סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

הקדמה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.

כיצד הגיעה קהילה זו לגדולה ולגדלות רוחנית בקנה מידה שאין דומה לו, כאשר קהילה זו הגיעה בשיאה לכ – 5.000 נפש בלבד ? מהם השורשים הרוחניים, התרבותיים, התורניים, שהצמיחו את אחד מענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות, אור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר זצוק"ל – יליד סאלי ? 

רבי משה דאבילא ב״ר שלמה

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נלב״ע בט׳ באב התם״ה.

ישנה איגרת ממנו במכון כתה״י.

רכי עיוש אלמאליח

רב ומו״ע בסאלי במאה השישית למניינינו.

נמצא חתום בתשובה עם הרב שאול אבן דנאן והרב רפאל עובד אבן צור. רבי עיוש הוא אביו של הרב יוסף אלמאליח, מחבר ״תוקפו של יוסף״ וחתנו של הרב המקובל רבי שמואל קארו. במכון כתבי היד נמצאה תשובה ממנו

רבי ראוכן אבן עטר

הוא בנו של היעב״ץ מפז. רבי ראובן היה ת״ח גדול שנלב״ע בגיל צעיר בהיותו כבן כ״ה שנים בעיר סאלי בשנת התק״ב.

בספר ״נער בוכה״ לרבי אליהו הצרפתי, נכתב דרוש הספד עליו – ״דרוש שדרשתי על שמועה כי באה, שנתבש״מ (שנתבקש בישיבה של מעלה) החה״ש כהה״ר ראובן בן מוהר״ר הרב המובהק וכולל, דיין ומצוין וחסיד, מר קשישא כהה״ר יעקב אבן צור שמת בחה״מ בעיר סאלי, אב בחכמה ורך בשנים, שנותיו היו קרוב לחמש ועשרים שנים, עמיתי בתורה ובמצוות, אוי לאזניים שכך שמעו. ה׳ ישקה לאביו כוס תנחומין ויהיה מזבח כפרה בעד כל ישראל אמן״.

נלב״ע בי״ג באב בשנת התק״ב בסאלי. תחינה ממנו נדפסה ב- ״עת לכל חפץ״.

רבי שלס בוזגלו

רבי שלם הינו מו״ז של רבי שלום מחבר ״מקדש מלך״. בספר זה, פירוש נפלא ועמוק לזוה״ק, תיאר אותו נכדו. ״בלא״צ (בן לאותו צדיק) חסיד ישר ונאמץ, זקן בא בימים כמוהר״ר שלם זלה״ה״.

הוא היה ממקימי עולה של תורת הקבלה וחבורת הזוה״ק בסאלי.

רבי שלס הסבעוני

מרבני סאלי במאה החמישית למניינינו.

נפטר במקנס, מוזכר ב״משפט וצדקה ביעקב״ (סימנים: ס״ד, צ״ד, ר״כ).

רבי שלמה הכהן ב״ר אברהס אלחדאד

מחכמי סאלי, בן דורו של רבי שלמה הכהן שהזכרנו לעיל (לכן צויינו בשמות אבותיהם ובכנויים להכיר ביניהם). ב״מלכי רבנן״ הובא קיום שטר סידור טענות משנת התפ״ח וחתומים עליו רבי שלמה שאנו עוסקים בו ורבי אליעזר ב״ר דוד הלוי.

משפחת הכהן אלחדאד הינה משפחת צדיקים – מקובלים ידועה במרוקו, כן נפגוש את רבי יוסף מוורזאזאת, את אביו רבי יעקב הקבור בתאזנכאתואת רבי מסעוד הכהן אלחדאד ראש ישיבת בית-אל ומחבר שאלות ותשובות בקבלה " שמחת הכהן ", יתכן שרבי מסעוד הוא מצאצאיו של רבי שלמה שאנו עוסקים בו. בכתובים לא נודע מקום חנותו של רבי מסעוד. 

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הקדמת המחבר.

הרב יעקב משה טולידאנו

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

כפי מה שהננו קוראים בהמשך דברינו בספר הזה חדש היישוב הישראלי במרוקו בתקופות ובזמנים שונים. לפי כל אחת מהתקופות ירד מצב יהודי מרוקו כל כך ויתמוטט עד כי היה אפשר לחשוב כי נכחד ישובם מעל אדמת מרוקו, ואמנם, כמו שכתבנו, בכל פעם אחרי הירידה והדלדול, נראו מיד סימני עליה וישובם פרח עוד וישגשג, כן מקרה עמנו ישראל בכל המקומות אשר נפוץ בם ככה היה מקרהו גם פה בארץ מרוקו בפרט.

פרק ששי  1243 – 1490

ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.

הממשלה החדשה של שבט בני מרין עוד בשנים הראשונות יכלה לבצר לה מעמד חשוב במרוקו עוד גם בימי האל מווחידין. גם ימיו נמשכו זמן רב מכל ממשלות השבטים האחרים שמשלו עד כה מראשית התקופה הערביאית, ויותר משלש מאות שנה ארכו ימי ממשלתה, אמנם בכל זאת במה שנוגע ליחוסה של הממשלה הזאת אל היהודים בכל שנות קיומה אין עוד אתנו כי אם ידיעות מעטות ומקוטעות, אשר על פיהן לא נוכל להוציא משפט ברור מה הייתה הממלשה הזאת אל יהודי מרוקו ואיך התיחסו אליהם המושלים המריניים אם טוב ואם רע.

ניכר הדבר כי אחרי החרבן הנורא והשממון שעשו האלמווחידין ביהודי מרוקו, נדלדלו הקהלות ומעטו ויתרוקנו, עד שמפני זה לא נשאר זכר קיים ממצבם של הקהלות ההם שכמותם ואיכותם לא היו כנראה מורגשים כל כך, להסב אליהם תשומת לב.

ואולם על פי עובדות אחדות שתבאנה הלאה מקורות יהודי מרוקו בתקופה הזאת של ממשלת בני מרין, נוכל לשער כי המושלים האלה המרינים רחקו מרחק רב מאותה הקנאה הדתית והמשטמה של מושלי האלמווחידין שקדמו להם, ויהיו נוחים וסבלנים ביחוסם אל היהודים וגם התנהגו עמהם ביחס של רצון וצדק.

עוד בימי המושל השני להמרינים אבו יוסף אבן יעקב אבן עבד אלחק תתקכ"ט – מ"ד , אחרי אשר נלחם המושל הזה עם הנוצרים בעיר פאס ששנאתם אל היהודים נזרעה עמוק בלבם מימי שלטון האלמווחידין, ויחפצו להרוג את יהודי פאס על לכלה, והחלו כבר להוציא מחשבתם לפועל ויהרגו עשר איש, אך אז קדם המושל ההוא אבו יוסף את פני הרעה ויתיצב לנגד הפרעים ההם ויניא אותם.

וככה יש לשפוט עוד, את התיחסות מושלי המרינים אל היהודים אז, לפי המצב הרוחני שעוד בימים ההם, מיד בכניסתה של ממשלת המרינים, התרומם ויתפתח,  תחת שעד כה הורע המצב הרוחני כל כך בתגרת ידם של האלמווחידין החשובים והקנאים, רבי יוסף בן כספי יאמר בספרו " אם יחייני ה' אז אעבור…ואסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת " , שם עוד יאמר, וכל שכן הישמעאלים בפאס ובשאר ארצות קבעו שם מדרשות ללמוד ספר המורה מפי סופרים יהודים.

מזה נודע כי בעשרות שנים כבר הספיקו המושלים המרינים להביא סדר ומשטר מדיני ישר ולשכח את הקנאה הדתית האלמווחידית מלב העם, ויחד הישמעאלים עם היהודים יכלו לשקוד על דלתי החכמה והמדע במחיצה אחת.

כן הננו מוצאים עוד במאה הראשונה לממשלת המרינים רבנים ולומדי תורה בקרב יהודי המערב, שמהם, נחזה ברור כי עסק התורה מצא לו אז מהלכים בקרב היהודים במרוקו, בגלוי ובפרהסיא לעין כל, ואלה שמות הרבנים שידענו מרבני המערב שחיו אז במאה ההיא, שהיא גם המאה הראשונה של האלף הששי.

מר שחמה עמאר מסגלמסה נסע מעירו ההיא עם אשתו ריינא ובניו וחותניו לספרד לאי מיורקה, ולפי הנראה שיצא מסגלמסה לרגלי האלמווחידין אשר בעת בוא בני מרין לפאס, רכזו הם את ממשלתם ממרוקו ועש סגלמסה, והמושל האלמווחידי עאלי אסאעיד שמשל שם 1240 – 1267 היה בלי ספק כהמושלים האלמווחידין שלפניו לרדוף את יהודי מרוקו וסגלמסה, ולכן היה רבי עמאר הנזכר נאלץ הוא וביתו לצאת מעיר מולדתו ההיא.

רבי דוד בן זכרי ורבי משה בן זכרי, שניהם מעיר פ

אס, ויחליפו מכתבים בענייני הלכות עם רבי שלמה בן אדרת גדול הרבנים שבספרד, ויש לשער כי נמנו שני הרבנים האלה זה אחר זה לרבני פאס, והאחד היה בנו של השני, רבי יצחק בן מימון בן אלחנן מעיר תאזה, גם הוא נשא ונתן עם הרשב"א הנזכר.

רבי יהודה גואן ממרוויקוש ( כנראה מראכש ), רבי יצחק עמאר מעיר סווטא שלפי ההשערה נראה שזה היה אחד מבניו של מר שלמה עמאר הנזכר כבר, רבי יוסף בן גליל, שניהם היו עוד אחרי שנת 1330, רבי סעדיה ב"ר יצחק מסגלמסא, תלמידו של רבי אברהם אבולעפייא איש הרזים הנודע שחי אז בספרד, וכנראה שבהיותו עול ימים יצא מסגלמסה מאותה הסבה שכתבנו אודות מר שלמה עמאר הנזכר, ורבי סעדיה הלך לאיטליה ששם למד רבי סעדיה לפני רבי אברהם אבולעפייא ויהי ממעריציו ומחזיקי שיטתו בידיעת הקבלה.

בעוד שבמאה הזאת, הראשונה לממשלת המרינים, לא ידענו כי אם שמות רבנים בלבד, מבלי לדעת מה פעלו בתורת ישראל ואם חברו איזה ספרים ? הנה במאה שאחריה נשאר לנו זכר עוד לרבנים אחדים שחיו אז בארץ המערב, שהדר פעלם יזכר על ידי איזה ספרים שחוברו מהם, ואלה הם.

