כל ישראל חברים – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים
תעתיק – הרב יחיאל ביטון
תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק
אידא האגדא, לאש כאנו יחדאזו יכילקו חברה זדידא? אסבבה הייא עלא קיבל האד אזזמאעאת ענדהום אסגיל דייאלהום מרשום ומחדוד, מא ענדהום גהיד באש יתתסגילו גיר בססגיולאת דליהוד דלננם דייאלהום פראנסיס אוו אנגליז אוו ייזאלוואן או אלימאן, ומא יקדרוס יפיותו פהאד אסחגיל לחדאדאת דל גנם דייאלהום. ביהא כאנית מחדאזא ואחד לוואצייא די יתלאיים כול מא הווא סגיל דליהוד, ואחד לחברה מכתתבה די תפאתן ויתדררג עלא לחקק דליהוד כאמליין.
כא יתוצאב פסי גוואזת דליהוד די באקי אתאריך באיין כאנו נאם די זררבא יעמלו חברות מן האד אננעת, בלחק כול ואחד כאן ידרב פזיהא. וחתא חאזא מא סכירית, מנאיין מא וצלום יתוואלנו ומא דאוומוס פססגל.
פעאם תמנטאעס למייא ותמנייא וכ׳מסין פיי בולונייא (איטאליא) אתתחואקו אנצארא ואחד לוולד יסמו ידגאר מורטאדא מן ענד ואלדיה, ועטאוו אחבבה באיין מנחית אררבבאייא דייאלו סממאתו פ׳ליגליזיא ועמליתלו לפאתיסמו לאזמו יבקא דליגאליזייא.
האד לחוואץ לקביח דרר פכאייר ורוחא כאמלא די כא יתחב אתחריר. בלחק למראדעאת די תראדעו באש ירזע לוולד לוואלדיה מא שנרוש.
בזזאף דלגנוס ונאפוליון בראצו די לעסקר דייאלו כאנו דאך לוקה פרומא, דללו פיססגל. לגיבינא די זללב האד אססגל די מורטארא מאזל כא ברדית, חתא קאמו 6 דליהוד לגיאר די מאזאל מא כאנו מערופין וכממו באש יכלקיו ואחד לחברה די יתוקף מן גייהת למצילומין.
פעאם תמנטאעס למייא וסתתין אתתכילקית לאלייאנץ חברת כל ישראל חברים, ודוך די כלקוהא ודי יסמהום יסתהאל מה יתנאסאס מן חאתאריקא, הומא: שארל ניטיר, תאגיר ו' נארסים ליבין, אבוגאדו ו' גייל קאוואללו, מהונדיס ו' אוגיין מאנויל, פרופיסור ו' אריסטיד אשטרוך רבן,יזידור כאהן גוואזטי.
תרגום
היום וגם לפני חמישים שנה, מונו בכמה ארצות דיפלומטים אשר טפלו בענייני היהודים ושימשו כמתווכים או מגשרים בין השלטונות לבין היהודים. אם כך הדבר, נשאלת השאלה מדוע היה צריך לייסד חברה חדשה? התשובה היא שאותם דיפלומטים אכן טיפלו בענייני היהודים, אבל את מירב זמנם הם הקדישו לבני עמם. לכן צריכים היו לייסד חברה שתשקיע את כל אונה ומרצה לענייני היהודים בלבד.
היו גם קהילות יהודיות, דוגמת קהילת יהודי גירבה שבטוניסיה שבחרו מתוכן וועדים שייצגו את האינטרסים של הקהילות מול השלטונות. עלי לציין שזה לא עלה יפה. בין הוועדים או בינם לבין עצמם נתגלעו מחלוקות שהובילו לפירוקם. ומעשה שהיה בעיר בולוניה שבאיטליה ב-1858 למניינם, משמרות האפיפיור נכנסו לבית יהודי וחטפו ממנו ילד ששמו היה אדגארו מורטארה שלטענתם הוטבל בינקותו בכנסייה וגם הוענק לו שם נוצרי. ומכיוון שכך, הם טענו שהילד צריך לחזור לכור מחצבתו, דהיינו לכנסייה.
כל מאמצי המשפחה להחזיר את הילד לידיהם נכשלו, והכנסייה הגנה על ההטבלה בטענה שבמקרה של סכנת חיים מותר להטביל לנצרות ילדים גם נגד רצון הוריהם.
ב־ 1859 יצא משה מונטיפיורי לרומא על מנת לשחרר את הילד, אולם בקשתו, יחד עם כל שאר הבקשות, נדחתה על ידי האפיפיור פיוס התשיעי. פרשת חטיפתו של מורטארה והשפעתה, חרגו מעבר לחייו וחיי משפחתו.
Alliance Israelite Universelle..Issac Rouche (1906-1983) rabbin dans son temps
Eva Benzaquen-Rouche
L'auteure de cet article est la fille du Rabbin Rouche
De cette immersion dans le monde non-juif nait en lui une soif qui ne tarit jamais, d'en connaître et d'approfondir les implications dans la vie et le comportement de la jeunesse juive. Très tôt, il médite à la lecture des œuvres d'Ahad Ha'am, de Pinsker, Herzl, traduit avec talent et passion les poèmes de Bialik et de Tchernichovsky…
Après avoir obtenu son diplôme de rabbin, il est nommé à la grande synagogue d'Oran dont le grand rabbin est David Askenazy ; des relations d'étude, quelquefois des confrontations "lechem chamaïm", établissent une véritable affection entre le maître et l'élève. Il prépare à la bar-mitzva son fils aîné Léon (Manitou). Leur estime et leurs sentiments réciproques subsisteront leur vie durant.
Enseignant au Etz Haïm, formant de nouveaux éducateurs et rabbins pour la communauté, il se préoccupe de l'avenir de la jeunesse un peu excentrée du judaïsme et crée le "Cercle d'études" où viendront affluer jeunes gens et jeunes filles qui fréquentent les universités et qui commencent à craindre les effets de l'ascension des nazis au pouvoir en Allemagne. Ces réunions, commencées dans les locaux de la grande synagogue, il aura le courage de les maintenir dans son appartement quand le danger se fera trop précis et malgré les avertissements, jusqu'au départ des jeunes gens avec les Forces et Françaises Libres au lendemain du débarquement américain.
Quant à lui, avec conviction et courage, il s'engage pour le combat de la liberté, partant d'Oran comme aumônier avec les rabbins Jaïs et Mora.
Chaque soldat trouve en lui un accueil chaleureux et une efficacité dans ces moments où la guerre dévaste non seulement les corps mais aussi les consciences, En 1940, il fait partie du mouvement E.I.F. et participe au grand rassemblement Relizane où, accueillant une équipe métropolitaine, il fait la connaissance de Samy Klein avec qui il partage les espérances pour un avenir meilleur. (A son retour à Lyon, Samy Klein sera arrêté et assassiné parla Gestapo.)
Au retour de la guerre, sa vie prend une nouvelle voie. Celui qu'on appellera le Capitaine Rouche s'installe au Maroc où, parallèlement à son travail d'aumônier dans l'armée française, avec le lieutenant L. Hazan, il va visiter les communautés où, dans les Mellah, le judaïsme est resté vivace et fervent mais où les jeunes voient se profiler d'autres horizons.
L'Alliance Israélite y est active mais c'est plutôt la laïcité qui s'y respecte. Il y a bien des professeurs d'hébreu, mais leurs méthodes pédagogiques sont archaïques. Avec l'aide de l'A.I.U., il crée à Casablanca l'Ecole Normale Hébraïque. Ses méthodes vivantes d'enseignement, la rigueur des programmes centrés sur tous les aspects de l'enseignement des matières juives, expriment .un véritable cursus universitaire du judaïsme
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
מאות בשנים הגיעו למרוקו שד"רים מד' ארצות, ירושלים, חברון, צפת וטבריה. שד"רים אשר שמם הולך לפניהן כגדולי תורה וחכמה ובעלי סגולות ובעלי מופת. הים כונו בשם " רב דלכולל ", כלומר הרב של הכולל.
ואם בעיני יהודי הגותה השד,ר סימל את ירושלים עיר הקודש והמקדש, והוא אשר היווה את הקשר האמיץ בין ארץ הקודש ליהודי הגולה, הרי שבעיני יהודי מרוקו משמעות הדבר בא לידי ביטוי במשנה תוקף. מתעדי השד"רים של ארץ ישראל, מצביעים על כך כי ארצות צפון אפריקה שימשו כאחד מאזורי השליחות החשובים ביותר לשד"רי ארץ ישראל.
עם זאת יש לציין כי למרות מצוקותיהם הקשות מכל הבחינות, יהודי צפון אפריקה, בזמן שנתבעו לתרום, הם תרמו ביד רחבה לחיזוק היישוב היהודי בארץ ישראל. בנוסף לתרומתם הכספית הם שלחו עולים רבים לארץ ישראל בכל התקופות ובכל הזמנים.
הסופר הנודע רבי אברהם אלמאליח ז"ל, מתאר באחד ממאמריו על תרומת יהודי צםון אפריקה לתרבוטת ישראל, וכך הוא כותב :
…….שליחי ארץ ישראל בצפון אפריקה היו תמיד הקו המקשר את ארץ ישראל לגולה, הם0 היו מביאים את דבק ארץ ישראל לגולה ואת דברי הגולה לארץ ישראל, והם היו מלהיבי הלבבות ולא נתנו לאש האהבה לארץ שתכבה.
להם אנו חייבים הרבה על ההתעוררות הכבירה שקמה בין היהודים בצפון אפריקה למען ארץ ישראל, אחדים מהן היו זוכים למלא את תפקידם שם באמונה ולחזור בשלום לארצם, ואחרים לא היו זוכים לראות שוב בעיניהם את אץ מולדתם והיו מתים בגולה מיתה טבעית או שהיו נהרגים על ידי שודדים ולסטים ומותם היה עושה רושם כביר על היהודים, ושמם נשאר חקוק בכל הלבבות ומשמש פולחן עד היום.
כמו למשל רבי עמרם בן דיוואן מחברון, שעל קברו נערכות הילולות בכל שנה, ומכל ערי המערב נוהגים יהודים לאלפים, ממש כמו להילולא של רבי שמעון בר יוחאי במירון. לפי כתבי יד שנתגלו בזמן האחרון, היו משולחים מיוחדים מיהודי פולניה פונים לאחיהם בצפון אפריקה בבקשת תרומות ונדבות.
בשנת 1720, למשל, בקרו משולחים אשכנזים מפולניה בצפון אפריקה לשם איסוף כספים לפדיון שבויים. בשנת 1728 סבלו יהודי לבוב מעלילת דם נוראה, שבסופה נהרגו כמה יהודים על קידוש מהשם, ומשולחים יהודים מפולניה פנו לאחיהם שבצפון אפריקה, וקבלו מהם תרומות הגונות לפדיון השבויים.
ראשית התיישבות יהודי צפון אפריקה בארץ ישראל.
אש הדת וההכרה הישראלית שקוננה תמיד בלבות יהודי צפון אפריקה הלהיבה אותם להשתתף בצורה פעילה, גם בהתחדשות היישוב בארץ ישראל, ובכל מקום שאתה מוצא ניסיון לקומם תרבות יישוב הארץ, שם אתה מוצא גם יהודים צפון אפריקנים שלא היו אחרונים לשיבת ציון.
יוסף בן מתתיהו ואחרים מספרים שקהילות ישראל בצפון אפריקה היו רגילים לשלוח את כסף השקלים, תרומה לבית המקדש, ביד אצילי בני ישראל שנבחרו לעריהם בכל שנה לעלות לרגל לירושלים, ובכל עיר ועיר הייתה קופה מיוחדת לזה.
גם אחרי חורבן בית המקדש היו מאספים את התרומה הזאת לצרכי בית הנשיא, והסנהדרין בגליל, עד המאה הרביעית לחורבן, וזה נעשה באמצעות " שליחי ציון ", שהיו עוברים בכל ארצות הגולה והיו מחזקים בתקפו את הקשר הין חכמי ישראל בארץ ישראל ובין אחיהם שבגולה.
