אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה,  בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא) אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי :"כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה' " 

         ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'" . 

     סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17 ), ומסיק מכך , שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע :"והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים" .

      אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה.

משמע , שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות

שאינם קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד' , תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.  

      עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד על הערות אחדות בכתבים אלה שנראים כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.

בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה (בראשית, לד 2-4 ), הוא מעיר :"כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם" . מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל, כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב"ה), כמקובל בקהילה דתית. כך. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל .

     אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה :"לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים" . לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.  

    "בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.

    בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן" . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה,  הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל .

      בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל"אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן .

     נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה" . וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו" לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים .

   בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם . לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא :"ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע" .

   שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל ..

      אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל-התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.

        אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה",אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.

      סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך,המתייחסת לעצמה כלשפחת הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.

     אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה. 

סוף המאמר של דן מנור

רבי יהודה בן עטר
1656 – 1737
.
רבי יהודה נולד באלול, בשנת 1656. בצעירותו עסק בהוראה ובה השקיע את מיטב כוחותיו ומחשבתו, ולימד תלמידים ברמות שונות בעת ובעונה אחת. הרעיף על תלמידיו הרבה חום ואהבה, דאג למחסורם של בני עניים, ואכן, זכה להעמיד עשרות תלמידי חכמים. דאג ללמד את תלמידיו את תורת הדרוש, מבנה הדרשה, ניסוחה וצורת אמירתה לפני הציבור.

בשנת 1698, מונה רבי יהודה לדיין יחד עם רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. רבי יהודה נהג כבוד בעמיתיו ושרתם עד יומם האחרון. בשנת 1704, התמנה לאב בית הדין. בתפקידו זה הקדיש את מירב זמנו לטובת הציבור, תיקן תקנות בעניינים שונים, שרבות מהן, בענייני חלוקת נטל המסים, שהוכבדו על היהודים בתקופה ההיא.
בתקנותיו בולטת דאגתו לכל שכבות האוכלוסיה: עשירים, עניים, תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. מכל קצווי מרוקו פנו אליו בשאלות הלכה ובענייני משפט. גם הערבים בפאס הכירו בצדיקותו ובאישיותו הדגולה. כשהיו להם תביעות ובירורים משפטיים עם יהודים, העדיפו להתדיין בפניו.

דבריו ופסקיו התקבלו, עוד בחייו, ללא עוררין. גם במקרים המעטים בהם חלק אחד החכמים על פסקיו, עשה זאת מתוך הכנעה גדולה. לפנינו אחד הביטויים של רבי יעקב אבן צור, אחד מחברי בית דינו: ״…אחר נשיקת ידיו גלילי זהב לא זכיתי להבין את דבריו…״.

סמכותו הגדולה של רבי יהודה נבעה בזכות גדולתו בתורה, אופיו הטוב ומידותיו הנעלות. הוא סרב לקבל שכר תמורת עבודתו הגדולה עם הציבור, ולפרנסתו עסק בצורפות מספר שעות בכל יום. למרות ענונותו הגדולה, היתה לתלמידיו הרבים יראת כבוד כלפיו, והם דאגו בקנאות, לשמור ולרומם את כבודו. רבי יהודה ידוע בפי יהודי פאס בשם ״ארבי לקביר״ ( רבנו הגדול ). המנהג בקרב המקומיים היה כי מי שהתחייב בדין שבועה לחברו, צריך היה לעשות זאת ליד קברו של רבי יהודה.

הגיעו לידינו מאות רבות של פסקים ותשובות שכתב, המצטיינים בלשונם הקצרה והבהירה. תשובותיו ופסקיו מצוטטים בפי חכמי מרוקו מאז ועד עתה, ומיושמים על ידם הלכה למעשה. מיצירתו הדגולה הגיעו לידינו פסקים ותשובות, מהם נערך לדפוס כרך אחד בסדרה של מספר כרכים, ׳מנחת יהודה׳, אסופת דרשות על התורה (מכנאס, תש״ז).
רבי יהודה נפטר בסיון 1733, והשאיר אחריו בן, תלמיד חכם בשם רבי עובד.

וענין זה גרם לכמעט אסון על האיש אברהם טולידאנו. בשנת תס"ד – 1704, מולאי איסמעיל שינה את יחסו ליהודים. אברהם טולידאנו הסתבך בענייני ממון עם הנסיך מולאי עלי בנו של מולאי איסמעיל. לחיים טולידאנו היה חוב של רבעת אלפים אוקיות על מולאי עלי בנו של מולאי איסמעיל.

חיים טבע את מולאי עלי לפרוע לו את חובו, והלה הפנה אותו לקבל את הסכום מאברהם אחיו של חיים, מחשבון הכספים של מולאי עלי המופקדים אצלו. ואכן חיים גבה את הסכום במלואו, ונראה שהעניין חוסל.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

לאחר זמן מה בא מולאי עלי למשוך את כספו המופקד אצל אברהם, וזה קיזז את ארבעת אלפים אוקיות שנתן לחיים. מולאי עלי כפר בחוב, וגם בפתק בכתב ידו ששלח עם אברהם על מנת שישלם את הסך לחיים.

הוא רתח וזעם על אברהם ידידו, ושלחו לכלא עד שיואיל להחזיר את ארבעת האלפים, שמסר בשמו של חיים. בשנת תס"ד , 1704, הגיע לידינו מכתבו של אברהם בנושא, וכך כתב לאחיו : לידי אחי רבי חיים טולידאנו. סיבת השורות האלה, לבקשך בעד נפשי פדיני נא אחי. דע לך כי בן המלך, עלי, נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה.

עלי אמר לי לא אבדו כי הם בידך ! ועתה אחי הוא תפס אותי, הנני יושב בבית הסוהר וקולר על צווארי זה שני ימים. ואתה אחי הושיעני על כנפי הנשרים. כי אם ימשך עוד זמן, לא תחשבו אותי בחיים…כח אם סופי לדון בשרפה, ורק ממך תשועתי.

על כך כותב שמואל רומאנילי, על חברי המלך : סכנה מתמדת מרחפת על ראשם " אם יסתיר המלך רגע פניו מהם ". הוא כותב על רובם בצורה ביקורתית, כי התנכרו לאחיהם.

ואם אספר לך צערי, לא יספיק לי נייר ודיו וכו…במילים אלו ואחרות ממריץ רבי אברהם את אחיו להשיג את הכסף לפדיונו. הושיעני מהר בשם ה'. אחיך אברהם החותם ביום כ' לחודש תמוז שנת תס"ד. אברהם לא נשאר עוד הרבה זמן במאסר, כי חיים השיג את הכסף ושחרר אותו.

חיים טולידאנו מילא תפקידים שונים, עוד לפני עלותו של מולאי מוחמד אדהבי לשלטון. והתפקיד שבו גמר את הקריירה הארוכה שלו, היה שליחות שהתחיל בשנת 1756. מאחר שהוכחה נאמנותו לבית המלוכה והצלחותיו לפתור בעיות, כגון, הטיפול בהחזרת שבויים אנגלים שנשבו על ידי פיראטים מרוקאים. הוא פעל בשירותם של המלכים עד לשנת 1772.

וקשרי המשפחה עם בית המלוכה נמשכו כשבעים שנה, מאז החילו לשרת את המלך מולאי יסמאעיל בשנת תס"ד, 1704.

משפחת מאימראן.

עוד משפחה נוספת שגורלה לא היה שונה מזו של משפחת טולידאנו. בניו של יוסף הנגיד, אברהם ושמואל מאימראן. אברהם עלה לגדולה, וישב במקום יוסף אביו שהיה לאיש סודו של המלך, וראש כל יהודי מרוקו. יהודים העניקו לו תוארים גדולים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו " " נגיד ומצווה לאומים ".

השפעתו הל הממשלה בשלטון ובמלוכה הייתה רבה, וזו הייתה סיבת מותו. כפי הנראה מת בליל ט"ו שנת תפ"ג , 1723, הוא הורעל על ידי רופא מוסלמי שטיפל בו. מותו של הנגיד רבי אברהם, עורר עצב רב בכל יהודי מרוקו, והרבו להספיד אותו. הרי"מ טוידאנו כותב : וחרוזים אחדים נציג פה אשר קונן עליו אחד מרבני פאס, המביעים את גודל כבודו אל בני עמו :

איך סר שר מבחר היקומים / נגיד המצווה לאומים

יחד גדולים וקטנים / ספדו על מות איש אמונים

ראש כל קצינים וסגנים / פועל צדק והולך תמים

ריחו נודף בבשמים….עומד בפרץ על עמו.

