הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

אך פרט לתעסוקה, העיקה גם בעיית השיכון. ראשוני העולים מילאו את הערים הערביות הנטושות, אך מחנות העולים היו עדיים מלאים. עולים מעטים מאוד הצטרפו לקיבוצים והקליטה במוסדות עליית הנוער, הייתה מוגבלת ביותר.

על כן, ב-10 באפריל 1949, כינס לוי אשכול בביתו, ישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית, שבה השתתפו גם בן גוריון ושר האוצר, אליעזר קפלן. " אני מביא לכם ", אמר אשכול, הצעה מהפכנית : לשים קץ למחנות ולהקים תחתם שכונות עולים, לתקופת מעבר בלבד ועל פני הארץ כולה.

היוצא – יוצא, ואחר לא יבוא תחתיו. במקום חיים של בטלה מאונס, יעמדו העולים ברשות עצמם ויחיו מיגע כפיהם. נעודד אותם לאחריות וליוזמה. ברור כי לא ביום אחד נעמיד אותם על רגליהם. ולא ביום אחד נבנה את כל המעברות.

אך כל יום שעובר ללא מעשה, הוא חטא. ארבעה ימים לאחר מכן, קמו עשר המעברות הראשונות. במשך השנים גדל מספרן ל – 123 מעברות, שבהן התגוררו 180 אלף נפש.

העלייה ההמונית חייבה יתר תיאום בין הממשלה והסוכנות היהודית. על מנת להבטיח קליטה טובה יותר, הוקם ב-15 במאי 19502 ה " מוסד לתיאום " בים הממשלה והנהלת הסוכנות. מצד הממשלה השתתפו בגוף זה – ראש הממשלה ושרי האוצר, העלייה ועבודה.

ואילו מצד הסוכנות היהודית השתתפו בו – יו"ר ההנהלה, הגיזבר, יושב ראש נחלקת העלייה והקליטה ונציג הקרן הקיימת לישראל, כמשקיף. במסגרת תיאום זו, קיבלה על עצמה הממשלה לטפל בשיכון העולים, שעוד שהסוכנות היהודית נשאה בעול העלייה, הקליטה וההתיישבות.

תוך זמן קצר, הויכוח בין בן גוריון לבין מחייבי " ויסות העלייה ", הועבר להכרעתו של ה " מוסד לתיאום ". מאחר שבאותה תקופה לא נמצאו מקורות עלייה אחרים, נסב הויכוח סביב העלייה מצפון אפריקה. שר האוצר, אליעזר קפלן, טען כי מכלל העולים מצפון אפריקה, רק 15 אחוז הם גילאי 17 – 40 והיתר חולים וקשישים.

אך בהסתמכו על נתונים שסופקו לו על ידי המטה הכללי של צה"ל, דחה בן גוריון בתוקף את ההצעה לצמצם את העלייה. הוא אמר כי " החיילים בני צפון אפריקה, הם חומר אנושי מעולם והם מאיישים כשמונים אחוז מכלל חיילי החי"ר בצבא. 

אף על פי כן, בגבור המצוקה הכלכלית, הונהג בשלהי 1951 " משטר עלייה " שסימל, למעשה, את פתיחתו של " עידן הסלקציה ". עקרונות הסלקציה אושרו בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-18 בנובמבר 1951. תשעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, אושרו עקרונות אלה גם בישיבת ה " מוסד לתיאום ".

עקרונות אלא קבעו בין היתר : לגבי הארצות בהן אפשרית בחירת המועמדים לעלייה, כגון – מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, הודו, איראן, ארצות אירופה המרכזית המערבית, קובעת הנהלת הסוכנות היהודית את ההנחיות הבאות :

1 – שמונים אחוז מן העולים מארצות אלה, צריכים להיבחר מקרב המועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שהמפרנס בהן הוא עד גיל 35.

2 – מועמדים אלה, פרט לבעלי מקצוע ולבעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים ימים.

3 – אישור העלייה יינתן למועמדים רק לאחר בדיקת רפואית יסודית, בהשגחת רופא ישראלי.

4 – עשרים אחוז מכלל העולים מאותן הארצות, יוכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שהם יתלוו למשפחות שהפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בישראל.

5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה בדבר יכולתו ונכונותו של קרוב המשפחה לקלוט את העולה.

אחד האידיאולוגים של " משטר העלייה " באותה תקופה היה ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל. ד"ר שיבא היה הרופא האחראי על מחנות הפליטים בקפריסין ועל פי בקשתו של בן גוריון הוא סיים את שירותו בצה"ל, כדי לארגן את משרד הבריאות ולהכשירו לקליטת העלייה הגדולה.

אך כנציג משרד הבריאות בקביעות ה " מוסד לתיאום ,, תקף ד"ר שיבא בקביעות את יו"ר מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, והאשים אותו כי כל עניינו הוא להפגין הישגים, מבלי להתחשב כלל בכושר הקליטה של המדינה.

הוא מאר כי בגל העלייה הראשון, למחרת העצמאות, היו ב " שער העלייה " ליד חיפה ובמחנות העולים האחרים – 17 אלף נכים, 11 אלף משפחות ללא מפרנס ו-24 אלף עולים שהיו מעל גיל 60. אלה היו אמנם ניצולי השואה, " אך בגרמניה לא הייתה לנו שליטה, אף לא בעיראק.

אך ביחס לעלייה ממרוקו – הברירה בידינו. יש למנוע עלייתן של משפחות ללא מפרנסים ולאסור בואם של חולים ונכים על חשבון העם היהודי. ( הערה שלי – כנראה שהעם היהודי ממרוקו, לא נכלל לפי הפרמטרים של שיבא, כעם יהודי, הוא פשוט לא ידע ולא יידע לעולם מה הוא העם היהודי ממרוקו ).

המאבק בין מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית הלך והחריף, כאשר ד"ר יוספטל מצדד בגלוי בעמדתו של ד"ר שיבא והצטרף לתביעתו להאט את קצב העלייה " מטעמים רפואיים ". שיבא הזהיר מפני האפשרות שהמחלות המדבקות במחנות העולים, יתפשטו למרכזי היישוב היהודי הוותיק בארץ ויפגעו בבריאותו.

כדי לחזק אזהרה זו, הסתמך ד"ר שיבא על חוות דעתו של ד"ר סטיבנסון, מגדולי הגנטיקאים בבריטניה,שטען כי סקוטלנד ירדה בזמנו מגדולתה, יען כי לא ידעה לשמור על רמתו האינטלקטואלית של האדם שלה.

בעזרת נימוק " תורשתי " ביקש שיבא להוכיח כי אם אחוז הפגועים בגופם ובנפשם יהיה גדול – עלול הדבר לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד. 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

בנימין משה מיוחס ס״ט

מודה אני ח״מ שליחא דרחמנא מרבנן תקיפי ארעא ירושלים דדאיבה איך אמת ויציב מידי עברי פה העירה צפרו יע״א התחננתי ודברתי לפני הק״ק קהל צפרו הנד שיעשו זכרון לירושלים תוב״ב (בשנת שס״ג הותקן בפאס שבמרוקו… לגבות מגביות מיוחדות לטובת ירושלים בשמחת נשואין ובברית מילה…)לבלתי תשכח מהם כמאמר המשורר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וישמעו לקולי כי מצאתי חן בעיניהם

לארבע ארצות ירושלים תוב״ב חברון וצפת וטבריה הי״ג המחצית תטול ירושלים והמחצית יתחלק לשלשה ארצות בשוה. ונם קבלו לגבות טאסיא באחד באדר זכר למחצית השקל וכן ביום פורים וכן כשיגיע איש לפרק הבונס ביום חתונתו יום החופה עצמה וביום שמחת לבו כשיולד לו בן זכר ביום המילה עצמה ובן ביום חנוך בנו למצות תפילין יפרוש מממונו נדבה ככל אשר ידבנו לבו המעט הוא אם רב לזכות ירושלים תוב״ב דוקא כאשר כתוב הכל באורך בהסכמת הקהל יש״ץ, הן עתה מניתי בכח המסור בידי מרבנן תקיפי ארעא ירושלים בבית הכנסת הגדולה מניתי את המו״ן הר' אברהם אלבאז נר״ו, ובבית הכנסת הנק' צלא דלחכם מניתי את החכם השלם הדרם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו. ובבית הכנסת הקנ' ע״ש אתאגיי מניתי לישראל יעקב עולייל ובעד האלטאסא של אחד באדר ופורים והחופה והמילה וחנוך תפילין וכיוצא מניתי בב״ה הגדולה לה״ר אהרון הכהן נרו׳ ובב״ה דלחבם מניתי את החכם השלם כהה״ר יהודה אלבאז נרו׳ ובב״ה דתאגיי מניתי החכם השלם כהה״ר מאיר צבע נרו׳, האנשים האלה בכללותם הם יעמדו על הפקודים לגבות האלטאסאות כאמור ורשות נתתי להם בכח המסור בידי לקבוץ הבל ולתתם בעסקאות במשכונות כפי הנראה להם כפי העת והזמן והכל יהיה מונח בידם לתועלת כללות ירושלים תוב״ב והאמנתי להגזברים הנז' ולב״ך עלי ועב״ך ועל כללות ירושלים נאמנות גמורה ומפר כשע״ך בלי לחייבם שו"ש ק״ו וג"ש וחיים לעולם והכל יהיה נדון כפי ראות עיני דייני צפרו יע״א וגם נתתי רשות לכהר״י אלבאו הנז' שאם יראה אחה גזבר מבני חבורתו שאינו עומד עמידה שיש בה הידור שיעמיד אחר תחתיו כפי ראות עיני הדיינים ולראית האמת והצדק ח״פ צפרו יע״א בחדש תמוז שנת וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח לפ״ק כ״ד צעיד המשתלח חוץ למקומו הוא נח.

