בישיבה בה למד.

תקופת מה שימש ברבנות בחיפה ובראשון לציון, והיה חבר לשכת הרבנות הראשית בירושלים. אך המטרה שהציב לעצמו, להרים קרן התורה בקרב יהדות ספרד בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, לא נתנה לו מנוח, עד כי בעמל רב הקים ישיבה בשם ״בית שמואל״ לזכר אביו, וריכז בה בחורים מצוינים אשר הכשירם במסירות נפש, לרבנים, דיינים, שוחטים, ומוהלים, רבים מתלמידו מכהנים ברבנות בארץ ובתפוצות.

שמו הטוב של רבי נסים עזראן זצ״ל, נודע לשם טוב ולתפארת כגאון בתורה וגדול ביראה ובחסידות, עניו מאוד ובעל מידות תרומות ואציליות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובעל מתק שפתים. כמו כן שנים רבות היה מעמודי התווך של העדה המערבית בירושלים, ופעל רבות למענה, נלב״ע ג׳ אדר תש׳׳מ.

אחריו הניח בנים ובנות זרע ברוכי ה^,, הממשיכים את שושלת המשפחה הנאורה. חתנו הוא הגאון המפורסם הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרה״ג מרדכי אליהו שליט״א.

 חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

עמוד 352

הרה״ג רבי שמעון אשריקי זצ״ל .

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ב — תרפ״ז)

רבי שמעון אשריקי נולד בשנת תרי׳׳ט -1859- בעיר מוגאדור שבמארוקו. אביו ר׳ חיים, היה סוחר עשיר ומפורסם בעירו, בזכות מעשה הצדקה הרבים, יושרו ועדינות נפשו. הוא גם פעל בהנהגת הקהילה. וניצל את קשריו הטובים עם ה״קאיד״ כדי לסייע לאחיו מעול גלותם, ולהקל מעליהם את המיסים הכבדים שהטילו חדשים לבקרים, אדוני הארץ.

ביתו של ר׳ חיים, היה בית ועד לחכמים, לעניים, ולכל עובר אורח. שמו הטוב הלך לפניו כאיש עדין, אדיב, ובעל לב רחב. ישר ונאמן במשאו ומתנו, נקי כפיים ובר לבב. ועל כן התחבב על כל מכיריו ויודעיו, וכולם פה אחד הללו את שמו וברכוהו.

בשנת תרכ״ד החליט ר׳ חיים לעלות לארץ ישראל עם אשתו ובנו שמעון, כדי לחונן את עפר ארץ ישראל המקודשת, שאותה כה אהב וכה חלם עליה. הוא היה בין החלוצים הראשונים שהשתקעו בעיר יפו. אך לא זכה לדאבון לב להאריך ימים, וכעבור שנה מיום עלותו ארצה השיב את נשמתו לבוראו, בעוזבו אחריו אלמנה צעירה ובנו שמעון שאך מלאו לו שש שנים.

אשתו האלמנה שהצטיינה בחכמתה חריצותה וחסידותה, מסרה את בנה בידי הגאון רבי שלמה בוחבוט זצ״ל כדי שיספוג ממנו תורה ויראה.

[רבי שלמה בוחבוט היה יליד העיר רבאט שבמארוקו. ובצעירותו עלה לאה״ק והתישב ביפו, ושם הרביץ תורה ברבים. בין שומעי לקחו נמנו אנשים שאח"כ התפרסמו בשמם הטוב. כגון הרבנים מסעוד הכהן אלחדאד ראש ק״ק חסידים בית אל. שמעון אשריקי ראב״ד לעדת המערבים ואחרים. הוכר כאחד הרבנים הגדולים בדורו, ונודע במדותיו התרומיות ובתכונות נפשו הנעלות. בו התמזגו כל המעלות אשר מנו חכמים באנשי המופת. הצטיין בדרשותיו ונועם אמריו שצודדו נפשות הקהל. מתוך רצונו שלא ליהנות מזה, התעסק במסחר שעות אחדות ביום וממנו מצא מחיתו, כאשר כהו עיניו מזוקן, בעיקר מרוב עיונו בספרים בלילות, עלה לירושלים ונחשב בין יחידי ישיבת ״חסד אל״. נלב״ע ביום י״א תשרי תרס״א, ונספד ע״י חבריו הרבנים נחמן בטיטו ומנשה שמחון. (החבצלת שנה ל״א תרסייא גליו! ב.) חבר ס׳ קהלת שלמה, ביאור אגדות על התנ׳׳ך. כ״י בידי בנו הרב שבתי בחבוט נ״י. (מ. ד. גאון. בספרו יהודי המזרח בארץ ישראל, כרך בי). בנו של הרה״ג הנז^,, הגאון רבי שבתי בוחבוט זצ״ל שימש כראש הרבנים בארם צובא (חלב) ובביירות. חיבר הרבה ספרים באגדה, בדינים, במוסר ובמדות, וכן שו״ת כלם כ״י. אחדות מתשובותיו הובאו בשרית ישכיל עבדי להגר״ע הדיה זצ׳יל, ובמאסף. ופסק אחד בענין עגונה הובא בס' ״עם מרדכי״ להגר״מ עזראן זצ״ל. נלב״ע בביירות י״ז אייר תש״ח, והובא למנוחות בירושלים בכ״ז אדר בי תשיי׳א],

בישיבתו של הר״ש בוחבוט הנז׳, למד רבי שמעון אשריקי מספר שנים, ועשה חיל בלמודיו. כשרונותיו הגדולים, פקחותו המופתית והבנתו הגדולה, סייעו בידו לגדול בתורה וביראה, ושמו הטוב הלך לפניו כבחור מורם מעם, עילוי, ולמדן מופלג.

תקופה חדשה בחייו של רבי שמעון, החלה כאשר אמו הצדקת נישאה בהסכמתו, למופת הדור, הגאון הצדיק רבי אברהם אשכנזי זצ״ל, ששמש באותם ימים הראש״ל ורבה של ירושלים.

הראש״ל רבי אברהם אשכנזי אשר היה ידוע ומפורסם לאיש מופת, צדיק וגאון מפורסם ובעל מדות תרומיות. הביא לביתו את רבי שמעון, ואימץ אותו כבן. בבית צדיק זה, גדל רבי שמעון על ברכיהם של גדולי וגאוני הדור. בפקחותו בהתמדתו ובכשרונותיו העילויים, שאב מתורתם, שתה בצמא את דבריהם, והתאבק בעפר רגליהם. אביו החורג, לא מנע כל טוב ממנו. הדריכו ולמדו בכל מקצועות התורה, עד כי רכש לו ידיעה עמוקה ויסודית בכל מכמני התורה והמשפט.

בין רבותיו ומכריו של רבי שמעון אשריקי, נמצא הגאון רבי אברהם פנסו. מגדולי רבני ירושלים המפורסמים. אשר גילה את כשרונותיו ותכונותיו המיוחדים של רבי שמעון, והציע לו את בתו בוליסה סול לאשה. [ארבע בנות היו לו לרבי אברהם פנסו. שהשיאן לת״ח: והם, רבי נסים אלישר, בנו של הראש״ל יש״א ברכה. רבי שמעון אשריקי. רבי רפאל כהן שאקו, הנמנה בין רבני ירושלים וטובי עסקניה, פעמים אחדות היה שד״ר הכוללות לחו״ל, תחלה בשנת תרמ״ה לתורכיה, ואח״כ נסע מטעם כוללות עדת המערבים, כולל חברון, ביה״ח משגב לדך, וק״ק חסידים ״בית אל״, להודו, תוניס, אלגי׳ר, מרוקו, ועוד. היה חבר בבית דינו של הראב״ד רבי וידאל חנון אנג׳ל זצ״ל, והעמיד תלמידים הרבה. והחתן הרביעי, רבי אלעזר מיוחס].

בבית חותנו, מצא רבי שמעון אשריקי מעין חדש שממנו שאב תורה והשכל, בהיות שבית חותנו היה מרכז לתורה ובית ועד לחכמים. כאן ניתנה לו האפשרות להתמסר לתורה בלי כל דאגות.

בן כ״ד שנים נשלח רבי שמעון, בשליחות הכולל ע״י ישיבת ״בית אל״ לערי מרוקו. הארת פניו היפים, חכמתו ותבונתו, דבורו הצח וקולו הנעים, עזרו לו מאד בשליחותו זו. בכל מקום שדרכה רגלו נתקבל בסבר פנים יפות, וכולם הרימו את תרומתם ביד נדיבה לטובת ישיבת ״בית אל״. בשליחות זו שהה משך כארבע שנים, והוכתרה בהצלחה גדולה. לאחר שבע שנים, שוב יצא כשד"ר לערי מרוקו, והפעם מטעם הכולל לעדת המערבים. רי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ מציין, כי בהרבה כפרים במרוקו, נפגשו הוא ואביו זצ״ל, עם ר׳ יוסף ארוואץ שהיה שד"ר לעדת החסידים ״בית־אל״ ועם ״הרה״ג נעים זמירות ישראל ר׳ שמעון שריקי ז״ל שד״ר המערבים, ומאוד התענגו בחברתם במשך ימי שבתנו יחד״.

כעבור זמן מה יצא שוב ר׳ שמעון כשד"ר לערי טוניס מטעם העדה הספרדית. גם בית החולים ״משגב לדך״ שלחוהו לכלכותה שבהודו, כדי ליישב את הסכסוך אשר פרץ בין גבאי המוסד ובין נציב אחד בשם כהן שלא רצה להתפשר בענין תרומתו.

את תפקידו כשד"ר מלא רבי שמעון באמונה. לא עשה ממנו עושר, וכל ימיו חי בצמצום ובצניעות, והתמסר כל כולו למען הכלל והפרט. שנים רבות שימש כחבר בבית דין הצדק של העדה הספרדית, וכאשר נפטר הראב״ד של עדת המערבים, רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל בשנת תרפ״א, נבחר רבי שמעון לממלא מקומו, וינהל את כל עניני עדתו בכשרון רב. חבריו בבית דין, היו הרבנים הגדולים רבי אליהו לעג׳מי, ורבי יעקב בן עטר, זכר צדיקים לברכה.

רבי אליהו אלעג׳מי זצ״ל, נולד בשנת תרל״א במרוקו, ולאחר עלותו לאה״ק נמנה לאחד מראשי המקובלים המכוונים בישיבת ״בית אל״, והיה ידוע ומפורסם לאיש אלקים קדוש, כן היה בקי בכל כתבי האר״י ז״ל.

ומכוין כל הכוונות ומסדרם על נכון, בבקיאותו וידענותו בקבלת האר״י הוא ערך וסידר את סידור הכוונות של הרש״ש. מלבד היותו חסיד, ומראשי המקובלים בבית אל, היה מראשי עדת המערבים בירושלים. נלב״ע כ^, אייר תרפ״ז.

רבי יעקב בן עטר זצי׳ל. בצעירותו עלה מעיר אזמור שבמרוקו לירושלים, ויהי בין מייסדי עדת המערבים. פעמים רבות יצא כשד״ר לטובת העדה, ובלה במסעותיו הממושכים חליפות כ׳׳ה שנים, הוא חיבר את הספר ״בית אלקי יעקב״. והוא המחבר את הפיוט המפורסם ״אערוך מהלל ניבי״ בשבח הגאון אדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זיע״א. נלב״ע ר״ח מנ״א התרפ״ד.

כעת הגיעו לידי כת״י מהר״ר שמעון רביבו ז״ל, ושם כתוב לאמור שר^' יעקב בן עטר סיפר לו כי בהיותו שד״ר בפעם הראשונה במארוקו הלך לעיר אופראן כדי להשתטח על קברות הקדושים שבמערת אופראן הידועה בקדושתה בשל הקדושים הקבורים בה שמסרו נפשם על קדוש ה׳. וכאשר הוא נכנס לתוך גבול המערה היה נדמה לו שהוא מהלך על גבי קוצים ולא יכול היה להמשיך ללכת עד שהוכרח לחזור לאחוריו, ובמו עיניו ראה שלא היו שם קוצים כלל וכלל, וידע שקדושתם של הטמונים שם גדולה עד מאוד.

בספר הנפלא ״הסבא קדישא אדמו״ר סידנא בבא סאלי זיע׳׳א׳׳ (נתיבות תשמ״ה). מסופר כי בביקורו של האדמו״ר יש״א ברכה זצ״ל בירושלים בשנת תרפ״ב. הוא הקדוש פנה לבית הדין של עדת המערבים בכדי לקבל את הסכמתם להדפסת ספרי הרב הקדוש ״עטרת ראשנו״(כך מכנים את הגאון הקדוש וחסיד רבי דוד אביחצירא זיע״א שנהרג על ק״ה). ומצא שם את שאהבה נפשו. שלשה גדולי עולם, וכל אחד מהם עמוד משלושה עמודי עולם. עמוד התורה — הראב״ד ר^' שמעון אשריקי זצ״ל, למדן מופלג ובקי עצום בש״ס ופוסקים. מעיין רשום, הפותר כל בעיה קשה וסבוכה כלאחר יד. עמוד העבודה— עבודת שמים המקובל האלקי ר׳ אליהו לעג׳מי זצ״ל. עמוד גמילות חסדים— הרה״ג יעקב בן עטר זצ״ל. לשלשה גדולי עולם אלה נקשר אדמו״ר הבבא סאלי זצ״ל באהבה רבה, וקבע ללמוד אתם יחדיו ובנפרד, ועד ימיו האחרונים הזכירם לטובה והתגעגע לאותם ימים טובים, ימי השלוה והמנוחה בלימוד התורה כחפצו בלי כל טרדה. מכל אחד מהם כפי ערכו למד והשתלם, מר׳ שמעון — הנהגת בית הדין ולהתנהג עם בעלי דינין ודרך ההוראה והפסק, מרי אליהו — כוונות הרש״ש. מרי יעקב— כל מידות טובות והנהגות שראה בגדולי עולם במשך מסעותיו הארוכים.

על דברי ימיו של רבי יעקב בן עטר זצי׳ל, יש להוסיף, כי בשנת תרנ״א, הוא הגיע ללישבואה שבפורטוגל, בתור שד״ר לק״ק חסידים בית אל, שם פגש ביהודי עשיר שהיה מילדי המערב הפנימי, ושמו מסעוד כהן, שהגר בצעירותו לעיר באיאה שבברזיל, ולרגל מסחרו הגיע ללישבואה.

ר״י בן עטר, שהיה בעל מתק שפתים, ובעל השפעה רבה. הציע לעשיר הנז׳ לייסד ישיבה בירושלים לעדת המערביים, בה ילמדו עשרה תלמידי חכמים מבני העדה. והוא העשיר, יספק להם את התמיכה הדרושה לפרנסתם ולמחייתם; העשיר השיב בחיוב, והקציב סך מסויים לעשרה לומדים וכן דמי שכירות מקום לישיבה. הישיבה נקראה בשם ״משמרת כהונה״, ושימש בה רבי יעקב כראש הישיבה. הנדיב מסעוד כהן הנז׳, עמד בהתחייבותו, ובמשך כל ימי חייו לא פסק מלשלוח את הקצבה לישיבה הנז׳, ואף אחרי מותו בצוואתו הניח קרן לישיבה הנז׳ שמפירותיו תמשיך הישיבה להתקיים. (ראה בשו״ת ״רחמים פשוטים״ להרחמ״ן נאים זצ״ל, בהלכות צוואות ומתנות סימן ו׳ עמי מ״ט, תשובה ארוכה מארץ מדה ע״ע הצוואה של הנדיב הנז׳).