מארצות צפון אפריקה הייתה תמיד עלייה מתמדת לארץ ישראל, והיישוב המרוקני בה לא פסק אפילו לפני גלות ספרד. אפשר להגיד בבטחה שהיישוב היהודי בארץ ישראל במובנו הרחב, נוסד על ידי צפון אפריקה ובייחוד על ידי עולי מרוקו.
המשורר רבי יהודה אלחריזי מספר כי בביקורו בארץ ישראל מצא בירושלים " את הקהילה החשובה מן המערבים " שבראשה עמד רבי אליהו המערבי.
בימי רבנו עובדיה מברטנורא בשנת הרמ"ה – 1485, היו מתפללים בירושלים " לפח מנהג המערביים שנוהגים כדברי הרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו ". תייר אחד מספר שגם בצפת מצא יותר משלוש מאוש בעלי בתים ולהם שלושה בתי כנסיות : אחד של הספרדים, אחד של מוריסקים ואחד של " מערבים ".
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב אלעזר עטיה
להלן השיר במלואו מתוך הספר " תהלה לדוד "
85 – אערך שיר מהללי
פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה"ר עמרם דיוואן יצ"ו סימן אני דוד בן חסין חזק
אערך שיר מהללי
לפני יוצרי מחוללי
לכבוד חכם, שמחת גילי / אשכול הכופר דודי לי
נפלאת אהבתך נשגבה
בוערת כאש להבה
במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי
ידידותך חושקת
נפשי, ותמיד שוקקת
אדם פטדת וברקת / גם נזם זהב וחלי
דומה דודו במקהלים
לצבי ולעפר אילים
אליו אקר נעם חובלים / יקר תפארת כלילי
ןאני תפלה לאל
ישימך ראש בישראל
במימיך יבוא גואל / על אדום אשליך נעלי
ידידים, רעים, אהובים
לדבריו היו מקשיבים
עטרוהו בזהובים / אעדנו עטרות לי
דבש ונפת צופים
רך וטוב במענהו
מאת אשאל ישמרהו / ישמע מהיכלו קולי
בורא ארץ ושמים
יוסיף לך שנות חיים
טובים בעדי עדיים / ותרבי ותגדלי
נטע יפה, פרח רטב
אחי נעם ואחי טוב
שונאך יקטף קטוב / אלהים ה' חילי
חסין קדוש צור עולמים
יתן לך בנים חכמים
בתלמוד מחכמים / בירושלמי ובבבלי
חנוטן היה יהיה הווה
חסדיו לך יצוה
ויצילך מכל מדוה / גם מכל מכה וחלי
זכות משה ואהרן
תגל תשמח גם תרן
בקרית ארבע היא חברון / עם כל שיראל קהלי
קום בתוך עם גדול ורם
אדוני צדק אדוני רם
לקרא דת משה בן עמרם / ברך לצור גואלי
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
להלן ההקדמה המקורית מתוך הספר בת רבים לרבי רפאל בן סמחון.
הקדמת א״א עט״ר זלה״ה שר התורה
רבה של עיר צפרו הוא הודה הוא הדרה .
כהופעת קרני אור המאור הגדול ואור החשמל
המאיר לארץ ולדרים.
אשר המכונה . עומדת לראש פנה. ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים
אדירים. אל הבתים ואל החצרים . ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף
אופל וצלמות ולגרש חשכת ליל המרחפת על פני ת כ ל , וכמו בריכה של מיס
חיים אשר תמיד כל חיום תשפיע בחוזקה להשביע נפש שוקקה.
כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה כלילת יופי משוש-לכל הארץ. אשר מיום היותה
הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה . ועל
חוג אדמתה עמדו רבנים גדולים שרפי. קודש הלולים כמו שהעיד בנו
האיש אדוני הארץ בימים ההם הוא הגאון מהר״י בירב זצ״ל בקונטריס
הסמיכה וכמו שתראה בתשובות הרשב"א ח"א סימן אלף קפ״ה לחכם רבי דוד
בן זבדי ממדינת פאס ומה גם לעת כאן שעריה רבותינו המגורשים אנשי
השם חל״ב אשר גובה להם ויראה להם שהעמידו בה משטרים וסדרים.
חדשים לבקרים
ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול
נוגש שאגת אריה. וקול שחל, ובוגדים בגדו כמו נחל . בכל זאת החזיקו
בכל תוקף במעוז התורה הקדושה. ועשו להם אזנים. ופתח עינים בתקנותיהם
ובמנהגיהם הטובים. ויסולו מסלה הדשה ודרך כבושה בענייני דת ודין כנודע
ואור תורתם היה זורה מקצה המערב ועד קצהו. ויבסםו משפטי התורה
בסיס הזק ונאמן
והגם שכמה ערים גדולים רכשו להם גם המה רבנים
מצויינים . יקרים מפנינים . עכ״ז העיר הזאת המעטירה . לה היה משפט
הבכורה. שכלם היו נגררין אחרי דבריה ואחרי עצתה. ועל דגל רבניה הקדושים
יחנו. ואחרי דבריהם לא ישנו. ומה גס עירנו זאת הקטנה שהייתה ממש
כבת הצעירה השוכבת על ברכי הורתה העדינה. ודדיה ירווה בכל עת ועונה.
עד כי בישע אלהיס. גם היא התעודדה ורכשה לה רבנים גדולים אשר רדו
דוכשס מכורת העיר העליזה הזאת והשפיעו על עדתם במרה גסה תלי"ת.
וגס אחרי כן כמוה ככל ערי המערב היו יונקים כפעם בפעם מלשד חכמתה
ושואבי מים חיים ממעייני ישועתה.
ואף כי בבר המה נסעו למנוחות במנוחה נכונה עודם חיים עתה יען כי תמיד נשאו את עטס עט סופר מחיר אשר לא
ייעף ולא ייגע. להשיב שואל דבר על כל ריב וכל נגע . ונתנו מחמדיהם.
וימלאו אוצרותיהם ספרים רבים.על כל דבר חכמה ובינה ועד אחרון התנוםסו
כאבני נזר והאירו ברקים שני צנתרות הזהב האראלים והמצוקים. כמוהריב"ע
ומוהריב"י זצ"ל אשר מאריות גברו ומפיהם לפידים יהלוכו וברוח מבינתם
העשירו את הספרות ההלכתית עושר רב כל הון יקר ונעים חוסן ישועות
הכמת ודעת חל"ב וזיע"א עד כי הייתה העיר הרוממה הזאת למחיה . מקור מים
חיים לתורה ותושית
ודעת לנבון נקל כי ימצאו בתוכה ספרים רבים ונכבדים
עומדים צפופים למאות ולאלפים . אך אהה איה איפה הם ? לא מהם ולא
מהמהם ולא נוה בהם. ולדאבון לב אין זיכרון לראשונים. אשר היו מלפנים
.
יען כי רובם ירדו לטמיון ואבד עליהם כלח. בתגרת יד הרדיפות והמהומות
אשר התהוללו כפעם בפעם בארצות המערב יתפ"ץ אשר העיר הגדולה
הזאת לקחה מהם מנה אחת אפים ותמיד היו הוזים ושוכבים ביער של
זאבים כגודע היל"ד.
ומהם יצאו מן העיר בעבור בצע כסף מפני שהיו ביד
אגשים אשר לא ידעו חן ערכים ויטו אחרי הבצע עד שכמעט נתרוקנו האוצרות
הרבים אשר אצרו אבותינו הראשונים במצור ובמצוק ומגור מסביב והנשארים
בהם שארית הפליטה הנם שוכבים בעלטה. והכל צפוי למאכולת עשו רמה
וכל רמש האדמה.
ועמהם תמות הכמה ואין איש שם על לב ואין אתנו יודע עד מה
וכבר ברור שלפני פנינו עמד אחד קדוש שדאג לזה ויעט
כמעיל קנאה להציל לקוחים למות ולשום פליטת שארית לפליטים הנמצאים
במחתרת הוא ניהו הרב הגדול מעו"ם. עמוד התורה. ארי שבחבורה הדו"מ
המקובל האלהי כקש"ת כםוהר"ר רפאליעקב בן סמחון זצ"ל שהיה רב ומורה צדק
בעיר הזאת נעמ"י הוא היה גיבור ציד לפגי ה' ויגש יעקב ויגל את האבן מעל
פי הבאר וישק את בנ"י מים חיים המפכים ויוצאים משפוני טמוני חומר רב
אשר רכש לו מכתבי הראשונים בפרט פסקי שגי הרבנים הנזכרים ואסף איש
טהור משופרי ספרי הפוסקים אשר היו מלפנים. ומסולתם ומשמנם גבל עיסה
יפה . מנופה בי"ג נפה , וברוח מבינתו סדר את המערכה לכל דבר הלכה
כל מין למינו. על סדר האלף בית איש על דגלו באותות יחנו ויערוך שלחן מלא ברכת
ה׳ מלחם הפנים. ויין הרקח ועסיס רימונים. ועלה בידו קובץ נחמד כליל יופי
שוהם רשפה. חכו ממתקים וכלו מחמדים
הכי קרא שמי בת רבים כשמו כן הוא מאוסף וממולא ממקורות שונים אשר אצרו הראשונים. והכול
בדרך קצרה מובלת אל המטרה. ואף גם זאת יטמון ברמז שמו ושם הוריו
בר״ת רפאל יעקב בן מכלוף בן תאמו. היא אמו
ויפוזו זרועי ידיו. הלכות קבועות כמסמרות נטועות, בדרך קצרה שירדו מעשיהם ממקום טהרה
ועליהם יאיר נתיב הביאור והמקור הנקרא אר"ש המוריה, נצב לתלפיה.
והוא מורה מקום מאין מוצא הדין ומאין נבעו מצפוניו, דבר דבור על אופניו
ומעלה על שלחנו תמצית כל הלכה . פעמים בא בקצרה ופעמים בארוכה
בביאור מספיק להלל מאד ;
הספר היקר חזה אנודת הבושם פרחים ושושנים ממינים שוגים. איש
על דגלו שש ומתפאר בגוונים שלו. ותמיד הוא עולה על שלחן מלכים לפני
כל יודעי דת ודין ויושבי על מדין ותמיד היה מורק מכלי אל כלי ויד הכל
ממשמשת בו והכל צריכין למארי היטיא.
לאכול את הבֶריה סולת נקייה ,ומשנתו קב ונקי ודרכו דרך ישרה. מלא כל טוב מאבני הפץ וכל סגולה
יקרה • טוב וערב ומועיל מתוק לנפש ומרפא לעצם, ומה גם לעת כזאת
אשר ספרי הפוסקים בעצלתים סוגרו על מסגר והכל רצים .
אחרי הקיצורים הננסים. וצל ההרים רואים כאנשים עתה הספר הזה יהיה מרגוע לנפשם
למלא את ידם מלא הפנים . הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים. ויאירו
העיניים כאור החמה שבעתים. דברי חכמים ומידותם. ספיר גזרתם. ובצרור
החיים תהיה צרורה נשמתם:
זכרה להם אלהי לטובה לצאצאי הרב המחבר וזרעו לברכה. ה"ה
האחים המבורכים נדיבים ושועים הרב יהודה והרב שמואל בני המו"ץ משכים
ומעריב זר"ק הרב עמרם נ״ע נכד הרב המחבר אשר הזילו זהב מכיסם להוציא לאור
חמדה גנוזה אשר גנזו אבותיהם למנו"ן אביהם הרע״מ ז"ל תהיה בעדם סתרה
צנה וסוחרת. ברך ה׳ חילם. ונגע לא יקרב באהלם אכי״ר;
ולי אני הצעיר המדוכה ומעונה בעוני. עומד ומצפה לרחמי שמים ישלח
לי מרפא ארוכה. מרפא חיים לטובה ולברכה. וזכות התורה הקדושה וזכות ה"ה
זיע״א תגן בעדי. וה׳ יכין צעדי אכי״ר . כ״ד החו"פ צפרו בשלהי אייר
התשי״ב ליצירה
ע״ה ישועה שמעון חיים עובדיה
מכונה ישמ״ח ס"ט
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי דוד בן אהרן חסין כתב שלוש קינות על רבי אליעזר די אבילה, להלן שלוש הקינות מתוך ספרו "תהלה לדוד ".
