מורשת יהדות מרוקו

בבלידה, לדוגמה, שוחררו ראש הסניף המקומי של ה׳אקסיון פראנסייז׳(Action Française) וכן אחד ממפקדי ׳לגיון הלוחמים׳; באוראן הוענקו עיטורים לאוניות המלחמה שהתנגדו לנחיתת בעלות־הברית. אבל לא נערך טקס רשמי לכבוד שני פעילי המחתרת שנפלו בעת ׳כיבוש אלג׳יר׳, סרן פיאפור וסגן דרייפוס.

במארוקו, נכנסו האמריקנים לקזבלנקה ב־ 11 בנובמבר 1942, לאחר שלושה ימי קרבות מרים עם גיסות הגנראל נוגס. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, ובפרט משום שכבר כמה ימים קודם־לכן תכנן הסניף המקומי של ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳ בגלוי פוגרום נגד תושבי ה׳מלאח׳, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר, תאריך שבועת האמונים של המליציות. כרזות אנטי־יהודיות כיסו את קירות הערים הגדולות, וב־8 בנובמבר פירסם ה׳ויג׳י מארוקיין׳(Vigie Marocaine) את הראשון בסידרת מאמרים אנטישמיים פרועים, שנועדו להכין את דעת־הקהל לאירועי ה־15 בנובמבר.

קל להבין אפוא את תחושת ההקלה העצומה של היהודים למקרא הודעתו של הנשיא רוזוולט, שהטילו בשמי קזבלנקה באלפי עותקים מטוסיהן של בעלות־הברית, בשעות הנחיתה הראשונות:

באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מן הכובשים השואפים לגזול מכם לחלוטין את זכויותיכם הריבוניות, את זכותכם לחופש הדת, את זכותכם לנהל את אורח־

חייכם בשלום.

אולם שעת האכזבות לא אחרה לבוא, בקזבלנקה כמו באלג׳יר: בהיותו מרוחק יחסית מן העיתונאים האנגלו־סאקסיים ואהוד ביותר על גנראל פטון, המשיך הגנראל נוגס לשלוט ב׳מאחז׳ שלו במארוקו כמו בימי וישי; זמן רב לאחר ה־ 11 בנובמבר שמר על קשרים הדוקים עם לאוואל, באמצעות שירותי הביון של ספרד.

דבר לא השתנה אפוא, לא במינהל ולא בנימת העיתונות, שהמשיכה לתקוף את היהודים, את הגוליסטים ואת אוהדיהן של בעלות־הברית, כאילו נמצאו האמריקנים מרחק של אלף מילין מן הארץ. בשואבם עידוד מיחס השלטונות, ערכו אנשי המליציות ו׳לגיון הלוחמים׳ פוגרום נגד יהודי קזבלנקה, שניות ספורות לאחר שנערך בעיר המצעד הראשון של הצבא האמריקני. התוקפים פלשו אל הרובע היהודי, חיללו בית־כנסת, הטרידו ושדדו אנשים רבים. מהומות כאלה התחוללו, במהלך הימים הבאים, בערים אחרות שבממלכה השריפית, בהשתתפותם הפעילה של אנשי השלטון, שוטרים, חיילים אירופים ומוסלמים (׳גום׳) ואזרחים מקומיים. לא רק התעמולה הגרמנית — שהחריפה את שידוריה אל עבר מארוקו — ואף לא דברי ההסתה והססמאות של ארגונים קיצוניים  הם שגרמו לשינוי בהתנהגות האוכלוסייה המוסלמית, שהוכיחה עד אז התאפקות רבה כלפי היהודים. בלי לגרוע ממשקלם של גורמים אלה, נקשרה החרפת היחסים בין יהודים למוסלמים במישרין לאווירה של חוסר־ודאות שפשטה במארוקו למחרת ה־ 11 בנובמבר. בדומה לימים שלאחר שביתת־הנשק ב־1940, לוותה צלילה מחודשת זו אל הבלתי־נודע במתחים אתניים שנדחקו זה זמן רב: בתור ׳סוכן׳ צרפתי או אמריקני כביכול, שימש היהודי שעיר לעזאזל על כל התסכולים שהיו מנת־חלקם בעבר השנוא, ומטרה מיועדת לפורקן אשליות ההווה המעורפל והלא־רצוי.

אופיים הרשמי של המהומות והפעולות האנטי־יהודיות לא היה מפליא פחות. לא פעם עצרה המשטרה יהודי והשליכה אותו לכלא מפני שהזמין לביתו חייל אמריקני או מפני ששוחח עמו ברחוב.

ברבאט כיתרה המשטרה את הרובע היהודי החל ב־12 בנובמבר: עשרות אנשים נעצרו ברחובות ונידונו במקום לעונשים עם עבודת־פרך, בעוד שבמשך כל ימי המצור(שבועות רבים) קיבלו חיילי ה׳גום׳ אוכל ולינה אצל תושבי הרובע, שחששו לחייהם. ׳יש מקום לשאול אם האמריקנים הם שנחתו במארוקו או שהיו אלה הגרמנים׳, נכתב באחד הדינים־וחשבונות על המאורעות האלה. גורל דומה היה מנת־חלקם של יהודי מכנאס ופאס. סגירת הרבעים היהודים הוצגה אמנם בתור אמצעי בטיחות למניעת פורענויות, אולם בעיני התושבים נחשב המעשה הטלת עונש קולקטיבי, פשוטו כמשמעו. הרי כי כן, רק מי שהצטיידו בתעודות־מעבר מיוחדות הורשו לצאת מן ה׳מלאח׳; מי ששכח לעשות כך, הובל הישר לבית־סוהר, ללא משפט.

מצבן של הקהילות הקטנות בפנים הארץ לא שפר יותר ממצבן של הערים הגדולות; בבני־מלאל הנהיג נציג הממשל משטר אכזרי במיוחד: לכל אירופי שהביע נכונות להתיישב בעיר הותר לבחור בין הבתים שבידי יהודים. הדייר האומלל נדרש לעזוב את מגוריו תוך 3 שעות עד 48 שעות, שאם לא כן נענש בעבודת־פרך. ׳זכות׳ זו ניתנה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור מבין החנויות של הסוחרים היהודים את אלה שרצו. שהות של 24 שעות ניתנה לבעליהן כדי לפנותן. כך הפכה קהילת בני־ מלאל, שמנתה 3,000 נפש, יעד להחרמות ולגזלות מכל הסוגים, כשהיא נתונה לחסדיהם של פקיד זה או אחר.

באירפוד, שבאיזור תפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו עוד בשנת,1918 ואילו באזילאל אולצה הקהילה לבצע עבודות־כפייה; בתנע׳יר, באיזור ורזאזאת, הכריח ראש הלשכה לענייני הילידם את היהודים ללבוש שחורים בלבד.

מעשים כאלה נמשכו זמן רב לאחר ביטול חוקי הגזע במארס 1943. ב־30 ביולי 1944, למשל, ערכו חיילי ה׳גום׳ שהיו מוצבים בצפרו, פעולת עונשין נגד הרובע היהודי בעיר, בעקבות דין־ודברים של מה בכך בין חייל מוסלמי לצעיר יהודי. אגב ניצול הסכמתם בשתיקה של קציניהם הצרפתים, התעללו חיילי ה׳גום׳ המוסלמים באוכלוסייה היהודית, ביום תשעה באב 1943. בתום ההסתערות, הורו השלטונות המקומיים לעצור 200 יהודים, ולאחר־מכן כותר הרובע היהודי במשך ארבעה ימים. השמירה על הרובע הופקדה בידי התוקפים עצמם, אשר השלימו את מלאכת ההרס בכך שאסרו על יציאת התושבים מן הרובע ועל הבאת אספקה אליו.

