דן אלבו הוא היסטוריון,משורר וחוקר תרבות. אלבו ייסד וערך את כתב העת שלם בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. כמו כן ערך את האנתולוגיה הביוגרפית שירת מרים על שירת מירי בן-שמחון.

המניפסט שפורסם בגיליון הראשון של כתב העת "שלם" נגד שירת נתן זך ודורו עורר הדים בשדה הספרות ובעיתונות הישראלית. אלבו פרסם נובלות בכתבי עת הרואים אור בישראל.שיריו תורגמו לאנגלית, לספרדית,לצרפתית וליפנית. 

בתחילת שנות התשעים ערך דן אלבו את כתב העת שלם. הוא עוסק באמנות פלסטית, עבודותיו הוצגו בתערוכות ובגלריות רבות בגרמניה, באנגליה ובצרפת. שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית ויפאנית

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

פרק 8: דת חינוך תרבות

1 חינוך עד ראשית המאה העשרים

התלמידים שהו רוב שעות היום אצל מחנכים מסורים בבית הכנסת. בצפון אפריקה שימשו בתי הכנסת מקום תלמוד תורה או ישיבה כי עיקר חינוך הנערים והלימוד נעשו בבית הכנסת.

שלב א׳: הרב לימד קריאת אותיות ותנועות ״לחרוף ונקוט — להיזא״, כן לימד לקרוא את האות עם התנועה. ביום הראשון, לבוא הילד אצל הרב, הוריו הביאו סופגניות בדבש או דברי מתיקה לסימנא סבא.

שלב ב׳: הרב לימד לצרף אותיות ותנועות עד שהתלמיד התרגל בקריאת מלים ופסוקים.

שלב ג׳: קריאה שוטפת במקרא ותרגום פסוקים לשפה הערבית יהודית.

שלב ד׳: הרב לימד ידיעת טעמי המקרא: זרקא מקף שופר הולך סגולתא וכו' לפי נוסח ספרד.

שלב ה׳: יום שהתלמיד החל ללמוד בו גמרא היה חגיגה להוריו ולקרוביו שהביאו דברי מאפה או ממתקים לכיתה. הרב לימד גמרא, רש״י, הלכות.

ידיעה טובה מאוד בתנ״ך ובעיקר בחמשה חומשי תורה ובהפטרות ובמנגינות ההפטרות. תרגום ספרי משלי. איוב. דניאל ותרגום מגילת רות, אזהרות לחג שבועות, מי כמוך לשבת זכור, פרקי אבות לשבתות בין פסח לשבועות, ידיעות יסוד שהורה מכובד דאג להקנות לבנו אצל הרב. התלמידים המוכשרים והזריזים המשיכו ללמוד אצל רבנים ש״ס ופוסקים ויש שנסעו לשם כן לפאס או לתאפילאלית.

מבחנים התקיימו משבת לשבת: רבנים וראשי הקהל ביקרו את התלמידים בבית הכנסת ביום שבת אחה״צ ובחנו אותם בגמרא בתנ״ך ועוד. החזרה ושינון החומר היו בהדרכת הרב יום יום. העונש שהטיל אימה ופחד על התלמידים היה לפאלאקה לעיני התלמידים מצליף הרב על כפות הרגלים ברצועת עור הנקראת לקראבאש.

ב.

בימי שלטון צרפת – סדר היום של התלמיד השתנה לחלוטין בשעה 8 בבוקר הלך התלמיד לבית ספר הצרפתי עד קרוב לחצות היום, חזר הביתה לארוחת צהרים, ומיד הלך לשעה של לימוד תורה אצל הרב בבית הכנסת. בשעה שתים אחרי הצהרים חזר לבית הספר עד לשעה חמש. בשעות הערב הלך שוב ללמוד אצל הרב.

ג. חברת כל ישראל חברים

העוני וההשפלה שהיו מנת חלקם של יהודי מרוקו השפיעו על מצבם הכללי'. חברת כי״ח שמה לה למטרה להילחם במצב משפיל זה והשקיעה מאמצים להרים את יהדות מרוקו משפלותה. כמו כן התערבה למען בטחון בני הקהילה ודרשה מראשי השלטון במרוקו שלווה ובטחון ליהודים. ליהודים היתה דרך של קיום מצוות בלי פשרות, בתמימות ובלב שלם, ודרך זו השפיעה על צורת החינוך וההוראה בחדר המסורתי. מחנכי כי״ח נלחמו בתופעה זו בשדה החינוך וההוראה. שינוי קו זה בבתי הספר של כי״ח נתן אותותיו ביחס לערכי ישראל ומנהגיו. בחגיגות מאה שנה ליסוד חברת כי״ח הצביעו ראשי הקהילה בצפת. על התרחקות ילדי ישראל המתחנכים בבית ספר בי״ח מרוח התורה וקיום המצוות ועל כי״ח המפיצה תרבות צרפתית חילונית. לדוגמה מורי כי״ח הכריחו תלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה, המורים שינו שמות התלמידים משמות עבריים לצרפתיים.

נכון שמורי כי״ח קיבלו הוראות להיות דוגמה לתלמידים ולא להתנער מקיום מצוות, אך למעשה קיום ההוראות היה תלוי ועומד ברצון הטוב של המחנכים עצמם. רוב תלמידי כי״ח חדלו מקיום מנהגים ומצוות ואיבדו את הרגש הדתי.

ד. דברו וחברת כי״ח

כי״ח התעניינה בגורל קהילת דבדו משנת 1870. ראשי כי״ח דיוחו על מקרי רצח, שוד או ביזה בקהילה— ראשי החברה בפאריס העבירו את תלונות הקהילה לראשי השלטון במרוקו ותבעו שקט ובטחון. לבני הקהילה. בתקופת מרד בוחמארה מצבם הכלכלי של בני הקהילה הגיע עד חרפת רעב בגלל שיתוק המסחר, הדרכים היו בחזקת סכנה של ממש, הקהילה היתה מנותקת משאר הקהילות אין יוצא ואין בא

אז פנו ראשי הקהילה לחברת כי״ח בבקשה לתמיכה כספית דחופה ואמנם באלול תרס״ג קיבלו תמיכה כספית באמצעות המחנך א. ריבי.

בשנות תש״י הגיע משא ומתן בין נציגי כי״ח לראשי קהילת דבדו כמעט לתוצאות חיוביות לפתיחת בית ספר כי״ח בקהילה אך משום מה תוצאה לא היתה למשא ומתן ובי׳׳ס כי״ח לא נפתח (עיין פרק תעודות, בנספח).

ה.                  אוצר התורה

בתום מלחמת עולם השניה החלו יהודי אמריקה להתעניין בעתיד יהודי מרוקו. ארגונים יהודים אמריקאנים כמו הג׳וינט, רשת חב״ד ואוצר התורה הושיטו תמיכה וסיוע ליהודי מרוקו. דרכה של אוצר התורה היתה תורה עם דרך ארץ ואכן אוצר התורה פעלה במרוקו ללא התנגדות או עיכוב. ב־1949 אוצר התורה מימנה כיתות לימוד בדבדו, וב־1951 היו לאוצר התורה ארבעה מורים בתלמוד תורה וקרוב למאה תלמידים. בתשי״א פנתה קהילת דבדו לקהילת תאורירת לבוא לעזרתה בהוצאות של חינוך ילדי הקהילה.

ו. מורים דגולים

הדאגה לחינוך ידועה מהשתדלות ראשי הקהל לעכב את יציאתם של חכמים ומורים דגולים מדבדו כגון ההפצרות הרבות בפני ר׳ שלמה הכהן ״ארבי לקביר״ שישאר עם צאן מרעיתו ואכן הרב נענה לבקשהבבקשה דומה פנו ראשי הקהל לר׳ אברהם בן שושן וכן לר׳ דוד כהן ראב״ד ווהראן אך במקרים אלה לא עלתה בידם. בתר״ץ— תש״י ביקשו מנהיגי הקהל מסבא ר׳ שמואל מרציאנו בן עקו לא לעזוב את הקהילה, סבא נענה, נשאר בדבדו לימד תורה ועמד בראש ישיבה בדבדו קרוב ליובל שנים.

עבודה נפלאה עשה המורה הדגול מורי ר׳ דוד בן גיגי ז״ל: קרוב ליובל שנים לימד את בני בקהילה תורה, אבות ובנים — ר׳ דוד שימש לפעמים גם סופר בית דין.

הדת והתרבות

א. חיי הדוח והדת בדברו

חיי הרוח התרכזו בתחום הדת כמו טקסים של הכנסת ספר תורה, הילולת רשב״י או הילולת ר׳ מאיר בעל הגס, ברגעים אלו פייטנים מקומיים פייטו ודקלמו שירים למעלת צדיקים וגדולי האומה.

טקס הכנסת ספר תורה נערך כך: כשהסופר סיים כתיבת ספר תורה, באו רבנים ויראי ה׳ אצל הסופר כסו את היריעות בבד שחור והביאו אותו לבית האיש שרכש את הספר. בבית בעל המצוה היו מעיל ספר התורה, הרימונים, האצבע לספר תורה החדש וכן שני ספרי תורה שהביאו בכבוד גדול מבית כנסת והם כשושבינים לספר תורה החדש. את היריעות תפרו בשמחה גדולה, עטפו את ספר תורה החדש, רקדו בו ובספרי תורה האחרים. בעל המצוה ערך באותו ערב סעודת מצוה בה רקדו ונאמרו דברי תורה כמעט עד לעמוד השחר, רק אז יצאו בתהלוכה חגיגית לבית הכנסת ומיד המשיכו בתפילת שחרית שבה קראו בתורה בספר החדש (את הטקס קיימו בליל שני או ליל חמישי). בתום התפילה בירכו את בעל המצוה במזל טוב ובסימן טוב. חיי הדת

תיאור חיי הדת בדבדו כעדות ר׳ שלמה כהן:

 תהילים וחק לישראל היה להם למנה

 ולימוד בספרי מוסר כהנה וכהנה

סעודות מצוה בסיום תלמוד ומשנה

 בימים נוראים מדי שנה בשנה

 נדדה שנתם לעשות תיקון כרת באמונה,

 ללימוד ספר הזוהר כל ימות השנה.

