פאס העיר-חברה " דובב שפתי ישנים ".אליעזר בשן
שלוש שנים לאחר מכן התבקש על ידי כל ישראל חברים לסייע במאבק נגד נישואים בוסר. תמך ב " חברת חיבת ציון ". נכדו, בנו של שלמה, בנו יחידו של הרב אוסלם בכוח, לפי ידיעה משנת 1910, והודות להתערבותו של מנהל בית הספר א. אלמליאח הותר לו לחזור ליהדות.
הצרפתי אבנר ישראל.
1827 1884, הרב הראשי של יהודי פאס. הוא בנו של וידאל הצרפתי הרביעי. נשא לאישה את בתו של רבי יהודה סירירו. חיבר קיצור על ספר " משכנות הרועים ", חיבורו של עוזיאל אלחאייך, והתפרסם בחיבורו " יחס פאס " שנכתב בשנת 1879 כתשובה לשאלות של מזכיר כל ישראל חברים א. לאב, ושל " אגודת אחים " בלונדון.
לפי ידיעה משנת 1882, תמך בחינוך של כל ישראל חברים ומנהל בית הספר משבחו על היותו בעל ידע רחב, והעמידו בשורה אחת עם חכמי אירופה. זכה לכבוד, ובהספד שנכתב בג'ואייש כרוניקל נאמר שהוא תמך בהשפעה אירופית על חיי התרבות בפאס בעת שזו הייתה סגורה בפני תרבות זו, וגילה פתיחות להשכלה וקידמה.
היה משוחח עם תיירים נוצרים, גם מוסלמים העריצוהו והיו פונים אליו לפשר סכסוכים ביניהם. קברו נערץ והיו יהודים שנשבעו בשמו.
משפחת צרפתי התייחסה לצאצאי רבנו תם.
הצרפתי וידאל.
כיהן בתור רב ראשי בתחילת המאה העשרים. השתתף בחגיגת היובל לכל ישראל חברים. נבחר בתור חבר הוועדה לשיקומם של יהודי פאס לאחר הפרעות של שנת 1912.
בוטבול אהרן.
יליד תרכ"ז – 1867, לאחר פטירת רבי מתתיה סירירו בשנת תרנ"א – 1891, התמנה לאב בית הדין בפאס.
הכהן שלמה.
סבו של שלמה הכהן מחבר " ויחל שלמה ", קזבלנקה תרפ"ט. עבר מדבדו דרך פאס במטרה לעלות לארץ ישראל. אנשי פאס פייסוהו להישאר ולא עלה. נפטר בשנת תרמ"א – 1881.
הכהן סקלי חיים.
1836 – 1925. החברה היהודית וגם החברה המוסלמית ונכבדיה כולל הסולטאן התייחסו בדרך כלל בכבוד כלפי החכמים, ללא קשר עם יחסם המשפיל להמוני בית ישראל.
היו מהם שזכו לאמונם של הסולטאנים. חכם בשם מכלוף בן יצחק אמסלם, שכתב ספר בעל אופי קבלי בשם " תפוחי זהב במשכיות הכסף ", כיהן בתור רופאו של הסולטאנים חסן הראשון. חכמי פאס עמדו בקשרים עם קהילות אחרות, מהן נשאלו והשיבו בענייני דת ודין ומנהגם.
פעילותם הציבורית.
חכמים גילו יוזמה ודאגה לא רק למען אחיהם בפאס אלא גם לאלה שבקהילות אחרות שפנו לחכמי פאס בעיתות מצוקה. למשל, נציגי קהל אנתיפה ( עיירת הולדתם של הוריי שבה ביקרתי לפני עלותינו ארצה ואותה אני זוכר היטב – אלי פילו ) כתבו אליהם באוגוסט 1880 לאחר הריגת יהודי זקן על ידי המושל בעקבות עלילה.
סיפור זה מובא בהרחבה על ידי מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן בספרו " ממזרח שמש עד מבואו " אשר נמצא ברשותי תודה לאל, ואותו אביא בהזדמנות במלואו, ואותו אקדיש לעילוי נשמתו של אבי ז"ל מן העיירה אנתיפה הנקראת היום במפה " פום אלג'ומעה "
בן נאלץ להעיד שאביו מת מיתה טבעית, והכותבים ביקשו להודיע כי עדותו אינה אמינה. אותה שנה פנו שמונה מחכמי פאס ומנהיגי הקהילה לכל ישראל חברים בעקבות רציחתו של יהודי בפאס, והגבלות על יהודי המקום ועל יהודי תאזה ומכנאס.
כחמש שנים לאחר מכן הייתה התכתבות בין חכמי פאס לכל ישראל חברים ול " אגודת אחים " בלונדון בקשר למצוקתם של יהודי פאס ודמנאת. מנהיגי קהילת פאס פנו לסולטאן בשנת 1897 בתלונה על מושלי הערים צפרו ותאזה שבקרבת פאס, שיחסם ליהודים בלתי נסבל.
הסולטאן ענה להם שהמושלים ננזפו, והבטיחו שימשיכו ליהנות מהתנאים שהעניקו להם הסולטאנים קודמיו. דאגתם של החכמים והקהילה לגורל אחיהם במקומות אחרים התבטאה גם בסיוע חומרי בעתות מצוקה.
למשל בניסן תרס"ג – אפריל 1903, התנפלו שבטים על יהודים במכנאס ובפאס, במכנאס נפרצו חנויות ויהודים סבלו יותר, ויהודי פאס שלחו להם תרומה למרות שגם הם היו במצוקה.
חברה " דובב שפתי ישנים ".
מאז המאה ה-16 חלה הפסקה בדפוס העברי בפאס. היוזם להדפסת חיבוריהם של חכמי פאס שנותרו בכתב יד, היה רבי רפאל אהרן בן דוד שמעון, יליד סלא בשנת 1848 בנו של מייסד עדת המערבים בירושלים, שבשליחותה יצא למרוקו וביקר בפאס בשנת 1887.
כאן מצא ארגזים מלאים כתבי יד של סידור כמנהג התושבים והדפיסו בירושלים בשם " אהבת הקדמונים ". בשליחותו השנייה למרוקו בשנת 1891 יסד חברה בשם " דובב שפתי ישנים ", שמטרתה הדפסת יצירותיהם של חכמי פאס.
בעת יסודה מנתה החברה 18 חברים שכל אחד מהם קיבל על עצמו לממן הדפסתו של ספר אחד. עד תרס"ג הודפסו באלכסנדריה הספרים הבאים : רבי משה אבן צור, " צלצלי שמע, תרנ"ב. רבי יעקב אבן צור, " עת לכל חפץ ", נא אמון תרנ"א, פיוטים, שירים וקינות, " משפט וצדקה ביעקב " שאלות ותשובות, חלק א' נא אמון תרנ"ד, חלק שני תרס"ג.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Essaouira, Morocco – Maroc, 5550 -1789
The groom – Yehouda son of Avraham son of Yehouda son of Avraham Coriat
The bride – Mss'euda daughter of Chalom daughter of Ayyad son of Yossef Levy Chetoun
Witnesses – R. Yossef son of Yaakov Benbenisty and R. Ifergan
Artist – Unknown
Courtesy – Jewish National and University library, Jerusalem
Le marié – Yehouda fils d'Avraham fils de Yehouda
fils d'Avraham Coriat
La mariée – Mss'euda fille de Chalom fille de
Ayyad fils de Yossef Levy Chetoun
Témoins – R. Yossef fils de Yaakov Benbeni
et R. Ifergan
Artiste Inconnu
Remerciements Jewish National and Universirty library, Jérusalem
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
75 – אנכי אשיח בלב שש שמח
פיוט יסדתי לכבוד החכם השלם שד"ר כבו הרב רבי דו בן מרג'י שליח חברון תוב"ב סימן : אני דוד חזק
ביאורים מושלמים
אנכי אשיח / בלב שש שמח
בשיר למנצח / ואשבח / מזמור לדוד
בשיר…לדוד – כפתיחתם של מזמורי תהלים רבים
נעמת נכבדת / והדר לבשת
ונפלאתה / אהבתך, רבתה / אהבת דוד
יום הזה ראינו / אור נגה עלינו
מעיר עז לנו / אחינו שרנו / המלך דוד
מער עז לנו – שהגיע מחברון
אחינו…דוד – שבח מופלג לרבי דוד
דרך כוכב זרח / מאז כצבי ברח
היום שש פרח / עם ישרים ארח / מצאתי דוד
דרך כוכב זרח – רבי דודו בבואוט
מאז כצבי ברח – לשון של שחוק קל, המתאר עלייתו לארץ ישראל ו" בריחתו ממרוקו "
היום – בדפוסים אחרים " הדום ", כינו8י לארץ ישראל
פרח – שמח, כמשמעו בערבית
ואיתי מתניתא / בידיה ותוספתא
מלי אגדתא / ומלי דשמעתא / וידבר דוד
ואיתי…דוד – והביא בידו משנה ותוספתא דברי אגדה ודברי שמועה, ואמרים בדרשתו וזהו שבח לתורתו של רבי דוד.
