יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת בן דאווד
הגאון הרב דוד הכהן סקלי ז״ל כתב על משפחה רמה זו: ״משפחה מיוחסת ונכבדת הנקראת בני דוד בעי״ת דבדו אשר מעולם אנשי השם והמעלה שמהם תצא תורה משורש גזע היחס …. כקש״ת רבינו דוד הגדול זיע״א….״ (קונטרס תולדות הד״ך המצורף לספר לך דוד-לדוד ברוך מאת הרד״ך ז״ל). משפחה מרובה באוכלוסין ומוזכרת באגרת יחס פאס (ראה פאס וחכמיה, ח״א, 138-137 מאת הרב דוד עובדיה).
הצדיק המופלג הרב יצחק הכהן סקלי הניח ברכה: משה.
הנכבד, נהנה מיגיע כפיו, נקי כפים, רודף צדקה וחסד ר׳ משה הכהן הוליד שלשה צנתרות דדהבא: יוסף, יצחק, דוד.
החכם השלם והכולל, אור גולל, חסיד שבכהונה, מזר״ק טהור, נברשתא דדהבא, נחל נובע מקור חכמה, גוזר ים החכמה לגזרים, ראש המורים, דגל התורה הרים, הקים עולה של תורה בדבדו ובעיר אוראן בה שימש כראב״ד קרוב לשלושים שגה, הגאון והדיין המצויין, המקובל האלהי איש מגזע אהרן, גזעא דקשוט, אדמו״ר הרב דוד הכהן סקלי (נתבש״מ שנם תש״ט) בירכו ה׳: בן ציון, רפאל, אליהו, חיים, אסתר, סאעדא.
איש צדיק, גומל חסדים, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, גומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ יצחק (די רחל) הנד הוליד: משה, עמרן, יהושע, מימון, שמחה, פריחא.
בן איש חיל, הולך בתום, מוקיר חכמים, חונן דלים, הזקן הכשר ר׳ יוסף (די רחל) הוליד: שלמה, משה, סעידא.
הזקן הכשר והצדיק ר׳ יעקב כהן סקלי (הנק׳ דרהז) הוליד: יוסף, מזל טוב.
החסיד, הצדיק מוקיר רבנן, ואיהו צורבא דרבנן, ר׳ יוסף הכהן סקלי הוליד שני בנים: יעקב, אהרן.
ר׳ אהרן ז״ל נפטר בלי זרע בר מינן.
הזקן הבשר, ענוותן ושפל ברך, אוחז במרת השתיקה, החסיד ר׳ יעקב הבהן סקלי הנד בירכו ה׳: יוסף, דוד, משה, סאעורא, אסתר, מאחא.
פחת דשיך
יש באגרת יחס פאס, עמי 138, משפחת הנקראת דאר שיך,
האחים בן דאווד: יצחק, ישראל, משה (המי שיך משה).
הנכבד הצדיק, איש חברה קדישא, גומל חסדים טובים עם החיים ועם המתים ר׳ יצחק הכהן בן דאווד הנז׳ הניח ברכה: דוד הי״ד, עווישא, סעידא, זהרא.
הנכבד, טוב לה׳ ולבריות, דחיל חטאין ועביד טבין רחים ומוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, ר׳ דוד ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו הוליד: יעקב, מאחא.
הנכבד, גומל חסדים טובים, נקי כפים בעל צדקה, הצדיק ר׳ יעקב הכהן בן דאווד נפטר בלי זרע בר מינן.
הצדיק התם וישר, עושה צדקות ר׳ ישראל הכהן בן דאווד הוליד: עווישא, סעידא, פריחא, מרימא, סתירא.
הנכבד ומוקיר רבנן, ביתו בית ועד לחכמים ולשד״רים, יראת ה׳ היא אוצרו, איש אמונים, דורש טוב לעמו, נשיא העדה, ר׳ משה הנז׳ הי״ד הוליד: יהודה, סאעודא, מאחא.
הזקן הכשר, חרד לדבר הי, ענוותן ושפל ברך, אשכול הכופר, רודף צדקה וחסד, מדותיו מדות יוצרו, ר׳ יהודה הכהן (המי יהודה דשיך) הוליד: משה, אהרן, יוסף, אסתר.
איש צדיק תמים, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, הרב אברהם הניח ברכה: דוד.
גברא רבא, דרכיו מתוקנים, מעשיו מצויינים, רחים ומוקיר רבנן הזקן הכשר ר׳ דוד הוליד: יוסף, שמחה.
Le mariage traditionnel chez les juifs marocains
Villes de l'Intérieur
A Fez, les cérémonies du mariage débutent généralement un dimanche. C'est le "nhar ltarf lbyad"." Le jour du tissu blanc "Ce jour-là, les femmes de la famille du fiancé, ainsi que des invités, se rendent chez la fiancée et lui remettent de la part du jeune homme un plateau contenant des bonbons et du henné. Les femmes mettent du henné sur la tête de la jeune fille et la coiffent d'un morceau d'étoffe blanche, qu'elle doit garder jusqu'au lendemain. Lundi, en effet, les femmes reprennent le tissu et le plaçent sur la taille du fiancé, tout en nouant sept noeuds.
Certaines familles utilisent une étoffe verte, que le marié doit garder jusqu'à la nuit nuptiale. C'est un bon fal, afin que "leur vie soit verte telle que la verdure. Le samedi d'après est le "sabt erray"ou "sabt l'ors".Toutes les amies de la jeune fille viennent lui rendre visite. La fiancée leur offre un foulard contenant des bonbons. Durant cette journée la famille et de nombreux invités viennent souhaiter un "bessiman tov" (heureux présage). La couleur verte est une couleur reputee pour porter bonheur.
Le matin, des zzgratat vont à la maison du jeune homme et poussent des zgarit quand il veut se rendre à la synagogue avec ses amis. Après l'office religieux, les membres de la société de Rabbi Simon Bar Yohai accompagnent le fiancé, qu'on installe sur une chaise, soulevée par ses amis. En route, on jette sur lui des bonbons et des raisins secs. C'est encore un bon fal, qui fera pleuvoir sur le futur mari des jours "doux".
A Sefrou, "nhar al badian" est un jeudi. Les parents du jeune homme présentent à la fiancée un plateau avec du henné, un habit, des bonbons, un bouquet de verdure et une ceinture, avec laquelle on lui entoure la taille. Pendant ce temps, le jeune homme réunit ses amis chez lui et se fait déclarer sultan. Il est aussi ceint d'une ceinture dite hzàm. Le samedi donne lieu à une fête qui dure toute la journée. Le soir, des femmes enduisent les mains et les pieds de la fiancée de henné, pendant que d'autres chantent et dansent. Le fiancé, entouré de sa cour, ne quittera pas sa maison ce jour-là.
A Meknès, le premier jour du mariage est un mercredi, le "nhar tsart" : le jeune homme offre à sa fiancée un plateau contenant un oeuf, du henné et un morceau de calicot. nhar tsart – le jour de oa condition Au cours de la fête, une des tamzwarâtbrisera l'œufsur la tête de la jeune fille, aux cris de "byad asse'd" (heureuse destinée). Le samedi, chaque famille reçoit des invités chez elle.
A Settat, le jeudi, les tamzwarât de la famille du jeune homme et de la jeune fille se réunissent chez cette dernière, pour nettoyer les grains de blé et préparer la farine. Aucun homme ne peut assister à cette cérémonie, où on confectionne pour les fiancés une srira contenant du hermel et du sel.
Une des tamzwarât habille la jeune fille d'un drap blanc et l'installe sur une planche posée sur une table. Ensuite, elle lui met sur la tête du henné, un oeuf, un morceau de pain, du sucre, cinq dattes, et couvre le tout d'un morceau de tissu, qu'elle gardera jusqu'au jour du mariage.
