מורשת יהדות מרוקו

אחרית ימיו

למעלה משלושים שנה, ישב הגר״א בן שמעון על כסא ההוראה במצרים (תר׳׳ן תרפ׳יא). שלושים שנה עמוסות פעילות ועשיה רבת היקף בכל המישורים ובעבודה אינטנסיבית ללא ליאות, ואשר רשמיו וחותמיו חקק בכל נתיבות חיים של קהלת מצרים.

מסכת חייו של הגר״א בן שמעון, לא תמיד היתה סוגה בשושנים. המאבקים עם אנשי הרפורמה הסעירו את רוחו, ולא פעם, יצא להגן על הנוער מפני הרוחות החדשות שנשבו בתוך הקהילה ואיימו להטותם מדרך התורה והיראה.

בנוסף לבעיות השעה, ידע הגר׳׳א בן שמעון, טרגדיות משפחתיות, אחיו הצעיר ממנו הרה״ג רבי יקותיאל חיים בן שמעון, נפטר חוץ למקומו, בהיותו שד׳׳ר במכאנס שבמרוקו והוא בין חמישים ושש שנים בלבד.

בשנת תרפ״א, עזב הגר״א ן׳ שמעון את כסא הרבנות במצרים, ועלה לאה״ק משאת נפשו, אליה נשא עיניו בכמיהה ובגעגועים עזים, עז היה רצונו להתיישב בעיה״ק ירושלים, אך מסיבות משפחתיות התיישב בעיר תל אביב, ובה בילה את שארית ימיו.

קהלת מצרים המשיכה להיות בקשר אמיץ עם רבה הנערץ, ולאות הערכה והוקרה סייעה בידו להדפיס את ספר ״אגרת שבוקין׳ ח״ב. כך הוא כותב בהקדמתו: ׳׳ולא תעזוב נפשי לברך רב ברכות ותודה רבה, לאחי וחתני הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, ספרא רבא ויקירא, כליל המדעים, כמוהר״ר מסעוד חי בן שמעון ה"׳ו אשר אותו מיניתי לממלא מקומי לישב על כסאי במשרד הרבנות דק״ק מצרים יע״א, הוא אשר השתדל באהבתו ובחמלתו, להמציא לכסף מוצא להדפסת הספר הזה, ובחן השפוך עליו, עורר את אהבת בני עמי ועדתי במצרים, אשר לא שכחו אהבתם הנאמנה אל מי ששרת אותם שלושים שנה באהבה נאמנה וטהורה…״.

צדיקים אין להם מנוחה…

ביקש הגר״א בן שמעון לישב בשלוה על התורה ועל העבודה באוירה הטהורה של א״י, והנה קפץ עליו רוגזו של אחיו וחתנו אהוב נפשו. בעיצומו של חג הפסח בניסן תרפ״ה (1925) נתבשר בשורת איוב כי אחיו, רבי מסעוד, שבק חיים ונתבקש לישיבה של מעלה. צערו של הגר׳יא בן שמעון היה כה גדול עד שלא היתה נפשו מסוגלת לשאת את הכאב הזה. ימים ולילות היה מבכה מרה את פטירת אחיו־חתנו ולא מצא ניחומים לשבר זה. מצבו הנפשי והגופני של הגר״א בן שמעון הלך ודעך מיום ליום, עד שביום רביעי י׳ למר חשון של שנת תרפ״ט (1929) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלקים. בהיותו בן שמונים ושתים שנה השיב אהרן קדוש ה׳ את נשמתו הטהורה לבוראו.

בהלוויתו, ליווהו אלפי משתתפים אשר ביכו את הסתלקותו של צדיק.

על פי צוואתו, נגנז ארון האלקים במרומי הר הזיתים סמוך לקברות אבותיו.

זה נוסח המצבה של הגר״א בן שמעון זצ״ל, ושל אשתו הרבנית נ״ע.

פה נגנז ארון האלקים הישיש הנכבד הרה״ג ר׳ רפאל אהרן בן שמעון ותמ"ך בעשרה מר חשון התרפ"ט ליצי׳ ת׳ נ׳ צ' ב׳ ה'.

פה מצאה מנוח אשת חיל הזקנה הכשרה הרבנית מי אסתר בן שמעון נ׳׳ע ותמ״ך בחמשה לח' טבת התרפ״ט ליצי׳ ת׳ נ׳ צ׳ ב׳ ה'.

ויהי בנסוע הארון

תיאור מפורט ממסע ההלויה פורסם בעיתון ״דאר היום״, וכך מתואר שם:

״בגיליון אתמול הודענו שראש רבני מצרים לפנים הרה׳׳ג רפאל אהרן בן שמעון— נפטר בתל אביב ביום הרביעי י׳ בחשון אחרי הצהרים וגופתו תובא ירושלימה להקבר בה בקבר אבותיו.

בהודע השמועה הזאת במצרים ע״י המברקה, נסעו מיד בניו של המנוח ממצרים לתל אביב, ובשם העדה העברית בקהיר שהמנוח שרת בה בתור רב ראשי במשך שנים רבות — באו הרה״ג חיים נחום ראש הרבנים, והאדון לוי גלבוע.

בתל אביב נעשתה למנוח הלויה נהדרה שבה השתתפו כל גדולי העדה ורבניה ונכבדיה וגם אנשים שבאו ממצרים.

בבית הנפטר הספידוהו אתמול בשעה עשר לפני הצהרים ראש רבני מצרים הרה׳׳ג חיים נחום, ויאמר כי עדת היהודים במצרים החליטה להכריז את יום השלישי הבא ליום אבל כללי, בשלשה בתי כנסת במצרים.

המטה יצאה מבית הנפטר בשעה עשר ורבע, ותלך לבית הכנסת הגדול ושם הספידוהו הרה״ג בן ציון עוזיאל ואחריו הרב הורוויץ מירושלים, ואחרי ״אל מלא רחמים״ יצאה ההלויה לדרכה ירושלימה, ותעבור דרך רחוב הרצל, מרכז מסחרי שבו הספיד את הנפטר הגדול הרב סלונים, אח״כ אמר מר קורקידי השכבה, והלויה עשתה את דרכה ירושלימה.

מושל יפו שלח את בא כחו מר אפשטיין להשתתף בלויה יחד עם עוד קצין אנגלי, ובמקום הקונסול הצרפתי שאיננו ביפו בא בא־כחו.

בירושלים, עוד מאשמורת הבקר התפרסמו מודעות בשם רבני ירושלים ובתי הדין לבטול מלאכה בשעה שתים, בכדי לבוא לחלק למנוח את כבודו האחרון, עם מטת הנפטר באו מיפו, ראשי משפחת שלוש, מויאל, מטאלון, הרה״ג עוזיאל, הרה״ג אהרנזון, הרב פאפולה, הרב קורקידי והאדונים אלבאז. עטיה, אביטבול ועוד ועוד.

קהל רב מאד נהר מכל בני העדות הירושלמיות לחלק למנוח את כבודו האחרון. המטה הונחה בבית היתומים של עדת הספרדים, שבה נתאסף קהל רב ובמבוא הכניסה עמדו משמר הכבוד של ״חסד ואמת״, תלמידי ״פרחי כהונה״ ועוד שבאו עם המטה מתל אביב.

בחצר בית היתומים הספידו את המנוח הרבנים הגדולים, קוק, אברהם פילוסוף, יוסף לוי, אהרנסון מיפו. ואח״ב התחילה הלויה, שהלכה בסדר נפלא.

בראשונה עברו פרשי הממשלה עם הקצין מר סופר בראשם; אח״כ בשתי שורות ארוכות מצד ימין ומצד שמאל, תלמידי בתי הספר ות״ת של העדה המערבית, העדה הפרסית ״אור חיים״, ״דורש ציון״ ועוד, אחריהם משמר הכבוד של חברה קדישא של תל אביב בתלבשותיהם השחורות ותלמידי ״פרחי כהונה״ ו״גמילות חסדים״ ובקור חולים.

בשורה הראשונה שלפני המטה הלכו קווסי הרבנות הראשית של יפו קהיר וירושלים, במוטות הכסף בידיהם. ואחריהם רבני א״י הרה״ג יעקב מאיר, ראש רבני מצרים הרה״ג חיים נחום, הרה״ג אברהם אביכזר, הרה״ג חזקיה שבתי, הרה׳׳ג אברהם תלמודי, רבני כל העדות השונות ונכבדיהן, מנהלי בתי ספר, ראשי מוסדות שונים, ראשי ישיבות ובתי חסד; אח״כ המטה שנשאוה על כפים ואח״כ עם רב מאד. הקונסול המצרי השתתף באופן רשמי בהלויה בשם ממשלתו.

הלויה התנהלה בסדר כזה לאורך כל הדרך שבין בית היתומים ושער יפו;

התנועה נפסקה במשך כל הזמן הזה, החנויות היו סגורות ומספר המשתתפים אחרי המטה הלך הלוך ורב מרגע לרגע.

על יד שער ציון הספידו את המנוח הרה״ג חיים זוננפלד והרה׳׳ג שלמה אהרן וורטהיימר ועוד מספידים אחרים, וכלם תנו את תהלות המנוח, הרבו לספר בשבחיו ויודיעו את גדל תורתו בתורה ובחכמה.

אחרי כל ההספדים נקבר המנוח בהר הזיתים מקום קברות אבותיו…״ ע״כ.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– אחרית ימיו.

״יסוד אגודת הרבנים העולמי״

טבעו הטוב של רבי רפאל אהרן, תכונותיו ונימוסיו המיוחדים, הטביעו את חותמן בכל הליכותיו, בהנהגותיו ובהלך מחשבותיו, בשכלו הישר והשנון ובמזגו המאוזן, התוו דרכים רבות מחוכמות ומועילות לטובת הכלל.

אחת הבעיות שהטרידו את רוחו היה המצב הרוחני הירוד. השאיפות החילוניות של הדור הצעיר, בעקבות המודרניזציה לצורותיהן השונות, המתירנות הגואה, השפיעו לא מעט על נפשם של הנוער היהודי וגרמו להם להתרחק מן התורה והמצוות וממסורת אבותיהם.

באומץ לב וללא חת, עמד רבי רפאל אהרן נגד הזרם ההולך מתרבה וגואה, בכל האמצעים שעמדו לרשותו, הן בדרך של השפעה בהציתו את הנצוץ הטהור שבכל נפש יהודית, והן בדרך של מלחמת מצוה. הוא עמד איתן להדריך את צאן מרעיתו במסילה עולה בית הי.

בכאב לב, הוא חזה בניתוק המתהווה בין ראשי הקהלות, ובניכור שבין הציבור לבין המורה הרוחני. הוא הוכיח אותם על פניהם על היותם קופאים של שמריהם ותלושים מהמציאות היום יומית, ואינם עושים דים כדי לזעזע את אמות הסיפים ולהגיע לפתרונות אמיתיים ומעמיקים ״על פי התורה הכתובה והמסורה בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם׳׳. מובן מאליו, שהוא דרש למצוא פתרונות מעשיים ״אם לא יתנגדו לחוקי הדת הקדושה״.

כאשר הרב אהרן מנדל בהרי׳ן הכהן ז״ל הגה ויזם את הרעיון של ייסוד אגודת הרבנים העולמי, ואף תכנן בבוא העת לכנס כל רבני האגודה הנ״ל בקראקוב, (כנס זה נערך בשנת תי־ס״ג 1903 בקראקוב) הוא התייעץ עם עמיתו רבי רפאל אהרן וביקש את חוות דעתו. עצם הרעיון כבש את לבו של רבי רפאל אהרן. רבי רפאל אהרן אף גילה התעניינות רבה בכל הפרטים והתקנות של ייסוד האגודה. במכתב מרגש הוא כותב ליוזם הרעיון דברי חיזוק ועידוד, ומעלה על נס את התועלת הרבה והברוכה שניתן להפיק מאגודת רבנים זו, וכך הוא כותב:

א׳׳ך טוב לחודש אדר ש׳ התרס״א לפ׳׳ג.

״ידיד נפש! מכתבו הטהור בצירוף הקול קורא הגיעני, ואשימה עיני ולבי עליו. ראיתי את הרעיון הנשגב אשר התעורר ברוח קדשו, לכונן אגודת הרבנים רועי ישראל למקומותיהם לטובת עמנו ולאושרו. לא אוכל תאר על הגליון את המון רגשותי ועלז כליותי, על המפעל הכביר והאדיר הלזה, אם יצא בעה״י מכת אל הפועל. הן לא ישוער מראש את גודל הטוב והתועלת אשר יצמח מזה לאומתנו לתורתינו בעיני כל שומע. ואולם התועלת הבולטת אשר יחזה כל איש מהיום, היא האחדות הגמורה אשר תשרור בקהלות עמנו, כאשר יהיו ראשי העם ושופטיו כולם בהסכמה אחת לאשר את צאן מרעיתם בדרך סלולה ע״פ התורה הכתובה והמסורה, בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם אם לא יתנגד לחוקי הדת הקדושה. לא פה מקום להרחיב הדיבור במקצוע הלזה. וע״כ אקצר.

ורק באתי ברברי אלה לחזק ידי ידי״נ שי׳ ולעוררו, למען יתלהב לב קדשו עוד לקרבה אל המלאכה. ואל יבהילהו גודל הטורח, ואל ירפה ידיו בראותו כי הדבר הלזה נשגב מכח איש פרטי, או כאשר שמעתי אומרים כי הן עתה בדורנו הנוכחי, גם באומות נאורות, ועמים כבירים בעושר וממשלה, להם מפלגות רבות בענינים מדיניים— ועד הנה לא השיגה מטרתה גם אחת מהנה, מסיבת כי אין דעת העם בכללו נוחה להכבש ולהצטמצם תחת חוג דעה אחת. ומה תהיה יתירה מפלגת הרבנים בהוסדה, הלא לא יוכלו לכבוש את דעות הקהלות כולם תחת משטרם. כי ע״כ באתי לגלות אזנו לבל יתפעל מדעות משובשות וטחי תפל. כי מה לתבן את הבר?! הן הטוענים כן לא יבינו מה שידברו. כי בענייני המפלגות הרבות אשר בקרב העמים הידועות בשמותם לכל קורא, כל אחת מהנה יש לה מטרה מיוחדת בעסק מדיני ונפרדת מרעת הכללי שבאומה, וכל אחת משונה מחברתה תכלית שינוי,וע״כ תמצא כל אחת מכשול על דרכה, בהיות כי כל מפלגה תחפוץ בתחבולותיה להכריע הכף לצדה, ולשום משטרה בארץ, ולשפוך ממשלתה על פני כל העם על פי השיטה שבחרה לה. וע״כ לא יצליחו במעשיהם, כי דעות העם אינם שוים עם מטרתם החדשה, וע״כ תמיד ימצא רעיון המפלגה שמור בחובה פנימה, ובלב בני המפלגה שמה ימצא לו קבר, ויצפו לו מתי יקום לתחיה.