91 – אקרע סגור לבי
קינה קוננתי על הרב רבי אליעזר די אבילה בעמדי על מצבת קבורתו, סימן אני דוד חזק
אקרע סגור לבי / אזעק " אהה " במרה
לעטרת צבי / ולצפירת תפארת
אבכה ואהימה / אוריד לארץ ראשי
את מדי אפרימה / ושק אשית לבושי
יום חשך אור שמשי / והלבנה חסרה
ויקם בי כחשי / ונשמה בי לא נותרה
נפל רב החובל / הן אראלים צעקו
וכל יושבי תבל / ארצה פניהם דבקו
כפים ספקו / קול צרה כמבכירה
עד שנתפקפקו / כל חליות שבשדרה
יואבד יום אשר בו / נגעל מגן גבורים
איש אשר כל בו / סיני עוקר הרים
ראש המדברים / ארי שבחבורה
נלחם בשערים / את מלחמתה של תורה
דין המצוין / יחיד בדורו היה
בר אבהן בר אורין / וזיו ליה כבר בתיה
כסלת נקיה / דעתו זכה וברה
מבני עליה / חד או תרי בדרא
ויגדל כאבי / במספד מר כתנים
מיום שמת רבי / אבדה עצה מבנים
כן פסקו השקדנים ואנשים של צורה
בטלו הדרשנים / קומי וספדי תורה
דמעה מכל עין / הורידו כאפיקים
איך היה לאין / דגל התורה מקים
משפטים וחקים / שמר כדת כשורה
צור שוכן שחקים / לקחו לכפרה
חן חן על שפתיו / רבים זכה וזכה
בעשר אצבעותיו / יגע בדבר הלכה
בשפתיו ערוכה / בכל וגם שמורה
את נפשי אשפכה / בעת אלה אזכרה
זכרה לו אל עילום / יראתו טצדקתו
מלאכי השלום / צוה יצאו לקראתו
שלמה משכרתו / תהיה אתך שמורה
ושים מחיצתו / עם ישני מערה
קדוש אין בלתך / רב טוב אשר צפנת
אלהים אתך / ועין לא ראתה
בגן עדן שיתה / את נפשו הטהורה
תשביע והיתה / בצרור חיים צרורה
ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו-הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר- גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר |
||
|
פרופ' גבריאל בן שמחון הוא מחזאי וסופר, מחבר "ההולכים על המים" ו"מלך מרוקאי", מרצה בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב עולם יהודי שלם, צבעוני, רווי חוכמה ויופי נעלם במרוקו. הסופר גבריאל בן שמחון חזר לארץ ילדותו אותה עזב כילד, וגילה ארץ מופלאה שכמעט דבר אינו משתנה בה, יהודים אחרונים, שכניהם הערבים שעדיין תוהים למה עזבו אותם, פיסות זיכרון, רמזים ליופיו של העבר וכאב גדול * רשמי מסע במרוקו, 1998-99 זמן היהודים (דמנאת) יהודים כבר לא מתים במרוקו. גם לא נולדים בה. למעשה ההיסטוריה היהודית כאן תמה. 3,000 שנה של נוכחות יהודית באו לקצם. מאות הזקנים שנותרו בקזבלנקה, פאס או מרקש הם שומרי בתי הקברות. אני עובר בין יישובים וכפרים מטנג'יר ושפשאווין בצפון, עד זגורה ואל עיון בדרום. שום זכר לא נותר. באווריקה היו 52 משפחות, באיית בוגמז 80, בגולימה 13, באייתבוולי 54, בטמזרט 68, טאגוניט 11, זגורה 21, ימינטאנוט 33, בריסני 84 ובארפוד 86 משפחות, איש לא זוכר את יהודיהן, אפילו בתי הקברות אבדו, יישובים קטנים שהיו כולם יהודים קרסו ונותרו מהם רק שרידי קירות על רקע הרים שגיאים ונהרות ציוריים. המלאח בדמנת קיים בחלקו, אך יושביו מעולם לא ראו יהודים ולא יודעים כלום עליהם. חמישים השנים מאז שהיישוב התרוקן הן מעבר לתוחלת החיים הממוצעת פה. רק בני שישים ומעלה אמורים לזכור משהו על זמן היהודים ואלה מעטים. תמיד יימצא איזה ילד או נהג מונית שיידע להוביל אותך לאיזה זקן שראה ושמע והיה חבר של או שכן של, ושיכול להצביע לך על מה שהיה פעם בית כנסת והיום הוא חנות מזכרות. המעטים שחיים כאן, נוכחותם פרטית וחסרת כל משמעות היסטורית, הם משמשים כעין מוזיאון להציג את מרוקו שהיתה, שהאירה פנים ליהודיה. רובם שולחים את הילדים לחו"ל ונשארים להיאבק על בתי הקברות ומעט בתי הכנסת שנותרו, שהרי נכסי הקהילה עדיין מניבים פרי – תרומת ידם הנדיבה של הצאצאים שמכל ארצות תבל עוד עולים לרגל לקבר אבות. אפשר לומר שבמרוקו יהודים כבר לא מתים, אבל הקברנים עוד חיים וקוברים.
|
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
32 – וולדנא אולאד בוייד/ קולתו – ״אולאד אל־יהוד״,
וולדנאהום בוחל, קולתו – ״אולאד אל־עביד״.
כשאנו מולידים בנים לבנים קוראים להם ״בני יהודים״,
וכשהם שחורים קוראים להם ״בני עבדים״.
33 – א־קלב אל־קדרא עלא פומהא,
תסבהּ אל־בנת ל־אומּהא.
כמכסה לקדרה ישווה, כן הבת לאמה תדמה.
34 אל־וויל על דאר, אלי פיהא אל־בגאת.
אוי לבית שיש בו בנות.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
אהבה אסורה
"בגיל שלוש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה".
בסמטה הלא סלולה יש כמה חנויות קטנות. החנות הכי קטנה, היא חנותו השחורה של מוכר הפחם זו שגם התקרה, גם הרצפה וגם הקירות בה צבועים שחור משחור, עד שאם לא ידעת על קיומה היית חולף על פניה כאילו הייתה חור שחור בקיר, מערה סתומה. אחרי הבור השחור הזה יושבים בעלי המלאכה היהודים, לבושים גלביות חומות ועובדים: סנדלרים ורקעי פליז ונחושת אדומה. ואחריהם כל שאר השוק, הומה אדם, הומה ריחות ומערפל חושים. המשפחה היהודית התגוררה קצת לפני סוף הסמטה, מול המלאח המפורסם, השכונה היהודית שעכשיו מצבה בכי רע. הכל מוזנח ועזוב, משפחות יהודיות רבות טובות ועשירות עזבו את המלאח. חלקן עלו לישראל חלקן עקרו – משפחות פחות חזקות תפסו את הבתים, הם באו מהרי האטלס ומכפרים רחוקים אחרים כדי לעבוד בעיר בעבודות מזדמנות.
רפאל, אבי המשפחה היהודית התגורר בילדותו במלאח. הפעם, כשחזר יחד רינה אישתו והמשפחה לגור במרקש, הוא בחר לגור מחוץ לרובע, בסמטה. הוא קיווה לחיים טובים יותר, אבל גם הסימטה הזו התפתלה והייתה משחירה והולכת, מלאת חתולים מייללים ביום ובלילה, רועשת ומקרקשת. הבית שבסימטה בעל שני מפלסים, כלפי חוץ הוא נראה פשוט ביותר, ללא ייחוד או ניקור עיניים, המשפחה היהודית לא רוצה לעורר את קינאת השכנים המוסלמים. אך אם הורשת להיכנס פנימה אורו עיניך. כל הדירות בסימטה נבנו סביב פטיו בעל שתי קומות וכל הבתים היו פוערים פיהם אל הפטיו, הדלתות, החלונות והמרפסות, מלאות אנשים ופונות אל החצר הפנימית, לב ליבו של הבית. הבניין מכיל אנשים נשים וטף וכל משפחה גרה בצמצום בחדר אחד, כדי לשאוף אוויר, יוצאים אל הפטיו, שם גם פוגשים אנשים – שם חיים. קצת אחרי שהתאקלמה המשפחה היהודית על כל ענפיה, בבית החדש הביאו רפאל ורינה הביתה את סלמה היפה – עוזרת מוסלמית, שתעזור לכל הנשים בבית. במרוקו אין בית יהודי שמכבד את עצמו ללא עוזרת בית.
סלמה הייתה בת שלוש עשרה כשאביה הפקיד אותה בידי המשפחה היהודית שתעבוד בה כעוזרת בית תמורת שינה וכלכלה. מרגע זה השתייכה למשפחה היהודית. סלמה קמה ראשונה בבוקר כדי להדליק את האש בגחלי-פחם העץ, רינה קמה אחריה ויחד הן טרחו על הכנת ארוחת הבוקר לכל המשפחה. במשך היום סלמה מנקה, עוזרת ומטפלת בכל צרכי הבית והנשים. לפעמים היא מסייעת גם לגברים. כמה ימים אחרי שהשאיר אותה אביה אצל המשפחה היהודית ביקש ממנה בעל הבית רפאל להתלוות אליו. צמוד לבית שבסמטה ניצב בית כנסת, מקום פולחן יהודי. רפאל הוא גבאי בית התפילה, וסלמה צריכה על פי בקשתו לנקות את הריצפה שבבית הכנסת בעיקר לפני שבתות, חגים ומועדים. בחיל ורעדה לוקחת סלמה את המפתח הגדול התלוי על מסמר בקיר הבית, הולכת על בהונותיה ופותחת את דלת העץ הכבדה והחורקת, של בית התפילה…
בכניסה ניצב מסדרון צר שמוביל פנימה. למרות שביקרה כאן כבר כמה פעמים, מצב בית התפילה נראה לה לסלמה, תמיד רע מאוד והמקום כולו משרה עליה פחד גדול. היו לו כנראה, לבית התפילה של היהודים, ימים יפים יותר, הספסלים וכסאות העץ רקבו מרוב שימוש, במרכזו של בית הכנסת ארבעה עמודים, רבי ממדים הנושאים תקרה מוגבהת ואפורה מזוקן. התיבה מושבם של הפייטנים והחזנים רעועה וחורקת כולה, וסלמה מלטפת אותה עם המטלית, מנגבת את האבק ומקווה שעד שתצא מכאן לא יתמוטט הכל עליה.
ההיכל וארון הקודש שבו ניצבים ספרי התורה בנרתיקיהם העגולים, כבר ישן נושן והפרוכת שמעליו דהויה ובלויה, אותיות הזהב עליהן היא מרפרפת, נראות אך בקושי. סלמה הוזהרה על ידי רפאל שלא להתקרב לארון הקודש. כשלקח אותה לשם רפאל בראשונה, ראתה גם לראשונה אותיות עבריות, כל פעם שהייתה נכנסת למקום הקדוש הרגשתה השתנתה מהקצה אל הקצה ורק אחרי שנרגעה והכריחה את עצמה לנשום, החלה לנקות את חלונות בית תפילה הבנויות בצורת קשת. תמיד היה לה פחד גדול מאלוהי היהודים, אך עת משהגיעה לבית המשפחה היהודית גבר הפחד עד מאוד.