בנימין משה מיוחס ס״ט

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.  

   ההסתפרדות  של יהודי מרוקו, או הניצחון של המגורשים

אולם באביב 1526 התעוררה מחדש המחלוקת בין התומכים במנהגי השחיטה החדשים לבין המתנגדים להם. האחרונים, בראשותו של הרב חיים גאגין והנגיד שם טוב בן אברהם, החליטו לפתוח אטליזים משלהם, והכריזו על הבשר שנקנה באטליזים שבהם היו נקוטים מנהגי השחיטה  " הקסטיליאניים " בשר טרף.

אך לא צעד זה, ואף לא האיומים בהטלת חרם נגד התושבים שפקדו את האטליזים של המגורשים, וגם לא קריאותיו של הרב גאגין, הצליחו לשנות את מהלך המאורעות, דהיינו, אימוצם הבלתי הפיך של מנהגי השחיטה על ידי הרוב המכריע של יהודי פאס, עד כדי כך שאטליזי התושבים נותרו ריקים מלקוחות.

למען שלום בית ולאחר ש " הופקר " על ידי כל נכבדי התושבים, ביניהם הנגיד החדש שאול בן רימוך, לא הייתה בשנת 1535 לרב גאגין ברירה אלא להיכנע לטיעוני מתנגדיו, אחרי שמועצה שהורכבה מרבנים מגורשים ותושבים קבעה שמנהגי המגורשים היו כשרים למהדרין.

אם כי לכאורה מחלוקת זו הצטיירה כעימות חזיתי בין המגורשים לתושבים, הרי התהפוכות שעבר ויכוח זה בין ליברלים לשמרנים, ובייחוד פתרונו, מוכיחים, עם זאת, שלא היה כאן אלא קרב מאסף מצד מיעוט של תושבים, שלא שבעו נחת מהשתלטות של " התושבים החדשים ", שנגעה לכל התחומים של חיי הקהילה. למעשה הסימביוזה בין שני חלקי האוכלוסייה היהודית הייתה במצב כה מתקדם, עד שלא היה, בעצם, קו מבדל אמיתי בין שני המחנות. שכן הן התושבים והן המגורשים מצאו את עצמם תכופות בצוותא באותו צד של המתרס. כך למשל, בראש מחנה הליברלי של המתירים, שדחו את טענותיהם של השמרנים, עמד רב מקרב התושבים, יהודה בן זכרי.

במקביל בראש מחנה השמרנים עמד המגורש הרב אברהם ביבאס, יחד עם הרב חיים גאגין, אשר למרות היותו ממוצא " פאסי " ותיק, לא היה פחות " ספרדי " ממתנגדו, שהרי הוא קיבל את כל חינוכו בקסטיליה, ואכל כל חייו, כפי שיעקב רוזלס העיר על כך, בשר שנשחט בשחיטה " ספרדית ".

כך הדבר לגבי רבי שמואל אבן דנאן, שמוצאו היה ספרדי, אם כי הוא נתפס כאחד ממנהיגיהם של התושבים. תוך כדי הגנתו על השחיטה המקומית הרחיק לכת עד כדי פנייה אל הרשויות הציבוריות וביקשם להתערב בסכסוך. המגורשים הצליחו עם זאת, ובלא קשיים מרובים, לסכל את מאמצי יריביהם, בהיותם מבוססים כהלכה בנוף הפוליטי המרוקאי, ובאמצעות נכדיהם, משה אבוטאי ויעקב רוזלס, הם דרשו את התערבות המלך אבו חסון. 

מכל מקום, לאחר שנסתיימה פרשה זו, שכך העימות בין התושבים למגורשים, אשר לאט אך בבטחה רכשו לעצמם מעמד מכריע בחיי הקהילה. התושבים המשיכו ללא ספק לשמור בקנאות על כמה ממנהגיהם, למשל בענייני נוסח התפילה. אך בדרך כלל, ועד כמה שדבר זה ייראה פרדוכסלי, היו אלה הם שנקלטו והשתלבו בקרב המהגרים, ולא להיפך. מכל מקום, המיזוג בין התושבים לבין המגורשים היה הדרגתי. זהו, לפחות, הרושם המתקבל מעיון בתקנות של הרבים הקסטיליאניים של מרוקו מאז 1494.

ב 1545 רב התושבים שמואל אבן דנאן הסתפק בהקראת התקנות שנוסחו על ידי הרבנים הקסאיליאניים בפני ברי בית הכנסת שלו, חמש שנים מאוחר יותר רואים את חתימתו ואת חתימת עמיתו מבין התושבים, מחלוף בן אסולין, מתנוססות על התקנות שחוברו ואושרו על ידי רבני המגורשים, ולאחר מכן אנו רואים את שניהם, ורבנים אחרים מהתושבים חותמים יחד עם רבני המגורשים על תקנות שנוסחו במשותף ביניהם.

יתר על כן, נראה שבהשפעת המגורשים העדיפו רבני מרוקו את פסיקותיו של אשר בן יחיאל – הראש, כל אימת שהתעוררה מחלוקת הלכתית בין הפסוקים, על שני עמודי ההלכה, הרמב"ם ואלפאסי – הרי"ף. מצב זה נשאר על כנו עד למחצית השנייה של המאה ה-16, כאשר את מקומו של אשר בן יחיאל תפס חכם ספרד אחר, יוסף קארו, בעל ה " שולחן ערוך ". ראוי לציין בהקשר זה, שהיה זה רבם של התושבים, שמואל אבן דנאן, שהיה הראשון אשר אימץ את פסיקתו של הרב קארו, אשר הפכה ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

כמו בכל סימביוזה אמיתית, ההשפעות וההיטמעות התרבותית לא היו חד סטריות אלא הדדיות, ואכן, החל מן המחצית השנייה של המאה ה16 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם ביהודית ספרדית והעדיפו עליה את הערבית או היהודית-ערבית. בנוסף לכך, החל מ 1550 אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים, למשל, בעניין מימוש הכתובה במקרה של פטירת בן זוג.

חוקרים אחדים ציינו את דבר קיומן של כמה תקנות ב " ספר התקנות " המתירות, בנסיבות מוגדרות היטב, ריבוי נשים ומאפשרות למשל לבעל להינשא בשנית, כאשר בשל סיבות כמו עקרות אין לזוג ילדים אחרי עשר שנות נישואים. כלום הייתה סטייה זו מנורמות המונוגמיה סימן ברור להשפעת הסביבה המגרבית על המגורשים ? אין הדבר ודאי כלל ועיקר,  שכן הוכח מעל לכל ספק שה " חרם דרבנו גרשם ", שאסר על הביגמיה בקהילות אשכנז, לא אומץ מעולם על ידי יהודי ספרד ולא קוים אלא באורח חלקי בלבד בקסטיליה ובארגון.

לכן, אף כי הביגמיה הייתה בסופו של דבר תופעה שולית ביותר, הרי היא התקיימה בקרב ביהודים הספרדיים לפני הגירוש, למרות חוקי המדינה שאסרו על קיומה.

כתוצאה מכך יש לקבוע, שבתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, לא היה למגורשים כמעט צורך להסתגל למנהגים ולכללים של סביבתם התרבותית החדשה. יחד עם זאת, אין ספק בכך, שבהשפעת המגורשים, הפכה המונוגמיה גם אצל התושבים לנורמה, וריבוי הנשים נעשה חריג. השפעה זו פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים, וכך בהדרגה " הסתפרדה " כל יהדות מרוקו.

התפיסה הגיאו-תרבותית של המרחב המגרבי, כפי שהייתה מקובלת אצל רבני מרוקו בסוף המאה ה17 ובתחילת המאה שלאחריה, אינה מותירה מקום לכל אי הבנה בעניין זה. מהים התיכון ועד שולי מדבר סהרה, למעט כמה " כיסי התנגדות " בפנים הארץ ובדרומה, הפך מערב המגרב כמעט בכללותו לאזור קסטיליאני.