מיתת בתו של רבי שמעון אשריקי זצ״ל, מרת וידה אשת הסופר החכם ר׳ יצחק יחזקאל יהודה בי״ד אדר תרפ״ז, העכירה את רוחו, ומני אז סבל יסורים מריס וקשים שקבלם באהבה, מרוב יגונו נסתמא מעיניו ונפל למשכב, והוא האריך בחליו על ערש דווי במשך שנתיים עד כי נתבקש לישיבה של מעלה בכ״ו סיון תר״ץ והוא בן שבעים ושתים שנה, זיע״א.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמעון אשריקי זצ״ל

עמוד 316

הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל

(תרנ״ג—תשב״ז)

רב עמרם חסידא

אישיותו של רבי עמרם אבורביע זצ״ל, משובצת בנופך ספיר ויהלום.

הוא נמנה בין אותם ענקי רוח שהקדושה והטהרה נשבה מתוך נשמתם והאצילו מרוחם על כל סביבתם. דבקותו ושקידתו בתורה היה לשם דבר, בקיאותו וידיעותיו הרבות במכמני התורה הקנו לו מוניטין בין גדולי הדור. אצילות נפשו, מדותיו הנעלות, ענותנותו הגדולה ואהבתו לבריות היתה לשם ולתפארת בקרב כל אלה שבאו אתו במגע. דמותו והארת פניו הקרינו למרחוק. כל מ״ח המידות שמנו חכמים היו ברבי עמרם, והם היוו בסיס מרכזי בדרך חייו המופלאים.

״רב עמרם חסידא״, כך כינוהו גדולי הדור, בשל חסידותו המופלאה וצדקתו הנפלאה. שפתותיו ונועם דבורו עם כל הנברא בצלם, נטפו מור ואהלות. הליכותיו הליכות מלכי בקודש. וקיים במלוא המובן את הפסוק ׳׳בכל דרכיך דעהו^,׳ במילי דעלמא כבמילי דשמיא. ועליו אפשר לומר בפה מלא ״צדיק הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו״.

בנן של קדושים

רבי עמרם זצ״ל היה נצר למשפחת רבנים גדולים וידועים בעיר מולדתו ומולדת בית אביו, היא העיר הגדולה של חכמים וסופרים. עיר ואם בישראל טיטואן שבמארוקו.

סבו— רבי יוסף אבורביע זצ״ל. היה מפורסם בחסידותו ביושרו ובענותנותו הגדולה. היא הרביץ תורה ברבים ושימש ספרא דדיינא בבית דינו של הגאון נר המערבי רבי שמואל נהון כמוהר״ר יצחק זצוקלה״ה.

בשנת תרס״ו עלה רבי יוסף, עם נכדו רבי עמרם לעיה״ק ירושלים. וקבע את מושבו בה על התורה ועל העבודה, עד ליום שנתבקש לישיבה של מעלה, יום ה׳ לחודש אדר שנת תרע״ח, והיתה מנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים בירושלים.

אביו של רבי עמרם — רבי שלמה אבורביע זצ״ל, הרביץ תורה בטיטואן והעמיד תלמידים הרבה. אודותיו כתב מ.ד. גאון בספרו יהודי המזרח בא״י: ״רבי שלמה אבורביע בנו בכורו של ר׳ יוסף אבורביע זצ״ל, הרביץ תורה בטיטואן, בבית מדרשו המיוחד לו שם על שמו ״מדרש שלמה״. רוב חכמי טיטואן כיום נמנים בין שומעי לקחו. בהחליטו לעלות לארץ, לא עזבוהו מוקיריו ותלמידיו הרבים לצאת משם, ורק עפ״י פקודת הרופא הצליח לנסוע. כל ימיו היה חלוש גו ודל וכחוש. מראהו כאיש אלקים קדוש. היה אהוב וחביב על הצבור. בירושלים ישב על התורה ועל העבודה לילה ויום. חי והתפרנס בדוחק ממה שאחדים מתלמידיו הותיקים היו שולחים לו. הקרובים אליו הכירו את ערכו הרם, ואנכי הצעיר בתוכם. תמיד לבש גלימה ערבית פשוטה והתהלך כעני, בכדי שלא למשוך אליו תשומת לב. הוא החזיק ישיבה בביתו בשם ״אור זרוע״. נפטר בן נ״ג שנה ביום י״ז תמוז תרע״ו. נשארו ממנו חדושים בש״ס והם בכ״י בידי בנו ר׳ עמרם״.

שלשלת יוחסין רב לו לרבי עמרם זצ״ל, גם מצד אמו הצדקת, מרת יוכבד לבית כלפון. אביה רבי יצחק זצ״ל, היה רב מובהק חריף ובקי ובר חכים להגאון האדיר נחל נובע מקור חכמה רבי יעקב כלפון זצוק״ל בעל המחבר ״משפטים צדיקים״ ב' חלקים (ירושלים תרצ״ה). ״ויעמידה ליעקב, רנו ליעקב שמחה_׳ דורש טוב״ (שלושת הספרים הנז׳ בכרך א׳. ירושלים תשי״ז).

כן היה רבי יעקב הנז׳ חתנא דבי נשיאה להגאון הקדוש סבא דמשפטים רבינו יצחק נהון זצוק״ל, ראב׳׳ד ור״מ בעוב״י טיטואן. (אודות מהרי״ן הנז^, ראה מה שכתבתי במבוא לשו״ת ״ויאמר יצחק״ למהרי״ץ בן וואליד זיע״א ח׳׳ב שנ׳ תש״מ עמוד ז' הערה 11, ואודות רבי יעקב כלפון הנז׳ כתבתי במקו״א).

מסבתו הצדקת מרת ביליידא, ומאמו הרבנית יוכבד. ינק רבי עמרם, הרבה יראת שמים, יופי וטוהר המידות. דמותן ואורח חייהן, אשר היוו שלימות רוחנית אמיתית, נחרתו בעומק לבו של הבן־הנכד, באין יכולת להשכיחם גם עד זיקנה ושיבה.

בצוק העתים ההם, קשה מאד היה מצבם הכלכלי. העוני שרר בכל, ובקושי רב יכלו לפרנס את בני הבית, הם חיו מתוך עניות ודחקות, אך העדינות ומידת ההסתפקות שבהן, פיארו את חיי המשפחה. הכרת פניהן ענתה בהן אצילות, וחן מלכות של תורה.

למרות החיים הכלכליים הקשים ששררו בביתם. בכוחות נפש טמירים התמסרו נשמות זכות אלה, לחינוך צאצאיהן, והחדירו בהם יראת שמים טהורה, אהבה לתורה לחסד ולכל המדות הטובות והישרות. הן היוו מופת לרבים, בדרך בה חינכו את ילדיהן. ואכן הניבו פירות יפים, מכל יוצאי חלציהם.

בהספד שנשא רבי עמרם, במלאות השבעה לפטירת סבתו הצדקת ביליידא (בשנת תרע״ו). הוא מונה את שבחיה: ״האשה היקרה יראת ה^, מרבים, תמימת דרך וטהורת לבב, לא אוכל לשום מעצור לרוחי, ולשית רסן בפי, מלהגיד קבל עם לפני הקהל הקדוש הנוכחי, כל אשר עשתה עמדי מקטנותי עד היום הזה. שהיא גדלתני כאם רחמניה, וכל מגמתה ושאיפתה שאהיה מחובשי בית המדרש, וכל כך גדלה אהבתה עמדי, עד כי לא יכלה להפרד ממני גם בזמן שהוכרחה להפרד מכל מאהביה, בניה ובתה ונכדיה, לפני אחת עשרה שנה כאשר עלינו ארצה, שהביאתני עמה. היא טיפלה בי יותר ממה שיכולה אם רחמניה לעשות לבנה. היתה אשה תמימה, טובה ונעימה, וכל יודעיה ומכיריה אהבוה והוקירוה על מידותיה התרומיות, ותכונותיה הנעלות. היתה שמחה מאד מאשר בעיניה זכתה להיות בעמלים עמדי להשתלם בתורה״ (נתיבי ע□ ח״ב דף רל״ג).

על אמו הרבנית יוכבד ז׳׳ל, כותב רבי עמרם. ״…אשה גדולה זו, מרת אמי הכ״מ, כלי שנשתמש בו קודש מו״ר עט״ר וצ״ת מרן אבא מלכא, המלך שלמה זצ״ל, וזכתה ליפול בגורלו של אותו צדיק, וגם זכתה לשיבה טובה, סבתא בביתה סימא בביתא, שלימותה וצניעותה היו למופת, תפילתה יום יום, וקביעותה בספרי קודש יומם ולילה, ושיחתה ודבורה היו אך ורק בדברי תורה, ובמילי דעלמא אך ורק בדברים הכרחיים… ומעתה צדקת זו, מרת אמי הכ״מ, ע״י חריצותה וזריזותה בסדור כלכלת הבית, נתנה היכולת והאפשרות לאבא מארי זצ״ל, לעסוק בתורה יומם ולילה, שגמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה שגם בתקופת המלחמה העולמית הראשונה שנטל היכולת מהת״ח לעסוק בתורה, מחמת המצוקה והמועקה האיומה מחסרון כל, היא דאגה לכלכלת הבית ולסידורו, בכדי שלא יהיה לו הפרעה בלימוד התורה…״. (נתיבי עם ח״ב דף רפ׳יז).

בבית כזה ובאוירה זו, הספוגה כולה בתורה, ביראת שמים ובגמילות חסד, בבית שנזהרים בו מכל דבר שקר וחנופה, רכילות וליצנות, ורק תפילה תורה ויראת שמים והמדות הטובות השכליות שורר בתוכו, גדל ונתחנך רבי עמרם.

חכמי המערב-שלמה דיין -הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל-(תרנ״ג—תשב״ז)

עמוד 393

רב עמרם חסידא

באחד הימים אבד לו, כדרכו, ארנק ובו מספר גדול של ״המחאות דואר״. הצטער חכם שלוש צער רב, שכן כסף זה היה מיועד לאלמנות. ובראות האלמנות את צערו השתדלו לנחמו בקשו ממנו שלא יצטער וותרו לו על כספן שאבד.אולם הוא לא ויתר על האבידה. ובשבתו באחד הימים בביתו עצוב ושקוע בהרהוריו, נתגלה לפניו הארנק.

הוא היה נענה לכל דורש. בהיותי בביתו באחד הימים בא אליו צעיר רכוב על קטנוע ובקש ממנו שיבוא לביתו לערוך ״קריעה״ לאמו שקבלה ידיעה על מות אחותה במרוקו. הוא נענה מיד. קיפל את גלימתו, עלה על הקטנוע מאחורי אותו צעיר והלך למלא את שליחותו. ואני עמדתי והסתכלתי על פשטותו וחביבותו של זקן זה אשר לא היסס להענות לבקשת הצעיר וכצעיר עלה על הקטנוע.

☆

מאת: הרב אברהם שלוש שליט״א הרב הראשי הספרדי של כפר סבא. בנו ותלמידו של רבי יוסף זצ׳׳ל:

אורחותיו ומעשיו

״…כל מי שבא עמו במגע כל מי שנזקק לעזרתו ולעצתו או עמד במחיצתו ושמע ממנו תורה ודעת ואף שיחת חולין של ת״ח, הרגיש וראה כמה תוסס וחי ומלא חדוה היה. ומחדותו היה נוטף על כל הבא אליו חדוה וחיות, מעורה מאד היה בכל שטחי החיים ומעורב עם הבריות רבים השיב מעוון במתק אמריו ונועם לקחו. וכל אלה ששבו על ידו אל מקור הקדושה מעידים כי אילולא הוא שהשיבם ספק אם היו אי פעם שבים, הוא קדש את רחובות העיר ירושלים בתורתו ובתפלתו הן בדבור והן במחשבה.

אפילו בשנות הדמים של תרצ״ו תרצ״ז לא מש מהעיר העתיקה, ובימי העוצר בשעה שהמשפחה היתה בירושלים החדשה היה הולך לפני שעת העוצר ללון בירושלים העתיקה שאותה העריץ מאוד, ואני הצעיר נלויתי אליו תמיד, בדרך היה שר לי מפיוטי המערב ומשננם לי עד שקלטתים, כך שגם בשעת צרה וסכנה, היה לבו שמח ובטוח בחסדי ה׳ פודה ומציל ומקדים שירה לנס והודיה להצלה. בשנים כתקונם היה יורד לפני עלות השחר חול ושבת לקבוע תורה ותפלה עם הצבור במקום הקודש, רגיל הייתי ללכת עמו בלילי שבתות כשהדומיה שוררת בכל ורק צעדי רגלינו נשמעו ברחוב הריק, לעתים נפגשנו בדרכינו עם שוטרים וכראותם אותו ברכוהו לשלום ואיחלו לו דרך צלחה, בדרך היה קורא פרקי תהלים בנעימה שר שירי שבת ויו״ט וגם שואלני שאלות שונות בסוגית הגמרא שלמדתי באותו שבוע והיה אם עניתי נכון על שאלותיו היה שמח שמחה גדולה וברכני ואם שגיתי הוכיחני והסביר לי את הדברים בצורה נכונה וברורה, ושנן לי אותם היטב, כך קיים את הכתוב, ושננתם לבניך ובלכתך בדרך.

בבואנו לביהכ״נ מצאנו חסידים ואנשי מעשה היושבים יחדיו חברים מקשיבים ושפתותיהם אומרים שירות דוד המלך ע׳׳ה בשפה ברורה ובזמרה נעימה ואף כי האורות שדלקו היו פמוטות של נפט לא גדולות היה ביהכ״נ זוהר באור התורה ופני היושבים קורנים מרוב אושר ושמחה על חבלם הטוב שזכו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו. לאחר התהלים שרו את הפיוט יגדל אלקים חי ושירים ובקשות שבת. עם סיום הבקשות כאשר הלב מלא שמחה של מצוה קמו להתפלל, כמו ששנינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ומו״א עי׳ה היה עובר לפני התיבה ומנעים בזמירותיו, ובעת שמחה מוסיף הוא תוספת מרובה של שירים וזמירות לכבוד בעלי השמחה.

פעמים רבות התעכבנו עד חצות היום מלבוא הביתה והיה זה קודש למצות ג׳׳ח עם החיים ועם המתים. בעלותנו הביתה הנפשנו קמעה מן הדרך וישבנו לסעודת החמין, בסעודה היה מאיץ בנו לשיר שירי שבת וזמירותיו, ובעצמו היה נושא קולו בשיר להתחרות אתנו, כדי שננעים קולנו יותר ונדקדק יותר בלחן לכבוד השבת. אחר הסעודה נוהג היה לישון מעט, למעשה זה היום היחידי שבו היה יכול לנוח קצת, אולם גם ביום זה לא נח כדבעי. ביודעו כי עלולה השנה להתגבר עליו בקש מבני הבית שיעוררוהו בשעה מסוימת ואז שם פניו לעיר העתיקה לביהכ״נ העתיק של הר״א בן טובו זצ״ל(מחבר ספר פקודת אלעזר). לתת שעורים בתורה לשומעי לקחו, דבקותו במקום קדוש זה היה עפ״י חלום שנגלה לו הרי׳א הצדיק בן טובו בעודו צעיר ואמר לו: ”אני אלעזר בן טובו מייסד ביהכ׳׳נ ואני מצוך: אתה תהיה על ביתי ויהיה אלקיך עמך כי מצאת חן בעיני וכי בן גדולים אתה, וכשתערוך לי השכבה אמור: ״המרחם הוא ירחם על נר״ו עבדו בן אמתו אלעזר בן טובו״, מאז שמרה רוחו במסירות ובהקרבה את פקודת הרב והיתה לו ס״ד בכל אשר עשה והיה תולה זאת בזכות אבות ובזכות הרב זצ״ל.