לבד ממעשי אלימות אלה, שעליהם חיפה בעיקרו של דבר המינהל הצרפתי, שלא טוהר כמעט, סבלה האוכלוסייה היהודית במארוקו מחומרת הקיצוב במזון שנמשך עד לשנת 1945, על־פי הקריטריונים הגזעניים שקבע ממשל וישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו

פרק שמיני

יהודי צפון־אפריקה מדארלאן ועד ז'ירו

יהודי אלג׳יריה ומארוקו לאחר נחיתת בעלות־הברית

יותר מכל גורם אחר, המשך קיומו באלג׳יר, עד תחילת מארס 1943, של ׳המשרד לענייני יהודים׳ שימש ביטוי מתמיה מאין כמותו לרציפות התחיקה הווישיסטית במגרב; המסיבות שבהן בוטל משרד זה מדברות בשם עצמן: את ההחלטה עשה ז׳ירו, לא כדי להפגין את הרצון הנחרץ להינתק מן העבר, אלא בעקבות הסערה שקמה בקרב חוגי האנגלים והאמריקנים עם פרסומם של שני חוקים שנחקקו בימי וישי — שלושה חודשים לפני הנחיתה — ואשר לא הוחלו עד אז באלג׳יריה.'

אמנם, עוד קודם לכן כאשר חשו כי השתנה כיוון הרוח, טרחו האחראים על ממשל אלג׳יריה ליצור למן ה־9 בנובמבר מגע עם ראשי הקהילה היהודית. בין אם היה זה המושל הכללי, איב שאטל, או מנהל המדור לאריאניזציה כלכלית, ר׳ פראנססקיני, עשו שניהם כמיטב יכולתם כדי לשכנע את בני־שיחם, שאם במהלך שתי השנים האחרונות הם נקטו ׳צעדים מסוימים שגרמו צער ליהודים׳, היה זה ׳מפני שלא היתה כל אפשרות לנהוג אחרת׳. שאטל, שחש במיוחד כי דם היה בראשו, הביע נכונות ׳להראות תיקים׳ לרב הראשי אייזנבט כדי להוכיח את התנהגותו הטובה. ׳לו הייתי ממלא אחר הוראותיו של דארקיאה דה פלפואה (Darquier de Pellepoix) שביקר באלג׳יר בעילום שם, אתם היהודים לא הייתם קיימים עוד׳, הכריז לפניו.

אשר לפראנססקיני — הוא חשש שמא ינסו יהודים שרכושם הופקע בתוקף חוקי הגזע להחזיר לעצמם את נכסיהם בכוח, בחסות המהומות.

מכל מקום, האווירה ששררה במפגשים בין ראשי הקהילה היהודית לבין שלטונות צרפת השתנתה שינוי קוטבי במהלך הימים הבאים, לאחר שהתחזק מעמדו של האדמיראל דארלאן.

היהודים נתבקשו ׳להפגין את שמחתם באורח רעשני פחות׳ ולהוכיח פחות ׳חוצפה׳; באותה שעה בוצעו המעצרים הראשונים מתוך קבוצת המתנגדים במועדון הספורט ׳ז׳יאו גראס׳, ובערי־השדה התרבו התגרויות אנטי־יהודיות של פעילי ׳לגיון הלוחמים׳ והמליציות.

בעקבות הצהרתו של רוזוולט על ביטול ׳ההשפעה הנאצית' נאותו אמנם שלטונות אלג׳יריה להגביל את היקפם של חוקי הגזע, אולם רק באורח אינדיווידואלי; לפיכך, בנצלם את גיוסם לצבא של כמה אפוטרופסים ארעיים של הרכוש היהודי המופקע הסכימו השלטונות להחזיר את הנכסים שהועברו לניהולם לידי בעליהם היהודים הקודמים. הוא הדין בענייני מינהל, שבו הוחל בהחזרת כמה פקידים שפוטרו בשל יהדותם, אולם רק בתור עוזרים ולמינוי זמני בלבד. לנוכח מחאותיו של הרב הראשי, שתבע ללא הרף את ביטולם המוחלט של מכלול הצעדים האנטי־יהודיים שנכפו ׳מן החוץ׳, הסביר איב שאטל:

לא האמריקנים ולא המוסלמים היו רואים בעין יפה את ביטולו המידי של ׳תקנון היהודים׳; הראשונים — מפני שאינם רוצים להיראות כמי שמתערבים בענייני הפנים של הצרפתים; והאחרונים — מפני שאינם רוצים כי יהודי אלג׳יריה ישובו להיות אזרחים צרפתים לכל דבר.

טענה אחרונה זו עתידה היתה להפוך לאבן־ראשה בפי המתנגדים לביטול חוק הגזע בקרב אחרוני הווישיסטים באלג׳יריה.

בהתאם לדרישת האמריקנים הכריזו שלטונות צרפת על גיוס כללי באלג׳יריה; אולם מתוך רצון שלא לגייס את היהודים, כפי שקבעה התחיקה הווישיסטית, הגו דארלאן וז׳ירו, את הרעיון להקים פלוגות חפרים מיוחדות ליהודים המגויסים; יחידות אלה ׳היו מעין פשרה בין יחידות משמעת ומחנות־ריכוז׳. כמה ׳חוזרים משרדיים׳ מורים כי צעד זה ננקט כדי למנוע מן האוכלוסייה היהודית את השגת המעמד של ׳חייל משוחרר׳, שהיה בו כדי להקל עליה לקבל חזרה את אזרחות צרפת. אנשי העתודות היהודיים יכלו, עם זאת, להתנדב ׳בתור ילידים׳ ליחידות קרביות מסוימות, כגון גדודי הקומאנדו (Corps Francs) וגיסות קולוניאליים אחרים, ׳שחיולם בהם אינו מעורר קשיים׳. אשר לקצינים ובעלי־דרגות יהודים, גיוסם לשירות פעיל הותנה בשניים: פציעתם או הצטיינותם בשדה־הקרב, וחוות־דעת חיובית מפי הממונים עליהם.

בכל אחד מן המחוזות — בשראגה (מחוז אלג׳יר), באל־גרה (מחוז קונסטנטין) ובבדו (מחוז אוראן) — הוקמו מחנות לחפרים יהודים. אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר שמוצאם גרמני או בעלי־דרגות זוטרים מן המליציות, שהפגינו בגלוי אנטישמיות פעילה והתייחסו אל החפרים באותה קשיחות כפי שנהגו לעשות כלפי העובדים היהודים שנכלאו קודם־לכן בבדו. בלי שעסקו בפעילות צבאית ראויה לשמה, בילו אלפי עתודאים יהודים את זמנם בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. אמנם, ניתנה להם האפשרות להתנדב ליחידות קרב, אולם תנאי ההתנדבות היו כה מעורפלים, והשלטונות הצבאיים הראו עניין כה מועט בשילובם של יהודים בצבא הסדיר, עד כי אפשרות זו נותרה זמן רב בגדר תיאוריה בלבד.

כך ביקשו שלטונות אלג׳יריה להשיג מטרה כפולה: מצד אחד להשאיר בעינו את מצב ההפרדה הגזעית בצבא, בהתאם ל׳תקנון היהודים׳, ומצד אחר — להציג אותם בתור חשודים או כמי שאינם מסוגלים לשרת בשדה־הקרב. הרי כי כן, דבר זה תאם לחלוטין את תדמית ׳המשתמט הנצחי׳ שאותה ביקשו האנטישמים להלביש מאז ומתמיד על היהודים.

במסיבות אלה עתידה היתה סגירתם של מחנות החפרים להפוך לאחד הנושאים המרכזיים במיבצע שבו פתחה יהדות אלג׳יריה, במטרה להשיב לקהילה את מלוא זכויותיה. מיבצע זה יזם הרב הראשי למן ימי הנחיתה הראשונים, וניהל אותו ׳הוועד היהודי האלג׳ירי למחקרים סוציאליים׳. ועד זה, שחדל לפעול מאז שביתת־הנשק ב־1940, הפך לגוף ייצוגי יחיד של יהודי אלג׳יריה, בתוקף הסכם שהשיגו המנהיגים היהודים משלושת המחוזות; ב־27 בנובמבר נמסרה נשיאות הוועד לידי ד״ר הנרי אבולקר, שמילא תפקיד מרכזי בהכנת מרד ה־8 בנובמבר; בית מגוריו שברחוב מישלה 26, שימש בזמנו מטה כללי לפעילי המחתרת באלג׳יר. בזכות ׳הישגיו׳ אלה ועברו הצבאי המפואר יכול היה אבולקר, מן הרופאים היהודים המעטים שהותר להם בימי וישי להמשיך במקצועם, להרשות לעצמו לנהוג בתקיפות רבה במגעיו עם השלטונות. יעידו על כך הקטעים שלהלן, מתוך שני מכתבים שכתב בדצמבר אל האדמיראל דארלאן ואל הגנראל ז׳ירו. וכך כתב לנציב העליון:

ציפינו לכמה שורות ממך שהיו מוחקות את חוקי הגזע והשנאה שנחקקו נגד צרפתים המאמינים בדת ישראל; קיווינו כי תבוא ממך קריאה שתפיג את המבוכה שאחזה במצפון הצרפתי. אך דבר לא התרחש, אלא תחילה דברי הסתה אנטישמית מחודשת, הכלולים בקריאות המופנות ׳לנוצרים ולמוסלמים׳, מטעם כבוד המושל שאטל ומטעמך. בעקבותיהם בא החוק הצבאי שקיבל השראה היטלרית מובהקת; כאן היתה הפגיעה החמורה ביותר.

