Tehila le David.R.D.Hassine..LA VIE QUOTIDIENNE AU MELLAH DE MEKNES
LA VIE QUOTIDIENNE AU MELLAH DE MEKNES
David Ben Hassine est né à Meknès, y a passé toute sa vie. Jusqu'au XVIIe siècle, les juifs de Meknès vivaient dans la médina, mêlés à leurs voisins musulmans. En 1682, Moulay Ismaïl "expulse les juifs et leur fait construire une cité hors de la ville", dans un mellah – un ghetto, situé dans le faubourg de Berrima
Le vieux mellah de Meknès n'a guère changé depuis sa construction. Les murailles massives qui l'entourent n'étaient percées, au XVIIIe siècle, que d'une porte unique, fermée toutes les nuits et tous les samedis, et "gardée par des Maures nommés par le Roy et par un grand nombre de gros chiens, qui servent de sentinelles".
Le mellah, incluant le cimetière communautaire, occupe un quadrilatère d'environ 300 mètres de long sur 175 mètres de large, où devait s'entasser une population juive de quatre à cinq mille personnes, sans cesse grossie par des réfugiés qui fuyaient les calamités naturelles ou les persécutions.
Au début du XVIIIe siècle, le mellah contient quelques belles maisons appartenant à une minorité de commerçants richissimes, où le sultan loge les ambassadeurs de passage à Meknès.
David Corcos, Studies…, pp. 88 et 130. Ainsi, l'ambassadeur d'Angleterre habite dans la maison de Moshé Ben 'Attar, "une des plus belles de Mequinez" (John Windus, A Journey to Mequinez, op. cit. , p. 9). De même, le Consul de France J.-B. Estelle loge, lui et son serviteur, "chez Maymorain, Juif du Roy de Maroc, dont je reçus toutes les honnêtetés que je pouvais espérer" {Les Sources Inédites…, Arch. et Bibl. de France, op. cit., Dynastie Filalienne, 4:388).
La situation se détériore pendant la période d'anarchie qui suit la mort de Moulay Ismaïl, comme en témoigne un visiteur anglais: "Ces juifs sont très pauvres pour la plupart, comme ils le sont ordinairement dans les villes éloignées de la mer. Leur quartier est tellement sale qu'il est impraticable pour les gens à pied, à moins qu'ils n'ôtent leurs bas et leurs souliers, et les juifs ne marchent pas autrement. Leurs maisons sont très peu de chose et chacune contient plusieurs familles".
Cf. David Corcos, Studies…, p. 86; Les Sources Inédites…, Arch. et Bibl. de France, Dynastie Filalienne, op. cit., 6:628. Jusqu'au milieu du XXe siècle, les rues du vieux mellah de Meknès n'étaient pas pavées, et par conséquent devenaient boueuses et glissantes en temps de pluie.
Aux XVIIIe et XIXe siècles, les voyageurs européens seront tous frappés par la misère dégradante des juifs enfermés dans ce quartier surpeuplé, aux maisons insalubres, et aux rues boueuses souvent encombrées par le bétail errant.
Les descriptions détaillées des contemporains de David Ben Hassine nous donnent une idée de l'aspect des hommes et des femmes du mellah de Meknès, au XVIIIe siècle. "Les juifs du Maghreb se laissent pousser la barbe et se rasent la tête, comme les Arabes", écrit le visiteur italien Samuel Romanelli.
משא בערב, p. 68. Voir aussi William Lempriere, A Tourfrom Gibraltar…, p. 193. Une ordonnance communautaire de Fez, à la même époque, oblige tous les juifs, sous peine d'amende, à se raser toute la tête, "y compris les petits enfants à partir de l'â
Ils rejettent souvent sur l'épaule droite leur burnous de laine noire, qu'ils "mettent par-dessus leur camisole et leur culotte à l'espagnole qui va jusqu'à la moitié des jambes"
Romanelli trouve les "femmes [juives] belles et bien en chair".Même l'austère Consul de France Louis Chénier doit reconnaître que "les femmes des juifs … sont en général bien faites, belles, et blanches; elles ont de très beaux yeux; elles sont portées à la parure", une parure dont William Lempriere a brossé le somptueux portrait
Elles portent "une chemise de toile fine, avec de grandes manches tombantes, qui pendent presque jusqu'au sol. Sur la chemise, un caftan, une robe ample de laine ou de velours, aux couleurs variées, … qui couvre tout le corps, sauf le cou et la poitrine… Les bordures du caftan des juives du Maroc sont brodées d'or. De plus, le geraldito – la jupe, est fait de drap fin en laine verte, et les bordures et les coins sont parfois brodés d'or. La jupe est retenue par une large ceinture de soie et d'or, qui entoure la taille… Elles portent ces vêtements à la maison, mais quand elles sortent, elles recouvrent le tout d'un hciik. Les jeunes filles se tressent les cheveux ..
. Elles s'entourent la tête d'un bandeau de soie ouvragé, qu'elles nouent par derrière, d'une manière très gracieuse et avenante. Cette coiffure met en relief leur beauté et les distingue des femmes mariées, qui se couvrent la tête d'un foulard de soie rouge, qu'elles nouent par derrière, et qu'elles recouvrent d'une écharpe de soie dont elles laissent les extrémités flotter sur le dos. Aucune femme juive ne porte de bas, mais elles sont chaussées de babouches rouges, curieusement brodées d'or.
Elles portent de très grandes boucles d'oreilles en or à la partie inférieure des oreilles, et, à la partie supérieure, trois petites boucles de perles et de pierres précieuses. Leur cou est surchargé de perles, et leurs doigts de petites bagues d'or et d'argent. Autour des poignets et des chevilles, elles portent de grands bracelets en argent massif. Les femmes riches ont des chaînes d'or et d'argent suspendues à la ceinture, par derrière.
Les interventions répétées des rabbins pour restreindre cet étalage de toilettes fastueuses restent vaines.
יהי בעת המללאח- י.טולדאנו
הרמב"ם בפאס.
העובדה שסביב שנת 1160, כשלוש שנים לפני מות מייסד המייחדים, בחר אביו של הרמב"ם, רבי מימון לעזוב יחד עם בני משפחתו את ספרד והתיישב בפאס, היא עדות לשיפור תנאי הביטחון, כי אם לא כן הוא לא היה מסכן את נפשו. גם חחי הרוח לא פסקו לא כי התדלדלו מאוד.
הרמב"ם למד אצל הרב המפורסם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן ( שאבותיו כפי שמעיד השם באו מפרס . באותם הימים ישב בפאס המשורר המהולל רבי יהודה בן עבאס. נראה אם כן שלא נשקפה עוד סכנת חיים ליהודי המדינה, אולם סכנת המחקות היהדות מחוסר לימוד הייתה יותר מוחשית כפי שמעיד הרמב"ם באגרותיו.
הסכנה המיידית הגדולה ביותר הייתה בעייתם של האנוסים שבלבם שמרו אמונים ליהדות וכלפי חוץ התנהגו כמוסלמים לכל דבר. הסכנה גדלה עוד יותר כאשר התחילה להתפתח השקפה שאסונות אלה הם האות לבוא חבלי המשיח ואין לדחוק את הקץ ולחזור ליהדות עד לבור משיח גואלינו.
כנגד דעות אלה יוצא רבנו משה באגרתו המפורסמת " אגרת השמד "" " ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד. וכל העומד ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלה שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקום עד שיבוא מלך המשיח זאת אומרת לארץ המערב ויוצאים ויוליכם לירושלים, איני יודע איך לבטל מהם זה השמד ".
הסכנה שבדעות כאלה הביאה את מנהיג הקהילה, הרב יהודה הכהן אבן סוסאן, רבו של הרמב"ם לכנות האנוסים " עם טמא שפתיים " והרבה להוכיחם ולטעון שמי שחפץ באמת להישאר יהודי עליו להגיד זאת בגלוי, ואם יש צורך לקדש את שם האלוהים ברבים.
ואמנם כך נהג הוא בעצמו שנים לאחר מכן כאשר התחדש מסע השמד ובחר למות ולא להודות שמוחמד הוא שליחו של אללה.
