מוגאדור ויהודיה

מוגאדור (סווירה), עיר נמל, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. מימי הביניים ועד למאה ה־17 פעלו בקירבת העיר מיפעלים לעיבוד קני סוכר, והמסחר בסוכר היה מרוכז בידי היהודים. במחצית השנייה של המאה ה־18 פקד שיגשוג כלכלי את העיר, עם חידוש העיר והרחבת הנמל לצורכי סחר בינלאומי. המשפחות היהודיות החשובות ביותר שלחו נציגים לעיר החדשה, ולעשרה מהם העניק הסולטן, מוחמד אבן עבדאללה, את התואר ״סוחרי המלך״. לתואר זה היו זכויות וחובות: הם קיבלו את הבתים המפוארים ביותר בעיר והוטל עליהם לנהל את האוצר, לצייד ספינות ולשמש שגרירים בארצות אירופה.

 כך נמשך המצב 150 שנה. קבוצת הנכבדים המיוחסים שימשה גרעין לקהילה יהודית דינאמית, ששיוותה צביון יהודי מובהק לעיר עד לדורות האחרונים: במוגאדור היתה השבת יום מנוחה לכל, וכך היה הדין בכל מועדי ישראל. פרק שחור בתולדות יהודי העיר היא מגיפת הדבר, בשנת 1799, שהבריחה רבים מהם לאנגליה ולאמריקה.

היהודים התגוררו בכל חלקי העיר, אך ב־1808 רוכזו בשכונה מיוחדת, ״מלאח״, פרט למשפחות של ״סוחרי המלך״ ואנשי עסקים מאירופה.

אחרי ההפגזה הצרפתית, בשנת 1844, פשטו על המלאח שבטים מהסביבה. היהודים התגוננו עם נשק ביד, אך רבים העדיפו לנטוש אותה. במקומם באו אלפים מערי השדה, והצפיפות ברובע היתה ללא נשוא. משה מונטיפיורי וראשי הקהילה ביקשו להקל טל המצב בהשגת קרקע לשכונה נוספת, אך זרם ההגירה הלך וגבר. במאה ה־19 גדל היישוב היהודי במקום מ־4,000 ל־14,000 איש. רמת ההשכלה בעיר בקרב היהודים היתה בדרך כלל גבוהה.

בשיא הפריחה של החיים היהודיים בה היו בעיר בתי כנסת יפים, בתי מדרש וישיבות. ב־1800 פעלו בה שני בתי ספר יהודיים עם אנגלית כשפת ההוראה, וההשפעה האנגלית היתה חזקה ביישוב. בשנים 1862 ו־1864 נוסדו בעיר שני בתי ספר נוספים, וב־1887 סייעה ״אגודת אחים״ מאנגליה להקים בית ספר לבנות. בבית הספר של כל ישראל חברים, שנוסד ב־1867, התחנכו בעיקר ילדים ממשפחות עניות.

בשנות השלטון הצרפתי על מרוקו ירדה חשיבותה הכלכלית של מוגאדור, והקהילה הצטמצמה לכדי 5,000 איש בערך. חלקם הגדול של היהודים היגר בשנות ה־50 וה־60 לאירופה, אמריקה וישראל. כיום נותרו בעיר כמה מאות יהודים בלבד.

תורה ומצוות להגנת האדם

בנו של הרב חיים פינטו הקטן הוא הרב משה אהרון פינטו. פרשת חייו היא רבת מיסתורין, שרב הנסתר בה על הגלוי. עוד בילדותו נהג לעלות על ראש החומה במוגאדור עיר הולדתו ולהתבודד, משקיף אל הים ומביט בתותחי החוף שבנו הפורטוגזים. מכלי מלחמה אלה הגיע למסקנה, כי האדם חייב להגן על עצמו, אך בתורה ובמצוות: ״מוגאדור מוגנת על ידי הים, אך האוייב עושה את דרכו בו ובונה לו ספינות מלחמה.

 כדי להגן על עצמם בנו אנשי מוגאדור חומה והקיפוה תותחים. כך גם האדם עצמו חייב לבנות לעצמו חומה של תורה ולהקיף אותה בתותחים של מצוות " קבע. כפי שסיפר אחר כך למקורביו, מעל גבי חומה זו הגיע למסקנה, שאין לו עניין בחיי העולם הזה, והחליט להתקין עצמו בפרוזדור כדי להיכנס מוכן לטרקלין, העולם הב

משום כך יובן איפוא הפרק העיקרי בחייו, שבו התבודד מסוגר מהעולם במשך 40 שנה. במשך יותר משנות דור לא ראה הרב את פתח ביתו, והקדיש את זמנו לתפילות, לימוד וסיגופים. מאידך, לא השיב ריקם את זרם הפונים אליו, שביקשו ברכה להצלחה או לרפואה. הרב נשאר במוגאדור. הוא ביקש לשמר את בית אביו הר״ח זצ״ל, כדי שבית הרב יישאר מאוכלס ובבית הכנסת ייערכו תפילות סדירות מדי יום ביומו. שכן, באותה תקופה התרוקנה העיר מרוב היהודים, לאחר שחלקם עלו לישראל ואחרים לערים ולמדינות אחרות.

לאחר קום המדינה עלה הרב עם משפחתו וקבע את מקום מגוריו באשדוד. לאחר שיצא מפרישותו החל לעסוק במרץ בהפצת תורה ברחבי העולם. בכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו ייסד הרב ישיבה או שהורה לעשות זאת. באנגליה ייסד הרב ישיבה לצעירים, ובעיר ליאון שבצרפת פתח ישיבה ומקווה טהרה. את ראשות הישיבה בפאריז הטיל על בנו, הרב דוד פינטו, ובקליפורניה שבארה״ב השאיר הוראות מפורשות וברורות לפתוח בית מדרש וישיבה, שבראשה כבר עומד בן אחר שלו, הרב יעקב פינטו.

