ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועויינת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
פרק ראשון
חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 – פעילותו של הרב זאב הלפרין
השינוי שהתגבש בחברה המסורתית במהלך מאבקה במודרניזציה במאה ה־19 בא לביטוי מובהק ביותר בהתהוותה של הישיבה הליטאית בליטא ובמזרח פולין. תהליך זה קשור לשני תחומים מרכזיים בתולדות עם ישראל בעת החדשה: תגובות שמרניות למודרניזציה ודרכי התפתחותם של מוסדות חינוכיים. אותו תהליך התקיים גם בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־20.
בליטא ובמזרח אירופה הוא החל להתרחש בשנת 1803 עם היווסדה של ישיבת וולוז׳ין, ונמשך עד מלחמת העולם הראשונה. המהפכה הבולשביקית והתפתחותה המואצת של התנועה הציונית בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה, גרמו לשינויים בעולם לומדי התורה שהתקיים במתכונתו ה״ליטאית״ כמאה שנים. כתגובה לשינויים פתחו נאמני התורה במלחמה קנאית לקיומם והישרדותם בעולם שכאמור החלו לנשב בו רוחות חדשות. מאבק זה קיים ונמשך עד היום.
כמאה שנים לאחר שהשינויים במזרח אירופה החלו להתפשט וערב מלחמת העולם הראשונה, החל תהליך דומה בקרב הקהילה היהודית במרוקו. ברקע עומדים שני אירועים היסטוריים חשובים שיצרו עמו יחסי גומלין: הראשון הוא, כאמור, החלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912, והשני הוא ייסוד הארגון העולמי של היהדות החרדית ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (יוני 1912). האגודה שמה לה מטרה להדק את שורות היהדות האורתודוקסית בכל הקהילות ולהאבק בכל כוחה ב״מתקנים״ למיניהם, בהשכלה ובתנועה הציונית. המאבק העיקרי התחולל על נפש הנוער, והאמצעי היה העמקת והרחבת החינוך היהודי בנוסח ״ישראל סבא״.
כשמדובר בתהליכים חברתיים או תרבותיים וההשפעות הנובעות מהם, קשה בדרך כלל להצביע במדויק על נקודת זמן בה הם החלו. אולם התגובה השמרנית באפיוניה המזרח אירופיים, שהתפתחה במרוקו נגד המודרניזציה, קשורה ללא ספק להגעתו של הרב זאב הלפרין לארץ זו ב־1912. הרב, שהוכשר בישיבת ״עץ חיים״ מוולוז׳ין, הגיע למרוקו ושינה את שיטות לימוד התורה שהיו נהוגות בה במשך דורות. בנוסף הוא הביא איתו רוח מלחמתית נגד רשת ״אליאנס״ שייצגה את התרבות הצרפתית ואורח החיים המערבי, ומצאה לה נפשות בקרב רבנים ובקרב הציבור הרחב. פעילותו של הרב הלפרין מצאה לה סדן בקרב קבוצה שמרנית במיוחד שהתרכזה בפנים הארץ – בערי המרכז שבמרוקו.
לאחר השואה, בעקבות פעילותם של רבנים ליטאים במרוקו, התחדשה התגובה השמרנית בקרב יהודי מרוקו. הזרעים שהוטמנו בתחילת המאה בידי הרב זאב הלפרין, הניבו תגובה שהואצה וקיבלה תפנית דרמאטית מתוך הדחף והלהט לשקם את עולם התורה שחרב בשואה. פעילות זאת לוותה ברפורמה בחינוך בנוסח הישיבות שנוסדו בליטא, ובמקביל במאבק בהשכלה, באורח החיים המערבי ובסוכניו. הפעילות לא פסקה עם יציאתם של יהודי מרוקו בשנות החמישים והשישים מהמגרב, היא גדלה והתפתחה באופן סמוי בשנות השישים והשבעים בתהליך הקליטה מחדש של יהודים אלו בשני הריכוזים החדשים – ישראל וצרפת. בשנים האחרונות פרצה התגובה השמרנית בעוצמה בכל אחת מהקהילות בנסיבות ובאפיונים המיוחדים לה.
לחורבן עולם התורה במזרח אירופה היתה השפעה מכרעת, כפי שנראה, בעיצוב היהדות החרדית של קהילת יוצאי מרוקו בימינו ואיתה היהדות הספרדית בכלל.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם
לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.
אחד מאיר והוא רחום׳ רחמתים על הארץ המרחם על הבריות מרגניתא טנא אריה יאודה הרב המובהק יהי שמו לעולם כי״ר
אחדשו' קיבלתי כתב ידו דברות קדשו הביטו אלי ונהרו ורציתי להחזיר אליו וי אוקי׳ והדרי בי מפני הכבוד ואיני יבול להאריך. ברם חם לבי בקרבי עמ״ש שהשדר הכהן הגדול לקח מהקופה דבר מעט ולא פירש עד כמה פרשה וו סתומה. ומש״ה השביע השביע בי מה שיעלה מהקופה עד שנה ישלחו לו. שכח מה אמר לי כתר גופא דעובדא כי השדר ר׳ יצחק אירגס ור׳ יצחק נבון היו ב׳ בפאס וקדם ר' יצחק נבון ובא לצפת ולקח כל מה שהיה בקופה עספא׳. ואח"כ בא רבי יצחק אירגאס וראה כי לא מצא דבר יצא לטעון טעון כי מאחר שנמצאו ב׳ בפאס לא נבון ליתן הכל ביד א׳ וסוד לא לקח דבר מצד המנהג כי כל מה שיבא תחי' יקח הכל. וא״כ מאחר כי השדר הכהן גדול לקח מה שלקח מה צורך לקבל שבועתו. איך שיהיה איני מאריך ירוש׳ נדחה קראו לה ציון היא דורש אין לה שפלנו עד עפר. ואומר חלותי היא ישים עין השגחתו על ענין צ״ל (צידה לדרך) הלכוף באגמון ראשם. ואם יתנו כתף צוררת הקב״ה ישלם בדרכם וברוע מעלליהם בזכות ירוש'
ולתשובתו הרמתה אנו מצפה ושי רפאל הלוי
ס״ט
בהו׳
רצוף אהבה חיבה יתירה החכם השלם הדיין המצויין כמהרר׳ נרו׳ ושני חיי עמרם שרן לטובה עד זקנה ושיבה אכי״ר
אחדש"ו באהר וחין׳, בכתב אשר קבלתי מהנגיד המפואר זה דודי וזה רעי שם ראיתי כתוב מדוע לא מצאתי חן וכו׳, את חטאי אני מזכיר האמת אתו אמינא ולא מסתפינא כי אהבת עולם אהבתיך. ואולי יש זכות תולה כי באותה שעה חם לבי בקרבי ובודאי לעת כזאת ידע האדון מ״ש על הרי מ״א (מר אביו) אריה יהודה נ״י ומרוב הצער לא זכרתי אתך ולמדתנו רבינו אין אדם נתפס וכו', והוא רחום יכפר סלח תסלח. ולעת כזאת שמח לבי ויגל למשמע אוזן כי מן שמייא אוקמוה ליה להיות גזבר בעיר צפת עיר קטנה ואנשים בה הרבה יראי השם וחושבי שמו יהי רצון שיהיה לו בס״ט בימיו ובימינו תושע יאודה.