אחרי מות הנגיד אברהם הגיעו ימים רעים על המשפחה. גל הרדיפות של מולאי איסמעיל עבר על רבים מבני המשפחה. על שמואל אחיו של אברהם, טפלו איזה עלילה אשר לו נודע שחרה. וגם יצחק בנו של שמואל מאימראן, הייתה אחריתו מרה, הוא נהרג על ידי רוצחים גנבים בכ"ג לחודש כסלו תפ"ג ורכושו נשדד.

מלחמת הירושה של בני איסמעיל.

בשנת תפ"ח, 1728, מת מולאי איסמעיל, אחרי אשר מלך במרוקו יותר מיובל שנים. הוא השאיר אחריו עשרה בנים שנלחמו על הירושה, עוד בחייו בזמן מחלתו היו שבטים שהתקוממו. הבנים התישו זה את זה במלחמתם אחד בשני.

יש לציין את המלחמה הקשה שהייתה נטושה בין מולאי חמד אדהבי, ובין עבד אלמליך אחיו. הראשון אדהבי שנתמך על ידי צבא העבדים השחורים, הביס את עבד אלמאליך וצבאו. הם עשו פוגרום ביהודים, ובכנסיות הנוצרים, שללו שלל רב, אנסו נשים ובנותיהן לעיני הבעלים והאבות.

מלחמת נאחים נמשכה כשנתיים, עד בוא ממשלו של מולאי עבד אללאה בן איסמעיל, שגם הוא לא היה שונה מאבותיו ביחסו ליהודים. אולם למרות הכל, קול התורה לא נדם במרוקו. רשימות הרבנים שהגיעו לידינו מתקופה זו, מהווים הוכחה על רוחו האיתנה של עם ישראל, הבאה לידי ביטוי גם בתקופות אשר צללים מכסים פני תבל.

מרבני המאה החמישית.

מחכמי מראכש שפעלו בתקופה זו, יש לציין את על רבי סעדיה הלוי אזנקוט, צחבר אגרת פורים, רבי שלמה אביטבול, רבי שלום בוזאכלו, מחבק מקדש מלך, רבי אברהם בם מאמאן ורבי יחייא ויזמאן. רבי יעקב פינטו ותלמידו רבי ישעיה הכהן ורבי יצחק דלויה, הוא כיהן כאב בית דין ומרביץ תורה בישיבה, מקצוע שבו עסקו רובם.

ואלה הם רק מעט מהמעט שזיכרונם הגיע לידינו, ומלמדים על הכלל שנותר בעלמא דאתכסיא. גם בערי המחוז ידועים חכמים רבים. מתוכם יש לציין רבי מרדכי עטייא, תלמידו של רבי יצחק דלויה, שישב בעיר דמנאת, הוא חיבר ספר מור דרור, חידושים על הש"ס.

לחץ התקופה הניא אותו להרחיק נדוד ממערב למזרח, והתיישב באיזמיר. רבי מחכמי תקופה זו עזבו את מרוקו, ובכל מקום שאליו הגיעו, הם בלטו לטוב בתורתם ובריאתם שקדמה לחכמתם. מולאי עבד אללאה, מת בשנת תקי"א – 1751. ובמקומו מלך בנו מולאי אחמד.

אגדות השבטים האבודים.

החומר שהוצג בסעיף הקודם דיו להסביר באילו דרכים אפשר היה לדעות ואמונות יהודיות ומנהגים יהודיים שיחדרו לתוך האוכלוסייה הלא יהודית, דווקא באזור שבו לא נתבצר לו עדיין לאסלאם מקומו. אולם נראה שרב מזה היה רושם הסיפורים הרומנטיים על ממלכות יהודיות באפריקה המזרחית והמערבית, שמצאו להם מהלכים בקרב יהודים ולא יהודים והלהיבו את הדמיון.

נוצר מעין מעגל קסמים : עובדות היסטוריות מסוימות או תנאי חיים מיוחדים שימשו יסוד שעליו נארגו אגדות השבטים. אלה התפשטו ובנופלן על קרקע מציאות מתאימה גרמו לצמיחתן של אגדות חדשות.

האגדות על ממלכת יהודית באפריקה הופצו לראשונה על ידי אלדד הדני, שהופיע במחצית השנייה של המאה תשיעית לספירה בארצות המזרח. בשת 880 היה בקירואן ומשם הגיע לספרד. האגדות על עשרת השבטים ( או אחדים מהם ), גיבורי חיל, הנלחמים עם שכיניהם ומכניעים אותם, ועל בגני משה היושבים מעבר לסמבטיון, שימשו מקורו השראה לאגדות על כושים וברברים מתייהדים בסודאן.

הן הופצו בתום לב על ידי יהודים, שבשפלות מצבם היה להם עניין בהעלאת מעמדם החברתי בעיני שכניהם. אל שהרסתאני מספר , שמייסד אחת הכיתות היהודיות הלך אל בני משה בן עמרם הנמצאים מאחורי החולות. להופעתו של דוד הראובני בפורטוגל בשנים 1526 – 1527, שקרא לעצמו שר צבא של אחיו יוסף המלך היהודי המולך על השבטים ראובן וגד וחצי המנשה, שי קשר לאחד השלבים המאוחרים בהתפתחותן של אגדות השבטים האבודים במרוקו.

לראובני אולי נודעו ספורים אלה כבר בהיותו בירושלים והם עוררו את התעניינותו, ומכל מקום יכול היה לשמוע עליהם מפי אנשי המגרב שנפגש עמהם באיטליה לאחר מכן. נראה שזו הייתה אחת ממטרות מסעו לפורטוגל, ולאחר שצוייד במכתבי המלצה מאת האפיפיור קלמנס השביעי אל חואן השלישי, מלך פורטוגל.

בלי לדון בדמותו המסתורת של דוד הראובני, שעל טיבו ואופיו עדיין חלוקות הדעוט של החוקרים, אי אפשר להכחיש, כי בסיפורו נשתמרו הרבה רמזים שעדיין לא פוענחו.

אלדד הדני

אלדד הדַ‏ני היה  סוחר ונוסע יהודי במאה ה – 9

בכתביו טען אלדד הדני כי הוא אזרח "מדינה יהודית עצמאית" במזרח אפריקה, המאוכלסת בתושבים, צאצאיהם של שבטי דן  (ומכאן שמו, הדני – משבט הדן), אשר, גד ונפתלי . מקום תחילת מסעו הייתה מדינה זו, וממנה הוא הגיע לבבל  קירואן, וספרד סיפורו על עשרת השבטים  האבודים גרם לעוררות בקרב הקהילה היהודית בכל מקום בו עבר. אלדד הביא עימו למסעותיו  הלכות שטען כי הגיעו ממדינתו. הלכות אלו, שנכתבו בעברית , עסקו  בשחיטה של  בעלי חיים ( כשרות ). ההלכות נבדלו מאוד מהחוקים התלמודיים , והן מוצגות בשמו של יהושוע בן נון , או, על פי גרסאות שונות בשמו של  עתניאל בן קנז סיפוריו של אדד התפשטו במהירות, וכרגיל במקרים כאלו, הם עוצבו מחדש והועצמו על ידי  מעתיקים ועורכים ישנן לא פחות משמונה גרסאות חשובות שונות לסיפורו של אלדד.

סיפוריו של הדני עוררו סקרנות רבה, פרופסור  דוד צבי מילר סבר כי הממלכה המוזכרת נמצאת בדרום חצי האי ערב או בקרן אפריקה ונסע לחקור בעצמו את המקום. נסיעה זו הייתה חלק מהתמקדותו בחקר הלשונות השמיים המדוברים באזור. סוף ציטוט מויקפדיה.

דודו הראובני מספר, כי באחד הימים בשהותו בפורטוגל הביאו לו מכתב בלשון הערבית מהמלך אשר במערב שלאחר מלכות פאס. הוא יושב בקצה העלם ואין מלכות אחריו. כי אם מדברות, שבהם חיים נוודים. המלך הוא מבני השריף – הכוונה למוחמד אל שייך – שהרג את המלכים הראשונים.

יש במלכותו יהודים השוכנים בהר הגדול – האטלס, ששמו אסוּם ( המכוון א-סוס ) בקצה העולם. הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים. " ובא לפני אחד מהם כהן, ולבו כלב הארי – איננו ביהודים אשר הם עומדים תחת מלכות ישמעאלי " כלומר שהללו מוגי לב הם. והנה מה שמצא הראובני כתוב במכתב.

" איך אני שמעתי עליך כי באת אל מלך פורטוגל מן השבטים אם יש לך שמיעה ( כלומר ידיעה ) מזה העם אשר יצאו המדבר אשר בניו ובין השחורים. כי הם לקחו עלינו ( כלומר שבו בשבי ) כל הערבים השוכנים במדבר והם ונשיהם ומקניהם וטפם וכל אשר להם.

