קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
אמירת סליחות עם אמיל זריהן – נוסח מרוקאי – היכל השבת
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
רבי שלמה הכהן ב"ר מרדכי אלכלאץ
מרבני סאלי ומחכמיה, היה ו"
צ וחי במאה החמישית למניינינו נזכר מכבר כמה פעמים בחיבור זה בשם רבי שלמה הכהן ולפעמים גם בכיניויו אלכלאץ.
רבי שלמה נזכר בשו"ת " משפט וצדקה ביעקב " סימן רס"ב. הוא נתן הסכמה ל " חפץ ה' " לאוהחה"ק וכן ל " כתר תורה " לרבי שמואל דאבילא. נזכר רבות באיגרות ובפסקי דין ממנו ומחבריו.
רבי שלמה הלוי
מחעמי סאלי במאה החמישית
נזכר בשו"ת " משפט וצדקה ביעקב " – ח"ב סימן נ"ד
רבי שמואל אזאווי ב"ר משה
שוחט ובודק במאה החמישית למניינינו. נתמנה לדיין בסאלי. נראה חתום על פסק דים עם רבי יוסף צבע ורבי שלמה הכהןמשנת התצ״ח.
לרבי שמואל היו מחלוקות קשות עם חבריו הדיינים מעירו, רבי יוסף הצרפתי, רבי שלמה הכהן, ורבי שמואל קארו. המחלוקת הקשה, סביב הנהגתו כדיין הגיעה לפז ולמקנם וחכמי ערים אלו יצאו גם הם נגדו.
שיא המחלוקת היה כאשר היעב״ץ שלח אליו איגרת בצורת שיר בעניין המחלוקת ובאיגרת זו(א) הוא מדבר נגדו. איגרת זו פותחת במליצה ״איש היה בארץ סאלי״. חבריו ביקשו להורידו מכם הדיינות אך הוא עמד מולם בתוקף רב.
בשנת התפ״ו שבה המחלוקת והסעירה את סאלי וסביבותיה.
הוא כנראה סבו של רבי שלום אזאווי הצדיק המלוב״ן מרבאט(ב).
ב״לשון לימודים״ שהזכרנו, באיגרת ט׳, מובאים דברי היעב״ץ באיגרת ששלח לרבי שמואל אזאוי בשנת התס״ד:
״איש היה בארץ סאלי יע״א איוב שמו. טבח מומחה לרבים וסופר שטרות קבוע מסופרי דיינים. ויהי היום באו קצת מהת״ח יראי ה׳ חושבי שמו, היושבים במדינה הנזכרת, לבדוק סכינו ומצאו בסופה, בשיפוע שבין סוף חודה לתחילת הקתא, סדק אחד גדול דהיינו הפרדת חלק מחלק.״ (שם מביא היעב״ץ עדויות על כך).
מאוחר יותר, שלחו רבי יעקב ביבאס ומהר״י צבע, דייני סאלי, איגרת ליעב״ץ ובה לימדו זכות על רבי שמואל אזאווי.
רבי שמואל אזולאי
רב ומו״צ בסאלי, נראה פסק דין מחודש טבת שנת התפ״ו ובו חתומים רבי שמואל אזולאי, רבי אהרן הצרפתי ורבי יהודה הלוי.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
المسلمون وموقفهم من التوراة الشريفة
اأقلام القراء / بقلم: كمال الصفري
https://mail.google.com/mail/h/si0qkwmdbor6/?&v=c&th=14106f027e943e62
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.
ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
בפרסומים על תולדותיהם של יהודי שלוניקי פרקים לא מעטים דנים בזיקתם של הללו לארץ ישראל, בתרומותיהם לטובת היישוב בה ובעליותיהם אליה בדורות שונים. עם זאת, אין בידינו חיבור מקיף המוקדש לכל ההיבטים של הנושא, ועדיין לא זכו אף שמות כל האישים שעלו ארצה משלוניקי בזמן מן הזמנים, לרבות חכמים, לתיעוד ולרישום.
המקורות לחקר סוגייתנו הם, בראש וראשונה הספרות הרבנית – בעיקר ספרות השאלות והתשובות, אך גם דרשות, ספרי מוסר, אגרות ויומני דרכים. נוסך לכך, ניתן למצוא הדים לעליות גם במקורות חיצוניים, אירופיים ותורכיים כאחד.
גורמים רבים – פוליטיים, דתיים וכלכליים – חברו יחדיו ליצירת התנאים לעליות בדורות שאחרי כיבושה של ארץ ישראל על ידי העותמאנים : היחס הליברלי של השלטון אל היהודים ; הציפייה לגאולה ; והתחושה שחבלי משיח הנה באו.
זו ניזונה ממאורעות התקופה. כיבושה של קושטא בידי העותמאנים בשנת 1453, שהביא קץ על מלכות הרשע, היא ביזנטין ; גירוש ספרד ; והמאבק בין המעצמה המוסלמית לבין המדינות הנוצריות, וספרד הקתולית בראשם – כל אלה נתפשו כמלחמה גוג ומגוג, שאחריה יבוא המשיח.
אכן, אין זה מקרה שרבים מן העולים בחרו לשבת בצפת שבגליל, שלפי המסורת יתגלה בה המשיח. על אלה יש להוסיף את השיפור שחל הן במצב הביטחון בים, בדרך שבין הבלקן וארץ ישראל, והן בביטחון הפנים, לאמר, בהגנה מפני בידואים מתנפלים.
גם האפשרויות הכלכליות בארץ ישראל הלכו והשתפרו בימי סלים הראשון – 1512 – 1520, ויותר מזה שלטונו של סלימאן המפואר 1520 – 1566, שיזם פעולות בנייה ושיקום בארץ, בייחדו בירושלים. ואמנם שנות העשרים עד השבעים של המאה הט"ז נחשבות שנות פריחה ושגשוג ליישוב היהודי בארץ ישראל, שעיקרו מרוכז בשתי ערים : צפת וירושלים.
יהודי שלוניקי ממגורשי ספרד, בעלי יוזמה במסחר מקומי ובינלאומי ומיומנים באומנויות ומלאכות, כגון ייצור אריגים, מצאו בקעה להתגדר בה.
העליה משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.
במלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני יחד עם מגיני גוש עציון. לאחר שחרורו מהשבי הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור אריה במושב השיתופי משואות יצחק באזור שפיר. אליעזר היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ולספרות עברית, ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק.
עידוד לעלייה.
חכמי שלוניקי עודדו את העלייה לארץ בתקופה ההיא. עדות לכך אתה מוצא בתשובותיהם לשאלות על רקע רצונו של אחד מבני הזוג לעלות ארצה לעומת סירובו של השני – בדרך כלל, הסירוב בא מצד האישה.
כך, למשל, כותב רבי שמואל די מדינה – הרשד"ם, מחשובי חכמי שלוניקי במאה הט"ז – רס"ו – חשון ש"נ – 1506 – 1589, בהקשר למקרה זה :
"איש הירא וחרד אל דבר ה' נדבה רוחו…לעלות לארץ ישראל ואשתו מוחה….פשיטא שגורעין במי שמוחה לבעל שלא יעלה, אחר שאמרו ז"ל שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. עוד אמרו, המהלך ד' אמות בארץ ישראל עוונותיו נמחלין.
וכל שכן בזמן הזה אנו רואים רבים והולכים לארץ ישראל, ואחר שהכל תחת ממשלת אדוננו המלך תוגרמה, הסכנה אינה על כך "
ברוח דומה כותב רבי משה בן יוסף מטראני ( המבי"ט ר"ס – ש"ס 1500 – 1580 ) שעלה משלוניקי לארץ ישראל והתיישב הצפת.
מתוך כתביהם של חכמי שלוניקי ושל חכמים אחרים ניתן ללמוד, כי במאה הט"ז, כמו בדורות הבאים, רבים עלו או ניסו לעלות ארצה גם ממקומות אחרים בבלקן : ממונסטיר, מלאריסה ומטריקלה, מלפנטו ומסופיה, מוולונה ומן האי כיוס, וכיוצא באלה.
סיבוכים אישיים שהתעוררו ביישובים אלה בהקשר לעלייה, כגון הצורך בהתרת נדר או בכפיית אישה לעלות עם בעלה אם היא מסרבת, וכדומה, הופנו אל חכמי שלוניקי. יש ואיזכורי העליות לארץ מופיעים ללא ציון שם המקום שממנו מבקשים לעלות, ויתכן שגם באלה הכוונה לשלוניקי.