רבי נסים בן מלכה הישיש, מתושבי פאס חי סביב שנת 1360 מקובל גדול וחיבר בזה ספר " צניף מלוכה ", גם רבי יהודה בן מלכה בנו, היה גם הוא חכם פילוסופי ומקובל. כרבי נסים כן גם בנו רבי יהודה לא נדע אם עוד חיברו ספרים אחרים, וגם הספרים ההם שזכרנו, נאבדו אבוד ואינם.

בימי שני הרבנים האלה חי עוד בפאס רבי יוסף הכהן הדיין אבן סואן, רב גדול ומיוחס נצר מגזע רבי יהודה הכהן הקדוש שנהרג בראשית ימי האלמווחידין, ויהי גם הוא כאבותיו תופש ישיבה, ומרביץ תורה שם בפאס, לאחד מתלמידיו נחשב רבי יהודה בר רבי יוסף אלכרסאני האצטגנין, שחיבר ספר " ארון העדות ", קרוב לשער כי הוא רבי יוסף אלכרסאני, היה בן משפחה ילידת העיר כורסאן (כורסאן, במדינת פרס על גבול אפגניסטאן )  אשר באסיה שבאה למערב לעיר פאס, שם בספרו " ארון העדות " שחיבר שעודנו מצוי בכתב יד יספר בהקדמתו :

" ויהי כאשר הכסף אפס, יצאתי ללכת אל עיר פאס, למצוא מנוחה, והנה אנחה, ויהי בבוקר כעלות השחר, לבי סחרחר, והנה רכב וסוס ומלחמה ערוכה, בזה ושלל וחימה שפוכה ובחרון ועברה, שבתי העירה.

בליל בא זדון בקלון, בתחלת שעה ראשונה בשכון עננה על כוכבי נגה בהיותה נזורה ודרכה לאחור ישרה בכאין בררה, כ"ג יום לחדש אדר לא תואר לו ולא הדר גם בהיות הלבנה ברביע האחרון בחסר חילה., בביש גדא וטמיע מזלא… ובשנה הזאת ברגזות  בדרך כחי, קצרה רוחי, והחלפתי נוה שאנן ומקום רענן בבית מאסר על שן סלע אשכון ואתלונן.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

פיוט סימן אני יחייא חזק. סימן א"ב נועם אלי אנוהו.

אלי ודודי. הדרי הודי. לך גלוי סודי. אתה יי

בשמך אקרא. תוציא מצרה. בני הגבירה. הם עם יי

גדול ונורא. צור עוטה אורה. זכור התורה. לעם אמוני

דודי צח אדום. בנה נא הדום. את ארץ אדום תחריב יי

האל העונה. ראה בעווני. אויבי ושוטני. תצמית יי

ואתה אבי. רפא מכאובי. עיני ולבי. אשא ליי

זה לו קוינו. הוא יושיענו. מיד אויבינו. יפדה יי

חטא עוון פשע. תמחה ברגע. קרב נא ישע. בני איתני.

טוב לכל קוראיו. ירחם בניו. בני בחוניו. לבות יי

ישקיף וירא. אדוני מורי. סורר ומורה. יכרית יי

כפר אשמים. לבני רחומים. חי העולמים אודה יי

למען שמו. ירחם עמו. כי ממקומו.ברוך יי

מכסא נורא. נשמה ברא. אדיר ונורא. נגלה בסיני.

נתן התורה. לאום טהורה. שבת היקרה. הנחיל יי

סודו הו נגלה לעם סגולה. בו חטא ומחילה. יסלח יי

עם זו קנית. אשר בחרת. להם נתת. שבת יי

פתח תשובה. לבני אהובה. בנחת שובה. הושע יי

צרים וקמים. מהרה השמים. לעם עגומים. נחם יי

קבץ קהיךה. לעיר תהילה. נורא עלילה. שמך יי

רחום שמך. רחם על עמך. גם משמיך. תברכנו יי

שדי צבאות.שבע שמחות. לנאנחות. שמח יי

תכון תפילה. מעם סגולה. לך מסילה. שמי יי. אני לדודי אודה בעודי. נפשי ומאודי ביד יי.

יהי חסדך. על בן יחידך. יגדל כבודך. כבוד יי

ישמח ישראל. בביאת הגואל. אני דל שואל. מאת יי

חסד זה קיים. אלהים חיים. שועת עניים. קבל יי

פיוט לכבוד האדמו"ר כמוהר"ר המלך דוד אביחצירא וצוק"ל זיע"א.

סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ חזק

נועם בר יוחאי יסוד עולם.

אמת מארץ תצמח. כל עווננו ימח. וגם לבבו ישמח. בתחיית דוד

נעים ויפה דודי. טוב מכל מתי סודי. היה הדרי הודי. אדוני המלך דוד.

יצא מעם סגולה. ביום שבת כלה. ועלה לו למעלה. כי זה רצון המלך

ידיד בן הגבירה. נשמתו היא טהורה. בטלה הגזרה מעל בני המלך

חמדת כל ישראל הוא. כולם אומרים אשריהו. מה מתוק אמרי פיהו. כמאמר המלך

יראתו יראה תמה. בלי און ומרמה. לשם שוכן שמימה. לעשות רצון המלך

ישב חדרי חדרים. לעסוק במסתרים. שכינה הרים. כי כן דבר המלך.

אדון הכל אין בלתו. טהורה היא מחשבתו. אין להרהר בדעתו. כי כן גזר המלך

אדוני בעוז גבר. מנעוריו התגבר. לכבוש יצר שגבר. לבטל רצון המלך.

דרש טוב הוא לעמו. דבריו נתקיימו. מתוק מדבש טעמו. כמו טעם המלך

הדריך עמו עדתו. לקיים את מצוותו. לעילוי שכינתו. לבוא בהיכל המלך.

אוהב צדקה היה. בדבור ועשיה. פדה רבים משביה. להשיב שבות מלך

נקי כפים ובר. בתורה דִבֵר דָבָר. חיילים עמו הגבר. ברוב עם הדרת מלך

חסיד הוא בכל מדה. לתורה ולתעודה. הוא עיני כל העדה. לכל צרכי המלך

זכותו היא גדולה. מכל בני הגולה. כי הוא רב המעלה. לדבר עם המלך

קבץ רבה פעלים. לשם נאדר באלים. כמו יושב אהלים. יבטח ביי מלך

את חיבוריו היקרים. כולם מפז נבחרים. בהם סודות נסתרים. מאנשי חברת מלך

מלא מצוות כרמון.ככרם בעל המון. שכרו אתן טמון. בחצר בית המלך

יעץ עצה נכונה. עם נפשו העדינה. ישב בדד בשכונה. לראות פני המלך

צדיק הצדיק רבים. רחוקים עם קרובים. הכל רצים ושבים. לעשות דבר מלך

חנן דלים אביונים. תמיד בסבר פנים. דבריו נאמנים. לפני האל המלך

זכות אבותיו עמו. בלילו וגן יומו. גדול מרבן שמו. כמו דוד המלך

קבל נא את מנחתו. ורחם על עדתו. בזכות אבות וזכותו. יבוא בן דוד מלך

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

חינוך טהור

ההרס הרוחני שהתחולל בנוער הטריד את רבינו, והדיר שינה מעיניו, החליט כי צו השעה להקים תלמוד תורה, אשר יתחרה בבתי הספר של ״אליאנס״ ביופיו וברווחתו, אבל ההשקעה היתה עצומה בכדי ליישם תכנית זו, ואכן לאחר מאמצים רבים, כאשר כל אחד תרם כפי יכולתו, העשיר כעני — לא זכורה התלהבות כזו בכל תולדות העיר — כך גויים סכום של -.400,000 פרנקים.

שנה אחת הספיקה לסיים את הבנייה, הבניין כלל 24 חדרים, 1.500 תלמידים נתקבלו למוסד המרווח, ואת שכרם של המורים שילמה הקהילה.

תלמוד תורה זה היה מהגדולים והמפוארים ביותר בכל מרוקו, שבו קול תורה וקול תפילה החל בוקע מחלונותיו, ותינוקות של בית רבן ממלאים את חדריו.

אולם פרנסי הקהילה סרבו לפתוח שעריו בפני בני הכפרים מדרום המדינה, כי לא רצו שהללו יתערבו בין בני העיר.

נערים רבים שגרו בכפרים עניים ונחשלים בדרום המדינה, או במקומות ישוב קטנים לא זכו לכל חינוך שהוא, כי לא היו תלמודי תורה במקומותיהם.

אמנם, רבינו פעל רבות בשטח זה. כרגיל תעצומות נפשו ומסירותו העצומה להפיץ תורה ברבים, לדאוג לילדי ישראל בבל מקום שהם, דחפוהו להשתדל בבל כוחו ומאודו, להקים תלמודי תורה אף במקומות רחוקים ונדחים. אך עדין רבים היו הנערים בני העניים שלא זכו ללמוד תורה.

לפיכך פנה רבינו לפרנסי הקהילה במקנס והציע לפתוח את שערי הישיבה בפני בני הכפרים. ואולם, למרות שרבינו היה רבה הראשי של מקנס ורועם הרוחני, לא נענו להצעתו ודחו אותה בתירוצים שונים.

אך רבינו לא נכנע ולא אמר נואש. שגור היה בפיו מאמר חז״ל ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״; הוא החליט לדאוג בעצמו לבני הכפרים העניים ולהקים למענם ישיבה במקנס.

רבינו נסע לדרום המדינה, כתת רגליו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה — והביא למקומות נדחים אלו את בשורת הישיבה. הכפריים שמעו בשמחה את הצעתו והפקידו בידיו הנאמנות את בניהם.

רבינו הביא תלמידים אלו למקנס, דאג לכל מחסורם וטיפל בהם במסירות ובאהבה ללא מצרים.

מכיון שלא היתה לו פנימיה בעבורם, הוא פנה לבעלי בתים אמידים בעיר וביקש שכל אחד מהם יארח תלמיד אחד. ואכן, בני העיר נענו בנפש חפצה וארחו את התלמידים בבתיהם.

כמו כן, שכר רכינו מחנכים יראי שמים שילמדו תורה ומוסר.

לימים, גדלה הישיבה שהקים רבינו לבני הכפרים ושגשגה, עד שהקיפה תלמידים רבים.