בבואנו לביהכ׳נ מצאנו את הקהל יושבים ועוסקים בתורה ומחכים לו לשמוע מפיו הסברים על פר׳ השבוע עם פירש״י, בשבתות שבין פסח לעצרת היו קוראים את ה״פרקי אבות״ בשירה ובנעימה מסורתית כפי הסדר בספר ארבעה גביעים, אני הייתי נכנס לביהכ׳ע הגדול של הרב ״צוף דבש״ שהיה בצדו של ביהכ״נ הנ״ל. ובספסל שליד תיבה הגדולה הגבוהה וההדורה הייתי יושב וחוזר על לימודי שלמדתי בישיבה במשך השבוע, מדי פעם היה נכנס מו״א ע״ה להשגיח עלי אם לומד אני ולהקשות לי איזה קושיא או לבקש ממני הסבר של קטע בגמרא או בתוס׳. והיה אם כונתי אל האמת שמח ויעלוז ואמר ״חשוב״ כלומר טובים דבריך ויקר אתה בני, ואם שגיתי הוכיחני בדברים קשים וגם שבטו לא חשך ממני, לאחר מכן פייסני ושב בסבלנות ובאהבה להסביר לי הענין עד שקלטתי במוחי וחזרתי עליה לפניו. מדקדק היה על כל מילה בגמרא וברש״י ובתוס׳ ועי״כ היו מתעוררות קושיות ותירוצים שעליהם עמד המהרש״א או יתר המפרשים והיה זוכה ומכוון לדעתם ברוחב בינתו. היה מקפיד מאוד שכל מחשבתי תהיה מרוכזת בלמוד ולא אשחק בידי זב״ז, עסוק ומשמוש הידים מפריע לרכוז המחשבה וממילא להבנתה המלאה של הסוגיא.

לאחר מנחה סעדנו סעודה שלישית וישבנו ללמוד הסוגיא מחדש ברציפות ובריכוז כי אז כל איש הלך לביתו והיה שקט. שוב נתאספו האנשים לקרוא את האלפא ביתא ושירות בנעימה ובהגיע הזמן התפללנו ערבית. לאחר מכן נאמרה ההבדלה כשכל הקהל משתתף באמירת קטעים ממנה בניגון ובהטעמה וכשהשמחה אופפת את כלם, לאחר מכן נפרדו איש לביתו לשלום. שמחים וטובי לב כשברכת ״שבוע טוב ומבורך״ ״עליכם ועלינו״ מהדהדת בחצר ביהכ״נ ובסימטאות שמחוצה לה, ואנו עלינו לביתנו לשלום כשפינו מפזמן שירים ותשבחות, דברי מוסר, ושיחת חולין של ת״ח. זה היה דרכו בקודש מדי שבת בשבתו.

בשבתות הקיץ הארוכים היינו הולכים לאחר סעודה שלישית לביהכ״נ המקובלים ״בית אל״ ושם באוירה הספוגה רוח קדושה רבה והאפופה מסתורין במקום השקט ושלות הנפש שם ישבנו והגינו בתורה והרגשנו כי ״אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים״ שם נפקחו עיני ולבי להבין דברי תורתנו כפי שהסבירם לי מו״א עט״ר זצוק״ל שם ישבו התלמידי חכמים עטופים לבנים ועטרותיהם בראשיהם רכונים על ספרי קדש ונהנים מזיו השכינה ומאור התורה. דומים למלאכי עליון, פניהם פני להבים וזוהר להם ויראה להם קדושים בגופם ונשמתם גם מחשבותיהם בקודש יהלכו, והדרכתו זאת היא שמאירה לנו דרכנו עד היום הזה״.

נוסח הציון שעל מצבת קברו

ציון במרר תבכה וירושלים תתן קולה

על האי שופרא דבלי בעפרא

פה נטמן הרה״ג

איש האשכולות

אוהב שלום ורודף שלום

רב פעלים מקבצאל לתורה

ולעבודת ה׳

עושה חסד לאלפים

בגופו ובממונו

עם החיים ועם המתים

כל ימי חלדו

איש על העדה המערבית בירושלים

מעורר השחר וקובע עתים לתורה

ולא מחזיק טיבותא לנפשיה

ה״ה הדיין המצויין החסיד ועניו

ר׳ יוסף יצחק שלוש זצ״ל

בן להגאון המפורסם אדוננו

המלך דוד שלוש זיע״א

עלתה נשמתו השמימה

עודנו במלוא מרצו ואונו

בשנת הס״ח לחייו

בליל שב״ק

א׳ דר״ח תמוז שנת תש״ך

ת נ צ ב ״ ה

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 386

״חכם״ יוסף שלוש

מאת: י. בן חגי

ואותו המקל אשר היה צמוד אליו בירושלים לווה אותו גם במרוקו, במקל זה דפק על דלתותיהם של יהודי מרוקו ובקש מהם לקום לעבודת הבורא. הערבים שגרו סמוך לשכונות היהודים התרעמו על היהודי הירושלמי הזה המפריע את שנתם. הלכו השכנים והתלוננו בפני ״הקאיד” הערבי. כשבא הרב שלוש לפניו שאלו משום מה נוהג אתה לדפוק בחצות בדלתותיהם של היהודים, ומפריע על ידי כך את מנוחתם של השכנים המוסלמים? ענה לו: אדוני המושל. מעורר אני את אחי לקום לעבודת הבורא. כלום, אינך סבור שמצווה היא זאת. והקאיד ענה לו. אם לעבודת הבורא אתה מעורר את אחיך לך בדרכך זו גם להבא.

ואכן, מי יודע אם חכם שלוש לא התכוון בדפיקות אלו לעורר את אלה אשר ישנו שנת ישרים בגולה.

בשובו לארץ בשנת 1920 התחיל לעסוק במסחר סת׳׳ם. הוא רכש יחד עם חבר נעוריו הרב עמרם אבורביע רב ראשי של פ״ת את הפירמה הידועה של משה בן נאים אחד היצואנים הראשונים של סת״מ. ומירושלים, שלח לארצות צפון אפריקה ואיטליה ספרי תורה תפילין ומזוזות. ממסחר זה התפרנס בכבוד.

אולם יחד עם זאת, הוא טיפל גם בעניני עדתו, ובית דינו היה ברחוב ובבית. תמיד היה ביתו מלא בעלי דין וסתם יהודים שבאו לשאול בעצתו. אין פלא, איפוא, אם אלה שהטרידוהו בחייו ישבו בשבוע האחרון לפני מותו ולמדו בחדר הסמוך כדי שנשמתו תצא בטהרה יחד עם למוד התורה. כך שלם לו העם שלמענו הקריב את חייו שלא על מנת לקבל פרס.

בשנות חייו האחרונות ראה את כל יעודו בחברה קדישא. נדמה היה שכלו היה קודש לשליחות מצווה זו. ומאחר שהיה פדוי הרי כנהוג אין חייו שייכים לו אלא לצבור, לכלל. כי נהוג במרוקו שעל ״פדוי״ להכנס כחבר ב״חברת רשב״י״ שמטרתה לעסוק בעניני גמ״ח עם המתים והחבר נקרא ״חברי״ ואם עד גיל שתים עשרה שנה התלבש הוא על חשבון הכלל, הרי הוא חייב להחזיר לכלל את אשר קבל ממנו והוא מלא חובה זו בכל נימי נפשו.

עם הכרזת המדינה נעשתה הדרך להר הזיתים משובשת והיתה בחזקת סכנה. אולם הוא לא נרתע ולא חת. נהל מלחמה קשה וחריפה עם המשטרה הבריטית ותבע משמרות כדי ללוות את הלויות. ואף כשהמצב החמיר והלך לא ויתר על תביעתו. ובלויה האחרונה שהיתה מורכבת משיירה גדולה, נפלו קרבנות בהר הזיתים והוא נצל בנס.

ובדידי הווה עובדה. כשנפטר חמי בשנת 1936 הגיעה הלויה עד בית החולים טיכו. משם לקחו את המטה במכונית להר הזיתים. אני לא יכולתי לעלות להר הזיתים מחמת המאורעות, אך הוא עלה עם ״החברים^,׳. שאלתי אותו ״האם אינך חושש לחייך? האם יש בידך נשק?״ באותה שעה נופף את מקלו באויר ואמר אינני מפחד מסתפק אני במקל הזה שבידי.

לפני הפרד החברה קדישא המערבית מהח״ק הספרדית שמש באמונה את עניני העדה הספרדית, ואת המשכורת שהקציבה לו הח״ק העביר לקופת גמ״ח ולרכישת מכונית לח״ק.

אהבתו לעיר העתיקה לא ידעה גבול. בקושי עקרה אותו אשתו בשנת 1938 מהעיר העתיקה. הוא לא רצה להפרד ממנה. ״אני אישן בעיר העתיקה ואת תגורי בעיר החדשה״— אמר לאשתו- כל מי שראה את חכם יוסף שלוש מאותה שנה עד קום המדינה ברחובותיה של העיר החדשה נדמה היה כי הוא אבד את שלותו ומנוחתו. נשמתו רחפה בסמטאותיה המקומרים של העיר העתיקה. ורק גופו הצנום התהלך בעיר חדשה.

בכל שנות מאורעות הדמים היה נכנס לעיר העתיקה ויוצא ממנה והערבים לא הרהיבו עוז בנפשם לנגוע בו לרעה. הוא התהלך חופשי בין שורות הפורעים והמשטרה הבריטית. אף לאחר הכרזת המדינה המשיך במנהגו זה ולא ויתר על בקורו היומי בעיר העתיקה ועל יד הכותל המערבי. ואכן משנת 1938 ועד קום המדינה התפלל ערב ערב בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו אשר בדרג׳ אל טבונה, וזאת כדי להחזיק במתפללי בית הכנסת לבל יסגר. ואילו עד שנת תרצ״ח 1938 היה קם בחצות לילה ולומד באותו בית כנסת אשר למדו בו כתות של לומדים תהלים, זהר, ועד לת״ח שעסקו בהלכה עד לתפלת השחר. ואת התמיכות שחילק ללומדים בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו, קבל מיחידי ״חברת חצות״ מקזבלנקה. הכנסות שהיו מוקדשות למטרה זו. כך קשר את הגולה עם ירושלים וכך זיכה את יחידי בית הכנסת של ״חברת חצות״ במצות תמיכה בתלמידי חכמים בירושלים.

כשנפלה העיר העתיקה ותושביה יצאוה, דאג הרב יוסף שלוש לצרכיהם והשתדל להנעים להם את גלותם.

עוד בחייו של חכם יוסף שלוש, התהלכו בקרב תושבי ירושלים המון אגדות ומעשי נסים שנעשו לו בזכות אביו רבי דוד שלוש אשר דאג לבנו יחידו בכל שעת צרה שעברה עליו אם בירושלים אם במרוקו. העם האמין כי היתה לחכם שלוש זכות אבות.

מיום פטירת אביו רבי דוד שלוש נהג בנו לערוך סעודה לתלמידי חכמים שלמדו באותו לילה משניות וזוהר לעלוי נשמתו. בערב מלחמת העולם הראשונה לא היתה לו אפשרות כספית לערוך את הסעודה ואמר לאמו כי יסתפק רק בסעודה ״של כעכים״. בא אביו בחלום ואמר לה, תגידי ליוסף שלא מכספו יערוך לי את הסעודה הוא יקבל ״מנדט״ (המחאות דואר) וממנה יערוך את הסעודה. ואכן באותו יום הלך לבית הדואר ונתקבלה המחאת כסף, דמי שכירות של חצר שהיתה שייכת לאביו במרוקו. בא הביתה ולא ספר את הדבר לאמו. אמרה לו אמו היום קבלת ׳׳מנדט״ אל תכחד ממני, ערוך את הסעודה כדין וכהלכה ואל נא תעשה טובות. ואכן מאותה שנה לא פסק מלערוך מדי שנה בשנה את הסעודה הגדולה ביום פטירת אביו. עד יום פטירתו ואף נכדיו ממשיכים באותה מסורת ועורכים את הסעודה לסבם ולאביהם עד היום.

אגדה מספרת כי בשנת 1922 הלך לשליחות במרוקו מטעם העדה המערבית. בהתקרבו לאחד הכפרים הנדחים ששלטונה של צרפת טרם הגיע אליו, עמדו שודדים להתנפל על השיירה שבה נמצא חכם יוסף שלוש. ושוב בא אביו רבי דוד שלוש בחלום פעמיים לרב אותו הכפר שנמנה בין תלמידיו ואמר לו בני עומד לבוא לכפרך ונמצא בסכנת לסטים השתדל לשלוח שומרים להצילו. הרב התעורר משנתו ושלח לנכבדי הקהל, ויחד הלכו בחצות הלילה למושל הערבי והודיעו לו כי עומד להגיע שליח מארץ ישראל ומן הראוי לשלוח פרשים להצילו מידי השודדים. נעתר להם המושל הערבי ושלח פרשים אשר הצילוהו מידי השודדים.

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 380

״חכם״ יוסף שלוש

מאת: י. בן חגי.

הספרדים קראו לו חכם יוסף שלוש, ואילו המערבים בני עדתו קראו לו רבי יוסף שלוש, עם הדגשת האות ״ב״ ברבי והשורוק באותיות ״לוש^,׳, המסתיים בקמוץ שפתיים.

חכם יוסף שלוש היה אחת הדמויות המענינות והמושכות ביותר בירושלים העתיקה והחדישה כאחת, דמות שתפסה מקום נכבד בקרב שתי העדות הספרדית והמערבית, הוא התהלך בין שתיהן ללא מחיצות את שתיהן אהב ואת שתיהן שירת בנאמנות ובמסירות.

קראו לו ׳חכם׳ אף כי לא התהדר באותו הלבוש ההדור והקפדני שהיה מנת חלקם של רבנים. מצנפת לא חבש ואת גלימתו נשא ללא התלהבות רבה ״ככפרת עוונות״. הוא התהלך לפעמים ב״אנטרי׳״ הקטן או כשהגלימה היתה שמוטה לו על כתפו או שהחזיקה כחבילה מאחורי גבו. כלו פשטות ועממיות. ואכן לא היו קיימות מחיצות בין חדרי ביתו ורחובותיה של ירושלים.

בעל גוף קטן, גבו כפוך במקצת והליכתו זריזה כנער. היינו פוגשים אותו תמיד, בשעות הבקר המוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות ברחובותיה של ירושלים כשמקלו תלוי על אחת מזרועותיו, סיגריה בפיו ושקוע במחשבות כשהוא הולך לבדו, או בשיחה עירנית וסוערת עם בני עמך שהלכו אחריו.

קיץ וחורף הלך עם מקלו. לא שינה ממנהגו. מטריה לא החזיק לא בקיץ ולא בחורף, מוכן ללכת לכל שליחות שהוטלה עליו. פחד לא ידע אף בימים הקשים והסוערים ביותר שהיו מנת חלקה של ירושלים בשנים האחרונות. יכול היה להתחרות באומץ לבו עם מיטב הנוער. לא חת מפני איש. וכשהיו מבקשים אותו להשמר על נפשו היה עונה ״יא באסטה״. ״דברים בטלים״ בהדגשת האות ״ט״. שומר מצוה לא ידע דבר רע.