צפת.
המרכז הרוחני והכלכלי בצפת במאה הט"ז ביבנה במידה רבה הודות לעלייתם של יהודים משלוניקי. רבים ממגורשי ספרד שהתיישבו בצפת היו ילידי שלוניקי או עברו דרכה, מהם שלמדו או לימדו בישיבותיה, והמשיכו את חיי התורה בגליל.
בין העולים, חכמים שהורישו יצירות חשובות בהלכה, בפרשנות המקרא והתלמוד, בקבלה ובשירה, שמממימיהם אנו שותים עד היום הזה : רבי יוסף קארו, מחבר ה " בית יוסף " וה " שולחן ערוך ", שבא לצפת בשנת רצ"ז בקירוב – 1537.
חברו לבית דין רבי משה בן יוסף מטראני שהוזכר לעיל ושעלה ארצה בגיל י"ח, בשת רע"ח לערך – 1518, ופעל בה עד פטירתו בשנים ש"ס – 1580. תלמידו רבי יוסף טאיטאצאק, וביניהם רבי אברהם שלום, רבי שלמה בן משה אלקבץ, שהתפרסם בפיוטו " לכה דודי " וחיבר פירושים למגילות.
רבי אליעזר אשכנזי, ורבי שמואל עתיה, מחבק פירוש לתהלים. מבין גורי האר"י ז"ל בצפת יש להזכיר את העולה משלוניקי, רבי יוסף בן משה בנבנישתי די שיגוביא.
כמה וכמה קווים משותפים להן לצפת ולשלוניקי, בשתיהן מצויים היו מרכזי התורה החשובים של אותה תקופה ; בשתיהן הייתה תעשיית האריגים הבסיס העיקרי של חיי הכלכלה ; בשתיהן התחילה ירידה הדרגתית כשפגע המשבר בתעשייה זו. שני במרכזים ניזונו זה מזה ובשניהם ישבו חכמים שהיו גם אנשי מעשה ועסקו ברפואה, המלאכות ובמסחר.
בין העולים לצפת היו גם בני קהל האשכנזים בשלוניקי. אחד מהם היה הגביר יהודה אבירלין, שעלה בשנת שכ"ד – 1564. הוא נודע מחמת הפולמוס שנתעורר סיבו, כשרצה להטיל מסים על תלמידי חכמים, שהיו בדרך כלל פטורים מתשלום מס, וזאת על מנת להקל על האמידים.
מקורותינו דנים על פי רוב בעליית בודדים, משפחות, או נשים, אף מפשוטי העם ולא רק מקרב תלמידי כחמים ואמידים. לעומת זה, נדירות הידיעות על קבוצות גדולות שעלו משלוניקי. ידיעה אחת מספרת על שמונים מיהודי שלוניקי שמגמת פניהם לצפת, אלא נישבו בידי אבירי מלטה בשנת שי"ד – 1554.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence
Plus tard, les poètes juifs marocains, singulièrement dans le sud du pays, dans la région du Draa, intégreront à leurs œuvres des thèmes mystiques empruntés à la Kabbale, ainsi qu'on le
faisait dans l'Espagne andalouse, quand la poésie juive était à son apogée. La création poétique au sein de ce judaïsme est alors grandement influencée par les idées d'Isaac Louria et par les écoles ésotériques de Safed et de Tibériade. Le chercheur Moshé Idel, professeur à l'université hébraïque de Jérusalem, a établi avec d'autres que le premier kabbaliste marocain en Afrique du Nord a été Yehouda ben Nissim Ibn Malka, qui a vécu au cours de la deuxième moitié du xive siècle. Ceux des maîtres kabbalistes qui consacrent à leurs idées des livres les font précéder régulièrement par un poème de caractère ésotérique. C'est le cas de Yaakov Ifergan qui, dans son poème Je chante Dieu, joue avec les quatre lettres qui constituent le Tétragramme. Même quand on connaît l'hébreu, ces vers restent totalement incompréhensibles. Ils constituent une énigme que seuls peuvent résoudre ceux qui maîtrisent les secrets de la Kabbale.
Tous ces maîtres – Ifergan en premier – considèrent que l'étude de la Kabbale est essentielle : « L'homme doit étudier les secrets de la Kabbale et rechercher ses trésors.
C'est par cette étude que l'on parvient à la véritable connaissance de Dieu. L'homme n'est-il pas né en définitive pour cela ? »
Pourquoi la Kabbale fait-elle une entrée si remarquée dans les œuvres des poètes juifs du Maroc ? Parce que, avec les idées de Louria, arrivent dans le pays des rêves messianiques et des espérances de rédemption et de libération. C'est que le Zohar – élevé, ici comme ailleurs, à la dignité de livre sacré – va y jouer un rôle considérable. Des confréries se forment à travers tout le pays pour l'étudier régulièrement. Des hommes en apprennent de larges extraits par cœur, même quand ils ne savent pas, en vérité, de quoi il retourne. Les poètes, entre autres, adhèrent aux idées venues de Safed et selon lesquelles le chant et la prière aident l'homme à surmonter les difficultés de la vie quotidienne. Ils ajoutent foi, ainsi qu'on l'a dit, à l'idée que les portes du ciel s'ouvrent plus facilement devant ceux qui chantent les psaumes.
Comment naissent les légendes ? Qui le sait ? En tout cas, des rabbins raconteront, contre toute logique, à leurs ouailles que c'est ici – dans ces communautés juives de Todgha, dans le Haut Atlas marocain – que le livre de la Splendeur a été révélé au monde pour la première fois. A la suite de quel événement et dans quelles circonstances, le livre saint (le Zohar) serait-il donc apparu dans ces régions improbables C'est un kabbaliste du Maroc, Abraham Azoulay, qui prétendra connaître la réponse à cette question. Selon lui, le Zohar était longtemps demeuré caché dans une grotte de la ville de Méron, dans les montagnes de la Galilée supérieure :
Un Ismaélite le découvrit et le vendit à des marchands ambulants qui l'utilisaient pour empaqueter leurs épices. Quelques feuillets tombèrent entre les mains d'un rabbin venu du Maghreb ; il en rechercha et en rassembla les morceaux. Ce rabbin originaire d'une ville marocaine appelée Todgha, emporta le livre avec lui, dans son pays natal.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LES VOYAGEURS MAROCAINS EN EUROPE
Quelle image les voyageurs marocains avaient-ils de l'Europe?
Les ambassadeurs marocains en Europe notaient la nette difference entre les sols cultives en Europe et ceux du Maroc. En voyant les vergers qui entourent la capitale londonienne, le secretaire d'ambassade Tahir Al-Fassi nota que « le monde d'ici-bas est une prison pour le croyant et un paradis pour l'infidele. » En 1860, alors qu'il voyageait en train, faisant le trajet Marseille-Paris, le diplomate Idriss Ibn Idriss s'etonna de ce que « toutes les terres soient cultivees.» En route pour La Mecque en 1849, un secretaire du sultan s'etonna de ce que des Musulmans de Malte ou d'Egypte portassent le costume europeen, ce qui etait a ses yeux « une marque d'apostasie.»
Le monde europeen etait associe a la chretiente et les voyageurs s'etonnaient parfois de voir que les Libanais Chretiens puissent avoir une excellente maitrise de la langue arabe. Les Marocains eux-memes s'identifiaient comme Musulmans. Rappelons que le sultan Slimane decida que les Juifs devaient habiter dans un quartier propre, le Mellah, car il les trouvait trop ouverts a l׳Occident et craignait de ce fait que les Musulmans n'en subissent de ce fait l'influence. En 1807, les Juifs durent regagner les Mellahs a Mogador, a Tetouan, a Rabat et a Sale. D'autres Mellahs bien plus anciens existaient a Fes, a Marrakech et a Meknes. En 1888, lorsque les Europeens proposerent de construire un chemin de fer, le sultan Hassan Ie consulta les 'alims (oulemas) qui s'opposerent a un tel projet. Neanmoins en 1892, il mit sur pied un service de poste reliant huit grandes villes, a l'image du service postal qui existait entre les consuls europeens.