On lui ceint la taille d'un hzâm en soie rouge, pendant que les femmes chantent. La fiancée ne devra à aucun prix quitter cette planche pendant sept jours,même pour manger et dormir. Nuit et jour une des ses amies sera près d'elle et ne la laissera jamais seule, car on pense que la jeune fille se trouve en état de danger. Si la cérémonie a lieu en été, les femmes sortent dans la cour intérieure et dansent. On offre à manger aux assistantes. Les tamzwarât prépareront ce soir unemahia spéciale, que le marié fera boire à la mariée dans la chambre nuptiale.
A Marrakech, un mois avant le mariage, un lundi ou un jeudi, les femmes des deux familles se réunissent pour la fssala. La famille de la jeune fille donne une somme d'argent et celle du jeune homme du tissu, destinés à préparer des habits pour la fiancée. On prend soin de ne pas couper le tissu avant que les femmes ne poussent des zgarit. Durant la journée, un peintre vient dessiner sur le mur extérieur de la maison de la fiancée une hamsaou main, signe que bientôt sera célébré ici un mariage. Les voisins et les passants offrent de l'argent au peintre, aux cris des "youyous" des femmes.
Quinze jours après, a lieu une nouvelle réunion des femmes chez la fiancée, à l'occasion de laquelle un ouvrier juif prépare le matelas nuptial, pendant que les femmes chantent et lui remettent une grama. ׳ On confectionne ce soir là une srira contenant duhermel et du sucre, qu'on fourre dans le matelas. Ainsi la femme sera aussi douce que le sucre à son mari. Une distribution de mahia et de douceurs terminera cette rencontre.
Le samedi précédant le jour de la cérémonie nuptiale est le "ssbt al bedian". La famille du jeune homme est invitée à goûter aux shâin dans la maison de la fiancée. L'après-midi, en présence de ses parents et des invités, le fiancé est habillé d'un selham(djellaba) blanc et ceint d'un hzâm par ses amis. On sert aux invités du thé et des gâteaux.
Le soir, aura lieu chez le jeune homme la cérémonie de l'lslan, et chez la jeune fille, celle de Yazmomeg. La soirée chez la fiancée est intitulée "lilt el hanna azgirà". Les tamzwarât préparent du henné en présence des invités, pendant que jouent les musiciens. Le batteur du tarr met un plateau avec du henné sur sa tête et danse, en même temps que les invités y déposent une offrande.
طقوس وعادات المسلمين المغاربة خلال احتفالهم بالأعياد الدينية بالمغرب
ברצוני לציין שאת החומרים הללו אני מקבל מידידי יקר, מרוקאי במוצאו
אחמד שריגי, ועל כך אני מודה לו
تحل "ليلة 27" من جديد هذه السنة بنكتها الاحتفالية والفولكلورية، على اعتبارها "ليلة القدر" في المعتقد السائد عند المغاربة، وما تصاحبه من تمثلات اجتماعية وتعبدية تجعل منها ليلة ليست كباقي الليالي.. حيث الاحتفال بالصيام الأول لدى الأطفال وأطباق الكسكس داخل المساجد وفي كل البيوت، إضافة إلى امتلاء المساجد حتى وقت السحور.. لتصبح بعدها خاوية على عروشها آذنة بانتهاء "موسم" رمضان قبل أوانه.
من وجهة نظر سوسيولوجية، يرى الباحث عبد الرحيم العطري، أستاذ علم الاجتماع والباحث بكلية الآداب العلوم الإنسانية بجامعة ابن طفيل بالقنيطرة، أن ليلة 27 من رمضان الفضيل تشكل مناسبة استثنائية في المجتمع المغربي، على اعتبار أن شهر رمضان بحد ذاته يندرج في إطار فلسفة "التعييد" و"العواشر" عند المغاربة، أي الاحتفال بكل ما هو اجتماعي، في رأي العطري، حيث توجد عدة طقوس احتفالية على مدار 30 يوما من رمضان، والتي ترتفع ذروتها في ليلة 27، توجب معها مجموعة من الممارسات الغارقة في القدم "منها ما هو ديني صرف وبعضها يعود إلى ما حاكته الذاكرة الجماعية لسنوات طوال".
وليلة "القدر" في نظر الباحث المغربي، مهمة من الناحية الاجتماعية، لأنها تعرف حضور طقس "الكسكس"، المقدس عند المغاربة، والذي يستوجب معه الفطور الجماعي واللقاء الأسري.
كما يشكل الاحتفال بالصيام الأول لدى الأطفال، طقسا "عبوريا" من سجل الطفولة إلى سجل الرشد، والذي يكون حاضرا بقوة في المجتمع القروي كثيرا، حيث نجد أن "حد الصايم" له دلالة قوية، لكون الجماعة لا يمكن أن يلجها إلا من توفر فيه "حد الصايم"، أي الذي بلغ درجة البلوغ وأصبحت له إمكانية الحضور في سجل الراشدين"، يضيف العطري.
وعن مدى حفاظ هاته المناسبة على ثباتها أو تغيرها في الوقت الحالي، أن الأمر طرأ عليه بعض التغيرات القيمية،: "فإذا كانت العائلات تلتئم قبلا في ليلة القدر حول طبق الكسكس، فاليوم يمكنالقول بأن هذا الطقس بات يحضر بشكل قليل، نتيجة طغيان الفردانية في المجتمع"، مضيفا أن الاحتفال بالصيام الأول صار يعرف ممارسات وافدة، من قبيل الماكياج والدقايقية وأخذ صور تذكارية بالقفطان المغربي و"أحيانا بألبسة بعيدة عن هويتنا كاللباس الهندي وغيره.. هذا في الوقت الذي كان يقتصر على البساطة من قبل".
ويسترسل الباحث في علم الاجتماع، أنه ورغم تلك التحولات، فلا يزال الجانب التعبدي والإحساني مستمرا وحاضرا. "ولهذا نلاحظ أن المساجد تؤم أكبر عدد من المصلين بحيث تظل مفتوحة فيما تستقبل العشرات من قصع الكسكس".
الاحتفال بالصيام الأول لدى الأطفال
الاحتفال بالصيام الأول لدى الأطفال
يحتفل الصغار في المغرب بأول يوم صيام في أجواء احتفالية مبهجة تصاحبها مجموعة من العادات والتقاليد، وتحرص الأمهات على تحبيب الصيام للأطفال، وتشجيعهم عليه، وفي حفل جماعي يجمع أطفال العائلة والجيران، يتم الاحتفال بالصائم الصغير بتخضيب يديه بالحناء وإلباسه الجلباب المغربي، وقطعا من الملابس التقليدية، والتقاط صور تذكارية له مع العائلة وأثناء الفطور، وتقترن هذه الاحتفالات بحفلات ختان الأطفال، وتكريم من حفظوا أجزاء من القرآن الكريم
تجعل عادات احتفال المغاربة بالصيام الأول الصائم الصغير أميرا في عائلته، حيث يحظى بتقدير جميع من حوله، مما يشجع غيره من الأطفال على تقليده، وبالتالي ترغيبهم في الصوم، ويحتفل المغاربة عادة بصيام الطفل في أواخر الشهر الفضيل، لاسيما في ليلة السابع والعشرين
وتختلف طريقة الاحتفال من منطقة إلى أخرى، فبينما تكتفي بعض المناطق باحتفال بسيط يجمع العائلة على الإفطار، وتكريم الصغير بإلباسه ثيابا تقليدية جديدة، تحرص عوائل في مناطق أخرى على إعطاء الحدث ما يستحق من اهتمام، لاسيما وأنه يتزامن مع اجتماع العائلة للاحتفال بعيد الفطر، مما يشجع الأبوين على الاحتفال بصغيرهم الصائم في هذه الأجواء العائلية
كانت العادات تلزم الأسر بتحديد بلوغ الطفل سن الصيام، وتسمى هذه العملية تسنين الطفل، حيث يقوم الرجال بإحضار أطفالهم اليافعين إلى إمام المسجد ليقوم بقياس عنقهم عبر تمرير خيط له قياس معين، مع إضافة أصبعين داخل الدائرة التي يشكلها الخيط حول عنق الطفل، فإن كان ذلك القياس يوازي عنق الطفل فإنه ملزم بصيام رمضان، وإذا كان العنق أقل من الدائرة فإنه معفى منهذه الفريضة. أما اليوم فقد أصبح الأمر متروكا لرغبة الطفل وقدرته على الصوم
وتقول كوثر العزيزي (ربة بيت) "لا تزال بعض الأسر تضغط على أبنائها من أجل الصوم في سن صغيرة من أجل الاحتفال بهم، والتفاخر بهذا الحدث، وهذا خطير لأن طريقة قياس العمر التقليدية قد لا تعبر عن قدرة الطفل على الصوم، لاسيما أن شهر رمضان يتزامن مع فصل الصيف، حيث ترتفع درجات الحرارة، ويطول النهار، فيصبح الأطفال أكثر عرضة للتعب".