וידבר דו. על פי תהלים
דרכיו ראיתי / בקהל רב בשרתי
היום הגדתי / בשפתי ספרתי / לחסדי דוד
דרכיו…בשרתי – ראיתי דרכיו הטובות וסיפרתין בשיר זה
לחסדי דוד – כמו את חסדי וד
חילתי פניך, / צור, כי אין בלתך
מברכותיך / יברך עבדך / זכר לדוד
זרעו ככוכבים / שים, חוצב להבים
שלמים רבים / יראה שרים יושבים / על כסא דוד
חוצב להבים – כינו לקב"ה
יראת שרים – מבניו
קרית דוד חנה / עיניו תחזינה
טוב מְבֻנָּה / וחיש לנו תנה / חלק בדוד
קרית דוד חנה – כינוי לירושלים
טוב מבונה – כלומר ירושלים בנויה כל טוב
תנה …בדור – בקשה לבוא הגואל
L'esprit du Mellah
LA PORTE OUVERTE
L'impression de tristesse et d'écoeurement qui vous accable lors d'une promenade dans les rues etroites des Mellahs de Rabat et de Salé, ne se dissipe pas lorsque vous descendez dans une vieille maison juive, malgré le barbouillage bleu ou ocre dont ses murs sont annuellement revêtus à chaque de Pâques . . .
Pourquoi les portes des maisons ne sont-elles pas closes? Les Musulmans disent que la saleté régnant en maîtresse chez le peuple d'Israél, il est indispensable que les portes soient ouvertes pour faciliter la circulation de l'air, sinon l'atmosphère viciée engendrerait de telles maladies que la mort viderait rapidement les Mellahs . . ." (J. Goulven: Les Mellahs de Rabat-Salé, 1927)
DANTE A MARRAKECH
Après l'allégro de la lumière et de la beauté, le lento de la misère et de la laideur. Un cercle manque a l'Enfer de Dante: il n'avait pas vu le Mellah de Marrakech.
Quelle Sodome et quelle Ghomore ont mérité cette abjection? Quelle ville de lépreux existe encore au monde qui soit comparable à cette ville qui s'étend à la porte du désert?, au pied de la majesté de l'Atlas, à la limite des jardins de l'Aguedal et des palmeraies qui entourent cette reine mystérieuse, Marakech?
Les maisons sont lépreuses, le sol boueux, la saleté la plus répugnante a mis ses stigmates sur les choses et les gens. La laideur physique accompagne cette horreur. Plus on avance dans le Mellah, plus elle marque cette humanité dégénérée qui se traine pêle-mêle livrée aux souillures, aux plaies, à tout ce qui peut être crée de malsain et de répugnant. (Pascale Saisset: Heures juives au Maroc, 1927)
LE MEPRIS EN PLUS
En résumé c'est au Maroc que les Israélites sont au niveau le plus bas de moralité, d'instruction et de considération sociale . . . Mais comment d'ailleurs demander à ces malheureux que l'on a maintenu pendant tant de siècles dans l'abjection, de donner le modèle des plus nobles vertus?
La misère, la saleté, une révoltante promiscuité, les excès de l'alcoolisme, le mépris universel dont ils sont l'objet, leur ont infligé des tares physiques et morales, mais ces tares ne sont pas indélibiles et disparaîtront avec la sollicitude des nations civilisées" (Augustin Bernard: Le Maroc 1932).
On pourrait poursuivre la litanie mais la cause est entendue. Certes l'attrait du pittoresque et de l'exotique a bien souvent poussé ces furtifs observateurs à exagérer le trait, à noircir avec une complaisante délectation un tableau, qui de l'aveu même de ses habitants, n'en avait pas besoin.
Au vingtième siècle le Mellah dans le langage quotidien était devenu péjoratif, synonyme de saleté, misère et arriération. Le meilleur compliment qu'un journaliste juif avait trouvé pour faire l'éloge du Nouveau Mellah de Meknès, était justement de lui refuser cette appellation contrôlée! "Je ne sais pas pourquoi on donne à ce nouveau quartier le nom de Mellah, cette dénomination ayant été réservée jusqu'ici à un lieu d'abominable promiscuité, où la saleté est l'élément essentiel, les écuries humaines étant hélas, plus dégoûtantes d'ordinaire que celles des autres bêtes.
Appeler Mellah ce quartier de plaisance est un non-sens. Ce n'est pas, ce ne doit pas être un Mellah; Donnons-lui un autre nom pour conserver à l'appellation de l'ancien toute sa saveur, j'allais dire son odeur historique . . . " (Jacob Ohayon. L'Avenir Illustré, 4 Juin 1931)
La myopie ont écrit nos Sages consiste à "regarder la jarre et non ce qu'elle contient". Le Mellah n'a pas été inventé par les Juifs, il leur a été imposé, mais ils ont su s'y adapter et "de l'amer sortir le doux". Des observateurs plus lucides ne s'y ont d'ailleurs pas trompés, même dans le passé:
"Si les Israélites sont tenus d'habiter dans un quartier spécial ils y gagnent donc de posséder l'autonomie presque complète de leur police et de leur administration; il se trouve par ce fait. Que sans être affranchis de toutes vexations, leur liberté individuelle et leurs biens, sont, ils en conviennent eux- mêmes, mieux garantis que ceux de leurs compatriotes musulmans contre les abus du pouvoir … Ils ne voient pas dans leur limitation au Mellah une mesure de vexation mais de protection; et beaucoup d'Israelites ne voient pas sans crainte cette influence laïcisante européenne poindre à l'horizon" (Henri Gaillard; Une capitale de l'Islam: Fès. 1905)
Aujourd'hui encore, alors qu'il n'est plus qu'un souvenir, certains refusent toujours de l'amnistier et le seul mot Mellah suffit à leur donner un sentiment de gêne, sinon de honte. "Ton livre est très bien mais ce titre, comment as-tu osé?". Que de fois j'ai eu droit à de telles remarques après la parution du "Temps du Mellah".
La grandeur de ce temps du Mellah ce n'est pas d'en nier la misère, mais de voir que malgré elle, à l'ombre peu propice de ces murailles, s'est cristallisée, forgée au long des siècles une civilisation originale, typiquement marocaine dans le contexte juif universel et typiquement juive dans le contexte marocain.
Il a existé sans conteste "une manière marocaine d'être juif". Pourquoi alors employer le passé alors qu'existe encore au Maroc la plus nombreuse communauté juive du monde arabe? C'est que cette communauté est bien restée fidèle — comme tous les originaires du Maroc à travers le monde et plus particulièrement en Israël — à sa mémoire, mais elle n'est plus "productrice" de civilisation et une civilisation qui cesse de s'enrichir, de s'adapter, de se renouveller subit le sort prédit par Valéry: "les civilisations savent maintenant qu'elles sont mortelles."
Après avoir campé le cadre historique dans "Le Temps du Mellah", puis remonté la filière généalogique à travers "La Sagades Familles", je me sens comme en droit maintenant, dans ce troisième tome, de pénétrer à l'intérieur de l'âme de cette communauté, d'en retrouver les trois sources d'inspiration principales: hébraïque, arabe et hispanique. Muni de ce visa il nous reste à trouver un guide. Il se présente lui-même: l'humour, qui on le sait, est le plus court chemin de la connaissance, et le plus sûr!
נר המערב-פרק שלישי. 808 – 1040
פרק שלישי. 808 – 1040
אדריס בו אדריס, בנין פאס עיר הראשה, הגירת יהודים מחוץ אליה, התפתחות שבאה לרגלם, רבי יהודה בן קריש, לברט ודונש בנו, דור החדש, אבודני, חיוג, השפעת הגאונים השבוים באפריקי, שאלות חכמי מרוקו מרב שרירא ור"ה גאוני בבל, רב נסים גאון, רבי שמואל הכהן אבן יאשיה, מהפכו מדיניות, הרג ששת אלפים יהודים, נצחונו היהודים על הנוצרים בחבל וואד דרעא.
עוד מכבר, מראשית החל תקופת שלטון הערביים, מוצאים אנו כי מרוקו משכה עליה התעניינות מיוחדת מצד יושבי ארצות אחרות, בפרט מאזיה ( אסיה ) וביחוד מיתר ארצות העבסיים בעת שכבר הייתה גם מרוקו לממשלת העבסיים, כן בנוגע ליהודי מרוקו, חדשה התעניינות כזאת מאז ביניהם ובין אחיהם בשאר הארצות, גאוני הישיבות בבבל קבלו תמיכה פעם כפעם מארץ המערב ואפריקי.
רב נטוראי שחי סביב תק"ל – 570 , כאשר רבו אתו גאוני פומבדיתא וסורא ויאלץ לברוח משם, מצא לו ארץ המערב למפלט לו ואזל למערכא, ואולם היחס הזה עוד התבלט ביותר אחרי כן בכבוש הפאטימים את הארץ אחרי מות אדריס המהרס, והמלוכה נסבה בעוד שנים לבנו אדריס בן אדריס.
אדריס זה השני לא להט בתשוקת נצחון ושפך-דם כאביו, וישם לבו רק אל הפרחת היישוב וקדמת העם, ולכן גם השארית הנמצאה פליטת ישראל במרוקו, העוללות אשר השאיר אדריס הראשון, שבו ויסתעפו אז במלוך אדריס השני.
הוא בנה כנודע את העיר פאס בשנה החמישית למלכו, ולהגדיל יפעתה קרא דרור וחפש לכל מי שיקדים לבוא ולהאחז בה. סופר ערבי יספר בקורות העיר פאס כי לראשונה בטרם נבנתה העיר על ידי אדריס, היה שם מקום לשבטי ערביים יושבי אהלים, שהם היו מעורבים מסלמים, יהודים ונוצרים ומאזוש, ויהיו נלחמים תמיד אלה באלה, ואדריס עשה שלום ביניהם ואחרי כן קנה מהם את המקום שבו בנה את פאס.