כנגד זה גרס הרמב"ם כי גם אם אנוסים הם ישראלים גמורים הם, ויש להם חלק בכל היעודים והתקנות אשר לכל ישראל. המסקנה המתחייבת מדבריו וממעשיו הייתה שיש לעזוב את הארץ שבה כופים את היהודי לעבור על מצוות דתו " " אבל לא יעמוד במלכות אותו מלך, אלא ישב בביתו עד שיצא, ואם צריך למעשה ידיו יעשה בסתר עד שיצא ".
ב-1165 עוזב הרמב"ם את פאס ומתיישב בקהיר. כל עשו כמצוותו תלמידו המובהק רבי יוסף בן יהודה עקנין וכן המשורר רבי יהודה בו עבאס וכך עשו רבים אחרים שהתפזרו לכל עבר והעשירו בחוכמתם את קהילות ישראל במצרים, בטריפולי, באי סיקיליה, באיטליה ובארץ ישראל בהשאירם במרוקו קהילה גלמודה ומדולדלת. דף חדש נפתח בתולדות היהודים במערב.
הנר לא כבה אבל אורו עומם ותעבור תקופת התאוששות ארוכה עד שיזרח מחדש עם קליטת מגורשי ספרד.
התאוששות תחת שלטון בני מרין.
השלטון שקם בסערה לא איחר להתפורר מבפנים. ואז חוזרת על עצמה אותה מחזוריות אופיינית של התנוונות ושקיעה שההיסטוריון הערבי המפורסם, אבן ח'לדון, ניסח אותה כחוק סוציולוגי לפיון משך חייהן של שושלות הבדווים מוגבל לארבעה דורות. ( אגב בספרו הנהדר של אבן ח'לדון " אקדמה למדע ההיסטוריה, מקדיש המחבר פרק נכבד לתופעה זו, בהזדמנות אביא זאת בפניכם מתוך הספר )
התבוסה הנוראה שהנחילו הצבאות הנוצריים ב – 1212 בקרב, נוס – דה – טולסה, לצבאו של בנו של מוחמד אל נאצר, מנוצלת כשעת כושר על ידי יריביו לקרוע לגזרים את האימפריה שהקים עבדל מונין. חבל צפון אפריקה שאוחד לראשונה על ידי המייחדים התפורר לשלוש חבילות המקבילות בערך לשלוש המדינות של היום, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.
אין ידיעות רבות על מצב היהודים בתקופה ארוכה זו שזכתה בפי ההיסטוריונים לכנוי " מאות האפלה ".
פיצול מדיני זה היה נוח ליהודים כי כלל הוא בהיסטוריה היהודית שאין יותר מסוכן משלטון כל יכול המושל על כל החבל. הקהילות היהודיות התחילו להתפתח מחדש לא רק בערי הפריפריה, בסאהרה ובכפרי האטלאס, אלא גם בלב לבה של המדינה המרינית , פאס, ובערי הנמלים שהתחילו לפרוח מחדש, סאלי, אספי, אזמור, ארזילה ולעראיש.
כפי שכבר סיפרנו העביר מייסד השושלת מולאי יעקב יוסף 1269 – 1286 את בירתו ממראכש לפאס. כאשר בשנת 1276 בנה לעצמו את העיר החדשה הנקראת עד ימינו בשם זה, פאס אל – ג'דיד, הוא הרשה ליהודים להתיישב ליד ארמונו כדי להנות מהגנתו. בנו יוסף 1286 – 1307 פותח עידן חדש של יהודי החצר.
לפי המקורות הערביים נמנו יהודים אחדים בני משפחת רוקאצה בין החצרנים של הסולטאן ועמם היה " מבלה את עיתותיו בנעימים ". יועצו הקרוב והאהוב היה אחד מבני משפחה זו ושמו חליפה בן חיון ותוארו היה הממונה על בית המלוכה. חזיון זה של יהודי כאיש סודו של המלך קומם את החצרון המוסלמי שהצליח לבסוף להשניאו על אדונו וסופו של היועץ היהודי ובני משפחתו היה למיתה משונה.
בתחום הכלכלי פאס מקבלת תנופה אדירה ולפי תיאורי נוסעים זרים הייתה ל " מחסן העולם " וההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון מחזק תיאור זה ומחשיב את העיר כאחד ממוקדי צפון אפריקה כולה. בחיי המסחר אלה תפסו כמובן היהודים, בגלל קשריהם עם אחיהם באירופה ובאסיה, מקום נכבד.
עם השפע הכלכלי חוזר העיסוק בחיי הרוח, בלימוד התורה ושוב אנו פוגשים על אדמת מרוקו גדולי תורה כפי שמעיד רבי יוסף בן כספי בספרו " ספר המוסר " : " אן יחייני ה' אז אעבור ואסע לממלךכת פאס כי לפי שנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חוכמה ודעת ".
רבני המערב התכתבו עם גדולי הדור בספרד כפי שמעידה ההתכתבות ביו גדול מורי ההלכה בברסלונה, רבי שלמה בן אדרת עם חכמי פאב רבי דוד בן זכרי מת ב – 1287, ובנו רבי משה ורבי יצחק בן ממימון בן אלחנן מהעיר תאזה. בדור שלאחר מכן היבול היה יותר מבטיח. נזכיר רק את המפורסמים ביותר. רבי נסים בן מלכה, מקובל גדול מחברו של ספר " צניף מלכות, סביב 1360, ובנו רבי יהודה מקובל ופילוסוף שספריו אבדו.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
131 – לא תאמן ב־צבי, וואכ׳א יכון יביע ומשרי.
אל תבטח בבנך הזכר, גם אם עוסק הוא במסחר.
132 – אלי תעמל ל־וואלדיך, יעמלוהו – לך אולאדך.
מה שתעשה להוריך, יעשו לך בניך.
133 -אלי עמל שי ל־אולאד א־נאס,
יג׳יב רבי לי יעמלו ל־אולאדו.
134 – כ׳ופת נדחך, נפרח אימא.
מפחד אני לצחוק, פן אמי תשמח.
135 אידא תקאדו אל־כתאף,מאבקא ישראף
כשהכתפיים משתוות, לא נשאר יחם של כבוד.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
ספינותיהם של כל יורדי ימים היו מגיעות אליהן, על סמך חוזים והסכמים שהיו נעשים לשם הבטחת חופש השיט. בערי נמל אלה היו בערים הקרובות לנמלים ישבו סוחרים יהודיים, ברגיל מצאצאי המגורשים, שבידם היה המונופולין הרשמי או המעשי של הסחר עם מדינות אירופה וגם התיווך בפדיון שבויים.
הקשרים המסחריים שימשו מפתח להשגת עמדות קונסולאריות בשביל נציגי בתי המסחר הגדולים, ומצד שני חייבים היו היהודים שהוטלו עליהם תפקידים של נציגים דיפלומטיים וסוכנים למשא ומתן של שלום ותיווך בפדיון השבויים, לדאוג לענייני המסחר של שולחיהם ולעזרה, הטכנית הדרושה להם בהקמת נמלים חדשים, בייצור ציוד מחמתי וכדומה.
ליהודים במגרב נמסרו אפוא תפקידים שבדומה להם לא מילאו בשום מדינה נוצרית או מוסלמית אחרת באגן הים התיכון.
על תקופה זו, המאות השש עשרה – שמונה עשרה, קיים שפע של מקורות ארכיוניים, דינים וחשבונות של קונסולים ושגרירים, תיאורי הרפתקאות של שבויים וספרי מסעות של שליחים לפדיון שבויים, שאין בדומה לו על שום אזור אחר באגן הים התיכון.
חומר זה נתפרסם קצתו, קצתו עומד להתפרסם וקצתו עדיין גנוז בגנזכי לונדון, פאריס, אמסטרדם, האג, מדריד וליסבון. על פי מה שנתפרסם ונחקר עד כה מותר לשער, כי גם בחומר הגנוז תופסים היהודים וענייני מסחר עם יהודים מקום נרחב.
סדרי חברה.
מתוך קובצי שאלות ותשובות של חכמי המגורשים באלג'יריה ובמרוקו, " ספר תקנות " של פאס שנדפס ב " כרם חמר " חלק ב, בתקנות המונחות עדיין בכתבי יד שונים, המפוזרים בין אספנים ובעלים פרטיים, וכן מדבריהם של נוסעים בני הזמן נודעו לנו צורות הארגון של עדות המגורשים, ומתברר על פיהם כי היו שונות מאלה שנתגבשו במזרח המוסלמי ( בערי תורכיה שבאירופה ובאסיה ).