 בחן וזמרה וקריאה נאמנה

וששה סדרי משנה ברינה ורננה.

 ידם רב להם בתורת החן והבינה.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

״פסח״ שלקח כספו של ערבי

יהודי אחד, בהתקרב ימי חג הפסח, לא היתה פרוטה בידו לצרכי החג. חשב וחשב, והנה באה לראשו תחבולה מתוחכמת שיכולה להציל אותו ממצוקתו. לקח חתיכת בד קטיפה מהמשובחות ביותר, הלך אצל ערבי סוחר בדים ואמר לו: ״יש לי בשבילך הצעה ממנה תוכל להרוויח כסף רב״. הראה לו חתיכת בד הקטיפה ואמר לו: ״בד כזה לא נמצא בכל מרוקו, כי מחירו יקר מאד. הזמנתי כמות מסויימת מאירופה, אבל החברה דורשת ממני מחצית סכום ההזמנה מראש, ואין לי כסף לזה. אני מציע לך לקנות הבד ותהיה הסוחר הבלעדי בכל מרוקו שיש לו קטיפה משובחת כזו״.

הערבי קיבל את ההמלצה, ״אבל״ הקשה ״אני לא מכיר אותך״. ענה לו היהודי: ״שמי ״פסח״ ולך אל כל הסוחרים היהודים בשוק ותשאל עלי״. הערבי הלך אצל היהודים ושאל אותם: ״אתם מכירים את פסח?״ כולם ענו לו, ״פסח״ זה היקר והמכובד אצלנו״(בחושבם שמדובר בחג הפסח).

הערבי, בקבלו עדויות רבות על ״פסח״, הסכים להצעה ושילם בו במקום מחצית הכמות שהוזמנה כביכול. עברו ימים רבים והערבי לא קיבל את הסחורה.

״לא ראיתם את ״פסח״? הוא לקח ממני כסף רב״. שאל בשוק וקיבל מכולם תשובה: ״איפה? פסח עבר כבר וגם עלה לנו ביוקר ולקח ממנו כסף רב״.

האיש ששמו ״פסח״ נעלם לגמרי, והערבי שאל היהודים: ״הרי אתם נתתם עדות על נאמנותו״. היהודים ענו לו כולם ״חשבנו על חג הפסח ולא על אדם בשם ״פסח״ שרימה אותך, ואותו איננו מכירים״. ״פסח״ מיוחד זה עבר ולא ישוב עוד, והערבי הפסיד את כספו. אולי בפסח הבא, אותו יהודי ילך לערבי אחר וישתמש באותה תחבולה.

החמור שהתפגר מחוסר אוכל

סבל ערבי אחד היה לו חמור, עליו העמים סחורות ודברים אהרים, שהיה עליו להעביר ממקום למקום. פעם אחד פגש אותו חברו היהודי ״מה שלומך?״ ״אינחמדו לילאה״ (נודה לאל). ״ומה עם הפרנסה?״ ״ברוך השם, אלא שמחציתה הולכת לקיבתו של החמור שלי.״ ״מה פירוש?״  ״פרנסתי על החמור, שאני נותן לו יום יום חמישה

קילוגרמים שעורה כדי שיחזיק מעמד״. אתן לך עצה אומר לו היהודי: ״מהיום והלאה תן לו לאכול רק ארבעה קילוגרמים במקום חמישה, לאחר כמה שבועות תפחית לו עוד קילוגרם אחד, וכך כל שבוע-שבועיים עד שיתרגל לאכול מעט, ובזה פרנסתך תגדל. והחמור יתרגל לאכול מעט.״ הערבי קיבל את העצה.

מחוסר מזון מספיק, החמור נחלש מאד, התפגר ומת. הערבי הלך אצל חברו היהודי ואמר לו: ״קיפחת את פרנסתי. החמור לאחר שהתרגל, כפי עצתך, לאכול מעט לא היה לו כבר כוח לשאת משאו. נחלש ומת.״ היהודי ענה לו ״החמור לא מת מחוסר מזון, כי כבר הוא התרגל להסתפק במעט, הוא מת כנראה ממחלה מסויימת. חבל רק שהוא מת לאחר שהתרגל לא לאכול.״

היהודי רצה להתנקם בערבי שתמיד היה מזרז החמור שלו, באומרו לו, ״יאללה (קדימה) יא חמאר ליהודי״ ״אם החמור הוא יהודי מוטב שימות ברעב.״ 

קופסת טבק הרחה ־ שוחד למושל

עם כיבוש מרוקו ע״י הצרפתים בשנים 1912-1910, הכניסו כמה חידושים בשטחים שונים. הדבר היעיל ביותר, היה התקנת משאבות מים ידניות בכל שכונה. כך שכל אחד יכול היה לשאוב מים, כמה שירצה חינם אין כסף. דבר זה נראה בעיני התושבים כפלא ממש, אתה שם הדלי מתחת למשאבה, לוחץ על הידית, ויש לך מים בשפע.           לפני לפני כן תצרוכת המים באה מהבאר שהיתה כמעט בכל בית, או שקנו מים מאת ה״גרראב״ – ערבי שנשא על גבו נאד מעור, אותו מילא מאחד המעיינות. ליד המשאבות החדשות עמד תמיד תור של נשים ובידיהן דלי או פח.

פעם אחת עמדו בתור יהודיה וערביה, זו ליד זו. התחיל ויכוח ביניהן מי הראשונה בתור. הויכוח הפך לקטטה, ואף למכות בין שתיהן. כשהערביה ידה היתה על התחתונה התחילה לצעוק: ״היהודיה לא מלבד שהנחיתה עלי מכות אמרה לי גם ״אללאה ינעל דינך״ (שאלהים יקלל את הדת שלך)״. קללה זו נחשבת בעיני המוסלמים כדבר חמור מאד (כפירה בדת האיסלם), הכרוך בענישה עד כדי מאסר. היהודיה נלקחה בכוח להישפט אצל המושל (מוסלמי), שבדרך כלל ישב ישיבה מזרחית על מצעים עשירים וחבש לראשו טורבאן גבוה וגדול.

כל מי שנשפט ע״י המושל, ורצה לצאת זכאי, היה כורע ומשתחווה למושל, ומכניס לטורבאן שלו סכום כסף כשוחד.

בעלה של אותה יהודיה, ידע שהמושל (ללא שוחד) ידון אותה למאסר, ביודעו שהיא אינה מסוגלת להתגונן רץ לבית המושל.

בהגיע תורה של אשתו להישפט, ניגש בעלה למושל, כרע והשתחווה, נתן נשיקה על מצחו של המושל ושם לו בתוך הטורבן קופסת טבק הרחה, מפח פשוט.

המושל הרגיש בקופסה שהונחה על ראשו, וחשב שזו מתנה יקרה מיוחדת במינה.

המושל קם ואמר ״אתם המוסלמים מערימים לשוא על היהודים. כל הסיפור הזה נראה לי כבדוי, איני מאמין שיהודי או יהודיה יעיזו לקלל את דת האיסלם. אני קובע שהיהודיה לא עברה על שום דבר הדורש עונש״. האשה שוחררה בתחבולת בעלה.

בתום סידרת המשפטים, המושל בהיותו לבד פתח את הטורבאן שלו לבדוק כמה כסף שוחד קיבל באותו יום. מצא הרבה שטרות כסף, וביניהם קופסת טבק הרחה פשוטה.

המושל לא רצה לפתוח בחקירה, פן יתגלה לצרפתים שהוא מקבל שוחד, וקופסת הטבק נשארה בעיניו כתעלומה, מבלי לדעת שיד יהודי היתה בדבר. ״כי השוחד יעוור״. 

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

בית הכנסת על שם אולאד בני זמירו – סאפי

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

סאפי (אספי)

עיר נמל לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יהודים ישבו בה מהמאה ה-15. עמדותיהם היו מכובדות כדיפלומטים, פקידים וסוחרים. היהודים עשאוה מרכז ללימוד תורה. בשנת 1500 ישבו בה כמאה משפחות יהודיות. סאפי היתה נתונה אז למרותו של קאיד ברברי, שעמד תחת חסות פורטוגל. ב-1508 כבשו הצי והצבא הפורטוגליים את העיר.

המלך מנואל הבטיח אז ליהודי סאפי, שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר. מלכתחילה היו היחסים בין היהודים לשלטון הפורטוגלי בסאפי תקינים ביותר. התבלטה כאן אחת ממשפחות המגורשים, בן זמירו, ואחד מבני משפחה זו, ר׳ אברהם, נתמנה על ידי המלך לרב בסאפי.

העדה היהודית השתתפה במימון ההוצאות לבדק חומת העיר, והסכום שולם באמצעות ר׳ אברהם בן זמירו, רבה של סאפי. וכן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים ולניקוי החפיר הסובב את החומה. יחד עם ר׳ אברהם נזכר במסמכים משנות 1513-1512 משה דארדיירו, שהיה תורגמנו של המושל. כנהוג עסק גם בתיווך מדיני וניהל שיחות עם הערבים.

היחסים בין היהודים לבין יחיא תעפופת, מנהיג המוסלמים במקום, שלכאורה היה מתומכי השלטונות הפורטוגליים, היו מתוחים. יחיא ראה ביהודים מתחרים על חסדי המלך ולא פעם הלשין לפניו עליהם, כי הם משמשים תורגמנים לאויביו, וכי אלה מתכנסים בבתיהם של היהודים. המושל הציע להעניש את היהודים ולפייס בכך את יחיא. נראה, שדברי השטנה של יחיא, שהצביע על הימצאות יהודים שאין בהם תועלת לעיר, גרמו לכך שמנואל ציווה לגרש אנשים מסוימים. בשנת 1523 נתמנה יעקב רותי לתורגמן בסאפי, בשנים 1538 ו-1541 היה יוסף לוי התורגמן בסאפי.

ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 1434 נפש. במהלך מבצע יכין עזבו 239 נפש את העיר. אתרים: ארמון המלך מוחמד בן עבדאללה ואזור תעשיית החרס המקומית .

"هيلولة" أولاد زميرو.. عادات وتقاليد يهود أسفي تقاوم النسيان

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.

הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות אסלאמיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי של העולם המוסלמי בעיקר תנועת " האחים המוסלמים " המצרית והמופתי של ירושלים. 

חרם אנטי־גרמני

״המרד המצרי״ של שנת 1919 איחד את כל הקבוצות הדתיות בארץ זה סביב מילות הססמה ״חירות, שוויון, אחווה״. החוקה החילונית שכוננה בשנת 1923 לא הקדישה אפילו מילה אחת לנאמנויות דתיות על־לאומיות. מצרים הכריזה על עצמה מונרכיה חוקתית. בעשורים שלאחר מכן נשלטו המאבקים הפוליטיים הפנימיים במצרים בידי שני מוקדי כוח. האחד היה מפלגת הוופד – המפלגה המאוחדת של התנועה הלאומית המצרית – שניצחה בכל מערכות הבחירות משנת 1922 עד 1952. היא הציבה לה כמודל את הדמוקרטיה המערבית, ושאפה למעין שותפות זוטרה עם בריטניה. מתחרתה הפרלמנטרית החשובה ביותר הייתה המפלגה הליברלית החוקתית, שייצגה באופן מובהק יותר את האינטרסים של בעלי האחוזות החקלאיות. מוקד הכוח השני היה ארמון המלוכה, שנשלט בידי המלך פואד (1936-1917) ויורשו בעל הנטייה הפרו־גרמנית פארוק (1952-1937).

עד המלכתו של פארוק היו יהודי מצרים חלק רצוי ומוגן של החיים הציבוריים במדינה. יהודים ישבו בפרלמנט, יהודים הועסקו בארמון המלוכה, יהודים תפסו עמדות מפתח בזירה הכלכלית והפוליטית. יהודי היה, למשל, יוסף קטאווי, שר האוצר שמונה בשנת 1924, ויהודי היה לאון קסטרו, שייסד בשנת 1917 את הסניף המצרי של ההסתדרות הציונית העולמית, וששימש בשנות העשרים לא רק מזכירו האישי של ראש הממשלה סעד זע׳לול, אלא גם דוברה של מפלגת הוופד. המפלגה הליברלית החוקתית, העיתונות והציבור המצרי בכללותו אהדו אף הם את היהודים. ״ראוי להדגיש״, דיווח עיתונאי וינאי, ״שהחנווני היהודי וסוכן המכירות היהודי נהנים מאהדה גדולה בקרב האוכלוסייה המקומית, ונחשבים בדרך כלל ישרים מאוד״. אכן, כדבריו, הדבר ראוי בהחלט להדגשה; שכן בווינה עצמה, ובשאר חלקי אירופה, רווח אותה שעה הדימוי האנטישמי של היהודי כשיילוק מלווה בריבית, דימוי שהורישה לאירופה שנאת היהודים הנוצרית, ואילו מצרים הייתה חפה יחסית מדעות קדומות כגון אלה.

גם התנועה הציונית התקבלה במצרים באופן נאות. למצרים לא היה אז רגש מיוחד כלפי ארץ־ישראל, וזאת משתי סיבות עיקריות. למרות העובדה שבין מצרים לארץ־ישראל מפריד רק חצי האי סיני, ושהמרחק בין ירושלים לקהיר הוא 400 קילומטר בלבד, בשליש הראשון של המאה העשרים הרעיון שלעתידה של מצרים יש קשר כלשהו עם עולם ערבי רחב יותר נראה אבסורד. בשנת 1931 העיר הנציב העליון הבריטי פֶרסי לוריין באופטימיות שמצרים מבודדת מיתר העולם הערבי מכדי שתיסחף לתנועות פאן־ערביות או פאן־איסלאמיות. זאת ועוד: ממשלת מצרים עשתה כל שיכלה לסכל כל מה שעלול לשבש את היחסים הטובים ששררו בין שלוש הקבוצות הדתיות החשובות בתחומיה – מוסלמים, יהודים ונוצרים קופטים.

לא רק שארץ־ישראל נחשבה עניין זניח בעיני דעת הקהל המצרית וממשלת מצרים של שנות העשרים, אלא אפילו ״כמה פובליציסטים ופוליטיקאים הפגינו אהדה ניכרת כלפי רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל״. כך למשל, בשנת 1926 קיבלה ממשלת מצרים בלבביות משלחת מורים יהודים מארץ־ישראל המנדטורית. בהמשך נסעו סטודנטים מהאוניברסיטה המצרית לביקור רשמי בתל אביב, והשתתפו שם בתחרויות ספורט. עם ההסלמה בארץ־ישראל במאורעות תרפ״ט(1929) הורה שר הפנים המצרי ללשכת העיתונות הכפופה למשרדו לצנזר את כל המאמרים האנטי־ציוניים והפרו־ערביי ארץ־ישראל. בדצמבר 1930 החזירה ממשלת מצרים לתחום ארץ־ישראל המנדטורית עשרות ערבים שברחו ממנה למצרים בשל כישלון ה״מרד״ שלהם. במהלך אותו עשור, כך מדווח, נפגשו מגוון אישים מצרחם עם מנהיגים ציוניים, ״וככל הנראה הצהירו על אהדתם לציונות או על מחויבותם לסייע ביצירת ׳הבנה׳ יהודית־ערבית בארץ־ישראל״. בשנת 1933 אישרה ממשלת מצרים ל־1,000 עולים יהודים לעגון בפורט סעיד בדרכם לארץ־ישראל.

עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה עוררה במצרים מחאה המונית, שהובלה בידי הקהילה היהודית המקומית החזקה בת 70,000 או 80,000 החברים, אך נתמכה גם בידי מגזרים אחרים במצרים. בחודשים מרס ואפריל 1933 נערכו עצרות עַם אנטי־נאציות בערים רבות במצרים. הוטל חרם שיטתי על מוצרים גרמניים ועל חברות שסחרו במוצרים גרמניים, והקרנת סרטים גרמניים בבתי הקולנוע של קהיר נמנעה בכוח. באותה שנה הוקמה במצרים, בידי עורכי דין ואנשי עסקים יהודים וארגונים דוגמת ״בני ברית״ – ״ליגה נגד אנטישמיות גרמנית״ ובה 1,500 חברים, שתיאמה את פעילות המחאה האנטי־גרמנית.

מובן שמצב עניינים זה לא שימח במיוחד את הרייך הגרמני ואת שלוחיו במצרים. אלפרד הס, אחיו של סגנו־לעתיד של היטלר רודולף הס, שמשפחתו התגוררה באלכסנדריה למן שנת 1865, הקים בשנת 1926 את החטיבה המצרית בארגון העולמי של המפלגה הנאצית (NSDAP/AO). החטיבה מנתה כמה מאות חברים. בתגובה לחרם על הסחורות הגרמניות ארגנו הנציגים הנאציים בקהיר חלוקה של עותקי החוברת ׳השאלה היהודית בגרמניה׳ בגרמנית ובצרפתית, אולם איש עסקים יהודי־איטלקי מנע זאת בזריזות כשהגיש נגד המפיצים תביעה משפטית על הפצת שנאה גזעית ועל הפרת הסדר הציבורי. נכשל אפילו ניסיון גרמני להקים סוכנות ידיעות ערבית.״רמת ההשכלה של ההמונים המצרים אינה מספקת כדי להבין את תורת הגזע״, ניסה דובר של הנאצים בקהיר להצדיק את הכישלון. ״עדיין לא בשלה כאן ההבנה של האיום היהודי״.

הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.

בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.

בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם

, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.

רבי יעקב אבן עטר

עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.

צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעיוני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.

עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי. 

בתי הספר דק׳׳ק מערבים בעה׳׳ק ירושלים תובב׳׳א

א.  תלמוד תורה. מקומו קרוב לביהכנ״ס. המלמד: ר׳ דוד פרישקו ה״י, ומסייע לו ר׳ יחיא בן יעקב ימיני ה״י. שכרו מאה עשרים וחמשה גרוש לחדש, ושכר המסייע שמונים וחמשה גרוש. שכירות החצר של הת״ת, אלף וחמש מאות גרוש לשנה. מספר הלומדים שבעה ושלשים, בן פורת יוסף. תכן הלמוד: שנים לומדים אי׳ב ונקודות, ומהם תנ״ך וטעמים. שעות הלמוד מן הבקר ועד הערב בלי הפסקה. הוצאות, שני אלפים גרוש בשנה, מלבד שכר המלמדים.

ב.  תלמוד תורה. בחצר ביהכנ״ס הנ״ל. המלמד: ר׳ נסים כהן ה׳יי. שכרו, שלשים גרוש לחדש. מספר הלומדים חמשה. הלמוד: גמרא ותוספות. שעות הלמוד — כל היום.

ג. תלמוד תורה. המלמד ר׳ שלום בחבוט ה״י⁴⁴, שכרו חמשה ושלשים גרוש לחדש. מספר הלומדים ששה. הלמוד: גמרא ותוספות. שעות הלמוד — כל היום.

