מורשת יהדות מרוקו

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכתב מספר 3

מכתב תודה מאת הח'ליפה של מראכש, מוחמד בן עבד אלרחמאן בו הוא מביע את הערכתו לשלמה קורקוס על השי ששיגר אליו באמצעות בנו

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

الحمد لله

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

אל משרת ( 2 ) אדוננו – ינצרנו האל – הסוחר שלמה ( 3 ) קורקוס, לעצם העניין : הגיע מה ששלחת

2 – במקור " ח'דים ". מוחנח בו השתמשו השלטונות בפנייתם לפקידים הבכירים של המח'זן ועושי דברו – קאידים, אמינים וכו….יוצא אפוא שבעיני בית המלוכה ה " תאג'אק אל סולטאן " היו " עובדי " מדינה לכל דבר.

3 – במקור " סלומ " לפי ההיגוי המקובל אצל יהודי מרוקו של השם שלמה.

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

כשי ( 4 ) לנו – באמצעות – בנך אשר ייצג אותך בפנינו ( 5 ).כה יתן לך אלוהים חים וירבה את רכושך.

4 – מקובל היה שלרגל החגים המוסלמיים או לרגל אירועים חשובים בחיי בית המלוכה – הכתרה, ניצחון צבאי וכדומה – ה " תאג'אר " ישלחו את מתנותיהם למלך ובמקרה שלנו גם ליורשו המיועד, הח'ליפה של מראכש.

5 – דומה שמפאת גילו המתקדם, שלח שלמה קורקוס את אחד משני בניו, יעקב או אברהם, לייצגו בפני הח'ליפה

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

ואתם הנכם יהודים שלנו ובני טיפוחינו. סוף. ( 7 ) 6 לחג'ה הקדוש החותם את שנת 1267

7 – ביטוי זה מחליף את הביטוי " אל סאלאם " – שלום – המופיע רק במכתבים המיועדים למוסלמים. 

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

למרות מלחמתו נגד אירופה שקד מולאי עבדל רחמאן לפתח את הסחר עם אירופה וחשב שמוטב שסחר זה יהיה בידי יהודי המדינה מאשר בידי הסוחרים הנוצריים. הוא חזר לרעיון סבו, סידי מוחמד שהוזנח תחת קודמיו והעניק פריבילגיות לסוחרי הסולטאן במוגאדור. תואר נכסף זה ניתן למספר נציגים מהמשפחות המכובדות במראכש, בעיקר משפחות קורקוס, אפריאט ולעסרי.

היהודים שלטו בכל סחר החוץ כאשר מוצרי היבוא העיקריים היו התה (שנהפך מאז המאה הזו למשקה הלאומי) והסוכר (מרוקו חדלה לגדל כני סוכר), מוצרי הלבשה ונרות (בעבר הייתה מרוקו כזכור יצואנית גדולה של שעווה). היצוא כלל בעיקר מוצרי חקלאות: שקדים, חיטה, ענבר, עורות לא מעובדים, נוצות בת יענה וכו…

עושר משפחות ספורות אלו לא היה נחלת כלל האוכלוסיה היהודית במוגאדור שגדלה עד מאד והיתה לאחת מהקהילות הגדולות. הנדידה של יהודי הפנים לערי החוף החלה אז וכבר בתקופה זו נקודת הכובד הדמוגרפית של הקהילה היהודית עוברת מפנים הארץ לרצועת החוף, תהליך אשר יזורז עם כניסת הצרפתים ופיתוח קזבלנקה.

אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רחמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כל שהוא במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ "יהודי צפון אפריקה במאות הי"ט, כ'):

"יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד'מה). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך…"

הפרצה כידוע קוראת לגנב וחולשתה וחוסר יציבותה של מרוקו היו הזדמנויות פז למעצמות אירופה להכביד את ידיהן על האריה הפצוע. מרוקו יוצאת בעל כרחה ובתנאים הגרועים ביותר מהסתגרותה. מול אירופה המתעצמת לא מצליחה מרוקו להנהיג הרפורמות הדרושות להתמודדות עם העולם החדש.