בין עבודה אחת למישניה הייתה סלמה היפה מציצה דרך החלון(לבטל) ומסתכלת ממרום הקומה השניה על מעשי השכנות בפטיו, מסתכלת ועורגת. בבוקר, אחרי שהגברים יצאו לעבודה היו הנשים יוצאות מדירותיהן ומתאספות ברחבה, כל אחת וכליה עמה, מפזרות את התינוקות סביב שישחקו ומתחילות את היום. הן היו יושבות ועובדות בצוותא: סימי ישובה על הרצפה רגליה מקופלות ועליהן מונח המגש הגדול ובו ערמת גרגירי האורז. בתנועות מהירות ומיומנות הייתה גורפת חופן ובוחנת אותו בקפדנות. שרה חברתה, יושבת על שרפרף עץ נמוך, רגליה אסופות וצמודות מכוסות היטב בשמלתה הארוכה, בוררת את העדשים.
לידה אסתר אישה גדולה, קרובה לארבעים, לובשת שמלה פרחונית קלילה שיש לה שני שרוכים בחלקה העליון אך היא לא משתמשת בהם אף פעם וזה ונשאר פתוח וגילה זוג שדיים נהדרים ושופעים. בסמוך לאסתר יושבת עליזה בישיבה מזרחית. בימינה סכין קטן, בשמאלה קישוא והיא קולפת את הקישוא, משירה את קליפתו על הרצפה חותכת לפרוסות דקות היישר לתוך הסיר שעל בטנה. ביחד, בצוותא, העבודה השגרתית קלה יותר, במיוחד אם אפשר לרכל קצת, לספר קצת ולהתחלק בצרות. וסלמה מתבוננת מלמעלה.
באמצע העבודה היו מפסיקות ונחות. סימי בעלת הלב הגדול והרחב, קמה, מנערת בגדיה תוך שהיא נכנסת לדירתה ומבשלת תה. אנחת רווחה כללית נשמעה כשיצאה עם הסניה, מגש נחושת גדול בעל שלוש רגליים ועליו הבראד, קנקן תה מעוצב. עוד על המגש, עוגיות מתוקות וחמש כוסות זכוכית שקופה ודקה עם פס זהב. זמן מנוחה. הנשים גומעות מהמשקה בהנאה מרובה, משוחחות וממתיקות סוד.
סלמה לא השתתפה החגיגה הזו. את רוב היום בילתה לבדה ולפעמים ביקרה אצל ציפורה. ציפורה ובעלה גרו בצד שמאל וסלמה אהבה אותם מאוד, במיוחד את ציפורה היפה. סלמה חשבה שציפורה, האישה היהודית ובעלה הם ממש ענקים, ממש כמו הדמויות בסיפורי אלף לילה ולילה. האישה היהודיה יפה מאוד, בעלת עור לבן וצח ועיניים גדולות וירוקות. בעלה עטור זקן שחור ולבוש תמיד בבגדים מזרחיים כהים. סלמה חושבת שהגבר היהודי מבוגר מאישתו בעשור לפחות. לציפורה ולבעלה שני ילדים קטנים, הבכור בן שש והילדה עוד תינוקת. בבוקר יוצא האיש לעבוד כסבל בשוק המקומי במרקש, וציפורה היפה מעבירה את היום בעיקר בחדר עם הילדים. סלמה יודעת שהזוג הגיע למרקש מעיירה קטנה וציורית בשם ווארזזאת שנמצאת לא רחוק מהעיר. רוב תושביה היו ברברים, הנשים היהודיות בעיירה היו מתחתנות בגיל צעיר מאוד, ממש כמו ההורים של סלמה, משפחתה ומכריה. הנשים מתחתנות בלית ברירה עם מי שאביהן בחר, כך מנחשת סלמה, קרה גם לאישה היפה עם העיניים הירוקות, ציפורה – וכך היא יודעת, יקרה גם לה ביום מן הימים. מבית אביה לבית המשפחה היהודית, ומבית המשפחה היהודית בבוא העת לבית בעלה, מי שיבחר לה אביה.
בגיל שש עשרה מצאה עצמה סלמה מהרהרת שוב ושוב בגורלה. ברגעים השקטים בהם היא לוקחת את המפתח הגדול, נכנסת לבית התפילה של רפאל ומנקה אותו בשקט בשקט, בעדינות שלא יתפרק, יש לה רגע זמן, רגע נחת לעצמה. היא לא רוצה לגדול, לא רוצה להתבגר אך היא מביטה בגופה שסימני גיל ההתבגרות נתנו בו אותות ומול הפרוכת היא יודעת את גורלה. פניה שחומים ויפים, עיניה גדולות ושחורות – אין מי שלא מבחין שסלמה בגרה והיא יפה, כל כך יפה.
עלי, בנו של ראש שיירת גמלים כבירה נפרד מאביו בדמעות בפאתי מדבר סהרה. אבא של עלי נתן לו בצרור בד שחור ובו קערה עתיקה מברזל מצופה פליז מעוטרת בפרחים ובפסוק מהקוראן וכמה מטבעות זהב. "עזוב את המדבר ותראה את העולם" אמר לו אביו "אתה צעיר וחכם, זה הזמן ללמוד – אחר כך אם תרצה, תחזור למדבר ולמראות המתעתעים שלו". את מרקש ראה עלי לראשונה בשעה הכי יפה שלה, בשקיעה. עיר החמרה האדומה הנושקת למדבר סהרה נראתה לו מוקפת הילת מסתורין.
הוא הסתובב בה שעה כסהרורי, מתקשה להכיל את כל המראות האקזוטיים, הדקלים הדקיקים עמוסים לעייפה בתמרים עסיסיים, שבטי הברבריים בבגדיהם הצבעוניים, מוזגי המים בתלבושת המסורתית, סמטאות השוק הצרות, ריחות התבלינים, דוכני הדגים והמיצים. בכיכר ג'מע אל פנה עומדים זה ליד זה דוכנים רבים לממכר מיץ תפוזים טרי, שם מצא עלי את העבודה הראשונה בחייו. תפקידו היה לשטוף את התפוזים ולהניח אותם בערמה גבוהה ומגרה שתמשוך את התיירים. בעל הדוכן הרשה לו לישון מאחור כמה שעות ביום, אך במקום ללכת לישון ולנוח קצת, היה עלי נמשך לכיכר המרכזית של העיר כבחבלי קסם…
השחקנים הראשים בכיכר הם רוכלים שונים המגיעים ממרחקים: אוכלי זכוכית, קוסמים, מגידי עתידות, מוכרי קמעות, עושי לחשים, מרקידי נחשי-קוברה עם חלילים, רקדנים, אקרובטים, להטוטנים, ליצנים, קוסמים, מספרי סיפורים, רופאי אליל או מרפאי שיניים בשיטות עממיות כמו עקירת שן חינם ללא הרדמה. בכיכר הגדולה מוכרים גם מיני סדקית, פסלונים ומסכות פולחן, רקמה גסה ועדינה, שטיחים צבעוניים, מחצלות וחרוזי תפילה, בדים בצבעים עזים, מלבושים מוזהבים ומוכרי מים קרים שעל גבם כד נחושת ענק והם מוזגים את המים לכוסות זכוכית כחולה מגובה של יותר מחצי מטר ואינם שופכים אפילו טיפה. ערב רב ססגוני והומה, כל רוכל ואומנותו אשר ירש מאביו ולמד בתחום השבט אליו הוא שייך.
עלי שוטט בכיכר בעיניים טרוטות, רוצה לישון, אך אינו יכול להתיק עיניו מהכיכר ולא רק הוא. כל העיר בכיכר. כל התיירים בכיכר. נדמה שכל העולם בא לכיכר. כשראה עלי מלאכה שעניינה אותו, היה ניגש לאומן ומבקש ללמוד את מלאכתו והאיש שמר על סודות אומנותו בקנאות משך דורות, היה נפתח ומלמדו בחפץ לב. לפעמים רק הביט מרחוק, ברמאים שיצרו מעגל גדול סביבם והבטיחו הופעה, אספו כספים מהסובבים ואז "חיפשו" שעה ארוכה את החפצים במזוודה עד שהקהל התייאש, הלך, והוחלף בעוברי אורח תמימים אחרים. או באנשים ההולכים וחוזרים ללא מטרה ברורה, חלקם ישבו בבתי קפה בצפיפות וסיפרו סיפורים גדולים מהחיים, חלקם מסתכלים על הנערות ומנבלים את הפה, חלקם קראו את העיתון וחזרו וקראו אותו שנית וחלקם ריכלו על זה או על ההוא.
יום אחד הוציא עלי מהצרור שנתן לו אביו מטבע אחת, והלך לשמוע בעצתו של אחד הזקנים, איש מבוגר מכובד למראה, לבוש בהידור ישן היושב כל היום כפוף על ספרים ישנים, אינו מבחין בסביבתו אלא מרוכז כל כולו בספר ישן וקרוע שדפיו מצהיבים. זה היה מגלה העתידות ומספר הסיפורים. הזקן הביט בו ארוכות, חוצה במבטו יבשות וימים ומגיע אל המדבריות הרחבים של סהרה, אחר חזר לעיין בספרים ואמר לעלי "תוך חודש ימים תפגוש נערה בשם סלמה". עלי מקשיב רוב קשב "כל אחד חייב לעבור מדבר בחייו לפני שהוא מתחשל ומתבגר, אתה כבר עברת חלק מהמדבר, ותעבור את החלק השני עם האישה שלך".
בלילה ההוא לא הצליח עלי לישון. הוא רצה להמשיך לטייל, לנסוע, לראות עולם לפני שיתיישב. ומה אם דברי הזקן נכונים… והוא עומד לפגוש את אהבת חייו? ומה אם לא? זה בטוח לא בטוח… אומר עלי לעצמו, אך לישון – הוא לא יכול. אני אחכה שלושים יום, אומר עלי לעצמו, אחסוך כסף ואחר כך אסע. הוא קם הוציא את הכסף שנתן לו אביו ושכר חנות קטנה בעיר. זו הייתה חנות שחורה וקטנה, ובעבר שמשה כחנותו של מוכר הפחם.
עלי מילא אותה בבדים הצבעוניים, בדי המשי היפים שהביא מסין ומהודו. הנשים במרקש אהבו את הבדים המיוחדים שעלי הביא לחנותו. תוך שלושה שבועות הכיר עלי את כל הסובבים, את הנשים היהודיות והמוסלמיות על צרכיהן המיוחדים, לזו כפתורים, ולזו חוטי זהב לזו בד לשמלת הכלה ולזו כפתנים וכל אישה שניה שמגיעה אומרת "עלי, יש לי בת בשבילך, בוא תבוא אצלנו, לשתות ולהכיר אותה", אבל הראש של עלי במקום אחר הוא חוסך כסף כדי להמשיך במסע שלו, הוא רוצה לראות עולם לפני שיתחתן ויביא ילדים. ורק הפסקה אחת עלי עושה במהלך היום, הוא מרים את עיניו מהבדים כשעוברת בחוץ נערה מוסלמית יפה, שפניה שחומים ויפים ועיניה גדולות ושחורות.
ביום חמישי ניקתה סלמה את בית הכנסת, האור חדר מבעד לחלונות, והיא רצתה לצאת החוצה, להסתכל על הבתים האדומים ללכת לשוק ולכיכר, אך היא חזרה לבית המשפחה היהודית, וניגשה להגיש את התה של חמש אחר הצוהריים. מבלי משים החליקה בשלולית מים שהיא עצמה השאירה שם קודם וכל מערכת התה היקרה מהפורצלן הסיני העתיק נפלה והתרסקה לרסיסים. סלמה נרתעה אחורה בבהלה, הביטה לצדדים וברחה מהבית מבוהלת ומפוחדת. היא הסתובבה שעות ברחובות, ובסופו של יום התיישבה באחת הפינות ומיררה בבכי. עלי יצא אל אחורי חנותו כשהחל להחשיך והנה שם, יושבים להם הפנים השחומים והיפים והעיניים הגדולות והשחורות מזילות עוד ועוד דמעות. עלי התקרב אליה בחשש ושאל אותה לשמה.