ולא חזר אחד מהם מאותם שלקחו ולא ידענו אם הרגו אותם או מה עשו מהם והפליט מהם אשר ברח לפני והגיד לי הדבר הזה ושלחתי והודים ילכו לראות ולא חזרו ואנחנו תמהים מזה העם וכתבתי אליך כל זה ".

השריף מקווה לשמוע מפי שר צבא המדינה היהודית משהו על הערבים שהיהודים התנפלו עליהם ולא נודע מה קרה להם. לאחר מכן מבקש הוא להודיעו גם על השבטים היהודים, ומפציר בו שלא להסתיר מפניו דבר על גורלם של אותם הערביים. הרי שאל לנו לזלזל באמונות בני הזמן ובסיפורים על השבטים האבודים.

בתשובתו מספר לו דוד את סיפורו הידוע עליו ועל שניים וחצי שבטים שלו וכן על תשעת השבטים וחצי שהם בארץ השחורים, וכן על בני משה הנמצאים מעבר לסמבטיון. בהדגישו כי ארצו רחוקה והיא במזרח רומז הוא לשריף, כי לא שמע דבר על הערבים האלו.

מקרה מפליא הוא, כי בארכיון מלכי פורטוגל נמצא מכתב שכתב יהודה בן זמירו, שן אחיו של אברהם בן זמירו, בשנת רכ"ז – 1527, כלומר בזמן שהותו של דוד הראובני בפורטוגל. המכתב נכתב אל אחיו של יהודה השוהים באַזמור ( או במאזאגאן ) ואל אמו, וזה תוכנו : " אורחה שהגיעה למקום מושבו של יהודה הביאה ידיעה ממראכש על דבר שני פרשים, שליחיו של נציב השריף במדבר הצהרה, שבחצותם את המדבר תעו בדרך, ונקלעו למחנה גדול של יהודים נוודים.

היה זה שבט עשיר, מלומדי מלחמה וגאה על עצמאותו. ליהודים אלה לא היה כל קשר עם העולם המוסלמי, המלך שלהם ישב באוהל עשוי בדי משי שעליו התנוסס דגל אדום. כששמע מפי הפרשים על מצבם הירוד של היהודים החיים בין המוסלמים בכו אנשי השבט.

הפרשים בילו את הלילה במחנה, למחרת לא הורשו להם מארחיהם לצאת עד שלא יראו להם את תוקפם וגבורתם. הם התקיפו עיר וכבשו אותה. רק לאחר מכן שילחו את הפרשים המוסלמים, בציידם אותם בשני כיכרות לחם. אלה תמהו על המידה העלובה, אולם נוכחו לדעת כי התרחש להם נס והלחם הספיק להם עד שהגיעו למראכש ועוד הותירו ממנו, ואת הנותר הראו בבואם אל העיר.

אנשי השבט נתנו גם מכתב כתוב עברית אל השריף, וזה הזמין את בן קביסה שיקרא אותו לפניו. ולאחר מכן הסתירו. יהודי המדבר סיפרו בין היתר לאורחיהם, כי הספקת המים שלהם באה ממעיינות, הנודדים עמהם במדבר. בשבר זהותם של אותם יהודים יש סוברים שהם בני משה, בעוד שאחרים חושבים, כי הם מן השבטים החיים בעמקי ג'ינוא ( גיניאה שבאפריקה המערבית ).

אין כל ספק, שקיים קשא בין אדרתו של השריף מוחמד אל שייך אל דוד הראובני ובין מכתבו של יהודה בן זמירו על השבט החופשי, שאתו נפגשו פרשיו של אותו שריף. אבל אין זו עדיין החוליה האחרונה בשרשרת האגדות על השבטים האבודים במרוקו הדרומית ובסודאן המערבי.

156 אידא כלת אנא ואולאדי, רפדו אל־מיאדי.

 אם אכלתי אני ובני, קחו השולחן מלפני.

157 הְם והְם, אחסן פ־דאר בויא.

  צרה ועוד צרה, מוטב בבית אבי.

158 א־דאר, דאר בונא, ול־כלאב יטרדונא. 

הבית, בית של אבינו, והכלבים מגרשים אותנו.

ירושה

159 אלי כּל מתאעו כנ־דויאתו,

אש כ׳לא ל־אולאדו מא יוורתו?

האוכל הונו בחייו, מה ישאיר לבניו אחריו?

160 אל־חנין יוורת, ולי צבר ינאל.       

אב רחמן מוריש לבניו, והמחכה לא יקופח

כאמור, בתגובה לכך נסללה הדרך להתארגנות עצמית במסגרת מפלגה ארץ ישראלית שנראתה להם כקרובה ביותר לרוחם, היא מפלגת " הפועל המזרחי ". הסיבה היחידה להגדרתנו הפוליטית הייתה הגדרתם הפוליטיות של מפלגות אחרות, כדברי אלפונסו צבע.

דניאל לוי נבחר למזכירה הכללי של " הפועל המזרחי ", וחיים נחמני לסגנו. הפעולה החינוכית תרבותית בקרב נוער ובוגרים תפסה מקום מרכזי בפעילותם של מספר חברים בהנהגת תנועת " הפועל המזרחי ", בקזבלנקה, וגם מכאן נוצא חיבור לתנועת " שרל נטר ".

ברוח אגודת " מגן דוד " הוקמה על ידי חיים נחמני אגודת " חובבי השפה ", שוב תחת קורת הגג של שרל נטר. אגודת חובבי השפה נוסדה בשנת 1945 בקזבלנקה, ומשם התרחבה גם לערים אחרות.

בין מטרותיה היו הפצת הלשון העברית והחדרת שינויים בתפיסת החינוך המסורתי. האגודה פעלה להגברת החינוך הציוני בשרל נטר. לימים הייתה אגודה זו התשתית ליצירת סניפי תנועת הנוער הציונית דתית " בני עקיבא ".

במהלך שנת 1946 נתגבשה תנועת " בני עקיבא ", בחסות שרל נטר, בזיקה לתנועה הציונית הדתית בארץ ישראל. ברוח מגמה זו התחזקו הקשרים בין שרל נטר לבין התנועה הציונית הדתית בצרפת ובח"ד צרפת, עד כדי השכרתם לקראת עליית בני נוער לקיבוץ הדתי בארץ ישראל.

פעילי הפועל המזרחי פעלו להתחדשות דתית בתוך תנועת שרל נטר. הנוער המקומי לא מצא עוד את סיפוקו בדפוסים המסורתיים של תפילה והתנהגויות דתיות. כך לדוגמה הוקמו מנייני נוער ייחודיים שהנהיגו שירת מקהלה, דבר שעורר תחושות של התחדשות דתית והיה מוקד משיכה לנוער ובוגרים.

במאמציהם להחדיר רוח דתית מודרנית לנוער המקומי נסתייעו במורים משכילים, שבאו באמצע שנות הארבעים ללמד בקזבלנקה ב " בית מדרש למורים :.

בצד פעילות זו עשו להחדרת מוטיבים ציונים דתיים לתחומי החינוך בשרל נטר. העובדה שרוב הנוער היה מסורתי ונכסף לציון סייעה רבות בידם. הודות לשליחי המחלקה לחינוך דתי, בעיקר עקיבא קשת, הוכנו – לעתים בחשאיות – תוכניות לימודים עבור בית המדרש למורים, בתי ספר של כל שיראל חברים.

למרות המאמצים של פעילי הפועל המזרחי להחדיר לתנועת שרל נטר את מגמותיה החלוציות של התנועה הציונית הדתית, הם נמנעו מלפעול להגדרתה או לזיהויה עם תנועת הפועל המזרחי. הם שהצהירו כי פוליטיזציה ציונית של הנוער עלולה אך להזיק לעולמו הרוחני – והתכוונו בכך למנוע חדירת תנועו ציוניות חילוניות – חייבים היו להימנע מפוליטיזציה של תנועת שרל נטר בנוסח הפועל המזרחי.

מלבד זאת , השיוך להפועל המזרחי לא היה הכרחי לקידום פעילותם הציונית הדתית בתנועה. להיפך, הוא היה עלול להזיק, כלומר לצמצם את מספר בני הנוער המצטרפים לתנועה, להפחית את סיכוייה לזכות בסיוע מרבי מצד גורמים במרוקו ובארץ ישראל, ואולי גם לסבכה עם שלטונות הפרוטקטוראט, שראו בה תנועת נוער א-פוליטית.

כך נמצאו אפוא בתוך הפסיפס של שרל נטר מגמות צופיות ומגמות ציוניות בצד מגמות ברוח האליאנס ( כל ישראל חברים ). מסוף שנות השלושים גברו בה מגמות עבריות לאומיות, ובשנות הארבעים ניכרו בה מגמות ציוניות חלוציות מובהקות.