העדר שלטון מרכזי חזק ומקובל המוביל את המדינה ליעד ברור מפצל את גורלה של יהדות מרוקו. אם הקהילה חיה תחת השפעתו של שליט נאור הוא נותן מנוח ליהודים ובאשר רשע הוא ממרר את חייהם ברדיפות ובהשפלות. באין ישועה מהשלטון המרכזי שאינו שולט עוד ביד רמה על כל המדינה, מפנים היהודים את מבטם ותקוותם לעבר ההתערבות הזרה.

גם מעצמות אירופה ידעו לנצל ציפייה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן באימפריה השריפית. נציגי המדינות מרבים בפניות למלך למען להטיב עם בני חסותו היהודיים. התענינות זו והתקוות שתולים בה היהודים מגבירים את חשד ושנאת המוסלמים המאוחדים רק בדבר אחד: התנגדותם למעורבות זרה, נוצרית, בעניניה של מדינה מוסלמית. נוסף על כך המפגש עם יהודי אירופה הנהנים מהאמנציפציה מגביר את תחושת התסכול אצל העליתה היהודית המרוכזת בערי החוף והופך לבלתי נסבלות את ההשפלות היום-יומיות. החשש מהתערבות זרה מגביר ההתנכלות ליהודים, אבל ההתערבות אין בכוחה להושיע וכך נמשך מעגל הקסמים. הדרמה של יהדות מרוקו אינו; עוד עניין פנימי בלעדי של המדינה.

תקציר
על מאמציהם של יהודי אנגליה ויהודי צרפת לבוא לעזרת הקהילה היהודית במרוקו, בתקופת מלכות סידי מוחמד, ועל מסעו של משה מונטיפיורי וההבטחות שקיבל מהשליט.

מלכות סידי מוחמד (1873 – 1859)
מחבר: יוסף טולדנו

שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצוייד בנשק חדיש יותר גבר בקלות על צבא המלך. תיטוואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים.

 המלחמה התפשטה עד תנז'ה ובכל מקום היתה יד הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק.

אנגליה החרדה לנתיב הימי להודו לא יכלה להשאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ גיבראלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.

הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.

פורים דל מעגאז

ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלכות, ושמו פילאלי אל מעגא"ז בן מוסתפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס.

הוא שילהב את לוחמיו בהבטחה שיתן בידם את יהודי המדינה ורכושם "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהיתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה. והנס אמנם קרה:

"בש' תרכ"ב לפ"ק, קם מורד אחד בעל כספים וכשפים, והדיח כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאל"י אלמעגא"ז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנא"ס יע"א, והיתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואך זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר, הנקרא ע"ש מולאי אדריש אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של שנה הנז', הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנא"ס. ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, והתולים היו יהודים מיוחדים לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנא"ס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגא"ז".

ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.

המלך הטוב עבד אלרחמאן (1859 – 1822)
מחבר: יוסף טולדנו

למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.

 ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים … פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1826-1824 מבטלה כל הישגי תקופת ההתאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו ("פה ישרים") כ- 3500 יהודים ובפאס 1800.

בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיבראלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הרב השני, ר' אברהם חליווא העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג.

 בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים. תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עליה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילה אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה ר' משה חליוואה, אחיו של השליח ללונדון.

בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במלאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקרבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כ-פורים דל קור (פורים של הפגזים) "ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום".

אבל יותר מהרעב והמרידות נחרט בזכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.

והמעשה שהיה כך היה. בעיר תנז'ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג'ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו.

סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמד ובכך לסיים את הפרשה.

אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה "אין כה' אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם". מנהיגי קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.

המדינה כולה רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להרוג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. "ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צווארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה."

ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. החכם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל ההמון, ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאח הסגור ומסוגר. "והביאו גווייתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי וכל העיר רעשה וגעשה" (ר' דוד עובדיה "פאס וחכמיה").

היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.

כיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט ונחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאירע אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראה להשתתף במאמץ המלחמתי. 

חיי הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה בימי וישי

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

למרות הדיכוי שהיה מנת־חלקם וחרף שלילת האזרחות הצרפתית והפגיעה ברכושם ובעבודתם, מעולם לא התכחשו יהודי צפון־אפריקה לנאמנותם כלפי ׳מולדת־האם׳ או הטילו ספק ב׳מצפון הצרפתי׳, שבו ראו כמקודם את ׳מורה הדרך של המין האנושי׳.