מזה נודע כי עוד לפני הבנות העיר פאס ישבו שם משפחות יהודים, אשר נמלטו אולי מחרב אדריס הראשון, או יתכן כי לא שלטה בם עינו. הנה כן, בבנין העיר פאס רכש לו אדריס בן אדריס המון תושבים חדשים שונים אשר חפצו להנות מהחופש הניתן בה, ויבואו רבים גם מארצות רחוקות מאפריקה ואיזה עד כי לקץ ימים לא כבירים רחבה ונסבה ותהי לעיר הראשה בממלכת מרוקו.
וככה היא הייתה פאס ליהודי מרוקו בכלל, לנקודת ההתפתחות הכללית, בחומר ובסרוח. המהגרים היהודים שבאו מחדש פאסה וביחוד אלה שבאו מקירוואן , ממצרים מבבל ומפרס. מקומות שמצאה לה החכמה כבר קן לה.
הביאו אתם גרעיני חכמה והשכל וישתלם על אדמת ישובם החדש בפאס והסביבה, והזרם החדש הזה השפיע גם על הקהל " המערבי " הזנוח ומדוכא מהמכות שהוכה מיד אדרים הראשון, שעד מהרה נראו גם בו אותות כשרון מדעי, ופאס החדשה, בירת המדינה, נחשבה גם כן לבירת ומרכז היהדות של כל יהודי המערב, עוד עד הדורות האחרונים.
הראשון ידעו את שמו בין חכמי ארץ המערב, הוא רבי יהודה בן קדיש מעיר תטהרת, שבין מרוקו ואלג'יריין, הוא חי סביב תר"ן – 890. וממנו נודע לנו גם כן שאז בימיו נמצאו כבר בעיר פאס אנשי מדע וחכמי לב אשר להם ערך הוא את אגרתו הידועה " אגרת היחש " בלשון ערבי ערך לשון הארמית ויחוסה אל העברית, לדברת אחדים חי גם הוא רבי יהודה בן קדיש שם בעיר פאס זמן מה ויהי לרופא המלך.
אך החכמים ההם מקהל פאס שאליהם שלך את אגרתו, עוד לא נדע מי מהם, בדור הזה חי לברט אביו של דוניש שנזכר לפנינו, ויתכן להיות שהיה אחד ממקבלי האגרות של בן קדיש.
דוניש בן לברט, המדקדק הנודע שחי בדור אחרי בן קדשי יחשב גם הוא לאחד מילידי המערב, אביו לברט הלוי בא הוא או הוריו עם הזרים שבראו מבבל ויאחזו בפאס, ושם התעלה ויהי לשר וגדול בעדתו ולפי הנראה נמנה גם לנשיא הקהל. הוא כונה " דונש בן לבגדדי ( הבבלי ) משורש אלפסי הנשיא, שם נולד לו דוניש בשנת תר"ף – 920, ובהיותו עול ימים בשנת תרצ"ג נסע בבלה ללמוד לפני זקנו רב סעדיה גאון שבא אז מפיתום.
ואמנם פעולת דוניש ניכרה ביותר רק אז ארחיק בואו לספרד לקורדובא, הוא מצא חן בעיני הנשיא בן שפרוט שם, אשר תמך בו ויחבב אותו. אחד ממשוררי דורו של דוניש נשא עליו את השיר הזה " חכם מערב יהודון לו לפתרו, אשר פתר בשנער בישיבות, ונשא קול בחוצות גם רחובות, בחכמותיו אשר כים רחבות "
עוש שני אנשים חכמי לב חיו אז בפאס בימי דוניש, והם אבודני, ודוד החרש שידענו, שניהם נסעו באיזה זמן מפאס לארץ ישראל ובחזרתם נפגשו עם רבנו שעדיה גאון הפיתומי, ואחרי כן עם דונש בן תמים בקירווואן.
לפה השערתנו נראה כי אבדוני זה, הוא בעצמו לברט הלוי אבי דוניש, כי השם אבדוני מוכיח עליו וכאשר מן המנהג אצל הערביים כנודע לקרוא את האב על שם בנו.
אך מה היא הסבה שבגללה יצאו מפאס ובודני ודוד החרש, וגם דוניש בן לברט שלפי הנראה יציאתו מפאס לא הייתה במטרה ללכת אצל רבי סעדיה גאון, כי אם הוא אלך גם בלא זה לצאת ממקומו. הסבה אשר המריצה אותן לצאת, היא לדעתנו נוגעת בהתמורה המדינית שבאה אז, להאדרסיים התקומם מוסא בן אלעפיה אתסולי, וירש את הממשלה מיד יחייא האדריסי, וכעשרים שנה נשאר מוסא מושל בפאס.
אך אחרי כן מרדו העם עליו ויחפצו להמליך עוד הפעם לאחד מהאדריסים, וזה הביא מבוכה ומהומה במדינה מפני המלחמה ששררה בין שני הצדדים ( תרפ"ג – תצ"ג ). והמבוכות האלו הם אולי שהסבו ליציאתם של אבדוני ודוד החרש ודוניש,, במשך הזמן ההוא.
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו
רבי חביב החסיד
מגדולי הרבנים של משפחת טולידאנו היה הגאון הנודע רבי חביב זצ׳׳ל, שבשל גודל קדושתו וחסידותו נקרא בפי כל ״רבי חביב החסיד׳, היה מורה צדק במקנס ונגיד הקהילה, וחי בימיו של מולאי איסמעיל — מלך מרוקו.
היה לו יד ושם בחצר המלוכה, והיה שליחו המיוחד של המלך לאנגליה. רבי חביב ניצל את קשריו עם המלכות כדי להיות לעזר לאחיו היהודים, ובעושר שברכו ה׳ היה משען לדלים ולאביונים.
על רבי חביב מספרים שאף זכה לגילוי אליהו — בכל לילה בשעה שישב ועסק בתורה היה נגלה אליו אליהו הנביא ולומד איתו תורה. לרבי חביב היו שתי בנות. לילה אחד ניעורה אחת הבנות משנתה וזכתה לשמוע את קולו של אליהו הנביא.
בלילה הבא שוב שמעה הבת את קולו של אליהו הנביא וכך אירע ארבע לילות, ובכל פעם הייתה הבת קוראת לאחותה שתשמע אף היא ותהא עדה לדבר המופלא הזה, אך אביה השתיקה. אבל פעם אחת מתוך אותם פעמים זכתה גם הבת השנייה לשמוע את קולו של אליהו הנביא.
כשרצה אליהו לילך אמר לרבי חביב, הבת ששמעה קול אחד תזכה לבן צדיק. ואילו הבת ששמעה ארבע קולות, תזכה לארבעה בנים צדיקים, ואכן לבת הגדולה נולד בן אשר גדל בתורה מאוד והוא רבי משה ברדוגו — הנודע בשם המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המערב.
ולבת השנייה נולדו ארבעה בנים והם: רבי ברוך שהיה דיין בירושלים. רבי אהרן שהיה מורה צדק בטנג'יר. רבי חיים — המהרחי״ט. ורבי יעקב המהרי״ט. ארבעתם התפרסמו בגדולתם וצדקתם, ושמם נודע לשם ותהילה בבל הארץ.
רבי חיים — אחד מארבעת הבנים — הקדיש את כל זמנו ועתותיו לתורה, והיה אב בית דין במקנס, השאיר אחריו כתבי יד רבים, אך רובם לא ראו אור הדפום ורק הספר ״פסקי מהרח״ט״ שנדפס בשם ״חק ומשפט״, ראה אור על ידי נצר המשפחה הוא מו״ר רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל.
רבי יעקב — המהרי״ט — היה תלמיד מובהק של בן דודתו — המשבי״ר. וזכה להנהיג את קהילת מקנם יותר מארבעים שנה. נחשב לגדול הדור ונשא דגל ההוראה בכל ארץ המערב. השאיר אחריו כתבי יד רבים, וביניהם: ביאור על התורה, פירוש אגדות לתלמוד, ביאור על הש״ס, וספר אהל יעקב על השלחן ערוך.
אחיהם הגדול — רבי ברוך עלה לארץ ישראל ושימש בה כדיין. ונפטר בירושלים, כשהגיעה הבשורה המרה לארצות צפון אפריקה הספידוהו בבל קהילות מרוקו ואלג׳יר.
עוד בטרם הגיעה הידיעה למרוקו, חזה אחיו המהרי"ט שרבי ברוך אחיו נלקח לבית עולמו, חלץ את נעליו וישב על הארץ כאבל. כאשר שאלוהו הנוכחים לפשר מעשיו, השיב: אתמול נתבקש אחי ברוך לישיבה של מעלה, השתוממו הכל על מעשיו, כי עדיין לא נודע הדבר לאיש. לאחר שחלפו מספר שבועות הגיעה הידיעה למרוקו שרבי ברךן נפטר בירושלים.
רבי יעקב טולידאנו
נינו של המהרי"ט — היה הגאון רבי יעקב טולידאנו, נודע כמופלג בתורה וביראה, ובהיותו צעיר לימים נתמנה לראש בית דין בעיר מראכש. לימים נקרא לכהן פאר כרבה של מקנם, רבי יעקב היה נכבד ונערץ על היהודים ועל המוסלמים כאחד, גם בקרב שליטי הארץ היו לו מהלכים, ובהשפעתו נתרצו השלטונות להכיר רשמית ברבנים, והיו מקבלים את משכורתם מהשילטון, לבל יהיו תלויים בחסדי הקהל.
רבי יעקב היה בעל הדרת פנים, פניו כפני חמה ותוארו כמלאך אלוקים, כשהיה עובר ברחוב היו הכל מביטים עליו בחרדת קודש.