המגמות הציוניות חלוציות ניכרו בקבוצות " טרומפלדור ", " תל-חי ", " ביאליק " ו " בן-יהודה ". בשנים 1946 – 1948 התחזקה הנטייה לעבר התנועה הציונית הדתית, שכן רוב חניכי התנועה נטו למסורת הדתית, ובעיקר בשל עמידת מנהיגי הפועל המזרחי בהנהגתה.

אגודת שרל נטר שאפה כל העת לאגד את תנועות הנוער היהודי במרוקו. היא ראתה בהתאחדות בוגרי כל ישראל חברים יעד שיש לכובשו. ואכן, בהתכנסות בוגרי כל ישראל חברים בשנת 1950, לאחר שנאם ז'אק דהאן, מזכ"ל הפדרציה של בוגרי כל ישראל חברים, את נאום הפתיחה – עזב את האולם, מששם לב כי איבד את הרוב שכן רוב הציבור שישב באולם השתייך לשרל נטר.

באותו מעמד הוחלט על שינוי השם של שרל נטר ל " פדרציה של בוגרי כל ישראל חברים והנוער היהודי שרל נטר ". הג'וינט תמך במהלך באופן חד משמעי, בהפנותו את התקציבים לשרל נטר. בכך קצרה תנועת שרל נטר הישג חברתי ציוני דתי, עם הכרעת אוריינטציה זו בתנועה.

פרק ב' – הנפשות הפועלות.

רבים פעלו במרקם אנושי חינוכי זה של שרל נטר, אלא שמטבעו של ארגון מעין זה בלטו במיוחד כמה דמויות ייחודיות, ונתוודע אליהן בפרק זה. בפרק משולבות עדויות של המשתתפים עצמם.

אלפונסו צבע.

יליד טנג'יר, בעל נתינות ספרדית. את השכלתו רכש בטנג'יר, בבית צרפתי ללימודי כלכלה ומסחר, ובפאריס, בבית הספר היהודי " מיימוניד ". לקזבלנקה הגיע בשנת 1938. הוא פוגש מציאות נעדרת תנועות נוער מאורגנות, זולת כמה פעולות ספונטניות וספורדיות של בני נוער ובוגרי כל ישראל חברים, שעיקרן פעילות ספורטיבית.

בערבות הירתמותם של בוגרי כל ישראל חברים בעיר – סלומון סיסקו, מוריס טימסית ווילי שטרן – לתנועת שרל נטר, וגיוסם של בני נוער, נפגש אלפונסו תבע לראשונה עם התנועה. בתרוצת מלחמת העולם השנייה הוא טיפל בפליטים יהודים מאירופה שמצאו מנוח במחנה מזאגאן.

הוא ואחיו ז'אק דאגו לקיום הפיסי והרוחני שלהם, שחסות הג'וינט האמריקאי. במרוצת המלחמה הפכה פעילות הנוער לבלתי לגלית. אלפונסו גייס שמאבים אנושיים וכספיים מבני החברה האמידה היהודית במרוקו, כמו התעשיין ג'ול סנוף, אליאן נהון וויקטור אביטבול, שנרתמו לסייע לבעיה החברתית של המללאח, הרובע היהודי המסורתי.

הוא יצר את הקשר האופרטיבי עם גופים שונים – אורט, אוז"א ( שז'אק צבע היה נשיאו ), ועם הג'וינט שעמו נשא ונתן על התקציב של שרל נטר, למען השיקום החברתי רפואי חינוכי של המללאח הנחשל.

גלדיס לסרי, ילידת 1917 – רעייתו של אלפונסו צבע – נטלה חלק בפעילות החברתית והחינוכית של שרל נטר החל משנת 1939. כמו כן עזקה בקליטת פליטים יהודים שהגיעו למרוקו מאירופה.

ויקטור אביטבול, אחיו של סם אביטבול, טרח במציאת בית הולם לפעילות הנוער של שרל נטר שהיה לא פחות ולא יותר אורוות סוסים לשעבר. דוד זגורי ואשתו אימה  AIMEE ניהלו את הבית הזה. בסניף של שרל נטר היו חדרים רבים לפעילויות נוער מגוונות.

במרכז הסניף היה אולם מרכזי המוקף בחדרים. באולם התקיימו פעילויות מרכזיות – תפילה, עונג שבת, קונגרסים, דיונים, שיעורים בעברית ; בימי א' אחר הצהריים אורגנו ריקודים שנועדו להפגיש יהודים ; היו לכך מטרות " שידוך " סמויות ורצון למנוע נישואי תערובת. החדרים והכיתות שימשו משכנן של קבוצות הנוער השונות ומשרדים ממשרדים שונים.

הסניף היה ממוקם במרכז העיר החדשה של קזבלנקה מרחק קמעא מהמללאח מדינה, והמללאח. סמוך אליו היה מגרש כדורסל, שהצמיח נבחרת כדורסל ונבחרת אתלטיקה. 

מסקנו הוועדה קוממו את דעת הקהל היהודית, שרובה ככולה קישרה בין מעשיהן של המוסלמים לבין ההסתה האנטי יהודית שחידה את ימיה בקרב באוכלוסייה האירופית של העיר. סברה זו מקובלת גם על כמה סופרים ומנהיגים מוסלמים, שהטילו אף הם את האשמה בחוגים האנטישמים הצרפתים, תוך התייחסות לשורה של גרומים אחרים, כמו המשבר הכלכלי שפקד את האזור הכפרי המוסלמי, השפעת עלייתו של היטלר לשלטון והפצת הרעיון האנטי ציוני בפרסומים שונים במקורם היה במזרח התיכון.

יש להזכיר בהקשר זה שתי דעות סותרות, אחת של מוסלמי רפורמיסטי, מאלכ בנאבי, ושנייה של מוסלמי אזרח צרפתי, ר' זנאתי, וכך מתאר הראשון את הלכי הרוח ששררו בקרב האוכלוסייה המוסלמית של קונסטנטין :

כל אשר שרד בידי הבורגנות הקונסטנטינית העתיקה חוסל בתוך חנויות אלה – של יהודים – בין השנים 1920 ו-1925. כאן גם פשטו את עורם מן האיכרים שעוד החזיקו בפיסת אדמה באזור סטיף, גלמה או בון.

הבורגני כדי לעשות חינגה, הפלח מסטיף כדי לקנות " סיטרואן " ולבלות בערבים ב " רחוב הסולם – שניהם נזקקו לכסף. הנה כי כן, היהודי היה תמיד נכון להלוות להם לפי שישים אחוז ריבית, והריבית המצטברת לפי שיעור זה גרמה באורח אוטומטי, מקת שנה או שנתיים, להעברת רכושם לידי אחד המתיישבים.

מדוע זה הרימו פורעי ה-5 באוגוסט את ידם נגד ה " מתווך " היהודי ולא נגד המתיישב האירופי, בעל הקרקעות הצרפתי, שהיה בסופו של דבר הנהנה מתהליך רישושם של בני המקום, כפי שתיאר בנאבי ? מדוע חיכו המהומות האנטי יהודיות לחידוש ההסתה האנטישמית כדי להתפרץ ? הבה נוסיף לשאלות לאה, שעליהן אין המחבר נותן תשובה, את ההערות של ר' זנאתי :

רבות דובר, מאה ה-5 באוגוסט, על טינת בני המקום כלפי היהודי. יש המדגישים כי גל האלימות הוא פועל יוצא של תרעומת עמוקה שמקורה בחוצפתו של היהודי בעל הממון, המגביה את אפו מאז נעשה אזרח צרפתי……

אנו סבורים כי תרעומת זו אינה רווחת אלא אצל יושבי העיר. אולם, מחוללי הביזות ב-5 באוגוסט היו כפריים רובם ככולם, היינו מי שאינם רואים יהודי אלא כאשר הולכים העירה לערוך קניות או לבקש שירותיו בענייני כסף.

במובן זה, אפשר לומר כי איש הכפר מתייחס ליהודי כבעין כבוד, שמעורר אדם עשיר שבו אפשר להיעזר בעת הצורך.

אשר לזכויות הנובעות מן האזרחות, רק כמה אנשי רוח מוסלמים, בעיקר מי שיודעים את ערכו של פתק הבוחר, באים בטענות לא אל היהודים דווקא, שידעו לנצל רגע של רפיון כדי לקדם את ענייניהם, אלא אל צרפת, על שהסכימה למהפכה חברתית באלג'יריה, לא פחות ולא יותר.