מקזבלנקה ועד תוניס, כולם התקשו להאמין כי התחיקה הגזענית היתה מעשה ידה של ׳צרפת האנושית והנדיבה׳, משום שמשוכנעים היו כי ׳תקנון היהודים׳ לא יכול היה להיות אלא פגע רע שנכפה מן החוץ, לא פחות ולא יותר מאשר מעמסה שהוטלה בידי הכובש על המרשאל פטן. לפיכך, רבים היו היהודים שתרמו למלווה המגבית הלאומית, שאירגן המשטר החדש, ולו היה הדבר תלוי אך ורק ברצונם של החיילים היהודים המשוחררים, אין ספק כי היו אצים במאותיהם לשורות הארגון הווישיסטי ׳לגיון הלוחמים הצרפתי׳. מנהיגי שלוש הקהילות לא נואשו מראות את שלטונות צרפת כמי שיחזרו בהם מן המשגה שבאכיפת תקנון ׳שרירותי ולא מוצדק׳, ברתיעתם להתייחס ליסודות הצרפתיים המובהקים, הן אידיאולוגיים הן רגשיים, של האנטישמיות בנוסח וישי. הנימוקים שהציגו בפניותיהם ובמחאותיהם התמקדו סביב שלושה נושאים:

1. לפי שהתיישבו באיזור זמן רב לפני בואם של הערבים והצרפתים, לא יכלו יהודי צפון־אפריקה להיחשב זרים.
2. נוסף על היותם ילידי־הארץ, הם היו נאמנים לרוח ׳המהפכה הלאומית׳, בגלל מסירותם למוסד המשפחה, חריצותם ונאמנותם למולדת.
3. בשל דביקותם במסורת, ומצבם הכלכלי הצנוע ברוב המקרים, לא היה מקום להאשימם בהשתלטות על חיי הכלכלה והפוליטיקה הצרפתית, כל שכן באחריות אפילו חלקית למפלה הצבאית. וכי לא היה זה אבסורדי לחלוטין לבוא בטענות כאלה אל יהודי מארוקו, למשל, שהכירו את צרפת רק מ־1912 ואילך?

אולם, למול קשיחותם של השלטונות וסירובם להמתיק, בדרך כלשהי, את תוקפם של החוקים האנטי־יהודיים, ולנוכח אדישותה, אם לא עוינותה, של דעת־הקהל, נאלצו יהודי צפון־אפריקה לבצע ׳שיבה אל תוך עצמם;שיבה הראויה לציון, ככל שהתרחשה אצל היסודות המתבוללים ביותר מבין שלוש הקהילות. י׳ שפירא, יושב־ ראש ארגון הסטודנטים היהודים ׳קול אביב׳, הביע במלים הבאות את ה׳אני מאמין׳ החדש של הנוער היהודי באלג׳יר:

אנו צרפתים ומכריזים בקול רם כי אין בכוחו של תקנון משפטי, יהא אשר יהא, או ביכולתו של איש, לשנות כהוא זה את הרגש העמוק המקשר אותנו לארצנו, לנשמתה, לחלליה. אך גם יהודים אנחנו. הבה נודה ולא נבוש, רבים מאתנו לא יודעים זאת אלא מאז הונחתה עלינו מכה! ותכונה זו — להיות יהודי — נראתה לנו תחילה כנטל לא־מוצדק, כדבר שנכפה, תווית מביכה. לפיכך אנוסים היינו לשוב אל עצמנו, שאלנו את עצמנו אם מאחורי הסיווגים השרירותיים פחות או יותר, לא היה משהו אחר, אם היה עלינו להסתפק בדחיית התווית, בהדגשת היותנו צרפתים ותו לא; או ההפך מזה, שמא היה עלינו לצאת בחיפוש אחר המקורות שאבדו, כדי להשיב מן המעמקים על ההאשמות המרושעות, למצוא בתרבות היהודית את מקורות ההתעשרות הרוחנית.