בשנת תר״נ זרח אור יקרות במקנס, לרבה של העיר — רבי יעקב ולרעיתו הרבנית מרת חנה נולד בן במזל טוב ושמו נקרא בישראל — ברוך.
רבי ברוך בילדותו
מילדותו נתגלה הנער ברוך כבעל נפש זכה וטהורה, ומשנה לשנה דאה מעלה מעלה בתורה וביראת שמים.
כל מעייניו היו רק בתורה עד שהיה בקי בה בכל מכמניה, נגלה ונסתר. התורה הקדושה היתה חמדתו, תשוקתו, ובאהבתה ישגה תמיד. היה עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים.
משחר ילדותו ניכרו בנער ברוך מעלותיו הרוחניות ואצילות נפשו, והם שהבדילוהו משאר הנערים בני גילו. היה בעל רגש גדול, ובעל חמלה וחנינה לאחיו העניים
מוותר על טובתו כדי לגמול חסד עם אחרים.
בצמאונו העז לתורה — הלך והתקרב אל גדולי החכמים במקנס ודלה ממעין תורתם. רבו המובהק היה הגאון המופלא רבי חיים ברדוגו, ראש הישיבה במקנס שפתח לפניו את הצוהר לרדת לעמקה של תורה, תוך שנים מועטות נעשה רבי ברוך בקי מופלג בש״ס ובפוסקים, ונתגלה כעילוי שמעטים היו כמותו.
מורו הרוחני ומעצב דרכו ואישיותו היה דיין העיר מקנס, הגאון ר׳ חיים משאש זצוק"ל, איש אלקים קדוש ומלומד בניסים, רבו זה היה מתפלל ברתת ואימה ומלהיב את כל הלבבות, שיחותיו המוסריות היו חוצבות להבות אש, הנער ברוך קיבל מרבו — רבי חיים את דרכי הנהגתו ואורחות חייו, וכך נהג כל ימי חייו.
ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ
מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ
רבי משה מטראני – המבי"ט ר"ס – ש"מ – 1500 – 1580, מחכמי צפת החשובים בתקופת פריחתה, המחייב כפיית אישה לעלות, ודוחה רצון הורים למנוע מבנם לעלות לארץ, מתחשב אף הוא במגבלה הכלכלית של החיים בארץ. שני נימוקים מובאים על ידו לדין, שאין בית דין כופין אותו לעלות לארץ ישראל.
1 – זו מצווה שמתן שכרה בצידה
2 – " שלב כל אדם נוקפו אם יוכל להתפרנס בה, ולא יצטרך לחזור ולצאת בשביל מזונותיו, שמותר לצאת מארץ ישראל, ויש בזה כמו פיקוח נפש.
היו מהחכמים שרצו כי לעולה תהיה אומנות שיוכל לפרנס בה משפחתו. כך למשל דעתו של רבי דוד בן זמרא – הרדב"ז, יליד ספרד, ר"מ – 1480, שפעל בארץ שיראל ובמצרים ונפטר בשנת של\,ג – 1573.
מעשה בזוג שנישא בחו"ל והבעל נשבע לה שלא יפרידנה מאמה ומאחיה, וכעבור זמן חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל. השאלה האם היא רשאית לעכבו בהסתמך על השבועה. הרדב"ז תולה תשובתו במעמדן המקצועי של הבעל ובסיכויו להרוויח.
לפי שאין המחייה מצויה שם בעוונותינו, אלא אם כן נתברר אצלנו שיש לא אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפילו בדוחק, אז אנחנו דנין בו אחר שנעשה חקירה גדולה בדבר.
גם במקרה אחר, כאשר אישה רצתה לעלות והבעל סירב, עומד הרדב"ז על המצב בכלכלי בארץ " ואין הריוח מצוי שם, ולא ימצא להתפרנס ". החכם חושש שהצהרתה בדבר העלייה לארץ היא רק אמתלה להתגרש ולקבל כתובתה.
אבל אם אמת כי אינה רוצה להתגרש, אלא רק לקבל כסף להוצאות הדרך לארץ ישראל ולקיומה מכספי נדונייתה, מחייב החכם את הבעל לתת לה את הכסף, ובלבד שלא יהיה אחראי לנדוניה.
חולק עליו רבי יעקב קאשטרו, שכיהן בתור דיין בקהיר לאחר הרדב"ז ( נפטר בשנת ש"ע – 1610, הדוחה את ההנחה שאין הפרנסה מצויה בארץ ישראל. לדעתו, אין המצב שונה מזה שבמצרים. " ידוע הוא בעונות הרבים שהפרנסה מעוטה ופחותה במצרים בזמן הזה "
לדבריו, שולחים יהודי הגולה תורמה ללומדי התורה בארץ, כך שהמצב הכלכלי טוב מזה של אחיהם במצרים. ועוד " שמסתפקים שם במועט ". כלומר, רמת החיים המקובלת בארץ נמוכה יותר, זו תגובתו לענין כדלקמן :
יהודי שחלה במצרים, גמר בדעתו שאם יזכה לקום מחולו, יעלה לארץ. אבל אשתו מעכבת בידו משום סכנת דרכים " וצער המזונות שיש שם ". מסקנתו, כי הוא רשאי לכוף את אשתו לעלות אתו ואם מסרבת תפסיד כתובתה.
קיימים אפוא הבדלי השקפה בין שני חכמים אלה. הראשון שולל הסתמכות על הצדקה, אלא דוגל בעבודה עצמית ושאדם יפרנס עצמו אפילו בדוחק ולא יצטרך לבריות. ואילו רבי יעקב קאשטרו מסתמך על תרומותיהן של תפוצות הגולה, המספקות רמת חיים מינימלית.
ראויה לתשומת לב הערתו של האחרון על המצב הכלכלי במצרים, שאינו טוב מזה שבארץ ישראל, דבר שאינו מוזכר על ידי הרדב"ז. הדבר נעוץ בהבדלי הזמן בהם חיו שני חכמים אלה. החל בשליש האחרון של המאה הט"ז ( לאחר פטירתו של הרדב"ז ) פקד משבר כלכלי את האימפריה העותמאנית, שהקיף גם את מצרים ושתוצאותיו היו אינפלציה, מחסור במזון, חוסר בטחון כלכלי ועוד, ולכן רומז רבי יעקב קאשטרו. שינויים בתנאים בכלכליים, הביאו לגישה שונה באשר לעלייה לארץ.
בשאלה על רקע האינפלציה והשינויים בערכי המטבעות, דן רבי שלמה הכהן 1520 – 1601, שכיהן בתור דיין במונסטיר ( היום בדרום יוגוסלביה ) מעשה בארבעה יהודים מעיר זו שנדרו לעלות לארץ עם משפחותיהם. אולם אירעו כמה " אונסין " בלתי צפויים, ומשום כך רוצים להתיר נדרם. הם טוענים :
כי בשעת השבועה והנדר לא עלה במחשבה שהמלך ירום הודו יגזור על כל בני מלכותו שהמעות יפחיתו מערכם, כי בסיבה זו ירדו מנכסיהם, ואם הולכים לארץ ישראל, לא יישאר להם קרן, כי ההוצאה היא רבה, ואיך ישאו ויתנו לכלכל את טפם והם אינם יודעים שום מלאכה כדי שיתפרנסו וחס ושלום יבואו להצטרך לבריות.
ובהמשך נאמר שתורכים חייבים להם כסף רב, ואלה אינם פורעים חובם, ואם יעלו לארץ יאבדו ממונם.
לפי בגנון הדברים ורוחם נראה, כי אנשים אלה, ואולי אף החכם, אין דעתם נוחה מכך שאדם ניזון מכספי צדקה. מסקנתו שישי להתיר הנדר, אבל דורש מהם שישלחו " מנה יפה " כתרומה לעניי ארץ ישראל " כופר נפשם לה " והדבר ייחשב להם כאילו עלו לארץ.
כימי דור אחרי החכם הנ"ל, חי באיטליה רבי יהודה אריה ממודינה ( של"א – ת"ח – 1571 – 1648 ), והוא תומך ברצונו של תלמיד חכם להתיר נדרו לעלות לארץ.
כי העני הוא, בעל אישה ורוב בנים וביתו ריקן ולא ידע אנה ימצא כסף וצידה להוצאות הדרך, ועל הכל במה יתפרנס אחרי היותו שם, כי ג' פעמים הוכרח לצאת משם לכתת רגליו מקום למקום, ולהניח לימודו, כדי למצוא טרף לביתו.
מן ההמשך מתברר, כי בחו"ל, נמצא נדבן אשר מוכן לכלכלו עד סוף ימיו וגם את בניו אחריו, אם ישאר בחו"ל.
מסקנה דומה מסיק רבי רפאל מילדולה, שפעל בפיזה בשליש הראשון של המאה הי"ח, לאחר היותו שליח ארץ ישראל. הוא מספר על יהודי שחזר בתשובה, ולאחר מכן נדר, נדר לעלות לארץ, כדי ללמוד תורה בטהרה, אבל חזר בו וביקש להתיר נדרו, כי שמע על הסכנו " וההוצאה מרובה וממונו אינו מספיק, ויש חשש שהמועט שיוליך עמו, יושבי הארץ יתנו עיניהם בו ויוציאוהו מידו ". נוסף לכך, אמו זקנה ואם יעזבנה שמא תמות מצרתה וכאבה.