שאר האוכלוסייה הערבית אינה יכולה להבין את משמעותו של " צו כרמיה " ואינה מזכירה אותו כלל בין תלונותיה. יתירה מזו : בני המקום אינם חפצים כלל לקבל את אזרחות צרפת, אף שהייתה בתחום השגתם, מאז צו הסינאט בשנת 1865 : משמע כי אין הם יכולים להתקנא ביהודים בשל יתרון נטול ערך בעיניהם, אפילו מאה שנה לאחר בואם של הצרפתים.

לדברי ר' זנאתי, המהומות " לא היו חורגות מביזת כמה חנויות ולא יותר ", אם הערבים " היו מוצאים מולם כוח מזוין, ובעיקר אם לא היו מאמינים כי הם פועלים בהסכמת הצרפתים ".

דעה זו מקובלת הייתה לרוב על חוגי היהודים, אף כי דוברים מסוימים של הקהילה נטו לראות את מעשה הערבים בקונסטנטין – כנראה שלא בצדק – בתור התקוממות נגד הצרפתים. שכּן, בלי לגרוי ממשקלן של הסיבות הישירות להתפרצות ומהשפעתן של שמועות שונות על התנהגותו של המון משולהב, אין להפריד בנקל בין פרעות קונסטנטין העקובות מדם וההסתה האנטישמית ששלטה באותה תקופה ברחבי אלג'יריה.

הסתה זו טיפחה בשיטתיות העיתונות המקומית, ובתמיכת אנשי ציבור ופוליטיקאים מוכּרים אף הצליחה לעורר מחדש את הלהט האנטי יהודי, שנחלש לאחר מלחמת העולם הראשונה. 

הרעיון האנטישמי ותומכיו.

כמו בשלהי המאה הי"ט, מילא חוג " הנבחרים והנכבדים מקום מרכזי במתקפה האנטי יהודית בשנות השלושים : הכומר גבריאל לאמבר באוראן, ציר הפרלמנט אמיל מורינו בקונסטנטין ולוסיאן בלה, ראש העיר סידי בן אל עבאס, היו נושאי דגלה של התנועה העתידה להשיג בבת אחת את כל מטרותיה עם עלייתו של פטן וניצחון " המהפכה הלאומית " בצרפת.

האב לאמבר גורש מהכנסייה, אך מעולם לא פשט את גלימתו. הוא החל בקריירה פוליטית שלו בהתמודדו עם ראש מועצות אנטישמים כגון הד"ר מול וסגנו מנודייה שירש אותו בתפקיד. ' כנגד " האגודות הלאטיניות ", והעיתון " לה פטי אוראני " של הד"ר מול, יצא הכומר לאמבר תחילה לאחדות הגזעים ולהוקעת האנטישמיות.

כך הקים את " אגודות הידידות על שם לאמבר ", שאליהן הצטרפו בלי אבחנה יהודים, מוסלמים וקתולים, והודות למצע שקרא לאחדות הבין דתית הצליח האב לאמבר להיבחר למועצת העיר, ואח כך לראשות העיר אוראן – 1933.

לא כן בבחירות לאסיפה הלאומית הצרפתית, שראו את תבוסתו של לאמבר ואת ניצחנו של  מועמד המפלגה סוציאליסטית, מ' דובואה. זה האחרון הצליח אומנם למשוך אליו את כל הקולות של " החזית העממית, ואילו ראש העיר אוראן נאלץ להתמודד עם המועמד המשותף של כל הארגונים ה " לאומיים ", לרבות " המפלגה הסוציאלית הצרפתית, והמפלגה העממית הצרפתית.

על רקע זה בחר הא בלאמבר להיות לנושא דגלו הקנאי של המחנה האנטי יהודי : הוא האשים את היהודים בבגידה, על כי נתנו את קולותיהם למועמד " החזית העממית ", אך בעיקר מתוך שאיפה למלא את החלל שהותירו " האגודות הלטיניות, לאחר שסר חינם בעיני הבוחר מאז 1933.

למחרת הבחירות המחוזיות שנערכו באוקטובר 1937, הוא הקים את  " ליגת הידידות הלטינית ", ובכך העמיד את עצמו בראש " האיחוד הלאומי Rassemblement National  , ששימש קורת גג לכל הארגונים שתוכניתם האחת והיחידה הייתה המאבק ביהודים ובקומוניסטים.

" ליגות הידידות הלטינית " עלו ללא ספק על כל שאר הארגונים האנטישמים בשיטת הארגון והגיוס שלהן. האב למבר העניק לתנועתו " ועד מרכזי " וכן " מזכירות פוליטית ; זאת עשה תוך הישענות על המבנה הביורוקראטי שירש מארגוני הד"ר מוֹל, וללא ספק גם על דוגמת המפלגות הטוטליטריות מן התקופה.

המצטרפים לליגות אורגנו בתת סניפים בכל רובע ורובע, ובסניפים, בכל אחד מאזורי הבחירות. בעיר אוראן, לדוגמא, היו עשרים וחמישה תת סניפים, שבהם יכלו חברי הליגות האמרות " להיפגש ולהתחשל באווירה לטינית ". נוסף על תת סניפים אלה היו ל " ליגות הלטיניות " שלושה סניפים מחוזיים שעסקו בגיוס נשים, מוסלמים וצעירים – נוער לטיני.

אמצעי התעמולה כללו פרסום כרוזים ומאמרי עיתונות, ארגון אסיפות, נשפים, מסיבות ריקודים, חלוקת מזון לנצרכים, מפגנים, תחרויות ספורט ועוד.

גלגולי האב למבר מזכירים מכמה בחינות את אלה של אמיל מורינו. לאחר שהתפרסם ב – 1898 בתור מנהיג האנטשמים, מיתתן את יחסו ליהודים במחוז הבחירות שלו, כנראה בשל השפעתו של " יהודי טוב ", הוא ידידנ נטארבוני, שמאז 1904 עזר לו ביעילות בכל מסעותיו האלקטורלים.

מה הייתה אם כן, " הפילוסופיה ה אלקטוראלית " של מורינו, שבשנות השלושים היה סגן ראש העיר קונסטונטין ? להלן דברי הסבר של ה " רפובליקאי " עיתונו Le Republicain

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

בתקופה זו ניכרים כבר סימני הירידה הרוחנית והחברתית של הקהילה באלג'יר, וביניהם עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל. אי יכולתם של חכמי אלג'יר להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות והרוחניות בקהילה הביאה להיפוך הגלגל, וחכמי אלג'יר הופכים ממשיבים לנזקקים לתשובותיהם של חכמי ירושלים.

אחת השאלות נשלחה בין השנים 1768 – 1771 מאלג'יר אל רבי רפאל מיוחס, והיא כוללת פרטים רבים על השחיתות החברתית והרוחנית בקהילה היהודית באלג'יר במחצית השנייה של המאה הי"ח, את התשובה לשאלה כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס לפי ברשת אביו.

בשנת 1784 שהב רבי אברהם אזולאי בנו של החיד"א באלג'יר. הדבר מוזכר בקצרה בספרו של אביו " מעגל טוב " : י"ח בניסן בא בני רבי אברהם מארג'יל. אחד מבני אלג'יר שעלה וחזר אליה כשד"ר, היה רבי יעקב משה עייאש שנעזר בסיועם של נדיבי אלג'יר להדפיס ספרו של אביו " מטה יהודה ".

אחד השליחים שעבר הרפתקאות וגלגולים רבים, היה שליח החסידים בגליל רבי אליהו מרגלית. בהיותו בתוניס ואלג'יר קיבל מכתבי המלצה מרבני הקהילות.

בשנת תקנ"א הגיע לאלג'יר שלוח ירושלים אברהם אלחדף, והוא כתב הסכמה לספרו של רבי אברהם בושערה, ברית אברהם. המחבר נכונה " שר בשרים ונגיד נגידים הגביר…החכם השלם. בהסכמתו בירך השד"ר אותו ואת חתנו החכם השלם רבי דוד מועטי.

שמעם והשפעתם של השד"רים מארץ ישראל לא נעלמו מאזניהם של השלטונות המוסלמיים. בשנת 1795 כאשר הגיע לאלג'יר רבי רפאל שלמה הלוי, הטיל עליו מוסטפה שליטה של אלג'יר לטפל בסכסוך בדבר רכוש, בין רבי אהרן הכהן סלמון מו העשירים והאלמים שבקהילות אלג'יר, שהיה מחותן במשפחות הסוחרים העשירות של אלג'יר, וחתניו היו רבי עמרם ורבי יוסף עמאר ורבי אברהם טוביאנה, לבין שני האחים רבי אברהם ורבי יעקב הכהן.

פרשה זו מפורטת בהרחבה בתשובת רבי רפאל שלמה הלוי, שנחרד מהסבאות מנהיגי ודייני קהל אלג'יר בתקופה זו.