השתא הכא ואשלחה להניד כי לימים שעברו כתבתי על ענין צידה לדרך ולא רצו לרחם על הארץ לרחם על הבריות כי אם מתי מספר כמו עשרה והיה הנשאר נתפקרו כאשר כתר' יודע. כי כן אנשים אשר נתנו ברכתי אותם מלב ומנפש זכות עהק׳ יהיה בעזרתם להציל אותם מכל צער ונזק ישאו ברכה מאת ה׳ וחיו ולא ימותו יאריכו ימים ושנים בבנים ובני בנים ברוב עושר וכבוד, ואשר לא רצו לקיים מצות נתינה לא יאבה ה׳ סלוח להם וכל המרחם על הבריות הקב״ה מרחם עליו וכמש׳ הש״ע אין דבר רע יורד מן הצדקה וצדקה מבטל גזרות קשות, אבל אלו בני אדם חושבים בדעתם שהממון יוליכו עמם לקבר ואלו מצילין אותם בנפשם ולא מצות ומע״ט, הקב״ה יתן להם בפעלם וכרוע מעלליהם. הן אמת כי הרב מ״א נ״י וזאת ליאודה רצה בענין הקופה להטפל בזכותייהו ולוי כי הם עניים ונתדלדלו, ונשבע בכתב ואמר חי נפשי וכוי, כי נתמעטו הנותנים כי אפס כסף. ואם על פרוטה כך עלה במחשבתו לו עאכ״ו בענץ צידה אמר יאמר בפה מלא כהנה וכהנה. איך שיהיה השתיקה יותר טובה באמת חם לבי בקרבי וכמו הצער עלה׳, וכל מי שראה הכתב אחזתו פלך השתיקה ולא מצאו מה להשיב. וכדי שלא יצטער האדון הן הם הדברים בקרב לבי ועכ״פ הנני אומר אם ירצה האדון שהוא גזבר והר' מ״א הוא הדיין מהרה חושה תדברו אל כל כל עם הקהל שעדין לא נתנו את כל דברי האיגרת אמריה ממררת שאתה ואביך בכבוד א״י והרבנים והעניים ועליכם מוטל לכפות אותם זה יתנו. אם באונם אם ברצון וכדי בזיון להציל ממות נפשם. ואם תמאנו מה בידי לעשות עוד, והקב״ה ירחם עלינו ואני תפלה …. תעמוד לרחם על העניים ובשכר זאת הנה אלדינו יהיה בעזרתך והסיר ה׳ ממך כל חולי ורופא חנם ירפך מחולי העינים וזכות עהק׳ ירושלים יהיה עמך בכל אשר תלך כ״ד המתפלל בעדך מלב ומנפש הצעיר רפאל הלוי ס״ט ולתשובת כתר' אני מצפה לידע משו״ט מחולי העינים
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
התמונה הדמוגרפית העולה מן המאה ה-16 היא, שבמחצית הראשונה של המאה, יש בדרך כלל ברוב המקומות צמיחה מרשימה, עקב ההגירה המקיפה והריבוי הטבעי, אולם לקראת סוף המאה ה-16 יש ירידה במספר היהודים ברוב רובם של הערים והעיירות שבהן ישבו היהודים. ירידה זו נמשכת ומתגברת במאה ה-17, ולקראת סופה של מאה זו יש ירידה חדה במספר ביהודים בכמה מריכוזיהם הגדולים.
גורמים אחדים הביאו לכך שמספר היהודים באימפריה העותמנית ירד במאה ה-17
1- בראש וראשונה כיוון שההגירה, אשר במחצית הראשונה של המאה ה-16 הייתה רחבת ממדים וחד כיוונית, הופכת להיות הגירה בהיקף קטן בהרבה, ובצידה יש גם הגירה מן האימפריה לערי איטליה ולמרכזים ספרדיים בארצות השפלה, ואפילו למרכז אירופה ולמזרחה.
2- המצב התברואתי הירוד, צפיפות הדיור ותפוצת המגפות ותכיפותן עשו שמות באוכלוסייה ההודית ובפרט בילדים ובזקנים.
3- ירידתה הכלכלית של האימפריה, התרופפות הביטחון, התרבות הנגישות של גורמים עוינים וצמצום האפשרויות הכלכליות, עקב התחרות של הנוצרים-יוונים, הארמנים והסוחרים האירופיים, הביאו לקראת סוף המאה ה-16 להעמקת הקשיים ולהרחבת שכבת העניים והרעבים ללחם. אלה לא יכלו להתמודד על מצבי אסון כגון, מגפות, תחלואים שונים ומחלות מידבקות כתוצאה מתזונה ירודה.
4- גם השרפות התכופות שבהן עלו באש בתי העץ שבהם התגוררו, רוששו המוני אדם, הביאו לאובדן רכושם ובתיהם וגרמו לעתים העתקת מגורים לשכונות אחרות בעיר או לעזיבתה, להיאחזות בפרברים, למשל באיסטנבול במחצית השנייה של המאה ה-17, או לעזיבת העיר מכל וכן, סלוניקי בראשית המאה ה-17.
5- לעתים גרמו שרפות אלו, שלפרקים נלוו לרעידות אדמה או נגרמו על ידי הצתות מכוונות לשם שוד וקורבנות בנפש, חורבן של בתי כנסת והמוסדות של הקהילה, ואף הריסתן של שכונות מגורים שלמות, כגון בסלוניקי בשנים 1510, 1545, 1620, ועוד, באיסטנבול בשנים 1570, 1633, 1660, ועוד באיזמיר בשנים 1688, 1743, ועוד הרבה.
6- המגפות הופיעו מדי כמה שנים ונמשכו תקופות ארוכות. הן פגעו קשה באוכלוסייה, ובתוכה , ביהודים. השפעותיה הקשות של מגפת הדֶבֶר החוזרת ונשנית ידועות מאיסטנבול, סלוניקי, מצפת, מקוולה וממקומות אחרים.
7- אוכלוסיית העיר, שאמצעיה הכספיים אפשרו זאת, הייתה בורחת מן העיר עם התגברות המגפות והתפזרה בכפרים ובעיירות. עקב כך נפגעה קשות הפעילות הכלכלית ושותקו המוסדות הקהילתיים.
8- סיבה אחרת להתמעטותה של האוכלוסייה היהודית בסלוניקי, באדירנה ובכמה מרכזים קטנים יותר בבלקן היא ההמרה של יהודים לאיסלאם בעקבות המרתו של שבתאי צבי. גם באיסטנבול וגם באיזמיר היו המרות. לאחר מותו של שבתאי צבי בשנת 1676 כעשר שנים אחרי ההמרה, גבר תהליך ההתאסלמות בקרב חסידי הכת השבתאית, ולפי עדויות שונות המירו בשנת 1682 כמה מאות משפחות בסלוניקי ובאדירנה ומהם ומאחרים נוצרה כת הדונְמֶה. אחרים מבני כת השבתאים עזבו את מקומם בלא שימירו , למשל מסלוניקי לאיטליה, וגם בין הממרים עצמם היו שעברו מאזור לאזור , למשל מסלוניקי לבלגרד, כדי להשתחרר מפקוח השלטונות.
חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית
חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.
הם נשאו עימם אל הארץ החדשה את תחושת הכאב והזעם ואת הייאוש העמוק של אובדן בני משפחותיהם, בפורטוגל, בצפון אפריקה ובדרכי הים והיבשה. רבים מהם תהו על גורלם האישי ועל גורל עמם, ויש שהטיחו דברים כלפי מעלה וסירבו להשלים עם האסון הכבד ולקבלו כדין צדק של האלוהים. באווירה זו ייאוש מזה והטחת האשמות הדדיות בתוך החברה היהודית מזה, הם ניסו לשקם את עצמם ולבנות את עתידם.