גם אצל רבינו התגוררו דרך קבע מספר תלמידים מהישיבה והתקבלו בביתו החם כבני בית ממש. במיוחד היה רבינו מקרב תלמידים שגילו כשרונות מיוחדים, שקידה בתורה ומדות טובות כדי לנטוע בהם את היכולת להנהיג את הדור הבא. הוא היה מביא אותם להתגורר בביתו, מטפח ומחנך אותם בעצמו. ואמנם זכה רבי ברוך לרוות נחת מתלמידיו המיוחדים, ורבים מהם התמנו למורי הוראה דיינים וחכמים.

באחד הימים נודע לרבינו שבעיר אוז׳דא שעל גבול אלג׳יריה, הולכים הילדים ללמוד בבית הספר של ה״אליאנם״ ואף אם יש שם הורים שהיו שולחים את בניהם ללמוד תורה, אינם יכולים לעשות כן — בגלל שבעיר אוזידא לא היה תלמוד תורה.

רבינו התגייס מיד לפעול למען הקמת תלמוד תורה בעיר זו. הוא קבע אסיפה עם פרנסי העיר למטרה זו. ומכיון שהעיר אוז׳דא רחוקה מאד ממקנס. מהלך של נסיעת לילה ברכבת — החליט רבינו לצאת לדרך במוצאי שבת קודש, כדי שיגיע עם בוקר יום ראשון ל״אוז׳דא״. רבי יצחק אוחנה — עוזרו הנאמן — אמור היה להתלוות אליו בנסיעתו זו.

משהגיע רבי יצחק במוצאי שבת לביתו של רבינו מצאו שוכב חולה, צנה עזה אחזה בו ובני ביתו מפצירים בו לוותר על הנסיעה. רבינו שחש עצמו בכי רע השתכנע שעליו לעשות כדברי בני הבית, והוא הודיע לרבי יצחק שהוא לא יסע.

אך, ככל שחלף הזמן, הלך וגבר צערו של רבינו על ביטול הנסיעה. בעיני רוחו הצטיירה תמונת האנשים הממתינים לו מחר עם שחר, ולבו נקפו על ביטול האסיפה החשובה אשר נקבעה למחר ואשר עתיד להקבע בה גורל ״התלמוד תורה״ בעיר זו…

והנה, כאשר התאחרה השעה ומועד יציאת הרכבת הלך וקרב — קפץ לפתע רבינו ממטתו והודיע לבני ביתו כי הרגשתו השתפרה לאין שיעור והוא נוסע כמתוכנן! הרי האסיפה כבר נקבעה, ונכבדי ״אוז׳דא״ ימתינו להם עם בוקר בתחנת הרכבת, והרי אינו יכול להטריחם לשוא! אין ברירה, חייבים לצאת לדרך!

שוב לא הועילו תחנוני בני הבית — רבינו מהר להתעטף בגלימתו, נטל חפציו ויצא בחפזון את הבית ביחד עם רבי יצחק.

השעה כבר היתה מאד מאוחרת, והיה חשש שיאחרו את הרכבת. הם מהרו לעצור עגלת נוסעים הרתומה לסוסים, הוסיפו מטבע לדמי הנסיעה ובקשו מהעגלון שימהר לתחנת הרכבת.

ואמנם, משאך הגיעו לתחנה נשמעה צפירת היציאה — ממש ברגע האחרון עוד הספיקו לעלות על הרכבת. כל הקרונות היו מלאים עד אפס מקום בגויים מוסלמים שהביטו לעברם באיבה. כיון שלא נמצא להם מקום, התיישבו על המדרגות. הרכבת גנחה גניחה אחרונה ובקול שקשוק יצאה לדרכה, אל תוך הלילה.

קרה מקפיאה שוררת בחוץ. הלילה בהיר וקר, כוכבים גדולים תלויים לרבבותיהם ברקיע האפל, מנצנצים כאבני חן בוהקות. רבינו חולה ומצונן, יושב על מדרגות הרכבת ופרצי רוח עזים ומקפיאים צולפים על פניו. הוא כולו רועד מקור, אן אף הגה של תלונה לא יוצא מפיו. נכנם רבי יצחק לפנים הרכבת והחליט שאינו זז משם עד שימצא מקום לרבינו. ואמנם ״יגעת ומצאת תאמין״ — לאחר שמצא מקום קרא לרבינו והכניסו פנימה.

הבוקר אור. סוף סוף הגיעה הנסיעה המייגעת לקיצה, והרכבת נעצרה בתחנה בעיר אוז׳דא. במקום המתינה כבר קבוצת אנשים שקיבלה את פני הבאים, והביאה אותם למקום בו נערכה האסיפה.

משהגיעו, נעלמה עייפותו הרבה של רבינו והיתה כלא היתה. הוא החל לדרוש בדברים חוצבי להבות אש על הצורך הגדול בהקמת תלמוד תורה קהילתי, בימים אלו בפרט, ועל לימוד התורה בכלל. הדברים הפעימו את הנאספים אך דרישתו של רבינו נראתה גדולה וקשת בצוע בעיניהם. בינתים הזמינו את רבינו ומלוהו — שלא טעמו עד עתה דבר — לסעוד את נפשם. ואולם רבינו סירב, הוא אמר שלא יסב לשולחן עד שיסכמו הלכה למעשה באותו ענין שלשמו עשה את כל הדרך הזו.

מעשה זה אירע בתקופה בה קמה מדינת ישראל. יהודי מרוקו חיו מאז בחוסר בטחון מתמיד. הם חששו שמאורעות ארץ ישראל ישפיעו על מעמדם וחייהם כי הרי חיו במדינה ערבית. עתה, פקפקו הנאספים באוז׳דא, אם לעת כזאת כדאי הדבר להקים תלמוד תורה חדש, שהרי המצב המדיני מעורפל ואין לדעת מה ילד יום. באותו זמן כבר היתה פעילות במרוקו למען העליה לארץ ישראל, וגם משום כך סברו שאין זה הזמן לבנות- שם בנין חדש.

רבינו האזין בשקט לטענותיהם ולא אמר דבר, לפתע החלו עיניו זולגות דמעות.. והנה הבחינו האנשים לתדהמתם שרבינו יושב ובוכה, משניסו לפייסו אמר להם:

״כיון שדברי אינם נשמעים חוששני שאין בי די יראת שמים. שהרי אמרו חז״ל: ״כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים!״.

כאשר שמעו הנאספים את תשובתו, הכניעו את דעתם מפני דעתו, והחלו לגבות כספים על אתר בעבור בנית תלמוד תורה.

נהרה של שמחה פשטה על פניו של רבינו: עלה בידו להקים מוסרות חינוך על טהרת הקודש של לימוד התורה לילדי ישראל.

לא היה זה המקום היחיד, בו פעל רבינו למען הקמת מוסדות חינוך על טהרת הקודש. מאוחר יותר יסד גם בערים ״וויזאן ו״פור ליוטה״ תלמודי תורה לתפארת, באותה מתבונת שיסד בעירו.

(מספר ביקור החמה)

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

כששמע זאת העשיר, לא התמהמה, ובעודו תחת הרושם העז של דברי הרי׳׳ן* והגילוי הנורא על העושר שהתעשר מעבודה זרה, רץ בזריזות והעלה אש ב נכסיו, בביתו וברכושו ובכל אשר לו, וחזר לעיסוקו הקודם בסחר גרוטאות ובלויי סחבות.

אנשי העיר ששמעו את המעשה, וראו איך שמיודעם העני – העשיר – העני ל>. היסס לרגע לשלוח אש בכל נכסיו, לא פסקו מלשוחח על שאר רוחו, איך שבכל ידיו הביא עליו את עניו בחזרה, העיקר שלא להנות מכספי עבודה זרה. ומכיוון שזכרו את התנהגותו הרחבה עמם בימי עושרו, השיבו לו כגמולו ודאגו לכי מחסורו.

*תשמע חלום לפתור אותו

סיפור מעניין נוסף עובר במסורת המשפחה מדור לדור:

בעיר סלוניקי, גרה נערה בת עשירים, שהתייתמה מהוריה בילדותה. נאה וצנוער נבונה וחכמה היתה, ואת כל העושר שהיה לאביה ירשה. בהגיעה לפרקה, חפצי רבים מאנשי העיר להשתדך עמה, אולם למרבית הפלא השיבה לכולם בסירו: מוחלט. כאשר חזר הדבר על עצמו פעמים רבות, ניסו קרוביה לדבר על ליב־ שתגלה להם את טעמה, אך היא סירבה, והעדיפה לנצור את טעמה בליבה.

השנים נקפו ועברו בזו אחר זו, והיא הלכה והתבגרה, והגיעה כבר לסביבות גיד ארבעים. כמובן שעם חלוף הזמן הלכו ופחתו בני העיר אשר חפצו לשאתה, אולם הדבר לא ערער את החלטתה, ולכל הצעה השיבה בשלילה.

באותו זמן התאלמן יהודי יקר, נכבד ונשוא פנים, ר׳ אברהם שאמוט שמו, ירא שמים וישר דרך, היה האיש. ר׳ אברהם שעבר כבר את שנת הארבעים, חפץ לשאת אשה בת גילו, שיוכל להקים עמה בית מפואר, מיוסד על אדני התורה. לאחר שחכך בדעתו, החליט, כי השידוך המתאים ביותר עבורו הוא, אותה יתומה בוגרת. בלבו סבר כי מאחר והתבגרה כל כך, בודאי הבדידות וחוסר התקוה מעיקים עליה. ואין ספק כי תיאות להינשא לו.

סמך האיש מעשה למחשבה, ותיכף ומיד שלח אליה שליחים שידברו עמר. משעמדה בסירובה, הפצירו בה שליחיו, בתארם את טוב לבו ומעלותיו הרבות, אך היא בעקשנות בלתי מובנת עמדה בסירובה.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

המגמה החינוכית הייתה לעצב נוער פתוח המעורה בחברה המודרנית מבלי שיתכחש לזהותו היהודית אלא יהיה גאה בה. הם פעלו בשני אפיקים : חינוך פורמאלי בית ספרי, יחד עם כל ישראל חברים, וחינוך בלתי רשמי, יחד עם שרל נטר.

קברניטי שרל נטר, ובראשם אלפונסו צבע וג'ו לסרי, קיבלו את פניהם של רבנים ומחנכים אלה. הם ביקשו מצוות רבנים ומחנכים מרשים זה להתגייס למען הנוער של שרל נטר, והללו כמובן, ניאותו. התנועה בפגשו הייתה מבוססת על קבוצות צופיות בנות עשרה חברים כל אחת, עם זיקה לצופיות ולציונות דתית.