ברור, ולפעמים בולט, גם כאן ההבדל בארגון ובאורח החיים בין המגורשים לתושבים הוותיקים, אולם בתוך קהילות המגורשים עצמן אין הוא מגיע לעולם לאותו פירוד ופיצול לקהלים לפי ערי המוצא ולפילוג בתוך הקהלים עצמם, שאנו מוצאים במזרח.
וכן היו בדרך כלל תקינים והוגנים היחסים בין התושבים הוותיקים לבין המגורשים. מפתיע אפוא הדבר, שדווקא בתוניס הלכו והתעררו היחסים בין ה " תונאסה ", תושבי תוניסיה הוותיקים, ובין ה " גורנים ", והקרע ביניהם גדל עד שבמרוצת הזמן קמו שתי עדות נפרדות.
לבסוף זכו ה " גורנים " גם לקאיד כלומר ראש עדה, משלהם, שייצגם כלפי השלטונות. את הגורמים לתופעה זו עלינו לבקש ברקע החברתי של מוצא הגורנים ובמסיבות המיוחדות של התיישבותם בתוניס.
לצורת הארגון והייצוג כלפי השלטונות נודעה השפעה רבה, ולפעמים גם מכרעת, על מינוי הנגיד ( במרוקו ) ה " מוקדם " ( באלג'יר ) והקאיד בתוניסיה ובטריפוליטאניה ) – תואריהם של ראשי העדות בארצות אלה.
התערבותם של השלטונות הייתה מכרעת לפעמים בדרכי חלוקת המסים וההיטלים על הציבור : אף מצאנו פעם ששליט מרוקו התערב בידני אישות וכפה את החכמים להתיר למגורשים לשאת שתי משים, בניגוד לתקנות ספרד. אנו למדים מ " ספר תקנות פאס " כי יחד עם זאת נשמרה שם מידה רבה של חירות להתקין תקנות לפי צורך השעה.
מתוקנים ביותר היו סדרי בתי הדין ומעמדם היה מכובד בעיני הציבור. מאחר שהמגורשים והתושבים חלוקים היו בדיני אישות שונים, קיימים היו בתי דין נפרדים, אולם כל דבר של צורכי ציבור נחתך על הסכמה והתאמה.
יוצאת מכלל זה המחלוקת בתוניס, שהשפיעה גם על עמדת בתי הדין, אבל לא על מעמדם המכובד של דייני שתי העדות.
דת ודין.
במשך כל הדורות ( חוץ מימי השמד של המייחדים לא יצאו מערערים על בתי הדין במגרב ועל סמכויותיהם המלאות לדון בין יהודים בכל דברי ריב ומצה. בתקופות מאוחרות יותר, בימי הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו והחסות על תוניסיה, היו בתי הדין היהודיים מוסדות בעלי מעמד ממלכתי, שהוחזקו על ידי אוצר המדינה.
רק באלג'יריה התחילו השלטונות הצרפתיים זמן קצר לאחר הכיבוש לצמצם את סמכויותיהם של בתי הדין היהודיים, עד שלבסוף נתמעטה דמותם למוסד דתי, שמעמדו דומה למעמדה של הרבנות בצרפת.
ברור שקיום מוסדות בתי הדין חייב בסיס נרחב של תלמוד תורה בבתי מדרשות, שנוסף על הרבצת תורה לשמה יכשירו גם דיינים, סופרי בתי הדין וכיוצא באלה. משום בדידותו של המגרב וריחוקו ממרכזים יהודיים אחרים העדיפו העדות לסמוך על עצמן, ולא נהגו להביא דיינים ממרחקים, כדרך שהיו עושים ראשי קהילות טריפולי, שבגלל קשריהם ההדוקים יותר עם תורכיה מצד אחד ויחסיה הרופפים עם תוניסיה למודים היו להזמין חכמים מארץ ישראל או מערי תורכיה לשמש ראשי בית הדין שלהם ( מצב דומה היה גם במצרים.
אבל גם בבית הדין של טריפוליטאניה ישבו חכמים מתושבי הארץ ( או המאי ג'רבה ) שהיו בקיאים במנהגים, בתקנותיה ובתנאי חייה המיוחדים של עדה זו.
ואכן התפתחו במגרב היהודי שיטות עצמאיות בתלמוד תורה ובפסיקה ההלכתית. כשם שיהדות זו סללה לה דרכים משלה בהנהגת הציבור. ברורים היסודות והזיקה למורש/ת ספרד ; אבל במרוצת הזמנים חזרו וניעורו או התחזקו המסורות מימי הגאונים, ואולי מהתקופה שקדמה להם.
דווקא פעילותם של חכמים דגולים שבאו מספרד ומאייה, בהרבצת תורה ברבים, שהעמידה דורות של חכמים ורבנים הן באלג'יריה, הן במרוקו ולאחר מכן בתוניסיה, חיזקה את תודעתם העצמאית של התושבים, שנתעוררו להחזיק ביתר תוקף במסורות הלכה שלהם.
מיזוגן האיטי, במשך מאות שנים, של שיטות שונות יצר גם דפוסים " מגרביים " מיוחדים, שהשפעתם ניכרה בכל חיי הרוח, ולא בהלכה בלבד.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le test de la visite de Nasser à Casablanca
Le test de la visite de Nasser à Casablanca
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et de l’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita une certaine hostilité envers l’Occident, imperceptible auparavant. Les juifs, de leur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence sur leurs relations avec les musulmans. Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche, rappelant, à leur avis, le drapeau israélien. On leur reprocha aussi de porter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël. Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à ce sujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propagande panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à la veille de la visite.
Le judaïsme orthodoxe sépharade perd son âme et s’oriente, contrairement à son histoire, vers une dérive inquiétante qui ne s’inscrit nullement dans son passé sioniste. Par volonté de mimétisme il semble avoir décidé de choisir la voie antisioniste puisque cette tendance s’affirme dans des synagogues qui voient fuir leurs fidèles vers d’autres horizons religieux tant l’excès devient discutable.
Les sépharades du Maghreb constituaient en Afrique du Nord un bloc monolithique modéré. La colonisation française les avait ouverts au monde moderne et à l’environnement dans lequel ils évoluaient. Les rabbins acceptaient certains compromis religieux qui leur permettaient de remplir leurs synagogues en fermant les yeux sur les quelques libertés prises avec la stricte loi religieuse. En revanche, ils s’appuyaient sur le sionisme afin de s’opposer à un rationalisme laïc et de maintenir solidaire et forte une communauté qui avait réveillé dans les années 1960 le judaïsme français assoupi. Les cours de Talmud Torah étaient l’occasion de rudiments de sionisme tandis que les sous-sols des grandes synagogues abritaient des cours d’hébreu en prévision d’un départ pour Israël.
Beaucoup de jeunes de la nouvelle génération sont retournés à la religion mais ils se sont éclatés en plusieurs tendances à leur arrivée en Israël. Le Shass, issu d’une scission du courant ultra-orthodoxe ashkénaze, est une invention purement israélienne. Le Mafdal, parti sioniste national historique, a accompagné presque tous les gouvernements depuis la création de l’Etat. Enfin la troisième composante, sépharade pure souche, défendait un judaïsme de cœur très attaché au culte des saints et à forte composante mystique, de tendance cabaliste.
Aujourd’hui le judaïsme orthodoxe sépharade est en train de virer vers un antisionisme inquiétant confirmé par des faits irréfutables.
« Lorsque l’Etat d’Israël reviendra àla Torah, nous célèbrerons Yom Haatsmaout » se plaisent maintenant à affirmer ces nouveaux adeptes du Livre Saint. Certains rabbins ont supprimé de la liturgie les prières, le Hallel, qui étaient habituellement récitées le jour de l’Indépendance pour refuser de considérer ce jour comme exceptionnel impliquant un commentaire relatif à une fête qui n’a pas lieu d’être à leurs yeux. Les livres de prières sépharades, calés sur les ashkénazes, ont été modifiés pour soustraire aux fidèles le symbole même de l’Etat d’Israël. Ainsi la bénédiction faite à l’Etat au moment de l’ouverture du tabernacle a été purement et simplement supprimée de la liturgie. Celle relative à Tsahal a été modifiée insidieusement pour supprimer toute référence au symbole étatique de l’armée. Dieu ne bénit plus « les soldats de l’armée de défense d’Israël » mais « il bénit les soldats d’Israël », formule qui supprime toute référence à l’existence d’un Etat.