באשדוד, עיר מגוריו, זכה להניח את אבן הפינה לבניין הגדול שבתוכו בית מדרש, בית כנסת מקווה טהרה וישיבה, שהוקם וניבנה על פי הוראותיו והנחיותיו. במשך שנים, מבלי שנודע הדבר – בעקבות הוראתו המפורשת – החזיק הרב משה אהרון את תלמידי הכולל ושילם את משכורותיהם. מטרתו בחייו היתה להגדיל תורה ולהאדירה, ולקדש את השם ברבים. חייו הפרטיים היו אחרונים בסולם העדיפויות שהציב לעצמו. ״לתקן עולם במלכות שדי״ היה הפסוק ששימש נר לרגליו והדריך אותו. ״ללא מלכות שדי״, הסביר, ״אין תיקון לעולם״.

על הפסוק ״וניצבת על הצור״ הסביר, ״אם מקומך איתי, ואתה מרגיש מוחשית כי אתה ניצב ליד בורא עולם, אויאז וניצבת על הצור, תישאר חזק כצור ואיש לא יוכל להזיז אותך ממקומך ומאמונתך״. 

5.135 ״היה אחד, קוראים לו… הנה פלפל שחור. היה בשוק שחור. המתווך היה מוסלמי. הוא קנה מנוצרי מאה ק״ג פלפל שחור. דיבר עם המוסלמי. אמר לו: אתן לך מאה ריאל. כשקנה היהודי מהנוצרי את הפלפל, בא הממזר של המוסלמי ואמר לו: תן לי שלוש־מאות ריאל. אמר לו: רק מאה ריאל, אם אתה לא רוצה, לא אתן לך כלום. יצא מביתו של המוסלמי, שם את הפלפל על העגלה והלך.

 המוסלמי הממזר עשה טלפון למשטרה ואמר להם: לכו אל פלוני, יש לו פלפל. מכר אותו. הלכו השוטרים ומצאו את הפלפל בעגלה. אמרו לו: מאיפה זה ? אמר להם: רק קניתי עדשים. לקחו אותו למשטרה אצל המפקח. אמר להם המפקח: תנו לי את השק. לקח ונתן למפקח. זה הכניס ידו ומצא עדשים. השוטר אמר: יש פלפל. היהודי אמר: אתה הבאת פלפל, רצית למכור אותו. מה שיש לי זה עדשים. הנה! המפקח אמר: תשאירו את השק שלושה ימים. היו רק עדשים. החזיר ליהודי וזה לקח השק הביתה. כשהגיע הביתה שוב נהיה פלפל. ברגע שבאו אליו השוטרים צעק: הו ר׳ דוד ומשה וזה התחלף לו״.

סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.

6.135 ״הייתי בר׳ דוד ומשה הרבה פעמים. הנשים זורקות שמה טבעות מזהב, מפלטינה ללא שמירה. ואין מי שיעיז לקהת משהו. כל הלילה, בליל ההילולה ליד הקבר. הכוונה היא שבטבעות ישאבו קדושה של הצדיק. לוקחים למחרת. פעם אחת קרה מקרה, ילדה אחת לקחה טבעת. ידה התייבשה על המקום. נסגרה היד עד שבא הגזבר וביקש מהצדיק שיסלח לה, ואז היד שלה נפתחה. נס גדול היה״

סיפור זה נמסר על ידי מר מסעוד פ' – קאסבה תאדלה. .

ועכשיו בעוונותינו הקבים הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים בכפרים ובערים. לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאים עשרה לכל דבר שבקדושה ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה.

השם יתברך יאיר אפילתינו אמן כן יהי רצון נתקיים בנו בעוונותינו הרבים ארצכם שממה וכו….אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו…..בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם חריבים ממש מבלי יושב ופתחי החצרים סגורים ועלו עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם.

ויש בתים שהרסו הבניין בתוכם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חריבים וחצרותיהם בגורים מבלי יושב. ויותר ממאה וחמשים חצרות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא " אלגורנא " – בית מטבחיים, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים העפר, ולקחו הגויים את העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אלזדיד.

וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בניינים בה קרוב לשלוש מאות חצרות ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטיםעל שמריהם בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם חריבים והורסים את הבניין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים ובונים בהם בפאס אזדיד.

ויכולני לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כסדום היינו ולעמורה דמינו. השם יתברך יסלק חרון אפו מעלינו אמן כן יהי רצון.

חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות. צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. בני אדם נשתנו מראיהם נפוחים כנאד מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש. בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות מושלכים על האשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים.

ועיני ראו ולא זר מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים ומוצץ וגוזז בהם כגוזז את הפת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם. אוי לעיניים שכך רואות. והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים ומכוסים בבלווי הסחבות. ומחזרים על החנויות בשווקים וברחובות האמונים על תולע והמעוגנים והאוכלים למעדנים הם מושלכים בחנויות. כל ראש קרחה וכל זקן גדועה מלאים כנים חומ"ה מכף רגל ועד ראש ואין חונן ואין מרחם. 

ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי החברה יצ"ו – החברה – כלומר לברה קדישא של חסד ואמת – בפנקס. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולו קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו.

כי שתי רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון הכיס. והשלישית מיעוט השפע. בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דווקא ואינו נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוונותינו הרבים.

ובמקום אשרי העם איכה זהב יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים ומלבד לוזאייע, שהיו שוחטים בעלי בתים בתיהם.  לוזאייע – היא קניה ושחיטה של בהמות על ידי מספר משפחות לפני שבת וחג, בדרך כלל.

ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת קודש. וקרוב לה' שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א והייתי גובה ב' פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים.

וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו אחת בכל השבוע. והשם יתברך יראה בעוניינו ובדלותנו ובהשפלותינו. ויסלק חרון אפו מעלינו. ויחזיר עטרה ליושנה במהרה בימינו, ויעננו בגשמי רצון ברכה ונדבה אמן, נצח , סלה ועד.

אמר הכותב נחזור לדברי החכם ז"ל – כלומר רבי שאול סירירו – שהיינו בו. וזה לשונו יום שבת קודש שנת שע"א – 1611 – כלו מדמעות עינינו. אוי לי על שברי כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו ביום ח' לתשרי בא הצר הצורר בא ריחאן שלו"ל ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים. ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר בכפליים.

והתחילו לגבות ולא הספיק היום ובא למחר ואמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כיפור וביום כיפור, ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כיפור הקדוש וכל היום גובים מס וכל הלילה, והחכמים בוכים ומייללים, זעקה בבוקר ותרועה בצהריים. ונשבת בהם קול ששון וקול שמחה. ונתווספו על זה חולאים רעים ונאמנים. אוי נא לנו כי חטאנו. 

אחד עשר יום לתשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה בן מולאי אסי"ך קרוב לעיר. ונשבר מולאי זידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באיחאן הנזכר יימח שמו וזכרו ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד הרב יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך עבד אללאה הנזכר ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. אוי לעיניים שכך רואות. וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים. ואני ראול הקטן מכולם וכולנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות.

על זאת אספרה ואילילה. כי שמה ושערורה הייתה בארץ אין בי כוח לספר אחת מאלף, כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם. וכמה שיירות נחמסו אוי מכל עבר ומכל פנה. השם יתברך יוציאנו לאורה כן יהי רצון. וגם יד ה' הייתה בנו ויכנו בדבר. ויפול ממנו יותר מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם שום חטא.

וביום ה' ח' ימחם לחשון שנת שע"ה מתו ב' חכמים. החסיד כבוד מורינו הרבה יוסף הכהן והחסיד העניו המאושר בכל ענייניו כבוד מורינ הרב מאיר סבאע ז"ל. ודרש עליהם החכם הקדוש כבוד מורינו הר וידאל הצרפתי. השי"ת יעאיר אפילתינו. ויאמר די לצרותינו. כן יהי רצון.

וביום חמישה ועשרים לכסליו שנת שע"ה יום חנוכה נתן המלך מולאי אסי"ך אבי המלך מולאי עבד אללאה עיר לאראג'י, לנוצרים. כך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.

ומולאי אסי'ך הנזכר עבר לטיתואן יע"א והעניש לגויים אנשי העירמאת אלף אוקיות, והאלאנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות. והיהודים עשרת אלפים אוקיות. ואפילו הספרים הניחום ערומים. וביום ראש חודש טבת מהשנה הנזכרת ענש אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו ועול היין. ובראש חודש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות. 

מתוך ויקיפדיה

רבי עובדיה נולד באיטליה לרבי אברהם ירא מהעיר ברטינורו (Bertinoro), או ברטנורה (Bartnòra) בדיאלקט הרומאני המקובל באזור, השוכנת בנפת פורלי-צ'זנה שבמחוז אמיליה-רומאניה, ועל שמה נקראת המשפחה.

יש הטוענים; כי השם יר"א הינו למעשה ראשי תיבות של יהי רצוי אחיו. אחרים טוענים; כי שם המשפחה הנו ייחודי לרבי עובדיה עצמו על שם הפסוק: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאוד."

בנעוריו למד בישיבתו של רבי יוסף קולון, שהייתה אז בבולוניה בירת מחוז אמיליה-רומאניה הסמוכה לעיר הולדתו ברטנורא. לאחר מכן התגורר במשך מספר שנים בסאן גינסיו, עיירה קטנה בנפת מצ'רטה שבמחוז מארקה, כשישים ק"מ דרומית מערבית לבירת המחוז אנקונה.

 מתקופה זו נותרו בידינו מספר מכתבי המלצה ותעודות שונות בכתב ידו וכן תפילה שחיבר ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-15 שימש כרב העיר צ'יטה די קאסטלו, השוכנת בחלקו העליון של נהר הטיבר בשיפולי הרי האפנינים, בנפת פרוג'ה, בצפון מחוז אומבריה שבאיטליה. באותה תקופה אף נמנה עם חשובי הבנקאים היהודים בעיר, ושמו מוזכר במסמך אפיפיורי רשמי מה-12 בפברואר 1485 בראש רשימת הבנקאים המורשים להעניק הלוואות בריבית עבור תושביה הנוצריים של העיר, בו מופיע בין השאר פטור עבור כל הבנקאים היהודים מלסחור בשבתות ומועדי ישראל

מראה כללי של העיר צ'יטה די קאסטלו, בה כיהן רבי עובדיה כרב ומרא דאתרא, בטרם עלותו לארץ ישראל.

בא' בכסלו שנת ה'רמ"ו ( 9 בנובמבר 1485 ), עזב רבי עובדיה את העיר, ככל הנראה בעקבות פטירת אשתו, והחל במסעו לארץ ישראל. במהלך המסע, שארך כשנתיים וחצי, ביקר רבי עובדיה בין היתר בקהילות היהודיות ברומא, נאפולי שבאיטליה, פלרמו שבסיציליה, אלכסנדריה וקהיר שבמצרים, ועזה, חברון ובית לחם שבארץ ישראל.

בי"ג בניסן ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים בה חייתה קהילה קטנה ודלת אמצעים כפי שהוא מתאר באגרתו: "ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם…" תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפיקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה, מאחיו ואביו שנותרו באיטליה.

עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדלותו התורנית, תפס הוא עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, ונתמנה לרבה הראשי מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המניין ואף עסק אישית בקבורה. כמו כן סייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס על ידי פורעים

חיזוק לפועלו קיבל רבי עובדיה כעבור מספר שנים, לאחר גירוש ספרד ועלייתה של קבוצה מהמגורשים לירושלים. חלק חברי הקבוצה, שהייתה בעלת אוריינטציה תורנית גבוהה ומוטיבציה לחיזוק היישוב בירושלים, הצטרפו ללימודים בישיבה אותה הקים הרב בסיוע הנגיד של מצרים, הדיין ר' יצחק בן נתן שולאל, שמימן את החזקתה^.

כשהתחילו הרדיפות במרוקו בשנת רס"ג – 1523, התחילה עלייה מוגברת של מערבים לארץ ישראל, באותה תקופה באו ממרוקו לארץ ישראל  גאוני תורה היודעים הרבה בספרות התלמודית, כגון רבי יעקב בירב שניסה לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, רבי דוד בן זמרה, שהתיישב בירושלים ועבר אחר כך לצפת והיה ממייסדי מרכזי התורה בארץ ישראל.

במאה הט"ז נוסד " ועד ארבע ארצות הקודש " : ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין מייסדי היישובים בארבע ערים אלה אנו מוצאים את " יהודי המערב . רוב מורי העם ומדריכיו בצפת היו מרבני המערב. 

ה' דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה 

תחינה. פיוט בן חמש מחרוזות במספר טורים משתנה ובחריזה מתחלפת במתכונת ׳ה׳ יום לך אערוך׳(ראה: חזן, תורת השיר, עמי 79, 297). מספר הטורים בשלוש המחרוזות הראשונות הוא על־פי הערך המספרי של אות הסימן, ושתי המחרוזות האחרות משלימות את הסימן. בראש כל טור ובסופו באה מילת קבע ׳ה״. כל טור מתחלק לשתי צלעיות שוות החורזות ביניהן.

משקל: שמונה הברות בצלע.

כתובת: תחינה יסדתיה לר״ה. נועם: ׳ה׳ יום לך אערוך׳ ׳סימן: דוד בן חסין חזק.

ה' דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה / לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה ה'
ה' דָּר שְׁחָקִים וַאֲרָקִים / קְרָאתִיךָ מִמַּעֲמַקִּים ה'
ה' דָּן יָדִין הַיּוֹם עוֹלָמוֹ / מִי יַעֲמֹד לִפְנֵי זַעְמוֹ ה'
ה' דְּרַשְׁתִּיךְ אֶל נֶאֱמָן / מִי כָּמוֹךְ אַב הֲרַחְמָן ה'

5- ה' וּבָאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן / לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן הַ' 
ה' וְאַתָּה לִבּוֹתָם חוֹקֵר / וּבִסְקִירָה אַחַת סוֹקֵר ה'
ה' וּבַרְיוּם יוֹם זֶה יִפָּקְדוּ / הַיּוּכְלוּ הַאִם יַעֲמֹדוּ ה'
ה' וְאֵיךְ יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה / וּפָנָיו כִּסְּתָה בּוּשָׁה ה'
ה' וּמָה אֲדַבֵּר מָה אֹמַר ? / בְּשָׂרִי מְפַחֵד, סָמַר ה'

10- וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב / סְלִיחָתָךְ לִבִּי תָּאֵב.

ה' דְּבָרִים קַחְתִּי נְדָבָה / הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה ה'
ה' דְּמָעַי לְךָ אֲנַסֵּךְ / חוּט שֶׁל חֶסֶד עָלַי הַמְשֵׁךְ ה'
ה' דָּפַקְתִּי עַל דְּלָתֶיךָ / כִּי הַסְּלִיחָה עִמֶּךָ ה'
ה' דַּלּוּתִי לִי תּוֹשִׁיעַ / וְקָמִים עָלַי תַּכְנִיעַ ה'

15- ה' בְּסִפְרָתְךָ נִכְתָּבִים / צַדִּיקִים וְגַם חַיָּבִים ה'
ה' נִשְׁאָרִים הֵם בֵּינוֹנִיִּים / עַד עָשׂוֹר עוֹמְדִים תְּלוּיִים ה'
ה' חָכָם לֵבָב אַמִּיץ כֹּחַ / רְאֵה עֹנִי שְׁפַל רוּחַ ה'
ה' סְלַח נָא אֲנִי אֲבַקֵּשׁ / הַסָּר מֶנִּי לֵבָב עִקֵּשׁ ה'
ה' יוֹם בְּדִינָךְ הֵן אֶעֱמֹד / כְּמִפְעֲלֵי לִי אַל תָּמֹד ה'

20- ה' נִגְזְלָה שֵׁנָה מֵעֵינַי / בְּזָכְרִי אֶת רֹב זְדוֹנִי ה'
ה' חַלֵּץ עַבְדֵּךְ מִקָּטֹב / כׇּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב ה'
ה' זֹאת נֶחָמָתִי בְּעָנְיִי / בְּשׁוּב רָשָׁע חָיֹה יִחְיֶה ה'
ה' קְרָאתִיךָ יָהּ חוֹשָׁה לִי / בַּקָּרָאִי לְךָ שֶׁמַע קוֹלִי ה'

1-דומיה… תהילה: על־פי יר׳ סה, ב. לך… לילה: על־פי תה׳ עד, טז. 2. דר שחקים: כינוי לקב״ה על-פי תה׳ יח, יב. קראתיך ממעמקים: על-פי תה׳ קל, א. 3. דן ידין: על-פי בר׳ מט, טז, ודן הוא כינוי לקב״ה, דיין העולם. מי… זעמו: על-פי נח׳ א, ו. 4. דרשתיך: על-פי תה׳ קיט, י. אל נאמן: על-פי דב׳ ז, ט, ועל-פי הברכה הראשונה שלאחר קריאת ההפטרה. ׳האל הנאמן בכל דברו׳. מי… הרחמן: מתוך התוספת לעשרת ימי תשובה בברכת ׳גבורות׳: ׳מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים׳. 5. ובאי… מרון: על־פי ר״ה יח ע״א: ׳בר״ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון׳. כבני מרון: פירשוהו כבני צאן או כבני חיילות של מלך. 6. ובסקירה… טוקר: על-פי ר״ה יח ע״א: ׳וכולן נסקרים בסקירה אחת׳. בראייה אחת של הקב״ה. 7. ובריות… יפקדו: על-פי תפילת מוסף של ר״ה ויום הכיפורים: ׳ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות׳. 8. ואיך… אישה: על-פי איוב טו, יד; כה, ד. 9. ומה   אומר: על־פי בר׳ מד, טז, ׳איזה פתחון־פה יש לי לפניך?׳ גשרי… טמר: על-פי תה׳ קיט, קב.