הערה מן הצד קובעת ותובעת: ומה מאד אנו מצטערים על שכירות החצר של הת׳׳ת, כי אין ידינו משגת לפורעה, וכן כסוי הוצאות המים לתלמידים. נלאינו לכתוב לאחינו שבגולה למען יעשו להם שם טוב, לבנות בירושלים בית ת״ת עבור תינוקות של בית רבן לק״ק המערבים, ולא נענינו.

סדר עבודת האדמה בגבול עהי׳ק ירושלים תובב׳׳א

אין בינינו כיום עובדי אדמה, אולם כמה עניים שהם בלי מלאכה ומחיה, רצונם לעבוד באדמה ובחקלאות, אך אין ידם משגת לקנות שדות וכרמים, ואם ימצא מי שיחזיק בהם, הם נכונים לשעבד עצמם לקרקע, לעבדה כיאות, כדי לזון את בני ביתם.

בהמשך להתעניינותו של השר משה מונטיפיורי, על מצבה של העדה המערבית בירושלים. ביקש לדעת את הצרכים החיוניים עבור העניים והאביונים. הרב צוף דב״ש יחד עם חברי הועד שלחו אליו מכתב בו נאמר:

לכבוד אדוננו השר הגדול, מבצר עוז ומגדול, נשיא ישראל, דורש טוב לעמו וחונן דלים, כש״ת מדיה סי׳ משה מונטיפיורי נר״ו, אתה ה׳ תשמרהו וכצנה רצון תעטרהו כיר׳׳א.

אחרי השלום מאתנו אנחנו חכמי ומנהלי ק״ק המערביים הי׳׳ו ותפלתינו על חכנו לפני אלק׳ינו למען יאריך ימים על ממלכתו ויגביה ה^' כוכב מערכתו תרב גדולתו עד ביאת הגואל משיח לישראל כיר״א.

באנו בזה למלאת רצון אדוננו השר משה ה״י להודיעו את שאלתינו ובקשתינו. תחלה וראש, נערכה לפני אדוננו השר משה ה״י, סדר הנהגתינו ומצבינו ומוצאי ומובאי קהלתינו ה״י והנה יש אתנו שש מאות נפשות מערי המערב המקבלים, דהיינו תלמידי חכמים ועניים ויתומים ואלמנות הצועקים ללחם וצריכים אנחנו הממונים לחלק עליהם מדי שבת בשבתו שבע מאות גרו׳ש ואין פוטר אותנו. שנית צריכים אנחנו לשלם מידי שנה בשנה שכירות החצר לתלמוד תורה תנוקות של בית רבן והוצאות הנצרכות לדרדקי דבי רב כגון מים לשתות ומחצלאות. בין הכל סך שני אלפים גרוש.

והנה אנחנו מבארים לאדוננו סדר הכנסה, דהיינו מה שנכנס בבית הכנסת סך שני אלפים לשנה או שלשה אלפים לשנה. מוציאים ממנו ההוצאות הנצרכות לבית הכנסת והיה הנשאר יונח בקופה לסיוע החלוקה הנז', ואם בא יבוא מן שליח אשר נשלוח לקר״ח איזה מעות אנחנו מסתייעים בו בחלוקה ואם לאו אנחנו מוכרחים ללוות מאחרים בנשך על צד ההכשר ולחלק עליהם מידי שבת בשבתו דבר מועט לכל נפש להחיות את נפשם ברעב חיי שעה. ולעת כזאת יש עלינו חוב לאחרים בסך מאה ועשרים ליבראס לפי רוב הקהל שאנחנו מטופלים בהם כנז״ל וזה מלבד כמה וכמה נפשות בינוניים שאינם מקבלים.

והנה אחר כל אלה הדברים באנו לערוך לפני אדוננו שאלתינו ובקשתינו ושאלנו את פי אחינו ק״ק המערביים ה״י מה שאלתם מאת אדוננו השר משה הש׳׳י וענו ואמרו כי הלא ידעתם כי אנחנו בדוחק ובצער ואין ידינו משגת לכלכל את שיבתנו ולהביא טרף לביתנו ועכ״ז שאלתינו ובקשתינו היא מאת אדוננו השר משה ה״י כי אם לתת לנו מחסה בתי מחסה לעניים ולאביונים ויתומים ואלמנות ות״ח היושבים בדוחק ובצער כי אין ידינו משגת לתת סך עצום ונורא להגוים בעלי החצרות בתורת מוקדם עד סוף פרוטה אחרונה כי הצרה הגדולה הזאת היא עלית על כולנה אין ערוך אליה.

ואם כה יעשה לנו אדוננו השר משה נר׳׳ו מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, כי זהו מקצוע גדול לתיקון העניים והאביונים אשר המה גולים ונדחים בכל שנה ושנה מבית לבית ומחצר לחצר, ואם האיש העני אין ידו משגת לשלם לגוי שכר הבית במוקדם, הוא משליכו החוצה ואין חונן ואין מרחם.

על כן נא אדוננו השר משה הרחמן קומה עזרתה לנו לראות אופן נאה לתיקון קהילתינו בני מערבא הנאנחים והנאבקים, לתת לנו בתי מחסה לעניים האומללים. ויאמין אדוננו השר כי כמה עניים שואלים ואומרים מי יתן והיה שיתן לנו אדוננו השר ארבע אמות קרקע לתקוע בו אהלים להיות לנו למחסה ולמסתור. בטחנו בה׳ רוב חסדיו שכה יעשה וה׳ יהיה בעזרו למלאת את שאלתינו ובקשתינו.

וזאת שנית אנחנו שואלים מאדוננו השר הש״י לבנות לנו חצר לתלמוד תורה ולהכנסת אורחים כי אין ידינו משגת לשכור מידי שנה בשנה חצר בסך עצום מאת הגוים. בה׳ בטחנו שיהיו דברינו אלה לרצון לפני אדוננו השר משה הש״י. ה׳ עמך גבור החיל ומציון יסעדך ישלח עזרך מקדש להוציא מחשבותינו לפועל ויהיה נא חסדו למצוא מזור ותרופה לצרכי קהלתינו המערביים העניים והאביונים. ונאמן בעל הגמול לשלם לו שכר פעולתו לחזות בנועם ה׳ ועיניו תחזינה ירושלם נוה שאנן. כ״ד חכמי ומנהלי ק״ק המערביים ה״י המיחלים לחסדי ה׳ ולישועתו ומעתירים בעדו ברב עז ושלם. (מקום החותם).

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

יונות צחורות היו רוקדות מעל הקבר של רבי עמרם נן דיוואן זצ׳יל                                                                                                           

הסיפור הזה סיפר אותו רבי שלום ישראל, והוא שמע אותו מפי ישועה עמרם ביטן, שכיהן אז כיו״ר חברה- ^: קדישא המפורסמת של וואזן, ולהלן סיפורו:

מלפני כמה דורות שמעו הורינו על יונות לבנות שנהגו בקביעות לעוף ולהקיף במעופם את עץ הזית שמתחתיו היה קבור הצדיק רבי עמרם, הורינו גם כן שמעו מראשוני היהודים שמספרם היה מועט וחיו כקהילה קטנה בכפר אשג׳ן, יהודים אלה הם אשר טפלו בפטירתו ובקבורתו של רבי עמרם בבית הקברות היהודים שהיה בכפר אשג׳ן בשנת  התקמ״ב (1782), לאחר כשלושים שנה נדרשה קהילה זו לעקור ולבוא לגור בוואזן שהיתה עיירה כפרית בלבד, וזקני הכפר ידעו לספר לדורות אחריהם שבכל ליל הילולתו של הצדיק היו באות יונות לבנות והיו עפות ומקיפות הקבר מספר פעמים לאחר חצות הלילה, והיה נדמה שהן רוקדות.

יש אומרים שהצדיק היה מופיע בצורת יונה, מאז שמו של הצדיק התחיל להתפרסם והתחילו לבוא עולי רגל לפקוד את קבר הצדיק, ומאז התחילו להתגלות נסים ונפלאות שהוא עשה למאמיניו. משנה לשנה היו הולכים ומתרבים העולים לקברו שבאו מכל ערי מרוקו, שמועתו הגיעה אף ליהודי אלג׳יריה, בליל ל״ג בעומר ובראש חודש אלול היו באים בהמוניהם על גבי בהמות, אפילו שירדו גשמים הם לא נרתעו מלבוא, וכל המשתטחים על קברו באו בחצות לילה לקרוא אדרא, תהלים, ובסוף אשמורת הבוקר הרבה היו פוצחים בשירה וזמרה.

באותו זמן היונות היו צצות ובאות כאילו להשתתף בהילולת הצדיק, מיד היו נוהרים אנשים, ומי שחגג חגג, מי ששר ורקד עשה זאת מתוך אמונה שנשמת הצדיק היא בתוך אחת היונות המרקדות, וההשתלהבות למראה היונות לא ידעה מעצור.

כאמור בסיפורו של יו״ר החברה קדישא המנוח ישועה עמרם ביטן ז״ל, אמר שבאחד הערבים כאשר החגיגות היו במלואן והיונות הופיעו פתאום והתחילו כאילו לרקוד מרוב שמחה, עפו, הלכו ובאו שוב, והתחילו להקיף במעופם את עץ הזית, עולות ויורדות בלי הפסק, היה במקום יהודי שפיקפק באמונת הצדיק ולא רצה להאמין שבזמן של התגלות היונות אפשר להתפלל ולבקש מהצדיק שירפא חולים, או לחרשים או אלמים שאח״כ דברו ושמעו, או משוגעים שחזרו למוטב, או רפואה אחרת במעשה נם, האדם הבלתי מאמין הסתכל על היונות בעין לא יפה ואמר כאילו די מהיונות שיפסיקו כבר להסתובב עדיין יש להם עוד כח ולא התעייפו!!

בעל המאמר מספר מפי הזקנים שסיפרו על המקרה, כאילו מאותו רגע שהיהודי הכופר והחסר אמונה זה הוציא מילותיו נגד היונות, פתאום הן צנחו על הרצפה ללא רוח חיים, מספרים שבאותה שנה לא נעשה נם לאף אחד ולא נתרפא אף אחד מהמאמינים בכחו של רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.