מקץ שעה חזרה סלמה לבית המשפחה היהודית כשבידיה מערכת תה שלמה וחדשה. עלי הלך לידה, עוזר לה לשאת אותה עד לפתח הסימטה – משם אמרה לו ללכת, אסור שיראו אותם יחד. מיום זה לא נפרדו. סלמה עצרה בחנותו של עלי, בכל פעם שנזדמנה לשוק, עלי ראה אותה מרחוק והרגיש תמיד נסער ונבוך הוא היה משוגע על הצעירה התמירה שמתחת למלבושה הייתה מלמלה שקופה שלא השאירה מקום רב לדמיון. כתפיה וזרועותיה החשופות בעלי העור המבריק בצבע הברונזה ריתקו את עיניו. הוא החזיק את ידה אמר לה מילות אהבה, היא הייתה מתעכבת בחנותו עוד ועוד והוא הוביל אותה אל אחורי החנות, שטף את הכלים ביד אחת ובשניה ליטף את עכוזה הצעיר והקשה תוך שהיא צוחקת ומתנערת ממנו.
יום חמישי אחד אחר הצוהריים, כשבעלי הבית נסעו והשאירו אותה לבדה הזמינה סלמה את עלי לבקר בבית. עלי נכנס, הביט סביב בחדר האורחים המרוקאי הגדול שסלמה סידרה בשבילו, עם השטיחים והמזרונים הדקים המלאים צמר. כתלי החדר היו צבועים לבן, התקרה הגבוהה נתמכת בקורות עץ רחבות כשל פסי רכבת, על אחד הכתלים נשקפו פני בעל הבית מתוך מסגרת זהב ובכותל ממול מפה רקומה באותיות בזהב במוטיבים מרוקאים וספרדיים. הם התרווחו יחד על המזרונים והכריות המלטפות, השמש כמעט שקעה, ועלי החל לספר לה על חייו במדבר סהרה, על המסורת ארוכת השנים של אבותיו שהיו כולם ראשי שיירות גמלים במדבר מדורי דורות, על העבודה ותלאות החיים במדבר ועל המראות שראה בו. היא סיפרה לו שברי זיכרונות כי מה עוד נותר חוץ מזיכרונות? אך היא עדיין זוכרת את תלאות הדרך שעברה לפני כמה שנים כשבאה עם אביה מהכפר למרקש, במשאית ישנה ורועשת שהייתה מלאה עד אפס מקום מאנשי כפר, כבשים ותרנגולות מקרקרות. כשרכן לעברה, והיא הרגישה את לחיו על לחייה אמרה לו בשקט כי לאחרונה היא חושבת מחשבות שאסורות על פי דת האיסלאם.
היא חולמת בלילות על אהבה ועל תשוקות, על יופי ומוות והיא תמיד מדחיקה את יצריה. היא סיפרה לו איך בילדותה יכלה לשחות ערומה, ללא בושה ללא פחד, ועל כך שהיא מתגעגעת לתחושה של המים, של הרוח בעורה. היא רוצה להיות שוב ילדה קטנה ולא להתבייש, לחקור, לגלות, לדעת ולגעת בפעם הראשונה בנפש שתאהב באצבעותיה הכואבות. "בגיל שלוש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה", היא לחשה לעלי באוזן, וזה ששערותיו סמרו למגע האוויר שאך זה מכבר נגע בשפתיה, רכן ונישק אותה.
למחרת בזמן התפילה של בעלי הבית התגנבה סלמה אל עלי. הם יצאו לטייל בעיר אכלו בכיכר גמע- אל-פנה, מרק ירקות עם בשר ראש כבש, הביטו איך האנשים סביב והכיכר לובשים ופושטים צורה. ראו את מרקש היפה המזכירה נווה מדבר גדול, נכנסו לחצר של מלון "קוטוביה" המפורסם שקירותיו מצופים פסיפס קטן וצבעוני כמו באגדות אלף לילה ולילה. בסמטאות השוק הערבי העזו ללכת יד ביד, וברובע המוסלמי עצרו לשתות מיץ רימונים קר. הם הרגישו שכולם נועצים בהם מבטים, אחרי הכל עלי היה דמות מוכרת בשוק, אך הם לא יכלו לעשות שום דבר אחר פרט למה שעשו. הם חייבים להיות יחד. סלמה הרגישה בפעם הראשונה בחייה, מהו יחד. היא לא הביטה יותר ממרום הקומה השניה בחברותא של הנשים, היא לא הייתה בודדה, היה לה את עלי והוא שווה כמו מיליון כוכבים נוצצים.
בימים בהם לא נערכה תפילה בבית הכנסת, גילתה סלמה שיחד עם עלי, היא הרבה פחות פוחדת מאלוהי היהודים. זה כמה שבועות שהיא נוהגת להכניס את עלי בשערי הדלתות הגדולות הבולעות בשקיקה את המפתח הגדול. ריצפת בית הכנסת ספגה את הכל: הם התגוללגו על הרצפה הקרירה והנעימה, משילים את בגדיהם, על אחד הספסלים בין ספרי התפילה היו מתנים אהבים וישנים יחד על ספסל אחר. סלמה חשה בכל עצמותיה שהיא עושה דבר חמור לפי הדת המוסלמית ושחיה בסכנה. בתוך תוכה היא ידעה כי יהיה עליה לעזוב, לברוח רחוק ככל האפשר. אם חלילה אביה המוסלמי והמאמין ידע על היחסים הלא כשרים עם עלי הוא יהרוג אותה ללא רחמים על חילול כבוד המשפחה. הרי היה עליה להתחתן בכפר, לגבר שהוא יבחר בשבילה.
כל אותו היום ניקתה סלמה את בית הכנסת, ניקתה וחשבה. אחר הצוהריים התכסו השמים בערפל צהוב, ברחובות מרקש יללה סופה הנושאת עימה אלפי טונות של חול אדום. לילה חשוך ומוזר ירד על העיר ועלי נכנס בבת אחת לבית הכנסת כולו מאובק, כל מדבר סהרה הגיע למרקש ועטף אותה באפלה. באותו לילה בזמן ששכבו עירומים ושלובים אמרה לו בחשכה "אנחנו חייבים לברוח. אם אתה אוהב אותי, ברח איתי! בוא נחזור למדבר, רק שם יהיה לי חופש, רק שם אהיה מאושרת" ועלי הינהן וחיבק אותה חזק, עת הסערה בחוץ הלכה והתחזקה.
ואז זה קרה. ברגע אחד. זה לקח שניות, זרזיפי חול וטיח נושרים מתקרת בית הכנסת, רעש קטן שהפך לאדיר, מן בקע, גלגול, הדהוד עמום ורחוק שהלך וגבר וגדל התעצם— ורעד, שקשוק, תזוזה חזקה– כל קירות בית הכנסת קרסו זה על זה בעוצמה משאירים אחריהם שובל אבק שהתערבב באבק האדום שסחף את העיר, סלמה ועלי ברחו לרחוב, עומדים רועדים ועירומים, חבוקים ומתנשמים. הבגדים, הנעליים, כל החפצים נותרו קבורים בין הספסלים לפרוכת, בין העמודים הגבוהים לספרי התורה… "הרסנו את בית התפילה של היהודים עם החטאים שלנו" היא אמרה לעלי ברגע שהצליחה לחזור לדבר. "עשינו דברים אסורים במקום קדוש. הפעם ניצלנו בנס, אבל רק הפעם! בפעם הבאה נמות!". עלי הביט בה רגע ואחר כך אמר לה בשקט "אין כזה דבר אהבה אסורה".
כשהבוקר עלה ובאו כל היהודים להקים מחדש את בית הכנסת, סיפרה אחת השכנות כי היא מוכנה להישבע בכל היקר שלה, אפילו בילדים שלה עצמה! בלילה בתוך הסופה היא ראתה נערה ונער רצים ערומים לכיוון המדבר.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
אולם ה״ד׳ימי״ עצמו הוא נושא שנוי במחלוקת. למעשה, מלה זו פירושה ׳׳בן־חסות״ או ״איש מוגן״. זוהי אחת הטענות שבפי מליצי־היושר של האסלאם בעת החדשה: הד׳ימי מעולם לא נרדף ולא הציקו לו (אלא באקראי); אדרבה, הוא היה איש מוגן. אין דוגמה טובה מזו לליבראליות של האסלאם.
הנה לפנינו אנשים שאינם מקבלים את האסלאם, ותחת שיגרשו אותם מגינים עליהם. קראתי הרבה חיבורים שניסו להוכיח כי שום חברה ושום דת לא הייתה סובלנית כאסלאם ולא היטיבה להגן על מיעוטיה כמותו. מטבע־הדברים השתמשו בטענה זו כדי לנגח את הנצרות של ימי־הביניים (שאין לי שום כוונה להגן עליה), שהרי האסלאם מעודו לא ידע לא אינקוויזיציה ולא ״ציד־מכשפות״.
אפילו נקבל טענה מפוקפקת זו, כדאי שנסתפק בבדיקת הוראתו של מונח זה, ״אדם מוגן״. חובה עלינו לשאול: ״מוגן מפני מי ?״ כאשר ה״זר״ הזה יושב בארצות מוסלמיות, אין התשובה יכולה להיות אלא זו: מפני המוסלמים עצמם.
עלינו להבין בבירור כי עצם המונח ״בן־חסות״ מקופלת בו איזו איבה ספונה. מוסד דומה קיים היה ברומא הקדומה, מקום שה־ CLIENS ה״זר״, היה תמיד האויב. צריך היה לנהוג בו כבאויב אפילו לא היה כלל מצב של מלחמה. אבל אם זכה זר זה בחסדו של ראש אחת המשפחות הגדולות הרי נעשה בן־חסות שלו, ואז רשאי היה לדור ברומא; ה״פטרון שלו ״הגן״ עליו מפני מעשי־התנכלות מצד אזרח רומאי.
פירוש הדבר היה גם זה שבמציאות לא היו לאיש המוגן שום זכויות־אמת. קורא הספר הזה יראה כי מצבו של הד׳ימי הוגדר על־ידי אמנה (ד׳ימה) בינו(או בין קבוצתו) לבין קבוצה מוסלמית. אמנה זו היה לה צד משפטי, אך היא הייתה בגדר מה־שקרוי בפינו חוזה בין צדדים שאינם שווים:
הד׳ימה היתה ״מגילת־זכיונות״ (הש׳ ש. שחאטה על המשפט המוסלמי), ושתי מסקנות מתחייבות מכאן. הראשונה היא שהמעניק את הזיכיונות יכול באותה מידה גם לבטלם. למעשה אין זה חוזה המסמל ״הסכמה כללית״ שהושגה בין שני הצדדים.לא כי: הריהו שרירותי בתכלית.
המעניק את האמנה הוא לבדו המחליט היכן הוא מוכן להתיר את הרצועה (מכאן המגוון הגדול של התנאים). המסקנה השנייה היא שהמצב המתקבל כתוצאה מכך הוא היפוכו של זה המצטייר בתורה של ״זכויות האדם״, שעל־פיה מעצם היותך בן־אדם ממילא מוקנות לך זכויות מסוימות ואלה שאינם מכבדים אותן הם החוטאים.
כנגד זה, על־פי ״מגילת־הזיכיונות״ יש לו לאדם זכויות רק במידה שהן מוכרות במגילה ורק כל זמן שזו עומדת בתקפה. האדם מעצם ״קיומו״ אין הוא זכאי לשום זכויות. ואכן, זה מצבו של הד׳ימי. כמו שהסברתי למעלה, מצב זה אינו משתנה בכל מהלך ההיסטוריה: לא פרי המקרה החברתי הוא אלא מושג מושרש.
לגבי האסלאם הכובש של ימינו, מי שאינם מזדהים כמוסלמים אין להם שום זכויות־אנוש המוכרות כהווייתן. בחברה מוסלמית עתידים הלא־מוסלמים לשוב למעמד־הד׳ימי שלהם מלשעבר, ולכן הרעיון שאפשר לפתור את סיכסוכי המזרח התיכון על־ידי הקמתה של פדרציה שתכליל את ישראל בקבוצה של עמים או מדינות מוסלמיים, או במדינה ״יהודית־מוסלמית״, הוא בחזקת חלום באספמיה.