Comm. juives sahariennes
Cette littérature dialectale, comme l'autre d'expression hébraïque, il convenait aussi de la mettre au jour, de la recueillir et de la fixer, de réunir, de la sorte, une documentation écrite et sonore indispensable à la connaissance d'un monde peu exploré quand il en était encore temps et condamné désormais à disparaître, irrévocablement, en raison du déracinement et de la 
dispersion des communautés juives maghrébines, plus spécialement celles établies depuis des siècles, sinon un ou deux millénaires, dans les montagnes de l'Atlas et aux confins du Sahara, porteuses d'antique mémoire et de vieilles cultures.
Au plan linguistique, les documents écrits et sonores mis en œuvre appartiennent à divers registres dialectaux. On retiendra que la langue de la qasida, représentative d'un certain niveau de culture populaire, est un idiome littéralisant, conservateur, caractérisé par des archaïsmes, un substrat morpho-syntaxique et un fonds lexical actuellement disparus de l'usage, du parler familier et quotidien, et qu'on ne reconnaît et comprend plus guère, ni en milieu juif citadin, ni dans la société cultivée musulmane elle-même formée à l'école moderne de la langue classique et littéraire que diffusent l'enseignement officiel, la presse, la radio et la télévision, la langue du malhun, voire celle du conte populaire devenant petit à petit l'apanage d'un petit nombre de spécialistes, chercheurs universitaires ou bardes et conteurs ambulants.
Encore quelques brèves réflexions sur le genre de création littéraire que nous étudions, sur ses rapports avec la tradition et le folklore, sur les grandes fonctions que nous lui connaissons dans les sociétés juives du Maroc.
Notons d'abord que les littératures d'expression dialectale sont orales, essentiellement. S'il en est d'écrites, elles le sont accessoirement et occasionnellement; elles sont reproduites pour mémoire, au hasard des circonstances, par le scribe musulman en caractère arabes, et par le copiste juif en caractères hébraïques.
La littérature orale est une matière immense et difficile à délimiter. Elle intéresse le folklore, mais ressortit aussi à la sociologie, à l'ethno-anthropologie, voire à l'histoire. Tout ce qui a été dit et ensuite recueilli par la mémoire collective appartient à son vaste domaine.
Qualifiée généralement de populaire, elle s'enrichit continuellement aux dépens des créations des lettrés qu'elle assimile très rapidement. On peut donc légitimement en déduire que les littératures orales et populaires conservent et transmettent, outre l'héritage des cultures préhistoriques, les créations des civilisations historiques. Cette survivance et cette transmission se conforment cependant à certaines règles et obéissent au fonctionnement des mentalités populaires.
Comm. juives sahariennes
La seconde sert, bien souvent, à la première, d'outil d'interprétation et d'auxiliaire pédagogique; c'est elle qui lui donne sa dimension existentielle, locale et maghrébine, et confère une identité socio-culturelle originale à ceux qui en transmettent la mémoire.
Si la littérature d'expression hébraïque concerne, d'une façon générale, le savoir écrit, la science élitaire d'une société lettrée se recrutant quasi exclusivement parmi les hommes, la création littéraire d'expression dialectale s'adresse, elle, à tout le monde, aux catégories de la population insuffisamment alphabétisées ou médiocrement instruites, spécialement aux femmes et aux enfants.
L'une et l'autre participent, au demeurant, à la transmission du savoir, de la coutume et des usages, et remplissent, à des niveaux et des degrés différents cependant, les mêmes fonctions initiatiques, pédagogiques et liturgiques.
La seconde est, par ailleurs, la fidèle gardienne des traditions non écrites, constitue l'instrument d'information par excellence et possède, en outre, en certains de ses aspects laïques et profanes, une vertu remarquable, celle d'un pouvoir intégrateur et socialisant, comme en portent témoignage certaines des compositions présentées dans notre ouvrage.
On ne peut cependant échapper à l'impression qu'il existe comme un divorce entre "l'écrit" hébraïque et "l'oral" dialetctal L'hébreu, langue du Livre et du Rituel, sert à communiquer avec Dieu. C'est en judéo-arabe et en judéo-berbère (en haketiya "judéo-espagnol"dans les sociétés hispanophones) qu'on communique avec les hommes, son parent et son prochain, et la littérature dialectale est le miroir où l'on se regarde; elle est l'expression de l'âme profonde, des manifestations de la vie quotidienne, profanes, voire religieuses, de toutes sortes de choses qu'il est interdit ou qu'on est dans l'impossibilité de dire dans la langue sacrée.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הגדת אגדיר – העיר ושברה אורנה בזיז
הגדת אגדיר – העיר ושברה
אורנה בזיז
מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
ירושלים תשס"ח
בראש חודש אדר, בלילה שבין 29 בפברואר ו-1 במרס 1960 (הלילה השלישי לרמדאן וערב mardis gras-n), בשעה 23:40:14 רעדה האדמה בדרגה 6.7 בסולם ריבטר. 12 שניות הספיקו למחות עיר שלמה על יושביה. בין 12 ל-15אלף איש קיפחו את חייהם. רובם נקברו חיים. 20 אלף איש נותרו ללא קורת גג. הקהילה היהודית אשר מנתה כ-2,300 נפש איבדה ב-1,500 מבניה.
אגדיר – עיר הולדתי, עיר חולות הזהב של ילדותי, עיר חלומותיי, עיר שהשמש זורחת בה 365 ימים בשנה, עיר המשתזפת לאורן אחד החופים היפים בעולם, עיר שחוף ימה הנפלא נמתח לאורן תשעה קילומטרים לרוח המבושמת של עצי אורנים, אשלים ואקליפטוסים, עיר חדשה ומודרנית, עיר קיט ששדרותיה רחבות, וגניה פורחים, ובתי המלון בה משופעים בתיירים, עיר השפע הגדול של הדגה ושל התוצרת החקלאית. בעולם כולו מדברים על אודות נועם החיים באגדיר. עיר האתגר הגדול של שיקום והתחדשות, עיר שנולדה שנית מתוך הריסותיה, עיר ברוכת אל, עיר מקוללת אל. אגדיר – עיר חלומותיי ועיר סיוטיי.
אורנא בזיז היא ילידת אגדיר שבמרוקו, אם לארבעה ומרצה בבירה במכללה לחינוך ע״ש דוד ילין בירושלים. ב-1996 הוכתרה עבודת הדוקטור שלה בציון ״ הצטיינות יתרה ״ באוניברסיטת הסורבון בפריס. ספרה הראשון הבלים לעולם לא יובלו להביל את השפע, חייו ויצירתו של דוד שחר ראה אור בהוצאת כרמל.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תקפ"ג – תרי"ש . 1823 – 1859, ימי מלכות מולאי עבד רחמאן
מולאי עבר רחמאן בן הישאם, אחי מולאי סלימאן, היה " מלך ישר ואוהב ישראל ועשה כמה מלחמות והצליח. בימיו קרו אסונות טבע קשים. בשנת 1825 היה רעב בכל מרוקו, בשנת 1831 היה מרד הלודאייא במלך. הלודאייא שדדו פעם נוספת את מללאח פאס והסתתרו בו. המלך הפגיז את המללאח, ובתים רבים נהרסו וכשניצח המלך נקבע יום כ"ב בכסלו ל " פורים " הנקרא פורים דל כור, היהודים בצפרו היו שרויים בפחד מחשש שהלודאיייא ינסו לפלוש למללאח צפרו.