10. 10. ואני… וכואב: על-פי תה׳ סט, ל. תאב: משתוקק ומקווה. 11. דברים… נדגה: על־פי הו׳ יד, ג; יד, השיבני ואשובה: על-פי איכה ה, כא. 12. חוט… המשך: על-פי חגיגה יב ע״ב: ׳כל העוסק בתורה בלילה הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום׳. 13. דפקתי דלתיך: על-פי סדר הסליחות: ׳דלתיך דפקנו רחום וחנון׳. כי… עימך: על-פי תה׳ קל, ד.

. 14דלותי… תושיע: על-פי תה׳ קטז,וקמים עלי: על-פי תה׳ ג, ב. קמים: אויבים. תכניע: על-פי יש׳ כה, ה. 15־16. בטפרתך… תלוים: על־פי ר״ה טז, ע״ב: ׳שלושה ספרים נפתחים בר״ה: צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים – תלויים ועומדים מר״ה ועד יוה״כי. 17. חכם… כח: כינויים לקב״ה, על-פי איוב ט, ד. שפל רוח: על־פי מש׳ טז, יט ועוד. 18. סלח נא: על-פי במ׳ יד, יט. הסר… עיקש: על-פי תה׳ קא, ד. 20. נגזלה שינה: על-פי מש׳ ד, טז. 21. קטוב: כריתה וכליון, על-פי יש׳ כח, ב ועוד. כל… טוב: על-פי הו׳ יד, ג. 22. זאת… בעניי: על-פי תה׳ קיט, נ. ובשוב… יחיה: על־פי יח׳ יח, כא, כז, שם לג, יא, יט. 23. קראתיך… לך: על-פי תה׳ קמא, א. שמע קולי: על-פי תה׳ כז, ז ומקומות רבים נוספים.

100 מן וולד אלי גלבו, נכּסר קלבו.

המוליד מי שעליו גבר, לבו נשבר.

101 א״ד׳רב אל־קראן, ירזיע ל־אצלו.

יסר הילד השובב, ישוב לסורו.

102  א־חדי בנך לא יבאת,

ווידא באת, א־עטיה ל־כּלבאת.

שמור על בנך שלא ילון בחוץ,

ואם עשה זאת, השא אותו אפילו לבלבה..

מהירות התמורה עתידה הייתה להתגבר אפילו על ההתנגדות הדתית והמסורתית העקשנית ביותר, שהייתה מאיטה אז את התפתחות ההמונים המוסלמים הרחבים.

תנופת התפרצותם של היהודים אל העולם החדש אף חיזקה, מצד שני, את  המחיצות שניצבו בדרך הכניסה אליו. המתנחל הצרפתי, תחת שיכיר בעומק הדחף, שאותו חולל בלא יודעים, לעתים קרובות הבחין רק בצד השלילי של המהפכה, שזעזעה את יהדות צפון אפריקה.

לאמנציפציה המדינית, הכלכלית והתרבותית של יהודי צפון אפריקה נתלוותה התעוררות של אנטישמיות, שהקיפה שכבות רחבות מן האוכלוסייה האירופית.

אולם האנטישמיות של צפון אפריקה שונה הייתה בטבעה מזו של צרפת, הניגוד בין הציביליזציות הביא לעתים קרובות בוז כפול על היהודי – הבוז המסורתי, המסוים הזה, הצפון אפריקאי, המתאמץ להשתלב בתרבות המערבית.

אכן אחד הקווים האפייניים ביותר לחיי היומיום בצפון אפריקה התבטא בחלוקת האוכלוסייה לשלוש דתות : עדת המתנחלים האירופים, העדה היהודית, ולסוף השמורה העצומה בה הייתה האוכלוסייה המוסלמית מסוגרת.

שלוש החטיבות הסוציולוגיות האלו לא היה ביניהן למעשה מגע ומשא אלא במישור הכלכלי – וגם שם, למען האמת, במידה מוטעה ככל האפשר – ובמישור זה שימש היהודי מתווך בין ההמונים המוסלמיים למיעוט האירופי.

אבל במישור החברתי והמדיני היו המחיצות אטומות למעשה. אנשים לא היו מבקרים כלל זה אצל זה. הנישואים היו כמעט תמיד אָנדוגָמיים – אשר קשור לנישואין עם בני אותה יחידה חברתית – . המסגד, הכנסיה ובית הכנסת, שבהם עבדו לאֵל של אחדות נעשו אפוא, מרכזים של חברות, שמבחינה סוציולוגית היו מאורגנות כקבוצות נפרדות ולפעמים יריבות. 

ההפתעה העמוקה והכאובה ביותר הזכורה לי מימי ילדותי באה לי, כאשר בבוא השעה תפסתי עד כמה השוני בין הנוצרים, מוסלמים ויהודים – שעקרונית הוא יכול להיות פורה – מידרדר בנקל לזרוּת, שיש עמה קבלת דין, אם לא איבה, ואפילו להפרדה ברוח.