לא כאלה חלק יעקב. אגודת הרבנים בהוסדה, אין לה כל מטרה חדשה. אין לה שום רעיון נולד מחדש לשומו לפני דעת הקהל. הן כל נקודת המרכז אשר עליה יסוב אופן אגודת הרבנים הי״ו היא אהבת הדת והאמונה, לתקן תקנות טובות ומעילות ע׳׳פ הדת וע׳׳פ רוח העם בדור הנוכחי. והנקודה הזאת הלא היא חרותה בלב האומה הישראלית מיום היותה לגוי. העם בכללו נשמע לקול מוריו ומאלפיו בכל עסק הדת והאמונה. ומה פעולה חדשה ורעיון נולד תתן לפנינו אגודת הרבנים עדי תמצא מכשול להתפתחותה, חלילה. נהפוך הוא. הן מטרת האגודה עוד לא ידעוה המשטינים הנ״ל ואיך ישפטו עליה. הן זאת כל פעולותיה להלהיב לב האומה אל אהבת הדת, ללבן ולצחצח ולהבריק את יופיה בעיני כל רואיה, ע״י תקנות טובות ומועילות במצב הרוחני והמוסרי. מורי הדת, ע׳׳י אגודתם הזאת יוסיפו לתת חן הדת בעיני בני הדור, כי הם יסקלו מדרכה כל אבן נגף וצור מכשול מאיסור והיתר בדברים רבים אשר נתחדשו המצאותיהם בדורנו הנוכחי. וכל רב ומו׳׳ץ לבדו לא יוכל, או לא יחפוץ, לגלות דעתו לאיסור או להיתר, ואולם באסיפת רבנים יראים וחרדים גדולים בתורה וגדולי דעה, המה ידעו מה לעשות לטובת העם ולאשרו והצלחתו. ובטח בלי תפונה, כי כל הקהלות הקדו׳ חובבי דתם ואוהבי עמם יעזרו בכל כחם להוצאת הדבר הזה לפעולה ממשית, אשר תוסיף לאומתנו ולאמונתנו הוד והדר מאין כמוהו. מי יתן שכן תחזינה עינינו, כי כל הקהלות הקדר יתנהגו באורח סלולה תחת מאמר רבניהם, כאשר יהיו גם הם בעצה אחת, כי אז הלא נרגיש בנפשנו ממש כי נגאלנו מהגלות המרה ומכאוביה הנוראים אשר שינתה דעותינו ומנהגינו כמספר ערי פזורינו. אמן כן יאמר ה׳. ועין בעין נחזה.

כי ע״כ לא אכחד ממנו ידידי כי לא הוטב בעיני תנאי הראשון שבקול קורא, אשר שם לו לקו, לבלתי יקבל אל האגודה רק רבנים גדולים, מורי הוראות, פסקנים, אשר יד להם לדון ולהורות חקי האלקים ותורותיו. אם כי זה דבר ברור, כי כח המקבץ את האסיפה הנ״ל וכח המושך הגדול אשר בעצמותה היא ידיעת הרבנים בני בריתה את כל דיני התורה, אשר כח בהם להתיר הספקות ולהשיב על השאלות אשר יעלו על שולחן האסיפה לחוות דעתם עליה ולהורות לעם מה לרחק ומה לקרב. שאם אין זאת, אין כאן אסיפה ואין כאן אגודה ומה צורך בה, ואיזה תועלת יצמח ממנה. וזה דבר ברור ונכון כהיום. האמנם בכ״ז לדעתי לא טוב לסגור הדלת מהתקבל לתוך האגודה גם רבנים יראים וחרדים רועי צאן קדשים, כשגם אין כחם גדול לשוט בים התלמוד העמוק ולעוף ברומי הרי הפוס׳ לפסוק דינין אשר לא פורשו עד הנה בדברי רבותינו. והכתוב אומר למען ישמעו ולמען ילמדו, ומהאסיפה הגדולה כזאת, שיש בתוכה רבנים גדולים בתורה, יתלמדו גם המה מה לעשות בעריהם הקטנות. אטו כולי עלמא דינא גמירי?

הן ידעתי אל מה ירמזון מליו. לבלתי קבל אל תוך האסיפה מהרבנים המתקנים בעיניהם ומהרסים את הדת לדאבון לבבנו, כרבני הריפורמער ודומיהם, לבלתי התערב קדש בחול. ואם לזה כוון בתנאי הנ״ל, אתו הסליחה, כי אך למותר הוא. כי לא נחשדו רבנים מהריפורם לעלות מחשבה זו בלבם לבא אל אגודת הרבנים ולהיות מחברתה. כי הלא רו״מ יודע, וכן כתב בהקול קורא, כי מטרת האגודה להתיר ספקות בדברי איסור והיתר ולעשות תקנות טובות וכר, ואיזה ספק יש להנ״ל עד אשר יבקשו פתרונו? הן הכל פשוט בעיניהם. הכל מתוקן לפניהם. באיסורי תורה המפורשים פגעו, אף כי בספקן. כל אחד מהם חושב עצמו לחוקק דת ולהבדיל פורץ והורס ככל העולה על רוחו. ומה להם ולאגודת הרבנים?! כי ע״כ נראה בעיני, כי טוב לקבל גם רבנים פשוטים. רק שתהא יראתם קודמת לחכמתם, ודי! זה דעתי. קנצי למילין. הרעיון הלזה הלהיב לבי, ובכל כחי בעהי״ת אעזרהו במה שביכלתי לעזרהו. בל״ן אהיה נמנה בין חברי האגודה באהבה רבה. ולצורי אוחילה ישלח עזרו מקדש ומציון יסעדהו, להוציא מחשבתו הקדושה והרוממה לפועל. והוא יזכנו לראותה בבנינה וביסודתה בקרוב. ויזכנו לראות בקבוץ גליותינו. ואז יהפוך ה׳ כל העמים לשפה ברורה. כיר״א.

כ״ד נא׳׳ה הדו״ש מקירות לב והוא הצעיר רפאל אהרן ך שמעון ס״ט.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון–״יסוד אגודת הרבנים העולמי״

חידוש הסמיכה בימינו

רבי רפאל אהרן תמך וסייע רבות בכל איחוד או התאגדות שיש בה תועלת להרמת קרן התורה. אולם כאשר ראה בעינו הבדולח ובחושיו החדים, שכנס זה או איחוד אחר יביא לידי מחלוקת, והנזק יהיה רב על התועלת, הוא התרחק מכל שיתוף פעולה ואף השפיע בדרכים שונות כדי לבטלו. כדוגמא לכך, כאשר הגה רבי אהרן מנדל בהרי׳ן ז״ל את חידוש הסמיכה בימינו רבי רפאל אהרן כתב לו והביע את התנגדותו הנמרצת לרעיון זה, ונימק את התנגדותו בטוב טעם ודעת, ואחד מנימוקיו היה ״כי בדורות לפנים היתה המניעה מסיבות התלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה הן מחסרונה״, וכך כותב רבי רפאל אהרן בלשונו הזהב והבהירה, שלמרות שדבריו נכתבו זה רבות בשנים טעמם לא פג והם מקבלים משנה תוקף בימינו:

״שלום וברכה וכל טוב יחדיו יאתיו לראש ידידי וחביבי, אישי כהן גדול הרה״ג המפורסם כקש״ת כמוה״ר אהרן מענדל הכהן בהר״ן, הי״ו.

קבלתי באהבה את הקול קורא הנוכחי, עם כתב בקשתו מעמדי, לשום עיני עליו ולהסכים על מבוקשו.

חיבת עין ימיני! הן מפה לאזן דיברתי עם כת״ר, ביום הגיד לי את הרעיון הנשגב הלזה, אשר התרוצץ בחביון עזו, לחדש ענין סמיכת הרבנות והדיינות בישראל, אחרי אשר ברעיון זה עצמו התלקחה מלחמה איומה ונוראה בדורות הראשונים בין רבני ירושלים ורבני צפת ת״ו, ולא צלחה לצאת לאור, ומעכ״ת נ״י מצא לו כי אותם הסיבות שהיו מונעים את הדבר, בדורנו חלפו למו. ואת לבי גליתי למעכ״ת שיחי׳, כי לפע״ד, הסיבות המונעות בדורנו זה את דבר הסמיכה הם יותר עבים מקורת בית הבד.

והסיבות המונעות את הדבר בדורות לפנים, הם כאפס וכאין מול המניעות העומדות למכשול בדורנו זה. ורק בזאת יבדלו, כי בדורות לפנים, היתה המניעה מסיבות תלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה— הן מחסרונה. ומדעתי לא זזתי עד ועד בכלל, ועם רוב הפצרותיו בי לתת ידי אל הענין, יכריחני לתאר על הכתב, את אשר נדברנו שנינו. ואם זה רצונו ולא רצוני, בטלתי רצוני מפני רצונו.

שמעני אדוני! הן ביחס עצמו של הענין, אין לכחד כי הוא רעיון קדוש ונקדש, נורא ונשגב הנהו. בו אחוזים וצמודים מטרת הדת, ובנין גדרי חומותיה. תפארת לאום ישראל, והוד והדר ישוה על אמונתו ותורתו. ואין צורך לעדויות והסכמות. ובפה מלא אמרתי אליו, כי הענין הוא נשגב וכביר מכוח אנושי. ואם ה׳ יעזרהו להוציא מחשבתו לפועל, וכבוד רבנינו וגאונינו מאורינו שבתפוצות הגולה יתנו יד אחד לכונן את רעיון הסמיכה על בסיס חזק ונכון, וככל אשר ערך לפניהם בהק״ק הנוכחי, אז אומרה לנפשי כי כבר אנחנו עומדים בדור הגאולה, או כי נושענו כבר, אם לא בחומר אכן ברוח.

הצעיר רפאל  אהרן ן' שמעון

מתרחק מן המחלוקת

לאחר פטירתו של הראשי׳ל הגאון יש״א ברכה זצ׳׳ל, פרצה בירושלים מחלוקת גדולה שנמשכה תקופה ארוכה בכיוונים שונים ובין כתות שונות, סביב בחירת חכם באשי וראש״ל במקומו. כל כת שאפה להמליך ולהכתיר את המועמד שלה, כך שהצדדים התגרו זה בזה ואף היו מלשינות ומסירה למלכות. דבר זה גרם לפירוד הלבבות ולמחלוקת נוראה, שלא הוסיפה כלל כבוד לשמה הטוב של ירושלים עיה״ק. כמו כן המחלקת ערערה את מעמדם של השותפים הנאורים בפולמוס.

בראשית שנת תרסי׳ז (1907), הציע הקאימקם אפנדי מקושטא כי הרבנים הדגולים, רבי אליהו חזן רבה של אלכסנדריה, ורבי רפאל אהרן בן שמעון רבה של מצרים, יבואו לירושלים כדי לתווך ולפשר בין הכתות השונות, ולנסות להשכין שלום במחנה העיברים.

תושבי ירושלים ונכבדיה אשר נלאו נשוא את בזיונה של ירושלים והכפשת שמה הטוב, בשל המחלוקת שהסעירה את העולם היהודי, קבלו את הבשורה בשמחה. הם ציפו בכליון נפש לבוא משלחת הרבנים הנ״ל, מתוך תקוה ואמונה שאכן הם יצליחו במשימתם הקדושה להביא שלום אמת, ותשקוט ירושלים ממלחמות ומריבות. כן צורף למשלחת הנ״ל הרב ד׳׳ר משה גאסטר רב קהלות הספרדים והפורטוגזים בלונדון.

ביום ראשון כ׳׳ח אייר, בבקר, נשלחה משלחת של רבנים ונכבדים לנמל יפו, כדי לערוך קבלת פנים ל״משלחת השלום״. על חברי המשלחת נמנו גם הרב גבריאל שבתי, הרב יעקב דאנון, הרב אברהם פינטו, מר חנניה גבריאל והבנקיר ואלירו.

ביום שלישי א׳ בסיון, לעת ערב, באו רבים מנכבדי וחכמי עדת הספרדים, המערבים והתימנים, לתחנת הרכבת בירושלים כדי לקבל את פני הגאון רבי אליהו חזן אשר בא בלוית אשתו הרבנית. הוא התקבל בכבוד מלכים. שני קואסים הלכו לפניו. הרבנים הנכבדים מקבלי פניו, הלכו לצדו, והמון רב אחריהם. רבי רפאל אהרן בן שמעון, לא יכול היה לבוא באניה אחת עם הרב חזן, והיה אמור להגיע לירושלים ביום חמישי ג' סיון. כך מתאר את הצפיה העתון ״השקפה׳׳ (שנה ח׳ גליון ס׳׳ד):

״ביום ג׳ סיון בא לעירנו כבוד הרה״ג המפורסם מוהר׳׳ר אהרן בן שמעון שליט״א חכם באשי בקהרה. לחג השבועות הזה זכתה ירושלים לבית דין גדול, שלשה רבנים ומפורסמים מלונדון, אלכסנדריה, וקהיר. בודאי בית דין הגדול הזה, שהמה אוהבים ורודפים אחר השלום, ישתדלו למען כבוד העיר ירושלים ולמען כבוד עמנו ויעשו קץ וסוף למחלקת בעדת הספרדים ויגמרו את כל הסכסוכים בשלום, ושלום על ישראל.

מי יתן ויעלה ביד הרבנים הגדולים אורחינו אלה יחד עם הרב הגדול ד׳׳ר גסטר מלונדון, לשים סוף וקץ למחלוקת והפרוד בירושלים ולהשיב השלום על מכונו, כאות נפש רוב העם הירושלמי. זכר עושי השלום האלה יהיה לתהלה ולתפארת בכל התבל בכלל ובירושלים בפרט, ושמם הטוב יכתב באותיות זהב בדברי ימי העדה הספרדית בירושלים בהשיבם לה את כבודה הראשון, אמן״.

אך, ניתן ללמוד מהפירסומים של אותן הימים כי רבי רפאל אהרן בן שמעון, בסופו של דבר לא הגיע לירושלים כלל. הרבנים רבי אליהו חזן והרב משה גאסטר, עשו מאמצים כבירים לקרב את הלבבות ולהשכין שלום בין היריבים אך לצערם משימתם לא הוכתרה בהצלחה והשלום המיוחל לא בא על כנו.

יש להניח, כי רבי רפאל אהרן בן שמעון נמנע מלהצטרף למשלחת הנ״ל, עקב הפרסומים הזדוניים של אוהבי ורודפי המחלוקת, בעלי ריב ומדון, שהטילו דופי וספקות ל״כשרותו״ של רבי רפאל אהרן, ובמצח נחושה נתנו טעם להתנגדותם להצטרפותו בכך שהוא ״איננו דתי״.

כן, סביר הדבר שרבי רפאל אהרן הבין כי לא תצמח ישועה ממשלחת זו, מאחר שבקיעים רבים ועמוקים שררו בין הכתות, ומן הנמנע הוא להשכין שלום ביניהם. אכן צדק רבי רפאל אהרן בחישוביו הנכונים, ולא הכניס ראשו בריב לא לו.

כבוד חכמים

בכל מקום בואו, דרש רבי רפאל אהרן בכבודם של תופשי התורה והרבנים יושבי כסאות למשפט שבאותו מקום. הוא נהג בהם כבוד רב למען יראו העם וינהגו בהם בכבוד הראוי.