בשנת 1835 הייתה בצפרו רוח עזה ומתו בה כמה יהודים, בשנת 1838 נחרבה קהילת תינמלין ויהודיה נשבו. תושבי צפרו נתבקשו מרבני מכנאס להשתתף בפדיון השבויים. בצפרו שלט שר שהיה צורר ליהודים והעליל עליהם עלילות. הנגיד היה רבי חיים אהרן מאמאן. הקהל התלוננו על השר בפני המלך. תלונתם אמנם לא נשאה פרי, והשר שידע על כך הוסיף לשנוא אותם ובמיוחד את הנגיד רבי חיים, אשר לדעתו היה צריך למנוע בעד טובי העיר מלהלין עליו לפני המלך.
הוא העליל עליו והכניסו לבית הסוהררבים מטובי העיר ברחו מפני השר הנזכר לפאס ולכנאס. בין הבורחים רבי יהודה אלבאז ורבי עמרם בנו, רבי עמור אביטבול, יצחק אלבאז שאף עלה בידו להעביר את אשתו לפאס , ונראה שחשב להשתקע שםשלום בר יצחק אלבאז בהנ"ל נאלץ לעזוב את העיר מחמת חרון אפו של השר שנטר לו איבה על עסקי שדה אחת שביקש ממנו השר למוכרה לו ולא רצה, ואף הוא רצה להביא את אשתו לפאס שם מצא מקלט, שלום אלקובי אשר לא רצה לחזור לצפרו.
תעודה מספר 4 תקצ"ה. 1835.
אלופינו מסובלים עמיתינו בתורה ובמצוות אחינו אנשי גאולתנו עם אלוקי אברהם קהילת קודש ונבחר אשר בצפרו יע"א ועטרותיהם בראשיהם, המה מלכיה ושריהם, החכמים השלמים הדיינים המצוינים גדולים ועצומים רבני אלפין יושבי כסאות למשפט ועל צבא יקר רוח איש תבונה, עומד בפרץ נשיא אליהם הנגיד המעולה ענף עץ אבות, רודף צדק וחסד כבוד הרב יצחק אביטבול ישצ"ו.
כולם כאחד יעמדו על הברכהה, המשולשת בתורה שמורה וערוכה, אתה ה' תשמרם, כצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו בזמן קריב אמן כן יהי רצון.
תעודה מספר 309.
בה"ו
אור ישראל וקודשו, נזר אליהו על ראשו, יאיר לו, החכם השלם והכולל הדיים המצויין כבוד הרב יהודה אלבאז נרו יאיר. קדמתי בנשיקת פניו בעהת"ר ורוב שלום לאחי ורעי יהי שלום בחילם הם ובניהם וכל אשר הלם כן יהי רצון ועקרת הבית מנשים באהל תבורך כן יהי רצון.
זה כמה ואני משתוקק לראות כתב יד הקדש ועדיין תשובה תולה ועל עסקי עתה באתי כי תעמוד לימין באי דורנא ( מנחת המלך ), דמלכא החכם השלם והכולל כבור הרב רבי יעקב אתורג'מאן נר"ו בנו של אותו צדיק מלאך האלדים החכם השלם והכולל כמוהר"ר משה שבא בשליחות ירושלים תוב"ב.
ומאחר שקדמו הרב כמוהר"ר רפאלי נ"י, אמר לו שילר למחנכם קדוש וארח בואו משם יבוא למחנכם זה קדוש לקיים שליחותו ואתה תעמוד לימינו להורות לו הדרך מה יעשה כמנהגך הטוב, ותודיעני מה נעשה בדין אהרן אזולאי, אשאלה מאחי תבקש לי איזה סגולה או איזה רפואה לאדם שאוהב מים שרופים הרבה יומם ולילה אנא אדוני תשאל ותחפש על זה למצוא תרופה על זה באיזה סגולה או רפואה ועל כן יבור דבר כבוד תורתו והכתב נחוץ אחים רא"ם.
סוף תעודה מספר 309
Il etait une fois le Maroc-Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
L'étude de la transmission orale de ces deux groupes de la société relève d'une entreprise
gigantesque au sujet de laquelle les chercheurs devront se pencher un jour prochain.
Bien que féru d'histoire, l'auteur n'est pas historien. Il fait se recouper de multiples informations et les synthétise dans une grille, selon ce qu'il considère être sa propre lecture de l'histoire. Néanmoins, il tient à aviser le lecteur de ce que cet ouvrage n'en est pas un d'ordre scientifique car les nombreux récits rapportés par des voyageurs européens s'inscrivent dans une optique particulière. Ces écrits sont souvent tendancieux, car si le Maroc a été traditionnellement considéré comme un pays exotique, il n'en demeura pas moins un pays hostile.
En outre, certains auteurs ont été influencés par la mouvance des ambitions coloniales et ont cherché à leur trouver une justification morale. En ce qui concerne les faits, ces témoignages ne sont généralement pas contredits par les sources musulmanes ou juives. Le lecteur doit garder en perspective le fait que l'analyse scientifique de l'ensemble des témoignages reste à faire.
A la lumière des faits présentés dans cet ouvrage, le lecteur pourra se faire une idée du Maroc précolonial et de la confrontation de ce pays avec des puissances coloniales, dontla Franceet l'Espagne. En dépit de leur situation précaire, les Juifs du Maroc exercèrent un rôle prépondérant au cours des siècles derniers. À l'heure où la communauté juive n'existe pratiquement plus, l'auteur a jugé utile d'examiner la façon dont elle a évolué au cours des deux derniers siècles.
Cet essai ne se veut pas être une présentation linéaire de l'histoire du Maroc et de sa communauté juive. La présentation privilégiée par l'auteur nous permet d'entrapercevoir un ensemble de thèmes spécifiques, thèmes qui donnent une idée des conditions de vie, des espérances et des déceptions qui furent le lot d'une société traditionnelle en transition et en mutation vers la modernité.
Dans la mesure où cet ouvrage contribuera à mieux faire saisir le passé, l'auteur espère qu'il parviendra à ses fins : mieux faire envisager l'avenir. L'Histoire est en marche. Sans la compréhension des erreurs commises par le passé, il est fort possible que l'on soit appelé à les répéter sans même le savoir et que, de la sorte, l'on reproduise des incompréhensions auxquelles l'auteur s'est confronté de nos jours.
L'ouvrage se divise en cinq chapitres : les deux premiers traitent respectivement des sociétés traditionnelles musulmane et juive du Maroc avant la pénétration européenne. Le troisième traite de l'influence croissante des Européens dans les affaires marocaines au XIXe siècle jusqu'à l'avènement du Protectorat. Le quatrième aborde la période du Protectorat – y compris celle du gouvernement de Vichy – et la transformation du Maroc et de sa société juive durant cette période. L'ouvrage conclut sur l'évolution d'un Maroc indépendant et sur l'exode de sa communauté juive tout en envisageant le devenir des relations des Juifs et des Musulmans d'origine marocaine.
Pourquoi ce titre : « Il était une fois le Maroc »? Le lecteur pourra en saisir le sens en lisant le paragraphe suivant qui termine l'ouvrage : il y a de cela cinq siècles, des Juifs furent contraints de quitter l'Espagne. Ils en ont gardé la langue, les coutumes qui leur furent propres et une fierté légendaire. Est-ce que l'histoire se répéterait pour les futures générations des descendants des Juifs qui ont senti le besoin de quitter le Maroc? Nous nous trouvons actuellement à un tournant de l'histoire. Si le passé est assumé dans sa totalité et s'il y a distanciation par rapport à l'instrumentalisation du conflit du Proche-Orient, il serait possible de faire éclore une amitié profonde et fraternelle. Dans le cas contraire, il deviendrait probable que, de la même façon que les Sépharades disaient à leurs enfants « Il était une fois l'Espagne » en se référant à un passé lointain, quasi mythique et révolu, les Juifs marocains risqueraient, malgré leur attachement culturel, de dire à leur descendance : « Il était une fois le Maroc. »
Le défi est posé.