Dans les milieux traditionnels, ce qui provenait des pays Chretiens etait souvent suspect et certaines innovations firent l'objet d'edits religieux. Pendant longtemps, on se demanda si on pouvait se fier au telegraphe pour transmettre l'information relative a l'apparition de la nouvelle June. Des mises en garde furent emises en regard du phonographe destine au jeu et au divertissement et l'ecoute du Coran sur phonographe aurait ete blamable.
Certains lancerent des campagnes contre le tabac, les instruments de musique, le vin et le negoce avec les mecreants (i.e. les non-Musulmans). D'autres soutinrent que 1'imprimerie mettait l'enseignement oral en danger. Un magistrat de Fes refusa le temoignage d'une personne ayant consomme du sucre blanc. Un autre s'opposa au savon de toilette, a l'eclairage a la bougie ou meme au port durant la priere de vetements confectionnes par des mecreants. II se trouva un clerc qui annonca que la voiture etait la bete de somme qui augurait la fin du monde, bete qui detiendrait le secret de la bague magique de Salomon et de la canne de Moise. On alia meme jusqu'a edicter une fatwa qui rendit licite l'usage du canon meme si cette arme n'existait pas du temps du prophete.
Qu'en etait-il de 1'idee que l'on se faisait du role de la femme dans la societe?
La relation de voyage du diplomate Idriss Ibn Idriss Al-'Amraoui, charge de mission aupres de Napoleon III en 1861 est relevatrice
« Qui possede une once d'esprit et la moindre parcelle de discernement ne peut que refuser de vivre comme eux et de se laisser prendre a leurs mirages. Qu'il suffise, pour improuver leurs facons de faire et fletrir leurs manieres, de voir comme les femmes les dominent, comment elles courent effrenees dans les lieux de debauche sans que personne ne puisse les empecher de poursuivre ce qu'elles veulent ni n'ose user de force a leur egard. L'obeissance des chretiens vis-a-vis de leurs femmes et leur docilite a suivre tous leurs desirs sont assez connues pour ne pas devoir etre ici rappelees; la femme est ici la veritable maitresse de la maison et l'homme est son sujet, si bien que lorsqu'on entre chez quelqu'un il faut saluer l'epouse avant son mari; c'est elle d'ailleurs qui recoit les invites et leur souhaite la bienvenue, aux hommes comme aux femmes; l'homme lui obeit et attend ses ordres, il se comporte avec elle de la maniere la plus polie en prenant soin de ne la contredire en rien; ceux qui en agissent autrement sont consideres comme des hommes grossiers et insolents.» II concluait ainsi sur la ville en reprenant l'expression
le paradis des femmes et l'enfer des chevaux
consacree par le voyageur egyptien Rifa'at Al-Tahtawi
«II est desagreable assurement d'apprendre la maniere de vivre des Chretiens dans ce domaine, et il ne convient pas a un homme cultive de parler de cela, en prive ni publiquement; si nous avons mentionne ces quelques exemples, c'est uniquement pour qu'ils puissent servir d'avertissement et de blame aux ignorants.»
En regard de la condition matrimoniale, les references etaient compilees dans des 'Amal synthetisant la juridiction maghrebine d'obedience malekite de Sijilmasi: Lamiyah, Al-'Amal Al-Fasi et Amal Al- Mutlacj. Ce dernier compendium fit egalement etat de decisions juridiques qui n'avaient pas fait l'unanimite. Rappelons que selon la tradition malekite, il incombe au pere de l'epouse de consentir au mariage et il n'y a pas d'age minimum pour une union maritale; de plus, la polygamie est permise. Le mari peut divorcer en tout temps sans que la femme ne puisse legalement s'y opposer. Par contre, la demande de divorce de l'epouse n'est pas automatique. La part d'heritage d'une femme s'eleve a la moitie de celle de l'homme. Le vecu qui transparait dans les lignes precedentes d'Idriss Ibn Idriss en dit plus long sur la condition de la femme marocaine.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
מעשר כספים
רבינו חיבב במיוחד מצות ״מעשר כספים׳, ומיד לאחר נישואיו — הקפיד להפריש מעשר מכל סכום כסף שהיגיע לידיו.
מסופר על אחד מבני הקהילה שבא לקבל ברכה מרבינו שיצליח בעסקיו היה זה סוחר, שעמד לנסוע אל מחוץ לארץ, לצורך
עסקים.
״אם תפריש מעשר כספים מכל רווחיך״ — אמר לו רבינו — ״אני מבטיח לך שתצליח בעסק שתעשה״.
יצא הסוחר לדרכו, כשברכתו של רבינו מלווהו, והחלטה נחושה בליבו, להפריש מעשר כספים מכל סכום בסף, שיגיע לידיו.
הסוחר הגיע למחוז חפצו, והחל לתור אחר עסק מכנים להשקיע בו את כספו, ואולם ההצלחה היתה ממנו והלאה. כל עסק שעשה, נכשל. והוא הפסיד את מירב כספו.
אחוז יאוש סובב בעיר, תוך שהוא מחפש אחר הזדמנות אחרונה להצלת עסקיו, לבסוף גבר חששו לסכן את שארית כספו, והוא החליט לשוב לביתו.
בדרך פגש בסוחר ערבי שהציע לו מלאי של מגבות, במחיר זול מאוד המחיר שבקש הערבי תאם בדיוק לסכום הכסף שנותר בידו לאחר כל הפסדיו.
קנה הסוחר היהודי את הסחורה, הטעינה במכונית וחזר עמה למרוקו. בגבול עצרוהו שוטרים ובקשו אישורים על מקור הסחורה. כמובן שאלו לא היו בידו. השוטרים החלו לחקור את הסוחר, כדי לדעת מהיכן השיג את הסחורה.
ואולם, הסוחר לא ידע את שמו של הערבי שמכרן לו, ולא יכול היה למסור כל פרטים. מכיון שכך, חשדו השוטרים שהסחורה גנובה והחרימו את כל המגבות.
הסוחר חזר לעירו, דואג ומצטער. הוא נגש מיד לביתו של רבינו וסיפר לו שאבד את כל כספו.
— ״הקב״ה ירחם״ — ענה לו רבינו — ״הסר דאגה מלבן, הקב״ה ירחם״!
כעבור מספר שבועות, קיבל הסוחר הודעה מן המשטרה, שלאחר בדיקה, נמצא שהסחורה כשירה, והוא רשאי לבוא ולקבלה.
האיש מהר לשחרר את סחורתו מהמשטרה, ושמח שלפחות סכום זה יושב לו. והנה כשעמד להציע את סחורתו למכירה, התברר לו להפתעתו, שבאותן שבועות שהמגבות היו מוחרמות בידי המשטרה, קפץ מחירן, פתאום, ללא שיעור מהמחיר הקודם…
כך שבסופו של דבר, התקיימה כמובן ברכתו של רבינו — האיש מכר את סחורתו, והרויח עליה כסף רב.
(מספר — ביקור החמה)
תפילת הימים הנוראים היה רבינו מתפלל בישיבת ״שארית יוסף״ — באר יעקב בראשות נבדו הג״ר ניסים טולידאנו שליט״א.. בראש השנה אחד דיבר על ערך נתינת מעשר כספים והיות ותמיד היה איש מעשה בדרשותיו, היה אומר ועושה מקיים ומבצע, בדרשתו דיבר ארוכות על מצוה זו. ולאחר הדרשה קרא לעבר תלמידי הישיבה מי שיקבל על עצמו בלי נדר לעשות מעשר כספים אברכו בברכת מי שברך, והנה להפתעתו השתרך תור ארוך עשרות עשרות באו לקבל ברכתו כדי לקיים מצות מעשר כספים עד שהיה נצרך לעזרתו של ראש הישיבה נכדו הרה״ג ר׳ נסים טולידאנו שליט״א שיברך גם הוא ויסייע בברכות לכל העומדים בתור ועד שגם זה לא הספיק והיו צריכים לעשות ברכות כלליות ולא פרטיות — לקבוצות קבוצות.
דמנאת העיר-א. בשן
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמ
ונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.
פרק שני .
בחלק זה מתוארות הרדיפות מהם סבלו יהודי דמנאת, ופניית היהודים לגורמים שונים כולל לחברת " כל ישראל חברים ,.
פרק ב' : השנים 1884 – 1881
תייר בריטי שביקר במרוקו בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 כתב כי דמנאת כמו צפרו, הן גן עדן של יהודי מרוקו. לא ברור על סמך מה קבע הנחה זו. לפי התעודות שתוכנן נסקור, חייהם היו מלאים מצוקות ופגיעות.