החכם מונה שורה של נימוקים להתרת נדרו : סכנות בדרכים, ויש כמה מצוות שאין אנו יכולים להיזהר בהן " וחלילה עניותו יעבירו על דעתו ועל דעת קונו, וכל שכן אם הוא רך וענוג " הוא מגיע למסקנה שיישב במקומו.
עד אשר יצרה ה' ויזדמן לו ולנו שעת כושר לעלות בריווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, ונזכה לעלות וליראות במקום הר קודשו.
לא לכולם האירה הגולה פניה בפרנסה. היו כאלו שעניותם בחו"ל הרתיעה את בת זוגם לעלות, מחשש שאם בחו"ל אינו מצליח בעסקיו כל שכן בארץ, בה האפשרויות מגבלות ביותר.
על מעשה כזה מספר רבי ברוך קאלומיטי, שפעל במניסה ובאיזמיר ( נפטר תקפ"ה – 1825 ). אישה מיאנה להצטרף לבעלה שנדר לעלות, כי לדבריה " אפילו בהיותו בחו"ל אין לו פרנסה כדרך אנשי העיר, כי אם בדוחק ובצער, וכל שכן כשיך לארץ ישראל כי אין שם משא ומתן ".
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Essaouira, Morocco – Mroc, 5565 – 1804
Le marie – Haïm fils de Chem Tov fils de Haïm Ben Attar
( ? )La mariee – Esther fille de
Témoins – Mss'eud fils de Yossef fils de
Yaakov fils de El'azar Hacohen
Artiste – Inconnu
29×50.5, aquarelle sur parchemin
Remerciements – Jewish National and University library, Jérusalem, 0140780
הברברים המתייהדים-היישוב בתּוּאתּ TOUAT
היישוב בתּוּאתּ TOUAT
תואת שבט ברברי שחי בצפונה של אלג'יריה. השבט מנה כ – 50.000 נפש ורובו של השבט ומרכזו היה סביב נווה – עיר גדול בשם " עין אסללאח.
לפי מצבת קבורה יחידה שנתגלתה קיים היה יישוב יהודי בתואת, לכל המאוחר בשליש האחרון של המאה הארבעה עשרה. באותה מאה נזכרת לראשונה תואת בספרות הערבית. לפי אבן בטוטה זו הנאה הראשונה שאפשר להסתפק בה במזון לאחר מסע של שבעים יום בסודאן הצפוני, ואבן ח'לדון מציין, כי כל הפירות שבשטחי הכושים באים מן הטירות שבצחרה המגרבית, כגון תואת, ורכלאן ( וארגאלאן )
בסוף אותה מאה או בשנים הראשונות של המאה החמש עשרה עונה רבי יצחק בן ששת היושב באלג'יר על שאלות אנשי תואת. התשובות נשלחות אל הוניין, כדי להעבירן למקום ייעודן. הוניין הייתה אז הנמל החשוב בחופה המערבי של אלג'יריה ששירת את תלמסאן, בירת ממלכת בני מרין באותה תקופה, ואת כל העורף עד נאות תואת.
היהודים שישבו בתואת היו נבוכים בעניין חיוני בשבילם : לרגל עסקיהם הם יוצאים בשיירות גמלים עם ישמעאלים במדבר הגדול והנורא. מפני הסכנה לא יכלו להתעכב לבדם במדבר ולשבות שבתם. אבל ההליכה בשיירות היא מקור הפרנסה היחיד בשבילם, ואין להם ברירה אלא להצטרף לאורחות הגדולות ולהמשיך עמהן בדרך גם בשבת.
בשאלה אחרת קוראים אנו, כי בתואת היו שבעה טובי הקהל, שהיו משתדלים להשיג מעות לצורכי הקהל. אם כן, לא היה ז ציבור מבוטל, אם היו לו שבעה פרנסים. אבל בוודאי יש מן ההפרזה בדבריו של חוקר אחד, שכינה ריכוז זה " ממלכה יהודית קטנה ".
יש להניח, שאנשי תואת לא היו מרוכזים בנקודה אחת דווקא, אלא מפוזרים על פני שורה של טירות מבוצרות ( קצור ) בחבל שהשתרע על שטח נרחב, וליד כל טירה קיים היה יישוב חקלאי מסחרי. בעניינה של נאה אחרת ( תוקורת ) מדובר במפורש אף על הכפרים הסמוכים לה.
עד כמה מסועפים היו אז הקשרים עם תואת הרחוקה, למדים אנו משורה של עדויות נוספות בספרות התשובות של רבני אלג'יר. רבי שמעון בן צמח דוראן – בן דורו הצעיר של רבי יצחק בן ששת – דן פעם בנישואי קטנה, שנשבתה בתואת והשבּאי הגוי הוליכה לתוניס ומכרה שם ליהודי.
אולם יקרה, שתנס ( tenes, בחופה המערבי של אלג'יריה ) משתבשת לתוניס, אולם הפעם הקריאה תוניס וודאית, כי היהודי שפדה אותה מיד התוניסאי, כדי להוליכה אל אביה, עובר על פני בון וקונסנטין. בבירורו ההלכי מעיר רבי שמעון בן צמח דוראן דרך אגב, שידוע, כי קודם שיגיעו לתואת, שהוא מקום אביה, יעברו יותר משישה חודשים.
רבי שלמה בנו של רבי שמעון בן צמח דוראן נשאל פעם בדבר סחורה – שלושים מטעני נחושת – שנשלחה מווהראן אל תואת. פרשת רבת צדדים של יחסים חברתיים וקשרים מסחריים מסובבים למדי מתבררת בדיון שהתנהל לפני שני בניו של רבי שלמה דוראן, כלומר בשליש האחרון של המאה החמש עשרה.
מדובר בעזבונו של אדם שהתגור בווהראן ושהניח שם אלמנה ויתומה. הוא היה שולח סחורות לאביו, שישב בין מאורים באחד הכפרים " אשר בחוץ נקראים בני ראשד ". לבן היו גם פקדונות בתואת. הסכסוך בקשר לעיזבון נדון לראשונה בבית הדין היהודי של ווהראן, לאחר מכן עבר לבית דין יהודי בדרג יותר גבוה בתלמסאן, ולבסוף נאלצו לפנות אל רבני אלג'יר, כי האב לא קיים את הפשרה שעליה הוסכם בתלמסאן. דרך אגב אנו שומעים כי האב הפקיד ממון בידי מוראבט אחד.
הוכחה לקיום קשרים בין הסודאן, הנאות של הצחארה הצפונית, ערי החוף הדרומיים של הים התיכון והאיים הבאליאריים מוצאים אנו במפעלם הקארטוגראפי המפורסם של בני משפחת קרשקש, שישבו בפלמה, אברהם האב ( נפטר בשנת 1387 ) ויהודה הבן, שהמשיך אחר מות אביו לעבד את המפות הקאטאלוניות ובשנת 1391 נאנס להתנצר.
במפות שהכינו ושנודעה להן חשיבות מופלגת בקידום המדע הגיאוגראפי, רואים אנו את הרי האטלס, את נתיבות האורחות העוברות על פני סג'למאסה לסודאן, תמבוכתו, תאגאזה. אין כל ספק, כי הקארטוגראפים היהודיים קיבלו מאת סוחרים יהודיים את הפרטים הדרושים להכנת המפות של הסודאן והדרכים המובילות אליו.
שני אנוסים אחרים במיורקה, מיסיה די וילאדסטס וגבריאל די ואלסיטשה – ברבע הראשון של המאה החמש עשרה – , מוסיפים עוד שמות של נאות בעיבורה של הצחרה, תואת, תוקורת ומזאב.
הרב יצחק נפוסי, כלומר שמוצאו מג'בל נפוסה בטריפוליטניה, היה מכין אצטרולבים בשביל האינפאנט חואן ד'אראדון 1368 -1369 וכותב חיבורים על תכונה.
אנטוניו מָלאפָנט רושם במכתבו מתואָת בשנת 1447, שאליה הגיע בנתיב הוניין-סג'למאסה : " היהודים מרובים כאן, חיים בנעימים, כי הם חוסים בצל אדונים שונים, וכל אדון מגן על בני חסותו. לכן החיים העדתיים נוחים. המסחר מתנהל באמצעותם, ורבים כאן שאפשר לסמוך עליהם "
חורבנה של תואָת.
בסיכום עולה לפנינו תמונה של אוכלוסייה יהודית המתפרנסת מן המסחר הין נמלי הים התיכון צובין סודאן. היה במעמדה של אוכלוסייה זו בתואת כדי לעורר את חמתם של קנאים מוסלמיים. כבר הזכרנו למעלה כי בשנות התשעים הגיע הנה המוראבט מוחמד אל-מגילי, והתחיל בהסתה נגד היהודים.
במיוחד עורר את ימתו בניין בית הכנסת החדש. הוא נתקל בהתנגדות הקאדי של תואת, אבל לאחר שקיבל חוות דעת של הסכמה מאת המופתים של תוניס, פאס, טלמסאן, נתן פקודה להרוס את בית הכנסת ולהרוג את אלו שניסו להתנגד. את הנותרים הכריח לשאת לבוש מיוחד וסימני הפליה בולטים.
זכר למאורעות אלה נשתמר בקינה, שהזכרנוה ושעליה נדון גם להלן, מאחר שעיקרה מוקדש לכיבוש והראן בידי הספרדים בשנת 1509, כרגיל התחיל הפייטן בצרות קדומות יותר וביניהן הזכיר "
עוד מקרוב קם עלי
צורר נודע ממגלה
הרג בתי גוראה ותואת
וחילל בית נורא עלילות
מסורות בעל פה מספרות על בתי אבות בתואת שהתאסלמו אז " אחרים נפוצו ופנו צפונה ומערבה, ועל מוצאם מתואת מעיד שמם תואָתי. כל זה מסביר את העובדה שבמאה השש עשרה נפסקות הידיעות על תואת.