L'auteur tient à remercier Michèle Caudan pour sa coopération dans l'identification de sources historiques et Charles Dadoun pour sa relecture du manuscrit
הספרייה הפרטית של אלי פילו-כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו
מחצב הנשמות
מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.
אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.
משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.
והמחצב של סנפירנון הוא, בין טורי בהט ושש המיוסדות על אדני ספיר, נוצצות ככתם אופיר, רבבות אבני חן בשלל גוונים אין סופיים.
כי אין נגה תוכו של חסיד זה כברק פנימיותו של חסיד זה, ואין זיו אורו של צדיק זה כטוהר זוהרו של צדיק זה, כל אחד מפיק כדכד נגוהו בגוון שונה.
סדורים הם במחלקותיהם כחלוקת אבני חן לסוגים שונים, אבות ותולדות. לא הרי יהלום כברקת – חלקם יוסיפו כח לנושאיהם, וחלקם יתנו להם חן, ועוד ועוד סגולות רבות.
כך יתחלקו הצדיקים למשפחותם לבית אבותם. יש משפחות גדולי ארץ שגבורתם בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, ויש משפחות אנשי שם שעבודתם בתפילה וברכת הרבים, יש מצוקי ארץ שכוחם בהחזרת בנים תועים, ויש עמודי תבל גומלי חסדים לעניים ושועים, ויש שענדו לראשם כמה וכמה כתרים.
הצד השוה שבהם: כולם כמהים וכוספים לעשות רצון קונם באמת, וכל אחד ואחד מאיר וזורח כלבנת הספיר, וכטוהר עצם השמים כפי כח מעשיו וצדקותיו.
לא זאת בלבד, אלא כפי שכל אבן מאירה בפני עצמה, זוהרת היא גם בקרב משפחתה.
צא ולמד מן הסוחר בהם, אשר גם אם ירבו בבית נכותה יהלומים ואזמרגדים, הרי הוא מונה במספר צבאם, ולכל אבן בשם יקרא. יספר בשבח כל אחת, יהלום זה יחיד במשקלו, וזה נדיר בניצוצי אורו. זה מבהיק בגוונים שונים, וזה חזק לא יפצחוהו קלשונים.
כך כל נפש צדיק מאירה בפני עצמה, ואף בין צדיקי משפחתה כל אחת מקומה המיוחד שמור לה.
טלו משל: משפחה אשר בניה התייחדו בגאונותם וגדולתם בתורה, מכל מקום אחד עיקר אורו יזריח בתלמוד ויעמיד תלמידים, ומשנהו בהוראה ידריך את הרבים. האחד יזיל אמרותיו ברבים בדרש ואגדה, וחברו בתורת הרז יהגה חרש לבל יוודע.
הוא אשר אמרנו, לא רק שלכל בית צדיקים זיו אורו המיוחד לו, אלא גם לכל צדיק וצדיק גוון מזהיר בפני עצמו, המבהיק בבוהק המיוחד רק לו, בו ישלים את נפשו לקונו.
מבין אותם סלעי המחצב נאצלה משפחת הצדיקים לבית פינטו, אשר ענדה כמה כתרים לראשה, והתעטרה לדורותיה בשלל גוונים.
כל צדיק וחסיד מבניה ודרך עבודתו המיוחדת לו.
זה בתורה, חברו בקדושה, ורעהו בטהרה. מהם צפונים וטמונים בחגוי קיטונם, ומהם אשר כל הארץ רעשה מגאונם. כל אחד צחצח מירק והשלים את כל זויות נשמתו בזיו שונה. אורחות קדושיה נשגבים טמירים ונעלמים, כל אחד לעצמו בבחינת נתיב לא ידעו עיט.
אולם צד שוה יש לכולם, אות היכר מהיכן נבט, לאיזה מדור ממחצב הנשמות הוא שייך, והסימן: ״מסירות נפש פשוטה״.
היא היתה הסמל החרוט על דגלם, היא המיוחדת ואופיינית לצדיקי משפחתם לבית אבותם. וכראות הרואה את ניצניה, ידע בבטחה, כי משורש צדיקי משפחה זו צמח, ועוד נצר מפארותיה הבשיל אשכולותיו.
שרשים, השם "פינטו", ר׳ שלמה פינטו הראשון ור׳ יוסף אחיו
היחס של צדיקי משפחת פינטו, עתיק יומין הוא, זרע קדש מחצבתו. שרשיו עמוקים וחסונים ומגיעים עד רב שרירא גאון ולמעלה בקודש. במשך הדורות הצמיחו שרשים אלו ענפים רבים, אשר עלו והשתרגו לאילן רב פארות, גאוני ארץ ,» קדושים וחסידים, אשר בצילם הנעים הסתופפו רבים מבני עמנו, וממגד פרות מעשיהם הטובים שבעה הארץ.
בראשית ימיה כונתה בשם משפחת ״גאון" – עדות והוראה על חשיבותה ויחוסה ״ בימי גירוש ספרד, כאשר חיות האינקויזיציה שרצו בכל פינה, ארבו לכל יהודי, וציפו להזדמנות הכי קלה להתגולל עליו בחמת זעם בעלילות רשע למיניהם, ראשי המשפחה פן יבולע להם מחמת שם זה – שהורה על חשיבותם בעולם . ונאלצו להמיר את שם משפחתם ל ״פינטו״, כשם עיר מגוריהם אשר ממנו יצאו
אמנם ימים ידברו, ובורא עולם – קורא הדורות מראש, קבע, כי שמם החדש יתעטר בכתר שם טוב, ויהפוך לשם ולתהלה בכל הארץ, עד שהמוני ישראל «.יזכירוהו בסילודין, כל אימת שיעלוהו על דל שפתותיהם.
בין ראשוני המשפחה הידועים לנו, נמנים ר׳ שלמה פינטו הקדוש ואחיו ר׳ יוסף ־זצ"ל אשר התגוררו בספרד בעיר הנמל הדרומית ״פינטו״.יש המיחסים את ראשוני המשפחה גם לר׳ דון יצחק אברבנאל זצ״ל, אך אין ידוע איך וכיצד.
בעת גירוש ספרד, בשנת ״מזרה״ ישראל – רנ״ב (1492 למניינם), כאשר נאלצו ליטול את מקל הנדודים, פנו יחד עם יהודים רבים לפורטוגל. אך גם שם לא ארכו מנוחתם, ובעת גירוש פורטוגל (שנת רנ״ז, 1497 למניינם) נאלצו לנדוד שנית. הפעם פנו למלכות רומא, שבהוראת האפיפיור יוליוס השלישי, פתחה את שעריה בפני הגולים בעת ההיא, שם התיישבו יחד עם עוד רבים מאחיהם גולי פורטוגל, בעיר אנקונה שהשתייכה למלכות רומא
כל הפרטים אודות שרשי צדיקי משפחת פינטו הם על פי המסורת שעברה בין צדיקי המשפחה מאב לבן. בספרי קורות הימים מובאות כמה גירסאות, אך רובן משובשות ולא מדויקות. לדוגמא: באנציקלופדיה אוצר ישראל כרך ח׳ עמי 249 נאמר: ר׳ יוסף פינטו בא מגלות פורטוגאל בשנת 1497 לדמשק, והיה שם עשיר גדול ובעל צדקה, בן בנו ר׳ יהושע פינטו (הרי׳׳ף) היה תלמיד ר׳ יעקב אבולעפיה, וכוי. קטע זה מלא שיבושים, ר׳ יוסף בא לדמשק יותר מ-50 שנה אחר כך כפי שיסופר להלן. הרי״ף תלמידו של ר׳ יעקב אבולעפיה, נקרא ר׳ יאשיהו ולא ר׳ יהושע, הוא היה בנו של ר׳ יוסף ולא בן בנו.
Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté
Malgré les déclarations rassurantes des autorités et l’euphorie qu’a vécu la classe
intellectuelle juive, juste après l’indépendance, le souvenir douloureux de deux événements sanglants resta gravé dans sa mémoire collective16. L’incident qui marqua l’histoire de la communauté s’était produit dans la nuit du 7 au 8 juin 1948, trois semaines après la création de l’État d’Israël et le début du conflit avec ses pays voisins.
Le sultan Mohammed BenYoussef comprit le danger que représentait pour la communauté juive le conflit israélo arabe.Le 23 mai, il s’adressa à son peuple en lui rappelant son obligation de protéger ses citoyens juifs et demanda aussi à la communauté de ne pas manifester sa solidarité avec le nouvel état juif. Dans la ville orientale d’Oujda et dans le village voisin de Jerrada, distant de46 km, éclatèrent des émeutes qui restèrent profondément gravées dans la conscience juive. Oujda servait à cette époque de ville de transit pour les Juifs qui quittaient le Maroc à destination d’Israël, en passant par l’Algérie voisine.
En juillet 1948, dans le cadre des actions contre le pouvoir occupant français, des Musulmans attaquèrent ceux qu’ils considéraient comme leurs collaborateurs juifs. À Oujda, quatre Juifs, et un Musulman qui tentait de les protéger, furent assassinés. À Jerrada, 39 Juifs furent tués et 30 furent grièvement blessés. Le rabbin de la communauté, Moshe Cohen, trouva la mort dans ce pogrome. Cependant, il convient de souligner que dès le mois de mai, le président de la communauté d’Oujda, Obadia, avait averti les autorités françaises de l’effervescence antijuive dans la ville mais, étonnamment, le contrôleur civil, qui tenait lieu de gouverneur régional du Protectorat dans la ville, avait quitté les lieux un jour auparavant.
. Ceci fait peser de lourds soupçons sur les autorités françaises d’avoir fomenté des troubles antijuifs pour semer la discorde entre les deux communautés. Néanmoins, le mobile des émeutes était peut être lié aussi à l’émigration versIsraël et à la situation au Moyen-Orient, et non à des mobiles locaux1.
Un autre incident antijuif se produisit le 3 août 1954 dans la ville de Sidi Qassem (Petit Jean),où six commerçants juifs de Meknès furent tués. Contrairement au pogrome d’Oujda, cet incident n’avait pas de lien avec le conflit israélo-arabe. Dans cette petite ville habitaient seulement une cinquantaine de Juifs, mais des commerçants juifs de Meknès, la ville voisine,venaient y faire leurs affaires. Ce qui déclencha le massacre était l’exigence du mouvement national marocain de fermer les magasins le vendredi.
Des pressions inverses furent exercées par les policiers français pour ouvrir les magasins, en dépit des menaces. Au cours de cette situation explosive, quelques manifestants marocains collèrent des photographies du roi en exil sur les magasins, y compris sur ceux appartenant aux Juifs. Un policier français qui tenta de retirer les photographies s’en sortit indemne, mais la foule en colère se retourna contre les commerçants juifs qui furent accusés de s’être opposés à la grève.
Les Juifs en subirent de lourdes conséquences : Samuel Boussidan, Shalom Elfassi et son fils âgé de 22 ans, Elie Toledano et son fils de 12 ans, et Abraham Amar furent assassinés, après avoir subi des traitements cruels et leurs corps furent brûlés par les manifestants. Cet incident tragique ne fut pas mentionné dans la presse israélienne de l’époque, bien que le ministère des Affaires étrangères eut reçu des photos et un compte-rendu de l’événement18.
Mais l’instabilité politique et l’incertitude planaient sur l’avenir de la communauté. Les déclarations sur l’arabisation prochaine de l’administration et l’adhésion du Maroc à la politique panarabe ravivèrent la mémoire de ces deux incidents, et incitèrent les Juifs à quitter un pays incapable de garantir leur sécurité.
Après une courte période d’euphorie qui anima l’intelligentsia juive, et malgré les avantages acquis en matière de promotion professionnelle dans la fonction publique et dans les divers ministères, les difficultés commencèrent à surgirent. Elles concernaient principalement les entraves à l’octroi de passeports qui restreignaient la liberté de circulation, la rupture des relations postales avec Israël, la marocanisation des associations, l’arabisation de l’administration publique et l’adoption d’une nouvelle constitution définissant le Maroc comme un état islamique
En outre, les atteintes contre les Juifs de la part de policiers marocains lors de la visite d’Abdel Nasser à Casablanca après l’adhésion du Maroc àla Ligue
arabe et son ralliement à l’idéologie panarabe en politique étrangère ne firent qu’aggraver la situation déjà tendue. Cette série d’événements suscita progressivement un sentiment de méfiance envers les autorités, et la conviction grandissante qu’à long terme il n’y avait plus d’avenir dans ce pays et qu’il fallait se préparer à partir avant la catastrophe prochaine. Qui plus est, on ne peu nier le fait que la création d’un état juif en Israël, juste après la shoah,ranima des sentiments d’ordre messianiques, bien ancrés dans la liturgie juive, et toujoursardents dans la masse populaire juive
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
ספרי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ שפורסם בתשמ״ד על-ידי הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים אזל תוך שנה ומאז היו אלי פניות רבות מאוד להוציא מהדורה נוספת. הישועה באה מצד מנהלי הוצאת יוסף לוגאסי שלא חסכו שום מאמץ כדי לשוות לספר לבוש נאה. המהדורה הנוכחית כוללת עדכונים רבים בעיקר בחלק המבואות ולא כוללת ההערות והמפתחות שבמהדורה הקודמת.
שלמי תודה למר אברהם פלדות שהקדיש לספרי שעות רבות בעצה ובהדרכה וכן לקלדנית המסורה והכשרונית הגב׳ חנה מזרחי. יבואו על הברכה מנהלי דפוס העיר העתיקה בע״מ ופועליו המסורים שלא חסכו עמל בסידורו ובהדפסתו של הספר.
רעיתי פאולינה היתה שותפה נאמנה בהוצאת ספר זה. היא לא רק עיצבה את המהדורה הנוכחית לפי המתכונת שנקבעה במשותף, אלא גם הציעה שיפורים רבים בצורה, בתוכן ובסגנון. תמיכתה בפרסום זה היוותה עבורי מקור השראה ועידוד תמידי. היא גם עברה על ההגהות ביסודיות המאפיינת אותה בכל עשייתה. תבורך מנשים.
מי יתן וספרי יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהלה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ.
ספרי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ שפורסם בתשמ״ד על-ידי הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים אזל תוך שנה ומאז היו אלי פניות רבות מאוד להוציא מהדורה נוספת. הישועה באה מצד מנהלי הוצאת יוסף לוגאסי שלא חסכו שום מאמץ כדי לשוות לספר לבוש נאה. המהדורה הנוכחית כוללת עדכונים רבים בעיקר בחלק המבואות ולא כוללת ההערות והמפתחות שבמהדורה הקודמת.
שלמי תודה למר אברהם פלדות שהקדיש לספרי שעות רבות בעצה ובהדרכה וכן לקלדנית המסורה והכשרונית הגב׳ חנה מזרחי. יבואו על הברכה מנהלי דפוס העיר העתיקה בע״מ ופועליו המסורים שלא חסכו עמל בסידורו ובהדפסתו של הספר.
רעיתי פאולינה היתה שותפה נאמנה בהוצאת ספר זה. היא לא רק עיצבה את המהדורה הנוכחית לפי המתכונת שנקבעה במשותף, אלא גם הציעה שיפורים רבים בצורה, בתוכן ובסגנון. תמיכתה בפרסום זה היוותה עבורי מקור השראה ועידוד תמידי. היא גם עברה על ההגהות ביסודיות המאפיינת אותה בכל עשייתה. תבורך מנשים.
מי יתן וספרי יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהלה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ.
ר׳ אבא אביחצירא (בו־דניב)
בנו של ר׳ יצחק אכיחצירא ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא, הקבור בדמנהור.