המוסלמי, הנוצרי והיהודי, הדבקים כולם באותם עקרונות ובאותה מטרה, נמצאו מסוגרים באורח פרדוקסלי בגבולות, שכל סיבוכיה של התיישבות חדשה רק הוסיפו להבליטם. היהודים, הנוצרים והמוסלמים אמנם דרו בכפיפה אחת באותם כפרים ובאותן ערים, אך לא הכירו זה את זה.

בנו של מתיישב צרפתי מקונסנסטאנטין, עיר שברבעיה המוסלמים ניצבים עשרות מסגדים, מעולם לא הזדמן לו לשמוע לסלסול קריאתו של מואזין ולא להזין עיניו במנארות ( מינארט ) : מדבר אני כאן על ידיד מוריס פֶרֵן, שסופו שנרצח בידי טרוריסטים בראשית המרד באלג'יריה.

כדינו של מוריס פרן כך היה אז דינם של כל הצרפתים כמעט. אנחנו, הילדים היהודים, פחדנו כשהוצרכנו לעבור ליד מפתן כנסיה או מסגד. בעיני הכל היה השכן לא רק הרחוק באדם אלא גם הנעלם באדם.

חינוכנו שקד בתוקף לכלוא אותנו איש בתחומי עדתו, ובורותנו בעולם הסובב אותנו לא היה בה כדי לפלס דרכים לשכנוּת אמת. הנה כך נתעכבה ההתפתחות הכללית על ידי ניגודים נפשיים ודתיים, שאז אכן נראה היה כי אין להתגבר עליהם.

אולם הכוחות המקרבים יכלו להיות חזקים ולהיזון מעצם הניגודים, שקיעקעו את שלוותנו המסורתית. בית הספר הצרפתי, על מסורותיו בנות מאות השנים, על יוקרתו ועל יעילותו המדהימה, היה המפגש הגדול.

שם היו יהודים, נוצרים ומוסלמים באים לראשונה במגע מהמם עם התרבות הצרפתית. ההלם היה מעורר חשבון נפש. מי אני ? שאלה זו התעוררה בדחיפות, בנשמתו של כל יהודי קטן, של כל מוסלמי קטן בצפון אפריקה, לקול רעמם של סכסוכי זמננו. היא עוררה בנו סקרנות כלפי העבר, דחפה אותנו להטות אוזן קשבת להווה, ונטעה בנו דאגה קודרת לעתיד.

אף שלמוּדת ייסורים הייתה ילדותי, הצלחתי להשלים בתוך שנים אחדות מה שהחסרתי ולסיים את חוק לימודי היסודיים בבית הספר של העיר עין טמוּשנט. האווירה החמה של נוה המשפחה רחב הידים, החיבה ותשומת הלב מצד אחי ואחיותי ועל הכל מצד אבי ואמי, שיעוריהם של מורים מנוסים ונבונים, איפשרו לי להשלים בתוך שלוש שנים את מעגל הלימודים היסודיים, שבצרפת הם נמשכים בדרך כלל חמש שנים.

בו עשר הייתי כאשר התייצבתי לבחינות הכניסה לבית הספר התיכון באוראן, שאליו החליטו הורי לשלוח אותי כדי שאקנה לי השכלה תיכונית. ככל הזכור לי, לא הייתי מבריק במיוחד בבחינות הכניסה לכיתה השישית.

אך הודות לותרנותם של המורים יכולתי לתפוס את מקומי על ספסלי בית הספר התיכון באוראן, בכיתה שבה, אם לא הייתי התלמיד החלש ביותר, הרי בלי ספק הייתי הצעיר ביותר.

ה " ליציאון " של אוראן היה בית ספר תיכון צרפתי טיפוסי, שניזון מן המסורות הנַפוליוניות הגדולות. זכור לי עדיין כי הולם התוף הוא שקבע אז את סדרי חיינו, כמו שקבע בשכבר הימים את סדרי החייהם של חיילי הקיסר.

לקול הולם התוף היינו צונחים ממיטתנו עם שחר, הולם של תוף היה מוליכנו משיעור לשיעור, הולם של תוף היה מגלגל אותנו לארוחותינו ולמשחקינו, ועם רדת הערב היה הולם של תוף מוליך אותנו לחדרי השינה העצומים, שבהם היינו ישנים – יהודים, נוצרים ומוסלמים – כשאנו חולמים על לימודינו, על הכנת השיעורים, ועוד יותר מכך על מעשים מחפירים שעשינו לאנשים, שנשאו במשימה הקשה עד מאוד של חינוכנו למשמעת.

הליציאון של אוראן יצאו לו מוניטין באחד המשובחים ביותר בצרפת. מוריו היו בעלי תארים נעלים ועתירי ניסיון במיוחד. ליציאון זה העמיד מתוכו כמה מטובי הנציגים של התרבות הצרפתית הגבוהה. שם עברו עלי שבע שנים של לימודים, תגליות, הרהורים והתבוננות.

שם ינקתי את חלב התרבות הצרפתית ולמדתי את דרכי המחשבה והמחקר, שהיו נר לרגלי כל ימי אחר כן. שם גיליתי את העולם, ותוך כדי גילוי זה, הזדמן לי לעתים קרובות לתהות על עצמי, על משפחתי, על מוצאי. שם הצטערתי לעתים קרובות, שלא נכתב שום ספר על תולדות הקיבוצים היהודיים של צפון אפריקה. 

4 – הקבר הקדוש של סידי אל יצחק.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז

ערבים רבים היו באים לקברו של רבי יצחק, שכונה על ידיהם " סדי אל יצחק " כדי להתפלל עליו. איש חולה או אישה עקרה, שהיו מבקשים רחמים ליד הקבר הקדוש היו זוכים לרפואה ולהיפקדות. אך עח=ל היהודים הייתה הגישה לקבר אסורה.

אישה ערבייה עשירה הייתה נשואה זמן רב, אך ילדים לא היו לה. אמרו לה : תעלי לקברו של סידי אל יצחק, תתפללי ויהיה לך פרי בטן.