המכתב שהפנה לגנראל ז׳ירו, ב־24 בדצמבר, לא היה חריף פחות:

בימים אלה, באפריקה הצפונית הצרפתית השבה לחירות, בשעה שקוראים את הצרפתים ללחום בגרמניה, מקובצים מי שמוצאם יהודי במכלאות, כמו על אדמת היטלר […]. לקחת על עצמך את האחריות לעלבון צורב, המזיק לביטחון הלאומי בכך שהוא מסלק חיילים שמילאו את חובתם בשדה־הקרב לתפארת.

אולם לא האריכו ימים וד״ר אבולקר שילם מחיר יקר על דבריו. ב־28 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר רציחתו של דארלאן, הוא נעצר עם בנו ז'וזה וכמעט כל שאר ראשי תנועת ה־8 בנובמבר, יהודים ולא יהודים, לרבות רפאל אבולקר, ארמאן ופיאר אלכסנדר, רנה ואמיל מועטי, פרנאן מוראלי, אנדרה תמים וניצב המשטרה אשיארי. שוטרי המחץ שבאו לעצור אותם קיבלו פקודה להגיב בירי על מעשה התנגדות הקל ביותר, אולם איש לא התנגד. הם הובלו אל בית־הכלא ׳מזון־קארה׳ (Maison Carrée), אחרי־כן נשלחו ללגאואת (Laghouat) שבדרום; משם תכננו להוביל אותם לאתאר (Atar), שבגבול המדבר של מארוקו:

מקום ששם יש הרבה כדורים תועים, הרבה עקרבים מטיילים, הרבה נודדים עטים על המחנות והורגים בלי הבחנה…

בתוך כך שמעו האמריקנים על שהתרחש, מפי ברנאר קארסאנטי, שנמלט בנס ממעצרם של שוטרי המחץ, ומפי בתו של ד״ר אבולקר, שהיתה נוכחת בעת מעצרו של אביה. למרות גישתו החמקנית של רוברט מרפי, התערבו מיד קציני שירות הלוחמה הפסיכולוגית(P.W.B. — Psychological Warfare Branch) והורו לעצור בבלידה (Blida) את רכב המשטרה שהוביל את פיאר אלכסנדר ואת רנה מועטי. הפרשה נודעה ברבים; כאשר יצאה נגדה העיתונות של בעלות־הברית בביקורת חריפה, נאלצו ריגו, שאטל וברז׳רה לשנות את תכניתם המקורית ולהשאיר את האישים העצורים במאסר בלגאואת. ⁵ בסופו של דבר נשאר ד״ר אבולקר חמישה שבועות בכלא, ובמשך אותה תקופה החליפו בראש ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ פרופ׳ רובר ברנשוויג.

לאחר מינויו של הגנראל ז׳ירו לכהונת נציב עליון, ספגו היהודים אכזבה אחרי אכזבה. הפקידות הווישיסטית נותרה כמעט כולה על כנה, כמו שהיתה בימי דארלאן, למעט שאטל, שהודח מתפקידו — אף כי החליפו מארסל פירוטון (Peyrouton), מי שחתם על החוקים האנטי־יהודיים הראשונים באוקטובר 1940. החנינות שהעניק ז׳ירו לרגל מינויו, היטיבו בין השאר לכמה פעילים פאשיסטים, שנעצרו למוחרת הנחיתה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו

עמוד 137

החיים במחנות

כ־5,000 מיהודי תוניס ידעו את עבודת הכפייה ואת משטר המחנות. מתוך דאגתו לצדק, עשה הוועד את גיוס העובדים לפי שנתונים. במהלך חודש דצמבר נקראו אפוא להתייצב ארבעה שנתונים, מ־1912 עד 1915; בתחילת פברואר, גויס שנתון 1911; במחציתו השנייה של חודש מארס — שנתוני 1909 ו־1910; וב־21 באפריל תשעה שנתונים, מ־1900 עד 1908. תיאורטית הגיע כלל המגויסים לכדי אלפים רבים, אולם כשחלפו הפחדים הראשונים, חמקו רבים מפקודות הגיוס. החל ב־15 בינואר נועדו המגויסים להחליף בעיקר את האסירים החולים, את אלה שנתפסו בסריקות, את היוצאים לחופשה ואת העובדים הנמלטים. עם התקדמותם של בעלות־הברית והתמוטטות הקווים הגרמנים, גדל בפברואר 1943 מספר הבורחים והגיע לממדים עצומים.

עבודת הכפייה הונהגה גם בערים אחרות שכבשו הגרמנים, אך בלי להגיע להיקף שנודע לה בעיר הבירה. בספאקס דרשו אנשי האס.אס. באורח קבע 100 עובדים יהודים לפריקת כלי־רכב צבאיים ולבניית מקלטים. את שכרם קיבלו המגויסים מידי הקהילה, שפנתה לעניי האוכלוסייה, ׳החפצים להרוויח 100 פראנק ליום' לבוא ולמלא תפקיד זה. כמה שבועות לאחר בואם לספאקס, רצו הגרמנים לכלוא במחנה אחד את כל הגברים הכשירים, אולם בשל סכנת המגיפה, שאותה השכיל נשיא הקהילה בפועל להדגיש לפני הגרמנים, הם ויתרו על הוצאת זממם אל הפועל.

בסוסה נקראו כל היהודים בני 18 עד 50 להתייצב לעבודת כפייה: מדי בוקר כונסו המגויסים בקסרקטין שעל־שם ארדאן די פיק והובלו משם אל הנמל כדי לתקן את הנזקים שגרמו בו הפצצות בעלות־הברית. כמו בספאקס, ביקשו הגרמנים גם כאן לכלוא במחנה ריכוז גדול את כל יהודי סוסה והסביבה. לשם כך תבעו מראש הקהילה, ג׳ פנחס, להציג להם תכנית־פינוי של היהודים, בארבעה ימים. וכך הסביר פנחס, אחרי המלחמה:

בתום פרק־זמן זה לא הוכנה ולא הוגשה כל תכנית. לכן בערה חמתו(של איש האס.אס. בסט) להשחית. ביקשתי להסביר כי בקשה זו לא תירגם התורגמן וכי ממילא לא אפשר לבצעה.

בתור גמול, תבעו הגרמנים כי כל היהודים בגיל 6 ומעלה ישאו על בגדיהם טלאי צהוב. אף תביעה זו לא יצאה מעולם אל הפועל.