יום אחד לפני מלחמת העולם השנייה הלכו שני מוסלמים. בין העיר ובין השכונה שלנו עובר נהר. שני המוסלמים רצו לעבור את הנהר שהיה מלא מים. פתאום ראו שתי אבנים רוקדות, אחת עולה על השנייה כאילו משחקות כדורגל.
המוסלמי תמה: הרי לא הייתה רוח ולא היה זרם, ואיך זה קורה ששתי האבנים עולות אחת על השנייה׳ לקח את שתי האבנים שהיו בגודל של חצי לירה. הביא אותן למשטרה וסיפר להם. אמרו לו שרק הרב אביחצירא יכול לפתור את זה.
קראו לו. אמר להם שלמחרת יתן להם תשובה. הרב שם את האבנים האלה מתחת לראשו. בבוקר אמר להם: שמעו, שבע שנים של רעב ומלחמה תבואנה ולאחריהן יהיה שפע¡ ושהוא ימות באותה שנה ושאשתו תלד שני תאומים, וכך היה. היה רעב, יוקר. ראינו את זה במו עינינו.
ר׳ אבא אלבאז(צפרו)
הוא בן-דוד של ר׳ רפאל משה אלבאז. נולד בי״ד תשרי תרי״א ונפטר בכ״ו אלול תרצ״ח.
ר׳ אבנר אג׳ייני(צפרו)
אביו של ר׳ ראובן אג׳ייני ובנו של ר׳ רחמים יוסף אג׳ייני, המכונה רי״א. משפחת אגיייני היא משפחה ידועה בקהילת יהודי צפרו. ר׳ אבנר היה רב ודיין בקהילה. למד בבית- מדרשו של ר׳ רפאל מאמאן. נפטר בט״ו אדר תרע״ט.
ר׳ אבנר הצרפתי(פאס)
נולד בפאס ב-1827 ונפטר שם ב־1883. קבור ליד ר׳ יהודה בן-עטר ולאלה סוליכה.
בללאה [באלהים] ובצדיקים היקרים, הם ממלאים את בקשתו של כל אחד. אנחנו הולכים לצדיקים האלו להתחנן בפניהם. הם יותר טובים מהרופאים. הנה הרופאים נותנים כדורים. זה הכל. התרופה שלהם בהרבה יותר טובה.
היה לי בן שכמעט מת לי ואני אמרתי, אני אלך לקבר של ר׳ אבנר הצרפתי. בשתים-עשרה בצהרים הלכתי. אמרתי: ר׳ אבנר הצרפתי, אני לא אקבל שום תרופה, לא של רופא ולא של מישהו אחר, אני מקבלת רק את התרופה שלך, תחון עלי שילדי לא ימות.
אני הייתי בהריון והוא המשיך לינוק, אז זה רע בשבילו. לאחר מכן הפסקתי להניק אותו בקיץ, והרופא אמר לי, תמשיכי להניק אותו, אחרת ימות כמו כלב הנחנק. אמר לי שאין לו סיכויים לחיות. תניקי אותו וגם אז לא בטוח שיחיה.
אני אמרתי, לא, אני לא אניק אותו. כשהלך הרופא, הלכתי לר׳ אבנר הצרפתי ואמרתי: אני לא מקבלת תרופה משום רופא אלא רק ממך. אז הלכתי ליד הקבורה ולקחתי חופן אדמה, ערבבתי אותו עם מים, ואחר כך סיננתי אותו עם מסננת, ונתתי לו לשתות עד שמילא את בטנו, ומשחתי אותו כולו עם המים האלו.
כיסיתי אותו בשמיכה. אחרי רבע שעה, אני רואה שהוא פקח את עיניו ופניו אדומות כורד, והוא מזיע, ואמר לי תני לי לאכול. בעצם אמר לי, נאינה, כי הוא לא דיבר עדיין. אז נתתי לו לאכול ומאז הוא הבריא. הנה זה מראה שהצדיק טוב מהרופא. מי שמאמין בה׳ הוא יעזור לו. הנה רק העפר של הצדיק ריפא אותו, והרופא נתן לו הרבה תרופות ולא עזרו.
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
197 – לתורה ולתעודה אשיר – רלז
פיוט יסדתי לכבוד שד"ר, החכם השלם הכולל, כהר"ר יעק עייאש, בן לאותו צדיק הרב המופלג, כמוהר"ר יהודה עייאש זלה"ה, שליח ירושלים תוב"ב. סימן לדויד בר אהרן חזק
לתודה ולתעודה
אשיר מזמור לתודה
לכבוד פטדה חמודה
מבית לחם יהודה
דודי לי ואני לו
לראותו עיני כלו
אספר מהללו
אביעה ואגידה
ושיר חדש אפצחה
לפניו אקריב מנחה
בו אעלצה ואשמחה
ואעשה סעודה
יאה נאה אילן זה
אשר אני אחזה
מזה בן מזה יזה
לבז בר לבש מדא
דרכיו מה נעמו
יעקב איש תם שמו
ריח טוב אליו כמו
מור אהלים וקדה
במצות אל נתכהן
דהינא ואדהן
בר אורין בר אבהן
גור אריה יהודה
רב רחומאי רב אחאי
מקבצאל בן איש חי
ואמרתם כה לחי
אשרי האם אשר ילדה
איש כמתנת ידו
יתן לו ממאדו
אחד לפי כבודו
רב הנ"א ורב חסד"א
הן קדשוהו שמים
חכמי ירושלים
הם לנו לעינים
בתורה ובעבודה
רצון אלהים עושה
גם אחרים מעשה
להקריב קרבן אשה
לפני אל צור תעודה
נדיבי עמים גורו
פן תכוו באורו
ובכבודו הזהרו
וגילו ברעדה
חכם שוקל וסופר
זריז וקל כעפר
קום לקרא בתוך ספר
תוך קהל וגם עדה
ברית- בעריכת אשר כנפו
החלק הראשון של השיר מביא דימויים לדמעות על מותו של האיש, כאילו איתני הטבע מצטרפים לבכייה, כך נמצא שורת מלים כמו ברק, רעם, גשמי דמעות. חלקו השני מצביע על המנוח כאיש חסד ובחלקו השלישי יש פנייה לנפש שעליה לשמוח כי הולכת היא לאן שמחכים לה בהדר.
בחלק זה של השיר חוזר המקונן לדימוי הראשון " ועין תזל דמעה מים ". רמז להיותו סופר נמצא במלים : " נעדר עתו גם עטו ", נעדר עתו במובן שזמנו תם אבל גם נעדר מכתב העת ונעדר עטו כפשוטו, כבר לא יקראו הקוראים מפרי עטו. תאריך הפטירה נמצא בגוף השיר בסופו שנת ואשלם נחומים לו ולאבליו שנים השוה לשנת….
מי הם אלה אשר חיברו את הכתובת על המצבה ? רק מצבות בודדות מגלות לנו את זהות המחבר. אחת מהן היא מצבת הקבר של רבי דוד יפלח. בתחתית הקבר כתוב : המקונן : ח' סבאג. במצבה של רבי דוד אלקיים יש רמז לזהות המחבר.
אנו יודעים שרבי מרדכי זעפרני ז"ל היה ידידו אשר העלה על הכתב את כל שירתו, הדיוואן הזה הוצא בזמנו על ידי בניו עם מבוא של פרופסור יוסף שטרית. והנה בגוף השיר אנו מגלים את המשפט הבא : " על כן חרט איש יהודי שורות אלו ".
והרי ידוע שבמגילת אסתר מרדכי נקרא " איש יהודי " מכאן ברור הוא כי רבי מרדכי זעפרני הוא מחבר הטקסט של מצבת רבי דוד אלקיים. מחברים ידועים אחרים הם רבי יוסף מלכא זצ"ל. נכדו, חיים מלכא, העביר אלי העתק של שמונה טיוטות למצבות בכתב ידו של סבו.