הטחת ההאשמות וחיפוש האשמים בגורלם ודאי הביאו למתחים ולעוינות בתוך שורת המהגרים. יש האשימו את ההנהגה באוזלת יד ויש שראו בחצרנים, בתרבותם ובאורחות חייהם את שורש כישלונם. אחרים ציינו שגם ההנהגה הרוחנית לא עמדה בפרץ ולא הצליחה למנוע את האסון. למרות כל אלה בולט גם יסוד חזק של שיתוף ואחדות גורל בכתביהם של המגורשים.
בשביל הדור הראשון של המגורשים הייתה הזהות המשותפת לכל יוצאי חצי האי האיבר, על אף ההבדלים במוצא, ארגוניזם, קסטיליאנים, פורטוגלים וכו…, פרי הניסיון ההיסטורי והסבל המשותף. רבי יוסף גרסון אחד המגורשים, מביע את דעתו על הסיבות שהביאו להצלתו של דור זה.
לפי שאני מאמין כי זכות הביטחון שאנו בטחנו בשם יתברך לבוא מקצות הארץ בין שיני האריות לבקש את דברי ה'. זה הזכות הוא הביא לנו לארצות האלו. לפי שלא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבואו כל היהודים מאותם המלכויות שבאו במעט ממון ומסרו עצמם ביד אויבים קשים והשם יתברך הצילנו מידם והביאנו לשלם…. באופן שנוכל לומר כי כל אחד ממנו היא ידיד ה' שהיה לנו אהבה עמו.
הלשון שבה הוא משתמש היא " אנו " והמשותף טמון במעשה היציאה מתוך סכנה והקרבה ותוך אמונה וביטחון בה'. לדעתו, הוא ובני דורו יוצאי ספרד ופורטוגל, שאנו מקובצים ומחוברים מצד הגירוש, הוא מרבה לפנות לשומעיו בביטוי, אנו היהודים המגורשים. בפי חצרן, המנהל דו שיח עם השלטון בייזיד השני, הוא שם את המשפטים הבאים, בשם כלל המגורשים.
ידוע למעלתך כי אם היה רצוננו להמיר דתנו, היינו יושבים בבתינו מלאות כל טוב ובממוננו ולא רצינו אלא לקיים דת יוצרינו ובאנו לחסות תחת צל כנפיך.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יה
ועד חובבי ציון
ודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
פרק ראשזן – 1885 -1861
עזה בהיסטוריה העולמית – בעבר ובהווה
עזה היא אחת הערים העתיקות בהיסטוריה העולמית. היא נכבשה בידי עשרות עמים: הכנענים, הפלישתים, הבבלים, המצרים, היוונים, החשמונאים, הצלבנים, העברים, הערבים, הצרפתים, התורכים, האנגלים והישראלים. בפי המצרים נקראת עזה "עיר הכנען"; בלוחות אמרנא, נקראה"חזת"; בחלוקת הארץ בין שבטי ישראל על-ידי יהושע בן-נון, נפלו עזה וחצרים בידי שבט יהודה; שמשון, סיים את חייו הטראגיים במקדש דגון, אליל הפלישתים בעזה; וחזקיה, היכה את הפלישתים עד עזה. נישבה על אם הדרך, בין ממלכות מצרים, אשור ובבל, היתה עזה עיר מסחר ונקודה אסטרטגית, שהכל נלחמו עליה.
בתקופת שלטון סלבקוס כבשו אותה יונתן החשמונאי ואחיו שמעון, והושיבו בה יהודים. עדויות היסטוריות רבות מעידות על ישוב יהודים ושומרונים בעזה, כיבושה ע״י נפוליאון בונופרטה, בשנת 1779, ועד ימינו. מספרים, שלפני הכיבוש הערבי בא לסחור בעזה האשם, דודו של מוחמר הנביא ואבי הפלג ההאשמי עליו נמנים המלך חוסיין ואביו עבדאללה. האשם מת ונקבר שם.
יהודים ישבו בעזה בכל התקופות. במאה השמינית חי בה ר' משה העזתי. במחצית הראשונה של המאה הי"א היתה בעזה קהילה יהודית חשובה.
בשנת 1170,מספר ר' עובדיה מברטנורה שעזה, גדולה כמו ירושלים, ויושבים בה 70 משפחות ושני שומרונים. אין בה קראים ונמצא בה גם רב אשכנזי. ר' שלמה מפראגה שברח מירושלים, ור' משולם מוולטירה מאשרים אף הם שישבו בה 70 משפחות.
בשנת 1517 ניצח וכבש את עזה סולטן תורכיה, סלים הראשון, והגיע למצרים . מספר משפחות מספרד התישנו בה במשך המאה הט״ז, ונמצא בה המקובל אברהם אזולאי, שברח לחברון מפני המגיפה. ב-1665 היתה עזה מרכז התנועה המשיחית של שבתי צבי ושל עוזרו נתן העזתי. ב-1779, כשנפוליון בונופרטה התקרב לעזה, כולם ברחו מפני צבאו. ב-1886 החליטו חובבי-ציון וקהילת יפו, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות. שלושה גרעיני התיישבות יצאו מבני יפו והתיישבו בעזה, בשכם ובלוד. הכנסתם העיקרית באה ממסחר, מיצוא שעורה לתעשיית הבירה באנגליה, וחנדל לתעשיית התרופות בגרמניה; את החנדל קנו הבדואים במדבר באר- שבע ובמדבר סיני.
ב-1910 בנו סוחרי השעורה בעזה מזח סירות באמצאות ביח״ר שטיין ביפו. דרך מזח זה העבירו בסירות שעורה וחנדל לאוניות שעגנו בקירבת החוף. שרידי המזח עדיין קיימים. בשנת 1916, במלחמת-העולם הראשונה, חוסל הישוב היהודי בעזה וחודש ב-1918, עד שחוסל סופית במאורעות תרפ״ט (1929). עזה נכבשה בידי צה״ל במלחמת סיני (1956) ונעזבה, ומאז מלחמת ששת הימים ב-1967 נכבשה ונשארה תחת שלטון מדינת-ישראל.
במערכת המינהלית של השלטון העותומאני היה השטח, שכלל את סוריה ואת ארץ-ישראל, מחולק לפלכים, למחוזות ולחבלים. שטח א״י כלל ארבעה מחוזות (קצוות). חבל ירושלים נקרא"סנזיק", בשל קדושתו,אבל הוא היה"קדה" (מחוז).
בסנזיק ירושלים היו 116 כפרים עם אוכלוסייה של 45,000 נפש;
בקדה יפו היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 35,000 נפש;
בקדה חברון היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 55,000 נפש;
בקדח עזה היו 60 כפרים עם אוכלוסייה של 40,000 נפש;
בנוסף לארבעת המחוזות נחשבו כל הבדואים במדבר באר-שבע " לקדה " באר- שבע, עם אוכלוסייה, שהעריכו אותה ב-55,000 נפש. בסך-הכל היו ברצועת עזה ובנגב 230,000 נפש.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés
Dans l'ouvrage publie en 1930 , Les gens du navire, ou le XIVe siecle (correspondant au XXe siecle gregorien), Mohammed Ibn Abdallah Al~ Mu'aqqit Al-Murrakushi reprouva le modernisme du siecle et se replia sur l'islam. Les gens du navire sont les Musulmans embarques dans un paquebot geant representant le Protectorat. Le courroux divin fit que ce paquebot fut defonce par un iceberg : « Chacun n'etait preoccupe que de lui-meme et de ses propres fardeaux et le souffle de la solidarite s'etait epuise. Alors meme que le besoin en etait plus pressant, chacun se derobait et il n'y avait plus place que pour l'ingratitude, la jalousie, l'egoisme, la ruse et l'exacerbation des inimities.