עובדי הכפייה היהודים שבעיר תוניס וסביבתה נשלחו אל שלושים מחנות בקירוב, שכמה מהם היו בפיקוחו של צבא איטליה. המחנות הוקמו בסמוך לקווי החזית, ונותרו על תלם כל עוד איפשר זאת המצב בשדה הקרב במקומות אלה: זאגואן (Zaghouan), אנפידאוויל (Enfidaville), סנט־מארי־די־זיט (-Sainte Marie-du-Zit), סאואף (Saouaf), לה־גולט (La Goulette), ג׳וגאר (Djouggar), מוחמדיה (Mohammadia), סביחה (Sbikha), קונדאס (Kondas) וג׳לולה (Djelloula) — באיזור האיטלקי: ביזרט, סידי־אחמד(Sidi Ahmad), ביר־מ׳שרגה Bir – M’Cherga)), גובלאט (Goubellat), שילום (Cheylus), מונארגיה (Monarghia), ג׳פנה (Djefna), סאף־סאף (Saf–Saf), קצאר־טיר (,(Ksar Tyr בורג׳־פרג׳ (Bordj Fredj), מאטר (Mateur), מאסיקו (Massicautt), קאטאש־באיה (Katach-Baya), רוסיניאול (Rossignol), עין־זאמיט (Ain Zammit), מא־אביוד (Ma-Abiod) ודריז׳ה (Drija) — באיזור הגרמני. נוסף על כך, מקצת העובדים הובלו מדי בוקר למקומות שונים בקרבת תוניס — אל־אעוינה (–el Aouina; שדה־תעופה), לה־מארסה (La Marsa), ל׳אריאנה(l’Ariana), מורנאגה Mornaga)), גאמארט (Gammarth), ביר־קאסה (Bir Kassa), קצאר־סעיד (Ksar Said), ג׳בל־ג׳לוד(Djebel Djelloud), דורוזוויל(Durosville) ומ׳רירה (.(M’rira

בערב היו שבים לבתיהם. ברוב המקרים שימשו בתור חפרים אזרחיים בשירות ה׳ורמאכט׳ ועסקו בעבודות־כפייה שונות — שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכיוצא באלה.

רוב המחנות היו בחוות מבודדות ואף בשדה הפתוח, על־פי רוב ללא מתקנים נאותים. היחידי שנראה כמחנה לכל דבר היה זה שהוקם בביזרט כחולייה חיונית ביותר במערכת ההגנה של ה׳ציר׳ בתוניסיה, הפציצו בעלות־הברית את העיר ונמלה הצבאי מן האוויר ללא הרף. המחנה — שעמד בקסרקטין שעל־שם פיליבר — מנה תחילה כ־500 עובדי־כפייה יהודים, שהיו מאוחר יותר כרבע מכלל כוח־העבודה שגייס הוועד בראשותו של פול גז. תנאי העבודה במחנה זה היו גרועים ביותר:

עובדים אלה סרוחים היו על קש שלא נוער מעולם, מוכי גרדת בשל הכינים ושאר הטפילים שהיו לחבריהם הנאמנים; הם לבשו בגדי אזרחים שלא התאימו להם ולימים לא נשארו מהם אלא קרעים; כך חשופים היו לקור ולרטיבות, רועדים מן הגשם, לעתים גם יחפים. לרוב הועסקו בעבודות מחוץ לעיר, בהובלת תחמושת ובהטמנתה מתחת לעצים. אחרים עבדו בנמל, בפריקת מטעני פחם ומלט.

האסירים חולקו לקבוצות עבודה, שאותן ניהלו ׳קאדרים׳ יהודים — ראשי קבוצות, תורגמנים, רופאים, חובשים ואנשי אספקה למיניהם — שהתנהגותם לא עמדה תמיד מעל לכל ביקורת. ׳קאדרים׳ אלה מינו הגרמנים או הוועד, ופטורים היו בדרך־כלל מעבודה שאותה חילקו בין שאר חבריהם. הרופאים יכלו — לפחות להלכה — להמליץ על שחרור החולים ולעתים קרובות יותר — על הצבתם בתפקידים ׳קלים׳. מדרך הטבע שהעובדים התייחסו לעתים בחשדנות אל הממונים עליהם, ובדומה להוריהם בתוניס סברו כי ׳בני העשירים׳ נהנו מיחס מועדף, הן בחלוקת העבודה הן במתן תעודות מחלה. כך כתב בדין־וחשבון שלו ד״ר יונס, בתום סיור ביקורת בביזרט:

הלוך הרוח במחנה משתנה מיום ליום. צעירים משכילים ויוצאי משפחות אמידות מעוררים את זעמם של פועלים שגורלם לא שפר עליהם כל כך… גם בעניין החבילות המגיעות מן הבית; בימי היציאה של החולים מתעוררת איבה זו של העניים, עם יציאתם של העובדים החולים בני המשפחות העשירות.

המצב החמיר ועמד לפני פיצוץ כאשר אחרה לבוא החלפת העובדים החולים, שהבטיח ועד הגיוס, משום שפחות ופחות אנשים נענו לצווי הגיוס מטעם הקהילה ומספר המשתמטים הלך וגדל. וכך כתב אסיר זועם ממחנה פיליבר אל פול גז:

שילחו נא עובדים מבִּיזֶרט לחפש אחר הצעירים האלה ותיראו באיזו מהירות ימצאו אותם. האם אפשר לחשוב — בלי להסמיק — כי יש שם עובדים הסובלים כבר חמישים יום, כמרחק של שעה וחצי נסיעה מתונים; ואילו בחורים חזקים ובריאים, ספורטאים ידועים, משתמטים ומוגי לב, סובבים ברחובות תוניס בלי כל בושה…

אף כי הביע צער על שבעל המכתב הודיע על תלונתו גם לגרמנים, לא התכחש פול גז לתוכנו: ׳להשתמש בכוח, לצוד את האנשים׳, רק בדרך ׳מצערת ומגעילה׳ זו, סיכם, אפשר לתקן את המעוות; אולם בלי שיהא אחראי לכך ישירות, ציד זה אחר העריקים עתיד היה להתבצע בעיקר מקרב דלת העם, שסיפקה ממילא את רוב העובדים במחנות.

תפקידי השמירה במחנות היו מסמכותם הבלעדית של ה׳ורמאכט׳ והצבא האיטלקי; אנשי האס.אס. מעולם לא נראו במחנות, שכן סמכויותיהם הוגבלו לתחום העיר תוניס ושאר הערים. השומרים הגרמנים, וגם האלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי, השליטו משטר חסר רחמים על העובדים במחנות־הכפייה: הם הועבדו בפרך ארבע־עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו ביד חזקה על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

לא כן היה במחנות שבפיקוח האיטלקים. שם זכו האסירים ליחס שונה לחלוטין, משום ששומריהם לא השתכנעו ממידת התועלת שבעבודת־כפייה זו יותר מאשר צדקתה של האידאולוגיה האנטישמית שבגללה נגזר על יהודי תוניס גורל מצער כל כך. ואולם, גם בכמה מחנות של הגרמנים נמוגה לבסוף המתיחות בין יהודים לבין גרמנים. מחמת ההפצצות הלא פוסקות ׳רוכך׳ המוראל של הסוהרים הגרמנים, שנטו להרפות מציות עיוור ל׳נורמות ההתנהגות׳ ההיטלריות, ככל שהורע מצבם של כוחות ה׳ציר׳ במאחז שלהם בתוניס: בביזרט ובמקומות אחרים התרבו המקרים שבהם ׳שיפרו׳ השומרים הגרמנים את יחסם כלפי האסירים היהודים תמורת כסף או תכשיטים. בהיותם מודעים היטב למוראל הירוד של חילות הכיבוש, חברי הוועד — ובמיוחד ה׳ ספז, א׳ בונאן, ז׳ טאייב, ר׳ שמלה וס׳ באראנס — החלו לפעול כדי להקל, בדרכי עורמה, על בריחות, על שחרור עשרות אסירים חולים ואלה שנתפסו בסריקות ולעשות לשיפור תנאי העבודה וגם להעברתם של מחנות מסוימים ממקומם:

הם סוכנים־נוסעים, העוקבים אחר הצבאות בשדה, כשהם מצוידים היטב בתחמושת המבוקשת, לרבות משקאות חריפים, מי קולון, גרבי משי ועוד עדיים למיניהם. הם מזכירים רוכלים מסוימים, השולפים חפצים יקרי־מציאות, לא־צפויים, כמו להטוטנים ן…]. הם מניחים בשטח בכל ביקור כמה בקבוקים, שקצינים וחיילים מקבלים בהנחה, ושבים הביתה בליווי כמה וכמה עובדים חולים, בהנחה כי בקרוב… יוחלפו.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'127

עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:

מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.

פנייתו החדשה של הנציב הכללי נענתה בחיוב: לכן הסכים ראוף לדחות את מסירת הרשימה ב־24 שעות; אולם תבע כי מספר העובדים יועלה ל־3,000.