כלו אש וגפרית, ״פ׳לאמה״ (להבה) היה אומר עליו אבא ז״ל מעולם לא ראיתי אותו נוסע בעגלה או באוטובוס. נהגים לא יכלו להשיגו. עם קום המדינה הייתי רואה אותו רק במכונית ״חברה קדישא״. נדמה היה כי רק במכונית זו מצא את מקומו ואת שלותו. ושהיית רואה אותו על יד הנהג כשהוא אומר את ״ויהי נועם ה״׳ או את ״יושב בסתר עליון״ היית רואה את פניו כשהן מאירות, שכן טרוד היה בשליחות מצווה. והמצווה מלאה את לבו שמחה וחדווה. נדמה היה כי הוא והמכונית ״של חברה קדישא״ קורצו מחומר אחד. כאן הרגיש את עצמו כבן בית. נצח על המלאכה בהתלהבות וחבריו צייתו לו בכבוד ומתוך רצון טוב.

חריף היה וממולח ואף בעל הומור, אתו היית יכול לדבר גם מלי דבדיחותא ועיניו הקטנות חייכו תמיד.

כשהייתי רואה אותו הולך ברגל ממחנה יהודה לעיר העתיקה או ממנה הייתי שואל את עצמי, האם זוכה הגוף הקטן הזה גם למנוחה. מתי עולה הוא על מטתו? מתי הוא נותן שינה לעיניו ומנוחה לאבריו? ואין פלא אם הייתי רואה אותו בביתו או בלמוד בבית הכנסת כשרגליו מקופלות תחתיו. אכן גם רגליו דרשו קצת מנוחה.

כלו היה קודש לחלכאים ולנדכאים של בני עדתו. לא היתה מסיבת אבל שלא השתתף בה. נחם אבלים, סדר את סעודת ההבראה, קדש על היין דאג למנין בשעות הבקר והערב, נחם ועודד, והכל נעשה בפשטות, בטבעיות ובעיקר בלבביות שנגעה ללב. הוא לא ראה כל גבול בין החיים והמות. המות והחיים השתזרו יחד למקשה אחת. בביתו ״גזרו” את התכריכים כשם שתופרות גזרו שמלות. לא היתה כל יראה מפני המות. וכשהגיעה שעתו להסתלק מהעולם ידע בעצמו את היום: ׳׳אותי לא תרמו אמר לבני ביתו, סמוך לפטירתו. אף רופא לא יועיל אני מסתלק בעוד עשרה ימים״.

ומי לא זוכר אותו בימי ״המשמרות״ בערבי ראש חדש ניסן ואלול בהר הזיתים. הוא ידע את מקום קבורתם של כל איש ואשה וכשהיו באים אליו לשאול על מקום קבורתו של פלוני או אלמוני, היה מציין מרחוק במטהו את המקום. הוא הכיר כל פינה בהר הזיתים. כל שכני עפר. קפץ ממצבה למצבה כאיילה שלוחה וענה ברצון לכל מי שפנה אליו.

מעין קונסול כבוד של העדה המערבית היה עד קום המדינה. ושמש לה מעין ״משרד סעד״. עודד ועזר לכל האלמנות שעלו לירושלים בתקופה התורכית, כדי למות בה.

פנקס חשבונות לא החזיק. את חשבונותיו ואת זכרונותיו העלה על גבי קופסת הסיגריות שהיו טמונות עמוק בכיסי האנטרי שלו. וכשהיו שואלים אותו: חכם שלוש, הכיצד אין לך פנקס לרשום בו את כל ״עסקיך״? היה עונה בנימה בדחנית ״דברים בטלים, מקום המשפט שם הרשע״. ״במקום שיש הנהלת חשבונות ופנקסים שם תמצא מעילות״, ואכן הוא זכר את הכל. אולם קרה והיה מאבד מדי פעם בפעם את ״ארנקיו״ שהיה טומן אותם בחזהו בין האנטרי והאבנט. וכשמצא מאן דהוא ארנק בסיטמאות העיר העתיקה ידע כי זה היה ארנקו של חכם יוסף שלוש ורץ אליו והחזירו לו.

עומד הייתי מן הצד, ומסתכל בו שהיה יושב ולומד עם תלמידי חכמים אם בישיבה ואם בבית האבל. ובהיותו בעל תפיסה מהירה היה ״מוציא״ מפי חברו את הפרוש בטרם היה ספק בידו לבאר את הסוגיה, פרושי סרק לא אהב. ״יה סי אי אינטינדיו אדילנטרה״. (הבנתי, הלאה) במלים אחרות:

דבר אל הענין, ואם הסתבך בקושיה עם אחד הלומדים לא נח ולא נרגע עד שהוכיח והסביר את נמוקיו.

אף תולדות חייו היו מופלאים כמוהו. נולד בשנת תר״ן במראקש לאביו רבי דוד שלוש זצוק׳׳ל אשר היה גדול בתורה ובחכמה והעמיד מאות תלמידים. אביו היה נערץ בעיני תושבי מרוקו וקופות צדקה עמדו בכמה מבתי הכנסת של מרוקו באזורי מראקש עד יום עלות אחינו ארצה. על אביו המנוח התהלכו כל מיני אגדות ומעשי נסים.

אביו לא זכה לזרע בר קיימא. כל בניו מתו עליו בחייו. לעת זקנה נולד לו בנו יוסף. בהיותו בן שנתים חלה הילד במחלה קשה ונשקפה סכנה לחייו. אביו רבי דוד שלוש פנה בשעת צרה זו להיכל הקודש ושפך בפניו את מר שיחו ׳׳רבונו של עולם הגעתי כבר לגיל תשעים שנה ומכל בני שמתו עלי נותר לי רק הילד הזה. הנגזר עלי למות ערירי? תהא נא נפשי תחת נפשו. ואכן הבן החלים ממחלתו והאב נפטר לאחר שבועיים ימים.

ולפי מנהגי מרוקו נחשב הבן ׳׳לפדויי׳ ומשום כך התלבש רק בבגדים אשר נתנו לו השכנים. כך נהגו בו עד הגיעו לגיל שתים עשרה שנה, ובהגיעו לבר מצוה עלה לירושלים יחד עם אמו ואחותו. בירושלים למד בישיבתו של הרב יוסף הכהן ובהיותו יתום ונצרך נעזר להתקיים מקריאת מכתבים וכתיבתם לנשים זקנות שהתגוררו בירושלים. ו״המדרינאס״ שלו היו הזקנות המערביות. הולך היה בכל מוצאי שבת לדואר הצרפתי, לוקח את הדואר המיועד לזקנות אלו ופודה את ״המנדטים״ (המחאות כסף) שנתקבלו מקרוביהן שבמרוקו ותמורת טרחתו זו היה זוכה בכמה פרוטות מנשים צדקניות אלו, כך יצר עוד מנערותו את הקשרים הראשונים עם אלמנות ויתומים, קשרים אשר נמשכו עד ימיו האחרונים.

בהיותו נתין צרפתי גורש מהארץ ערב מלחמת העולם הראשונה. התגורר כמה חדשים באלכסנדריה של מצרים ושם נמצא בחברתו של הרב אברהם אביכזיר, אשר שמש בסוף ימיו גם כראש אב׳׳ד וחבר מועצת הרבנות הראשית בירושלים, דמות יפה הדורה שכלה אומרת כבוד.

ממצרים נסע למרוקו. ושם לא שנה מאורח חייו שהיה רגיל בהם בירושלים. גם שם יסד חברות ואגודות לשמירת השבת. התקין קומקומי תה בבתי הכנסת בערב שבת, כדי שהקהל הלהוט כידוע אחר התה הירוק המרוקני, לא יפנה למוכרי התה הערבים אשר נהגו להעמיד את קומקומי התה ביום השבת בכניסה לרחוב היהודים.

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 376

שיר במתכונת מליצה

 ״מריבה היא דומה לשבולת / הנהר, ואביה מחללת, / ראשים וגם שרים היא מהוללת, / בכל עת כיונה[?] היא מתגדלת״.

כתובת השיר היא: ״מליצה יסדתיה על אהבת רעים בשעת ריוח והצלה, ובשעת הדחק נתפרדה חבילה, ותשוב להם חוכה ואיטלולה; ואף אם אהבתך להם טובה כפולה, יבקשו מי מריבה לעשותה מהוללה, כאשה חללה אשר בבעלה מעלה; נו[עם]: ק״ב [השווה לעיל]״.

שיר במתכונת ״מחברת״ על אם ובתה שהיו זונות במכנאס. השיר יתפרסם על פרטיו לקמן.

שיר שבח לה׳ במתכונת של ״פיוט – נו[עם]: ׳יערת דבש׳ , על נס שקרה לקהילה שעה שגויים העידו על יהודים עדות שקר, ואלה ניצלו לבסוף מעלילת השווא . המשורר שם עצמו דובר לקהילתו, אך אין הוא מציין בשירו מה הייתה עדות השקר שהושמעה. הפיוט הוא שיר מעין־אזורי המורכב משמונה סטרופות בעלות ארבעה טורים דו־צלעיים עם שלושה טורי ענף תואמי חריזה וטור אזור אחד כמו־פסוקי. הסטרופה הראשונה כוללת אזור דו־טורי שהטור השני שלו – קצר יותר – משמש רפרן. החתימה בראש הסטרופות ״שלמה חלואה״. הסטרופה הראשונה, השלישית והחמישית הן כדלקמן:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, / דָּבָר דָּבוּר עַל אָופְנוֹ,

טַעְמוֹ וְנִמּוֹקוּ עִמּוֹ, / עַל גֹּדֶל הַנֵּס תִּקּוּנו

ֹ פָּעַל חְנוּן, כֵּן הוּא כִשְׁמוֹ, / אוֹתוֹת לְטוֹבָה עִמָּנוּ;

שִׁמְעוּ אָזְנִי רָאוּ עֵינַי / נֵס פֶּלֶא מִי יְכִילֶנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּיְּיָ / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

מְאֹד זַעְתִּי וְחָרַדְתִּי, / כָּשַׁל בְּעֹנִי כֹּחִי,

כִּמְעַט בְּכָל רַע הַיִתִי, / נִזְעָכוּ יָמַי וְרוּחִי;

דִּין הַצּוּר תָּמִים הִצְדַּקְתִּי / עָלַי בְּלִבִּי וּבְטוּחִי,

אָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי רוּחִי, / אַךְ זֶה חֹלִי אֶשְׁאָנוֹ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

חֵילִי הֵן שָׁאֲפוּ צָמִים, / זֶה רוֹדֶה וְזֶה מְרַדֶּה;

צַמָּתוֹ בְּבוֹר חַיַּי קָמִים / פִּתְאוֹם, וְקָמוּ כְּעֵדֵי

 שֶׁקֶר, וְכֻלָּם נוֹהֲמִים / כַּאֲרָיוֹת קָמוּ נֶגְדִּי.

יְיָ מֵגֵן בַּעֲדִי, / אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

וצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

עמוד 210

הרה״ג רבי שלום מרדכי אזולאי זצ״ל

רבי שלום מ. אזולאי, נולד בעי׳ית צפרו שבמרוקו לאביו הצדיק והישר ר׳ שמעון ולאמו מרת שמחה, ממשפחת הכהנים המיוחסים בכתובה דור אחר דור עד צדוק הכהן.

את חינוכו קיבל מהרה׳׳ג רבי חיים אליהו אברהם בן שטרית זצ״ל (בעהמ׳׳ח סי מלל לאברהם, הוצאת ר״ד עובדיה, פאס תשכ׳׳ג). גם למד אצל חמיו ר׳ חיים ממאן, (אודותיו ראה בשו״ת עמק יהושע ח״ג למהר׳׳י ממאן שליט׳׳א, בקונטרס ״תפארת בנים אבותם׳ דף 56־57). בעודו צעיר לימים, נודע בעירו לשם טוב ולתהלה והרביץ תורה ברבים. אח״כ עבר לעיר פאס הסמוכה לצפרו, ושם העמיד תלמידים רבים בתי׳ת אם הבנים.

בשנת תרפ״א עלה עם המנוח ר׳ מרדכי צבע ז״ל לירושלים, והצטרף לחברת הלומדים בתורת הנסתר, בראשותו של ר׳ אליהו אלגי׳מי זצ׳׳ל. אך פרנסתו לא היתה מצויה. וסבל בשקט מעוני ומחסור, ובלבד שלא יהנה מכתרה של תורה. במשך שנתיים ישב בחברת הלומדים הנ״ל ללא מקור פרנסה והכנסה, עד כי התערב לטובתו רבה של העיר צפרו הגאון רבי ישמ״ח עובדיה זצ״ל, ושלח מכתב לראש׳׳ל הגאון רבי יעקב מאיר, בו מבקשו לדאוג לר׳ שלום ולר׳ אלישע אפריאט' אף הוא מחכמי צפרו הנודעים בחסידות, שעלה לירושלים. לחשיבות תוכנו של המכתב הריני מעתיקו כלשונו. (נדפס בס׳ קהלת צפרו ח״ב עמי 95).

צפרו יע״א ר״ח אלול ש׳ התרפ״ג

שפעת שלומים וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים אב לבנים,

גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלום אמן.

רב מהולל,

מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמנו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצת הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו את ידם במסחר או בחרושת המעשה, כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער, המסחר וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת, כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו, וכלעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה, ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים, כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל, וכל נושאי אדם בים וביבשה, ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכד, ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב, נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה, הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלום מרדכי אזולאי הי״ו, אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים, והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה, אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ, בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השדרי״ם הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג, הנקובה בשם ״פורת יוסף״ תכב״ץ אשר בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים ואברכים, ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם, אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו, להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האברכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה), כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה, והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה, וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו, ואח״כ הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א, בתתו לקח סוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח, ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפני הדר״ג, ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסריס למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנח וסוחרה אכי״ר.

אני הוא המהבר בריה קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלום והוא איש צעיר.

ע״ה שמעון חיים עובדיה הי״ו כי״ר.

במשך שלש שנים שימש ר׳ שלום כאב״ד בעדה החרדית בירושלים, ובשנת תרפ״ו כיהן כחבר ביה״ד של העדה המערבית, עם ר״ש עזראן ור^, עמרם אבורביע. כן יצא בשליחות העדה למרוקו, ובשובו המשיך את עבודתו בקודש. שבחיו של רבי שלום, רבו מלמנות כי רבים ועצומים הם, אך צוהר מגדולתו בתורה וביראה, אנו מוצאים בדבריו של תלמידו הרה״ג ר׳ יעקב כהן זצ״ל מרבני העדה המערבית ומחכמי פורת יוסף. וכך הוא כותב במלאות שנה להסתלקותו של ר׳ שלום אזולאי זצ״ל.

״חז״ל אמרו אין עושין נפשות לצדיקים, מעשיהם הן זכרונם, אמנם שורות אלו נכתבות רק כדי שנוכל לקבל מושג מגדולתו של רבנו, וכדי ללמוד ממדותיו התרומיות והאצילות. כל ימי חייו של רבנו היו שלשלת ארוכה של תורה ויראה של מסירות לאהבת ה׳ וקיום מצותיו. בהתמסרות נאמנה ונפלאה עד דכדוכה של נפש ממש, ומשום כך היה אהוב וחביב מכובד ונערץ בעיני כל תלמידיו הקרובים והרחוקים שיצקו מים על ידיו וקבלו תורה מפיו. אציין בקצרה חלק מתולדותיו וממעלותיו.

חז״ל אמרו על הפסוק אספרם מחול ירבון, שזה מכוון אל מעשי הצדיקים, זאת אומרת אם אבוא לספור פעולותיהם ומעשיהם של צדיקים מחול ירבון, אבל אשתדל למסור חלק קטן ממדותיו כפי שהכרתיו במשך למעלה משתי עשרות שנים.