כך כתב בהקשר זה הרב יהודה בן עטר – 1656 – 1733 בתשובה לשאילתה שהגיעה אליו מארץ ישראל בענייני ירושה.

   " ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהילות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיו במראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע הק"ק המגורשים עושים כמנהג הנזכר ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן… אבל כל שאר ארצות המערב פאס ותיטואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים. וכן קהל קדוש שאבילייאנוס אשר בדובדו גם כן עושים כמנהג המגורשים אבך קהילת קודש תאזא יש להם מנהג משלם…."

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

חילות הסולטאנים, של אלה שמגמת התפשטותם היתה לארצות המזרח ושאכפו את שלטונם בשיטות כיבוש שונות במישרים ובעקיפים על רחבי אסיה ואפריקה, נעצרו דווקא במארוקו השסועה במלחמת אחים. אמנם הם חדרו לפנים הארץ, אבל נהדפו עד לגבול המפריד בקוויו הכלליים עד זמננו בין אלג׳יריה למארוקו. השלטון העות׳מאני על רומליה (האזור האירופי של הקיסרות), על אנאטוליה (אסיה הקטנה), שעל שתיהן משלו לפני־כן במשך כאלף שנים בקירוב הביזאנטים (נוצרים — אורתודוקסים), ועל הארצות באסיה ובאפריקה, שנמצאו מימי כיבושי הערבים תחת שלטון ערבי־מוסלמי, הטביע את חותמו על האוכלוסיה כולה ועיצב את דמותה מבחינות חברתיות וכלכליות מסוימות, אולם לא השפיע עליה כל השפעה תרבותית ניכרת.

הדברים אמורים במיוחד כלפי היהודים שאפילו לשונם התורכית של השליטים היתה ונשארה זרה להם במשך כל התקופה, עד שהתחילו ללמדה בימי הרפובליקה התורכית. אכן רחבה מסגרת זו, המקיפה ארצות ואזורים שבהם ישבו עמים בעלי מורשת תרבותית עשירה, ושבה נמצאו עדות יהודיות, שישיבתן בהן נעוצה בימים הרחוקים לפעמים אלפיים שנה מהכיבוש העות׳מאני, על כל הכרוך בזה מבחינת דיפרנציאציה חברתית ולשונית. אי לזאת צימצמנו את סקירתנו לאותם אזורים, שבהם התחולל המפגש בין היהודים שבמזרח ובין אלה שהגיעו מהמערב; מהגרים, מגורשים ועולים כאחת. גם בשל היבט זה נכנסת מארוקו למסגרת הדיונים, ויוצאות ממנה עיראק ותימן, שאליהן לא הגיעו באותם הזמנים יהודים מהמערב. נימוק נוסף לצמצום זה היא העובדה שלעיראק היה מעמד מדיני מיוחד, וחי בה מיעוט מוסלמי־ שיעי ניכר, בעוד שבתימן שלטון הסולטאנים העות׳מאנים היה רופף ולמעשה היו שולטים בה האימאמים, ראשי כת הזידים־השיעים.

ב

אמנם עיון בקורותיהם ובמבנה החברתי־תרבותי של היהודים התושבים במזרח שחיו באותה מסגרת כפולה של הקיסרות ושל נהירת וריכוז היהודים מהמערב, מלמד אותנו כי גם זו לא היוותה חטיבה אחידה, מגובשת והומוגינית. עברנו ההיסטורי בארצות שמהן הורכבה הקיסרות, הרכבן של השכבות בחברה, השוני בארגונה, הנהגתה הדתית והחילונית, גרמו להבדלים רבים ויסודיים בין התפוצות השונות. אלה לא ניטשטשו במרוצת הזמן, וזה בשל אופיו המיוחד של השלטון העות׳מאני, שכאמור היה חסר תוכן תרבותי מגבש ומלכד, כגון זה של התרבות היוונית־הלניסטית, הרומית, הערבית־מוסלמית, האירופית־הנוצרית.

בולט במיוחד השוני שבין החברה בחלקה האירופי (רומליה) והאסיאתי (אנאטוליה וסוריה) של האימפריה העות׳מאנית, לזו שבמגרב האפריקאני. אנו מודעים היטב לשוני שבין החברה היהודית במערב לזו שבמזרח, אבל בדרך כלל מכניסים את היהדות במזרח למכנה משותף אחד, כאילו לפנינו חטיבה חברתית ותרבותית אחידה. יש מלכתחילה לסלק דעה זו, המתהלכת בעם היהודי והמקובלת אפילו על מלומדים, היסטוריונים וחוקרים בתחום מדעי החברה.

היא קנתה לה שביתה בשל שתי סיבות: העובדת החמורה כשלעצמה, שתולדותיה של חברה זו ותרבותה — במיוחד בתקופת עשרת היובלות האחרונים, אינם ידועים — מאחר שלא נחקרו עדיין די צרכם. אי לזאת, בעיני רבים השוני בין העדות ה ״ססגוגיות״ המרובות במזרח הוא רק עניין של פולקלור והווי מקומי, המצטמצם ללחנים, ריקודים, מנהגים בימות חול ובמועדים, וכי בסופו של דבר שרירה הגושפנקה שנטבעה בימינו ״הספרדים ועדות המזרח״. בעקבות זאת באה הטעות האופטית, כאילו אלה ואלה מהווים חטיבה אחת שלעומתה עומדים לכאורה ׳׳האשכנזים״, כלומר היהודים תושבי אירופה הנוצרית. הקבלה מוטעית זאת היא הסיבה השניה לדעה המוסכמת שהזכרנוה. במיוחד יש להצביע על הקוטביות בין שני האגפים: המזרחי, יהדות רומליה ואנאטוליה מצד אחד, והמערבי, יהדות המגרב, מצד שני. ליהדות ארץ־ישראל, שהיא מבחינה היסטורית הצעירה באזור, מאחר שהיישוב התחיל להתחדש בה רק במאות הי״ג—ט״ו, נועד בשל קדושתה של הארץ מקום מיוחס, המחייב דיון בפני עצמו. מיוחד גם מעמדה של יהדות מצרים, שמימי הגאונים ועד לתקופת הרמב׳׳ם וצאצאיו שימשה גשר בין המזרח (בבל־עיראק וסוריה) ובין המגרב (מתוניסיה מערבה).

מימי האיובים והממלוכים עולה מצרים למעמד מדינה ראשונה במעלה במערכת המדינות באזור ומשום כך היא נעשית גם מרכז יהודי חשוב ועצמאי בזמנם של הרמב׳׳ם ומשפחתו. במאות הט״ו—ט׳׳ז זכו המהגרים מאלג׳יריה ״המערביים״, למעמד נכבד בחברה היהודית, שעלה על זה של ״המוסתערבים״, הוותיקים בארץ. ביניהם בולטת משפחת שולאל, הנגידים האחרונים במדינת הממלוכים. אבל כאחת מהווה מצרים גם מעין חיץ מדיני בין שני הקטבים, ארצות אנאטוליה וביזאנטיון באגף המזרחי והאגף המגרבי. עיקר חשיבותה לשמש ארץ מעבר לארץ־ישראל בשביל העולים מהמגרב, שזכו למעמד עצמאי בתוך האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל, ואלה שעלו מהצפון (איטליה ואירופה המרכזית— ׳׳האשכנזים״) ומספרד. במרוצת הזמנים התנוונו העדות היהודיות בארץ הנילוס. מצבן הכלכלי, החברתי והמדיני הורע ומספר הנפשות בה הצטמצם בראשית המאה הי״ט לאלפים אחדים. אכן השתלשלות זו בגורלה של יהדות מצרים מחייבת דיון מיוחד ונפרד, ולכן נרמז אליה כאן רק אגב אורחא, במשפטים אחדים.

השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. מייסד השושלת הוא אַ‏יוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב

הממלוכים (בערבית: ביחיד: مملوك ברבים: مماليك; פירוש המילה: "נרכש", "נקנה") היוחיילים עבדים שהופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. במהלך שקיעתה של שושלת זו התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות מוסלמיות-אזוריות. הממלוכים הצליחו אף להקים ממלכות עצמאיות משלהם במצרים, בהודו ובאזור בגדאד.

הממלוכים השפיעו רבות על ההיסטוריה של האימפריה המוסלמית וסיפקו השראה גם לצבאות אחרים, דוגמת היניצ'רים של האימפריה העות'מאנית, שגויסו בשיטת הדוושירמה.