ההתחדשות וההתחזקות של העדה האשכנזית העצמאית בירושלים בראשית המאה הי"ט הביאה להגברת איסוף התרומות ולמשלוח שלוחים גם לקהילות ספרדיות בארצות הים התיכון. אולם חכמי וראשי עדת הספרדים בירושלים שחששו מהפחתת ההכנסות לקהילתם, שלחו אגרות לקהילות הספרדים בחוץ לארץ, וגזרו בנידוי לבלי תת ולנדב לשלוחי האשכנזים בירושלים.

בשנת 1824 הגיעו שלוחים אשכנזים לאלג'יר ומנהיגי הקהל נמצאו במבוכה, משום שלא ידעו איך לציית לגזירת הרבנים הספרדים לבטל נדבה למען יישוב ארץ ישראל ולשלוח את השלוחים ריקם, או לסייע לשליחים ולהסתכן בעבירה על גזירת החכמים.

אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (ישעיהו, י״א 6), משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו״ם המשולים כזאב ונמר … ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל״ וכר.הרמב״ם אינו גורס שבימות המשיח עם ישראל ישלוט בכל העולם, ירדה בגוים, יתנשא עליהם וינקום בהם, ובודאי שהמשיח ״לא יטול את כתר המלוכה מעל ראשו של המלך.

״ וזה לשונו: ״לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שירדו בעכו״ם (עובדי כוכבים ומזלות) ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה… ובאותו זמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות … אלא לדעת את ה׳ בלבד.״ כך רואה הרמב״ם את ימות המשיח, ימים בהם תמלא הארץ דעה את ה׳ ימים של שלום ללא מלחמה וללא קנאה, ימים בהם כל תושבי תבל יגיעו לרמה אנושית מוסרית ורוחנית גבוהה.

בראשית המאה ה־ 16 ובסופה ניסו והשתדלו דון יצחק אברבנאל ;1504) והמהר״ל מפראג.(1599), לאחד את שתי המגמות היריבות, האפוקליפטית והרציונליסטית ״ולהקיף את כל מכלול הרעיונות של המשיחיות שהונחלו במורשת המסורות הנוגדות זו לזו.״

דון יצחק אברבנאל עודד את רעיון המשיחיות, היה בין נושאי דברו ונחשב לעורכה של תורת המשיחיות בדורו. הוא היה גם בין מחשבי הקץ. הרעיון המשיחי הגיע לשיאים גבוהים במאות ה־16 וה־17. הזרם הקבלי שלאחר הגרוש, שהתפתח במרכז הצפתי בבית־מדרשם של ר׳ משה קורדובירו והאר״י, פיתח את הרעיון המשיחי והעלה את הציפיות לדרגה גבוהה לגאולה קרובה. תלמידיו של האר״י התמסרו לחכמת הנסתר והנהיגו צומות, עינוים וסיגופים כדי לקרב את ימות המשיח ולהחיש את הגאולה.

כללו של דבר הוא שרעיון הגאולה תפס מקום מרכזי בלב האומה הישראלית, עבר כחוט השני בכל תולדותיה והיוה אנטיתזה מוחלטת למצב הטרגי בו היו נתונים בגלות.

ראינו שצורות רבות היו לרעיון המשיחי, אך הצד השוה שבהן, שכולן טיפחו ועודדו את האמונה בביאת המשיח. ואכן, אין כמעט דור, ולא היתה ארץ, בהם לא קם משיח בישראל.

משיחים קמו בסוף ימי בית שני ולאחר החורבן. בימי הבינים, ובעיקר בימי מסעי הצלב, נכתבו כאמור אפוקליפסות רבות ומשיחים קמו כמעט בכל התפוצות, במזרח ובמערב. באיספהן שבפרס קם במאה ה־8, ברא­שית שלטון השושלת מבית אומיה, משיח בשם עובדיה, הידוע בשם אבו־עיסא. בדמשק קם משיח בשם ר׳ שלמה הכהן הקראי(1120). במרוקו רבי משה דרעי (בראשית המאה ה־12) הידוע לנו מאגרת תימן של הרמב׳׳ם. בבגדד שבבבל – דוד אלרואי במאה ה־12 הידוע לנו מסיפורי מסעותיו של ר׳ בנימין מתודלה. בספרד – ר׳ אברהם אבולעפיה שראה את עצמו במשיח. באותה ספרד של ימי הבינים נכתב ספר הזוהר – היצירה הקבלית הגדולה שבמרכזה עומדים המשיח והגאולה."

כן קמו משיחים גם בתימן (1230) ובאנגליה (1140).במאות ה־16 וה־17 גברה והגיעה לשיאה התסיסה המשיחית.

אנו דנים בתקופה שלאחר גרוש ספרד. הארוע הקטסטרופלי המסעיר, ובתקופה בה ניתכו גזרות ורדיפות קשות על ראשיהם של היהודים כמעט בכל התפוצות.

ושוב גל נוסף של משיחים. באיטליה הופיע אשר לימלין (1502) שהכריז על עצמו נביא. אחריו קמו הרבה מחשבי קצין. תחילה חישבו הקץ לשנת ר״ץ (1530) אחר־כן לשנת ש׳ (1540) ואחר־כך לשנת של״ה (1575), בהסתמכם על הפסוק ״עד כי יבוא שיל״ה ולו יקהת עמים״ (בראשית מ״ט

10) .

״ממדבר ערב״ הופיע מצביא של ממלכה יהודית בשם דוד הראובני (1524), הגיע לאיטליה ולפורטוגל והתקבל על־ידי האפיפיור (קלמנט השביעי) ועל־ידי מלן פורטוגל (יוהן השלישי). בסלוניקי הופיע שלמה מולכו(1530) ואחר־כך הגיע לצפת. גם הוא ראה עצמו נביא הבא לבשר את הגאולה לעם.

במרוקו הופיעו משיחים, נביאים ובעלי רזין, שעליהם נעמוד אחר־כן. שמועות על הופעת עשרת השבטים הגיעו מכל התפוצות ובקרב קהילות ישראל גברה האמונה כי פעמי המשיח קרבים ובאים.

הנה כי כן ראינו שהכיסופים לגאולה של העם היהודי, התקוה להש­תחרר משלטון זר ומשעבוד גלויות והרצון לשמור על קיומו הנפרד ליוו את העם מיום שגלה מארצו ויצא לנדוד בנכר. העם שילם עבור אמונה זו מחיר יקר מאד.

בימים הקשים ביותר בתולדותיו, בסוף ימי בית שני, כאשר עמים רבים פוליתאיסטים חיפשו מפלט מהאלילות באמונה המונותאיסטית והתרפקו על דלתותיה של האומה הישראלית, ויתרו היהודים שדתם תיעשה לדת עולם ותיהפך ל״אימפריה הרוחנית של העולם כולו״, מפני שסרבו להת­פשר על עקרונות אמונתם ודתם. הם סרבו להיענות, בין השאר, לדרישה לנתק את הרעיון לגאולה לאומית מאמונתם הדתית. הם העדיפו לצאת לגולה ולא לותר על קוצו של יוד. הם סמכו על הכוח הטמון בתורת ישראל והאמינו בגאולה הקרובה. ואכן תורתם ורעיון הגאולה הלאומית שמרו על קיומו הנפרד של העם ועזרו להשרדותו במשך אלפים שנה.

עוד בימי שלטון יון ומלכות רומי, שתי האימפריות האדירות שהכריעו עמים רבים שהיו תחת שלטונן ואילצום לותר על יחודם הלאומי על תרבותם ועל מנהגי חייהם, והכניסום מרצון או מאונס תחת כנפי התרבות ההלניסטית והרומית, בני העם היהודי סרבו להיטמע ושמרו בקנאות על יחודם התרבותי והלאומי ועל קיומם הנפרד והמשיכו לטפח את רעיון הגאולה האוניברסלית והלאומית.

רעיון הגאולה עודד את העם לשאת את סבלות הגלות המשפילה והמדכאה. הוא חיזק וליכד את העם הנאנח סביב דמותו של המשיח ־התגלותו הקרובה.

חכמי ישראל דאגו שדמותו של המשיח תתחבב על ההמונים ואכן היא נתפשת כדמות נאצלת, נערצת ונשגבה

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.

1 – שער ראשון.

2 – הקדמה

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני

עצמו אלא גם למחקר הכללי.

 המחקר הנוכחי על פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו מתבסס בעיקר על עבודת שדה שנמשכה קרוב לעשר שנים, ומציג רשימה ממצה של שש מאות וששה עשר קדושים, מהם עשרים וחמש נשים קדושות, הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, וחושף את היסודות האידיאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה.

 ניתן מקום נרחב לתיאור פולחן הקדושים ולניסים הרבים הקשורים בו, ובדרך זו מצטיירים הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה, והשפעתם על הסדר הקהילתי והחברתי, השפעה שהיתה ללא ספק הדדית.