תוקראָת ונאות אחרות.
יהודי תוקראט נזכרים לראשונה בימי רבי שמעון בן צמח דוראן, אגב שאלה מקונסטונטין על יהודי שהלך בשיירה עם ערבים במדבר ומת מצמא. מסתבר, שאלמנתו ישבה בקונסטונטין, ומכאן מותר להסיק על קשרי מסחר בין שתי הנקודות. כעבור שני דורות פונה המורה והרב ( הלא רשמי כפי הנראה ) של תוקראת בשורה של שאלות אל הרב של אלג'יר באותם הימים.
שפי של ידיעות על הקשרים ההדוקים בין אלג'יר ובין הנאות בדרום מזרחה של אלג'יריה מספקים מקורות ממחצית השנייה של המאה השש עשרה. באותו זמן גדל היישוב היהודי בנאה תוקראת, וסוחריו היו עושים בעסקיהם לא רק בתוקראת ובכפרים הסמוכים לה, אלא בכל הארץ.
אנו מכירים את היישובים היהודים במזאב ומערבה לתוקראת בבסכּרה מצפון לה, ובתוזֶר מזרחה צפונה . צפונה לבבסכּרה הייתה עדה יהודית בנקאוץ. ואלרגאן, שהייתה בתקופה הקודמת מרכז חשוב של קראים, ירדה כנראה עתה מחשיבותה, ללא ספק בשל עלייתה של תוקראת. בכל זאת לא נותקו הקשרים בין נאה זו ובין היישובים באלג'יריה ובמרוקו.
לפי שמותיהם של האנשים שאליהם מכוונת התשובות : רבי עטון, סלימאן אל-חאמי, דוד עדא, סלימאן אבי סדיר ( תוקראת ), יצחק מסאלתי ( מזאב ), נתן ויהודה זמוּר, שלם קשאש ( בסכּרה ), שלם עדה ( נקאווץ ), היו החכמים שבמקומות אלה מבני היישוב הוותיק, והוא הדבר, בלי ספק, ביתר האוכלוסייה.
ייתכן, שמקצתם עברו לאזור זה מהערים שבחופי הים התיכון, שסבלו אז בשל התפוררות שלטונן של השושלות הוותיקות, סכנת הפלישות הספרדיות והמלחמות של הקורסארים התורכּיים.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
הספרים שחיבר הרי״ף זצ׳יל הם ״כסף נבחר״(1616), שיצא לאור בדפוס של אברהם אשכנזי בדמשק, והוא מכיל דרשות על התורה. ההדפסה לא הצליחה במיוחד, ומשום כך חזר הרי״ף והדפיס את הספר מחדש בוונציה, בשנת 1621. ספר אחר שלו הוא ״כסף מזוקק׳/ גם הוא על פרשיות התורה, והוא מפרש אותם על דרך הדרש.
ספר זה יצא לאור בשנת 1628 בוונציה, ובסופו מצוי הקונטרס ״כסף תועפות״. ספרים אחרים היו ״כסף צרוף״(1714, ונציה) – פירוש על משלי, שהודפס באמסטרדם בשנת 1629, פירוש על איכה בשם ״כסף נמאס״, וספר שאלות ותשובות ״נבחר מכסף״. ״נבחר מכסף״ נכתב לפני 400 שנה, היה בכתב יד במשך 300 שנה והודפס בתרכ״ט(1869) בארם צובה(חאלב) ע״י המו״ל אברהם ששון.
מדוע מופיעה המילה כסף בשמות של ספריו? הסיבה אינה קשורה כלל וכלל לממון. בהקדמה ל״כסף צרוף״ נותן הרי״ף הסבר, ומציין כי הסיבה לכך היא ״על דבר הכסף, שנכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה׳ אלוקי קודשי כל ימי היותי על אדמתי״. בהקדמה ל״כסף מזוקק״ הוא כתב, ״ואוהב כסף – בתשוקה לבוא לחדרי משכיות חמדת התורה – לא ישבע כסף״.
הידוע ביותר מבין הספריו הוא פירושו ״מאור עיניים״ ל״עין יעקב״ על אגדות הש״ס, שנדפס (1643, ונציה) בשם ״פירוש הרי״ף״. על פירוש זה כתב הרב אזולאי, כי ״בכל הארץ יצא קו תהילתו״. ואכן, פירוש זה הפך לחלק בלתי נפרד מ״עין יעקב״, והוא מופיע מתחתיו, למען ירוץ הקורא בו. הפירוש הוא עיון מפורט, מדוקדק ורחב היקף, מעשה אמן, על אגדות הש״ס.
הרי״ף אכן קיים את הנאמר ״ועשרת ספרים הרבה״. הוא חיבר גם ספר פסקי־הלכות בדיני נשים וממונות על הרמב״ם, בשם ״קבוצת כסף״, וכמה מתשובותיו ההלכתיות מופיעות בספרים שהוציאו לאור בני דורו, וביניהם בשו״ת של רבי יום טוב צהלון ובספר ״יד אהרון״ של הרב אהרון אלפנדרי.
ספריו של הרי״ף התקבלו בקרב היהודים, וזכו להסכמות ולשבחים. רבו ומורו של הרי״ף, הרב אבולעפיה, כתב על תלמידו בהקדמה לספר ״כסף נבחר״: ״סיני ועוקר הרים, לן בעומקה של הלכה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כל מן דין וכל מן דיןסמוכו לנא, יורה יורה ידין ידין… יהיו נטיעותיו וצאצאיו כמוהו״. בהסכמת חכמי ארם צובא ל״נבחר מכסף נכתב: ״הרב המוסמך הגאון, אחד מהראשונים כמלאכים, מימר קדישין ודעת זקנים״. גאוני דמשק כתבו בהסכמתם, ״פעולת צדיק גדול, אדוננו מורנו ורבנו וגאון עוזנו, הרב המוסמך״. גם המו״ל של הספר, רבי אברהם ששון (מחבר הספר ״יגל אברהם״), לא חסך שבחים: ״היה משיירי כנסת הגדולה, מאור הגולה, תורה וגדולה, האשל הגדול״. הוא נפטר בשנת ת״ח (1648) ונקבר בדמשק, כשחתנו, הרב שמואל ויטאל, מספיד אותו.
ישיבה בבית המשפחה
בנו של הרי״ף, הרב דניאל פינטו, היה מגדולי הרבנים שלארם צובה. הוא חיבר את הספר ״לחם חמודות״, ונפטר בי״ז אב תמ״א. בנו, רבי שמואל פינטו, היה רב גאון ומפורסם, שכיהן גם הוא בארם צובה. הוא נפטר בשנת ת״ע.
עדות על בני משפחת פינטו בהולנד מצויה בספר ״אוהלי יעקב״. מחברו, רבי יעקב ששפורטס, מציין כי ״בשנת תג״ל יעקב״ (1673) הוא נסע לאמסטרדם, ״בהזמנת האחים הנכבדים רבי יצחק, רבי יעקב ורבי משה דה פינטו״. הוא מספר, כי האחים מינוהו לראש הישיבה, שהיתה בביתם, שבה עסקו בתורה 12 מהתלמידים המובחרים בעיר.
משפחה זו יסדה ב-1702 בית כנסת משלה בעיר. הולנדי אחר הוא רבי אברהם דה פינטו, עורך דין יליד האג, (1878־1819) דוקטור למשפטים, שעסק גם בעריכת כתבי עת. דה פינטו עסק בצורכי ציבור באמונה והיה ראש קהילת הספרדים במדינה. במשך 20 שנה, עד יום מותו, כיהן כחבר מועצת העיר אמסטרדם. כן שימש כפרקליט המדינה. במקביל לפעילותו הציבורית והיהודית חיבר מספר ספרים, בענייני דת ומשפט.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו-משפחת כהן— צבאן
משפחת כהן— צבאן
משפחה קדושה ועתיקת יומין המתייחסת לאולאד אהרן (ע״ש אב הראשון הרב אהרן זלה״ה), ומצאנו משפחות כהן-צבאן בקהיר וכן בדמשק שבסוריה, שמעתי לאמור שאבי המשפחה בקהיר הגיע למצרים מעיר ווהראן בשנת 1860-1850.
הצדיק החסיד, אבן הראשה ואבי התעו
דה, אילן ששרשיו מרובין, זרע קדושים ותרשישים חכמי סיביליה המגורשים, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, איש מגזע אהרן, הרב אהרן הכהן סקלי, ראש משפחת צבאן חי בשנת ש״ב לערך (1560 למני), התברך בשתי ברכות: יצחק, דוד.
הרב דוד הנז׳ אין פרטים אודות בניו או צאצאיו.
החכם השלם, גזע ישישים, הצדיק הרב יצחק הכהן צבאן הנז׳ הוליד בן ושמו אהרן.
החסיד, הישיש הנכבד, זקן ונשוא פנים, נזר אלהים על ראשו, הרב אהרן הכהן צבאן הנז׳ הוליד שלושה צנתרות דדהבא: יצחק, מרדכי, יעקב.
אין בידינו פרטים על בנים של הרב מרדכי ושל הרב יעקב הנד.
הצדיק המופלא, כבוד ה׳ מלא, הולך תמים ופועל צדק הרב יצחק הכהן צבאן הנז׳ הניח ברכה: יוסף.