כל תלמיד חכם שהגיע אל ביתו, קבלו בסבר פנים יפות מעל המשוער ונהג בו כבוד מלכים. הוא נהג לעמוד בפניהם לחבקם ולנשקם ונתן להם את מלוא העזרה הדרושה. כמו כן נהג להזמין לבית דינו, רבנים ותלמידי חכמים, כדי שישבו לפניו ויראו את סדרי בית־הדין, חיקור הדין, ודרך המשפט, הלכה למעשה, ולא אחת קיבל הוא את הערותיהם, ושתפם במעשה בית דין.

הגאון רבי עזרא עטייה זצ״ל ראש ישיבת פורת יוסף, אשר במלחמת העולם הראשונה שהה במצרים, נהג מדי פעם ללכת לבית הדין כדי להתרשם מסדרי בית הדין שהיו למופת, ולראות את חכמת המשפט בהם נהג רבי רפאל אהרן, על מנת להוציא דין לאשורו בעשיית צדק במשפט ובמישרים, על הדין על האמת ועל השלום.

פעם ישב רבי עזרא עטייה זצ״ל בבית דין, והיה נוכח בעת נתינת גט בין איש לאשתו, שערך רבי רפאל אהרן. הוא ראה כי הרב נטה באיזה פרט ממה שכתב בספרו ״נהר מצרים״. בענוה יתירה כדרכו בקודש פנה רבי עזרא לר׳ אהרן ואמר לו: ילמדנו רבינו, מדוע כב׳ שינה בפרט זה ממה שכתב בספרו?, רבי רפאל אהרן השיב: ״האמת והצדק עם מר, וטובה אני מחזיק לך על הערתך זו׳׳. מיד בא הדבר על תיקונו.

על גודל ההערכה שרחש הגר״א בן שמעון, כלפי רבי עזרא, תלמד העובדה הבאה, כאשר הגיע חכם עזרא לקהיר, והחל לדרוש, הודיעו לו שהרב הראשי, ר׳ רפאל אהרן בן שמעון, אסר על הדרשנים להשיב לשואלים בעניני הלכה, אלא על השואל לפנות לרב מוסמך, פעם אחת אחר הדרשה ניגש אליו יהודי קהירי, והציג בפניו בעיה, כמובן שחכם עזרא ידע על אתר את התשובה הנכונה, אלא שלא השיב, הוא הלך לביתו של הרב בן שמעון, הציג את הבעיה, ואמר מה היה בדעתו לענות, בבקשו הסכמה לדבריו, הרב בן שמעון התפלא מאד באומרו: לשם זה הגעת הנה בשבת מהלך חצי שעה? אני לא התכוונתי לאנשים כמוך, אתה יכול להורות הלכה ככל שתרצה, פחדתי משאר הדרשנים שהקשר שלהם עם ידיעת הלכה מקרי מאד, האנשים הללו חושבים שהם יודעים הכל, לכן הוצאתי הוראה שלא יענו הדרשנים ולא יפסקו, אך לך אני נותן רשות מכאן ולהבא יורה־יורה ידין־ידין, (ראה: מ. פאר, ״המורה״, מסכת חייו של רבי עזרא עטייה, עמי 78.

רבי רפאל אהרן, התריע מפני המגמה הפסולה של הסופרים וחוקרי דברי הימים שבאירופא, הנוהגים לכתוב דברי ימי הרבנים ללא תואר של כבוד ומזכירים את שמם כאחד מן ההמון. כך הוא כותב בהקדמה לספרו ״טוב מצרים״: ״ואשר אני אחשבה כי ידי המעתיקים האחרונים אשר באירופא… במעל הזה, שהסירו כל תואר רב או חכם ואפי׳ ר׳ בראשי־תיבות הסירו כלה מעל שמות הרבנים לקדושים אשר בארץ, וכתבו השמות מופשטים מכל תואר כבוד, ישמעאל הכהן, יצחק די וילנא, בנימין קאגיגי, וכיוצא. והמנהג הרע הזה שורר באירופא בדור האחרון הזה…, כי בכל ערי הספרד וטורקיא ומזרח ומערב וכו' יחשב זאת לזלזול ובזיון גדול מאין כמוהו, וזה בכלל המבזה את רבותיו, אכן המעתיקים קצרו נאשמו, ואהבת הקיצור עד גדר הזה נגע וקלון ארוך הוא. על זה נאמר ״קצר אפים יעשה אולת״, ודי בזה למי שיש לו לב להתרחק מדרך זו״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

עמוד 209

וכי נחש ממית או נחש מחיה?

רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16

לא נודעו שנת לידתו ושנת פטירתו. היה שד״ר מארץ ישראל שהגיע להתרים את יהודי הכפרים במרוקו עבור אחיהם בארץ ישראל, נפטר בכניסה לכפר בעמק האוריקה, ומנוחתו כבוד שם עד היום הזה.

הנחש נודע כאחד מהסמלים העתיקים ביותר. כבר בתורה מוצאים אנו כשאדם וחווה היו בתחילת הבריאה בגן עדן, עד שהנחש פיתה את חווה לאכול מעץ הדעת, ואז נענשו כשגורשו מגן עדן. כיום משמש הנחש בין היתר לסמל הרפואה, רמז אולי לנחש הנחושת שעשה משה רבינו. היה זה כשהיו ישראל במדבר וקצרה נפשם. אז הלינו אל משה והקדוש ברוך הוא: ׳למה העליתנו ממצרים למות במדבר?׳. על כך נענשו כשנשלחו אליהם ׳הנחשים השרפים׳ שהפילו בנשיכתם חללים רבים. עם ישראל חזרו בתשובה, וביקשו ממשה שיתפלל ויעצור את המכה הנוראה. לאחר שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, קיבל את הציווי: ׳עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך – וראה אתו וחי׳. כל מי שהוכש על ידי נחש, הביט אל נחש הנחושת ונרפא (במדבר כא, ה-ט).

על כך אמרו חכמינו ז׳׳ל בתלמוד: ׳וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים׳(משנה ראש השנה ג, ח). כלומר, הנחש עצמו אין הוא ממית או מחיה, אלא על פי רצונו של הקדוש ברוך הוא. מכיוון שנחש הנחושת שעשה משה היה על מקום גבוה, כאשר איש מישראל שהוכש הביט לכיוונו, למעשה הביט לשמיים ושעבד עצמו לפני האלוהים, ולכך נרפא.

מסורת ואגדות רבות כרוכות מסביב הנחש אצל יהודי מרוקו, שנמסרו מאב לבן במשך הדורות, בעיקר ניסים שאירעו על ידם. על פי אחת המסורות, רבי שלמה אלשאקר, שליח דרבנן שחי במאה ה־16, נשלח על ידי חכמי ארץ ישראל כדי לאסוף תרומות לעניי ארץ ישראל אצל אחיהם שבמרוקו. הוא יצא בליווי שני אחיו: רבי חיים ורבי דוד. על אף מטרת בואם להתרים את יהודי מרוקו למען היישוב היהודי בארץ ישראל, בהגיעם אל הכפרים הנידחים של היהודים בהרי האטלס, ראו את המצב הרוחני הירוד, והחליטו להשתקע במקום ולהרביץ תורה ביהודים שהתגוררו שם.

כשהגיעו בדרכם לעמק האוריקה, למרגלות הרי האטלס, כיום נמצא כ־50 ק"מ מהעיר מראכש, קשרו את הסוסים לעץ ופנו להתפלל. כשסיימו את תפילתם, נפטר רבי שלמה בכניסה לכפר. השמועה על פטירתו של הרב פרשה כנפיים, והגיעה לאוזניו של הקאדי בכפר. מיד ציווה על אנשיו: "צאו מיד אל סוסו של החכם היהודי הישיש שהגיע הנה מהמזרח! שמעתי כי מטרת בואו היא כדי לאסוף כסף עבור יהודים עניים, ואם כך הרי שהשק שנשא עמו מלא בממון, שמעתה יהא שייך לנו״.

אנשי הקאדי מילאו אחר ציוויו של אדונם. אלא שלהפתעתם, כשהתקרבו אל סוסו של רבי שלמה, ראו שני נחשים גדולים מקיפים את השק ומאיימים על המתקרב אליהם. היו אלו רתמות הסוסים, שלמרבה הנס הפכו לנחשים. הם נסו על נפשם כל עוד נפשם בם. כשסיפרו זאת לקאדי, הזדרז להגיע אל המקום, וראה אף הוא את הנחשים כרוכים על צווארי הסוסים. מיד קרא לרב הקהילה והורה לו להתיר את הסוסים. משהתקרב הרב לסוסים, הפכו הנחשים בחזרה לחבלים.

רבי שלמה נקבר בעמק האוריקה, ומנוחתו כבוד שם עד עצם היום הזה. רבים עולים לפקוד את קברו, הנמצא על אם הדרך בצומת דרכים העולה לאתר הסקי אוקמיידן. מאותו היום קיבל את הכינוי: רבי שלמה בן לחנש, כלומר ׳בעל הנחש׳.

מסורת אחרת מספרת, כי פעם אחת ראה הרב יהודי שנכרך סביב גופו נחש אימתני. מיד הרב הרג את הנחש על ידי שימוש בשמות קודש, ומאותו היום קיבל את הכינוי ׳בעל הנחש׳.

מקרה אחר אירע בחכם נוסף, שגם הוא הגיע מארץ ישראל להתרים עבור עניי ארץ ישראל, הוא רבי אברהם מול־נס. מקום מנוחתו בעיר אזימור, הממוקמת כ־90 ק׳׳מ מדרום לקזבלנקה. את העיר חוצה אחד הנהרות הגדולים במרוקו, נהר אום אל־רביע. בגדה הדרומית של הנהר נמצא שער הכניסה למלאח. קברו של הצדיק נמצא בתוך מערה חצובה בסלע, כשעל המערה מצוי בית מגורים. בסמיכות נמצא התלמוד תורה של אזימור, ששימש את הקהילה היהודית שהייתה שם בעבר.

על פי המסורת, באחד מימי החורף ירדו גשמים מרובים, עד שאחד מחדרי מתחם קברו של רבי אברהם הוצף במים. הקהילה היהודית כולה, מקטן עד גדול, התגייסו לפנות את המים מחדר המתחם של הצדיק, כשכולם מצוידים בדליים. תוך כדי פינוי המים שהגיעו עד החזה, ראו נחש צף על פני המים. הילדים נבהלו וברחו, אך המבוגרים שידעו שמקום מאורתו של הנחש הוא במתחם הקדוש, ששמועה הייתה כי שומר הוא על הקבר, ניתבו את דרכו של הנחש עד מעלה המדרגות הסמוך ושם נעלם.

בקרב יהודי מרוקו נפוץ המעשה על גדולתו של רבי אברהם. באחד הימים בתו של המושל באזימור חלתה, ולא נמצאה לה תרופה למחלתה. רבי אברהם נגלה בחלום אל חכם הקהילה ואמר לו: "תבקש מהמושל שיביא לי את בתו שתישן במתחם הקבר שבעה ימים ואני ארפא אותה". כשהשכים משנתו, הלך אל המושל וסיפר לו על דבר חלומו. המושל, שחיפש בכל דרך להמציא תרופה למחלתה של בתו, השיב בחיוב. הוא הביא את בתו למתחם הקבר, שם שהתה במשך שבעה ימים, כשאביה דאג לכל מחסורה. למרבה הנס החולה נרפאה, ומאותו היום בכל שנה היה המושל מציין את ההצלה של בתו בסעודה במתחם הקבר.

שמו נודע בקרב היהודים: רבי אברהם מול־נס, כלומר בעל הנס.

במערת קבורה זו, בחדר נפרד, נמצא קברו של רבי יוסף הגלילי, אחד התנאים של ארץ ישראל. זכותם תעמוד לנו.

רבי אברהם מול־נס, מקום מנוחתו באזימור, במערת קבורה בסמוך למלאח. במתחם נקבר אף רבי יוסף הגלילי, תנא מארץ ישראל.

זכור ימות עולם- אעופה אשכונה / רבי שלמה בן לחנש המאה ה״16-משה חיים סויסה-עמוד 315

01/10/2020

״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״

מלבד האמרה הידועה בפרט אצל חכמי הספרדים על פסקי מרן ״הבית יוסף״, רבי יוסף קארו זצ״ל, ״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״, כלומר — שקבלנו עלינו את פסקי מרן כהלכתא למשיחא, וכך נהגו ונוהגים גדולי הדורות לפסוק כמותו בכל מקום, אצל רבי רפאל אהרן משמעות הדבר בלט במיוחד ובמשנה תוקף. הוא דבק בדברי מרן, הגה במשנתו ולא זז מחבבם. כאשר ראה איזה חכם או פוסק שחלק על דברי מרן או הקשה עליו, היה רבי רפאל אהרן מתגבר כארי וכלביא יתנשא ליישב את דברי מרן בטוב טעם ודעת. וכך הוא מבטא את הדברים: ״ומי בכל עבדיו נאמן לו כמוני אשר במצאי דרך לימודי בכל עת איזה חכם או רב פוסק מקשה עליו, אני מתחבט לישב דבריו ולתרצם. וכאשר ימצא הקורא במקומות רבים בקונטריס הזה וזולתו שתחת ידי בכתובים תהלות לאל יתברך.״

בחלום אליו אתוודע

לרוב דבקותו, אהבתו ויגיעתו בדברי מרן רבי יוסף קארו זצ״ל, זכה רבי רפאל אהרן שמר"ן יתגלה אליו בחלום. וכך הוא מתאר את החלום ופתרונו בספרו ״שער המפקד׳׳ בהלכות שבת ועירובין, עמוד נ״ב, (נא אמון התרס״ח):

אמר המחבר שמעני קורא נעים. כי אחרי גמרי מלכתוב מה שחנני ה׳ בדין הזה, תכף רציתי להתחיל ללמוד בסעיף י״א הבא אחריו. ועת למדי סעיף הזה וגמרתי לכתוב בו היה יום הששי ב׳ לחשון התר״ס, והזמנתי הספרים הצריכים לי כדי להתחיל ללמוד ליל מוצאי שב״ק בעהי״ת.

ומעיד אני עלי יוצרי בורא שמים וארץ, אשר הוא עד בדבר אשר אספר לך בזה, שבליל ש״ק ג׳ חשון התר״ס ואני ישן על מטתי וארא בחלומי חכם נורא עומד לנגדי, זקן ונשוא פנים מלובש בגדי ארץ ישראל, ומצנפת טורקי בראשו כמלבוש חכמי ארץ ישראל. ויאמר לי דע מי אני? ואומר לא ידעתי אדוני! ויאמר אלי בזה״ל: אני יוסף ן׳ אפרים קארו, וכפל פעם שנית לאמר אני יוסף ן׳ אפרים קארו. ועניתיו הלא אדוני הוא הנקרא מר״ן. ותכף זכרתי בחלומי ר״ת הידוע ממאה רבנים סמך. והוא עומד לנגדי ובידו עלה גדול נייר כתוב, ויאמר לי ראה מה כתוב כאן.