בעקבות כל האמור למעלה יתרכז הדיון בשני נושאים: א. השוני בין שתי חטיבות אלה בינן לבין עצמן. ב. השוני ביניהן ובין יהדות המערב ״ספרדים״ ו״אשכנזים״ כאחת — כלומר תיאור המצב הסטאטי והדינאמי בזמן המפגשים בין המזרח ובין המערב. אולם לצורך בירור וחיפוש פתרונות או הצעת השערות לא נוכל לפעמים להימנע מהפלגה לאזורים אחרים ולרדת לנבכי תקופות קדומות בהיסטוריה שלנו. ממילא הדיון יגרור אחריו גם הסקת מסקנות ועיון בהשלכות שהיו לעימות זה גם בשביל זמן מאוחר, ואף למפגש בין המזרח ובין המערב בדורנו ובימינו ממש.

נוהג בחכמה – אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי השו"ע, שנהגו סכל קהילות שיראל במזרח ובמערב

פתח דבר – משה עמאר.

כי כל מנהגי האומה באלו מנהגות….אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים ולא יבוזו במנהגי האומה. וכבר אמר הנביא ע"ה ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב….ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע"ה…..

רבינו נסים, מגילת סתרים.

מתוך עיסוקי והתעניינותי בתורתם של רבותינו הקדושים, רבני המערב, סקרנותי וצמאוני הגדול לדעת תולדותיהם, פעולם, אמרי פיהם ותורתם, באתי מזה שנים לגשש אחר מקום הינוח של תורתו של רבינו הגדול איש האשכולות רבי יוסף בן נאיים זצ"ל.

ביודעי ומכירי, כי על ידה אזכה בכפליים, בתורתו שלו ובתורתם של רבותינו חכמי המערב, אשר שזר ואצר אותה בחיבוריו, שהלוא לא היה עוד כמוהו להוקיר ולהעריך את תורתם של רבותינו הראשונים ולכאוב את כאבם וכאב תורתם במונחת בקרן זווית.

והוא אשר טרח ויגע בעשר אצבעותיו להציל את יתר הפליטה מתורתם, אף השקיע דמים מרובים – דמים תרתי משמע, לחפש אחריה בגניזות. היה הוגה בה ועונד אותה עטרה לראשו. מתוכה ומתוך ספרים נוספים ליקט פירורי מידע על רבותינו הקדושים ועל תורתם.

ואכן זכה להציב להם יד ושם להאיר את דמותם ופועלם ולהנציחם לדורות הבאים בחיבוריו הגדולים אשר הקדיש להם : " מלכי רבנן " ן " כבוד מלכים "

מן השמים סייעוני וגישושי נשאו פרי, לפני כשנתיים הגעתי לנכדי הרב לבית הלוי הי"ו, אשר קיבלוני בסבר פנים יפות, נתנו בי את אמונם ומסרו בידי חיבורי הרב בזה אחר זה. מראש החלטתי לסקור את כל יצירתו בעיון ראשון, רק אז אחליט למי מחיבורי הרב לתת זכות קדימה, לטיפול ולעיון מעמיק יותר.

תוך כדי תקופה זו הגיע למשפחת הרב, אברך ממשפחת מונסונייגו, אשר עקב פטירת אביו החל להתעניין במנהגי אבלות, והציע להם לפרסם את החיבור " נוהג בחכמה " והם נענו לו ברצון. אני מצדי הבעתי נכונות לעמוד לימינו ולעזור לו בעצה ותושייה.

אך לאחר שהתחיל בהעתקת כתב היד ובהכנתו, התעוררו קשיים שונים ופרש. ואז פנו אלי בני המשפחה שיחיו, לקחת עלי את הטיפול בעריכת הספר לדפוס ובהחדרתו ולא יכולתי לסרב, למרות שידי עמוסות בעבודת הקודש, ההדרת מספר חיבורים מתורתם של רבינו הקדושים מאורי המערב זיע"א. ומן השמים זכו לחיבור זה להיות ראשון לראות אור, וכבר אמרו חז"ל " הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל.

ב"ה זכינו לברך על המוגמר והנה הספר הקדשו נוהג בחכמה ניצב בשער, תורה יוצאת בהינומא לכל ישראל ברוב פאר והדר. הספר הוא אוצר בלום של מנהגים שנהגו ישראל קדושים במזרח ובמערב, אשכנזים וספרדים.

תוך שימת דגש על מנהגים שנהגו בעוב"י פאס יע"א. לחיבור הוספנו גם תקציר לספר. בפתח הספר קבענו צוהר לתודות רבי יוסף בן נאיים ויצירתו, בו תיארנו אישיותו ודמותו הרב גונית של מו"ר הרב המחבר, הליכותיו בקודש, תולדותיהם של צדיקים ומעשים טובים, וכן תיארנו יצירתו וחיבוריו אחד לאחד.

כעתירת

ע"ה משה עמאר.

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

ובקונטרס מליצות ומכתבים וקינות כתב יד ישן למוהר"ר חיים דוד סירירו זיע"א מצאתי וזה לשונו, קינה לתמרור על מות האישה התמימה והסימן אני חיים דוד חזק, ראוי לאומרה על תלמיד חכם ששמו אברהם וקוננתיה על אדוני חמי הרב הכולל כמה"ר אברהם מאנסאנו זלה"ה :

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

איך נחל נובע דת ודין / כנהר היוצא מעדן / פגעה בו היום מדת הדין / ויגוע וימות אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

נודו וספדו בקול רעם / אחי כי שכב אחד העם / אחד המיוחד טוב טעם / כי הן אחד היה אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

יחד ירימו קול בבכיה / בארז נפלה שלהבת יה / ובתחתית ארץ מאפליה / הובל שמה קובר אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

חכם מלט מצוות כרמון / ריחו נודף כאפרסמון / תורת אל הייתה אצלו אמון / בת הייתה לו לאברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

יודע דעת כלול מכל / חכמה כדרדע וכלכול / ותורתו אומנתו כל / ימי שני חיי אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

יום הזה אסלד בחילה / על איש משכים לבית התפלה / יום יום כמו השחר עלה / ויקם וישכם אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

מפרק הרים בתעצומו / וטעמו ונימוקו עמו חכם גדול מרבנן שמו / האדם הגדול זה אברהם – לבבי

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

דורש טוב ונאה מקיים / איכה יגזר מארץ חיים / על זאת קדרות לבשו שמים / צרחו מי גבר כאברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

וי חסרה ארעא גברה רבה / זקן ויושב בישיבה / וכל התורה באהבה / מצינו שקיים אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

דעו נא כי באל חי נותן / ליעף כח חיש יתחתן / ויתן ויחזור ויתן / היום לו את ברכת אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

חנון ורחום זך פעלו / גומל איש חסד כמפעלו / בפה מלא תן לי משלו / יאמר אותו צדיק אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 זכור והבט כי רב חילו / כי תורתך שם שמחת גילו / כמין מרגלית היתה תלו-יה בצווארו של אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

קויתי ינחם אל צורי / את בניו ויאכלו מפרי / מעשה ידיו ואף ברי-תו אשר כרת אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

עוד קוננתי עליו לתמרור מאור זוהר פניך והסימן אני חיים

אשליך פאר ונזר / על הובל לקברים / חכם הרזים גוזר / ים החכמה לגזרים

נודו אחי לאובדים / זקן ויושב בישיבה / שר וגדול ליהודים / הדק זקנים שיבה / תוכו רצוף אהבה / שמה כל ההדרים

יודע דעת עליון / שפתותיו שושנים / אוהב שערי ציון / שערים המצויינים / ומימיו נאמנים מים זכים וטהורים

חכם עדיף מנביא / בר לבב ונקי כפים / קל וגם רץ כצבי / לעשות חפצי שמים / נאה דורש ומקיים / קלים וחמורים

ידיו רב לו טוב טעם / ומשנתו שלימה / לימד דעת את העם / לתת פתאים ערמה / גם לאין אונים עצמה / בצדק ומישרים

ידע מה בחשוכה / כל מעשיו בתבונה / כל דבר הלכה / אברהם למקנה / יהי ידיו אמונה / סיני ועוקר הרים

מוליך נורא עלילה / ישב במערכה / והיה לך סגולה / ממך ישא ברכה / שמורה וערוכה / לעד לדור דורים

נוסחא אחרינא – מולך אורי וישעי / יצב במערכה / זה היום השביעי וכו…..

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ אהרן כהן(דוכאלה)

קבור אצל האוונאת בדוכאלה בהר אלכדאר. נקרא על-ידי היהודים חזן הארון או חזן הארון כהן, ועל-ידי המוסלמים סידי קאדי חאג׳ה. לפי מסורת היהודים מוצא הקדוש מארץ-ישראל. נערץ גם על-ידי המוסלמים.

ר׳ אהרן מונסוניגו(פאס)

שמו המלא הוא ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו. הוא בנו של ר׳ ידידיה משה מונסוניגו. נולד ב- 1760 (בקירוב) ונפטר ב-1840. כבר בעת פטירתו נתקיימו ניסים.