נוסף למחנאות הצופית הקלאסית, נערכו במסגרת התנועה, בקיץ ובחורף, חוגי לימוד ועונג שבת, תפילות רוויות שירה וזמרה בציבור, שהקרינו עד מאוד על הנוער. אף טקס ההבדלה הותיר רושם עז על הנוער, והשמחה העוטפת אותו והריקודים בהמשך עשו את השבת כולה מכניסתה ועד צאתה לאירוע חברתי חם. אמיל סבן מעיד על עצמו כי הכיר את אשתו ב " הבדלה " במוצאי שבת.

ואכל זאת באקלים מיליטנטי, של ישיבות עד לשעות הקטנות של הלילה. החגים היהודיים היו הזדמנויות נוספות למפגש. באותם מפגשים עלו שתי השאלות הבוערות ביותר הקשורות בקיום היהודי לאחר השואה והתנועה הציונית לקראת הקמת המדינה.

ראשי התנועה האמינו כי יש ממש בכוחות הרוע שהביאו לשואה ולשכול. לפיכך נרתם הצוות להוראת השפה העברית והתרבות היהודית. הם חשו כי עליהם " להמציא " פדגוגיה חדשה, בעלת חזון ומעוף, ולא להסתפק במה שהיה עד כה.

אמיל סבן ויוסף מדיוני תרמו לשרל נטר תרומה מכרעת. נוסף לכל הפעילויות שהיו מעורבים בהן, הם היו העורכים הראשיים של מה שעתיד להיות השופר המובהק של תנועת שרל נטר : " נוער – NOAR ", עיתון שיתואר בהמשך.

עיתון זה עסק בכל השאלות הבוערות, אבל יותר מכל בבעיית המללאח – הבעיה החברתית. מתוך כמאה אלף יהודים בקזבלנקה שכנו כחמישים אלף במללאח. המללאח חסר כל תנאים סניטריים הולמים, הרחובות צרים ואפלים.

בני המללאח היו נתונים המצוקות חברתיות לימודיות קשות. " מגן דוד ", שטיפל במישור החינוכיו " אוז'א " שפעל במישור הרפואי, ניסו לחלץ אותם מהן ; אולם להבנתו של אמיל סבן, לא היה זבה די. ילדי המללאח, לטעמו, לא שיחקו, לא חייכו, לא שרו – לא היו חיי ילדות – חייהם לא היו חיים ".

בדצמבר 1947, פנה רוג'ה עבו, בן קזבלנקה, לאמיל סבן, שכיהן מאז 1946 כראש תנועת הצופים במחוז מרוקו, להירתם לעמן ילדי המללאח, כדי להעניק להם שמחת חיים ואופקים חדשים.

לוח הזמנים שלהם היה כולו קדוש לקהילה היהודית במרוקו. במרוצת היון היו אנשי ה – E.N.H עסוקים בהוראת הלשון והתרבות העבריים ; בערבים ובשבתות היו עסוקים בפעילות בלתי פרומלית בשרל נטר ובצופים. בימי א' נסעו ברחבי מרוקו

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

אלישבע שטרית

צעיף הראש בעריסה.

כשהאם יוצאת החוצה, היא לא תשאיר את עריסת התינוק ריקה, אלא תשים במקום התינוק את צעיף ראשה, כדי לשמור על הגנתו. אותו הדין, כאשר היא תרצה להיניק את תינוקה, היא לא תשאיר את העריסה ריקה אלא תניח במקום התינוק, אולר פתוח או כסין כדי להפחיד ולהבריח את המזיקים.

בין לידה ללידה, העריסה אינה צריכה להשאר ריקה וללא פעילות. אסור גם לנדנד עריסה מבלי שיהיה תינוק בתוכה, אפילו לשם שעשוע. יש לשים בתוכה כמה גרגרי שעורה, כדי שהאם תמשיך להיות פוריה. שמים בעריסה סכין ובמיוחד מפתח, כדי שהילדים שיבואו אחר כך לא ימותו באיבם.

הפחד מהחטיפה.

בשמשך הימים הראשונים, יש להיזהר מאוד ולא לעזוב את התינוק לבד בחדר ולו לרגע אחד, בפרט בחושך מחשש " שיוחלף ". הילד יכול להיות מוחלף על ידי השדים " מבדדל – מוחלף\ אם הילד בלונדיני במיוחד, הוא יהיה טרף קל לשדים. יש להזהר שבעתיים אם התינוק הוא בעל שיער בהיר.

אל-חפרא.

מיד לאחר הלידה, חייבים לכבס את בגדי היולדת ואת המטליות שבהן השתמשו לניקוי הדם, אם התמהמהו ולא כיבסו את בגדיה, אסור לכל אדם להיכנס לחדרה. אומרים לא " יכנס אל-חפרא ( שמא יכנס לחפירה ), כי בגדי היולדת דומים לבגדי האדם המת.

היא גם תייבש את החיתולים בחדר בגור ולא לעיני השכנים. מי שאינו נזהר ונכנס לבית היולדת, עלול ליפול למשכב. המיילדת היא המוסמכת והיחידה, אשר עליה מוטלת החובה לכבס את בגדי היולדת ואת חיתולי התינוק כדי למנוע כישופים

דברי תורה.

דברי תורה הם " חרב פיפיות נגד המזיקים, וכל למדן הבריח וביטל את כל החיצוניים בדברי תורה. האס החזיק אם כן את עוללו בידיו, העביר את אצבעו על חושיו ומלמל באוזניו את האלף בית, תורה ציוה לנו משה, שמע ישראל, ועוד פסוקים, כדי שהתינוק יתחיל את דרכו בקודש, שהיא דרך התורה.

לארבעיין – הארבעים.

בנוסף לשמונת הימים המסוכנים שעוברים מעל הרך הנולד, נוקטים עוד זהירות מפני המזיקים, במשך תקופת הארבעים או לארבעיין כפי שמכנים אותה. זוהי תקופה של ארבעים יום שבמהלכם, על ההורים לשמור ולנוט בכל האמצעים האפשריים לבל יינזקו האם ותינוקה מכל מיני מזיקין ומרעין בישין.

בל נשכח, שאמצעי השמירה על התינוקות הזכרים, מרובים לאין ספור מאלה על הבנות. וסביר להניח כי ערכו של הבן רב משל הבת, ולכן כל משפחה נדרשה לשמור על כמה כללים חשובים

הרך נלקח למלמד תינוקות.

יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד תינוקות במלאת לו ארבעים יום ושם עורכים " סעודה זוטא " לכל התינוקות של בית רבן.

הילד בידינו.

בתקופת הארבים יום, חל איסור מוחלט להוציא את התינוק מהבית, בעוד שאת הבת, מותר להוציא בתום שבעה ימים. כי הבת כפי שציינו " מחדייא – מוגנת, אבל לגבי בן זכר, חייבים לחכות עד שיעבור המחסום של הארבעים, ואז אפשר לנשום לרווחה ולומר " מנע מן הסכנה " – ניצל מהסכנה. עתה הילד בידינו וכחות הרע לא יוכלו עוד להתנכל או להרע לו.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שבת בזגורה

דוד ציון הלך והתרחק מבית הכנסת, מאחוריו לכה דודי, יגדל אלוהים חי ושיר השירים ולפניו כל הריחות והטעמים של שבת, רוח ענוגה ומפויסת יורדת על סמטאות העיירה עם התקדש היום, החולין נעצר בשערי זגורה, יום חמישי ושישי מוקדשים לבוא שבת המלכה, הוא ואשתו מנקים וממרקים ומסיירים, מכבסים ומגהצים ואחרי בית המרחץ, דוד ציון לובש בגדי חג והולך ריחני לבית הכנסת, שם כולם כמוהו כמו טבלו במקווה קסמים, מחויכים וחדשים, נסיכים, פייטנים, הקול מתחזק, החזה מתנפח, הגרון זקוף: לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, עוגה של פיוט, כל אחד נועץ שיניים באחד הקטעים, מגרגר ומלקק ומגלגל ומושיט לחברו: לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה… ודוד ציון, זה שמרכין ראש בפני הורי תלמידיו, תופס גם הואנתח ומתפייט לו בנחת כאחד העשירים בכותל המזרח: מקדש מלך, עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עלייך חמלה… מלקק מכל הצדדים, לא נותן לשום מילה או אות לברוח לו, נוגע בה בשפתיו ולשונו, בחיכו וגרונו כאילו היתה עצם טובה: התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה… הוא לבוש ג׳לאבה קטיפתית מגוהצת וטרבוש לבד שחור אותו הוא שם כל השבוע על אימום, ולרגליו בלגיה בצבע הזעפרן מריחה עור חדש, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי רחמים, מלאכי עליון מקיפים אותו מכל צד, שולחנו שופע אור, לא חשוב שבימי השבוע הוא ובני ביתו מסתפקים במועט, כיכר לחם עם שמן זית ופלפל אדום, אולי קצת זיתים שחורים ותה עם נענע, יום שבת מפצה אותו, אור של שלווה עוטה אותו והוא נושם ריחות חמין, שכבר התחילו לבעבע במאפיות וריחות הדגים עם החומוס והמרק עם הקוסברה, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו… ובפסוקים האלה הוא כבר מתחיל להרגיש על קצה לשונו את יין הקידוש ואת החלה ובשר הדגים עם החומוס ואת חמוקי אשתו כמו חמין בתוך המיטה, נספגת לתוכו ועוטפת אותו, אה, מי כמוהו? יום אחד של מלכות בשבוע, וקולות השכנים מהחלונות והמרפסות שרים לקול צעדיו והנה ביתו ממש קרוב ואשתו עטופה הילה מחכה לו, נרות השבת מהבהבים, מנורת הנפט על הקיר, כל צבעי הסלטים וניחוחותיהם, הסדינים והכריות הרקומים, בקבוק היין, על כולם מגיה האור, כולם מחייכים אליו ומחכים לו והוא אוהב להאריך ברגעים האלה, עומד ליד השולחן, שני ילדיו הקטנים משני צידיו, כאילו כנפיהם מוסתרים תחת הבגד הלבן והאמא לידם זקופה ויפה שומעת אותם בשיר הלל: אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מיכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר…