הרב ז״ל נולד לאביו שהיה איש ישר ירא שמים ותמים בדרכי ה׳, את בנו חנך כנהוג בימים ההם על התורה ועל העבודה עבודת הקודש, והבן היה פלאי, ומגיל הילדות הרגישו בו אהבה עזה לכל עניני קדושה ואהבה בלי מצרים ללימוד תורה, התמדתו היתה יוצאת מן הכלל ונתפרסם כעילוי. בגיל עשרים התחיל להרביץ תורה בעירו צפרו שבמרוקו, עיר מלאה תורה חכמה ויראה. לאחר כמה שנים שמעו יצא בכל ערי המערב, ונלקח לשמש בעיר המהוללה פיס, בחברת ״אם הבנים״, חברה שנוסדה על ידי נשים צדקניות, ועשתה גדולות למען הרבצת תורה. למעלה משבע עשרה שנה, הרביץ תורה ותלמידים רבים העמיד. שהיום משמשים כרבנים וכרועים רוחניים במרוקו. בשנת תרפ״א היתה התעוררות כללית בין יהודי המערב לעלות לא״י, וביניהם היה הרב המנוח שלום אזולאי ז״ל.

בגיל צעיר עלה לציון, מיד בעלותו ארצה הכירו בו שהוא בן תורה למרות שהיה צנוע מאד. הרב הצדיק והעסקן הצבורי הנאמן רבנו יוסף שלוש ז״ל גילה אותו, וקרב אותו ״אל רבני ירושלים, אשר הכירו בו אדם ורב שהתמזגו בו תורה חכמה יראה ענוה ואצילות הרוח, ובשנת תרפי׳ו מינו אותו כחבר בית הדין של העדה המערבית, כן נתקבל בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״, ומיד בהכנסו לישיבה רכז סביבו חבורה גדולה וקדושה של רבנים ת״ח ואברכים ללימוד פוסקים, וביחוד טור ושו׳׳ע אבן העזר עם נושאי כליו, שלמדו בהתמדה ובאופן יסודי ועמוק, כשנה לאחר מכן הצטרף גם לחבורה הקדושה של למוד הקבלה, למד בשקידה עצומה ונעשה לארי שבחבורה, גם בחכמת הקבלה תפס את מקומו הראוי וליכד סביבו יחד עם הרב החסיד ר׳ אפרים כהן זצ״ל וזיע״א. חבורה גדולה של ת״ח צדיקים וחסידים.

הרב שלום אזולאי ז״ל היה הרב המגיד הנושא והנותן בראש החבורה, כמה נעים לראות את המחזה הנהדר של לימוד תורה לשמה בקדושה ובטהרה, פניו היו מאירים ממש כמלאך ה׳ צבאות. הסדר הזה נמשך שנים רבות, התמדתו היתה מפליאה, אפילו צעירים היו מתפלאים לראותו ימים ושנים לומד בלי הפסק. הרב המנוח נתפרסם כדרשן עצום וכמוכיח בשער, דרשתו נמשכה למעלה משעתיים בפלפול וסברה, כולו היה קורן מנחת כאשר היו באים צעירי הרבנים והאברכים לשמוע את דרשתו בבית הכנסת של הרב ״צוף דב׳׳ש״ בעיר העתיקה, וכמה קורת רוח מרובה היה מרגיש כאשר פלפל בחכמה עם האברכים הצעירים, וביחוד כאשר התוכחו עמו בהלכה.

אחת מהמדות הנעלות של הרב ז״ל הוא מדת האמת, מודה על האמת היה ומקבל האמת ממי שאמרו. שומר פיו ולשונו, וכשהיה מתחיל סדר לימודו לא היה מפסיק כלל, וכמובן שנזהר שלא לדבר בגנות כל נברא. הרב ז״ל היה זהיר מאוד בעניני מאכל וכל דבר הבא לפיו היה עובר שבע בדיקות לפני שאכלו, וביחוד היה זהיר מאד בעניני מעשרות ושביעית שהיה מן המחמירין.

תפילתו תפילת ותיקין, שומר על השיעורין, יכולים לאמר כי שמר מאמר חז״ל אין קידוש אלא במקום סעודה, שפירשו בו כי האיש אינו יכול להיות קדוש אלא אם כן שומר פיו בשני דברים, האחת שפיו ישתמש בו רק ללמוד תורה ולהמנע מדברים בטלים, רכילות, שקר וכדומה, והשניה שלא להכניס לפיו דבר שאינו מתוקן, וזהו אין קידוש אלא במקום סעודה.

הרב ז״ל התעלה בחכמתו ועלה במעלות הקודש, לראב״ד מקודש וחבר הרבנות הראשית ובית הדין העליון לערעורין. וכיהן בהם בהצלחה מרובה והצטיין בתור איש המעלה להיות דיינא דנחית לעומקא דדינא, עד סוף ימיו ממש. ועליו יאמר: ״וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות״ וכדרשת חז״ל עירובין כ״ד ״אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורה נתנה לו במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה״. ובלשון אחרת נאמר דרוש זה בש״ס נדרים נ״ה, ״שממדבר מתנה, אם אדם עושה את עצמו מופקר לכל, ורש׳׳י ז״ל מפרש שהכוונה שהוא מלמד תורה לכל״, תורה נתנה לו וכוי. שתי תכונות אלה ענוה והרבצת תורה היו צמודים ברב ז״ל, הרבצת תורה גם להמוני עם בבית מדרשו שבעיר העתיקה, בשבת נמשך שיעורו כארבע שעות, פרשת השבוע דרשה ומוסר, כזה היה הרב ז״ל שלצערנו נסתלק מעמנו. האבדה היא גדולה, נחמתנו היחידה היא, כי ב״ה זכה והניח ברכה את בנו הרה״ג עמרם אזולאי שליט״א, אשר זכה להיות ממלא מקום אבותיו כחבר בית הדין הרבני בצפת והמחוז. וכמתמיד עצום. ואת חתנו הנכבד הרה״ג ר׳ אברהם מונסה שליט״א, אשר ממשיכים את המסורת הנפלאה של חינוך הבנים על התורה ועל עבודת ה׳ הטהורה, תפלתנו כי נשמתו הטהורה של הרב ז״ל תעמוד בתפלה על משפחתו הכבודה ועל כל ישראל, כי שלום יהיה בחילם שלוה בארמנותם.״

ר׳ שלום מ. אזולאי זצ״ל נתבקש בישיבה של מעלה ב־כ״ו שבט תשכ״א, ומנוחתו כבוד בחלקת הרבנים שבהר המנוחות בירושלים.

על מצבת קבורתו נחרת: אבד חסיד מן הארץ, פ״נ הרה״ג איש האשכלות, השקדן בתורה, משים לילות כימים, המקובל האלהי, ראב״ד מקודש כמה״ר שלום מ. אזולאי נ״ע כ״ו שבט תשכ״א ת.נ.צ.ב.ה.

הערות  

71. 71. אודות רבי אלישע אפריאט, כתב ידידי הרה׳׳ג רבי דוד עובדיה שליט״א, בספרו קהילת צפרו ח״ד ב״תולדות רבני עיר צפרו״, וזה לשונו:

״רחמים אלישע אפריאט בן ר׳ יהושע אהרן, והיה נקרא בפי הכל רק בשם רבי אלישע, נולד בערך שנת תר״ה, רבני הדור תארוהו ״קדיש דרבנן״, כי יראתו שהיתה קודמת לחכמתו, היתה יראת ה׳ טהורה. ובטחונו בשם היה בטחון שלם. כל ימיו היו בקדושה וטהרה, אבא היה מספר כי בחלותו את חוליו הגיע לשערי מות, וכמה שבועות איבד הכרה והיה במצב של אפיסת הכוחות, בני המשפחה עשו את התיקון של שינוי השם והוסיפו השם ישועה על שמו מהעריסה שמעון חיים, התיקון היה על ידי רבי רחמים אלישע ופמלייתו, אבא ז״ל שמע לראשונה את השם ישועה יוצא מפי רבי אלישע בדחילו ורחימו פקח את עיניו ונתעורר שוב לתחיה.

עוד שמעתי מפי אבא ז״ל, אשר פעם הופיע בעיר צפרו איזה משולח שהיתה לו ידיעה בחכמת השרטוט, וביקש מהרבנים שהיו לומדים בצוותא בבית המדרש לחזות בכף ידיהם, וכשראה את כף ידו של רבי רפאל מאמאן ז״ל נשך את שפמו, והלה הרגיש שהחכם הזה ראה משהו לא בסדר, והגם שרצה החוזה להסתיר ממנו, עמד עליו רבי רפאל להגיד לו את האמת, וכאשר שמע ממנו שאין לו אריכות ימים מופלגת, רץ אל רבי אלישע לעשות לו פדיון נפש באשמורת הבוקר של אותה לילה וכך היה, ורבי אלישע האריך בתפילתו עד אור הבוקר, רבי רפאל פנה שוב באור היום לאותו המשולח להסתכל שוב בכף ידו והנה הוא השתומם למראה עיניו וצעק ואמר ראו פלאים, אתמול קו החיים היה חתוך, והיום החתכים התקרבו והתחברו אחד אל השני, רבי רפאל ספר לו על תפילתו של רבי אלישע וגדולת צדקתו, המשולח רץ לקראתו להתברך ממנו.

ושמעתי עוד מפי ר׳ משה אהרן בן רבי יצחק אחיו, כי פעם אחת כשעמד לצאת מהבית אל בית המדרש כדרכו בקודש, אשתו בקשה ממנו שקודם כל יביא לבית קצת קמח לאפות לחם לילדים, ובכיסו אין כל, הלך והסתובב מפה לשם, ולבסוף רגליו הוליכוהו לבית המדרש, ובקשת אשתו נשכחה ממנו, כשגמר ויצא מחוץ לכותלי בית המדרש נזכר מזה והיה מצטער הרבה ומתבייש מפני אשתו, וכשנכנס הביתה ישב במקומו הרגיל כאילו לא קרה שום דבר, בתו הגישה לו נטילת ידים לאכול, כשראה לחם שאל את אשתו מאין הלחם הזה, והשיבה לו בהשתוממות, האם אתה חולם? אני שלחתי את הבת לבית המדרש להזכירך שוב על הקמח, ואתה מסרת לה הכסף, רבי אלישע שתק וענה בלחש ״זה מעשה נסים״.

רבי אלישע שימש ברבנות ובדיינות עם רבני הדור, וחתם על כמה תקנות, ונכנס לכולל שהוחזק ע״י הגביר המנוח ר׳ פנחס שקרון ז״ל, בשנת תרנ״ה. בחודש סיון תרפ״ב עלה לארץ משאת נפשו, עם חמישה ושלשים משפחות, המנוח מרדכי צבע שהיה בתוך העולים, ובעל אמצעים, הלווה לו כל ההוצאות הנחוצות לו.

וביום ט׳׳ז לחודש שבט תרפ״ח נלב״ע בן פ׳׳ד שנה, ונקבר בהר הזיתים סמוך לקברו של מרדכי צבע הנ״ל.

מה שנמצא חרות על מצבת קבורתו:

יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, הרב הישיש והכולל מ״ק, ענוותן כהלל, לא ימיש מתוך האוהל, אהלה של תורה, כחשיכה כאורה, עד צאת נשמתו לטהרה, מיראי ה׳ החרדים, תהילתו בקהל חסידים, מתהלך בתומו, דן ידין עמו, משכים ומעריב לב״כ, נח לשמים ולבריות, כש״ת מו״ה אלישע אפריאט, נתבש״מ ט״ז שבט ש׳ חרפ״ת עמו יסיר לפ״ג, תנצב״ה.״ ע״כ.

אף אני הכותב, שמעתי מידידי המנוח רבי יצחק צבע ז״ל, אודות גדולתו צדקתו וחסידותו הגדולה, של הרה״ג רבי אלישע אפריאט זצ״ל, ועל צניעותו וענותנותו היתרה, בכלל הדברים סיפר לי הנז^,, כי בסוף ימיו סבל רבי אלישע יסורים שקיבלם בשתיקה ובאהבה, וכאשר נאלץ לשכב והיה על ערש דווי, המשיך ללמוד בע״פ את שיעוריו הקבועים, וכאשר הגיעה שעתו האחרונה, ובא זמנו להפטר מן העולם, באו אל ביתו רבני ונכבדי העדה, וישבו סביב למטתו, כשראו סימני הגסיסה החלו ללמוד את האדרא קדישא, והרב אלישע ז״ל בעינים עצומות היה לוחש בשפתיו אחריהם, אחד הרבנים, רצה לבדוק אם אכן ר׳ אלישע עדיין הוא בהכרה, דילג בכוונה על עמוד שלם מהאידרא, וראו זה פלא, ר׳ אלישע התחזק בכוחותיו האחרונים, וביקש להחזיר את הקורא למקום שדילג, גם הניסיונות הבאים בדילוג שורות וכדומה לא עלה בידם, והוא ז״ל העמידו על טעותו, בסיום האידרא, כשהגיעו ל־״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״, יצאה נשמתו בטהרה.

עוד סיפר לי ר׳ יצחק הנ״ל, שבדידו הוה עובדא, שכמה שנים היה חשוך בנים, ופעם בליל פורים, נאלץ לגעור בילדים רבים שהיו בביהכנ״ס, והפריעו לשמוע את קריאת המגילה, אביו של אחד הילדים, קם לנגדו וסטר לו על פניו, ואמר לו בלעג, ״לעקר בלתי פורה כמוך, אין רשות להשתיק את הילדים״. ר׳ יצחק זי׳ל, נפגע עד עמקי נפשו, ודבריו של האיש בפני קהל ועדה, היו למדקרות חרב בלבו, אך הוא לא השיב למחרפו, ובלם את פיו, בבכי מר ובדמעות שליש עלה ר׳ יצחק על יצועו, והנה רבי אלישע אפריאט זצ״ל, נגלה לו בחלומו, לשאלת הרב, מה לך ולצער הגדול הזה, סיפר לו ר׳ יצחק, את כל הקורות אותו בבית הכנסת, ר׳ אלישע החל לנחמו ואמר לו: אל דאגה בני, מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, כעת אעלה לשמים ואעתיר בעדך כי תפקד בבן זכר, כעת חיה והנה בן לאשתך, ויקץ והנה חלום, וכך היה שלתקופת השנה נולד לר׳ יצחק בנו יחידו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, זיע״א.

עמוד 364

הרה״ג רבי יוסף ארוואץ זצ״ל

(מתוך מאמרו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז׳׳ל ב״דאר היום״ מ־כ׳ טבת תרפ׳יה.).

אחד אחד הולכים ונאספים אל עמם אותם הפרצופים האהודים, אותם תלמידי חכמים המסיימים פרק בתקופה נהדרה שתחלתה היתה ההתחלה האמיתית של העליה השלישית, אותם בוני הישוב הראשונים שהיו ראשונים באמת, לבנין וליצירה ושירו את אבן־הפנה לבנין ביתנו הלאומי, עוד בטרם זרחה שמש תנועת חבת־ציון בצורה שנתן לה פינסקר, והציונות המדינית בצורה שנתן לה הרצל.

כי, תקופה של עלית נשמה היתה אז לפני כששים שנה בערך התקופה שבה התחילה העליה לציון ע׳׳י יהודי מרוקו. שתי ערים ביחוד התחרו זו בזו בעלית תושביהן לציון: ״ראבט״ אשר על חוף האוקינוס האטלנטי ו״פאס״ עיר בירת מרוקו. כי שתי הערים הללו נתנו לא״י בשנים ההן את המשפחות היותר מצוינות שירו את אבן־הפנה לבנין ארצנו, וצאצאיהן ממשיכים עד היום את עבודת הבנין. שתי הערים ההן, הן הן שנתנו לנו את המשפחות הכבודות אמזאלאג, ארוואץ, בן־שמעון, שלוש, אביכזיר, מויאל ועוד, שראשיהן שברו את כל הגשרים. על הגולה הזניחו בתים וחצרות, מכרו ארמונות ונכסי דלא ניידי ויעלו ציונה על מנת להשתקע בה ולקשר את עתידם הם, עם עתידותיה היא.

לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני והרפתקאות הם הם שהניעו את העולים הראשונים ההם להזניח את ארץ־מולדתם. כי בתקופה ההיא מלך במרוקו דוקא שולטן רב חסד ומרבה להיטיב, הוא שולטן מולאי אל חסן, שנטה חסד ליהודים וישפיע מטובו עליהם, ויגן עליהם בפני מנדיהם ורבים מבני עמנו היו גם יועציו ובאי ביתו. לא הרפתקאות איפוא הן שהניעו את היהודים המרוקנים לעלות לציון — אלא חבה עמוקה והערצה גדולה לארץ־אבות, שאותן שאבו מתוך הספרים שבהם הגו יומם ולילה, ומתוך הקשר הבלתי פוסק שהיה תמיד בין ״מערב־פנימי״ ובין ״ארבע ארצות הקדש^,׳.

אחד העולים הראשונים האלה היה הרה״ג יוסף ארוואץ שהלך לבית עולמו לפני כחמש עשרה יום ביפו.

הרב יוסף ארוואץ ז״ל נולד לאביו(רבי משה) בראבאט אשר במרוקו בשנת התר״ז ליצירה. בהיותו בן י״ב עלה עם אביו ואמו ושלשת אחיו לירושלים על מנת להשתקע בה ולחיות בה.

שלשת אחיו היו סוחרים ורק הוא בחר להתמסר לתורה ולהגות בה יומם ולילה. הוא היה מתלמידיו של הרה״ג דוד בן שמעון שהיה אז ראש רבני העדה המרוקנית, ושל יורשו הרה״ג אלעזר הלוי בן טובו, שישיבתו הירושלמית בימים ההם היתה מפורסמת בכל א׳׳י.

בהיותו בן י״ח שנה רכש כבר המנוח את התאר ״עלוי” והוא נכנס להשתלם בש״ס ופוסקים בישיבת הרה״ג רפאל מ. פניג׳ל שהיה אז ראשון לציון וחכם באשי בארץ ישראל. הוא הראה כשרונות טובים ושקידה רבה ללמודי קדש ולכן קרבהו הרב הנ׳׳ל אליו, ויתן לו שעורים בש׳׳ס יחד עם הרה׳׳ג אליהו פניג׳ל שהיה לפני שנים אחדות ראש הרבנים בירושלים.

בהיות הרה״ג יוסף ארוואץ בן עשרים שנה התיתם מאביו וישא את בת הרה״ג יהודה פניג׳ל לאשה. בהיותו מבלי שום אמצעים חמריים, ומאין לו פרנסה קבועה למחיתו, כי הישיבות בירושלים לא היו אז מפרנסות את לומדיהן, היה המנוח בלחץ ובדחק כדרך כל תלמידי חכמים בימים ההם שלמדו תורה מעוני. בהיותו כבן כ״ה שנה, יצא לחו״ל, לשליחות מצוה לאסוף נדרים ונדבות לטובת ביהמי׳ד ״דורש ציון״.

המנוח הצטיין במעלות רבות וביחוד במתק שפתים וקבלת כל אדם בסבר פנים. מעלותיו אלו שבהן היה יכול להשפיע השפעה מרובה על כל רואיו— עמדו לו בכל שליחותיו אשר נשלח מטעם כוללות המערבים, בית אל, משגב לדן. בכל המדינות שאותן בקר: טריפוליטניה, טוניסיה, אלג׳יריה; מרוקו ואיטליה ידע לרכוש הרבה לבבות לציון ולמוסדותיה הדתיים והצבוריים. הצלחתו החמרית, חוץ מהרוחנית כמובן, היתה גדולה מאד בכל המקומות ההם. הוא הביא סכומים רבים לטובת המוסדות שבשמם נשלח ועזר הרבה לקנית חצר ביהי׳ח ״משגב לדך״, ולבנין הבנינים החדשים שנבנו בה.

אולם, הצלחתו של הרה״ג ארוואץ עלתה למרום פסגתה בהיותו ציר ירושלים במדינות איטליה, אוסטריה וערים אחדות בגרמניה. בכל המדינות הללו עשה המנוח רושם כביר על כל רואיו, במבנה גוו, בהדרת פניו במתק שפתיו ובידענותו וחכמתו.

שתי פעמים נתקבל המנוח לראיון פרטי אצל מלן איטליה, (ויקטוריו עמנואל השני) פעם בשנת 1896, ופעם בשנת 1902, ובכל פעם מלאו דפי העתונים האיטלקים והכלליים את תהלתו. הוא נשא לפני המלך והמלכה נאום יפה בעברית ודבריו תורגמו לאיטלקית ונדפסו בכל העתונים שיצאו בזמן ההוא. גם ברכת הנותן תשועה למלכים תורגמה לאיטלקית.

הרה״ג יוסף ארוואץ היה בחייו עסקן פעיל בירושלים ולקח חלק חשוב ביסוד הרבה ממוסדותיה הצבוריים והדתיים והיה גם ממנהלי העדה המערבית בירושלים במשך שנים רבות, וחבר בית הדין, יחד עם הרבנים: הרב משה מלכה, והרה״ג בטיטו.

בשנת 1903 הוכרח הרה״ג יוסף ארוואץ ז״ל להעתיק את דירתו ליפו בכדי להיות יותר קרוב לבנו, מר משה ארוואץ שנמנה בימים ההם לסגן המנהל הראשי של הבנק אפ״ק ביפו.

בעיר זו הפצירו נכבדי העדה הספרדית במנוח להיות רב ומו״ץ, והוא קבל ברצון את המשרה הזאת וישמש במשרת רב ראשי ומו׳׳ץ לעדה הספרדית במשך שנים אחדות שלא על מנת לקבל פרס. במשך ימי כהונתו במשרה זו התחבב על כל מכיריו, כי במתק שפתיו וביחסו האדיב לכל הפונים אליו והבאים אתו בדברים— רכש את כל הלבבות לאהבה אותו.

מפני נתינותו הצרפתית לא היה יכול המנוח להיות ״חכם באשי״ רשמי בימי שלטון הטורקים בארץ, ולכן נשאר תמיד ראב״ד מבלי אצטלא רשמית, בהמנות הרה״ג בן ציון עוזיאל לראש הרבנים ביפו ואגפיה, הוסיף הרה״ג ארוואץ לשמש בתור דיין ומו״צ בבית הדין המאוחד לספרדים ולאשכנזים.

בימי מלחמת העולם הראשונה הוכרח המנוח לקחת את מקל הנדודים בידו בתור נתין צרפתי, וללכת עם הגולים לאלכסנדריה, שבה התישב ״עד יעבור זעם״ : עם כריתת ברית השלום העולמי חזר הרה״ג ארוואץ עם כל משפחתו לארץ משאת נפשו וישתקע שוב ביפו וישמש שוב בתור דיין בעדה המערבית המאוחדת אשר בעיר זו.

בכל ימי חייו, היה הרה״ג ארוואץ ז״ל, אוהב שלום ורודף שלום, מתווך ומפשר, מקרב ומשפיע, וכל מעיניו היו רק תורה ועבודה וגמילות חסד עם כל דל וסובל.

את עתותיו היה מקדיש ללמוד תורה, ויחבר ספרים אחדים על הש״ס והפוסקים.

בשנת תר״ע הדפיס המנוח את ספר ״הוד יוסף״ חלק ראשון, והוא, כפי שהוא כותב בעצמו:

״קבץ דרושים שדרשתי בקהל עם בארץ ובחו״ל במלי דהוכחה להוכיח ולעורר לב בני עם ישראל לתשובה ולצדקה, וגם לרבות מה שדרשתי בהספדן של צדיקים רבנים וגאונים כפי מה שעלתה מצודתי, וכפי מה שחנן החונן לאדם דעת בפלפול ובאגדה דבר דבור על אפניו. ובסופו יכיל גם מקצת מתשובות^, אשר הצרכתי להשיב שואלי דבר להלכה ולמעשה, בפי מה שראיתי בספרן של ראשונים ואחרונים. וכפי מה שהוספתי מדעתי העניה לאסוקי שמעתתא סיעתא דשמיא ולהשלים את האהל נתתי בו מקצת מחדושי תורתי, מה שנמצא אצלי בכתובים מימי חרפי בפלפולא דאורייתא בים התלמוד הגדול והרחב״.

על הספר הזה באו הסכמותיהם של הרה״ג יעקב שאול אלישר, הרה״ג חיים חזקיה מדיני, הרהי׳ג אברהם יצחק הכהן קוק, דייני מרכש ודייני עיר מולדתו של המנוח— ראבט (מרוקו).

ישנם עוד בכתובים החלק השני והשלישי של הספר הזה. וחלק גדול משאר כתביו נכתב בימי המלחמה בעזבו את הארץ ואחדים נמצאים עדין בידי משפחתו.

עם מותו של הרה״ג יוסף ארוואץ, אבדו העדות הספרדיות של א׳יי בכלל ועדת יפו בפרט שבה פעל ועבד המנוח הרבה שנים — את אחד הרבנים שבהם התפארה, רב שהתמסר תמיד לעניניה, ויקדיש את רוב עתותיו להרמתה.

הנאומים וההספדים שנשאו ביום פטירתו ע״י רבני הספרדים והאשכנזים ביפו ביניהם הרבנים הגדולים רפאל בן שמעון, בן ציון עוזיאל, אהרונסון, יוסף הלוי, שניאור סלונים ודיסקין ופאפולה שכלם תנו את תהילותיו מעלותיו הטובות והבליטו את מדותיו התרומיות— הם המופת היותר חותך על המקום החשוב שתפש המנוח בחייו ביהדות ארץ־הישראלית ועל החלל הגדול שהשאיר בה אחרי פטירתו.

יהי זכרו ברוך.

ההודעה שהופיעה בדאר היום

ביום החמישי כ״א כסלו(תרפ״ה) נפטר ביפו הרה׳׳ג יוסף ארוואץ זי׳ל בשנת השבעים ושמונה לחייו.

המנוח היה מגדולי התורה של עדת הספרדים ביפו וא״י ושמש שנים רבות בתור דיין ומורה הוראה בקהלת יפו ומיום הוסד משרד הרבנות ביפו־ת״א היה אחד החברים המסורים והפעילים.

להלויתו נהר קהל עצום מתושבי העיר ומחוצה לה והספידוהו ראשי הרבנים ליפו ת״א הרה״ג ב״צ עוזיאל על יד בית המנוח והרה׳׳ג ש. אהרונסון ע״י בית הכנסת לעדת הספרדים.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יוסף ארוואץ זצ״ל

עמוד 322

הגאון החסיד רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצוק״ל.

מגדולי חכמי המערב בירושלים.

רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצ״ל, עלה בצעירותו ממרוקו לירושלים. בלוית אביו רבי דוד זצ״ל שהיה ת״ח חשוב, ולימים מהרבנים הבולטים בקרב העדה המערבית בירושלים.

לאחר שהשתלם רבי מסעוד בישיבותיה של ירושלים, בתורת הנגלה ומלא כרסו בש״ס ופוסקים. התמסר כל כולו לתורת הנסתר, והסתופף בצלם של גדולי המקובלים בישיבת ״ק״ק חסידים בית־אל״. בשנת תרס״ג נתמנה רבי מסעוד, לראש הישיבה וקיבל את התואר ״הרב החסיד״ שהוא התואר הניתן לראש ישיבת המקובלים ״ק״ק חסידים בית־אל״.

במשך עשרים וארבע שנים (תרס״ג— תרפ״ז, 1927־1903) שימש בה כראש הישיבה. ושמו נודע לשם ולתפארת בשל גדולתו חסידותו וקדושתו שהיה להפליא, ונודע לאיש אלהים קדוש. בשנות חייו האחרונות סבל יסורים רבים, כי ניטלה ממנו היכולת להלוך ברגליו, ומעריציו הרבים נשאוהו על כתפותיהם אל בית התפלה הנ״ל בימי מועד ושבת. תקופה ארוכה היה מוטל על ערש דוי, והיה נושא את גורלו בדומיה. שנים רבות נחשב לזקן המקובלים. הוא האריך ימים, ובשנת ק״ז לחייו נתבש״מ בעש״ק כ״ד סיון תרפ״ז.

מחיבוריו: ״כח מעשיו הגיד לעמו״, דרושים לשבתות ולמועדים (ירושלים תרס״ו). ״בן יכבד אב״ חידושים על התורה וש״ס (ירושלים תרס״ו). ״שמחת כהן״ שו״ת על הקבלה. ערכוהו וסדרוהו לדפוס הגאונים והמקובלים טובים השנים, רבי שלום הדאיה ובנו רבי עובדיה הדאיה זצוק״ל. (נדפס ירושלים תרפ״א). אודותיו ראה: יהודי המזרח בא״י. נר המערב טולידאנו. מלכי רבנן. שו״ת ישכיל עבדי חלק שמיני בח׳ דע״ה והשכ״ל. ובישכיל עבדי ח״ב— דרוש שנשא עליו הגהמ״ח. זיע״א.

רבים הם הסיפורים והנפלאות, שנרקמו סביב קדושתו של רבינו מסעוד הכהן זצ״ל. שמו נודע ונתפרסם כמלומד בניסים, אשר דבריו הקדושים ותפילותיו, היו נשמעים בשמים. רבים היו המשכימים לפתחו ומתדפקים על דלתותיו, כדי לבקש ממנו ברכה וישועה לסבלם ולמצוקתם,

רבים נושעו על ידי תפילותיו, והיו מספרים על הנסים ועל הנפלאות שנעשה להם על ידי ברכותיו של צדיק.

כאן המקום להעלות שתי מעשיות, הממחישים את כח קדושתו של רבינו מסעוד זצ׳׳ל, ואינן אלא שתי טיפות בודדות, מתוך ים גדול של מעשים מופלאים שנעשו על ידו, בכח תפילותיו וצדקתו.

המספר הינו איש אמונים. רבי משה דוד חדאד בן הרה׳׳ג נסים זצ״ל מעיר נאבל שבטוניסיה, שהיה מקורב וידוע אצל כל גדולי הדור, ואף הכיר את רבינו מקרוב, והיה ממעריציו, (ישנם שו״ת ממנו בספר ״ישכיל עבדי׳^, להגר״ע הדאיה זצ״ל)(את סיפור המעשה העלה אותם ר׳ משה הנז׳ בספרו, ״מאמר אסתר״ שהוציא לאור בשנת תש״ו, לזכר אשתו הצדקת, מרת אסתר בת הר״ר יעקב מאמו ז״ל ונכדת הרה״ג הדיין המצויין, רבי יהודה בהרה״ג יעקב חי גז זצ״ל. המכונה הרב יג׳ץ (ר״ת יהודה גז נר״ו), בעל המחבר ג׳ ספרים על התורה, על חומש בראשית נדפס בירושת״ו בשנת התרע״ה, חלק שמות ויקרא, נדפס בשנת תרצ״ג. וחלק במדבר דברים, נדפס בשנת תרצ״ו. כל החלקים הנז׳ קרא את שמם ״נחלי יהודה״ וגם ״נחלי יעקב׳׳, ״אבי הנחל״, ׳׳ירך יעקב״. כי שיתף עם ספריו דברי אביו הרה״ג ר׳ יעקב חי גז זצ״ל.

הרב יג׳׳ן הנז׳, בימי זקנתו עזב את משרתו כסא הרבנות בעירו נאבל שבמחוז תוניסייא, ועלה לירושלים ונלב״ע ביום כ׳ סיון התר״ן.