1881 משלחת מדנאת הגיעה לקזבלנקה, לפאס ולטנג'יר.
דו עמר זקן בן 60, מסר פרטים אלה למנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר, וזה כתב לנשיא כל ישראל חברים בפריס ב – 25 בספטמבר 1884 את הדברים להלן.
בשנת 1881 הופיעו ראשי קהילת דמנאת בפני המושל, כדי לבקש שהיחס אליהם יהיה יותר הוגן, בהתייחס למכתבו של הסולטאן מולאי מוחמד הרביעי שסיר משה מונטיפיורי השיג עבורם בעת מסעו למראכש. כתגובה הוא אסרם ושוחררו רק תמורת סכום גדול.
חכם מירושלים שהגיע לדמנאת לאיסוף תרומות, הציע להם להגיש תלונה נגד חג' ג'לאלי. בעקבות זאת סבלו מידו של הקאיד. לאחר מתן שוחד לשומרי השער,, עזבו עשרים אנשים בלילה את המקום ללא מזון, ולאחר הרפתקאות הגיעו לקזבלנקה.
קונסולים שם שלחום לטנג'יר. חמישה מהם הגיעו לפאס מצוידים במכתבים מדרומונד האי וקונסול איטליה מר סקובסו לסולטאן. הם כבר שלושה שבועות בטנג'יר, והסולטאן טרם ענה להם. אנשים אומללים אלה יודעים כי מכתב מהסולטאן למושל אינו מספיק, כי הם מכירים את יחסו של חג' ג'לאלי למכתבים כאלה.
הם רוצים משהו יעיל יותר, אבל אינם יודעים מה יהיה מועיל. הם פונים לכל בני אנוש בעלי רצון טוב בכל אירופה לכל ישראל חברים, למיסיונרים ולמנהיגי קהילת טנג'יר. מצבם כה גרוע עד שאמרו כי לו היו יודעים ריך לדבר היינו מגיעים אליך – לפריס בי"ח שבט תרמ"ב פורסמו הדברים הבאים ב " הצפירה " שנמסרו על ידי הכתב של JC בטנג'יר.
לדבריו, הסכמת הווזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, נתנה אותותיה לרעה גם במקומות אחרים, לפי תעודה מ – 7 בדצמבר 1883 גינה דרומונד האי את התנהגותו האכזרית של המושל, והיחס השרירותי של מוסלמים בעלי תפקידים בממשל. זמן קצר לפני האירוע בדמנאת כתב על הממשל המרוקאי כ " אורווה איגאית שין ביכולתה לנקות.
שנת 1884. בחודשים הראשונים של שנת 1884 סבלו יהודי דמנאת מרדיפות. הרב יעקב משה טולידאנו שכתב את החיבור הראשון על תולדותם של יהודי מרוקו הקדיש לנושא זה משפט אחד בלבד : " בעיר דמנאת שללו התושבנים בשנת תקמ"ד את רחוב היהודים וגם את הנשים לקחו שבי, אך אחר כך בהשתדלות יהודי פאס וחברת כל ישראל חברים שקד המושל להשיבם לעירם ותפקוד על נציב העיר לשלם להם דמי נזקם ".
חיים זאב הירשברג תיאר את האירועים בשנת 1884 תוך ציטוט מספרו של מזכיר כל ישראל חברים N.LEVEN המסתמך על דיווחים פנימיים שנשלחו למרכז כל ישראל חברים ושהיו שמורים בארכיונה בפאריס.
הוא הולך ומונה מקרים של נגישות, התנפלויות, שוד וקצח, שקורבנותיהם היו יהודים ולא יהודים באזמור…..בדמנאת וכו….וכו……רשימה ארוכה של ערים ועיירות….התנהגותו של הקאיד – המושל בדמנאת בשנת 1884 גרמה לצער משותף של נציגי אנגליה, צרפת , איטליה וארצות הברית.
ובעקבות זאת נתמנתה וועדת חקירה שיצאה לדמנאת. למללאח חדש, מרוחק ממשכנות הערבים, וציווה להקים חומות סביב לו לשם ביטחונם של התושבים – 1894. גם ט'הירים אחרים שהוצאו להגנת היהודים במקומות שונים לא זכו לתשומת לב יותר מכובדת. תיאורים אלה אינם כוללים את הקורות את יהודי דמנאת בשנה זו ואחריה.
חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.
נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894
בריחת יהודים מדמנאת לקזבלנקה.
לאחר המצוקות שבאו על יהודי דמנאת, כאשר המושל רודה בהם באכזריות, היו מיהודי העיר שהצליחו לברוח למקומות אחרים במרוקו. אחד מהם היה שלמה תנזיר שברח לקזבלנקה, מרחק של ארבעה ימי רכיבה מדמנאת.
ומשם שלך מכתב לרבי שמואל עמאר מחכמי מכנאס – 1830 -1889. הוא תיאר את תלאות אחיו היהודים בדמנאת, ופנה לחכם שיפנה למלך, כדי לרסן את התנהגותו של המושל. נוסח מכתבו :
אחרשו"ט – אחרי דרישת שלום וכל טוב – יודע למעכ"ת – למעת כבוד תורתו, שאני הצעיר והדל מתושבי דמנאת יע"א כאשר ראה ראיתי בעני עמי אשר המיצרים, אשר עוברים עליהם צרות צרורות, אחרונות משכחות הראשונות, טבעו ביון מצולה ואין מעמיד.
באו בנים עד משבר, שותים את כוס התרעלה מתגרת השר הצורר זה שמו לחאז זיללי, אשר בכל יום ויום מחדש עליהם גזירותיו, ואם באתי לכתוב ולפרט מעשיו הרעים ודבריו המקולקלים, לא יספיקו לי עורות אלי נביות אין די לכתוב קצת צרותינו, הן מצד ממונם שנטל עד שהניחם ריקם ריקם…….
הן מצד גופם שמלקה אותם מכות אכזריות רבות ורעות בשוטים ובחבלים עד שמגיעים לשערי מוות אנשים נשים ובחורים ונערים, כמו שיש בידי עדות נאמנה, ומקצת צרותינו הלא הם כתובים על ספר הישר יד אליהו יצ"ו הרב שד"ר כמוהר"ר אליהו פאנזיל יצ"ו העברו עלינו הרגיש בצערנו וקנא קנאת ה' צבאות וכתב אגרות לכל הערים ועל זאת ידוו כל הדווים אוי לעינינו שכך רואות……
ובבקשה ממעכ"ת הנני מחלה פניך הנעימים שתראה בצרת אחיך ישראל והיית לנו לעיניים שתביא לנו חעזרה אצל המלך יר"ה שכמעה נתמוטטה עיר אחת מישראל, וגם מה שאנחנו ברחנו לנפשנו בטוח ב"ה שכה תעשה וכה תוסיף, ולא ינוח ולא ירגע מעכ"ת עד אשר יוציא דיננו לאור, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל.
הכותב בדמע לב ע"ה הצעיר שלמה תנזיר ס"ט
הערת המחבר – שמואל עמאר, " שמע שמואל ", ירושלים תשנ"ז עמוד 31. שליח בשם אליהו משה פאנז'יל, נזכר על ידי א. יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א, עמוד 755, כמי שסיבב בשליחות ירושלים בהודו בשנת תרנ"ח – 1898. אבל לא ידוע שהיה גם במרוקו. עדות זו מאשרת שביקר גם שם.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה 
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
שהיתי בטנג'יר ימים ספורים אך הם היו מלאי עניין. ביקשתי שאחד מאנשי המקום יצטרף אלי לביקורי במרוקו הספרדית. שמעתי וידעתי הרבה על הדיקטטורה של פראנקו, ולא היה לי חשק להיכנס יחידי לארץ זו.
נוסף על כך, באשרת הכניסה שקיבלתי מן הקונסול הספרדי בקזבלנקה הותר לי רק לעבור במרוקו הספרדית. יכולתי להיכנס שמה ולצאת בחזרה בו ביום. ערכתי עם אנשי טנג'יר תוכנית נסיעה. השכם בבוקר אצא לבירת מרוקו הספרדית – טיטואן.