מן הבחינה המוסלמית אי־אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מכאן שהמונח ״מוגן״ יכול להיות בעל שתי הוראות מנוגדות לגמרי אם נקבל אותו במובנו המוסרי או אם נקבלו במובנו המשפטי. ודבר זה אפייני בהחלט לוויכוחים הניטשים עתה על האסלאם.
המעניק את האמנה הוא לבדו המחליט היכן הוא מוכן להתיר את הרצועה (מכאן המגוון הגדול של התנאים). המסקנה השנייה היא שהמצב המתקבל כתוצאה מכך הוא היפוכו של זה המצטייר בתורה של ״זכויות האדם״, שעל־פיה מעצם היותך בן־אדם ממילא מוקנות לך זכויות מסוימות ואלה שאינם מכבדים אותן הם החוטאים.
כנגד זה, על־פי ״מגילת־הזיכיונות״ יש לו לאדם זכויות רק במידה שהן מוכרות במגילה ורק כל זמן שזו עומדת בתקפה. האדם מעצם ״קיומו״ אין הוא זכאי לשום זכויות. ואכן, זה מצבו של הד׳ימי. כמו שהסברתי למעלה, מצב זה אינו משתנה בכל מהלך ההיסטוריה: לא פרי המקרה החברתי הוא אלא מושג מושרש.
לגבי האסלאם הכובש של ימינו, מי שאינם מזדהים כמוסלמים אין להם שום זכויות־אנוש המוכרות כהווייתן. בחברה מוסלמית עתידים הלא־מוסלמים לשוב למעמד־הד׳ימי שלהם מלשעבר, ולכן הרעיון שאפשר לפתור את סיכסוכי המזרח התיכון על־ידי הקמתה של פדרציה שתכליל את ישראל בקבוצה של עמים או מדינות מוסלמיים, או במדינה ״יהודית־מוסלמית״, הוא בחזקת חלום באספמיה.
מן הבחינה המוסלמית אי־אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מכאן שהמונח ״מוגן״ יכול להיות בעל שתי הוראות מנוגדות לגמרי אם נקבל אותו במובנו המוסרי או אם נקבלו במובנו המשפטי. ודבר זה אפייני בהחלט לוויכוחים הניטשים עתה על האסלאם.
למרבה הצער, יש לפרש מונח זה במובנו המשפטי. ברי לי שכאן יטענו נגדי שהיו לו לד׳ימי זכויות משלו. אמנם כן, אך היו אלו זכויות מוענקות. וזהו עצם הענין. בחוזה־ורסאי משנת 1918, למשל, קיבלה גרמניה מן המנצחים מספר ״זכויות״, ולכך קראו דיקטאט.
מכאן אנו למדים מה־קשה הוא להעריך בעיה מסוג זה, שהרי יהיה חילוק במסקנות בין מי שמחייב את האסלאם מראש למי ששולל אותו מראש, ומחקר ״אובייקטיבי״, מדעי לאמיתו, נעשה קשה ביותר (אף שאני עצמי אינני מאמין באובייקטיביות במדעי־הרוח; לכל המוטב יכול החוקר לנהוג ביושר ולהביא בחשבון את המשפטים־הקדומים שלו).
ואף־אל־פי־כן, דווקה מפני שהרגשות כאן קיצוניים, אי־אפשר לוותר על מחקרים מסוג זה בכל השאלות הנוגעות לאסלאם. ולכן יש לשאול עכשיו: האם ספר מדעי כאן לפנינו? סמוך להופעתו פירסמתי עליו סקירה בעיתון צרפתי חשוב (לה מונד, 18 בנובמבר 1980). (המהדורה הצרפתית הייתה שלמה ועשירה הרבה פחות, במיוחד במה שנוגע לתעודות, להערות ולנספחות, שהם הכרחיים).
בתגובה על אותה סקירה קיבלתי מכתב חריף מאד מאחד מעמיתי, מזרחן מפורסם, שהודיעני כי הספר הוא בעל אופי פולמוסי טהור ואין להתייחס אליו ברצינות. אך השגותיו העידו בו שלא קרא את הספר, והמעניין שבטענותיו (שהתבססו על מה שכתבתי אני) היה זה שהוכיחו ׳חוקה׳ את אפיו הרציני של חיבור זה. קודם־כל, ״עלה את ׳טענת הסמכות׳ והפנה אותי לאי־אלה חיבורים בבעיה זו, שלמדנותם נראתה לו בלתי־מפוקפקת (מאת הפרופיסורים ש. ד. גויטיין, ב. לואיס ונ. סטילמן), שלדעתו הם נוקטים עמדה חיובית כלפי האסלאם והסובלנות שהוא נוהג עם לא־מוסלמים.
מסרתי את דעתו זו לבת־יאור, שהשיבה לי שכל שלושת המחברים הללו מוכרים לה אישית וכי קראה את פירסומיהם העוסקים בנושא אף הביאתם בחשבון. בשים לב להיקף חקירותיה של המחברת, מופתע הייתי לולא היה הדבר כך. אולם מה הן ההשגות העיקריות שבפי המבקר שלנו על הניתוח של בת־יאור?
ראשית, טוען הוא שאין מקום להכללות לגבי מצבו של הד׳ימי, שהיו בו הבדלים ניכרים. אך זאת דווקה מוכיח הספר שלפנינו, הבנוי בכישרון רב: תוך ניצול נתונים פשוטים, זהים ביסודם, מביאה המחברת תעודות המאפשרות לנו לקבל מושג מדויק מן ההבדלים האלה במצבו של הד׳ימי במגרב, בפרס, בחצי־האי ערב וכו'….
ואף שרואים אנו שוני גדול מאד במסיבות קיומו של הד׳ימי, לא היה בכך כלל כדי לשנות את המציאות האחידה והעמוקה של מצבו. הנימוק השני שמעלה המבקר שלנו הוא שהגזימו מאד ב״רדיפות״ שבאו על הד׳ימי. הוא מדבר על ״התפרצויות מעטות של זעם העם״ — אבל מצד אחד אין הספר עוסק בזה במיוחד, ומצד שני הרי דווקה כאן נתגלתה בבירור דעתו־הקדומה של המבקר שלנו.
מבחינה היסטורית היו ההתפרצויות ה״מעטות״ מרובות מאד למעשה, ומעשי־הטבח בד׳ימיםשכיחים היו. אל לנו להתעלם כיום מן העדויות הניכרות (שבעבר הודגשו יותר מדי!) לשחיטות ביהודים ובנוצרים בכל הארצות שנכבשו בזי הערבים והתורכים, שחזרו־ונשנו לעתים קרובות והמשטרה לא התערבה בהן.
אפשר שאמנם היו לו לד׳ימי זכויות מוכרות, אך כאשר התעוררה השנאה בלב העם, ולפעמים מטעמים שאין להבינם, נמצא חסר־מגן ונטול־חסות. זה היה שווה־הערך לפוגרומים. בנקודה זו הרי בעל־דבבי הוא שאינו ״מדעי״. שלישית, טוען הוא שהיו להם לד׳ימים זכויות אישיות וקיבוציות, אך הואיל ואינו משפטן אין הוא רואה את ההבדל בין זכויות אישיות לזכויות מוענקות. כבר עמדנו על כך למעלה והטענה אין לה יסוד, כמו שמוכיחה בת־יאור בבדיקה מדוקדקת ומשכנעת של הזכויות האמורות.
נוסף על כך הוא מדגיש שבארצות האסלאם הגיעו היהודים לרמתם התרבותית הגבוהה ביותר, וכי המדינות שבהן ישבו חשובות היו בעיניהם כלשהם. באשר לנקודה הראשונה, רצוני לומר שהיה שוני עצום. אמת־ויציב שבכמה ארצות מוסלמיות אכן היו תקופות שבהן הגיעו היהודים — והנוצרים — לרמה גבוהה של תרבות ועושר, אבל בת־יאור אינה מכחישה זאת.
ועל־כל־פנים לא היה זה כלל דבר יוצא־מן הכלל: ברומא, למשל, זכו העבדים (שנשארו עבדים)למעמד בולט מאד במאה הראשונה לספה״נ ופעילים היו כמעט בכל משלחי־היד הרוחניים (כמורים, רופאים, מהנדסים וכוי), ניהלו מפעלים, ויכלו אפילו להיות בעלי־עבדים בעצמם. ואף־על־פי־כן עבדים היו! במידת־מה דומה לזה מצבם שלהד׳ימים, שאמנם מילאו תפקיד כלכלי חשוב (כמו שמוכח בבירור בספר זה) ויכלו להיות ״״מאושרים״, ובכל־זאת היו אנשים נחותים, שמעצם מעמדם, המשתנה עד מאד, היו תלויים עד מאד ונטולים ״זכויות״.
אשר לטענה שהמדינה שבה היו תלויים תשובה היתה בעיניהם כשלהם, דבר זה מעולם לא היה נכון לגבי הנוצרים. ובאשר ליהודים, זמן כה רב היו פזורים כבר ברחבי תבל עד שלא היתה להם ברירה, ועם זאת יודעים אנו כי זרם ממשי של ״התבוללות״ הופיע רק בדמוקראטיות המערביות החדשות. ולבסוף מצהיר מבקרנו זה כי ״באחרונה אמנם הורע מצבם של היהודים בארצות מוסלמיות״, אלא שאין להעריך את מצבם של הד׳ימים על־פי מה שקרה להם במאות התשע־עשרה והעשרים. מעתה יכול אני רק לשאול אם לא נתפס בעל ההשגות האלו, בדומה להיסטוריונים רבים, לקישוטו של העבר. די לנו אם נציין את החפיפה המופלאה בין המקורות ההיסטוריים המתייחסים למאורעות ובין המקורות הסמכותיים, הבסיסיים, וממילא נבין כי התפתחות מעין זו ודאי לא היתה שלמה כל־כך.
אם הארכתי מעט בדיון בהשגות אלו הרי זה מפני שחשוב הדבר בעיני לאישוש האופי ה״מדעי״ של ספר זה. בעיני זהו מחקר ישר מאד, שכמעט אינו פולמוסי כלל והוא אוביקטיבי ככל האפשר (ובלבד שנזכור שאני נמנה עם אותה אסכולה של היסטוריונים שאינם גורסים אובייקטיביות טהורה ומוחלטת!). בספר על הד׳ימים יש מבחר של מקורות, הוא עושה שימוש נכון בתעודות, והוא משתדל להעמיד כל מצב בהקשרו ההיסטורי. מכאן שהוא ממלא אחר מספר דרישות מדעיות לגבי חיבור מסוג זה.
לכן אני רואה בו חיבור מופתי וחשוב עד מאד. אבל ב״הקשר המוחשי״ של ההיסטוריה בת־זמננו, שאותו תיארתי קודם, הרי זה גם ספר הנושא עמו אזהרה ברורה, העולם המוסלמי לא התפתח בהתייחסותו לשאינם־מוסלמים, ולפיכך מוזהרים אנו על הגורל המזומן אולי לאנשים שייבלעו בתחומיו. אור הוא זה לדורנו.
בורדו, מאי 1983
מבוא
מאת
משה שרון
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
סיפור מספר 3.
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז
מתנות הפלא והזקנה המרשעת.
היה היה רווק זקן. יום אחד חיפש בכיסו ומצא בו פרוטה. אמר בלבו : מה אשעה בפרוטה אחת ויחידה ? הוא יצא החוצה והלך לשוק. היו שם למכירה פול, בוטנים, גרעינים. ומה יכול המסכן לקנות בפרוטה אחת ויחידה ? קנה קצת פול.
הלך המסכן בשביל אל הבאר, ובדרך הוא אוכל את הפול. כאשר הגיע לבאר נשאר בידו פול אחד ויחיד. רצה המסכן לשים אותו לתוך פיו. אף הפול נפל לתוך הבאר. אמר המסכן בלבו " אעשה את עצמי כמשוגע, אולי יעזור לי הדבר. והוא התחיל לצעוק " הפול שלי ! הפול שלי !