נער סומא שפקח את עיניו

בתוך השמחה והתגלות היונה המסמלת אצל החוגגים נשמת הצדיק שבאה לחגוג עימהם, זקני העיר סיפרו על נער עיוור שבאותו עת אימו מסרה אותו בידיהם של המתפללים מעל האבנים, שהתפללו עליו ודרשו מהנוכחים שיצעקו וויוה וויוה רבי עמרם, אין גדול כמוך צדיק שבזכות תפילותיך לש״י נעשים הנסים והנפלאות בגלוי, פתאום הילד פקח את עיניו, ומרוב הדוחק והתלהבות החוגגים, ניסה הנער להימלט על נפשו מעוצמת החום של הלהבה וקירבתו אליה. וכשהבחין בקרבת אימו נוכחותה השרתה עליו בטחון ונרגע. כשהיא מבוהלת קפץ עליה בנה כשהוא בוכה מרוב שמחה ומרוב שמחת אימו.

האם השתוממה לפתע למראה הנם הגדול. רב אחד זקן ניגש ביראת כבוד ופנה לנוכחים: ראו רבותי את הנער שראייתו חזרה לו. ראו איזה נס. וכמה אנשים מהמטפלים או מסתם חוגגים שהיו מראים לו או חפץ או בגד ושואלים הנער שהיה חשוך ראיה מהו הצבע של החפץ או של הבגד, והנער היה אומר מה שהוא ראה.

    הרב הזקן ניגש לנער שם ידו על ראשו ובירכו על הנם שקרה

    לו והודה לשם יתברך על מה שהתרחש, ואיחל לנער שיזכה

    לחופה בחיי אמו ונפרד מהממום.

ברוך השם פוקח עוורים

יונה מעל קברו של הצדיק רבי עמרם זצ״ל

מפאת קדושת המקום נשמרה בקפדנות ע״י החוגגים המסורתיים, כל מי שעבר והשקיף לתוך האוהלים שמע את קולות השירה ושמחת החוגגים הבוקעים מגרונם גם  בספרדית, כמו כן נראו כבשים שחוטים ותלויים בפתח האוהלים, ריח ועשן של הבשרים עלה מכל עבה היו שסיפרו לי שהכבש שנשחט והועד לכבוד הילולת הצדיק מלפני שנה, והיה נקרא הכבש לכבוד רבי עמרם, הוא פוטם ונשמר עד ליום ההילולה.

ראו גודל התמימות והאמונה של אגשים אלו כבר לפני שנה  התחילו לחשוב על עליה לקבר הצדיק והכינו הכבש המיוחד לשחיטה שהובל לפעמים ממושבים ומעיירות רחוקות,

ותקוותם שיזכו להביאו אל הצדיק ולשחוט והכל לכבודו.

ראיתי נקודות ומאהלים שנתנו שירותים כגון מכבי אש, או עזרה רפואית ראשונה, והרבה שוטרים צרפתיים (ג׳נדרמים) שהתרשמו גם הם מהמראה הנפלא, המקום נראה ממש כמו גן עדן תבול בעצי פרי וניחוחות ירוקים, ריח הפריחה מהול בריח הבשר הצלוי, השתיה כדת, ערק ובקבוקי רום נשפכים, כל מי שבא מתכבד בבשר צלוי ובכום רום בתנאי שיברך לבורא עולם כיאות ובקול רם, ההרים מסביב סוגרים על המקום הנפלא הזה והאוירה היתה רוויה אמונה ובטחון.

הרבה חוגגים היו מבלים בלילה מסביב לגל האבנים שמעל קבר הצדיק עד חצות לילה, ופתאום כמו במקהלה כולם פצחו בשירה ובהשמעת קול היו־יו בקול רם, גברים ונשים היו מרימים עיניהם, והיו ממש מחכים ובטוחים להתגלות היונה הלבנה, וכשהיא הופיעה מראש העץ היא היתה כאילו ואולי מתוך בהלה או צהלה פורשת כנפיה ומסתכלת ימינה ושמאלה ולמטה, והחוגגים השמיעו מי  בבכי ומי בהושטת הידים לעבר היונה וצועקים: ויוה רבי עמרם! כמה פעמים, ולקהל היה מין סיפוק ואנחת רווחה שהנה אולי נשמת הצדיק היא המרחפת מעל ראשיהם של החוגגים, וזה נחשב כאילו זו התגלותו של רבי עמרם במקום האתר הקדוש ומסמלת השתתפותו עם מוקירי זכרו.

בעת הזאת פחד ורעדה אחזו בצופים על היונה, והיתה התרגשות רבה, ורק לאחר שהיונה הגביהה מעופה ועזבה התחילו רוב הצופים להתפזר מי לאוהלו ומי לחדרו.

מאות ואלפים שלא היה להם מחסה בילו במקום בחוץ עד הבוקר, ובבוקר השכם נוהרים למעיינות המים על מנת להתרחץ ולהתרענן, הנוף מרהיב והרבה עצים ופרדסים הוסיפו למקום אוירה מאד נעימה ומליאת חן, הוד וקדושה, היו שהיו מבקרים במקום מלפני עשרות שנים, והיו שבהיפרדם אחד מעם השני היו מברכים ומאחלים שעוד שנים רבות ניפגש ונחגוג יחד את הילולתו של רבי עמרם הצדיק במקום זה. ע״כ.

אשרם שמקיימים מצות ואהבת את ה׳ אלקיך ״את״ לרבות תלמידי חכמים, כפי שיבואר להלן.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

להעביר גילולים מן הארץ

כמה מעשיות מגדולתו נשארו בידי צדיקי משפחת פינטו במסורת אבות. באחת מהן מסופר על כך שזכה לעקור עבודה זרה מישראל, ומעשה שהיה כך היה:

בין ענייה של הקהילה היהודית בעיר קושטאנדינא, היה אחד, אשר לפרנסתו הסתובב מבית לבית, ורכש גרוטאות שבעליהם ביקשו להיפטר מהם. את הגרוטאות הללו מכר בפרוטות, כשהרווח שלו זעום. כך היה מנהגו במשך שנים כשהוא עובר בין בתי יהודים וערלים, ומפרנס בדוחק ובצער את בני משפחתו. למרות היותו אדם פשוט, אשר מעולם לא זכה ללמוד תורה, מכל מקום יראת שמים פשוטה קיננה בו. במשך כל ימיו ציפה ליום בו יוכל להשתחרר מכבלי האופפים אותו, לחיות חיי רווחה מעט, ואולי אולי, ללמוד מעט תורה, או לכל הפחות להחזיק ידם של תלמידי חכמים.

באחד מן הימים הגיע לביתו של ערל אחד ורכש ממנו כמות גדולה של גרוטאות, כלים מכלים שונים, ובגדים ישנים. בהגיעו לביתו החל למיין את סחורתו, בגדים לערימה זו, וכלים לערימה זו. בעת עבודתו נתקל בפסל נחושת קטן אשר שימש לעבודה זרה, הפסל היה מאובק ומקומט מכל צדדיו, ובקושי רב ניתן היה להבחין בתפקידו הנלוז מן העבר. העני הרוכל שלא הבחין במהותו של החפץ, השליך א הפסלון הקטן לעבר ערימת כלי הנחושת, מתוך מחשבה למוכרו לסוחר נחושת יחד עם כל כלי הנחושת שהיו בין גרוטאותיו, והמשיך בעבודתו.

בעודו עסוק במלאכתו, שמע לפתע, קול עמום שלא מהעולם הזה, הקורא לעברו- ״יהודי יהודי, למה תזניחני״.

הקול המוזר הרעיד את לבבו של האיש, שכן באותה שעה לא היה אדם נוסף בבית. העני הביט סביבו היטב, חיפש בכל פינה, ומשלא מצא מאומה החליט, כ־ בודאי אין זה אלא סתם דמיון, ושב למלאכתו.

לאחר זמן מועט, שוב נשמע אותו קול זר ומוזר, והפעם ביתר שאת: ״יהודי, למר תניחני כך מוטל על הארץ בחרפה, רחם עלי והקימני בחמלה וחנינה״!

העני הופתע שבעתיים, והחל לחפש במרץ מהיכן נובע הקול המוזר.

לתדהמתו הבחין, כי הקול בוקע מערימת גרוטאות הנחושת…

תיכף התחיל לנבור בה, ומיד מצא את הפסלון הקטן, אשר בינתיים לא הפסיק להתחנן ולבקש, שירימנו מתוך גל הגרוטאות ויניח אותו למעלה, במקום מיוחד ומכובד.

״אם תניח אותי על הארגז הזה תרוויח היום כפלים מהרגיל״, הבטיח הפסל.

מעשה שטן הצליח, והעני התמים והפשוט השתכנע מהדברים ששמע, הרים את הפסל והניחו על הארגז.

משסיים את עבודתו, יצא למכור את מרכולתו, וראה זה פלא! כדברי הפסל כן היה, ובאותו יום הרויח פי שנים מכפי הרגלו.

למחרת שוב דיבר אליו הפסל, וביקש ממנו כי ינקה אותו מערימות האבק שעליו ויפשט את קימוטיו. גם היום צירף הבטחה לבקשתו: ״אם תעשה את בקשתי, תרויח היום כפלים מאמש״!

הרוכל התמים שאמש נוכח לראות שהבטחת הפסל מתקיימת, מיהר למלא את מבוקשו, ובחריצות רבה הסיר את האבק מעליו, יישר את עקמימותו, הבריקו ומירקו, עד שהבהיק. לאחר מכן יצא לעבודתו, וכאשר מנה את רווחיו בערבו של יום, ראה, כי גם היום התקיימה הבטחת הפסל, ורווחיו היו פי שנים מאתמול.