בא עמי מתנדב שהצטרף אלי לנסיעה זו. פגשתי בו בימי השיחות עם כל הקבוצה. הוא היה מבוגר יותר מן האחרים, נמוך קומה, מרכיב משקפים וכולו נראה כאיש מדע. הוא התעתד לעלות לישראל ונועד לשמש כמזכירו האישי של הרב נסים, הראשון לציון.
בשעה מוקדמת בבוקר הופיע המלווה המתנדב לפני דלת בית מלוני. במכונית הקטנה ישבה אשתו, צעירה מאוד, ממוצא הונגרי, לבושה לפי צו האופנה האחרון בפריס. אחרי שמלווי – שמו נשמט מזיכרוני – הוציא מכיסו סידור וקרא בכוונה רבה את תפילת הדרך – יצאנו מטנג'יר.
המרחב החופשי מסביב לעיר היה קטן, ובטרם הגענו הבחני בבניין רב מידות העומד בתוך חלקת ביצה הגדורה בגדר תיל כפול ומשולש. לא היו חלונות בבניין. מלווי המלומד אמר לי : " קול אמריקה ", תחנת תמסורת רבת כוח להעברת שידורי " רול אמריקה " לאירופה ולאסיה.
בגבול טיפל בעניינים המלווה. הוא הודיע שאנו נוסעים לטיתואן ונחזור לטנג'יר בגבול אחר. למזלנו הרע החל לרדת גשם סוחף, הכביש לא היה כל כך טוב, והיינו מוכרחים להאט את המלך מכוניתנו הקטנה. הגענו לעיירה, העמדנו את האוטו ליד מדרכה ברחוב הראשי, ומלווי הלך לחפש קשר ליהודי המקום.
כעבור כחצי שעה חזר והודיע שלא מצא את האיש שביקש. נסענו הלאה, ושוב בגשם סוחף, ושוב הגענו לעיירה. עצרנו ושב וחברי יצא עוד פעם לחפש מכרים. הוא חזר ועמו איש יהודי. התנהלה שיחה ביניהם שיחה בספרדית.
האיש שאל מי אני וידידי משיב " חפה ". אינני יודע ספרדית, אבל הבינותי שהוצגתי כ " שיף " איש חשוב מאוד בתנועה. הלא הביט בי, שקל את המצב זמן מה, ענה מה שענה, והלך לו. מלווי הודיע לי שהמצב הפוליטי הוא חמור, חוששים מכל איש זר, והאיש המקומי, מכרו, חשש להביא אותי אל היהודים המקומיים.
בעיירות בהן עברנו, יש כיכר מרכזית בכל עיירה, שם מצויה הבאר המספקת מים לכל התושבים. מעל הבאר – העמוד האופייני לכל עיירה ספרדית. מחוברים אליו ארבעה פנסים, הפונים לארבע רוחות השמים, מתחתם פסל המדונה.
הרחובות נקיים. הדיקטטורה יודעת להשליט גם סדר וניקיון. ברחובות אין תנועה רבה, אולי בשל הגשם ואולי מפני השעה במוקדמת של הבוקר. והנה חוצה את הכיכר קצין ספרדי, מפוטם, לבוש שחורים, בתוספת גוון אדום על הכובע, על החזה, על השרוולים, ובצדי המכנסיים.
הוא פוסע בצעדים כבדים ומדודים. אקדח על ירכו, חרב ארוכה מצלצלת על המדרכה, ולצדו, אוחזת בזרועו, מטופפת, אשתו המיניאטורית, בהירה, בהירה. והנה בשולי הכיכר מהלך חייל שחום עור של " לגיון הזרים " הספרדי. קרוע ובלוי, צנום. אפשר להבחין שהוא סובל מתת תזונה. הכל נראה כמו סצינת מ " כרמן ".
אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים לעיירה גדולה יותר הנקראת בצרפתית " לאראש , ובספרדית – לאראצ'י. ידידי מסיע את המכונית אל בית העומד בסמטה, נכנס וחזר בלוויית איש יהודי, אחד מראשי הציונות במקום. אשת מלווי נעלמת אל תוך הבית, ואילו אני לא הוזמנתי.
בעל הבית זרק מבטים חשדניים סביבו ומוביל אותי לתוך מחסן גדול ואפל. שם ישבנו על ספסלים ושוחחנו. מצבם בכלכלי של היהודים במקום הוא בכל רע. אין פרנסה ואין עבודה. השמועות על השינויים הפוליטיים הקרבים ועל סיפוח מרוקו הספרדית למרוקו, מוסיפים על המבוכה ועל אי היציבות.
היהודים רוצים לעלות לישראל, אבל קשריהם עם הארץ רופפים. אסור להם להתקשר לירושלים, אסור לשליח זר לבוא לארצם. תחת שלטונו של פרנקו אסור להתארגן אסור להסביר ולפעול. הכל מסדרים היהודים דרך טנג'יר. השלטון אינו מתנגד לעליית יהודים לישראל, אם כי אין הדבר נאמר בגלוי. והיהודים, חוששים מפני כל גילוי של יוזמה.
" אתם רואים " אומר האיש, לא יכולתי להזמינכם לביתי ולהציע לכם ספל קפה, מחשש עינא בישא "
השיחה נמשכת והנה חש אני שאני נזקק לצרכי הקטנים. שאלתי את בעל הבית לאן לפנות. הלה עמד אובד עצות : איננו יכול להוביל אותי לבית השימוש, מחשש שמא יראו איש זר בחצרו. הוא מביא דלי ומעמידו בפינה.
המצב הפוליטי והציבורי בעיר זאת ברור לי…נפרדנו מבעל הבית, קראנו לאישה, ישבנו במכונית ויצאנו לרחוב הראשי. התחוללה סערת גשם וברקים, ארובות השמים נפתחו, הכביש שלפנינו הוא שלולית מים גדולה ועלינו להיעצר.
אני מתייעצים, עורכים את חשבון הזמן וחשבון הקילומטרים. עד טיטואן נותרו עוד עשרות קילומטרים ולא נוכל לנסוע במהירות הרצויה בגלל מזג האוויר הגשום. עד שנגיע ונעשה משהו בטיטואן, ירד הערב ונצטרך לחזור לטנג'יר בדרך שבאנו מחשש שבמעבר גבול אחר יחקרו על מהלכי, שכן באשרה של צוין שאני רק עובר במרוקו הספרדית, ועלול להיווצר רושם כאילו שהיתי בה. בגשם בדרך רעועה, המשכנו בדרכנו ובשעת ערב מאוחרת הגענו לטנג'יר.
במשך כל אותו יום לא בא אוכל אל פי ולא טיפת מים. מלווי סבל גם הוא רעב, שכן לא הוזמן לשום בית, ולמסעדה לא אבה להיכנס מחשש מאכל טריפה. הודיתי לו מקרב לב ונפרדנו.
למחרת קיימתי פגישה נוספת עם קבוצת הצעירים הציוניים. יום לאחר מכן ישבתי במטוס קטן וישן של " אייר מרוק " ובו 15 מקומות. המטוס היה חסר אוורור, והחום היה מעיק. חניה ברבאט, בדיקת תעודות וחפצים, והמטוס חונה עוד שעה ארוכה, הנוסעים הולכים העירה וחוזרים משם עמוסים חפצים שקנו, ואני יושב ומתענה.
הגענו סוף-סוף ונחתנו בקזבלנקה, דרך שאתה עושה במכונית בשלוש שעות, נמשכת במטוס המרוקני למעלה מחמש שעות. בתוך ימים אחדים אסיים את ענייני במרוקו ואצא להמשך ביקורי – לאלג'יריה.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-נזקי המזרחיות
נזקי המזרחיות
מאת יגאל בן נון
פורסם במדור דעות, הארץ – 07/09/2013 שעה 2
המגדר המזרחי שצמח בארץ בעשור האחרון אינו אלא המשך להשקפות אוריינטליסטיות של עמים קולוניאליסטיים באירופה. האוריינטליסט מסתכל על מה שמחוץ לאירופה בגישה פטרונית, חביבה אך מזלזלת: ממרומי תרבותו הגבוהה האוריינטליסט דאג לכך שהעמים הנכבשים, הילידים, ינציחו את הפולקלור שלהם כתחליף לתרבות. ה עמים הקולוניאליסטיים שמו בשק אחד את כל מי שלא דומה להם מבלי להטריח את עצמם להבחין בהבדלים ביניהם. המגדר המזרחי בישראל מצדו אינו מבחין בין מזרח למערב, בין מרוקו לפרס, בין תימן לטורקיה ובין ספרד לעיראק. ״כולם אותו דבר״, אומר המזרחי, ומבטל במחי יד הבדלים לשוניים, גיאוגרפיים ותרבותיים של ארצות מוצאם של הישראלים. ובעיקר – ״אל תבלבל אותנו בפרטים ועובדות״, הוא אומר.