אולאד גו-חלו(בו-חלו)

קבורים על-יד דמנאת. כך מכונים קבריהם של שני צדיקים: ר׳ מוסא בן-ישי ור׳ ינאי מול למכפייא. במקום קבורים גם קדושים אחרים והם ר׳ דוד אוחנונה, ר׳ יעקב סגיר ור׳ משה אבןיחמו.

אולאד דיין(עמק הדרע)

זאת משפחת קדושים הקבורים בעמק הדרע. אלה הס ר׳ חנניה, ר׳ יוסף, ר׳ יעקב ור׳ מרדכי דיין.

אולאד זימור (סאפי)

נקראים גם אולאד זמירו, אולאד בן-זמירו, אולאד בני זמירו ובני זמירו. לפי המסורת אלה שבעה אחים הקבורים יחד. זה מקרה מעניין של משפחה ממגורשי ספרד, שעליה יש פרטים רבים וכן תעודות ואשר רכשה השפעה חזקה מאוד במרוקו הן בשלטון והן בקרב היהודים ונהפכה לאגדה. מקום קבורתם משמש מקום פולחן לא רק לאנשי סאפי, אלא באים אליו מכל אזורי מרוקו. נערצים גם על-ידי המוסלמים.

הרבה אנשים באו ליד הקבר. היו אנשים חולי רוח. לקחו אותם קרוביהם כשהם קשורים בשרשראות ברזל. הלכו לסאפי והבריאו, הם שבעה אחים, הם ממשפחתו של סידי מול אל-בארז׳…

תמיד השתטחתי על קבריהם. אבותינו סיפרו לנו שהם לא מתים, שהם יושבים מתחת לאדמה. האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם וכל מי שביקר לידם היו אומרים לו: לך, הבקשה שלך נתקבלה. כל מי שישב אצלם שבעה ימים ולילות בקשותיו נתקבלו. כל יהודי העיר נהרו אליו.

אני נולדתי בסאפי. אלה שבעה חכמים הקבורים בקבר אחד. יש ציון גדול ולשם נהרו יהודים מכל הערים, ואפילו מחוץ-לארץ הגיעו לזיארה על קברם של בני זמירו. באים להשתטח ותפילתם מתקבלת. היה יהודי שהגיע למוות. הרופאים מסרו שאי אפשר לרפא אותו. בא וערך סעודה גדולה ואנשים אכלו ממנה במשך שבעה ימים. ביום השביעי בא אליו מישהו בחלום, חבוש ׳אל כאזה׳, עטור זקן ובידו סכין. פנה לאותו יהודי ואמר לו: החזק בסכין זו, שים אותה על המקום החולה. כך עשה ולמחרת כאשר התעורר, אמר לאביו שיותר אינו מרגיש כאבים בגופו ושהוא בריא. ביום השביעי של הסעודה. כל יהודי העיר שנולדו בסאפי מכירים את הסיפור הזה. אותו יהודי חולה לא היה תושב סאפי. הוא הגיע מעיר רחוקה.

גם בני זמירו הם שבעה. אמר בני זמירו לי: למה אתה שובר לי את הראש עם התרופה של הבת הזאת שאין לי. אמרתי לו: אם אין לך תרופה, שלח אותי למישהו אחר. שלח אותי לר׳ אברהם מול אנס.

אולאד לישיבה (זאד שליד סטאט)

בני הישיבה. אלה תלמידיו של ר׳ אברהם אווריוור שלפי המסורת קבורים לידו. במרחק כחמישים מטר מהבית בו מצוי קברו של ר׳ אברהם אווריוור, יש מדרגות מבטון המובילות לתל, ושם כמה מקומות להדלקת נרות.

אולאד סיגגר (תאגמית)

מדובר על עשרה קדושים המכונים בשם זה והקבורים ליד אולאד דיין בעמק הדרע. לפי המסורת הם היו מתפללים על המים ותפילותיהם תמיד נענו.

אידבוד פאסין (אסאקה) נקראים לפעמים גם איית אידבוד פאסין

כך קוראים לו בברברית. נדמה לי שזה ידיים, שלוש ידיים. קרה פעם איזה נס. היו שלושה צדיקים במקום ולא היו ידועים. בסופו של דבר היה איזה ערבי שהיה רועה צאן. הוא עבד שם ובערב היה צריך לחזור עם הצאן שלו. אנשי הכפר ראו שהוא לא חזר. אנשי הכפר אמרו שקרה משהו. אחרי שהלכו בערב לשאול את השייך של המקום, אמר להם: לכו לראות שם. הלכו למקום וראו את הערבי תפוס ולא יכול לזוז. אז משמה ידעו שהמקום הזה קדוש. הלכו לרבנים. הבן-אדם שנתפס, נתפס עם ידיים פתוחות על הרצפה. איך ידעו שהוא יהודי? הוא, הקדוש בא באותו זמן בחלום לרב של העיר אסאקה. באותו זמן שקרה המקרה. אמרו לו הקדושים: תשמע, הערבי שאתם מחפשים נמצא אצלנו. הרב, בערב, קם ואמר לשייך של המקום: תראה, בא אלי מישהו בחלום ואמר לי שהערבי נתפס אצלנו ואנו נמצאים במקום כך וכך. זה אחרי תיזנית. 40 ק״מ מתיזנית לכיוון דרום, סהרה, בערך 30-20 ק״מ לפני אופראן, זהו אידבוד פאסין. המקום היה בהרים. כמה שעלינו ברגל, לא היית מרגיש בכלל עד שהגעת למקום. היית עולה וראית כמה דרך עשית ואומר: איך הגעתי לשם. כל שנה הלכנו לשם. לא זוכר מתי יום ההילולה. אולי ל״ג בעומר. זה שלושים שנה שעזבתי את העיר. כל תיזנית הלכה. מתיזנית עד המלאח של אסאקה. היו יהודים שם באסאקה. עסקו במסחר. היה מלאח קטן. קהילה קטנה שקשורה לתיזנית.

אידבוד פאסין, זה שבעה צדיקים גדולים שרק שלושה מהם מבקרים אותם למטה, וארבעה מהם הם על ההר. אף אחד לא יכול לבקר אותם. מי שעולה לא יורד בחזרה. זה בדיוק הסיפור כמו מערת המכפלה. אבא שלו ז״ל היה הולך כל שנה לשם ושוחט כבשים ופרות. כל שנה. העיר אסאקה קטנה והם היו מאוד עניים. הוא היה שוחט שמה לכולם ומחלק להם. יהודים טובים. היה איזה ערבי שפעם אחת הלך לגנוב נרות. גנב ונתפסו לו הידיים ולא יכול היה לזוז. בא אחד שקוראים לו ר׳ אברהם. אמר לו: תגיד, מה עשית? זה היה הרב של אסאקה. תגיד מה עשית, אנחנו נשחרר אותך. אמר לו: לקחתי את הנרות משמה. אמר לו: עכשיו תקום ותחזיר אותם. אבל אני לא יכול לזוז. אני אומר לך: תקום! זה כבר שלושה-ארבעה ימים שלא היה יכול לזוז. לקח את הנרות. איך שהוא קם והחזיר ואז כל הערבים התאספו וביקשו סליחה ומה לא! אמא שלו, [של אחד הנוכחים בזמן הסיפור] אני זוכרת, היתה מביאה בנות והיא אמרה: אני אלך לשמה לזיארה. אבא שלי שחט שור. אני זוכרת את היום הזה. כל העיר אכלו ונשאר. כשגמרו לאכול נתן להם עוד. ז״ל היה צדיק. אין כמוהו. היה נותן הרבה נדבות. אמא שלו עולה והיא היתה בהריון. פתאום עולה לה נחש ככה, מולה! בא מישהו. התחילה לצעוק. נחש! נחש! ממש עמד מולה. איך שהיא הסתובבה, אמרו לה לא לזוז. הנחש עשה ככה והמשיך בדרכו. אמר לה הרב: את מביאה בן! את מביאה בן! וככה זה היה. הביאה בן, וככה זה היה. הביאה בן, אברהם. היינו הולכים אחרי ל״ג בעומר. זה היה משהו, הולכים מהבוקר. הולכים ברגל, עליות. אוטובוס נוסע ככה, הולכים יומיים- שלושה

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

עובר הפרה קשור בתוך רחמה

כשיסדתי תלמוד תורה החדש בעירנו (ח.ד.), בא אלי אחד מחברי מעיר מראכש ושמו שמעון אדרעי, ובפיו בקשה לקבל אותו כאחד המורים. שמעון זה מוצאו מאחד הכפרים הדרומיים, ולמד תלמוד באחת הישיבות שבמראכש. על אף גילו הצעיר, כבן 25, היה  בקיא בתלמוד, בעברית ובדקדוק. הוא ידע גם את שפת היהודים הברברים (שבתוכם גדל). שפה מיוחדת זו נקראת ״שלחאווייא״ ואינה מובנת ליהודי מרכז מרוקו. מלבד

מלבד היותו מלומד, נהג לפעמים לעשות מעשי קונדס ותחבולות משעשעות. עד שאגיע לסיפור המתעתע שלו, אציין שלא קיבלתי אותו כמורה, כי לא היה לי מקום כבר למורה נוסף, אבל הפניתי אותו למנהל תלמוד תורה בעיר השכנה רבאט, ושם נתקבל כמורה. אבל מנהל תלמוד תורה לא ידע להעריך את כשרונותיו בהוראה, ובמקום להעסיקו כמורה לתלמוד וכמורה לתלמידים מתקדמים, הפקיד בידו כיתה של ילדים בני שלוש ארבע, שלא היו עוד מסוגלים ללמוד אותיות אלפא ביתא. ילדים אלה היו רובם ככולם בני עשירים, ששילמו בעבורם שכר לימוד די טוב, ואפילו להביאם לתלמוד תורה שכרו אדם מיוחד, כי לא היו עוד מסוגלים ללכת לתלמוד תורה בעצמם.