ובעת אמרו אלי הדברים האלה היו פני קדשו פני זעם הרבה על הכתוב בעלה ההוא ומצטער ומראה באצבעו על הכתוב בעלה ההוא, ונרעדתי ואיקץ. ונעורתי משנתי נרעד ונפעם, ולבי שמח שזכיתי לראות פני מרן ז״ל בחלומי, ולבי מיצר על שלא זכיתי להבין מה כתוב שם ועל מה הוא בזעף, והבנתי שעל מה שנכתב בעלה שבידו היה זועם, אכן לא ידעתי מה הוא. והייתי נבוך מאד מאד, ונכנס בלבי פחד פן ח״ו כתבתי איזה דבר נגד רצונו חלילה בסעיף הזה של העירוב והשיתוף, וחזרתי על לימודי ולא מצאתי מאומה, ובפרט שמי אנכי ומה חיי להטות מדבריו חלילה, ומי בכל עבדיו נאמן לו כמוני אשר במצאי דרך לימודי בכל עת איזה חכם או רב פוסק מקשה עליו אני מתחבט לישב דבריו ולתרצם,וכאשר ימצא הקורא במקומות רבים מדברי בקונטריס הזה וזולתו שתחת ידי בכתובים תהלות לאל יתברך.

 וכאשר בקשתי ולא מצאתי דבר אמרתי אין חלום בלא דברים בטלים ולא חשתי לחלומי, ונגשתי להתחיל הדין השני בליל מוצאי ש״ק (ד׳ חשון התר״ס) ולהתנהג לרגל המלאכה אשר לפני. ומה נשתוממתי לראות כי לא איסתייעא לי מלתא ללמוד, ובטלים רבים עמדו לנגדי. ואח׳׳כ בליל הב׳ חזרתי למקומי ללמוד לימודי הרגיל בו ולא עלתה בידי להבין כלום. ואהיה כאיש נדהם לא ידעתי מה זה אירע לי, וזכרתי מחלומי(שחלמתי ליל הקודם ב׳ חשון תר״ס.) אכן, לא ידעתי אנה אפנה ומי יגיד לי פשר דבר הסתום הזה, ובאיזה מקום אלמוד למצוא פתרון חלומי מאיזה דבר שכתבו הפוסקים נגדו והרע בעיניו.

ואמרתי להתחיל מראש וללמוד דין זה ממקורו. ופתחתי סוגייא דעירובין דף ע״א עמוד ב׳ במחלוקת ר״מ ורבנן בדין אם סומכים על העירוב במקום שיתוף וכו׳ ולמדתי הסוגייא היטב בעהי׳׳ת. ואח״כ למדתי דברי מרן הב״י בסימן שפ׳׳ז כל מה שפלפל בה מרן, ועוד לא מצאתי מאומה מי שחלק כנגדו. וקמתי והלכתי לבית מדרשינו לראות בנושאי כלי רבינו הטור ז״ל אשר אינם נמצאים אתי בביתי, וראיתי להגאון ב׳׳ח ז״ל בסימן שפ׳׳ז שחלק על מרן בפי׳ סוגייא והטיח עליו דברים לאמר בזה״ל: ״וב״י כתב איפכא וטעות גמור נשמט מתחת קולמוסו שלא בתמכויך עכ״ל. וכל עצמותי אחזו רעד כי עתה הבנתי פתרון חלומי. אכן יראתי כי מי אנכי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים האלה זיע״א, ומי יכניס טלה בין אריות.

ואולם לסגת אחור ג״כ יראתי מאד מחלומי וממה שאירע לי. ושוב אח״ז למדתי פסק מרן בסימן שפ״ז, וראיתי כי גם הט״ז חתנא דבי נשיאה כתב על מר ״שגגה היוצאת מלפני השליט״ וכד. ומלבד שבפירוש הסוגיין אזיל בשיטת חמיו הב״ח ז׳׳ל ותמה על מרן אלא שגם על פסקיו שבש״ע הרבה לתמוה. והרואה דברי הרב ב״ח ודברי הרב ט״ז מה שהקשו עליו בדין זה, יראה כי שויוה לסנאיה דמרן כמי שלא מצא ידיו ורגליו בבהמ״ד בכל מה שכתב בדין העירוב והשיתוף. ע״כ שנסתי מתני ובעזרת החונן דעת בטחתי שיאיר עיני להציל כבוד מרן זי״ע, ולהוכיח בראיות ברורות כי שיטתו בפי׳ הסוגייא היא שיטת רבותינו הראשונים זי״ע אשר מהם שאב מרן את דבריו, ואם הרב ב״ח ז״ל יש לו שיטה אחרת בפי׳ הסוגייא לא ע״ז יאמר טעות גמור חס ושלום. וכן אראך פסקי מר״ן בשלחנו הטהור בסימן שפ״ז נכונים וברורים משופים ומנוקים מכל טענה ותמיהא נגדם. בה׳ בטחתי.

ואתה קורא נעים, שאני אך הפעם אם יצאתי מגדר מלאכתי לפלפל בדבר שאינו ממלאכת הקונטריס של המנהגים שאני עסוק בו, כי הלא הסכנת עמדי מראשית קונטריסי זה עד כה והלא ראית כי אינני יוצא מחוג הענין של המנהג, ובענין הדין והמנהג אשא ואתן ולא אצא החוצה. אכן הפעם אינני בן חורין, כי יראתי ממרן הב״י זי״ע. וידעתי היטב כי לא בצדקתי נגלה עלי מרנא הב״י זי״ע, כי מה אנכי ומה חיי, רק יען וביען דינים אלו אין יד כל אדם ממשמשת בהם, ואינם נלמדים בכל עת לפני רבני וגדולי הדור העי״א אשר להם יאתה להציל כבוד מרן מהשגות האלה. וגם אני בדרך לימודי נגררתי מענין לענין בדין זה עד שבאתי לדין זה אל מקום המבוקש. ומה׳ היתה זאת ואולי מקום הניחו לי. ויה׳׳ר זכותיה דמרן תגן בעדי למגן וצנה ובעד זר״ז ללמוד וללמד לשמור ולעשות אמן. וגם עתה לא אצא החוצד בדברי פלפול שאינם מענין ישוב דברי מרן ואקצר כפי היכולת למען יהיו דברי כוללי הרצון במעט דברים. ומה׳ אשאל עזר״.

שואלים הלכו בו

בירורי הבעיות ההלכתיות שנערמו סביב שולחנו של הגר׳׳א ן' שמעון, הוסיפו לפעילותו ולתפקידיו הרבים ברבנות מצרים, אשר ממילא חרגה הרבה מעבר לצרכי קהילתו.

שמו הטוב של הגר״א בן שמעון נודע בכל תפוצות ישראל. רבים מגדולי ישראל פנו אליו בשאלות הלכתיות ובבעיות השעה, ביודעם כי לפניהם גאון בעל שיעור קומה, מופלג בתורה וידען גדול בהויות העולם, מצטיין במידות, אהוב ומכובד בעיני כל יודעיו ומכיריו הרבים, סופר פורה ומצטיין בכל מכמני התורה, בתלמוד, בפוסקים ובמדרשים, בסדר הדורות ובהסטוריה של עם ישראל.

בית הדין של העדה התימנית בירושלים הכירו והוקירו את גדולתו בתורה, ולא פעם פנו אליו בשאלות הלכתיות. מתוך התארים המופלגים שבהם פנו אליו ניתן ללמוד את היחס האוהד והמיוחד שהיה להם כלפיו:

׳׳שלום רב מקרית מלך רב לאיש אשר אלה לו כבוד, זו תורה בהיכלו, סוד וסבר בגבולו, דורש טוב לעמו, פאר הדור והדרו, אוצר כלי חמדה, ושפה ברורה בכל פסקי וטעמי תורה, ארי נואם וטוב שוקק בעמקי התעודה, ראש גולת אריאל שה פזורה, אשר בעוב״י בתוך עמי מצרים ואגפי׳ה, רום מעלת כבוד תורתו הרה״ג מעוז ומגדל כקש׳׳ת מוהר״ר אהרון בן שמעון שליט״א, יחי אדוננו המלך לעולם וכסא כת״ר לנצח ינון כיר״א״.

בתשובה אחרת של בית הדין של קהילת התימנים בירושלים, כותבים אליו בזו הלשון: ״לאוצר התבונה ומבצר האמונה, נזר החכמים ומעון החסדים, תפארת החרדים, שר וגדול ליהודים, עומד בין ההדסים מצדיק את הרבים בכל חמדת משכיות, טוב לשמים ולבריות, הוא הרב הגדול בענקים ראש הרבנים אריא דבי עילאי בעוב״י ברוך עמי מצרים מעלת הדר גאונו כבוד קדושת תפארתו מהר״ר רפאל אהרן צוף דב״ש שליט״א… וכסא כבוד תורתו יגדל ויעל באורך ימים ושנים דשנים ורעננים, עד עמוד כהן לאורים ותומים. מוקיריו ומכבדיו כערכו הרם צעירי הצאן ב״ד דק״ק תימנים פעיה״ק ירושלים תובב״א." (ספר ענף חיי□ ח״ב ירושלים התשמ׳׳א).

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

עמוד 213

אחר זה, מפני שארכו הדברים, אמר המלך שילכו לאכול ומחר בבקר ישובו. וכן נעשה. וצוה האפיפיור שרים ונכבדים שילוונו. ואמרנו בלבבו: הלואי שתהא אחריתנו כראשיתנו! וביום ההוא הלכנו לבית הכנסת, ושם קבוץ עצום, ובקול בכיה ובקשה התפללנו לצור ישענו ישיב מחשכנו לאור, ואל יצא מפינו מכשול לפני כל האריות ההם העומדים עלינו. ואז ברב עם ובנפש שפלה ורוח נמוכה ובלב נשבר ונדכה התחיל הר׳ זרחיה הלוי, והתחלת דרושו: הדומה בדומה מבריא וההפך בהפך, ואמר בזה פירוש נפלא, לא יובן כי אם פה אל פה, וסיים דרושו בתפלה ובקשה.

ביום השלישי היתה התחלת הויכוח, והתחיל מאישטרי גירונימו ואמר: בתלמוד שלכם כתוב: ״שיתא אלפי הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים  תורה, ושני אלפים ימות המשיח״. הנה ממאמר זה הדבר ברור שבשני אלפים אחרונים בא המשיח. מי הוא — כי אם מושיענו! ועל זה האריך הלורקי וד­רש כחפצו, עד שאמר לו האפיפיור: גירונימו, ידעתי זה ימים כי דורש גדול אתה, אבל לא באנו לזה כי אם להוכיח מה שנדרת, לכן הזהר שלא תלך אצל דרשות! והפך פניו לשלוחים ואמר: תשיבו אתם על המאמר!     

אמר דון וידאל בן בנבנשת: אדוננו האפיפיור, נדע תנאי המשיח, ואז ית­באר אם כבר בא, שאם ימצאו במי שבא תנאי המשיח גם אנחנו נודה בו.

אמר האפיפיור: אין זה תשובה למה ששואלים לכם, כי הדרוש לא היה על תנאי המשיח, אלא שאותו מאמר אומר שכבר בא, וכבר באתם למדת היהו­דים בויכוחים שישאלו להם בדבר אחד וישמטו עצמם לדבר אחר.     

השיב דון וידאל: אדוננו האפיפיור, התחלתנו היא מדת החכמים, כי תחלה ראוי לדבר בעצם הענין ואחר כך במקריו. וכן כתב הטבעי. אבל אם לא יראה לאדוננו דרך זו — לא נלך בה, ואשיב אל עצם המאמר, ואומר כי גירונימו החכם לקח מן המאמר מה שההנהו ויש לו בו ממנו סיוע, והניח הדבר המנגד, והנה בסוף המאמר אמר וזה לשונו: ״ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה  שיצאו״, וזה יורה בבירור שלא בא.

השיב גירונימו: כפי זה לא הבנתם המאמר, או אפשר שאתם עושים עצ­מכם כמי שאין מבין, והוא, כי ״ושני אלפים ימות המשיח״ הוא מאמר הנביא אליהו, והוא אמרו לתלמידיו והם אמרוהו בשמו, כמו שיורה לשון ״תנא דבי אליהו״, וזה מפורסם לתלמודיים, והם או אנשי התלמוד שקבעו המאמר  בספריהם שאמרו: ״ובעונותינו שרבו״, וזה כפי דעתם שישו אינו המשיח, אבל אליהו הנביא כפי מה שהוא נביא וידע האמת אמר: ״שני אלפים ימות המשיח״, כפי מה שנודע אצלו בנבואה.

השיב הר׳ זרחיה הלוי ואמר: אדוננו האפיפיור! כל מי שבא להוכיח דרוש — איך יוכל להוכיחו בדבר שיסבול פירושים? ואם יקרא ראיה מופתית? הנה גירונימו אומר שסוף הלשון התלמודיים אמרוהו, ועשה פירוש זה לאמת דעתו, והמנגד יאמר שסוף הלשון ותחלתו הכל אליהו אמרו, וזה לאמת סבר­תו נגד החולק, ואם אין לאחד מהם ראיה או מופת על פירושו, לפחות ישאר  הדבר בספק, ואיך יוכל להוכיח משם גירונימו מה שרצה להוכיח? כי החולק יאמר: אם אתה באת להוכיח משם עם פירושך— אני אעשה פירוש אחר ולא תוכיח! וכאשר תאמר לי: ומנין לך? אני אשיב: ומנין לך? ועוד, שכיון שהוא בא כנגדנו עם תלמודנו — הנה הוא היודע כי דרך תלמודנו הוא זה, כי כאשר הפירוש אינו מוכרח מקשה שכגגדו ואומר: ״ודלמא״ וכו', ואם אינו משיב — נשאר הדבר דחוי עד שהולך בעל הפירוש ומבקש אוקמתא אחרת. ועוד, שיותר ראוי שנאמר על לשון אחד שאיש אחד אמרו משנאמר ששנים אמרוהו, ובכיוצא בזה רגיל התלמוד לומר: אמר רב אשי או אמר פלוני: בעו­נותינו שרבו יצאו מה שיצאו! ועוד, שלכן אמרנו בהתחלתנו לפני אדוננו שנראה אותו שבא אם יש לו תנאי המשיח או לא, וזה שאם מצאנו לאיש  ההוא תנאי המשיח — אז נהפך המאמר לפירוש גירונימו, ואם לא נמצאו בו תנאי המשיח — הנה פירושינו אמת.

אמר האפיפיור: בלי ספק מה שאמרתם שכל שבא להוכיח איזה דבר שראוי שיהיה בדבר מוסכם ומוכרח שלא יסבול פירוש אחר.

השיב גירונימו: אדוננו האפיפיור, אין עניני תלוי במאמר זה לבד, כי יש  לי מאמרים אחרים רבים.

השיב האפיפיור: כבר יצא זה ממדת מתוכח נוצרי וחזר למתוכח יהודי, הבורח לצד אחר כאשר נחלש מהצד הראשון, ראוי שתשיב לדברי היהודים על המאמר ההוא.

השיב גירונימו: והלא כמה זמנים קודם שגלו היהודים בא אליהו, ובהכרח שנאמר שאומרו ״ובעונותינו שרבו״ איש אחר אמרו, אשר נמצא בגלות, ואף כי נאמר שתלמידיו אמרוהו— והלא תלמידיו סמוכין לו היו? אלא שהתל­מודיים אמרוהו ועם סברתם, כמו שאמרתי.