Les rabbins nord-africains avaient soutenu le sionisme avec toute la force de leurs croyances et ils émaillaient leurs commentaires hebdomadaires dela Torahpar plusieurs références aux combats que menait Israël contre ses ennemis. Nombreux sont les « anciens » qui se souviennent encore des récits épiques de l’indépendance, exagérément amplifiés par leurs rabbins. La seule opposition religieuse au sionisme venait à l’époque du monde ashkénaze, du hassidisme Satmar de Hongrie en particulier, qui n’arriva pas à atteindre le judaïsme sépharade traditionnel.
L’alyah des religieux sépharades s’est accompagnée d’une crise identitaire. Peu d’érudits pouvaient se prévaloir d’une connaissance talmudique approfondie et le fossé culturel qu’ils se découvraient avec les ashkénazes les conduisit, par complexe, à un mimétisme qui leur enleva leur originalité. Ils ignoraient pourtant que dès le IX siècle, le rabbin tunisien de Kairouan Khananel Benkhoushiel avait rédigé le premier commentaire du Talmud de Babylone et que le commentaire arabe achevé en 1168 par Moïse ben Maïmon faisait autorité parmi les Juifs des pays musulmans. De ce point de vue au moins, ils n’avaient aucun complexe à avoir.
Alors que les rabbins sépharades avaient coutume de coiffer leur tête d’une chéchia rouge et d’enfiler leur pantalon blanc et leur gilet de soie parés de paillettes multicolores dans la pure tradition de leur région, la nouvelle vague décidait d’adopter, en s’installant à Bné-Brak, la tenue austère de l’orthodoxie lituanienne (les Mitnagdims), costume et borsalino noirs. Elle pensait, par la tenue, jouir du prestige ashkénaze le seul, selon eux, à ouvrir une ascension sociale dans le monde orthodoxe. Certains iront jusqu’à apprendre le yddish pour entrer dans des écoles talmudiques spécifiques afin de les égaler sinon leur ressembler. Mais en les singeant, ils renièrent leurs racines et leurs idées en trouvant judicieux d’adopter des dogmes non approuvés par leurs pères. S’ils consentent à une autonomie du peuple juif dans un Etat souverain, ils tiennent dorénavant à ce que cet Etat soit régi parla Torah.
Le parti sépharade Shass, créé par le Rav Shach en 1980, reste sous tutelle officieuse des rabbins lituaniens qui imposent leurs vues comme le prouve une illustration qui en dit long. Alors que ce parti dispose d’un réseau officiel éducatif, El Hamaayan, tous ses dirigeants préfèrent que leurs jeunes filles fréquentent le séminaire ashkénaze Beth Yaacov et leurs garçons, les écoles talmudiques lituaniennes. Les enfants se trouvent ainsi intoxiqués par la ligne anti étatique prônée par les enseignants. Les orthodoxes sépharades acceptent de se dévaloriser, tels des religieux de seconde classe, pour que leurs enfants accèdent au réseau scolaire lituanien. Ils vivent ainsi une dépersonnalisation de leurs origines qui les amènent à justifier l’annulation de la prière à l’Etat d’Israël parce que l’Etat n’est pas fondé surla Torah» ainsi que de la prière à Tsahal.
« parce qu’une armée où les femmes et les hommes sont mélangés ne mérite aucune bénédiction ».Le judaïsme orthodoxe sépharade garde certes son cœur sépharade mais son esprit a été dévolu aux ashkénazes lituaniens. Plutôt que d’avoir honte d’un passé qu’ils ignorent, ils devraient plutôt faire l’effort de le découvrir en assimilant le fait que la tenue noire ne fait pas forcément le bon orthodoxe. Loin de vouloir raviver un conflit de communauté anachronique, il est regrettable que les orthodoxes sépharades s’éloignent de leurs idéaux sionistes qui ont représenté le ciment des communautés orientales pendant plusieurs siècles. Les traditions d’alors mettaient l’accent sur la loi religieuse, la grammaire, la célébration des Saints, une prononciation spécifique, et sur des coutumes insérées dans le folklore. Ils ont abandonné leur pensée juive originale et ont enfoui dans la mémoire leur vision sur le rapport à l’emploi, à l’Etat, à l’armée, à la terre et à la politique pour le confier dorénavant aux ashkénazes de Lituanie qui sont désormais les vrais décisionnaires sur ces questions Après l’annulation de la prière à l’Etat d’Israël, ils risquent de pousser le bouchon jusqu'à ignorer demain la sonnerie en souvenir des soldats de Tsahal tombés au combat, parce que cette forme d’hommage provient d’un Etat qu’ils réprouvent. Cette question est effectivement d’actualité dans les milieux orthodoxes sépharades de Bne-Brak qui en débattent mais qui ne se rendent pas compte qu’ils se déshonorent en optant pour cette dérive antisioniste.
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו
קול קורא לאחינו, מי לה׳ אלינו
ב״ה. בהתאספנו יחד לטכס עצה על דבר מצבנו הרוחני השפל מאד על ידי השתנות החיים המדיניים שהשפעתו גדולה על התפתחות חיינו הלאומית. ימים רבים היינו לב אחד ודרך אחת לכולנו ליראה את ה׳ ולשמור מצותיו ולאהוב איש את אחיו, ועת עברו עלינו מצוקות ועתות בצרה קרבו הלבבות והתחברנו יחד ויהי רוח אחד לכולנו ויאר ה׳ לנו ותשקוט הארץ. נושאי ארון ברית ה׳ אן הם לבדם עמדו לנס עמים, כל צעדי הצבור והיחיד וכל מעשיהם נחתכו ויעשו דרכם ע״י ראשי התורה אשר כל העם הביטו אליהם ונהרו. תורת ה׳ תמימה אך היא לבדה תוכל לאחד את ישראל והיא נשאה את ישראל מימי עולם עד היום הזה, וכעט עומדים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך, בא העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותינו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה משתכחת ח״ו.
כל בתי כנסיות ומדרשים רקים וכולם תחת מסוה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה וסוף הדבר אשר לאט לאט ירחקו מתוה״ק ומשמרת הדת. ובכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר ואם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה יסחפו ח״ו כל נערי ב״י בשטף כליון ח״ו. משמרת הדת והיהדות הנאמנה תמס והלוך מהדור החדש ח״ו.
העיר ה׳ את רוחנו ותהלות לאל התאחדנו כאיש אחד בלב אחד בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה׳׳ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו ב׳"י הנה יום הג׳ בא יום אשר נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויכתבו דברים לזכרון ימות עולם.
החלטת הוועד
א) לייסד חברה מכל אנשי המערב בשם מחזיקי הדת.
ב) בכל עיר ועיר תווסדנה אגודות חרדים אשר ראשית מטרתן תהיה לעבוד בעד כל עניני היהודים ויעודיה על בסים הדת רק ע״פ התורה והמצוה תורה כתובה ומסורה מדור לדור.
ג) ליסד ישיבות גדולות והתלמידי חכמים המצוינים שחוננו בכשרון נעלה ורצונם להשתלם בתוה״ק יהי׳ מכולכלים ומוחזקים בכבוד מקופת המוסד אשר תתייסד אי״ה למטרה הזאת.
ד) לקבץ ולסדר את נפוצות שלמי אמוני ישראל לאגודה אחת לקרב לבותיהם זה לזה בני ארצות המערב.
ה) להחזיק במדה מרובה את למוד תוה״ק ע"י חברות, ללמוד בלילות ולהעתיק ולהדפיס ספרים בלשון ערבי שפה המדוברת, דינים, מוסר ודרך ארץ.
החברים:
א) לחבר האגודה יוכל להמנות כל איש ישראל המסכים להתקנות הנז׳:
ב) על כל חבר לשלם לאוצר החברה תרומה שנתית שני פראנק לכל שנה.
ג) על כל חבר לקבל קונטרס אחד מודפס בבל שבוע וליתן מחיר חצי בילאן.