שמעון זה בא אלי ואומר לי ״נפגעתי מאד מהיחס שגילה כלפי מנהל תלמוד תורה. הפקיד בידי כעין גן ילדים, ועד כמה שניסיתי ללמד אותם אפילו אותיות אלף-בית, לא הצלחתי״. אמרתי לו ״חכה כמה זמן ואקח אותך אלי לכיתה גבוהה בבית הספר שלי״. בהכירי טוב את כשרונותיו בענייני הוראה. יום אחד בא אליו מנהל תלמוד תורה ואומר לו, בשבת הבאה, אני מזמין את ההורים של הילדים, כדי שיראו מה הם למדו״.

עד אשר יבוא יום המבחן, שמעון זה לימד הילדים כמה תנועות מבדחות ומצחיקות. כשאומר לכם ״וואחד״ (אחד) תעשו תנועה זו, כשאומר לכם ״תנאייך (שניים) תעשו תנועה זו, וכר. ביום שבת שנקבע, באו כל ההורים, שבעי חמין ורווי שתיה, לחזות במבחן ילדיהם.

שמעון קורא לילדים ״וואחד״, הילדים מושכים את שני אזניהם. ״תנאייך הילדים משפשפים האף שלהם באצבעותיהם, ועוד כמה תנועות. משחק זה מצא חן בעיניהם של ההורים, שלא יכלו לעצור בעד צחוקם והנאתם. בהיותם שבעי מזון ורוויי שתיה.

למחרת היום שמעון הוזמן למנהל תלמוד תורה. ״עשית ממני צחוק ולעגת לי״. עונה לו שמעון ״אתה הוא שעשית ממני צחוק. אני מורה לתלמוד וללימודים גבוהים, ואתה נתת לי ילדים שאינם מסוגלים ללמוד אפילו אות אלף. לימדתי אותם רק דברים הקלים ביותר שהם יבולים לקלוט״.

מנהל תלמוד תורה בא אלי ״שלחת לי מוקיון וליצן שעשה ממני צחוק בעיני ההורים של הילדים״. עניתי לו ״בפי ההורים לא היתה כל תרעומת, מלבד שהצגה מוזרה זו גרמה להם לתענוג ולנחת רוח״. בימי העליה הגדולה ממרוקו שמעון זה עלה גם הוא לארץ, לא הצליח בקליטתו והיגר לפאריז, שם היה לסוחר תכשיטים והתעשר מאד.

יום אחד, בהיותנו בשיחת חברים, סיפר לנו שהתחשק לו ללכת לבקר בכפר מוצאו. בהגיעו לשם מצא שבאותו יום היתה חתונה בכפר, קול מצהלות, ריקודים וכר. עד שבני הכפר ממשיכים בשמחתם, שמעון זה הלך כביכול לבדוק את שחיטת הפרה. מצא ברחמה עובר קטן. לקח מעשבי השדה, קלע חבל, וקשר את רגלי העובר. חזר לרב השוחט ואמר לו ״נדמה לי שהפרה אינה כשרה לאכילה, כי מצאתי שהעובר שלה קשור בחבל, וזה מטיל בספק את כשרותה״. הרב בדק הפרה, ומצא באמת כי העובר קשור ברגליו בחבל. הרב חזר לחוגגים ואמר להם בשפתו ״זגו זגו(חכו חכו). מאז אני שוחט לא קרה לי דבר כזה״. רכב על חמורו ואמר ״אני הולך לעיין בהלכות שחיטה ובדיקה״. עד שהוא חוזר הוא אומר: ״זה שהפרה אכלה עשב מסוים, ותוך כדי פיתולי הלידה, היא התהפכה על ימין ועל שמאל, והעשב שהיא אכלה נקלע והיה לחבל. אבל איך החבל קשר את רגליו של העובר?״ כדי שלא לבטל את שמחת החגיגה, שמעון קורא לו ״הפרה כשרה לחלוטין ואני הוא שקשרתי החבל על רגליו של העובר״. זו רק תחבולה אחת מתחבולותיו של אותו שמעון. החגיגה נמשכה. ורב הכפר נוכח לדעת שאין זה ענין של הלכות שחיטה ובדיקה, אלא מעשה קונדס. 

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

ר׳ יצחק נשען על מאמרי חז״ל אלו כבסיס לדבריו והוא מפתח אותם לכדי שיטה מובנית. לדעתו, שלושה הבדלים הם בין הנקברים בארץ לאלה הנקברים בחוצה לארץ. האחד גופני, והוא עניין גלגול מחילות. הנקברים בארץ פטורים מגלגול מחילות, שהוא עונש גופני המוטל על הנקברים בחוצה לארץ. ועוד עולות לנקברים בארץ ישראל שתי תועלות נפשיות. האחת, שקבורת ארץ ישראל מכפרת עוון, ובלשון חז״ל ״כאילו קבור תחת המזבח״^. והתועלת השניה היא ההצלה מגלגול מחילות של הנפש. ר׳ יצחק אינו מדבר על גלגול מחילות גופני ממש, אלא במשמעות סמלית. מי שנקבר בארץ ישראל, נפשו עולה ישירות ונחה תחת כסא הכבוד! ואילו מי שנפטר מחוצה לה רק לאחר שנפשו עוברת דרך ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש, עולה היא כדי לנוח תחת כסא הכבוד.

בדרושים שבספר ״תולדות יצחק״ אנו מוצאים שהנפש עוברת מסלול שונה במקצת. גם שם מודגשת חשיבות הקבורה בארץ ישראל, אשר משום כך, לדעתו, הקפיד אברהם לקבור את שרה בקריית ארבע. אלא שקריית ארבע תופסת את מקום בית המקדש שבהר המוריה:

בקרית ארבע היא חברון, נקרא כן בעבור שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה עם ארבע מחנות שכינה. ולזה נקברו שם האבות והאמהות שמשם חוזרות הנשמות ליסודם שהוא כסא הכבוד".

ר׳ יצחק דורש את שם המקום קריית ארבע על שם התחברות עם ארבע מחנות השכינה, ולא כמקובל, על שם ארבעת הזוגות הקבורים שם. קריית ארבע היא אפוא הציר המרכזי של כל הארץ המיוחדת הזאת.

גלגול המחילות, שנדחה בדברי חז״ל לזמן התחייה ונסב על הגוף עצמו, הופך אצל ר׳ יצחק לגלגול הנשמה מיד לאחר המות, בדרכה למקומה אל תחת כסא הכבוד. שינוי זה משמעו שהעונש יחול גם על צדיקים שמתו ונקברו בחו״ל. ואילו מי שעלו לארץ ומתו בה נפשם עולה מיד אל תחת כסא הכבוד, ובכך נתכפרו להם חטאיהם. בצורה זו הפכה הגלות מגלות פיסית לגלות מיטאפיסית. הגלות המיטאפיסית נקשרת לגלות שבארצות האימפריה העות׳מאנית, שהרי שם לאנרדפו היהודים כמו בארצות הנוצריות. העובדה שנתקבלו במקומות אלו בסבר פנים יפות אינה בשום אופן חלק מתהליך הגאולה, כפי שטענו ר׳ יצחק אברבנאל ואחרים, אלא גלות ממש, מכיוון שרק השיבה לארץ ישראל היא הגאולה, גם אם אין בה עדיין קיום מדיני.

על פי ר׳ יצחק, רק ארץ ישראל מקנה שלמות לעם ישראל גם בחיים וגם במות. כמרכיבי השלמות בחיים הוא מונה, בעקבות קודמיו, את התפילה, החכמה והנבואה. גם במרכיבי השלמות שלאחר המות יש שלוש מעלות: גלגול, כפרה ועליית הנשמה. זאת אומרת: נפטר מגלגול מחילות, מתכפרים לו עוונותיו, ועלייה ישירה אל תחת כסא הכבוד.