השיב דון וידאל ואמר: אדוננו האפיפיור, ויהיה כן שהתלמודיים אמרוהו — נבוא למה שאמר אליהו. הנה אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״, אם המשיח כבר בא — היה לו לומר: ״ובסוף הארבעה אלפים יבוא משיח״׳ אז שיאמר: ״ובהתחלתו יבוא משיח״, רוצה לומר, בהתחלת האלף החמשי, או: ״בזמן פלוני יבוא משיח״, ואם כן אפשר שיבוא בסוף.

השיב גירונימו: כי רצה לומר שכל המשך זמן שני אלפים יהיו זמן המ­שיח, ואחר כך בשביעי העולם חרב. אמר הר׳ יוסף אלבו: גם זה מתורץ עם מה שכבר נאמר, והודה בו אדוננו  האפיפיור, והוא כי נעשה פירוש אחר ואין הכרח לפירושך. ועוד, התלמודיים אשר בהם באת להוכיחנו, הם קבעו אותו מאמר בתלמוד, ולא היו קובעים דבר שהוא כנגד סברתם, והם אמרו כי שני קיצין יש למשיח: או זמן שנשבע האל או זמן שיהיו ישראל מוכנים וישובו בתשובה; ולכן לא שם המאמר זמן  קצוב לימי המשיח, אבל אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״ רוצה לומר מוכ­נים לבוא המשיח, ואם יהיו היהודים ראויים יבוא בהתחלה, ואם לא יהיו ראוים בהתחלה ויהיו באמצע יבוא משיח באמצע הזמן, ואם לא יהיו ראוים באמצע ויהיו ראוים בסוף יבוא משיח בסוף, אבל לא יעבור מאותם ב׳ אל­פים שלא יבוא.

אמר האפיפיור: ולמה לא תאמרו שאם יהיו הנוצרים ראוים יבוא מיד ואם לאו— שיתארך עד סוף ב׳ אלפים ?

אמרו השלוחים: אין אומרים שיבוא גואל אלא למי שיושב בגלות, כי היו­שב בהשקט— מה צורך לו לגואל ? והמשיח הוצרך לעם היושב בגלות ושעבוד.   

אמר גירונימו: ולמה לא תאמרו כפירושי?

השיבו השלוחים : ולמה לא תאמר אתה כפירושינו? וכבר אמרנו שהדבר שאינו מוכרח אין ראיה ממנו, וכבר הודה בזה האדון האפיפיור ולא ישוב אחור, ואתה ידעת מעלת וחשיבות רבינו שלמה יצחקי — ופירש בפירושינו.    

אמר גירונימו: במקומי אני עומד ובדתי, שהמשיח כבר בא, ואתם אומ­רים שלא בא, ועליכם להביא ראיה שלא בא.

אמרו השלוחים: יאמרו ההגמונים מביני האמת על מי להביא ראיה ? כי אדרבה, אני קדום מכמה זמנים, שקבלתי תורת משה, ומי שבא להוציאני מחזקתי עליו להביא ראיה.           

השיבו ההגמונים: כן הוא בלי ספק כמו שאתם אומרים, ותמהנו מגירונימו כי לא דבר נכונה, ולא כמו שנדר בתחלה כי הוא יביא ראיה, ואנחנו במאמר האפיפיור להחזיק האמת באנו.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד-צט

מתקן תקנות

תקנות רבות ומועילות התקין רבי רפאל אהרן בק״ק מצרים. תקנות אלו היו נחוצות ביותר לקיום היהדות בארץ זו. בעיני הבדולח שלו ראה את הנולד ונקט אמצעים מתאימים כדי לקדם את פני הרעה. תקנותיו וסייגיו אשר הגה ועשה בקרב צאן מרעיתו, היוו למגן מפני חידקי ההשכלה לגווניה השונים, וכחומה בצורה לשמירת הציביון היהודי השורשי ושריונו. הרבה עמל וטורח השקיע רבי רפאל אהרן על כל תקנה ותקנה. הרבה מחשבה במוח ונפש השקיע על כל קוץ וקוץ ועל כל פרט ופרט. כל עניו ליבן וניפה בי״ג נפה עד שנתברר אצלו כל צרכו מקורו ויסודו, ואזי התקין את מה שהיה צורך בתיקונו. כך הוא ז׳׳ל כותב:

״… כי לרגלי עבודתי לקהל עדתי, וחשקי הנמרץ, לכונן את הקהלה ולהעלותה על במת ההצלחה והאושר, בתקנות תועליות ונצחיות, אם ממה שהעירוני עליהם רעיוני ואם ממה שהעירוני עליהם יחידי הקהלה ונשיאיה וגדוליה העי״א, לשום משטרם בארץ ויהיו לחק. מובן הוא כי למען עשות תקנה או גדר אשר תעמוד לדורות, עלינו החובה בטרם נגיש לפעלה, לבחון יסודותיה, ולבדוק אשיותיה, אם על פי הדין והדת יבנו חומותיה, ולהסיר ממנה חלקי הסותר והדוחה, לבלתי ינועו מעגלותיה. וכל דבר אשר לא היתה ידיעתי בו ברורה אם זך ואם ישר, ועל פי משפטי התורה יכשר, הלא מעתה עלי חפש בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וללמוד אני צריך למען נדע איך נטע ואיך נשתול את הנצר בתוך גן החיים של העדה…״.

התקנות שהנהיג רבי רפאל אהרן מסודרות המה בספרו ״נהר מצרים^,׳, ותקצר היריעה למנותם. לכל תקנה ותקנה יצק יסודות חזקים מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. כצור איתן עמד על משמרת הקדש לקיים את כל המנהגים ולבל יהין איש לפרוץ גדר, וכך הוא ז״ל כותב בהקדמתו לספר ״נהר מצרים״:

״ואחרי כל זאת הנני מזהיר, כי יודע כל באי שער עמי אשר במצרים כי כל המנהגים אשר נתקנו בזמני, המפוזרים על פני מרחבי ספרי זה הקטן ״נהר מצרים״, עם הגדרים והסייגים והתקנות אשר עשיתי לישוב הרוחני והמדיני בהסכמת ז׳ טובי העיר ונשיאי הארץ ישמרם צורם, כמעט במסירות נפש עמדו לי עד אשר נקבעו לחקת משפט בארץ, כי לא היתה קריה אשר שנבה מאנשים חכמים בעיניהם וזה דרכם להרוס ולא לבנות כידוע. ובכן בכח המסור בידינו מתורתנו הקדושה ומאת קהל עדתנו יצ״ו, הרי אני מזהיר באזהרה גמורה לכל הדורות הבאים אחרינו לשרת בקדש בקריה עליזה זו מצרים ולשבת על כסא ההוראה, אשר עליהם החוב מוטל לשמור ולעשות את כל המנהגים הכתובים בספר הזה, מהם אין לגרוע, ועליהם יש להוסיף את יתר מנהגי מצרים שבאו בדברי הפוסקים ז״ל ונשמטו ממני כי לא ראיתים, ובשר ודם אני. ואין הדבר צריך לאומרו במנהגי העיר אשר העתקתי דברי הפוסקים ז״ל מקור המנהג, כי בזה פשיטא שכל איש ירא לנפשו לעבור על דברי רבותינו מארי דאתרין לקדושים אשר בארץ זיע׳׳א.

אכן כוונת אזהרתינו על כל התקנות והסייגים אשר נעשו על ידינו, בשליחותייהו דרבנן קרישי ותקיפי רבותינו הראשונים אשר נעזרנו מדבריהם, וזכותם סייעה לשום אותם חק בארץ תהלות לאל יתברך, ועל פיהם אנו מתנהגים עד היום, ועי״ז העיר בצורה ונצורה ושלות השקט שוררת בה, כן יהיה תמיד. והאיש אשר בגובה לבו יפרוץ גדר המנהגים והתקנות אשר בספר הזה, למען הראות כחו וגבורתו כי זרועו מושלה לו, האיש ההוא נקה לא ינקה וכסאו יתמוטט תחתיו, ונגזלה מנוחתו לא ידע שלום בעצמיו, ביבוש קצירו, ישבר באפס יד, ולא יראה כי יבוא טוב,

ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי׳׳ר״.

דבריו אשר היו ונאמרו כדרבונות, עשו רושם גדול בקרב הקהילה ולא העיז איש לשנות או לעבור על התקנות והסייגים שהנהיג רבי רפאל אהרן. כל העם ענו אחריו מקודש מקודש. ככל היוצא מפיו כן נהגו וכן עשו.

אחת מתקנותיו שתיקן רבי רפאל אהרן במצרים היתה, לערוך חופה וקידושין בבתי הכנסת. זאת כמובן, על מנת להציל את הקהילה ממכשולים רבים הנגרמים מעשיית החופה בבתי מלונות ובתי משתאות. וכך הוא לשון התקנה בספר ״נהר מצרים״, בלשונו הזהב:

׳׳במצרים נהגו עתה לעשות החופה בתוך בית הכנסת כי המקום קדוש ויראת הקדש אשר בבית אלהים תציל את עם הקדוש מכמה מכשולים אשר אין להעלות זכרם על הספר. והסיבה היותר נגלית אשר הכריחה אותנו להנהיג החופות בבית הכנסת היא, כי עד הנה היו נוהגים שאיש אשר מקום דירתו צר מהכיל את כל קרואיו לחופת בנו או בתו היה עושה החופה באחת מבתי מלון אורחים אשר בעיר שבעליהם נכרים וערלים, ומשכירים שם בית גדולה לעשות החופה ואחריה ריקודין ומחולות, ומפזרים על זה כסף תועפות, ובית דין צדק היו מוכרחים לסדר להם חופה וקידושין בבתי המלון הנז״ל. וכיון שנשתרבב המנהג לעשות החופות בבתי נכרים אשר לא מבני

ישראל המה, הורע הדבר עוד יותר, כי כימות החורף אשר העיר מצרים מלאה מאורחים רבים הבאים לשבת בכל ימי החורף מאין גשם ואין קור בארץ כידוע ולא ישיגו מקום פנוי בבתי ההוטילם הנזכר גם בשכירות רב, היו שוכרים גם מקומות היותר פחותים מזה בבתי משתאות של הנכרים ולפעמים גם בבתי קאפ׳י וכיוצא, ובעונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו כי אין באומות העולם מי שיעשה כזאת, כי הנוצרים נמנע שיעשו חתונתם כי אם בבתי כנסיותיהם מקום צנוע, והישמעאלים כל שכן וקל חומר שאין עושים חופותם כי אם בחדרי חדרים, ורק עם הנבחר הוא פרץ והרס גדר צניעותו בזאת.

וכמה פעמים אירע שבהיותינו מסדרים חופה וקידושין בבתים הנזכרים לעיל, מבלי משים ראינו אחרי כן על הכותלים תלוים צורות שתי וערב ועוד צורות מכוערות אשר תועבה הם לנו, ואי אפשר למחות על זה אם מפני דרכי שלום. ואם כי אנחנו באנו בגבולם. וכאשר הגיעו הדברים עד גדר הביזיון כזה וחילול כבוד האומה, נתעוררו זט״ה ונשיאי העדה העי׳׳א והסכימו עמנו לגדור גדר בפני החילול ה׳ זה, ואסרנו איסר לבלתי עשות חופה עוד לא בשום מקום מלון אורחים ולא בבתי משקאות. כללא דמילתא, שאי אפשר עוד לעשות חופה וקידושין בשום מקום אשר בעליו לא מבני ישראל המה, ורק או בבית החתן או הכלה. או באחת מבתי כנסיות הבנוים לתלפיות בכל יופי והדר תהילות לאל יתברך, או אם יקחו חצר ריקנית שאין בה שום דיורים כדי לעשות חופה בלבד, וזה מותר גם אם בעל החצר אינו מב״ב כמובן.

ובכן הננו להודיע גלוי לכל העם, כי על פי הסכמת בית דין הצדק והסכמת זט״ה נשיאי העדה העי׳׳א, חקה חקקנו וגזירה גזרנו שמכאן והלאה (משנת התרס״ו) לא יורשה שום בר ישראל לעשות חופה לא בבתי מלון אורחים בכל אופן שיהיה, וכל שכן וקל וחומר בבתי משתאות ובתי קאפי חלילה. רק או בבית החתן או בבית הכלה. ואם מעונם צר מהכיל יבחרו להם בית הכנסת אשר תיטב בעיניהם, כי תלי״ת בכל המגרשים אשר בהם ישוב אחב״י יש לעדתינו תלי״ת בתי כנסיות מפוארים, הן ברחוב היהודים, והן במגרש איסמעילייא, והן במגרש עבאסיה, והן במצרים הישנה וכו׳, ויכולים לעשות בהם החופה אחר לקיחת רשות מגבאי בית הכנסת ההיא. או אם מקומם רחוק, יכולים לקחת חצר ריקנית לגמרי מדיורים ולעשות בה החופה אם המקום ההוא מוצנע. וזולת זה אין לעשות חו״ק בשום מקום. וחלילה לפרוץ גדר ולהביא את ישראל ודתו לידי בזיון וחרפה בעמים חס ושלום. וכל בר ישראל יחוש על נפשו לבלתי הכניס עוד את עצמו ואת זולתו בסוג כי את דבר ה׳ בזה חלילה, וד״ב הערה.

ואזהרה זו היא גם לבית דין הצדק ולכל הבאים אחרינו לשרת בקדש אשר כל עניני האישות בכללן ופרטן מסור הוא ביד בית דין הצדק שבמצרים, אשר המה יעמדו על המשמר בכל עז ותעצומות, ולא יתנו רשות לסדר חופה וקידושין לא הם ולא ב״ך בשום מקום מהמקומות הנזכרים אשר המיטו עלינו חרפה חס ושלום. זולת בשלש המקומות אשר קדם זכרם, והם או בבית החתן והכלה וקרוביהם, או בבית הכנסת אשר להעדה, או בחצר ריקנית לגמרי אשר יקחוה בשכירות לעשות חופה ולצאת, ובתנאי שיהיה המקום צנוע. וכאשר המנהג עתה שורר במצרים תלי״ת מעת שהסכמנו על הדבר. ושומע לנו ישכון בטח, והפורץ גדר עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל. וד״ב הערה״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– מתקן תקנות

-עמ'179

״רבי אהרן, עניש וקטיל״

הגאון האדיר רבי עזרא עטייה זצ״ל, ראש ישיבת ״פורת יוסף׳׳ אשר שהה במצרים בזמן מלחמת העולם הראשונה, הכיר מקרוב את רבי רפאל אהרן. הוא הוקיר אותו מאד ותמיד היתה תהלתו בפיו. הוא נהג לומר, כי ״רבי אהרן בן שמעון, לרוב קדושתו, עניש וקטיל היה״, וזאת על ידי מעשה שראה בהקשר לתקנה הנזכרת לעיל, ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים הוזמן רבי רפאל אהרן לערוך חופה וקידושין באחד מבתי הכנסת שבמצרים, לאחד משועי הארץ מהמשפחות המיוחסות. כאשר עמד לערוך את החופה נודע לו כי בקרב המוזמנים ישנה אשה אחת שבאה בבגדים לא צנועים שאינם מתאימים והולמים לקדושת המקום. רבי רפאל אהרן דרש בתוקף כי אשה זו תעזוב את המקום, וכל עוד שהיא לא תצא הוא לא יערוך את החופה.