ביום השלישי ביקש כבר הפסל, כי יבנה לכבודו ארגז מיוחד אשר ישמש לו כבית, ששם יהיה מוצב בדרך קבע, כמובן, לבקשתו צירף הבטחה להצלחה מיוחדת במסחר. הרוכל העני לא עמד בפיתוי, ומיהר למלאת את בקשתו, הכין לו ארגז נאה מחוטב ומעוצב, והניחו בתוכו. ההבטחה התממשה כמובן, וגם באותו יום הרויח סכום נאה, הרבה מעבר לרגיל.

מכאן ואילך הפך הדבר לשיגרה, היהודי התמים נלכד ברשתו הערמומית של הפסלון, ונהפך למשרתו הנאמן, כאשר במסלול קבוע, בכל יום ויום באה בקשה נוספת ובהתאם למילוי הבקשה, מתרבה השכר.

במשך הזמן עם התרבות הבקשות ומתן שכרן, חלף עוניו של הרוכל ועבר כלא היה. דרישותיו של הפסל הלכו וגברו מיום ליום. הרוכל לא היה בכוחו לעמוד בפיתוי החזק, משום שהכסף הרב שזרם לכיסו, סימא את עיניו ואטם את ליבו. בתוכי תוכו עלץ, הנה הגיע היום בו אוכל להגשים את חלומי העתיק, להשתחרר מכבלי העוני, אוכל לחיות מעט חיי רווחה, וגם ארבה בצדקה ובהחזקת תלמידי חכמים.

לא ארכו הימים, והרוכל העני לשעבר, נהפך לעשיר ממש. בכספו הקים לפסל בית מפואר, בו דוכן מיוחד עליו הציב את הפסל, כאשר נר תמיד דולק לפניו. כשם שהקים לפסל בית מפואר, כך גם בנה לעצמו בית עשירים מהודר, עם חדרים גדולים ומרווחים ובוסתן נאה.

אנשי העיר אשר התפלאו מאין בא לו העושר הרב הזה, ושאלוהו מאין בא לו עושרו הפתאומי, קבלו מענה, כי החונן דלים ריחם עליו, והרימו מאשפות. אולם האמת הנוראה נעלמה מעיני כולם, כי הרוכל התמים נצר את סודו בלבו ולא גילהו לאיש, אפילו לאשתו ובני ביתו. לשבחו יאמר, כי עשרו לא השכיח ממנו את עברו העגום, וליבו לא גבה. האיש הרבה במעשי צדקה וחסד, וידו היתה פתוחה לכל נזקק בנוסף לכך, פתח בית מדרש בביתו, בו החזיק תלמידי חכמים, בכל יום למדו בו עשרה תלמידי חכמים אחרים, כאשר בסיומו של יום זכו לסעודת מלכים ולמתנה הגונה.

באחד מן הימים, כאשר יצא ר׳ יאשיהו לתור על פני הארץ, כדרכו מימים ימימה, להסתובב ולחקור אחר איזו סיטרא אחרא של עבודה זרה ולבטלנה, הגיע לעיר קושטאנדינא.

אנשי העיר ששמעו על גדולתו, קבלוהו בכבוד מלכים, כיאות לאחד מגדולי הדור.

כמובן, הרוכל שהתעשר היה בין מקבלי הפנים, והזמין את ר׳ יאשיהו לביתו לומר שיעור לפני הלומדים באותו יום, ולאחר מכן יסעד את לבו בסעודה מפואר שהכין לכבודו.

ר׳ יאשיהו שמע מבני העיר, כי עשיר זה עד לפני זמן לא רב היה עני ואביון, ובדרך פלאית שאינה ידועה לאיש, התעשר עושר רב. אנשי המקום שבחו אה הרוכל העשיר, ספרו על הליכותיו הנאות, על מעשי הצדקה וחסד שעושה, ועל כך שמחזיק ידי תלמידי חכמים. ר׳ יאשיהו התרשם מכך מאד, ונענה להזמנה.

בתום הלימוד פנו לסעוד את ליבם. כל זמן הסעודה הביט ר׳ יאשיהו על מארח העשיר, שכן סיפור התעשרותו לא מצא חן בעיניו כל כך. חכמת אדם תאיר פניו. ופני האיש העידו על פשטותו וחמימותו, ועל כך שלא ניחון בחוש מסחרי, או כשרון אחר. חכמת לבו של ר׳ יאשיהו ונימי נפשו הדקים וטהורים, עוררוהו לחקור מה מסתתר מאחרי עושרו של האיש. במיוחד הציק לו שאף אחד איננו יודע מאין בא לו העושר הרב הזה.

בסיום הסעודה, לאחר ברכת המזון, קם ר׳ יאשיהו ופנה ללכת אל בית אחר, והזמין את מארחו הרוכל העשיר להתלוות אליו.

בהגיעם לאותו בית, הכניסו לחדר מיוחד ונעל את הדלת אחריו. תחילה חלק לו שבחים על מעשיו הנאים, על צדקותיו המרובים, ועל כך שלא גבה לבו. לאחר מכן פנה אליו בשאלה:

״אמור נא לי אחי היקר, מאין בא לך העושר הרב הזה"? העשיר הסמיק, והתחמק ממתן תשובה ברורה.

אז אמר לו הרי״ף: ״בתוקף היותי מוסמך, גוזר אני עליך לגלות לי מאין באה לך כל הגדולה הזאת, ואם אינך מגלה לי את האמת, דע לך כי בכוחי לברר את האמת בכוחות עצמי, ויתכן שתנזק מכך״.

הרוכל העשיר ששמע גדולתו של הרי״ף הגיע לאוזניו, נתקף בפחד וחלחלה, ותיכף סיפר לר׳ יאשיהו את האמת הנוראה, מאין בא לו העושר הגדול הזה.

כששמע ר׳ יאשיהו את הדברים, ספק את כפיו, וזעק: ״אבוי! הרי נלכדת ברשת השטן בכבודו ועצמו! הינך עובד גילולים!״.

הרוכל העשיר שהיה תמים, ולא הבין את הרעה שעשה, נחרד מאד, והחל לבכות.

האם אתה אותו יהודי כשהיית מקודם, המאמין אתה באמונה שלמה בבורא עולם ובתורתו הקדושה״? שאל הרי״ף.

וודאי וודאי״, השיב האיש. ״יהודי מאמין הייתי, ויהודי מאמין נשארתי, והנני מאמין בד׳ אלוקינו ובתורתו באמונה שלימה. בכל יום מתפלל אני בוקר וערב, ומקיים את כל המצוות כפי ידיעתי. מרבה אני בצדקה, ומחזיק ידי תלמידי חכמים בכבוד וחיבה, כפי שיעידו בני עירי. מעשי מוכיחים על כך שנשארתי באמונתי התמימה, ולא זזתי ממנה אפילו כמלא נימה״.

ואם יציעו לך עושר רב כדי שתעבוד עבודה זרה, האם אכן תעבוד לה״? הקשה הד־״ף.

חס וחלילה, חס ושלום, אפילו אם יציעו לי את כל הכסף והזהב שבעולם, לא אעזוב את אמונת אבותי, ולא אעבוד עבודה זרה אפילו רגע אחד״ – השיב הרוכל העשיר…

דבריו היוצאים מלבו, והחרטה העמוקה שהביע, עשו רושם על הרי״ף, שפנה ואמר לו 'אם כך, הראה נא לי את אותה צורה שהביאה לך את העושר הזה״.

האיש הסכים, ויחד פנו לביתו. שם הביאו אל אותו בית מיוחד ומפואר שהקים לכבודו של הפסל, והראה לר׳ יאשיהו את הארגז שבו מונח הגילול המתועב.

ר' יאשיהו התמלא שמחה על המצוה הנדירה שהזדמנה לידו להעביר גילולים מן הארץ. בזריזות פתח את הארגז, נטל את הפסל והשליכו בחבטה על הרצפה. לאחר מכן ציוה על בעל הבית להביא לו פטיש כבד, והחל לחבוט על הפסל. הפסלון זעק בקול זעקה גדולה ומרה, אבל ר׳ יאשיהו לא הניח מלהכותו, עד שהשחית  את צורתו, ריסקו לגמרי, ושחק אותו הדק היטב, עד שהעביר את הגילול מן העולם.

לאחר שסיים את מלאכתו הקדושה, פנה אל בעל הבית ואמר: ״דע לך, כי כל המצוות הרבות שקיימת מיום שהתעשרת היו מכספי עבודה זרה, שהם אסורים בהנאה. אולם ממון ששוגג היית ולא מזיד, הקב״ה לא יקפח שכרך על העבר. אבל, אם חפץ אתה שלא לאבד את זכויותיך עליך לאבד ולהשמיד את כל רכושך, שבא אליך מעבודה זרה. ולאחר שתשמיד את כל רכושך, יסייע לך הקב״ה למצוא את פרנסתך באופן אחר, בהיתר ולא באיסור, וימציא לך כל מחסורך. שכן גלוי וידוע לפניו יתברך תום לבבך, ואהבתך אותו, ורדיפתך להרבות צדקה וחסד״.

כששמע זאת העשיר, לא התמהמה, ובעודו תחת הרושם העז של דברי הרי׳׳ן* והגילוי הנורא על העושר שהתעשר מעבודה זרה, רץ בזריזות והעלה אש בנכסיו, בביתו וברכושו ובכל אשר לו, וחזר לעיסוקו הקודם בסחר גרוטאות ובלויי סחבות.

אנשי העיר ששמעו את המעשה, וראו איך שמיודעם העני – העשיר – העני לא היסס לרגע לשלוח אש בכל נכסיו, לא פסקו מלשוחח על שאר רוחו, איך שבמו ידיו הביא עליו את עניו בחזרה, העיקר שלא להנות מכספי עבודה זרה. ומכיוון שזכרו את התנהגותו הרחבה עמם בימי עושרו, השיבו לו כגמולו ודאגו לכי מחסורו.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף כמורה בכל ישראל חברים.