האינטלקטואל ״ המזרחי״ פיתח ראיה מניכאית – מזרחים מול אשכנזים, א ויבים לנצח. ע ולמר נחלק לאשכנזים רעים ומזרחים טובים, או לאשכנזים מתקדמים ומזרחים מפגרים. ״המזרחי״ הזה משקיף על
סביבתו בראייה אתנוצנטרית שאינה מותירה מקום רב להבדלים בין־אישיים: הפרט נעלם מהשקפת עולמו. הוא מתעלם מן ההבדלים האישיים בין בני אדם וזורק הכל לפח המוצא האתני; הכל עובר דרך הפילטר של המגדר, עד כדי כך שהוא נשמע לעתים כדוגמט המדקלם קלישאות.
בישראל נהפכה המזרחיות לזהות חלופית לישראליות. חלק מהדוגלים בה אף מבטלים את עצם קיומה של תרבות ישראלית. בעבורם, אין תרבות ישראלית, כי הכל בה מלאכותי. כך נהפכה אצלם הזהות האתנית
לתחליף לזהות לאומית־ טריטוריאלית ולתרבות גבוהה המשלבת ערכים לאומיים־ישראליים וערכים אוניוורסליים. השקפתו של ״האינטלקטואל המזרחי״ מבטלת את הקשר בין הפרט לשיוכו הלאומי, לטובת הסתגרות במגדר אתני, א פל וצר אופקים. את הישראליות מפקיר ״ ה אינטלקטואל המזרחי״ למי שהיו פעם אשכנזים והשילו מעליהם את איפיוני ארצות המוצא של הוריהם כדי לאמץ זהות ישראלית בארצם החדשה.
זוהי, לדעתי, תבוסתנות מזרחית. טועים המזרחים שמפקירים את הבמה המרכזית של הישראליות, ומותירים
אותה בידי מי שהם מכנים אשכנזים. הגטו המגדרי־המזרחי צר מכדי לאפשר קידמה ופתיחות: בעוד שטענות על ״ ה הגמוניה האשכנזית״ נשמעות ברמה, האתנוצנטריות היא למעשה רק מלה עדינה לסגרגציה
ולגזענות הראויה לכל גינוי. אני מגנה התבטאויות של אחדים שפיתחו ראייה בדלנית אנטי־אשכנזית מבלי להבחין שהאשכנזיות הומרה כישראליות ואין לה יותר דוברים או חסידים. האשכנזיות פסה מן העולם. בניה הפכו מזמן לישראלים. אין היום תביעה לזהות אשכנזית כפי שיש תביעה לזהות מזרחית. לעומת הישראלים, חסידי המזרחיות מתעקשים לשמור על חומות הגטו שלהם ודורשים לחזור לעדתיות אתנית מאוסה. אני בז לכל מי שמבטל את הפרט לטובת ההשתייכות המגדרית. אני בז למי שדוגל בסגרגציה עם כל החמלה שיש בלבי לאנשים שסובלים ממשברים אישיים ומטראומות של זהות, ק שה להתעלם מנזקי הפתרון המזרחי. הוא טומן בחובו את כל האנומליה שבאימוץ זהויות מגדריות כתוצאה מבעיות אישיות,
בעיות שמתעקשים באופן פתטי להפוך לאידיאולוגיה. למרבה האירוניה, הדעות הקדומות כלפי הלא־ אשכנזים בשנות החמישים היו כל כך נפוצות בספרות, בעיתונות ובקולנוע, שהאינטלקטואל המזרחי אימץ אותן ושוכנע שהוא כזה. לכן הוא מתחפר בעדתיותו המשפילה.
נכון, אין להתעלם מחומרת פשעי הממסד בתחום החברתי. בשנות ה־50 וה־60 הממסד הישראלי התעלל בכל מי שאינו דומה לו, וקיפח דורות שלמים של מהגרים מארצות ערב. אין ספק שעד היום קיימו; אפליה. אין ספק גם שיש מתאם לא מבוטל בין נחשלות למוצא עדתי. איני מסכים גם עם מתחסדים הטוענים ש" כל מי שרוצה יכול להגיע״: לרוב מי שאומר זאת נותן כדוגמה את עצמו, וכל מטרתו היא להתפאר בהצלחתו. אך בשלב התיקון ובשלב הפתרונות אסור להביא בחשבון את המוצא האתני, כי זאת תהיה הנצחה של הבעיה.
לבי עם כל אלה הכואבים את הנחשלות החברתית ומתריעים עליה. לבי עם כל מי שנלחם בגזענות על בסיס אתני או אחר. אבל אסור להילחם בגזענות אחת באמצעות גזענות אחרת. לכן לבי אינו עם אלה שמתייחסים באופן שונה לעוני יהודי לעומת עוני ערבי בישראל. לבי עם אלה שמגנים את מדיניות השלטון המעדיף התנחלויות מזיקות שבולעות את משאבינו על חשבון יישובים חלשים בארץ. לבי עם הנלחמים בתופעת ההתחרדות המפלגת את העם ומנציחה את הבערות והנחשלות בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר.
מיותר לומר שיש בקרב אותם אינטלקטואלים מזרחים אנשים איכותיים לא מעטים, בהם משוררים נוגעים ללב וסוציולוגים מוכשרים. לא אוכל לנקוב כאן בשמותיהם, כי הרשימה ארוכה. אני מעריך מאוד מאבק חברתי לטובת קבוצות חלשות בחברה שמנהלים אחדים מזרם זה, אך איני רואה תועלת בכך שמאבק זה ייעשה בשם המזרחיות ולא בשם כלל הישראלים. אני ממליץ למזרחים להפסיק לבוז לישראליותם, לחזור למרכז הבמה, ולפתח ישראליות נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת, ללא שנאת אשכנזים וללא סגרגציה.
ד״ר בן־נון הוא היסטוריון החוקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ואת ההיסטוריוגרפיה של האסופה המקראית
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
תורת חסד
ועוד סיבה שלכן היה מוכן רבנו להשקיע את זמנו ללימוד אחרים, והיא כפי שרבנו היה תמיד מעורר עליה: שכיון שאדם צריך לעשות חסד וגם ללמד תורה, את שניהם יוכל לבצע בלימוד אחרים, ובלימוד יש גם ׳נדיבות הלב׳. (והדברים תואמים עם מאמר חז׳׳ל במסכת סוכה מט: שהלומד על מנת ללמד זוהי תורת חסד.)
ישיבת כתר תורה
כיון שהלימוד היה בשעות הערב בערך עד השעה אחד עשרה בלילה קרא רבנו לישיבתו ׳כתר תורה׳ ע״ש מאמר הרמב״ם שכתב ״הרוצה לזכות לכתרה של תורה לא יאבד לילה אחד מבלי לעסוק בתורה (פ״ג מהלכות תלמוד תורה הי״ג) ורבנו שקיים זה כל חייו, רצה ליישם רמב״ם זה גם בתלמידי הת״ת המבוגרים המובחרים שנפשם חשקה בתורה בני 14 – 18. בתחילה היה בלימוד הרמב״ם הלכות מדע, לאחר מכן למדו את כל הרמב״ם על הלכות החגים, לאחר שסיימו את הספר רצו להשיג כמה ספרים מחלק אחר של הרמב״ם, ולא היה בנמצא כי אם ספרים בודדים מכל חלק, על כן עברו ללמוד גמרא בגמרות שבסדר נשים עם שולחן ערוך אבן העזר, לאחר מכן למדו בגמרות שבסדר נזיקין עם ההלכות שבשולחן ערוך חושן משפט. לאחר מכן למדו בישיבתו מסכת חולין עם לימוד ההלכה בטור ב״י שו"ע ונושאי כלי השו״ע, ואיתם ליבן את חידושיו שבספרו מזרח שמש, תלמידיו השתלמו אצלו גם בלימוד השחיטה והניקור, ותודות לה׳ יתברך יצאו מן הישיבה עשרות מנהיגים רוחניים ומרביצי תורה בקהילות חשובות ומהם מכהנים ברבנות בדיינות ובהרבצת תורה, כשאת ראשית לימודם והתקשרותם באהבה לתורה, כשאת הסמיכה קבלו התלמידים מהאב״ד רבי יהושע בירדוגו זצ״ל.
