פתגמים-אוצר הפתגמים חנניה דהן
28 – מנאיין דאך אל־ערייק? מן דאו תרייק.
מנין אותו ענף? מאותר עץ.
29 – אולאד אל־עבד, בלהום עביד.
ילדי הכושי, כולם כושים.
30 – ולאד זהרא, גאע נפאחאת.
בניה של זהרא, כולם נפחים
31 – ל־אולאד, אלי ראווהא כּלהא דיאלהום,
ולי מא ראווהאש ענדהום פיהא נוץ.
מה שהילדים רואים, כולו בשבילם,
ומה שאינם רואים – המחצית בשבילם.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
יהודי החצר
שמואל פלאץ'
1616-1549
לאחר"קרב שלושת המלכים" המפורסם (1578 ), בו נכשל הנסיון של פורטוגל לכבוש את מרוקו, בו נפלו מלך פורטוגל – דון סבסטיאן ושני הסולטנים, מרוקו הפכה למעצמה, אשר מדינות אירופה חפצות בידידותה. המלך המרוקני החדש, מולאי אחמד אל־מנצור, המכונה ׳המזוהב', שנענה לחיזורים האירופאים, הטיל על בני משפחת פאלאץ', שמואל ויוסף, לפתוח בשיחות עם מלך ספרד. המשא ומתן לחתימת חוזה שלום ומסחר, נכשל בגלל היריבות ההיסטורית בין שתי המדינות, ובשל איבה אישית של שמואל לספרד, שגרשה את אבותיו.
שמואל פאלאץ', צאצא למשפחת מגורשי ספרד, נולד בפאס ועבר להתגורר בטיטואן, לרגל מסחרו הבינלאומי. המלך מולאי זידאן, יורשו של אחמד אל־מנצור, מינה בשנת 1608, את שמואל פאלאץ', כשגרירו הראשון בהולנד. בשנת 610 ו, חתם שמואל פאלאץ׳ על חוזה שלום וברית ידידות, לראשונה בין מרוקו למדינה נוצרית. המאורע מסמל מהפיכה ביחסים הבינלאומיים. היתה זו ברית ראשונה בין מדינה מוסלמית ונוצרית, כנגד מדינה נוצרית אחרת, ספרד, כאויב משותף. הברית עשתה רושם עז על אומות העולם ועל היהודים. בספר ׳תחיית ישראלי, מציין מנשה בן ישראל, את הכבוד הרב שנפל בחלקו של הדיפלומט היהודי מרוקני, כאחד מסימני תחייתו של העם היהודי והתקרבות הגאולה הנכספת.
המלך העניק לפאלאץ׳ מונופול על הסחר עם ארצות השפלה: בניית אוניות לצי המרוקני, יבוא רובים ותותחים, יצוא חיטה ואשלגן לתחמושת. שמואל פאלאץ׳ ואחיו יוסף, שמילא את מקומו כשגריר, נמנו עם מייסדי המניין הספרדי הראשון בהולנד, שהתקיים בבית שגריר מרוקו. ידידותו עם הנסיך מוריס נאסו, שהעניק לו בטובו, את תואר האבירות ׳רוזן׳, ומעמדו, אפשרו את פתיחת שערי הולנד בפני היהודים, וכן סיוע לאנוסים, שברחו מפורטוגל כדי לשוב בגלוי ליהדותם.
שמואל פאלאץ׳ עסק, באישור המלך, בלכידת אוניות ספרדיות שהיו עמוסות זהב בשובן מאמריקה. הספרדים התנקמו בו על כך, כאשר נקלע לסערה בנמל אנגלי. בחורף 1614, לחצו הספרדים על מלך אנגליה, להעמידו לדין בעוון שוד ימי ושיבה ליהדות. בהתערבות אסיפת המעמדות של ארצות השפלה, ומחשש לפעולות תגמול של מלך מרוקו, הוא זוכה מעוון, שוחרר וחזר לכהונתו. שמואל פאלאץ׳ נפטר בהאג בפברואר 1616, ונקבר בכבוד בבית הקברות היהודי החדש. שליט הולנד, ידידו הנסיך מוריס נאסו, הלך אחר ארונו. פאלאץ׳ השאיר אחריו שני בנים, יצחק ששב למרוקו, התיישב בעיר סאלי, שם ייצג את האינטרסים של הולנד, והבן השני, יעקב קרלוס, היה שגריר מרוקו בבירת דנמרק.
לאחר מותו, ירש את תפקידו אחיו יוסף, ששרת כשגרירם של שלושה מלכים, עד פטירתו בשנת 1638. אך בכך לא תמה השושלת. אחד מבניו, משה, השתקע במראקש והיה מזכירם של הסולטנים. שימש כעין שר־חוץ והיה בעל השפעה מכרעת על מדיניות הסעדים, וחתם על חוזה השלום הראשון עם צרפת. תפקידה של משפחת פאלאץ׳ במרוקו, הסתיים עם שקיעת שושלת הסעדים. צאצאי המשפחה במראקש שבו לאלמוניותם.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..SAMUEL PALACHI
SAMUEL PALACHI
LES JUIFS DE COUR
Aux prises avec des troubles intérieurs et avec les agressions de l'Espagne et du Portugal, depuis la chute du dernier royaume arabe dela Péninsule Ibériqueà la fin du 15ème siècle, le Maroc s'était progressivement replié sur lui-même. En 1578, la tentative d'invasion portugaise soldée par la débâcle de la bataille dite des Trois Rois, où trouvèrent la mort le roi du Portugal et les deux prétendants au trône marocain, remit le Maroc sur la scène politique. Les puissances européennes commencèrent de se disputer l'amitié de cette nation capable de battre l'une des plus grandes armées modernes. La communauté juive marocaine, quant à elle, avait institué un Petit Pourim, le Pourim de los Christianos, pour célébrer le miracle de cette délivrance des mains des ennemis portugais qui avaient expulsé leurs ancêtres et rêvaient de convertir leurs descendants.
Profitant de l'intérêt des puissances européennes, le nouveau roi Ahmed El Mansour chargea l'un des descendants des expulsés d'Espagne établi à Tétouan, Samuel Pallaci, ou de Palacio, de négocier un traité de paix avec l'Espagne. Cette première tentative se solda, hélas, par un échec. Le successeur de Ahmed El Mansour, Moulay Zidan, incita Pallaci à reprendre les négociations, mais cette fois avec les Pays-Bas qui venaient d'arracher leur indépendance à l'Espagne.
Ayant réussi à signer le premier traité de paix avec une nation chrétienne, Samuel Pallaci fut nommé premier ambassadeur du Maroc en Hollande en 1610. Cette date est historique dans les relations internationales mondiales, puisque c'était la première fois qu'un pays chrétien s'alliait avec une puissance musulmane contre un autre pays chrétien. Le statut de Samuel Pallaci comme représentant d'une grande puissance fit une énorme impression. Le grand écrivain juif hollandais de l'époque, Ménaché Ben Israël, le cite dans son livre comme l'un des précurseurs de «La Renaissanced'Israël».
La diplomatie rimant à l'époque avec le négoce, Samuel reçut du Sultan, pour lui et sa famille, le monopole des fructueuses relations commerciales avecla Hollande. Ilen importa principalement des fusils et des canons, et y exporta du salpêtre et de la cire. Son amitié avec le Prince Maurice de Nassau lui valut le titre de baron et ses relations lui permirent de favoriser l'installation à Amsterdam de nombreuses familles juives. Elles y construisiren tla Grande SynagoguePortugaise qui existe encore de nos jours.
Avec l'autorisation du Sultan, Samuel Pallaci participa à l'abordage et au pillage des navires espagnols qui revenaient chargés d'or des Amériques. Les Espagnols voulurent se venger de lui. Ils profitèrent du fait que son navire avait trouvé refuge dans un port anglais, lors d'une tempête au cours de l'hiver 1614, pour obtenir son emprisonnement et sa traduction en justice en tant que pirate et que renégat.
Grâce au double appui de l'Empereur du Maroc et de l'Assemblée des Etats Néerlandais, il fut libéré sans procès et retrouva son poste d'ambassadeur. Il mourut deux ans plus tard et fut enterré àla Hayeen présence des plus hautes autorités hollandaises dont le Prince Maurice de Nassau. Ses deux fils suivirent après son exemple la voie diplomatique. Yossef retourna à Salé pour y représenter les intérêts hollandais et Yaacob Carlos devint ambassadeur du Maroc au Danemark.
Le frère de Samuel Pallaci, Yossef Pallaci, lui succéda comme ambassadeur en Hollande et resta à ce poste jusqu'à sa mort en 1638, malgré plusieurs péripéties sous trois sultans successifs.
La famille Pallaci tomba ensuite dans l'oubli correspondant à celui de la dynastie des Saadiens, les derniers Pellas, comme on les appelle encore de nos jours.
ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית שלי-אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן
הקדמה
לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בברך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.
באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.
יצירה ספרותית זו הנקראת ״פולקלורית״ ועממית, אשר לכאורה כוונתה היא לבדח ולבדר, היא משלימה השכלת קהל השומעים ותורמת לחינוכו. מלבד הנוף התרבותי שהפתגם מתאר, והחומר הלשוני שהוא מעביר, הוא מעורר למחשבה תוכן המקשר אותו לסביבה המוגרבית מחד, ומאידך למחשבה היהודית האוניברסלית.
הניתוח הקפדני והמדוייק שבוצע בידי חנניה, הן של הנאום בעל־פה והטכסט הכתוב, והן של האיזכורים הישירים או המרמזים שבהם, שופך אור על הנדבכים הספרותיים היסודיים והמסד התרבותי־יהודי, בעושר רב.
הפתגם, כמו כל הספרות העממית והדיאליקטית־יהודית במגרב מעיד נכונה על הידיעה המצויינת בהוראה הרבנית, במקורות התנ״ך, התלמוד, המדרשים והזוהר, אשר באן בפתגמים אלה מותאמת לנסיבות ולתנאי החיים של הסביבה.
זאת ועוד, הפתגמים הם אחד הסוגים הנובע מספרות זו, דיאלקטית ועממית, שהוא אדיש לגבולות הדתיים־הקונפסיונליים. באיזו צורה הוא מהווה מקום לפשרה, מרחב מועדף, בו נפגשים בדו־קיום שתי התרבויות השכנות ־ היהודית והמוסלמית, כדי להגשים בתחום ספציפי זה של התרבות, חלק טוב לחיים משותפים. (סימביוזה)
אני שמח על הוצאת ספר זה, ומאחל לתרומה חשובה זו למורשת התרבות של יהודי מרוקו, ההצלחה שהיא ראויה לה.
ירושלים. 12 ביולי 1983
חיים זעפרני
פרופסור באוניברסיטת פריז VIII
Alliance Israelite Universelle..Issac Rouche (1906-1983) rabbin dans son temps
Eva Benzaquen-Rouche
L'auteure de cet article est la fille du Rabbin Rouche
Issac Rouche (1906-1983) rabbin dans son temps
Un regard aigu et pétillant, une attitude d'écoute généreuse, un humour bienveillant, une présence chaleureuse, une foi ardente en action et sans ostentation, c'est ainsi que l'homme Isaac Rouche nous apparaît.
Dès sa prime jeunesse, c'est l'aîné des garçons qui se sent la responsabilité de ses frères et sœurs… Dans la famille, le père raconte des histoires nourries du Midrach et du Zohar, mais aussi des traductions en langue arabe des romans d'Alexandre Dumas, de Victor Hugo… Toute sa personnalité en sera imprégnée. Dépositaire de la tradition musicale andalouse, le père sort son gros cahier où sont notés les modes et les paroles des chants que toute la famille chante par cœur…
De son grand-père, talmudiste et enseignant à Tlemcen – dont il porte le nom – il va entendre les légendes familiales, la voix dela Halakhaet l'exigence dans la compréhension du texte! dans les débuts il avait appris, comme c'était l'usage alors,la Bibleet sa traduction littérale en arabe littéraire — c'était un véritable délice que d'entendre, le soir du Séder, le Hallel chanté en hébreu puis traduit dans cet arabe qui collait si bien aux mots et à la mélodie ; il y avait chez lui ce désir de partager ce patrimoine en tenant ses auditeurs en haleine. Le service militaire fut un exil hors de la sphère communautaire, il y a pris la mesure de la confrontation avec le monde non-juif environnant et la nécessaire recherche d'une place à la judéité pour le jeune conscrit…
התנועה השבתאית במרוקו
השלטון אינו יציב ומאן דאלים גבר. ערי החוף נשלטות על־ידי שודדי־ים שהקימו בהן מובלעות, כעין רפובליקות עצמאיות, הטילו חיתתם על תושבי הסביבה ועל יורדי־הים ומעל הכל פרעו פרעות בישראל. אחד השליטים הידוע לשמצה הוא ג׳ילאן.
על הפיראט הזה כותב ששפורטש ״וקם עליהם ג׳ילאן הרשע וגזר עליהם גזירת הרג ואבדן״. על התקופה הזאת ועל ג׳ילאן נרחיב את הדיבור בפרק הבא.
כזאת היתה צורת החיים של היהודים וכאלה היו תנאי חייהם ומצבם החברתי של קהילות יהודיות ערב פרוץ התנועה השבתאית. המצוקה החמרית גדולה. עולם של השליטים ועישותיהם של ההמון כבדים מנשוא.
לסיכום חלק זה אפשר לומר שהמאה ה־17 היתה בדרך כלל – פרט לכמה ארצות בודדות ותקופות קצרות – מאה קשה לקהילות יהודיות רבות הן בארצות אירופה בהן שלטה הנצרות והן בארצות המזרח בהן שלט האיסלם.
זאת – סבורים כמה היסטוריונים – גם אחת הסיבות שהתסיסה המשיחית הגיעה לשיאה באותה מאה, שכן בעת חורבן, מצוקות ופורענויות צצות ופורחות אמונות מיסטיות ותורות איזוטריות בהן מוצאים ההמונים מחסה ומפלט מהמציאות שבה הם נתונים.
העולם הרוחני – העולם המשיחי. יהיה זה מטריאליסטי מדי לגבי התפישה היהודית לטעון שרק ההויה החמרית ותנאי המצוקה החיצוניים בהם היו נתונים היהודים קבעו את גורלה של ההסטוריה היהודית של אותה תקופה, גרמו לתסיסה מיסטית וחוללו תנועה משיחית עצומה.