Dans notre tristesse, nous n'avions de recours qu'en Dieu au decret duquel nous remettions notre sort.» Les passagers furent sauves par d'autres embarcations et il sermonna les rescapes en ces termes : « Nous leur exposames ce qu'il etait advenu aux gens qui, avant eux, avaient laisse se pervertir leur nature, leurs raisons et leurs mceurs en dormant libre cours a leurs passions a l'imitation des corrupteurs dans leurs rangs. Nous leur expliquames les effets nefastes de ces comportements au plan de la sante, de la moralite et de la societe, en nous plagant du point de vue des verites expliquees enoncees par le Coran glorieux et la Loi divine. Nous leur exposions les consequences de ces maladies morales et de ces transgressions religieuses, maladie par maladie, transgression par transgression, sans ne nous epargner aucun effort.»
Muhammad Ibn Al-Jajwi fut Ministre de !'Instruction sous le Protectorat. II etait convaincu que le Maroc devait adopter la civilisation materielle de l'Occident tout en l'adaptant a l'islam. Lors de son voyage pour participer aux celebrations du 14 juillet 1919 a Paris, il rencontra une delegation soudanaise invitee a participer aux fetes de la victoire en Grande-Bretagne. Ces derniers s'enquirent de la situation au Maroc Je les informai que celle-ci etait bonne et que le pays avait progresse depuis l'occupation frangaise sur le plan de la paix et de la securite, ce qui nous a epargne le fleau de la guerre qui a frappe d'autres contrees, ensanglantant les franges des royaumes. Ils rendirent grace a Dieu qu'il en soit ainsi et m'informerent qu'il en allait de meme dans leur propre pays….
Puis ils m'interrogerent sur le comportement de la France a notre egard et me demanderent si nos mosquees etaient respectees. Je leur repondis oui, et que la France etait connue pour cela, etant le plus tolerant des Etats en ces matieres, ce qui fait qu'ils ne prennent partie pour aucune foi, laissant la pleine liberte aux fideles des differentes religions. Ce que nous avons constate, de la part des Frangais, c'est l'interet qu'ils prennent a nos mosquees et a leur entretien, superieur a ce qui existait auparavant.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.
זה מאה שנה, שאיזור זה היה לבז לערבים הנוודים בני הלאל ובני סולים, אשר הצליהו להפוך לשממה אזורים חקלאים פוריים וערים מסחריות פורחות.
מצב זה ניצל רוג׳ר, מלך סיקיליה, כדי לכבוש בשנים 1148 -1134 את הנמלים חחשובים באיזור אנו מונים לפי סדר גיאוגראפי : את — ג׳ידילי, סוסה, מהדיה, ספאקס, את איי קרקנא, את קאבס – 1143- 1148 חצי־האי ג׳רבה ( 1134 ) ואת הופי טראבלס המערבית — היא טריפוליטאניה 1146.
נוכח הסכנה של התפשטות השלטון הנוצרי פנו המוסלמים אל המייחדים בבקשת עזרה, ואלה יצאו בשנת 1159 ממרכזם במארוקו כדי להשלים הפעם את אשר החלו לעשות לפני חמש־עשרה שנה. במסעו זה שעיקר קשיו היה כיבוש מהדיה הבצורה גירש עבד אל־מומין את הנורמאנדים הנוצרים מאפריקיה
ומטריפוליטאניה והציב את גבולות מדינתו בתהומי השפעתה של מצרים, שהייתה עדיין תחת שלטונם של בני פאטמה
עבד אל־מומין מת בשנת 1163 , שנים מעטות לאחר שהשלים את מלאכתו היא איחוד כל אפריקה הצפונית תחת שלטון המומינים, כפי שמכנים את השושלת, שייסד ממלא־מקומו של אבן תומרת. אולם הוא גם נעץ במו ידיו את הקנה, שמסביבו התגבש לאחר מכן הכוח, שעתיד היה ברבות העתים לדחוק
את רגלי הברברים בארצם.
כדי למנוע מהומות בשטחים שנכבשו לאחרונה וכאחת גם ליישב את המערב הקיצוני, שנתרוקן בשל ההשמדה ההמונית של מתנגדים ויריבים, העביר עבד אל־מומין את הבדווים הערבים אל ארץ מולדתו.
זו הייתה ראשית קץ של ריבונות שבטי הברברים.
זכר מאורעות הימים מנקודת ראות יהודית, שממנה מתעלמים כליל ההיסטוריונים הערבים, חוץ מפרט מסויים, שמספר אחד מהם בקשר לכיבוש תוניס, נשמר בשורה של עדויות ומקורות יהודיים. מהם קרובים קרבת מקום וזמן, עד שאפשר לכנותם עדי ראייה או שמיעה נאמנים להתרחשויות, ומהם
כאלה שהלבישו בלבוש קינות את הדי הדברים, שהגיעו אליהם, בלי שהתכוונו לסדר ולדיוק היסטורי או לשלמות התיאור.
בשני הנוסחאות של אגרת ששלח רבי משה בן מימון אל תימן נשתמר תיאור מאורע שזעזע את יהודי פאס בשנות העשרים של המאה ההיא, באגרת תימן מזהיר הרמב״ם מפני הנהיה אחרי אנשים המתנשאים לאמר: אני המשיח המקווה! ולאחר שסיפר על ה״משיח״, שקם במזרח ממשיך הוא לפי הנוסח הקצר:
״וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום מ״ה שנים ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה. ולא יצא דברו לאוד, והתחדשו לישראל בגללו צרות, והודיעני הדבר הזה מי שהיד. מצוי בכל "
בנוסח הארוך קוראים אנו:
״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו. כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ
המערב, כלומר פאם, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא.
אמר להם: הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה חמשיח. ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו.
והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול
אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר :
נגלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני יורד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ ובו׳) יואל ג, ג) . אותו זמן חדש מרחשון היה, וירד גשם הזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט.
והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי
שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בא המשיח . ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח, וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן.
וכשבא הפסה ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער, והחובות רבו על העם . וגם בין שכניהם ועבדיהם הגוים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג. ולא נשאו אותו ארצות האסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל/
ובצאתו, כפי שהגירו לי כל אלה שראוהו, ניבא כאשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן ״ התיאור הארוך — שהוא המקורי, בעוד שנוסח א׳ הוא קיצור הדברים ״
— על הופעת הנביא משה הדרעי בפאס בשנות העשרים של המאה השתים־ עשרה חשוב מכמה בחינות.
ראשית בשל הודעת הרמב״ם בראש הסיפור, כי מקבל הוא עליו את האחריות עבורו וכי שמע על המעשה מפי אנשים מהימנים, שראו את משה דרעי זה וכי חקר אותם על הפרטים. ואין ספק, כי יש להחשיב ביותר את עדותו המודגשת של רבנו, כשראה צורך להעמידה בראש התיאור.
שנית בשל קביעת המועד למאורעות ההם . לגבי דידנו אין לייjס חשיבות רבה להבדלים בתאריך המדויק: המישים שנה לפני כתיבת האגרת בקירוב, כלומר שנת 1122 , או ארבעים וחמש שנה, כלומר שנת 1127 . קובעת העובדה, שנבואותיו של מר משה הדרעי הושמעו לאחר שהותו בפאס של מוחמר אבן
תומרת. זה אירע לפני שנת 1120/514 . .
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אב
רהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
המלך מולאי לחסאן 1873 1894.