כך עשתה : התפללה על הקבר הקדוש. ואכן, נשמעה תפילתה והיא נפקדה. ולערבייה זו הייתה שכנה יהודייה עקרה, שרצתה מאוד בילד.

אבל מה לעשות ? אסור ליהודים לבוא אל הקבר הקדוש ולהתפלל עליו. ואילו הייתה עושה כרצונה, השומרים בוודאי תופשים אותה ומוציאים אותה להורג. תבכי ותתפללי עליו, ותזכי כמוני לילד.

לבשה היהודייה בגדי ערבייה, באה אל קבר רבי יצחק והתחננה בפניו. מה עשתה בינתיים הערבייה ? היא הלכה אל השומרים הערביים ואמרה להם – בואו וראו !

אישה יהודייה התחפשה לערבייה ונכנסה פנימה, לקבר הקדוש של סידי אל יצחק. יש להרוג אותה !

קרבו השומרים לקבר, והאישה היהודייה בפנים שומעת את קולותיהם ואת צעדיהם, התחילה האישה לבכות ולצעוק – רבי יצחק, רק אתה יכול לעזור לי ! רק אתה והאלוהים יושיעוני.

ופתאום היא רואה, כיצד נפתח קיר בקבר. היא רצה לפתח הקיר, עלתה מן הקבר החוצה וברחה.

נכנסו הערבים לתוך הקבר פנימה ולא מצאו בו את היהודייה. חשבו בלבם, כי הערבייה העשירה עשתה צחוק מהם. סחבוה לקבר והרגוה. 

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

משחת נעליים נגד חרקים

הערבים הבדווים במרוקו גרו בכפרים נידחים, בהם היהודים מצאו את פרנסתם כסוחרים ורוכלים. ערבים אלה הנקראים בלשון המקום ״אל-ערובייא״, כינוי לאדם פרימיטיבי שאינו מהישוב, היו גרים באוהלים או בסוכות (כ׳ימאת) בנויות מקני במבוק מרוחות מבחוץ ומבפנים בטיט חימר. באוהלים וסוכות אלה היו שורצים כל מיני חרקים, שערבים לא יכלו להיפטר מהם. רוכל יהודי אחד מעירנו ושמו יהודה רופא, היה ליצן וממציא

תחבולות לעת מצוא. מהסחורות שסחר בהן, נשאר לו מלאי די גדול של קופסאות משחת נעליים בצבעים שונים. בעיר ידעו לאיזה שימוש מיועדת משחה זו, אבל בכפרי הערבים הנידחים לא שמעו עליה. היהודי לקח את כל הקופסאות שנשארו לו, שם אותן בשק והתחיל להסתובב במאהלי הבדווים וצועק: ״דווא דל-ברגות״ (תרופה נגד חרקים). בדווים רבים קנו המשחה והיהודי הולך ממאהל אחד לשני, ומוכר.

בבואו חזרה לאחד המאהלים, התנפלה עליו בדווית אחת וצעקה עליו: ״אתה יהודי רמאי, התרופה שאתה מוכר אינה מועילה ללא כלום״.

עונה לה היהודי ״קודם כל תפסיקי לצעוק ולהתנפל עלי חינם (מפחד שיתווספו עליה עוד ערבים שגם הם רומו). תגידי קודם כל איך השתמשת במשחה״. אמרה לו ״מרחתי אותה על עמודי הסוכה, מרחתי בכל מקום אפשרי, וזה לא עזר״.

אמר לה ״טיפשה שכמותך, לא כך צריך לעשות. כשתראי חרק כלשהו, תתפסי אותו ותמרחי המשחה על עיניו והוא ימות. חרקים אחרים יבואו לאכול אותו ואז גם הם ימותו.״ ״אז לא הסברת לי מקודם״. היא התלוננה והוא השיב: ״הסברתי טוב, רק במהומה של השוק את לא שמעת אותי טוב״. השיבה לו: ״לאחר שהסברת לי טוב, תן לי עוד שתי קופסאות״.

וכך היהודי חיסל את כל המלאי שלו, ברח מהכפרים, לפני שייתפס בקלקלתו, וחזר העירה לביתו, לאחר שהצליח למכור את כל סחורתו.

החרקים לא נפגעו במאומה ומשחת הנעליים היתה רק תרופה מדומה. 

100 מן וולד אלי גלבו, נכּסר קלבו.

המוליד מי שעליו גבר, לבו נשבר.

101 א״ד׳רב אל־קראן, ירזיע ל־אצלו.

יסר הילד השובב, ישוב לסורו.

102  א־חדי בנך לא יבאת,

ווידא באת, א־עטיה ל־כּלבאת.

שמור על בנך שלא ילון בחוץ,

ואם עשה זאת, השא אותו אפילו לבלבה..

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות

עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי, יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל הקדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך :

אילא חבת למות תזזי דאבא, ג'יר אידזי, דהיינו הגיע הוא למנוחה ולנחלה. ואכן לא עבר זמן רב, נפטר הוא בא' דמרחשון תשכ"ה – 7/10/1964 בבית החולים תל השומר. ואנו עודנו חדשים בארץ חדשה, כבר חייבים להתמודד עם הקשיים היומיומיים, שאת עיקר הנטל נשאת הגיבורה בנשים, מאהל נשים תבורך, אמי מורתי ימימה פילו.

לא בחלה באף מלאכה על מנת לשאת בעול הפרנסה, אם חקלאות ואם משק בית, כל דבר היה כשר למען גידול שיה ילדים שהבכור ביניהם עומד להתגייס לצבא

איש פשוט, נעים הליכות, איש חכם ובעל קריאה ידוע בעירו קזבלנקה, שהיא אינה עיר הולדתו אלא הוא כמו אמי שתחייה לחיים טובים וארוכים באו מאותה עיירה, אנתיפה, הנקראת היום " פום אל ג'ומעה ".