בספר ״תולדות יצחק״ מביא ר׳ יצחק תמצית הרעיון הזה בשם אחיו, ר׳ אפרים קארו, אביו של מרן ר׳ יוסף קארו:

והחכם ר׳ אפרים קארו זצ״ל אחי השיב לאלו הספיקות ואמר שכוונת אברהם היתה מתחילה להקבר הוא ואשתו בארץ כנען לפי שארץ ישראל מכפרת עוון שנאמר וכפר אדמתו עמו, והעם היושב בה נשוא עון ולפיכך כשהרגישה בעצמה אפיסת הכוחות ויתרון החולשה וידעה שלא תאריך ימים צותה שיוליכוה לחברון למות שם. ולזה אמר באח כנען, כלומר ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון ולפי שהיא בארץ כנען ולזה ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה. ולפי שהיו דרים בבאר שבע שהיא ארץ פלשתים ואינה ארץ כנען, לא קנה אברהם אחוזת קבר, שבבאר שבע אינו רוצה להקבר, ובארץ כנען לא היה דר לקנות אחוזת קבר.

באר שבע היא ארץ פלשתים, שאין בה קדושה, ועל כן לא הכין אברהם אחוזת קבר למשפחתו. כוונתו היתה לשוב לארץ כנען, הארץ המובטחת. ההבדל בין הישיבה בארץ הנבחרת לבין הישיבה בארצות הגויים הוא כהבדל בין עבודת ה׳ לבין עבודה זרה. מי שאינו גר בארץ ישראל הוא במעלת עובד אלוהים אחרים. דברים אלה קשה לאומרם בפני הציבור ואין מקומם בדרשה, אך אפשר להלבישם על פסוקי המקרא, בפרט על פסוקים שעניינם בתקופה קדומה ביותר. ר׳ יצחק שם את הדברים בפיו של אדם הראשון בשעת גירושו מגן עדן .

ומפניך אסתר, י״א [יש אומרים] שאדם נתיישב בהר המוריה ושם היו תולדותיו. ולזה אמר ומפניך אסתר שכל המגורש ממנה נקרא נסתר מפניו,שהוא ברשות אלוהים אחרים, שנאמר, גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמור לך עבוד אלוהים אחרים^.

כך מוסבר גם עונשם של אנשי סדום. חומרת העונש, לדעת ר׳ יצחק, אינה מתיישבת עם גודל החטא, אלא שהעונש הוחמר מאוד מכיוון שהחטא נעשה בארץ ישראל, ייחודה של הארץ מעלה את דרגת חומרתו של החטא יתר על מקומות אחרים.

ויש בענין סדום ספק. הנה יש בעולם מדינות רעות כסדום ובא עליהם דבר וחרב, אבל אש וגופרית מן השמים לא מצעו. התשובה, שזה למעלת ארץ ישראל שאינה סובלת אנשי תועבות. ועוד להתרות את ישראל כאשר התרה גופרית ומלח שריפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה^.

ר׳ יצחק מבחין בין עונש טבעי — דבר וחרב, לבין עונש על-טבעי — אש וגופרית. הראשון נועד למקומות טבעיים, השני למקומות נבחרים. ארץ ישראל, בבחינת מקום נבחר, מעצימה את חומרת המעשים, ועל כן גם העונש חמור יותר. חומרת החטא אינה נמדדת במעשים ארציים. יש בחטא מימד מיטאפיסי, הגורר תגובה מיטאפיסית. מהפכת סדום צריכה היתה לשמש לקח לעם ישראל, והתראה זו היא מהפכה טוטאלית שאין ממנה חזרה. סדום ועמורה אינן ארצות יישוב לאחר העונש, אלא היפוך מושלם של מצבן לפני המהפכה.

המשך המשוואה מתבקש לגבי עם ישראל, והוא אינו מעודד, שהרי גם עם ישראל חטא ^באח ישראל ונענש על חטאים אלה. הדברים נרמזים במקום אחר:

לרע הד׳ שהוא שארץ ישראל לא תחזור לנו אמר שדה אחוזה שאמר בה בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת ה^אח, לומר ש^אח ישראל תשוב לנו בימות המשיח^.

الملاح (حي يهودي)

من ويكيبيديا، الموسوعة الحرة

 

 

نجمة داوود على أحد الجدران في حي الملاح فيالصويرة.

الملاّح هو اللقب الذي كان يطلق أو بالأحرى ما زال يطلق على الحي اليهودي بالمدن المغربية العتيقة، مثلفاس، مكناس، مراكش، الدار البيضاء، الصويرة… ومايطلق عليه في بلاد الشام، مصر أو العراق حارة اليهود يسمى في المغرب حي الملاح.

تشير بعض الدراسات إلى أن حي الملاح سمي بهذا الاسم نظرا للأن أول حي يهودي تم بناؤه في المغرب كان في مدينة فاس التي كانت عاصمة للمغرب عدة قرون، وقد تم بناؤه في منطقة كان يتم فيها تجميع وتخزين الملح تمهيدا لتصديره عبر القوافل لأوربا ،و أصل تسميته بالملاح يعود إلى عهد المرينيين في الثلاثينيات من القرن الخامس عشر الميلادي حيث كان موقع عند مدخل مدينة فاس تجمع فيه مادة الملح قبل توزيعها فكان الموقع أول تجمع خاص باليهود ومنذ ذلك الحين تم تعميم مصطلح الملاح ليتم تداوله بين الأوساط المسلمة واليهودية كحي محاط بأسوار عالية له بابان في غالب الأحيان يقطنه اليهود. تم تعميم الكلمة بعد ذلك ليشمل كل تجمع سكاني لليهود في المغرب. حي الملاح لم يكن موجودا في المدن العتيقة فقط، بل كان موجودا حتى في القرى الصغيرة والمدن الجبلية…

يبنى حي الملاح غالبا قرب القصور الملكية ومقر السلطة في المغرب، لهذا فإن أحياء الملاح توجد في وسط وفي أهم منطقة في المدن. كان الملاح وما زال إلى اليوم القلب النابض للمدن التي يتواجد فيها، فقد كانت فيه أهم الأسواق وكان سكانه اليهود يمتهنون أهم الحرف آنذاك، من صائغي الذهب، خياطين، نجارين، إسكافيين… لهذا فقد كان حي الملاح مركزا تجاريا هاما لكل مدينة كان يتواجد فيها.[عدل]مميزات الملاح

الملاح هو بالأساس شكل معماري خاص باليهود داخل العواصم التاريخية للمغرب، ولكنه من خلال تجسيده لوضعية أهل الذمة كان يتمتع بالاستقلال النسبي في تسييره وإدارته وقضائه، مما يسمح لليهود بحرية ممارسة شعائرهم داخل الملاح وتنظيم حياتهم الاجتماعية وفقها. فماضي المغرب الغني يشمل فترة طويلة من التسامح بين المسلمين واليهود حيث اشتغلوا معا لازدهار تجارتهم. فعيش اليهود داخل حي منفصل يعني أنهم محميون داخل جدران القصبة وأنهم يؤدون الضرائب إلى الحكومة. ولقد شغل اليهود مناصب مربحة حيث عملوا كممثلي لأبناك، خياطين، وبائعي مجوهرات. أصبح الملاح بالنسبة لليهود بمثابة مدينتهم الصغيرة الخاصة بهم حيث شملت معابد وأسواق في الهواء الطلق، ينابيع وشرفات مطلة على الأزقة الضيقة.