עם הכתרתו של מולאי לחסאן למלך, שוב זרחה להם השמש תחת שלטונו. אבותינו מספרים עליו שהיה מלך נאור, שסלד ממעשה עוול תחת שלטונו. מספרים שהיה מתחפש כאחד מפשוטי העם והיה מסתובב בין ההמון, כדי לעמוד על מצבם של החלשים.
דאגתו הייתה כנה, ובעיני היהודים היה נחשב מחסידי אומות העולם. הוא הומלך בשנת תרל"ג – 1873 משורר אלמוני חיבר לו שיר, לקראת ביקורו של המלך במראכש. הכריזו על שלושה ימי חג בכל העיר. בשיר של האלמוני, מתאר בחרוזים את קורות אותן ימים בשבח והלל למלך החסיד.
יהודי מראכש התכוננו להביא בפניו את מצוקת הדיור הקשה שלהם, והוא זיכה להם שטח גדול, שהיה ידוע בשם " לבחירה ". השטח הגדיל שטחו של המללאח במידה ניכרת, ארבעה רחובות, ומגרש הגדול שעליו נבנה בית הספר אליאנס. את השיר השתדלתי לתרגם כפי הבנתי.
תרגום השיר מערבית שנכתב לכבודו של המלך מולאי לחסאן ממחבר אלמוני, הידוע בשם " קצצאת מולאי לחסאן " מהספר " ירים משה " הנה המקור להלן, כפי שנמצא כתוב במקור.
פזמון.
מאדא כא ידעיו / לכבאר וסגאר דמייא
ויגולו, ירחם סידנא מולאי לחסאן
תואפקו למקדמין אלי כאנו זיעאם
מאשיין סאכיין לסידנא פתריק / גאלולו
לכלאם פתחקיק עיינא סאכנין פדיק
ואזבוהום וגאלוהום, חאזתכום מעטייא / כאתרכום יכון פלקריב
הרבה שואגים בקול / איש אישה קטן וגדול
ומכריזים יחי אדוננו המלך מולאי לחסאן
אנו שלוחי העם ובשמו / להיות להם לפה באנו
להביא את דברינו ותלונתנו למלכנו
דבר אמת בפינו / בצר לנו קבלנו
מאד צר לנו / במתחם מגורנו
שמע המלך וענה / בקשתכם התקבלה / רצונכם יתמלא במהרה
סידנא זאנא בסראזה ולעלאם / קררב לבלאד בסעאת אוריזאל
הל דממא כרזו בלכמאל / הומא אולדהום נסא ורזאל
מן חסאנו סאנאכום מנו / מנחית שאפוה דרק
לאין הווא כליפת צבחאנאהו / צובחאן מאדא
אדוננו בא בחיל ודגלים / עת קרב ובא, לעיר שבעת הגברים
בני החסות יצאו בצהלה / בנים אנשים ונשים
מאת ה' ראו / נאה לו התהילה / לקבל פני אדוננו רם המעלה
כי מאת ה' נאה לו התהילה
פיתוראת סידנא / משה עליה סלאם
כול יום יבארכו לחזאנין / נהאר שבת מזמועין
כא יטלאב אלעלאם לכיפייא / לאין הווא כליפת ארחמאן
סידנא זאד עלינא בזודא וכלראם / רבי יזיד עליה ברדאת באאה
בתורת משה אדוננו / חכמים ישאו ברכות למלכינו
ברכות לשלומו יום – יום בתפילותינו / כל העם יודה למלכו
גם בשבתות העם מודים / על החסד ורחמים
בחסדי האל על אשר גמלנו / כי הוא מאת הרחמן.
בידנא זאד עלינא בזאדא ולכראם
רבי יזיד עליה ברדאת באאה / ורדאת צאלחין מעאה
ביזאה לכאאפין לאאה / טאלבת עליכ / בחפיד
למולאך למאליך / כממל לעטייא / ושוף חאל דמייה
סידנא מולאי סולטן מאדא
מלכינו הרעיף עלינו מכל טוב מרוב חסדיו / ברכת
אביו תבוא עליו
זכות הצדיקים תגן עליו / וזכות יראי ה' להצלחת מעשיו
בשם מלך ממליך המלכים / מלא המשאלה
בני חסות אנו / למלכנו אדוננו / רב המעלה
רבבי יינזיה ויחפדו טול דואם / רבי יעללה שרזו ועלאמו
וידום עזזו וקואמו / דרכנא לעזז פייאמו
זהררא וזאהייא קיימנא / במאכול ושריב / ועטאנא ג'נאן מאדא
ישמרהו ויחיהו לאורך ימים ושנים
זכינו לכבוד ויקר תחת שלטונו / ימי החן והחסד הרעיף עלינו
אוכל ומשקה לא חסך מאתנו / מילא ואת בקשתנו ואת הגן נתן לנו
לאורך ימים ושנים / דגלו יינשא לנס בין העמים
סידנא עטאנא נזאהא תלת ייאם עטאנא לחם ולזדאד ולביד / ולחם רגיג וג'ליד / וסוכאר מעא סמיד
כול חנטא טייבת לבאטאטא / זאדו דארו לערזוייא
לעסאל ולקרפא. זאד ליהום חתתא זעפראן מאדא
שלושה ימי משתה ושמחה / של משאת וארוחה
נאמני המקצועות / חלקו תפקידים
רבנים / פשוטי עם עניים ועשירים
כל קבוצה לעצמה בישלה / בשר ותפוח אדמה
בשר ועופות לחם עבה ודק / סולת וסוכר לא רק
גם דבש קינמון וזעפרן / כיד המלך נתן
תפררקת נזאהא עלא לחנאטי בזעאם / כולו פיהא
בג'אר וכבאר / לחזאנין דראוש ותזאר
והל אלחדאד, חית קאדאיו / תזמעו לסידנא ועטאיו
פאתחא בנייא
ייזיד פייאמו בלהנא ולעזז / ולאין דכלו שי שייאטין / באיינא ובאיין לחממא
מאשיין גאלולו ראה מווסעין / ללי סאכיין
ראה גדאבין / גיר מללכרא הארבאנין
מנאיין עזבו תזמעו זאבו / כפאתא ועראייא
חתתא כראז אדאן סידנא / בלעזז ט=ולאמאן מאדא
רגע האמת בא / תמו שלושת ימי הטובה
בתודה והודאה / נרים ידינו בפאתחא
לברה גדולה / לאדוננו רב התהילה
ולזה כולם יענו אמן במקהלה
ה' יאריך ימים על ממלכתו / ויתברך בעוז ובתבונה / משמוע-
עצות בני עולה / גרמו לנו גירוש / ועזבנו עירם ועירייה
לולא הכרזת אדוננו רב החסד / הייתה עוד ידם נטויה
פזאוגייא תאניא עטאלו בעאד
לאים / ג'אובאהום סידנא בלכלאם
לכיר זיד ליהום / אלעז אלכתיר גאל נעטיהום
בדאהיר מלאחכום / מעטי אלכום
ביזאה אררחמאן
זאוו אלעדול קיידו / למלאח עאלא אטעאם מאדא
במפגש נציגי החבות השניה / עברו ימי צפייה / ענה בעל התושייה בדברי נועם
ואהבה / ולא חסך מהם דברי חיבה
מידי דאהיר יצא זה עתה / המללאח ניתן לכם בהצהרה
לצמיתות שאין בה חזרה / רצונכם יתמלא בע"ה בעגלא
באו סופרי המלך וכתבו / מפי המלך ששמעו
הדהיר נכתב ונחתם / המללאח הוגש על מגש / מהמלך להעם
בשיר שהובא לפנינו מהמספר האלמוני, נכון אמר שהכתיר אותו קצצת מולאי אלחסאן. כלומר סיפור בניגון פשוט שלא חלים עליו כללים לא של שיר ולא של קצידה
הערת המחבר – מורי ורבי כמה"ר חיים שושנה ב "אעירה שחר ", שם כותב, קצידה : היא בעל מגמה ומטרה אחת, המתרכזת על נושא אחד ומתארת אותו לכל פרטיו. אך חשיבותו של הסיפור הזה אינה בכך, אלא בעצם הסיפור המרגש. סוף ההערה.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 
ג'יהאד אנטי יהודי
באוקטובר 1933, כשתנועת החרם האנטי־גרמני במצרים עוד נהנתה ממלוא חשפעתה ביקשו הנאצים אנשי קהיר לברר לעצמם את הסיבות לכישלון התעמולה האנטי־יהודית שלהם. כיצד, שאלו, יהיה אפשר לעורר את ההמונים להבין את ״האיום היהודי״? את מסקנותיהם הם העלו על הכתב בדוח ששיגרו למשרד החוץ בברלין. ערכו של מסע פרסום ״ליצירת אווירה אנטי׳ יהודית בקרב האוכלוסייה הערבית הוא קטן יחסית״, כתבו. ״לפיכך עלינו למקד את מאמצינו בנקודה שבה מתקיים ניגוד עניינים אמיתי בין ערבים להודים: בפלשתינה. את הסכסוך השורר שם בין ערבים ליהודים עלינו לשתול במצרים״.