בבוא הרב יג״ן לירושלים, נתמנה בתור דיין בבית הדין של העדה המערבית. הרב אברהם צוקרמאן בעל הדפוס צוקרמאן בירושלים, סיפר לרבי משה חדאד הנז׳, כי סיבת התמנותו של הרב יג״ן זצ״ל לדיין, היה ע״י מעשה, שפעם אחת, כשהיה הרב יג״ן מתפלל בבית הכנסת ר׳ יוחנן בן זכאי, נכנס לשם רב אחד צדיק ומקובל, ונגלה לפניו עמוד אור מזהיר על ראשו של הרב יג״ן, ואז נתפרסמה גדולתו וקדושתו, ובחרו בו לשרת ברבנות בעדת המערבים.)

הר״ר משה חדאד הנז׳ מספר כי בעת לידתה של אשתו מרת אסתר, בשנת תרנ״א. ״היה מתארח בביתם ידיד נפשי רבין חסידא הרה״ג המקובל האלהי המפורסם בפלאיו לשם ולתהילה, כמהר״ר מסעוד הכהן חדאד זצוק״ל, ראש עדת בית אל קהל חסידים בעיה״ק ירושת׳׳ו, שבא בכבודו בתור שד״ר לטובת עדתו הקדושה, ואז הוא עשה לה זבד הבת ונתן לח שם אסתר, וברכת צדיק נתקיימה בה, כי חננה היוצר חכמה בינה ודעת ושכל טוב ויראת ה׳ היא אוצרה…״.

הוא מוסיף ומספר, דברים שהוא עצמו היה עד להם:

הרמה״ח זצ״ל (ר״ת הרב מסעוד הכהן חדאד) בשנת התרס׳׳ב בא לעירינו בתור שד״ר ״בית אל״ פעם שנית. ועד ראיה אנכי שנעשה על ידו עובדה פלאית. והיא: בזמן ההוא היה מושל ישמעאלי שמו אצדק ג׳ינב שונא ליהודים בעירנו. והיה מתנגד לגביר אחד, שמו שלמה פארינתי. ובשבוע ההיא ממש, היה רודף אחרי בניו, לתופשם ולתתם בבית הסוהר, והם בורחים ממנו. ותביעתו עליהם, על כי הם אומרים שיש להם בידם הרשאות ממשלת צרפת שהם נתינים לה, והוא מכחיש אותם. כשיצא הרב הנז' לקחת נדבתו מגבירי עדתנו והלכנו יחד עמו, כשבאנו לגביר הנז', אחר שקבלנו בכבוד גדול. אמר לו, סלח נא אדוני הרב, אני שמעתי על הוד כבודו שהוא בעל פלאות וכמה נסים נעשו על ידו. הנני מחלה את פני קדשו, למלא את בקשתי, ולבקש רחמים מאל צור עולמים, שיעקור מעירנו את המושל שלנו.

וספר לו את העובדה הנז'. אחרי התבוננות הרב היטב בדבריו. אז השיבו:

יהיה לבו בטוח בהשי״ת, כי אחרי שלושה ימים יתעקר המושל הזה מהעיר.

וכן היה ביום ג׳ ממש, המושל, קבל תילגראם מאת הממשלה לצאת מהעיר.

וכל העם מקצה המה ראו כן תמהו על הנס הגדול שנעשה ע״י הרב. והגביר הנז' בא לפני הרב, והיה מחבק ומנשק לו את ידיו ורגליו, והעניקו במתנה גדולה. ונדר על עצמו להתנדב נדבה שנתית לעדת בית אל לכל נפש מב״ב סך מה, והתמיד לתת את נדבתו הנז' עד יום מותו ובניו אחריו.

ועוד שמעתי מפי מגידי אמת רבות מפלאיו. אך אספר פה ב׳ מעשים מפליאים, ששמעתי מפי ידי״ן הרה״ג הראב״ד כמהר״ר ציון ביתאן הרב הראשי לטריפולי נר״ו שנעשו לפניו.

א׳. המנהג היה בטריפולי, בעת שהשד״ר רוצה לנסוע לכפרים, לא יסע יחידי, כי אם שולחים עמו החכם הנכבד של העיר, ללוותו בשליחותו לשם.

ובבוא הרמה״ח ז״ל בשליחותו, בהיות שהוא איש קדוש בעיני העם. בחרו לשלוח עמו, רב נכבד הרצ״ב הנז'. כשנסעו יחד לכפר מרצתה. והם באמצע הדרך, והעגלון לפתע פתאום צעק ואמר: אהה אדוני הרבני, הנה אבדנו,אבדנו, עומדים אנו כעת בסכנה גדולה. ופנה להרצ״ב: הלסטים פ׳ וד׳ חבריו באים לקראתנו מזוינים,ואלו ידועים ומפורסמים שאין מידם מציל. אז הרצ״ב חרד חרדה גדולה. ופנה להרב וגעה בבכיה. ואמר לו, אדוני הרב לא שמעת מה אומר העגלון, שאנו עומדים בסכנת דרכים ועת צרה גדולה היא לנו. השיב הרב לו, מה יש, מה יש. ? השיב הרצ״ב, הנה לסטים מזוינים לפנינו להרגנו. אז הרב שתק ושם ידיו על עיניו שלושה רגעים, ואח״כ הסב פניו לעגלון ואמר לו, אל תירא ואל תחת, לך לשלום. ושום אדם לא יראה אותנו, ולא יוכלו ליגע בנו, ולא יעשו לנו שום דבר. העגלון הלך לדרכו הוא ירא ומפחד. והלסטים קרבו לעגלה והיא הולכת. ועברו לדרכיהם ולא פנו להם כלל ועיקר. וכשעברו את הדרך המסוכן. העגלון העמיד את העגלה וירד, ונפל לפני רגלי הרב, והיה מנשק את עפר מנעלו ואומר, ברוך אלהי ישראל שהצילנו מכל רע ועל ידי רו״מ, וברוך אתה לאלהיך שהוא מקבל ברצון בקשתך ותפלתך, ברוך פודה ומציל. בהגיעם לעיר הנז' העגלון, לא רצה לקבל מהרב בשום אופן שכרו. עד שנתכעס עליו הרב, אז לקח בצער גדול. ובהגיעם, העגלון פרסם את כל המעשה לכל יהודי העיר. ואז נתפרסם הרב לבעל הנסים.

ב. בבואם לבית בעה״ב הקבוע של שד״ר בית אל. מצאו כל בני הבית בוכים ומבכים על בנם היחיד, שהוא חולה. והרופאים אמרו נואש, ומהומה גדולה ביניהם. בהכנס הרב לבית, ושומעו בא אחריו, אז נקבצו כל בית הבעה״ב, ואביו ואמו של החולה. ונפלו לארץ לפניו, בבכי ובתחנונים שיבקש רחמים על בנם לפני ה^׳, שיקום מחליו. אז הרב נכמרו רחמיו ואמר, הוציאו כל איש מעלי מהבית. ורחץ את ידיו, ונכנס לחדר החולה. עמד והשתקע בתפלה שהשתפכה בתוך קסם מתעלה. וכשגמר תפלתו, יצא שש ושמח. ופנה אל הבעה״ב ואמר לו, הנני מבטיחך בעזר הבורא רופא חולים, כי בנך יתרפא מחליו, וישוב לאיתנו בריא אולם, ולא יאונה לו כל רע. וכן היה, אחר איזה שעות נהפך החולה לטובה ונתעורר מחוליו ודרש מים לשתות. ונראו עליו סימני החיים. ומעט מעט הוטב מצבו בחמלת ה׳ עליו. וכשבאו הרופאים לבקרו, המה ראו כן תמהו. כי נפלא הדבר בעיניהם. הוריו, כמעט נשתגעו מרוב שמחה מפעולת הצדיק, אשר נתקדש שם ד׳ על ידו. ומב׳ המעשים האלו נתודע שמו ברבים לאיש קדוש בעל מעשים פלאיים, וכל בני עיר העריצוהו בכבוד גדול והעניקוהו בנדבתם כראוי לו, והצליח בשליחותו הצלחה מרובה. אם אמרתי אספרה כמה גדול כחו בקדושה ממעשיו ומפלאיו לא יכילם ספר.

הרב הנז' זכה לזקנה ולשיבה מכשורה. האריך ימים על כסא הרבנות בעדת חסידים עד מאה ושמונה שנים. נתבש״מ בעיה״ק ירושלם תו״ב, עש״ק כ״ד לח׳ סיון התרפ״ז אחר חצות היום. חבר כמה ספרים כח מעשיו. בן יכבד אב. שמחת כהן ב״ח. שו״ת ע״ד הסוד ודרשות. כלם נדפסו בירושלים. זיע״א.״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הגאון החסיד רבי מסעוד הכהן אלחדאד זצוק״ל.

רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו

הרה״ג רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל

ראב׳יד לעדת המערבים בירושלים. (תר״מ— תרמ״ו)

רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נולד בעיר רבאט שבמרוקו, היה בין גילו, ידידו וריעו מנוער של הרב צוף דב״ש.

משחרית ימיו התנהג בפרישות בקדושה ובטהרה. עודו צעיר לימים, התבודד במועדיו עם אלהיו והתרחק מחברת בני אדם, כפי שהוא העיד על עצמו: ״ובבחרותי בזי ימי אבל מ״א ז׳׳ל עשיתי בבה׳׳ב נפילת אפים שהיה דעתי נוטה לזה והיה אצלי מר מצרפי אחי אמי עזיזי מסעה־ צבע זי׳ל ורמז לי אז על זה, שלא לעשות ומנעתי מלעשות אמרתי, אפשר שכך הוא המנהג ידוע אצלו, ואני איני מכיר בכך מחמת התבודדותי ופרישותי מלהתערב עם בני אדם״, (פקודת אלעזר ח״א דף קכ״ב).

נפשו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, חשקה בתורה ובאהבתה דבק בה תמיד. הוא ניחון במתת אלקים, בזכרון פנומנאלי, בשקידה עצומה ובדעת נבונה ורחבה. יצק מים על ידיו של הגאון רבי סעדי׳ה מארג׳י זצ״ל. מחכמיה הגדולים והמפורסמים של עיר רבאט, ומחבר שירה ופיוט. באחד מפסקיו בספרו ״פקודת אלעזר״, הזכיר את אחד ממנהגיו של מורו ורבו, שאחר קריאת שמו״ת בכל יום שישי עם תלמידיו, היה קורא את ההפטרה של אותה סדרה ואח״כ אומר שיר של יום ומשנה ראשונה דשבת ואח״כ אומר אייר הונא בריה דרב יהודה אמר ר׳ אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שמוי׳ת ואפי׳ עטרות דיבון, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור שמו״ת, מאריכין לו ימיו ושנותיו, (ברכות דף חי) ואח״כ היה אומר משנה א׳ של ספר יצירה. ואחייב זוהר של הסדרה של אותו שבוע, ״וכן היה נוהג מו״ר הרב הגדול כמוהר״ר סעדיא מראגי ז״ל תכף אחר הפי שמוי׳ת שהיה מסדר כל הנז׳ ע״פ אחת לאחת ואנחנו עמו ביחד בכל יום וי״. (פקו״א ח״ב דף ק״ה ע״ב).

לאחר שמלא כרסו בש״ס ופוסקים וספג אוצר בלום בתורת הנגלה והנסתר, מבלי שגילו הצעיר ישמש מכשול כלשהו, אסף סביבו מספר תלמידים והחל ללמדם תורה בשקידה רבה, מתוך כוונה להכשירם לתלמידי חכמים, בקיאים וידענים בנתיבות הש״ס והפוסקים. מידי שבת, נהג הרב צוף דב״ש ותלמידיו, לבוא ולהסתופף בישיבתו של רבי רפאל אלעזר הלוי, כדי ללמוד בצוותא וללבן ביחד הלכות שונות שעמדו על הפרק, וכך מספר רבי אלעזר הלוי. ״והרב דב״ש הי״ו היה נוהג הלכה למעשה עם חברה קדושה שהיו לומדים עמו בבית המנוח יר״ש כה״ר אליהו אלבאז ז״ל, והיה בא אצלינו לקהילת החכם השלם כהר״ר יוסף אביקציץ ז״ל אחר שגמרו הצבור תפילת מנחה דיום שבת קודש, ואני ואיזה מחברתי הלומדים עמי שם, היינו נוהגים ליישב שם גם אחר שהתפללנו תפילת מנחה ללמוד זמן מה…״. (פקו״א ח״א דף צ׳יח).

לא ארכו הימים, ולמרות ענותנותו הגדולה, וצניעותו המופרזת של הרב רבי רפאל אלעזר הלוי. יצאו לו מוניטין בקרב קהילתו, ושמו נודע לשם ולתפארת. רבים נהרו והשכימו לפיתחו כדי לקבל תורה מפיהו, כי מלאך ה׳ צבאות הוא. שמו הטוב היה מקודש בפי כל בשל חסידותו קדושתו ופרישותו מהבלי הזמן ושמו נודע בשערים המצויינים בשל שקדנותו והתמדתו בתורה, מדותיו הנאצלות וטוהר מעשיו.

על אף היותו צנוע ופרוש מהחיים הציבוריים. נהג רבי רפאל אלעזר הלוי, להקהיל קהילות ברבים כדי ״ללמד את העם חכמה ומוסר״. בימי שבת בשבתו ״ויהי בעלות המנחה שפתי פי חכם חן יושב ודורש… ומוכיח לרשע מומו, טובה תוכחת, דברי חכמים בנחת, מופת היה לרבים…״. כל ימיו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל, ידע עוני ומחסור, כי זהיר היה שלא ליהנות ממתנת בשר ודם. גם את תלמידיו לימדם תורה חינם ללא תמורה כספית כלל ועיקר. ״כי מה אני בחינם אף אתם בחינם״. למרות פרנסתו הדלה מכתיבת שטרות וכדר. הוא חסך וקימץ מפתו כדי לפרנס עניים יתומים ואלמנות ובפרט עניים בני תורה. כפי שהעיד על מנהגו זה רבי נחמן בטיטו זצ״ל בהספדו עליו. ״דהגם שלא היתה ידו משגת להחיות את נפשו, וחיי צער היה חי, עם כל זה הוה עושה כל טצדקי לחוס על דל ואביון ולחמו נתן, מקמץ מעיסתו ומלוה מהבני אדם להשיב נפש שוקקה, ומעשה את אחרים שיתנו…״. ״ועל מה נבכה תחילה אם על גודל רבנותו ובקיאותו ושקידתו בתורה יום ולילה לא ישבות לא פסיק גירסא מפומיה, אם על רוב רחמנותו על דל ואביון וכל אלמנה ויתום ובפרט על עניים בני תורה, וכשהיה רואה ת״ח דדחיקא ליה שעתא, היה מצטמק ורע לו ובשרו עליו יכאב כי חפצו ורצונו למלאות את שאלתו ולהחיות את נפשו ואין לאל ידו, באשר גם הוא בא עד כי׳סו ואין, יליף ריקם ריקם וכמו הצער בנפשו צער הגבוה…״.