עמוד ואתה נוטל שכר כנגד כולם
גם בזמן שמועד לבטלה, כמו בזמן הדלקת נרות חנוכה, גם באותו הזמן המשיך רבנו ללמד. כפי שמספר רבנו בספרו שמש ומגן ח״ב/ה "והייתי רגיל להדליק נרות חנוכה קודם הרב מור אבי ז״ל, כי באותו העת היה לי עת קבוע ללמוד עם התלמידים.
שרשת הזהב.
כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.
הורידי כנחל דמעה
חינוך ילדי ישראל בדרך ישראל סבא, היתה אצל רבנו במעלת ערך גבוהה מאוד, גם בהיותו בירושלים לעת זקנותו, וכפי שהסיפור הבא ימחיש מעט את זאת, וכך היה: ביום מן הימים נכנסו לרבנו זוג הורים מתלוים בבנם הצעיר, לאחר הדרישה בשלום רבנו, שאלם רבנו מה הביאם לבוא אליו, וההורים ענו ואמרו שבימים הקרובים חוגגים הם לבנם את חגיגת הבר מצוה, ובאו לקבל מרבנו ׳ברכה׳, רבנו כדרכו ענה להם שבשמחה יברך אותו ברוחניות ובגשמיות, בנחת ולא בצער עד עולם. לאחר מכן החל רבנו מתעניין ושואל את הנער איזה גמרא הוא לומד? ענה לו התלמיד שאינו לומד גמ', חשב רבנו שהוא לומד בבית ספר תורני אבל לא לומדים שם גמי, החל מתעניין רבנו ושואלו בעניני הלכה – ומתברר לו שאין לו שיג ושיח בהלכה, ואפי׳ בחומש לא היתה לו שום ידיעה, עד שהסבירו לרבנו שהוא לומד בבית ספר לא דתי, אזי החלו דמעותיו של רבנו יורדות ללא הפוגה, שלא האמין למשמע אזניו, לראות ילד יהודי בירושלים ריק מכל תוכן רוחני, עד שאפי׳ עשה על זה קריעה… (מפי הרה׳׳ג י.א. י־ם)
רגע לא לבטלה
ומספר רבנו על השנים שבהם ניהל את התלמוד תורה, וזה לשונו: ״ואף שהשקעתי במלאכה זו כל היום, עם כל זה לא יכולתי לעצור ברוחי להתנתק מעולם הישיבה, ופתחתי ישיבה שבה הייתי מלמד בלילות, ותודה לה׳ יתברך על הזמן שביליתי בתורה, ושאף רגע לא הלך לריק בתורה רק בתורה ובמצוות.
והרבה מהתשובות שבספריי תבואות שמש או׳׳ח ויו"ד נכתבו אז לראש אשמורות, (וזה בנוסף למה שהיה משכים קום לצורך הכנת שעוריו) ובהמשך דבריו משבח רבנו את קהלת מקנס שבזכות הסיוע הכספי שסייעו בידו, יכל לשבת על התורה ללמוד וללמד ובזכותם הרבה תלמידים זכו ללמוד, ומהם רבים תלמידים כבר ראויים להוראה. וכל ענייני קודש אלו וכיוצא בהם, מנעו אותי מלרדוף אחר הכבוד המדומה. (מתוך ההקדמה לספרו מזרח שמש). ואכן כל זמן שהצליח ללמוד ולהעלות חידושיו ותשובותיו על הכתב ראה בזה רבנו סייעתא דשמיא גלויה, כי לפי הטבע, לא היה צריך להיות לו זמן פנוי, אך כבר אמרו חז״ל: בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולהיות ערום ביראה, ואכן על ידי שקבע זמנים בל יעבורו ללימוד, שם קץ וסוף לעיסוקים השייכים לתלמוד תורה. חמש וחצי שנים לימד רבנו בישיבה, מי׳ אדר תש״ד עד סוף שנת תשט׳ בה נתבקש לכהן כדיין בעיר קזבלנקא לאחר פטירת הראב׳׳ד, והיה מוכרח להיענות לבקשתם של הרבנים והקהילה בקזבלנקא, אמנם קול התורה לא פסק בישיבה, ועוד בשנת תשכ״ב מספר רבנו בהקדמה לספרו מזרח שמש, שעדיין הישיבה היתה קיימת בראשות רבו רבי יצחק סבאג.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי
תעודה מספר 85
ב"ה
התקל"ד
מפורסם הדבר שהחכם השלם הוותיק כבוד הרב ישועה אביטבול יש"ץ מתושבי צפרו יע"א מורה צדק ודיין לכל בני עירו ומוחה בידם כדת וכהלכה ומתנהג עמהם לאיטו ובימים ההם ובזמן הזה הוא איש הישר בעיניו יעשה. ותהי האמת נעדרת.
וחוצפא שגיא וחזנא כעמא דארעא, ואין איש שם לב וכו'….באופן שכל דבריהם ןמעשיהם גלויים מפיהם לכל העמים שכניהם ועוד מתפארים במעשיהם בשווקים ובחצירותים ולשונם הרב חדה. וכל אחד ואחד לדרכו פנה, ויש מהם שלא אבו לשמוע בקול מוסר עד שמרוב השנאה ובקנאה ששנאו היו רודפים אותו וכו……..
וצווה על בני ביתו ליסע מסעתו ולא הניחם מושל העיר מפני שנאתו עד שעמד על עמדו לפני השררה והוצרך להוציא הוצאות ומנחה ושוחדות ושכירות למרת שהלך להביא והביאם בני ביתו בהורמנת אדודינו בן אדונינו המלך ירום הודו וקבע דירתו בכאן בשלווה ובבטחה ושאנן ואין מחריד.
ובאורך הימים ששכן בכאן נתגלה קלון בני עירו באין רואה ועל כל דבר ודבר יצטרכו לבוא מהתם להכא אנשים ונשים וכו'…ונשארו מכצאן אשר אין להם רועה וכו'…וכשהקיצו משנתם ונתגלה קלונם כאמור עמדו על עמדם יחידי בני קהלם ושמו לדרך פעמם וקיבלו על עצמם לבוא לכאן להשיב על כנו את החכם הנזכר.
וגם הסכימו בהסכמתם לחנותם בבית מאור הגולה הרב משי"ח נר"ו וכן עשו שבאו ונתאכסנו אצל הרב הנזכר נר"ו ונשתטחו לפניו שיהיה בעזרם בכמה פיוסין ונשיקת ידיו ורגליו אודות החכם הנזכר ונשא פניהם הרב נר"ו לדבר הזה ופייס עמהם להחכם הנזכר לחזור לאיתנו וללכת עמהם ולא הטה אוזן לשנוע לדבר הזה.
ופעמים רבות ורגעים ושעות העמיסו על הרב נר"ו נהרב נר"ו העמיס גם כן על החכם הנזכר וכשראה אותם הרב נר"ו שחזקו בו בעשר ידות הפציר להחכם הנזכר במאמרות טהורות ובתוכחות שגדול כוחד כבוד הבריות, וכדומה עד שנתרצה בפני כבוד הרב הנזכר נר"ו.
ובכן החזיר פניו אליהם הרב נר"ו ודבר עמהם שיקבלו עליהן להחכם הנזכר בכל מילי ועל מנת ובתנאי הוא הולך עמהם כמו שיתבאר בשטר החיוב שנתחייבו לו באופן המועיל ויענו ויאמרו לו נעשה ונשמע ואיש על מקומו יבוא בשלום, ולראיה ולזכות ביד החכם חתומים פה על עניין בקניין ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ובשבועה חמורה כראוי כי אם בפני עצמו למה שכתוב שלא בפני החכם הנזכר.
הנגיד מרדכי בן אלבאז והמשכיל והנבון הרב שצואל בן חמו בן כבוד הרב יעקב ז"ל והיקר מאיר צבע והיקר משה אלבאז בר מרדכי הנזכר והיקר מסעוד אלקובי וידיע בן דאדא והיקר יוסף צאיג בר משה והיקר אהרן גיגי והיקר מכלוף המכונה הרוס בר דוד והיקר יצחק בוטבול וידיע סחראי והיקר יעקב המכונה נצ'אם והודו הודאה גמורה ברצון נפשם והשלמת דעתם בעדם ובעד כל ה=בני קהלם את אשר ישנו פה ואת אשר איננופה.