זאת לא האם המעונה והמתרוצצת של ימי החול, מודאגת מנין תביא לחמה, רטובה, סחוטה, מקומטת, מכבסת ומגהצת, מקוננת לעת מצוא, זמרת לעת מצוא, רוקמת ותופרת לעת מצוא,והמטפחת כמעט תמיד נשמטת מעל ראשה, ברגע זה היא מלכה, צחה וברה לבושה שמלת קטיפה בצבע ארגמן, עדויה תכשיטי כסף, פניה צוחקות ולחייה בצבע השושן והיין, שולחן שמימי בתוך הסמטאות של הכפר היהודי הקטן זגורה בגבול הסהרה, דוד ציון שולח את קולות השבת וריחותיה על פני המרחבים האין סופיים של הדיונות, מושיט ידיו לבקבוק הזוהר ויוצק את היין האדום לכוס הבדולח, מרים אותה ומביט בהשתקפות פניו הצוחקות ביין ומתחיל לפייט: ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה… והנה גבו מדגדג, רוצה להושיט יד לחכך, אבל ידיו תפוסות על ידי הגביע, הדגדוג מחריף ומגרה והוא לא יכול להתאפק ונסוג לעבר הקיר מתחכך בו, והמנורה ניתקת ממקומה ונופלת, מבעירה את המזרון מתחתיו, האש מתפשטת, מלחכת את השטיח מתחת לשולחן, אך דוד ציון לא מפסיק את שירתו, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו…

הלהבות עולות ומאכלות כרים וכסתות, וילונות וקירות, מלחכות את החדר וכל אשר בו, והוא מסלסל: סברי מרנן… והבנים והאישה עונים בשקט ובשלווה: לחיים… והלהבות מקיפות אותם, אך לא נוגעות בהם, ממשיכות לטפס ולאכל כל מה שמסביב בעוד הם מסלסלים ושרים: אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו ויתן לנו ה׳ אלוהינו באהבה את יום השבת הזה… הקול שקט, בוטח, מפרט ועליז, לא מגמגם, לא מהסס, מבטא כל מילה, כל אות וכל תג, מגלגל אותם על לשונו, מלטף אותם בגרונו ובשפתיו כאילו לא היו הלהבות אוכלות את הארונות, המיטות, קירות העץ, הדלתות, המחיצות, משתלחות בתקרת העץ ויוצאות דרך החלונות, קוראות לשכנים שבורחים החוצה ומביטים בלשונות האש האוכלות את הבית מושיטות לשון לעיירה ומקשיבים לשמוע את שירי השבת מתנגנים בשלימות, בשלווה ובבטחה, קולם לא נשבר ואין שום פחד בליבם, דוד ציון! רינה אלעליליה! הםקוראים בשמותיהם, אך תופשים מרחק מפאת הלהבות המתפשטות והחום המתחזק… כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים… נשמע שירם הצלול, כשהם מגיעים למלים: באהבה וברצון… קורסת התקרה הצידה, ואחריה הקיר האחורי עליו היתה תלויה המנורה, במלים: בשמחה ובששון הנחלתנו… קורסים שאר הקירות ותושבי המללאח המתפלאים רואים לפניהם את בני המשפחה מוקפים להבות מסביב לשולחן השבת עם המפה הלבנה והנרות הדולקים עומדים ומברכים: ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וכולם עונים: אמן… דוד ציון טועם מהיין ומעביר את הכום לילדים ולאישה והיא טועמת ומעבירה את כוס הקידוש הלאה לשכנים, שטועמים ומעבירים מאחד לשני, מבית לבית ומרחוב לרחוב, דוד ציון ובני ביתו יושבים עכשיו בתוך הרחוב בלי בית, אבל השבת מקיפה אותם והם ממשיכים בשיר: למבצע על ריפתא, כזיתא וכביעתא, תריץ יודין נקטא, סתימין ופרישין… העיר הבוערת כבר שרה איתו: אתעטיר ית כלא ברזין דלעילא, בגו האי הילולא, דעירין קדישין… פותח את ידיך ומשביע לכל חי… בוצע את החלה, טובל במלח ומחלק לבני המשפחה שמעבירים את המוציא הלאה מרחוב לרחוב ומיד ליד, וכל העיר נופלת תקרה אחר תקרה, כותל אחר כותל ובית אחר בית, אבל שולחנות השבת גלויים ומוארים, הנרות דולקים עליהם והדיירים יושבים מסביב ושרים: כי אשמרה שבת, אל ישמרני… אות היא לעולמי עד בינו וביני…

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

על תנאי שליחותו של שליח שהלך לארצות המזרח באמצע המאה השמונה־עשרה יש ללמוד מתוך שאלה שנשאלה מפי ר׳ משה פארדו, דיין בירושלים שיצא אף הוא בשליחות ובדרך שליחותו נתקבל לרב באלכסנדריה: ״ראובן הלך בשליחות מצוה מערי הק׳ תוב״ב, ואנשי חו״ל רגילים להתנדב נדרים ונדבות להחזיק ביד עמנו וערי אלקינו הע״י [ה׳ עליהם יחיו], והתנו עמו חכמי הקהל, כי כל הריוח אשר יזמין השי״ת לידו, כגון נדרים ונדבות ועזבונות והקדשות וכיוצא, הכל יתחלק לשני חלקים לאותה העיר, וחלק אחד לו לעצמו, ואפילו יתנו לו לעצמו מתנה תכשיט או מלבוש, בין תפורין בין שאינם תפורין, ויפרש בעל המתנה שיהיה לו לבדו דוקא, עם כל זה יתחלק על זה הדרך, ואפילו מציאה בשוק כנהוג. וראובן הנזכר הלך לדרכו, ועשה והצליח כיד ה׳ הטובה עליו וקבל מתנות מאיזה יחידים לו לעצמו דוקא, ועם כל זה הכניסם בחשבון. אמנם מאת ה׳ היתה לו ויחכם מאד במלאכת הציור, וכדי להוציא מעות יתרים מנות ומתנות מאת המתנדבים בעם, אף הוא ראה והתקין במלאכת הציור דמות צורות מנורות  בכל מיני צבעונים. וכך היה מתנהג, שאחר שכבר גמר נדבתו וכבר קבל מתנות כדרך שאר שלוחים, היה שולח מאלו המנורות לאיזה יחידים שרידים אשר ה׳ קורא, והיו נותנים לו לעצמו מתנות בעבור זה. וכמו כן היה כותב איזה קמעין, ותלי״ת [ותהלה לאל יתברך] אתמחי גברא ואתמחי קמיעא והועילו מעשיו, והרויח איזה דבר בשביל זה. ועכ״פ לעולם היה נזהר שלא להתעכב אפילו שעה אחת בשביל זה משליחותו, כי אם כשהיה בעל כרחו מתבטל, בין קודם הנדבה עד אשר יאספו כנהוג, בין לאחר הנדבה עד אשר יגבנה כנהוג, וכן בלילות, כי לילה לאו זמן שליחות היא, זולת כי באלו השעות שאר השלוחים יושבים ועוסקים בתורה וכיוצא, והוא לא עשה כן באומרו, כי שעת עסק התורה לחוד ושעת ריוח לחוד, והיה מתעסק בעניינים כאלו על הרוב, באופן כי ידע איניש בנפשה, כי לא נתבטל משליחותו בזמן הצריך כמעט רגע, ועתה נפשו איוותה לדעת אם יזכה בזה הריוח לעצמו, או צריך להכניסו בחשבון ולתת שני חלקים למי ששלחו. ואת האלקים הוא ירא לדעת שורת הדין לבל יכשל בעון גזל רבים ח"ו… ״

בשטר־תנאי־השליחות, או בשטר כוח־הרשאה, מנויים התפקידים העיקריים המוטלים על השליח, והם: לגבות בכל מקום בואו נדרים ונדבות מידי יחידים, חברות, מוסדות וקהילות, להריק את הקופות המיוחדות לטובת העיר השולחת, לקבל את חלקה של העיר השולחת בקופות א״י הכלליות ובתרומות או הקדשות שניתנו לשם א״י סתם (לפי מפתח קבוע שעליו הסכימו ביניהן ערי־הקודש באי׳י), לגבות הכנסות מהקדשות קבועים, לקבל לרשותו עזבונות לטובת העיר השולחת, להשתדל לקבל קצבות שנתיות קבועות מידי הקהילות, ובמקום שיש קצבות קבועות להשתדל בדבר קצבות חדשות, בשם ״נדבה חדשה״, לשם צורך מיוחד, לגבות חובות והתחייבויות וקנסות לטובת א״י, לקבוע קופות חדשות במקום שאינן, למנות גזברים, להעביר את הכספים הנאספים בדרך הבטוחה והקצרה ביותר לא״י— בקיצור, כל מה שעשוי להביא תועלת כספית לעיר ששלחה אותו. על האמצעים שהשתמש בהם השליח למילוי תפקידיו אלה ידובר בפרקים הבאים.

וכן מתחייב השליח בשטר תנאי השליחות למסור בשובו משליחותו דין וחשבון מפורט לפני שולחיו על ההוצאות וההכנסות ולהישבע שבועת־השותפין שהודעותיו נאמנות ומדוי­קות. יש אשר פיטרו השולחים את השליח בשובו משליחותו משבועתו והאמינו לו בלא שבועה, ויש אשר נשבע השליח בהתאם לתנאי. בשני המקרים קיבל השליח מידי שולחיו שטר־פיטורין, לעדות בידו שמילא את תפקידו באמונה ולהסיר ממנו לזות־שפתים. 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

המוסדות הקהילתיים במרוקו כשלו והתערערו בהתמודדותם עם השפעותיה של המודרניזציה. כארבעים וחמש שנים בלבד עברו מיום החלת הפרוטקטורט ועד ביטול השליטה האירופית במרוקו והגירת קהילה זו לשני מרכזיה הגדולים – ישראל וצרפת. קהילת יהודי מרוקו לא הצליחה לייצב את המבנה הפנימי שלה ומוסדותיה הקהילתיים במהלך שנים אלה וכשל זה היה בעוכריה.

אין ספק שגורם הזמן מילא כאן תפקיד מכריע, אך היו בצירו גם התרחשויות נוספות שהביאו למטמורפוזה של חיי הדת והמסורת של בני תורה רבים מקהילה זו כפי שיסופר להלן.