זכויות החברים:
א) כל החברים בח׳ מחזיקי הדת ירשמו בפנקס הג׳ אשר בלשכת החברה, וכן בלוח הישיבה בית מדרש לרבנים בית אל ועץ חיים ויתברכו בכל יום אחר הלמוד כיתר החברים הנז'.
ב) בסוף כל שנה ואחר שיגמור ספר שלם יהיו בכל הספרים הנדפסים שמות כל החברים הנכבדים שיהיו לשם ותפארת לזכרון לדורות עולם.
ג) מי האיש או האשה החפצים לעשות זכרון נחת לע״נ אביו או אמו וכו' אם יקח לא פחות מן עשרה קונטרסים משך שנה אחת או בכל הספרים שבזה השנה יהיה נרשם ונדפס שם הנדיב ומצבת הזכרון ועליו גם לשלם דמי שנה לכל קונטרסים כפי׳ הת׳.
ד) אם אחד מהחברים ידרוש להתפלל בעד הצלחתו באיזה מקרה תקויים בקשתו.
ה) וכל אשה חכמת לב וכל הנשים אשר נשא לבן לדעת עבודת הקודש לכל אשר צוה ה׳ גם הן יקחו חלקן בהדבר הגדול הזה וכל הזכויות של החברים יהיו גם לאחיותינו החברות באין הבדל דבר בכל התקנות.
ועד העסקנים:
א) בכל עיר יהיה וועד העסקנים בכל דבר הנוגע לחברים ונקראים בשם וועד הפועל.
ב) לוועד הנז׳ יבחרו רק אנשים הידועים לשומרי מצוה על פי תורתנו הקדושה.
ג) וועד נשיאות יהי׳ העליון של האגודה, כולה יהי׳ נבחרים מן וועדי העסקנים.
חתומים: הועד הזמני זאב היילפערין, נשיא הכבוד. ע״ה אברהם עמאר, יו״ר.
ע״ה מימון משאש, סגן, ע״ה אהרן אסודרי, גזבר, ע״ה מרדכי עמאר, מזכיר נכבד
ע״ה יצחק אסבאג, חבר הוועד, ע״ה שלמה בן חיים, חבר הוועד, ע״ה רפאל סולידאנו, חבר הוועד.
אולם הזמן לא הספיק לרב היילפערין להשלים את המלאכה כי ב— 1914 פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב את המדינה, הישיבות שייסד התפזרו אך משהו נשאר מרוח המהפיכה שרצה לחולל.
בתקופה זו צמח וגדל מורנו רבי ברוך וכבר מצעירותו הכירו בו ובתכונותיו הנעלות.
מצות כיבוד אב ואם
בהיותו בן עשר שנים חלה הילד ברוך במחלה קשה, הוא שכב במטתו מתפתל בכאבים, בוכה וגונח מרוב יסורים, בן גילו ורעו הקרוב היה רבי יוסף משאש — שלימים כיהן כרבה של העיר חיפה — רבי יוסף סיפר שבא לבקרו, ומצאו מתפתל במטתו מרוב כאבים והיה גונח בקול, הגניחות הקלו מעט על סיבלו. לפתע נכנם אביו — רבי יעקב — לחדרו, הנער הפסיק מיד את גניחותיו, וחשק את שפתיו לבל תפלט אנחה מפיו, ובכל כחו התאפק כדי שאביו לא יחוש בסבלו, כשיצא אביו מהחדר המשיך להתפתל ביסוריו ולגנח.
לשאלת חברו — מדוע שמת מחסום לפיך? עגה רבי ברוך: לא רציתי לצער את אבא.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-לוּלָב וּמִינָיו לְעָם אֱמוּנִים
לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים
לארבעת המינים. שיר מעין אזור בן יג מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אא בבבא גגגא וכו׳.
משקל: עשר הברות בטור.
כתובת: פיוט בנוי ומשוכלל על טעמי הלולב ומיניו כפי הטעמים שנאמרו בהם, מהם – נעלמים, ומהם ־ מפורסמים. ונרמז בו מה שנאמר ב׳תיקוני הזוהר׳: אמרתי אעלה בתמר ־ ראשי תיבות – א׳תרוג ע׳רבה ל׳ולב ה׳דס.
נועם: ׳סוכה ולולב׳.
מקור: א-לח ע״ב; ק-מה ע״א.
לוּלָב וּמִינָיו לְעָם אֱמוּנִים
אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו
אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו
5- וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו
וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים
נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה
כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה
10- אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים
יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ
פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ
עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ
מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים
15- דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים
דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים
נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים
טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים
וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל
20- כַּפּוֹת תְּמָרִים חֹק לְיִשְׂרָאֵל
עֲנַף עֵץ עָבוֹת שׁוֹמְרֵי מִצְוַת אֶל
עַרְבֵי נַחַל אֲנָשִׁים רֵיקָנִים
- 1. עם אמונים: כינוי לישראל, על-פי ׳שלמי אמוני ישראל׳ (שמ״ב כ, יט). 2. שוכן מעונים: כינוי לה׳, על-פי דב׳ לג, כז. 4. אשר… אותותיו: תה׳ עח, מג. 6-5. וגם… וצונו: על-פי מטבע הברכה המקובל. 7. נודעת… יתרה: על-פי מסכת אבות ג, יד: ׳חביביך ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם…׳. 10. אל משה… בפנים: על-פי דב׳ לד, י. 11. יקח: רומז אל ׳ולקחתם לכם ביום הראשון׳ (וי׳ כג, מ). לולב… בשמאל: הוא סדר נטילת לולב. הלולב בימין והאתרוג בשמאל. 12-11. ימינו… דינו: על-פי ההסבר בזוהר, שהאתרוג ניטל בשמאל כנגד הלב והלולב – בימין. ימין מציין חסד ושמאל מציין דין, ועל כן השתמש בלשון ׳בשמאל דינו׳. 13. עצי… ירנגו: על־פי תה׳ צו, יב. 16. דין איהו הדר: זה הוא הדר, וכוונתו לאתרוג. 17. נר… ואור: על-פי מש׳ ו, כג. 18. טעם וריח: שהאתרוג יש בו טעם ויש בו ריח, והוא כנגד אלה שיש בהם נר מצווה, כלומר מעשים טובים וגס תורה, אור תורה, והוא על-פי המדרש בויק״ר ל, יא. 19. לומדי דת יקותיאל: יקותיאל הוא כינוי למשה, על-פי ויק״ר א, ג, ודת יקותיאל כינוי לתורת משה. 20. כפות… לישראל: כפות התמרים שיש בהם טעם, הם כנגד לומדי התורה. 21. ענף עץ עבות: ההדס הוא משל לשומרי המצוות. 22. ערבי נחל: בדי הערבה הם משל לאנשים ריקים שאין בהם לא טעם תורה ולא ריח מצוות.