״נפוצה הסברה … הכורכת את התנועה השבתאית ישירות עם מאורעות הסטוריים שסרו בדור ההוא ושראו בתנועה השבתאית את התוצאה הישירה… של גזירות ת״ח-ת״ט… לדעה זו אין כל יסוד ודברי ההסטוריונים בפרשה זו אינם אלא דברי חלום״ – אומר ג. שלום ומוסיף: ״אם גזרות ת״ח-ת״ט שימשו מניע עיקרי לתנועה – מדוע לא הופיע משיח מבין יהודי פולין?״
כאשר מדובר ברעיון הגאולה אי־אפשר להתעלם מהאקלים הרוחני שאפף את העם היהודי ומהדחף הרעיוני ומכלול האידיאות והשפעתן שמצאו את ביטוין בספרות ענפה של מאמרי חז״ל, באפוקליפסות וחזונות שהופצו במשך דורות על־ידי חכמי ישראל ועליהם חונכו דורות רבים. כל אלה עיצבו את דמותה של האומה הישראלית ויצרו את ההסטוריה שלה ״הם שהבטיחו את השרדותה. לפי חלק הארי של ספרות זו, יתרחשו לפני בואו של המשיח מהפכות שישנו סדרי בראשית וילוו במלחמות (גוג ומגוג) וכל היסורין הכרוכים במושג ״חבלי משיח״.
בתנ״ך ובספרות התלמודית מופיע הרעיון של המשיח בדמות כפולה: דמות קטסטרופלית ודמות אוטופית. בספרות האפוקליפטית משיח בן־יוסף מיצג את הדמות הקטסטרופלית ומשיח בן־דוד מיצג את הדמות האוטופית.
תפישה זו יש לה אחיזה גם בספרי הנביאים. הנביא ישעיה נותן ביטוי נשגב לצד האוטופי של ״אחרית הימים״ ומצייר תמונה אידילית־אוטופית של אותה תקופה בה ישרור שלום אוניברסלי, אחוה בין עמים וסדרי חברה מתוקנים: ״וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא 'נוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״(ישעיה, ב׳ 4); ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ״ וכר (שם, י״א 6). ואילו הצד האימתני של אחרית הימים מתואר בספר עמום בחזון יום ה׳ ״הוי המתאוים את יום ה׳, למה זה לכם יום ה/ הוא חושך ולא אור״ .
התפישה הדואלית של המשיח מקובלת גם על דעת חכמי התלמוד והיא מעוגנת ומושרשת בספרות התלמודית. לפי ספרות זו מצד אחד תהיה הגאולה מלווה במהפכות, מלחמות וקטסטרופות ובעולם ישררו רעב, אנרכיה ונהיליזם. ביטוי לרעיונות אלה ניתן באמרות כגון:
״דור שבן דוד בא בו בית הועד יהיה לזנות והגליל יחרב… וחכמת הסופרים תסרח … ופני הדור בפני בלב … והאמת נעדרת.״
״דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות. עד שהראשונה פקודה(באה) שניה ממהרת לבוא.״
תנו רבנן: ״שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרה זה: והמטרתי(גשם) על עיר ועל עיר אחת לא אמטיר. שנה שניה חצי רעב משתלחים. שלישית, רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתבחת מלומדיה.״ ״אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו(למשיח).״ ״אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא.״ ״אין בן דוד בא עד שיבלו בל שופטים ושוטרים בישראל.״ ״אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב.״
גזירות ת"ח ת"ט הוא כינוי לפרעות אכזריות ורצח המוני של יהודים בין השנים 1648–1649 ולאחריהן, במהלך התקוממות הקוזאקים והחקלאים הפיאודלים של דרום אוקראינה כנגד הממלכה המשעבדת, פולין, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע".
האפוקליפסות שנכתבו בתקופת התלמוד עומדות גם על הפרדוכסים שיציינו את תקופת ימי המשיח, כגון: ״בעקבות משיחא חוצפא יסגא״ (בימי המשיח תגבר החוצפה), או ״נערים פני זקנים ילבינו, וזקנים יעמדו מפני קטנים.״
מצד שני היו תנאים ואמוראים ״שנפשם סלדה מן האפוקליפטיות״ והם הביעו בחריפות את התערותם למגמה המקובלת. להתערות זו ניתן ביטוי באמרה המיוחסת לאחד האמוראים, שמואל והיא מובאת בתלמוד פעמים רבות: ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד.״
מלבד המגמה האפוקליפטית של רעיון הגאולה שחכמי התלמוד וכמה מחכמי ימי הכינים נתנו לה ביטוי מובהק היתה גם מגמה רציונליסטית שהנציג המובהק שלה הוא הרמב״ם.
נאמן להשקפתו הרציונליסטית המובהקת מתאר הרמב״ם את תקופת ימות המשיח במלים פשוטות וריאליסטיות. כפילוסוף וכרציונליסט אין הוא מיחס חשיבות לפרטים אפוקליפטיים ולאגדות עממיות. כל מעייניו נתונים לישב את האמונה במסגרת חוקת התורה. לגבי דידו בואו של המשיח אינו קשור בשום מהפכות או שינוי סדרי בראשית.
הופעת המשיח תהיה בצורה טבעית. וכך הוא אומר: ״ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך … ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת, חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש מעשה בראשית.
Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון
סוגות במוסיקה המרוקנית – מן הקלאסי לטקסי ולעממי
מאת ד"ר יגאל בן-נון
"כשאלוהים ברא את האדם, הוא ביקש להפיח נשמה באפו. אך זו סרבה להיכנס לגוף האדם הראשון, כי הנשמה שמימית היא, ולעומתה האדם אינו אלא יצירה גשמית. על כן ציווה אלוהים על מלאך אחד ממלאכי מרום להיכנס לפנימו של האדם. נכנס המלאך ופצח בשיר. שמעה הנשמה את שירתו, הוקסמה וביקשה אף היא להכנס לתוך גופו. נכנסה הנשמה ויצא המלאך. משפסקה שירת המלאך, ביקשה הנשמה לצאת, או אז פצח האדם הראשון בשיר והנשמה המוקסמת ביקשה לשכון לעד בגופו. מאז ועד היום זוכרת הנשמה את השירה השמימית ומתפעמת מכל דבר שיר ונגינה". כך מתאר המשורר הערבי אשתבי את הקשר בין המוסיקה לבריאת האדם. כך גם במרוקו מאמינים שהמוסיקה היא שמימית, מעשה ידיו של השוכן במרומים. על פי אמונה זו השיר קדם לדיבור והזמרה קדמה לאסלאם. אולי עוד מימי הצידונים, תושבי גבל, צור וצידון, שהתישבו בערי החוף של צפון מרוקו וניהלו יחסי מסחר פוריים עם תושבי פנים הארץ.
המוסיקה הקלאסית–אמנותית
המוסיקה הקלאסית-אמנותית נוצרה קרוב לוודאי בספרד המוסלמית בין המאה התשיעית למאה האחת עשרה לספירה. בימי שלטונו של הסולטן הרון ארשיד בבגדאד פעל אבי הקלסיקה המוסיקלית הערבית, המלחין ממוצא פרסי שהתיישב במוסול, איברהים אלמווסילי (806-743). הוא הקים אקדמיה למוסיקה בעיר שם למדו עבדים-זמרים וקיינה (נשות עבדים). בנו איסחק אלמווסילי (850-767) למד שירה אצל הקיינה ואצל מנסור אזלזל. בנוסף להיותו זמר ונגן "עוד" וחליל הפך לגדול מעצביה של המוסיקה הערבית באימפריה האיסלאמית. כאביו הוא ניהל אורח חיים חילוני ואף שתה יין בניגוד לחוקי האסלאם, אך הדבר נסלח לו בזכות מעמדו. אחד מתלמידיו, עבדרחמן אבן נפע זיריאב, עבד משוחרר ממוצא פרסי, למד באקדמיה הבגדאדית. הוא עורר את קנאתו של מורו בגלל כשרונו ונאלץ לברוח לאנדלוסיה דרך תוניסיה. בקורדובה (822) התקבל בזרועות פתוחות על ידי הסולטן עבדרחמן השני, שהרעיף עליו מתנות ואפשר לו לפתח את כישרונו ביצירת מוסיקת ה"מאלוף" היא מוסיקת ה"נובה" האנדלוסית", המבוצעת על פי סדר קבוע מראש ("נובה" = סדר, תור, יחידה מוסיקאלית). הוא כונה בשם הזמיר בזכות קולו הערב, והקים בזה אחר זה את האקדמיות למוסיקה בקורדובה, בסביליה ובגרנדה שם התיישב.
זיריאב שעיצב את השכלתו המוסיקלית על פי האסכולה הפרסית והמסורת הבגדאדית שרווחה במזרח המוסלמי, קבע את יסודותיה של המוסיקה האמנותית שנוגנה בחצר סולטני מרוקו. תורתו של זיריאב שילבה עקרונות מוסיקליים עם סימבוליזם מטפיזי-אסטרולוגי. בזכות השכלתו הרחבה ערך זיריאב סינתזה בין תורות אזוטריות פרסיות, יווניות ויהודיות ויחס למוסיקה ערכים פסיכולוגיים ותרפאותיים. הוא קשר את פרקי ה"נובה" לסמלי שנים עשר המזלות, לארבעת מרכיבי היסוד הפיזיים של היקום ולמצבו הנפשי של האדם. בנוסף לעיצובה של ה"נובה" המוסיקלית ושל ה"מוואשח" (שיר אזור), הוסיף זיריאב לכלי העוד מיתר חמישי הנושא את שמו, ניגן עליו בעזרת מפרט מנוצת נשר. עם נפילתה של קורדובה בשנת 1031 התיישב זיריאב בגרנאדה שם התפתח הנוסח הגרנאדי (ע'רנאטי). ההסטוריון אבן ח'לדון (1406-1332) מציין שירושתו של זיריאב פרצה את גבולות סביליה ואנדלוסיה בכלל. במאות ה-14-13 קלטו הערים תטואן ופאס שבמרוקו מוסיקאים רבים ובהם הפילוסוף-מוסיקאי אבן בז'ה (Avempace) שחיבר אחדים מפרקי ה"נובה". אחר נפילת גרנאדה בשנת 1492 ארצות המגרב ובעיקר מרוקו קלטו את אמניה, וה"נובה" המשיכה בהתפתחותה בכל צפון אפריקה. בשנת 1788 המוסיקולוג מתטואן מוחמד חאייכ אסף, שחזר וערך בספרו האנתולוגי "כונש" 11 נובות מתוך 24, שהיוו את הקנון המקורי של המוסיקה המכונה "אלא אנדלוסית". שאר הנובות נותרו יתומות. כי נמחקו מן הזיכרון הקולקטיבי.
מבנה הנובה ודרכי ביצועה
ה"נובה" היא יצירה מוסיקאלית המבוססת על מודוס מלודי יחודי. במזרח הערבי היא כונתה בשם "מקאם" או "טבע". במקור ה"נובה" היתה פרק המבוצע לפי סדר מסויים (=נובה) מתוך כלל התוכנית. היום היא מאפיינת את כלל המוסיקה הקלאסית המרוקנית, מוסיקת ה"אלא" מכונה במערב בשם המוסיקה הערבית-אנדלוסית. בעוד המוסיקה האירופית הלכה וצימצמה את המודוסים משבעה לשני סולמות (מג'ור ומינור), ה"אלא" האנדלוסית הורכבה מ24- נובות, כאשר כל "נובה" משקפת גוון מלודי שונה. מבנה זה מבוסס על אלטרנציה בין קטעים קצביים לקטעים נטולי מקצב, ובין קטעים כליים ("אלא" = כלי) לבין קטעים תזמורתיים המשלבים גם ביצוע קולי. כל "נובה" משקפת בתוך הארגון השיטתי הכולל פרק מלודי המבוסס על מצבים בטבע ברמה הקוסמית ומושפעת ממצבי רוח הנובעים משעות היממה (עצוב-שמח-רגוע-תוסס). לדוגמא, "נובה עושאק" משקפת את עלות השחר, "נובה אלמאיה" את שקיעת החמה, "נובה אסתהלאל" את הופעת הלבנה, "נובה רסד אדיל" את חשכת הלילה, ו"נובה רמל מאיה" הודיה לנביא מוחמד.
בדומה לג'ז האמריקני ולמוסיקה האלאטורית בת זממנו, מוסיקת הנובות כוללת בפרקיה השונים, באופן שיטתי, גם קטעים אימפרוביזטורים ("ביתיין" או "מוואל"), המבוצעים על פי חוקיות פנימית במסגרת הסטרוקטורה הכוללת של ה"נובה". הנובות המבוצעות היום בביצוע תזמורתי (סיטרה) הן: רמל מאיה, סביהאן, מאיה, רסד אדיל, אסתהלאל, רסד, ע'ריבת לחסין, חיג'אז כביר, חיג'אז משרקי, עראק עג'ם, עושאק. משאר הנובות (היתומות) נותרו רק פרקים או זכר עמום: מזמום, זידאן, זרקה, חיסר, איסבהאן ועוד. לכל "נובה" תוכן מוסיקלי המאופיין על פי מלודיה (נע'מה = נעימה, או טבע) ומקצב ("מיזאן"). לכל "נובה" יש "טבע" יחודי משלה, אך ה"מיזאן" משותף לכל הנובות. ה"נובה" מתחלקת לחמישה "מיזאן" הקובעים את המשקל ואת המבנה הקצבי. כלל ה"מיזאן" מתבצעים לפי הסדר הבא: בסיט, קאיים אונוס, בטאייחי, דרג', קודאם. לכל "מיזאן" התפתחות ריתמית הדרגתית מטמפו איטי לטמפו מהיר. כל "מיזאן" בעצמו מחולק ל"סנעה" של חמש שורות (סנעה ח'מסיה) או של שבע שורות (סנעה סובעיה).