ביום שלישי, ה־8 בדצמבר, הכין הוועד רשימה של 2,500 שמות — מורכבת רובה מעובדי־כפיים וממחוסרי־עבודה. אך למרבה התדהמה, תבע ראוף כי 2,000 עובדים יתייצבו בפועל, למוחרת, ביום רביעי, ה־9 בבוקר, מצוידים באתים ומכושים. הוא הזהיר את ראשי הקהילה כי יבוצעו מעשי־גמול קשים אם לא יצייתו לדבריו, והוסיף כי האס.אס. יקבלו על עצמם, אם יידרש הדבר, לאסוף בסריקות 10,000 עובדים.

לתביעה חדשה זו לא אפשר היה להיענות בזמן קצר כל כך, מה גם שהיא אילצה את חברי הוועד לבצע משימה בזויה במיוחד — למסור את בני־דתם לגרמנים. שוב נעשה ניסיון לפנות אל הנציב הכללי ולביי, כדי שיתערבו לביטולה של הפקודה, ואם לאו — להוציא צו שישחרר את הקהילה ממשימה קשה כל כך. אך האדמיראל סירב, בהסבירו כי הגרמנים הודיעו לשלטונות המקומיים כי מכאן ואילך הם יסדירו בכוחות עצמם את יחסיהם עם היהודים: ׳אנו ניצבים לבדינו מול המפלצת' ציין ביומנו פול גז שמילא מאז ואילך תפקיד מרכזי בארגון הגיוס.

ערב היום הגורלי, יום רביעי, ה־9 בדצמבר, פנו בקריאה להתנדב. אולם בשעה היעודה באו רק 128 אנשים, במקום 2,000 שהוועד התחייב לכנס בקסרקטין על־שם פוש (Foch) בצומת הכביש למוע׳ראן. למראה הקבוצה הקטנה, ניתקף הקולונל ראוף זעם אימים. הוא ציווה עליהם לכרוע ברך והודיע כי בו ביום יוציא את כולם להורג. לאחר־מכן הלך לבית־הכנסת הגדול, שכותר בחיילים. הגרמנים נכנסו פנימה ועצרו את כל הנוכחים; מחזה דומה התרחש בבית־ספר כי״ח, שבו נעצר הסגל כולו. עם עשרות יהודים אחרים, שנאספו ברבעים הסמוכים, הובילו חיילים גרמנים את כולם למחנה שילוס (Cheylus), מרחק שישים וחמישה קילומטרים מתונים. בטור האנשים הצועדים היה נכה צעיר שקרס ונפל מאפיסת כוחות. חייל גרמני ירה בו והרגו.

עם אור הבוקר התייצבו משה בורז׳ל ופול גז בקומאנדאנטור. שם קיבל אותם ראוף, שחזר מהקסרקטין על־שם פוש, וחימתו בערה להשחית:

בוגדים, פחדנים, כלבים יהודים שכמותכם, חזירים. גישתכם המכשילה, פניותיכם לנציבות, אינן אלא מעשי חבלה נגד צבא גרמניה. הכנעתי את היהודים בפולין וברוסיה — עוד אראה לכם כיצד אני מטפל בעניין.

הוא הודיע להם על הוצאתם להורג הממשמשת ובאה, עם הרב הראשי, אולם נתן להם ללכת, כנראה בעקבות הבטחתו של פול גז בדבר כינוסם של העובדים כנדרש. בינתיים באו אנשי האס.אס. אל מושב הקהילה ועצרו את כל הנוכחים. אחרי־כן דרשו למסור להם רשימה שמית של מאה נכבדים, שנעצרו מיד בתור בני־ערובה. היו ביניהם גם כמה נתינים איטלקים, ששוחררו לאחר התערבותה של הקונסוליה האיטלקית. לפני שעזבו הגרמנים את מושב הוועד, הם נטלו עמם את מכונות־הכתיבה וכן את אוסף השטיחים שהיו בבעלות היושב־ראש בורז׳ל.

חשופים ובודדים מול הגרמנים,לא נותר לראשי היהדות בתוניסיה אלא לציית; ביוזמתו של פול גז הודבקו מודעות שקראו לכל היהודים בני 18 עד 27 להתייצב ללא דיחוי בבית־ספר כי״ח:

מאחר שבידי השלטונות הגרמנים יש רשימות של מרשם התושבים, כל אדם הנוגע לעניין שלא יתייצב ביום חמישי ה־10 בדצמבר 1942 לפני שעת הצוהריים, יוכרז באורח אוטומאטי כשר לשירות, יערכו חיפושים אחריו ויינקטו נגדו צעדי עונשין.

כך החלה פרשת סבלם של יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני. גורל דומה ציפה לקהילות היהודיות גם בסוּסה, ספאקס, גאבֶּס ואפילו גֶ׳רבּה. ביום ה־9 בדצמבר בלבד, הובלו כ־1,700 אנשים — ביניהם מאות ילדים, זקנים וחולים — אל החזית, שם הועסקו בעבודות מייגעות ומסוכנות.

קהילה במצור

כעין בבואה חיוורת של ה׳יודנרטה׳ באירופה, עתיד היה הוועד שהוקם ב־8 בדצמבר לשמש גוף־חיץ בין היהודים לצבא גרמניה. הוועד — שנקרא ברגיל ׳ועד לגיוס כוח־ אדם יהודי׳ — שלט שלטון מוחלט על הקהילה, לפי השיטה המאקיאוולית של העברת סמכויות שהנהיג האס.אס.: בידיו הופקדו כל העניינים הקשורים בעובדים, לרבות הסעתם, ציודם, תזונתם ושכרם.

כשהיא מבודדת ומנותקת משאר האוכלוסייה, ׳הוכתרה׳ אפוא הקהילה בממשל אוטונומי ממשי, ולו שירותים ותשתית ביורוקרטית שכמותה טרם היתה לה; זו נגעה לכל תחומי החיים. ראוף חדל למעשה מכל מגע ישיר עם מנהיגי היהודים, והחל ב־10 בדצמבר עסקו בכך קצין זוטר, ׳האופטשטורמפיהרר׳ צווקה (Saewecke) והרב־סמל (׳האופטשארפיהרר׳) פוהל (Pohl). תפקיד דומה מילא בספאקס ה׳אוברשארפיהרר׳ בסט(Best), אחיו של מושל דנמרק, וה׳שטורמשארפיהרר׳ ינסן (Jensen). בסט אחראי היה גם על קהילת סוסה, שבה ביקר צווקה, מפעם לפעם.

הוועד נוהל למעשה בידי משה בורז׳ל. עובדה זו לא עוררה את תגובת הגרמנים, אף כי מינו את הרב הראשי כדי לנהל תפקיד זה. מ׳ בורז׳ל ממונה היה על כל הקשרים ה׳רשמיים׳ עם הגרמנים, הצרפתים והביי, כשהוא נעזר בבנו, רובר, ובנכדו, אלי נאטאף, שעמד במשך ארבע שנים בראש הקהילה. הוא אשר קיבל, פעמיים ביממה, את פקודותיהם של צווקה ושל פוהל, ואותם העביר לכל השירותים, באמצעות מזכירו הכללי, רוז׳ה תמאם. במיוחד שקדה הנשיאות על בעיית בני־הערובה. שחרורם התבצע בשלבים: ב־18 בינואר לא נותר אף לא בן־ערובה אחד בכלא. לימים שובצו רובם בפעילויות הוועד.

ליד הנשיאות פעל צוות מתרגמים. בראשו עמד מאקסימיליאן טרנר, וחבריו היו יהודי ממוצא פולני(נוריץ׳), יהודי ממוצא גרמני(רוסו, ששמו האמיתי היה רולמאן והוא הוגלה מאוחר יותר לאירופה) וד״ר בֶרֶטְוואס, ממוצא הונגרי. בגלל אישיותו ובשל מסיבות מינויו בידי הגרמנים, עורר טְרֶנֶר את חשדם של יהודי תוניס:

איש זה שבע חלומות, אך לפעמים יש בו פיקחות. יש לו תמיד תכנית לפתרון הבעיות הקשות ביותר; יש לו גם עצה לסיום המלחמה, והוא מציע ברצינות יתירה שישלחו אותו לג׳נווה כדי לשכנע את הצדדים הלוחמים בדבר הצורך להפסיק את האש. הוא אף ניגש לקומנדנטור כדי לדבר על כך עם צווקה, אך לא הצליח לשכנעו. הוא מדבר על בניית עיר תת־קרקעית למען העובדים שלנו בביזרט — מקלט מפני הפצצות ומרכז שעשועים, עם תזמורות, וכיוצא באלה… יש לו גם תכנית ליום שחרורה של תוניס. הוא מציע להעסיק את כולם במפעל ענק להרכבת מקלטי ראדיו, שהוא יפעיל אותו: והוא הרי מומחה בחשמלאות. חסר כסף; ולכן הוא מציע להקים חברה בערבון מוגבל מטעם הקהילה.