דּוֹמֶה הַהֲדַס אֶל הָעֵינַיִם
וְהָעֲרָבָה לַשְּׂפָתַיִם
25- לוּלָב צְלָעוֹת וְשִׁדְרָה בֵּינְתַיִם
וְאֶתְרוֹג כַּלֵּב בְּתוֹךְ מַצְפּוּנִים
בַּדֵּי הַהֲדַס הֵם לְזִכָּרוֹן
שְׁלוֹשָׁה אָבוֹת יַשְּׁנִי חֶבְרוֹן
עֲרָבִי נַחַל הֵם מֹשֶׁה אַהֲרֹן
30- נְבִיאֵי אֱמֶת צִירִים אֱמוּנִים
נִרְמַז בָּהֶם עוֹד שְׁמוֹ יִתְעַלֶּה
שֵׁם הַמְּיֻחָד בההי"ן מָלֵא
בָּם נֶאֱמָר, אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה
בְּתָמָר אוֹחֲזָהּ בְּסַנְסַנִּים
35- חָכְמַת שְׁלֹמֹה בְּאֶתְרוֹג נִקְבַּע
מַלְכוּת בֵּית דָּוִד נִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע
הֵ"א אַחֲרוֹנָה מִשֵּׁם בֵּן אַרְבַּע
וְזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּפָנִים
23 דומה … חעינים: כאן מציג המשורר טעם אחר לארבעת המינים, על-פי ויק״ר ל, יג, ועל-פי מדרש תנחומא אמור, יט, שהמשילו את ארבעת המינים לאיבריו של אדם, והוא על-פי צורתם של המינים. עלי ההדס דומים לעינים, עלי הערבה – לשפתים, הלולב – לצלעות ולשדרה, והאתרוג ללב. 26. מצפונים: במקום נסתר. 30-27: בדי ההדס… אמונים: משל נוסף. שלושת בדי ההדס ־ כנגד שלושת האבות, שני בדי ערבה – כנגד משה ואהרון, והוא על דרך הזוהר, ויסודו בויק״ר ל, י. 31. נרמז… יתעלה: נרמז הקב״ה בארבעת המינים, והוא על-פי המדרש הנזכר (ויק״ר ל, ט) ׳פרי עץ הדר – זה הקב״ה שכתוב בו ׳הוד והדר לבשת׳ (תה׳ קד, א), כפות תמרים ־ זה הקב״ה שכתוב בו ׳צדיק כתמר יפרח׳ (שם, צב, יג)׳ וכר. 32. שם המיוחד בההי״ן: שבשם ארבע אותיות כנגד ארבעת המינים. 33. בם נאמר: בשה״ש ז, ט. אעלה; ודרשו אנשי הקבלה ראשי תיבות – א׳תרוג ע׳רבה ל׳ולב ה׳דס. 35. חכמת… נקבע: את האתרוג מחזיקים על-פי הדין ביד שמאל המסמלת בזוהר את מידת המלכות ואת מידת הגבורה. יוצא שהאתרוג כנגד הלב ־ מושב החכמה. הביטוי ׳חכמת שלמה׳ מציין את התורה שבעל-פה. 36. נקראת בת־שבע: שמלכות ספירה שביעית היא במניין הספירות התחתונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות), ויש כאן רמז קבלי לקשר בין דוד לבת שבע. 37. ה״א אחרונה: כל המידות והספירות אחוזים ורמוזים בשם הוי״ה ברוך הוא, ושם הוי״ה מיוחס למידת תפארת, שהיא המידה המרכזית. ספירת מלכות העומדת כנגד דוד ושלמה, מלכי ישראל, ומידה זו רמוזה בה״א האחרונה שבשם בן ארבע אותיות יהו״ה. 38. וזאת בישראל מלפנים: על-פי רות ד, ז, ורמז לקשר בין השם למידותיו.
סוֹדוֹת עֲצוּמִים וְגַם גְּדוֹלִים
40- בְּאַרְבַּע מִינִים הֵמָּה כְּלוּלִים
וְאֶל יוֹדְעֵי חֵן הֵמָּה מְגֻלִּים
שִׂפְתוֹתֵיהֶם שׁוֹשַׁנִּים – שְׂשׂוֹנִים
יַעֲשֶׂה בָּהֶם אָדָם בִּתְבוּנָה
נִעְנוּעִים מִסְפָּר עֶשֶׂר וּשְׁמוֹנָה
45- בִּקְרִיאַת הַלֵּל, הוֹדוּ וְאָנָּא
לְשֵׁשׁ קְצָווֹת הָעוֹלָם פּוֹנִים
נוֹדֶה וּנְהַלֵּל יָהּ צוּר עוֹלָמִים
אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִן הָעַמִּים
לִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו כָּל הַיָּמִים
50- לְחַיּוֹתֵנוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים
חַי דָּר שָׁמַיִם צוּר מָגִנֵּנוּ
זְכֹר לָנוּ בְּרִית אֲבוֹתֵינוּ
קַבֵּל בְּרָצוֹן תְּפִלּוֹתֵינוּ
יִתְגַּדֵּל שִׁמְךָ בְּשִׁיר וּרְנָנִים
39. סודות עצומים: כפי שהביא המשורר בשירו, רמזי קבלה וסודותיה. 41. יודעי ח״ן: אלה היודעים את חכמת הנסתר. 42. שפתותיהם שושנים: על-פי שה״ש ה, יג. ששונים: אל תקרי שושנים אלא ששונים, שדברי תורת הסוד יוצאים שמחים ומשמחים מפי לומדיהם. 43. בהם: בארבעת המינים. 44. נענועים: מנענעים את הלולב שלוש פעמים לששה צדדים – לארבע רוחות השמים ולמעלה למטה. סך כל הנענועים שמונה עשר, והם כנגד י״ח ברכות בתפילת עמידה וכנגד י״ח חוליות בשדרה, שהיא רמוזה בלולב המשול לשדרה, וכנגד י״ח אזכרות, שנזכר שם שמים בקריאת שמע ובמזמור כט בתהלים. הודו ואנא: אלה פסוקי ההלל שבהם מנענעים את הלולב, וראה סוכה ג, ט. 46. לשש… פונים: ששת הכיוונים בנענועי הלולב כנגד שש קצות העולם – ד׳ לרוחות, מטה ומעלה. והם שש קצות שבהם מסודרות הספירות על-פי הזוהר. 48. אשר בחר בנו: על-פי הנוסח בברכת התורה. 50. לחיותנו בקרב שנים: על-פי חב׳ ג, ב. 54. יתגדל שמך: רמז לקדיש
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי חיים טולידאנו
רבי חיים טולידאנו – המהרח"ט של סאלי, רבי חיים טולידנו ב״ר יהודה חי בסאלי בסוף המאה החמישית ובמאה השישית למניינינו.
שימש כמורה צדק. נולד בשנת הת"ס ונפטר ב־י"א בשבט התקמ"ג.[anti-both]
נראה חתום באיגרת בשנת תר"י עם רבי יעקב בן רבי חיים ביבאס. עמוד ל
חיבר שו״ת המהרח״ט של סאלי (כת״י).
ליקוטי דינים ודרושים.
קונטרס רשימת הנפטרים – על חכמי המערב משנת התע״ד עד לשנת התקל״ז.
למד אצל הרב משה בירדוגו – המשבי״ר, ידידו של אוהחה״ק.
רבי חיים נהג בכל ערבי ימים טובים לשלוח את משרתו לחפש עניים ואורחים שנקרו לעיר ולהזמינם לביתו. הוא היה נזהר בדברי הזוה״ק על ענין חובת הכנסת אורחים עניים בחגים, משא״כ בשבתות, ״וזריתי פרש חגיכם״ פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם. משמע מהזוה״ק שבשבת יכול אדם להכניס אורחים לביתו. בימים טובים הוא מחוייב בכך.
ערב יום טוב אחד, חיפש משרתו אורח ולא מצא. שב הוא אל הרב ואמר לו כי לא מצא. הרב דרש ממנו שילך ויחפש עד שימצא. המשרת חיפש והנה הוא שומע קול בכי מבית העלמין, המשרת נכנס ומצא איש רוכן על קבר ובוכה. שאל המשרת את האיש, מה קרה, ענה לו האיש כי איבד את כל רכושו בים ואינו מוכן ללכת משם. שב המשרת וסיפר את הדבר לרב, אמר לו הרב, לך ואמור לאיש שיבוא לחגוג עימנו ואני אשיב לו את ממונו.
האיש הסכים, לאחר ששמע את הבטחת הרב, להתארח אצלו. בצאת השבת הלכו הרב, המשרת והאורח לשפת הים. הרב אמר לו ־ אתה תראה הרבה מטמוניות העולות מן הים, אך קח רק את שלך. הרב הרים את מטהו, גלי הים נעו במהירות והנה אל חוף הים הושלכו חפצים רבים ורכוש רב, האיש המשתאה ניגש ולקח את ארגז האבנים היקרות שלו וישב הים לאיתנו. (א)
בספר ״תקנות חכמי מכנאם״ הודפסה תעודה ובה נכתב: ״נתבקש בישיבה של מעלה, אחיו, החכם השלם, הדיין המצויין כמוהר״ר חיים טולידאנו, היום יום ג׳ בשבת, י״א לשבט תקמ״ג לפ״ק ורוב חסידותו והנהגתו הטובה עם כל עובר ושב, כהנהגת אחיו הנזכר ויותר ( רבי דניאל ) והוא היה אב״ד בעיר סלא יע״א, וישב בנו במקומו הלא הוא ידי״ן ורוחי כהה״ר יוסף טולידאנו זיע״א, זכות כל חוזה אשר דבר יחזה״.