יצא מן הבאר שד ואמר לו : מה אתה רוצה ממני היום ? מה אתה עושה כאן רעש כזה, שאין אני יכול לסבול אותו ?
רוצה אני את הפול שלי, שנפל לתוך הבאר.
ירד השד לבאר, חיפש ויגע, אך את הפול לא מצא. יצא השד והודיע : לא מצאתי את הפול, אך אתן לך משהו תמורתו.
מה תיתן לי ?
אתן לך סיר. אם תהיה רעב, תבקש ממנו אוכל, והוא ייתן לך כל מה שאתה רוצה.
אמר האיש לשד : שקרן אתה ! והתחיל לקלס לו.
השד נתן לו בכל זאת את הסיר ואמר לו : הרי מכיר אתה את מקום זה. נסה תחילה את הסיר, ואחר כך תחזור לכאן ותאמר לי אם שיקרתי.
חזר הזקן המסכן הביתה, סגר את הדלת, הוציא את הביר ואמר : רעב אני ורוצה לאכול – ומיד נתמלא הסיר אוכל. והאוכל אוכל רגיל. אמר הזקן : מאכלים אלה אני אוכל, רוצה אני בשר מבושל עם צימוקים ושקדים – מאכל מיוחד, אשר מלכים ושרים אוכלים אותו.
וכך היה. הסיר נתמלא מאכלים בהתאם לבקשת הזקן.
יצא הזקן החוצה והוא יושב ומשוחח עם השכנים שלו. ועל מה הם מדברים ? על ענייני אוכל, כמובן. אמר השכן הראשון " אתמול אכלתי אוכל, איש מכם לא טעם כמוהו.
אמר השכם השני : ואני אכלתי אתמול ארוחה ! אלף שנים תחיו ולא תאכלו כמאכלים האלה שבאו אתמול אל פי.
אז קם הזקן ואמר : ספרו נא בפרוטרוט מה אכלתם. מה אכלת אתה, ומה אכלת אתה ?
אמר הראשון אכלתי קוסקוס מבושל בבשר ואתו כל מיני ירקות. אפילו המלך עצמו אינו יכול לאכול כך.
אמר השני " ואני אכלתי תנזיה אלאכץ פפק
הודיע הזקן : ואני אכלתי מאכלים הטובים ממאכלים. ויכול אני לתת לכם כל מאכל שתבקשו ומיד ! אלך עתה הביתה ובשובי אביא לכם אוכל, כדי שתראו במו עיניכם ותיווכחו כאן במקום.
הלך הזקן לביתו, הוציא את הסיר שלו, הקיש עליו, וזה כנה לו : כן אדוני !
מבקש אני אוכל בשביל ארבעה חמישה אנשים, אבל המאכלים הטובים בעולם !
נתמלא הסיר באוכל משובח, והזקן לקח אל השכנים שלו. הם תמהו ואמרו : מניין לך האוכל הזה ? מי הכינו לך ? אשתך ? בתך ?
אמר להם תבקשו עוד אוכל, תבקשו כמה שאתם רוצים. אבל אל תשאלוני מניין זה בא.
ובין השכנים הייתה זקנה אחת, שביקשה עוד אוכל. הזקן הלך הביתה כדי להכינו והיא עוקבת אחריו, כי רצתה לראות כיצד הוא מוציא את האוכל.
נכנס הזקן לתוך חדרו וסגר אחריו את הדלת, אך הזקנה מסתכלת דרך חור המנעול ורואה את הכל. והנה מוציא הזקן את הסיר, מקיש עליו וקול עונה לו : כן אדוני !
רוצה אני אוכל טוב ביותר – נשמע קולו של הזקן.
מוכן! עונה הקול המסתורי. וכעבור זמן קצר נראה הזקן בפתח החדר ובידו המאכלים. חזר הזקן אל החבורה, הכול אכלו, שתו ושמחו. אך הזקנה נכנסה לתוך החדר, גנבה את הסיר ובמקומו שמה את אחד הסירים שלה. סיר רגיל.
המסיבה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, והנה אזל האוכל, אמרו הכל לזקן – רק אתה יכול להביא עוד אוכל נוסף, לך ותביא !
חזק הזקן לחדרו, הקיש עליו פעם פעמיים, שלוש פעמים, אך אין קול ואין עונה. התרגז הזקן וחזר אל הבאר. שם התחיל לצעוק – פולי ! פולי !, מבקש אני בחזרה את הפול שלי !
עלה השד מן הבאר בכעס – מה אתה רוצה מן החיים שלי ? נתתי לך סיר והוא צריך להספיק לך לכל החיים. תן לי עכשיו לחיות בשקט.
פתח הזקן את פיו על השד – שקרן אתה ! שיקרת לי כדי שאסתלק מכאן. קח לך את הסיר שלך ! הנה הוא.
אין זה הסיר שנתתיו לך – טען השד – גנבו לך את מתנתי והחליפוה בסיר אחר ורגיל.
אך הזקן בשלו – חביבי, שקרן אתה ! אין מלבדי איש בבית, ואין מי שיכול לגנוב מתוך חדרי.
ירד השד לבאר וחזר עם סיר אחר – אתן לך סיר חדש – אמר – אך תשמור עליו ! ממנו תאכל כל החיים שלך, והוא ייתן לך לא רק אוכל, אלא גם כסף וזהב. רק היזהר ושמור עליו ! ואל תבוא אלי פעם אחרת
חזר הזקן הביתה, סגר עליו את הדלת, הוציא את הסיר, הקיש עליו וכהרף עין יצא מתוכו כושי – כן, אדוני ! לרשותך, אדוני ! מה בקשתך ?
רוצה אני לאכול, וגם כסף אני מבקש.
כן אדוני
נתמלא הסיר אוכל טוב, ואחר כך – גם כסף וזהב. שם הזקן את הכול לתוך כיסו והלך אל החברים שלו, כפי שהיה רגיל. שם התחיל לפזר כסף וזהב, על ימין ועל שמאל. שמעה כך הזקנה ואמרה בלבה : הוא הביא בוודאי משהו טוב יותר מן הסיר אשר אותו גנבתי.
מה עשתה ? הלכה בעקבותיו, וכשהוא נכנס לחדרו היא ראתה את הסיר החדש. בהיעדר הזקן מן הבית היא גנבה את הסיר ושמה אחר במקומו.
בהגיעה הביתה הקישה הזקנה על הסיר, והנה יוצא כושי מתוכו – כן, אדוני ! אך הכושי הסתכל ותמה – מי את ? הרי אין את אדוני. איפוא אדוני ?
ענתה הזקנה – אתה רק עבד כושי ! עשה מה שאומרים לך לעשות, ואל תתעצל !
כן, בבקשה ! נכנע הכושי ועשה מה שהזקנה ציוותה עליו : הביא אוכל, כסף ובגדים. הכול לפי הזמנת הזקנה.
כאשר חזר הזקן הביתה, אזלו לו הכסף והאוכל. והוא רוצה לעשות חיים. מובן שהוציא את הסיר, הקיש פעם, פעמים, שלוש פעמים, אף אין קול ואין עונה.
מה יעשה ? מקלל הוא את השד ומחליט בלבו " הפעם אהרוג אותו ! אמר ועשה. בא אל הבאר והתחיל לצעוק – הפול שלי ! הפול שלי !
עלה השד מתחתית הבאר והזקן אמר לו בכעס – מה אתה רוצה ממני ? צחוק אתה עושה ממני ! אני מחזיר לך את הסיר ואינני רוצה ממך שום דבר. רק את הפול שלי אני רוצה בחזרה.
התחיל השד להתחנן לפניו : – נתתי לך פעמיים סיר כדי שתחיה כל חייך בנחת, אך מה אעשה כשגונבים אותו ממך ? ועכשיו שמע : זוהי הפעם האחרונה שאני נותן לך משהו.
אך הפעם אינני נותן לך לא אוכל ולא כסף, כי אם מכשיר המגלה גנבים ומחזיר גניבות. אך עליך לנהוג בהתאם להוראותיי : תזמין לביתך, למסיבה את החברים שלך, תשבו במעגל גדול, ואתה תוציא את המכשיר הזה ותשים אותו במרכזו של המעגל.
הוא יתחיל לרקוד, לעלות ולרדת, עד שירד על ראשו של האיש שגנב את הסירים. הוא יעלה פעם פעמיים על ראש הגנב, וזה יהיה לך סימן נאמן. אחר כך יצא מן המכשיר כושי שירביץ מכות לגנב, עד שזה יודה : אני הגנב. כשיחזיר הגנב את הגניבה תוכל פקודתך להפסיק את המכות.
חזר האיש הביתה והזמין את כל חבריו וידידיו למסיבה גדולה. את הזקנה לא הזמין כי לא הכיר אותה כלל. ישבו המסובים במעגל גדול, והזקנה עמדה מרחוק, מחוץ לבית. היא חיכתה לגמר המסיבה, כדי שתוכל לגנוב גם את הדבר החדש.
העמיד הזקן את המכשיר במרכזו של המעגל ופנה אליו : – רוצה אני שתעשה את המעשה שלך.
התחיל המכשיר לרקוד ריקודים ולשיר שירים. לפתע עלה על הגג ופנה ישר לזקנה, אם כי הייתה רחוקה מן המקום. כשראה זאת הזקן, פנה אליה – סבתא, רוצה אני שתבואי לשבת אתנו. תעשי גם את חיים אתנו.
נכנסה האישה לתוך החדר, והמארח נתן לה מקום ישיבה ואמר למכשיר : עשה את המעשה שלך !
שוב יצא המכשיר בריקודים ושר שירים, עד שקפץ על ראש הזקנה פעם ועוד פעם. הבין הזקן שהזקנה היא שגנבה ממנו את הסירים, ודברי השד אמת הם.
יצא מן המכשיר כושי עם מקל בידו והוא הכניס את הזקנה לתוך המעגל והתחיל להרביץ לה מכות נאמנות עד שצעקה – מספיק ! מספיק ! אספר את הכל !
אל תספרי כים אם החזירי לי את מה שגנבת – אמר הזקן ! ורק אז אפסיק את המכות.
רצה הזקנה לביתה, וכל הזמן מלווה אותה הכושי ומרביץ לה, עש שחזרה והחזירה לזקן את הסירים.
רק אז ציווה הזקן על הכושי להפסיק, והמכות חדלו.
מה עשתה אחר כך הזקנה ? היא הלכה אל המלך ואמרה לו – אדוני המלך, אין אתה מלך !
תמה המלך וכעס – מה זאת אומרת, שאין אני מלך !
אספר לך מה שקורה במדינתך – הסבירה האישה – ואתה אינך יודע על כך דבר.
בבקשה, סבתא, ספרי לי.
ברחוב זה וזה יש בית זה וזה, ובו גר זקן אחד, ולו דברים השייכים למלכים. אינני יודעת מניין לזקן דברים אלה. אולי גנב אותם ? שמא רכוש משפחתך הם ?
שלח המלך שוטרים אל ביתו של הזקן, והם הביאוהו בפני המלך, שציווה עליו – תביא לי את שני הסירים ואת המכשיר הרוקד, הנמצאים אצלך בבית. כן ספר לי מניין לך כל אלה.
הלך המסכן בליווי שני שוטרים הביתה, הביא את כל שלושת הדברים ומסרם למלך. וזה השליכו לבית הסוהר.
השתמש המלך בסירי הפלא, והיה לו כל מה שלבו חפץ בו. יום אחד רצה המלך להשתמש גם במכשיר, וזה התחיל לרקוד ריקודים עד שירד על ראש המלך.
הזעיק המלך לעזרה את כל אנשי החצר אך הכושי מרביץ וצועק – אין אתה אדוני, אין אתה אדוני ! – והמכות אינן פוסקות.