החכם השלם, אור המנורה, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מרביץ תורה, דיין ומורה צדק הרב יוסף הכהן צבאן הנז׳ הוליד שני בנים: יצחק, אהרן.
הצדיק החסיד, שלשלת יוחסין, ר׳ אהרן הוליד שלושה בנים: יוסף, יצחק, יהודה.
אין לגו ידיעה על זרע שלושת בניו של ר׳ אהרן הנז׳.
הצדיק, בן איש חיל, גבור כארי לעבודת הבורא, בעל הנהגות ישרות ומדות טובות, חסידא קדישא הרב יצחק הכהן צבאן הנז׳ הוליד: אברהם, דוד, אהרן.
החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, שמו נודע בשערים, רב פעלים ומלא חסדים, משען ומשענה לדל ואביון, תורה וגדולה במקום אחד, הדיין המרומם הרב אברהם הכהן צבאן הנו׳ הניח ברכה מרובה: שלמה, יהודה, שמואל.
החכם השלם הכולל, שבחיו מי ימלל, יושב אהלים של תורה, לא פסיק גירסא מפומיה, הצדיק המופלג, מרביץ תורה בישראל, יפיץ חכמה, יורה דעה, מקל ורצועה לעושה עוולה, מוראו על הבריות יהודים ולא יהודים, צדק ומשפט מכון כסאו, גר ישראל, חסיד שבכהונה, שורשא קדישא, גזעא דקשוט אדמו״ר הרב שלמה הנז׳ המכונה ״ארבי לקביר״, לא הניח זרע בר מינן.
אין לנו ידיעות על זרע של אחי הרב שלמה הנד: ר׳ יהודה ור׳ שמואל הנד.
הצדיק, צנוע ונחבא אל הכלים, פרי צדיק עושה חיים, הרב דוד הנז׳ הוליד: משה, אהרן, עלו.
הצדקת מרת עלו הנד, דביתהו של רבינו שלמה הנז׳ ״ארבי לכביר״ זיע״א, נהגה להתפלל תפילות כסדרן מתוך סידור.
אין לנו ידיעות על בנים או צאצאים של ר׳ משה ושל ר׳ אהרן, האחים של הרבנית ״לאלא עלו״ ז״ל.
הנכבד, גזע ישישים וטהורים, פרי צדיק עושה חיים, הרב אהרן הכהן צבאן הנד הוליד בן: יעקב.
הצדיק הגדול, מעוז ומגדול, אילנא תקיפא, עץ עושה פרי, תם ישר וירא אלהים, החסיד הרב יעקב כהן צבאן הנד הוליד: יצחק, אהרן.
החסיד העניו, עושה צדקות, אוחז במדת השתיקה, הצנוע החכם ר׳ יצחק הכהן צבאן הנד הוליד שלושה בנים: חיים, מרדכי, יעקב.
הרב הותיק, חמר חדת עתיק, מוכיח במישור ומזכה את הרבים, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ חיים הכהן צבאן הנד הוליד: אהרן, יצחק, מרימא, זהירא.
הנכבד, הולך תמים ופועל צדק, טוב לה׳ ולבריות, ר׳ מרדכי הכהן צבאן הנז׳ בירכו ה׳: יצחק, אהרן, אליהו, זהרא, מאחא.
הנכבד והעניו, מוקיר רבנן, גומל חסדים, ר׳ יעקב הבהן צבאן הנד הוליד: משה, שמעון, אליהו, יצחק, קמירא, סליטנא, מרימא, נונא, פריחא.
הרב המצויין, זרע קדושים, חכם חרשים, חסיד המתחסד עם קונו, מרביץ תורה, האלוף התורני, ראש הישיבה, סבא דמשפטים, אהרן קדוש ה/ הדיין הרב אהרן הכהן צבאן הנד (נתבש״מ שנת תר״ס), הוליד ארבעה צנתרות דדהבא: אברהם, יוסף, יעקב, דוד, מסעודא.
אין פרטים על צאצאים לר׳ דוד ולר׳ יעקב הנד.
הרב המובהק, גזע ישישים, פרי צדיק עץ חיים, רב פעלים, דמי לבר אלהין, סבא דמשפטים, חסידא קדישא, שורשא קדישא, הדיין הגדול מורה צדק והוראה בק״ק דבדו ובק״ק מלילייא, הרב אברהם הכהן צבאן הי״ד (נתבש״מ שנת תר״פ) בירכו ה׳: דוד שלמה, יעקב, עווישא, עלו.
החכם השלם, שלשלת יוחסין, דובר מישרים ועושה צדקות, מרבה ישיבה מרבה תורה, דיינא הוא, צדק ומשפט מכון כסאו, רב טוב לבית ישראל, החסיד הרב דוד שלמה הכהן צבאן הנד הניח ברכה: אברהם, אהרן, אליהו, שרה, רבקה, רחל, לאה, רינה, איסטרינא.
הנכבד והצדיק ר׳ יעקב הכהן צבאן הנד הוליד: פריחא, מסעודא, מרים.
החכם השלם והכולל, בישראל להלל, מזכה את הרבים, רב טוב לבית ישראל, גומל חסדים ורב פעלים, הרב הגדול מעוז ומגדול, הדיין, חסיד המתחסד עם קונו, הרב יוסף הכהן צבאן הנד בירכו ה׳: שלמה, רפאל, ציון, פריחא, סתירא, מרימא.
הרב הגאון, נר המערב, אור נערב, מארי מתניתין, מקור חכמה, מוציא לאור תעלומה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, שמו נודע בשערים, פאר ישראל והדרו, הדיין המצויין אדמו״ר רבינו שלמה הכהן צבאן הנד (נתבש״מ שנת תש״ט) בירכו ה׳: אהרן בנימין, יוסף מכלוף, משה, יהודה, שמואל, קמירא, עישא, סולטאנא, סאעודא.
הצדיק העניו, מאושר בכל עניניו, יקר רוח איש תבונה, רב פעלים, המזכה את הרבים, מוכיח במישור ובתבונה, בחמלה וחנינה, אוהב שלום ורודף שלום, הרב רפאל הבהן צבאן הנד הוליד: יעקב, דוד, שמואל, ר׳ יוסף, אסתר, מרימא, עישא, לוויהא.
הצדיק והעניו, דחיל חטאין ועביד טבין ישר ותם, מדותיו מדות יוצרו, משכיל אל דל ר׳ ציון הכהן צבאן הנד הוליד: מאיר, אבנר, מאחא.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
בישיבת חברון תובב״א למדו הרבה תלמידים ספרדים את תורת הנסתר (קבלה) והתפרנסו מכספי החלוקה שהיו מקבלים מהיהודים מחו״ל: ממרוקו, ממצרים, מתורכיה ומארצות שהיו בהן יהודים ספרדים כמו ארצות הבלקן.
הנסיבות שקדמו לשליחותו בפעם השנייה של רבי עמרם בן ז־יוואן זצ״ל שנקרא בפי מעריציו המלוב״ן (המלומד בניסים) מחולל הרבה נסים למתפללים על קברו והרבה חולים ונכים מצאו מזור בנסים שלג
כאמור, ראוי שאני אציין שהרב מ. עטיה היה מאמין אמונה שלימה בנסים ובנפלאות שהצדיק הפליא לעשות לכל הבאים להשתטח על קברו ולבקש ממנו ישועתו שיעשה עימהם וירפא מחלותיהם. קיבלתי עלי מרצון את הרעיון הנשגב שלו שנוציא לאור ספר על שם רבי עמרם זצ״ל שבו נרכז את הסיפורים הרבים על הנסים והנפלאות שאנחנו שמענו עליהם ושסופרו מפרי עיתם של רבנים, סופרים, היסטוריונים ובעיקר מבני קהילת וואזן, אשר ראו וחזו במו עיניהם את נסיו ונפלאותיו וסופרו מפה לפה בדחילו ורחימו באמת ובתמים, כולם אמתיים ונכונים בלי שום כחל וסרק, רובם סופרו מפי זקני העיר אנשים יראי השם ושומרי מצוותיו יראים ושלמים.
מובטחני שב״ה הרב מאיר אלעזר עטיה הי״ו ואנוכי נצליח למלא המשימה כאשר שמענו וכן ראינו, חבל מאד שלא התעוררנו כמה שנים לפני זה כאשר זקני היהודים היקרים עדיין היו בחיים ויכולנו לשאוב ממעייניהם מידע רב שהיה יכול להיות לעזר, חבל על דאבדין ולא משתכחין, ברכתינו שלוחה ליקר באדם מר חנניה דהאן הי״ו על העצות וההדרכה שהואיל לסייע בידי, השם ישלח לו רפואה שלימה, בספר יסופר על חזיונות ונסים גלויים שהצדיק חולל למעריצים אותו. אני מקוה שע״י זה נגביר האמונה בקב״ה ובצדיקים הקדושים ואם נצליח למלאת משימה זו נוכל להגיד שמלאו משימותנו בהצלחה והיה זה שכרינו.
בדור שלפני ר׳ עמרם בו דיוואן דידן, ידוע לנו על דודו בשם רבי יהודה בן רבי עמרם דיוואן הראשון. אשר היה תושב ירושלים.
בצעירותו עבר לגור בעיה״ק צפת ונהיה לחתנו של הגאון רב יעקב הכהן. בשנת תס״ח (1708) נשלח מטעם חכמי צפת כשד״ר לפרס, בשנת תפ״ח נשלח מטעם חכמי חברון וירושלים לערי אנטוליה ותימן בשובו נתמנה כרב בעיה״ק צפת.