המחקר ההיסטורי וההיסטוריוגרפיה של יהדות מרוקו בעת החדשה עסקו בחדירת החינוך המודרני והשינויים שחולל במרוקו, בתהליכי ההתמערבות והתרחקות היהודים מסביבתם, בתנועה הלאומית ובציונות, בעלייה, בקליטה ובקשיי ההסתגלות של תפוצה זו במדינת ישראל. מה שלא נחקר ולא נכתב הוא ההיסטוריה של בניית התגובה האולטרה אורתודוקסית של בני תורה ממרוקו למודרניזציה. תגובה זו, התואמת את דפוס ההתקוממות, לא דמתה במכניזם שלה למה שהתרחש בחברה הדתית של יהודי מזרח אירופה שהיגרו לאמריקה, לאירופה ולמדינת ישראל. בני תורה במרוקו לא השתמשו ב״חומרים הישנים״ שקיבלו מאבות אבותיהם לבניית יצירה חדשה ומותאמת לחיים המודרניים במערב (בעיקר במדינת ישראל ובצרפת), כפי שעשו עמיתיהם החרדים ממזרח אירופה. רבים מהם אימצו וחיקו במלואה את ״היצירה החדשה״ של החברה המסורתית האולטרה אורתודוקסית של מזרח אירופה ונטמעו בתוכה לחלוטין, תוך נטישת מסורות אבותיהם. יהודים בני מרוקו ויהודים ספרדים אחרים, חיים כחרדים ליטאים (בעיקר) במדינת ישראל ובפזורה היהודית במערב. כיצד זה קרה?

הערות המחבר : אביטבול מיכאל (תשמ״ו). ״תהליכי מודרניזציה והתפתחות בעת החדשה״. בתוך: אטינגר שמואל (עורך). תולדות ד׳יד׳לדיע כארצות האסלאם. ירושלים: מרכז שזר. כרך ב/ עמי 381.

מחקריהם של מיכאל לסקר ואהרון רודריג עוסקים בעיקר בחינוך וברשת ״אליאנס״; מחקריהם של מיכאל אביטבול, אליעזר בשן, ירון צור, חוקרים את יהדות מרוקו בעת החדשה: מחקריהם של משה שוקד ושלמה דשן, ומשה ליסק, כותבים על עלייתם למדינת ישראל, וקשיי ההסתגלות החברתית והתרבותית. חוקרים נוספים רבים עסקו בחקר קהילה זו. 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

מלכתחילה היו רשימות מקבלי־הסעד של ססו״ת מנופחות בלמעלה ממאה־אלף, ובכללם אלה שלא יכלו להיחשב פליטים מישראל אפילו על־פי הבחן החדש יותר, הרחב במידה חסרת־תקדים, של כשירות לקבלת סעד כפליט. עכשיו שינתה ססו״ת את הגדרתה ל״פליטים״ וכללה בה אותם אנשים שישבו ב״פלשתינה״ לא פחות משנתיים בלבד קודם לסיכסוך של.1948 הראיות להונאה בספירה, שהצטברו במרוצת השנים, גם לא זכו לשום הכרה שתפחית את אומדנות האו"ם. הללו הוסיפו לגדול.

לדברי העתון הלבנוני אליחיאת ב־1959, הרי ״מתוך 120,000 הפליטים שנכנסו ללבנון נמצאים עדיין במחנות לא יותר מ־15,000״ ואכן, עד 1959 כבר התיישבו בלבנון בפועל־ממש הרבה פליטים ערבים־פלשתינאים. בהמשך אותה שנה כתב אליחיאת כי ״למרות המקהלה הרעשנית על כל סביבם, הפליטים נוטים להשתלב מיד״. בדו״ח ל־1952-1951 קבעה ססו״ת עצמה כי ״שני־שלישים מן הפליטים חיים לא במחנות אלא מחוצה להם״, וכי ״אותם פליטים ששיחק להם המזל יותר אינם נזקקים אפילו למנות המוקצבות אלא חיים ברווחה למדי… ועובדים במקומות־עבודה טובים״. ההכרה באו׳׳ם ובעתונים ערביים בכך שמחנות־הפליטים התרוקנו במידה רבה, על־ידי קליטה והתיישבות, העלתה נושאים נאותים לבירור ביחס לתיקון מספר האנשים המקבלים מנות־מזון ושואפים ״לשוב למולדת״.

לאחר שחקרו הסינאטורים גייל מקגי ואלברט גו בשנת 1960 הם דיווחו על הכמות המופרזת של

כרטיסי־מזון [אשר] נעשו סחורה למכירה, להחכרה או לחליפים אצל כל ירדני, בין שהוא פליט ובין שאינו כן, בין שהוא נצרך ובין שהוא עשיר. הכרטיסים האלה משמשים… כמעט מסמכים סחירים… רבים רכשו מספר רב של כרטיסי־מנות… החכירו לאחרים או מסרו להם בהחלפה והללו מקבלים ללא כל צידוק… מנות-מזון, שהרבה מהן נמצאות עכשיו בשוק השחור.

בתוך כך הודה מנהל ססו״ת כי רשימות-המנות הירדניות בלבד ״כוללות לפי המשוער 150,000 בלתי־זכאים ורבים שהלכו לעולמם״. פקידים סיפרו לשני הסינאטורים על ניפוח של 20 עד 30 אחוז ברשימות מקבלי־הסעד, ונציג אמריקאי בוועדה המייעצת של ססו״ת הוסיף: ״במו־עיני ראיתי סוחרים שוקלים וקונים בפרהסיה אספקה מן הנזקקים למרכזי־חלוקה״.

הערת המחברת : ב־1 בנובמבר 1950 דיווח הווארד קנדי, מנהל ססו״ת, לוועדת אד־הוק הפוליטית של האו״ם כי ״יש קבוצה גדולה של נצרכים המונה למעלה מ־100,000… שאי־אפשר לקרוא להם פליטים, אלא… שאיבדו את אמצעי מחייתם בגלל המלחמה והתנאים שלאחר המלחמה… לדעת הסוכנות, דחקותם קשה עוד יותר מזו של הפליטים שקיבלו מזון ודיור״. בנובמבר 1950 דיבר קנדי על ״600,000 הפליטים [הערבים]^,/ אףיעל־פי שבמאי 1950 דיווח שססו״ת חילקה 860,000 מנות, והצביע על מאות־אלפי ״הערבים הרעבים״ שאינם פליטים באמת־ ובתמים אלא שהם טוענים כי דחוקים הם.

לדברי מידאיסט מיחד, שבועון־חדשות של סוכנות־הידיעות-הערבית בקאהיר: ״יש פליטים המחזיקים אפילו ב־500 כרטיסי־מנות, ש־499 הם שייכים לפליטים שמתו מזמן… יש אנשים הסוחרים בכרטיסי־מזון והלבשה של ססו׳׳ת ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר. ׳פליטים בעלי-הון׳ הם קרויים אצל ססו״ת״. 23 ביולי 1955. עכ"ל.

ב־1961 הודה מנהל ססו׳׳ת ג׳ון דייוויס כי מנייני הפליטים של האו״ם כוללים ״קורבנות אחרים לסיכסוך של 1948״, וכי טעות תהיה זו לשלול מהם סיוע רק מפני שאינם זכאים לקבלו על־פי דין. מכל־מקום, היו אלה אנשים שהוזנחו על־ידי הממשלות הערביות שלהם, ולא מן הראוי היה למנותם עם הפליטים הערביים מישראל; על־ידי שהוסיפה למעול בשליחותה שלה, תרמה ססו״ת להמשך סילופו של מצב שכבר ממילא סולף ולא הובן כהלכה בנושא הפליטים. לאמיתו של דבר, נמצא שמאמצים של הצלב־האדום וגופים אחרים, שלכתחילה נועדו להיות הומאניטאריים ולסייע לאוכלוסיות־קבע ערביות נזקקות, תרמו בלי משים לניצולם של בישי־מזל למערכה מדינית וצבאית שלמה.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מקור איתן לגדולי הפוסקים

פסיקותיו היוו גם מקור איתן לגדולי הפוסקים בדורות שאחריו, ורבים מפסקיו שימשו את גדולי הדורות, ומהם שנהפכו לנכסי ברזל בקרב כלל ישראל.

ל־וגמא: תשובתו המתירה חימום מי מקוה, הינה המקור עליו אנו סומכים לעשות כך עד ימינו, וכפי שכתב הבן איש חי בספרו ההלכתי חוקי הנשים (פל׳׳ט), הלכה למעשה: ״וכן יש חכמים גדולים, המתירים לחמם מי המקוה באמצעות מכונה אשר בה אש, בימים הקרים. ובכל זאת מרן מחבר השלחן ערוך לא הסכים לכך. ואח״כ מצאנו בספרו של הרב יאשיהו פינטו ע״ה, אשר היה מתלמידי מרן ע״ה, והעיד כי מרן ע״ה התיר לעשות דבר זה במקומות הקרים. ולכן אנחנו במדינתינו גם התרנו לעשות דבר זה במקוה״ עכ״ל, (מובא גם בבן איש חי שנה ב׳ פ׳ שמיני סי״ח, וברב פעלים ח״ב יו״ד סימן כ״ו, וח״ד יו״ד סימן ט״ו).

דוגמא נוספת: תשובתו להחמיר לאסור ללבוש מלבושי נשים בפורים בשביל שחוק, שימשה כאבן יסוד לאיסור זה בכל הדורות, כפי שכתב בשו״ת ימי יוסף בתרא (יו״ד סי׳ ו׳) לר׳ יוסף ידיד הלוי זצ״ל, ראב״ד קהילת הבוכרים וארם צובא בירושלים, וזה לשונו: ״והרי״ף אסר, וכתב רק דלא מחינן משום דמוסב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ומ״מ יר״ש לא יהיה עמם״, וסיים דבריו שם: ״וכיון דהב״ח והרב המוסמך נבחר מכסף והחיד״א החמירו, אין להקל״.

כמו כן תשובתו שבעזה אין לנהוג בה אלא יו״ט אחד, היוותה בסיס להנהגה זו שנמשכה שם כל ימי הקהילה היהודית שם, כפי שכתב בשו״ת שאל האיש סימן ח׳. גם תשובתו (בנבחר מכסף סימן ו׳) להתיר שאיפת טבק בשבת (ואין לחוש לשחיקת סממנים), שימשה יסוד איתן להלכה זו, כפי שכתב בשו״ת הלכות קטנות (ח״א סימן ק״א) לר׳ יעקב אלגאזי זצ״ל.

גם תשובותיו בענייני אישות ועגונות, היוו מקור נכבד לפוסקי הדורות שאחריו, שדנו בעניינים סבוכים אלה. וכך מוצאים אנו את מהר״ם חביב, רבה של ירושלים, וגדול הדור בשני דורות שאחר הרי״ף, דן בתשובותיו (סימן קל״ח) להתיר עגונה, על סמך תשובת ר׳ יאשיהו בענין דומה, ומפלפל בהם. וכן מוצאים אנו את הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו – רבה הנערץ של ארם צובה (ת״ק – תקנ״ד), מחבר הספרים בית דינו של שלמה וכסא שלמה – נשען בתשובתו בענין ספק קידושין (כסא שלמה סימן ז׳), על תשובת ר׳ יאשיהו הנמצאת תחת ידו, ובהמשך דבריו באותה תשובה, מסתמך על תשובות נוספות של ר׳ יאשיהו, בבואו להכריע את ההלכה, וכן מצאנו עוד ועוד.