על אחת מהן המחבר אף נותן הוראות באשר לגודל האותיות " 1 – פרכמאה מא יחדאס סי אלכתבא בנקוט ( על השיש אין צורך לשים ניקוד ) – – אלקלמא די "פה " מא יתקונס מסרוקא מעא אלקלאם ( במילה " פה " לא צריכה להיות מחוברת למלים…)
רבי חיים שושנה זצ"ל ממראכש, חיבר כתובות מצבות לתושבים רבים ממראכש. לימים הוא הוציא אותם במרוכז בספרו " רחש לבי " ( רחש לבי דבר טוב תו חיים – רבי רפאל חיים שושנה בהוצאת המחבר. אבל הוא חיבר נוסחים גם לערים אחרות וביניהן למוגדור.
הכתובות למצבות של סבי סבי דוד כנאפו ושל סבתי מרת דונה כנאפו הן מפרי עטו. אני זכיתי לשמוע מפיו את הנסיבות בהן דווקא הוא שחי במראכש חיבר את הכתובות לרבה של מוגדורץ וכך אמר לי באחת מפגישותינו בביתו שבאר שבע :
" כאשר סבך רבי דוד כנאפו נפטר, אביך רבי שלמה –חי כנאפו, קיבל מרבנים שונים הצעות שונות לנוסח שייכתב על מצבתו. אף אחת מהן לא הייתה לרוחו, על כן שיגר לי מכבת בקשה שאכתוב אני את הנוסח.
זה היה כבוד גדול בשבילי כי הייתי חייב הרבה לסבך שחיתן אותי בביתו. זה שאביך פנה אלי היה לפלא גדול בעיני, הרי רבי דוד אלקים היה שם ורבי דוד יפלח היה שם והם הרי היו ידידיו של סבך ".
אין ספק שקבי דוד אלקיים היה החשוב מכל כותבי הנוסחים שעל המצבות. למרבית המזל, רבי דוד אלקיים שהיה ידוע בשל מיומנויותיו הרבות היה גם מעצב אץ המצבה, גם חורט את האותיות וגם מחבר את הכתובות שעל המצבה, כל יצא שבמוגדור יש מצבות רבות מאוד שאפשר בנקל ליחס אותן לרבי דוד אלקיים, הן על ידי השוואת סגנון האותיות החרוטות והן על ידי חקר השירים אשר חיבר למצבות השונות והשוואתם לשיריו הידועים משכבר.
היות ושי בידינו כתובת שברור לחלוטים שהיא נכתבה על ידו נביא כאן את סיפורה : כמה חודשים אחרי השהייה הארוכה שלי במוגדור חזרתי אליה והפעם כמשתתף ברב שיח בינלאומי על הגירת יהודי מרוקו. יחד אתי היו עוד ישראלים אחדים.
אני החלטתי להגיע מוקדם יותר למוגדור כדי להמשיך בחשיפת והעתקת מצבות. הפעם התלוותה אלי הדוקטורנטית על הוברמן שצילמה את המצבות שחשפנו. הפעם שכרתי פועלים שיעשו את עבודת החשיפה. באמצע בית העלמין היה תל עם עשבים בגובה של שני מטרים.
היה ברור לי שמתחת התל מצויים קברים אחדים, על כן החלטתי להתמקד בו. הפועלים הורידו את הצמחיה בחלק מן התל אחר כך החלו לפנות את האדמה כאשר אני משגיח עליהם לבל יפגעו באיזה קבר. כך חשפנו שורה של קברים, העתקנו וצילמנו קבר אחרי קבר. לפתע ראיתי קבר ועליו הכתובת :
" נפטר לבית עולמו, אור עינינו ותפארתנו…כה"ר יצחק קורייאט ז"ל בנן של קדושים בן להרב הגדול כה"ר רבי אברהם קורייאט ". התרגשתי מאוד כי חשבתי שהנה חשפתי את קברו של רבי יצחק קורייאט מחבר " נחלת אבות " הידוע, בנו של רבי אברהם קורייאט מחבר הספר " ברית אבות " שהיה רבו של מור זקני רבי יוסף כנאפו זיע"א.
עד מהרה התברר לי כי הוא אינו רבי יצחק קורייאט מחבר נחלת אבות מפני ששנת פטירתו – 1873, מוקדמת, אבל ברור היה שהוא שייך למשפחת רבני קורייאט הידועה.
ליד קברו של רבי יצחק הנ"ל, חשפנו את קברו של משה קורקוס שהיה בעלה של סטלה קורקוס המפורס מת.
סידניי קורקוס, דור רביעי לאותו משה קורקוס היה נוכח בשעת החשיפה הזאת, וכשהתחלתי להעתיק את הכתובת שעל המצבה אמר לי : " אין צורך ! יש בארכיון של משפחתי, ככל הנראה בכתב ידו של רבי דוד אלקיים נוסח המצבה הזאת : ואכן לאחר שחזרנו לישראל קיבלתי ממנו את המסמך הבא " :
אגב שני הקברים האלה סמוכים זה לזה, מפרידות ביניהם 19 שנים, וזה אחד מסימני חוסר הסדר שהיה בשעה שקברו מתים בבית העלמין הזה.
אתאר עתה כמה מן הקברים שבבית העלמין במעין הצצה שתאפשר לנו לראות עד כמה המצבות האלו יכולות, למרות הזמן שעבר, לדבר אלינו, לספר לנו על ההיסטוריה של העיר ולתת לנו מושג על הדברים הקטנים והגדולים שהתרחשו בה, ואחר כך אסיים בשיר אהבה נפלא אשר העתקתי מאחד הקברים.
נערה צעירה מתה קודם חתונתה :
קלארה בת רבי שלמה בן עזרא : נתאלמנה מן האירוסין וזה מרת נפשה בתולה היא ואיש לא ידעה.
צעיר מת לפני חתונתו והכינו לו מצבה במקום לכתוב לו כתובה :
יעק בוגאנים : מצבת שיש חרוטה וכתובה חלף חופה וכתובה.
אישה מתה בעת לדתה
ותקש בדלתה מרת עיא נ"ע אשת הרב משה כהן
נפטר בלי להשאיר ילדים
בן ארבעים שנה לא הניח פרי אחריו כל עין תבכה עליו יקח כל לבב רתת על שאול בו שטרית.
בן יחיד היה
יחיד לאימו ואביו אהבו יד ה' נגעה בקרב נקטף עובו באבו הבחור העלוב הרב משה דהאן נ"ע.
אב מבכה את בנו יחידו
ה\זאת הייתה תקוותי ? בני מחמד נפשי
להציב מצבה על קברך, ולחרוט בה מלים לתארך
מצבה שיש חרוטה וכתובה חף חופה וכתובה
בני יחידי ממיטוב זהב ושן, עדי מבשרך העפר דשן ? יעקב אוזנכוט
לאחר שמתה עליו אשתו נלקח ממנו גם בנו יחידו
על מות לבן, בני חמדת לבבי, נוסף על יגוני מרעייתי…הזאת הייתה תקוותי ? בני מחמד נפשי להציב מצבה על קברך ולרוט בה מלים לתארך ? יעקב אוזנכוט
הנפטר מבכה את עצמו – זה הקבר היחידי שמצאתי כתוב בגוף ראשון כביכול על ידי המת –
במקום גילה ורינה על שמחתי, נהפך לאבל תקות חופתי ובמקום הלכתי אל חתונתי הנה היום לקברות הובאתי – פנחס בן אדאהאן
הסבא שלה, רבי יוסף אלמליח, היה ציר אוסטריה והונגריה והיא צאצא לרבי חיים בן עטר.
אסתר אשת הרב א' הרב יוסף בן עטר ( היה חבר בית הדין של מוגדור עד שנסע לרבאט להחליף לזמן מה את רבי רפאל אלקוואה ושימש שנת אחת כרבה הראשי של מרוקו ) הגאון הקדוש כש"ת רבי אליעזר שי אבילה זלהה נין הרב הקדוש משה והגאון מאור הגולה חק"ו כש"ת חיים בן עטר הזקן זלה"ה.