ה"סנעה" מורכבת מפתיחה (דח'ול), כיסוי (תע'טיה), וחזרה (רג'וע). לכל "סנעה" תפקיד שונה במיזאן על פי הסוגים הבאים: סנעה פותחת (תסדירה); סנעה איטית (מיזאן מוסה); סנעה עם התחלה של האצה קצבית; סנעה בקצב בינוני; סנעה בעלת האצה גדולה; סנעה מהירה (אנסראף); סנעה סוגרת (קפל).
להלן סדר ביצוע הטכסטים של סנעה בעלת חמש שורות:
א. שורה ראשונה = שירה + ליווי כלי וחזרה רק של הביצוע הכלי.
ב. שורה שניה = שירה + ליווי כלי וחזרה רק של הביצוע הכלי.
ג. שורה שלישית = שירה + ליווי כלי.
ד. מחצית ראשונה של השורה הרביעית = שירה + ליווי כלי וחזרה רק של הביצוע הכלי.
ה. מחצית שניה של השורה הרביעית = שירה + ליווי כלי.
ו. שורה חמישית = שירה + ליווי כלי.
שורות א, ב, ג, ה, הן בעלות מלודיה זהה. כל שורה בשיר מחולקת לשני חלקים בעלי חריזה פנימית במחצית השורה ובסופה, לפי המבנה: אב/אב/אב/גד/גד.
השירים מושרים כשירה חד קולית של מקהלה השרה באוניסונו, חוץ מפרקי הבייתאיין והמוואל המבוצעים על ידי סולנים טנורים, המבצעים סילסולים ועיטורים מלודיים מרשימים.
לצד הסוגים לעיל כל "נובה" מחולקת לפרקים בעלי מאפיינים מלודיים וקצביים כגון:
תושיא – פתיחה אינסטרומנטלית יחודית לכל מיזאן, בעלת קצב מוגדר של שני רבעים. קיימות כתשעים תושיא, ומבחינים בין המודליות המבשרות מלודיה ("נובה"), לבין הריתמיות המבשרות מקצב (מיזאן).
משאליה – קטע כלי פותח בעל מבנה קבוע ומקצב חופשי. פרלוד זה מבוצע באוניסונו ומבשר את המוטיב המוסיקלי המאפיין את כל ה"נובה". תפקידו בין השאר לוודא כוונון אחיד של הכלים.
בוע'יה – פרלוד חסר משקל, מנוגן לפני או אחרי התושיא. זוהי משאליה מינורית.
ביתאיין – משמעו שני בתים. מורכב משתי שורות שיר בעלות משפט מוסיקלי זהה. משמש כקטע מעבר שתכליתו לרכך את המעבר ממשקל אחד למשנהו. קטע קולי עשיר מבחינה מלודית וטעון אקספרסיה. מבנהו קבוע אך בעל אופי סילסולי-אימפרוביזטורי, בו לא נוטלים חלק כלי ההקשה. הוא חסר משקל מוגדר. זו הזדמנות עבור הסולנים הקוליים להפגין וירטואוזיות עיטורית. מונים כעשרים סוגי ביתאיין. הוא מקביל למוואל במוסיקה העממית והמזרחית.
ברואל – שיר בעל אופי עממי מבחינה מוסיקלית ואף לשונית. משמש אמצעי לשבירת המתח האמנותי ולגיוון האחידות של הנעימה והמקצב.
אורכה של כל "נובה" בביצוע תזמורתי שלם נמשך יממה שלמה, אך אין מבצעים "נובה" שלמה כי היא תארך זמן רב. לרוב מקצרים את כמות ה"סנעאת" של כל מיזאן כדי לצמצמה לחמש שעות בערך, ובוחרים מכל "נובה" את הקטעים האופייניים על פי שעות היום ונסיבות הביצוע. המנצח על התזמורת הוא הקובע את בחירת הקטעים ואת אופן ביצועם.
אפילו אוזן לא מיומנת תבחין בדרך כלל במוסיקת ה"אלא" האנדלוסית הודות למליסמה (מוסמי אושוגל), כלומר השימוש בהברות משלימות, חסרות פשר, כגון טיריטאן יללאל, טאני טנאי, הא נא נא. הברות אלה מתאימות את עצמן לתנועה האחרונה בשורת השיר כאשר הוא נגמר לפני סוף המשפט המוסיקלי.
שפת הטכסטים המלווים את המוסיקה היא הערבית הספרותית, בה נותרו עדיין מילים ארכאיות ומילים ספרדיות משובשות. הטכסטים מבטאים רגשי אהבה, יופי ועונג. הם מהללים את יפי הטבע, את גוף האישה, את השתייה ואת שבחי הנביא, תוך שימוש במטפורות, אלגוריות, ואנלוגיות, כמקובל בשירת ימי הבניים במערב ובשירה הפרסית והעברית מאותה תקופה. לצפון אפריקה הגיעה המוסיקה האנדלוסית בנוסחים אחדים המבוססים על אסכולות שונות שרווחו ברחבי ספרד המוסלמית. כך השתמרה המוסיקה של סביליה בתוניס, המוסיקה של גרנאדה בתלמסן (מערב אלג'יריה), באלג'יר ובקונסטנטין, והמוסיקה של ולנסיה וקורדובה בפאס בתטואן ובשפשאון שבצפון מרוקו.
למעשה שמרה המסורת המרוקנית רק על ארבע נובות שלמות בעלות אחידות מודלית (מאיה, רסד דיל, ערק עג'אם, חיג'אז). שבע הנובות הנותרות הן נובות נטולות אחידות. הסיבה לעירוב של מודוסים נעוצה בקלסיפיקציה של המוסיקולוג מוחמד חאייכ. כדי למנוע את הכחדתן של הנובות היתומות מן הזיכרון הוא צירף חלקי נובות לנובות קיימות קרובות אליהן. בנוסח הגרנאדי שהגיע למרוקו מאלג'יריה שמרו יותר על האחידות המודאלית. הנוסח הגרנאדי (ע'רנאטי) הובא למרוקו בעיקר בזכות יהודים שבאו מגרנאדה במאה ה-16. הטרב הע'רנאטי השתמר במרוקו בערים רבאט במערב ואוג'דה במזרח, אליהן הגיע במאה ה-19 מתלמסן שבמערב אלג'יריה באמצעות משפחות יהודיות. הפיוט הפרא-ליתורגי במרוקו מושר בעיקר בסגנון אינסיהאד ע'רנאטי ומוואל. בנוסח הע'רנאטי קיימות 12 נובות שלמות: דיל, מז'נבה, חסין, ראמל, ראמל מאיה, ע'ריב, זידאן, סיכה, ראסד, מזמום, ראסד אדיל, מאיה, ו-4 קטנות וקלילות (אנקילאב): מוואל, ע'ריבת חסין, זרקה, עראק. סוגי המיזאן בטרב הע'רנאטי הם: מסדר, בטאייחי, דרג', אנסיראף, מח'לס. הקטעים מחוברים ביניהם באמצעות פרלוד כלי "אסתיח'באר" או באמצעות קטע כלי קצר בעל קצב מהיר "כורסי". כל מיזאן כולל מספר שירים המושרים על ידי סולנים או על ידי זמרים-נגנים המבצעים את פרקי הסנעה במלואם או רק חלקים מהם על פי החלטת המנצח על התזמורת. נובת ראמל כוללת 67 סנעה, אך רגילים לבצע רק חלקים אחדים מהן. הסיגנון הפואטי הוא ה"קסידה" הקלסית, המוואשח, או הזג'אל. כל שיר מתחלק לשלושה חלקים:
א. שניים או שלוש שורות = ע'ושאן + ג'וואב בביצוע כלי
ב. שורה או שתיים = מתלה עם מלודיה שונה
ג. שתיים או שלוש שורות = רוג'וע (חזרה)
חוקרים אחדים ובעיקר החוקר האלג'ירי רולן רייס (Roland Rhaïs) דנו באפשרות קיומה של זיקה בין מוסיקה זו לבין המוסיקה הנוצרית-אירופית הקדם גרגוריאנית. המוסיקה המערבית המודרנית, טוען רייס, מקורה במוסיקה האנדלוסית המוסלמית. לרוב המאזין מופתע מן הדימיון בין הלחנים של מוסיקה זו לבין מוסיקה כנסייתית של ראשית ימי הביניים.
תולדות הנובה האנדלוסית במרוקו
בהבינו את חשיבות הנכס התרבותי שמצוי בתחומו, בית המלוכה המרוקני נטל תחת חסותו בעשורים האחרונים את מלאכת שימורה וטיפוחה של מוסיקת ה"אלא", ביצועה בידי תזמורות חצר והוצאה לאור של הקלטותיה. שר התרבות מוחמד בן עיסה, בשיתוף עם "בית תרבויות עולם" בפריס בראשותו של שריף ח'זנדר ובהתייעצות עם המוסיקולוג הגרמני חביב חסן תומה, יזמו את מלאכת הקלטתן האינטגראלית של 11 הנובות שהשתמרו במלואן . החל מינואר 1989, בתום ארבע שנות הקלטה, פורסמו במרוקו 73 תקליטורים המכילים כשמונים שעות נגינה וזימרה של נכסיה המוסיקליים הקלסיים של מרוקו, שחרגו משטחה לכיוון שאר ארצות צפון אפריקה ולעבר מוקדים מוסיקליים נוספים בעולם. חשיבות מפעל השימור וההקלטה היא קריטית לאור העובדה שמסורת מוסיקלית ידענית זו עברה מדור לדור לא בזכות רישומה בתווים, אלא רק מתוך האזנה למוסיקה זו ובזכות ביצועה הכלי והקולי על ידי מומחיה החל מן המאה התשיעית ועד לימינו. מלאכת ביצועה התזמורתי של כל "נובה" הופקד בידי ועדת מומחים שבחרה את התזמורות המבצעות והתאימה אותן לנובות השונות, כך שבנוסף לביצוע התזמורתי של עבדלכרים רייס מפאס, עיר הנחשבת לקובעת הנוסח המוביל, הוקלטו נובות שבוצעו על ידי תזמורות מטנג'ה, תטואן, רבאט וקזבלנקה. הודות למדיניות זו נלמד רפרטואר מוסיקת הנובות באקדמיות ובקונסרבטוריונים, הוקמו ופרחו "אגודות חובבי המוסיקה האנדלוסית" ברוב הערים ואף נעשו נסיונות על ידי חוקרים במרוקו, בישראל ובצרפת להתאים למוסיקה זו את הנוטציה הגרגוריאנית כדי לשמר אותה בכתב סימנים חזותי.
ל"נובה" האנדלוסית הקאלסית היה מעמד חשוב בימי שושלת סולטני ה"מורביטון" הברברית, אף על פי שבראשית שלטונם הטיפו נגד מנעמי החיים ונגד נגינה בפרט. בהמשך, הם אירחו בחצרותיהם את האמן איש אנדלוסיה אבו בכר סייאע'. יורשיהם בני שושלת המייחדים (מווחידון) הזניחו בראשית שלטונם את המוסיקה, טיפחו את הקנאות הדתית והטיפו לשבירת כלי הנגינה. אך שושלת בני מרין (1221-4551) שירשה אותם, זכתה ברכש יקר ערך של אמנים אנדלוסים שגורשו מחצי האי האיברי עקב הרקונקויסטה הנוצרית. באותה תקופה גם צמחו במרוקו מסדרים דתיים שהתקיימו בצד קברו של צדיק מקומי (זאויה), לעיתים אף מתקופת הג'היליה, היא התקופה הקדם איסלמית, ואימצו את השירה והמוסיקה האנדלוסית בטכסיהם לצד מוסיקת ה"סמאע" ששימשה את ריטואל התפילות התקניות. ראוי לציון בייחוד את מסדר ה"עיסאויה" ממכנאס ששיחק תפקיד חשוב בהפצת מוסיקת ה"אלא" בקרב שכבות נרחבות באוכלוסיה.
בימי שושלת הסעדיים התווספה לרפרטואר המוסיקלי הקלסי "נובה" חדשה אסתהלאל שחוברה על ידי עלאל בטה, מבוססת בחלקה על מודוס "ראסד" במוסיקה הקלאסית המזרחית. בימי שושלת השריפים העלאוים הוסיף המלחין עבדארחמן אלפאסי פרקים חדשים לנובת "ראסד אדיל" וחיבר מילים דתיות לנובת "רמל מאיה" במקום המילים החילוניות בהן היתה מושרת קודם לכן. אחריו הדו בן ג'לון יצר את המיזאן "קיים אונוס" לנובת "ע'ריבת לחסין" ויסד אקדמיה למוסיקה בעיר פאס. בשנת 1932 שיגרה מרוקו לועידת המוסיקה הערבית בקהיר משלחת גדולה בראשותם של מוחמד שוויקה ועומר אלג'עדי. שנתיים לאחר מכן השניים יסדו את התאחדות חובבי המוסיקה האנדלוסית, בראשה הועמד דריס בן ג'לון, והצליחו לראשונה להקליט שמונה נובות שלמות מתוך ה-11 שנותרו בזכרונם של המבצעים. בתקופת שלטונו של המלך חסן השני ראשי התזמורת המלכותית היו מוחמד לוקילי ועבדלכרים רייס ותלמידיהם עבדרחים סוירי ועבדלפתח בניס.
המוסיקה הליתורגית
אם ה"אלא" האנדלוסית שירתה את השירה הפרא-ליתורגית באירועים דתיים וחילוניים בחצרות מלכים ובבתי הבורגנות העירונית, ה"סמאע" היא מוסיקת הריתואל הפולחני במסגד, במוסם ובזאויה בתפילות התיקניות. מבצעיה נקראים "מוסמעין". תפילותיהם מושמעות כשירת אוניסונו ללא ליווי כלי. המזמורים כתובים ערבית ספרותית ועוסקיםבנושאי אמונה, תשבחות ושירי הלל לנביא ולקודשי האסלם.