מחקר זה אינו מחקר היסטורי ואינו עוסק בתולדות הקדושים. הוא גם אינו מתיימר להיות מחקר בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית או מדע הדתות, אף־על־פי שאפשר למצוא בו אלמנטים ממקצועות אלה וממקצועות־אחרים. המחקר הוא פולקלוריסטי־ דסקרפטיבי ומנסה להציג תופעה חשובה זו של פולחן הקדושים, הקיימת עד היום הזה בקרב יהודי מרוקו.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו ראשיתה עוד במרוקו עצמה, אך היא לא נפסקה עם עלייתם לארץ. כאן היא ממשיכה לנוע בפסים המסורתיים וגם מוצאת לה ביטויים חדשים.

אין להבין את התופעה וביטוייה הרבים אם לא תוחמים, מצד אחד, את היקפה מבחינת גורמיה, דהיינו, הקדושים, ואם לא מציגים, מצד שני, כל עדות המתייחסת לפולחן של הקדושים. לכן הצגת חומר העדויות כלשונו, על אף חזרות מסוימות. חשובה וחיונית לעצב הבנת התופעה.

מעט מאוד חומר בכתובים קיים על נושא זה, ולכן כל ידיעה, עדות, איזכור וסיפר חשובים ביותר. כל עדות חשובה לא רק בפני עצמה, אלא גם כחוליה כשרשרת מופלאה זו הנפרשת כאן לראשונה.

במשך כל תקופת המחקר פעלנו בהרגשה של דחיפות ודוחק הזמן בגלל אופיו של החומר ההולך ונעלם במהירות, ובהרגשה של חובה לאומית. שכן עקב עזיבתם הכמעט מלאה של יהודי מרוקו את ארץ מוצאם, נוצרה בפעם הראשונה האפשרות המעשית שמסורות מוסלמיות ביחס לקדושים תדחקנה את המסורות היהודיות, וכך יסופחו למעשה הרבה מן הקדושים היהודים על־ידי המוסלמים וזכרם יאבד לעד.

מעניין לציין בהקשר זה, שעוד במאה השמונה־עשרה ציינו מבקרים במרוקו — בהפתעת־מה, נוכח יחסם המשפיל של המוסלמים כלפי היהודים — הערצה משותפת של קדוש יהודי. תופעה זו דחפה את החוקר הצרפתי וואנו לנסות לקבוע את מימדיה של ההערצה המשותפת בעיקר מבחינה סטטיסטית.

וואנו התחיל כבר ב־1909 לאסוף חומר בעזרת קציני צבא צרפתיים ואינפורמנטים מוסלמים. הוא מביא בספרו רשימה של שלושים ואחד קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם, ארבעה־עשר קדושים מוסלמים שגם יהודים מזדקקים להם, ארבעים וחמישה קדושים יהודים שנערצים גם על־ידי מוסלמים, ועוד ששה קדושים שעליהם אין לו פרטים.

לוואנו יש כמובן זכות הראשונים ועבודתו, שנעשתה בתקופה שעדיין ניתן היה לאסוף בקלות חומר זה, היתה חשובה מאוד. בדיקה יסודית של מחקר זה מגלה הרבה סתירות, עיוותים וטעויות חמורות מאוד. קביעתו ביחס לקדוש אם הוא יהוד או מוסלמי לרוב אינה נכונה.

ליקויים אלה נובעים מדרך עבודתו. עצם הסתמכותו על אינפורמנטים מוסלמים בלבד (אף לא יהודי אחד), הביאה לכך שמסורות יהודיות נדחקו לעומת מסורות מוסלמיות, בעיקר כשמדובר בקדוש שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלותו.

 גישה זו מגיעה לפעמים עד כדי גיחוך, כמו במקרה של ר׳ יצחק בן וואליד מתטואן, שעליו הוא כותב: ״לפי השם נראה שהוא יהודי. אין לו מצד שני שם אחר. המוסלמים פונים אליו כמו היהודים״(עמי 53,65). ניסיתי כבר לפני כן להצביע על ליקויים אלה.

ראה בן־עמי — ר׳ דניאל, בו הוכחתי שמדובר ללא ספק בקדוש יהודי ולא בסתם סידי דניאל. וואנו קיבל דחיפה למחקר זה מהחוקר Michaux-Beliaire שכתב לו(ראה וואנו, עמי 2-1): La question a, à mon avis, une importance considérable. Elle peut permettre de retracer le" rôle joué dès l'antiquité par les juifs dans l'histoire du Maroc et de se rendre compte, non seulement des survivances juives actuelles, mais aussi des survivances païennes qui, à   une certaine époque, ont pu être recouvertes d'une enveloppe juive … Même au point de vue religieux les fameuses traditions soi-disant musulmanes sont tout simplement de très vieilles superstitions, les unes du terroir, les autres de tribus qui ont été successivement païennes, juives, chrétiennes, avant d'être musulmanes … Les marabouts judéo-musulmans ont donc une très grande importance, surtout d'après-moi les très anciens, ceux dont l'origine est inconnue. Les autres, plus modernes, sont intéressants en tant que preuve de la persistance du principe de superstition, en dehors de toute idée religieuse bien définie."

קהילת אוג׳דה מורכבת מקבוצות יהודים מקומיים: אולאד בן אדיבא, אולאד אזלואי, אולאד בן גוזי, אולאד שרביט, אולאד בן שמחון. מיהודי תאפילאלית: אולאד בן הרוש, אולאד בן זין, אולאד בן דרעי, אולאד אמסלם.

מיהודי אלג׳יריה: אולאד בן חמו. אולאד בן אמויאל, אולאד עובדיה. מאיזור מליליה: אולאד בן סאקון, אולאד בן עזיז, אולאד לוי, אולאד בן קמון. מדברו: אולאד בן גיגי, אולאד בן שושן, משפחות הכהנים, משפחת מרציאנו ועוד.

בשנים תק״ף — תר״י התערער בטחון בני הקהילה עקב אי השקט ופעולות האיבה של המוסלמים עד הצרפתים אשר שלטו באלג׳יריה בהנהגת המורד האלג׳ירי עבד אלקדר. מצבה של הקהילה עד כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים לא היה יציב, מסיבת הקרבות הרבים שהתנהלו מאות בשנים באיזור אוג׳דה בין בני מרין לבני זיאן, בין התורכים ומלכי מרוקו, בין הצרפתים למוסלמים.

 מאז השנים תר״י—תר״ך מתייצב ומשתפר מצב הקהילות ואוג׳דה היא הקהילה הראשונה במרוקו המשיגה ריווח והצלה, משנת תר׳׳ל ואילך בגלל קרבתה לגבול אלג׳יריה יהודים אלג׳ירים בעלי נתינות צרפתית מתיישבים באוג׳דה כדי למצוא תנאי פרנסה חדשים.

 מאז מצבם הכלכלי של יהודי אוג׳דה הוא בעליה. ואולם בשנת תרס״ג נלכדה אוג׳דה בידי המורד בוחמארה שהתנכל ופגע ביהודים וברכושם. בשנת תרס״ח התחוללו הפגנות זעם נגד יהודים בקשר לפעילות צרפת במרוקו ובגבול הסמוך. אז נכבשה אוג׳דה למעשה על ידי צבא צרפת ולקהילת אוג׳דה הייתה אורה ושמחה.

בני שבט סנאסן שבאיזור אוג׳דה ידועים הם באימה ובפחד שהטילו בצפון מזרח מרוקו. באוג׳דה נשיא העדה היה יצחק שרביט. איש עשיר. וכדי לתאר את ההשפלה ואת הלחץ הקשה אשר הטילו הישמעאלים על חיי בני ישראל שם הנה פרשת בית מגוריו של איש עשיר זה שחי בראשית המאה הי״ט.

 בחצר אחד מוקף חומה, עומד בית קטן נבזה ונמאס לעין רואה. הן אמנם יש דלת לבית אך אין בו אף חלון אחד שקוף חוצה לו. בפנים הבית נמצאים חדרים אחדים אבל חשכה שוררת בכולם: אין מיטה, אין כסא, ואין שום כלי בית.

 בני הבית שוכבים על מצע מעלי עצי תמרים. וכאשר דרשתי אחרי סיבת מראה העוני הנורא הזה בבית איש אשר חננו ה׳ בעושר רב הגיד לי בעל הבית כי יפחד להיטיב אורח חייו מחמת המציק האורב מרחוק ומקרוב, לשלול שלל בכל אשר ימצא"!

בשנת תרס״ט ראשי קהילת אוג׳דה פנו ליהודי ווהראן שבאלג׳יריה לסייע בידם לפתוח בית ספר של כי׳׳ח. בימי מלחמת העולם הראשונה גרו באוג׳דה קרוב ל־3,000 יהודים^,. אז פרץ סכסוך בן המהגרים מאלג׳יריה לבין יהודי המקום.