שקיבלו עליהםלהחכם השלם הדיין כבוד הרב ישועה אביטבול בן כבוד הרב יצחק הנזכר לדון את כל דיני בני עירם ולהיות נגיד ומצווה בכל מילי דשמייא ולא יסורו ימין ושמאל מן כל דבריו שידבר בדבורו הקל ועל פיו יצא ןעל פיו יבואו. ואפילו על ימין שמאל והשמאל ימין.
הכל כאשר לכל יהיה נחתך על פיו כפי ראות עיניו מהיום הזה והלאה וכל ימי חייו גם בכוח הקניין ושבוע ימורה הנזכרת הודו האנשים הנזכרים בעדם ובעד כללות בני עירם על כל הזיקא ושחיתא והפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה הנוגעת להחכם הנזכר מאיזה סיבה או מאיזה צד שיהיה בעולם עליהם ועל כללות בני עירם ליהדר בלי שטר.
וגם כן קבלת עדות לעמוד עם החכם הנזכר בכל מאמצי כוחם על כל דברי דת ודין וישעשו משפט חרוץ עם כל קשיי עורף שימרה את פה החכם הנזכר ובתנאי גמור שאם לא יעמדו לימין החכן הנזכר בכל דבר ודבר ויעלמו עיניהם או בהסתרת פנים הרשות נתונה מעכשיו ביד החכם הנזכר לעקור דירתו מבניהם וכל הפסיד והוצאה שיצטרך בשביל נסיעתו הוא ובני ביתו עליהם ועל כללות הציבור ליהדר עד סוף פרוטה אחרונה.
שכך התנו בפירוש ועל מנת כן נסע החכם הנזכר מהכא והלך עמהם ושטר זה מורה בכוח סבדי'א בתפישה ובמאסר ובנאמנות גמורה ובאחריות גמורה עליהם ועל כללות בני עירם ועל יורשיואחריוכתקנת חכמים זכרונם לברכה ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקנין שלם מיכשיו במנר דכשר למקנייא ביה ובשובעה חמורה באנפי נפשה למה שכתוב לקיים כל מה שכתוב לעיל והי"ז ברביעי בשבת שלושה ימים לחודש חשון בסדר ובשנת יבאו אליך להחיות ליצירה ובכל שריר ובריא וקיים
אליהו צרפתי סי"ט – אברהם הלוי ס"ט.
סוף תעודה מספר 85
תעודה מספר 38
התרמ"ט – 1789
נועדו יחדיו קהלינו קהל צפרו יש"ץ הלא המה הרב אברהם בן הברב יצחק הן אלבאז והרב אהרן בן כבוד הרב מרדכי ידיד נפש והרב משה בן הרב יעקב הכהן שלמה בן הרב יעקב ידי נפש חמו וידיד נפש אדבדובי והרב ישראל בן הרב נסים האדון הנכבד אפרייאט והרב ימין בן הרב שאול משה הנכבש יתאח והרב משה בן הרב יוסף הנכבד אביטבול וידיד אסחראווי והרב יעקב בן הרב יוסף הנכבד יעיס והרב מרדכי דמתקי על שם אביו הרב מרדכי הנכבד אלסאז והרב השלם בן הרב שמואל הנכבד אגייאני.
שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אין רשות לשום יחידים מהם למנות דיינים או לתת שום שררה מהשררות הנהוגים בקרב ישראל כגון שררת שחיטות ובדיקות וכיוצא לשום אחד מחכמי העיר אף אם ראוי להגון לכך עד שיהיה בהסכמת על היחידים הנזכרים אשר נקבו בשמות, גם אין רשום שלום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הם חזקת קרקע או גומלי חסדים או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כולם.
ובכן העי' עד עתה בקנין שלם מעכשיו בד"לב ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים הנזכרים ובחוח הקנין ושבועה חמורההודה הודאה גמורה וקבלו עליהם התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, ואף אם הסכימו רובם או כולם בשום פרט מהפרטים הנזכרים ולא נשאר כי אם אחד מהם שלא הסכים צריכים כולם לקבל דעתו, ואם סרבו ועמדו בהסכמתם מעתה ומעכשיו חייב עצמו הקנין ושבועה החמורה שחייב כל אחד מהמסכימים והמסרבים לקבל דעתו לפרוע להקדש עניי העיר סך אלף צ'ורוס כסף טוב בתורת קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו דלא כאס'
גם הואילו לבאר שאם באיזה פרט מהפרטים הנזכרים הסכימו מקצתם והשאר לא הסכימו ומתוך כל נפלה קטטה ביניהם והוצרכו להפסד סך מה רב או מעט על ידי השררה ההפסד ההוא עלי דידהו כולהו ליהדר והתקנה לא תזוז ממקומה בקניין ושבועה חמורה מידם באופן המועיל על כל מאי דכתיב ומפורש על הכל חתומים פה והיה זה בראש חודש אב הרחמן יה"ל ש"ש ובדבר הז"ה תאריכיו ימים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים
מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט
סהר רבי רחמים באיין כא יערף אשררה כא יעטיווהא לקהל די ראוי פלווקת ומנור לפטירה דייאלו כא יעטיווהא גם כן לדי ראוי פדאך לווקו אפילו יכון בלא שררה ומא הוואסי מן זרע די מול אשררה אפילו הכי כא יעטיווהאלו וכא יערף באיין צ'אר רבי שמעון כאן ענדהום אנץ פשררה דצלא לכבירא ומנור לפטירה דייאלו זוולולו ארבע מן אשררה ועטאווהא לחד אכור די כאן ראוי בעדן בנו גם כן כאן ראוי למלאת מקומו אפילו הכי זוולולו ארבע ועטאווה לחד אכור
מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט
תרגום
העיד רבי רחמים ? שהוא יודע שהשררה הנהוגה בצפרו היו נותנים אותה הקהל לרב שהוא ראוי בזמנו ואלרי פטירתו חוזרים ונותנים אותה לאחד שראוי למלאת מקומו, וגם אם לו שררה או ירושת שררה מאבותיו היו נותנים לן והוא יושע שמשפחת רבי שמעון אזולאי היה להם שררה במחצית בית הכנסת אלכבירא ( הגדולה ) ואחרי פטירתו הורידו מן היורשים רביע השררה הנזכרת ונתנוהו לרב אחר שהיה ראוי לשמש בקדש הגם שבנו של רבי שמעון אזולאי היה ראוי למלאת מקום אביו אפילו הכי לקחו ממנו הרביע ונתנוהו לאחר
סוף התעודה מספר 38
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
לקראת יום כיפור אני מחפשים לקבל עליהם קבלה רוחנית להצלחה במשפט ביום הכיפורים,חושבני שלכל אדם שנצרך לאינטרנט בגלל עבודה וכדומה, נמצא במצב סכנה רוחני עבור האדם, פירוק הבית?….. {כבר התגרשו מאות בגלל האיטרנט}. שמעתי על אב לשמונה ילדים וראש כולל שבעקבות האינטרנט נטש את משפחתו ר"ל
גם מצד הילדים, ילדים רבים נחשפו לדברים שמחת גילם הצעיר וקודם התבשלותם, נפגעו מהאינטרנט,
ושמעתי זאת מפסיכולוג שנכסף מפגשיו עם ילדים.
אני בטוח שכל מי שקורא מאמר זה יסכים איתי, שלא כל אדם יכנס לביתו… ובאינטרנט הפרוץ, כל המזבלה העירונית נכנסת לבית. וכדומני חכמנו ז"ל שתקנו הלכות יחוד, היו צרכים להוסיף שיש איסור יחוד עם מחשב שאין בו חסימה באינטרנט, ובלי ספק לשלם עלות החסימה למי שקשה יכול לשלם זאת מכספי מעשר…
חייב שיהיה לו חסימה, יש את חברת נתיב / רימון / אתרוג , המומלצים…
ובזכות מצוה זו יכו כל המקבלים על עצמם לעשות חסימה, שיתברכו בכל הברכות הכתובות בתורה אמן.