בעלי השמחה הסבירו לרב, שהאשה הנזכרת הנה אשה חשובה מהמשפחות הכי מיוחסות שבקהילה, וכי לא נאה ולא יאה לדרוש ממנה לצאת. הרב עמד בתוקף על דרישתו זו, וכל הסבר או שכנוע לא הועילו להניאו מעמדתו ודרישתו.

בלית ברירה פנו בעלי השמחה לאשה המכובדת הנ״ל, ומסרו לה את בקשתו ודרישתו של הרב. האשה הנ״ל, מלבד זאת שלא קבלה את דברי הרב, עוד העיזה פניה במצח נחושה ופערה פיה לבלי חק נגד הרב, חוקיו ומשפטיו, ועמדה על דעתה שהיא לא תצא מביהכ״נס.

רבי רפאל אהרן התישב בכסא ואמר ״אני מחכה שאשה זו תצא מהמקום הקדוש הזה׳׳. והנה לא עברו רגעים אחדים, והאשה נפלה על הארץ ונפחה את נשמתה. אזי ראו כל העם את תוקף קדושתו של רבי רפאל אהרן, וחרדת אלקים נפלה עליהם. (מעשה זה שמעתי מפיו של הרה׳׳ג ר׳ יעקב כהן שליטי׳א ר״מ בישיבת פורת יוסף, ששמע מפיו של הגר״ע עטייה זצ״ל)

מצודתו פרושה על פני כל הארץ

באישיותו הכבירה והקורנת, הפך רבי רפאל אהרן לעמוד אש ההולך להאיר לפני המחנה. מצודתו היתה פרושה על פני כל ארץ מצרים ואגפיה, ועל פיו ישק כל דבר קטון וגדול.

מיום עלותו על כס הרבנות במצרים, ראה עצמו אחראי לצביון היהודי של צאן מרעיתו שיהיה מושתת על אדני התורה והדת הצרופה מדור דור. הוא מילא במלוא עוזו בגודל חשקו ובתוקף גבורתו אחר המשימה שהוטלה עליו, ודאג לעטר את מחוז שיפוטו ברבנות בחומת אש סביב, ולהקיפה במגדלי שן לבל תהיה פרוצה לכל רוח נושבת. בכוחותיו האדירים ובעבודתו המאומצת ללא ליאות, הטביע את חותמו האישי בכל שטחי החיים בקהילה.

בכל מקום שדרכו רגליו של רבי רפאל אהרן, השפעתו ופעילותו היתה ניכרת. הוא בירר וליבן את בעיות המקום ונתן את דעתו על כל פרט ופרט מחיי הקהילה, ואף תיקן להם תקנות וחוקים טובים.

על כך מספר הרה״ג רבי שמואל בן יוסף מ׳ ישועה זצ"ל בעל המחבר ״נחלת יוסף״, אשר עלה מעירו עדן שבתימן לא׳׳י בשנת התרס״ב (1902), ובדרכו חזרה לעיר מולדתו עבר דרך פורט סעיד. שם ראה כמה מנהגים שלא יישרו בעיניו, ועל כך הוא כותב:

״…ועל כל פנים, אם יש בכאן אדם גדול ותקיף ומדברנא דאומתיה, הוא יכול על זאת ליישר כל הדורא, הלא תראה כי בבואנו מעיר קהרא הבירה, בא הרב הגדול של מצרים לכאן פרט סעיד, הוא הרב הנאור ה״ה רבי אהרן נר״ו, ותכף בשבת הראשונה בשביתתו פה תיקן שני תקנות מועילות, והוא המנהג בכאן בשבת ויו״ט בקריאת הפטרה לקרוא כל הקהל עם המפטיר כולם ביחד בקול רם, והרב הנאור הזה גזר אומר לבל יעשו עוד כן, רק המפטיר לבדו יקרא הפטרה ואזני כל הקהל יהיו רק שומעים כמו בס״ת וכמנהג רוב הקהילות. שנית לא נהגו בכאן לומר מי שברך לכל הקהל אחר קריאת הפטרה כמנהג כל ישראל, והרב הזה הנז׳ תיקן מהיום ההוא ומעלה לומר מי שבירך לקהל ותהי לחק ולא יעבור. ואילו היה הרב הנז׳ בכאן ביום שחל בו ברית מילה, לא היה מניח בשום אופן לאחר המילה עד הערב בשביל קיבוץ הנשים… וכן אילו היה הרב הנז' בכאן, לא היה מניח בשום אופן ליגע החתן בכלתו לאחר שעשה מעשה…״.

תקנות להפקעת הקידושין

אחת מתקנותיו הנועזות ביותר שהנהיג רבי רפאל אהרן במצרים לגבולותיה. היא הפקעת הקידושין והפקרת כספם של המקדשים אשה בניגוד לשלושת תנאים אלה: ׳׳א) שיהיו הקידושין ברשות הרב אב בית דין היושב על כסא ההוראה בעיר. ובכפרים שאין שם אב״ד, יהיו הקידושין ברשות הגבאי במקום ההוא אשר קבלוהו עליהם ונבחר מהקהל להיות גבאי בכפר ההוא. ב)שיהיו הקידושין לעולם במנין יו"ד מישראל ומכללם סופר בית דיו הצדק או איש אחר הבא מכח הרב אב״ד ורשותו, ובכפרים יהיה מכלל העשרה חכם העיר או איש הבא מכח גבאי העיר ההיא ורשותו. ג)שתמיד יהיו הקידושין בשטר כתובת אירוסין כפי החק השורר בארץ בענין הזה. ועל פי כל שלשת התנאים האמורים יהיו מהיום הזה והלאה כל הקידושין הניתנים לכל בת ישראל בכל ערי מצרים מן הקצה עד הקצה, אחד מהנה לא תחסר לעולם״.

תקנה זו של הפקעת קידושין, באה כדי לעשות ״סייג וגדר לחקי התורה ושמירת טהרת האומה וגזעה וזרעה״, אחר שגדלה המספחת והמכשולים הרבים בדיני אישות וקידושין בארץ מצרים. רבים הם הנימוקים לתקנה זו:

״יען מלכות מצרים היום היא מלכות הדרור והחופש ומיושבת מאנשים ועמים שונים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, וגם חסות צלם חלוק הוא למיניהם, מי מהם חוסה בצל צרפת, ומי בצל אטיליה, ומי בצל ענגלאנד אוסטרייך וכו', אשר נימוסיהם ודתיהם שונות זו מזו, וכאשר יקרה שאיש מהחוסים בצלם יעבור על תקנת העיר ויקדש שלא כדת, יקשה מאוד להציל טרפו מפיו ולתת גט לארוסתו מסיבות שונות, יש שממשלתו לא תרשהו לגרש בשום אופן ותשאר הבת ההיא עגונה כל ימיה, ויש שממשלתם לא תכיר הגירושין כי אם הנעשים לפניהם כפי נימוסם ובהתגרשם לפני השופט על פי הנימוס שלהם יחזיקו אותם לפנויים רח״ל ויתירו אשת איש לשוק, וכהנה מכשולות בעוה״ר…. והבאים מצרימה אם זכרים הם לא נדע אם נשואים הם כבר או משודכים בעירם או פנויים, וכן הנשים הבאות לגור בארץ בטרם התחקות עליהן אם הן פנויות אלמנות או גרושות, או עדיין עליהן זיקת בעל או זיקת חליצה ויבום, יעשו מעשיהן בסתר לקדש או להתקדש, וכאשר תתגלה ערמתם בקהל, ניגע בדי ריק לתקן המעוות, מהם שברחו והניחו ארוסותיהם אחוזות בכבלי העיגון, ומהם עזי נפש אשר יתנו כתף סוררת ולא ישמעו לקול מורים בהשענם על הממשלה אשר הם חוסים בצלה… ״.

תקנה זו נעשתה ונתקבלה באסיפה הכללית שכינס רבי רפאל אהרן בבית המדרש של בית דינו הצדק שבמצרים. השתתפו בה רבני ודייני הקהלות הראשיות שבכל מלכות מצרים, ה״ה רבי רפאל אהרן ובית דינו, רבי אליהו חזן אב״ד נא אמון, רבי אהרן מענדיל בהר״ן הכהן מו״ץ לעדת האשכנזים במצרים. כן לקחו חלק השרים והסגנים נשיאי העדות וגדולי אנשי הוועדים דשתי הקהלות הגדולות, והיה זה בשנת תרס׳׳א.

הסכמה זו הוכרזה מתוך הכתב בלשון ערבי בבתי הכנסיות שבכל ערי ארץ מצרים והכפרים, ארבעה שבתות רצופות זו אחר זו.

רבי רפאל אהרן ורבי אליהו חזן, אשר הם היו רבני הקהלות הגדולות, הלכו וסבבו כל הערים שבארץ מצרים. הם עברו ממקום למקום ומעיר לעיר והכריזו בבתי הכנסת את ההסכמה הנשגבה בענין הפקרת הקידושין. כך מסיים רבי רפאל אהרן את הפרק הזה:

״עלינו לשבח לאדון הכל כי גבר עלינו חסדו, שמעת וזמן אשר נוסדה ההסכמה הזאת ונתפרסמה בכל גלילות מצרים, נתנה חתתה ויראתה על פני כל העם מקצה, ומזה כשבע שנים אשר נתייסדה ההסכמה, לא נועז איש בכל גבול מצרים לקדש שלא ברשות בית דין ושלא כפי חקי ההסכמה,

ביודעו מראש כי מעשה קידושין הבל המה, ושום אשה לא נתפתית לקבל קידושין מאיש נגד ההסכמה ולבזות כבודה חנם, ותהילה לאל יתברך, נגדר הפרץ הלזה, כן יהיה המקום בעזרתינו תמיד להרים דגל התורה, ולשמור חומות הדת הקדושה אמן״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– תקנות להפקעת הקידושין-עמ' 183

הספר דור התמורה הוא המסמך האתנוגרפי הראשון בעברית אודות ח״ הדת, המשפחה, הקהילה והעדה של ׳וצא׳ מרוקו ותוניסיה במפגשם עם החברה הישראלית הוותיקה. לפנינו מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר, הכוללת פרקים חדשים המלמדים על הדור הצעיר שגדל בארץ, על מגמות בדתיות של ׳וצא׳ המזרח ועל חזרתם המרגשת של ׳וצא׳ האי ג׳רבה לביקור כתיירים בארץ הולדתם.

הספר, שראה אור לראשונה במכון בךצבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מדגיש את חיוניות תרבות ׳וצא׳ ארצות המזרח שלא הפכו ל״דור מדבר״ כפי שתוארו תכופות על־יד׳ פקיד׳ קליטה והוגים אידאולוג״ם. למרות מצוקות ההתערות ותכתיב׳ הקולטים לעיצוב מחדש של תרבותם, נשתמרו מסורות רבות מח״ העבר. כך התעשר פסיפס התרבויות של החברה הישראלית. פרקי דור התמורה מחזירים את הקוראים לתקופה דרמטית בקליסת העלייה ההמונית של ׳וצא׳ צפון־אפריקה במושבי העולים ובעיירות הפיתוח. על סמך תצפיות אנתרופולוגיות לאורך זמן בוחנים המחברים את נסיבות ההתמודדות ואת התמורות שחלו בתח1מי חיים שונ^ם של היחיד והציבור משנות ה־60 ועד השנים המאוחרות יותר.

משה שוקד ושלמה דשן הם פרופסורים לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. עבודותיהם במשותף ובנפרד הניבו ספרים ומאמרים רבים בנושאי העלייה והירידה, ובחקר מיעוטים חברתיים בישראל ומחוצה לה.

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

יוצאי צפו אפריקה הפכו לגורם בולט בחברה הישראלית. גלי העלייה ההמונית מצפון אפריקה הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות וחידוש העצמאות היהודית, חזון שנשתמר בחיוניותו במשך הדורות ואשר הגשמתו נראתה מתרחשת בעליל.

הכרזת העצמאות הייתה מאורע כה דרמטי ופתאומי עד שנתקשרה בתודעה של החזון המשיחי בשיאי שיאיו. אכן דבקי ישעיה הנביא נתממשו. ואולם המציאות שבה נתקלו העולים בהגיעם לישראל לא עמדה תכופות במבחן חזון זה.

עם הפיכת החלום למציאות נתלווה לו גם טעם מר. הוויה דמיונית, נכספה וזוהרת, הפכה למציאות חולין מורכבת מאוד של אורות וצללים, שחולשות אנוש לא נעדרו ממנה. כיוצא ארצות מוסלמיות אחרות כך גם עולי צפון אפריקה עמדו בפני מכלול של בעיות הסתגלות קשות בישראל.

היה עליהם להתמודד עם תנאים סביבתיים, חברתיים ותרבותיים, אשר זעזעו אצל רבים מהם את כללי התרבות שהיו מורגלים בהם ואת יסודות האמונה שעליהם התחנכו. כך נתערערו דפוסי היחסים החברתיים שלהם, וגם דימוי הזהות הקבוצתית העצמית כפי שהיא נשתקפה בעיניהם קודם עלייתם ארצה.

אף היה על העולים ללמוד לשתף פעולה עם קבוצות חברתיות שאותן לא הכירו קודם לכן, להסתגל לתפקידים חדשים ולאמץ נהגים חדשים בדרך להישגים כלכליים וחברתיים, קיצור של דבר : הם היו לדור תמורה.

מכאן ואילך הפכו יוצאי צפון אפריקה לחלק מחברה יהודית גדולה יותר, והם זוהו בתוכה על פי אצות מוצאם. כך, אפוא, במקום זהותם הקודמת כ " יהודים בין מוסלמים מצאו את עצמם עתה מובחנים כ " מרוקאים ", " תוניסאים " וכיוצא בזה. הגדרה עדתית חדשה זו לא העניקה להם יתרון.

להיפך, תכופות הייתה זו תו זיהוי לעמדה כלכלית , תרבותית וחברתית נחותה בהשוואה לקבוצות עדתיות אחרות בישראל. היה עליהם להשתלב בחברה, שבה רוב האוכלוסייה מרוחק אם מעט ואום הרבה מהמסורת, ומיעוט שומרי המצוות בהקפדה מחזיק בנהגים דתיים שונים משלהם בפרטים רבים.

שלא כבארצות מוצאם, שוב לא הייתה הדת בסביבתם החדשה ביטוי מרכזי לחיי היהודים, ושוב לא החזיקו הרבנים, המנהיגים הדתיים, בעמדות מפתח בהכוונת חיי היום יום. יתר על כן, עולם המדע המערבי הביאם לידי עימות חמור עם מורשתם ולערעור גובר של אמונות ומנהגים בתחומי חיים שונים.