לאחר שבטלה ישיבתו הציעה הנהלת בית הספר כל ישראל חברים בעיר לרבי יוסף להורות לימודי יהדות בבית הספר. הוא שמח על ההצעה בחושבו שבאמצעות עבודתי בבית הספר, יצליח להרביץ תורה בתלמידים, ולחנך ילדי ישראל לאהבת התורה ולקיום מצוותיה.

אל לאחר מספר חודשים כאשר עמד על טיב התלמידים ושאיפותיהם, נוכח כי אין להם עניין רב בלימודי היהדות וכל שאיפתם היא ללמוד את התרבות והשפה הצרפתית על בוריה. דבר שגרם לו אכזבה ועוגמת נפש. הוא הגיע לידי החלטה שעליו לעזוב את ההוראה בכל ישראל חברים ויהי מה.

על אף משכותרו הגבוהה ולמרות שלא הייתה לו הכנסה אחרת, וכמפרנס יחיד מוטלים עליו כל צורכי בני ביתו, כדבריו :

     אך לזאת חרד לבי ויתר ממקומו, קיוויתי טוב ויבא רע, שראיתי כל יגיעי לריק שהנערים אינם חפצים ללמוד. כי הקליפה גברה, וחפצם ורצונם ומעיינם רק ללמוד חכמת לשון צרפת, והעיקר היה טפל אצלם. לזה נקעה נפשי בחיי ובחלה נפשי מלהיות עוד מורה שם….

אכן הוא התפטר מעבודתו לאחר כששה חודשי עבודה, וחזר לתלמודו. לפרנסתו החליט לשמש כסופר שטרות, שהיא מלאכה קלה שאינה דורשת זמן רב. כך יוכל להתפרנס מיגיע כפיו וגם ללמוד תורה. כדברי התנא : " כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון " ( פרקי אבות פרק ב' ). בינתיים המשיך אביו רבי יצחק לתמוך בו ובכלכלתו כדי שיוכל להקדיש יותר זמן לתורה.

כהונתו כספרא דדיינא.

השלטונות הצפרתיים במרוקו הנהיגו סדרים חדשים בכל המשרות הציבוריות. אזרחיות כלכליות ודתיות, מוסלמיות ויהודיות. בין היתר דרשו שכל סופרי השטרות ( נוטריונים ) היהודיים, יבחנו במבחן רשמי בהלכה ובמעשה, ורק אלה שיעמדו במבחן יורשו להמשיך במלאכה זו.

כאן ברשותכם אביא תעודה מספר 278, מתוך הספר " קהלת צפרו " כרך א' של רבי דוד עובדיה זצוק"ל. תעודה זו מתייחסת לנושא שהובא לעיל, דהיינו דרישת השלטונות הצרפתיים לעריכת מבחנים בהלכה כתנאי לקבלת תואר סופר שטרות מוסמך.

תעודה מספר 278

פאס יע"א 16 אדר 679

רב אחאי ורב רחומאי, כויה גופאי, הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, כבטוד קדושת תורתו כמוהר"ר ישמח עובדיה הי"ו.

צפרו יע"א.

לשלם אין קץ. תעלם די ליום זאנא לק'אדן די זילינאר ליוטי ירום הודו די יוצלך דאכל הר=אדי נסכא מננו בלערבייא, כיף יתמסווי סופרים דיפ]אס ומקנאס וצפרו יע"א וכולסי יכון עלא יידדי דהיינו יאנה נזרבהום בכתב ובעל פה דהיינו כל אחד יכתב דלכתבות ודשטרות ןיכון בקי בהם עאד נעטיה לק'אדן יכון סופר.

והאד אסי כוללו נחדאז נסממיהום אה"ה פי 10 אבריל למאזי ופי 15 אבריל או 17 יכונו הינא ונזרבהום, ביהא ידא נתין תסכן הינא פי פאס ותכדם סופר ראך נכתארך נתין לוולי ווילא גראדך תבקא פצפרו ראך תכון נתין סופר למכייר.

ביהא עלמנא בכרי לדעת מה יעשה ישראל, טוהאד סי כוללו הוא ביני ובינך סוד נכמס, ונתין נחבך תתעדב תסרדלי באר היטב ואחר ליסטא דתזרביאת די פאס נסקסיהום בכתב ובעל פה כול חאזא תכון מנאיין למקור דייאלהא באס נזיד נאקדדהא מעא די מרססי אע"ה מן נחלת שבעת עט סופר וכו…

פעמוני זהב וכו…באס יכון סדורים לפני חית יכונו לחקקאם גאלסין מעאי, וחית תקרא האד נסכא דלערבייא תקדר תוריהא לידידנו הרב הגאון מוהר"ר שלם אזולאי הי"ו באס יכון ירד באלו במקומו פסופרים ומא תביינלוסי חתא סי ענין די כתבתלך.

ובפרט לעניין די כבודך, נחבך תחרס פדי כתבתלך באס נכון מכ'בר יפה שעה אחת קודם ועמך הסליחה רבה כנפשך שבעך וכנפש נאמן אהבתך ושמ"ח בתורתך תורת חיים.

והוא הצב"י וידאל הצרפתי הי"ו כן יהי רצון.

תרגום תעודה מספר 278.

לשלם אין קץ. הריני חהודיע לך שהיום הגיע לידי מאמר של הנציב העליון זינירל ליוטי ירום הודו. רצוף בזה העתק ממנו בערבית, ובו תקנון שעל פיו יתנהגו הסופרים של הערים פאס מקנאס וצפרו יעזרם האל. הכל יהיה על ידי.

דהיינו שהסופרים יבחלנו אצלי בכתב ובעל פה וכל אחד יכתו שלוש שטרות מהמסובכים ביותר לדוגמה שטר משכונה, מתנת שכיב מרע, ומכר בהטבה ועוד. וכל סופר יהיה נשאל בהלכות הנוגעות לעדות ולשטרות ויהיה בקי בהם.

ואחר כך יתמנה על ידי להיות סופר, והמנויים הללו יהיו על ידי בתאיך 10 לאפריל הבא ובחמישה עשר לאפריל או שבעה עשר יהיו כל הסופרים כאן לבחינה, לכן אם ברצונך לדור בעיר פאס ותהיה סופר אני אתמוך בך אתה ראשון.

ואם ברצונך להשאר בעירך עיר צפרו אתה תהיה הסופר המובחר. לכן עליך להודיע לי בכדי לדעת מה עלי לעשות, והכל ביני ובינך סוד נכמס. ואני מבקשך להטריח את עצמך ותשלח לי באר היטב רשימת של בחינות בהלכה ושאלות שאשאל את הסופרים בכתב ובעל פה וכל שאלה יבוא בצדה המקור מספר הפוסקים, ואשוה את רשימתך עם מה שהעתקתי מספר נחלתץ שבעה.

הערת המחבר שהוא בנו של הרב ישמח עובדיה זצוק"ל : ראה בספר חשמ"ח לבב בחושן משפט סימן כב ושם נדפסה הרשימה שסדר מור אבי ז"ל לבחינות הללו וקרא לה בשם מסכת סופרים. ושמעתי מפיו ז"ל שכשהגיע תורו לבחינה הנכרת עמד הרב וידאל הצרפתי ז"ל במלוא קומתו ופנה לאנשי הממשל ואמר להם שאין אנו כדאים לבחון את הרב הזה והוא בחכמתו הגדולה ראוי והגון לבחון אותנו. אך מפני הפורמליות של החוק נשאל אותו שאלות אחדות. עד כאן לשונו.

וספר עט סופר וכו…פעמוני זהב וכו… ויהיו סדורים לפני יען שבשעת הבחינה יהיו נוכחים אנשי הממשל, ואחרי שתעבור על העתק התקנון הרצוף בזה תוכל להראותו לידיינו הרב הגדול מורנו הרב רבי שלם אזולאי ה' יחייהו וישמרהו ובזה יתן תשומת לבו לסופרים שבעיר.

ולא להגיד לו משום דבר שכתבתי לך לעיל ובפר בעניין של כבודך. ואבקשך להזדרז במה שביקשתי ממך שעל ידי כן תהיה לי ידיעה מבוררת בבחינות הללו ויפה שעה אחת קודם ועמל הסליחה רבה כנפשך וכנפש נאמן אהבתך ושמח בתורתך תורת חיים.

והוא הצעיר בישראל וידאל הצרפתי ה' יחייהו וישמרהו כן יהי רצון

סוף התעודה. 

הבחינות נערכו בערים המרכזיות על ידי אב בית הדין של העיר, בנוכחות נציגי השלטונות. בפאס התקיימו הבחינות לסופרי הערים פאס, מכנאס וצפרו ביום ט"ז באדר תרע"ט – 18.3.1919. על כל אחד מהנבחנים היה לכתוב שטר עיסקא, שטר מכירת קרקע ושטר שכירות.

אחר כך היה עליו להסביר את משמעות נוסח השטר על פי ההלכה. כמו כן נשאלו הנבחנים שאלות בדיני שטרות ועדות בכתב ובעל פה. המחנים נשלחו לעיר הבירה ארבאט לבדיקה, ואלה שהצליחו לעמוד במבחן קיבלו רשות להמשיך בתפקידם.

ביו הנבחנים היו חכמים מופלגים אשר שימשו אחר כך בדיינות. רבי יוסף נמנה בין אלה אשר עברו את המבחן בהצלחה. במשך הזמן אף נתמנה לסופר גיטין בעיר. הוא התאמן במלאכתו והתעמק במקורותיה ההלכתיים.