عمد سلاطين المغرب على تجميع اليهود بهذه الأحياء وكان الملاح قريب من قصر السلطان من أجل توفير الأمن والحماية لهذا العنصر نظرا لدوره الفاعل في تنشيط الحياة العامة ولكونه مصدر من مصادر تزويد خزينة الدولة بالمال؛ وقد ساهم الملاح في الحفاظ بشكل كبير على الخصوصية اليهودية لمئات السنين وقد عرفت مدن مغربية أخرى الملاح بعد فاس فكان لمراكش ملاحها الذي بني في أواسط القرن السادس عشر الميلادي وكان لمكناس ملاح مشهور وللصويرة في زمن السلطان محمد بن عبد الله كان لها هي الأخرى ملاح اكتسب شهرة وصيتا نظرا للدور الاقتصادي الذي كان يلعبه آنذاك وكانت ملاحات أخرى لا تقل أهمية بالرباط وسلا وتطوان ووزان… وكان لكل ملاح نواب يمثلون الطائفة وينوبون عنها أمام السلطات ويرعون مصالحها ويعملون على حل مشاكل اليهود فيما بينهم، وداخل أسوار الملاح أو بالقرب منها يتواجد كنيس للعبادة والصلاة ومدرسة لتلقين مبادئ الكتابة والدين بيد أن أسلوب التدريس عرف تغييرا عند نهاية القرن التاسع عشر الميلادي بتحديثه وعصرنته وفق الأسلوب الأوروبي الحديث فأنشئت لهذه الغاية مدارس خاصة بالطائفة اليهودية على الطراز الغربي تلقن فيها إلى جانب اللغة العبرية اللغتين الفرنسية والأسبانية والرياضيات وباقي العلوم والمعارف الأخرى وكان لظهور هذا النوع الحديث من التعليم أن أحدث تخوفا وتحفظا عند الكثير من رجال الدين اليهودي المتشبثين بالطريقة التقليدية في التعليم. وكان الملاح يعج كذلك بالمحلات التجارية المختلفة التي تبيع المواد الغذائية ودكاكين العطارة والملابس ومختلف الحرف الأخرى كما كان الملاح لا يخلوا من محل أو أكثر للجزارة حيث تباع اللحوم وفق الأصول والشريعة اليهودية. وكان جزا من المعاملات التجارية يتم خارج الملاح مع المسلمين واليهود فقد كان الكثير من التجار الكبار والصغار يقصدون الأسواق الموسمية لعقد الصفقات والمتاجرة في الأغنام والأبقار والابل والدجاج والبيض والتمور والحبوب والسكر والشاي والألبسة وغيرها من السلع. وعند انفضاض السوق يعودون للملاح حيث أطفالهم الصغار بانتظارهم وانتظار حلوى السوق. وداخل هذا الفضاء كان اليهود يقيمون أعراسهم وأفراحهم ويحيون مواسمهم وأعيادهم. بيد أن هذا الملاح الذي ظل يشكل ولفترة طويلة جزءا من التراث والذاكرة عرف في أواسط القرن الماضي نزيفا مهولا وتقلصا في ساكنته فلم يعد في يومنا هذا من الملاح غير التسمية والجدران.

ملاح فاس

ملاح مدينة فاس

ويعود تاريخ بناء أول ملاح بالمغرب إلى بداية القرن 13 الميلادي، مع وصول المرينيين إلى الحكم، وبناء عاصمتهم في فاس الجديد قرب فاس القديم. فقد تم آنذاك تقسيم فاس الجديد إلى 3 أحياء حول القصر الملكي، حي مسلم يضم قصور أمراء بني مرين، وحي خاص للعائلات المهاجرة من الأندلس، وحي للنخبة اليهودية وقد أطلق عليه اسم الملاح لكون الموقع الذي بني فيه كان سوقا للملح. وذلك خلافا للرواية البشعة التي روج لها الكاتب الفرنسي هنري دو لامارتينيز في بداية التغلغل الاستعماري الفرنسي في المغرب والتي تقول ان اليهود المغاربة كانوا مجبرين على العيش داخل أحياء ضيقة ووسخة محاطة بالأسوار وشبيهة بالسجون والتي يطلق عليها اسم الملاح لكون سكانها كانوا يمارسون فيها مهنة معالجة الرؤوس التي يأمر سلطان المسلمين بقطعها وتحنيطها بالملح قبل تعليقها على أبواب المدينة وأنه لم يكن مسموحا لليهود امتلاك الأراضي أو الممتلكات إلا بعد الاستعمار الفرنسي، وأنه خلال قرون مضت، كان على اليهود المشي حفاة إذا أرادوا المشي خارج الملاح. وعبر تاريخ المغرب، ارتبط بناء ملاح جديد بتشييد عاصمة جديدة.

ملاح الصويرة

الصويرة ـ مدخل حي الملاح في المدينة العتيقة

حي الملاح في الصويرة مازال يعتبر القلب النابض للتجارة في المدينة، حيث مازال الحرفيون والباعة المتجولون يتمركزون فيه.

مدخل ملاح الصويرة من جهة البحر

ملاح الصويرة يرجع بناؤه للسلطان السعدي أحمد المنصور الذهبي في نهاية القرن 16 الميلادي، والذي استقدم إليه نخبة من التجار اليهود لتنشيط مينائه التجاري، فعرف تاريخيا باسم ملاح تجارالسلطان. وخلال القرن 17 عندما أعاد السلطان العلوي، محمد بن عبد الله (محمد الثالث) بناء مدينة الصويرة على النمط العصري بشوارعها الواسعة خلافا للمدن العتيقة بالمغرب، وبنا فيها ميناء جديدا وقاعدة عسكرية بحرية، استقدم إليها بدوره نخبة من التجار والدبلوماسيين اليهود. وتحولت الصويرة منذ ذلك الحين إلى العاصمة الاقتصادية للمغرب، واستمرت في هذا الدور حتى بداية الحماية الفرنسية التي حولت مركز ثقل الاقتصاد المغربي من الصويرة إلى الدار البيضاء.

ومع الدخول الفرنسي بدأ العصر الذهبي لليهود المغاربة في الأفول حيث عوض المعمرون الجدد النخبة اليهودية في مراكز القرار التجاري والاقتصادي. وتم استبعاد اليهود المغاربة تدريجيا والتضييق عليهم خلال فترة الحماية الفرنسية ليصل الميز ضدهم أقصى درجاته خلال حكومة فيشي الفرنسية والتي أصدرت قرارات تحد من ولوج اليهود للمهن الحرة والإدارة، مما تطلب تدخل ملك المغرب آنذاك محمد الخامس ليطالب فرنسا علنا بالتراجع عن تلك القوانين.

وبدأ رحيل اليهود المغاربة تدريجيا إلى الخارج خلال القرن الماضي، نتيجة أوضاعهم الجديدة خلال فترة الحماية الفرنسية، وارتفعت وتيرة الهجرة بشكل كبير بعد سنتي 1948 و1967. وقام العديد من يهود الصويرة ببيع منازلهم في الملاح للمسلمين. ومع التحولات الاجتماعية للمغرب وارتفاع وتيرة الهجرة القروية تحولت بعض بيوت الملاح إلى فنادق لإيواء العمالة القادمة من القرى المجاورة. واكتظت بيوت تجار السلطان بالعائلات العمالية، وبدأت شيئا فشيئا تفقد تألقها وفسيفساء جدرانها وزخارفها، وبدأت جدرانها وهياكلها تتلاشى بسبب انعدام الصيانة وسوء الاستغلال. وزاد الطين بلة قربها من البحر، حتى تحولت إلى كارثة اجتماعية، تطلب إعادة إسكان جزء مهم من قاطنيها وهدم عدد من أزقتها، قبل أن يعاد اكتشاف الملاح من طرف المستثمرين الذين حولوا بيوته الخربة في أيدي ساكنيها إلى كنوز ذات صبغة تاريخية لا تقدر بثمن.

ملاح مراكش

يعرف بقايا ملاح مراكش اليوم بحي السلام. بينما لم يعد الكثير من اليهود يسكن المنطقة، لا زال البعض الآخر يعيش هناك إذ اختارت أسرهم البقاء عوض الذهاب إلى الدار البيضاء، فرنسا، أو حتى إسرائيل. المقابر اليهودية والأضرحة التي لا زالت تزار إلى اليوم. وتوجد هذه المعابد على طوال الطريق هذه قرب حي الملاح، وتسمى أشهرها مقابر العزمة ومقابر الفاسيين نظرا لأن معظم المدفونين فيها من يهود مدينة فاس الذين قدموا بدورهم من الأندلس. كان يوجد بالملاح العديد من المعابد من بينها أيضا معبد الرابي بيناسومعبد بيقون.

تعتبر المعابد في مراكش وفاس شديدة الروعة، بالرغم من أنها لا تبرز كالمساجد في البلد. يعتبر ملاح مدينة مراكش منطقة مهمة تحكي تاريخ مغرب فتح أبوابه خلال قرون لشعوب من مختلف الخلفيات الدينية، العرقية والثقافية. بينما لم يكن من السهل بالنسبة لليهود العيش تحت مغاربة آخرين بسبب تعرض بعضهم للنهب والسرقة من طرف اللصوص وقاطعي الطرق الذين كانوا يفضلون سرقة اليهود لمعرفتهم المسبقة بأن معظمهم من الطبقة الغنية أو المتوسطة الميسورة الحال، لكنهم تمتعوا بحماية العديد من سلاطين المغرب قبل وأثناء وبعد الاستعمار الأوربي. ساهم اليهود وحي الملاح بشكل عام في ازدهار التجارة في مناطق عديدة من المغرب. إن تاريخ اليهود في المغرب جزء آخر من غنى تاريخ المغرب.

متحف مغربي يسلط الضوء على تاريخ الثقافة اليهودية

الحوار والصور لإيمان بلحاج من الدار البيضاء لمغاربية – 02/10/09