בלי לגרוע מחשיבותה של ה׳נשיאות׳ ומן התפקיד שמילא משה בורז׳ל, היה זה ללא ספק ׳שירות הגיוס' בראשותו של פול גֶז, עורך־דין וקצין לשעבר, שהיה מרכז הכובד של הוועד בתוניס. גז זכור בתור אדם אימפולסיווי שופע אנרגיה. וכך הסביר את העקרונות שהינחו את דרכו, בשעת זעזוע קשה, עקב מחלתה של רעייתו ופטירתה, שקרו בעיצומו של הכיבוש הגרמני:

הקינות והיבבות לא יועילו אלא להחרפת המצב. מנוצחים אנחנו. אך אל לנו להיות עבדים. עלינו לעמוד איתנים ולשמור בשעת מבחן על כבודנו, שכן רק כך נוכל לגבור על תחושת ההשפלה ולהתיר את טבעת החנק.

בהיעזרו בוויקטור בִּיסמוט וגִי בּוֹקְארה — הראשון עורך־דין והשני קצין משוחרר, כמותו — הוא ׳ייעל׳ את עבודתו באמצעות חלוקתו של ׳שירות הגיוס׳ לכמה מדורים: מדור הגיוס שבו הוכנה כרטסת של שמות העובדים שאפשר לגייסם וכן צווי הגיוס לשנתונים השונים; מדור האיכסון, שעסק ברישום העובדים היוצאים והשבים; מדור החיפושים, שתפקידו היה לגלות את ה׳משתמטים׳ ואת עריקי המחנות. את העבודה הזאת ביצעו ׳סורקים׳ יהודים, בראשותו של פּול בּונאן. מלאכה קשה ודוחה זו עוררה תגובות־זעם בין חברי הקהילה, והחריפה את שנאתן של משפחות העובדים אל גז:

קיבלנו החלטה לנהוג בקשיחות ולא לעשות טובה לאיש. כלל התנהגות זה, שהוא היחיד ההוגן במסיבות הקיימות, מעורר כלפינו האשמות וטינה לא־נעימות. אני נתון להטרדות לא־פוסקות, רודפים אותי עד למרכז הגיוס, בתוך הרחוב ואף בבית שבו מצאתי מקלט. האנשים אינם רוצים להבין, ונוהגים בעקשות ובחוסר טקט מצער. אינני מוותר לאיש. החולשה הקטנה ביותר תהיה בבחינת מורך־לב ותכביד קשות על מצפוני. איננו חורגים מכלל זה אלא לגבי אישים פוליטיים ידועים, המסתכנים, אם ילשינו עליהם, במעשי־גמול איומים. אנו מעלימים את שמותיהם או נותנים להם תעודות־פטור רפואיות. אבל לכל השאר הכרחי כי יהיה צדק, גם בתוך דיכוי. יודע אני כי קניתי לי אויבים. יהי כן!

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'121

ב־17 במארס ביקש הקולונל ראוף ממפקד משטרת תוניסיה לאכוף על יהודי הארץ לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב. דרישה זו גרמה מבוכה רבה בנציבות של צרפת, אשר לא שבעה נחת מכך שרק יהודים אזרחי צרפת ותוניסיה — ולא יהודי איטליה, חויבו לענוד את הסמל הזה. וכך העריך יועצה המשפטי של ממשלת תוניסיה: ׳מן הדין כי יראה בכך הוד מעלתו [הבאי] אמצעי שננקט נגד עצם נתינותם של נתיניו ולא נגד גזעם׳. יתר על כן, החוגים הצרפתים הרשמיים חששו כי צעד כזה יעורר למהומות, שרק הלאומנים המוסלמים יכלו להפיק מהן תועלת; שכן הם ׳ביקשו ממילא לזרוע אי סדר בפרוטקטורט ולכן היו מוצאים בצעד המתוכנן עוד עילה להחרפת הבלבול׳.

מכל מקום, הצעת חוק שהושתתה על צו הבאי מן ה־12 במארס 1942, הוכנה כדת וכדין. וכך קבע סעיפה הראשון:

במרחב הטריטוריה של העוצרות, כל האנשים והנשים, הנחשבים יהודים על­פי סעיף 2 לצו מן ה־12 במארס 1942, יחויבו לשאת, החל מגיל 18, סמל בצבע צהוב בצורת כוכב בעל שישה קצוות. סמל זה יוכן מבד בצבע צהוב לימון וקוטרו יהיה 5 סנטימטרים. יש לתפור אותו חזק, על כל קצותיו, בדומה לתוויות על הבגד, בצדו השמאלי של החזה, כך שיראה בבירור.

כדי להכין את הטלאי נקבע פרק זמן בן שבועיים — עד סוף מארס; בה בעת ניצבו הגרמנים לפני בעיות דחופות לאין שיעור יותר מאשר נשיאת הטלאי הצהוב: באותם ימים הבקיעו בעלות־הברית את ׳קו מארת׳, לאחר שמן ה־20 במארס ועד ל־14 באפריל הדפו את כוחות ה׳ציר׳ מספאקס, מסוסה ומאנפידאוויל.

שלטונות צרפת וממשל הבאי התערבו, מפעם לפעם, כדי לשחרר אישים יהודים מעבודת כפייה. בדרך כלל הופנו בקשותיהם אל ועד הגיוס ואל הגרמנים, ונעשו על­פי רוב לטובת מי שהיו מקורבים למשפחת הבאי או לנציבות, אגב קשרים עסקיים או אישיים. אולם בשני מקרים התעניינו השלטונות בגורלן של שתי קבוצות חברתיות מוגדרות היטב: פקידי הציבור ששירתו בצבא צרפת בימי מלחמה וזו של עובדי מעבדה ברוקחות. הראשונים זכו לגישה אוהדת מצד המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה, שבמכתב לבורז׳ל הביע את משאלתו כי לא יגויסו ׳אלא ברגע האחרון ממש׳, שכן נשאלת השאלה אם ׳יש להתייחס אליהם כאל יהודים׳, בהתחשב בצו מן ה־12 במארס.1942 גיוסם של עובדי המעבדה לעבודת כפייה עלולה היתה להביא לסגירתם של כל בתי־המרקחת בתוניס, משום שרוב רובם היו איטלקים או יהודים.

אולם, כאשר דרשו הגרמנים מן הנציבות(4 בינואר) לספק להם 8,000 עובדים, ראתה זו כדבר טבעי ביותר ׳להעביר׳ את הדרישה לוועד היהודי, ודבר זה היה מאלץ אותו לגייס 3,000 עובדים נוסף על אלה שכבר התייצבו. יחסם של שלטונות צרפת עורר את כעסם של ראשי הקהילה אשר, למרבה האירוניה, פנו בקריאה לאיש האס.אס., ה׳האופטשטורמפירר׳ צווקה:

הוא עצמו נראה מופתע ונעלב כלשהו, שהרי היהודים הם חזקתו הבלעדית ואל לו לאיש לעסוק בעניין. ואמנם הבקשה ירדה מן הפרק ויותר לא שמענו עליה.

בצד המינהל הרשמי ששיתף פעולה עם הגרמנים, מתוך פאסיוויות וחוסר אונים יותר מאשר מתוך שכנוע, היו ה־C.U.A.Rופעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ והמליציות, אשר בלהיטותם האנטי־יהודית עלו כמעט על האס.אס. לבדם או בחברת חיילים גרמנים הם ערכו פשיטות על הרחוב היהודי ובאיומי נשק הם שדדו סחורות מחנויות, סחטו מבעליהן כספים וגירשו עשרות משפחות יהודיות מבתיהן.