אף במשפחה הגרעינית של העולים השפיעו התנאים החדשים על אמונות מקובלות ודפוסי התנהגות. דוגמה בולטת לכך נמצא בשינוי מעמדה של האשה. בחברה המזרחית בצפון אפריקה הייתה האשה נחותה במעמדה והופקעה מתחומי פעילות רבים מחוץ לכותלי הבית, תחומים שהיו נחלתם הבלעדית של הגברים.

והנה צוות המדריכים מטעם מוסדות הקליטה התייחסו את הנשים כשווה לגברים, ולא עוד אלא שעם צוותים אלה נמנו גם נשים רבות. חוק חינוך חובה הוחל על בנות בשווה לבנים. נשות העולים הועסקו בשכר בעבודות חקלאות, בתעשיה ובשירותים. לעתים הן הסתגלו לעיסוקים החדשים אפילו טוב יותר מהגברים, והיה לעבודתן ביקוש רב.

תהליך התפוררות המשפחה המסורתית המורחבת, מסגרת שכללה חיי שיתוף של הורים תחת קורת גג אחת עם בנים נשואים ונכדים, היה גם הוא בעל השפעה רבה על רקמת היחסים במשפחה הגרעינית.

העולים, אשר עיסוקיהם בארצות מוצאם היו בעיקר המלאכה והמסחר הזעיר, ניטל עליהם עתה להתרגל תפקידים ולנהגים חדשים בארץ בפעילותם בתעשיה, בחקלאות ובמסחר. משאבים כלכליים חשובים כגון מקומות תעסוקה, קרקע, ציוד חקלאי, אשראי ודיור, הוקצו לעולים על ידי סוכנויות ממשלתיות וציבוריות.

כל העולים היו זכאים לאותן זכויות ולחלוקה שווה של כל מה שהיה לסוכנויות אלו להציע. הם יכלו להתקיים גם בלי לנקוט יוזמה ולהסתפק באמצעים המינימליים אשר הוקצו להם, אך הייתה להם גם האפשרות לסלול את דרכם בכוחות עצמם, ולהגיע להשגים ולרמת מחיה גבוהה יותר, אילו נאבקו על נטילת חלק גדול יותר מהמשאבים המוצעים.

לשם כך היה עליהם להתחרות בעולים בני עדות אחרות, או גם בבני עדתם, או בוותיקי הארץ. בתחרות זו יכלו העולים לפעול כיחידים, אך הייתה להם גם האפשרות להתארגן באגודות מסוגים שונים, כגון קבוצות משפחה, סיעות פוליטיות והאחדויות עדתיות.

בעיות רבות נכרכו בהגשמת האידיאל של מיזוג גלויות. מוסדות הקליטה נקטו בשנות העלייה הראשונה מדיניות של " כור ההיתוך ". מדיניות זו, שניזונה גם משיקולי נוחות של הפניית העולים למקומות התיישבות פנויים מיד עם הגיעם ארצה, הביאה לכך שקבוצות משפחה, קהילה ועדה, פוזרו בכוחן של החלטות מנהליות בין ערים וכפרים שונים ומרוחקים.

יתר על כך, מדיניות " כור ההיתוך " נבעה מתפיסה תמימה כאילו אידיאל מיזוג הגלויות יזורז כאשר אנשים זרים זה לזה, בנית תרבויות וארצות שונות, ישוכנו זה בקרבת זה ויבואו בכורח הנסיבות לידי שיתוף פעולה, הבנה וקירוב תרבותי.

ודאי שהעולים היה בידם לנסות ולהתגבר על ההחלטות השרירותיות ולהתאחד מחדש בכוחות עצמם, ואמנם רבים מהם אף עשו זאת. אבל בין שפוזרו ובין שלא פוזרו, רבים מהם ניטל עליהם להסתגל למצב החדש, שבו ההזדמנויות שונות ולחצים כלכליים וחברתיים\ או אף אינטרסים מנוגדים, גרמו להתפרקותם של קשרי קהילה ומשפחה.

גם ארותן קהילות אשר הופנו בשלמותן למקום התיישבות חדש, עברו עליהן זעזועים פנימיים יסודיים. רבים מאלה שהיו אמידים בעלי השפעה בצפון אפריקה, לא יכלו להעביר לארץ את נכסיהם ואיבדו את מעמדם העדיף. לעומת זאת, הללו שמעמדם הכלכלי והחברתי בחו"ל היה נמוך, ניתנה להם כעת האפשרות לשפר את חלקם בהשוואה לאלה שהיו " עליונים " בקהילות מוצאם.

ערעור סדרי החברה המסורתית הביא לידי יצירת יחסים חברתיים חדשים לגמרי בין יחידים וקבוצות, שההסתגלות אליהם הייתה כרוכה בקשיים רבים. ולעתים אף בסבל 

אמנם רבים מבין העולים התמודדו בהצלחה עם בעיות אלו, והחיים בישראל נתגלו בשבילם כשיפור והישג חומרי, תרבותי ובטחוני, ואף נזקפה קומתם האישית והלאומית. אולם לעומתם היו רבים שהחיים בישראל הנחילו להם מפח נפש ואכזבה מרה.

בקרב עולי מרוקו מצאה אכזבה זו לפעמים ביטוי ופורקן ביציאה להפגנות רחוב והצטרפות לתנועות מחאה. ביטויי מחאה אלה, בייחוד בשנות העלייה הראשונות, לא היה בהם כדי להעלות את תדמיתה הציבורית של העדה.בדיעבד, החלק הארי מבין יוצאי צפון אפריקה מצוי בנקודות שונות של מתח, בין הגשמה אישית מספקת מחד גיסא ואכזבה קשה מאידך גיסא.

השלשים ותשעה

בעיר רומא קמו פתאום תושבי הארץ וחרב פיפיות בידם, וקהל גדול וחשוב היה שם בימים ההם, ויאמרו להם: אם תקבלו דת הנוצרים — אחינו אתם, ותקבלו ממנו בכל יום כבוד ותועלת, ותחיו עמנו חיים ערבים, גם בג״ע נשב יחדו, ואם לא— תדעו נאמנה שתעברו כלכם בחרבותינו אלה ואין מציל מידינו. והיהודים נפלו לפניהם והתחננו מאד, ונתנו ונדרו להם כל ממונם ונכסיהם שיניחום בדתם, ולא הועיל. ובשלשה ימים יצאו מכלל הדת מרומי ומן הסביבות חמשה עשר אלף נפשות, ולא נמלטו כי אם יחידים אשר ברחו למרחקים, כי שמעו בהיותם בסביבות רומי את כל אשר נעשה בעיר. ואח­רים נמלטו בשוחד עצום בהחבא וברחו לעיר הגדולה נאפוליש, ושם נחו  מאויביהם, ולימים מועטים גם שם עבר עליהם כוס.

הארבעים

טופס כתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לק״ק גירונא שנת קי״ג – 1353 – לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגוים מאישטרי ג׳ירונימו די שאנטה פי,וסימנו מגדף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם.

וזה לשון הכתב:

אצילי בני ישראל, חורי יהודה, אשר בבתיהם וחומותם יד ושם, שם ית­נו צדקות ה', שמה ישבו כסאות לתורה ולתעודה כסא התלמוד, שם ישבו  מימי קדם, יחי לבבכם לעד! אשר ידעתם מקדם תדעו גם עתה, כי לא ינום ולא יישן מושיענו להצילנו ממבקשי רעתנו, ועץ אחד אשר יצא ממנו וחשב לאבדנו ולהשפיל דת אמת ארצה, הלא הוא יהושע הלורקי, חשב מחשבות להדיחנו, להראות כי הוא נוצרי באמת ושומר האמונה החדשה, ובקש מאת האפיפיור שיצוה ויבואו לפניו ראשי חכמי היהודים, כי רצונו להוכיח מתל­מוד שלהם שהמשיח כבר בא, ואמר אל האפיפיור שכאשר יוכיח זה ראוי להכריחם לדת ישו, כאשר יראה לפני רוממות קדושתו ראיות אמיתיות.

ואני הנני בא להודיע לכם כל המאורע, וממנו תדעו פרטים למה שתשיבו לאפיקורוס, ותדעו נאמנה כי עברנו מהסכנה דבר שאין לו שיעור, כי היינו לפני כמה הגמונים ושרים, ורבים היו המבקשים עלינו חובה.

שלוחי הקהלות הגיעו הנה יום ראשון לחדש ג׳ינירו, ובפרט שלוחי קהלות ארגון אשר הלורקי שאל עליהם בפרטות שיבואו על כל פנים. ובא מעיר סרגוסה הר׳ זרחיה הלוי והשר דון וידאל בן בנבינישטי והר׳ מתתיה היצהרי. ומקלעטיוב — הנשיא דון שמואל הלוי והר׳ משה ן׳ מוסא. ומעיר גואישקא — דון טודרוס אלקושטאנטין. ומאלקויס — דון יוסף ן׳ ארדוט ודון מאיר חליגואה. ומדרוקא — דון אישטרוק הלוי. וממון ריאל — הר׳ יוסף אל־ בו. ומומונצון — דון יוסף הלוי ור׳ יום טוב קרקושה. וממונטלבן— אבו  ג׳נדה. ומוילייסיט—דון יוסף אלבלג והחכם בונג׳ואה והר׳ טודרוס ן׳ יחייא מג׳ירונא, והאיש נורא מאד.

ונתקבצו יחד כל השלוחים, והסכימו ביניהם מי יהיה ראש המדברים בפני האפיפיור, ומי יתחיל הנקרא בלשונם ארינגא, והסכימו כלם שיתחיל דון וידאל בן בנבנשת, מפני שהיה חכם בחכמות ויודע בטיב לשון לאטין, והסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמדת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנם כל אחד בדברי חבירו ולחרף כאשר לא יודה לו, כדי שלא יהיו לבוז בפני האפיפיור, ושינהגו עם יהושוע הלורקי וכן עם ההגמונים בישוב ומוסר, ולא יתקצף שום אחד מהם אף אם יחרפוהו, וכל אחד בנחת יאמץ לב חבירו שלא יפול.          

אז הלכנו כל השלוחים לפני האפיפיור בעזר אל מציל עני מחזק ממנו, והאדון האפיפיור קבל אותנו בסבר פנים יפות, ובקש לדעת מאתנו הערים אשר ישבנו, ושאל את שם כל אחד ממנו, וצוה שיכתב. ומזה חרדה גדולה נפלה עלינו, ובקשנו מן הסופר לדעת טעמו של דבר, ואמר לנו כי אין בזה שום נזק, כי מדרך האפיפיור והמלכים לכתוב דברי ימיהם בספריהם, הכל  בפרט.

ואחר כך אמר לנו האפיפיור: חשובי עם היהודים, הנבחר מאת הבוחר אשר היה בימי קדם ואם נמאסו לאשמתם! אל תיראו מהויכוח, כי לא תקבלו בפני שום אונאה או עול, ינוחו מחשבותיכם, ודברו בלב אמיץ, לא תיראו ואל תרגזו. אמר מאישטרי גירונימו שרצה להוכיח כי המשיח בא, וזה מה­תלמוד שלכם, לפנינו יראה אם אמת בפיו או חלום חלם, ואתם אל תערצו מלפניו, כי בענייני הויכוח המדה שוה. ועתה לכו ותנוחו בבתיכם, ומחר בבקר בואו אלי.

ומיד צוה שיתנו לנו בתים כראוי, ושיתנו לנו מלחמו או ממה שנוכל אנחנו לאכול כפי דתנו, וקצתנו היינו שמחים עם דברי האפיפיור וקצתנו עצבים, כמדת היהודי.

ביום השני באנו לפני האפיפיור ומצינו כל החצר הגדולה מלובשת רקמה, והוא מקום הויכוח. ושם שבעים כסאות להגמונים הנקראים קארדינאליש  ואובישפוש וארסובישפוש, כלם מלובשים בבגדי זהב, ושם כל גדולי רומי ומבני העיר ומן השרים, קרוב לאלף אנשים, וכן היו כל ימי הויכוח. ונמס לבבנו והיה למים, ועם כל זה אמרנו: ברוך שחלק מכבודו וכו….

אחר זה התחיל האפיפיור ואמר: אתם, חכמי היהודים, תדעו כי לא באתי ולא שלחתי בעדכם כדי להוכיח מי משתי הדתות אמת, כי ידוע אצלי שדתי ואמונתי אמת, ותורתכם אמת היה ובטלה, לא באתם אלא שגירונימו אמר שיוכיח מתלמוד הרבנים שלכם, היודעים יותר מכם, שהמשיח כבר בא, לכן לא תדברו לפני אלא בדבור זה לבד.

ואחר זה החזיר האפיפיור פניו נגד מאישטרי גירונימו ואמר: תתחיל אתה להוכיח וישיבו הם!

התחיל מאישטרי גירונימו: ״לכו נא ונוכחה יאמר ה׳— ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו״.

ואחר זה התחיל דון וידאל בן בנבנשת הארינגא בלשון לאטין, ושמח הא­פיפיור מאד מחכמתו ומלשונו. ומתוך הדברים נתרעם על גירונימו, כי הבא להתוכח אין ראוי שיכנס במשטמה, כי אמר: ״ואם תמאנו חרב תאכלו״, כי  עדיין לא הוכיח וכבר שב לשופט ונוקם.

השיב האפיפיור: הדין עמכם, ואל תתמהו במדד, זו הרעה, כי משלכם הוא! והתחלת דון וידאל היתה: הננו אתאנו לך, כי אתה אדוננו! ודון שמואל הלוי אמר אחריו: הראנו אדוננו חסדך וישעך תתן לנו! ובסוף הדברים הת­חננו לאפיפיור שיתירם מויכוח זה, לפי שהיהודים לא נסו ללכת בדרכי  ההקש וההגיון, וכבר התחיל גירונימו החכם בהם, וענייני היהודים כלם הם מדרך הקבלה.

השיב האפיפיור: אם מפני היראה שאלתם שאלה זו, כבר הבטחתי את­כם ויצא מפי ולא אשוב ממנה, ואם מפני שלא ידעתם דרכי ההגיון כאשר יבוא גירונימו בהגיון והקש — אתם לא תשיבו לו דבר, וכאשר ידבר בר­איות מקבלה — תשיבו עם קבלה.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד צו

רבי אברהם זכות מזכיר בשנת 1478, בספרו האסטרונומי ״ החיבור הגדול ״, את ״ החכם הכולל רבי יהודה בן וירגה החי בזמננו ״ ומרבה להביא מספריו שחיבר גם הוא באותו המקצוע. בספר שבט יהודה הובאו שני סיפורים מעניינים בעניין זקן המשפחה (סי׳ ל׳ח וסיג).

 ר׳ יהודה הציל את היהודים בעיר שירץ דילה פרונטירא מסכנה הצפויה להם מצד הכומרים הנוצרים על דבר אנוס אחד שנקבר בקבר ישראל, מעשה שכיח באותם הזמנים. בודאי קרה הדבר עוד לפני שנת 1481, כי מאז פרשו האינקוויזיטורים את מצודתם באנדלוסיה ודנו לבדם בענייני האנוסים, לא הועילה כל תחבולה להימלט מידיהם.