הפיוט ושירת הבקשות
לאמיתו של דבר כלל לא קיימת מוסיקה יהודית יחודית. עם זאת חשוב לציין את תרומתם החשובה של היהודים לשימורה ולהפצתה של ה"אלא" האנדלוסית, לטיפוח כלל סוגי המוסיקה שרווחו באזור ולאימוץ השפעות מודרניות חדשניות שמקורן מחוץ למרוקו. מוסיקת הנובות רווחה בקרב היהודים המקומיים עוד לפני בוא מגורשי איבריה היהודים והמוסלמים. אך אין ספק שאלה תרמו לא מעט לחיי השירה והמוסיקה של "התושבים" (כך כונו על ידי מגורשי ספרד). התנופה המשמעותית בתהליך עברותה ויהודה של מוסיקת ה"אלא" האנדלוסית התרחשה בעקבות תפוצתה של תורת הקבלה של הרב יוסף קארו מצפת על ידי שליחים דרבנן שבאו מארץ ישראל. אם כי קודם לכן כבר הרכיבו משוררי מרוקו היהודים מילים עבריות על לחני הנובות השונות. "השומרים לבוקר" הקיצו בחצות לילה בשבתות שבין סוכות לפסח ונהגו להתקבץ בחבורות כדי לבצע פיוטים המהללים את אלוהי ישראל ולנהל שיח עם השכינה לשם קירוב בואו של המשיח וזירוז הגאולה שתציל את ישראל מיסורי הגלות. זוהי "שירת הבקשות" המושרת לפנות בוקר כל שבת בעונת החורף.
הרפרטואר של "שירת הבקשות" נבחר מחוץ לסידור התפילה. הוא נאסף ונערך בקפידה, בחלקו האחד מתוך הדיוואן של שירת תור הזהב בספרד ובחלקו האחר מתוך המצאי הגדול של שירת משוררי מרוקו העבריים מן המאה ה-16 ואילך. בדייוואן זה מצויים גם שיריו של אחד מגדולי הפיטנים, הרב דוד חסין ממכנאס. כל חבורת לומדי הזוהר ותורת הקבלה ערכה אנתולוגיית פיוטים יחודית לצרכיה, אולם בשנת 1890 התגבש בהדרגה קובץ פיוטים אחיד: "רוני ושמחי" שנערך בעיר אסווירה (מוגדור) על ידי שני משוררים-מוסיקאים: דוד אלקיים ודוד יפלח. הקובץ שופר ונערך מחדש בשנת 1921 בשם "שיר ידידות" על ידי פייטני מראכש, והתקבל לאחר מכן על ידי כלל פייטני "שירת הבקשות" במרוקו. האנתולוגיה מחולקת לעשרים שבועות שבין שני הרגלים. בכל מפגש לילי שרו הפייטנים את השירים השייכים לפרשת השבוע הרלוונטית, כאשר בכל מפגש מבצעים פיוטים בעלי אופי קבליסטי קבועים (תיקון לאה, דודי ירד לגנו, וידיד נפש), ואחריהם מבצעים סדרת פיוטים מתחלפים הכוללים גם "קסידה" אחת. בשנת 1979 פרסם חיים רפאל שושנה מהדורה נרחבת ומבוארת של "שיר ידידות" בשם "אעירה שחר", הכוללת הנחיות למבצעים בתחום המוסיקלי.
מלאכת הרכבת הטכסטים העבריים על פרקי הנובות השונות נעשה בקפדנות, במקצועיות ועל פי כל כללי הפרוזודיה, דבר המלמד על מומחיותם של המוסיקאים היהודים בתורת ה"אלא" האנדלוסית ובמקצביה השונים. קפדנות זו הובילה אותם להתאמת הצד הפונטי של חלק ממילות השיר העברי לצלילן של המילים הערביות המקוריות. כאשר המשפט המוסיקלי של ה"נובה" היה ארוך יותר משורת השיר העברי, השלימו הפיטנים את המלודיה באמצעות מליסמות (הא נא נא, טיריטאן יא ללאל). הרכבתה של ה"אלא" האנדלוסית על השירה הפרא-ליתורגית העברית שמחוץ לסידור התפילה העמיקה את אחיזתה בקרב ציבור החובבים (מולועין) והמקצוענים (אואלין) השרים או מנגנים בהרכבים תזמורתיים (רבאעה) שרווחו בקהילה היהודית. כתוצאה מכך השתמרו פרקים אחדים מתוך מספר נובות שהמוסיקולוג מוחמד חאייכ הכריז עליהן בסוף המאה ה-18 כיתומות או אבודות. לחנים אלה ונעימות קדומות יותר נשתמרו בזכרונם של עורכי "שירת הבקשות" ופייטניה שכינו אותה "טריק קדים" (המודוסים הישנים) לעומת טריק ג'דיד (המודוסים החדשים), שרווח בקרב המוסלמים.
בתקופות של קנאות דתית מצד סולטנים של שושלות אחדות, שבאה לידי ביטוי אף באיסור קיומן של תזמורות מוסלמיות, המוסיקה של הנובות המשיכה להתקיים בקהילות היהודיות בבתי כנסת ובתזמורות. כאשר זו נשתכחה במקצת מזכרונם הקולקטיבי של הנגנים המוסלמים פנו הסולטנים היותר ליברלים, שירשו את קודמיהם הקנאים, למוסיקאים היהודים וביקשו את עזרתם להקמת סיטרה (תזמורת) חדשה בארמון המלוכה. היהודים גילו בקיאות לא רק במוסיקה אלא גם בטכסטים המקוריים שלה, ולעיתים חיברו פיוטים בשיטת המטרוז (רקום) – שירים דו לשוניים – בעברית וערבית, הבנויים מבתי שיר משולבים לסירוגין בשתי השפות, להם התאימו לחנים מרפרטואר הנובות. היהודים אימצו גם את שירת ה"שעבי", שירה עממית בהשפעת המוסיקה האנדלוסית, את הדזירי (נובות קלאסיות-קלות בנוסח אלג'ירי) ואת ה"קסידה". הם יצרו להן מילים חדשות בעברית, בניב הערבי-יהודי של שפת הדיבור, או בשפת ה"תשלחית" שהיתה שגורה בקרב קהילות יהודיות בחבל הסוס, למרות שהן נחשבו לפחותות ערך בהשוואה למוסיקת הנובות הקלאסית, הידענית והאמנותית.
אלה הן דוגמאות אחדות למערכת הזיקות ההדדיות שהתקיימו בין יהודים למוסלמים בתחום אמנות המוסיקה. אך לצד מלאכת השימור "חטאו" היהודים גם במודרניזם בהיותם הראשונים שהחדירו לשירתם סוגות חדשות שמקורן במוסיקה הקלה או האמנותית שבאה מן המזרח בעיקר מקהיר. נציין בתחום המוסיקה הקלה והעממית את המוסיקאים היהודים הפופולריים במאה העשרים" סמי אלמע'ריבי וסלים הלאלי, ובתחום השירה הפרא-ליתורגית את גדול הפייטנים החדשניים, הרב דוד בוזגלו, שהשפיע על דור שלם של פיטנים. תקליט של פיוטים בקולו משנות החמישים יצא לאור מטעם בית התפוצות (1985), מתוך אוסף הקלטות של החוקר חיים זעפרני מפריס.
היום אנו מבחינים בישראל בתחיית "שירת הבקשות" ובפריחתם של ערבי שירה ופיוט המבוססים על ה"אלא" האנדלוסית. כבר בשנות השמונים מקהלת זמרי קאמרן ביצעו ברפרטואר של הסדרות למנויים מחרוזת פיוטים משירת ה"נובה", בעיבודו של המלחין אברהם אמזלג. להקת צפון מערב הסטודנטיאלית בראשותו של החוקר יוסף שטרית ביצעה לצד הנובות גם פולקלור עממי, בשיר ובריקוד. בשיתוף עם גדול ידעני מוסיקת הנובות, הכנר ישועה אזולאי מנתיבות, ביצעה המוסיקאית ליז מגנס עיבודים לג'ז של קטעי "נובה". שתי תזמורות של מוסיקה אנדלוסית באשדוד ובאשקלון מקיימות סדרות של קונצרטים למנויים בערים הגדולות בארץ. התזמורת האנדלוסית הישראלית – אשדוד אף זכתה בפרס ישראל בשנת 2006.
השירה העממית: המלחון והקסידה
ה"מלחון" הוא הזמר העממי המרוקני ולו שורשים עתיקים באוכלוסיה הכפרית. הוא נקרא לעיתים גם "זג'אל" או אף "קסידה", שהוא מונח המתייחס לטכסט ולא לסוגה המוסיקלית. מילותיו מושרות בערבית מדוברת בניביה השונים בהתאם לאזור, אך המלודיות שלו שאובות ברובן מרפרטואר ה"נובה" האנדלוסית הקלאסית תוך פישוטה. הוא זוכה לתפוצה גדולה ובמשך דורות חימם את ליבותיהם של תושבי נאות מדבר הסחרה בעמקי הסוס, הדאדס והזיז, לפני שהתפשט צפונה לערי המלוכה מראכש ופס ואף לערי החוף האטלנטי. במאה ה-13 המוסיקולוג אבן דרג' מזכיר בספרו "על ההנאה והתועלת מהאזנה למוסיקה" (כיתב אל אימטע ולאינתיפאעפי מסאלת סאמע אסמע), 31 סוגים של כלי נגינה, אך הוא אינו מזכיר מוסיקה עממית. גם וואנשריסי, מוחמד חאייכ בספרו "כונאש" וטייב עלמי, אינם מזכירים את ה"מלחון". העדרו של המונח מן הספרות המוסיקולוגית המרוקנית אינה פוסלת את קיומה של סוגה זו המבוססת על שיר ה"קסידה".
ה"קסידה" היא שיר נרטיבי על נושא אחד, (סוג של בלדה) בנויה על משפט מלודי יחיד, פשוט וקליט. הטכסט שלה משלב אוצר מילים ותחביר מן הערבית הקלאסית וספרותה עם הערבית המדוברת במרוקו (ה"דריג'ה"). אך קסידות אחדות כתובות בשלמותן בערבית מדוברת (זג'אל). שירי ה"קסידה" שומרים על חלוקת השורות לבתים כמו בשירה האנדלוסית. הבית נקרא ע'סון (ענף) וכולל 8 עד 16 שורות ופזמון: "חרבה" (חץ) המגוון את המבנה המלודי של הבית. הקסידה של המלחון מתבססת על שני מרכיבים עיקריים: הפתיחות (פרלוד) והבתים. הפתיחות הכליות (תקסים) הן בעלות משקל חופשי ומבוצעות על ידי נגן עוד המנגן סולו או על ידי נגן כינור. לאחר מכן מנגנים שיר באחד משלושת הצורות המוכרות: סרבה, תמוואלה, מוואל. יוצרי ה"סרבה" בלתי ידועים, לכן מכנים אותם סרבה חרמיה (סרבה ממזרה). היא מבוצעת כשיר קצר בסגנון של ה"קסידה". היא מורכבת מארבעה חלקים: דח'ול, נעורי, אבייאת, רדמה.
חלקי הקסידה:
קסם = בתים מושרים בסולו, בהם משולב פזמון (חרבה)
חרבה = נוצרה במאה ה-16. פזמון בין הבתים המושר על ידי השדדה (זמרים וזמרים-נגנים)
דרידכה = פזמון מהיר לקראת סוף הקסידה, "חרבה" מהירה.
המודוסים של הקסידה מושפעים מן ה"אלא" האנדלוסית ומן המודוסים שלה. מבחינים בשתי קטגוריות. שישה מודוסים בסיסיים: אסתיהלאל, רמל מאיה, חיג'אז, סיכה, עראק עג'אם, אסביהאן. מודוסים משניים ספורדיים: חסין, אינקילאב ראמל, חמדאן, ראסד משארקי. מודוסים מזרחיים: ראסד, בייאתי, סיגה.
מקצבי ה"קסידה" מחולקים לשלושה סוגים: גובהי, חדרי, דריכה. הם מופקים באמצעות מחיאות כף (ארש) ותעריג'ה (תוף מחרס). שני "תעריג'ה" קובעים את המקצב. האחד מקיש באמצע משטח עור התוף (אום) והשני בשפת התוף (חאסיה). תזמורת ה"מלחון" המסורתית אינה כוללת כלי נשיפה, אלא כלי מיתר וכלי הקשה בלבד, כדוגמת התזמורות הקלאסיות. בנוסף לכלי ה"עוד" וה"כמנג'ה", אנו מוצאים את הסוויסן (או סוויסי) שאינו אלא "עוד" עממי בעל שלושה מיתרים וצליל דק, ממשפחת ה"גמברי". ה"חג'חוג'" גם הוא ממשפחת ה"גמברי" אך צלילו נמוך. המונשיד (הזמר הסולן) מחזיק בידו תעריג'ה כדי ללוות את שירתו בקצב.
בימי שושלת המייחדים הברברית (1269-1147) ששלטה במרוקו ובמקביל להיווצרות ה"מוואשח", נוצר ה"זג'אל" או "גריהא", המתעלם מכללי הדקדוק הקלסי. בשנת 1206 נוסדה האקדמיה לשירת ה"מלחון" במכנאס שם היא נלמדת עד היום. סגנונות חדשים מתווספים לסגנון זה ובימי שושלת בני מרין ובעיקר בימי שושלת בני וואטס במאה ה-16 נוצר הפזמון (חרבה) המציין את סופו של כל בית. בין היוצרים החשובים של ה"מלחון" אנו פוגשים את עבדלעזיז אלמע'ראוי (1602-1578), בן זמנו עבדרחמן מג'דוב, שיצר מן המילה חסרת הפשר דן שורות שיר כגון: דן דני יא דן דני דן דן יא דן. במאה ה-17 אלמסמודי השתמש במילה "מאלי" כדי ליצור אפקט דומה. אלה הן בעצם מליסמות הבאות להשלים שורות שיר או סטרופה כדי להתאימן למשפט המוסיקלי או כדי לייפותו באמצעות משפט מלודי אימפרוויזטורי. בזכות בואם של משוררים אלג'ירים שברחו מן הכיבוש התורכי בימי שושלת הסעדיים התעשר ה"מלחון" בצורות חדשות: מובייאת, מקסור, ג'נב, מושתאב, סוסי. תקופת התחדשות עברה על שירת ה"מלחון" וה"זג'אל". היצירה האינטנסיבית בתחום זה הולידה את ה"סורוף" ואת התהליכים המדגישים את המקצב ואת השפעתם של המאזינים על הזמרים. במחוז תפילאלת שבפאתי הסחרה צמחו משוררי "מלחון" רבים. במאה ה-18 פעל בתחום זה מוחמד בן סלימן ובזאוויה זג'ולי שבמראכש פעלו בן עלל מראכשי שיצר את את זג'אל סופי. בזאוויה של מכנאס פעל סי קדור עלמי שזיכה את ה"מלחון" בתפוצה רחבה ביותר. בזוויה חרכיה ברבאט, בזאוויה שקוריה בשפשאון ובמקומות נוספים פעלו גם בן יזיש תזי, חאוזי בן מסייח, בן סחלה, בן תריכי ערובי ונגן העוד חוסין תולאלי. גם הסולטן מולאי עבדלחפיד שלח ידו בכתיבת מלחון. סוגה זו עברה לאלג'יריה באמצעות ה"מחאדשה" (זמרים-מספרים) שיצרו שם את סוגת ה"שעבי" (שירה עממית).