אמנם כן, בקרב יהדות צפון־אפריקה בכלל, ויהדות אלג׳יריה בפרט, לא נעדרו מי שכונו בידי אחיהם ׳יהודים פחדנים׳, ׳יהודים על־כורחם׳ או ׳אנוסים חדשים׳ — אנשים שהוצלפו בשוטים ובעקרבים בידי ארנולד מאנדל, ארמאן נארבוני, אלי גוזלאן ואחרים — שלא שאפו אלא להישרדותם האישית, ׳גם על חשבון הכלל׳. אולם בהסתמך על העמדות המובעות בביולטין של ׳פדרציית החברות היהודיות באלג׳יריה׳(Fédération des Sociétés Juives d'Algérie), אפשר להתרשם שאחת מתוצאותיה העיקריות של ההתעוררות היהודית הזאת התבטאה בהתקרבותו של הדור הצעיר לרעיון הציוני. לפיכך הרבה ביטאון הפדרציה בדברים על מפעל התקומה הציוני בארץ־ישראל, אגב דגש מיוחד על העבודה החקלאית: ׳קול אביב׳ ארגן באלג׳יר מחזורי הרצאות על ההיסטוריה והתרבות היהודית: מאות צעירים במארוקו ובתוניסיה באו לשמוע את השיעורים בעברית חדשה, מפי כמה שליחים מן הארץ, שנתקעו בצפון־אפריקה עם פרוץ המלחמה והמשיכו בעבודתם בקשיים רבים.

אולם מובן כי קהילותיהן של שלוש הארצות הועמדו לפני בעיות חברתיות לאין־שיעור דחופות יותר: הכרחי היה בראש־וראשונה לבוא לעזרתם של אלפי ראשי־משפחות אשר, מיום אחד למשנהו, מצאו את עצמם ללא תעסוקה וללא פרנסה, ולמצוא פתרונות למאות סטודנטים, תלמידי בתי־הספר התיכוניים והיסודיים שגורשו ממוסדותיהם החל בסתיו.1941 בגלל טמיעתה של הקהילה האלג׳ירית מזה עשרות שנים בחברה הצרפתית, היא היתה מצוידת פחות מכולן כדי להתמודד עם משימה קשה כזו. חסרו לה ארגוני סעד מתאימים ובעיקר מערכת חינוך כמו שהקימה הכי״ח  במארוקו ובתוניסיה ואשר, חרף חסרונותיה, הוכיחה את יעילותה עד כי האריאניזציה של החינוך נותרה למעשה בשני הפרוטקטורטים ללא השפעה.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ב־9 בינואר 1941 ניתן היתר לרב הראשי אייזנְבֶט להקים באלג׳יר את ה׳ועד לעזרה ולסעד׳(Comité d'Etude, d'Aide et d'Assistance). אולם כדי למנוע מן היהודים להקים ׳מדינה בתוך מדינה׳, אסר נציב מחוז אלג׳יר לשוות לארגון אופי כלל־ארצי. בכל עיר או עיירה גדולה הוקם לכן ועד נפרד לעזרה הדדית, שמשאביו אמורים היו לבוא ממענקים ומתרומות חודשיות: ׳אבותינו התחלקו, בימי העבדות, בלחם ובעוני. הבה נקל ככל האפשר על מצוקת הכלל משום שמוטל עלינו להיות שווים בסבל׳. זו היתה הססמה של מיבצע ההתרמה שאירגנו ראשי היהודים באלג׳יריה. הם נתקלו פה־ושם בהסתייגויותם של כמה ׳אנשים דלי־רוח, שסונוורו מרוב כסף ואנוכיות׳. אף־על־פי־כן עלה בידי ועדי העזרה לחלק סיוע בעין ובכסף למחוסרי־עבודה ולפקידים המפוטרים, ואף לארגן למענם קורסים להסבה מקצועית. ל׳בית־הספר׳ שהוקם לצורך זה באלג׳יר היו לכן כיתות־לימוד בנגרות, כריכייה, חשמלאות ומסגרות, שבהן השתלמו כ־200 נערים ומבוגרים, מאוקטובר 1941 ועד לסוף ינואר .1943 בתחום החינוך הכללי נאבקה יהדות אלג׳יריה בעקשות כדי להציל את ילדיה מן הבערות, ׳אם השיעבוד האינטלקטואלי׳. היא הקימה למענם מערכת של קורסים ובתי־ספר, שמהם אמורים היו ליהנות כל התלמידים שהוצאו מרשת החינוך הציבורי:

אם התקיים עם ישראל במשך הדורות, הרי זה מפני שראה את הבערות בתור אחת הסכנות האיומות ביותר, בין אלה שפקדו אותו לעתים במרוצת המאות, ונחוש היה אפוא להיאבק בבערות בכל לבו. מאז גלה מארצו לא פסק מלטפח את אהבת הידע המבטיח את עליונות הרוח על החומר. חלילה מילדינו להישאר בורים ומחובתנו להנחיל להם את מיטב החינוך בכל דרגות הלימוד.