ואילו המעשה המסופר כאן הובא עדיין בפני בית־דין חילוני של ״ הדוכוס ״, — הוא בלי ספק Enrique de Gusman, duque de Medina Sidonia— ודין וחשבון נשלח אל המלך, הוא דון אנריקה הרביעי, שמת בשנת 1474.

שנים אחדות אחרי־כן הוצרך רבי יהודה בן וירגה להזהיר את אנוסי סביליה מפני סכנת האינקוויזיציה. תושבי הארץ יעצו אז לחוקרי המינות לאסור את רבי יהודה ולהכריחו כדרכם להעיד על האנוסים המתייהדים, אבל הוא ברח והלך ללישבונה, ״ ושם נתנו לו ייסורים קשים לשיאמר הנוהגים יהדות, והוא עליו השלום עמד בניסיון ומת מכוח הייסורין בבית הסוהר – עמוד קכז' .

לפי התעו­דות הארכיוניות נמצא איש בעל אותו השם רבי יהודה אבן וירגה בשנות 1488—1491, כאחד מחוברי המסים היהודים האחרונים בקאסטיליה, בעיר אוקאג־ יה, מקום מושבו ורבנותו של רבי יצחק די ליאון, מקובל וקרוב לרוחו.

 אפשר שהוא הוא האסטרונום ובעל הנסים מסביליה, תחילה ניצל מידי האינקוויזי­טורים ובשנת גירוש היהודים מאנדלוסיה (1483) או גם לפני כן, הלך לגור בקאסטיליה הצפונית, ולפורטוגאל ברח רק בשנת הגירוש הכללי 1492 ומת שם מות קדושים.

רבי יהודה בן וירגה הוא היחידי מבני דורו שזכה לשמש בספר שלנו כנושא למסורת היסטורית אמתית. אחרים מתהלכים כמצבות חיות במעשיות וויכו­חים שבדה רבי שלמה בן וירגה מלבו: דון אברהם בנבנשתי, רב החצר וסוכן המלך, בנו דון יוסף, דון יוסף נשיא, גם הם קרובים למלכות.

 דון וידאל בן בנבנשתי, שהשתדל בשעתו להשיג רישיון כניסה לפורטוגאל בשביל הגולים הספרדים —שמו גונב אפילו לתוך הדין־וחשבון האמתי של ויכוח טורטוסה(סימןמ׳)— אפרים בן שאנג׳ו ודון מנואל ברודו, שהאריכו ימים אחרי הגירוש וחיו במל­כות תורגמה. בן דינא, ״ איש חכם ומבין חידות ״.

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בופרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת.

 האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו ) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

מן המשפחות המיוחסות במחוז אראגון, דון יוסף אבן יחייא, מן הגדולים והצדיקים של גלות פורטו־ כאל, ואחרון אחרון רבי יצחק אברבנאל, אשר דבריו וספריו הובאו ב״ שבט יהודה ״ דרך כבוד וגם בצורה פארודיסטית.

למצבת כבוד וזיכרון זכה גם -למודי גדול מזרענו נקרא מאישטרי מרטין די לוסינא ״, המנחם את היהודים הפוחדים ומנבא את סופו הרע של הכומר המעליל באזני המלכה( איזבל ).הוא היה אבי משפחה של אנוסים משכילים, שנמנו בין המדפיסים הראשונים ונלכדו משנת 1481 ואילך במשפטי האינקוויזיציה.

 גם ה־ Bachiller deiaTorre   אשר ספרו הפילוסופי הפופולארי מצוטט בפירוש, היה כנראה אנוס וקרוב לחוגי היהודים( חי עוד לפני דורו של רבי שלמה בן וירגה  ).לעומת זאת מזכיר המחבר שמות אחדים של ספרדים נוצרים בכוונה גלויה של זלזול וגנאי.

במעשיה של עלילת־דם בסימן כ׳ט נמצא את שמו של פידרו די גוזמן, שאמרו עליו שנהרג על ידי היהודים, ושל אשתו ביאטריץ, ״ משרתת ההגמון. די גוזמן היא אחת המשפחות האצילות ביותר בספרד, ובודאי לא שימשה אשתו כמשרתת.

 כבר הזכרנו את אנריקה די גוזמן, הדוכס של מדינה סידוניה, אחד מראשי האצילים בזמנם של אנריקה הרביעי ושל המלכים הקאתוליים. הוא נמצא בראש הפעילים בזמן המלחמה האחרונה בגראנאדה, ומת כאיש זקן חדשים מועטים אחרי גמר הכיבוש, ימים מעטים אחר גירוש היהודים.

גם השם פידרו נזכר אצל הכרוניסטים בין אנשי המשפחה, אלא שאין בידי הכרע, אל מי נתכוון רבי שלמה בן וירגה. הוא הדין בדון אנריקה מינדוסא שהרג פעם, לפי המסופר ב " שבט יהודה ", במו ידיו שני יהודים בדרך.

הוא שנתן עצה למלך לגרש את היהודים, ועל כן גורש הוא עצמו לאי שומם והי שט חיי ״ שאלבאג׳ י״, עד שהוחזר מגלותו והובא לבית המלך, וכבר אחרי השיחה הראשונה אתו ציוה המלך הנרגז להתיז את ראשו.הסיפור הנזכר רומז בלא ספק לאחד האצילים המעורבים במעשי הגירוש.

משפחת מינדוסא גם היא משפחה של אצילים מפורסמת בקאסטיליה, ממנה יצאו סופרים ומ­שוררים גדולים ומדינאים. למשפחה זו שייך גם פדרו גונסלם די מינדוסא, ״ הקרדינאל הגדול די אספאניה ״ שהשפיע בהרבה על הפוליטיקה החיצונית והפנימית בזמן המלכים הקאתוליים, גם לפני הגירוש וגם אחריו.

ועוד נזכר נוצרי בשם ג׳ואן דילה וירה, שהעליל על בעל חובו היהודי עלילת דם ונענש בעצמו על ידי מיתה משונה. אביר בעל שם זה ג׳ואן די וירה נשלח, לפי דברי הכרוניסטון, בשנת 1482 בשליחות לגראנאדה ונכנס שם בויכוח דתי עם אחד הישמעאלים והיכהו בחרב על ראשו, מפני שהביע ספק בעניין בתולי מאריה, אם ישו.

 האביר הנזכר זכה לכבוד מטעם המלך על התנהגותו. קרוב מאד לשער שהצטיין גם בקנאתו ושנאתו בענייני ישראל והיה ראוי למצבת קלון בספר עברי.

למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;

בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;

תמיד אין צוחה, אין פרץ, אין / יוצאת בבל רחובותיכם.

25-תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.

מה גדלו

מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,

רודפי צדק, פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,

צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.

לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.

מה גדלו

30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תטעמו;

בקרוב יחזו באפריון / עשה לו המלך שלמה;

ישירו במכתם ושגיון / לויים עלי דוכנמו^,;

ישיני עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,

וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.

ישים שלום

25-22. המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שבניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.

למרבה המשרה… וקצבה: ע״פ ישעיה ט, ו.

בתיכם שלום מפחד: ע״פ איוב בא, ט:

 סואן ברעש לא תשמע אזניכם: ע״פ ישעיה ט, ד.

אין צוחה … ברחובותיכם: ע״פ תהלים קמר, יד.

תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: ע״פ איוב כא, יג:

טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.

מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיבראלטאר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר):

מזכים הרבים: ע״פ לשון חז״ל (אבות ה, יח: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.

פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה וארצות חוץ, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.

צורי: בוראי, הקב״ה;

כנשוא נס הרים: מעלה, מעלה, ע״פ ישעיה יח, ג;

 ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה מערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר el-lah ihiz mezalkoum

לעולם: לנצח, לעולמי עד;

שלמים וגם רבים: ע״פ נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה,

 אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיבראלטאר חיים ומשגשגים.

34-30. מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית־המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.

הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים שהיא ״הדרת קדש״, ע״פ תהלים קד, כח: כט, ב:

מקדש עליון: בית־המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״(בראשית יד, כב);

שמה תטעמו: תשכן אותם, ע״פ שמות טו, יז.

אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית־המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית־הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית־הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך: הירשברג, ב, עמי 283 ועמי 365, הערה 79.

ישירו במכתם ושגיון: ע״פ תהלים ז, א;

לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית־המקרש;

עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.

ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, ע״פ דניאל יב, ב:

תהיה לה׳ המלוכה: ע״פ עובדיה א, בא.

ברב חסדו: ע״פ תהלים סט, יד:

ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים — ע״פ איוב בה, ב י,

ישים שלום טובה וברכה: ע״פ תפילת שמונה־עשרה.

נקל להבין את התרגשותו, את התלהבותו ואת הכרת התודה של ר׳ שלמה חלואה לבני הקהילה בגיבראלטאר ולמנהיגיה. הוא הגיע למושבה שנה או שנתיים לאחר תום מאורעות מולאי יזיד, ב־1793 או ב-1794, ובעשר שנים לאחר תום המצור הגדול והנורא של הספרדים על המושבה בשנים1779-1783, ולאחר שהספיקה הקהילה להתאושש, להתייצב ולשגשג מחדש. לעומת זאת, רש״ח ניצל זה עתה מזוועות וממוראות שעברו במשך עשרים ושניים חודשים על יהודי מכנאס ובני קהילות רבות אחרות במרוקו, והתוודע לקהילה מאירה פגים ופורחת, שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים יוצאי מרוקו ומצאציהם ילידי המושבה, שהמשיכו לשמור על מנהגי אבותיהם ועל חיי דת קפדניים. הייתה זו הקהילה היהודית הראשונה מן הקהילות שצמחו בצל האסלאם שנחלה שוויון זכויות ואף אוטונומיה תרבותית מלאה. רבים מבני הקהילה קבלו אזרחות בריטית. חלקם עסקו במסחר בינלאומי וקיימו קשרים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם אנגליה ומרוקו. הם חיו בבטחה, באיכות חיים ובכבוד בצל הממלכה הבריטית, ואין פלא שחייהם דמו בעיני המשורר העני כגן עדן עלי אדמות, וזאת לאור מצבם העגום, המושפל, הבלתי יציב ולעתים אף הטראגי של יהודי מרוקו. בתארו את מזלם הטוב ואת האושר שהזדמן ליהודי גיבראלטאר התייחס רש״ח למעשה בין השיטין למצבם השוגה והרעוע כל כך של יהודי מרוקו ושלו עצמו.

פרט לכך מצא רש״ח אוזן קשבת לשיריו בקרב עשירי הקהילה, והללו גם היו נדיבים עמו. כך הוא מתאר אותם במליצה המשמשת מבוא לפיוט: ״ואחריהם יאירו נתיב יחידי סגולה, / נכבדי ארץ כותרות וגולה, / גבירים, גזברים ופרנסים הדר הקהלה, / ששים ושמחים, מאושרים לשם תפארת ותהלה, / מנייהו מלכי מנייהו אפרכי [=מהם מלכים מהם היפרכים, היינו רמי מעלה], נושאים ונותנים באמונה בסלע מלה, / נבונים וידועים, חוקרים ודורשים וזאת תורת העולה, / כל ישעם וחפצם להבין משל ומליצה, תמן מתלין מתלא [=שם ממשילים משל, מתמצאים בשירה] […]״.רש״ח הקדיש שתי מחרוזות תמימות משירו לתינוי שבחיו של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה דיין בטיטואן והתחיל כנראה לשמש דיין ואב בית־הדין בגיבראלטאר לאחר תום פרעות מולאי יזיד, זמן קצר, כנראה, לפני שהמשורר ביקר בקהילה. הוא השפיע על קהילתו החדשה משאר רוחו ומידענותו הגדולה בתלמוד ובהלכה, והנהיג אותה בחכמה ובתבונה. בשיר שבח אחר שרש״ח הקדיש לראשי הקהילה כדי לעניין אותם במצבו ושהוא כתב אותו לפני נסיעתו לגיבראלטאר הוא לא הזכיר את ר׳ שלמה אבודרהם, שכן זה שימש עדיין דיין בטיטואן, אך במליצת המבוא לפיוט שלפנינו הוא האריך עוד יותר בשבחיו וציין את טיפולו המסור בעניים: ״איש רץ לקראת רש [=עני] יריץ, / יוסר מידו עושר ורש [=ועוני], / ותעלומה יוציא אור מאיר לארץ, / ואחריו נוהים יראי אלד׳ים, החכמים השלמים, כל אחד לפי מעלתו נ״.]׳׳.

אשר למבנה הפיוט שלפנינו, התבנית היא של שיר מעין־אזורי ללא מדריך. השיר מורכב מסטרופת פתיחה, משש סטרופות בעלות ענף של שלושה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה ואזור חד־טורי, ומסטרופת סיום. סטרופת הפתיחה כוללת ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי, המשמש מעין מדריך, כאשר הטור השני משמש רפרן לכל הסטרופות האחרות, פרט לאחרונה, הנושאת גם היא אזור בעל שני טורים תואמי חריזה. המשקל הוא הברתי פונטי עם עשר הברות בצלעית הראשונה ותשע הברות בשנייה. הוא נשען על לחן של פיוט אחר, ״אליך, צורי, שוכן עליה״ [א, א 5089] לר׳ דוד בן אהרן חסין, בעל מבנה דומה. מבנה החריזה בשיר הוא אבאבאבגדגד הוהוהווד זחזחזחחד, וכן הלאה. סימנו של הפיוט: אני שלמה.

שיר שבח זה שהצגנו כאן הוא כנראה השיר האחרון שהכניס רש׳׳ח לדיוואן השני שלו והוא אולי אף אחד משיריו האחרונים, אך בוודאי לא היחידי מסוג זה שהוא כתב. רש״ח הפך את שירי השבח שהוא הקדיש לגבירים ולבעלי עמדה בקהילות לאחד מכלי הפרנסה החשובים שלו. דרך שירים אלה הוא לא רק מנה את שבתיהם ותכונותיהם המהוללות של משובחיו, אלא גם חשף לעתים את הבעיות האישיות והכלכליות שהעיקו עליו וכיוונו במידה רבה את יצירתו. בשיר שבח נוסף שנציג בהמשך הוא תיאר את כל תסכוליו ומצוקותיו של העני יותר משתיאר את שבחיו של נמען השיר. ואכן, מצוקותיו של אדם חסר אמצעי קיום סדירים ומספיקים לפרנסת בני ביתו הן העומדות במרכז כתיבתו האישית והחברתית. למצב מעיק זה הוא הקדיש שירים רבים מסוגים שונים, והוא התייחס אליו גם בשירים שנושאם או כוונתם אמורים להיות שונים. מצב קיומי זה טבע את חותמו על חלק גדול מיצירתו. בכל רובדי שירתו הוא כורך את מצוקתו האישית עם מצוקת הציבור. שיריו אלה האישיים־חושפניים הם תופעה נדירה בשירה העברית בצפון־אפריקה, וזאת עד לשירתו של ר׳ דוד אלקאים, שנולד ופעל במוגדור יותר ממאה שנים אחריו, והתלבט כמו רש״ח וכמו ר׳ דוד חסין בבעיות פרנסה.