תשובה מעניינת במיוחד אנו מוצאים, אודות אחד מיהודי סוריה אשר היו בבעלותו כרמים ואדמות חקלאיות, ובהגיע שנת השמיטה הפנה שאלתו לר׳ יאשיהו כדת מה לעשות בשנה השביעית, האם מותר לו לעבד את אדמותיו בסוריה, היות וכידוע חכמים גזרו שלא לעבוד בשדה בשנת השמיטה גם בסוריה (שביעית פ״ו משנה ב', ורמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ד הלכה כ״ז). ר׳ יאשיהו התקשה להתיר לו למרות שהיו לו צדדים לכך, ראשית, משום שסבר ששביעית בזמן הזה מדרבנן ויתכן שחכמים גזרו בסוריה רק בזמן שבארץ ישראל השביעית נוהגת מן התורה.ומסיבה נוספת שאותו בעל הבית היה דחוק מחמת מיסי המלך, ובאופן זה יתכן ולא גזרו חכמים. לבסוף סיים בחידוש מעניין, הדומה במקצת ל״היתר המכירה״ הידוע בזמנינו, וכתב כי ניתן לבקש צד היתר, על ידי שבעל הכרם ימכור או ישכיר את שדהו לגוי בטרם יצמחו פירותיו. (אכן אין זה דומה ממש ל״היתר המכירה״ בארץ ישראל שבה נוהג עיקר דין שביעית שנצטוינו מסיני, ולהרבה פוסקים נוהג מן התורה גם בזמן הזה, מה שאין כן בסוריה שאין בה אלא גזירה דרבנן בלבד,ובזמן הזה יתכן שלא גזרו כלל וכלל.)

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

ספר הזוהר היה נפוץ בחוגים רחבים – אף הועמד הזוהר בדרגה שווה לתורה. כל , למשל, הונח בארון הקודש ליד ספר התורה. אף יש פיוט לשבועות שכותרתו " שיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש.

רבים היו קוראים בו לעתים מזומנות במסגרת של חבורות, בהזדמנויות של שמחה ואבל וכיוצא באלה.

יוסף גלילי בן שלמה.

 בקובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במרוקו, במאה ה-16. נזכר " יוסף בר שלמה גלילי ז"ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה. כמחבר קונטרס קבלי מסוים. כן מובא בכתב יד ששון 991 " וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קבל מהרב יוסף בן שלמה ז"ל הגלילי " לעניין תפילת ליל שבת.

יוסף כנאפו בן משה.

 ספרו " מנחת ערב ", על תיקון תפילת המנחה, נגמר בשנת תרנ"ו.

רבי יוסף כנאפו – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

יהדותמרוקו הינה אחת הקהילות הקדומות בתפוצות ישראל. יש המקדימים את ציאותה כבר לימי בית ראשון, ויש לימי בית שני, אולם ברור הוא – כפי שעולה ממצאים היסטוריים שונים – שבימי חכמי התלמוד כבר היה ישוב יהודי ידוע במרוקו.

יהדות זו העמידה לעמנו בתקופה בת כאלפיים שנה מאורות גדולים שהאירו ממערב, והעמידו יסודות בני נצח בכל תחומי התורה – מקרא, הלכה, קבלה, דקדוק ופיוט. נזכיר מעט מהם : רבי יהודה אבן קורייש, רבי יהודה בן דוד חיוג', רבי יונה אבן ג'נח, רבי יצחק אלפסי, רבי אברהם אזולאי, רבי חיים בן עטר, רבי יעקב אבן צור, רבי שלום בוזגלו – ועוד רבים אלפים אלופים.

יהדות מרוקו סבלה רדיפות וגזירות בכל תולדותיה, אם במישרין או בעקבות מלחמות פנימיות על זכות השליטה במערב הפנימי, אף על פי כן שורשיה מעולם לא נותקו או התרופפו מן היהדות השורשית – כי אם להיפך, ובכל שלב בתולדותיה נמצאו לה מנהיגים עם שאר רוח שניווטו את הספינה המיטלטלת על גלי הים הגועשים רועשים של סבל רצוף ללא הפוגה.

גדולים אלה, תולדותיהם ומעשיהם, יצירתם והגותם הם השרידים שנותרו לנו, מתקופה ארוכה וחשוכה, ולאורם מגלים אנו טפח וטפחיים מחיי היהודים במרוקו.

במבוא זה נגולל את הידוע לנו על הצדיר רבי יוסף כנאפו זצ"ל שהיה מיוחד בין גדולי דורו ובין חכמי מרוקו לדורותיהם. מספר נקודות אפיינו אותו והיו לו לאות היכר, כשהבולטים שבהם : הענווה, והעבדותיו הספרותיות למען הזולת.

אולם בטרם נתוודע לפרטים הביוגרפים הגלויים לנו נקדיש מספר שורות למקום מגוריו ולמצב הרוחני שבו חי את חייו – והיא העיר מוגדור. פרטים על העיר אף אם מעטים הם – יאירו לנו היטב את מגמת חייו ופעלו – ולשם כך חשובים הם לנו.

מוגדור – אצווירא.

מוגדור – עיר של חוף האוקינוס האטלנטי במערב מרוקו ובה למעלה משליש התושבים יהודים, נוסדה בשנת 1764, ותוך תקופה קצרה – ולשלב בה מסויים בתולדותיה – הפכה להיות עיר נמל החשובה ביותר במרוקו מבחינת המסחר עם אירופה.עובדה זו מסבירה את ההשפעות העמוקות שהיו לה מעמי אירופה ובעיקר מאנגליה.

עובדה זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל בצדדים כלכליים חומריים וכלה בהשפעה שלילית על החינוך וקיום ההלכה והמסורת. אף על פי כן הייתה מוגדור משכנם של גדולי תורה מפורסמים שהותירו לנו יצירות ספרותיות חשובות. נזכיר אחדים מגדולי התורה שחיו בעיר מוגדור :

שושלת משפחת קורייאט – רבי אברהם רפאל קורייאט מחבר שאלות ותשובות " זכות אבות ", בנו המקובל האלקי רבי יהודה מחבר ספר " מאור ושמש ", ובנו של רבי יהודה, רבי אברהם, בעל הספר " ברית אבות " שהיה מרבותיו של רבי יוסף כנאפו.

כן נודעו ונתפרסמו : רבי חיים פינטו הידוע למקובל ומלומד בנסים, רבי יוסף אלמליח, ששימש במוגדור כאב בית דין וכקונסול – ובו שרדו הגדולה והתורה בכפיפה אחת, המדיק המסתגף רבי דוד חזאן, רבי רפאל חסאן – מחבר ספר " לחם עוני " על הגדה של פסח, רבי דוד אזאגורי – מחבק ספר " לדוד להזכיר " ועוד רבים אחרים.

באווירה כזו של תרבות אירופית עם השפעות שליליות מחד, ומאידך בתוך המללאח של מוגדור גדולי תורה מאירים את צפיפותו ומצקתו, ופשוטי עם העמלים לפרנסתם, יושב לו רבי יוסף כנאפו והוגה את רעיונותיו הבלתי פוסקים במחשבה ומוסר, כותבם ואף זוכה להדפיסם ולהפיצם בקרב אהשי עדתו הצמאים לדבריו בכתב ובעל פה.

רבי יוסף כנאפו – תולדות

מציאות מחרידה שהייתה לאגדה היא סיפורם של שרופי אופראן, מאורע שאירע בסוף המאה הי"ח. וזה מספרים : בעיר אופראן היה קאדיי – שחיט – מוסלמי רע לב שגזר על יהודי העיר להתאסלם, ולא – יוצאו להורג. הקאייד נתן ארכה של שמונה ימים שבהם – לצורך הרתעת היהודים – הדליקו המוסלמים מדורה במרכז העיר ולבו אותה כהכנה לשריפתם.

היהודים כדרכם העדיפו למות מות קדושים ולא להתאסלם, וכן ביום השמיני כ – 50 מבני הקהילה עלו על המוקד תוך כדע קריאת שמיע ישראל. ביניהם היה רבי מכלוף כנאפו – שהיה ממנהיגי יהודי עירו. המסורת המשפחה נשארו פרטים ביוגרפים חשובים על רבי מכלוף – סבו של רבי יוסף כנאפו :

רבי מכלוף כנאפו היה מעשיריוחשובי הקהילה היהודית באפראן, היה בן למשפחה גדולה, ולו שבעה בנים צלומדים בתורה וידועים במעשים טובים. מידי פעם היה נמצא בענייני עסקים בעיר מוגדור. לאחר פטירת אשתו – שנפטרה בפתע פתאום – הזדמן למוגדור, ולרגל עסקיו התארח אצל יהודים עשירים שהיו איתו בקשרי מסחר, אך לאחר שסיים את עסקיו השתהה עוד, וכנשאל לשם מה, אמר שהוא מחפש אישה צעירה והגונה, אף אם תהיה בת עניים.

ואמנם נמצאה לו כזו, שנישאה לו בעיר מוגדור. לאחר ימי החתונה הביאה רבי מכלוף ושם בנה לה אגף מיוחד בביתו. כעבור שנה נולד להם בן. היום הולדת הבן נגזרה הגזירה הנ"ל על יהודי אופראן על ידי הקאייד המוסלמי, וביום השמיני קודם שהלך רבי מכלוף למסור עצמו על קידוש ה' מל את בנו וקרא לו בשם משה. אישתו – לאחר המאורע – ברחה לעיר מולדתה מוגדור ושם התפרנסה ממעשי ידיה.

בן זה שנקרא על ידי אביו בשם משה, נתחנך על ידי אמו בילדותו ולמד במוגדור. לימים נתגלה כשרונו כסופר בעל כתב יד יפה, ואז החל לעסוק כסופר בית הדין בהעתקת תעודות ורישומן. רבי משה נשא אישה ונולדו לו שלשוה בנים : מכלוף, יוסף – והא רבנו – ומשה על שם רביו שנפטר סמוך ללידתו.

על רבי מכלוף נודע שהיגר לאמריקה, ואילו רבי משה עבר למראקש העיר הגדולה הסמוכה למוגדור.