הוא עצמו דן בבעיות שהתעוררו ובפתרונן כפי שמבוארים הדברים בתשובותיו. בחיבורו " שארית הצאן " חלק ד', כתב " מזכרת הגיטין ", בו הביא בצורה כרונולוגית גיטין שנפלו בכתיבתם ואת פתרונן ההלכתי.

הגיטין הם מטבת תשי"א – 1951 – עד חשון תשי"ט 1959. בחיבורו " יבין לאחריתו ", העתיק מכתב יד " מזכרת הגיטין " של הרב הגאון רבי אהרן בוטבול זצ"ל. ובחיבורו " מלח בלשוני ", כתב רבי יוסף נוסחי שטרות שישמשו כעזר לסופרים במלאכתם.

השטרות במרוקו נכתבו על נייר רשמי שהוטבע בו סכום האגרה. על הסופר היה להתאים את ערך הסכום הנקוב בשטר לגובה האגרה שיש לשלם, ובהתאם לכך לקנות הנייר. פעם אחת העליל יהודי אחד על רבי יוסף שהוא גבה ממנו עבור הנייר יותר מן הסכום המוטבע בו.

עלילה זו העכירה את רוחו של רבי יוסף וגרמה לו צער רב, עד שהתבטא כלפי המעליל בדברים ארוכים וקשים כגידין, ובנס יצא מעלילה זו בשלום. במלאכת הסופרות עסק עד סוף ימיו.

מחיבוריו נראה שהיה בקי במלאכת סופר סתם ( ספרי תורה, תפילין ומזוזות ), אם כי הוא לא עסק בזה. בהיותו חרד על דבר ה', פנה בשנת תשי"א – 1950 לעמיתו הרב הגאון רבי שאול אבן דנאן, הרב הראשי ליהדות מרוקו, והתריע על העזובה השוררת בתחומי מלאכת הסת"ם.

הוא הציע שמועצת הרבנים תתקן תקנות, תעמיד במבחן רשמי כל הסופרים העוסקים במלאכה ותגביר הפיקוח עליהם. " כדי להסיר המכשול מדרך בני ישראל. רבי שאול קיבל את הצעותיו והבטיח לפעול בנידון

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.

מתוך ויקיפדיה

החדית' (ערבית: الحديث) הוא אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, אשר מופיעים בסונה, הכוללת גם את הביוגרפיה שלו (הידועה גם בתור הסירה), ואת הצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים שונים.

המילה חדית' היא מהשורש הערבי "ח.ד.ת'" (حدث) המקביל מבחינה אטימולוגית לשורש העברי ח.ד.ש. משמעות המילה היא "חדשה" או "שיחה". כלומר, המשמעות המילולית של המושג חדית' הוא ידיעה או סיפור על הנביא מוחמד, דבריו ופועלו. מאוחר יותר התפתח המושג חדית' כאוסף סיפורים ואמרות על חיי מוחמד.

כל חדית' בנוי משני חלקים:
1. אִסְנאד (إسناد שפירושו: סימוכין) – שושלת המוסרים מדור לדור.
2. מַתְן (متن שפירושו: תוכן) – תוכן החדית', כלומר הסיפור או הידיעה עצמם.

החדית' הועבר בעל פה מדור לדור, ויש הטוענים שברבות הימים נוספו לו פרטים לא מקוריים. המוסיפים היו היסטוריונים, שליטים או חכמי דת שרצו לחולל רפורמות, והשתמשו בדברי מוחמד כדי לבסס את הרפורמות שלהם. במשך השנים נוצרו מספר אוספים שונים של חדית'. חלק מהם לא היו אמינים. כדי לבדוק האם חדית' ספציפי הוא מהימן אם לאו, בדקו אותם מלומדים מוסלמים קדומים וקבעו את מידת המהימנות שלהם.

כל חדית' יכול להיכלל באחת מתוך שלוש קטגוריות של מהימנות:
1. צחיח (صحيح ההגייה בקירוב: סחיח) – חדית' איתן, כלומר לא נמצא פגם בשושלת המוסרים.
2. חסן (حسن) – "טוב", "יפה", חדית' מהימן למדי, אך המילים של החדית' (מתן) לא הועבר בדיוק כפי שסופר על ידי הנביא מוחמד.
3. צ'עיף (ضعيف ההגייה בקירוב: דעיף) – "חלש" או רעוע, כלומר, נמצאו פגמים בשושלת המוסרים, ואין להסתמך עליו.

קיימות שתי צורות עיקריות לעריכת הקבצים:
1. מוסנד (مسند) – עריכה על פי שמו של האחרון בשרשרת המסירה (אִסְנאד).
2. מוסנף (مسنف)- עריכה על פי נושא הדיון של החדית'.

עבור רוב המוסלמים החדית' הוא המקור המוסמך לפרשנות הקוראן, ומקור להלכה ולמערכת הערכים הרצויה, בדומה למה שמכונה ביהדות תורה שבעל פה. כמו כן החדית' הוא מקור ידע על חיי מוחמד ועל תקופתו.

ישנם קטעי חדית' רבים המקבילים לסיפורי המקרא וכן לאגדות מתוך התורה שבעל פה של היהדות הרבנית.

יש מספר רב של אוספי חדית', ביניהם צחיח אל-בח'ארי, צחיח מוסלם, סֻנאן אבו דאוד הסונייםואל-אִסְתִבְסאר ואוצול אל-כאפי השיעיים.

זרם הקוראניסטים וההתנגדות לחדית

בתחילת שנות ה-80 ייסד ד"ר אחמד סובחי מנסור את הזרם המצרי Quranists – הקוראניסטים, שביסוד תפיסתו עומדת האמונה שהקוראן הוא המקור התקף היחידי של דת האסלאם ומצוותיה. הקוראניסטים דוחים לחלוטין את החדית', את חוקי השריעה או כתבים מסורתיים אחרים על מוחמד, מעשיו, קורות חייו ואמרותיו. על פי תפיסת זרם הקוראניסטים, התוספות לקוראן ובכללן החדית', הן מקור לשנאה, פונדמנטליזם, פגיעה בזכויות אדם, אנטי הומניזם, טרור ומלחמות. בשל תפיסותיו נרדף מנסור במצרים עד כדי איום לחייו ונאלץ לגלות לארצות הברית בשנת 2001

Le coranisme est un courant de l'islam scripturaliste, car fondé sur le seul Coran et le refus des hadiths. Le coranisme est la version musulmane du "Sola scriptura" des protestants et du karaïsme dans le judaïsme.

Les coranistes (ou coranites) se fondent uniquement sur le Coran, contrairement aux sunnites et chiites qui croient au Coran et auxhadiths. Ils affirment retourner à l'islam originel, à l'époque où les musulmans ne se référaient qu'aux enseignements coraniques, puisque les premiers recueils de hadiths ne sont apparus qu'après la mort de Mahomet. Les coranistes croient également en la sunnaqui se trouve dans le Coran, et rejettent la sunna telle qu'elle a été rapportée par l'orthodoxie musulmane sunnite.

Les coranistes sont en contradiction avec la majeure partie des pratiques cultuelles en islam qui sont recommandées par les hadiths. Il trouvent que les hadiths sont des textes écrit par l'Homme (après la mort de Mahomet) et n'ont donc aucune puissance divine comme le Coran (dicté par Dieu à Mahomet). Dieu précise dans le Coran que seul ce livre saint sera protégé mais pas les autres écrits. Cependant, ils puisent la sunna du prophète dans le Coran car c'est dans le respect de ces paroles dictées par Dieu que Mahomet a fondé son comportement et donc sa sunna

4

איך נולד המושג ששמו חדית׳, מילה שפרושה למעשה ׳סיפורי ?

החדית׳ מבוסס על שרשרת המוסרים המכונה ׳אסנאד׳, תוכנו ומשמעותו של החדית׳ מכונה ׳מתון׳.

חכמי האיסלאם היו מודעים לעובדה שישנם חדית׳ים מזויפים אשר אמינותם מוטלת בספק וקבעו במסקנותיהם כי יש למיין את החדית׳ים בהסתמך על ביוגרפיה ואמינות המוסרים המכונים באיסלאם ׳עלאם אל- רגל׳. המיון נעשה גם על פי חשיבותו של נושא החד׳ית המכונה באיסלאם ׳מוצנף׳.

תהליך המיון וסידור החדית׳ים על פי סדר הנושאים ואמינותם מכונה ׳מוסנד׳.

אספני החדית׳ים היו רבים, אך החשובים שביניהם היו מקורביו ותומכיו של מוחמד שהפכו בבוא הזמן לבעלי תפקידים צבאיים או מדיניים ואשר למען קידום או שרות האינטרסים האישיים שלהם אמרו את אשר אמרו לאחר מותו של מוחמד, כאילו נאמרו הדברים מפי מוחמד עצמו.

עם היוודע דבר מותו של מוחמד בחצי האי ערב פרשו כל אותם השבטים שהצטרפו לאיסלאם לאחר כיבוש מכה ולאבו-בקר, ממלא מקומו של מוחמד, לא נותר אלא להשתמש בצוואתו של מוחמד כדברי קדושה על מנת להשיב את השבטים הפורשים לחיק האיסלאם במלחמות ה" רידה "במלחמות אלו, שניהל אבו-בקר נגד השבטים שפרשו מהאיסלאם, נהרגו אלפים מבני השבטים המורדים באכזריות רבה למען יראו וייראו ובמטרה מוצהרת להנציח את השלטון מבחינה מדינית ותו לא.

הערת המחבר – מלחמות ה'רידה׳ החלו לאחר מותו של מוחמד ועלייתו של אבו-בקר כחליפה רוב מנהיגי השבטים שנשבעו אמונים למוחמד לאחר כיבוש מכה וטאיף הודיעו על פרישתם ופסקו לשלם את המיסים, מלחמות ה'רידה פרצו על רקע כלכלי ללא כל שייכות למהפכה המונותיאיסטית שכביכול דגלו בה מוחמד ויורשיו. עד כאן.