אולם שפל מכל מעשי כנופיות אלה היה מעצרם של כעשרים פעילים סוציאליסטים ומתנגדים, יהודים ולא־יהודים, ומסירתם לידי הגרמנים. כולם הוגלו למחנות־השמדה בזקסנהאוזן, דאכאו, אושוויץ ואוראניאנבורג; כמה מהם — כמו יוסף שמלה ובניו ז׳ילבר ואנדרה, ויקטור כהן־הדריה, אדואר דאנה ואדואר נאטאף-לא חזרו משם.

אשר ליחסה של האוכלוסייה המוסלמית, נראה כי האהדה לגרמניה — שהיתה מוצהרת בעיקרה — של חוגיה הפוליטיים לא נהפכה כמעט מעולם לאנטישמיות פעילה. דברי ההסתה של התנועות הצרפתיות הקיצוניות, השידורים הגרמנים בשפה הערבית, המאמרים האנטי־יהודים הארסיים בעיתון מסוגו של ׳אל־רשיד׳ בפאריס – כל אלה לא השפיעו השפעה של ממש על האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה. עיתון זה שייסדו ׳הוועד המוסלמי בצפון־אפריקה׳ בינואר 1943, סר למרותם של הגרמנים. עורכו הראשי, מוחמר אל־מהדי, שפך מדי גיליון קיתונות דיבה על ה׳זיראלדיסטים׳ (אנשי הגנראל ג׳ירו) וה׳גוליסטים׳, וכן על ההגמוניה ה׳יהודית־אנגלית־אמריקנית׳, והטיף נגדה למען ברית של הערבים והברברים עם ׳אירופה החדשה׳. כשופרה המובהק של האידיאולוגיה הנאצית טען ׳אל־רשיד׳ כי בצפון־אפריקה היתה ׳בעיה מוסלמית־יהודית׳, בדומה ל׳בעיה הארית־יהודית׳ של אירופה, וכי פתרונה של זו יגרור את פתרונה של האחרת:

שם כמו במקום אחר, במישור זה או אחר […] עושים היהודים להבטחת עליונותם בכך שהם אוכפים על העמים שיטה ליברלית־דימוקראטית המחלישה אצלם [הערבים והאדים] את תודעת האומה והגזע ומותירה את היהודים, הודות לתכונותיהם הידועות בדבר שוד, גניבה ועורמה, בתור שליטים לא־מעורערים על בני־אדם ונכסים. כפי שהשליכה אירופה את היהודי מעל לסיפון, כן יעשה המוסלמי אם יכלא את היהודים בתוך ׳גיטאות׳ שלהם, כבימים עברו. אין פתרון אחר למען יחיה העם הערבי־הברברי […]. למוסלמים יושבי צפון־אפריקה מצפה עבודה ארוכת נשימה וטעונה הכנה שיטתית. אם ירצו בכך הרי צפויים להם דברים גדולים. רצוי כי ימצאו שפה משותפת עם חילות אירופה [גרמנים], כדי לסיים את המשימה בהצלחה.

אם נשפוט על־פי רישומה במקום, לא היו לה לתעמולה זו תוצאות ראויות לציון, ובפרט לא בקרב האוכלוסייה העירונית, שם חיה כל יהדות תוניסיה כמעט. ההטרדות, הגידופים והתקיפות שעליהם דיווחו עדים שונים, התרחשו ברוב המקרים באיזור הכפר, בין בידי פרחחים ואיכרים, שספק אם מסוגלים היו להבין למשמעות של נושאי התעמולה מבית־יוצרם של אל־מהדי ושותפיו בפאריס ובברלין, או לפשר השלטים וההודעות של ה C.O.S.I..

עם הרחבת הגיוס לעבודת־כפייה לכלל האוכלוסייה בתוניסיה, לאחר ה־10 באפריל 1943, יכלו תוניסאים מעטים מאוד להאמין עוד לתמונה האידילית שתומכי הנאצים התאמצו לציירה, על מצב הארץ והיחסים בין הגרמנים לבני תוניסיה. מתוך מודעות להשפעתו השלילית של צעד זה על הלכי־הרוח של האוכלוסייה, ניסו עיתוני תוניסיה להסביר את ההבדל בינו לבין העבודה שנכפתה על היהודים. וכך ציין ה׳תוניס ג׳ורנאל׳ (Tunis Journal) מן ה־4 במאי:

הגיוס לעבודת חובה של השנתונים הצעירים הונהג בהוראת האדמיראל הנציב הכללי. מדובר בצעד שכבר יושם בצרפת, ובשעת מלחמה היה זה דחוף ביותר להנהיגו גם בתוניסיה […]. הרי המסיבות מצוות עלינו לשרת בצורה נעלה זו […]. מהם מחנות־העבודה של היהודים? מכלאות לאספסוף מגזע מסוכן, בחינת מלאי אנושי שאספו מפה ומשם שלטונות הכיבוש. אנשים כאלה ראויים לכל מלאכת פריקה, הובלה או קרצוף בכל קסרקטין או אורווה. מטבעם נועדו היהודים לשמש למלאכות בזויות בשירות חיל־המשלוח.

אולם, שלושה ימים לפני כניסתן של בעלות־הברית, לא היה בטענות כאלה כדי להפיח חיים וביטחון בחסידיו האחרונים של שיתוף הפעולה עם הגרמנים.

אשר לחיילי ה׳ציר׳ — במהלך הימים הבאים הם נאלצו לשחרר את העובדים היהודים האחרונים והכריחו אותם להילוות אליהם במנוסתם הבהולה אל החוף.

מפאת קצב המאורעות, קצרה ידם של הגרמנים אף מלבצע את תכניתם להגלות את נשיא הוועד היהודי ואישים אחרים מנכבדי הקהילה. ימים ספורים קודם־לכן נודע למשה בורדל על דבר מעצרו הממשמש ובא מפי אישיות מוסלמית בכירה, שהציעה לו מקלט ברובע הערבי של הבירה.

ביום שישי, ה־7 במאי, בשעות אחרי־הצהריים, שחררו בעלות־הברית את תוניס ואת ביזרט. חלפו עוד שישה ימים והמערכה בתוניסיה באה אל קצה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

עמוד 133

נוסף על ההתפוררות ההדרגתית של קווי ההגנה של הגרמנים והאיטלקים, הביאה פעילותם של ספז וחבריו להתרוקנות המחנות מאסיריהם היהודים, שבועות רבים לפני יציאתם של הגרמנים: ב־19 בינואר יצאו כבר לחופשי יותר משליש העובדים; באותו חודש הגיע מספר הבורחים מביזרט ליותר מ־200; לקראת אמצע פברואר ירד מספר העובדים במחנה זה ל־600, מפאת הבריחות ההמוניות, שעה שכלל העובדים היהודים המגויסים לא עלה עוד על 2,500; בסוף חודש מארס ירד מספר העובדים באיזור האיטלקי מ־930 ל־160, ובסוף אפריל נותרו עוד 1,556 עובדים יהודים בפיקוד הגרמנים:1,198 עובדים יומיים בתוניס ובסביבתה, ורק 358 במחנות שבפנים הארץ, כולל ביזרט.

שלטונות גרמניה ניסו להחזיר לידם מפעם לפעם את השליטה במצב. הם שלחו סיורים לתוניס כדי לחפש את העובדים הנמלטים, אולם תחושת חוסר־אונים דבקה גם בקציני האס.אס. צווקה ופוהל, והם לא הצליחו באיומיהם לבלום את זרם הבריחות או להגדיל את מספר המגויסים. בלית ברירה, הטילו באמצע פברואר קנס בסך שלושה מיליוני פראנקים על הוועד, בתור גמול על ׳מחדליו׳ בשאלת הגיוס. כן הוטלו קנסות על יהודי סוסה, ספאקס, גאבֶּס וג׳רבה.