שעבי (עממי) הוא הגירסה האלג'ירית של המלחון שהגיע אליה ממרוקו באמצעות הזמרים-המספרים (מחדשה). רפרטואר השעבי האלג'ירי אומץ על ידי הזמרים ובעיקר הזמרות מקזבלנקה שראו בו סוגה מודרנית המפרה את הרפרטואר המקומי. בין זמרי השעבי ניתן לפגוש את מעלמה נג'מה, איברהים סווירי ואת היהודיה זוהרה אלפסיה. ביצע אותו גם סמי אלמע'ריבי, שנטש את השירה הקלסית-דתית-ליתורגית לטובת השעבי העממי-חילוני בהשפעתו של הזמר סלים הלאלי האלג'ירי שחי בעיקר במרוקו.
המוסיקה הקלה
הדור החדש של המוסיקה הקלה במרוקו משלב מסורות מוסיקליות מקומיות עתיקות ("אלא", מלחון, קסידה, שעבי, שירת הגנאווה ולחנים הרריים של האימזיע'ן), עם השפעות שמקורן במוסיקה המצרית ובאגן המזרחי של הים התיכון, בעיקר בהשפעת הרדיו, הטלביזיה והקולנוע. להקת ז'יל ז'ילאלה שואבת מן הרפרטואר ומכלי הנגינה הבֶּרבֶּרִים, אף על פי ששפתה ערבית ספרותית. להקת נאס אלע'יואן זוכה להצלחה גדולה אף מחוץ למרוקו בזכות השילוב המוצלח בין מקצבי הגנאוה של אזור אסווירה לבין מוסיקת הפופ והג'ז של זמרים שחורים מאמריקה. להקות תגדא ולמשחב בתחום המוסיקה הפופולרית הקלה משלבים מסורות מקומית עם השפעות ממוסיקת ה"ראי" האלג'ירי והפופ האמריקאי. במקביל, לא מעט כוכבי פופ אמריקאים הוקסמו מנופיה של מרוקו וממקצבי תושביה הכפריים שבדרום, שהו בקרבם זמן מה ושאבו מלחניהם. ג'ימי הנדריקס שהה בקרב הגנאוה באסווירה, בראיין ג'ונס ואחריו מייק ג'אגר מן "האבנים המתגלגלות" שהו בכפר ג'ג'וקה שבהרי הריף והשתתפו בשירת העייטה. כמוהם שאבו נגני הג'אז מיילס דייויס, רנדי ווסטון ואורנט קולמן מן השפע הרב שסיפקה להם המוסיקה העממית והפולקלורית של מרוקו.
כלי הנגינ
התזמורת האנדלוסית הקלאסית כוללת בעיקר כלי מיתר. הכינור (כמנג'ה) והויולה (כמאן) הנשענים במאונך על הברך השמאלית ולא על הכתף כמקובל באירופה, וזאת כדי לשחרר את הסנטר לביצועים קוליים. בעבר מיתריהם היו עשויים ממעי בהמה מעובד, והיום המיתרים עשויים מתכת. ה"עוד" דומה ללאוטה האירופית והוא בעל צוואר קצר וגוף מסיבי ומקומר, ובו חמישה זוגות מיתרים ומיתר נוסף בעל צליל נמוך. כל מיתר גדול בשלושה רבעים יותר מן המיתר שמתחתיו. הכיוון הוא: רה סול לה רה סול דו. "כווירה" הוא "עוד" אלג'ירי מאורך יותר בעל ארבעה מיתרים כפולים. ה"קאנון" הוא סיתאר בצורת טרפז בעל 78 מיתרים ו-25 תווים. מיתריו נצבטים בעזרת שני מפרטים באצבע המורה של כל יד. מתחת לכל קבוצת מיתרים מצוי גישרון המשנה את הצליל עד לתשיעית הטון. הוא משמש ביחוד לקטעי המעבר של המוסיקה האמנותית. ה"רבאב" הוא סוג של ויולה בעלת שני מיתרים עבים עשויים חוטי שיער נצבטים וקשת קמורה. הוא נעלם בהדרגה מן התזמורות הקלאסיות לטובת הכינור ולטובת המנדולינה והבנג'ו שהתווספו לתזמורות אחדות.
במוסיקה העממית ובפולקלור אימזיע'ן מבחינים בכלים מגוונים כגון "גמברי". זהו עוד עממי מעוגל מעץ צפצפה או מעץ אגוז, כשהצוואר והמגופה עשויים מעץ דפנה. שלושת מיתריו הם בעלי מידות משתנות ובלתי שוות עשויים מניילון, ממשי או ממתכת, נצבטים על ידי מפרט מקרן או מדקל ננסי. לותר הגנאוה הוא סוג של בנג'ו בעל תהודה עמוקה, עשוי מגליל חימר או מתכת. "סויסן" הוא עוד קטן בעל צוואר ארוך באופן מיוחד עם שלושה מיתרים וצליל חד.
בתחום כלי ההקשה פוגשים את ה"טאר" (או הטרייר הקטן) מעוטר ודומה לתוף מרים, שצלילו מקשט את צליל ה"דרבוכה", בעל מצילתיים קטנים מנחושת בצידיו. ה"דרבוכה" הוא תוף גלילי נפוח בקצה אחד, עליו מתוחה יריעת עור, עשוי במקור מחרס או ממתכת בעל עור מתוח וברגים למתיחה. מקישים עליו בשתי הידיים במרכזו (אום) או בשפתו (חאסיה). לרוב הוא מעוטר בדגמים צמחיים דוגמת עיטורי הקרמיקה האופייניים לעיצוב האדריכלי במרוקו . ה"בנדיר" הוא תוף גדול ועגול עליו מתוחה יריעת עור כבש מחוממת באש מדורה וחבל המוסיף צליל הרעדה. נמצא בשימוש אצל האימזיע'ן (הבֶּרבֶּרִים) כקובע את הקצב בריקוד ה"אחוואש" ובשירת ה"אמראג". "כרכאב" או "גרגאב" הוא סוג של קסטנייטות כפולות ממתכת בעלות תהודה חזקה, משמש את להקות הגנאוה. "נאקוס" הוא כלי הקשה עגול עליו מכים במקלות ממתכת. "זיל" הם מצילתיים מנחושת בהם משתמשים רקדנים ונגנים בבוהן ובאצבע המורה של כל יד כדי לקבוע את הקצב. "טבל" הוא תוף המלווה את הגרגאב.
בתחום כלי הנשיפה קיימת ה"עייטה" סוג של אבוב בעל לשונית כפולה, עשויה מעץ זית או מעץ משמש, מיוצרת בעיר וואזאן. ה"עוודה" היא חלילית מקנה סוף. ה"ניי" הוא חליל צד בעל שיפוע חיצוני ללא לשונית, העשוי קנה סוף חלול משני צדדיו. נקובים בו שבעה חורים ונושפים בו בקצות השפתיים. נגני ה"ניי" משתמשים בו-זמנית בשבעה חלילים בגדלים שונים.
הריקוד הבֶּרבֶּרִי
ה"מוסם" הוא מפגש עממי רב משתתפים המתנהל סביב קברו של צדיק מוסלמי (מרבוט). הכפריים של הסביבה ואף העירוניים המגיעים ממרחקים באים כעולי רגל בחג המולוד (הולדת הנביא מוחמד) או לכבוד חגיגה כפרית חקלאית, כדי לומר תפילה בהנחייתו של פקיה (לבטא fqih). לצד הקרבת קורבנות, מתבצע יריד מסחרי ובעיקר מפגש ססגוני, הכולל הקשבה לסיפורי נפלאות על סגולותיו התרפאותיות של הקדוש הנערץ, מעשי צדקה כסגולה לשחרור ממצוקות. זהו גם מפגן חגיגי של שירה, נגינה וריקודים המתנהל בעיר אוהלים במשך כשלושה ימים ולעיתים אף יותר, הכל לפי מנהג המקום. את מיטב ביטויו של הריקוד הפולקלורי ניתן לפגוש באירועי ה"מוסם" ב"זאויה" אך גם באירועים מקומיים, בחגיגות משפחתיות וחגים עונתיים הקשורים לעבודות חקלאיות ולהשפעת כוחות שמימיים על טבעיים על חייהם. האימזיע'ן ובעיקר ענף ה"שלוח" של איזור הסוס והרי האטלס העליון מהווים מקור עשיר של שירה, נגינה וריקוד. השירה מתבצעת בשפת התשלחית (או תמזיע'ת) ולרוב היא קשורה בלהקת ריקוד בראשה עומד ראיס, שהוא גם המשורר, המלחין והמנגן, או לעיתים ראיסה שמנהלת את שירת הנשים (עייטה). הלהקה שרוכשת מיומנות גבוהה נודדת לכפרים שכנים ואף לערים רחוקות. הלהקה מבצעת שירים בצורת דו שיח מלודי בין נשים לגברים או בין הראיס לבין שאר המשתתפים. השירה הקולית הוירטואוזית של הסולנים ושל המשיבים מגיעה לטונים גבוהים עם פאוזות בסופי משפטים שמזכירה את שירת היודל השוויצרי.
בפאתי מדבר הסחרה ובחבל הסוס אוכלוסיית ה"שלוח" רוקדת את ריקוד ה"גדרה" (או קדרה) על שמו של התוף הגדול שצורתו קדרת חרס עליו מתוחה יריעת עור מאויירת ומחחוממת באש המדורה המרכזית שמדליקים בשטחים פתוחים בקרבת הכפר. במרכז כורעת אישה על ברכיה, במיטב איפורה ותכשיטיה, עטוייה צעיפים אותם היא פושטת בהדרגה במהלך הריקוד. הריקוד מתבצע בתנועות ראש, כתפיים וחזה, בהתחלה באיטיות ובהדרגה מגיעה הסולנית למצב השתוללות והתמוטטות, ובאותו זמן שאר הנשים פוצחות בזע'ארית (קריאת יו יו לביטוי שמחה), והגברים קובעים עבורה את הקצב במחיאות כף ובהקשה על תופי ה"גדרה". ה"אחוואש" הוא ריקוד אופייני לאטלס העליון ולחבל הדאדס. בחצר הקסבה (מבצר) המקושטת בשטיחים וכיסויי קיר, מתייצבות הנשים לסירוגין במעגל סביב מדורה או בשורה מול שורת גברים המכים בתופי הבנדיר הקטנים ומנהלות איתם דיאלוג מלודי. הראיסה פוצחת במשפט פתיחה ושאר המשתתפים משיבים לקריאתה בשיר ונגינה. ה"אמראג" הוא השיר המלווה את הריקוד. בהרי האטלס התיכון והעליון, בכפרי איית בוגמז, אית הדידו, בכל מחוזות ה"אימזיע'ן" ובחבלי אולמאס וכניפרה, רוקדים את ריקוד ה"אחידוס" אותו רוקדים נשים וגברים, לבושים בגדים צחורים. הרוקדים מתייצבים בחצי עיגול, ובהטיית גוף קדימה מתפתחת תנועה פשוטה ומתמשכת של צעדים: לפנים, אחורה, ולצדדים, כאשר השירה והנגינה מלווים את מהלך הריקוד.
טקסי הגנאוה
תולדות הגנאוה קשורים בסולטן אחמד מנסור שבסביבות שנת 1590 ערך מסע לסודאן המערבית (גינאה, גאנה, מאלי, סנגל וניגריה), והביא משם עבדים שהעסיק בשדות קני הסוכר של חבל הסוס, בחבל החאוז של מרכש ובתעשיית זיקוק הסוכר בעיר החוף אסווירה. אחריו הסולטן מולאי איסמעיל הביא יותר משלושים אלף עבדים מגינאה יחד עם נשותיהם כדי לגייס אותם ואת צאצאיהם למשמר השחור הנאמן לבית המלוכה. במאה ה-18 מוחמד בן עבדאללה בנה את העיר אסווירה בעזרת פועלים שהובאו מסנגל, סודן וגינאה. היום הם מהווים קבוצה אתנית גדולה.
מסדר ה"תריגה" אליו משתייכים הגנאוה, הוא מסדר סופי (תסוויף) המתקיים סביב הוואלי, (הצדיק של המרבוט), סידנא בילאל, המואזין הראשון של האסלאם ועוזרו השחור של מוחמד. בשמו הקימו זאוויות רבות בצפון אפריקה. בקונסטנטין שבאלג'יריה הם מכונים "אספן" (עבדים), בתוניס הם שמם "סטמבלי" או "סודני". במרוקו הם פזורים במרכזים רבים במכנאס, פאס, רבאט, קזבלנקה, אסווירה, מראכש, תפילאלת ותמסהולת. הם מקיימים קשר אמיץ עם מסדרי ה"עיסאווה", ה"חמדשה" ו"סידי רחאל", ומשתתפים יחד איתם בכנסי המוסם כזמרים ורקדנים.
בחג השנתי לכבוד סידי בילאל, במסגרת ה"חדרה" של ליל הגנאוה, הנשים (שוואפה) מנהלות טכסי ריפוי בעזרת ה"ג'נון" (שדים) מלווים בריקוד הדרדבה (הרעש הגדול) הופעות הדרדבה של הגנאוה מצטיינות גם בריקוד אקרובטי וגם במוסיקה קצבית מלווה בצלילים מתכתיים צורמים של ה"כראכב" או "גראגב" (קסטנייתות כפולות ממתכת), שמתפתחת בהדרגה למצב של טרנס אקסטטי המקרב את הרוקד למהות המיסטית של האלוהות. בעיר החוף אסווירה מתקיים פולחן ליל הגנאוה מן החשובים ביותר במרוקו. הטכס מורכב מחמישה שלבים.