הסטודנטים היו הראשונים שנפגעו מן ׳הנומרוס קלאוזוס׳, ולפיכך אירגנו למענם, בסתיו 1941, פרופסורים יהודים מן האוניברסיטה, שפוטרו בעצמם, שיעורים והרצאות בקלאסיקה וברפואה, במתמטיקה, בפיסיקה, בכימייה, בצרפתית ובאנגלית. הנושאים נלמדו בצמוד לתכניות של הפקולטאות השונות: אולם בעת שהודיעו על הקמתה של מעבדה לכימייה, אסרו השלטונות על המשך הלימודים ב׳אוניברסיטה הפיראטית׳ היהודית, שפעלה עד דצמבר 1941.

בינתיים סולקו מאות תלמידים מן הגימנסיות ומבתי־הספר. בראשותו של הפרום׳ ר׳ ברונשוויג, הוקמה ׳הנהלת החינוך היהודי הפרטי׳, שעשתה לקלטיתם המהירה של התלמידים המסולקים בבניינים שהותקנו לשם כך בחיפזון:

בגלל חוסר מקום, התנהלו השיעורים על־פי רוב במשמרות, בבוקר או אחר־הצהריים. שיעורים לא התקיימו בימי ראשון ובימי חג רשמיים: יתר־על־כן, להוציא מספר קטן מאוד של מקרים חריגים במערב אלג׳יריה, הם התבטלו כמובן גם בשבת ובימי החג היהודים. לפיכך, כל ילד היה בא לבית־הספר, בעיקרו של דבר, רק חמש פעמים בשבוע, בבוקר או אחר־הצהריים. אולם אם ניתן הדבר, הושלם חינוך זה באמצעות טיולים, שיעורי מוסיקה והתעמלות. במיוחד פותח ענף אחרון זה בקונסטנטין. באלג׳יר נתן את שיעורי הסולפז׳ והשירה במקהלה מוסיקאי בעל־מוניטין, מנצח לשעבר בתזמורת התיאטרון של פאריס, שחזר אל עיר־הולדתו."^,

בתי־הספר היהודיים אימצו אותן תכניות, אותה מערכת שעות ואותן שיטות הוראה שמקובלות היו במוסדות החינוך הציבוריים, כדי להבליט את אופיים הצרפתי: לפיכך לא נלמדו מקצועות עבריים, באף לא בית־ספר יהודי אחד.

פאטריוטיזם צרפתי זה, שלא סבל שום חריגה, מצא את ביטויו החד־משמעי בדבריו של נשיא ׳האגודה לעזרה ולסעד׳ באוראן, בעת חנוכתה של ׳גימנסיית המנודים׳ בעיר זו:

..אין אנו חפצים במדינה יהודית לאומית, לא בהיבדלות ואף לא בייחודיות, יהא אשר יהא, כי צרפתים אנחנו עד לעומק נשמתנו וקשורים כמו בעבר לאידיאל הצרפתי ולקהילה הצרפתית. מצטערים אנו צער רב על כי הגזירות שהוטלו עלינו תורצו בעילה כי אין היהודים ברי־טמיעה כביכול. עלינו לעשות כל מאמץ כדי להתבולל, כדי להתאים באומץ רב יותר את היהודי הצרפתי למולדת הצרפתית, משום שבטוחים אנו כי לבסוף יישמע קולנו ויצליח לשכנע.