 רבי אהרן שוקרון היה רב הקהילה. רבי אהרן שוקרון למד בצעירותו בדבדו, פייטן ומשורר ומקצת שיריו התפרסמו בחוברת לזכרו. כן שימשו בדיינות רבי אברהם חזיזה ורבי דוד עובדיה. בשנת תרצ״ה נוסדה חברת עץ חיים ללימודי קודש והשפה העברית בשיתוף, וועד המקומי של קק״ל וכן לתמיכה בהוצאות הלימודים של בני עניים.

חברת עץ חיים ארגנה שיעורי ערב והרצאות. שנים אחר כך נהפך שם החברה למרכז ללימודים עבריים. בית הכנסת הגדול׳ באוג׳דה חולל בשנת תש"ג ונפגע בידי אלמוגים. רבי רפאל צרפתי הוא דיין בשנת תרפ״ד. בתום מלחמת עולם השנייה התארגנה קבוצה של יהודים ציוניים באוג׳דה לסייע ליהודים שרצונם לעלות לארץ ישראל ולקחת חלק במלחמת העצמאות.

שערי מרוקו היו סגורים בפני יהודים שרצו להגר לארץ ישראל. המוצא היחיד היה נמלי אלגייריה כגון אלג׳יר או ווהראן, ולפיכן שימשה אוג׳דה תחנת מעבר סמויה ליהודים רבים שעלו לארץ. וועד הקהילה עשה רבות בעזרה לעולים בכספים, בתעודות מעבר לאלג׳יריה, ובמתן תעודות שהייה באוג׳דה.

 כל המתנדבים שהגיעו לאוג׳דה שוכנו במשרדי הקהילה וגם בחדרי החברה קדישא הסמוכה לבית עלמין. מול התנופה הציונית עצרו שלטונות צרפת יהודים שסובבו באוג׳דה ובשאר קהילות מזרח מרוקו ללא קורת גג או תעסוקה.

ריכוז העולים לישראל נעשה בקאזאבלנקה, משם נסעו לפאס, ומפאס הגיעו לאוג׳דה. על העולים היה לעבור את הגבול ולהגיע לקהילת מרניא הסמוכה לאוגידה. את הדרן בין אוג׳דה למרניא עשו מי ברגל, מי על אופניים ומי ברכיבה על בהמות עד לחווה של יהודי מרוקאי סמוך לגבול.

האנשים עברו את הגבול דרך וואדיות עד לחווה של יהודי אלג׳ירי, משם הגיעו לקהילת מרניא ואחר כך לנמל ווהראן. היו עולים שהשתמשו במסלול אחר: רוכזו בקאזאבלנקה, משם נסעו למקנאס, אחרי כן למידלת וארפוד משם עברו את הגבול עד לעיר קולומב בישאר ומשם צפונה עד לווהראן.

בסיון תש״ח התנפלו המוסלמים על שכונת היהודים. בתים וחנויות של יהודים עלו באש יהודים רבים הסתתרו אצל אירופאים. בשנת תשי״ד פרצו מהומות באוג׳דה עקב גירוש מלך מרוקו על ידי צרפת. המטרה במהומות הייתה שוב היהודים. ארבעה נהרגו ורבים נפצעו.

מנהל מקהלת תלמוד תורה בשנים תש״י—תשי״ב הוא הפייטן הנודע ג׳ו עמר. הרכב בית הדין של שלושה היה בין השנים תש׳׳א — תש׳׳ט: הרב שלמה כהן צבאן, הרב שלמה כהן זאגורי, הרב ציון אבן דנן. בתשי׳׳א הדיינים היו: רבי ציון אבן דנן, רבי אפרים אנקוואה, רבי משה מרציאנו.

באוג׳דה היו שלושה בתי כנסת גדולים: בית כנסת דלחברה, של אולאד בן אישו, של אולאד דרעי, ועוד בתי כנסת ביניהם בית כנסת רבי מימון דהאן, בית כנסת שייך חיים, בית כנסת לקיסארייה. בית הכנסת הגדול נבנה ב־1930. מימדיו היו: ארבעה עמודים עם כיפה, 15*20 מטרים, עזרת נשים.

בית כנסת שקארנא ( אולאד שוקרון ): שני עמודים, ספסלי ישיבה לאורך הקירות, לתיבה עולים על חמש מדרגות, עזרת נשים. בית כנסת של יוצאי אלג׳יריה: ארבעה עמודים, ספסל בנוי לאורך הקירות, אין עזרת נשים.

קברי הצדיקים של רבי אברהם בן שוקרון ליד גן העיר, קבר על שם סידי יחייא מחוץ לעיר. באוג׳דה היה בית דפוס של משה חליוואה: נדפס בשנת תשי״א ״מי במוך׳׳ לפורים עבור חברת רשב״י, וכן פיוט על רשב״י וחביריו בשביל חברת ״ הזוהר די תאוורירת ״, וכן ברכת החמה.

קהילת תאזה:

קהילת תאזה הייתה מן העתיקות במרוקו. רבי יצחק בן אלחנן מתאזה נשא ונתן בהלכה עם הרשב״א. לקהילה היה מנהג לעצמה. הרש״ך כתבי: …הרי לפניך שמנהג עיר תאזה גם בשנים קדמוניות ״. הייתה מתא תאזה משונה מהם וחלקה רשות לעצמה. עם זאת שתאזה סמוכה מאד לפאס לא נגררה אחרי מנהגי פאס בכל תחומים.

 תאזה נטלה רשות לעצמה לנהוג לא לפי מנהג פאס. הרב יעב׳׳ץ מאשר שתאזה היה לה מנהג שונה ממנהג פאס. כאשר יהודי תאזה במאורעות שי״ד נמלטו לפאס, נוסד בית כנסת של יהודי תאזה במללאח פאס. בראשית המאה השש עשרה מנתה קהילת תאזה חמש מאות משפחות ויותר^.

 ב ־1554  הותקפה העיר על ידי התורכים. היהודים ברחו לכפרים שמסביב. יהודי פאם ובראשם הרב יהודה עוזיאל פדו בממון רב יהודים מתאזה שנפלו בשבי. בשנת ת״ך הגיע לגדולה יהודי עשיר בשם אהרן בן משעאל. אגדות רבות נקשרו סביב אהרן בן משעאל.

 אחת מהן הכתירה אותו מלך תאזה. מולאי איסמאעיל הטיל מסים בבדים על יהודי תאזה. בימי מולאי יזיד (1790 — 1792) פרצו מהומות בערי המערב. קהילות רבות נשדדו, בתוכן תאזה. היהודים גורשו ערומים, ויחפים והתחבאו במערות הסמוכות לעיר, בתי הכנסת נהרסו ובמקומם נבנו מסגדים^.  בתר״ג יש חמש מאות יהודים בתאזה.

בשנת תרל״ז נפטר בתאזה השד׳׳ר רבי  שלמה טולידאנו ונקבר שם. בתרמ׳׳ד ביקר בקהילה הקצין הצרפתי דה פוקו ומצא בה חמישים משפחות יהודים החיים באימה ופחד מחמת התנכלות בני השבט רייאתא המציקים באכזריות ליהודים.

בתרנ״ח גזר מושל תאזה על שופר של ראש השנה שהוא אסור על פי האיסלאם. היהודים לא צייתו ותקעו בשופר. שנאה וקנאה בערו בגויים שאיימו לפגוע ביהודים. ובחודש אדר תרנ״ח אירעה התנפלות על השכונה היהודית בזזו ושדדו רכוש יהודי. יהודים נפצעו בתקריות רבים וברחו למקומות מקלט בעיר.

בתרס״ג מחמת מרד בוחמארה אשר הכתיר עצמו מלך בתאזה נפלה שכונת היהודים לביזה ושוד ביד אנשיו ובידי חיילי המלך. כל יהודי תאזה באו לפאס ערומים ויחפים תריסר יהודים נהרגו במהומות. מהנמלטים מתו במגפה, אחרים נסעו לתלמסאן או למליליה.

בהגיעם למליליה מושל העיר שם העמיד לרשותם מזון ואוהלים. בתוך האוהלים ביקר אותם נחום סלושץ וכך הוא כתב:

״רבי יוסף מרציאנו מראשי הפליטים אמר לי בבכי: ראה מה נשאר מהקהילה המיוחסת תאזה! אנו מבכים את בתינו ההרוסים, את בתי הכנסת החרבים, את נשינו הנאנסות, אנו מבכים את אבותינו הקדושים אשר היינו מתחננים על קברם בשעת צרה. בימי שלטון צרפת במרוקו חזרו כמאתים יהודים לתאזה. ובשנות החמישים היו שם חמש מאות יהודים.