נוהג הוא עמי שכל יום שבת בבוקר, הולך אני לאמי שתחיה, ומבלה אתה שעתיים בדיוק, ומפיה אני מנסה לדלות פרטים אודות מנהגים, אוכל, ובעיקר אודות העיירה אנתיפה שאותה עזבה בגיל צעיר מדי כבת שלוש עשרה, למען פרנסה ועזרה להורים שנשארו עוד בעיירה הקטנה.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו.

לצערי הרבה היא אינה זוכרת מהעיירה, ופיספסתי בגדול את דודי ז"ל, דוד ואליהו, שעלו ארצה בגיל מבוגר יותר, וכמובן ידעו מן הסתם יותר פרטים על העיירה מאשר אמי יודעת.

אך פטור בלא כלום אי אפשר. בהמשך המאמר של פרופסור בשן כתוב שהיו באנתיפה שני בתי כנסת, אך לדבריה של אמי היו שלושה, והם כדלקמן :

1 – בית כנסת הנקרא " ישיבה " וכנראה ששימש גם את תלמידי החכמים שתורתם אומנותם.

2 – צלאת רבי ישועה יפרח

3 – צלאת דוד בן ידוך

באנתיפה קיימים עד היום שני בתי עלמין, הראשון נקרא בית עלמין " סידי מול אלסור " ובו קבור רבי יעקב הרופא וחלק ממשפחתי היותק קדומה. האגדה מספרת ואולי זה נכון, שליד קברו של סידי מול אלסור, יש מעיין, וסימן היה בידם של תושבי המקום, שאם בעת ביקורם בציון של הצדיק , יינבעו המים, אזי, תפילתם נתקבלה מן השמים בזכות הצדיק. אמי מספרת שזכתה פעם אחת לדבר הפלאי הזה, ואכן בעת ביקורה בציון הקבר, נבעו מים חיים ומתוקים מליד הקבר.

מנה היה בידי הנשים הצדקניות ביניהן סבתי מצד אמי, לבקר בבית העלמין כל יום שישי לפני כניסת השבת, ולאחר שהכל היה ערוך לקבל את פני שבת המלכה בהוד ובהדר, כיאה למנהגי יהודי מרוקו בזמנים הללו, עוד לפני בוא " הקידמה " שהצרפתים הביאו עמם.

השני " החדש " שמוחזק על ידי בן דודתי מצד אבי, קבורים בו רבנים גדולים וגם השד"ר המפורסם רבי יוסף בזאייו, שנבל"ע בגיל צעיר. רבי יוסף מקורו מארץ ישראל, וכמנהג השד"רים, מטרתו לאסוף כספים

מסיבה כלשהי הגיע לאנתיפה, ולארח גמר משימתו העיקרית, איסוף הכספים נסע לכפר " תאביה " לא רחוק מאנתיפה. שם בתאביה חש ברע, וביקש לחזור מיד לעיירה אנתיפה, שלגביה היו לו רגשות מיוחדים, לא עבר זמן רב, ולאחר הגעתו לאנתיפה, נפטר ונקבר שם. והא בן 25 בלבד.

סבתי מצד אמי, כל אמי שתחיה מספרת, נכחה בהלווית רבי יוסף בזאייו, ומספרת ניא שכל העיירה שבתב ממלאכתה במשך שבוע שלם.

בבית הקברות " בחדש " קבורים צדיקים רבים ביניהם גם סבתי וסביי מצד אבי ואמי.

להלן רשימת הצדיקים והצדיקות שקבורים ביית העלמין החדש.

רבי יוסף בזאייו

רבי מסעוד אלקיים

רבי דוד אלגרבלי שהיה גם שייך העיירה ואדם אמיד מאוד, אמי ביקרה אצלו בביתו, ובדיוק שברה את רגלה שם, והוא אישית טיפל בה במסירות.

רבי שלום בר חני, שעצמותיו הובאו כאן לארץ וקבור בבית העלמין בשדרות

רבי דוד אלקיים אחיו של רבי מסעוד

רבי חביב יפרח

רבי יצחק דהאן

רבי אברהם בן חמו

רבי יהודה בן ישראל לוי

מול לנכלה

ללאה מרים

מתוך הספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם " יששכר בן עמי

לאלה מרים.

נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים. הייתה נערצת על ידי המוסלמים.

מתוך הספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם " יששכר בן עמי

לאלה מרים.

נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים.

הייתה נערצת על ידי המוסלמים.

סיפור :

אמי קיבלה שיתוק בידיה וברגליה. אז אני הייתי צעירה. אמי שכבה במיטה. לקחו אותה כך ליד הקדושה לאלה מרים. ישבו שבעה ימים, בלילה בא הקדוש ולידו רופאה, לקחה את אמי למעיין, ושם ביקשה ממנה שתמרח אלת ידיה ואת רגליה.

למחרת הבריאה ועמדה על שתי רגליה. היא חלמה אותה, את לאלה מרים, בדמות אחות. נהג להשתטח על קברה. אחי היה שמש שלה. קוראים לו י.מ. רצה לבוא לכאן לארץ, מכר את הכל, התחלנו כולנו לבכות, מפני שהיו שני אחים.

זה היה בליל פסח. פתאום יהודי אחד הופיע לו בחלום בלילה, בקזבלנקה, כשהוא רואה אישה אשר צועקת ובוכה. כששאלו אותה האנשים, אמרה להם שי.מ רוצה לעזוב אותי בלי רשותי….

רבי יוסף באג'איו.

נקרא גם רבי יוסף אבוג'איו, אג'יאיו, אבאג'איו, בן אג'איו. לפי המסורת הוא שד"ר מארץ הקודש שנפטר בתאביה בשנות העשרים של המאה ונקבר בנטיפה. נערץ גם על ידי המוסלמים.