– עאדה (המינהג) היא תהלוכה המתחילה בזאויה של סידנה בילל ומסתיימת בביתה של המשפחה המארחת, שתורמת את הבהמה שנטלה חלק בתהלוכה בתוך העיר, ומגישים אותה כקורבן. את התהלוכה מוביל המנהיג הרוחני של הקהילה, המעלם, או עוזרו, המכה בטבל בעזרת שני מקלות מעוגלים בעוד שאר השתתפים רוקדים במעגל ומכישים בגרגב.
– דביחה (הזבח) טכס זה מתחיל בהעלאת הקורבן המסורתי בו שוחט הקצב של המסדר (המוקדם) אייל או עגל שהוקרב ליישויות אליליות המתוארות במילות השירים. מבחינה בלשנית מילות השיר מעידות על קשר אתני עם קבוצות "במברה", "סוע'אי", "חאוסה", ו"סוכול". מראה השחיטה הפומבית והדם הניקז מחדדים את תחושת האכזריות והאזוטריות גם יחד. המעלם שמוביל את הטכס מדקלם מזמורים מלווים בצליליו הנמוכים של ה"חג'חוג'", וב"זע'אריט" של הנשים.
– כויו – kuyu (יזכור) הוא מסכת תאטרלית המתארת את תולדות הגנאוה השחורים ובעיקר תמונות צייד וקטיף מבוצעים במימיקה, ריקוד שירה ונגינה. באסווירה שלב זה מכונה "אולאד במברה". במכנאס הוא נקרא ב"מבראויה". הוא מורכב משירה קצבית מלווה ב"כראכב", "גמברי" ומחיאות כף קצובות ומורכבות. הריקוד בעל האופי הווירטואוזי מגיע לשיא אקסטטי (נושקה) בו נוטלים חלק רקדנים רבים. תמונת קשירת הידיים והרגליים בריקודי הסולו מזכירה את תולדות הקהילה, כאשר נתפסו אבותיהם באפריקה ונמכרו כעבדים.
– הארוחה הגנאוה ואורחיהם משתתפים בארוחה חגיגית ומתחלקים בבשר הזבח המוגש בתערובת של ירקות מבושלים ולחם. מקנחים את הארוחה בתה ובמשקאות מתוקים. אחרי הפסקה קלה מגישות בנות הגנאווה או "ח'דמאת" (משרתות) למעלם, סל עם מכלי קטורת בהם נשרף צמח ה"ג'אוי". יחד עם הקטורת בנות הגנאוה שהיו משרתות הופכות לידעוניות (שוואפה), "שריפה" או "מוקדימה", ונוטלות איתן שבעה צעיפים בצבע לבן, שחור, כחול, ירוק, אדום, כתום, וסגול, ומגישות אותם למעלם. כל אחד מן הצבעים מתייחס לאחד מן השדים (ג'נון) או היישויות האליליות אליהם פונים אחד אחר השני, ולפי תור קבוע מראש, בקריאות מושרות. אין ספק שמדובר בטכס בעל אופי אלילי מובהק, שאין לו כל זיקה לאסלאם, אותו אמצו הגנאוה עם הגיעם למרוקו. אחת מן הדמויות האליליות אליהן פונים בשלב הארוחה, אינה אלא לאלה מימונה, גבירה מן המיתולוגיה המקומית, אליה מופנה מזמור ארוך וקצבי, מלווה בזע'ארית של הנשים. לנשים בטכס מוענקים תפקידים מסורתיים של ריפוי פסיכולוגי ומיני.
– מלוכ או פתיחת הרחבה – בשלב זה נמנעים מאכילה. העביד (משרתים) מגישים מנחת תמרים וחלב וה"בכארה" (נושאי הקטורת) מעשנים, מחטאים ומטהרים את האורחים ואת כלי הנגינה בעשן קטורת סמיך, המדיף שלל צבעים דומים לצבעי הצעיפים, ומאחלים ברכת ברוכים הבאים לאלים. ה"נע'שה" הוא שלב ריקודי הדיבוק המלווים בצליל המתכתי של ה"גראגב". מעודדים את האורחים ליטול בו חלק כסגולה תרפאוטית. ה"נע'שה" הוא גם האל של מסדר "במברה", ומציין את ילדי היהודים או "אולאד שמירה" או "אולאד סבתיין" (שומרי שבת).
הרוקדים והנגנים מתאספים סביב ה"מעלם" במעגל המשתנה חליפות לשתי שורות מקבילות, והמשתתפים כורסים ונזקפים ללא הפסק, דבר הדורש כוח רב, מיומנות רבה, ומטשטש את חושי הרוקד. כל משתתף בתורו מתחיל לרקוד במרכז המעגל או בין שתי השורות המקבילות. הוא נכנס בהדרגה ובאיטיות למצב של טרנס אקסטטי שבסופו הוא מתמוטט מעולף, עטוף באחד משבעת הצעיפים הצבעוניים. כאשר עשן הקטורת מוגש לנחיריו ממכלי ה"טביגה" והרעש המתכתי של ה"גראגב" מקהה את חושיו הוא מגיע למצב של איבוד הכרה מוחלט שמביא לגאולתו האישית.
המלוכ או ג'נון, הם למעשה יצורים מעולם הרוחות והשדים, הנקראים להתגלות ולהשתלט על גופם של משתתפי הטכס לתכלית ריפוי. קיימים שבעה סוגי מלוכ, שהם שבעה רוחות אלים:
הלבנים – מוקדשים לג'ילאלה, ולמייסד מסדר ה"קדירי" מוחמד עבדלקדר ג'ילאל
השחורים – מוקדשים לסידי מימון, בן זוגה של לאלה מימונה
הכחולים – מוקדשים לסידי מוסה (משה רבנו)
האדומים – מוקדשים לחמו הקצב האדום, הסולטן של חאוסה.
הירוקים – מוקדשים ל"ריג'אל אללה" (בני האל) או שריפה
השחורים – מוקדשים ל"אולאד ע'אבה" (בני היער הסודנים)
הצהובים או הסגולים – מוקדשים לעיילאת (הגבירות): לאלה מימונה, לאלה רקיה ולאלה עיישה
בשלב זה רוחה של לאלה עישה נכנסת במנהיג העדה (מקדם) והוא מתחיל להתנבא בסיועו של החושך (השטן) שנוצר עם כיבוי האורות. לפנות בוקר הגנאווה מסיימים את ה"דרדבה" כפי שהתחילו אותה, שרים ורוקדים עד שה"מקדם" מניח את ה"גמברי" או ה"חג'חוג'" שלו על הרצפה.
ריקודי הטרנס האקרובטי אופייניים למספר מסדרים דתיים שחיים בזאויה, כגון מסדר "סידי חמד או מוסה" מאזור תפראות, שבולטים בלבושם בצבעי הדגל ירוק אדום ובהופעותיהם בכיכר ג'מאע אלפנא במראכש. מייסדיי המסדרים כגון ה"עיסאוויה" ממכאנס, ה"חמדשה" ו"הדע'וע'יה" מאזור זרחון, ה"ג'זוליה" ממראכש, ה"תוחמיה" וה"טייביה" מוואזן, ה"דרכאוה" מגבול הסחרה, הפכו בעיני מאמיניהם לקדושים נערצים, ומקיימים לכבודם, אחת לשנה, טכסים דתיים אזוטריים, המשלבים בפולחנם אקטים של הלקאה עצמית, תהלוכות, ריקודים ושירה, ספוגי קנאות דתית. למסדר ה"רגרגה" יש שלוש עשרה "זאויה" בחבל "שיאדמה" שמצפון לאסווירה ונאמני המסדר פוקדים את כולם אחת לשנה. הצייר הגנאוי איש סווירה מוחמד טבל מצייר ציורי טרנס המושפעים מליל הגנאוה, והאמן עבדלטיף זין מקיים מופעי טרנס-ארט בהשפעת ריקודי הטרנס הגנאוי בשנת 1994 הוא הוזמן על ידי שמעון פרס לפתוח את פסטיבל ישראל בירושלים.
המוסם
על גבעות הזרחון, בכפר מולאי דריס מתקיים בסתיו המוסם החשוב ביותר באיסלם של מרוקו, לזכרו של מייסד השושלת המוסלמית הראשונה, אידריס הראשון. במרכז המדינה של העיר פס מתקיים במקביל המוסם של מולאי דריס אלאזהר, הוא אידריס השני, מייסד העיר. במכנאס הסמוכה נערך בימי המולוד, מוסם ותהלוכה של מסדר העיסאוה לכבוד מייסד הכת סידי עיסה שנפטר בשנת 1526. בליל המולוד מתקיימת תהלוכת נרות בעיר סלה, וביום השישי למולוד יוצאים תושבי העיר למוסם סידי עבדאללה. ביום העשירי למולוד עולים לרגל למרבוט בזאויה של מולאי ברהים, בקרבת מראכש. מסדר סידי חמד אומוסה באיזור תפראות מקיימים את המוסם בזאויה של מייסד המסדר בסוף אוגוסט, וחסידיו מושכים לחגם קהל רב בזכות בגדיהם בירוק אדום וריקודי האקרובטיקה שלהם. בצפונה של עיר החוף אסווירה מתקיים באביב מוסם ה"רגרגה", מנאמני מסדר ה"שיאדמה" החוגגים בשלוש עשרה אתרים שונים את זכר בואם למרוקו של שבעת הקדושים של מוחמד, במטרה לאסלם את תושבי מרוקו. תושבי גולימין ריקודים את ה"גדרה" כשהם לבושים בגדים בגווני שחור וכחול, בפאתי הסחרה, במוסם המשלב בו יריד גמלים. גם בכפר טן-טן שבדרום הרחוק רוקדים את ריקוד ה"גדרה" במוסם לכבודו של סידי מוחמד מא לעיניין (מי עיניים).
ככלל, למרות האספקט הפולקלורי, המוסם ספוג פולחן דתי. לצד המוסם מתקימות חגיגות מקומיות בעלות אופי חקלאי-כפרי. בעיר ספרו בקרבת פאס חוגגים את חג הדובדבנים בחודש יוני. השושנים זוכות לחג בכפר הדרומי קלעה דלמגונה בחודש מאי. באביב חוגגים בתפראות את פריחת השקדיה. בתיסה ליד פאס מקיימים בסתיו את חגו של הסוס. באותה עונה עורכים בארפוד את חג התמרים. בערים מקיימים פסטיבלים וכנסים ארציים. באגדיר מתקיימים שני פסטיבלים: הפסטיבל הלאומי של אמנות הבישול והפסטיבל של התרבות העממית באפריקה. הפסטיבל הלאומי לפולקלור מתקיים במראכש. מוסם ומפגש פולקלור של בקעת האוריכה נערכים בכפר סתי פטמה. מוסם והופעות פנטזיה מתקיימים במולאי עבדאללה באזור אסווירה.
הפנטסיה ללא סוסים היא ריקוד של תושבי הכפרים בהרי הריף. אך עם סוסים הפנטסיה לובשת צורה של חגיגה ראוותנית בה הרוכבים דוהרים בשורה על סוסים מקושטים בעדיי כסף, ומעלים ענני אבק מיתמר. רובי ה"מכחלה" יורים בו זמנית מעל לראשיהם וקובעים את נקודת השיא של החגיגה. הפנטסיה על סוסים מתקיימת במוסם, בפסטיבל הלאומי לפולקלור של מראכש, במסגרת פסטיבל הפנטסיה במכנאס, ומספקת מקור הנאה חזותי לחוגגים המקומיים ולתיירים הרבים.
מוסם האירוסין באימילשיל
במשך שלושה ימים ושלושה לילות חוגגים צעירי הכפר אימילשיל שבהרי האטלס העליון השוכן בגובה של 2600 מטר מעל פני הים את חג האירוסין המתקיים מדי שנה בסוף ספטמבר בשטחו של מחוז האימזיע'ן אית חדידו. אירוע זה אינו רק חגיגת פולקלור, אלא גם יריד מסחרי גדול, המפגיש כשלושים אלף איש בעיר אוהלים ססגונית, בה מתבצעות עיסקות חליפין של כבשים, חיטה, תבלינים ובדים הנאגרים לקראת החורף המתחיל.
אך יותר מכל אימילשיל הוא חגן של הנערות המחפשות להן חתן ומגיעות ליריד רב משתתפים. הנערות עטויות במיטב עדייהן, איפורן ומלבושיהן, ונוטלות חלק בריקוד ה"אחידוס" וה"אחוואש" כסולניות או כמלוות את הרוקדות בשירתן. הצעירים מצידם מפגינים את כישוריהם בריקוד ובשירה, עד שאחת מן הנערות בוחרת בהם, בניגוד לנוהג המקובל, בו ההורים הם הקובעים את בני הזוג של ילדיהם. מקורו של חג זה הוא בעל סיכוי רב לשרוד מן התקופה הקדם אסלאמית, שהשתמר אצל דוברי ה"תמזיע'ת" (הבֶּרבֶּרִית), למרות הגושפנקה הרשמית שהוא מקבל מן השלטונות.
המסורת המקומית מספרת על קשר אהבה שהתפתח בין ילדיהן של שתי משפחות יריבות בתוך הכפר אית חדידו – מעין גירסה בֶּרבֶּרִית של סיפור רומאו ויוליה. ההורים כרגיל התנגדו לנישואין, אך שני הנאהבים הזילו כל כך הרבה דמעות שביכים יצר את שני האגמים שבסביבה, איסלי ותיסלית הנקראים על שם שני האוהבים. אך אגדה זו אינה אלא משל. יתכן שהסיפור בא לבטא את התנגדותם או אף את מאבקם של צעירי הכפרים נגד הנוהג המקובל להשיא אותם לבני זוגם באופן שרירותי בהחלטת הוריהם תוך התעלמות מנטיות ליבם של בני הזוג. מאז זכאים צעירי אית הדידו לבחור להם בני זוג לאירוסין כאוות נפשם, ואף להזמין מידי שנה צעירים אחרים לקיים טכסי נישואים קולקטיביים במקום. אך מי שרק הכיר את אהובתו באותה שנה מסכם איתה ועם משפחתה לקיים את טכס האירוסין בשנה הבאה באימילשיל.