יחסם של השלטונות אל החינוך היהודי הפרטי היה דו־משמעי למדי. תחילה תמכו בו ללא סייג, והמושל הכללי איב שאטל אף ראה צורך להבטיח לרב הראשי אייזנבט עזרה כספית של המדינה. אולם כשהחל המפעל לרקום עור וגידים, הזדרזו הערכאות לערום קשיים מכל הסוגים כדי להקשות על פתיחת בתי־הספר היהודיים. דוגמה טיפוסית לטרדנות זו נתן ר׳ ברונשוויג:

בעניין אחד טרח מינהל זה להפגין תשומת־לב מיוחדת כלפי אותם הילדים היהודים שרדף, בדורשו הקפדה יתירה בשאלת ההיגיינה במקומות הלימוד. הווה אומר, לא בדבר תקינותם הכללית… אלא בפרטים שאפשר היה לראותם משניים, בפרט בעתות חירום, כגון חצר לשעת הפסקה, תאורת יום ומקומם של בתי־שימוש. פקחים עירוניים מילאו את תפקידם על־פי הנורמות הרגילות וגרמו עוד קשיים בשל הערותיהם הנקרניות ודיווחיהם השליליים.

ניסיונם של היהודים לזכות בחסות זרה התקבל בעין לא יפה גם באוכלוסייה המוסלמית. זה היה הרקע לתקריות קשות, אשר הטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים בשני העשורים האחרונים של התקופה הקדם־קולוניאלית – בדמנאת ב־1884, בקזבלנקה ובאוג'דה ב־1907 ובפאס ב־1912_׳ השנה שבה השתלטה צרפת על מרוקו.

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה ״סייענים״. שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג׳יר ב־11 בדצמבר 1863, מטנג׳יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב־5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב־1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

ב־1912, כשכונן משטר החסות הצרפתי, היו רשומים יותר מ־5,000 תלמידים יהודים בבתי ספר של כי״ח. ליתר דיוק, 3,214 בנים ו־2,023 בנות פקדו כשלושים בתי ספר בכחמש־עשרה ערים, ובהן שלוש ערים מהאזור הספרדי – תיטואן, אלעראיש ואלקסר – וכן טנג׳יר, העיר שזכתה למעמד בין־לאומי.

נוסף על ההשפעה התרבותית הצרפתית ניכרה גם השפעה אנגלית – בית הספר האנגלי במוגאדור היה ממוסדות החינוך הנודעים – והשפעות שמקורן במרכז אירופה ובמזרחה. השפעות אלה הביאו לצמיחת תנועת השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית. נושאה היה חוג מצומצם של משכילים, אשר עקב אחר ההתפתחות התרבותית והמדינית של יהודי אירופה ואמריקה. לגורמים אלה יש להוסיף את הופעתן של האגודות הציוניות הראשונות, תחילה בקהילות החוף, אשר כבר נחשפו לתמורות רבות, ולאחר מכן בערים בפנים הארץ: מוגאדור ותיטואן ב־1900, סאפי ב־1903, פאס ב־1908, מכנאס ומראכש ערב מלחמת העולם הראשונה.

משפחת קורקוס

מוצאה של המשפחה מהעיר קורקוס שבמחוז קסטיליה שבספרד, שראשוני אבותיה הידועים לנו הם מן המאה השלוש־עשרה. לאחר גירוש ספרד נפוצו בני המשפחה באיטליה, בבריטניה, בצרפת, בתוניסיה, במרוקו ואף בארץ ישראל. הראשונים מבני המשפחה שהגיעו למרוקו התיישבו בפאס. פרסומה של המשפחה בא בזכות מעמדם של בניה כ״סוחרי המלך״ בעיר מוגאדור, והשפעתה על הכלכלה המרוקאית ועל חיי היהודים בה הייתה ניכרת. דוד קורקוס(1975-1917)

נולד במוגאדור למשפחה שנמנתה עם ״סוחרי המלך״. הוא רכש חינוך מערבי בנוסף ללימודי היהדות, ומאוחר יותר גם השכלה כלכלית במכון לכלכלה בקזבלנקה. דוד קורקוס התיישב באגאדיר והקים חברה ליצוא חרובים, שקדים וצמר, וליבוא סוכר, תה ודגנים. מכירותיו הסיטונאיות סיפקו את צרכיו של כל אזור דרום מרוקו. קורקוס היה פעיל באיגודי מסחר ותיירות של אגאדיר, ויועץ כלכלי של המחוז. התעניינותו ביהדות מרוקו השתלבה במסעותיו העסקיים שאותם ניצל לביקור בקהילות יהודיות נידחות. בשנת 1959 עלה עם משפחתו לישראל והביא עמו כ־1,500 ספרים, כתבי יד עתיקים ונדירים וחליפת מכתבים בין סולטאני מרוקו ומשפחת קורקוס. דוד קורקוס, מחלוצי החוקרים של יהדות מרוקו שעלו ממנה, פרסם מאמרים ומונוגרפיות בנושאי יהדות ויהודי מרוקו.