ואכן, הסכסוך ששרר בארץ־ישראל בין הערבים ובין התנועה הציונית סביב נושאי עלייה ורכישת אדמות היה, מנקודת מבטם של הנאצים, הזדמנות פז ליצירת הסלמה יהודית־ערבית. אחרי הכול, התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל הונהגה בידי המופתי של ירושלים, ששנאתו ליהודים לא הייתה פחותה משנאתם של הנאצים כלפיהם.
אולם רק בשנת 1936 הצליח הסכסוך בארץ־ישראל להצית את הניצוץ שעתיד להבעיר גם במצרים את ״ניגוד העניינים בין ערבים ויהודים״, כלשונם של הנאצים. את הנסיבות שהובילו לכך יצרו הנאצים עצמם: זרם הפליטים היהודים שנמלטו מפניהם הגדיל באופן ניכר את קצב העלייה היהודית לארץ, והתגובה הערבית לא איחרה לבוא. באפריל קרא המופתי לשביתה כללית של הציבור הערבי, במחאה על העלייה היהודית ומדיניות ממשלת המנדט. עוד נשוב ונדון במאורעות שפרצו בעקבות השביתה, אלו שנודעו בעולם כ״מרד הערבי של 1939-1936״.
השביתה נתנה לאחים אור ירוק לפתוח במסע הסולידריות הקנאי הראשון שלהם שבו רעיון הג׳יהאד נקשר בקרבות בארץ־ישראל. רק עתה הפכו האחים לארגון המוני: בשנים 1938-1936 קפץ מספר החברים בארגון מ־800 ל״200,000.
במאי 1936 קראו האחים המוסלמים להחרים עסקים של יהודים מצרים. ״הוועדה המרכזית לעזרת פלסטין״, שהקים אל־בנא, הייתה עד מהרה למעוזו של הארגון ולמרכז הפעלתנות החדשה שלו. היא ארגנה מסעות התרמה לערביי ארץ־ישראל וחרמות נגד יהודים, הפיצה עלונים ויזמה הפגנות. במסגדים, בבתי ספר ובמקומות עבודה הלעיטו האחים את המאמינים באגדות על כוונותיהם האיומות של היהודים והבריטים: להרוס את המקומות הקדושים בירושלים, לקרוע את הקוראן לגזרים ולרמוס אותו ברגליהם.
פעילויות אלו נתקלו תחילה בהתנגדות חזקה, ודווקא בקרב הממסד הדתי המצרי. בשנת 1936, ניסיונותיהם של האחים להקנות נופך פוליטי לתפילות יום השישי במסגדים ״עוררו התנגדות רבה מצד האימאמים של המסגדים, שניסו לעצור אותם פיזית או אף לקחו אותם לתחנות המשטרה״. גם המוסד החינוכי החשוב ביותר של האיסלאם הסוני, האקדמיה המוסלמית של מסגד אל־אזהר, לא נטה שמץ של חסד לאחים. השיח׳ מוסטפא אל־מרגי, שעמד בראשה, אסר על תלמידיו במוסד להשתתף בכל פעילות אנטי־יהודית
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
פרק רביעי – טכס התחדיד –
לידתו של בן זכר היא מקור לשמחה ואושר, ואולם היא כרוכה בסכנות אמיתיות או מדומות : שדים ומזיקים. מאז ומתמיד, השתדלו לשמור על היולדת ועל פרי בטנה, מפני הסכנה הזאת. נוסף ל " דפי שמירה ", נוהלה נגדם ונגד לילית במיוחד התקפה מסוג אחר, והפעם עם כלי ברזל וקריאת מזמורים מיוח
דים. טכס זה מכונה בפי יהודי מרוקו א-תחדיד ( הגבלה )
יונק שדיים.
כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.
אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.
נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.
מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.
בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.
מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.
אם שתי יולדות נפגשות.
אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.
כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.
אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.
אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.
הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.
אמצעי זהירות או סגולות.
בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.
1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.
2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.
3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.
4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.
5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.
6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.
7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.
8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.
9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".
10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום
ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.
ההכרח לחזרת השבטים הפורשים לחיק האיסלאם במלחמה עקובה מדם, נועד בעיקר להמשך השליטה המוסלמית ומעל לכל לגביית מיסים.
מנהיגים צבאיים או מפיצי דת האיסלאם שקמו אחרי מוחמד, היו זקוקים לדברי שכנוע סמכותיים למען קידום וביצוע משימותיהם בפועל והם הסתמכו לרוב, כביכול, על דברי מוחמד שפורשו בפני רבים לא רק כדברי קדושה וכצו אלוהי, אלא גם כמפתח להצלחה ליישום משימותיהם המדיניים, הצבאיים והדתיים גם יחד.
לאחר מותו של מוחמד קמו אנשים מקרב תומכיו ומצדדי רעיונותיו מתחילת דרכו באיסלאם וטענו שברשותם קיים אוסף של דברי מוחמד שנאמרו בתקופת חייו היכול לשמש כאסמכתא לאמיתותם של מקצת החדית׳ים. מנהיגים אלה הם עומר אבן-חאטב, שלימים מונה לחליפה השני לאחר אבו-בקר, זיית אבן-טאבת משרתו הנאמן של מוחמד, וחברו הקרוב של מוחמד, עבדאלה אבן-מסעוד.
מוסרי חדית׳ים אלו דגלו בהעברת זיכרונותיהם שהיוו בסיס לחדית׳ים רבים לעם בשירה ובהשמעת סיפורים בשווקים ובחוצות העיר כפי שהיה מקובל ונהוג באותם ימים בחצי האי ערב.
לעומתם, היו מנהיגים בעלי שיעור קומה כאבו-בקר, החליפה הראשון לאחר מוחמד ועותמאן, החליפה השלישי בהירארכיה האיסלאמית, שטענו כי יש להעלות את דברי מוחמד על הכתב מפני סכנת השכחה ומפני היעלמותם של מקורבי מוחמד ששמעו מפיו את דבריו, אולם הם לא ידעו להבדיל בין האמת לשקר והיו חלוקים בדעותיהם.