פתגמים-אוצר הפתגמים -חנניה דהן
22 -כלאם אל־בבאר, תציבו ענד א־סגאר.
דברי הגדולים, תמצא אצל הקטנים.
23 – כ׳באר א־דאר,יעטיווה א־סגאר.
סוד הבית, יגלוהו הקטנים.
24 -אידא חבתי כ׳באר א־דאר, סוול א־סגאר.
בית שסודו נעלם ממן, שאל הילדים ויגידו לן
25 – א־נאגא ג׳אבת א־זראע – וולדהא אש ג׳א יעמל?
הנאקא הביאה את החיטה, בנה מה בא לעשות?
26 אל־אולאד כּא יכ׳וולו.
הבנים דומים לאחי-אימם.
27 פיצנעת בוך,מא יגלבוך.
במקצוע אבין, איש לא ינצח אותך
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 92
התק"ץ
עמד לפנינו כהה"ר חיים בן מאמאן מתא צפרו והגיד לנו את כל התלאה אשר מצאתהו בניסן אשתקד, והוא היה נגיד על כל בני העיר הנזכרת בראותם כי שר העיר המושל עליהם הכביד עולו עליהם בגזילות וחבלות נתנו עיניהם לקבול עליו לפני המלך יר"ה אולי יעביר אותו.
ובאו יחידים מהם למחוז בהיות יר"ה בכאן לקבול על זה ולא הועילו ושמע השר ונטר להם איבה וביחוד לנגיד שלהם הוא כבוד הרב חיים בן מאמאןאמר שלא יעשו דבר שלא ברשותו וביקש לו עילה אודות ריב ומשפט שהיה להרב הנזכר עם גוי אחד על גן אחד שמכר הגוילהרב הנזכר.
ושלח השר אחר הגוי ואחר הערכאות ואמר להם שיכתבו עליטו שסירב ולא רצה לילך עם הגו לשופט שלהם והערכאות לא רצו לכתוב שקר וכתבו שאמר להם הגוי התובע שלא רצה כבוד הרב חיים לילך עמו לדין ושלח השר הכתב ליר"ה עם אגרת משלינות שהרב חיים הנזכר זחה דעתו עליו ברוב עושרו ואינו מקבל מרות השררה ולא משפט השופט.
והרי ראיה שטען הגוי עליו שסירב מלילך עמו לדיניהם ונכנסו הדברים באוזני יר"ה ושלח תשובה לשר וכה אמר :
האדאך ליהודי אזאייג ומעזי על סריעא קבדו ויעטי עסר אלף מתקאל ( אותו יהודי היהיר והמסרב למשפט תפוס וקנוס אותו בער אלף מתקאל ) עד כאן. ותכף תפס השר לכבוד הרב חיים הנזכר ועינה אותו ביסורין קשים ומרים ומכות מות וניקש כל אשר לו מחוט ועד שרוך נעל.
לא נשאר בלתי אם גויתו כי גם אדמתו וקרקעותיו את הכל לקח ולא עוד אלא שהכריחו ללות מבני עירו עד שהשלים לו סך ששת אלפים ומאתיים מתקאל הי"ן, ולכן עתה רוצה כבוד הרב חיים הנזכר לתבוע לבני עירו הנזכרים לפרוע לו ההפסד הנזכר יען שטוען שבגללם ובעבורם נטר לו השר איבה ותפסו כנזכר.
שאף על פי שבאגרת משלינות השר וכן באגרת יר"ה נזכר שסיבת התפיסה היא בעבור שסירב מלילך עם הגוי לדיניהם, אמר כבוד הרב חיים מאמאן שהדבר ידוע שאין זה כי אם סיבה ועילה שהעליל השר כדי לתופסו ועיקר איבתו עמו שעליה ביקש לו העילה הנזכרת הוא בשביל ביאת בני עירו לקבול עליו לםני יר"ה.
שכן עשה לכל יחידי הקהל הנזכר שכולן היה מבקש להם עלילה לתופסם ולעונשן במכות ועונשין וממון לנקום נקמתו מהם על מה שבאו לקבול עליו ומלבד שאומר כבוד הרב חיים שזה ידוע ומפורסם לכל בני העיר.
עוד המציא לפנינו קבל עם משני עדים כשרים רואי פני השר הבנזכר שהעידו עדות גמורה שקודם הפסח שבו נתפס כבוד הרב חיים הנזכר אמר להם השר הנזכר בפירוש ראני כא נזרי באס נקבד לחזאן בן מאמאן פזררא דליהוד די מסאוו יסכיוו בייא לצולטאן והווא מופק מעאהום – אני רץ לתפוס החזן בן מאמאמן בסיבת היהודים שהלכו לקבול עלי למלך והסים על ידם.
וגם אחר התפיסה אמר להם בפירוש מא קבדתו גיר פזררא דליהוד די סכאווי בייא ומא זררא דזנאן גיר עמלתהאלו סבא – לא תפסתי אותו רק בסיבת היהודים שהתלוננו עלי ועסק הגן היה לסיבת העלילה.
ועד העידו העדים הנזכרים שגם הגוי אחי השר ומשנהו שכל מוצאי השא ומובאיו על ידו וכל דברי השר ומחשבותיו בפיו ובלבבו וכהלכו העדים הנזכרים לפייסו לדבר טוב על כבוד הרב חיים אמר להם בזו הלשון.
באיין מא קבדנא גיר פזררא דליהוד די מסאוו יסכיוו בינא ומא מסאוו גיר בופקו ומא זררא די כסראן דעווא עלא דממת זנאן עמלנאהאלו גיר סבא עד כאן לשונו. – לא נתפס רק בסיבת היהודים שהלכו לקבול עלינו ולא הלכו אלא בהסכמתו, ועסק סירוב הדין על סק הגן היה רק סיבת העלילה.
תעודה מספר 93
התק"ץ – 1830
כשנתפס הנגיד המעולה החכםהחשוב כבוד הרב חיים אהרון ה"ן מאמאן על ידי המלך ירום הודו נשארו בני קהל עדתנוכצאן אשר אין לה רועה, מאין איש אשר יצא לפניהם ואשר יוצאיאים ואשר יביאים ושמו עיניהם חמנות עליהם לראש הנכבד וחשוב הרב ישועה בן ראובן אלכסלאסי ולהיות עליהם לקצין ולנגיד.
ולא אבה עד אשר הלכו אל ביתו יחידי הקהל עם החכמים יש"ץ והפצירו בו עד בוש ויאות להם לדבר הזה להיות עליהם לנגיד בתנאי ועל מנת שינקטו לו יחידי הקהל בקניין ובשבועה חמורה שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מצד השר עלי דידהו ליהדר ועל כל כללות העיר לשלם במיטבא.
וגם הם התנו עליו שילכלכ דבריו במשפט שלא יעשה כי אם על פי דין תורה על פי המורים הנזכרים בעניין אלגזייא הנזכרת בעניין ההוצאות לא יהיה הכל כי אם כפי הדין וסבר וקבל והם גם כן סברו וקבלו
ובכן העדונו על עניין בקנין שבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבוע חמורה כי אם למה שיועיל הרב שלמה בן מואל ה"ן חמו והרב יחייא צבע והרב שלמה בן כבוד הרב משה אדהאן והרב יחייא המכונה עטייא והרב משה ה"ן שקרון והרב יוסף ה"ן אלכסלאסי והרב משה בן נסים המכונה הרוש והרב שלמה בן יהודה המכונה צירולייא והרב ימין המכונה אלערבי והרב מוסא בן סוסאן והרב יעקב בן ישראל המכונה שרביט והרב יעקב בן שלמה המכונה אלקובי וידידי' בן נחמוס והרב יששכר אדהאן והרב יצחק בן עבו המכונה המכונה הרוש.
האנשים האלה אשר נקבו בשמות כלם כאחד קבלו עליהם התנאי הנזכר שהתנה עליהם הרב ישועה הנזכר כמפורש לעיל וגם הרב ישועה הנזכר קבל עליו התנאי שהתנו עליו הקהל יש"ץ כנזכר לעיל והודו שטר וכו..ונגמר הכל בקנין שבוע חמורה באופן המועיל והיה זה בעישור אחרון לחדש ניסן המעוטר שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים
יהושע ישראל יעקב – דוד אצייאג
אצטריכנא לאודועי שלא קבל עליו הרב ישועה הנזכר להיות נגיד עליהם כי אם עד תשלום ששה חודשים ומשם ואילך אם ירצה לצאת יצא ושריר ובריר וקיים
יהושע ישראל
בשבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה אלבאז י"א והסכים גם הוא על מינוי הנגיד הנזכר כפי התנאים הנזכרים לעיל וככל מה דכתיב ומפורש לעיל והיה זה בזמן הנזכר לעיל וקניין שבועה
דוד אצייאג
סוף תעודה מספר 93
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
פיוט למעלת הרב ר׳ דניאל השומר
זיע״א, סימן אני אברהם אמסללם חזק
ישם אללאה נבארך בנהאר ובליל סאלאמו עליך יא רבי דניאל:
אביאצו ואביאד אומו די ולדתו איית שומר הייא קבילתו תכון'מעאנא זכות תורתו חנא ולחאצ'רין וזמיע ישראל:
ישם אללאה
נדכר סי מן עזאייבו לכבאר שמעו ותצננטו נתום יא זייאר. רבי דניאל השומר חאצ'ר פי כול אוקת מעא ישראל:
ישם אללאה
ישמו לעזיז עאלי וכביר. סידנא ר׳ דניאל
השומר עאמל נסים לזייאר ולכיר. פי
כול שעה בנהאר ובליל: ישם אללאה
אסאמעין רדו באלכום להאד נס. די עמל
לואחד ליהודי פי מרראכיס. עייט
להרב עיר וקדיש. ישמו כיף נביא דניאל:
ישם אללאה
אשיר שיר חדש ואזמר. לכבוד שוכני בתי
חומר. בם חכם סביר וגמיר. בתלמוד
וגזרה שווה וקל וחומר. הוא הרב
הקדוש רבי דניאל השומר
ברוחו יא נאס סכא ועאף. לאיין מן ידיה
ורזליה זחחאף. משא אלחכם וזאר
וסאף. סימא לחכם רבי דניאל:
ישם אללאה
רב ואזבו בלוזאב וקאל. נתין ברית קום סיר לצ'אר דגיא רכבו מעאה זייאר.
משאו פרחאנין מעאה פנץ ליל:
ישם אללאה
האדו נסים דיאלו מא ענדהום עדאד כא
יקבל צלאת צחאח ולמראה
חתא לעאגרא די מא ענדהא אולאד. יטלב עליהום ר׳ דניאל
מא יכון ענדכום ספק פי האד לומור. ונתום צקציו ר׳ דוד עצור. יעאוד שבח די מור דרור. סידנא רבי דניאל.
ישם אללאה
נפלאותיו כמה גדלו ורמו. שעשה לישראל עמו גדול אדוננו ורב שמו. במדינות ובכל מחוזי הוא הרב הקדוש רבי דניאל אשכנזי
אנאס די הווא מצרור. ימשי לרבי דניאל השומר יזור. ויקרא תמא מיא וכמסין מזמור. פוק לקבורה די רבי דניאל: ישם אללאה
מא ימשי חתא יואזבו. ויסוף בעיניה עזאיבו בלחק ללאה רזעו ותאייבו. קדדם צדיק רבי דניאל: ישם אללאה
סופו האד להלולא רסמנאהא. פי חודש אלול עמלנאהא. אביאד די יחצ'ר פיהא. ונפרחו חנא־וזמיע ישראל.
ישם אללאה
לילת להלולא נפרחו. חנא ולפקידים נצטחו פוזה צדיק ותממא נרייחו. סידנא לחכם רבי דניאל. ישם אללאה
יום יום אני מצפה לראותו. בכפר תגאגא קבורתו. עונה למשתטחים בישועתו באין דברים ואין אומר. הוא הרב הקדוש רבי דניאל השומר
ישם אללאה
לילת ראש חודש אלול נטלב בפמי ובקול יציפד רפואה לכול מצ'רור. ויקדי חואייזנא רבי דניאל. ישם אללאה
מאדא מן טליבאת נטלב מן לאמיר. הווא סידנא רבי דניאל השומר. ינצר פינא ויכמל בלכיר. אנא וזמיע ישראל.
ישם אללאה
חן ורחם ובטל האד לגזירה. בזכות לחכם ושוכני מערה. אמוד לנו די לצרה נצר וסוף פי גבן ישראל. ישם אללאה
זורו אנאס בצפאווא ונייא. וקררבו תממא להדייא. ותקבל טליבתנא בנייא קדד־ אם אללאה לזאליל. ישם אללאה
אשאל מכבודו ואומר. צדיק יפרח כתמר ימלא משאלות משה עמאר. שעמד על המצב הזה. בזכות הרב הקדוש רבי דניאל אשכנזי
קבל יא מולאנא האד לכלאם. ורסל משיח מול לעלאם. יפכנא מן האד צלאם. ויזמענא פי מדינת אסלאם.
ישם אללאה
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מטרת הנישואין ־ השאיפה להמשכיות
פרק א: מטרת הנישואין ־ השאיפה להמשכיות
הנישואין בחברה מסורתית מתקיימים לשם המשך הדורות והעברת המורשת ומערכת האמונה והמצוות לדור הבא. זו המצוה הראשונה הנזכרת בתורה, בה נצטוו אדם וחוה ״פרו ורבו״(בראשית א, 28). הברכה בתורה מדגישה את הפוריות: ״ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך״(דברים ז, 14). יונתן בן עוזיאל תרגם: ״לא יהוון בכון גוברין עקרין ונשין עקריך. כלומר לא תהיה אשה עקרה ולא גבר עקר. רש״י: ״שאינו מוליד״.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
לפי חז״ל, מטרת הבריאה היא פריון. במסכת עדיות פרק א, משנה יג: ״והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר ״לא תהו בְרָאָה לָשֶבֶת יְצָרָהּ״ (ישעיה מה, 18).
ביטוי קיצוני לכך מובא בדברי ר׳ אליעזר בברייתא: ״כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם״ (יבמות, סג, ע״א). בברייתא: ״תניא ר׳ אליעזר אומר כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים״(שם, ע״ב), כי הוא מנתק את שרשרת הדורות.