 מלאח

כינויה של השכונה היהודית שהייתה בחלק מערי מרוקו. המלאח הראשון הוקם בפאס בשנת 1438, בפקודת הסולטאן אבו יוסף עבד אלחק, במטרה כפולה: לבודד את היהודים ולהשפילם, וגם לשמור על ביטחונם. הוא נבנה בסמוך לארמון, הוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים. על מקור השם יש פרשנויות שונות, כגון שהוא נגזר משם האזור שבו יושבו היהודים, ״אלמלאח״ (המעיין המלוח): מן המונופול היהודי על המסחר במלח! או מתפקידם של היהודים כממליחי הראשים הערופים של הנידונים למוות. באזורי הברברים לא ידוע על קיום מלאח ליהודים, אם כי הם התגוררו לרוב בנפרד משכניהם. בתקופה הקולוניאלית החלו יהודים לעזוב את המלאח ולהתיישב ברבעים אחרים.

מרדכי אביסרור(1886-1834)

מלומד והרפתקן; נולד ביישוב אקה שבפאתי הסהרה. בילדותו יצא לבדו לארץ ישראל ושהה בירושלים כארבע שנים. בשנת 1857 שב לעיר הולדתו לאחר ששהה בדרכו בתוניסיה ובאלגייריה, ואף קיבל אזרחות צרפתית. באותה שנה יצא למסע לטימבוקטו, וכתב תיאור מפורט של מסעו. בטימבוקטו עסק במסחר עם מרוקו ואירופה. ב־1874 הגיע לפריס ביוזמת החברה הגיאוגרפית של צרפת, לאחר שקיבל מלגה מכי״ח והוכשר לסייע במחקרים גיאוגרפיים בסהרה. לאחר שחזר למרוקו כתב כמה מחקרים חשובים על החיים בסהרה. אביסרור התלווה אל שארל דה פוקו בשנת 1883, בסיור שערך בדרום מרוקו.

ועידת מדריד

במאי 1880 נתכנסה במדריד ועידה בהשתתפות מדינות אירופה וארצות הברית לדון בהיבטים השונים של הענקת החסות. הכינוס היה תוצאה של תביעת הסולטאן חסן הראשון(שלט בשנים 1894-1873) לצמצם את היקפה של החסות, על רקע העמקת חדירתן של המעצמות האירופיות לארצו והשימוש הנרחב שעשו בהענקתה. הוועידה החליטה להחמיר את תנאי קבלת החסות, אך קראה למלך מרוקו להקל על מצב היהודים.

פרוטקטורט

משטר שבו נטלה מעצמה אירופית תחת חסותה (protection) מדינה מסוימת, מבלי לבטל רשמית את ריבונותם של שליטיה הקודמים. לרוב הפכו השליטים המקומיים לעושי דברם של נציגי השלטון האירופי. הצרפתים הנהיגו משטר חסות גם בתוניסיה¡ נותנת החסות התחייבה לקדם את המדינה מבחינה חומרית, חברתית ותרבותית. לאחר מלחמת העולם הראשונה החליפה שיטת המנדט את משטר החסות.

הובר ליוטה (1934-1854)

הנציב העליון הראשון של צרפת במרוקו (1925-1912), ממעצביה של מרוקו המודרנית. בשנת 1873 החל ללמוד במכללה הצבאית היוקרתית סן סיר; שירת בהודו־סין (1894- 1897), במדגסקר (1902-1897) ובאלג׳יריה (1910-1906). במלחמת העולם הראשונה כיהן כמה חודשים(דצמבר 1916- מאי 1917) כשר המלחמה. חבר האקדמיה הצרפתית משנת 1912. הועלה לדרגת מרשל בשנת 1921. בשירותו בצבא ובארצות השונות צבר ניסיון צבאי ומינהלי רב. המרשל ליוטה עיצב את דרכה של צרפת במרוקו ואת יחסה אל יהודי מרוקו.