הקוצ׳ץ., אחד ממספרי החדית׳ים המפורסמים בחצי האי ערב, השכיל בתיאוריו בפני קהל מאזיניו בשווקים, להגזים ולהרחיק לכת כדי להלהיב ולהנעים את אוזני מאזיניו. להט סיפורי הקוצ׳ץ, שלרוב היו מפוקפקים וחסרי שמץ של אמת מהוויות חייו של מוחמד, משקף נכונה את אי-אמיתות סיפורי החד׳ית המיוחסים למוחמד, למרות הליכי המיון השונים.
הערת המחבר : הקוצ׳ץ היה בעל כושר דיבור ושכנוע ובהרצאותיו לפני הקהל בשווקי אותם ימים היה מלהיב את הצופים בסיפוריו ונחשב לאחד האנשים המפורסמים בחצי האי ערב. עד כאן.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Quelle idee se faisait-on du modernisme?
Le Tangerois Muhammad Al-Saffar voyagea en France en 1845. II fut impressionne de ce que les arbres fussent plantes et alignes d'une fagon si merveilleuse qu'elle frisait la perfection. II lui fut difficile de cacher son sentiment d'euphorie lors de son voyage en train. L'architecture gothique l'impressionna au plus haut point bien que la vue d'un crucifix le plongeat dans des polemiques visant a dementir les croyances chretiennes a l'endroit du Christ. Venant d'un pays ou l'autorite du souverain et de la loi n'etaient pas toujours respectes et notamment dans les regions interieures, il nota que tel n'etait pas le cas en France car le code legal etait inviolable dans tout le pays, et personne ne pouvait porter atteinte a la propriete d'autrui: « La puissance francaise est due non pas a la bravoure de ses soldats et a l'enthousiasme d'une religion, mais a une discipline stupefiante, a une planification judicieuse et au respect sacre des lois.
Pour Ahmad Al-Kardudi qui se rendit en Espagne en 1886
les inventions europeennes etaient le fruit du hasard, du resultat de l'utilisation de
l'esprit des tenebres par les Europeens, afin de mieux les engoncer dans l'impiete. Pour Ibn Idriss, la perfection des affaires europeennes n'etait rien d'autre que le signe d'une degenerescence en puissance de la societe. Neanmoins, l'imprimerie l'impressionna au plus haut point et il conseilla au sultan
Plut a Dieu que Votre Majeste fasse oeuvre pie en mettant l'imprimerie au service de la religion.
Pour le secretaire d'ambassade Tahir Al-Fasi alors en poste a Londres,
le monde n'a aucune valeur pour Dieu, sinon II n'aurait pas permis a l'incroyant d'en profiter autant.» Nous sommes bien loin de l'ouverture d'esprit qu'avaient connue les Maures au Moyen Age. Les voyageurs marocains eurent de la difficulte a realiser que la suprematie arabe du Moyen Age etait revolue.
II ne faut pas oublier l'arriere-plan historique : La confrontation avec l'infidele etait a la base de l'attitude traditionnelle des Musulmans envers les Chretiens. II y eut longtemps un embargo contre l'exportation de grains, de chevaux et d'armes vers les pays infideles. Des voyageurs Chretiens ont rapporte que le lieu de leur campement etait purifie par le feu apres leur depart et qu'ils pouvaient en tout temps faire l'objet de quolibets et etre victimes de lancers de pierre. Plus souvent que de coutume, les relations avec des Chretiens furent confiees aux Juifs, non seulement en raison de leur connaissance des langues, mais aussi du fait que l'on ne voulait pas negocier a pied d'egalite avec les Chretiens. On alia meme jusqu'a mettre en question l'importation de lainages europeens sous pretexte que la facon de tondre les ovins n'etait pas acceptable sur le plan rituel. Nulle surprise donc si certains voyageurs du XIXe siecle consideraient le port du costume europeen par des Musulmans comme une heresie.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
הקדמה.
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, מ
שנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.
משפחות צפיח
משפחות דאר למהראז, דאר גאגא (רארא), דאר זריוול, תאמה המיזא, מתייחסים לדאר צפיח. המשפחה הגדולה והעתיקה ״דאר צפיח״ לא מוזכרת באגרת יחס פאס, אך מוזכרת בשטר משנת תרב״ב (ספר מעלות לשלמה, עמי ז׳), ובפנקס בית דין של מ״ז ז״ל.
אהרן, משה, יצחק.
הצדיק, עניו ושפל ברך, מתהלך בתום, גומל חסדים טובים, ראש בית אב, ר׳ אהרן הכהן (המי דלמהראז) הנז׳ הניח ברכה: יהודה, יוסף, דוד.
החכם השלם, בישראל להלל, מרבה ישיבה מרבה חכמה, קנה שם טוב, ידיו רב לו בתורת ה׳, הרב יהודה הכהן הנז׳ הוליד: עווישא, סאעודא.
הזקן הכשר, מוקיר רבנן, מרבה להטיב, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הניח ברכה: שמואל, משה, רחמים, אהרן.
המנוח, דחיל חטאין ועביד טבין, נהנה מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, מרדכי, יוסף, לוויהא, חנה, רחל, סאעודא, סתירא, זהארי, מרי.
החכם השלם, דובר צדק ומגיד מישרים, זוכה ומזכה עושה ומעשה, יקר רוח איש תבונה, הרב משה הכהן די גאגא (רארא) הוליד: יהודה, אהרן, יוסף, אליהו, מאחא, עווישא, סעידא.
המנוח, נהנה מיגיע כפיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, סעדיה, משה, כרמלה, אסתר, פלורא, מאחא.
איש המעלה, ישר ועניו, אוהב תורה ולומדיה, עושה צדקות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: יוסף, שלמה, סימה, אלגרה, סול.
הצדיק, נאמן, הולך בתום, שייף עייל שייף נפיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: סעדיה, אהרן, לוויהא, סתירא.
המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, מתהלך בתומו צדיק, ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: עווישא, אסתר.
הזקן החסיד, גומל חסדים, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק ר׳ יצחק הכהן המי זריוול הוליד: אהרן, יהודה, יוסף, נונא, מרימא, עווישא.
הנכבד, ירא אלהים, וסר מרע, מוקיר רבנן, ר׳ אהרן הכהן, הנז׳ הוליד: שלמה, סעדיה, יחייא, דוד, ג׳ולייט, אניט, אסתר.
היקר ובר לבב, טוב וישר, בענייניו מאושר, חונן דלים, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנז׳ הוליד: שלמה, אהרן, יצחק, סטונא.
המרוחם, נהנה מיגיע כפיו, אוהב שלום, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: יצחק, יעקב, אליהו, אברהם, עישא.
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.
בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה.
משפחת תאמר
משפחה הנקראת ע״ש צדקת גדולה, אשת חיל אם בני המשפחה, מרת תמר ז״ל.
הנכבד, היקר, טוב לה׳ וטוב לבריות, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ משה הכהן הוליד: יצחק, יעקב, סעידא.
משפחת בן אוגראבא
משפחה נכבדה המוזכרת גם באגרת יחם פאס וגם בשטר משנת תרמ״ט (דוד בן יוסף הנק׳ אוג׳ראבא); החסיד בעל מופתים הצדיק ר׳ יוסף בן אוגראבא זיע״א טמון בבית החיים הישן ובני הקהילה פקדו את קבר הצדיק זצוק״ל.
הזקן הצדיק, שייף עייל שייף נפיק, תמים וישר הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: משה.
הנכבד, חי מיגיע כפיו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ משה הכהן הנז׳ הוליד: דוד, יחייא, שלום, שלמה, עווישא, פריחא, מרי.