רבי יוסף.

לא הרחק ממוגדור, ביון הרי האטלס המושלגים ולמרגלותיהם, ניצבה העיר מראקש בעלת הוד הקדומים. עיר גדולה בת אלפי תושבים ששימשה כמרכזה הרוחני של דרום מרוקו.עיר זו הייתה מקום הורתם של גדולים רבים מבני עמנו ילידי מרוקו.

עיר שהייתה למרכז התורני הגדול ביותר במרוקו. שם שכנו בכפיפה אחת למדנים גאונים ומעיינים מופלאים הבקיאים בספרות חז"ל וההלכה עם מקובלים צדיקים שהעמיקו חדור אל רזי הסוד, העשירם והעניים, סוחרים ןבעלי מלאכה, רוכלים וקמעונאים – לשכולם הייתה התורה היסוד למדריך בחייהם. לא בכדי הוגדרה עיר זו – " ירושלים של מרוקו "

לעומתה מוגדור הצעירה – על אף היותה מקום מושבם של גדולים רבים וכנ"ל – לא הכילה בקרבה ישיבות ומוסדות חינוך שכמות והאיכות כמראקש, ומי שרצה ללמוד ולגדול פנה אל מראקש. כך נהגו רבים מכל רחבי מרוקו, ושם גדלו והיו למאורות רבים המפורסמים שבחכמי מרוקו.

המעיין בתולדות רבנו, יבחין על נקלה, שאישיות כבירה השפיעה עליו, שמוסר אמת ודמויות אמת עמדו לפניו בילדותו ובנערותו. צדקותו, חבידותו, והאמת הצרופה שהייתה נר לרגליו – מקורם במראקש, בין האריות הגדולים, החסידם הפרושים המקובלים והצדיקים.

ואכן שם גדול היה לאיש . שם בית מדרשו של אחד ומיוחד בן המקובלים, בחברת עוד תלמידים יקרים, עוד קודם עלות השחר, יצא הוא וחבריו עם רבם אל אפילת הליל, טובלים היו במי קרח וחוזרים אל בית מדרשם אל ספרי הזוהר הקדוש ואת תורת האר"י ז"ל.

כזו הייתה דרכו של רבנו בראשיתו, וניא שעמדה לו כל ימיו שבהם נתעלה ומצורף באורה של התורה ובסבלם של היסורים שלא הרפו ממנו כל חייו.

לאחר שנים של ליטמוד תורה בעיר מראקש חזר רבי יוסף כנאפו למוגדור, ושם המשיך לשקוד על לימודיו בצניעה ובסתר באחד מבתי המדרש, כשהוא מתמיד במשימת חייו – לכתוב דברי תורה שנתרחשו לו ולערוך ספרים שראה את נחיצותם הרבה בקרב הציבור הרחב.

התגלותו – ענוותנותו הרבה שח רבי יוסף הסתירתו מעיני הציבור, ומעטיםן הם שהכירו בגדולתו ובחסידותו. אולם לא לאורך ימים נסתר ונחבא הוא. רצתה ההשגחה בציאתו של הצדיקאל המוני העם, להטיף את מוסריו ולהדריך את בני עירו.

וכה היה מעשה התגלותו : רבה של העיר, רבי יוסף אלמליח, חלם והנה בחלומו שני רבנעים החורזים מחרוזות ביחד. כששאל מי הם רבנים אלו נענה, רבי ישראל שם טוב ולמולו רבי יוסף כנאפו. כשהתעורר שאל את מכריו אם ידוע להם מי הוא יוסף כנאפו, וכשנענה בחיוב ביקש להתראות עמו.

מיד הפנו אותו אל בית המדרש שבו יושב היה רבי יוסף כנאפו ושם נתראו שניהם. לשאלתו אם הוא יוסף כנאפו ענה לו רבי יוסף בחיוב. וכשנשאל על מעשיו, ענה לו רבנו : מרגם את המעשיות של הבעל שם טוב חערבית מדוברת להמון העם.

רבי יוסף אלמליח התפעל מתמימות רבנו וצדקנותו וציווה בו במקום שמעתה יקרא שמו בפי כל רבי יוסף כנאפו. ואכן מאז הכירו כולם במעלתו על היושב בתוכם.

בשנת תרי"ט – ביו בו נולד בנו דוד – נתבקש רבי יוסף על ידי נציגי הקהל לקבל על עצמו תפקיד שליח תיבור ורב בית הכנסת " לקהל ", שנבנה על ידי הקהל ומכספיהם עבור רבי יוסף. רבנו נעתר לבקשתם, והעתיק מקומו לבית הכנסת. שם המשיך לכתוב את ספריו הרבים ועסק בהרבצת תורה לכל בני הקהילה.

בשנת תרכ"ד בר משה מונטיפיורי למרוקו כנציג ממשלת בריטניה – על מנת לדאוג לשיפור מעמדם של יהודי מרוקו. קודם ביקורו העיקרי במראקש, על מנת להיפגש שם עם המלך, שהה מונטיפיורי במוגדור, בביקורו זה התחקה על חייהם של יהודי מרוקו כפי שבאו לידי ביטוי בקהילה זו.

באחד משלבי סיור ההיכרות הזה נלקח לבית הכנסת " לקהל " הנמצא במללאח, ושם נפגש עם רבי יוסף כנאפו. בסיומה של השיחה שהתקיימה ביניהם נתן רבנו ספר מכתב ידו שני למשה מונטיפיורי. לאחר זמן, בשוב משה מונטיפיורי לבריטניה, קיבל רבנו מכתב תודה בצירוף שני מטבעות זהב.

ענוותנותו הרב של רבנו לא הרשתה לו לקבל משרת רבנות בעיר מוגדור, ומאידך גם חולשתו הגופנית וייסוריו במשך כל ימי חייו לא איפשרו לו לעסוק במלאכה שתפרנס את בעליה, ועיקר פרנסתו הגיעה אליו בעקבות כתחבת ספריו. וכה כותב הוא בהקדמתו לספרו " חסדים טובים " :

" אכן אמת אגיד וקושטא קאי דאף לזאת אני מקיים מצוות ההדפסה כמה מיני צער…לסיבת לחיות עצמי ממותר התורה המאירה, ממתנת אנשי רצון אשר יחפצון. כל אשר ידבנו לבו..להתנדב בעם, כפעם בפעם. ואמנם תרומות אלו שנועדו להדפסת ספריו וומכירותיהם התפרנס רסנו – הספיקו מלו אך בקושי רב להחיות את משפחתו – אך כזאת הייתה דרל רבנו, כדרכם של ראשונים שהעמל בתורה היה ייעודם בחיים, בבחינת : " פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל ".

רבנו נשא אישה ונולדו לו שני בנים – רבי דוד ורבי משה – ובת. בנו רבי דוד שימש כאב בית הדין במוגדור עד לפטירתו. בניו של רבי דוד ונכדיו תושבי ארץ ישראל, מהם עומדים בראש חברה הנקראת " אות ברית קודש ", שאותה ייסדו בין היתר, על מנת להוציא לאור את כתבי זקנם שנותרו בכתב יד ולההדיר את שנדפסו כבר.

רבי יוסף ז"ל נפטר בהיותו בן שבעים ושמונה שנים בשנת תרס"א בכ"ח לחודש כסלו. בפר " מלכי רבנן " מתוארת פטירתו : " ושמענו עליו שבעת פטירתו קם ממיטתו וישב ונתאדמו פניו, והרכין ראש ואומר ג' פעמים " ברוך הבא בשכינת עוזנו ". ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל הלוהים – זיע"א.

עד ראיה שנכח בהלוויה מספר שכל העיר השתתפה בה, על אף שהתקיימה ביום שישי. כמו כן תקעו בשופרות כנהוג בהלווית גדול בתורה. רבי יוסף לא מת – ספריו מדובבים אותו.

ואלה הם חיבוריו :

1 – " זבח פסח " – כולל ענייני ניסן ופסח והגש"פ

2 – " אות ברית קודש " – מעלות ושכר שומר הברית, ועונש וחומרת הפוגם בבריתו.

3 – " חסדי ה' " – ענייני התורה הקדושה.

4 – " חסדי אבות " – מעשיות מאנשי מעשה וצדיקים.

5 – " שומר שבת " – דיני שבת ומוסר.

6 – " מנחת ערב " – דיני תפילת מנחה.

7 – " טוב רואי " – פירוש מסכת אבות

8 – " חסדים טובים " – שלושה קונטרסים.

9 – " יפה עיניים " – מנהגי ודיני חודש ניסן.

10 – " זך ונקי " ועוד רבים בכתב יד

11 – " בדי אהרן " – כולל דברי תורה וחידושים.

12 – " יוסף בסתר " – ביאורים על ספר הזוהר הקדוש ודיון במפרשיו.

13 – " מעט מים " – חידושים וביאורים לפי א"ב

14 – " מעט צרי " – דרושים לחגים ושבתות

15 – " קול זמרה " – דרושים. 

מואיז בן הראש נולד ב 1959 . עלה לארץ ב 1972

 פירסם עד כה שמונה ספרי שירה בעברית,

בארץ המהגרים – שירים

ארבעה רומאנים וספרים בספרדית ובאנגלית.

הרומאן האחרון שלו ־בשערי טנגייר" הופיע בשנת 2008 בהוצאת דסטינו, בספרד.

"בארץ המהגרים" כולל שלושה ספרי שירה

קינת המהגר

משם באתי

לכאן

ביקורות שנכתבו על ספריו

׳בוקובסקי הישראלי.״

ידיעות אחרונות (יולי 2002)

״משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום.״ נתן זך ( הארץ אוקטובר 2001) .

״לפעמים השירה היא יותר, או פחות, משירה: היא מסמך.״

כתב העת קלרין, ספרד, נובמבר 2000.

״ משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על שום מפה. היא ריח עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה קיים.״

חוסה לואיס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד, 2000.

״משה בן הראש מביא בשירתו חוויות שונות מחייו ומעביר אותן בבהירות לקורא. זוהי שירה כנה ואנושית.״

ג׳ו אן מילר, ארה״ב, 2001 poetyryonlinetoday

״ הנשיקה שלא תבוא [.״] היא רק מדומיינת, היא הרווח שמשאיר המשורר לקורא. היא הרווח היפה והמרגש שיש בשירי הספר: בין הלחם לבין החלום.״

רוני סומק, עיתון 77.
״משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית.׳

ירון אביטוב, כל הזמן.