סכומי הכסף שניטלו מן היהודים נועדו תחילה באורח רשמי לפצות את האזרחים שנפגעו מהפצצותיהן של בעלות־הברית, ואילו מטרת הקנסות החדשים לא היתה אלא לספק את תשוקת הביזה של צבא הולך ומתפורר, נתון בקשיי אספקה: החיילים הגרמנים באו בתביעות שונות ומגוונות הן בתוניס הן בסוסה: רהיטים, שמיכות, מגבות, שעונים, סחורות, לבנים, מזוודות, מקלטי־ראדיו, מכונות־כתיבה. וכך סיפר ג׳ פנחס:

בהתקרב מועד נסיגתם מסוסה תבעו קציני הגסטאפו בכל הדחיפות — אגב איומים, כדרכם — תכשיטים להם ולמשפחותיהם, בהבטיחם כי ישלמו על ערך הקנייה. את צרור התכשיטים הראשון הם דחו, כיוון שלא תאם את ציפיותיהם; אך הם השאירו אותו בידם בתור ערבות לקבלת הצרור השני; וכשנמסר זה — נטלו עמם את הכול.

ב־13 בפברואר נתבעו יהודי ג׳רבה לשלם קנס בסך 10 מיליון פראנקים. הגרמנים ידעו כנראה כי לא יאריכו ימים באי ולפיכך דרשו מראשי הקהילה לשלם להם סכום זה בתוך שעתיים; אולם ליהודי ג׳רבה לא היו מזומנים, ולכן הסכימו הגרמנים לקבל 50 קילוגרם זהב:

אף כי היה זה שבת, יום קדוש ומנוחה לקהילה חרדית כשל ג׳רבה, סיירו הרב הראשי וראשי הקהילה במכונית בערי האי(חארה כבירה וחארה צע׳ירה) כדי לאסוף את הזהב הנדרש.

בלחץ הזמן, הם נאלצו להתרכז במשפחות העניות שנותרו בערים, שעה שהמשפחות האמידות שהו באחוזות הקטנות שלהן בכפרים. ומה שנמסר לידי הגרמנים כלל אפוא תכשיטי משפחה וחפצי מזכרת צנועים, שמשקלם הגיע באותו יום לכדי 43 קילוגרם.

הגרמנים נתנו ליהודים שהות להשלים את החסר עד למותרת, אך לא שבו עוד אל האי.

ב־27 במארס, ערב צאתם מגאבס שבדרום תוניסיה, הורו הגרמנים לפתוח את כספות הבנקים ולמסור לידם את כספי היהודים שהופקדו בהן. השלל הסתכם ב־000,400 פראנקים בקירוב.

בצד מעשי סחיטה ׳רשמיים׳ אלה, היו גם מעשי ביזה רבים שביצעו יחידים; הם נענשו לעתים בכל חומרת הדין בידי המטה הגרמני, אולם יש בהם כדי להעיד על התרופפות המשמעת של חיילי גרמניה, שבועות מעטים לפני כניסת בעלות־הברית לתוניס. נקל היה אפוא לוועד להשיג מאנשי האס.אס. כי יאסרו את הגישה ל׳חארה׳ (הגיטו היהודי) לחיילים הגרמנים, שבאו לשם בליווי פרחחים ערבים ואירופים, כדי לסחוט כסף ומזון מן התושבים. ה׳חארה׳ הוכרזה איזור מוכה מגיפות, והחל מאמצע ינואר, פקדו את המקום תכופות סיורים של המשטרה הצבאית, שאסרו את החיילים השיכורים שסובבו ברובע.

המגע היומיומי עם כוחות הכיבוש אפשר עד מהרה למתורגמני הוועד לעמוד על מידת המבוכה שפקדה את הגייסות הגרמנים. קציני אם.אס. ביקשו — כפי שעשה פוהל — להחזירם לברלין, לשם טיפול בכאבי בטן פתאומיים, ואילו החיילים הגרמנים רשמו בלי להניד עפעף את תדרי השידורים של הבי.בי.סי. בשפה הגרמנית, שמסר להם התורגמן נוריץ׳, ביחד עם מקלט־ראדיו — אחד מאלה שנלקחו מן היהודים. וכך כתב בגוזמת־מה מאקסימיליאן טרנר:

בדרך זו החדירו מקלטי־הראדיו של היהודים את ה׳רעל׳ נגד היטלר אל תוך שורות הנאצים הנידחים ביותר, ותרמו רבות לניצחונן של בעלות־הברית בתוניסיה ן…]. היו אלה בראש־וראשונה משתמטים ן…], אחראים על מחסני אספקה, מובילי תחמושת וכדומה, שנטשו את עמדותיהם, ובכך גרמו לבלבול רב […]. דבר זה יש לזקוף בחלקו הגדול לזכות מקלטי־ראדיו שנגנבו מן היהודים ולזכות מלאכתו של פולני קטן שביקש לסדר חשבונות עם הגרמנים.

דעת־הקהל בתוניסיה נוכח גורל היהודים

אדישות כללית שזורה בגילויי ידידות מחד גיסא ובביטויי עוינות מאידך גיסא היה יחסה של האוכלוסייה בתוניסיה כלפי יהודי הפרוטקטורט במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני־איטלקי.

כמשקיף מן הצד, לא יצא המינהל הצרפתי מגדרו כאשר חלק מנתיניו היה ל׳רכוש גרמני, לאחר שהוא בודד אותו משאר האוכלוסייה; זאת עשה כאשר לכד את היהודים בתוך רשת תחיקת הגזע מבית היוצר של וישי. נכון כי האדמיראל אסטווה ומונצף ביי התערבו בכמה הזדמנויות לחילוץ נכבד יהודי זה או אחר מציפורני הגרמנים או לביטולה של גזירה זו או אחרת; אולם התערבויות אלה מוגבלות היו בתכלית והן הוכתבו מתוך הדאגה לשמור את הסדר הציבורי ולקיים את הסמכויות הריבוניות של צרפת ולא מתוך רצון מפורש לשמור על הקהילה היהודית מפני הגורל שציפה לה.

הנציב העליון נטש את הנימה התקיפה שאיפיינה את העמדות שנקט תחילה ואימץ במהלך הימים גישה של נייטרליות צוננת: ב־14 בדצמבר נזף במשה בורז׳ל ובפול גז — שביקשו ממנו לעשות למען דחייתו של גיוסם של עובדי הכפייה היהודים — על חוסר משמעת ואי־השלמה ביחסם כלפי הגרמנים. הוא עצמו השלים אמנם עם חוסר האונים כגזירת הגורל וראה ב׳נטל הכבד׳ אות להיבחרו בידי אלוהים ׳כדי לכפר על עוונות׳ הזולת. לפיכך העצה הטובה ביותר שיכול היה להשיא לבני שיחו היתה כי ימלאו את שליחותם ׳עד תום׳… ולהודות לאל הכל יכול.

אף־על־פי־כן, הודות לשירותיו של האדמיראל אסטווה יכלו קהילות תוניס, ספאקס וסוסה לשלם את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם הגרמנים. מפאת קוצר הזמן שהוקצה להם לכך, לא יכלו יהודי תוניס לגייס את הסכומים הדרושים ללא סיועו של המינהל; הרי כי כן, הנציב העליון ביקש בתוניס מן הבנק למשכנתאות (Caisse Foncière) לאשר לקהילה הלוואה מידית בתנאי משכנתא, בסך 20 מיליון פראנקים; וזה לשון ההוראה שהעבירה הנציבות אל הבנק:

עם חתימת המסמך בידי הנוגעים בדבר, יש מקום לשחרר את הכסף בלי לחכות למתן תוקף חוקי לחתימות, לרישום הנוטריוני של המסמך או לרישומו בספרי הנכסים.

פעולות בנקאיות דומות בעיקרן נעשו בספאקס, שם הוטל על הקהילה ב־26 במארס קנס בסך 15 מיליון פראנקים ובתחילת אפריל — בסך 20 מיליון פראנקים. חלקה של קהילת סוסה שפר עליה: באמצע מארס נתבעה לשלם קנס בסך 15 מיליון פראנקים אך ניתנה לה — דבר יוצא דופן — שהות של שמונה ימים כדי לסלקו. וכך העיד ג׳ פנחס:

[קנס זה] הוטל עלינו מתוך איום לגמול במעשים אכזריים. נראה היה כי האיום רציני, שכן כאשר באתי לנציבות הכללית לדווח על מצבנו הומלץ לפני להיענות לתביעות הגרמנים למען שלוותה של האוכלוסייה היהודית וביטחונה ולטובת תוניסיה כולה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)