יותר מאןחר נשלח לקושטא ושם הדפיס את ספריו ״זבחי שלמים״ אשר נדפס בשנת התצ״ח והספר ״חוט המשולש״ אשר נדפס בשנת התק׳׳ט. בהיותו בקושטא כמה מעשיריה ביקשוהו לייסד ישיבה בירושלים והם יממנו את הוצאותיה, וכך עשה בחזרתו לירושלים תיכף ייסד ישיבה אשר קרא לה ״נוה שלום וברית אברהם״ אשר בה למד יותר מאוחר בן אחיו המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן כפי שיבואר לקמן בפנים הספר.
בשנת תק״א התמנה כדיין בבית דינו של הראשון לציון רבי נסים חיים משה מזרחי וחתם על כמה תקנות עם חכמי ירושלים.
בשנת תק״ב חתם עם רבני ירושלים על הסכמת הספר ״צח ואדום״ לר׳ רפאל טריווש, נלב״ע בסביבות שנת תקי״ב (1752) יש הסוברים שגם לו היה בן ושמו עמרם מחכמי חברון(עיין לקמן עמוד 62).
עיין עוד פרטים בהקדמה לספרו ״חוט המשולש״ ובספר חכמי א״י ג׳ עמי ט״ז. ולא כמו שכתב מר יערי בספרו שלוחי א״י עמי -584-. בתמצית כל דברי חוקרי חכמי הזמן ההוא, יוצא, שרבי עמרם דיוואן הראשנן הוליד שני בנים, יהודה ואפרים. יהודה הנ״ל הוליד בן וקרא את שמו עמרם שגם הוא היה אחד מחכמי חברון, ור׳ אפרים הוליד את מורינו הצדיק רבי עמרס בן דיוואן הקבור בוואזן והוא הוליד את ר׳ חיים הקבור בווירגן כמבואר לקמן.
החכמים אשר למדו עמו בישיבה היו: ר׳ משה בורלא אשר עמד בראש. רבי ישראל יעקב בורלה אשר שימש אח״כ כראב״ד בירושלים, הרב אפרים נבון מחבר הספר מחנה אפרים רבי נסים ברכה חתנו של החיד״א, הר׳ אליהו פרחי ר׳ דוד פראג׳, ר׳ אברהם בן שושן ורבי דוד אשכנזי, היו משתכרים בסך שבע מאות גרוש. סדר לימודם היה, בבוקר לימוד הלכה, בצהרים חמשה דפים ראשית חכמה וב״י. (עיין גם תולדות חכמי ירושלים כרך ג׳ עמוד 43).
הצדיק המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן
חיי עמרם |
מהמחבר רבי מאיר אלעזר עטיה שליט״א
רבנו זצ״ל נולד בעיר הקודש ירושלים תובב״א בשנות ת״ק – 1740 בערך והוא בנו של החסיד רבי אפרים דיוואן. אשר לפי המסורת, אבותיו הראשונים נולדו בכפר ערבי דרומית לעיר טאנג׳יר הנקרא כפר ״דיוואן וכל יוצאי כפר זה כונו ״ בן דיוואן ״ כלומר בן הכפר דיוואן.
רבי עמרם למד תורת הפשט מפי גאוני ירושלים. כאשר גדל, נכנס לישיבת המקובלים ללמוד תורת הקבלה ושם התחיל ללמוד את תורת הח״ן " סוד השם ליראיו " עד שנמנה לאחד מגדולי חכמי ישיבת ״נוה שלום" אשר נתייסדה ע״י דודו רבי יהודה דיוואן, אחר כך עבר לגור בעיר הקודש חברון יע״א ונמנה שם בין גאוני ומקובלי העיר.
בשנת תקכ״ג – 1863 – שרר מצב קשה בישיבת חברון, אז נמנו כל הרבנים פה אחד לשלוח את הצדיק רבי עמרם לערוך מגבית לישיבתם במרוקו הנקרא בפי הרבנים ׳מערב הפנימי " כי שם אהבתם לארץ ישראל היתה נפלאה עד מאוד את פרוטתם האחרונה היו מנדבים לשד״ר אשר היה מתקבל אצלם בכבוד גדול עם מתת אכסנייא נאה.
שלש סיבות הן, עבורם הוא נבחר לשליחות זו:
סיבה ראשונה ־ הצדיק הוא מצאצאי בני המקום כפי שאמרנו. לכן נתנה לו העדיפות לעסוק במגבית. כי עבור הנדבנים והעשירים בני צפון אפריקה היה להם לכבוד גדול ועונג לראות אחד מבני עדתם נמנה עם גדולי התורה בארץ ישראל. על כן היו עורכים מגבית גדולה כדי להשביע את רצונו ולמלאת משאלותיו.
סיבה שניה – היה דיין גאון גדול בתורה, כי ידוע שכאשר היה מגיע איזה שד״ר למרוקו היו רבני הישיבות מזמינים אותו לישיבתם ומביאים לפניו את שאלותם בהלכה וקושיות קשות אשר היו מתקשים בהם בהבנת התלמוד ומפרשיו. אם היה עונה על קושיותיהם היו גם הרבנים מצטרפים אליו למגבית ומשתדלים אתו בכל עת שבתו עמהם. גם עשירי העיר היו מזמינים אותו לארוחות ומסיבות נכבדות ביחד עם רבני ומכובדי העיר ושולחים אותו שש ושמח מהמקום.
במכתב השליחות משנת התקכ״ג תארוהו רבני הישיבה בחברון בתוארי חכמה וכבוד וזה לשונם:
" אשר על כל אלה חילינו פני החכם השלם והכולל, סיניועוקר הרים כבוד מורינו הרב עמרם דיוואן נרו' ללכת בשליחותינו למחנה תהלתו וכוי. להודיע צערינו לרבים אולי יחנן ה׳ והיתה הרווחה והאדמה לא תשם.
חתומים גאוני עיר הקודש חברון
אהרן אלפאדארי
חיים יהודה גומץ פאטו
יצחק זאבי
חיים רחמים באג׳אייו
אליהו בן ארחא
פנחס מרדכי באג׳אייו
אברהם גדלי׳ה.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Le Mariage Juif a Mogador
Asher Knafo – David Bensoussan
Preface
Essaouira-Mogador, cité d'arts et lettres.
Essaouira, jeune métropole méridionale et maritime, la benjamine de ses aînées septentrionales ( Fès, Meknès, Tétouan, Rabat, Salé ) et fille cadette du Sous et de la cité-mère Marrakech, bourdonnante de ses activités multiples et diverses, a participé, en dépit de sa récente histoire, au grand destin du judaïsme marocain et de l'Empire chérifien par le rôle éminent qu'elle a joué dans l'ouverture du pays tout entier au monde extérieur, à ses influences économiques et culturelles, par ses tujjar as-Sultan " les négociants du roi " qui n'étaient pas que des marchands exportateurs et importateurs de denrées, des produits de la terre et de l'artisanat, car ils appartenaient à ce type d'homme sage, le lettré homme-d'affaires le lettré-artisan aussi fait partie de cette catégorie ) qui poursuit la double quête de la science et de la fortune.
Le lettré-écrivain d'Essaouira, celui qu'ont connu les deux derniers siècles, présente le même profil intellectuel et le même destin spirituel que celui de ses homologues plus anciens ou contemporains de Fès, Meknès, Tétouan ou Marrakech dont il a été souvent le disciple, l'émule, voire le maître en certaines matières et disciplines comme la création poétique d'expression hébraïque ou dialectale et la pratique de la musique andalouse, classique et populaire.
Je veux évoquer ici quelques figures illustres que j'ai connues moi-même, dans mon enfance et dont j'ai conservé un émouvant et merveilleux souvenir. Ce sont celles de mes maîtres de Talmud et de Midrash, Rabbi David Attar et Rabbi Pinhas Abisror; celles de Rabbi Abraham Bensoussan et Rabbi David Knafo
Celles de mes grands-parents, Rabbi Meir Zafrani et Rabbi Abraham Ben David ve-Yossef, talmudistes et kabbalistes dont je fus aussi le disciple; celles des grands chantres et poètes, Rabbi David Elkaïm et Rabbi David Iflah.
Ces deux chantres-là, ainsi que bien d'autres, ont su conserver, enrichir, transmettre et enseigner le piyyut et le chant, un patrimoine musical vieux d'un millénaire, mais toujours présent dans la mémoire et le cœur judéo- maghrébins.
Si Rabbi David Iflah, le shikh David " Le Doyen " de la communauté, a été le grand maître de la musique andalouse, le spécialiste reconnu et respecté de ses congénères juifs et musulmans, Rabbi David Elkaïm était aussi artisan et artiste menuisier de son état, graveur, dessinateur et peintre. Les nombreux manuscrits, épitaphes et ketubbot (son œuvre poétique réunie dans son diwan intitulé Shire Dodim – "Chants des amours") sont des chefs-d'œuvres par leur admirable calligraphie et les enluminures dont il les a souvent illustrés.
La collection de ketubbot, remarquablement présentée dans ce recueil, appporte sa juste contribution à la connaissance d'un monde aujourd'hui disparu en même temps qu'elle participe de l'éveil d'une conscience à la recherche de sa mémoire et de son identité. L'entreprise est digne d'éloges, je souhaite qu'elle soit suivie d'autres comparables qui mettraient au jour la richesse et la diversité des visages, du patrimoine culturel du judaïsme maghrébin en général, et de celui de Mogador- Essaouira, en particulier.
Paris, le 24 janvier 2002
Dr Haim Zafrani