בראשית שנת תרי״ח(1858) החליט רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לעזוב את ארץ העמים, ולעלות ולהתיישב בירושלים עיה׳יק. כאשר כל מטרתו להתקדש, ולהוסיף קדושה על קדושתו וטהרה על טהרתו באוירה של א״י. בדרכו לארץ היעודה, עבר דרך העיר טנגי׳ר ושהה בה תקופה קצרה, אך דיה היתה כדי שחכמי העיר ובראשם הגאון המפורסם רבי מרדכי בן ג׳ו זצ״ל יכירו את גדולתו בתורה ואת מידותיו הנעלות. לא איש כרבי רפאל אלעזר הלוי, שישב בטל מתורה ומחקירה ודרישה אחר המנהגים השונים למרות טרדות הנסיעה והיותו גר בארץ וטילטולי הדרכים הקשה מכולם. כאן בטנגי׳ר נושא ונותן בהלכה עם המרא דאתרא הגאון רבי מדרכי בן ג׳ו, בענין עירוי מים רותחין בשבת מכלי ראשון על הקפה. ״…כסברת ידיד נפשי ואור עיני רבי מרדכי בנז׳ו נר׳׳ו בטאנג׳ה יע״א כי בהיותי שם שנת תרי״ח מצאתי שנוהגים מע״ש לערות רותחין מכלי ראשון על קערה מליאה אבק קאווי, ושואבת אבק הנז׳ כל המים הנז׳ וביום שבת קודש כל הרוצים לשתות קאווי לוקחים מהאבק ההוא ומערים עליו מכלי ראשון ושותים אותו, וערערתי על זה עם הרבנים שהיו שם ובראשם מ״ץ הרב ר״מ המי…". (פקו״א חלק שני דף קכ׳׳ח ע״ב).

מטנגייר שוב הפליג לגי׳בראלטאר. שם שהה זמן מה בחברת החכמים ולן בעומקא של הלכה. בני הקהילה ששמעו את שמעו עוד בהיותו בטנגי׳ר, קבלוהו בסבר פנים יפות באהבה ובכבוד הראוי לו. מגי׳בראלטאר היה שולח רבי רפאל אלעזר הלוי, את שאלותיו וספקותיו לגאון הדור רבינו יצחק בן תאליד זצוקלה״ה, ראב׳׳ד של עיר טיטואן, ובעל המחבר שו״ת ״ויאמר יצחק״. ואמנם, בשו״ת הנז׳ אנו מוצאים כמה תשובות להלכה שהשיב מהריב״ו לרבי אלעזר הלוי זצ״ל: בחלק ראשון, בחלק יורה דעה סימן ס״ח. ״תשובה לגי׳באלטר לכהה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו״. בחלק שני חלק חושן משפט סימן קפ״ו. ״ידי״ן החה״ש הותיק דין הוא הדר כולל תהלות כה״ר אלעזר הלוי בן טובו נר״ו ועליו יציץ נזרו. אחד״ש שירבה ויגדל ורב שלום לכל הנלוים אליו ישמרם השוא״ל אכי״ר. זאת מן המודעית מקבלת האחת אהובה, ושם נאמר שבח׳ מרחשון של אשתקד שלח לי כת״ר איזה שאלות ולא כתבתי לו תשובה. אמת היה הדבר ולא יכולתי להשיב מפני הטרדות שהקיפוני שלא נתנוני השב רוחי מיום האי עד יום זי, ועוד בה חולשת המזג וכו׳ ואחר עבור איזה זמן נשכח ממני. ועל מ״ש שבכסלו ש״ש הנז׳ כתב לי כתב אחר, אותו הכתב לא הגיע לידי. ועל שבעתה באתי להשיב לכת״ר על מה שעלה ונסתפק…״.

עם עלותו לא״י וקביעת מושבו בירושלים עיה״ק. הארץ האירה מכבודו. הוא נתקבל באהדה ובחיבה אצל כל חכמי ירושלים. התיידד אתם ונקשר בעבותות אהבה עם כל רבניה וגאוניה, ללא הבדל עדה ומוצא, כך שבספריו ״פקודת אלעזר״ רבים רבים הם הפעמים שאנו פוגשים בשמם של רבני אשכנז כחכמי הספרדים, שעמהם היה קשור רבי אלעזר הלוי, ונשא ונתן עמם בהלכה, כדרכה של תורה. בפרט יש להזכיר את הגאון רבי יצחק פראג זצ״ל אשר הזכירו פעמים רבות, ובאחת מהן ״וידי״ן ואו׳׳ע הרב כמוהר״ר יצחק פראג הי״ו הראה לי…״ (פקו״א ח״א דף צד ע״ב).

בעזרתו ובעידודו של ידיד נעוריו הרב צוף דב״ש. נתמנה רבי אלעזר הלוי, לראש הישיבה של עדת המערבים. יחד עם תלמידיו הרבים, הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה ולעבודת קונו.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.

הרה״ג רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרע״ו—תרפ״א).

רבי יוסף חיים זצ״ל, ב״ר יהודה ושמחה כהן ז״ל. נולד בשנת תרי״א בעיר מוגאדור שבמארוקו. ובשנת תרכ״ו עלה לשכון כבוד בעיה׳׳ק ירושלים. את עירו מזכיר בהקדמת ספרו מנחת כהן: ׳׳עיר מולדתי מוגאדור יע״א מהעיירות המצויינות שבערי מארוקו ונתגדלתי פעיה״ק״. עודו צעיר לימים נחשב בין טובי הלמדנים בירושלים, ולימים לאחד מגדולי חכמיה. עמד בראש ישיבת ״טובי ישבעו״ שע״ש המקדיש הגביר פליכס טובי מנא אמון. תלמידים רבים נהרו לישיבה זו, כדי לשמוע לקח מפיו. בין תלמידיו המובהקים יצוינו, הרה״ג יוסף שלוש זצ״ל, והרה״ג עמרם אבורביע זצ״ל. זה האחרון לקח את בתו רבקה לאשה.

שמו של הרי״ח הכהן זצ״ל, נודע לש״ט ולתהלה אצל חכמי ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד, כולם גמרו עליו את ההלל ושבחו את בקיאותו וחריפותו הגדולה והמעמיקה בים התלמוד ובמפרשיו. חתנו המופלג ר׳ עמרם אבורביע זצ״ל אשר יצק מים על ידו, והיה מתאבק בעפר רגליו של חמיו הגדול. כותב אודותיו בהקדמתו לספרו ״נתיבי עם״ חלק שני: ״שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בניתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב. ובזכרוננו חי פלפולו וחידודו חשקנותו ושקידתו שהיה למופת לכל רבני הדור, וכבר יצא לו מוניטין בעולם בספרו הבהיר ״מנחת כהן״ ב״ח על כללי הש״ס…״.

אכן, חיבורו ״מנחת כהן״ חלק ראשון, שיצא לאור בשנת תרס״ב. הקנה לרבי יוסף חיים שם עולם אצל כל גדולי הדור, אשר התפעלו מעומק עיונו הזך והבהיר. ומעוצם בקיאותו בש״ס ופוסקים.

רבי יוסף חיים זצ״ל, נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור, ורבים מהם שחרו לפתחו לקבל חוות דעתו הרחבה והמעמיקה.

בין הרבנים הגדולים, שאתם עמד בקשרי ידידות מיוחדת. הוא ניהו הגאון הישיש הסבא קדישא, מופת הדור רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצוק׳׳ל, אשר העריך במאד את רבי יוסף, ואף כתב לו תוארים גדולים המנוגדים לאופיו. וכך כותב לו באחד מתשובותיו: ״הגדתי היום כי בהיותי מתגורר פה עיה״ק ירושת״ו, מסר בידי האי פסקא דדינא מה ששרטט וכי ידידי רב יוסף סיני אישי כהן גדול שליט״א… ובכן בקש ממני מרוב ענותנותו, אך כי לא למודעי הוא צריך לחוות דעתי הק׳ בזה…״. (ראה בס׳ ״ויכלכל יוסף״ הנספח בס׳ נתיבי עם ח״ב דף נ״א, ובשו״ת הסבא קדישא ח״ג סי׳ ל״ח). הגאון המפורסם רבי אביש אייזן הלוי זצ״ל, מגדולי רבני האשכנזים בירושלים, (היה מחותנו של הגאון מהרש״ם זצוק״ל. ויש תשובות ממנו בשו״ת ״ישכיל עבדי״ ח״ב.) כותב לו: ״שלמא רבא, לרישא דדהבא, רב חנא ורב חסדא ורב כהנה, בהני תלתא קאמינא, ה״ה ידידי אהובי, יושב בסתר לבבי, נר המערבי, המאור הגדול, מעוז ומגדול, יוסף הוא השליט על הארש׳ ארש׳ החיים סלה. נודע ביהודה לתורה ותעודה ורב חיליה לאורייתא, כד נפיק לקרייתא, ענוותן כהלל, אין לגמור עליו את ההלל, רי״ח לו כלבנון לפני שמש ינון, כמוהר״ר יוסף חיים שליט״א, כהן הגדול, מרבן שמו הראב״ד לעדת המערבים היושבים לפני השם בהר הקודש בירושלים העי״א… הנה עתה באתי לשמור הבטחתי במגילת ספר כתוב אודות השיחה שהיתה לו אתי ולחכם יספיק הקיצור, ולבי נכון כי ה׳ יפתח בחוכמה את שער תשובתו הרמתה, לבאר באר רחובות ההלכה למעשה ומשנה ברורה, ה׳וד ידו תהיה נטויה להעתיק את דברי הראשונים וגדולת האחרונים, מי ומי המה גבורים אשר עליהם בית ישראל נשענים, כהנים זריזים הם להשיבני דבר בעטו׳ …הנני ידידו מוקירו ומכבדו רוצה בתשובה. הק׳ אביש אייזן הלוי, (ויכלכל יוסף שם דף נ״ד). ובתשובה אחרת כותב הרי״ח הכהן זצ״ל: ״נתבקשתי לחוות דעתי על האי פסקא דדינא שסדר הרה״ג מר דיינא מאחינו עדת האשכנזים המפו׳ ובקי׳ בחדרי תורה כקש״ת מוהר״ר אברהם דב כץ שליט״א…״ (שם דף פ״ב). ובתשובה אחרת, השיב על הערותיו שהשיג עליו הגאון המפורסם רבי יוסף חיים זאננפלעד זצ״ל גאב״ד לקהלות האשכנזים בירושלים. (עיין שם דף ק״ט).

במוחו הגאוני, צלל רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל. לתוך ים התלמוד ודלה מתוכו פנינים. בחריפותו ובבקיאותו הגדולה והרחבה, בירר וליבן את הסוגיא בה דן, בבהירות מופלאה וניתח אותה לנתחיה על כל פרטיה ודיקדוקיה, לצורותיה ושיטותיה השונות. בו התמזגו גם יחד הבקיאות והבהירות הספרדית. עם החריפות והחידוד האשכנזי. בהגיונו הבריא והחד קשר סוגיא אחת לרעותה ודימה מילתא למילתא, עד שהאיר את הדרך המובילה אל המסקנה ההילכתית. כרוב ידיעתו המעמיקה ובקיאותו הגדולה בספרי חכמי הספרדים ראשונים כאחרונים. כך מגלים אנו במשנתו, בקיאות מופלגת בספרי חכמי אשכנז, ובהיקף רחב.

כאמור הוא אהב את החידוד והפילפול, ועל כן לא אחת היה לו משא ומתן עם רבני הדור האשכנזים, אשר חיבבוהו והוקירו את שכלו הזך והבריא, מלבד משאו ומתנו אתם בתורה שבכתב בחילופי מכתבים, גם היה מתפלפל עמהם בתורה שבעל פה. וכפי שהוא ז״ל כותב בספרו ’׳מנחת כהו״. (מערכת א׳ כלל א׳ סימן בי, דף ז׳ עמו. ד׳) ״…ושוב נתווכחתי בזה עם רב אחד גדול מרבני אשכנז הנמצא בשכונתי הנקראת בשם מחנה יהודה, זה שמו הרה״ג וכו׳ כמוהר״ר נתנאל פאפע הי״ו והודה לדברי…״(הגאון רבי נתנאל פאפע זצ״ל, יליד באנטיפאליע הסמוכה לבריסק שבליט״א. היה מצאצאי הב״ח מצד אביו, ומצאצאי הרמ״א מצד אמו. חיבר ״דבר ישועה״ פי׳ על מגילת אסתר(ירושלים תרנ״ב). ״תפילת ישרים״ ביאור על התפילה ו״מגיד מישרים״ פירוש על ההגדה של פסח (ירושלים תר׳׳ס). היה ידוע כמעמיק ובעל שכל חריף ושנון, נפטר בירושלים כ״ח כסליו תרס״ו).

שנות עמל ויסורים ידע בחייו רבי יוסף חיים. מלבד דוחק הפרנסה, חולשת הגוף, ודאגת המחייה לתלמידיו ולמשפחותיהם. הוא לא זכה להתברך בפרי בטן מאשת נעוריו הרבנית פריחה, שהיתה ידועה כצדקנית גדולה ובעלת חסד. במסירות נפש עמדה צדקת זו לימין בעלה ודאגה שיתמסר ללימודיו ובלימוד התלמידים. על גדול צידקותה תעיד העובדה הבאה כפי שתיאר אותה הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל, בדרוש שדרש בפטירתה, בשבת של השבעה בשנת תר״ף. (נתיבי עם ח״ב דף רל״ט). ״והנה הצדקת הרבנית שאנו עסוקים בהספדה, ידוע לכולם, שבראותה שלא זכה לה ה׳ בזרע של קיימא. השתדלה להשיא לבעלה רבנו הגדול שיחיה אשה אחרת, וכתתה את רגליה ממקום למקום למצוא לו אשה הוגנת, לפי כבודו בכדי שיזכה לבנים, ותגדלם היא על ברכיה. וב״ה אשר לא עזב חסדו מיראיו וחושבי שמו, שזכהו ה׳ לזרע של קיימא מאשתו השניה, והיא גדלתם על ברכיה ממש וכאשר זכתה להכניס בתה (שגדלתה) לחופה, היא נו״ב ת״מ(הכוונה לנות בתו של רבי עמרם, הרבנית רבקה, ד״ש). אין בפי די מלים לתאר עד כמה שמחה האשה הרבנית הזו. וזו היתה עבודתה היום יומית, משכימה לפתחנו לשאול בשלום נו״ב ת״מ ולעזור לה בסדור הבית וכו׳, ולהזמינה לבוא אליהם הביתה, ולטעום מהמגדנות שהכינה לה, וכאלה רבות עצמו מספר, ובפרט השעשוע שהיה להם עם דוד, הוא הקטן להוליכו במו ידיה לביהי׳ס אקרויי בנייהו לבי כנישתא, ולא צריכא למימר מנטרן גברייהו, שזהו חק קבוע יום יום…׳׳. ע׳׳כ.

עם פטירתו של הגאון רבי נחמן בסיסו זצ׳׳ל, באלול תרע׳׳ה, נבחר מהרי"ח הכהן, לעמוד בראש בית הדין של עדת המערבים בירושלים, פרסומו הרב בקרב כל גדולי ירושלים ספרדים כאשכנזים, כענק בכל מכמני התורה, הרימה את קרנה של העדה כולה, ושל בית דין זה בפרט, ומוניטין רבים יצאו לבית הדין שרבי יוסף חיים עמד בראשו, רבים היו הפונים אליו בכתב ובעל פה, מכל החוגים ומכל השדרות, לשאול את דבר ה׳ זו הלכה.

בגאון ובעוז, ויחד עם זאת בענוה יתירה ובאורך רוח, הנהיג מהרי״ח הכהן, את בני עדתו ואת צאן מרעיתו, ובשל מידותיו והנהגותיו האציליות, החזירו לו אהבה על אהבתו והעריצוהו והלכו לאורו, ולא מרו את דברו, ונתקיים בו ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״.

שש שנים רצופות שרת את צאן מרעיתו בנאמנות, במסירות ובלי ליאות, וביום א׳ כ״ב לחודש אלול תרפ״א נתבקש מהרי״ח הכהן, לישיבה של מעלה, והיתה מנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים בירושלים

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל

עמוד 296