הצדיק, אוהב שלום, אוהב את המלאכה, תם וישר, ר׳ יוסף הכהן הוליד: יעקב, דוד, מימון, סאעודא, עישא.
משטחת המיזא
יוסף, עווישא די המיזא.
הזקן הכשר, מנא דבשר, שפל ברך, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: יצחק, אהרן, סעידא, סתירא.
משפחת לפסוך
היקר, משכים ומעריב, נהנה מיגיע כפיו, עושה צדקות, הצדיק ר׳ מכלוף הכהן דלפסון הנז׳ הוליד: יעקב, משה, אברהם, מרי, אליס, אסתר.
רחמים הכהן דלפסוך ואחיו משה (הנק׳ סבאעי).
גירוש ספרד-ח.ביינארט
בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.
איננו יודעים מי היו הטוענים בשמותיהם וכיצד הוצג דבר ההפרדה במגורים בקורטס שהתכנס בטולידו באביב של 1480. ברם, ב־28 במאי 1480 נתקבלה ההחלטה על הפרדה בין יהודים לנוצרים ומאורים. סעיף 76 בהחלטות הקורטס קבע והביע את קו השלטון בנידון זה, כך לשונו:
כיוון שמן השיחות הממושכות (continua conversation) והחיים בצוותא של היהודים והמאורים עם הנוצרים נגרמים נזקים גדולים ואי־נעימויות, והפרוקורדורים [מורשי הערים] ביקשו מאתנו שנצווה לתקן בעניין זה, אנו מצווים ופוקדים על כל היהודים והמאורים של כל הערים, העיירות והמקומות במלכויותינו, יהיו אלה של הכתר (realengos) או שטחי בעלות (behetrias), או של המסדרים, שטחי המנזרים (abadengos), שהשכונות שלהם תהיינה נפרדות מאלה של הנוצרים, ולא תהיינה משותפות. וזאת אנו מצווים להוציא אל הפועל תוך שתי השנים הבאות, החל מן היום שבו יתפרסמו החוקים ברבים מטעם חצרנו. וכדי לקיימם בכוונתנו למנות אנשים נאמנים שיפעלו לצורך זה, בקבעם את המגרשים, הבתים והמקומות שבהם יוכלו לגור כראוי ולעסוק במקצועותיהם במגע עם הבריות: ואם במקומות האלה שייקבעו להם אין ליהודים בתי כנסת ולמאורים מסגדים, אנו מצווים על האנשים שיתמנו לשם כך שייקבעו זאת באזורים שיוחלט עליהם באותו מספר ובאותו גודל של שטחים כדי שהיהודים יוכלו לבנות בתי כנסת והמאורים מסגדים, כפי שהיו להם במקומות שאותם עזבו. והם לא יזדקקו מכאן ואילך בבתי הכנסת והמסגרים שהיו להם קודם לכן.
וליהודים ולמאורים אנו מתירים למכור למי שיירצו את בתי הכנסת והמסגרים שעזבו מאחוריהם, להרוס אותם ולעשות בהם כפי רצונם, כדי לבנות ולהקים אותם מחדש כפי שהיה להם קודם לכן, במגרשים ובמקומות שייקבעו להם. והם יוכלו לעשות זאת בלי הפרעה כלשהי ומבלי שיהיו נתונים על כך לכל עונש או קנס. ובזאת אנו מצווים על האנשים שיתמנו לכך שיכריחו את בעלי הבתים ובעלי המגרשים ששם ייבנו בתי הכנסת, המסגדים ובתי המגורים שיימכרו אותם ליהודים ולמאורים האמורים במחירים מתקבלים על הדעת, שאותם יעריכו שני שמאים, אחד שייבחר מצד הנוצרים הנוגעים בדבר ושני שיתמנה מצד היהודים לצורכיהם ולמאורים לצורכיהם, שיתחייבו בשבועה שיישבעו לפני כן, שיעשו את הערכתם בנאמנות ובלא משוא פנים, ואם יירצו יקבלו מידע מן הפקידים, כדי שיוכלו להעריך כראוי את אשר יתבקשו לעשות.
ואם השניים לא יגיעו ביניהם לכלל הסכמה, אזי אותו שליח או אותם שליחים יתכנסו עם הממונים על־ידי הצדדים ובשבועה שיישבעו שייפעלו בנאמנות ובלא משוא פנים בהערכה שיעריכו את שווי המגרשים והבתים. ואת אשר השלושה ייקבעו יקוים ואותו [סכום] ישלמו בעדם.
ואנו מצווים על קהילות היהודים ועדות המאורים שכל אחת מהן תפעל בהפרדה זו בקפדנות וייתנו הוראה מתאימה שתוך אותו פרק זמן של שתי שנים יוציאו אל הפועל את הקמת בתיהם שהוקצו להם בהפרדה ויגורו וייחיו בהם.
ומכאן ואילך לא יהיו להם מגורים בין הנוצרים ולא בשום מקום אחר מחוץ לאזור ולמקומות שייקבעו להם כשכונות היהודית והמאורית, תחת כפיית עונש שכל יהודי או יהודייה, מאורי או מאורית, שמכאן ואילך יימצא שהוא מתגורר מחוץ לאותם אזורים, שיאבד מעצם המעשה את רכושו, שיוחרם לטובת אוצרנו, והוא אישית יהיה נתון לחסדנו, וכל שופט יוכל לתפסו בגופו לפי סמכותו, בכל מקום שבו יימצא ויישלח אותו אסור לחצרנו, על חשבונו [של הנתפס] על מנת שאנו נעשה מצווה לעשות בו וברכושו, כפי שייראה לחסדנו. ושום התחייבויות שייעשו לטובתם אין להן ערך ולא יענו להם בכל מה שחייבים להיענות להם, ושום אדם בל יבוא אתם במגע עסקים. ואנו מצווים על אדוני הערים ומפקדיהן, העיירות והמקומות באזורי בעלויותינו, המסדרים, שטחי הבעלות (behetrias) והמנזרים שמיד יציינו ויצוו לציין כל אחד במקומו ובאחוזתו, את המקומות, הבתים והמגרשים בשביל בתי הכנסת והמסגרים והבתים הדרושים להם, באופן שבאותו פרק זמן של שתי השנים תיעשה אותה הפרדה, והיהודים והמאורים יגורו נבדלים, כל אחד במקומו שלו, תחת כפיית עונש שאותם אדונים ומפקדים יפסידו את הכספים שיגיעו להם לפי הרשום בספרינו ולפי הפריבילגיות שלנו.
בהכרעה זו נקבעה נקודת המוצא של הכתר והקורטס לקביעת קו בפוליטיקה הפנימית כלפי שני המיעוטים במלכות: היהודים והמאורים. העיקרון בנקודת מוצא זו הוא דתי וחברתי, דהיינו: הנזקים הגדולים שנגרמו לנוצרים מצד המיעוטים האלה. אך יש להדגיש שכל הטיעון נגד המוסלמים היה חסר משקל ציבורי אפילו מבחינה מספרית בהשוואה לציבור היהודי. הציבור היהודי שסבל קשה מן ההמרות בהמון, ערכו הסגולי עלה לאין ערוך על זה של המוסלמים, ומה גם שעיקרו של היישוב המוסלמי היה בדרום־מזרחה של ספרד ובמלכות גרנדה. זאת ועוד. בהחלטה זו הצליח הכתר לאחד את רצון הכנסייה, נציגות הערים והאצולה כאחת והוא עצמו הפך להיות עושה רצונו של הציבור הנוצרי כולו.