רבי יוסף אלמליח
רב ומו״צ בסאלי וברבט. רבי יוסף נתמנה לאב״ד בשנת התקמ״ח ונפטר ב־י״א באלול התקפ״ג.
נמצא חתום על פסק דין משנת התק״ס עם ר׳ משה דאבילא, ר׳ שמואל דאבילא ורבי יעקב בן עלון.
חיבר:
״תוקפו של יוסף״ – שו״ת חשוב וידוע.
הוא בנו של החכם רבי עיוש אלמליח שיוזכר לקמן ונכדו של הרב המקובל רבי שמואל קארו עליו נקרא בהמשך.
פסקיו החשובים של ר׳ יוסף שימשו נר לרגליהם של הדיינים והפוסקים ברחבי מרוקו.
פעם שמעתי מפי הרה״ג הרב שלום משאש זצוק״ל ראב״ד ירושלים ורבה, כי כל הדיינים במרוקו היו צריכים להיות בקיאים בספרי השו״ת הבאים:
א. ״תוקפו של יוסף״ הנ״ל.
ב. ״משפט וצדקה ביעקב״ לרבי יעקב בן צור.
ג. ״ויאמר יצחק״ לרבי יצחק בן ואליד.
ד. פסקים ושו״ת לרבי יהודה בן עטר (הודפס רק לאחרונה).
רבי יעקב ששפורטס
רבי יעקב היה רבה של סאלי במאה החמישית למניינינו.
נולד בשנת הש״ע ונלב״ע בשנת התנ״ג, נולד בסאלי וגלה ממנה לאלג׳יר. באחד המקומות נכתב שנולד באוראן (אלג׳יר) וגלה לסאלי.
רבי יעקב נתמנה לדיין בתלמסאן בגיל כ״ד, והיה לראב״ד תלמסאן. בגיל ל״ז שב לסאלי לאחר שנרדף ע״י השלטונות.
בספר ״ציצת נובל צבי״ כתב כי רבי יוסף איסקאפה היה רבו של שבתאי צבי בצעירותו, אך כשנודע לו על שאיפותיו ״המשיחיות״, תקף אותו בחריפות והזהיר מפניו.
בשנת הת״ט נשלח ע״י מלך מרוקו אל ספרד כדי לבקש את עזרתה כנגד המורדים בו. הוא רבו של רבי אהרן הסבעוני ותמך בו במלחמתו בשבתאות.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
|
שם המחנה |
מיקום המחנה |
מנהל המחנה |
סוג המחנה |
מספר השוהים במחנה |
תיאור המחנה |
|
עין סבאע (Aïn Sebba) |
מס' ק"מ מקזבלנקה |
|
מחנה פליטים ומחנה כליאה |
עד 600 פליטים |
3 אולמות ששימשו בעבר כאולמות ריקודים וקיט |
|
סידי אל עייאשי (Sidi al-Ayachi) |
ליד אזמור |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 450 אסירים. לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-30 אסירים יהודים. |
המחנה הגדול ביותר במרוקו |
|
ואד-זאם (Oued-Zem) |
כ-150 ק"מממערב לקזבלנקה |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-20 אסירים יהודים. |
|
|
סעידה (Saïda) |
אלג'יריה |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים |
שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים |
|
קאסבה תאדלה (Kasbah Tadla) |
ליד בני מלאל – מרוקו |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
|
החל לשמש כמחנה מ-27.12.1941 |
|
ואד אל עקרש (Oued el Akreuch) |
|
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-110 אסירים יהודים. |
|
|
מיל (Milles)
|
|
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
|
|
|
סן סיפריאן (Saint Cyprien) |
|
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
|
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן ז"ל " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו כרך א'.
השפעה ויחסי גומלין בין אבות ובנים
125 אלי תכל על ל־אולאד, עבאה אל־וואד.
הבוטח בבנו, נחל יגרפנו.
126 עמר וולד אל־כ׳אדם,מא יפרח אומו.
בן השפחה, מעולם לא ישמח את אמו.
127 עלפו עאם, מא יעשיך לילא.
פטם אותו שנה, לא יאכילך ארוחה אחת.
128 – וולדת ורבאת, ופ־זינקא תבאת.
הולידה וגידלה, ובחוץ תלון.
129 – מא נפעוניש אולאד צרתי, וואשעאך־ אולאד ד'רתי.
לא הועילו בנים ילדתי, כל שכן בני צרתי.
Les juifs de Colomb-Bechar Et des villages de la Saoura 1903-1962 Jacob Oliel
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
AVANT-PROPOS
Colomb-Béchar laissa rarement indifférents les explorateurs, aventuriers, fonctionnaires, militaires, commerçants ou simples voyageurs qui eurent l'occasion d'y séjourner. Des événements de tous ordres ont contribué à établir la renommée de notre cité : ce furent, des films (Torrents, l'Escadron blanc…), les richesses du sous-sol et dans les années 1950-1960, bien avant Kourou et la Guyane, les centres d'essais et de lancement des engins spéciaux (missiles Matra et autres, fusées Vesta, Véronique) à Hammaguir.
Colomb-Béchar sera aussi, un peu plus tard, la base arrière des expérimentations atomiques de Reggan. Tout cela donna à la garnison, déjà importante, des allures de fourmilière ; et les très nombreux ingénieurs et techniciens, officiers et militaires de carrière, les milliers de soldats du contingent, passés dans la région, deviendront à leur tour des nostalgiques de Colomb-Béchar.
D'autres événements heureux ou malheureux ont fait le renom de la ville : le Berliet T- 100, la Caravelle… et l'accident qui coûta la vie, le 28 novembre 1947, au Général Leclerc, chef de la 2°D.B. et héros de la Libération
Aux yeux de ceux qui y ont passé leur jeunesse, Colomb-Béchar fut cela et bien autre chose : un modèle de vie simple, harmonieuse, insouciante, une image probablement assez proche du bonheur tel qu'il se conçoit habituellement ; du moins est-ce l'impression, peut-être idéalisée, que nous gardons depuis que nous en sommes privés, à l'instar des choses que nous ne savons jamais autant apprécier qu'après les avoir perdues, comme la santé, un être cher…
La première expérience atomique française, en atmosphère, eut lieu à Reggan, localité située à 650 km au sud de Colomb-Béchar le 13 février 1960.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Les Musulmans de Tétuan, dans leur majorité d'origine andalouse, employaient l'espagnol dans la vie quotidienne jusqu'à la fin du XVIII siècle et la forte influence de l'Espagne rétablit chez eux cette habitude à partir de 1860. Les Juifs de Tétuan n'ont jamais désigné les quartiers où ils étaient en majorité, puis leur Mellah, que par le nom de "Juderia".
Cent cinquante neuf années après celui de Fès, le Mellah de Marrakech fut fondé. Ce fut en 1557, deux années environ après le Ghetto de Rome.
Avec l'avènement d'une nouvelle dynastie au Maroc, celle des Chérifs Saadiens, Marrakech était devenue la capitale de l'Empire. Elle reçut un nombre important de réfugiés juifs d'Espagne et du Portugal, des anciens Marranes dela Péninsuleibérique, des îles Canaries et même des lointaines Antilles. Tout ce monde s'était installé dans deux quartiers différents, les "Beldiyyin" continuant de vivre par petits groupes épars au milieu des Musulmans.
Cependant, vers 1542, ils avaient une "Kaissariya" à eux et où ils s'adonnaient spécialement à l'orfèvrerie. Puis, il semble que "Meghoraschim" et "Bcldiyyin' se soient pour la plupart groupés dans un seul quartier, celui de Mwasin,׳. Dès son avènement en 1557, le sultan Moulay Abd-Allah al-Ghalib Billah les réunit tous dans le Mellah qui existe encore.