שלח המלך שליח לבית הסוהר כדי להביא משם את הזקן. בבואו ביקש אותו להפסיק את המכות.
אחר שנפסקו המכות סיפר הזקן למלך את כל קורותיו : כיצד היה עני ולא היה לו מה לאכול, כיצד איבד פול בבאר וקיבל תמורתו מתנות יקרות מן השד, כיצד הן נגנבו ממנו על ידי זקנה מרשעת, בקיצור – את כל תולדות חייו סיפר.
שיחרר המלך את הזקן, ואת הזקנה המרשעת הושיב במקומו בבית הסוהר.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
בעמדה זו תמכו שר האוצר, אליעזר קפלן ; שר העלייה והבריאות, משה שפירא ; וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, שנשאו ברוב הנטל העצום של קליטת המוני העולים באותה עת.
בראש המתנגדים להאטת קצב העלייה עמדו ראש הממשלה, דוד בן גוריון : ראש מחלקת העלייה בסוכנות, יצחק רפאל.
בפתיחת המושב השני של הכנסת בנובמבר 1949 אמר בן גוריון :
התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה, אם כי אין אני יכולים להתברך שכבר פתרנו את כל בעיות הקליטה והעלייה במלואן. אין אנו יכולים ואין אנו רשאים למדוד את העלייה באמת מידה כספית ומשקית בלבד, וגם אם יוטלו עלינו מאמצים נואשים לקיים קצב מהיר של עלייה רבתי לא נרתע מהם.
בתקופה זו הייתה עיתונות גדושה בתיאורים על המצב הקשה בקליטת העולים : חוסר שיכון, אבטלה, בריאות, המעברות וקשייהן. העיתונות, כמובן, ייצגה את קוראיה או בעליה. כך העיתון " הארץ ", שייצג את האליטות, תמך בסדרת כבתות בהתאמת העלייה לכושר הקליטה.
לעומתו " על המשמר " – עיתון מפלגת הפועלים המאוחדת ( מפ"ם ) – התנגד להגבלתה.
" הצופה " עיתון " הפועל המזרחי " – תמך בעלייה המונית על פי מדיניותו של שליחו בהנהלת הסוכנות – מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל.
" חירות " – עיתון הרוויזיוניסטים – שימש כשופר אופוזיציוני לממשלה : מצד אחד, תקף את קשיי הקליטה – ומנגד תמך בעלייה המונית.
העיתונים " ידיעות אחרונות ומעריב " לא היו בעלי עמדה אחידה ועקבית, ונתנו במה למתנגדים למדיניות העלייה ולתומכים בה. במקביל הבליטו את קשיי הקליטה בארץ, אך לא הדגישו את מצוקת היהודים בגולה.
בדצמבר 1949 ערך " המכון לחקר דעת הקהל " סקר דעת קהל על מדיניות העלייה של הממשלה והסוכנות, 82% מן הציבור תמכו בסקר זה בעלייה מבוקרת – לעומת 148 % שחייבו עלייה חופשית.
עם זאת יש לציין שהסקר לא היה מקצועי, ולדעת מנהל מחלקת העלייה – אף היה מגמתי. כך, למשל, הייתה אחת השאלות בסקר " האם על הממשלה לעזור קודם לחיילים משוחררים בקבלת שיכון ועבודה – או לעולים החדשים ?
קשיי הקליטה.
ללא תשתית כלכלית ותוך קיבוץ גלויות מ-52 ארצות שונות, בעלות תרבויות ייחודיות ושונות, וקליטתן, נלחמה מדינת ישראל על חייה כנגד מדינות ערב במלחמה עקובה מדם.
לא פלא אפוא שהקשיים בקליטת המוני העולים היו גדולים. שלו הבעיות העיקריות היו : שיכון, תעסוקה ובריאות ; וכדי לפתור אותן נדרשו גם המימון ( שלא היה בנמצא ) וגם הזמן לבניית שיכונים למאות האלפים, וליצירת מקורות התעסוקה עבורם.
בעיות השיכון.
רוב העולים, שעלו בשנת 1948 ובתחילת 1949, שוכנו בבתים ערביים נטושים – אך גלי העלייה הגואים דרשו פתרונות דיור מיידיים אף כי בסטנדרטים נמוכים.
בסוף שנת 1948 הוקמה חברת " עמידר " – החברה הלאומית לשיכון עולים. היא תכננה 16.000 יחידות דיור בנות26 מטריםרבועיםלשנת 1949 : מחלקת הקליטה רכשה 6.000 צריפים שוודיים : וכן נרכשו אוהלים ל – 30.000 יחידות דיור במחנות מעבר של עולים. בדצמבר 1949 ישבו במחנות אלה כ – 90.000 עולים. כלכלתם הייתה על הסוכנות, ועלותם – כחצי מיליון דולר בחודש.
תחילה הוקמו מחנות עולים בעתלית, פרד חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה, חדרה וראש העין, ומאוחר יותר – בבאר יעקב, קריית אליהו ( חיפה ), קריית מוצקין, רחובות וירושלים.
התנאים במחנות היו קשים ביותר : צפיפות, מחסור במתקנים סניטריים, מזון דל, ומעל לכל – בטלה חסרת תכלית. כדי לפטור את העולים ממצב בלתי נסבל זה, וגם כדי לחסוך את ההוצאות העצומות והבלתי פרודוקטיביות, הציע לוי אשכול, הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית להקים מעברות, ובכך השיג אפוא שלוש מטרות :
1 – העולים יתפרנסו בכוחות עצמם
2 – פיזור אוכלוסין
3 – הטבת תנאי חייהם של העולים.
באפריל 1950 הגיש לוי אשכול את הצעתו להנהלת הסוכנות :
לשים קץ למחנות …להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר שבע.
כך נוצרו המעברות, ותוך תקופה קצרה החלו לצוץ ברחבי הארץ. במעברות גרו באוהלים, בדונים, פחונים או צריפונים, והעולים נדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם.
דיור ארעי זה נבע מחוסר תקציב, שכל על פי תחשיב שנעשה בשנת 1948, עלותו של דיור קבע עבור 250.000 עולים היה 55 מיליון לירות – בעוד תקציב המדינה באותה שנה ( למעט הוצאות הביטחון ) הסתכם ב7.8 מיליון לירות בלבד. ומלבד זאת הן נדרש זמן רב לבניית עשרות אלפי שיכונים !
בשלה הראשון חולקו המעברות לארבעה סוגים :
1 – מעברות עירוניות, הנמצאות בקרבתה של עיר. בדרך כלל הועסקו יושביהן בעבודות בעלות אופי עירוני.
2 – מעברות מעורבות, הממוקמות בסביבות מושבות גדולות. יושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי עירוני או חקלאי.
3 – מעברות כפריות באזורי התיישבות. תושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי חקלאי בלבד.
4 – מעברות עצמאיות, שנועדו להוות בעתיד מרכזי יישוב עצמאיים, כמו חלסה ( קריית שמונה ) או תל ירוחם.
עד סוף שנת 1950 קמו 62 מעברות, ובהן 93.000 נפש מתוך 133.000 נפש שהתגוררו בדיור ארעי ; ובסוף שנת 1951 התגוררו במעברות 220.517 נפש מתוך 156.506 שהתגוררו בדיור ארעי.
גם במעברות היו התנאים קשים : בשנים הראשונות לא חוברו מבני המגורים לרשתות המים והחשמל ; המים למעברה סופקו במספר קטן של ברזים ובאיכות ירודה, והיה אפוא צריך להרתיח אותם לשתייה. לעתים היו הפסקות מים, משום שמחלקת הקליטה לא שילמה את חובותיה לחברת " מקורות " ולרשויות המקומיות. יחידות המגורים הוארו בעששיות נפט או ב " לוקסים ", והאוכל בושל באמצעות פתיליות נפט או פרימוסים.
התנאים הסניטריים היו בלתי נסבלים, כך , למשל, נכתב בדו"ח הוועדה הבין משרדית לענייני המעברות, שמעברת קורדני השתמשו 336 איש במקלחת אחת, בכרכור – 53 איש בבית שימוש אחד, ובמעברת זכרון יעקב היה ברז ל -23 משפחות.
בסך הכל סיפקה ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בתקופת העלייה ההמונית פתרונות דיור קבע ל – 400.000 נפש, ופתרונות של דיור ארעי – לכ – 250.000 נפש. רובם המוחלט של אלה התגוררו במעברות.
בעיות תעסוקה.
הגידול המדהים במספר תושבי המדינה חייה צמיחה כלכלית, אך זו אינה מתרחשת תוך יום – אלא אם כן היא מתוכננת מבעוד מועד ; אך מדינת ישראל המעירה, על כלל מצוקותיה, עסקה קודם לכול בעליית הצלה של מאות אלפי יהודים, בנוסף, רוב העולים הגיעו ארצה חסרי כל, ללא רכוש וללא ממון, וחלקם היו חסרי מקצועות כלל או חסרי מקצועות נדרשים.
קושי נוסף היה חוסר שפה משותפת ותקשורת בין העולים החדשים לבין המוסדות ( לשכת העבודה ) ולתושבי היישוב הוותיק, המעסיקים – בעיקר בקרב העולים שהגיעו מארצות האסלאם.
העולים הראשוני, שהגיעו בשנת 1948, הצליחו ברובם למצוא תעסוקה במקומם של העובדים הוותיקים המגויסים. אך הממשלה והסוכנות לא הצליחו לספק תעסוקה לגלי העלייה האדירים, שהיתוספו מדי חודש בחודשו משנת 1949.
הפתרונות שניתנו היו לטווח קצר ובהיקפים לא מספקים, כגון עבודות דחק למיניהן ; סיקול וייעור שיזמו הקרן הקיימת לישראל או הממשלה ; סלילת כבישים ובניין ; קטיף, בציר ונטיעות, ששכרם נמוך, מסובסד ועונתי. לא חסרו אפוא הפגנות כנגד הממשלה והסוכנות על חוסר התעסוקה. תוך קריאות " לחם – עבודה " !
רבים מבין העולים בעלייה זו היו חולים, נכים או קשישים. הצעות העבודה הללו לא התאימו להם, כמובן, והם דרשו לפתוח קיוסקים או חנויות, על כך אמר ראש מחלקת העלייה גיורא יוספטל :
זוהי דיספרופורציה חולנית גם בשביל ארצנו, הרגילה לדברים בלתי רגילים. אנו רוצים להקים עכשיו אלף וחמש מאות קיוסקים, אנו מדברים על פתיחת 600 חנויות ( למען הקשישים ), כל מועצה מקומית מתקוממת נגדנו.
למרות אופי זה של העבודות ( עונתיות או בלתי פרודוקטיביות ), ולמרות השכר הנמוך, נחשבה תעסוקת העולים עדיפה על אבטלה מוחלטת וחיי ניוון במחנות העולים, שכן בכך הושב להם כבודם.
בסך הכל טיפלו לשכות העבודה בשנת 1950 ב – 118.000 דורשי עבודה. מתוכם קיבלו 91.000 איש עבודה כלומר 77% מכלל דורשי העבודה במעברות.
פתגמים
1 – ايلا أنت بحرأنـا حوتـة فيك ويلا أنت جنان أنا وردة فيك وايلا أنت تحبني أنا نموت عليك
ila anta abhar ana houta fik wa il anta adjnen ana warda fik wa ila anta athabni ana anmout aâlik
Si tu es la mer, moi je suis un poisson qui nage dans ton eau, et si tu es un jardin, moi je suis une fleur plantée dans ta terre et si tu m’aimes, moi je meurs d’amour pour toi
2 – الشاب طالع يفطر والعاتق طالعة تنشر تلاقات العين فالعين والقلب تكسر
Acheb talaâa yaftar, wa el âatek talâa tanchar, atlaket el âayn fi el âayn wa el kalb atkassar
Le jeune homme monte pour manger et la jeune fille pour étaler le linge, les yeux se sont croisés et le cœur s'est brisé