הרמב״ם כתב בספר המצוות, מצוה ריב: ״היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה, והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו״. וכך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ א: ״חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים״(ביטוי בהשפעת יבמות, סג, ע״ב).
חכמים ציטטו את הפסוק בישעיה: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״(מה, 18), כלומר: מטרת הבריאה היא שתהיה המשכיות ליצירה. הפריון והשאיפה להמשך המשפחה, היו גורם מרכזי בתודעת החברה, ועל רקע זה יובנו כמה תופעות בחיי המשפחה והציבור.
מי מצווה על מצוה זו? לפי המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו, בתלמוד דף סה, ע״ב: ״האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר – על שניהם. הוא אומר ״ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו״(בראשית, א, 28). אבל דעתו נדחתה מפני דעת חכמים, ולפי הדין הבעל מצווה על חובה זו, והאשה פטורה (עירובין, כז ע״א). כך הרמב״ם בספר המצוות, מצוה ריב: ״האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה״, וכן פסק בהלכות אישות פרק טו, הל׳ טז. בשו״ע אהע״ז, סי׳ א: ״חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל״.
מצוה זו אנו מוצאים בכתביהם של חכמי צפון אפריקה
האם כופים במרוקו על נישואין? לפי השו״ע, אהע״ז, הלכות פריה ורביה, סי׳ א, ס״ק ג: ״ומי שעברו עליו כ׳ שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקים מצות פריה ורביה״. אבל הרמ״א כותב: ״בזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה״.
אין כופים אם אין לו יכולת כלכלית: ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, שפעל במכנאס כ־70 ק״מ דרומית מערבית מפאס) הסתמך על הרמ״א [ר׳ משה איסרליש שחי בקרקוב במאה ה־16, מחבר ׳המפה׳ על ׳שלחן ערוך׳], וכך כתב בהקשר לדין הנ״ל:
מלשונו משמע אם יכולת בידו לישא אשה והוא אינו רוצה הוא דכופין, אבל אם רוצה אלא שנתעכב עד שימצא זיווג נאה, או לאיזה סיבה אחרת, כגון אם אין לו מעות במה לישא, לא כייפינן ליה [לא כופים אותו] ועל זה סמכו בדורות הללו כשאינו רוצה – לא כייפינן ליה. (׳השמים החדשים׳, הלכות אישות, סי׳ יא, דף ל, ע״א). חכם ממכנאס, בן המאה ה־19, ציטט את הרמ״א לשו״ע הנ״ל, אבל גם ציטט את דברי ר׳ יוסף חיים בן אליהו מבגדאד שקבע כי ״מצוה לכוף בדברי מוסר״. והחכם קיבל את דבריו של ר׳ יוסף חיים (חיים משאש, ׳לקט הקמח׳, דף קפב, סי׳ פ).
הכפייה התבטאה בלחץ חברתי, בעקבות נורמה מקובלת, אך במקורות של חכמי המגרב לא מצאנו ראיה שכפו על מישהו לשאת אשה.
המנהג אצל יהודי תפילאלת, שלא היו ממגורשי ספרד, ״קרוב לארבעים שנה שאין נוהגין לכוף על זה כלל, אפילו מי שעברו עליו עשרים שנה או כד שנים ויותר, ולא נשא – אין כופין אותו לישא אשה״. כך כתב ר׳ שלום אביחצירא, בן המאה ה־20, בן למשפחת רבנים שפעלה בעיר זו. לדבריו, יש לנוהג זה אסמכתה מדברי הרמ״א שהוזכרו לעיל. ניתן להבין מכאן שבדורות עברו היו כופים (׳מליץ טוב׳, תשל״ג, אהע״ז, סי׳ א, דף ג).
בהסתמך על הרמ״א הנ״ל, בג׳רבה המנהג הוא שלא לכוף על מי שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אשה. אבל חובה עליו ועל האב להשתדל בעד בניו להשיאם לפני הגיע הבן לגיל עשרים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, שהיא מצות עשה דאוריתא [מהתורה]. כך כתב ר׳ כלפון משה הכהן (׳ברית כהונה השלם׳, תש״ן, אהע״ז, סי׳ ו, עמי שסב, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, יור״ד, סי׳ קפב).
חכמי צפון אפריקה דנו בנושא זה בהקשרים שונים, תוך הסתמכות על מקורות בהלכה ובאגדה. הם התקינו תקנות בנידון, כשלנגד עיניהם החובה להמשך הדורות, בעיקר בגלל התמותה הרבה, והחשש מפני אובדן משפחות.
באלג׳יריה כתב ר׳ דוד הכהן מקונסטנטין: פריה ורביה היא מצות עשה מצוה ראשונה שנצטוינו בה בתורה כמאמר הכתוב ״ואתם פרו ורבו״, וחז״ל הפליגו מאד בשכר המקיימה, ולהפך החמירו בעונש המבטלה, ואמרו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכאילו ממעט
הדמות (׳זכרי כהונה׳, מערכת פ, דף יט). ר׳ יוסף בן נאיים מפאס הציג את השאלה מדוע אין מברכים ״שהחיינו״ על הנישואין. תשובתו היא כי ״סמכו על ברכת שהחיינו שמברכין בשעת המילה, דתכלית נישואי אשה הוא משום קיום פריה ורביה, וכשנולד לו בן זכר שהתחיל לקיים המצוה, מברך״(׳צאן יוסף׳, סי׳ ו).
הברכה לזכות בצאצאים הייתה ברכה מקובלת: ״יפקדהו בזרע אנשים של קיימא״. כך, למשל, נכתב ברשימת התורמים להדפסת ספרו של ר׳ חיים הכהן מטריפולי, ׳דבר המשפט׳, ג׳רבה תרפ״ח. ברשימת חברי החברה ״דובב שפתי ישנים״, שתרמו להדפסת ספרו של ר׳ מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, מכנאס תש״א, המהדיר בירך אישית את התורמים במילים: ״יפקדהו ה׳ בזרע של קימא״.
העמדת צאצאים היתה חשובה עד כדי כך שהזכות לקבלת ירושה הותנתה בקיום מצוה זאת. כך אנו מוצאים במאה ה־18 שיהודי באלג׳יר השיא את בתו, ובעודה ארוסה כתב לה שלא תירש אותו אם במשך שבע שנים לא יהיו לה צאצאים (יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, חו״ם, סי׳ כ).
בחיבורו של ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס מסופר על אלמנה שהעניקה נדוניה לבתה בתנאי שיהיה לה ״זרע של קימא״, וקבעה שאם לא יהיה לה, תהיה המתנה מבוטלת (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ שלד).
בתחילת המאה ה־19 ציוה אדם לפני פטירתו שביתו יינתן במתנה לבנו רק ״אם יזכה לחופה, ואם לא זכה לחופה ישאר [הבית] לשמעון אוהבו״. כלומר, יינתן לאדם מחוץ למשפחה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, סי׳ שג).
בצוואה של בני זוג במרוקו נכתב, כי ״אם נעדר [נותר] אחד מן הזכרים בלי זרע, חלקו המגיעו יזכה [יזכו] בו האח והאחות״(שמואל מרצייאנו, ׳ויען שמואל/ חו״ם, סי׳ כט).
בצוואה שכתב יהודי בפאס בשנת תרל״ו (1876), לפני פטירתו, הוא היתנה את זכותה של בתו לירושה ״דוקא וכאשר תפקד בזרע של קיימא [שאז] תזכה גם בקרן״ (שלמה אבן תאן, ׳אשר לשלמה׳, סי׳ ט). אותו תנאי מופיע גם בצוואה שנכתבה בשליש הראשון של המאה ה־20 לבתו של המוריש (רפאל אנקאווא, ׳קרני ראם׳, סי׳ קנח).
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
אל מעין העדן – רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
הרב מאיר אלעזר עטיה בהשתתפות משה דהאן יליד וואזן
גאוני ארץ המערב הכירו בערכו הרם ובידיעותיו הרבות בפסקי הלכות. והנה אנו רואים שבשנת התקכ׳יה אשר סימנה ואתה תענ״ה. כאשר הצדיק שהה בעיר הגדולה של חכמים ושל סופרים פס, ביקשו ממנו לעיין בפסק דין שלהם. פסק דין זה מובא בספר ״מי השלח״ דף ס״ב ע״ב של הרה״ג רבי רפאל אהרון מונסונייגו זצ״ל מעיר פס.
ולאשר אותו והוא כותב כך :
עליונים למעלה בהסכמה עלו שאין שמין את הבית הכנסת הנזכרת אלא כמות שהיא. אף אנן נמי מודינא בהא מכל טעמי הנזכרים לעיל. ולאפושי גברא קא אתינא. וחותם ־ הצעיר ״עמרם דיוואן. הוא הסובב שלהותייהו דרבנן קרישי ארעא.
סיבה שלישית- רבי עמרם התפרסם בעודו בחייו כמלומד בנסים ופועל ישועות ונפלאות בקשותיו אינם חוזרות ריקם ותפילותיו עושות רושם בשמים. עד שבכל מקום אשר שם דרכה כף רגלו ושמועתו הגיעה, מיד נהרו אליו תושבי המקום והסביבה כדי להתברך מפיו ולהיוושע על ידו.אלו הן למעשה הסיבות העיקריות אשר גרמו לשליחותו של הצדיק למרוקו. שליחות ראשונה זו ארכה כשלש שנים במרוקו משם חזר לעירו חברון.
"חתימת שמו עמרם דיוואן ולא בן דיוואן. המילה ״בן״ מוסיפים אותה תושבי מרוקו לכל שם משפחה, כמו: אבן דנן אבן עזרא, אבן צור וכר, או אולי כפי שאמרנו לעיל שאבותיו הראשונים ילידי הכפר דיוואן לכן אומרים לו בן דיוואן דהיינו הבן של הכפר דיוואן. אבל הרב בפסקיו חותם רק עמרם דיוואן או ראשי תיבות עד״ן.
״אחרי שבע שנים בשנת התקל״ג ( 1773 ) התבקש שוב על ידי חכמי חברון לצאת לשליחות אשר התארכה כתשע שנים, עיקר מטרת שליחות זו היתה להבריחו ממקומו לאחר שהפר צו השלטונות האוסר להיכנם לתחום מערת המכפלה והוא נאלץ ״להתפלל שם לריפוי בנו רבי חיים על קברי האבות וכל זה מסופר בהרחבה לקמן בעמוד ־28-. בשליחות האחרונה, כאשר ביקר אצל חבירו המשורר הצדיק ממכנם רבי דוד חסין, שר שיר לכבודו לעורר הצבור להיענות לו באיסוף נדבות לטובת ישיבתו אשר בחברון עקב המצב הקשה בו היא נתונה.
וכך מתאר הרב חסין את חבירו הצדיק:
״ אערוך שיר מהלל/ לפני יוצרי מחוללי לככוד חכם שמחת גילי, אשכול תכופר דודי לי.
ואחר כך פונה לציבור הנדבנים ואומר:
ידידים ריעים אהובים, לדבריו היו מקשיבים עטרוהו בוהובים, אענדנו עטרות לי.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Pendant les fiançailles
Tout est bien agencé
Le fiancé peut venir chez sa fiancée
Mais le contraire ?
Non, juste ciel !
Cela ne peut pas se faire !
Chez la fiancée
Cest le branle-bas
De combat
Tout le monde se prépare
Pas de paresse, gare !
Les artisans se présentent,
Les uns sortent, les autres entrent.
Le voilà, le matelassier
À même le sol il s'assied.
La confection du matelas nuptial
Est un moment crucial.
C'est une cérémonie,
Qui se fait en présence
Des deux familles.
De sa main noueuse
Surgit.
Une énorme aiguille Qu'il brandit
Comme une épée batailleuse.
Il plante cette épée dans le tissu
Et hop !
Un beau matelas en est issu.
Mais,
Avant de le fermer tout à fait,
Voici, mes amis, ce que l'on fait :
On y introduit à la place de la tête
Un Kalb de sucre bien emmitouflé.
Voilà qui assurera des nuits
Douces et sans ennui.
Alors les rires fusent
Avec eux les allusions
On conjugue :
J'aime, tu aimais, il aima
Et on jette sur le matelas
Force dons et la Ghrama.
Trois semaines avant l'hyménée
Les invitations étaient lancées
Pas par écrit, prenez garde !
Mais de vive voix par un A ' rrad.
L'invitation était dûment versifiée
Vous pouvez vous y fier
. L'A'rrad, la voix forte et enrouée
Chantait – mêlant voeux et souhaits
Sam'o, y a eulad Souira
Kal senior flann ou siniora
A'ndna Iferh'a kbira
Bass n'a'rdo a'leikeum
Ou ' la euladkeum
Bass tkeuno m'a'na
Fel a ' rss di euladna
Obzehd Llah Meulana
Nerdolkeum felfarh' ya khoina
Oulah vkter khirkeum bla kiass
Onkeulo tenkiou,nerci ougracias
Ce qui voulait dire
Ecoutez fils d'Essaouira
Ainsi dit Untel et sa Senora
C'est avec joie et gaîté
Que nous avons l'honneur de vous inviter
À assister
Au mariage de nos enfants.
Et avec l'aide de Dieu
Bon et miséricordieux
Nous viendrons à vos fêtes
Que Dieu vous donne
Ce que votre cœur souhaite
Et disons ensemble ceci :
Thank you, gracias et merci.
Mais vous n'avez encore rien vu :
Voici le " Shabbat du début "
Shabbat el bdiann,
Le Shabbat d'avant le mariage.
Toute la ville vient à la prière,
Tous se tassent pêle-mêle,
Les uns devant, les autres derrière,
Et chacun sait,
Que tout est aux frais
Du père de la fiancée.
Les Païtanim
Chanteurs de mérite
Chantent leurs Piyoutim
Selon les rites.
Après la prière, c'est l'allégresse
On s’embrasse, on se presse.
On va chez la fiancée pour l'apéritif.
On chante, on mange, on boit Puis on s'esquive d'un pas furtif,
Les intimes, pour la Skhinasont retenus
Et s'ils restent là jusqu'à Minha,
C'est qu'ils sont les bienvenus.