"Le quartier des Juifs" nous dit Marmol, "était autrefois au milieu de la ville, en un lieu où il y a plus de trois mille maisons, mais le Prince qui règne aujourd'hui l'a fait transporter en un des bouts, près de Bab Agmet, afin que les Juifs fussent séparés des Maures. Ils est fermé de tous côtés de murailles, sans avoir qu'une porte qui va à la ville, et une autre petite qui répond à leur cimetière, et dans cette enceinte sont bâties plusieurs maisons et synagogues"
L'esprit du Mellah-J.Toledano
LE SEL AU CARRE
Thak haynssi el mout
Le rire fait oublier la mort
Proverbe marocain
"Les Sephardes n'ont pas d'humour — ils n'en ont pas besoin!" a ecrit un jour de grande verve un celebre ecrivain juif frangais, tombant, par ignorance, dans le piege commun qu'il n'y a d'humour que juif et juif qu'Achkenaze. L'humour juif universellement connu et reconnu est ne, selon ses exegetes dans les conditions particulieres des ghettos d'Europe Orientale, sur fond de detresse et de capacite de se moquer de soi. Hors du malheur pas d'humour digne de ce nom, sans l'angoisse et la tragedie — pas d'humour juif. La plus courte definition de cet humour est le libelle du telegramme juif: "Commencez a vous inquieter — lettre suit." Et moi je vous dis "finissez de vous inquieter, il existe un humour sepharade et j'ai meme rencontre son sosie marocain!
UNE ETINCELLE DIVINE
Comme on est genereux au Maroc, nous donnerons a l'humour un sens beaucoup plus large que ne lui concede le Petit Larousse: "Gaiete qui se dissimule sous un air serieux et qui est pleine d'ironie, d'imprevu", pour l'etendre a la capacite de rire, ce rire qui selon Pascal est le propre de l'homme, ce qui le distingue le plus nettement de l'animal et le rapproche le plus de la divinite.
"Voltaire a ecrit que Dieu nous a donne pour supporter le monde, le sommeil et l'espoir, il aurait du y ajouter le rire". (Kant). Beaucoup de grands philosophes ont estime que le rire etait une affaire trop serieuse pour etre laissee aux humoristes et ont developpe des theories qui, si elles ont enrichi la philosophic, n'ont pas beaucoup augmente la bonne humeur de leurs lecteurs. Aussi n'aurons-nous pas l'audace d'y ajouter la notre — mais sans un peu de philosophie il n'y a point de plaisir.
Le reve inaccessible de l'homme — voler, se detacher de la terre et de ses asperites, de sa pesanteur immobilisante — l'humour le lui offre au meilleur prix. L'humour c'est la capacite de distanciation, de detachement de la gangue de la realite, la faculte de dedoublement, de se voir vivre et de pouvoir en rire comme s'il s'agissait d'un spectacle exterieur.
L'humour c'est selon la belle formule de Daniel Sibony "l'ouverture de lignes de fuite". Les astronautes connaissent bien cette ivresse de l'a-pesanteur. Autre technique de fuite de la realite, son depassement par le sentiment de domination. Je ris —donc je suis superieur, ou au moins je me sens superieur. Paradoxalement c'est justement en se detachant de la realite qu'on la saisit, qu'on la comprend le mieux. Comme l'astronaute voit mieux la terre au fur et a mesure qu'il s'en eloigne, l'humour permet de jeter sur une societe, une civilisation, une culture, le regard le plus penetrant.
L'humour peut etre a la sociologie ce que l'intuition est a la science, cette capacite "d'une connaissance claire, droite immediate, de verites qui pour etre saisies par l'esprit, n'ont pas besoin de l'intermediaire du raisonnement". Un trait d'humour eclaire mieux qu'un long discours, une anecdote que de savantes statistiques. C'est dans cette optique que Freud a defini l'humour comme "une economie d'energie psychologique qui procure du plaisir".
Et s'il y a possibilite d'economie comment s'etonner que les Juifs aient ete les premiers preneurs. . . Toujours de Freud: "Je ne connais pas d'autre peuple aussi capable de se moquer de soi comme le peuple juif, d'humour ou il y ait une telle confusion entre 1'auteur des moqueries et son sujet". Ce don commun a tous les Juifs, sous toutes les latitudes, a ete porte a son paroxysme, a sa perfection, en Europe Orientale, trouvant dans la langue yidich un moule complice.
Traditionndlement en butte a l'hostilite, a la haine, au mepris du milieu ambiant. !'Emancipation, en outr'ouvrant les portes de la societe, y a ajoute une part — plus ou moins consciente — de haine de soi. Cessant de se voir uniquement a travers ses propres yeux, il a souvent interiorise le regard de l'autre jusqu'a la definition caricaturale de Sartre: "Est juif celui dont les autres disent qui est juif. "Ballotre entre le masochisme et le sentiment de superiorite, le Juif d'Europe a trouve dans l'humour une echappatoire salutaire.
ET NOUS AUTRES ?
Au risque de paraitre beatement idealiser, force est de reconnaitre que cette dimension du malheur d'etre juif n'est pas une composante dominante de la conscience collective de la communaute juive marocaine. Non pas que les malheurs aient manque — il suffit de relire le "Temps du Mellah" — mais ils n'ont pas pris dans la conscience collective la meme dimension obsetionnelle. L'hostilite indeniable du milieu ambiant n'etait ressentie directement que sporadiquement, lors des grandes emeutes, mais dans la vie quotidienne elle etait mise en sourdine.
Le mepris non plus n'a pas manque mais il n'a jamais ete interiorise. Le Juif — jusqu'a la modernisation et l'arrivee des Francais — ne s'est jamais regarde a travers les yeux des autres et ne pouvait donc interioriser la moindre parcelle de haine de soi. Isole, mais tolere, il n'a jamais eu a se poser de questions sur son identite. Theoriquement done aucun des ingredients necessaires a l'eclosion d'un humour n'est present, il n'y a ni sujet ni objet.
Ajoutez a cela la reticence, pour ne pas dire plus, de la tradition hebrai'que envers les moqueurs: "Heureux l'homme qui ne suit pas le conseil des mechants et ne prend point place dans la societe des railleurs" (Les Psaumes), et on devrait avoir une societe sans humour. Et pourtant elle baignait dans 1'humour cette societe ou les bons mots etaient aussi appreciees que les citations talmudiques, et la compagnie de l'amuseur aussi recherchee que celle du rabbin! Au lieu de chercher a percer ce mystere, nous preferons le raconter: 1'humour ne s'analyse pas, il se prouve.
Mais puisque Hillel a accepte de donner la definition du judai'sme debout sur un seul pied, prenons nous notre courage a deux mains et essayons de definir en quelques phrases cet humour juif a la marocaine. Sa premiere caracteristique est d'etre oral. Destine a etre raconte il n'a jamais ete ecrit, avec les inevitables consequences sur le degre de sophistication. Mais aussi l'extreme difficulte de traduction: comme en peinture meme la meilleure reproduction ne vaudra jamais l'original.
Alors chaque fois que vous rirez ajoutez cinquante pour cent si vous voulez etre juste envers l'original! La difficulte est encore plus grande car c'est un humour du vecu et non de l'imaginaire. Une histoire est d'autant plus amusante qu'elle est authentique, qu'on en reconnait les personnages, qu'elle a vraiment eu lieu car si elle n'est qu'imaginaire quel merite? Avant de raconter une histoire on aimait en citer l'auteur conformement au commandement talmudique: "Celui qui rapporte une citation du nom de son auteur est comme celui qui sauve le monde entier".
Son second charme: sa naivete qui n'est pas niaiserie, mais plutot fraicheur, innocence, candeur d'une societe pre-industrielle. C'est 1'humour d'une societe satisfaite d'elle-meme, parfaitement integree a son entourage tout en s'en sentant differente, superieure, armee d'une foi sans failles, aimant la vie et eloignee de tout fanatisme.
Mais aussi portee qu'elle l'etait pour 1'humour, la societe juive marocaine ne passait tout de meme pas son temps a en savourer les delices. Pour saisir son humour il faut le replacer dans son contexte, non raconter la vie de 1'humour, mais 1'humour dans la vie. Ce livre ne se veut done pas un recueil de blagues, mais une intrusion dans l'ame d'une communaute a travers les dedales de son humour. L'humour est a la vie ce que le sel est a la cuisine: il n'est supportable qu'a petites doses. C'est pour cela que l'on dit que l'humour est le sel de vie. Retrouver le sel du Mellah, c'est un peu le sel au carre . . .
Par petites touches, histoire apres histoire, un peu de folklore un peu d'humour, de cette mosaique sortira plus surement que d'une lampe magique, cet Esprit du Mellah . .